הי אורי, מה שלומך? איך אתה עובר את ימי הדמדומים של גל ראשון / גל שני?

היי יובל, אצלי מצוין, תודה רבה.

הגלים תפסו אותי ואת הפקת הסרט בימים מוטרפים, הצוות התפזר כל אחד לביתו והיינו צריכים לגלות איך ממשיכים מכאן. במהלך החודשים האלה גילינו, שדווקא הפעם בחרנו במקצוע נוח ופרגמטי: הכל המשיך כמעט כרגיל. מאז חזרנו לעבוד מהסטודיו (עד הגל הבא..) ואני אישית בקו מנחה של הכחשה טוטאלית בכל מה שקשור למר קורונה, שיעשה את מה שהוא צריך לעשות

לגמרי. ככלל אני לא מבין איך אפשר לחיות בעולם הזה בלי הכחשה והדחקה, אבל נדמה לי שזה כבר עניין לצ׳אט אחר. בוא נדבר על המגלשה: איך בכלל קוראים לסרט בעברית?

יובל, בלי לדעת בכלל פתחת תיבת פנדורה. בעברית קוראים לסרט ״מגלשה שחורה״. לקראת תחילת קמפיין הקיקסטרטר הרגשנו שבגלל המתח הפוליטי המשוגע בארצות הברית אנחנו צריך להיות אקסטרה רגישים עם בחירת המילים שלנו. ומכאן נולד השם The Slide

וואלה. החלטתם נכון. ספר קצת על עלילת הסרט, מה קורה בו? ומאיפה הגיע הרעיון?

מגלשה שחורה מספר את סיפורו של אביה, ילד בן 12 המתמודד עם פחד הגדול ביותר שלו – הפחד מהמגלשה השחורה, המגלשה המפחידה ביותר במימדיון. במהלך הסרט מתגלה שהפחד שאביה מתמודד איתו גדול הרבה יותר ממה שנראה לעין. 

נועם וינר

אורי לוטן

בקיץ של שנת 99 ביליתי יום ארוך ומבלבל במימדיון, במסגרת שבוע כייפת במחנות העולים (וופ וופ! תנועת נוער חולצה כחולה למי שלא מכיר). כל היום הרגשתי שמשהו לא בסדר. באותו הערב חזרתי הביתה לגלות מציאות חדשה – חיי התהפכו ברגע. עם השנים, הזיכרון של היום במימדיון ואותו ערב גורלי בבית התערבבו לזכרון אחד מלוכד, שלבסוף היווה את הבסיס לסרט

רגע, מה גילית בבית כשחזרת? (ובן כמה היית באותו קיץ?)

הייתי בן 12. 

זו שאלה מצוינת, שכל הזמן שאלנו את עצמנו תוך כדאי בניית קמפיין הקיקסטרטר, כמה אנחנו רוצים לספר על עלילת הסרט? כמה נרצה לחשוף? כמה אנחנו בונים על אמפתיה לסיפור האישי שלי? הבנו שמה שבאמת חשוב שיעבור בקמפיין הוא הטון של הסרט ושהקמפיין לא יפגע בחווית הצפיה בסרט, שלא יהיה מצב שהקהל שלנו יודע יותר מאביה, אנחנו רוצים להיות ממש איתו

הבנתי. נחכה בסבלנות. אז יש רעיון לסרט שמבוסס על סיפור אישי: מאיפה מתחילים? כותבים את כל הסיפור? מאפיינים את הדמות? בוחרים טכניקה? ספר קצת על תחילת העבודה

הפיתוח של הסרט היה מסע מטלטל. הכל התחיל עם מילים. כתבתי יומן מסע מנקודת המבט של אביה, הזכרונות שלו מאותו יום גורלי, משם המשכתי לכתיבת תסריט, כתבתי דראפט, ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד… 

כל אחד פספס מסיבה אחרת. תסריט הוא פורמט קשה, לא מאוד סלחני, ופשוט לא הצלחתי לדעת מה עובד ומה בכלל לא. בשלב הזה התחלתי לעבוד עם ליאור לב, ״סטוריבורדרר״ ואיש סיפור מבריק, ויחד הפכנו את המילים לתמונות, והכל התחיל להתבהר.

משם בפינג פונג שבין תסריט לסטוריבורד הצלחנו למצוא את הסרט, בדרך הוא עבר אין סוף שינויים.  במהלך הפיתוח ליאור צייר לפחות עוד 15 דקות שלמות של סטוריבורד,  זה נתן לנו חופש מדהים,  כאילו אנחנו עורכים סרט לייב אקשן ומחפשים את הפוטאג׳ המושלם לכל רגע

והקו האסתטי?

במקביל לפיתוח הסיפור, האסתטיקה התפתחה באופן די טבעי, התמה המרכזית של הסרט היא המעבר מילדות לבגרות ורציתי שהלוק יתכתב עם הרעיון הזה. זה הוביל אותנו מהר מאוד לעולם של איורי ילדים: הפשטה, השטחה של המרחב והפתרונות הייחודיים קסמו לי. התחלנו לעצב עולם מלא בעיצובים צורניים, מופשטים ונאיביים במציאות חומרית ומוחשית. השילוב הזה יצר אסתטיקה ייחודית שמרגישה ילדותיות אך גם קודרת.

גיליתי שלעבוד על סרט אישי הופך את הכל למורכב ומבלבל יותר, היה לי מאוד קשה לדעת איפה אני נגמר ואיפה הדמות שיצרתי מתחילה. לאיזה אירועים אמיתיים אני נצמד, ואיפה אני משחרר ונותן לסיפור הדמיוני לקחת אותי לאן שהוא רוצה. זה היה החלק המאתגר ביותר

מאיה שלייפר

נועם וינר

לילי סנודן

אבנר גלר

רועי רחמים

אתה יכול לתת כמה דוגמאות איך זה בא לידי ביטוי, אסתטיקה שמרגישה ילדותיות אך גם קודרת?

כשיש ניגוד ומתח בין התוכן של הסרט לאסתטיקה שלו, נוצר קונפליקט שיוצר אמירה. עיצובים נאיביים ומופשטים מחממים לי את הלב, ובאותה הנשימה גורמים לי לעצב גדול, כאילו לא משנה כמה אנסה להתחבר לילדותיות הזו, היא רחוקה ממני. כשהכל כל כך מתוק ויפה, זה יוצר אצלי תחושה שאולי מאחורי כל היופי הזה, מתחבא משהו אפל וקודר.

סרט  שעושה שימוש מושלם בניגוד הזה הוא Frank: הדמות הראשית בסרט לובשת מסכה, שיוצרת לה עומק תהומי שמסקרן וסוחף אותך פנימה יותר מכל שחקן אחר, מהרגע הראשון ברור לך שיש המון אופל מאחורי המתיקות הזו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אם אפשר להשתמש באנגלית – הייתי משלב את המילה Eerie. כי אולי זה המילה הכי מדויקת למה שאני מנסה להעביר

אמרת עיצובים נאיביים ומופשטים, ישר עלה לי לראש מעגלים שעשית לג׳יין בורדו. איפה אתה רואה במגלשה השחורה המשך לעבודות קודמות שלך ואיפה יש בו משהו חדש, אחר, התפתחות? 

כן, לגמרי: האסתטיקה של מגלשה שחורה היא המשך ישיר למעגלים, גם שם שיחקנו על הניגוד  שבין התמות הבוגרות לעולם המצועצע והילדותי. מבחינה אישית, ההתפתחות היא פחות באסתטיקה ויותר בתוכן הסרט ובסוג הסיפור שאנחנו מספרים.  מגלשה שחורה הוא סרט נרטיבי, עם דמויות עגולות שעוברות תהליך; אנחנו נשענים  יותר על הרגש והאנושיות של הדמויות שלנו, ופחות על המטאפורה הוויזואלית

אז מה עכשיו? יש קיקסטרטר שמתקדם טפו טפו, מתי בתרחיש האופטימי נזכה לראות את הסרט במלואו ומה נשאר לעשות עד אז

אנחנו מתכננים לסיים את הסרט עד סוף השנה… תחזיקו לנו אצבעות! אנחנו ממש בשיא ההפקה: מאנמצים שוטים, מלטשים את הסטים ובקרוב מאוד נתחיל להאיר את המפלצת הזו. 

החלטנו לצאת לדרך בידיעה שאין לנו מספיק כסף להפיק את הסרט הזה בדיוק ברמה שהיינו רוצים. אבל, אנחנו מאמינים בסרט בלב מלא, והאמנו שאם נתחיל גם נמצא את הדרך לסיים אותו. עכשיו, כשהאור בקצה המנהרה נראה קרוב יותר מתמיד, הבוסט הכספי של גיוס הקיקסטרטר ייתן לנו לסיים את הסרט ברמה הגבוהה ביותר, וחשוב מכל, הוא יאפשר לנו לשלם בכבוד לאמנים שמשקיעים ימים ולילות בעבודה על כל פיקסל

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

אני בעיקר רוצה להודות: לאנשי התעשייה שלנו על התמיכה המדהימה בקמפיין וההפצה שלו ולצוות המסור והמוכשר שעובד על הסרט עם כל כך הרבה אהבה, תשוקה ואמונה

עובדיה בנישו

The post המגלשה השחורה: אורי לוטן חזר לגיל 12 ועשה מזה סרט appeared first on מגזין פורטפוליו.

גלריה שכטר פותחת השנה לראשונה תוכנית רזידנסי, שבמסגרתה יוזמנו אמנים.ות להתארח בסטודיו הממוקם בנווה שכטר לשהות של ארבעה חודשים. בזמן השהות יפתחו האמנים.ות פרויקט אמנותי חדש. התוכנית עתידה להיפתח ב־1.11.2020 ולארח שלוש.ה אמנים.ות בשנה הראשונה.

האמנים.ות יבחרו על־ידי ועדת התוכנית: נירית נלסון, רון ברטוש, חגית פלג רותם ואוצרת הגלריה, שירה פרידמן, ויקבלו ליווי אוצרותי מלא בעת השהות.

גלריה שכטר היא גלריה לאמנות עכשווית הממוקמת בנווה צדק. בגלריה נפתחות כשש תערוכות מתחלפות בשנה, בזיקה לתרבות היהודית והישראלית. הגלריה גאה לתמוך באמנות ישראלית מקורית ומממנת עבודות חדשות וקטלוגים.

אייל סגל בגלריה שכטר. צילום באדיבות LOKO GALLERY, טוקיו

תוכנית הרזידנסי

• סטודיו לתקופת שהות של ארבעה חודשים במרכז נווה שכטר
• מלגת מחיה על סך 5,000 ש״ח לכל אמן.ית (לכל התקופה)
• מימון להפקת עבודות חדשות בסכום כולל עד 15,000 ש״ח לכל אמן.ית
• ליווי של אוצרת וצוות הגלריה

התוכנית מיועדת לאמנים.ות פעילים.ות מכל תחומי האמנות הפלסטית, העוסקים.ות באמנות בשלוש השנים האחרונות לפחות והרואים.ות בתוכנית שהות האמן הזדמנות לעשייה חדשה. התוכנית אינה מיועדת לסטודנטים.ות ולבוגרים.ות טריים.ות. 

התחייבויות האמנים.ות ברזדנסי:

• לשהות בסטודיו לפחות 20 שעות שבועיות במהלך שעות הפתיחה של הגלריה
• להיות זמינים.ות לביקורים בסטודיו עד שעתיים בשבוע
• להשתתף בשלושה אירועים בגלריה

ההגשה צריכה לכלול:

•  קונספט ראשוני והערכה תקציבית לסדרת עבודות (באורך 300 מילים לפחות, במסמך PDF, רצוי בתוספת דימויים)
•  קורות חיים מקצועיים
•  תיק עבודות (לפחות 10 עבודות קודמות במסמך PDF יחיד. לעבודות וידאו יש להוסיף לינקים רלוונטיים)
•  פרטי קשר של ממליצ.ה (חובה) והמלצה (יתרון)
•  בחירת מועד מועדף: מחזור א׳ 1.11.2020 – 28.2.2021 | מחזור ב׳ 1.3.2021 – 30.6.2021 | מחזור ג׳ 1.7.2021 – 30.9.2021

ניתן להגיש מועמדות עד לתאריך 3.9.2020 בשעה 24:00.את ההגשה יש למלא בטופס מקוון בלינק הבא: bit.ly/SGresidency

ועדת השיפוט תתכנס במהלך חודש ספטמבר, ולאחר מכן יימסרו הודעות למתקבלים.ות. הגשה חסרת פרטים או שאינה עוקבת אחר הפורמט לא תיבדק. נווה שכטר שומר על הזכות לבצע שינויים בתכנית לרבות ביטול או דחייה.

The post קול קורא: תוכנית רזידנסי בגלריה שכטר appeared first on מגזין פורטפוליו.

יותר מהמסגרת האקדמית, אנשי הסגל של המדרשה – פקולטה לאמנויות מדגישים את החשיבות של המקום כבית לאמנים צעירים וכסביבה שמאפשרת לכל אחת ואחד מהסטודנטים למצוא את הקול והכיוון הייחודי שלהם. ארבעה מבוגרי המדרשה בשנים האחרונות – איזבלה וולובניק, שי־לי הורודי‎, עאישה עראר ודור זליכה לוי – חולקים מניסיונם האישי, מחוויית הלימודים ועד לקריירה בשדה האמנות.

איזבלה וולובניק

סיימתי את הלימודים ב־2018. מוקדם יותר באותה שנה (לפני תערוכת הגמר) הצגתי תערוכת יחיד בחלל הפרויקטים של גלריה רוזנפלד, ובאוגוסט השתתפתי בתערוכה הקבוצתית ״SHOP IT!״ במוזיאון חיפה. בשנה שעברה הצגתי ב״זום 2019״ (מוזיאון הטבע, תל אביב), ותערוכת יחיד ״ביצ׳קראפט״ במוזיאון חיפה כחלק מאשכול התערוכות עושות היסטוריה. בתחילת 2020 הצגתי תערוכת יחיד, ״כלבות״, בגלריה רוזנפלד, שם אני מיוצגת.

הלימודים במדרשה – פקולטה לאמנויות: המדרשה הפכה לבית עבורי ועבור העשייה האמנותית שלי במהלך לימודי התואר הראשון, ועם השנים הקשר העמיק במספר רבדים. כסטודנטית, הופתעתי לגלות עד כמה המקום מאפשר ומכיל – נמצאים שם אנשים שונים מאוד בעלי אמביציות ורקעים מגוונים ביותר וכולם מוצאים את מקומם הייחודי. במהלך הלימודים עמדו לרשותי מרצים, משאבים וסדנאות שאפשרו לי לפתח את האמנות שלי, לצד התנסויות בהוראה שמאוחר יותר הפכו למקור פרנסה יציב ואמין, דבר קריטי עבור אמנית צעירה שמבקשת להקדיש את חייה לעשייה אמנותית.

במהלך הלימודים עמדו לרשותי מרצים, משאבים וסדנאות שאפשרו לי לפתח את האמנות שלי, לצד התנסויות בהוראה שמאוחר יותר הפכו למקור פרנסה יציב ואמין, דבר קריטי עבור אמנית צעירה שמבקשת להקדיש את חייה לעשייה אמנותית

כסטודנטית רכשתי כלים שהיו רלוונטיים עבורי -רישום וציור פיגורטיבי מסורתי לצד כלים דיגיטליים, שילוב שתרם לגיבוש תהליך העבודה הנוכחי שלי. מעבר לכך, במהלך התואר סיפקה המדרשה עבורי מקום עבודה כאסיסטנטית במעבדה הדיגיטלית שבה אני ממשיכה להשתמש גם היום, שנתיים אחרי שסיימתי את לימודיי.

בימים אלו אני מרצה במדרשה – פקולטה לאמנויות כבר שנה שנייה, מלמדת גם במנשר לאמנות ומעבירה שיעורי רישום פרטיים בסטודיו שלי בתל אביב. כל אלו מאפשרים לי ללמוד ולהתקיים בכבוד בעודי מפתחת את הקריירה האמנותית שלי.

איזבלה וולובניק. צילום: מ״ל

צילום: איזבלה וולובניק

צילום: איזבלה וולובניק

שי־לי הורודי‎ 

סיימתי את המדרשה – פקולטה לאמנויות ב־2015. באותה שנה הצגתי את תערוכת היחיד הראשונה שלי, ״בית הבליעה״, במוזיאון תל אביב. מספר חודשים לאחר מכן השתתפתי בתוכנית שהות אמן של שישה חודשים בדיסלדורף, גרמניה. ב־2019 הצגתי תערוכת יחיד עם השם ״אישה כחולה עם פות ירוק־אדמדם״ בגלריה דביר בתל אביב. בקיץ של אותה שנה סיימתי לימודי תואר שני במלגה מלאה באוניברסיטת נורת׳־ווסטרן הסמוכה לשיקגו. בחודש יולי אפתח תערוכת יחיד נוספת בגלריה דביר.

הלימודים במדרשה – פקולטה לאמנויות: אני זוכרת קורס סמסטריאלי של טליה קינן, היא שנאה את העבודות בתחילת הסמסטר ואהבה אותן בסופו. אופי העבודות השתנה במהלך השיעור וגם אני השתניתי, אבל מה שנשאר יותר מכל זו התחושה שהיא הבינה משהו, למדה מי אני וראתה אותי. זה הדבר החשוב ביותר במוסד ללימודי אמנות, אם את מציגה עבודה ואת מרגישה שלא ראו אותה ואותך את מוצאת את עצמך אבודה.

מה שנשאר יותר מכל זו התחושה שהיא הבינה משהו, למדה מי אני וראתה אותי. זה הדבר החשוב ביותר במוסד ללימודי אמנות, אם את מציגה עבודה ואת מרגישה שלא ראו אותה ואותך את מוצאת את עצמך אבודה

אני חושבת שעד המפגש עם טליה התפישה שלי של יופי הייתה שטחית. כמו שעד המפגש עם אוהד פישוף האוזניים שלי היו ערלות, שעד המפגש עם גיא בן־נר לא הבנתי מה זו אמנות, וכמו שעד המפגש עם מיכל נאמן לא הבנתי מהי רוח.

יש עוד לא מעט שמות, אפילו כמה מרצים שלא למדתי איתם ורק פגשתי בין השיעורים או בביקורת עבודות. לא למדתי עם אורי ניר אבל יש איזה משפט שהוא אמר שההשפעה שלו עליי גדולה יותר מכל לימודי התואר השני שעשיתי. המלצתי לאנשים רבים ללמוד במדרשה כי מלבד המדרשה נתקלתי רק במוסדות שהם או שוליים או כוחניים או שניהם גם יחד. מי שרוצה לעסוק באמנות ברצינות מקומו במדרשה – פקולטה לאמנויות.

שי־לי הורודי. צילום: שי־לי הורודי

צילום הצבה: אלעד שריג

צילום: שי־לי הורודי

עאישה עראר

סיימתי את המדרשה – פקולטה לאמנויות ב־2018. קיבלתי פרס הצטיינות בתחום אמנות פלסטית, קרן אמריקה ישראל (2018) ומענק תמיכה להקמת תערוכת יחיד ממועצת מפעל הפיס. השתתפתי בתערוכות רבות בגלריה דביר, גלריה הירקון 19, המרכז לאמנות גבעת חביבה, ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון תל אביב, סדנאות האמנים (תל אביב), בית אנה טיכו, מוזיאון ישראל, קרן אדמונד דה רוטשילד וגלריה לאמנות אום אלפחם.

הלימודים במדרשה – פקולטה לאמנויות: כשהתחלתי את הלימודים לא ידעתי כלום באמנות. באתי עם אפס רקע ולא חשבתי בכלל להתקדם כאמנית, אלא כמורה ששואפת ללמוד תרפיה באמנות. אבל פתאום התגלה בפניי עולם חדש, דברים נפתחו ונחשפו. למדתי לראות, לשים לב לפרטים; לראות אמנות כל יום כמו שמצחצחים שיניים כל יום: להבין שזו בחירה אבל חובה, שזו אהבה אבל יאוש.

במהלך הלימודים התגלה בפניי עולם חדש, דברים נפתחו ונחשפו. למדתי לראות, לשים לב לפרטים; לראות אמנות כל יום כמו שמצחצחים שיניים כל יום

פיתחתי מיומנות ואת היכולת לחשוב. המדרשה תמיד תמכה בי, המרצים תמיד היו שם כשפניתי להתייעץ. ולאחרונה, כאמנית פעילה ללא סטודיו, קיבלתי סטודיו במדרשה כרזידנסי לבוגרים מצטיינים. 

עאישה עראר. צילום: נוגה דוידסון

עאישה עראר, الخضرا (הירוקה)

צילום: נוגה דוידסון

דור זליכה לוי

סיימתי את המדרשה – פקולטה לאמנויות ב־2014, ומאז מתמחה ביצירת מיצבי הקרנה וסאונד, וידאו־ארט ומופעי מולטימדיה. הצגתי תערוכות יחיד בגלריית המדרשה, גלריה ברוורמן ומוזיאון תל אביב לאמנות. זוכה פרס זום לאמן ישראלי צעיר 2016 ופרס אמן צעיר של משרד התרבות 2017. שוהה כעת בתוכנית הרזידנסי של ארטפורט בתל אביב.

הלימודים במדרשה – פקולטה לאמנויות: לשנה א׳ נכנסתי בתור צייר מבולבל, ואת שנה ד׳ סיימתי עם הצבה אימרסיבית של יצירות אודיו־ויזואליות, שיצרתי בשיתוף פעולה הדוק עם מוזיקאים ואנשי סאונד. בין לבין פגשתי אנשים יקרים שלימדו אותי והשפיעו עלי והם עדיין חלק בלתי נפרד מההתפתחות שלי כאמן.

פגשתי אנשים יקרים שלימדו אותי והשפיעו עלי והם עדיין חלק בלתי נפרד מההתפתחות שלי כאמן; מצאתי מקום שהיה לי טוב לעשות בו אמנות

בין הבלגן המהודק של אירועים כמו המסמדיה והאודיואקטיב, לתפאורה הקיבוצית הפסטורלית והמנומנמת, מצאתי מקום שהיה לי טוב לעשות בו אמנות. חשוב לי גם להזכיר את ההזדמנות לשלב גם את לימודי החינוך, תחום שאני עוסק בו באהבה ובאמונה.

המדרשה פקולטה לאמנויות מזמינה אתכם להצטרף לעשרות הבוגרים המובילים בתחומי האמנות והקולנוע. רוצים לשמוע פרטים נוספים על הלימודים בקמפוס הייחודי שלנו?
אתם מוזמנים להגיע ליום הפתוח במדרשה – פקולטה לאמנויות | 20.7.20 | 15:00
לפרטים נוספים היכנסו>>

דור זליכה לוי. צילום: הילה עידו

צילום: הילה עידו

צילום: הילה עידו

The post לימודי אמנות במדרשה: ״מצאתי מקום שהיה לי טוב לעשות בו אמנות״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אור, בוקר טוב. מה שלומך? איך עוברים עליך הימים המבלבלים של 2020?

שלומי טוב, תודה. את התקופה האחרונה העברתי בעיקר בסיום כתיבת התזה שלי Unpacking Eretz Israeli Fashion: Nationalism, Industry and Media. אני מקדיש את הזמן לנושאים שלא הספקתי לגעת בהם,  בעיקר לבלות עם משפחה וחברים עד כמה שאפשר. ואתה? לונדון נראת מסעירה בתקופה האחרונה

האמת שפה בשכונה עם הפארק והברבורים הכל רגוע…

עוד נחזור לתזה שלך, אבל קודם כל אני רוצה לשאול איך התגלגלת לתואר שני בלימודי אופנה בפריז? נשמע חלום

לגמרי, זכיתי להגיע לתואר השני בלימודי אופנה ב־Parsons Paris, The New School. עוד קודם לכן,  התחלתי לקשר אופנה ואקדמיה בלימודי תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. אופנה ואמנות לרוב נתפשות כשני עולמות מרוחקים, שהקשרים ביניהם לא תמיד ברורים. ברגע ששמעתי על החוג בפריז היה לי ברור שלשם אני מכוון

ואיך קיבלו את העניין שלך באופנה באוניברסיטה? כי היא לא תמיד המקום הכי פתוח לכל מה שהם לא מורגלים בו

אני לא הראשון ולא האחרון שעוד יגיעו לאקדמיה עם רצון עז ללמוד אופנה. בעבר, חוקרת ואוצרת האופנה של המוזיאון ב־F.I.T, ואלרי סטיל, כתבה מאמר על היחס לאופנה באקדמיה, בשם The F Word. למרבה הפתעתי תמיד קיבלו בהתלהבות את היחס שלי לאופנה וגילו רצון ללמוד איתי ביחד

אור רוזנבלום

אז סיימת את התואר הראשון בתל אביב: מתי התחלת לחשוב על ההמשך לתואר שני?

בשנה האחרונה לתואר הבנתי שאם אני רוצה להמשיך וללמוד אופנה במסגרת אקדמית־מחקרית, אין באפשרותי לעשות זאת בישראל. זה לא בגלל שאין בארץ אנשי מקצוע וחוקרים מהשורה הראשונה, אלא שאין סוג כזה של לימודים באופן ממוסד.

התוכנית שאליה התקבלתי היא היחידה מסוגה בצרפת ואחת ממעטות בעולם, שמציעה לחקור אופנה כתופעה תרבותית וחברתית דרך פרשנויות חומריות, ויזואליות וטקסטואליות, המקשרות בין עולם האקדמיה לתעשיית האופנה. גם הלוקיישן הפריזאי, שבו אופנה ממוסדת עד מאוד מבחינה לאומית, תעשייתית ותקשורתית, עוזר מאוד!

לגמרי. ספר קצת על הלימודים: מה קורה בהם? על מה המיקוד? מי הסטודנטים?

התואר הוקם בשנת 2010 בניו יורק ולאחר מכן בפריז בשנת 2014, כתואר מאסטר לאמנויות. הקורסים מבוססי סמינריון ובהם אנו בוחנים חומרים מההיסטוריה של אמנות ועיצוב, לימודי מגדר, לימודי תרבות חזותית, לימודי קולנוע ומדיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה ולימודי תרבות חומרית. 

בנוסף למחקר הרחב, התואר מציע שני מסלולים – אוצרות אופנה ועיתונות אופנה – המאפשרים להעמיק באוצרות אופנה ובפרקטיקות ארכיוניות, או בעיתונות ובביקורת אופנה. היכולות האינטר־דיסציפלינריות מאפשרות לחוג לקבל סטודנטים/ות ממגוון רקעים גיאוגרפיים ותחומים מחקריים

ומה קורה במהלך הלימודים?

במהלך התואר עבדנו על פרויקטים פרטניים וקולקטיביים של תערוכות ופרסומים עם מוסדות וחברות אופנה מובילות בפריז. עבדנו עם מוזיאון האופנה (Galleria Musée de la Mode de Paris) על התערוכה ״אנטומיה של מוזיאון אופנה״, שעסקה בתת המחלקות השונות של אופנה מוזיאלית: השחקנים, הכלים שלהם ותפקידם, וחשיפת הפרקטיקות והדילמות שעמן הם מתמודדים לצופה.

עם Association Azzedine Alaïa, עבדנו על התערוכה Archiving Fashion, שחשפה את מאפייני דמותו של מעצב הקוטור כאספן, דרך פריטי לבוש שרכש מהקולקציה האחרונה בקריירה של המעצב הספרדי הנודע כריסטובל בלנסיאגה ב־1968. זה מאיר את האופן שבו מסורות תרבותיות נשמרות באופן חומרי בין דמויות בולטות בשדה האופנה הצרפתי

מתוך התערוכות ״אנטומיה של מוזיאון אופנה״ ו־Archiving Fashion

עוד שתי שאלות טכניות לפני המהות: כמה זמן הלימודים וכמה סטודנטים יש בכל שנה?

בכיף! אורך התואר הוא שנתיים. בכל מחזור בפריז מספר הסטודנטים הוא בערך 15

והספקתם הכל לפני הקורונה?

התואר בנוי בצורה שמאפשרת לנו לעסוק בפרויקטים שלנו כבר בתחילת השנה, קרי: אוגוסט. כתיבת התזה, המשימה המרכזית בשנה השנייה, דורשת פגישות עם מנחה התזה והקורא השני באופן חודשי ואת אלו אפשר גם לעשות מרחוק ודרך הזום

המילה ״אופנה״

אז בוא נחזור לתזה: מה זה אומר Unpacking Eretz Israeli Fashion?

אני שמח ששאלת, תודה!

כשאנו מדברים על אופנה אנו בדרך כלל מדברים על מערכת הבנויה מכמה גורמים מרכזיים הקשורים אחד בשני: פוליטיקה, תעשייה ותקשורת. אופנה היא תופעה חברתית בקנה מידה עולמי. עם זאת, עד סוף המאה ה־20 מחקרים הקשורים לאופנה בוצעו במסגרת מדינות המזוהות בעיקר כ״המערב״, ועל כן אופנה גם נדמית כתהליך מערבי.

בהקשר זה, המילה ״אופנה״ היא בעייתית לאור הטענות התכופות של חוקרים מערביים שתהליך האופנה הוא ייחודי לביגוד המערב, והמשימה שלנו כחוקרים ישראלים היא לפענח מהן המשמעויות של אופנה ארצישראלית והיכן תרומתה להבנתנו את המילה אופנה בקונטקסט מקומי וגלובלי

ואיך זה בא לידי ביטוי בתזה?

התזה שלי בוחנת את ההופעה של מערכת אופנה בתקופה יחודית של משא ומתן חברתי ופוליטי בתולדות ישראל – ימי טרום המדינה. אני סוקר ומנתח ביקורתית את התקופה הזו, המכונה ״ארץ ישראל״, בשנים 1922-1947 באופן סוציו־היסטורי.

התזה ממפה ובונה מחדש את מערכת האופנה באמצעות ניתוח מסמכים היסטוריים כמו עלונים, הזמנות לתצוגות אופנה שפורסמו בשנות ה־40, מדור האופנה של כתב העת ״קולנוע״, התכתבויות של יחידים ומוסדות/ארגונים, תמלילים כלכליים, מודעות ותצלומים שנאספו בלעדית בארכיון ההסתדרות הציונית בירושלים. 

בנוסף היא מנתחת באופן ביקורתי כיצד נוצרו היחידות השונות שבונות את האופנה של ארץ ישראל, וחיזקו את המשמעות התרבותית של האופנה הארצישראלית, בהתאם למודלים אידיאולוגיים פוליטיים חברתיים־ציוניים.

תוך התמקדות בשני תחומי אופנה ספציפיים (ייצור ומדיה), התזה שואלת, בין השאר, כיצד האופנה הצטלבה בתהליכים תרבותיים וכלכליים מרכזיים שעיצבו את הסדר העירוני של החברה היהודית הצומחת; וכיצד התאפיינה משמעות האופנה בהשתתפות מוסדות פוליטיים

ומה התשובה?

אופנה כחומר ומערכת סימבולית מבטאת תרבות עשירה המורכבת מסימנים, מאידיאולוגיות ומאורחות חיים שמוסדות פוליטיים יכולים להשתמש בהן. לרוב מוסדות ממשלתיים, ארגוני תעשייה ותקשורת האופנה יוצרים שותפויות, שלא רק נותנות לאופנה מעמד בולט, אלא גם את האפשרות לשנות את תדמית המדינות/ישויות פוליטיות.

בארץ ישראל, אופנה היוותה כלי פוליטי בולט למשרד המסחר והתעשייה, בזיקתו אל המנדט הבריטי בתקופה שבה ארץ ישראל הייתה צמאה לאהדה, תמיכה ולגיטימציה פוליטית. כשנביט בהזמנות לתערוכות אופנה, שהפיץ ואירח המשרד, נראה כיצד רישומי הדמויות הנשיות והטקסט שלצידם משקפים סימבוליות מודרניסטית המקבילה לארט דקו; לבדים ולצורות הצנע שנראו באנגליה, בעיקר בזמן מלחמת העולם השנייה.

ההזמנות האלו, שבטבען אינן נתפשות כפוליטיות, אינן מדגימות רק את הדרכים שדרכן משרד המסחר והתעשייה ביסס את מעמדו ושימש ״שומר סף״ בין יצרני אופנה לקהל, או ביקש לקבוע טעם אסתטי קולקטיבי ומוסרי. אפשר ללמוד מהן גם את הדרך שבה אופנה שימשה ככלי פוליטי בתקופה שבה הישוב היה צמא ללגיטימציה פוליטית, לצד היותה כלי לשיפור המאזן הכלכלי בתערוכות מסחריות שיועדו לקהל בין־לאומי.

עם זאת, התכתבויות של יצרני אופנה עצמאיים עם המשרד מדגימות גם את הדרך שבה הוא פיקח על ייצור התעשייתי ועל חומרי האופנה לקהל המקומי תחת איגוד יצרני האופנה של פלשתינה

התופרות הקטנות

ואיך האופנה הצטלבה בתהליכים תרבותיים וכלכליים מרכזיים?

האופנה הצטלבה בתהליכים תרבותיים וכלכליים מרכזיים, שעיצבו את הסדר העירוני של החברה היהודית הצומחת, ראשית בסוגיית הזהות החיצונית ובמשא ומתן בין קבוצות המהגרים. כשנביט באופן שבו החלוצים הציגו עצמם בתצלומים (בארץ ישראל וברוסיה), לעומת תצלומי אנשי הבוהמה התל אביבית, ניווכח ללמוד כי הלבוש שימש ככלי אידאולוגי־פוליטי.

הלבוש מדגים מחד רצון להבניה של ״לבוש ציוני״, הלבוש הקיבוצי הלבן שמוכר לכולנו, הממשיך את האידיאל הציוני־חברתי שמשקף אחדות ושיוון מעמדי בעל מגדריות גברית. ומנגד לבוש ראוותני ומלתחה מתרחבת ששימשה כלי נוסף להבעת המודרניות וההשתנות המהירה של העיר תל אביב.

בזמן שניתוח תצלומי קבוצות מהגרים מהווה כלי נהדר לבחון את הדרך שבה התבטאו מתחים חברתיים דרך אופנה בין קבוצות מהגרים, כתבי עת מוסיפים מידע על האופן שבו ביקורת אופנה התוותה ״מובילי דעת קהל״, הגבירה צרכנות אופנה מאליטה לשכבות תחתונות, ושינתה את אופי העבודה של התופרות (״הקטנות״), כפי שציונה רבאו מכנה אותן בספרה ״אני תל אביבית״).

במבט לאחור אל מחקרי העיתונות העברית בתחומי התקשורת והתרבות, עיתונים מוצגים כמקורות מהמעלה הראשונה לחקר התפתחות היישובים, הערים וחיי היומיום בארץ ישראל. עם זאת, לעתים קרובות מתעלמים מעיתונים שנסגרו בגלל היותם לא יציבים כלכלית או שאינם אמינים פוליטית. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

בכתבי עת כדוגמת ״קולנוע״, לצד דיווחים על הצגות, אירועים חברתיים, סרטים הוליוודיים, וביקורות אמנות שנכתבו על ידי נחום גוטמן וביאליק, נוכל למצוא טורי אופנה שכתבה האמנית והמאיירת יונה צליוק. טורים אלו  קישרו את האופנה לדמוקרטיה צרכנית ועצמאות הצרכנית לסגנן עצמה.

צליוק, בשפה דומה למבקרי אמנות צרפתיים במאה ה־19, מפתחת לקסיקון ביקורתי שפונה אל הקוראות בשפה סובייקטיבית ומטיפה להשתמש בצבע הלבן באופן שאינו מוגבל למראה הציונית. בהתאם, אלו שימשו את התיאבון לשינוי אופנה במעמד בינוני הולך ומתרחב, שביקש ליצור זהות המובחנת משליטת ציונית חברתית.

מקורות משניים מעידים כיצד נשים ממעמד גבוהה הגיעו אל סלוני תל אביב, ונשים ממעמד נמוך יותר הגיעו לתופרת הקטנה עם מדורים אלו וביקשו מהתופרת לבצע מסובכות בבגדים קיימים

ותגיד, את כל המחקר הזה עשית בפריז? כל הארכיונים קיימים ברשת? או שהיית צריך לבקר בארכיונים פיזיים בארץ?

המחקר עצמו החל כששקד ארקין ואני אצרנו את תערוכת האופנה הראשונה של ההסתדרות הציונית העולמית, Israel a la Mode, שהוצגה בספטמבר האחרון בפריז. זכינו לבקר ולעבוד בצורה אינטנסיבית בארכיון הציוני בירושלים, ושם נחשפתי למגוון עצום של מסמכים שלא קוטלגו כמסמכי אופנה.

באופן כללי, מלבד הארכיון בשנקר, אין כמעט ארכיוני אופנה שבהם אפשר לחקור אופנה ישראלית. מטרת התזה הייתה גם להפנות את תשומת הלב לארכיונים פוטנציאליים שיכולים להיבנות כאן בארץ ישראל

יפה! ומה עכשיו? מה התכניות לעתיד?

(= פניי מועדות לעבודה במחלקות מוזיאוני אופנה אירופיים, בדגש על מחלקות אוצרות וארכיון

שיהיה בהצלחה

תודה רבה! כולי תקווה שאצליח להמשיך ולשלב שיח ישראלי וארצישראלי גם במוזיאונים האלה

The post אור רוזנבלום: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אופנה appeared first on מגזין פורטפוליו.

שטח פרטי

מנור בראון, אדריכל ועיתונאי, בן 31, גר בתל אביב
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

מפרט טכני

עיצוב משרדי חברת הסטארט־אפ whizar, שפיתחה טכנולוגיה לחזות את העיתוי הטוב ביותר לרכישת כרטיסי טיסה במחיר הנוח ביותר. בתחילת השנה החברה גייסה כשלושה מיליון דולרים והחלה לגדול באופן משמעותי.

הגיוס והגידול היוו עבור מנהליה הזדמנות להעתיק את מקומה למשרדים חדשים באווירה שונה, שקרובה ונכונה יותר לאופיים מאווירת המשרד בו פעלה עד אז – בקומה העליונה של מגדל עזריאלי שרונה, הנחשב לפיסת הנדל״ן העסקי היקרה בישראל. לאחר לא מעט חיפושים נמצא הנכס החדש: חלל ששטחו 200 מ״ר, בבניין תעשייתי ישן הממוקם בין מוסכים, בשכונת מונטיפיורי בתל אביב.

הפרטים הקטנים

להבדיל ממצב רווח בתחום עיצוב משרדים, שבו מושקעים כסף ומאמץ רב כדי לייצר מראה תעשייתי ומחוספס, במקרה הזה המראה ה״גראנג׳י״ של החלל הוותיק היה חלק בלתי נפרד מאווירת המקום: רצפות עבודה מבטון, תקרות גבוהות וחלונות ברזל גדולים שלא הוחלפו מאז נבנה הבניין בשנות ה־60. נתונים אלו היו בסיס נוח לזיקוק הקו עיצובי של המשרד – קו צעיר, טרנדי ועם זאת מאופק, נקי ואופטימי.

מדובר בסטארטאפ צעיר, שעובד בשעות לא סטנדרטיות, לעיתים עד השעות הקטנות של הלילה, כך שתכנון ועיצוב משרד נוח, שמאפשר מגוון של סביבות עבודה ולא פחות חשוב – הפוגה, היה תנאי בסיסי לכל החלטה. בפגישות הראשונות הדגישו היזמים את רצונם שאזורים משותפים כמו הסלון והמטבח יהיו גדולים ונוחים לא פחות מאזורי העבודה. לכן הם לא הסתפקו בפינת קפה קטנה עם שולחן, אלא ביקשו שהחלל יכיל מטבח מלא ומתפקד, שכולל גם תנור אפיה עבור עובדת שאוהבת לאפות עוגות.

על בסיס זה התוכנית שהתגבשה מאפשרת לעבוד כמעט בכל מקום במרחב המשרד, ונשענת על חלוקה למגוון חללים בגדלים משתנים ובדרגות שונות של פורמליות; מחדר ישיבות גדול שבו מתקיימות פגישות רשמיות עם משקיעים ולקוחות ועד חדר קטן בעיצוב נינוח וצעיר, המשלב טריבונה כחולה, כריות ולוח, שבו אפשר לקיים ישיבות צוות קטנות יותר עם בקבוק בירה ונשנושים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התכנית ככלל שמה דגש על גמישות ודינמיות בכל הקשור לחלוקת החלל במקרה של הגדלת כוח האדם בחברה, ובתוך כך מאפשרת להסב חללים ציבוריים וחדרי ישיבות לעמדות עבודה נוספות במהירות ובקלות, ללא צורך להיכנס לסבב שיפוצים גדול. 

פרט שולי

אני לא בטוח שאפשר לכנות זאת טרנד, אבל אני פחות מתחבר לתופעה של שילוב יצירות גרפיטי מוזמנות במשרדים. לדעתי הן מגלמות כך את ההפך הגמור מהמשמעות המקורית שלהן כאמנות רחוב.

לפרטים נוספים

הייתי שמח לקבל הזדמנות לעצב חלל עבור ״פראדה״, בית האופנה האיטלקי. מהאופן שבו היא פועלת, שאליו שנחשפתי בשנים האחרונות, החברה מאפשרת חופש יצירתי וחומרי בתקציב כמעט בלתי מוגבל, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך הוא המוזיאון ״פונדציון פראדה״ שתכנן עבורה האדריכל רם קולהאס במילאנו. בעבורי זו לא פחות מיצירת מופת שמעוררת קנאה בחופש היצירתי שניתן לאדריכל.

פריטים נבחרים

ממש לאחרונה רכשתי אגרטל NIB של חברת dbkd השוודית. אחרי ש״עפתי״ עם הבינלאומיות, אספר שרכשתי אותו בחנות העיצוב Two-m באזור התעשייה של חולון. הוא אלגנטי מאוד ומאופיין באיכויות פלסטיות רבות, וזאת הסיבה שהוא מככב בחדר השירותים בביתי.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של מידע פנים לחצו כאן

אגרטל NIB. צילום: DBKD

The post מידע פנים // מנור בראון appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב יעל וגורית, מה שלומכן בימים מוזרים וחמים אלה?

מוזר חם וטוב חגית

הי חגית, למעט ילד אחד חולה בבית, הכל ממש בסדר

ילד חולה בקיץ, לא כיף. בכלל כל עניין הבריאות הפך פתאום לנוכחות מסיבית

נכון, וכל כאב בטן חולף פתאום עושה לי התקף לב קטן

איך הייתה העבודה לקראת התערוכה עם כל הרכבת הרים הזו?

כשנכנסנו לסגר נכנסנו גם לשיתוק פנימי קטן (התערוכה עמדה להיפתח במרץ). יעל ישבה רגל על רגל במרפסת ואני שתלתי חסות בגינה. לקראת סוף התקופה חזרנו לעבודה בסטודיו ולדיאלוג בינינו. בסופו של דבר נולדו מתוך התקופה הזו ארבע עבודות

יעל, את קדרית ופסלת, ראש תחום חומר במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, עובדת בחומר קרמי ובווידאו, מטפלת בזכרונות ומיפוי אישי, ביוגרפי. גורית, את בוגרת לימודי אדריכלות באוניברסיטת תל אביב, בעלת סטודיו junktion לעיצוב ואמנות, שמתרכז באפסייקל וברדי־מייד, אבל מתמקדת ביצירת שימושים חדשים לחומר.

אתן עובדות פיזית יחד, או כל אחת מביאה את חומריה ונפגשות?

אנחנו עובדות כל אחת בסטודיו שלה ואז נפגשות ומדברות על הדברים; משאירות את העבודות אחת אצל השניה וממשיכות לעבוד

מעניין הקטע של להשאיר זו אצל זו את העבודה. קצת כמו משמורת משותפת בין הורים – מצד אחד שיתוף, מצד שני תרגיל בלשחרר

זה היה הקונספט הראשוני של הפרויקט: כל אחת עושה עשר סירות, מעבירה לשנייה, והשנייה עושה להן מפרשים; מזה התחלנו. מאז הדיאלוג התפתח והתערבב, סירה ומפרש התערבבו, ומהלך העבודה הפך ליותר זורם, אסוציאטיבי ואישי. בנוגע לשיתוף ולשחרור, אנחנו קוראות לזה ״שיתוף פעולה אינדיבידואלי״

התבוננתי בתמונות הסירות (אם כי חסר לי קנה מידה) ואני חושבת כמה מעניין שעסקתן בתמה של מעבר, סירה, מסע, זרימה למקומות רחוקים. אולי אתן מחפשות אופציות בריחה?

אם כן, אז לא במודע ובעיקר בריחה בראש. הסירה, בשבילנו, יש בה תנועה (או לפחות פוטנציאל לתנועה) וזה אחד הדברים שמשך אותנו

איך ומתי התחלתן לעבוד על התערוכה?

הרעיון עלה לפני ארבע שנים, במהלך שיתוף פעולה קטן שעשינו. נורא התלהבנו ושמחנו ואז לא דיברנו על זה שנתיים. לפני שנתיים זה עלה שוב והתחלנו לעבוד

וכשעלה הרעיון הוא כבר הופיע עם הסירות, או עם המחשבה שיש איזה כלי/נשא, שעליו מתלבשים הביטויים השונים של העבודות?

היה בינינו הסכם לא כתוב ולא מדובר שברגע שהעבודה עוזבת את הסטודיו, היא כבר לא בידיים שלנו (בכל מובן). בקיצור, תרגיל מומלץ לכל אינדיבידואליסט

מלכתחילה עבדנו על סירות. הרעיון הראשוני היה לעשות סירות, זו היתה נקודת המוצא. גם מתוך המבניות של סירה ומפרש וגם מתוך הרעיון (המודע חלקית) של התמסרות (אחת לשניה)

התמסרות תרתי משמע – בעבודות מזו לזו, וברשות לפעול עליהן, לשנות, לעשות מהן משהו בלתי צפוי. איך התחושה לשחרר שליטה בעבודה הסופית למישהי אחרת?

תחושה מוזרה שצריך ללמוד ולתרגל. עם הזמן זה נהיה טבעי וטוב. היה בינינו הסכם לא כתוב ולא מדובר שברגע שהעבודה עוזבת את הסטודיו, היא כבר לא בידיים שלנו (בכל מובן). בקיצור, תרגיל מומלץ לכל אינדיבידואליסט 

התחושה בלשחרר שליטה הובילה את הפרויקט למקומות חדשים, שאליהם לא היינו מגיעות בהחלטות משותפות: דבר שיצר שמחה ומרחב עשייה. במשך הזמן המהלכים היו פחות מובנים עם התחלה או סוף, והיו גם תגובות משותפות (חומריות, אני מתכוונת) בתנועת הלוך ושוב בינינו

יעל עצמוני וגורית מגן. צילום: הדס מוטרו

צילומי הצבה: מ״ל

בואו נדבר על הכותרת (המדליקה מאוד!) מאין היא מגיעה?

מתוך אחד הטקסטים שמלווים את העבודות בקטלוג. הטקסט המלא הוא: ״מבלי שנוכל לצוף / מבלי שנוכל לשקוע / רכבנו על אטלס״. הטקסטים באים להגיד משהו נוסף על הסירה וכתבנו אותם ביחד

הרעיון לכתוב טקסטים לעבודות היה של יעל ובהתחלה מאוד נרתעתי ממנו. תוך כדי הכתיבה הבנתי את החשיבות שלהם לעבודות והיום הן נראות לי לא־גמורות בלעדיהם

מיהו אטלס? הגיבור המיתולוגי? מרד הנפילים של איין ראנד? אטלס גיאוגרפי של בית הספר, מקום הקינון של פנטזיות מרחקים וחופש תנועה בעולם?

אטלס הוא העולם, אטלס הוא מיתולוגי והוא גם קובץ של מפות שמעסיק אותי הרבה שנים ומשאיר אצלי מרחב למסע. אטלס הוא גם מה שכתוב על גלגל השיניים שגורית הציבה כמפרש לסירה

מעניין. חזרתי להסתכל עליו – הוא נראה כמו חלק ממכשיר ניווט ישן (איצטרולב)

זה גלגל השיניים של הפדלים באופניים

נייס

אני מאוד התחברתי לטקסטים. הם לא כותרות, הם ממש קטעי שירה והרהור. וכמו שאמרת – נראים חלק מהעבודות. אולי זה קשור לכך שהעבודות בעצמן פואטיות – לא סגורות לגמרי, משאירות הרבה מקום לדמיון ולאסוציאציה, להפליג

זו בדיוק היתה השאיפה בכתיבה הטקסטים, להכנס לאותו מרחב פואטי שסביב העבודות, שאנחנו רואות אותו בהיר וצלול

אתן מכירות הרבה שנים, זו פעם ראשונה שאתן עובדות יחד על תערוכה?

כן, שיתפנו פעולה בעבר, אבל יותר בקטע של להציג זו לצד זו. זו הפעם הראשונה שאנחנו ממש עובדות יחד

אתן מרגישות שהבאתן כאן לידי ביטוי איזו שפה חדשה, משותפת? היברידים שנוצרו מהחיבור בין החומרים הזרים (עץ ומתכת, חמר ואבן) וגם בין הרדי־מייד לעבודת היד

עניין הרדי־מייד לפעמים נוכח בכל קשת החומרים לעומת נוכחות חומרית שפועלת בפני עצמה. אני לא יודעת אם לקרוא לזה שפה, אבל בהחלט יש פה חציית גבול באזורים של מה שמכונה נכון, יפה ומוגמר, והולך לכיוון המעשה והכנות של החומר

קשה לי להסתכל על הדברים ברזולוציה של שפה חדשה או קיימת, זה קצת זר לי אפילו. בשבילי אופן העיסוק בחומר, בצורה ובחיבור ביניהם בפרויקט הזה היה חדש ובעיקר מאתגר מאוד, והוליד עבודות שהן תוצאה ישירה שלו

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בואו נחזור לרגע ההקפאה – עמדתן לפתוח את התערוכה, והכל נעצר. אתן מרגישות שהמצב החדש שנקלענו אליו (אנחנו וכל העולם) מטעין אותן במשמעות חדשה?

קשה לומר במדויק, ואולי נצטרך את מרחק הזמן בשביל להבין את המשמעות

מהיכרות ארוכת שנים עם העבודות שלכן – גורית (סטודיו ג׳אנקשן) עובדת עם חפצים שאיבדו מערכם, ותמיד רואה בהם שימושים חדשים פוטנציאליים; יעל עוסקת בחומר ויוצאת מהכלים לכיוון הקונספטואלי יותר. הפעם עשיתן משהו אחר לגמרי

עבורי המהלך הוא המשך ישיר וקוהרנטי לעשייה שלי בתוך מילון מונחים חומרי ראשוני, שלא מתחשב בגבולות הנכון ומדבר את שפת החומר

בשבילי מהלך העבודה עד היום היה ברור: קודם יש את חומר הגלם ובתוכו נמצא הרעיון לעבודה (אני תלויה בחומר הגלם). בפרויקט הזה התהפך מהלך העבודה. קודם היתה לי העבודה (סירה/מפרש) והייתי צריכה למצוא את חומר הגלם. התחלתי לחפש וראיתי כמעט בכל חפץ את היכולת להפוך לסירה ומפרש; גיליתי שכל העולם הוא סירות ומפרשים

די מגניב, כשחושבים על זה

בהתחלה כל סירה שהבאנו אחת לשנייה נראתה לנו גמורה, כאילו שאין מה להוסיף בה. כאן היה אתגר של אופי ועוצמת התגובה

הפרויקט הזה מאוד מיוחד עבור שתינו. ברור לנו שהוא לא נגמר בתערוכה ושהיא רק נקודת ציון בדרך. מתכננות שיהיה לו המשך

עכשיו שאי אפשר לנסוע לשום מקום, מקווה שנשוט לתערוכה ומשם נפליג לעתיד טוב יותר

רכבנו על אטלס | יעל עצמוני וגורית מגן
אוצר: יובל סער
מקום לאמנות בקריית המלאכה, שביל המרץ 6, תל אביב
פתיחה: 16.7; נעילה: 1.8

The post אטלס פיזי דמיוני: יעל עצמוני וגורית מגן מפליגות בפיסול וטקסט appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

התגלגלתי לאוצרות כי רציתי להתגלגל לשם: כשרוצים משהו מאוד מאוד, המשהו הזה בדרך כלל מגשים את עצמו. יום אחד נכנסתי לגלריה העירונית ברחובות ופגשתי שם את אורה קראוס, אוצרת הגלריה. פניתי אליה ובקשתי לאצור תערוכה והיא אפשרה לממש חלום. זה היה רגע גדול עבורי: יצאתי לדרך עם תואר שני בתולדות האמנות וללא כל השכלה נרכשת באוצרות. לימים השתתפתי בשני קורסים בבית לאמנות ישראלית: כתיבה על אמנות של יואב שמואלי ואוצרות של טלי תמיר. 

התערוכה ראשונה שאצרתי הייתה תערוכה קבוצתית בגלריה העירונית של רחובות בנובמבר 2014. 20 השתתפו בה מיקי אוחנה, ורדי בובורוב, טלי בלומנאו, עודד בן חפר, אביבה בנימיני, דנה בן שלום, דליה ברקי, חווה גילון, תמר גלעדי, ח׳אדר וואחש, אמנון ליפקין, סימה מאיר, בותיינה מילחם, שרי מנולה שטמפלר, ענת נגב, יבגניה נוביקוב, עפרה עמיקם, אשרף פואחרי, עדנה פישר ואלינור רותם.

הרעיון היה ליצור ממשק בין טכניקות טקסטיל ובין טכניקות ציור ורישום: במפגש בין שתי הטכניקות מסתתרים סימנים רבים שנתנו לתערוכה את שמה, ״תך נסתר״. הנסיבות שהובילו לתערוכה נבעו מאהבה לטקסטיל, אהבה גדולה וחזקה ורבת ימים, ומהפליאה המתחדשת שמתעוררת בי, כשאני מגלה שהטבע הוא הטקסטיל: הוא החוט והמחט והוא גם הרקמה.

לתערוכה היו שתי תערוכות המשך. בנובמבר 2015 הצגתי באותו מקום את ״אותות״ ושנה לאחר מכן אצרתי ב״גלריה בנימין״ את התערוכה ״לפרק את מגדל בבל״. שלוש התערוכות עוסקות בסימנים הבונים שפה. כל תקשורת מתחילה ביצירת סימנים ההופכים לשפה מסודרת ומובנית במהלך הימים: אפשר להגיד שהסימן הוא ההתחלה של כל יצירה אנושית חומרית ורוחנית כאחד.

התחנה האחרונה

שתי תערוכות בשם ״מים מרים״: האחת נפתחה בשבוע שעבר בגלריה העירונית בראשון לציון, והשנייה תיפתח בחודש הבא בגלריה המבשלה בטבעון. ״המים הם ברכה והמים הם קללה״, משפט רלוונטי למים מתוקים ומים מלוחים כאחד. אם לא נכבד את המים הם יקומו עלינו והדוגמאות הן רבות ודרמטיות: מלחמות פורצות בשל בעיות מים, ונקודת רתיחה רלוונטית לימינו אנו היא הקמת הסכר באתיופיה שעלול ליבש את הנילוס, עורק החיים העיקרי של מצרים. יש מלחמה באופק, והעיסוק בנושא המים בכלל ובתערוכה זו בפרט מזמן מפגש טעון בין אמנות וטכנולוגיה, בין רוח לכוח, בין עימות לפיוס. 

בוקה גרונפלד, קומפוזיציה בתזוזה

ליאור הרשקוביץ, גבעה 2

שרון פזנר, באר חול

רעיה קידר

בתערוכה בראשון לציון 21 משתתפים: דליה ברקי, נחמה באר, איתמר בגליקטר, בוקה גרינפלד, רוזה בן אריה, חווה גילון, ליאור הרשקוביץ, משה וולך, דליה זרחיה, יונת חמיידס, סתיו יושע, סיגלית לנדאו, שרי מנולה שטמפלר, שחר מרקוס, דורון פישביין, נגה עציוני דובוביק, אילון ערמון, דורית פלדמן, שרון פזנר, ינאי קלנר, אלינור רותם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

בתערוכה במבשלה בטבעון 12 משתתפים: אבנר זינגר, אלינור רותם, ג׳ניה נוביקוב, חיה וייסהאוס, ינאי קלנר, ליאב מזרחי, נחמה באר, עפרה עמיקם, רות ברקאי, רעיה טרינקר, שרון פזנר, שרי מנולה שטמפלר

מכל מלמדיי השכלתי

כל תערוכה היא עוד לבנה וכל לבנה היא עוד תערוכה, מארג הולך ונערם למגדל של ידע והמשכיות. בין האמן והאוצר מתקיים מתח מעניין שלא כל כך נותנים עליו את הדעת. לפני שנתיים אניש קאפור הציב מערכת מראות קמורות וקעורות בגני קנסינגטון בלונדון. פסלים אלה הוצבו בשיתוף פעולה של האמן, האוצר והטכנולוגיה; תוצאות שיתוף פעולה זה בין הקטגוריות השונות הוליד חוויה ויזואלית מרתקת ועשירה שספק אם האומן בלבד היה מצליח להשיג.

תערוכת החלומות

ללוות אמן צעיר למשך תקופה לא קצרה, לחכות שיגיע להבשלה אינטלקטואלית וסגנונית ואז לאצור לו תערוכה וקטלוג שאכתוב כחלק מהמסע שערכתי עם האמן.

בקרוב אצלך

יש לי שני רעיונות לשתי התערוכות הבאות. האחת תמשיך לעסוק בנושא המים, והפעם על מים באזורי קונפליקט תחת השם ״סכסוכי שכנים״ (שם זמני), והתערוכה שאחריה תהיה ״שטה לשום מקום״ על סיפורה של סירה. 

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

סיגלית לנדאו, 1 במרץ 2018. צילם: יותם פרום

יונת חמיידס, מים מדוסקסים

דורית פלדמן, עיני מכתשים

שרי שטמפלר מנולה. צילום: שושן מנולה

The post מגלים אוצרות // רעיה קידר appeared first on מגזין פורטפוליו.

UNBUILT, סטודיו צעיר לאדריכלות שהוקם בתל אביב על ידי ג׳וליה ברשקובה ושני פלדמן – שתי בוגרות בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב – עובד בימים אלה על מגזין בפורמט פרינט המסקר את העשייה והשיח האדריכלי בארץ. לאור התהפוכות הרבות המתרחשות סביבנו כיום, אנו שמות את הזרקור על העשייה העכשווית, הסטודנטיאלית, של הבוגרים הטריים והמשרדים הצעירים.

זאת, במטרה להבין ולתקשר את הלך הרוח וההתפתחויות של התחום שמתחילות את דרכן לאור משבר האקלים, משבר הקורונה, משבר העצמאיים – וזאת כנראה רק ההתחלה. את ההיסטוריה אפשר לתאר רק במבט לאחור, והיות ואנו נמצאים בליבו של השינוי, האתגר שלנו, כיוצרים, הוא לתאר במילים ודימויים את תגובותינו לתרבות המתהווה.

zen siri. צילום: דור קדמי

הגיליון הראשון של המגזין, UNPUBLISHED, יעסוק בנושא ״בל יתואר״ ומזמין אדריכלים/ות, מעצבים/ות, אמנים/ות, והוגים/ות להגיש חומרים. בין החומרים שיתקבלו:

• מאמרים וטקסטים
• סדרות צילום, סדרות של דימויים, סכמות או הדמיות
• פרויקטים תיאורטיים שיתוארו על ידי שרטוטים, הדמיות וטקסט
• פרויקטים ממומשים רלוונטיים שיתוארו על ידי צילומים של הפרויקט, שרטוטים, הדמיות וטקסט

על ההצעה לכלול:

The post קול קורא: בל יתואר appeared first on מגזין פורטפוליו.

מעצבת אופנה

כשלמדתי עיצוב אופנה בשנקר, תוך כדי שלמדתי תולדות האמנות, למדתי לצייר והתפוצץ לי המוח והלב. בשיעור מגדר הופתעתי לגלות איך עולם שלם של כסף, תעשיות של מיליונים, מונעות ומרוויחות מהכמיהה שלנו כנשים להיות מושלמות.

עולם האופנה – כמו הטלוויזיה, המוזיקה והפוטושופ, מייצג גלאם וזוהר, שלא נאמר מושלמות. אבל כבר בלימודים החלטתי שאלחם בכל הכוח בתופעה ההזויה הזו, שנשים מרגישות רע עם עצמן בגלל שזה מייצר רווח לאנשים אחרים בעולם. על הנושא הזה אני מדברת הרבה, כותבת, מרצה, מלבישה, מחייכת לעצמי במראה… בעד אהבה עצמית.

לא כגימיק; תמיד! מהתצוגה הראשונה שלי כבעלת מותג הנושא את שמי, אי שם ב־2017 הקפדתי לעבוד עם דוגמניות נשים בגילאי 17-70, בכל צבעי העור, בכל המידות.

אשת עסקים

אני לא נוהגת לשתף את התהליכים שעוברים עלי מאחורי הקלעים כאשת עסקים. אני חושבת שיש דברים שטוב שיישארו בין בעלי המקצוע של עולם האופנה בלבד.

כשפתחתי את העסק שלי הייתי רווקה, בלי משקיעים, עם זוג הורים שמהיום הראשון תמכו בי באהבה גדולה אבל אמרו לי שאין להם ידע בעולם העסקים וגם לא באופנה. מהרגע הראשון חיפשתי דמות שתלך איתי את הדרך הפסיכית הזו, כי פחדתי להודות שאני לבד.

נפגשתי עם משקיעים פוטנציאליים, יזמים, יועצים; חברים של חברים שאולי יידעו ויוכלו לעזור. באיזשהו שלב הבנתי שזה בזבוז זמן, ות׳כלס? שאני לבד. שזו הדרך שבחרתי ללכת, שזה השיעור שלי, וזה מה שבאתי לעולם הזה לעשות. ואז בשנייה אחת השתנתה לי המחשבה והפכתי להיות אשת עסקים מבריקה, אחת החדות ביותר שיצא לי לפגוש . והאמת? התאהבתי בזה, גיליתי עולם שלם שכיף לי ללמוד, ומגרש משחקים לכל המחשבות שלי.

שחר אבנט. צילום: לירון ויסמן־אבירם

דבר אחד היה לי ברור: לעולם לא אוותר על הערכים שלי כבן אדם, על האנושיות שלי כאישה, על הסבלנות, על האמת ועל הדרך הנכונה בעיניי. על ההסתכלות האופטימית והכוונות הטובות. החלטתי שתמיד מה שיניע אותי הוא האמונה ביקום שעוזר לי, והפצת האור והטוב.

אבל מה?!??? אני לא פראיירית, למדתי שכשאני מזהה שמשהו לא מרגיש טוב בבטן, בסופו של דבר הוא תמיד – אבל תמיד – מתגלה כדבר הלא נכון עבורי. ואז התחלתי להציב גבולות ברורים למי שעובד מולי ברגע שזיהיתי שהוא חוצה את הגבול שלי. או כמו שהדס, חברה שלי אומרת – נעים לאן שנעים.

פמיניסטית, דעתנית, חברתית

פה נכנסו הדילמות. מהר מאוד גיליתי שמעצבת האופנה לא רק שלא נמצאת ראשונה, היא נמצאת לצערי איפשהו אחרונה בתיעדוף. זה בדרך כלל בא לידי ביטוי בעולם המקצועי בכסף, בתנאים, בקרדיט חסר, ביחס אישי… כאשת עסקים בענף הזה, וכמעצבת אופנה, אני נפגשת עם הרבה מאוד עוול (וגם טוב כמובן).

אף פעם לא כתבתי על הדברים העקומים כי אני מאמינה בהפצת האור, בלחייך אל העולם ולקבל את החיוך בחזרה! בלעמוד בחדר חשוך, להדליק פנס וללכת לאן שהפנס שלי מאיר.

אבל, מי שעובד איתי יודע שאני עובדת אחרת, ורק עם מי שמתאים לו לעבוד איתי. לא פעם ולא פעמיים ויתרתי על עבודות או נפגעתי כתוצאה מהקפדה על הגבולות שלי ועל עמידה בתנאים שמבחינתי הם בסיסיים לעבודה. ומאז הקורונה אני הולכת ומדברת על שני מושגים: העולם החדש והעולם הישן.

הנורמות של העולם הישן עבדו כנראה מספיק טוב לאורך השנים, אבל העולם הישן התחיל לקרוס, ולגסוס גסיסה איטית/ מהירה (כל אחד יעיד אחרת). עוד לפני הקורונה ראינו סמלי סטטוס עולמיים וגם מקומיים פושטים את הרגל או סוגרים את הפעילות. העולם הזה הסתיים בדריסת רגל שנקראת הקורונה, ומאז – כמו במדינה – יש כאוס שלם בענף.

אז מהו העולם החדש? אני רואה אותו כעולם שמעודד הבנה הדדית עסקית וקידום של אינטרסים משותפים; עולם שמזמין שותפויות לשפע אמיתי, תוך שמירה אחד על השני ולא התנפלות וקריעה לגזרים, הרעה בתנאים, ניצול והפחדה.

מאז הקורונה אני מקפידה לדייק כל מחשבה עסקית שלי. כל שיתוף פעולה, כל דבר שהעסק שלי עושה: אם זה טוב עבורי וטוב לעמיתים שעובדים איתי, מעולה!!! אם אני מרגישה שמישהו מנסה להרע לי או לנצל אותי על מנת לשמור על עצמו – לא תודה. זה לא עובד לי יותר…

לחיי העולם החדש

למה אני כותבת את כל זה? חשוב לי שהצרכן יידע טיפה על אחורי הקלעים. תעשיית האופנה הישראלית גוססת, וכולנו נלחמים בשיניים להמשיך לעבוד על החלומות שלנו. לכן חשוב לתמוך, לקנות, ליהנות מבגדים שישארו שנים בארון שלכן כי האיכות שהם טובה (נשבעת שאני חורשת על הבגדים שלי ואף פעם לא יצא לי גרוגרו בבד… טי־שירט מלפני שנתיים עדין נראית מהממת, ולכן זה עולה קצת יותר מב־H&M).

תקנו ישירות מהאמן/מעצב! אל תקנו ברשתות הגדולות, גם לא באלה שמעידות על עצמן שהן בית לעיצוב ישראלי. גם לא באלה שהבטיחו לכם שהם מקדמים את המעצבים… תקנו מהמעצב.ת.

זה חשוב, גם ברמה האישית, גם ברמה האנרגטית, וגם ברמה הפרקטית. קונסיגנציה היא מילה שכנראה רובכן לא מכירות, אבל ככה עולם האופנה הישראלי בוחר להתנהל. בעיני זו מילה גסה, זה רוצח את המעצבים המקומיים וגומר להם את הרווח. שוטף פלוס 200 זה בזיון, חברות שלא משלמות בזמן צריכות לעשות כל שביכולתן על מנת לשלם ולא לנצל את המעצבים/אמנים חסרי הנסיון בתרגילים של מניפולציות. ומי שמצלם את הבגדים שלי חייב לכתוב קרדיט כי זו האמנות שלי.

אז בעולם החדש כרגע אני מוכרת את עצמי בעצמי! אני לא נמצאת יותר בבוטיקים אחרים – נכון לעכשיו – מקווה ומאחלת לעצמי למצוא בוטיקים ורשתות חדשות שבאמת רוצות להיות בית למעצבים ולתמוך בתעשייה, ולעבוד איתי ממקום שוויוני פתוח, כנה ומלא בכוונות טובות! עד אז אני נמצאת בסטודיו שלי בתל אביב, ואתן מוזמנות! מי שמעדיפה לקנות מהבית – נכנסתי למבצעי סוף עונה מדהימים, ובקנייה מעל 300 ש״ח משלוח חינם לכל הארץ!

אני בוראת לעצמי עולם חדש, ואני מגלה כמה בעלי מקצוע, ספקים, יזמים, כוח עבודה חדש ומרגש קיים במדינה הזו; כוח ערכי, הוגן, עוד נשות עסקים וא.נשים מקסימים שאני כבר רק מחכה שהפרויקטים שלנו יצאו לדרך…

אם עולם האופנה חשוב לך, זה הזמן להילחם עליו. אצלנו לא צריך לצאת לרחובות, אבל חשוב לתמוך ולבחור קנייה חכמה במקום קנייה מרובה ברשתות הענק. מאחלת שלום ושמחה לכולנו! לחיי העולם החדש

The post העולם החדש והעולם הישן של שחר אבנט appeared first on מגזין פורטפוליו.

״אני אוהבת לנסות ולהתנסות בלי לחשוב, אבל לנייר יש אופי ואמירה משלו ואני צריכה להקשיב להם; לחומריות, לטקסטורה, לצבעוניות״ אומרת האמנית כרמל אילן, שתערוכת יחיד שלה, ״סמסרה״ (Saṃsāra), עם עבודות נייר שהיא יוצרת מדפי ספרים ומגזינים ישנים, נפתחה בשבוע שעבר.

משמעות המילה סמסרה, שמקורה בשפות הסנקריסט והפאלי, היא תנועה מתמשכת, ובשיחה עם אילן היא מתבררת כמה שעומד בבסיס עולם היצירה שלה ומניע אותו; תנועה/זרימה מתמשכת, אינטואיטיבית ונטולת שיפוטיות, כזו שמגיעה ״מבפנים״ תוך כדי העבודה.

״אני מנסה להתחקות אחר ׳הסודות׳ של הנייר כדי למצוא אותם ולהוציא אותם החוצה, ולא פעם מרגישה כמו מגלה ארצות; מתחילה לעבוד עם החומר וזורמת איתו, כי האפשרויות הן בלתי נגמרות וכל הזמן נגלים עוד ועוד רבדים״.

צילום: נמרוד גנישר

צילום: נמרוד גנישר

צילום: יובל חי

במרכז התערוכה עומד מיצב של פסלי עלים חדשים, ולצדו מוצגות עבודות ש״ממשיכות״ עבודות קודמות וכן עבודות מוקדמות מתחילת דרכה של אילן. בהלימה לתמת התנועה המתמשכת, ההליכה בין האוביקטים מכתיבה קצב רגוע ומדוד. 

בימים אלה מציגה אילן גם בביאנלה לאומנויות ולעיצוב, המתקיימת במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. העבודה, שני עלים ״שמדברים״ זה עם זה, היא לדבריה ״סוג של המשך לעבודה שהצגתי בביאנלה לנייר ב־2017, ובמקביל גם הסנונית הראשונה של גוף העבודות המוצג עכשיו בסמסרה. כמוהו היא עוסקת בתנועה של הטבע, באדמה, בשורשים ובצמיחה, אם כי בצורה מעט שונה״.

הנייר תמיד היה שם

כבר 17 שנים אילן יוצרת עבודות נייר, ובמבט לאחור, היא אומרת ״הרבה מזיכרונות הילדות שלי שייכים לנייר ולספרים. הם היו העולם הפנימי שלי, קראתי המון והייתי כותבת הערות שוליים בצידי הדפים. על יד המיטה שלי תמיד הייתה מחברת זמינה, ואהבתי לעיין במגזיני קולנוע שהופיעו אז. שאלתי את המגזינים מהשכנים וקראתי אותם בהיחבא, כי בית הורי, שהיה דווקא בית ׳מאפשר׳, לא ׳חיבב׳ חומרי קריאה מסוג זה״.

למרות שלדברי אילן ״הנייר תמיד היה שם״, והאמנות תמיד הייתה חלק אורגני מהחיים שלה, הפיכתו ״לחומר ביד יוצרת״ התרחשה רק אחרי שעברה כמה תחנות בדרך. התחנה הראשונה הייתה לימודי עיצוב אופנה בשנקר, שעם סיומם היא המשיכה ללימודי תואר שני בבית הספר לאמנות פרסונס, בניו יורק, ועבדה כמעצבת אופנה.

״בעולם האופנה לא נחים לרגע. כל עונה מחייבת קולקציה חדשה ומדובר במירוץ תמידי ורציף אחרי הזמן״. בתוך כך, כשהפכה לאם היא המירה את עיצוב האופנה בעיצוב וייצור רהיטי ילדים. עם מנה גדושה של יצירתיות וחושי יזמות טובים – ״כשהייתי רק בת 13 כבר תפרתי אהילים ומכרתי אותם״ – מותג העיצוב שהקימה, איקו, הפך עד מהרה למותג מצליח עם רשת חנויות.

״זו הייתה תקופה נהדרת, אבל עם הזמן הלך והתחוור לי שמדובר בעולם אינטנסיבי ותובעני לא פחות מעולם האופנה, ושהוא לא ׳מתיישר׳ עם אימהות לשלושה ילדים״. המותג נמכר לרשת ביתילי, ואילן מקפידה לציין שגם העובדים עברו איתו לשם, כדי שלא יאבדו את פרנסתם.

כרמל אילן. צילום: הדס אלדר

הנשיקה. צילום: אורי שדה

תקריבי עבודות. צילומים: נמרוד גנישר

ימי הרגיעה שבאו אחרי מכירת איקו לא נמשכו זמן רב. ״חברה סיפרה לי על בית הספר בסיס לפיסול, ובמקביל פגשתי מורה ליוגה שהגישה שלו תפסה אותי״, מספרת אילן, על שני עולמות התוכן שהפכו מאז לחלק בלתי נפרד מחייה וחברו לבסיס הרחב והמוצק של האמנות שלה.

״לימודי הפיסול דרשו השקעה רבה, כמו לימוד מקצוע ׳שהרגיש׳ כהמשך ישיר של הלימודים בשנקר, ותרגול היוגה (ראג׳ה יוגה), שהכניס את הדברים לפרופורציות. היוגה פתחה לי פתח לפנימיות שלי והעניקה לי חופש לפעול בתוך עצמי. העשייה האמנותית התבררה לי כטבעית עבורי. העבודות ׳מתגלות׳ לי ונולדות מתוכי, וכך גם רעיונות היצירה ואפילו החיפוש אחריהם הוא חלק מזה״.

בדפים שהתוכן שלהם לא נעים לי אני לא משתמשת

בתחילת הדרך פיסלה אילן בחומרים מסורתיים, ועבודת הנייר הראשונה שלה הייתה פורטרט עצמי שפיסלה בשנה השלישית של הלימודים בבסיס. הבחירה בנייר כחומר לעבודה הייתה אז כמעט אקראית בגלל היותו, לדבריה ״חומר זמין, שממילא נזרק ואינו כפוף לחוקים כי האופי שלו לא מאפשר ׳לאנוס׳ או לאלץ אותו״.

אך אקראיות הבחירה סימנה, מסתבר, את דרכה, והנייר הפך להיות ״החומר שלה״, שאיתו היא מנהלת דיאלוג מרתק. הנייר של אילן הם דפי מגזינים, אנציקלופדיות וספרי קריאה, שאותם היא ״מקוששת״ מפה ומשם; לפעמים ברחוב, כשהיא נתקלת בספרים שנזרקו כאבנים שאין להן הופכין, ולפעמים כשאנשים מציעים לה ספריות ישנות שמצויות ברשותם.

״המפגש עם ספריות מסוג זה הוא תהליך חווייתי. זו תקשורת ברמה אחרת וזה הרגע שאני הכי קרובה לעצמי. עיתונים יומיים הם מבחינתי ׳אאוט׳ ולאו מוחלט, כי בדפים שהתוכן שלהם לא נעים לי אני לא משתמשת״. 

תהליכי עבודה. צילומים: מ״ל

את הניירות היא מאחסנת בספרייה ייעודית בסטודיו שלה, כשהם מקוטלגים לפי סוגים, המקור ממנו הגיעו, צבעיהם והגובה שלהם, זמינים להישלף בהגיע הרגע שלהם להיתרגם למעשה אמנות. תהליך העבודה עם הדפים שקולפו מתוך הכריכה משלב חיתוך, קיפול שמתבצע בדקדקנות ״אחד לאחד״ בטכניקות שמותאמות להם, והנחתם על לוח עץ מחורץ עם מעין תעלות שלתוכן הם נתחבים/נשתלים.

תחיבת הדפים נעשית באופנים שונים בהתאם ליצירה המתהווה – ישרים ועוקבים, במהופך, בצפיפות, במרווחים וכיוצא בזאת – כשהמופע הצורני שנוצר בתוך כך טווה אותה ואת הקומפוזיציה הנרקמת משילובי הצבעים, הצורות והמשקלים ביניהם. השלב הסופי של התהליך הוא ההדבקה, ולדברי אילן הוא מתרחש רק אחרי שהיא ״רוקדת״ סביב העבודה ובוחנת אותה מכל צדדיה כדי להרגיש אותה.

אני צריכה להדוף את התודעה, ולהתרכז רק בלהרגיש ובלעשות. ואז, כשמגיעה הידיעה הפנימית שהנה, זה קורה, ואני מבינה לאן העבודה לוקחת אותי, זהו רגע מכונן. הכל מגיע מבפנים, ויש בכך תחושה של התעלות

״רוב הזמן אני צריכה להדוף את התודעה, ולהתרכז רק בלהרגיש ובלעשות. ואז, כשמגיעה הידיעה הפנימית שהנה, זה קורה, ואני מבינה לאן העבודה לוקחת אותי, זהו רגע מכונן. הכל מגיע מבפנים, ויש בכך תחושה של התעלות״.

העבודות הראשונות של אילן היו קטנות ומאופיינות בממד פיגורטיבי. בהמשך הן גדלו וקיבלו כיוון אבסטרקטי, שלדברי אילן הוא מאתגר יותר, דורש ממנה שחרור מדיטטיבי כמעט, ״ללכת רק עם התחושה והניסיון״. פסלי העלים המוצגים בתערוכה מתמצתים לדידה את כל הסיפור; את דרכו של הנייר שמתחילה מהעצים מהם מופקים סיבי החומר, והפיכתו לדפים שנושאים טקסטים ונכרכים לספרים, ושתחת ידיה שבים ונאספים אל קליפות עץ מעובדות החובקות אותו בצורות אורגניות מן הטבע. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״בקיפוליה, כרמל אילן מציעה לנו פרספקטיבה על זרימה, על סמסרה של דברי הדפוס״, נכתב בטקסט האוצרותי על מחזור החיים החדש־אחר־נמשך שאילן מפיחה בהם. ״בעבר עיצבתי מוצרים והיום אני עושה אמנות. החלפתי את הבעירה התזזיתית־מתמשכת שכרוכה בעולם העיצוב בזרימה מתמשכת של אמנות, שלהבדיל מאופנה ומריהוט מגיעה ממקום פנימי ואין בה שום היצמדות לצורה ולא לפופולריות. אפילו אם רק אדם אחד יעצור לרגע ליד עבודה, יתחבר אליה וישכח את ׳הרעש׳ שבחוץ, מבחינתי זהו אושר גדול״.

Saṃsāra | כרמל אילן
אוצרות: דריה קאופמן, מיטל מנור
הגלריה בסמטת שלוש 6, תל אביב (הכניסה מגלריה ברוורמן, רח׳ אילת 33)
נעילה: 10.1

צילום: אביב חופי

Vortex. צילום: אורי שדה

The post כרמל אילן: בתנועה מתמדת לעבר הנייר appeared first on מגזין פורטפוליו.

מקבץ הודי במוזיאון וילפריד ישראל

שלוש תערוכות חדשות במבט להודו נפתחו במוזיאון וילפריד ישראל בעמק יזרעאל (אוצרת: שיר מלר־ימגוצ׳י). בתערוכה ״מיניאטרות הודיות – מבט עכשווי״ מוצגות בפעם הראשונה מיניאטורות הודיות מאוסף המוזיאון ולצידן עבודותיהם של חמשה אמנים עכשויים – שי אזולאי, אילת כרמי, אבשלום סולימן, צ׳נצ׳ל בנגה ולילך ששון. מאיה סמירה, אמנית רב תחומית, מציגה עבודות וידאו וצילום, המייצרות יחד חוויה של צבע, מוסיקה, מחול, ותנועה מהמסורת ההודית העתיקה. מידד אליהו מתמודד עם אירועי העבר בהיסטוריה המשפחתית שלו והשתיקה סביב עלייתם לארץ של הוריו ובני קהילת קוצ׳ין שבדרום הודו, במיצב ״סף״ שנוצר במיוחד לתערוכה.

אילת כרמי, מוזיאון וילפריד ישראל

רות שרייבר, צילומים: אבשלום אביטל ורות שרייבר

רות שרייבר ב־BY.5

בתערוכה Tempus Fugit שתיפתח מחר בגלריה B.Y5 (אוצרת: טליה טוקטלי), רות שרייבר מציגה גוף עבודות שהן בבחינת סימני דרך ממשיים שנותרו מבעד לזמן שחלף ונעלם. העבודות בתערוכה עשויות חומרים קרמיים, זכוכית, ברזל, חפצים מן המוכן וצילומים בשחור לבן. לכל אחת מהעבודות יש שם, הקשר בין היצירה בחומר ובין שמה עשוי לשמש כמוליך מקרב ומפענח שכן יש כאן יותר מהנראה לעין. כל מוצג נושא מטען חומרי, נוכחותם המשותפת בחלל יוצרת מיקרו־קוסמוס אקלימי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

העיר כמרחב פעולה פוליטי 

שכונת הדר בחיפה תהפוך הערב החל מהשעה 17:00 למוזיאון אמנות חיה ובועטת – מרחוב סירקין 5 – במסגרת פרויקט יחודי של הסטודנטים לצילום מוויצו חיפה. הסטודנטים מהמחלקה לאומנויות הצילום והמסך בקורס ״העיר כמרחב פעולה פוליטית״, בהנחיית אסף אורן וליבי קסל, עסקו ביצירת עבודות שעוסקות בדרכים שבהן הצילום והיצירה האמנותית מאפשרים דיון וייצוג של נושאים פוליטיים וחברתיים. זאת, תוך התמקדות במרחב העירוני על שלל המורכבויות הפוליטיות שמתקיימות בתוכו, במהלך הסגר שנכפה עליהם בשל מגפת הקורונה.

ליאור ויוני שור, מתוך התערוכה Apple Pie

אורנית בן אברהם לוקץ׳, מתוך התערוכה Apple Pie

Apple Pie בגלריה זוזו

התערוכה Apple Pie בגלריה זוּזוּ להנעה תרבותית בעמק חפר (אוצרת: רותם ריטוב), היא תערוכה על ילדים שההורים שלהם אמנים; על אמנים שהם הורים; ובמיוחד על הורים־אמנים שיוצרים בשיתוף עם ילדיהם. כשמקום העבודה הוא הסטודיו, האמנות הופכת להיות חלק מהחיים המשפחתיים. העבודות המוצגות בתערוכה נוצרו והתהוו לכדי עשיה משותפת בין ההורים והילדים במהלך של שנים, כאלו שנוכחות הילדים בהן היא מהותית להיווצרות היצירה, הן בתהליך גיבוש הרעיונות והן במימושם המעשי. משתתפים: זאב ורותם אנגלמאיר; זואי גרינדאה; יאן וון הולביין; אורנית בן אברהם לוקץ׳; שרון פידל ולילוּ פידל סורקיס; דני, אורי ותומר קרמן; יוני וליאור שור; אמיר שפט.

אייל כץ, דוד בובטס ורונית רוט חדד בגלריה N.D

במוצ״ש תיפתחנה שלוש תערוכות יחיד בגלריה N.D ברמת גן. בתערוכה מים עמוקים (אוצרת: איריס מנדל) יציג אייל כץ שלושה פסלים, דמויות פיגורטיביות מועלות בחומר במשיכות אקספרסיביות בגודל אדם, ייצוגים של הוריו וחמותו שנפטרו ונפגשים יחדיו בחלל המבקש לדמות מרחב של בריכה ציבורית. התערוכה קורת גג (אוצרת: נדיה עדינה רוז) של דוד בובטס תעסוק במושג טבע דומם בהקשר ל״בית״, ויוצגו בה מקבץ עבודות ציור בטכניקה מעורבת על בד.

בתערוכה קינג ג׳ורג׳ פינת עוזיאל (אוצר: אריה ברקוביץ׳) תציג רונית רוט חדד שתי סדרות של עבודות: ציורי שמן על בד וציורים על קופסאות טלפון נייד, שעוסקים בחיבורים אישיים של בעלת הגלריה בין הבית של סבתה נעמי דביניק, שעל שמה קרויה הגלריה, לבין ההווה והנעשה בגלריה מאז שנפתחה.

דוד בובטס, ברז שריפה. צילומים: מ״ל

רונית רוט חדד, פתיחה

אבא מים עמוקים, אייל כץ

The post הרשימה המשותפת // 16.07.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מסלול ייחודי בארץ המשלב לימודי תעודה, דיאלוג בין פקולטה לאמנות לבין שדה התרבות והתמחות בגלריה חדשה במרכז תל אביב – והכל כחלק מחממה פעילה. הלימודים במסלול אוצרות שמים דגש על הכשרה מעשית, חשיבה רב־תחומית ושיתופי פעולה, וכן עבודה לצד אוצרים ואמנים מובילים. במהלך הלימודים מתקיימים גם סיורים ושיחי גלריה בתערוכות.

תכנית הלימודים

יום אחד מרוכז: ימי ד׳ בשעות 10:00-16:00
במשך שנה אחת (2 סמסטרים + התנסות מונחית והקמת תערוכה על כל שלביה)

הלימודים חושפים את הלומדים להיבטים תיאורטיים באוצרות ולפרקטיקות באוצרות עכשווית. כמו כן מתקיימים דיונים מעמיקים במעמד האוצר, ברחבי העולם ובמיוחד בהקשר הישראלי, גישות קריאטיביות ואתגרים חדשים לאוצרות, התערוכה ככלי לניסוח נרטיבים ויחסים חדשים בין חברה תרבות וחינוך, חלל התצוגה המוזיאלי וחללים אלטרנטיביים, העיר כמרחב תצוגה. 

בין תכני התוכנית: פרקטיקות אוצרותיות; מעשה האוצרות כפעולה אקטיביסטית־חברתית; תולדות המוזיאונים והתערוכות; רב־תחומיות כאתגר וכמענה; ״אני רואה שאינני רואה״ – קהילות מודרות וטריטוריות מורחקות; האוצר ככוכב; מרחב התצוגה כאתר של ניסוי; קריאה וכתיבה ביקורתית; המוזיאון והמבקר; הבנת המעטפת העיצובית והשיווקית של תערוכות; ארגז הכלים המעשי – מה בין תוכן לצורה.

חן מרים אספיס – מנעי קולך מבכי, מתוך ״כאילו יש מחר״, המחלקה לאמנות בסמינר הקיבוצים

אלה מעיין ויעל פלורנטין, מתוך ״Israelski temperament״, המחלקות לעיצוב ואמנות

התנסות מעשית באוצרות

לצד ההכשרה העיונית יתקיימו סדנאות עבודה ומפגשים עם אמנים ויוצרים עכשוויים, אוצרים וכן סיורים בתערוכות, כל זאת בשילוב ליווי אישי לעידוד פיתוח חזון אוצרותי והתנסות מעשית בהקמת תערוכה.

עם המעבר של התכנית ללב תל אביב, משתתפי התכנית ייקחו חלק בפרויקטים אוצרותיים הפותחים דלתות ואפשרויות לעשייה עשירה, בגלריה החדשה של הפקולטה וברחבי העיר.

מקום הלימודים: קמפוס הפקולטה לאמנויות, רח׳ אחד העם 9, תל אביב.

בין המשתתפים ומרצי התוכנית

דרורית גור אריה, ראשת התוכנית; אודי אדלמן, אוצר ומנהל המכון לנוכחות ציבורית ומ״מ מנהל המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון ועורך שותף של מפתח, כתב עת אקדמי; שיר מלר־ימגוצ׳י, אוצרת מוזיאון וילפריד וחוקרת הקשר אמנות־צופה־חוויה; רפאת חטאב, אמן, אקטיביסט ואוצר; ד״ר אורנה יאיר, אוצרת מוזיאון מורשת בתי המשפט ומרצה בבית הספר לעיצוב וחדשנות; איל זקין, תקשורת חזותית; נינל קורן, יועצת אסטרטגית ומומחית למיתוג; אור תשובה, אוצרת, בעלת תואר שני באמנות ותרבות חזותית גולדסמיט, לונדון ומנהלת בעבר של חממת האמנים ״רדליין״; יסמין גודר, כוריאוגרפית; ד״ר מירב ירושלמי, המחלקה לאמנות אוניברסיטת בן גוריון; יעלה חזות ינוקא חוקרת, מרצה ואוצרת, דוקטורנטית העוסקת בניהול ומדיניות תרבות; רמי טריף, מעצב, אוצר המחלקה לעיצוב במוזיאון ישראל; קובי לוי, עיצוב גרפי ומיתוג תרבות; רויטל בן־אשר פרץ, אוצרת, יועצת ראש העיר תל אביב לאמנות ומחזיקת תיק התרבות; ניר הינדי, בעל חברה במדריד ליישום פרקטיקות מעולם האמנות ושילובם בעסקים ויזמות; ד״ר יעל גילעת, חוקרת תרבות ואמנות חזותית ואוצרת, ועוד אוצרים, אמנים, יוצרים ואמנים.

ראשת התכנית, דרורית גור אריה, כיהנה כאוצרת ראשית וכמנהלת של מוזיאון פתח תקוה לאמנות בשנים 2000-2019. בהובלתה הפכה את המוזיאון לאבן שואבת ומרכז בינלאומי ייחודי המניע שיח דינמי וחדשני. היא חוקרת תרבות־חזותית המתמקדת בדינמיקה של תרבות במרחב הגיאופוליטי וביחסי מרכז, ופריפריה. נוסף על כך היא דוקטורנטית, מרצה לאמנות עכשווית ומוזיאולוגיה. אצרה עשרות תערוכות בארץ ובעולם, ביניהן בגלריה הלאומית, ניו דלהי, הביאנלה בדרזדן, הביאנלה לאמנות בפוזנן, המוזיאון לאמנות עכשווית בקפריסין, מוזיאון לאמנות צרפת ועוד. היא זוכת פרס האוצר מטעם משרד התרבות ונכללה ברשימת האוצרים המשפיעים של המגזינים מונוקול, פורבס, time out.

״פעילותה האוצרותית של גור אריה נעשית מתוך מחויבות עמוקה לנושאי המחקר המעסיקים אותה וגישתה האוצרותית מתאפיינת במחויבות יוצאת דופן וראויה לציון לאמנים עמם היא משתפת פעולה. גור אריה פועלת להרחבת גבולות שיח האמנות, להתמודדות עם נושאים בוערים, למימוש פרויקטים מורכבים ולהצגת תערוכות, המאתגרות את הצופה רעיונית וחזותית בעת ובעונה אחת״ (פרס האוצר).

מיכאל גיטלין, אוצרות דרורית גור אריה

מיכאל גיטלין הקמה, אוצרות דרורית גור אריה

 הפקולטה לאמנויות

הפקולטה לאמנויות במכללת סמינר הקיבוצים עוברת למעונה החדש ברחוב אחד העם 9 שבמרכז התוסס של העיר תל אביב , בואך נווה צדק ויפו. לראשונה בארץ נבנה קמפוס עירוני שהוא אוונגרד פועם בלב הקהילה ובו יוצרים לומדים וחיים תחת קורת גג אחת – כ־1,000 סטודנטים, ו־250 מרצים מטובי היוצרים, החוקרים, והמחנכים בכל תחומי האמנויות.

בבניין ארבע קומות של כיתות ואולמות לקולנוע, מחול ותאטרון, סדנאות לאמנות עיצוב ועיצוב במה, כיתות סטודיו לפיסול, ציור וצילום, מיצג ופרפורמנס, ובכניסה למתחם מול הרחוב מוקמת בימים אלו גלריה ניסיונית לאמנות עכשווית.

 אנחנו פותחים את שערינו לצעירים וצעירות שרוצים לחוות את תקופת החיים המשמעותית שלהם כסטודנטים, באווירה תומכת ומעצימה, שבה חיי הקהילה, העיר, האנשים, צובעים ומעשירים את תהליך היצירה והלמידה האישי והקבוצתי.

למידע והרשמה או בטלפון 03-6901200

The post אוצרות וחשיבה חזותית: תכנית חדשה בסמינר הקיבוצים appeared first on מגזין פורטפוליו.

בסתיו האחרון, לפני כחצי שנה, איכשהו נוצר מצב שהתפנו לי שבועיים שלמים שבהם לא היו לי פרויקטים על שולחן העבודה. כשמצב כזה קורה מדי פעם, אני משתדל לנצל אותו כדי לייצר סדרות איורים חדשות. כמי שמתעסק רוב היום בצבעים וכתמים, עונת הסתיו (ובמיוחד בגירסתה הצפון־אירופאית) מרגשת אותי במיוחד.

מרתק אותי בתקופה הזו להביט בוקר בוקר מהחלון, ולנסות לתפוס את האופן שבו הצבעים משתנים והופכים לאט לאט מירוקים לצהבהבים, או לכתומים ואדומים יותר. יותר מכל תקופה אחרת, קצב השינוי של הנוף והצבעים הוא מהיר, וזה מאיץ גם אצלי איזשהי זרימה מהירה של מחשבות ורגשות. כמאייר לא יכולתי לבקש משהו טוב יותר – שבועיים של חופש, שכל כולי יכול להתמסר לסתיו, ולאייר בהשראתו.

לקחתי את הרכבת ויצאתי לטייל באגמים בברלין ובאזורים שסביב לה. עם ההשראה שמילאה אותי חזרתי הביתה והתחלתי לחשוב מה אני רוצה לאייר. באותו רגע, איכשהו הסתיו – על כל מורכבויותיו והקצב המיוחד שלו – התחבר לי במחשבה לנושא אחר שמעסיק אותי מאז ומתמיד, ושכנראה העסיק אותי במיוחד באותו הרגע: מערכות יחסים.

כמו הסתיו, גם מערכות היחסים בחיים שלנו הן מלאות בצבע, תנועה והתפתחות; יש בהן לפעמים משהו סולידי אך בה בעת גם מידה לא מבוטלת של דרמטיות

הדינימיקה שמייצרת מערכת יחסים, כל סוג של מערכת יחסים, בין אם היא זוגית, חברית, משפחתית או קבוצתית, היא מופלאה ממש כמו הדינימיקה של הסתיו. כמו הסתיו, גם מערכות היחסים בחיים שלנו הן מלאות בצבע, תנועה והתפתחות; יש בהן לפעמים משהו סולידי אך בה בעת גם מידה לא מבוטלת של דרמטיות.

חשבתי שזה יהיה מעניין לחבר בין הדינמיקה הסתווית לבין אותו דבר מיוחד שקורה בין בני אדם. אז התחלתי לערבב בין צבעי העונה לבין הרגשות שעלו לי כשחשבתי על מערכות יחסים בחיים שלי ושל הקרובים אלי. התוצאה הייתה סדרה של איורים שמתעסקת במערכות יחסים שונות ומגוונות, בינהן יחסים בין אחים, חברים, בני זוג, יחסים פוליאמורים ועוד.

לכן, כשלפני חודש וקצת פנו אלי ממשרד הפרסום סאביו בבקשה לנסות לייצר קמפיין איור ואנימציות עבור אפליקציית ההיכרויות OkCupid, קמפיין שיפנה לקשת רחבה של אנשים וידגיש את מגוון האפשרויות שיש לחיבור בין בני זוג, מיד נמשכתי לעניין. אני אוהב לגעת באיור במצבים של תקשורת וזוגיות, ומבחינתי זה היה איזשהו המשך טבעי לאותה סדרת סתיו שיצרתי, ולאותו תהליך ארוך שאני נמצא בו של מחקר איורי על יחסים בין־אישיים. זו היתה הזדמנות להדגיש את המסר האישי שלי דרך האיור. 

להיות עם מישהו שלא צועד בפרייד

אפליקציות הדייטינג בדרך כלל מאופיינות בכך שהן פונות לקהל יעד ספציפי. לרוב יהיו גבולות סמויים, כך שדי ברור מתי מישהי.ו לא בדיוק מסתדר.ת עם מה שקורה שם, וכדאי שימצאו את מקומם באפליקציה אחרת. התחברתי למסר שהקמפיין רצה להעביר ולרצון לנסות לשבור את אותן מחיצות, ולתת מקום לכולם באותו מרחב וירטואלי, בלי להדיר אף אחד.

הופתעתי לטובה כשגיליתי שפרופיל באפליקצייה מאפשר לבחור בין 22 סוגי מגדר ו־13 אופציות של אוריינטציה מינית. מצא חן בעיני שהמשפטים שמלווים את הקמפיין הם כאלו שמגרים את המחשבה, ומובילים אותה לפתיחות וקבלה ללא שיפוטיות

אוקיי־קופיד אומרת לאנשים שלא נופלים תחת קטגוריה אחת מסוימת, או לכאלו שלא אוהבים להגדיר את עצמם באופן כל כך מוחלט, שהם גם מוזמנים. לדוגמה,הופתעתי לטובה כשגיליתי שפרופיל באפליקצייה מאפשר לבחור בין 22 סוגי מגדר ו־13 אופציות של אוריינטציה מינית. מצא חן בעיני שהמשפטים שמלווים את הקמפיין הם כאלו שמגרים את המחשבה, ומובילים אותה לפתיחות וקבלה ללא שיפוטיות. 

לדוגמה, למשפט ״זה לגמרי אוקיי, להיות עם מישהו שלא צועד בפרייד״ יש כמה רמות. קודם כל ישנו את את האופן הישיר שקופץ מיד לעין והוא עניין מצעד הגאווה שנמצא בפרונט (עניין חשוב כשלעצמו) וקורא לקהילת הלהט״ב לחשוב שוב על האפליקציות שבהן היא משתמשת. אבל באופן קצת יותר עמוק הוא מאתגר את אותה קהילה, שרואה את עצמה כקהילה פתוחה וליברלית, לשאול שאלות על גבולות הקבלה שלה כלפי האחר.

אם אני מגדיר את עצמי כמקבל, זה לא אומר שאני צריך להפסיק לשאול את עצמי האם אני באמת מקבל את כולן. אני אוהב את האמירה שזה גם בסדר שאתה לא צועד. הכל בסדר. תהיה מי שאתה ואיך שהכי נוח לך, וזה מה שנפלא בעיני. 

מעבר לתבניות קשיחות

כשניגשתי לעבוד על הפרויקט, הקו הראשון שהנחה אותי באיור היה לייצר כמה שיותר שונות בין הדמויות של הקמפיין. קיבלתי את הקופי ממשרד הפרסום שהורכב מסדרה של משפטים שמתחילים ב״זה לגמרי אוקיי…״, והייתי צריך לתת פרשנות משלי לכל משפט.

איך מעבירים את המסרים של המותג, שרבים מהם נוגעים בנושאים שהם טאבו בחברה הישראלית, ובאותו הזמן שומרים על אווירה כיפית וקלילה. איך מאיירים מישהי שלא רוצה ילדים? או מישהו שלא מצביע בבחירות?

התהליך איפשר לי מצד אחד המון חופש אבל מצד שני גם אתגר לא פשוט לפיצוח הניגודיות שנראית בהתחלה בלתי אפשרית – איך מעבירים את המסרים של המותג, שרבים מהם נוגעים בנושאים שהם טאבו בחברה הישראלית, ובאותו הזמן שומרים על אווירה כיפית וקלילה. איך מאיירים מישהי שלא רוצה ילדים? או מישהו שלא מצביע בבחירות? זה כמובן מעלה נקודות מורכבות, ועלול לקחת את האיור למקום פחות קליל וכיפי. 

מערכות היחסים בהשראת הסתיו הצפון אירופאי

כדי לשחרר את המחסום הראשוני, התחלתי לאייר זוגות במצבי תנועה וריקוד שונים וזה מאוד עזר לזרימה של העבודה. תוך כדי הרישומים עלו רעיונות והתנועה והקלילות של הדמויות עזרו לי למנף את האיורים למקום שלבסוף הם הגיעו אליו. מה שהכתיב את האווירה זה כמובן פלטת הצבעים המצומצת של המותג שהפכה את האיורים ליותר שמחים ואווריריים.

בחיי האישיים, וכמו כן גם באיורים שלי, אני נמשך לנושא של תקשורת בין אנשים ומערכות יחסים. לדוגמה, אני מתעניין בסוגים שונים של קשרים רומנטים, כמו פוליאמוריה, וחושב שזה יכול להיות הרבה יותר נעים לחיות בחברה שבה כולם מרגישים בנוח להיות עם מי שהם רוצים, עם כמה אנשים שהם רוצים ובאיזה אופן שנראה להם, באופן חופשי ונטול ביקורתיות ושיפוטיות חברתית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

קשה לנטרל את המחשבה המטרידה שמנקרת בראש, של מה יחשבו עלי או איך זה יתקבל במשפחה, או במקום העבודה, ואפילו מול חברים. לצערי גם היום וגם בחברות שרואות את עצמן פתוחות וליברליות, ישנו קיבעון מסוים לגבי איך תא משפחתי צריך להיראות, ואיך קשר זוגי צריך להיות, ואנחנו מתקשים כחברה להבין שמעבר לתבניות הקשיחות שבהן הרגילו אותנו לחשוב, יש עוד המון המון אפשרויות של מערכות תקשורת ויחסים בין בני אדם.

אני מבין את הצורך שלנו להיצמד למודלים מוכרים, במיוחד באופן שבו אנחנו רואים משפחה ויחסים זוגיים. אך יחד עם זאת יש לנו הרבה עבודה לעשות כדי לתת לגיטמציה לסוגים שונים של צורות ומערכות יחסים

אני מבין את הצורך שלנו כחברה להיצמד למודלים המוכרים לנו, במיוחד באופן שבו אנחנו רואים משפחה ויחסים זוגיים. זה נותן לנו תחושה מסויימת של ביטחון – אנחנו עושים את מה שההורים שלנו עשו, ואת מה שההורים שלהם עשו, ואת מה שכל החברים שלנו עושים, אז אנחנו חלק ממשהו שגדול ובטוח שישמור עלינו.

אני לחלוטין לא מבטל את זה: זה בריא לנפש ומרגיע לדעת היכן אתה נמצא ועם מי אתה צועד בדרך. זה חשוב וזה נותן עוגן. אך יחד עם זאת אני חושב שיש לנו כחברה הרבה עבודה לעשות כדי לתת לגיטמציה לעוד סוגים שונים של צורות ומערכות יחסים במנעד גוונים.

The post עידן ברזילי // זה לגמרי אוקיי… appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

אפרת רובינשטיין, 33, גרה בבת ים על החוף.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

אני והים.

מה בצלחת?

טבעונית (שוקולד Vego וביונד מיט שינו את חיי).

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

אפשר לבקר ולראות עכשיו בתערוכה הקבוצתית מכניקת הזורמות שאצרה מוניקה לביא במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב. למה לצפות: הרבה ציור והרבה נשים. בסוף אוגוסט מתוכננת תערוכת יחידה ראשונה שלי במוזיאון בר דוד בקיבוץ ברעם, עם עבודת וידאו־ארט חדשה לצד ציורים. אני מקווה ליצור את המרחב הכי מגובש עבורי עד כה.

צילומי עבודות: אדם אוסקר שולדמן

בעבודותיי אני משתמשת בתכני החיים שלי ובביוגרפיה שלי כחומרי גלם וכעוגן ״להלביש״ עליהם, באופן אסוציאטיבי, מחוות השאובות ממחוזות פנטסטיים ואניגמטיים. זאת, כפרקטיקה אקספרימנטלית הבאה לידי ביטוי כקולאז׳ או עבודת טלאים מחשבתית שזולגת ונוזלת לתוך וסביב עצמה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

השימוש שלי בטכניקות מעורבות וריבוי של מדיומים הוא חלק מהחיפוש התמידי והנוירוטי לשלמות ואוטופיה. אני מתעסקת ברומנטיקה, באירוטיקה וביחסים דו־קוטביים שבין פרפורמטיביות והנכחה אל מול התפוגגות וניכור. כרגע אפשר למצוא אותי עובדת בסטודיו שלי, שנמצא במשכן האמנים/ות בהרצליה, כחלק מתכנית רזידנסי מופלאה בת שלוש שנים, שמנהל רן קסמי אילן.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

פגשתי את סנופ דוג במסיבה פרטית בטורונטו, אחד המתוקים, היה אש.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

אין לי פרויקט חלומות; החלומות שלי הלכו עם אמא שלי לאי־שם מעבר לקשת בענן. גוררת רגל יום יום עד שאשוב אליה.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

באקל לחגורה של טנק־גירל.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // אפרת רובינשטיין appeared first on מגזין פורטפוליו.

הייתי בשיאו של הפרויקט המרכזי שלי בתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל, כשחבר שלח לי פסקה מאת מרטין בובר: ״יש כביכול שני ׳אני׳ שונים. אחד עמוק, מקורי, שחווייתו שרויה בזרם החופשי של השהות; ואחד המותקן בעבודה תכליתית ומוכנס בעולם של כמויות העשוי בידי השכל. הראשון מופנה כלפי אותם מצבי התודעה שלנו, שבאים זה אחר זה ׳כשהאני שלנו מניח עצמו לחיות׳, כשאנו נותנים לזרם ההתרחשות הפנימית לזרום הלאה בלי מעצור״.

הדיכוטומיה הזו שבין התודעה החופשית, היוצרת, לבין התודעה התכליתית, העמלנית, היא הנושא שחקרתי במהלך התואר דרך מספר פרויקטים. בסופו של המסע הם נהיו פרוייקט ״השהות הפנימית״ (או במקור Internal durée), שם ששאלתי מההוגים מרטין בובר ואנרי ברגסון.

יש לי אמא ויש לי אבא. את שנות הילדות המעצבות עברתי, בלי שידעתי, במכבש האידיאולוגי של קיבוצי שנות ה־60. לחפצים היה ערך רק כשהביאו תועלת ו״קישוט היה פשע״ (אדולף לוס). מיטה נראתה כמו קונספט של מיטה. שולחן היה פלטה עם ארבע רגליים. כשהתחפשתי למלכת אסתר קיבלתי מקל ואמרו לי שזה שרביט.

מצד אחד זה היה שיר הלל למינימליזם המודרניסטי, המשאיר מטבעו מרחב מחיה אינסופי למחשבה ולפרשנות. אבל מצד שני נלוו לכך הוראות הפעלה קשוחות של נכון – לא נכון, טוב – רע, מותר ואסור. מרחב נשימה לא היה ברשימה של המותר.

מאמא (המורה) למדתי שאין זמן לבטלה, מאבא (החקלאי) למדתי את היופי העילאי של השקט. האמביוולנטיות שנצרבה בי מילדות ביחס לשהות החופשית, השקטה והלא מתנצלת, ארץ הבר של המחשבות המשוטטות, התגלתה כדיכוטומיה תרבותית כשהתחלתי לחקור את הרומן המוזר של התרבות המערבית עם השהות הפנימית.

סקיצת הצבה לתערוכה במוזיאון CICA בסיאול

הנטייה הראשונה (והלא מופרכת) שלנו היא להאשים את הפלישה האלימה של המסכים לחיינו, שגזלה מאיתנו גם את פיסות גן העדן השקטות האחרונות – יקיצה והירדמות. אבל מבט אחורה להיסטוריה התרבותית שלנו, גילה לי שמסוקרטס שטען שהטבע מתעב ריק, דרך חוקים וענישות חמורים בנצרות וביהדות למעשה הבטלה, ועד האקזיסטנציאליסטים שדיברו על שיעמום במונחים של בחילה, חונכנו תמיד למלא כל חלל פנוי בעשיה תועלתנית.

העומס הוויזואלי ורעשי הרקע חסרי התקדים של המאה ה־21 הביאו אותי לשאלה איך כל אחד מאיתנו מתמודד היום עם היכולת לשהות עם עצמו, לבהות, לחלום בהקיץ, להשתעמם. ומשם לסידרת פרויקטים שחשפה מנעד, סכיזופרני כמעט, של רגשות קולקטיביים: כמיהה וגעגוע, חרדה, רומן אסור, וגם התמסרות וטיפוח. 

בהנחיית ד״ר רומי מיקולינסקי וגיא שגיא ניגשתי לפרויקט המרכזי. מוקסמת מריקוד שקית הניילון בסרט אמריקן ביוטי, התחלתי לאסוף פרגמנטים של וידאו שבהם צילמתי מראות יומיומיים מונוטונים מהפנטים שנקרו בדרכי. סיבוב הבס המרגיע של תוף מכונת הכביסה, הלוך וחזור הלוך וחזור. עננים מבעד לחלון מטוס, מתעבים, מתפזרים, חושפים פיסת קרקע ושוב מתעבים ואוטמים את שדה הראיה.

זבובים בקומפוסט בוהקים בירוק זוהר ותזזיתי על רקע שאריות פרי צבעוניות. כלב made in chaina מהנהן בראשו על הדשבורד של האוטו שלי, או רפסודה בראס־א־שטאן עולה ויורדת, נעלמת מאחורי הגלים והקצף ושבה וחוזרת. השתמשתי בהם מאוחר יותר ככתמים מרצדים בחלל, משהו שהתודעה נתפסת אליו אבל לא נותנת על כך את הדעת. מנוחה ויזואלית ונפשית.

במקביל התחלתי לראיין אנשים. רציתי לשמוע את הסיפור האישי והאינטימי של ״כל־אדם״ בעולם ב־internal durée שלו. מהראיונות ומקטעי הווידאו פיסלתי חלל, יער של נישות; פינות שבהן אפשר להתמסר לסיפורים ולבהות בכתמים. פסק זמן מהמולת החיים שמזמין להרהר על החוויה הפרטית במנעד שבין הריצה התובענית המוטרפת לבין השחרור הפשוט וחסר התכלית של התודעה. 

1. 1. • רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הפרייקט הוצג בשנה שעברה בתערוכת הסיום בתל אביב (אוצרת: ליאת לביא), והיה שנוי במחלוקת. היו שראו בו מקדש אימרסיבי־מדיטטיבי לשהות הפנימית, והיו שהרגישו מותקפים בקקפוניה של מראות וקולות. הפיסול של חלל אודיו־וידאו ב־one shot התגלה כהימור. 

 לשמחתי, שיר מלר ימגוצ׳י, האוצרת של מוזיאון וילפריד לאמנות ולידיעת המזרח, בחרה להציג חלק מהפרויקט בתערוכה הקבוצתית ״מרחב נשימה״. ההזדמנות להציב אותו בחלל משותף חייב אותי לצמצום ניכר. 

תערוכת התואר השני בתל אביב. צילום: מריה שרף

בהמשך הוזמן הפרויקט לשני מוזיאונים בחו״ל כחלק מפסטיבלים/כנסים של אמנות וניו מדיה. בגלריה Hase29 באוסנברוך (גרמניה) ובחלל יחיד במוזיאון CICA בסיאול (אוצר: Leejin Kim), שם הוצע לי חדר רחב ידיים שהצית מיד שאיפות להפיק לקחים מההצבה בתל אביב וליצר מיצב חדש בחלל כפול בגודלו. 

הקורונה באה, השמיים נסגרו, התערוכה בגרמניה נהפכה לווירטואלית אבל הקוריאנים החליטו להתקדם ולקיים את התערוכה. כך נוצר האתגר להקים חלל של 40 מ״ר בשלט רחוק לפי התכנית: המרת האודיו לקוריאנית, פיסול החלל, הקרנת הפרגמנטים בווידאו־מאפינג בנישות שנוצרו… הבנתי שזה לא יעבוד. 

ג׳ון לנון שר Life is what happens to you while you're busy making other plans. החלטתי לזרום עם הקורונה ולשנות קונספט. חשבתי על המסר שהיא שלחה לי: מדוייק יותר וצנוע יותר.

הדגש עבר לראיונות, לקולות של הדוברים, לטקסטורה שלהם, לטונציה, לשפה ולתוכן. חשבתי שאסור לי לוותר על קול הבריטון האיטי והמהורהר של נאסר כשהוא מתאר את קצב החיים מעיניו של מי שמעולם לא נהג ברכב, או על התכליתיות העמלנית בקולה של צורית המספרת על האופן שבה סורסה החשיבה החופשית שלה כשהייתה ילדה. לא רציתי לוותר על נימת ההתנצלות בקולו של נדב שאומר שגם לו מותר להשתעמם לפעמים בלי לחוש רגשות אשמה.

ביקשתי סיוע משגרירות ישראל בסיאול לתרגום טקסטואלי של הראיונות לקוריאנית. את הראיונות השמעתי בחלל, בעברית. קיר אחד הוקדש להקרנת הטקסט בשתי שפות, קיר אחר הוצף בפרגמנט העננים בחלון המטוס. כל שאר ארבעים המטרים הרבועים נשארו פנויים למחשבה ולהקשבה. 

The post חיה שפר // השהות הפנימית appeared first on מגזין פורטפוליו.

קבוצת אנשים עומדים בסמוך זה לזה באפלה כמעט מוחלטת. הם מחכים לרגע שבו תינתן האות והם יוכלו לצאת מהחלל החשוך של עמדת ההמתנה במעבורת אל החיים שבחוץ, שרמז לקיומם משתקף באור כחול בוהק של שמיים קיציים, הנמתחים בקצה הפריים. המיית דיבור לא ברורה מתנגנת ברקע ומעצימה את תחושת ההמתנה המתוחה.

אחרי מספר דקות הציפייה מתחלפת באכזבה: האנשים הממתינים עוזבים את המעבורת, אבל המצלמה לא מראה לצופה לאן הם הולכים. היא מתהפכת, ורגליו של הצלם מטילות צללים אפורים על המדרכה כשהוא יוצא גם הוא מתוך המעבורת אל העולם שמעבר. בתנועת יד חדה הוא שולל מאיתנו את הקתרזיס המיוחל, ושם קץ למסע הקצר שתיעד. 

עבודת וידאו זו, המכונה Exit, מתאפיינת בשפה ויזואלית שאפשר לזהות בקלות עם אמן הווידאו והצלם דן רוברט להיאני. מקוטעת ומסקרנת, היא משקפת מהלך שהיוצר בן ה־33 מתווה במרבית יצירותיו. להיאני, שסיים את לימודיו במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ב־2017, העמיד בשנים האחרונות גוף עבודות שהיחס בהן לנקודות המבט של הצופה ושל האמן הוא דואלי.

מצד אחד, הוא פותח צוהר אל עולמות אינטימיים ביותר שעוסקים בהגירה, בזהות לאומית ובקשר ההדוק בין שפה לשייכות. מצד שני, התזוזה הכאוטית של המצלמה של להיאני כמו אומרת למתבונן: כאן נמתח קו הגבול, ומעבר לנקודה זו לא ארשה לך להתקרב. 

לבקר את שפת האם

נתקלתי ביצירה של להיאני לראשונה כשסקרתי תערוכה שהוצגה בטיימס סקוור שבניו יורק ובה נחשפו עבודות וידאו של בוגרי ותלמידי בצלאל. עבור להיאני, שהיגר לישראל מפריז לפני עשור ועבד בעבר כמהנדס, זו הייתה הזדמנות נדירה לחשוף בפני קהל רחב עבודה בעלת ניחוח אישי ביותר שיצר במסגרת הלימודים. הצפייה ב־The Orphan's Gift, סרט שגולל את הקשר האובססיבי שפיתח האמן כלפי מגדל העיר בירושלים, וכן את סיפור ההגירה של בני משפחתו מאלג׳יריה אל צרפת, מילאה אותי בצער לא ברור וטעם של עוד. 

במהלך הגל הראשון של נגיף הקורונה בישראל, ביקשתי מלהיאני שיראה לי עוד עבודות. אחרי שיח קצר בזום, הוא הזמין אותי לבקר אותו בנקודה שבה הוא עומל על רוב יצירותיו: סטודיו רחב ידיים בסדנאות האמנים שבבירה. במפגש שערכנו לאחרונה להיאני שיתף אותי במחשבות על זרות, סיפר על הליך עבודה אינטואיטיבי והסביר מדוע תנועה של גוף ומצלמה ״מצילות אותי מהחיים עצמם״. 

דן רוברט להיאני. צילום: אריאל הכהן

במתנתו של היתום (שם העבודה בעברית), עבודה שנעה בין המבנה הירושלמי לבין הבניין הפריזאי שבו מתגוררים סבו וסבתו של האמן, להיאני השתמש בשפה כגורם מחבר בין שני אתרים שבמבט ראשון נדמה כי הקשר ביניהם מקרי בהחלט. אך הלוקיישנים הרנדומליים לכאורה נבחרו בקפידה, ושניהם מסמלים את תחושת חוסר האוריינטציה שבוערת בו הן כמהגר והן כיוצר שמתבונן בעולם מתוך ריחוק מסוים. 

חדר המדרגות התלול בבית הדירות בצרפת, שבו נראית רקדנית מבצעת שיטוט־ריקוד היסטרי ומתוח, זכור ללהיאני בתור מקום מאיים שבו חשש לאבד את שיווי המשקל וליפול בתור ילד. מגדל העיר, שדמות נשית אחרת מתארת בלעג בקטעים חזקים שאורגים יחד את יתר היצירה, הוא גם טריטוריה מוכרת.

להיאני מספר שעד לפני מספר חודשים, הבניין השתקף מחלון דירתו בירושלים במשך שש שנים וטרד את מנוחתו בכל פעם שהציץ החוצה. בשני החללים להיאני ביצע אקט של פירוק והרכבה מחדש. במגדל העיר, הוא ניסה להבין כיצד התהוותה האדריכלות יוצאת הדופן של הבניין; בבית הדירות בצרפת, הוא ניסה להבין איך התהוותה הזהות הצרפתית השבירה של סבו וסבתו. 

״במתנתו של היתום צילמתי אישה שיושבת ומתארת בכל מיני שמות תואר בצרפתית את מגדל העיר. זה לא בהכרח הדבר הכי סקסי שאפשר לעשות, לצלם מישהי יושבת מול המצלמה ופשוט מדברת״, להיאני מודה בצחוק. ״זה משהו שבדרך כלל מנסים להימנע מלעשות. לדוגמה, בצילום דוקומנטרי תמיד מנסים לעקוף את השיטה הזאת. אבל רציתי דווקא ללכת על זה ולתת כבוד למילים. רגעים שיש בהם דיבור, וכוונה להגיד משהו מסוים, הם משמעותיים עבורי. אז רציתי שיראו אישה שיושבת וממש מבטאת את המילים״, הוא מסביר. 

יש עבודות שאני עושה בהן שימוש בשפה ויש עבודות שבכלל לא, והן מורכבות רק מתנועה. התנועה יכולה להיות תנועת גוף או תנועת מצלמה. תמיד יש תנועה. דיבור ותזוזה הם הדברים הראשוניים ביותר שיש לאדם

המלל בעבודת הווידאו עוזר להשליט סדר בכאוס הוויזואלי, ובולט במיוחד על רקע היעדרותו ברוב העבודות האחרות של להיאני. כשאני אומרת לו שנדמה שהוא בורח משימוש בשפה בבחירה אסתטית מודעת, להיאני מתעקש שלא מדובר בהימנעות שנובעת מחשש. ״יש עבודות שאני עושה בהן שימוש בשפה ויש עבודות שבכלל לא, והן מורכבות רק מתנועה. התנועה יכולה להיות תנועת גוף או תנועת מצלמה. תמיד יש תנועה. דיבור ותזוזה הם הדברים הראשוניים ביותר שיש לאדם״, הוא מהרהר. 

The Orphan's Gift

עם זאת, להיאני מודה שיש לו מערכת יחסים מורכבת עם מושג השפה, ובפרט השפה הצרפתית. ״מעבר לעשייה שלי כאמן, אני מורה לצרפתית. התגלגלתי לזה ממש במקרה. אני חושב שהעובדה שהגעתי לחיות בישראל גרמה לי לעשות דקונסטרוקציה לשפה שלי, ופתאום לשים לב אליה. 

״שפת האם היא הרי שפה שאתה לא צריך לחשוב עליה, היא פשוט יוצאת ממך. אבל החיים במקום הזר הזה הזמינו אותי לבקר את השפה שלי. אני שואל את עצמי הרבה מה אני עושה כאן בתור יהודי, מעלה הרבה שאלות שקשורות לזהות. וכמובן שזה בא לידי ביטוי בעבודה שלי״. 

חוסר שליטה מוחלט

השאלות שלהיאני שואל את עצמו לגבי המקום שהוא תופס בעולם מהדהדות בעבודה אחרת שגם בה שאב מעולמות התוכן המשפחתיים. ביצירה The Printed Circuit, שצילם בפריז ב־2018 במהלך הביקור השנתי שהוא עורך בעיר על מנת להיפגש עם אביו, להיאני יצר חלל־כלאיים משונה ומרגש בו איחה יחד שני אירועים. 

בחלק הראשון של היצירה הוא צילם את עצמו ואת אביו עורכים סעודה בביסטרו צרפתי טיפוסי. להיאני לא נראה בעבודה אבל מבטו מורגש דרך תזוזות המצלמה העדינות שכמו מלטפות את קירות המסעדה ואת השולחן הקטן, עטוי המפה הלבנה, המפריד בינו לבין אביו. בהמשך, המצלמה מתמקדת באביו שחותך לאט חתיכת בשר שהוא אוכל ביסודיות.

אחרי שהצלחת מתרוקנת, לפתע מתרחש אקט בלתי צפוי: להיאני ביקש מאביו המדען לעשות לו בדיקת דם, כפי שהיה עושה בילדותו. האב נעתר, וידו של להיאני מושטת קדימה ומפולחת על ידי המחט. זה הרגע היחיד שבו מתקיים חיכוך בין האב והבן. 

בהמשך המצלמה שטה אל עבר מרכז המסעדה, שרצפתה נפערת ועולה ממנה מגש. משם להיאני חותך אל האירוע השני: בעריכה חדה, הוא מוביל את הצופה אל מה שנראה כמו בטן האדמה אבל מתגלה בתור החלל החשוך של מצפה כוכבים בפריז. 

חושף ומסתיר בעת ובעונה אחת, להיאני מדגיש בעבודה את אקט הראייה עצמו: מצפה הכוכבים הוא נקודת ראות אידיאלית, שבה האדם מבקש לחזות בפלאי הטבע. חלל המסעדה, לעומת זאת, הוא מקום בנאלי ויומיומי, אבל דרך נקודת מבטו של להיאני אפשר לראות את מה שלא מצפים לפגוש – אינטראקציה אילמת, כואבת אבל בוטחת, בין אב ובן שלא מסוגלים לדבר זה עם זה אבל רוצים בכל זאת, בדרכים עקיפות, לגעת. 

כשאני מבקשת מלהיאני לספר לי כיצד נולד הרעיון ליצירה זו, הוא מסביר שהיא מהווה דוגמה לפגיעות שהוא דורש מעצמו להפגין כשהוא יוצר. ״המצלמה יכולה לשמש כחוצץ ולהגן עלי מפני המציאות, אבל מצד שני היא גם מאפשרת לי לצלול לתוכה. אני רואה את זה בעבודה הזו״, הוא משתף.

הייתי צריך לקחת אחריות: זה הרי מסוכן להחזיק מצלמה ביד אחת ולעבור בדיקת דם ביד השנייה, כשבו־זמנית אני צריך לטפל בכל ההפקה ואני גם נמצא מול אבא שלי. האינטנסיביות הזאת איפשרה לי להתמודד וגם להגן על עצמי במקום שביר ולא בטוח

״הייתי במקום שבו אני צריך לקחת אחריות: זה הרי מסוכן להחזיק מצלמה ביד אחת ולעבור בדיקת דם ביד השנייה, כשבו־זמנית אני צריך לטפל בכל ההפקה ואני גם נמצא מול אבא שלי. האינטנסיביות הזאת איפשרה לי להתמודד וגם להגן על עצמי במקום מאוד שביר ולא בטוח״. 

אקט הצילום עצמו, להיאני מבהיר, תמיד כרוך בלקיחת סיכונים. ״אני תמיד מניח את עצמי במקום מסוכן וגבולי כשאני מצלם, עד הנקודה שבה היצירה יכולה פשוט לא לקרות. בעבודה הזאת, לדוגמה, קיבלתי אישור מהמסעדה לצלם אבל הם לא ידעו מה אני הולך לעשות. אם הם היו יודעים, הם לא היו נותנים לי לצלם״, הוא נזכר בחיוך. 

שיטת העבודה שלו, היא משחק תמידי בין ״שליטה לחוסר שליטה מוחלט. רוב הזמן אני לא במצב שבו אני בסט מאורגן שבו מישהו צועק אקשן וקאט. כשצילמתי במצפה הכוכבים, לדוגמה, הגעתי לשם והיה קפוא. מינוס עשר מעלות. את לא יכולה לראות את זה בעבודה.

״מי שתיפעל את מצפה הכוכבים אמר לי שיש לי רק עשר דקות לצלם. החלטתי שאני אעשה תנועות מצלמה מאוד איטיות, למרות שהיה לי טווח זמן מצומצם. פתאום, מתוך חוסר השליטה הקצב הסתדר והכל נהיה לי ברור״. 

בתנועה מתמדת

המשיכה אל קולנוע וצילום הייתה שם מאז ומעולם, אבל להיאני לא איפשר לה לתפוס מקום מרכזי בחייו עד לאחרונה. במשך כל נעוריו למד תיאטרון, וההנאה שמצא בפרפורמנס נשארה בזיכרונותיו על אף שבחר ללמוד מתמטיקה ופיזיקה לתואר ראשון והנדסה ללימודי תואר שני.

להיאני מספר שצפה בסרטים באדיקות במשך לימודיו, אבל רק אחרי שעבר לישראל והתגורר כאן כחמש שנים הוא הניח לאהבה הישנה להתעורר. הוא החל לצלם באמצעות הטלפון, וללימודים בבצלאל ניגש עם פורטפוליו שהורכב מתצלומי אייפון. 

״את העשייה הקולנועית אני מרגיש שלמדתי מצפייה״, הוא אומר. ״ראיתי מגיל מאוד צעיר סרטים של פליני, או סרטים של הגל החדש הצרפתי, והייתי רגיש לתנועות המצלמה. אז כבר למדתי איך לצלם מבלי שהחזקתי מצלמה״. 

בהמשך לימד את עצמו לצלם באופן מקצועי, ובבצלאל ״התמקצעתי יותר. כשהתחלתי ללמוד ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות ומה מעניין אותי באמנות וידאו, וכבר הרגשתי דחף לעשות דברים. הייתי זקוק לפלטפורמה ומסגרת שתאפשר לי להיות בקשר עם מקצוענים בתחום. אבל מאותו רגע שהחזקתי טלפון כדי לצלם, זה היה כאילו עשיתי את זה כל החיים שלי. המעבר בין תיאוריה לפרקטיקה היה דרך הגוף״. 

הייתי זקוק לפלטפורמה ומסגרת שתאפשר לי להיות בקשר עם מקצוענים בתחום. אבל מאותו רגע שהחזקתי טלפון כדי לצלם, זה היה כאילו עשיתי את זה כל החיים שלי. המעבר בין תיאוריה לפרקטיקה היה דרך הגוף

לא סתם להיאני מזכיר את הגוף כמוקד מהותי. העבודה שלו היא פיזית ובעלת איכות טקטילית ברורה, וגם חייו תלויים בתנועה מתמדת של הגוף ושל המצלמה. הוא מעביר את ימיו בין תל אביב, שבה הוא מלמד צרפתית, לבין ירושלים, שבה הוא מצלם ויוצר ״בסטודיו שהפך עם הזמן לבית שלי״. 

״בלי תנועה אני מת מבפנים״, הוא מכריז. ״בשנים האחרונות אני מנסה לעשות חיבור בין שני הגורמים החשובים שמלווים אותי, שפה ותנועה. המצלמה היא כלי של תנועה עבורי, ומאפשרת את התקשורת עם הצופה״. 

הכמיהה לנוע בולטת במיוחד באחת מיצירותיו החזקות יותר של להיאני, Ergonomie. העבודה בת השלוש דקות, שצילם בקיץ 2019 בעיר גרץ שבאוסטריה, נראית כמו מחקר אינטנסיבי של רעיון המאמץ, גופני ורגשי כאחד.

להיאני שהה במשך שלושה חודשים בעיר במהלך רזידנסי של תוכנית Styrian בשיתוף פעולה עם סדנאות האמנים. שם צילם פסנתרנית מנגנת באולם אירועים במהלך קונצרט של המלחין הברזילאי רפאל נזיף; הוא תיעד את עצמו רץ בנקודה קבועה בסטודיו שהיה לו; לבסוף, הוא לכד במצלמתו צוות חילוץ שהתאמן על משימת חילוץ בנהר המקומי, מור. 

התוצאה החזותית היא מלהיבה אך גם מתישה: תנועות גופה של הפסנתרנית הן נוקשות ונסערות, צוות החילוץ נדמה לכוד בזרימה אינסופית, וגופו של להיאני זע במונוטוניות כואבת. שלושת התהליכים הללו מתרחשים בעבודה באותו הזמן ומתנגנים זה לצד זה, כמו זירות מאבק מקבילות.

״כשהגעתי לגרץ הייתה לי גישה אחרת לחלוטין מהגישה שיש לי בחיים היומיומיים בישראל. הרגשתי איזה שחרור״, הוא נזכר. ״המקום שגרתי בו היה מנזר, והסטודיו שלי היה באזור תעשייתי בצד השני של העיר. הרגשתי שכל יום אני מותח את העיר ואת הגוף שלי בתוכה. הרגשתי את העיר כמו שאני מרגיש את חלקי הגוף, ומשם לקחתי את ההשראה ליצירה״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

להיאני אומר שיצירה זו היוותה נקודת מפנה עבורו, והשפיעה על האופן שבו הוא מבקש ליצור בעתיד. ״ב־Ergonomie היה ניסיון להניח על המסך משהו פשוט, שלא מנסה לברוח. אני רוצה לעשות עוד עבודות שלא מנסות לברוח, ולהפסיק לחבר לוקיישנים בצורה שבה עבדתי עד כה. אני חושב שהיצירות הבאות שלי יכללו דברים שיותר קשורים לגוף, בלי המרחק שיצרתי בעבודות הקודמות. אני רוצה להמשיך להתעסק עם מילים ותנועה, להפסיק להפריד ביניהן״. 

כשאני עוזבת את הסטודיו של להיאני אני חושבת על רצף המילים שפתחו את The Orphan's Gift, העבודה שדרכה פגשתי את יצירתו. ״אי אפשר לעלות למטה, אי אפשר לרדת למעלה״, קובע קול נשי בטוח. באופן פרדוקסלי, נדמה שאצל להיאני דווקא כן אפשר, והתנועה החריגה היא זו שמכתיבה את הקצב. 

The post שיחת סטודיו // דן רוברט להיאני appeared first on מגזין פורטפוליו.

בן טגר

מאז ומתמיד היתה לי משיכה עזה למפות: הקווים והצבעים מנחים אותי לחפש צורות חדשות ופרשנות שונה ואישית. העבודה היא חלק מפרויקט שעובר ברבדים שונים של אינטימיות: ביני ובין עצמי, בין המודל לבין עצמו ובין שנינו.

השילוב בין עירום ואדמה הוא שילוב טבעי ומתבקש: דרך עדשת המצלמה והאיור הידני אנו יוצאים למסע מהפרטי והאינטימי לציבורי והחשוף. הנורמות החברתיות מתהפכות ואנו נאלצים להתמודד מול גופנו העירום. בעוד שהורגלנו להתבייש בעורנו, דווקא כשהעירום הופך למושא העניין אז הסתרתו הופכת למקור הבושה. ההתעסקות בעירום, באירוטיקה ובמיניות מלווה את המפגשים השונים ואותי, ומאפשרת לי להפתח, להקשיב ולחשוף גם את עצמי.

instagram.com/benjamin_tagger

בן טגר

גילה גרינפלד

גילה גרינפילד

הדיוקן העצמי בציור זה הוא ״סנאפשוט״ מהחיים שלי, שנוצר בעקבות צילום שנעשה בתערוכה שהשתתפתי בה ביפו בקן הקוקיה. בעבודה הזו אני ממשיכה את העיסוק שלי בציור של מרחבי מחיה בהשראת מגזינים לעיצוב ומתוך צילומי מבנים מקומיים עכשוויים נטושים שמופיעים בהם דימויי נשים שונות.

בציור לצידי, ישנו ציור של דמות אישה אפרו־אמריקאית, ציטוט של יצירת האמנות של האמנית האפרו־אמריקאית מיקלין תומאס העוסקת במיניות, במגדר ובנשיות ושפתחה לי ראיה מחודשת ונועזת על יצירות שונות מתולדות האמנות. הציור הזה הוא חלק מסדרת הציורים ״ציורי סלון״ שבה אני חוקרת את הטריטוריה בין האסתטי למתפורר, המפתה לנטוש והבורגני לאלטרנטיבי.

instagram.com/gilagreenfield

יובל ישראלי

שתי העבודות שאני מציג בתערוכה צויירו בצבעי מים ועפרונות צבעוניים על נייר בגודל A4. שתיהן מייצגות את העניין המתמשך שלי בפורטרטים ובגוף האדם, כששניהם מאפשרים לבחון תפיסות של מגדר, של מיניות ושל מה נחשב בעינינו ליפה או בוטה מדי. העניין שלי הוא תמיד שילוב של רצון להציע מנעד רחב יותר של גבריות להתעסקות בהבטים ציוריים לגמרי, כמו ההתמסרות לצבעים ולטקסטורות, לאור וצל ותחושה פלסטית ליצירת רגש כלשהו שעולה אולי ממושאי הציור.

instagram.com/israeliyuval

יובל ישראלי

מריה וטשטיין

מריה וטשטיין

המעבר שלי לאחרונה לישראל מרוסיה הציף אצלי שאלות גדולות על המציאות החדשה שלי. בהיותי חלק מקהילה הלהט״בית, אני מתעניינת בנושאים הקשורים לנשים ולנשיות. כל, עבודתי ״טלית לנשים״, שנוצרה במסגרת התואר השני בעיצוב בשנקר, נעשתה מתוח רצון לתמוך בזכותן של נשים להתפלל, תוך שימוש באלמנטים המזוהים עם תפילת גברים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

העבודה מעלה שאלות על נראות של נשים ביהדות, מבלי להיראות כמשהו מביש ואסור. ה־Tzitzits עשויה משיער של אישה. בראש הטלית יש אלמנט שמאפשר לאישה להציג את קווצת השיער שלה. הרעיון להביא את דימוי השיער לחזית הוא הניסיון להסיר את הרעיון הפטריארכי של שיער כחלק אינטימי שאישה צריכה להסתיר, שרק בעלה יכול לראות. אלמנטים אלה גם מדגישים את המשמעות של טלית כדבר אישי ומקודש.

wetshteinmaria.cargo.site

יובל אצילי

את ג׳ייסון הכרתי בתקופה שצילמתי את ליין המסיבות ״דרעק״ בשנים 2013-2014. משום שג׳ייסון מפורסם והפנים שלו מוכרות החלטתי לצלם אותו בבית של סבא שלי ועל המיטה שלו, בניסיון ליצור דיוקן אישי וסיפורי בעל אופי סוריאליסטי.

כשהיינו ילדים בביקורים אצל סבא הוא היה מגיש לנו צלחת עם פירות ואגסים. על ראשו של ג׳ייסון מונחים שלושה אגסים כסימבול לשלושת האחים שלי וג׳ייסון מגלם אותי. הייתה מחשבה על דמות קורבנית שנמצאת כמטרה במטווח אימונים בחץ וקשת עם אגסים על ראשה, וגם על החור שנרצע בגופיה; אולי הוא נגרם מחץ שפספס את המטרה או תולעת שהגיעה מהאגסים. התמונה צולמה בתקופה שהייתי בארון והיא מנסה לבטא מצב רגשי הזה.

yuvalatzili.com

יובל אצילי

אלישבע גברא

אלישבע גברא

באמצע מרץ 2020 מגפת הקורונה עשתה את צעדיה הראשונים בישראל ומצאתי את עצמי מבלה 12 ימים בבידוד ביתי עקב חשיפה מקרית לחולה. בשגרת החיים בגבולות החדר, שבה קשה להבדיל בין שעה אחת לזו שתבוא אחריה, בראתי אירועי צילום מפורטים שמהם יצרתי סדרה של פורטרטים עצמיים איקונוגרפיים.

ביום השביעי, הסמן לאירוע הצילומי היה הציור של אוטו דיקס, דיוקן של העיתונאית סילביה פון הרדן, פורטרט של אישה שהיא לא כל כך אישה; לעינהן של יודעות דבר – זה מפגן מקודד של לסביות מפוארת. לא רציתי לשכפל אותו או ״לעשות לו מחווה״ כמו שהשתמשתי במסורת הקוד החזותי הקווירי, והמשכתי אותו בדיוקן עצמי של לסביות מקודדת. התוצאה: ״יום שביעי בבידוד: עם הרקמות של לילה קלינגר״.

instagram.com/elisheva_gavra

מחוץ לקופסה 2
אוצרות: ליאב מזרחי, יעל רוזין
גלריית קופסאות האור של יפו העתיקה, סמטאות מזל דגים ומזל אריה
משתתפים.ות: אור ברונשטיין, אורי הולבן, אילנה זפרן, אלישבע גברא, אסף הינדן, בן טגר, גיא ניסנהויז, גיל יפמן, גילה גרינפילד, גלי כץ, דורון לנגברג, דייב יעקב, דין אהרוני רולנד, דניאל מנו בלה, דרור דרומי, דריה קונשטיק, חן פלמנבאום, חנה סהר, ז׳וזף דדון,  טליה ישראלי, יואב וינפלד, יובל אצילי, יובל ישראלי, ישראל דרור חמד, ליאב מזרחי, מיכאל בן אבו, מלכיאלה בן שבת, מרים וטשטיין, מתי אלמליח, נדב יהלומי, נויה מזרחי, ניב פרידמן, נעמה קליימן, נעמי שלו, עודד לוי, ענבל כהן חמו, פלורה מלינש, רומן גריזיק, רון אסולין, רונית יעקב, רותם שריד, רפאל סלם, רפי פרץ, רקפת וינר עומר, שגיא אזולאי, תום קנלר

The post מחוץ לקופסה: אמנות גאה ביפו העתיקה appeared first on מגזין פורטפוליו.

אודי אדלמן התמנה לתפקיד מנהל ואוצר ראשי של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון. אדלמן מכהן בחצי השנה האחרונה כממלא מקום מנהל המרכז, לאחר פרישתו של איל דנון שכיהן בתפקיד בעשור האחרון.

אדלמן עובד כאוצר במרכז מאז שנת 2011, בתקופה זו אצר סדרת תערוכות ופרויקטים, בהם: לאן? (2011-2012, עם איל דנון ורן קסמי אילן), שבחנה אפשרויות שנדחו במהפכה היהודית המודרנית; היסטוריות (2013) אודות אמנות המתערבת בהיסטוריה; מונומנט/פעולה (2016-2018) – טרילוגיית תערוכות אודות אמנות במרחב הציבורי בישראל, כולל תערוכת יחיד לעזרא אוריון יחד עם יעל מסר; ממה אנדרטאות עשויות (2019) במסגרת הביאנלה ה־11 בקובנה, ליטא; ו־קירונית (2019) – תערוכת אמנות קיר ועבודות קבע חדשות.

ב־2015 ייסד במרכז את המכון לנוכחות ציבורית למחקר ויצירה במרחב הציבורי. יחד עם עומר קריגר יצר את כרוניקה>מדינה (2013-2014) – פרויקט פרפורמנס בכיכרות ציבוריים, ו־״Action PRL״ (2015) – פרפורמנס במרחב ציבורי בוורשה, פולין. תערוכות ופרויקטים נוספים התקיימו בגלריית המדרשה, פסטיבל מתחת להר בירושלים, ובמוסדות שונים בעולם (פולין, ליטא, ארה״ב, גרמניה). אדלמן הוא עורך שותף של ״מפתח״, כתב עת אקדמי למחשבה פוליטית וממייסדי פרויקט הלקסיקון במרכז מינרבה למדעי הרוח, אוניברסיטת תל אביב.

אודי אדלמן מסר: ״אני נרגש מההזדמנות שניתנה לי להוביל את המרכז לשנים הבאות ולכיוונים חדשים ובלתי ידועים. המרכז הוא מוסד שאין דומה לו בשדה המקומי ושמתקיים בהשתנות מתמדת לצד יסודות עמוקים. בכוונתי, גם בתקופה מאתגרת זו, לאפשר סביבה ניסיונית בתחומי האמנות השונים תוך כדי בניית קשרים בינלאומיים חדשים, יצירת פלטפורמות ופרויקטים רב תחומיים, פיתוח מחקר וחיבורים בין קבוצות וקהלים בפרויקטים מקומיים וממושכים״.

היסטוריות, מראה הצבה של יוחאי אברהמי, המרכז לאמנות דיגיטלית, 2013. צילום: מ״ל

המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית נוסד בשנת 2001 בחולון. הוא אחד מגופי המדיטק ופועל כיום בשכונת ג׳סי כהן. המרכז יוצר נקודות מגע והשקה בין אמנות, חברה וטכנולוגיה ומפתח סביבות רב־תחומיות.

הוא מציג תערוכות נושא של אמנות ישראלית ובינלאומית עכשווית, יוצר פרויקטים ממושכים עם קהילות מקומיות ויוצרים, וכולל פלטפורמות שונות דוגמת ארכיון וידאו ארט ואמנות ציבורית, רדיו חלאס לסאונד ומוסיקה ניסיונית, מעבדת מקס לייצור באמצעים דיגיטליים ואנלוגיים, כתב העת מארב, חדר מוזיקה, בית דפוס ועוד.

איל דנון סיים את תפקידו כמנהל ואוצר ראשי בסוף שנת 2019, לאחר שעבד במרכז מאז הקמתו בשנת 2001 וניהל אותו מאז שנת 2010. לאורך השנים הללו התעצב המרכז כמקום יחודי המערב בין פרקטיקות ופלטפורמות שונות באמנות ובחברה, ומשמש בית למגוון צורות פעולה ועבודה משותפת, לתצוגה ולמחקר.

The post אודי אדלמן מונה למנהל ואוצר ראשי של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון appeared first on מגזין פורטפוליו.

עקורים, סדרת הטלוויזיה האוסטרלית שנקנתה על ידי נטפליקס, הזכירה לי את אמירתו של האפיפיור פרנציסקוס על פיה מחנות הפליטים באירופה מזכירים מחנות ריכוז. זו מצוקה חוצת גבולות, תרתי משמע; המחנות פזורים בכל העולם, כולל בישראל – ומסתבר שגם באוסטרליה. כששמעתי לפני מספר חודשים על רכישת הסדרה תהיתי אם המניע היה הרלוונטיות הגלובלית שלה; אבל הסיבה שונה בתכלית.

עלילת עקורים כוללת הצטלבות בין נקודות מבט של מספר דמויות, הפוגשות זו את זו על רקע המדבר הצחיח והמגודר של מחנה הריכוז שעליו דיבר האפיפיור. סיפור הרקע של חלקן נחשף לאט, תוך זינוקים בין ההווה הכלוא והטרנספורמציה שהן חוות במחנה, לבין העבר שהוביל אותן לשם. 

לא מדובר רק בסיפורי הכלואים והפליטים, אלא גם של השומרים ומנהלי המחנה, המתמודדים עם חוסר ההומניות של תפקידם. כמצופה, המפגש של מדכא ומדוכא, כולא וכלוא, מייצר קונפליקטים דרמטיים ומוסריים, שבליבם המתח שבין הרצון לחיים חופשיים לבין המערכת הבירוקרטית האכזרית. 

איבון סטרהובסקי בהופעה מדהימה. צילומים: נטפליקס

קו העלילה המרכזי עוסק בסופי (איבון סטרהובסקי), אישה מערבית לבנה, שעברה המסתורי והטראומתי הוביל לכליאתה במתקן ההסגר עם הפליטים. הרקע התרבותי שלה ומראה החזותי מבהיר שהיא אינה ״שייכת״ לשם. שלא כמו הפליטים ה״זרים״, כמו האפגניים והאפריקאים, הסיבות להימצאותה שם אחרות; הן קשורות בדיכוי מסוג אחר, בעברה הטראומתי, וביחסיה עם הקרובים אליה.

מבין הפליטים ה״אמיתיים״, רק דמות אחת זוכה לתשומת לב מעמיקה: אמיר (פייזל באסי) שברח מאפגניסטן עם משפחתו בתקווה להעניק להם חיים טובים ובטוחים יותר. בדומה לסיפורה של סופי, גם סיפורו נפרש באיטיות, ובשניהם המתח נובע מכך שהסדרה שומרת על הקלפים קרוב לחזה.

המשותף לכל הדמויות הוא שהן אינן מוצאות את מקומן במרחב שבו הן מצויות – בשום מרחב. במובן זה, השם שניתן לסדרה בעברית, ״עקורים״, הולם אותה יותר משמה באנגלית – stateless – חסרי מדינה או חסרי מצב

שאר קווי העלילה עוקבים אחרי תושבי אוסטרליה מהצד השני של הגדר, אלו האמונים על שמירת הפליטים וארגון המתקן: קם (ג׳יי קורטני), וקלייר (אשר קאדי). כמו הכלואים, הם סובלים מיחסי הכוח במתקן הכליאה. אך בשונה מהפליטים, סבלם נובע מהיותם המדכאים, המקרבנים. הם אנשים מוסריים, לכאורה, בתוך סיטואציה לא מוסרית, והמערכת משחיתה אותם בעל כורחם.

המשותף לכל הדמויות הללו הוא שהן אינן מוצאות את מקומן במרחב שבו הן מצויות – בשום מרחב. לא מדובר רק על הכלואים חסרי המדינה, אלא גם על סופי, שבורחת מהמרחב המשפחתי הביתי, וגם על קם וקלייר, שמוצאים עצמם בתוך מקום שפועל על פי חוקים הנוגדים את עקרונותיהם. במובן זה, השם שניתן לסדרה בעברית, ״עקורים״, הולם אותה יותר משמה באנגלית – stateless – חסרי מדינה או חסרי מצב.

אמיר ומשפחתו, במרדף נואש אחר חיים טובים יותר

קייט בלנשט

צוות השחקנים עושה את עבודתם נאמנה. ״עקורים״ רצופה בהופעות מאופקות ומדוייקות, החל בתפקידי המשנה, בין היתר של קייט בלאנשט ודומינק ווסט, וכלה בגיבוריה. איבונה סטרהובסקי, שמוכרת בין היתר בזכות תפקידה ב״סיפורה של שפחה״, זוהרת כסופי המיוסרת, ונמנעת מהופעה מאולצת ומלודרמטית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בנוסף למשחק המרשים, ״עקורים״ עושה שימוש מתוזמן היטב בקונפליקטים שבין הדמויות השונות ובינן לבין עצמן. הפרק הראשון שאב אותי אל תוך הפלונטר שכורך את קווי העלילה. לאורך חמשת הפרקים הנוספים ראיתי כיצד את הייאוש הפרטי נכרך בזה של המנגנון הבירוקרטי, ואת הדרך שבה ״עקורים״ חושפת בסבלנות את הסיפורים של גיבוריה. היא מציירת תמונה עגומה ביחס למתרחש בתוך גדרות המחנה ובמרחב הנפשי של הכלואים והכולאים גם יחד, וככל שהיא נפרשת היא גם מגיעה לשיאים שקשה להישאר אדיש אליהם. 

הבעיה בסדרה היא שהעמדה שהיא נוקטת כלפי חומר הגלם הפוליטי נותרת צפויה ופושרת: זו טלוויזיה טובה עם אמירה חלולה. הסיבה לכך היא שהיא לא מתמקדת בנרטיב הפליטי, אלא נשענת על הנרטיב הלבן

הבעיה בסדרה היא שהעמדה שהיא נוקטת כלפי חומר הגלם הפוליטי נותרת צפויה ופושרת: זו טלוויזיה טובה עם אמירה חלולה. הסיבה לכך היא שהיא לא מתמקדת בנרטיב הפליטי, אלא נשענת על הנרטיב הלבן של סופי, קם וקורטני.

נקודת מבטה של סופי, לדוגמה, נותרת אנוכית למדי, מנותקת ממה שמתרחש סביבה. היא לא מגוללת סיפור על היחשפות לסבל של האחר, או ניסיון ״ללכת בנעליו״; גם לא של קירוב לבבות תרבותי. הרגעים שבהם סופי מתוודעת לסבלו של האחר נותרים מעוקרים ממשמעות וגם מעטים למדי.

עקורים בוחרת להסתכל על הבעיה מהצד הלא נכון של הגדר

״עקורים״ מעוניינת יותר להראות את הקושי של המקרבנים מאשר את זה של הקורבנות. כמה נורא זה לחזור הביתה למיטה חמה ומשפחה אוהבת אחרי יום של דיכוי עצורים במדבר צחיח; כמה קשה זה לקבל החלטות לא מוסריות ולגזור גזירות על הפרטים החלשים וחסרי האונים ביותר; כמה לא נוח זה לזעום ולשנוא. אין זה אומר שהכאב והטראומה אינם אמיתיים, אך יש משהו מנותק מוסרית בקירבונם של המקרבנים.

במובן זה, עקורים מקפידה לשמור על מרחק זהיר בין הצופה לבין החומר ההיסטורי והפוליטי שממנו היא שואבת השראה. זהירות זו מדרדרת אותה לכישלון בנקיטת עמדה מוסרית: היא מרחמת על צופיה, הצופים מהצד בעולם שבו הסבל המיוצג נוכח וקיים.

אם עולה כאן מסר כלשהו הוא ש״הכיבוש משחית״, או שלהיות חסר מקום, חסר מולדת, היא חוויה קשה מאוד. זו עמדה צפויה ולכן גם חסרת שיניים. הסדרה נראית טוב ומשוחקת נפלא, אבל בדומה לגיבוריה, היא כלואה בין גדרותיו של שטח קטן מדיי, ולא מצליחה לחצות את גבולותיו. 

עקורים
יוצרים: קייט בלאנשט וטוני איירס
אוסטרליה, 2020
נטפליקס
משחק: איבון סטרהובסקי, פייזל באסי, ג׳יי קורטני, אשר קאדי, מרתה דוסלדורפ, דומינק ווסט, קייט בלאנשט

The post עקורים בנטפליקס: כשהמקרבנים מתקרבנים appeared first on מגזין פורטפוליו.

נועה טרלובסקי // גן עדן

בקולקציה ״גן עדן״ אאני מבקשת להשכיח את המציאות העגומה של היום־יום שלנו, על ידי צלילה אל תוך הזיכרון המאושר ביותר שלי מהקיצים שביליתי בגינת הקקטוסים הפראית של סבתי בערד.​סבתי העריצה את הצמח הדוקרני, את הארכיטקטורה שהטבע יצר: זה היה מפעל חיה, העולם הקסום הזה שיצרה בחצר. הגינה הזו היא הבאר שלי להשראה: במהלך העבודה על מערכות הלבוש דגמתי מהגינה צבעים, טקסטורות, צורות וסיפורים שבאים לידי ביטוי בקולקציה קאמפית מלאת הומור וגם עצב.

​פריטי הלבוש בקולקציה הם פריטים מוכרים לנו שעוברים דרך נקודת המבט התיאטרלית שלי על העולם: ג׳קט ג׳ינס שהצמיח קקטוסים סרוגים, מכנס שגידל קוצי פרנזים נוצצים או שמלה שפרחו עליה פרחים. הם חלק מהבגדים הפשוטים שלקחתי מתמונות עבר חלוציות של סבתי, שצמחו דרך הפילטר שלי ומרכיבים קולקציה של מערכות לבוש שביחד יוצרות את נוף ילדותי הצבעוני והקסום.

נועה טרלובסקי, גן עדן

תומר סטולבוב // בנויים לתלפיות

בין בתי הלבנים הנמוכים שבעיר אל־אלטו, החלו לפני כעשור לצוץ בתים גבוהים וצבעוניים בעיצובו של האדריכל הבוליביאני פרדי ממאני (Freddy Mamani). בניינים אלה, המכונים Cholets ובולטים בממדיהם ובצבעוניותם, כמו גם בקווים הגיאומטריים שלהם, סימנו התחלה של סגנון חדש – אדריכלות ניאו־אנדינית. את ההשראה לעיצובם שאב ממאני ממקורותיו הילידיים, החל בצורות וכלה בצבעים. באמצעותם הוא קורא תיגר על קאנון האדריכלות הקולוניאליסטית והמודרנית־מינימליסטית מחד, ודורש הכרה במוצאו ותרבותו.

הגיאומטריה הייחודית וקווי הדמיון הצורניים והרעיוניים שבין בניית הבניינים לבין המבנה הפנימי של בגדים מחויטים ריתקו אותי, והקולקציה שעיצבתי מציעה תרגום לביש למבנים הטוטליים של ממאני, ומתבססת על בגדים מחויטים והפרטים המאפיינים אותם, תוך שימוש בצורניות ובצבעוניות העמוסות של עבודותיו של ממאני. זו קולקציית גברים שבה כל מערכת היא טוטאל לוק מכף רגל ועד ראש, ויחד הן מהוות מפגן עושר של צבעים, טקסטורות ודוגמאות.

תומר סטולבוב, בנויים לתלפיות

נטלי צור // Made to Last

בפרויקט הגמר אני עוסקת בחיפוש דרכים חלופיות לשיפור תהליך העיצוב ובאופן המחשבה על אופנה בהקשר של קיימות: בזמנים של חוסר ודאות, עכשיו יותר מתמיד, אנו צריכים לתת ערך לדברים שבבעלותנו. תרבות הצריכה משתנה, העולם האט את הקצב ואנחנו כצרכנים קיבלנו הזדמנות לבחון את הדברים מחדש. כל אלו הובילו אותי למחקר על נזקי האופנה המהירה, על שייכות ועל אריזת הבגד, אחד הגורמים היותר מזהמים בתעשייה.

עיצבתי מלתחה חכמה ועל זמנית, פונקציונלית, שנבעה ממחקר על הצורניות, הפריסה והשימושיות שיש באריזות. הקולקציה הגברית מותאמת לכלל המידות, וחלק מהאריזות של הפריטים מהוות גם הן פריטים משלימים במלתחה. הטכניקות שבהן השתמשתי ליצירת הקולקציה הן טכניקות מקיימות שמשפיעות על התהליך העיצובי. הקולקציה מורכבת מחומרים ובדים טבעיים לצד חומרים ממוחזרים המגיעים ממוצרי אריזה.

נטלי צור, Made to Last

אבי און אסייג // Bedroom Tales

הקולקציה שעיצבתי היא קולקציית לנז׳רי לא.נשים, ששואבת השראה מלנז׳רי שעוצב עבור נשים בשנות ה־20-40 של המאה הקודמת, עשויה בדי משי, קטיפה וקונסטרוקציות מפליז וסיליקון. על פי רוב קולקציות פתייניות לחדר המיטות מעוצבות בדרך כלל לנשים, מתוך הבנה בינארית שזה תפקידן, ועל הגבר להיות הכובש. קריאה על מהומות סטונוול והניסיון שלי להבין את תחושת המחיקה העצמית של אנשים מהמרחב על מנת שלא ייבלטו, היו הטריגר לעבודה זו, כמו גם ההבנה שחלק ניכר מהאוכלוסייה לא יכול היה להיות מי שהוא בגלל חברה שהכתיבה כללים להתנהגות ונראות בין ומחוץ לחדרי חדרים.

לעומת זו, בזמננו, בעזרת פילטרים משתנים ותוכנות ריטוש אינסופיות, אנו מאפשרים לעצמנו להיות מי שנרצה וכמה שנרצה, עם הבנה שהרשת היא המקום הבטוח, והחוץ, המפגש האנושי, הוא מקום שיש להיזהר בתוכו. כך שאלות כמו מי אנחנו לעומת הייצוגים הדיגיטליים שלנו, והאם גבר הוא בהכרח זכר, הנחו אותי בעבודתי, כמו גם האם בעידן האינסטגרמי הנוכחי, אופנה שמעוצבת באופן אינטימי ו״קטן״ תצליח להשמיע קול?

אבי און אסייג, Bedroom Tales

אורי שרייבר // גורל הפיך 

בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי מוטרדת מההשפעה הישירה של הטכנולוגיה על התקשורת הבין־אישית ועל היחסים בין בני אדם. בפרויקט הגמר ביקשתי לבדוק האם אפשר ליצור אינטראקציות חדשות בין בני אדם דרך הבגדים בשימוש בטכנולוגיה? במחקר נחשפתי לתיאוריה בשם Destiny Reversible, שבעקבותיה החלטתי שאני רוצה למצוא דרך לאתגר את הלובש ולעורר רגשות שהטכנולוגיה עמעמה. בנוסף, נחשפתי לאמן ברנרד לייטנר, שעסק בעבודותיו בסאונד ובקשר בין צליל מרחב וגוף.

פרויקט הגמר הוא משותף לי ולמיטל דהן, סטודנטית להנדסת חשמל בשנקר. הקולקציה תוצג על ידי רקדנים, כשכל תנועה של הלובשים, אישית או משותפת תשפיע על הסאונד המושמע בחלל. מבחינה ויזואלית הקולקציה מושפעת מגלי קול, הדגמים דינמיים ומשתנים בהתאם לתנועות הלובשים ולסאונד. הקולקציה מכילה בגדי נשים וגברים, ומטרתה ליצור בגד שמאתגר את הלובש לחשוב ולתקשר כקבוצה, על מנת להפיק משהו חדש כאינדיבידואל, ויחד כקבוצה.

אורי שרייבר, גורל הפיך

תומר אבן ארי // כולנו נרדמים בשמירה

הפרויקט שלי עוסק במחאה הישראלית, או בהיעדרה. אני שואל שאלות על ציות, חינוך, צבא, קפיטליזם, שלטון רודני, שחיקה ואיבוד תקווה, בתקווה למצוא תשובה לשאלה ״למה ישראלים לא מצליחים למחות כמו שצריך?״.​מקורות ההשראה לקולקציה הם כרזות מחאה מהארץ והעולם שחקוקות בתודעה הקולקטיבית שלנו כישראלים: עבודות של דוד טרטקובר, להב הלוי, קבוצת ״תנועה ציבורית״ ועוד. בנוסף, אני לוקח השראה גם מבגדי עבודה, מדי צבאות שונים, קבוצות מרד ותנועות נוער.

מערכות הלבוש בקולקציה עשויות בדים מעולמות בגדי העבודה והצבא – דרילים, כותנות עבות ובדים קריספיים ועמידים. בנוסף אני עושה  שימוש חוזר בשלטי תעמולת בחירות. הקולקציה מעוצבת כך שתכביד ותגביל את הלובש: הבגדים מיועדים לאנשים בעלי דעה שלא מפחדים להעביר ביקורת. מתוך שפת כרזות המחאה, הטכניקה השלטת היא דפוסי רשת ענקיים ושימוש במשחה טקסטילית להקשחה והשטחה. הדפוסים הם קולאז׳ים שיצרתי בעצמי, המחברים כרזות מחאה מוכרות בחיבורים חדשים שמוציאים אותן מהקשרן.

תערוכת הבוגרים

תערוכת הבוגרים של מחלקות העיצוב של שנקר – עיצוב אופנה, עיצוב תעשייתי, עיצוב טקסטיל, עיצוב פנים, מבנה וסביבה, עיצוב תכשיטים, תקשורת חזותית, תואר שני בעיצוב, הנדסת תוכנה – תיפתח ביום שישי 7.8 ותינעל ביום ראשון 16.8. לפרטים המלאים של כל תערוכות הבוגרים ליחצו כאן

תומר אבן ארי, כולנו נרדמים בשמירה

The post בוגרים 2020 // המחלקה לעיצוב אופנה, שנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.