התערוכה הכי רלוונטית שמוצגת בימים אלה נפתחה במוזיאון תל אביב בדצמבר ויועדה לחודשי החורף. החלל האלגנטי, הבהיר והמרווח, מזמין פנימה, אך בעת ההליכה בתוכה הצללים על הקירות סוגרים על הצופה. זו תערוכה שכמעט כולה בשחור לבן, שרוח מהורהרת, מופנמת ומסתורית מושלת בה. האוצרת רותי דירקטור העניקה לה את הכותרת ״אם בלילה חורפי עוברת אורח״ – פרפראזה על שם ספרו של הסופר וההוגה האיטלקי איטלו קאלווינו מ־1979.
אולם שם הספר תורגם לעברית באופן הגנרי המקובל, בלשון זכר, ״אם בלילה חורפי עובר אורח״. השיבוש המכוון של דירקטור, או אולי יש לומר תיקון, מייצר אפקט כפול: ראשית הוא נשמע מוזר (כי כולנו, נשים כגברים, רגילים לכותרות ופניות בלשון זכר). שנית הוא מדגיש ומחריף את האווירה הטעונה של המשפט הבלתי גמור, ומעמיד אותנו על המשמר, בחיפוש אחר המשמעויות הנוספות הנגזרות מן השינוי בקונבנציה.
כשהדגש על דמות נשית, עוברת אורח, בלילה, בחורף, בוודאי אורב לה איום כלשהו או לפחות פיתול בלתי צפוי בעלילה: גשם כבד, סערת רוחות, צעדי זר – עולם שלם של צללים שמתלווה לכל אישה ובת באשר היא, שמהלכת לה, עוברת אורח, בסתם יום ועוד יותר מכך בלילה.
ת׳יאסטר גייטס, לצייר אנשים שחורים. אותיות פלסטיק על זפת
הנרי טיילור, דאקר, סנגל #2. אוסף סטיב נסימה
״זו לא תערוכת נושא. זו תערוכה שמקבצת עבודות של אמנים בני זמננו, חלק ניכר מהם אפרו־אמריקאים, שיש להם נוכחות בולטת באמנות השנים האחרונות״, אומרת דירקטור.
״בשלב מסוים התערוכה הסתמנה כתערוכה של אמנים גברים – ואז גם נולדה הכותרת הנשית ׳אם בלילה חורפי עוברת אורח׳. הכותרת פונה לצופה שהיא עוברת אורח בתערוכה והיא זו ש׳קוראת׳ את העבודות. היא זו שנותנת משמעות למסלול התערוכה. בין השאר היא מזהה גבריות של פעם וגבריות חדשה, מחלצת את הביקורת המופנמת בתוך העבודות ביחס להשפעות הרסניות של תכונות גבריות (לפחות מבחינת הסטריאוטיפים)״.
ספרו של קלווינו משאיר את קצה המשפט פתוח כרמז לבאות. בגוף הספר חלק מהסיפורים אינם גמורים, והקוראים מוזמנים להשתתף במשחק האלוהי של המספר, ולדמיין את המשך הסיפור. וכמו בכל סיפור טוב, הפיתול בעלילה הגיע וסחף את התערוכה בכיוון לא צפוי: קודם הקורונה ואחריה מהומות הגזע שהתפרצו בעולם, ואפילו החורף – שחלף בהסגר והרחיק את הצופים מאולמות המוזיאונים.
כעת ביוני־יולי, כשמספר השוהים בכל אולם במוזיאון נמצא תחת פיקוח קפדני, דביקות הקיץ התל אביבי והדי משברים חברתיים חודרים את הקירות וכותבים פרק חדש בסיפור. ״נקודת המוצא של התערוכה היא ׳הרעיונות שלנו מס׳ 2׳ של האמן אדם פנדלטון, שקיבלנו בהשאלה לפני כשנה. ממנה נולדה התערוכה, שיש בה נוכחות גדולה של דמויות אדם בחיכוך עם דרגות שונות של הפשטה״, מוסיפה דירקטור.
כותל גדול ממדים
פנדלטון הוא אמן צעיר ומבריק, אפרו־אמריקאי, שתערוכת יחיד שלו הייתה אמורה להיפתח ממש בימים אלה ב־MOMA בניו יורק, ונדחתה לשנה הבאה בשל הקורונה. עבודתו ״הרעיונות שלנו מס׳ 2״ היא יצירה מונומנטלית, החולשת על קיר שלם ומשמשת מרכז כובד לתערוכה.
היא מורכבת מ־32 עבודות בגודל אחיד, בשחור לבן, היוצרות יחד פסיפס מרשים ומעורר סקרנות. כל עבודה ממוסגרת בנפרד ויחד הן נראות כסדרה שהחוקיות השולטת בה סבוכה ומורכבת.
אדם פנדלטון, הרעיונות שלנו מס׳ 2. באדיבות גלריה פייס
אדם פנדלטון. הרעיונות שלנו מס׳ 2 (פרט)
כמו כל דבר בחיים, לא מספיק לתאר אותה ב״שחור־לבן״. יש בה טקסט – לעתים בעל משמעות ולעתים כחלק מהנוף הגרפי. צורות גאומטריות, דיוקנאות אנושיים וחלקי דפים מספרי מדע והיסטוריה, רישומי מסיכות וצילומי פסלים אפריקאיים וקומפוזיציות מופשטות של משיכות מכחול. המרכיבים השונים מופיעים זה על גבי זה, לצד זה או בנפרד, בדרגות שונות של הרמוניה ודיסהרמוניה, כמו פרקים ביצירה מוזיקלית.
בשיחת זום עם דירקטור, שנערכה לאחרונה במסגרת פעילויות המוזיאון הסגור בתקופת הקורונה, אמר פנדלטון כי היצירה קרובה לליבו באופן מיוחד, מכיוון שהיא מאפשרת קריאות מרובות. ״אני בודק את היחסים בין העבודה הבודדת לסדרה. זה בו־זמנית מונומנטלי אבל גם אינטימי – אפשר להביט מרחוק ולראות את כל ה־32 ביחד, או להתקרב ולהתמקד בתמונה אחת ולצלול לתוכה״. במבט מרחוק העבודה נתפסת ככותל גדול ממדים, ומתוכו מתבוננים אלינו דיוקנאות, קוראים לנו להתמקד.
בהשאלה, ניתן לראות זאת כקריאה להבחין באנשים בודדים בהמון; לראות את המורכבות ולמצוא את השקט הנחוץ להבחנה ביחידה ספציפית, בתוך הרעש והמכלול של גירויים והסחות הדעת; מעבר לחרדה שמעורר בנו הכוח המתפרץ והבלתי נשלט של ההמון.
פנדלטון מתכתב עם המודרניזם ועם תולדות האמנות כמקור (אחד מרבים) לסיפור היסטוריה אנושית. בעבודותיו לאורך השנים מוקדש פרק חשוב להיסטוריה של השחורים בארצות הברית ולמוצאם מאפריקה. הסיסמה Black Lives Matter שימשה אותו בעבודות קודמות ככתובת על הקיר, הרבה לפני פרוץ המחאה הנוכחית.
ז׳אן מישל בסקיאט, אוסף סטיב נסימה
בשיחתם דירקטור שואלת אותו אם ביקר באפריקה (התשובה היא כן) ומצטטת את ז׳אן מישל בסקיאט, גיבור התרבות של שנות ה־80, ״הפרא האציל״ שאומץ לחיקה של סצנת האמנות הניו יורקית הלבנה והסוערת של תקופתו. כשנשאל אם הוא רוצה להגיע לאפריקה אמר בסקיאט: ״כן, אני רוצה לבקר באפריקה, אבל אני לא חייב לנסוע לאפריקה כדי להכיר אותה – היא בדי־אן־איי שלי״.
עבודה קטנה של בסקיאט, קרע של דף, מוצגת בתערוכה במוזיאון תל אביב לצד עבודותיו הדומיננטיות של פנדלטון, כמעין ממנטו מורי, תזכורת לסופיות החיים. בסך הכל מופיעות בתערוכה כ־14 עבודות של 11 אמנים. רובם שחורים, רובם בני זמננו, שניים מהם מתים (בסקיאט ומקס ארנסט). כולם, כאמור, גברים. ויותר משאפריקה מהדהדת בדי־אן־איי של התערוכה, שוכנת בה אמריקה המבטיחה והמכזיבה.
ראשיד ג׳ונסון מצייר במריחת סבון שחור על גבי אריחי אמבט לבנים – בעבודה שכמו מעמידה במבחן את שאלת הנקי והמלוכלך. אדם מקיואן מלכלך את הקנבס הצבוע שחור במסטיקים (שחורים); ת׳יאסטר גייטס מתמודד עם המשימה ״לצייר אנשים שחורים״, דווקא באמצעות טקסט צבעוני, באותיות פלסטיק ילדותיות שהודבקו על מצע זפת שחורה.
ויליאם קנטרידג׳, ביתר מתיקות נגנו את הריקוד. באדיבות ונדי פישר וקרן A4 Arts
באופן פרדוקסלי – האפריקאי היחיד במוזיאון כרגע הוא האמן המצוין ויליאם קנטרידג׳, שתערוכת יחיד שלו מוצגת בסמוך לתערוכה הקבוצתית. קנטרידג׳, יהודי, לבן, יליד יוהנסבורג בשנת 1955, בחר כבר מזמן בשחור לבן כצבעים השולטים בפאלטה שלו.
בתערוכה ״ביתר מתיקות נגנו את הריקוד״, שגם אותה אצרה דירקטור, הוא מציג על גבי מסך עצום מידות תהלוכה – מסע הלוויה שהופך למסע חיים, מפגן אפריקאי, השואב השראה מסגנונות תנועה ואיקונות שבטיים, ומתגלגל בשפת תנועה אוניברסלית, ובסממנים של הומניזם חוצה גבולות.
כותרת עבודתו שואבת מפוגת המוות של המשורר פאול צלאן, שנכתבה בעקבות השואה (כאן המילה ״ריקוד״ באה במקום ״מוות״ במקור). אבל דרום אפריקה, על הקיצוניות הגזעית המטלטלת אותה, נוכחת בעבודותיו כיישות עליונה. בעבודה הוא משלב אנימציה, רישומי פחם, תיאטרון צלליות, מחול ומוזיקה אפריקאית, ומעורר סוגיות סביב החיים, המוות, בדידות קיומית, הגירה ועקירה.
קודם כל אמן
גם פנדלטון נושא את אפריקה בנפשו ובגופו. ״אני משתמש בעבודות שלי כאמצעי שלי ללמוד. לא פעם מה שרואים הוא תהליך מצטבר של הלימוד שלי. במקרה זה יש כאן דפים של ספרי אנציקלופדיה שבהם נברתי באותה תקופה – על המודרניזם באפריקה ועל תנועות העצמאות ומחאה באפריקה בשנות ה־50.
״אבל יש גם משהו מאוד נזיל כשאני עובד על הקולאז׳ים האלה. אלה הם קולאז׳ים של הדפס משי על יריעות מיילר (שקף) שאינן סופגות, והדיו מתייבש על גביהן כשכבה נוספת של חומר, בתבליט. מלבד החומר יש גם משחק ויזואלי בדיאלוג בין המסגרות, אבסטרקט ותמונה, טקסט וצורות גיאומטריות. אני יוצר מעין סדרה של אבני בניין – וכאילו בודק עד כמה אני יכול למתוח את השפה החזותית שלי לקצה״.
מה תפקידם של אמנים בחברה: אנחנו רגילים להקשיב לדברי פוליטיקאים או לדבריהם של אנשי אקדמיה ומומחים בתחומים שונים. אנחנו פחות רגילים לראות ולשמוע את דבריהם של אמנים
בתחילת החודש פרסם פנדלטון מאמר דעה משמעותי במגזין ארט־ניוז, בעקבות רצח ג׳ורג׳ פלויד. על הסיבות שהניעו אותו לכתוב ולפרסם, הוא אומר: ״ארצות הברית היא ארץ צעירה, ארץ של מנצחים, היא לא רגילה לראות את עצמה מתמודדת עם משברים מבית. הקורונה הביאה את הווירוס לפתח הבית, והיא מזעזעת את ארצות הברית ממש כמו אסון התאומים – התגובות הקיצוניות ורמת החרדה הן חלק מהאנושיות שלנו – והאנושיות היא של כולנו.
״והנה כמה שבועות אחרי הווירוס – המחאות שניצתו בארצות הברית ואני רואה אותן מתפשטות ומהדהדות בעולם ברלין פריז וכו׳ – עוסקות בהיות כולנו בני אדם. זוהי קריאה, זעקה, תחינה, על החיים השחורים. קריאה לכל אחד מאיתנו לראות את מה שאנושי בכל אחד ואחד סביבנו. זוהי קריאת התעוררות, להיות מודעים, להיות ביקורתיים, לקחת בחשבון את ההשפעה של כל דבר שאנחנו עושים על האדם הניצב לידינו״.
ראשיד ג׳ונסון, ציור בסבון שחור על אריחים לבנים
לשאלתה של דירקטור למה החליט לפרסם את המאמר במגזין אמנות, משיב פנדלטון: ״זו שאלה שקשורה לשאלה מה תפקידם של אמנים בחברה: אנחנו רגילים להקשיב לדברי פוליטיקאים או לדבריהם של אנשי אקדמיה ומומחים בתחומים שונים. אנחנו פחות רגילים לראות ולשמוע את דבריהם של אמנים. לעיתים רחוקות אמנים מתבטאים באופן מילולי.
״אני אומר לא פעם שיש הבדל בין אמנות פוליטית לאמנות של הפוליטיקה: אני קודם כל אמן, ואני מבין או מפרש את העולם דרך היסטוריה ויותר מכך – מתוך ההיסטוריה של האמנות. חשבתי שבמגזין אמנות אני יכול לעשות מה שאני רוצה, יש לי חופש ביטוי מלא (לפחות לקחתי לעצמי חופש מוחלט)״, הוא אומר בחיוך.
אמנות היא תמיד במידת מה אופטימית – יש לנו אמונה ברעיונות, ויכולת לראות תמונה שונה, אבסורדית, אוונגרד. האמונה שאנחנו יכולים לשנות את המציאות שלנו. וזהו מותר האדם
״בשדה האמנות הרעיון הוא המוביל ולא המילה. אמנות היא תמיד במידת מה אופטימית – יש לנו אמונה ברעיונות, ויכולת לראות תמונה שונה, אבסורדית, אוונגרד. האמונה שאנחנו יכולים לשנות את המציאות שלנו. וזהו מותר האדם״. באופן אירוני, הוא מוסיף, ״יום לפני הפרסום פנו אליי מהניו יורק טיימס והזמינו עבודת אמנות שקשורה למצב״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
התערוכה שאמור היה להציג ב־MOMA עסקה בין היתר בפוליטיקת הזהויות, ונתנה ביטוי להיותו שחור, הומו ואמן הנאבק על מקומו בשוק תחרותי וביקורתי. ״האם אני מגדיר את עצמי או שמוגדר על ידי האחר, שרואה אותי? האם אני מוגדר כשחור, האם אני ממוגדר כהומו, או כאמן? הייתי מעדיף לחיות ללא הגדרה: הייתי רוצה לראות את עצמי בכל חלק של הסופרמרקט, ולא על מדף אחד בלבד״.
לשאלתה של דירקטור אם הוא חושב עקב הדחייה לשנות את הרכב התערוכה, הוא משיב: ״אולי העבודות עצמן לא ישתנו, אבל אין ספק שהקריאה שלהן תהיה שונה כעת, לאור האירועים הגזעיים. נמצאת שם לדוגמה העבודה Black Power (אותה כתובת על הקיר) שבמקור מצטטת מדימוי שהופיע במחאות בשנות ה־60. והנה, דז׳ה וו…״.
ויליאם קנטרידג׳ | ביתר מתיקות נגנו את הריקוד
אוצרת: רותי דירקטור
נעילה: 31.10
אם בלילה חורפי עוברת אורח
אוצרת: רותי דירקטור
נעילה: 26.12
מוזיאון תל אביב, שד׳ שאול המלך 27, תל אביב
The post אפריקה בתוכם: אמנים בשחור ולבן appeared first on מגזין פורטפוליו.
גיל – לא אומרת! סיימתי לימודי אנימציה במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל בשנת 2014, ומאז אני עובדת בתעשיית האנימציה. עבדתי כאנימטורית, מעצבת דמויות, קונספט ארט, במאית וארט דירקטורית בסרטים, סדרות ומשחקים. בשנה האחרונה אני עובדת כ־visual development artist בנטפליקס (עדיין לא מצאתי את ההגדרה הכי מתאימה בעברית).
