גם בימים מורכבים של חוסר וודאות, שבהם נדמה שהכול עצר מלכת, אפשר, כך נראה, למצוא בשורות טובות על יוזמות חדשות. בשורה טובה כזאת מגיעה מחיפה: תכנית חממה חדשה למעצבים – חממת המגדלור. החממה תתחיל את פעילותה באוקטובר הקרוב, ותכליתה להוות בית תומך למעצבים ויוצרים בתחילת דרכם, ששואפים להקים עסק או לקדם מיזם מצליח.

״את הכישורים המקצועיים המעצבים רוכשים בתקופת הלימודים, אך כדי לממש אותם ׳ולצאת לעולם׳ כבעלי עסקים עצמאיים נחוצים כישורים נוספים שאינם שייכים למישור העיצובי וכאן החממה נכנסת לתמונה״, אומרת טלי בודסקו, יוזמת הרעיון. ״נכון שהתקופה אינה פשוטה, אבל תקופה קשה היא בדיוק הזמן הנכון להשקיע ברכישת כלים לקידום עתידי ולהגשמת חלום העצמאות״.

אחרי שפרשה מ־35 שנות עבודה כמהנדסת ברפאל, שבמסגרתן ניהלה פרויקטים גדולים, בודסקו התקשתה לראות עצמה נחה על זרי הדפנה או ״שובתת מכל מלאכה״. באופן טבעי, היא מספרת ״חיפשתי עניין חדש. מוסיקה, אמנות פלסטית ועיצוב, הם תחומים שתמיד היו קרובים ללבי, ובנקודה מסוימת אפילו חשבתי לפתוח עסק בתחום העיצוב.

כשהתחושה הזו הצטלבה עם עולם הסטארט־אפ המוכר לי, וכמובן עם האהבה לעיצוב, הדברים החלו להתגבש לכיוון של הקמת חממה, שתסייע למעצבים להכיר את המישור העסקי החשוב כל כך

״תוך כדי תהליך הבירור שעברתי עם עצמי התחלתי ללמוד את קהילת העיצוב בחיפה, והפליא אותי לגלות כמה שהיא מגוונת. כמנהלת פרויקטים תמיד נהניתי לקדם ולטפח את אנשי המקצוע הצעירים. ראיתי אותם כדור העתיד והמפגש עם המעצבים עורר בי את אותה תחושה. כשהתחושה הזו הצטלבה עם עולם הסטארט־אפ המוכר לי, וכמובן עם האהבה לעיצוב, הדברים החלו להתגבש לכיוון של הקמת חממה, שתסייע להם להכיר את המישור העסקי החשוב כל כך״.

רחל אבידור, המגדלור

כבר בתחילת דרכה למימוש היוזמה, פגשה בודסקו את מעצבת הטקסטיל תמר ניקס, בעלת סטודיו מצליח בחיפה. ניקס, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, חוותה בזמנו את הדרך של מעצבת טרייה שביקשה לסלול את דרכה לעצמאות. מחשבות דומות על חשיבות התמיכה והסיוע למהלך המאתגר ״שיחקו״ גם אצלה במהלך השנים, ובתוך כך המפגש עם בודסקו ורעיון החממה התפרצו מבחינתה לדלת פתוחה, והיא חברה לחזון.

השתיים החלו לחקור מודלים דומים של מיזמים מסוג זה, ולדברי בודסקו גילו זירה רוחשת של יוזמות מרגשות ואנשים שמחפשים לתת ולהעניק. בהמשך הצטרפה אליהן המעצבת מרים יוחבץ, מנהלת תוכן בעלת ניסיון רב במיזמים דומים, שבדומה לניקס גם היא חוותה בעבר את הדרך המאתגרת של מעצבת צעירה והרעיון היה קרוב ללבה.

כבר בתחילת הדרך פגשה בודסקו את מעצבת הטקסטיל תמר ניקס, בעלת סטודיו מצליח בחיפה. בהמשך הצטרפה אליהן המעצבת מרים יוחבץ, מנהלת תוכן בעלת ניסיון רב במיזמים דומים, שבדומה לניקס חוותה בעבר את הדרך המאתגרת של מעצבת צעירה

הסילבוס גובש במהודק תוך התייחסות לכלל הנושאים שהמעצבים יידרשו להם, כשמטרתו לצייד את המשתתפים בארגז כלים שמדייק את מכלול המידע והידע להתמודדות עם האתגרים שמהלך הקמת עסק מציב; בידול עסקי ומיתוג, שיווק וקידום, ניהול זמן ותקציב, תמחור והסכמי עבודה, כתיבה שיווקית ונושאים נוספים.

״כשהתכנית הושלמה, חיפשנו בית, חלל שבו תתנהל הפעילות, אך הבנו שלא כדאי להתעכב על מציאת מבנה מתאים. עדיף שהתכנית תתחיל לפעול, תעבוד ותייצר אימפקט, ואז, אנחנו מאמינות, יימצא גם המקום הנכון, הבית״. נכון לעכשיו תתארח החממה בחלל ה״האבטיפוס״ – מרחב ליזמות חברתית הפועל בחיפה, שמהותו חוברת לערכי החממה ולאני מאמין שלה בשיתופי פעולה כדרך לקידום ומינוף יוזמות.

טלי בודסקו. צילום: מ״ל

התכנית כוללת 16 מפגשים שבועיים במתכונת של יום מרוכז, שמשלבים הרצאות וסדנאות בתחומים הרלוונטיים, לצד ליווי מקצועי, עסקי ושיווקי, אירועי פיצ׳ינג, מפגשי השראה ומנטורינג אישי. מעבר להקניית הידע החיוני, העבודה המשותפת במפגשים מזמנת הזדמנות להפריה הדדית וקידום נטוורקינג בין מעצבים מתחומים שונים לפיתוח תשתית עסקית. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״החממה פועלת בחיפה, שהיא סוג של עיר מחוז, ויש בה קהילה גדולה למדי של מעצבים, אך היא מיועדת למעצבים מכל אזור הצפון וכמובן שגם מאזורי הארץ האחרים״, אומרת בודסקו. ״הפנטזיה שלנו שהמעצבים יתניעו את המיזם שלהם תוך כדי ההשתתפות בתכנית, ושהיא תבסס קהילה פעילה של בוגרים שתבוא לידי ביטוי במרקם החברתי והכלכלי. אני לגמרי מודעת לכך שצריך אורך רוח כדי לראות תוצאות בשטח, אבל זו לא בעיה – יש לנו אמונה בחממה ויש לנו אורך רוח״.

The post טלי בודסקו: תקופה קשה היא בדיוק הזמן הנכון להשקיע בהגשמת חלום העצמאות appeared first on מגזין פורטפוליו.

ציירו לעצמכם: נערה צעירה מסתובבת ברחובות פריז לצד אישה ״גדולה מהחיים״, ורודה ועירומה מכף רגל ועד ראשה הבלונדיני. אנשים עוצרים אותה על כל צעד ושעל, חלק רוצים להצטלם ולקבל חתימה, חלק צוחקים איתה וחלק עליה, ויש גם כאלה שרודפים ומאיימים עליה באלימות. לא קל להיות ״הבת של שושקה״, כפי שלא קל להיות אקטיביסטית פמיניסטית שהיא גם גבר, אמן עסוק ומרצה בבצלאל, וגם הורה לילדה עם תסמונת נדירה ומסכנת חיים.

בשנים האחרונות, מאז התערוכה בבית העיר ״הארץ המובתחת״, התפצלה דמותו של זאב אנגלמאיר לשתיים ושתי הישויות (של שושקה ושל זאב) חיות בכפיפה אחת ומנהלות (יחד עם גילה, שותפתו לחיים, ושתי הבנות, רותם ותמר) חיי משפחה ״נורמלית״, עם שלוחה ציבורית ושמה שושקה.

שושקה היא ישות חיה ובועטת, בעלת נראות בולטת, גיבורת־על מקומית (בשר ודם וכמה שכבות ספוג) שמופיעה בהפגנות ובמקומות שבהם היא נחוצה במיוחד. היא מתחזקת חשבון פייסבוק פעיל ובו היא משתפת את תומכיה ועוקביה בפעילותה החברתית והפוליטית. מדי פעם היא חושפת גם טפח מחייו של זאב, ושם מבחינים העוקבים גם בחלקים הפחות מחוייכים, הדאוגים והכאובים של חיי היום־יום.

משהו מהחלקים הללו בפאזל של משפחת אנגלמאיר מקבל כעת חשיפה נוספת, כשרותם (הבת) וזאב אנגלמאיר (האב והשושקה) מציגים יחד בתערוכה ״אפל פאי״ בגלריה זוזו – תערוכה שמוקדשת לילדי אמנים וליצירה משותפת של אמנים וילדיהם, שאצרה ברגישות רותם ריטוב, במיוחד לקיץ המריר של הקורונה. 

רותם אנגלמאיר

רותם אנגלמאיר

זיקיות. רותם אנגלמאיר

רותם אנגלמאיר מציגה ציורים שחלקם נעשו בשיתוף עם אביה (ורובם לא), בבית, בסטודיו ובמהלך ימים ושעות ארוכות של אשפוזים בבית החולים. הקהל וגם האוצרת נחשפו לראשונה לציוריה של רותם בפיד הפייסבוק של שושקה, שם היא מזוהה בדמות ״הילדה״, שמגנה על פרטיותה ומגוללת מעט מעט מסיפורה, ככל שהיא ואביה מרגישים בנוח לפרוק ולשתף.

לבקשתה של רותם אנחנו נפגשים בבית קפה תל אביבי, מהראשונים שנפתחו אחרי הסגר. ״סוף סוף תירוץ לצאת״, אומרת מי שנמצאת באוכלוסיית סיכון מובהקת, בעיצומם של ימי הקורונה. היא מדברת תחילה בקול חלש ועדין, אבל די מהר מעזה להיפתח ולצחוק, לספר אנקדוטות (לא כולן משעשעות) מהווי האשפוזים התכופים; ומגלה איך זה להיות ״בת של שושקה״ – גם כמקור השראה סגנוני, וגם כמטרד משפחתי שיש לקבוע לו שוב ושוב גבולות.

חיה על מאזניים

״זו פעם ראשונה שאנחנו מציגים ביחד, למרות שלדעתי אני נוכח שם בעיקר בהתייחסות שלה לשושקה. בכל השאר זה יותר העולם שלה״, אומר זאב. בתערוכה, במרחב המוגן של הגלריה, וכשהיא מוקפת בעבודות של הורים־אמנים וילדים אחרים, רותם מציגה לראשונה את עבודותיה, שהן צבעוניות וגדושות בפרטים, אירוניות ורוויות הומור. עבודות קצת אאוטסיידריות באופיין האמנותי, שמשלב איור וציור ספונטני עם הבנה בצבע וקומפוזיציה. עבודות אישיות מאוד וקשות לעתים, שמצליחות לבטא רגש ובו זמנית להחביא אותו בתחכום.

יש לה דגים במקום כאבים, קיפודים עם מחטי מזרק ואורית האחות החייזרית. יש מקרא להבחנה אם את בבית או בבית החולים כשאת מתעוררת באמצע הלילה. יש מצעדי גאווה ושיחות עם דמויות דמיוניות. ״היצירה אצלנו בבית היא דבר נורא טבעי, מגיל 0״, אומר זאב. ורותם מוסיפה: ״יצירה היא חלק מהחיים שלי. שילבתי את זה בלימודים ובעבודה – בשירות לאומי למשל, כשלימדתי בבית ספר, וכמדריכה בקייטנות ובגן. לפעמים מסובך לדבר במילים ואני מרגישה שהביטוי באמנות, ציורים, הוא פשוט וטבעי״.

מצעד גאווה, ציור משותף של זאב ורותם אנגלמאיר

תל אביב בקורונה. רותם אנגלמאיר

רותם אנגלמאיר

זאב: ״אני חושב שיצירה לפעמים עוזרת לך להפנות את המבט. בתקופה הזו שקורים בה דברים כל־כך מעכירי מצברוח, רותם מציירת וכותבת את היום יום שלה. היצירה שלנו נוגעת ומלווה את כל תחומי החיים – כל ויכוח, שיחה, מקרה, יכול להפוך לציור, קומיקס יצירה אמנותית״.

רותם: ״כשאת כל כך פגיעה מבחינה פיזית, את חיה בתוך סט של חוקים. הציור הוא דרך לבטא את הרגשות שלי, במצבים שונים מול אנשים שונים. חלק מזה – כמו הציורים בבית חולים – זה יכול להיות מעין מקלט לפעמים. לא כל הזמן״, היא מפוגגת את הדימוי הרומנטי שאולי ציירנו בעיני רוחנו.

אני חושב שיצירה לפעמים עוזרת לך להפנות את המבט. בתקופה הזו שקורים בה דברים כל־כך מעכירי מצברוח, רותם מציירת וכותבת את היום יום שלה

רותם נולדה עם תסמונת נדירה ביותר של חוסר איזון חלבונים, שגורמת למצבי מצוקה פיזיולוגית, עד כדי כאב בלתי נסבל, ואף מסכנת את חייה. שמה הרפואי של התסמונת – מייפל סירופ יורין דזיז (MSUD) – ניתן לה בעקבות ריח של סירופ מייפל שמלווה את החולים.

״לפעמים אנשים מגיעים מחדרים מרוחקים בבית החולים ושואלים מי עושה כאן פנקייק״, מספר זאב. ״מדובר בסינדרום שמופיע יותר בעדות שבהן נהוגים נישואין בתוך המשפחה. בארץ יש כ־10 ילדים שלוקים במחלה. בארצות הברית היא מוכרת בעיקר בקרב קהילת האיימיש״.

רותם וזאב אנגלמאיר. צילום: לילך רז

זאב אנגלמאיר

זריחת הכבד. רותם אנגלמאיר

ינשוף. רותם אנגלמאיר

התסמונת שמלווה אותה מלידתה הפכה לטבע שני לה ולבני המשפחה. היא אוכלת תפריט מיוחד שכרוך בייבוא אישי של פורמולות יקרות באופן קיצוני; איזונים מוקפדים עד המיליגרם של חומרים שונים שהגוף יוכל לעכל: ״פעם התאפקתי יום שלם ולא נגעתי באף מוצר שיש בו שמץ חלבון, רק בשביל לאכול אקטימל בערב״, היא מספרת.

מאיזה גיל את מנהלת את זה בעצמך? באיזה שלב הבנת שזה מאיים עלייך?

״אני מודעת לזה מגיל מאוד צעיר, בגלל שאני כל כך מוגבלת. תחשבי שאת חיה על מאזניים כל הזמן – אסור שיהיה יותר מדי חלבון כי אז הגוף לא יודע לפנות אותו. אסור שיהיה פחות מדי כי אז הגוף יפרק חלבון מהשרירים. היו זמנים שלא ידעתי כמה זה מסוכן״. ההומור, הדמיון והציור עוזרים לה לא פעם להתמודד – עם כאב בלתי נסבל שנגרם מחוסר איזון מטאבולי; עם דקירות המחטים, עם הפחד בבדיקות שונות ומרובות.

אין מציל

״מחלות נדירות הופכות לאורח חיים״, אומר זאב. ״לראות את הילדה שלך בסבל גופני בלתי נתפס, עד שהיא מתנתקת ורוחה צוללת לאיזה מקום מרוחק בתוך עצמה״, הוא משתתק לרגע, ובפניו ניכר עד כמה קשה אפילו לדבר על כך.

״בגיל צעיר עוד לא ידענו את זה. עם הזמן למדנו עד כמה המצב קיצוני וכיום זה כבר בחוסר ברירה – היא נמצאת בסכנת חיים ואנחנו ממתינים להשתלת כבד שתשנה את חייה לחלוטין. תאפשר לה לאכול – לשבת איתנו ולאכול חומוס – זה מצב דמיוני עבורנו״.

אחד הציורים המרתקים בתערוכה הוא ״זריחת הכבד״, של רותם. היא עצמה עומדת על חוף הים והכבד הוא מעין שמש רחוקה, על קו האופק. כותרת הציור היא ״זריחה״ אך התמונה מזכירה יותר שקיעת שמש, ועל החוף, לצד הילדה, בולט שלט ״אין מציל״. בציור אחר הופך הכבד לתכונה הבולטת אצל כל אנשים סביבה – לכולם יש כבד, ורק לזו לא נשאר.

רותם אנגלמאיר

דגים כאבים. רותם אנגלמאיר

יש ציור ״טיפול נמרץ ג׳ונגל״, עם משחקי מילים שמחליפים בין החיות והאחיות. ויש גם ציור קיפודים, דוקרים כמחטים; לטאות, שביקרו אותה בחלום; ולויתן – שהיא בולעת בשלמותו, והוא ממלא את כל גופה, חוסם את הצעקה שמבקשת לפרוץ מהגרון.

במקביל למצבה הבריאותי השברירי של רותם, הדרמות של החיים עם שושקה התעצמו בארבע השנים האחרונות, מאז התערוכה ״הארץ המובתחת״ שהוצגה בבית העיר בתל אביב. ובה קמה שושקה לתחייה ובפעם הראשונה יצאה מבין דפי הקומיקס.

עשרה צוותים שעמדו לרשותי, הגשימו חלומות בלתי אפשריים: קולאז׳ באורך 18 מטר, מרצפה לתקרה, רובוטים שמתהלכים בקהל. התהליך שאב אותי והרגשתי שאני יכול לעשות כל דבר שאני רוצה, בלי פחד גבהים

״התערוכה הייתה אירוע מכונן מהרבה בחינות״, אומר זאב. ״היא הגיעה אחרי שהוצאתי את הספר ׳מסע לוולגריה׳. עבדתי על הספר שנתיים ואחרי שיצא חשבתי שאני נכנס לאיזו תרדמת. ופתאום הגיעה הזמנה מאיילת שלונסקי, מנהלת ואוצרת בית העיר, לעשות תוך שלושה חודשים תערוכה שהיא מימוש של פנטזיות.

״עשרה צוותים שעמדו לרשותי, הגשימו חלומות בלתי אפשריים: קולאז׳ באורך 18 מטר, מרצפה לתקרה, רובוטים שמתהלכים בקהל. התהליך שאב אותי לתוכו והרגשתי שאני יכול לעשות כל דבר שאני רוצה, בלי פחד גבהים (שיש לי). התקשרתי לרבקה מיכאלי, ועשינו ערב ביחד. אמנים עשו אירוע מחווה לשושקה. היא עוררה השראה באנשים.

״בפתיחה, שושקה נולדה לעיני הקהל – יצאתי מתוך צדפה (שכמעט מתתי מחום בתוכה). כמה ימים אחרי כן הזמינו אותי (את שושקה) זוג מפריז לחתן אותם. שם לראשונה נכנסתי לדמות באופן טוטאלי, והייתי שלושה שבועות שושקה״.

שושקה בפריז

משפחת אנגלמאיר ניצלה את ההזמנה לנסיעת הקיץ המשפחתית, מבלי לדעת מראש כיצד ייראו החיים עם שושקה. זאב עצמו היה בהיי, והתקשה להרפות מהדמות ששחררה את כל העכבות, שנתנה לו חופש תנועה והפכה אותו לאטרקציה.

״הוא היה בלתי נסבל״, אומרת רותם, וזאב מסכים איתה.

״בהתחלה הייתי אגואיסט מושלם, מרוכז לגמרי בעצמי ובדמות. המשטרה עצרה אותי, קבוצת נשים איראניות ביקשו להצטלם… לבנות הבית היה מאוד קשה. אבל יחד עם זאת, היה ברור שהגענו לשם בזכות שושקה״.

״בהמשך היו המון הזמנות ונסחפתי לתוך זה. הזמנה לכדורגל נשים ולערב דאדא במוזאון תל אביב. מה שמחזק אותי בעשייה הזו בצד המשפחתי – זו ההבנה שלהן שזו עבודה טוטאלית. ולפעמים מסכמים מתי לוקחים הפסקה״.

ואיך הן חיות עם האקטיביזם?

רותם: ״יש את שושקה, שהיא אקטיביסטית ויש את החיים הפרטיים״.

זאב: ״גם רותם אקטיביסטית. היא הולכת איתי להפגנות ומציירת שלטים שהם בעצמם שווים תערוכה. היא מציירת ציור שלם עם המון פרטים וטקסטים״.

הסגנון קצת דומה לקומיקס המוכר של אנגלמאיר?

״יש דמיון אבל החומר שלו ושלי הם דברים שונים״, אומרת רותם.

אנגלמאיר/שושקה בפריז. צילום מל

רותם אנגלמאיר

ההזמנה להשתתף בתערוכה ״אפל פאי״ הגיעה מהאוצרת רותם ריטוב שחיפשה שיתופי פעולה אמנותיים בין הורים וילדים. כותרת התערוכה מעלה ניחוח ביתי ממקומות רחוקים – אולי בגלל שריטוב מתגוררת בשנים האחרונות בברלין.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״חיפשתי לתערוכה שם אופטימי, עם ניחוח ביתי ומשפחתי״, מספרת ריטוב. ״שיחקתי עם ׳התפוח אינו נופל רחוק מהעץ׳, בהקשר של העבודה המשותפת בין אמנים לבין ילדיהם. חיפשתי שם משמח לתערוכה שתהיה כמו משב רוח מרענן אחרי תקופה ארוכה של סגרים והגבלות. ראיתי בעיני רוחי את התערוכה והגלריה כמקום שמבוגרים וילדים ייהנו לבוא ולשהות ולקבל רעיונות יצירתיים והשראה. כמו קינוח אפל פאי מתוק ומנחם״.

ואיך ההרגשה בברלין?

״בברלין האווירה כיום רגועה ונינוחה״, היא מספרת. ״החיים די חזרו לשיגרה. אני עוקבת במתח אחרי מה שקורה בארץ. הייתי אמורה להגיע בתחילת יולי להקמת התערוכה, אבל ביטלתי בגלל ההכרזה של האיחוד האירופאי והגבלות הנסיעה מישראל. תיכננתי להיות בבידוד בגלריה שבועיים אבל המחשבה שאני עלולה למצוא את עצמי בלי אפשרות לחזור, בשילוב עם החשש שבכלל הקיץ הזה עלול להיות סגר, גרמו לי להישאר בברלין. אנחנו מאוד מתגעגעים, אבל מחכים עד שיהיה בטוח יותר״.

Apple Pie
אוצרת: רותם ריטוב
גלריה זוזו, פארק תעשיות עמק חפר
משתתפים: זאב ורותם אנגלמאיר; זואי, ליבי ואוריה גרינדאה; אורנית, אלונה, תמרה ואסא לוקץ׳; יאן וון הולביין; שרון פידל ולילוּ פידל סורקיס; דני, אורי ותומר קרמן; יוני וליאור שור; אמיר שפט.
נעילה: 22.8

מפת תל אביב. רותם אנגלמאיר

רותם אנגלמאיר

The post רותם אנגלמאיר: לעשות מהלימונים פאי תפוחים עם סירופ מייפל appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

כשאני חושבת על הפעם הראשונה, אני חושבת דווקא על ספר: על האנתולוגיה ״אימהות ובנות״, שערכתי ב־1997 עם שולה מודן (הוצאת מודן). למרות שהייתי כבר עורכת ותיקה, היה משהו ראשוני ומרגש בעבודה על הספר הזה. השילוב שיצרנו שם בין שירים, סיפורים, צילומים וציורים – יצר תמהיל רב־ממדי של נקודות מבט ומפגשים בין דימוי לטקסט. הספר הזה, כך אני מבינה, נמכר עד היום. 

כשאני קוראת היום את אחרית הדבר שכתבתי לספר תחת הכותרת ״החידה הלא פתורה״ אני מגלה בה את נקודות הדימיון לאופן שבו אני אוצרת תערוכות גם היום: את היציאה לדרך עם שאלה טורדת מנוחה, את תהליך הליקוט, המיון והסידור, התמונה שמתבהרת לאיטה תוך כדי הליכה והתחושה שהדרך חכמה מההולך בה. את ההתבוננות בתוצאה וההבנה שאם זו מצליחה להפתיע אותי, הדרך היתה ראויה. 

על פניו נראה המעבר שעשיתי מעריכה לאוצרות לפני הרבה שנים, כמו מעבר חד, אבל אלה תחומי עיסוק מאוד דומים. מעבר לליקוט, מיון, סידור והצגה, אחת מנקודות הדימיון המעניינות ביותר בעיניי בין אוצרות לעריכה היא היכולת – הן של עורכים והן של אוצרים – להוציא את המיטב שבאחרים; והאחרים כוללים גם דוממים.

כך, הפעם הראשונה היתה אמנם פעולה של עריכה אבל היו טמונים בה הזרעים של מה שבשל להיות העיסוק שלי באוצרות.

התחנה האחרונה

התערוכה האחרונה, הנוכחית, היא אקסטרים, שאצרתי עם אריק צ׳ן כתערוכת פתיחה החוגגת את שנת העשור של המוזיאון. היא נפתחה בדצמבר 2019 והפכה להיות אקטואלית באופן מצמרר כחודשיים אחר כך.

כשהתחלנו לעבוד על התערוכה לפני למעלה משנתיים לא דמיינו את העיסוק הנוכחי שלנו בנושאים כמו ריחוק חברתי ובידוד. חשבנו שעבודות העוסקות בעולם ללא מגע (עריסת דחיסה של לוסי מקריי) שיחות עם בעלי חיים (רובוט־עורב ג׳ני של ספוטניקו) והתחמקות ממצלמות מעקב (כוריאוגרפיית הסוואה של ליאם יאנג) מדברות על עתיד ספקולטיבי ורחוק.

ג׳ון קאמיי, אמפיביו. צילום: Jukan Tateisi

לוסי מקריי, עריסת דחיסה. צילום: סקוטי קמרון

צילום: אלעד שריג

בתערוכה העבודות האלו מוצגות תחת הקטגוריה ״הקצנת יתר״, הבוחנת האם גם למצבי הקיצון יש גבולות ועד כמה יכול המצב עוד להקצין? אלה שאלות שהתערוכה שואלת כשהיא בוחנת את מנגנוני ההקצנה ואיך אלה באים לידי ביטוי בעולם העיצוב.

 קטגוריה אחרת, שהיא אחת האהובות עלי ביותר בתערוכה, היא ״הנורמלי החדש״: מה שנתפס כקיצוני היום עשוי להפוך לנורמלי מחר, ומה שהיה מופרך אתמול הוא לגמרי רגיל ושגור בעינינו היום. אני מתבוננת היום בדימוי המוביל של התערוכה וחושבת עד כמה הדמות המופיעה בו נראתה לי אקזוטית כל כך רק לפני כמה חודשים; אז היא היתה התגלמות ה״אחר״, היום היא כל אחת מאיתנו.

מה שנתפס כקיצוני היום עשוי להפוך לנורמלי מחר, ומה שהיה מופרך אתמול הוא לגמרי רגיל ושגור בעינינו היום. אני מתבוננת היום בדימוי המוביל של התערוכה וחושבת עד כמה הדמות המופיעה בו נראתה לי אקזוטית כל כך רק לפני כמה חודשים; אז היא היתה התגלמות ה״אחר״, היום היא כל אחת מאיתנו

אבל התערוכה הזו לימדה אותי גם משהו חשוב על המבקרים במוזיאון, שגם בימים לא פשוטים כמו אלה שאנחנו חווים בחודשים האחרונים, כשנדמה שכל מה שכולנו היינו רוצים זה אסקפיזם טהור, הם מוכנים להתמודד עם נושאים מורכבים ומאתגרים כמו אלה שהתערוכה מציגה. מרגש אותי במיוחד להתבונן בהורים וילדים שהולכים יחד בתערוכה ומשוחחים על הרעיונות שעולים ממנה; הורים שמנצלים את ההזדמנות לשוחח עם הילדים שלהם על בעיות השעה ולהעביר לא רק ידע אלא גם תפיסות עולם. זה בעיניי חינוך במיטבו.

מכל מלמדי השכלתי

התערוכה ״אמנות מכונה״(MACHINE ART) שהוצגה במוזיאון למנות מודרנית בניו יורק (MoMA) ב־1934, חנכה את המחלקה המוזיאלית הראשונה בעולם לעיצוב ואדריכלות. האוצרים אלפרד באר והאדריכל פיליפ ג׳ונסון, שגם עיצב את התערוכה, בחרו את האוביקטים בגלל האיכות הפורמלית שלהם כדי לאפשר למבקרים ״להעריך את היופי הגלום במכונות״.

התערוכה היתה מאוד מהפכנית לזמנה, לא רק משום שהציגה רכיבים תעשייתיים, כלי בית ומכשירים משרדיים כאילו היו ייצוגים של אמנות מודרנית, אלא גם משום שיצרה ״שפה חדשה״ בעיצוב התערוכה, שפה ששזרה את העיצוב לתוך השפה של האמנות. ההצגה של ברגים, מיסבים וחלקי מכונות על פודסטים נקיים כמו היו עבודות אמנות חד פעמיות וייחודיות זרעה את הזרעים לגישה העכשווית להצגת עיצוב.

גישה זו מלווה את עולם העיצוב ופרקטיקות תצוגה מוזיאליות של עיצוב עד היום. אותי משמשת התערוכה הזו כנקודת מוצא לשאול שאלות על האופנים השונים להצגת עיצוב במוזיאונים, לתהות ולערער ולחפש אחר דרכים חדשות להפגיש בין הקהל לבין עולם העיצוב.

ליאם יאנג, כוריאוגרפיית הסוואה

ג׳וני מילר, סצינות של חוסר שוויון

צילום: דור קדמי

בקרוב אצלך / תערוכת החלומות

התערוכה הבאה שתיפתח במוזיאון לקראת סוף השנה הנוכחית היא גם תערוכת החלומות שלי. כמו להרבה אוצרים במוזיאונים אחרים בעולם, גם לי היתה עד לאחרונה תוכנית סדורה לשנים הבאות. ואז באה הקורונה ואילצה אותנו לבחון מחדש את הפעילות שלנו: החלטנו לקדם תערוכה שהתבשלה לאיטה והיתה מיועדת להיפתח מאוחר יותר ומתבססת על אוסף המוזיאון. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

דווקא בתקופה הזאת שגוררת בחינה מחודשת והסתכלות פנימה, נוצרה לנו הזדמנות להתבונן מחדש על תהליכים שהפכו ליומיומיים ושגורים, להתבונן במה שמוכר כאילו היה זר. לשמוע את רחש הגלים, כמו שקראה לזה יעל רנן. לחשוב מחדש על איך בונים תערוכה ומהו אוסף.

בחודשים האחרונים אנחנו עסוקים כולנו, צוות המוזיאון – אוצרים, מעצבים, אנשי חינוך ותוכן – ביצירה המשותפת של התערוכה הבאה ועם כל הקושי הגלום בזה ואי הוודאות זו גם שמחה גדולה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

הפעם הראשונה: אמהות ובנות

מוזיאון העיצוב חולון, אקסטרים. צילומים: אלעד שריג

The post מגלים אוצרות // מיה דבש appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי רביב, צהרים טובים, מה שלומך? איך אתה מתמודד עם ימי הקורונה והחום והלחות של אוגוסט?

שלומי טוב, תודה. באופן מפתיע חום יולי אוגוסט עובר השנה לידי, מכיוון שאני כל כך עסוק בדברים אחרים, למרות הקורונה. התערוכה ״בוקר טוב ג׳ני״ קרבה ובאה, למרות אי הוודאות שמרחפת מעל, בגלל הקורונה. אבל הנה, זה תיכף קורה, ב־20 לחודש

יפה! אז רגע לפני שנדבר על ההכרות שלך עם ג׳ני, רציתי לדעת מתי התחלת לצלם, כי אני מכיר אותך כמעצב. או אולי, מתי התחלת לצלם ולרצות להציג את הצילומים

זה נכון, אני קודם כל מעצב תעשייתי, וכזה הייתי ואהיה. לפני שלוש שנים סיימתי את המסלול ללימודי אוצרות ומוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ומשם, באופן לא צפוי התגלגלתי לצילום, דרך הסטאז׳ שעשיתי במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים.

בחרתי במוזיאון מתוך חיבתי לאוסף השעונים המדהים שלהם, עם הסיפור הדרמטי סביבו, ושם הוצע לי להצטרף לצוות התיעוד והקיטלוג מחדש של אוסף כל המוזיאון. כך, במשך קרוב לשלוש שנים צילמתי יחד עם צוות המוזיאון את כל האוסף שבמרתפי המוזיאון, וחלק מתצוגות הקבע. וכך גם התוודעתי לצילום בצורה מקצועית

ומתי התחלת לצלם את ג׳ני?

את ג׳ני התחלתי לתעד בשנים האחרונות באופן טבעי. היא הפכה לחלק מחיי, והיתה לי שם התחושה שיש ערך דוקומנטרי למפגש איתה. מבלי לדעת מראש, זה אכן היה לקראת סוף הפרק התל אביבי בחייה, לאחר עשור או יותר ברחובות העיר. בשנה וחצי האחרונות התחלתי לצלם אותה עם התכווננות להציג את הצילומים, ואז גם נבחר אופי הצילום

למה הכוונה באופן טבעי? למה הרגשת צורך לצלם אותה?

כפי שניסחנו זאת זיוי ברמן (האוצרת) ואני, כל אחד בטקסט שלו לקראת התערוכה, ג׳ני היא דמות שאי אפשר להתעלם ממנה. לטוב או לא רע. היא היתה שם, חלק ממרקם העיר, חלק שאולי רוב האנשים מעדיפים להתעלם ממנו, האנשים שבשוליים. למרות זאת, היה בה משהו שובה לב, שמיד זיהיתי.

אישה צנומה למראה, כפופה עם הזמן חרושת קמטים. יחד עם זאת, מלאת רוך ועדינות, חיים, לפעמים גם חיוך ושמחה. אשת שיחה. לכל אלה נחשפתי עם הזמן, וראיתי את הצד הוויזואלי העז שבדמותה. הרגשתי שיש שם סיפור לספר

כמו שאמרת, היא דמות שאי אפשר להתעלם ממנה, אבל רוב מי שנתקל בה – ובדמויות דומות, האנשים שבשוליים שמסתובבים בתל אביב (ובמקומות אחרים בעולם) – רובנו מסבים את המבט. איך נוצר הקשר ביניכם? איך התחלתם לדבר? איך נמנעים מליפול לקלישאת הגבר הלבן בעל האמצעים שגואל את הדמות מהשוליים?

זה נכון, הומלסים בכל העולם צריכים חברה בשביל למצוא בה את מקומם, ולמרבה הקושי והעצב, אלה הם השוליים. זה התפר שבו הם מוציאים את מקומם, וקיומם החומרי, בשולי החברה שבדרך כלל מפנה מהם את מבטם.

הקשר עם ג׳ני נוצר באופן טבעי לחלוטין, בלי שיפוט, בלי כוונה להוביל אותה לדרך חדשה, או לגאול אותה מעמדה של ״חזק מול חלשה״. פשוט נעניתי חורף אחד לפני משהו כמו ארבע שנים לבקשתה למקלחת חמה. כנראה שהיא ראתה בי דמות שאפשר לבטוח בה. זה סוד הקיום ברחוב: הישרדות, וזיהוי של הזדמנויות בטוחות.

הקשר עם ג׳ני נוצר באופן טבעי. נעניתי חורף אחד לפני משהו כמו ארבע שנים לבקשתה למקלחת חמה. כנראה שהיא ראתה בי דמות שאפשר לבטוח בה. זה סוד הקיום ברחוב: הישרדות, וזיהוי של הזדמנויות בטוחות

זה לא היה קל לי בהתחלה, אבל הסכמתי מיד, וכך היא התחילה להגיע אלי באופן די סדיר למקלחת חמה וכוס קפה. משם התפתחה ידידות, ובשלב מסוים היא גם ספרה לי ברסיסים את סיפור חייה. בקשתי את רשותה לצלם אותה, והיא הסכימה. ג׳ני מודעת לעוצמה שבנוכחותה. היא אפילו אוהבת את זה

מה הסיפור שלה אם כך? מה למדת עליה?

סיפור חיים שלם, דרמטי וטראגי, אבל אולי לפחות כרגע עם happy end. ג׳ני גדלה בצפון הודו במחוז דרג׳לינג, במשפחה מבוססת. עד גיל 19-20 היא למדה בבית ספר לבנות באנגלית. בשלב מסויים הכירה בחור ישראלי שכנראה טייל במזרח, ומשם המשיכו יחד.

ג׳ני התגיירה, נישאה לו, ויחד באו לישראל והביאו לעולם שתי בנות. כאן העלילה כנראה השתבשה ודרכם נפרדו.  חסרים לי פרטים, אבל כנראה שבשלב זה החליטה שהרחוב הוא החופש המוחלט, ומשם כבר זוכרים אותה ברחובות תל אביב. ההומלסית המלוכסנת, יוצאת הדופן יש לומר, ברחובות תל אביב.

עוד למדתי עליה שהיא אשת שיחה, מתעניינת בעיצוב, במוסיקה ובאופנה. הסתכלתי עליה בגובה העיניים, אירחתי אותה כחברה נורמטיבית לכל דבר. בלי קלישאות…

חתיכת סיפור…

רביב ליפשיץ כרמל. צילום: הילה עידו לטיים אאוט תל אביב

ולמה תערוכה? למה לתלות צילומים שלה בבית האמנים? לא שיש לי משהו נגד זה, מעניינת אותי המוטיבציה שלך – ושלה? – להציג את העבודות

אני חושב שהתערוכה היא מסר חברתי חשוב. דרך הסיפור הספציפי של ג׳ני, שנגעה בהרבה אנשים בתל אביב, נפתח צוהר לעולמם של האנשים בשוליים, שבדרך כלל, כמו שאמרנו, החברה מסיטה מהם את מבטה. אני נחשפתי כל הדרך דווקא לצד אחר בחברה וגם בממסד לצד יפה יותר ומעודד. דווקא הצד שאנחנו פחות רגילים לראות, והוא לא מובן מאליו.

אני חושב שהתערוכה היא מסר חברתי חשוב. דרך הסיפור הספציפי של ג׳ני, שנגעה בהרבה אנשים בתל אביב, נפתח צוהר לעולמם של האנשים בשוליים, שבדרך כלל, כמו שאמרנו, החברה מסיטה מהם את מבטה

דרך אנשים ברחוב שהתגייסו לעזור לה, בחומר ובחום אנושי, ועד שולי ומיכל ממשרד הבריאות, אנשי צוות בבית החולים איכילוב, צוות רפואי ועובדי רווחה: כולם גילו צד אנושי חם, ועשו כל שביכולתם למענה. אני יודע שזה לא תמיד ככה, אבל אני חושב שהסיפור כולו מטיל אור אחר על האנשים שבשוליים, והוא שווה התבוננות עבור קהל רחב.

יש שיאמרו שזו חדירה לפרטיותה, ואני אומר שהמסר והסיפור שווה את זה. דרך קול קורא שהוצאתי בחורף לגיוס עזרה חומרית עבורה, הכרתי את זיוי ברמן האוצרת, ומשם רקמנו את הנושא יחד. אני חייב לציין שהיתה היענות מאוד יפה דרך המדיה החברתית, ואנשים התגייסו בחפץ לב לסייע מבחינה חומרית לג׳ני

יפה. בוא נגיד גם משהו על הצילומים והשפה האמנותית? מה היה חשוב לך בהם?

המדיה שנבחרה היא שקפים והצילומים יוצגו על ״שולחנות אור״ צמודי קיר. שפת הצילום אחידה, ומציגה את ג׳ני בצבעוניות, על רקע שחור לבן. זה עובד טוב עם הקונספט הכללי.

באופן כללי התערוכה מציגה את הקשר המיוחד שרקמתי עם ג׳ני, סביר להניח שהוא איננו שגרתי. חוץ מזה, חשוב היה לנו להציג סיפור דרך, שממש נוצר בלי להתכוון תוך כדי. החיים כמו תמיד היו חזקים מהעלילה שלא תוכננה. תוך כדי שאני מתעד את המפגשים עם ג׳ני, קרו הדברים בחייה. בלי כוונה היה השינוי דרמטי בחייה והיא אושפזה בשל מחלה קשה, שבאופן פרדוקסלי הביאה אותה לגמילה מסמים ודרך חדשה.

אני לגמרי במקרה הייתי שם ותיעדתי, פרט להיותי חבר שנמצא שם בשבילה. האולם שבחרתי לתערוכה בבית האמנים הוא האולם הפנימי הקטן. יש בו משהו מגונן, רחמי. זה האולם שלו חיכיתי קרוב לשנה… אני מקווה שהרחוב שבו ג׳ני ראתה לתקופה מסויימת כמקדש, ״החופש המוחלט״, יעבור בעיצוב התערוכה

הצגת בעבר בתערוכות רבות במוזיאונים נחשבים מסביב לעולם. זו התרגשות אחרת לפני התערוכה הזו?

אני חייב לציין שהנה, זה תיכף קורה, וזה מאוד מרגש. זו מדיה חדשה בשבילי, זה סיפור שקרה על הדרך בחיים. כמו שאמרנו, אני הרי עוסק בדברים אחרים לחלוטין בחיי, ובכל זאת, ראיתי את כל הסיפור בעיינים של יוצר, וזה תיכף מוגש לקהל הרחב כיצירה שלמה. זה בהחלט מאוד מרגש.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כמעט כנגד כל הסיכויים, גם הסיפור המסופר על ג׳ני, וגם יצירת התערוכה במשך כל החודשים הסהרוריים האלה בעידן הקורונה. לכן זה מרגש שבעתיים. פעם ראשונה שאני עובד עם אוצרת 1:1, למרות שאני אוצר… זה היה תהליך מאוד מפרה יחד עם זיוי. ממש נוצרה כאן תערוכה יש מאין, דרך הצילום ועד הפקת כל הצדדים הטכניים של התערוכה

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת?

אנחנו נמצאים בתקופה דרמטית מאוד בישראל. פוליטית, כלכלית, חברתית. אני מקווה שהמסר שייצא מהתערוכה הזאת, בין היתר, הוא קנה מידה

רביב ליפשיץ | בוקר טוב ג׳ני
אוצרת: זיוי ברמן
בית האמנים, רח׳ אלחריזי 14, תל אביב
פתיחה: 20.8; נעילה: 19.9

The post בוקר טוב ג׳ני: רביב ליפשיץ כרמל מישיר מבט אל האנשים שבשוליים appeared first on מגזין פורטפוליו.

יהודית הנדלזלץ־נברו, מושג העיר, רחוב דפנה: 3 תערוכות במקום לאמנות

שלוש תערוכות חדשות יפתחו העבר במקום לאמנות בקריית המלאכה. STABAT MATER, תערוכת היחיד של יהודית הנדלזלץ־נברו (אוצרות: פסי גירש וניר הרמט), מעמתת את מראה הסבל, הכאב, הפליטות והילדות (או העדרה), עם הנטייה האנושית להסיט מהם את המבט. היא מסמנת מקום ורגע שבהם מתעוררת חמלה והזדהות עם הסבל האנושי כמושג מופשט וחיוני, אל מול כאבנו אנו. הדימויים בתערוכה תלת־ממדיים ונעים בין ייצוגים היברידיים – אנושיים וחייתיים כאחד. הם עשויים בטכניקה מעורבת מטקסטיל, עיסת נייר וחלקי עץ.

בערוכה הקבוצתית ״זורה״ (אוצרת: דניאל צדקה כהן) שבעה אמנים בוחנים מחדש את מושג ה״עיר״: הם מכלים ומרוקנים אותו ממשמעותו ומתארים שרידים דוממים, גופים נשכחים, ואותות של ציוויליזציה שוקעת. משתתפים: אלי דינר, יעל פז, דובי קדמון, חגית קזיניץ, תמר רודד שבתאי ודפנה שרתיאל.

בתערוכה אלגיה* לרחוב דפנה (אוצרת: גלית ראוכוורגר), יעל קוטלר קלדרון ואברהם בלבן מציגים סדרת תחריטים וספר אמן הנותנים ביטוי לרחוב דפנה בתל אביב, שמורת טבע אורבנית ועדות לאורח חיים איטי וצנוע יותר.

יהודית הנדלזלץ־נברו, Stabat Matter. צילום: אסף גאם הכהן

יעל קוטלר קלדרון, אלגיה ברחוב דפנה. צילום: צילום יעל קוטלר

ויכלו המים בטבעון

 ׳׳ויכלו המים׳׳, תערוכה שניה בנושא המים כפי שהיא באה לידי ביטוי באמנות ישראלית, תיפתח מחר (14.8) בגלריית המבשלה לאומנויות הקרמיקה, בטבעון (אוצרת: רעיה קידר). התערוכה הראשונה נפתחה לפני כחודש בגלריה העירונית העירונית בראשון לציון.

התערוכה הנוכחית עוסקת בהבט הטכנולוגי של מפעלי המים בישראל, החל מראשית ימי המדינה כשהתעורר צורך במים להשקיית שדות הנגב, מה שהוביל להקמת מפעל המים הארצי שהעביר בצינורות ענק מים מהכנרת לצפון הנגב. משתתפים: אבנר זינגר, אלינור רותם, ג׳ניה נוביקובה, חיה וייסהוז, ינאי קלנר, יונת חיימדס, ליאב מזרחי, נחמה באר, עפרה עמיקם, רעיה טרינקר, שרון פזנר, שרי מנולה שטמפלר.

ליאב מזרחי, המבשלה בטבעון. צילום: מ״ל

עלית קרייז, Less Alone City. צילום: רוקסי מונטאנו

Less Alone City

Less Alone City, עבודתה החדשה של עלית קרייז, תעלה בבכורה בימים ראשון ושני (17-18.8): שיטוט פרפורמטיבי למשתתף אחד במרחב אורבני, העובר בין שלוש נקודות בנוף העירוני המתחדש. ארבעה עשורי חיים נערמים תוך כדי מפגש מתמשך של הצופה עם דמותה של אישה, ביצירה המחפשת קרבה בתוך ההליכה לאיבוד, אמת בתוך ההמצאה, מימוש בחוויית ההחמצה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

קרייז היא אמנית פרפורמנס, שחקנית ומרצה לאמנות הפרפורמנס. נקודת ההתחלה של העבודה היא כיכר גבעון, וכוללת הליכה נוחה ברחבי מתחם גינדי. העבודה מיועדת למשתתף אחד ויש להצטייד באוזניות אישיות.

אסף ליפשיץ באולם הקמרון בעמק המעיינות. צילום: מל

נושמים אמנות בעמק המעיינות

חברי פורום היוצרים של עמק המעיינות ובית שאן מציגים בתערוכה הקבוצתית נושמים אמנות, שתיפתח הערב (חמישי) באולם הקמרון בעמק. התערוכה מקיפה תחומי אמנות, עיצב ויצירה מגוונים – החל בציור ופיסול, עבור בקרמיקה וצורפות ועד למוזיקרה. היא נהגתה, תוכננה והוקמה עצמית בידי פורום היוצרים, כולם תושבי האזור, שחיים, יוצרים ונושמים את העמק, והיא מוצגת בחלל המושתק של אולם מופעים. הקמרון הוא מבנה יוצא דופן שתכנן האדריכל פרופ׳ שלמה גלעד בשנת 1977. הוא מבנה תרבות שהוקם בתוך תל מלאכותי, כדי לאפשר ביטחון מרבי בעת הפגזות. 

בהשראת האירועים בעולם בתקופת הקורונה, ומתוך תשומת לב להתרוקנות אולמות המופעים מיושביהם והבמות שעומדות בשממון, החליטו היוצרים להציג ברחבי האולם, בין השורות והמעברים, על הבמה ומאחורי הקלעים. ״בימים שיש צורך להסביר ולהצדיק את ההשפעה המיטיבה של חוויות בסיסיות כמו מגע אנושי, פעילות גופנית, אוויר פתוח, אמנות ותרבות, שמנו לנו למטרה להביא לידי ביטוי כמה שיותר קולות אמנותיים, אשר יחד ינשימו את העמק בעשייה וחדוות יצירה״. המבקרים בתערוכה זוכים לשוטט ברחבי האולם בחללים החשוכים ובחדרי השחקנים הדוממים, ולהפיח בהם חיים ביחד עם האמנים. 

משתתפים: אורלי לנצט יוסף, אסף ליפשיץ, אתי חן ברייר, בטי סלינג׳ר, גיא רבאון שרי, גיתית רובינשטיין, דבורה פלטניק, דגן צלניק, זיוה נתן, חגי זמורה, טל סולץ הרמלין, יוסי מלכה יקיר, יסכה הטב, יעל ברקוביץ, יפתח גבע, מירב ברד, מרים סמולרצי׳ק, משה ברקוביץ, נעמה פרל צדוק, עינת נתיב, קורינה מגס ינסן, רותי גיא, רעות דפנא.

רעות דפנה. צילום: מל

קורינה מגס ינסן. צילום: מל

The post הרשימה המשותפת // 13.08.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה ״יוצאים לאור״, שתיפתח ביום חמישי 27.8, חוגגת את שנתה הרביעית בגלריית הרחוב ביפו העתיקה. השנה התערוכה מקבלת משנה חשיבות, בעקבות השיבושים והקשיים שמחוללת מגיפת הקורונה בארץ ובעולם. 58 העבודות שיוצגו לאורך סמטת מזל אריה וסמטת מזל דגים, נבחרו על ידי אוצרי התערוכה – עורכי מגזין פורטפוליו, חגית פלג רותם ויובל סער – מבין עבודות הבוגרות והבוגרים של השנה באקדמיות ובמכללות לאמנות ולעיצוב ברחבי ישראל.

הצגת התערוכה במרחב הפתוח נותנת במה חשובה והזדמנות חשיפה לקהל, לעבודות שכמעט ולא ראו אור, בשנה אקדמית עמוסת שינויים בלתי צפויים בתוכניות הלימודים ובפורמט תערוכות הסיום. הבוגרים של השנה התמודדו עם אתגרים ייחודיים של סגר ולמידה מרחוק, ריחוק חברתי ואלתור במציאות משתנה.

הם מציגים עבודות אישיות באופיין, מופנמות משהו. אווירת האי־ודאות השורה על חיי היום־יום כבר יותר מחצי שנה מחלחלת לתערוכה, גם אם לא במפורש. עם זאת, התערוכה אינה מוקדשת לקורונה: העבודות משקפות מגוון מהנושאים המעסיקים את הדור העכשווי של היוצרים, בשלל דרכי הבעה וקולות ייחודיים, ונותנות ביטוי להלך הרוח של התקופה.

עלמה טסל, המכון לאמנויות, תל חי

שני זקן, המדרשה בית ברל

שחר טישלר, המחלקה לצילום, ויצו חיפה

אורי שיפרין ענבי, המחלקה לעיצוב תעשייתי, שנשקר

החברה לפיתוח יפו העתיקה שמה לה למטרה לשמר את יפו העתיקה כמרכז תרבות ואמנות מוביל. זו השנה הרביעית שהתערוכה מוצגת בגלריית הרחוב בסמטאות יפו העתיקה, והיא ממשיכה את המסורת החשובה שבה נחשפים האמנים והיוצרים הצעירים לקהל הרחב, במרחב הציבורי, בזמן אמת, מיד עם סיום הלימודים.

בהשתתפות בוגרות ובוגרי בצלאל, שנקר, המדרשה בית ברל, ויצו חיפה, אוניברסיטת חיפה, אורנים, מנשר, מכללת הדסה, מכון טכנולוגי חולון, מכללת תל חי, מכללת ספיר, ביה״ס מוסררה, מכללת עמק יזרעאל, מכללת אמונה, מכללת תלתן.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

נעילה: אמצע נובמבר 2020

משתתפים: אור סיני, אורי שיפרין, אלעד אורן, אלעד זאדה, אנחל חי ארביב, בן ויסמן, ג׳ומן דראגמה, גאי ספרן לולאי, גאיה לי פולק, גולן נר־גאון, דור בר שלמה, דניאל מנו בלה, דניאל קיזמן קאפ, דניה לטר, ויקי וולוך, חופית שמעון, חלי כהן, טליה פרי, טליה קורמן, טמיר חן, יובל פארמן, יעל עמרמי, יקירה אמנט, לי רוזן, ליאל קריספין, ליעד שירן, מהא זיאן, מור רימר, מידן מור אלון, מיכאל צור, מעיין סירקין, מריה דובגניוק, נגה לבני, נדיה אדלר, נועה כרם, נועה לבנת אגמון, נטע ישי, ניר בראינין, ניתאי לוי, ספיר צור, עדי אביטבול, עדי מתוקו, עלמה טסל, עמית פרץ, ענבר בצלאל, רווית כרמלי, רעות הלוי, שולמית רביץ, שחר גרושקו, שחר טישלר, שחר טל, שי שמחוני, שיר באסה, שירן נייזר, שלומית לב רן, שני זקן, תמר דביר, תמר לנדא.

דניאל קיזמן קאפ, המחלקה לאמנות, בצלאל

עמית פרץ, המחלקה לתקשורת חזותית, שנקר

בן ויסמן, המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל

The post יוצאים לאור 2020: מיטב עבודות הבוגרים appeared first on מגזין פורטפוליו.

 תומר אבן ארי, בן 26, גר בתל אביב (במקור מגן יבנה), בוגר המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, מחזור 2020.

אי אפשר לעשות כסף מאמנות 

כילד הייתי משחק בברביות, גוזר ותופר את הבגדים מחדש; הכי קלישאה. הגעתי לעולם האמנות הרבה לפני שהגעתי לעולם האופנה: ציירתי מגיל צעיר, והנגיעה היחידה שהייתה לי באופנה היא שהיה לי מין בלוג כשהייתי בן 15. כתבתי על אופנה בהבט ההיסטורי.

וכשהיו שואלים אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, הייתה לי תשובה  קבועה: או אמן או מעצב אופנה. והייתי מוסיף, זה כנראה יהיה אופנה, כי אי אפשר לעשות כסף מאמנות. לא שעכשיו אפשר לעשות יותר מדי כסף מאופנה… 

בתיכון הייתי במגמת אמנות, וביום שהשתחררתי מהצבא עברתי לגור בתל אביב עם בן הזוג שלי. הכרנו בצבא ואנחנו ביחד שמונה שנים (ומאורסים). התחלתי מכינה ומשם לשנקר: ידעתי לתפעל מכונת תפירה לפני, אבל לתפעל ולתפור הם שני דברים שונים. מה שכן, ידעתי לצייר שזה פלוס מאוד גדול בלימודים. 

אין זמן להתעסק באופנה

במאמר ״ללמוד אזרחות גרועה״ שפורסם בהארץ, אווה אילוז מצטטת את הפילוסוף הצרפתי לה בואסי, שמדבר על אובדן תקווה בשלטון רודני. בואסי טען שבשלטון כזה העם מאבד תקווה ואת היכולת שלו להתמרד; הוא לא זוכר מה היה קודם, הוא מתחיל לתת אמון בשלטון כי אין פתרון אחר. וזה מתחיל לצלצל לנו מוכר: ל־11 שנים עם אותו ראש ממשלה, יש אפקטים ברורים על החברה.

אילוז גם מדברת על כך שמלמדים אותנו לציית מגיל 18. התחושה שאתה יוצא איתה מהשירות הצבאי היא ״אני לא יכול נגד המערכת״. ואחר כך מילואים, מתחזקים את התחושה שאתה רכוש המדינה. משם התחלתי את פרויקט הגמר שלי במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, ״כולם נרדמים בשמירה״.

צילום: עידו לביא

צילום: גל חוברה

דיברתי עם ראש המחלקה הקודמת, לאה פרץ, והיא אמרה שהיא מזהה יאוש כללי של הדור שלה, ההורים שלנו; שבאיזשהו מקום הם הרגישו שאין מה להילחם אז הם העבירו לנו את תחושת התבוסתנות הזאת. או זה שיש מלחמות ואיום מתמיד על ישראל. וכשאין זמן להתעסק בשום דבר אחר חוץ מלהגן על עצמנו, ו־80 אחוז מתקציב המדינה הולך לביטחון, זה בא על חשבון אמנות, תרבות וחינוך. ובגלל זה, בין השאר, אין לנו תעשיית אופנה. 

למה ישראלים לא יודעים למחות?

ב־2011 כשהיינו יחסית ילדים, הגעתי למחאה החברתית, וזה הרגיש כמו איזו רוח שינוי שהולכת לסחוף את כל המדינה. היו שם 250 אלף איש. אחת מההפגנות הכי גדולות שהיו, אם לא הכי גדולה. ואיפה זה היום? אולי התודעה הציבורית השתנתה קצת, אבל אני מרגיש שזה התפספס.

זה גם קשור לאופי המחאות כיום בעידן הפוליטיקלי קורקט: אף אחד לא רוצה לתפוס צד. המחאה אמורה להיות ״לא פוליטית״ כדי שיצטרפו אליה כמה שיותר אנשים. עושים המון רעש, כל אחד צועק משהו אחר, ובסופו של דבר אתה יוצא מההפגנה ולא מבין על מה הפגנת. מה הרלוונטיות והתוקף של מחאות והפגנות אם כך?

בכללי, המחאות בישראל קצת מעומעמות. בצרפת, לדוגמה, כשיש מחאה, כל העם ברחובות; שורפים צמיגים, עושים בריקדות, הם מאומנים בזה כבר מאות שנים.

השאלה ״למה ישראלים לא יודעים למחות״ הייתה שאלת הפתיחה שלי בפרויקט. יש מחאות בישראל כל הזמן, כי קשה כאן, אבל הייצוג שלהן החוצה קצת משתבש בדרך. בטח במחאות ענק שלא שמות על עצמן תווית

השאלה ״למה ישראלים לא יודעים למחות״ הייתה שאלת הפתיחה שלי בפרויקט. יש מחאות בישראל כל הזמן, כי קשה כאן, אבל הייצוג שלהן החוצה קצת משתבש בדרך. בטח במחאות ענק שלא שמות על עצמן תווית. לא רציתי לתת תשובה בכל בגד, השארתי את זה כשאלה פתוחה: איך מעבירים מחאה שלא עובדת למשהו ויזואלי, בלי ליפול למקומות הברורים?

כמו להעביר רולר על קיר

 פוסטרים של מחאה מושתתים על האסוציאציה הראשונה שעולה לך לראש. לקחתי השראה לבגדים מכרזות מחאה של דוד טרקטקובר ולהב הלוי, ומקטעי וידאו של תנועה ציבורית, קבוצה מדהימה בעיניי.

השתמשתי בצבעוניות של אדום צהוב וכחול, צבעי יסוד, שמעוררים תחושות עזות. ״נסלח נשכח״ לקוח מכרזה של דוד טרטקובר, ״לא נסלח ולא נשכח״ (עם ביבי ורבין). לקחתי את מה שמוכר, וניסיתי לגרום לו לצאת מההקשר. קצת כמו בהפגנות, שלא ברור כל כך מה נאמר. 

צילום: עידו לביא

צילום: עידו לביא

צילום: גל חוברה

צילום: גל חוברה

חלק משמעותי ממחאת הסטודנטים בצרפת בשנות ה־60 היה אטלייה פופולר, בית מלאכה שהסטודנטים ייצרו בו כרזות. משהו בפעולה של העברת מגב על רשת, להרים ולהריץ עוד אחד, התחבר לי בצורה אינטואיטיבית לקולקציה. החלטתי שכולה תהיה מודפסת בהדפס רשת. 

הרשתות היו בגודל עצום, 90 ס״מ על מטר ומשהו, הרבה יותר גדול מהבגדים עצמם. ממש הרגשתי שאני משחזר את אותם רגעים של אטלייה פופולר. הדפסתי על הבגדים אחרי שסיימתי לתפור אותם, כמו שהם; ממש כמו להעביר רולר על קיר ולתלות פוסטר. אחד הדגמים גם עשוי מפוסטר בחירות של ביבי, שהיה תלוי ליד שנקר. 

אי אפשר לזוז

בקולקציה יש הרבה השראה מעולמות הצבא: השכמייה של ״שלום שחלמתי״ עשויה מאוהל סיירים (חבר מצא אותו במחסן מימי המילואים של אבא שלו); הצווארון במעיל הירוק לקוח מקיטבג. בדגם של חולצת הפסים בכחול לבן, היה לי איזה דימוי של מדושני עונג ישראלים: החולצה מתפוצצת מרוב שהיא קטנה עליהם; הכנסתי גם ציטוט לתנועות נוער בקשירה.

ניסיתי להראות איך הדבר הזה מכביד עלינו וחונק אותנו; להדגיש את התחושה שאי אפשר לזוז. לחלק מהבגדים גם חיברתי משקולות. לפעמים ללבוש משהו כבד יחסית גורם לך להרגיש אחרת

בדגם אחר שילבתי גופיית סבא עם שיפוד, ככה שאי אפשר לכופף את הגוף. הכול עשוי מבדים עבים: הג׳ינס, לדוגמה, עשוי מבד סאלבג׳ יפני בעובי מטורף, ממש כמו קרטון. ניסיתי להראות איך הדבר הזה מכביד עלינו וחונק אותנו; להדגיש את התחושה שאי אפשר לזוז. לחלק מהבגדים גם חיברתי משקולות. לפעמים ללבוש משהו כבד יחסית גורם לך להרגיש אחרת. כשאני מעצב בגדים אני משתדל לחשוב על החוויה של הלובש, אפילו כניסוי.

נועה קירל. צילום: שי פרנקו; סטיילינג איתי בצלאלי

נועה קירל. צילום: שי פרנקו; סטיילינג איתי בצלאלי

יונתן מרגי. צילום: משה נחומוביץ׳; סטיילינג איתי בצלאלי

השתמשתי בהבט של משקל גם בדגמים שלבשו נועה קירל ומרגי. הפרויקט הזה התחיל כשיתוף פעולה עם ארכיון האופנה בשנקר. במסגרת הקורס פיתחנו קונספט דרך פריט מהארכיון: בחרתי במכנסי עבודה אוסטריים מסורתיים עשויים עור, שמחוברת אליהם רתמה. באופן כמעט מיידי זה התקשר לי לרתמות סנפלינג וביגוד ספורט אתגרי: עולם שלם של השראה צבעונית וחומרית. 

חצאית בארון

זה כבר לא חדש להוציא גבר למסלול עם תחתונים, אבל רציתי להראות איזו פגיעות, ולאו דווקא ללכת על מגדריות קשוחה; לחשוף קצת עור, כי יש משהו בנושא הזה שנוגע לנו בעצבים חשופים. ולהציג גוף גברי חשוף שוב מרפרר לצבא, מילואים.

יש בקולקציה גופיות וגטקעס, ניסיתי להתייחס לישראליות גם בבגדים עצמם. בעולם אופנת הגברים יש הרבה חוקים לא כתובים: אין חצאיות או עקבים, הפלטה הצבעונית עכורה. יותר קל לפרוץ גבולות כי מלכתחילה זה מקום יותר שמרני; בבגדי נשים כבר עשו וראו הכול, והרבה יותר מעניין לעבוד במקום שקצת מגבילים אותך.

בפרויקט ״בולרום״, שיצרתי בשנה ב׳ בקורס בגדי גברים, לקחתי השראה מתרבות הנשפים בקהילה הקווירית השחורה בשנות ה־80-90 בניו יורק, ומהסרט Paris is Burning. בעיקר נהניתי למתוח גבולות מגדריים, גם בחיי האישיים (לי בעצמי יש חצאית בארון). מאז זה משהו שאני מנסה להכניס בכל פרויקט: זו המחאה הקטנה שלי בעולם המקובע מגדרית שאנחנו חיים בו, זה מאוד משחרר.

ליצור בגדים יפים זו לא חכמה

מעניין אותי להשתלב בתעשייה ולעבוד בה, אני מאוד נהנה לעצב. השאלה היא האם להילחם כאן, כשהסטטיסטיקה נגדך, או להילחם בחו״ל על המקום האישי שלך בשוק מוצף. אם בעיצוב אופנה צריך איזון כדי שגם בסוף יהיה מוצר, הוא עוד יותר מופר בישראל כי קהל הלקוחות מצומצם, וצריך לקלוע לטעם של יחסית הרבה אנשים בשביל להישאר בחיים כמותג.

בכל פרויקט עולה השאלה כמה רחוק ללכת עם הקונספט, לעומת כמה להיצמד למה שקורה היום בעולם האמנות והאופנה. יש משהו מאוד פוליטי באופנה: אנחנו רגילים להסתכל ממקום של האם הבגדים יפים או לא. אבל רוח התקופה היא גם חלק מהעניין.

צילום: תמיר מוש

צילום: תמיר מוש

צילום: אחיקם בן יוסף

ליצור בגדים יפים זו לא חכמה: מה שהופך מעצבים למעניינים הוא היכולת ליצור בגדים שיש להם רלוונטיות, שאומרים משהו ושגם נחשקים. כשיש מהפכה בעולם, יש גם מהפכה בעולם האופנה. אמנות, קולנוע, מחול הם הדברים שיותר מסתכלים עליהם כדי להבין בראי ההיסטוריה מה קרה בעולם, ואופנה קצת נשכחת מאחור. וזה מצחיק, כי אופנה הרבה יותר קרובה אלינו ביום־יום, מיצירת אמנות במוזיאון.

כשהגיעה הקורונה ביקשו מאיתנו לחשוב איך הנושאים שבחרנו אי שם באוקוטובר, רלוונטיים. הנושא שלי נשאר רלוונטי לאורך כל השנה, ועכשיו, הרלוונטיות שלו התגברה אפילו יותר. נראה לי שהרלוונטיות של כמה קשה להיות ישראלי, וכמה קשה לצעוק את הקול שלך, לא חולפת אף פעם.

כדי להחליף ראש ממשלה צריך להיות פוליטיים

זה באמת קשה כשאין מה לאכול, או כשצריך לשלם 7,000 שקל שכר דירה, רק כי רצית לגור במרכז הארץ במקום יותר ליברלי. זה קשה שאי אפשר להתחתן כאן, וזה קשה להיות כאן אישה. אי אפשר לצפות שהעם ימחה ויילחם על השלטון כל הזמן, כשכל אחד במאבק ההישרדותי שלו. קשה להתאגד ולגרום לשינוי, למרות שכולם רוצים שינוי. 

אני הולך להפגנות שמתקיימות לאחרונה, אני חושב שזה חשוב. גם אם אנשים לא יודעים עד הסוף למה הם שם, כנראה שזה מספיק משמעותי בשביל שהם יבואו. אי אפשר שלא להתרגש מהסולידריות

אני הולך להפגנות שמתקיימות לאחרונה, אני חושב שזה חשוב. גם אם אנשים לא יודעים עד הסוף למה הם שם, כנראה שזה מספיק משמעותי בשביל שהם יבואו. אי אפשר שלא להתרגש מהסולידריות, ומזה שמגיעים שמאלנים, ימנים, מבוגרים וילדים. אבל במבחן התוצאה, כדי להחליף ראש ממשלה או כדי לעשות באמת שינוי, צריך להיות פוליטיים; שמישהו מהפוליטיקה ייצג את הדבר הזה, אחרת כל הכוח הזה מתועל לשום מקום. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אני רוצה שהמחאה הזאת תוכיח שאני טועה; שהאנשים יותר חזקים מהמציאות; שקם דור שאכפת לו, שמוכן לשים את היום יום הבורגני שלו בצד ולעבוד על העם שאנחנו: על האחדות, בלי הסתה ופילוג. בואו נהיה בני אדם. 

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

מתוך ספר הסקיצות של תומר אבן ארי

The post 20 ומשהו // תומר אבן ארי appeared first on מגזין פורטפוליו.

העבודה כמעצבת פרסומות, פרומואים, סרטי תדמית ועוד, הביאה אותי לרצות לייצר את הדימויים לא רק בטכניקה המוכרת של הפוסט־פרודקשן, אלא ממש לייצר אותם פיזית ולהיות אמונה על תהליך היצירה מתחילתו ועד סופו. העיסוק היומיומי בדימויים, בטיפוגרפיה, בצבע ובתנועה תפש ממד אחר עם השנים: הבנתי שאפשר לייצר עולמות מצולמים שיראו ממש כמו פריים שמעצב יצר אותו, ולאו דוקא הבמאי והארט.

לאחר שנים של עיצוב motion ופוסט לטלוויזיה, יצאתי להרפתקה של הפקה וביום קליפ לראשונה, כזה שיאפשר ביטוי גם לאמנים נוספים שיעבדו איתי בשיתוף פעולה, וגם ככרטיס ביקור לליגה של הגדולים. הצטרף אלי חבר קרוב וצלם מוכשר בשם עודד אשכנזי, ויחד רקמנו שלב אחר שלב את ההפקה.

המפיק המוזיקלי המוכשר רועי אביטל חיבר אותי עם האמנית InAbell (ענבל נצר), שבדיוק סיימה לעבוד איתו על האי־פי החדש שלה, ורועי חשב שזה יהיה שידוך מצויין ושלח לי חומרים. הכרתי זמרת מקסימה עם קול נעים וסטייל מגניב, והתחברתי למוזיקה שלה.

אהבתי במיוחד את השיר I NEED A DRINK. הטקסט נולד מתוך התבוננות באינטראקציה בין אנשים בחיי העיר. אומרים שכסף מסובב את העולם; ענבל טוענת שגם סקס. באופן אירוני, אגב, ענבל כתבה אותו לפני שהיא נכנסה להריון ולא יכלה לשתות אלכוהול כשצילמנו את הקליפ בעודה בחודש התשיעי להריונה. 

בחרתי להתמקד במשקאות וביחסים. לקחתי את הפרשנות שלי לשיר למקום של עושר ויזואלי בנוזלים וכלי קיבול, עם עיוות הדימוי של הזמרת תוך כדי פלירטוט עם הצופה; קומפוזיציות של גוף מונח ככלי שנשכח או נזרק, לאחר ערב שיכרות בבוקר למחרת; רקדניות שזזות בצורה מכנית בלי הרבה רגש; משחקי כוחות בין נשים לגברים; ולבסוף ניפוץ המיתוס/פנטזיה של האהבה האמיתית והלא מזוייפת, על ידי יצירת מגדל כוסות הירואי שמתנפץ.

שאבתי השראה מדימויים של אנשים ללא פנים וזהות, המשמשים כאלמנט גרפי כשהם מוטלים באופן מסויים; זה התחבר לי לעולם השיכרות ואובדן ההכרה. גם הסיפור של אליס בארץ הפלאות, שהשפיע עלי מאוד בתקופת הלימודים לתואר ופרוייקט הגמר, היווה בעבורי השראה. החלום, המציאות והגבול הדק ביניהם שמתערבב בתת המודע שלנו.

מגדל הכוסות שנלקח מזיכרון ילדות שלי של אירועים בשנות ה־80, מייצר עולם אידילי שמתנפץ בסופו של דבר, כמו שהרגש שאנחנו חושבים שאנו מרגישים כלפי מישהו ברגע של שיכרות ואובדן חושים מתגלה כשיקרי בבוקר שלמחרת, והכל משחק ופלירטוט שלא נמשכים מעבר לזה. בהמשך לכך, הכוריאוגרפיה של הדר כהן זמיר נלקחה למקום מכני וקר: אותן נשים שמוטלות כחפץ בקומפוזיציה הונדסו למעין ״מומיות״, אך מאידך עם הרבה רוך נשי וניואנסים למילות השיר. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מלבד הדימויים של הנוזלים, הכוסות והגוף רציתי להכניס הפתעות ויזואליות, כאלו שהצופה לא מצפה להן, כדי להדגיש את תעתועי הראיה בזמן אבדן חושים ושכרות. יצרתי את זה על ידי הלבשה הפוכה של הרקדנית עם הכובע, משחקי מראות וטקסטורות, סצנת הבריכה וכמובן ניפוץ הכוסות. 

הסצנות צולמו בלוקיישן אחד עם מגוון חללים המייצגים ספק מועדון, ספק מסיבת קוקטייל. הסטיילינג המוקפד בעל הפלטה הצבעונית והמדוייקת תוכנן בעזרתה של הילה חילו, ונועד להקפיץ את הדמויות מתוך הרקע ולתת אווירה מעט סוריאליסטית. 

– – –

I Need A Drink
הפקה, בימוי וארט: רעות פרדו; צלם: עודד אשכנזי; עריכה: עומר זיטמן; צבע וקומפוזיטינג: יהודה רביבו 

The post רעות פרדו // I Need A Drink appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

טל רוזן אליעזר, 34, גר ברמת גן עם מרפסת שאני מגדל בה ירקות.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

יחד עם מרה גולדשטיין כבר 12 שנה + סיבל (4) ואמיל (1).

מה בצלחת?

אוכל ומבשל הכל, משתדל להפתיע. בשבוע שעבר הכנתי בלינצ׳ס דרום־אסיאתי מעלי גפן ממולאים בדייסת אורז וקאריסה.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

חזרתי להציג אחרי שנה של הפסקה מבחירה, ואפשר לראות עבודה חדשה בתערוכה חרף בגלריה חנינא. חשוב להתקרב לעבודה כי העבודה בהירה מאוד והחלל בהיר מאוד, לכן ככל שמתקרבים היא נחשפת ונראית חושנית.

לעבודה קוראים ״בצל ירח״ ובמרכזה כיסא נדנדה עטוף שכבות שונות של בצק שהתייבש, ושעליו ודרכו רקומות שתי פיסות בצל: אחת שהתייבשה ונראית כקליפה, והשניה לרב טריה. הבצל מסמן אצלי את הבית בעבודה ובעבודות קודמות, עוד לפני שידעתי שיכנס הכיסא ויהפוך לאנדרטה או מאוזוליאום.

בצל ירח, 2020, גלריה חנינא. צילומים: מ״ל

הכיסא הוא אחד הפרטים האחרונים שנשארו בבית אבי: בית גדול שהיה מלא עד אפס מקום במשך שנים בשל נטיותו של אבא שלי לאגרנות, ולאחרונה נשדד במשך חודשים על ידי גנבים עד שנותר ריק לחלוטין. גנבו אוסף יקר ערך, אפילו את הסדינים ואת המגירות לקחו.

המלח צף על גבי הבצקים היבשים ומנצנץ בחלל. יש בחלל גם דלי שתילה עטוף בצק ומלא באפר הסגריות של אבא שלי, אדוות בצק דמוית שטיח, ועמוד גבס ובצק.

זאת עבודה חדשה אחרי כמה שנים מאוד סוערות כולל השתתפות במניפסטה 11 בשוויץ, בביאנלה לאמנות מזרח תיכונית ודרום אסיאתית בלוס אנג׳לס, בתערוכת פרפורמנס במוזיאון בברזיל; תערוכת יחיד בבית האמנים בירושלים (אוצרת: דליה לוין) ותערוכות זוגיות נוספות.

רציתי לחזור צעד אחורה בעשיה ולבחון את התשוקה ליצור גם כשאין תערוכה באופק. גידלתי ירקות, ניהלתי שיווק, המשכתי להיות אבא. ועכשיו חזרתי לעשייה מלא שאלות חדשות אך גם מלא ביטחון שאני לא פועל רק מתוך אינרציה. אני שמח שבחרתי לחזור.

מתוך רועים עם מחוך, 2018, בית האמנים ירושלים. צילום: שלמה סרי

עולמן של מלכות הדג, עם נגה רוזמן, 2019, צבע טרי. צילום: דור קדמי

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

השתכרתי עם כריסטיאן ינקובסקי; בוא ניתן לדימיון להמשיך את הסיפור. אבל הייתי רוצה גם להזכיר את מיקי קרצמן, שבדיוק קיבל פרופסורה, כי החמלה שלו שינתה לי את החיים.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

פרוייקט החלומות שלי יכלול עבודות פרפורמנס עמלניות רבות שלי שיוצגו במקביל בחדרים ובמדינות נפרדים, 24/7, כשאת חלקן כבר עשיתי וצריך להתאים: תפירה המונית של בגד ממלפפונים, ניקוי של מכונית עם בצל, מכונת בטון שמערבלת חלב אם וגבינה צהובה לתוך קונדומים עם עגבניה, מסעות ציבוריים לקטיף סומאק ותפוחי אדמה סגולים… צריך לשלם להרבה משתתפים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

אני קונה מסכות כמו כולם, אז כבר מנסה לפרגן לאמנים כמו למשל ליאור שחר המבריקה, גילי אבישר המתוק, ובתקווה בקרוב גם אחת של אריק וייס האלוהי.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

כאשר אנחנו מכים שורשים, 2017, מוזיאון גוטמן. צילום: דוריאן גוטליב

אסוף את המעשים, 2018, מכללת אמונה. צילום: שלמה סרי

בלוטת חלב, 2017, עם ליאת דניאלי, גלריה החנות. צילום: לי ברבו

39 מלקות, 2018, בית האמנים ירושלים. צילום: שלמה סרי

The post מה קורה // טל רוזן אליעזר  appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרס מוד פרידלנד, הניתן על ידי עמותת אמנים יוצרים בישראל ואגודת אמני הקרמיקה, יוענק השנה לאמנית טליה טוקטלי. הפרס, המוענק אחת לשנתיים – פרס כבוד ועידוד לאמן פעיל בתחום הקרמיקה – הוא פרי יוזמתו של מר אלפרד פרידלנד, והוא ניתן כאות הוקרה והערכה לאהבתה של האמנית מוד פרידלנד את החומר ולפועלה בו.

סכום הפרס הוא 20,000 ש״ח, והקריטריונים העיקריים הנבחנים הם: אמן.ית קרמיקה פעיל.ה; הוכחת מקוריות וחדשנות בתחום הקרמיקה; הוכחת פעילות בקהילת הקרמיקה ותרומה לקהילה זו; חברות בעמותת אמנים יוצרים בישראל. חבר השיפוט כלל השנה את מירי קרימולובסקי, ניר הרמט, רויטל בן אשר פרץ, כנרת פלטי ואילן בק.

טליה טוקטלי. צילום: רתם דרורי

שועל צוחקת, 2016. צילום: דפנה סרוסי

מרבץ זאבות, 2016-2019. צילום: שי הלוי

תוצרת הארץ. צילום: דורון אברהמי

שועל אישה, 2019. צילום: טל בדרק

״מקוריות, מקוריות, מקוריות: זאת מילת המפתח ביצירתה ובהווייתה של האמנית, החוקרת והאוצרת טליה טוקטלי״, נכתב בנימוקים להענקת הפרס. ״טוקטלי, המשמשת כ־25 שנים כמרצה בכירה במחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל, היא מעין ׳מנהיגת השבט׳.

״בחירתה כוללת לא רק את עשייתה  הפורה, המקורית והבלתי מתפשרת בתחום התרבות הקרמית, אלא גם את העובדה כי היא מעורבת בכל פרויקט וחשיפה חשובים בתחום זה. כאומנית היא מהראשונות ש׳שברה׳ את הדיכוטומיות בין מדיות וחומרים, בין אמנות שימושית לאמנות מוזיאלית, בין דלות החומר לעושר החומר, בין נמוך לגבוה. 

״בנוסף, טוקטלי אינה רק יוצרת חשובה ומקורית בתחום החומר אלא אף תורמת מזה שנים תרומה חשובה להתפתחות הכתיבה על התרבות הקרמית בישראל. היא עורכת כתב העת ׳1280 מעלות צלזיוס׳ לתרבות חומרית, החושף קהל מהתחום אך גם קהל רחב הכולל אספנים וחובבים, ליצירה העשירה והרחבה של העולם החומרי בישראל״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בנוסף החליט חבר השיפוט לציין לשבח את עבודתם של שמאי גיבש וענבר פרים. ״יצירתו של גיבש מתאפיינת בחקירה של טכניקות עתיקות במקומות שונים בעולם תוך כדיי ניסוי וטעייה ה׳מולידים׳ תוצאות מרתקות״, נכתב בנימוקי הבחירה. ״גיבש מחייה טכניקות עתיקות תוך שהוא מעניק להן טיפול ונראות מודרנית. יחסי הגומלין בין העתיק והעכשווי הם העומדים בבסיס יצירתו״

על ענבר פרים נכתב שהיא ״משמיעה קול חדש, ייחודי ומרענן בתחום העשייה הקרמית בישראל. היא מאתגרת ומותחת את גבולות החומר, משתמשת בו על מנת להרחיב את אפשרויות המבע הגלומות בו. הטכניקות הייחודיות של עשייתה, בשילוב עם ערכים מושגיים שאותם היא חוקרת, עומדים על היחסים הפריכים שבין חיים למוות ועל שימור של זיכרון חמקמק״.

ענבר פרים, מתוך הביאנלה במוזיאון ארץ ישראל. צילום: הדר סייפן

שמאי גיבש, מתוך הביאנלה במוזיאון ארץ ישראל. צילום: הדר סייפן

The post פרס מוד פרידלנד לטליה טוקטלי appeared first on מגזין פורטפוליו.

איך ייראה בית הספר בעתיד? מהי הסביבה הנכונה ללמידה, וכיצד יש להתאים את חלל בית הספר לאופיו ולאוכלוסיות שונות של תלמידים? ״מעצבים חינוך״ הוא הנושא שהוביל השנה את פרויקטי הגמר במסלולי עיצוב פנים ותקשורת חזותית במרחב של בית הספר לעיצוב וחדשנות במכללה למנהל.

בשיתוף עם מנהל החינוך בעיריית ירושלים, חקרו הסטודנטים בתי ספר מסוגים שונים, בכל רחבי העיר ומכל המגזרים. מתוך תערוכת הבוגרים, שמוצגת במוזיאון ישראל ונאצרה על ידי רכזת פרויקט הגמר האדריכלית טלי כהן־אנדרסון – לפניכן שבעה פרויקטים בולטים שחותרים לחבר בין עיצוב לפדגוגיה.

ענבר אברמוב / מרמלדה

פרויקט מרמלדה מציע שפה חזותית חדשה לבית הספר קדמה, ודרכים לשילובה באופן חזותי במרחב, תוך הטמעת האידיאולוגיה ההוליסטית של בית הספר בהבט העיצובי והפרקטי. דרכים אלה מאפשרות מתן ביטוי חזותי ומרחבי לאג׳נדה של בית הספר המבקשת לחבר, להפגיש ולקדם תלמידים, ומתייחסות לערך ההוליסטי, המכיל והמחבר.

בהתאם לכך, העיצוב מתבסס על טכניקת קולאז׳, המורכבת משכבות שונות שביחד מייצרות שלם צבעוני, שמח ותוסס. הקווים, הטקסטורות, הצורות והצבעים השונים משמשים כמטאפורה לקהילה המגוונת של בית הספר, והופכים כך לקולאז׳ אנושי.

הפרויקט מתמקד במסדרונות בית הספר הפורצים את גבולות המרחב, ומציע לשלב בשטחם מערכות ישיבה מגוונות העונות על הצורך של התלמידים והסגל לאזורי שהייה בלתי פורמליים; מקומות המאפשרים קיום מפגשים חברתיים וקבוצתיים או מפגשים בין אישיים בין מורים לתלמידים.

ענבר אברמוב / מרמלדה

פזית קוטיק / Seamless

Seamless הוא מרחב למידה אלטרנטיבי א־פורמלי, המוצע למרחבי החוץ של בית הספר התיכון הדתי מעלה. בית הספר מיועד לנוער שנשר מהמסגרת הקודמת שבה למד, כשרוב התלמידים נמצאים בבקרים בעבודה ומגיעים אחר הצהרים ללימודים.

הפרויקט מספק מענה לשתי בעיות קיימות, שעניינן זמן ומקום: בהבט המקום בבית הספר אין מספיק שטח בנוי, כשמנגד ישנם שטחי חוץ רבים שאינם מנוצלים. בהבט הזמן, חלק גדול מהתלמידים מגיע לבית הספר מוקדם, ומבלה מספר שעות בחוץ עד לתחילת השיעור. בהתייחס לכך הפרויקט מציע מרחב חדש הפורץ את גבולות בית הספר, ומאפשר למידה אלטרנטיבית המטשטשת את הגבולות בין החוץ לפנים ומייצרת חיבור לקהילה, לטבע ולנוף.

פזית קוטיק / Seamless

אוראל מזרחי / אלחוש

הפרויקט מציע מערכת ויסות חושי לילדים בגילאי 6-21 המוגדרים על הרצף האוטיסטי בבית ספר אלבסמה, שבמזרח ירושלים. מערכת אלחוש תוכננה ונבנתה מתוך הכרה בקיום מנעד אוטיסטי נרחב, וככזו מאפשרת גמישות מרחבית ותחושתית בסיטואציות שבהן ליקוי של האחד פוגש בגירוי של השני.

אוכלוסיית האוטיזם סובלת משלושה קשיים עיקרים: תקשורת, הצפת חושים והתפרצויות זעם, ובהתאמה לכך אלחוש מתמקדת בשלושה הבטי טיפול: פדגוגי, סנסורי ומוטורי. לכל אחד מהם המערכת מספקת מרחב מגוון לניתוקים תחושתיים המעניקים לילד את האופציה לבחור בדרך המרגיעה אותו, ללא התנתקות מהמרחב שבו הוא שוהה. המטרה היא לגרום לו לחזור למצב ויסות חושי תקין ככל האפשר מבלי להוציא אותו ממקום הימצאו, כך שיחוש נוחות מקסימלית.

אוראל מזרחי / אלחוש

נעמי הול / PIXEL

בבסיס הפרויקט, שחקר אף הוא את בית הספר אלבסמה, עמדה השאלה האם למידה משחקית משותפת יכולה לחזק את הקשר בין תלמידים על הרצף האוטיסטי, לבין תושבי השכונה שבה הוא ממוקם. פיקסל הינו מגרש משחקים חושי־קהילתי, שעיצובו המשחקי נבע מהרצון לחזק את הקשר בין בית הספר לקהילה, במטרה ליצור בקהילה סיטואציות חברתיות ספונטניות של הכלה וקבלת ״השונה״ מגיל צעיר.

ברחבי השכונה ובשטחי בתי הספר היסודיים מוקמו קופסאות משחק המשמשות כמעין גירוי של ״פירורי לחם״ למרחב המשחקי המרכזי שבבית הספר. כך, פיקסל הוא חלק מתמונה שלמה לצד היותו בעל קיום בפני עצמו; כמו חלקי מגרש המשחקים וקופסאות המשחק שכל אחד מהם הוא פיקסל בתמונה, כך כל ילד הוא פיקסל בתמונה השלמה, שהיא הקהילה.

נעמי הול / PIXEL

רון בובליל / עיצוב מלמד

פרויקט עיצוב מלמד עסק באיפכא, מרכז לחדשנות פדגוגית, שאליו מגיעים תלמידים ומורים אחת למספר חודשים כדי להתנסות בגישות לימוד חדשניות. השאלה שעמדה בבסיס הפרויקט הייתה האם פרקי הזמן החולפים בין ביקור לביקור מספיקים כדי לחולל שינוי משמעותי באופן הלמידה.

מכאן התקבלה השראה למערך אלמנטים חינוכיים־משחקיים מעוצבים, שתוכנן מתוך כוונה להתערב ולשנות את שיטת הלימוד המסורתית; להתאים את סביבות הלמידה לתלמידים הלומדים בהן, לקדם את התלמידים לעצמאות, לחקירה ולסקרנות, וליצור מרחב שבו התלמיד יוכל לחוש, להתעניין וללמוד מהקיים. האלמנטים השונים עוצבו בהסתמך על תיאוריות וראיונות עם מומחים בתחום החינוך, כשהם משלבים הבטים לימודיים שונים להעצמת יכולות קוגניטיביות ומוטוריות, כמו פיתוח זיכרון, הצלבות, עבודה בשיתוף פעולה, גבולות גוף, איזון ועוד. 

את האלמנטים אפשר לפרוש בחלל בתבניות מגוונות ובתמהילים שונים, תוך התאמתם ליחידים, למשחק בזוגות או בקבוצות. הפעילות המשחקית תומכת כך בחוויית הלמידה, מעשירה את משמעות המרחב, ומעבר לכיתות המסורתיות מעניקה הזדמנויות למידה גם במסדרונות, במעברים, בחללי המתנה וכד׳. 

רון בובליל / עיצוב מלמד

מאיה ליבני / INSIDEOUT

הפרויקט עוסק בסוגיית המרחב הבית ספרי בבית הספר ראשית – בית ספר אקולוגי ירוק, המשלב תלמידים מקבוצות חברתיות שונות ודוגל באינטגרציה חינוכית, כשאת הפעילות בו מנחים תחומי המוזיקה, האמנות והחקלאות.

הצעת התכנון בוחנת את חללי התווך דוגמת מסדרונות, מבואות, חצר וכו׳, שנמצאים בין האזורים המוגדרים – הכיתות – כשמטרתה היא להתערב בהם על מנת לטשטש את הגבולות בין למידה ומשחק, ולאפשר למידה חדשה בחללי התווך. כך היא עונה על צרכים לימודיים וחברתיים, כמו הרחבת אזורי הלמידה הכיתתית, תוספת של אזורי למידה אישיים/ קבוצתיים, של אזורי מנוחה חדשים, אזורי משחק, ספרייה, הרחבת אזורי הגינון והוספת גינות ירק.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

התכנון נצמד לעובדה שבית הספר הוא אקולוגי, ודבק בו כמאפיין עיצובי לשילוב הטבע והחוץ עם חלל הפנים ושגרת ההתנהלות בו, על ידי יצירת מהלך סגור. מהלך, העובר בתוך המבנה, ממשיך באזור החצר ונכנס חזרה פנימה, כשהוא יוצר כך תנועתיות, מגדיר אזורים חדשים לצד שימושים חדשים ושונים באזורים שהיו נטולי הגדרה ותוכן, שם דגש על שימוש בחומרים טבעיים, ומכניס את הטבע לחלל בית הספר.

מאיה ליבני / INSIDEOUT

רינה זדביל / חממה חברתית

פרויקט חממה חברתית נוצר על מנת לגשר על פערי זהות, תקשורת ופערים לימודיים בתיכון מעלה, באמצעות שיטות הלמידה ודרך שינוי תדמית בית הספר. החממה היא מרחב למידה שיתופי וקהילתי, ששם דגש על התלמיד וצרכיו הפדגוגיים והרגשיים במטרה לחזק את הביטחון העצמי של התלמיד ואת תדמית בית הספר בעיניי הקהילה.

החממה נועדה לחבר את התלמידים לסביבה החיצונית דרך המרחב ואופן הלמידה, ותפעל על פי עקרונות האמצעים המבוקרים שנמצאים בחממות ובגנים בוטניים, כמו גם דרך החוויות האטרקטיביות במקומות אלו.

רינה זדביל / חממה חברתית

The post בוגרים 2020 // בית הספר לעיצוב וחדשנות, המכללה למנהל appeared first on מגזין פורטפוליו.

זו הייתה אמורה להיות שנתו הגדולה של אנימיקס – פסטיבל הקומיקס, האנימציה והקריקטורה הישראלי – שחוגג החודש 20 שנה להיווסדו. אך מגפת הקורונה הותירה את חותמה גם כאן, והחגיגות בסינמטק תל אביב ידחו להזדמנות אחרת. במקומן, יתקיים אנימיקס השנה במתכונת דיגיטלית, כשרוב ההרצאות והאירועים הוקלטו מראש וזמינים לצפייה באתר הפסטיבל.

מאחורי חגיגות ה־20 עומד המנהל האמנותי של פסטיבל, הקריקטוריסט ניסים ״נוסקו״ חזקיהו. ״אני הכי גאה שאנימיקס הפך להיות שם של מותג״ הוא מספר. ״אנימיקס הוא עכשיו שם של קהילת יוצרים וצרכני קומיקס ואנימציה; אף אחד לא הבטיח לי שככה זה יהיה.

״בשנת 2000 עשיתי פיילוט, אפילו לא קראנו לזה פסטיבל. קראנו לו יום הקומיקס וזה היה אירוע של חמש שעות בסינמטק תל אביב. רצינו לראות אם יש התעניינות באירוע קומיקס, אנימציה וקריקטורה בארץ, הרי אין פה קהל לשלושה פסטיבלים שונים כמו בחו״ל. להפתעתנו זה הלך ממש טוב, הגיעו 500 איש. זה היה מדהים מבחינתי, כי אז הקהילה הייתה קטנה ולא מגובשת ותוססת כמו היום. זה נתן את הטריגר להרים את זה והיום מגיעים אלפים לפסטיבל״.

ניסים (נוסקו) חזקיהו. צילום: אבי נבי

אבל אחרי 20 שנה, חזקיהו מספר שהוא מתחיל להתעייף. ״אני גאה בפסטיבל ומקווה שהוא ימשיך עוד הרבה שנים, כי אני כבר מתחיל לחשוב אם לצאת לגמלאות. צריך לזכור שזה כיף גדול ושליחות גדולה, אבל העבודה היא מטורפת, ההתעסקות בכל הפרטים הקטנים גוזלת ממני אנרגיות.

אל תוציא כותרת שאני פורש, אמרתי שאני רק מראה סימני עייפות ומתחיל לחפש יורשים. אני לא עוזב בשנה הבאה, וגם לא עוד שנתיים. אני לא הולך לשום מקום!

״תמיד הגדרתי את עצמי כשחקן קבוצתי או מאמן הקבוצה, ובוא נודה – רוב המאיירים הם שחקני סולו. עזוב אותם מלארגן פסטיבל או תערוכה קבוצתית. הייתי שמח אם היה עוד מישהו שמסתכל על הקהילה, יש הרבה מה לעשות ויש המון חומרים ויוצרים למעט מדי במות.

״אבל אל תוציא כותרת שאני פורש, אמרתי שאני רק מראה סימני עייפות ומתחיל לחפש יורשים. אני לא עוזב בשנה הבאה, וגם לא עוד שנתיים. אני לא הולך לשום מקום!״.

אדם חסר חוש הומור זה דבר איום ונורא

בשני העשורים שחלפו מאז נולד אנימיקס, צמחה קהילת הקומיקס והאנימציה הישראלית. סרטוני אנימציה כחול לבן מתחרים בכל שנה בפסטיבל באירוע אסיף, שהשנה ישודר בשידור חי ברשת. יוצרים ישראלים גם זוכים בפרסים בין־לאומיים, ורק בחודש שעבר זכתה האנתולוגיה Drawing Power שבה השתתפו הילה נועם ואילנה זפרן בפרס אייזנר היוקרתי, מקבילת הקומיקס לאוסקר.

״דווקא עם כל הקורונה, השנה הוגשו לפסטיבל יותר סרטי סטודנטים מאי פעם״, מספר חזקיהו, ״אבל עדיין לא הגענו לשלב שבו אנחנו מעצמת קומיקס כמו בלגיה, אמריקה או יפן. יש כאן שוק מאוד קטן שעדיין לא גילה את הסוד והקסם של הקומיקס.

״אנחנו צריכים קודם כל לקבל את האישור מחוץ לארץ ואז לבוא לפה. זה מה שקרה לדוגמה עם מישל קישקה: את שני הרומנים הגרפיים שלו, הדור השני ופלאפל עם חריף הוא הוציא בצרפת. רק אחרי שזה יצא שם הוא מצא מו״ל שיפרסם אותם בעברית״.

אורי פינק

איתמר דאובה

אבל הבעיה העיקרית של חזקיהו עם הקריקטורה הישראלית היא היעדרותה מהעיתונות המקומית. במהלך השיחה הוא תוקף את העיתונים הגדולים בארץ וטוען שבאופן שיטתי הם נמנעים מפרסומים בוטים. ״בחיים לא תראה קריקטורות מעצבנות בעיתונים כי הם לא רוצים לפרסם אותן. פוחדים לשים קריקטורות מעצבנות וביקורתיות על מה שקורה פה. 

״זה לא דבר חדש: העיתונות מזמן סילקה את הסאטירה מהדפים שלה. פעם היו מדורים גדולים בידיעות אחרונות, במעריב ובהארץ, מדודו גבע ועד אפעס. הדברים האלה נכחדו. אפילו עיתון הארץ, שלא נוטה לצנזורה, מסתפק בנישה המצומצמת שלו. תן לו קריקטורה של בידרמן ובזה זה נגמר.

״הייתי מצפה מעיתון הארץ שיתנו לפחות מדור סאטירי בועט, ברמת zoo הארץ שפורסם תחילה ב׳העולם הזה׳. עובדה שהם לא מרימים את הכפפה. זה לא בגלל שאין אנשים מוכשרים, זה בגלל שלא רוצים: לא רוצים להרגיז, לא רוצים שאנשים יתעצבנו, לא רוצים שאנשים יבטלו את המנוי״.

הייתי מצפה מעיתון הארץ שיתנו לפחות מדור סאטירי בועט, אבל הם לא מרימים את הכפפה. זה לא בגלל שאין אנשים מוכשרים, זה בגלל שלא רוצים: לא רוצים להרגיז, לא רוצים שאנשים יתעצבנו, לא רוצים שאנשים יבטלו את המנוי

הפתרון של נוסקו הוא פרה־דוקס, מגזין קריקטורה וסאטירה שהוא מוציא במימון המונים מדי חודשיים וחצי. ״אני לא סמוך על שולחנו של אף טייקון״, הוא מעיד בגאווה. ״זה המפלט האחרון לפרסם קריקטורות לא מצונזרות וביקורתיות על כל מה שקורה, על ראש הממשלה וכל מי שסביבו. רק השבוע אורי פינק הכין שני עמודים על ציצים בעקבות הבלאגן של הבחורה שהתערטלה על סמל המנורה בירושלים.

״הוא עשה פארודיה על מה היה קורה אם אפשר היה להפגין עם ציצים חשופים לאורך כל שנות המדינה. אין מצב שעיתון בישראל היה מפרסם את זה היום. הפוליטיקלי קורקט הגיע לזה שעיתונות קצת איבדה את עצמה לדעת בקטע של גבולות ומגבלות אישיות. אסור לצחוק על הרבה דברים כדי לא להרגיז או להעליב אנשים״.

יש נושא שאתה מרגיש שאתה לא יכול לצייר או לגעת בו היום?

״אני לא מאמין בדבר כזה: אין בעיה שעוצרת אותי מלצייר ולטפל בכל אחד. אבל אני אומר תמיד שצריך לתת אמירה בצורה מושכלת, איכותית ורגישה. קריקטורה צריכה להיות נשכנית עם מסר מאוד ברור, אבל לא זולה; לא בוטה ברמה כזו שאתה אומר ׳איכס, איזה גועל נפש׳. אתה מאבד ככה את החשיבות של הקריקטורה. זה הופך להיות משהו לא רציני.

מטבע הדברים יש את נושאי הטאבו הקבועים, שכול והשואה. אין מה לעשות דברים מצחיקים איתם, אלא אם זה בתגובה לעוולה שנעשתה בהקשר שלהם. אז אני משתדל שלא להכניס את המוטיב של נאצים למרות שאני רואה ברשת שעושים בזה שימוש.

״בנוסף, בדרך כלל לא אכניס עירום בוטה למגזין, למרות שאני פותח מדור חדש שנקרא פרה־נוגרפי. שני עמודים שעוסקים בקריקטורות סקסואליות, מה שבוודאי לא נכנס לשום עיתון אחר. בזמנו בפלייבוי היו קריקטורות מדהימות של קריקטוריסטים על סקס, היום זה כבר מצונזר״.

מתוך פרה־דוקס

ביקורת נוספת של חזקיהו היא על מאיירים מהצד הימני של המפה, שלדבריו מדירים את עטיהם מהמגזין מסיבות פוליטיות. ״לא רציתי שפרה־דוקס יזוהה כשמאלני כי אני לא מגדיר את עצמי כשמאלני, אני מזהה את עצמי במרכז. אני גם חושב שסאטירה בריאה בועטת לכל הכיוונים. שמאלה וימינה.

״פניתי לכמה קריקטוריסטים מוכרים שמזוהים עם הימין: ׳בואו תצטרפו, קחו במה, תנו לי עבודות ותנו לי את הזווית שלכם מצד ימין׳. כולם נעלמו. זה די מאכזב אותי, זה לא לזכותם״.

איך אתה מסביר את זה?

״אולי הם חוששים להיות בפלטפורמה עם קריקטוריסטים שלא מהאג׳נדה שלהם. הם מעדיפים לצייר באזורים הנוחים שלהם, בעיתונים הדתיים ובעיתוני המתנחלים כי זה הקהל שלהם. קריקטוריסט צריך להיות אדם סובלני ומשתף פעולה.

אנשים לא זוכרים איך ציירו את רבין: שיכור, עם פרופלורים, מה לא עשו ממנו בתקופה לפני שהוא נרצח. ושכחו את זה, והימין מתבכיין כי לימין חסר חוש הומור. זה עצוב להגיד, אבל האידיאולוגיה שלהם באה על חשבון חוש ההומור

״אני תמיד מסביר שקריקטורה יוצאת נגד השלטון והממסד. כרגע בשלטון נמצא מישהו שכבר הרבה שנים בשלטון. אבל אם יעלה לשלטון מישהו מהצד השמאלי, קציצות אנחנו נעשה ממנו! אנשים לא זוכרים איך ציירו את רבין: שיכור, עם פרופלורים, מה לא עשו ממנו בתקופה לפני שהוא נרצח. ושכחו את זה והימין מתבכיין כי לימין חסר חוש הומור. זה עצוב להגיד, אבל האידיאולוגיה שלהם באה על חשבון חוש ההומור״.

אם כבר ימין ושמאל, אילו דמויות אתה הכי אוהב לצייר?

״התחלתי להתאמן על אסנת מארק, אבל לא יודע אם יש הרבה אנשים שכיף לי לצייר בתקופה האחרונה. הפוליטיקאים של היום הרבה יותר קשים לציור מהפוליטיקאים של לפני כמה עשורים. צריך אריק שרון כזה, גולדה, פרס. אנשים עם אף כמו שצריך, נוכחות קריקטוריסטית. קשה לצייר בקריקטורה טובה אנשים כמו גנץ ואשכנזי.

״גם את מירי רגב לא הכי כיף לצייר, אבל שאלו יהיו הצרות שלנו. היא הייתה שרת תרבות איומה ונוראה אבל טובה לקריקטוריסטים, נתנה לנו הרבה חומרים לעבוד איתם. אולי היינו צריכים לשלוח לה פרחים. היא אדם חסר חוש הומור וזה דבר איום ונורא. אני יכול לסלוח לפוליטיקאים טיפשים, אבל כאלה בלי חוש הומור זה תמיד בעייתי״.

המציאות הפכה לקריקטורה בפני עצמה

חזקיהו בן 59, הוא אחד הפעילים הבולטים בקהילת הקומיקס הישראלית. בשנת 1992 הקים את איגוד הקריקטוריסטים בישראל, ושימש כיושב הראש שלו במשך יותר מעשור. את הקריקטורה הראשונה שלו פרסם במעריב לנוער כבר בגיל 14.

״הייתי קריקטוריסט הנוער הראשון בעיתון, זו תוצאה של פגישה מכוננת שהייתה לי עם הקריקטוריסט זאב (לימים חתן פרס ישראל). מאחורי הגב שלי, הוא הלשין עלי באמצע שנות ה־70 לעורך של מעריב לנוער. הוא הציע לי לעשות אודישן ולשלוח במשך חודש קריקטורות שלא יתפרסמו בעיתון, רק כדי לראות שאני עומד בעומס.

״בחוצפה של נער צעיר אמרתי שאין בעיה, אז מגיל 14 עד גיל 18 פרסמתי כל שבוע קריקטורה במעריב לנוער. הקריקטורות שלי אז היו פשוט העתק של הסגנון של זאב כי הייתי מעריץ שלו. לא היה לי סגנון משלי. הייתי מסתכל איך הוא מצייר את קיסנג׳ר ורבין ומעתיק ממנו. אבל הבמה הזאת הייתה מטורפת. התחלתי לגלות מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול״.

נירמו ואלנבוגן

זאב נפטר בשנת 2002, ולדברי חזקיהו הוא חסר בנוף הישראלי. ״זאב היה באמת דור אחר, משהו יוצא דופן. גם באישיות וגם ביכולות שלו. הוא היה מפרגן בלתי רגיל, אני חושב שהיה לו מאוד קשה להסתדר בעידן הציני של היום. הוא בא מתקופה קלאסית של הקריקטורה, עם דוש ופרידל. הם היו דור הרבה יותר נאיבי ומעמיק.

״היום הקריקטורות מורכבות יותר מדאחקות, בדיחות. מישהו אומר משהו בטלוויזיה ולמחרת זו קריקטורה בעיתון. זה לא קשור לפוליטיקה אבל היא מתפרסמת בעמוד הדעות. זה לא שלא ראוי לצייר את זה, אבל לא הייתי מכניס את זה למדור הדעות. בעמוד הדעות תן פרשנות פוליטית. 

״הם היו מהדור הפובליציסטי, שקריקטורה מופיעה עם כל הכבוד שמגיעה לה. אני לא יודע אם זאב היה משתלב היום בעיתון הארץ הציני. הוא גם היה טכנופוב: הוא רכש מחשב כדי לנסות ללמוד לצייר איתו. עד עצם היום הזה המחשב בטח עומד בקופסה, כי הוא לא פתח אותו אפילו. הוא נשאר נאמן למכחול שלו״.

עם המצב הפוליטי המייאש והקורונה, יש לך עוד כוח לצייר קריקטורות?

״הקורונה לא טובה לפרנסה, אבל טובה לתעסוקה. עוסקים בנושאים חמים אבל האמת שזה גם כבר יצא מכל החורים: כמה אפשר לצחוק על זה עוד פעם ועוד פעם? מצד שני, כל מה שקורה עם הפוליטיקה בארץ זה חומר גלם נהדר.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״אבל אני חושב שהקריקטוריסטים התייאשו, כי המציאות הפכה לקריקטורה בפני עצמה. כדי לצחוק על ההגזמה שקורית בפוליטיקה אתה צריך להקצין ולהגזים אותה עוד יותר, וזה מתחיל להיות מאתגר. זו מילה גדולה אבל אני רואה בזה שליחות ואי אפשר לוותר, כי העיתונות הרימה ידיים. אין סאטירה בעיתונות, בקושי בטלוויזיה. ממים באינטרנט זה נחמד, אבל מה עם הדבר האמיתי?״.

מה באמת?

״כל עוד יש חסר כזה גדול גם אני כאן, עד שאתעייף. קריקטוריסט זה מצב תודעתי, שריטה מולדת, זו הוויה. אתה לא יכול לפרוש להיי־טק או למכור בדוכן פלאפל: זה מקצוע לחיים. אז נכון שאין מאות כאלה, רק כמה עשרות, אבל בארץ יש כמות מטורפת של כישרונות. יחסית לארץ הקטנה שלנו, בהשוואה למה שאני רואה בחו״ל, אין לנו במה להתבייש. יש לנו קהילה לתפארת של מאיירים״.

The post ניסים ״נוסקו״ חזקיהו: אדם חסר חוש הומור זה דבר איום ונורא appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכות המוצגות

חי | תערוכה קבוצתית. אוצר: בר ירושלמי. לקריאה נוספת: https://bit.ly/2Ldhve7
פרסונה פיקטה | תערוכת היחיד של קרן גלר. אוצרת: שלומית ברויר. לקריאה נוספת: https://bit.ly/35TjNc8

אנו מקפידים על הנחיות התו הסגול ועל כן מספר המקומות באירועים מוגבל ובהרשמה מראש בלבד.

האם לתרנגולת יש לב?

יום שלישי, 18.8.20, 18:30
שיח גלריה מיוחד בתערוכה ״חי״, שבו יארח האוצר בר ירושלמי את פרופ׳ מעוז כהנא מאוניברסיטת תל אביב, החוקר את תרבות היהודים בעת החדשה. השיח יעסוק בהגדרות חיים שונות המשתקפות בעולם היהדות.
לרכישת כרטיסים: https://eventbuzz.co.il/lp/event/atjy8

צילום: אלעד שריג

שיח גלריה בתערוכה פרסונה פיקטה

יום שבת, 22.8.20, 12:00
על עטלפים, מציאות ובדיה. השיח יתקיים בהשתתפות האמנית קרן גלר ואוצרת התערוכה שלומית ברויר.
לרכישת כרטיסים: https://eventbuzz.co.il/lp/event/e1op8

אירועים לכל המשפחה

אם יוצרים מגיעים למקומות נפלאים: ימי שבת בשעה 11:00
הצטרפו אלינו לפעילות חווייתית ומהנה במוזאון האמנות ובמוזאון ראשונים לתולדות פתח תקוה. התוכנית כוללת סיור פעיל בתערוכות השונות ולאחריו סדנה חווייתית בעקבות התערוכות שראינו. בילוי משפחתי מושלם!
מחיר כרטיס: 20 ש״ח | הפעילות מתאימה לבני/בנות 5 – 12 | כל גיל חייב בכרטיס.
להרשמה לחצו כאן >>  https://bit.ly/3gUkWEU

קיץ של חוויה במוזאון: ימי ב׳ בשעה 10:00, ימי ה׳ בשעה 17:00
בין הפעילויות: סיורים, סדנאות יצירה, קטעים תיאטרליים, חידונים אינטראקטיביים ועוד.
המחירים: 20 ש״ח לילד, 10 ש״ח למבוגר | הפעילויות מתאימות לבני/בנות 5 – 12 | כל גיל חייב בכרטיס.
להרשמה לחצו כאן >>  https://bit.ly/SUMMER-FUN1

קריית המוזאונים – רח׳ ארלוזורוב 30 פתח תקוה
petachtikvamuseum.com

צילום: רוני טוביה

The post שיחי גלריה ואירועים לכל המשפחה במוזאון פתח תקוה לאמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב לעקרת הבית… מה שלומך קורין?

הי! הכל טוב

יופי, נעים להכיר ברכות לתערוכה החדשה בגלריה אלפרד

תודה רבה

RolePlay 2000, אמנות עקרת הבית – תגידי, איזה מין שם זה? איפה נעלמו 2020 שנות פמיניזם?! (ברור לי שיש פה הפוך על הפוך, כן… אני בכוונה נטפלת לפרובוקציה שבכותרת התערוכה)

זה שם שהרגיש לי הכי נכון ושנוח לי לעמוד מאחוריו. הקדשתי עשור מחיי לעקרות הבית, ולא חייתי עם זה בשלום. ברגע שהתחלתי לעשות מזה אמנות הבנתי שזה המפתח שלי: שאני לא רוצה לשחק את המשחק של אני קרייריסטית מצליחה וגם מגדלת ילדים, אלא מגדלת ילדים שגם עושה קצת אמנות

וסורגת, ולומדת בבצלאל ממש בימים אלה?

נכון, בדיוק אני מסיימת את השנה הראשונה במסגרת התואר השני בתקשורת חזותית. ולגבי הרולפליי 2000 – זה הכי מעולם השיווק, ערוץ הקניות ותרבות הצריכה, שמבטיחה לנו חיים טובים יותר בזכות מוצרים מפוברקים

יפה לך. תספרי עוד טיפה על עצמך, לפני שנצלול למהות התערוכה ולעומק החיים עצמם

האלמנה והקברן. ערכת רולפליי 2000

המנחה

אוקיי. אז אני בת 33, אמא לשלושה. בעברי מורה לכיתות א׳־ב׳. לפני שנה חזרתי עם משפחתי מברלין, שם חיינו שש שנים. הגעתי לברלין עם תינוק בן חצי שנה, ילד בן 5 וסוג של דיכאון אחרי לידה. למדתי אנימציה, עבדתי בבית פוסט פרודקשן ולמדתי גרמנית

וברלין הייתה טובה אלייך?

מאוד מאוד מאוד. ברלין הייתה האפשרות שלי לראות את עצמי מבחוץ. להבין שכל מני דברים שחשבתי שאני, אני אולי בכלל לא

לטוב ולרע, כמו שאומרים?

בעיקר לטוב דווקא

שמחה לשמוע

אני אדם שמאוד מושפע מקולות חיצוניים, ובארץ במיוחד מאוד קשה להבין איפה אני נגמרת והאחר מתחיל. בברלין הזרות הייתה לי אי של שקט: היינו רק אנחנו ויכולתי להיות איך שאני רוצה; בלי לשמוע מיליון קולות מגיבים על כל פעולה שלי. קצת כמו ויפסנה של החיים

ואיך נקצב הזמן הנכון ל״שם״ וההחלטה לחזר לקלחת הישראלית?

הבן האמצעי שלי עלה לכיתה א׳, וכבר כשהגענו לשם (וחשבנו שנישאר שנה שנתיים) זה היה סוג של תחנה, שבה ידענו שנצטרך לחשוב. דורון (המבורגר), בן הזוג שלי, הוא איש של שפה, ונהייה לו בודד שם והוא רצה להניע מהלך של חזרה. יש נקודה שבה אם נשארים עוד השורשים מעמיקים ומאוד קשה לחתוך. הרגשנו שהיינו בנקודה הזאת

והנחיתה נתקלה בקורונה. טלטלה בלתי צפויה

נכון, אבל איזו השגחה! חזרנו לפרדס חנה, לבית עם גינה! יותר מזה אי אפשר לבקש לזמן זה של סגר

עוד ויפסנה

בחיי. גם בזכות הקורונה יצרתי סדרת רשת בשם ״הטיול היומי״, שזה בעצם טיול ה־100 מטר היומי שלנו. שלי ושל הילדים (ויש 13 פרקים!)

ראיתי (קצת) אתם מאוד חמודים, ובעיקר כנים. זה מרענן לראות שיחות אמיתיות עם ילדים סקרנים, ואמא צינית למדי, אהם… ראיתי את הפרק על הסקס

על רבייה!

סליחה, רבייה

כן זה הגיע להרבה יותר אנשים ממה שחשבתי. זה שימח אותי

אנחנו דור מבאס

בתערוכה יש שני הבטים חשובים: האחד – רבייה (או מין, שקשור לאחד ממבני העומק של העבודות שלך); והשני שיווק ותדמית. את מציגה תוכנית אירוח בדיונית וממציאה מוצר בשם RolePlay 2000 המיועד לזוגות עייפים, שמעוניינים להצית מחדש את תשוקתם הדועכת, בעזרת ערכות פנטזיה ״כבקשתך״?

כן…

ציטוט: ״RolePlay 2000, אמנות עקרת הבית, נוצרה מתוך משבר מיני־אישי לאחר הולדת בתה השלישית, שאיתו קיציס מתמודדת בדרך אמנותית ורווית הומור, ובשיתוף פעולה עם בעלה דורון המבורגר. העבודות בתערוכה נבנו בשפה טלוויזיונית, בהשראת רוח הפתרונות המוצעים לנשים ולזוגות במשבר בתכניות אירוח, בתרבות הניו־אייג׳, בהרצאות טד ובספרי עזרה עצמית״

אמת ויציב. התערוכה נולדה בעקבות משבר (אחד מ…) בזוגיות, אחרי שלאה נולדה. בפעם הראשונה הגעתי ללידה ולהורות ממקום אחר, בוגר ורגוע. ואהבתי את לאה כל־כך, והתמסרתי לאמהות באופן שהיה לי חדש. וגם לדורון. הוא נדחק הצידה לראשונה בזוגיות שלנו. אנחנו יחד המון שנים, מגיל מאוד צעיר, והיחסים שלנו היו ועדיין מאוד דיאדיים.

אחרי תקופה ארוכה שלא היו בינינו שום מיניות או משיכה התחלתי לנסות להבין איך פותרים את זה. ואז נתקלתי בכוהנת הזוגיות והגאון אסתר פרל, פסיכותרפיסטית בלגית יהודייה (וכוכבת טד), שחוקרת מיניות, זוגיות, יחסים. היא כתבה ספר בשם ״אינטליגנציה אירוטית״ שמספר כמה האתגר של לשמר מיניות, תשוקה וזרות (לדבריה, סקס מחייב מידה של זרות) בתוך יחסים מונוגמיים עצום. 

אבל אפשרי!

מצרך חובה

ממש. התחלתי לקרוא את הספר שלה, ומבחינת דורון זאת הייתה הכרזה על כישלון. אבל זה שינה לי את ההסתכלות ונתן לי איזה סט כלים להבין שאפשר לתקן. אגב אני מוכרת את הספר בתערוכה, חתום כמובן:)

מעולה, אז היא משתפת איתך פעולה?

ממממ, יותר אני משתפת פעולה איתה. היא לא שמעה עליי בחיים, אני מניחה

אז מי חותמת על הספר?

אני. כאני

ומוסיפה תובנות? עמודים מומלצים?

רעיון טוב . אבל כאן נכנס עניין השיווק: בד בבד עם כל ההערצה לאסתר פרל, אני לא יכולה שלא להסתכל על כל הטד־טוקס, סלף־הלפ וניו־אייג׳יות בלי ציניות. גם כי אני אדם סופר ציני וגם כי כל כך התרחקנו מעצמנו, שאנחנו צריכים שמישהי תגיד לנו ותמכור לנו כל מה שאנחנו כבר שכחנו שאנחנו יודעות.

וחוץ מזה שאני חושבת שלא יכולנו, דורון ואני, להתמודד עם הנושא הסופר כבד ונפיץ הזה, מבלי ״אקטינג אאוט״; מבלי ליצור איזושהי הזרה בינינו לבין הנושא והכאב והמורכבות שלו. החשיפה של האינטימיות שלנו הייתה חייבת קצת תחפושת כדי להסכים להתפרק

סטילס מתוך הוידיאו ״תוכנית האירוח״

לא קשה להזדהות עם הפליאה ותחושת ההודאה בכישלון של דורון – כאילו לא יכול להיות שאנחנו צריכים מדריך למה שאמור להיות הכי טבעי. אבל היי – איפה אנחנו ואיפה הטבע?

אנחנו כל כך רחוקים מהטבע שיש מקצוע כזה ״מדריכת התפתחות לתינוקות״!!!! כל פעם שאני נתקלת בזה אני כל כך עצובה

היא מדריכה את התינוקות או את האמהות שלהם?

זה לא משנה. זה זה שבמקום קהילה אנחנו משלמות למישהי שתלמד אותנו את הטבע שלנו. זה מבאס אותי. אבל גם אני שם בהמון מקומות, אני לא מתנשאת על זה (אולי קצת) אבל זה הלך רוח של עידן. אנחנו דור מבאס: יש לנו הכול ואנחנו מדוכאים בטירוף, מוח בגיגית – פשוט הגיגית היא הגוף שלנו. ואגב – סקס למשל, הוא אחת הדרכים שבהן אנחנו אחד עם הגוף. וגם סריגה

תוכנית האירוח של החיים עצמם

בתערוכה את לוקחת נושא מאוד טעון, הולכת כמה צעדים אחורה (כותרת סטייל רטרו, דימויים מתוכניות טלוויזיה של שנות ה־60 האמריקאיות). במרכז התערוכה ״תוכנית האירוח של קורין״, עם קהל באולפן ובבית. את מאירה בזרקור פרודי את המרחב המשפחתי/זוגי/ביתי? עד כמה הסצנריו הדמיוני שבגלריה דומה או רחוק מהחיים בבית?

כאילו האם יש לי תחפושת של שרברב במגירה ליד המיטה? 

 דווקא לא דמיינתי את התחפושות במגירה. התכוונתי עד כמה ריאליסטי המראה של ״הבית״ בתערוכה, כמה מהר מזדחלת ההבנה שזו קליפה של בית סטנדרטי, והאמיתות מתייצבות מול הפנים של הצופים

די מהר לדעתי. הבית אמנם מתכתב עם הבתים האמריקאים המסורתיים שגדלנו עליהם בטלוויזיה, ורצינו להיות המשפחה ההיא. אבל אני הופכת את המרחב הדומסטי לקרקס

קרקס זו מילה קיצונית. יש הרבה תעוזה והתרסה בסוג כזה של פעולה

זאת ההזרה שדיברתי עליה. אני הופכת את האינטימי והכואב למבדר ומצחיק. הייאוש והעצב משתחלים לשם מעצמם. אני לוקחת את הזוגיות שלי ועושה ממנה מופע

כן, תוכנית האירוח של החיים עצמם

אבל הכל במטרה טובה! כדי שגם את תרגישי פחות לבד. כדי להקליל את החיים, כדי לעורר שיח, כדי שנוכל לצחוק על עצמנו וכדי שנשתף יותר אחת את השנייה בשיט היומיומי, שתכלס ממנו החיים מורכבים, אגב: מיום ועוד יום ומשחיקה וכמביסה ומפנטזיות לא ממומשות.

הרעיון של התערוכה, אני חושבת, מעבר לחזית השטחית שלה, שהיא אקסצנטרית ופרובוקטיבית, היא משחקית. היא האישור לשחק כמבוגרים, כזוג. להגמיש קצת את ה״אני״ שלנו, לאפשר יותר מרחב לפנטזיה ודמיון ומשחק. גם להסכים להיות פאתטית ופגיעה ומצחיקולה וחזקה ומינית – זה חיות.

זה מסר מאוד חזק אצל אסתר, ואני אימצתי אותו. לא רק בסקס. אם כי סקס הוא חלק מחיות: כשאנחנו רואות אישה ״חיה״ יש שמזהים את זה וזה מושך 

הילדים מוזמנים? הם מודעים לתערוכה ולהיבטים הפרודיים שלה? 

הילדים לא יגיעו לתערוכה, הם לא מודעים. הם קטנים עדיין וזה מביך. נח, הבן הבכור שלי (בן 12), הוזמן, אבל לדעתי הוא מעדיף לא לבוא 

הסלון, פסלי קרטון, ציור קיר וריהוט

זו תערוכת היחיד הראשונה שלך?

כן. העליתי אותה בגרסה קצת אחרת כבר בברלין, בגלריה סירקל 1, יחד עם האמנית והחברה אלונה הרפז. עכשיו אני מציגה אותה לראשונה בארץ

אז היא הפכה לתערוכה נודדת… ממש כמו קרקס

לגמרי. היא גם הייתה אמורה להיות מוצגת בגיסן ברמניה במאי, וזה התבטל בגלל הקורונה. ואני מקווה שעוד מקומות ירצו לארח אותה

איך היו התגובות בברלין?

מאוד טובות. הכי משמח אותי שצוחקים. אבל גם היה לי מורכב: הזמנתי הרבה הורים מהגן, ואני חושבת שהיה שם משהו קרינג׳י. יחד עם זאת מאוד קל בגרמניה מהבחינה הזאת, כי המרחב האישי הוא קודש הקודשים ולעולם לא יגידו אמירות שמערבבות את האמנות עם האני הפרטי שלי.

ולכן אני גם קצת לחוצה להציג את זה פה, שהכל מאוד אחד. קשה לי לעמוד מאחורי דמות שהיא מינית ולהיות מזוהה איתה (to own it) במאה אחוז. זה גם מביך אותי. אבל מאוד עוזר לי, נגיד, שאני לא לבד שם וגם דורון איתי בזה. זאת לא מיניות נטו של אישה, אלא של זוג

יש לי תרחיש (דמיוני בינתיים) שאחרי תערוכה כזו, בישראל הקטנה ודלת התקציב, את עשויה למצוא את עצמך מקבלת תוכנית אירוח באיזה ערוץ, והופכת לגורו בעצמך… (במיוחד עם השם קיציס, תיזהרי!)

אני בעד

עם דורון כסייד־קיק?

דורון לא יסכים, אבל אני פתוחה להצעות. למרות שכשהפנטזיות על הצלחה מסחררת פוגשת את המציאות זה פתאום לא כזה זוהר. יש משהו קשה בלהיפרד מהאינטימיות של העשייה בינך לבין עצמך. פתאום היא פוגשת קהל, פתאום אני ״דמות״, פתאום אמירות, דעות, ביקרות. זה מלחיץ אותי, ואז בא לי ללכת הביתה

זה יתרונה של האמנות, בדרך כלל היא נשארת מאוד בודדה. אבל כשהיא יוצאת ופוגשת קהל נוצרת תהודה, ואז עולות דילמות חדשות. עם מה היית רוצה שהקהל ייצא משם?

שאלה טובה. הייתי רוצה שזה יביך זוגות ולא תהייה להם ברירה אלה לדבר על היחסים שלהם. לנפץ טאבויים בינם לבין עצמם ולאהוב יותר ולהזדיין יותר

אינשאללה. הדמות שלך היא חלק מאוד משמעותי בתערוכה – את המארחת ועקרת הבית המעתירה, את ודורון מככבים במשחקי תפקידים קלישאיים; והבית כאילו עובר לגלריה אלפרד (התערוכה היא גם חלק מסדרת ״מרחבי פעולה״ שהגלריה עוסקת בה השנה). את מתכננת להיות שם הרבה?

בעקרון כן. אחרי שארגיש אם הנוכחות שלי מיטיבה עם העבודה (ואיתי) ולפי זה אחליט. יתכן שזה יהיה מוזר ומביך, ואז אתן לעבודה לעמוד שם בזכות עצמה

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מסקרן איזה אינטראקציות יתפתחו שם. ומה הדבר הבא שעליו את עובדת/מפנטזת?

אני מפנטזת על רומן קצר עם טלוויזיה וקולנוע. לא יודעת עדיין איך. אבל יצירה של משהו גדול יותר, יותר תקציב, יותר מחושב: לנסות להיכנס בדלת האחורית ולראות איזה גבולות אפשר למתוח שם

טוב, אני חותמת על תוכנית האירוח (הפסיכית למדי, נראה לי. אולי לייט נייט). ב ה צ ל ח ה

תודה רבה רבה. היה ממש כיף להתראיין. אני מרגישה חשובה עכשיו

קורין קיציס | RolePlay 2000, אמנות עקרת הבית
גלריה אלפרד, סמטת שלוש 5, תל אביב
נעילה: 4.9 

The post למבוגרים בלבד: קורין קיציס ואמנות עקרת הבית appeared first on מגזין פורטפוליו.

את קורס העיצוב למצלמה בתכנית ללימודי עיצוב במה, קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, אני תמיד פותחת בשאלה, מה זה עיצוב אמנותי? מה הוא הכלי הזה, שבונה את השפה הוויזואלית של הסרט או סדרת הטלוויזיה? ומהי עבודתו של המעצב? התשובה היא מורכבת, ולמעשה לאורך כל הקורס אנחנו דנים באספקטים השונים שלה.

אחד הדגשים שלי הוא, שעל העיצוב לקיים דיאלוג מתמיד ורגיש עם יתר המרכיבים של המבע הקולנועי – צילום, תאורה ומיזנסצנה – במטרה ליצור חוויה ומשמעות מובהקות ואפקטיביות. לכן, בלב העבודה היצירתית צריך לעמוד הדימוי הקולנועי שאנחנו רוצים שייווצר – אותו דימוי, רגע, שנחרט בזיכרון של הצופה, והינו כלי רגשי בעל עוצמה, מופשט וספציפי בו־זמנית.

כדי להגיע למטרה זו, חשוב לקרוא בצורה רגישה ומעמיקה את התסריט, ולחפש בהם את הצירים והעוגנים – את רגעי המפתח – שיכולים לתת את הטון ולבסס את השפה הוויזואלית של הסרט. עיצוב לשם עיצוב בלבד הוא ריק מתוכן. בקורס, אנחנו מנסחים ומפרקים יחד את השאלות שמעלה המפגש עם התסריט עבור התהליך העיצובי, ומפתחים את הכלים להתמודדות עם שאלות אלה באופן שמביא לידי ביטוי גם את דרכו/ה האמנותית של כל סטודנט וסטודנטית.

בעיצוב לקולנוע עולות סוגיות רבות שדורשות הכרעה ברבדים שונים, חזותיים, דרמטיים ולעתים פילוסופיים. מעבר ל״אינפורמציה הטכנית״ שהתסריט מספק – מקום וזמן ההתרחשות, תיאור הדמויות – עולות למשל שאלות שקשורות לז׳אנרים הקולנועיים השונים: היכן למקם את הסגנון העיצובי על הרצף שבין ה״ריאליסטי״ ל״מסוגנן״?

כיצד לממש הכרעה זו במרחב המתוח שבין, מצד אחד, קונבנציות חברתיות־תרבותיות וקולנועיות, ומצד שני, תפיסת עולמו האישית של היוצר – ולא פחות חשוב מכך, תפיסת עולמו ועולם הדימויים של הדמות בסרט. כאן עולות גם דילמות אסתטיות ״קלאסיות״, כגון היטמעות מול בולטות, מינימליזם מול גודש, הרמוניה מול דיסהרמוניה, מוכרות מול ניכור והזרה. כל אלה דורשים מהמעצב האמנותי לבצע מגוון הכרעות יחד עם הבמאי והצלם: בחירות עיצוביות שיתמכו בסיפור וברגעים הדרמטיים שלו.

מבחינה מעשית, הסטודנטים לומדים ליצור בכלים שמאפשרים למעצב את מלוא הגמישות והדיוק להביע את רעיונותיו: עבודה עם לוחות השראה, הדמיות דיגיטליות, קולאז׳ים, ציור חופשי ועוד. עבודת המעצב היא כמובן גם לדעת איזו טכניקה תהיה האפקטיבית ביותר לאיזו מטרה. שלב חשוב זה, שלב ההדמיה אם באמצעות מחשב, סקיצה או ציור – שלפעמים ידוע גם בתור concept art – משמש להצגת הרעיון העיצובי של הסרט בפני כל הגורמים המעורבים בהפקתו.

הדמיה טובה תעביר בצורה מחודדת את הרגש והאווירה שרוצים לייצר בפרויקט: את הדימוי המרכזי או דימוי־המפתח, שמייצג את הלך הרוח והכוונה הרצויים. זו הסיבה שבגללה אני מעודדת ודורשת מהסטודנטים להתייחס להדמיות שלהם כאל עבודות אמנות. גם הטכניקה שהם בוחרים בה, צריכה להתקשר עם המראה הסופי של הסרט עצמו המצוי בדמיונם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

במסגרת פרוייקט הגמר, קיבלו הסטודנטים תסריט לסרט קצר של מרטין סקורסזה מ־1989, Life Lessons, והתבקשו לעצב עבורו את הסט המרכזי תוך עיבוד חופשי של זמן ומקום. הסרט מתרחש ברובו בסטודיו של אמן ומגולל את מערכת היחסים הדרמטית בינו לבין האסיסטנטית שלו.

זהו תסריט שמאפשר יצירתיות בעיצוב הסט, הן בגלל עולם האמנות שמרכזי בסרט, והן בגלל יחסי הכוחות המשתנים בין שני הגיבורים, שמאפשרים תנועה מגוונת של הדמויות בחלל. לבסוף, על הסטודנטים היה גם לקחת בחשבון את האופן שבו הסרט יצולם כלומר: העמדה של דמויות, קומפוזיציה, וזוויות צילום. כל סטודנט בחר לגשת לתסריט בדרכו שלו.

מיכל ברגמן, שנה ג׳

מיכל ברגמן בחרה באמנות עצמה כאלמנט מרכזי בסט. כך היא תיארה מהלך שבו הגיבור עובד על ציור שעם התקדמות העלילה הולך ומשתלט על החלל. מיכל עשתה הקבלה בין היחסים המתוחים בין הגיבורים והכפייה הריגשית, לבין הכפייה וההשתלטות של הציור עצמו.

אדוה כהן שפיגל, שנה ג׳

אדוה כהן שפיגל בחרה להתייחס לסט ולאמנות בצורה רפלקסיבית. כך היא בחרה למקם את הסיפור בסטודיו של אדריכל שעובד על מאקט הדומה מאוד לסטודיו עצמו. באופן הזה היא טשטשה את הגבולות בין מציאות לדמיון, בין האמיתי לתפאורה. הדמויות במאקט הוקבלו לדמויות בסרט, ובכך הדגישה את הסערה הדרמטית שמתרחשת בין הדמויות, הקשורה בחוסר יכולת לשים גבולות ולנתק את העשייה האומנותית מחיי היום יום.

טל גרינברג, שנה ג׳

טל גרינברג בחרה למקם את הסטודיו בכנסייה נטושה, מקום שהרגישה שמתאים לאמן עם שיגעון גדלות. המבנה האדריכלי של המקום אפשר למקם את הדמויות בגבהים ומפלסים שונים בהתאם ליחסי הכוחות שנוכחים בסצנה מסוימת. טל מיקמה פסל גדול במרכז הכנסייה, כמו עץ מטפס, והחלונות הגדולים אפשרו להאיר דרכם ולייצר צללים דרמטיים בהתאם לסצנה.

איהאב ג׳יריס, שנה ג׳

איהאב ג׳יריס בחר למקם את הסיפור בדמשק בחצר של בית אופייני למקום. החצר הרומנטית אפשרה לייצר אווירה יצרית וסוערת. השימוש בצבעוניות עזה ועומס פרטים שירת את הכאוס והתשוקה בין הגיבורים.

שונית אהרוני היא מורה בכירה בתכנית למצטיינים בעיצוב במה, קולנוע וטלוויזיה. התכנית מקיימת לימודים לתואר ראשון ושני בארבע שנים בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב ומכשירה מעצבי במה, תלבושות ותאורה לתיאטרון וכן מעצבים לקולנוע ולטלוויזיה.

The post CONCEPT ART בעיצוב לקולנוע appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתחילת החודש התקיים בפעם הראשונה יום האופנה הישראלית לגברים, ובמהלכו הציגו מעל 20 מעצבי אופנה את הדגמים המרכזיים בקולקציות החדשות שלהם. פריטי המעצבים נלבשו על ידי מספר רב של ידוענים ומובילי דעת קהל, שבהתאם לרוח תקופה הלכו על מסלול מיוחד ללא קהל. 

מאחורי היוזמה לאירוע עומדים תהילה שמיר וטל בזנוס, שמגיעים מעולמות הפרסום ויחסי הציבור. המטרה: לעודד ולחזק את תעשיית האופנה הישראלית, ובמיוחד את אופנת הגברים בארץ, בשעת משבר הקורונה. לפניכם חמש מהקולקציות המעניינות והבולטות שנראו על המסלול. 

עומר יהב

עומר יהב הוא מעצב אופנה צעיר וסטייליסט, שיתחיל בקרוב את שנתו השלישית ללימודים במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. ״הקולקציה שהצגתי ביום האופנה נקראת נוודות אורבנית, והיא יצאה מתוך פרויקט שעבדתי עליו בשנקר״, הוא מספר על הקולקציה שבלטה בזכות ההתייחסות שלה לעולם הטכנולוגי של ימינו ולנוודות בעולם המודרני.

״כולנו מסתובבים אין־ספור שעות עם טלפונים חכמים, לפטופים… עולם שלם נמצא בכף היד שלנו. האוברול – הבגד המרכזי בקולקציה – מציג בצורה הברורה ביותר את הרעיון: אפשר לראות שיש בו כיסים בגדלים וצורות שונות, ומתוכו המשכתי לעצב את שאר הפריטים״.

עומר יהב. צילום: מור צידון

צילום: עמית סליקטר

צילום: מור צידון

מעוז דהאן / נובוריש דוג

בשנים האחרונות, מעוז דהאן (נובוריש דוג) הוא אחד המעצבים המצליחים בתעשיית האופנה הישראלית. דהאן מעצב פריטי יוניסקס שמזוהים בייחודם, ועיצוביו נלבשים על ידי מפורסמים ומובילי דעת קהל, גברים ונשים כאחד. 

״דווקא בתקופת הקורונה, שבה השמים סגורים וחופשה בחו״ל הפכה לחלום רחוק, עלה בי הרעיון ליצור קולקציית מכופתרות קיצית״, הוא מספר. ״הקולקציה מורכבת מסטים של חולצה מכופתרת ומכנס ברמודה תואם, בבדים נעימים ואווריריים המתאימים למזג האויר הישראלי, בשילוב טוויסטים המזוהים עם נובוריש דוג ובצבעים קיציים המזכירים חופשה בתאילנד״.

אביב בלאש

אביב בלאש הוא מעצב צעיר, שיתחיל בקרוב את שנתו האחרונה בלימודים במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל. לבלאש סגנון עיצובי קלאסי, והוא משתמש בחומרים לא קונבנציונליים. הקולקציה שעיצב מתייחסת לתקופת הקורונה, הבה כל ההתמודדויות שלנו נהיו שונות ואילצו אותנו להתרגל למצב הנוכחי.

״הרעיון המרכזי לקולקציה הוא הסביבה שלנו בזמן הקורונה״, הוא מספר על הקולקציה שעיצב מניילון, נייר טייבק, צמר וג׳ינס. ״כשהסתובבתי ליד הבית שלי הרגשתי חנוק ולא בנוח, סרטי סימון גידרו לי את המרחב והרגשתי מוגבל. אבל לא רק המרחבים מסומנים, גם הבגדים שלנו: ההגבלות נכנסו ממש לתוך הארון וכל מה שנותר לנו זה להתרגל לרעיון. כך, לקחתי פריטים קלאסיים מהמלתחה הגברית ונתתי להם פרשנות חדשה, בחומר ובמשחק בדי.אן.איי של הפריט: הבגד כאילו אומר לך ׳שמור מרחק׳״.

אביב בלאש. צילום: עדן מולדבסקי

צילום: מור צידון

צילום: מור צידון

נדב רוזנברג / Northern Star

נדב רוזנברג, שהקים את Northern Star בשנת 2012, עיצב קולקציה בעקבות ביקור בתערוכה של הצלם טים ווקר במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. ״האופטימיות האינסופית בעבודותיו של ווקר מרגישה חיונית במיוחד היום, ובהשראתה יצרתי דפוס מקורי המורכב ממשיכות מכחול בעלות אופי ילדותי ותמים״, הוא מספר.

״הבדים בקולקציה מיוצרים לפי הזמנה והם כוללים סריגי ויסקוזה וכותנה מודפסים, לצד אריגי כותנה יפנית מיובאת. כל עונה קולקציית הגברים נגזרת מקולקציית הנשים בעיקר מבחינת הטקסטילים, אולם הבדים והגזרות שונות לחלוטין ומותאמות לפרופורציות גבריות״. 

נדב רוזנברג / Northern Star. צילומים: אסף עיני

אריאל בסן 

אריאל בסן, שלמד בפרסונס (ניו יורק), ידוע בעיצוביו המינימליסטיים, המחויטים והמדויקים, המכוונים לגברים בעלי חוש אופנה מתוחכם וטעם מיוחד ובלתי שגרתי. ״בחרתי להציג פריטי מפתח מהקולקציות האחרונות, פריטים שמבטאים בצורה הטובה ביותר את רוח המותג״, הוא מספר. 

הפריטים המיוחדים, בגזרות א־סימטריות, מעבירים תחושה מינימליסטית ומדויקת. גם הסגנון המחויט שמזוהה עם המותג לא הולך לאיבוד: הוא מקבל אינטרפרטציה חדשה, תחכום וטוויסטים שונים שמלווים בגזרות אוברסייז ובגזרות א־סימטריות.

אריאל בסן. צילומים: מור צידון

The post מפרגנים לאופנה הישראלית לגברים  appeared first on מגזין פורטפוליו.

הארנב המושגי של טובה פסח הינו דיוקן האמנית והוא בעל עצמאות משלו. סביבתו ירוקה ובוהקת, משקפת ויטליות אסתטית המאפשרת צמיחה וגדילה. הארנב משמש כסיסמוגרף בתהליך חיפוש, מנווט על ציר הזמן תוך התנסויות בחומר והתבוננות עצמית. מבקש להעז ולהיכנס למחילות נפש חשוכות במטרה להגיע לארץ הפלאות, זאת באמצעות מעבדת מחקר רב־תחומית, שמתקיימים בה תהליכי ניסוי וטעייה.

בראשית, הארנב מנתר לו מתוך תרשים אק״ג, מתקדם בקפיצות בין מקומות ומעשים ללא רצף הגיוני, מתרברב במיניותו ובשחרור מכבלים, ובו בזמן הוא מפוחד וסובב סביב עצמו, קופא על מקומו, ובעיקר יושב על הגדר: ״ארנב עם עלה של זית״ – כך מופיעה דמותו בצלחת פטרי, בנישת המעבדה המיקרוביולוגית. 

עם התקדמותו על פני ציר המחקר, הארנב מופיע גם על ספת הפסיכולוג בחברתה של מרתה ברנייס אשת אבי הפסיכואנליזה -זיגמונד פרוויד. ובעבודת הקולאז׳ ״סולם יעקב״ – הוא בא להתייעץ עם סב־רב ארנב, הכבול בחוטים למקומו. ארנב ניצב מולו מוצג כמסורג, כלוא. ובעבודות אחרות בטכניקה מעורבת, דימויו נוכח על מפות דרכים ותרשימי שושנת הרוחות, אלא שהשרטוטים מתעתעים ומצפן הלב אינו ידוע. הארנב איבד את דרכו, והחרדה מאיבוד השליטה כה גדולה עד כי הוא מבקש הגנה בסדרת ״שומרי הראש״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

המחקר הרעיוני, הרגשי והפיזי מיושם במכלול חומרי היצירה (חלקי פלסטיק, שקפים, נורות, מבחנות) המבטא את תפיסתה האמנותית של טובה פסח הכרוכה בהיסוס, בלבטים ובהעלאת שאלות על אודות האמנות העכשווית ומיקומה כאמנית. ברצונה לעמוד תיגר מול תפיסות אמנותיות ללא מורא, התנצלות ומסכה, כשם שהארנב מופיע בקו הסיום על ציר הזמן, לבוש בחליפת סופרמן, מנתר בעוז אל עבר ארץ הפלאות. אלא שלאחר ״נצחונו״ זה מגיחה התפוררותו, וכך נקודת הסיום על ציר הזמן חוברת לנקודת ההתחלה.

טובה פסח | ארנב עם עלה של זית
אוצרת: נורית טל־טנא
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה: 21.8; נעילה: 20.9; שיח גלריה: שבת 29.8 בשעה 11:00 בהשתתפות האמנית והאוצרת

The post טובה פסח: ארנב עם עלה של זית appeared first on מגזין פורטפוליו.

אני מצלם אנשים במרחב הציבורי מבלי לביים אותם, ״לוכד״ אותם באקראי, ברגע מסוים ברצף הקיום שלהם. בכוונה אני משתמש במילה ״לוכד״, משום שזהו תיאור מדויק. המילה המקבילה והמקובלת לפעולת הצילום בשפה האנגלית היא אגרסיבית הרבה יותר: shoot. דימוי אלים. ברגע שצילמתי מישהו, אני מנכס אותו. הוא ״אצלי״, אמנם רק כקובץ דיגיטלי (או על גבי תשליל), אבל ״תפסתי״ אותו, ומעכשיו המצולם הוא שלי, חלק מהעבודה שלי, חלק מהקניין הרוחני שלי; אמנם רק שבריר שנייה מעצם קיומו, אבל עדיין – הוא נלכד, הוא ברשותי.

הצילום, שאליו אני מתייחס כאן, הוא הסוג הקרוי ״צילום רחוב״, כלומר צילום שהמושא שלו הוא בני אדם. אקט צילום מעין זה הוא כוחני מעיקרו. הולך אדם ברחוב, שקוע בענייניו, ולפתע צץ צלם, מרים את המצלמה, מכוון אליו ומצלם. לרוב איני מבקש את רשות המצולמים. עצם הפנייה למצולם ובקשת רשותו מנוגדת לתפישה העקרונית של צילום רחוב, שעל פיה הצלם חף מכל מעורבות במתרחש.

אם ביקשתי רשות מן המצולם, הוא נעשה מודע אליי ועשוי, מן הסתם, לשנות את התנהגותו. כעיקרון, אני עומד על כך, שלא יהיה מודע לקיומי. אני מעין רואה־ואינו־נראה. כמו עכביש, הפורש את רשתו ואורב לטרף. ברגע שצילמתי אותו, לא רק שפלשתי לעולמו, אלא גם כפיתי את עצמי עליו, פגעתי בפרטיותו.

גולדשטיין, פורים, ירושלים

ירושלים, 2000

בחברות קדומות רווחה האמונה, שצילומו של אדם כמוהו כנטילת נפשו. למעשה, גם בנו, המורגלים בתקשורת, נטועה אמונה זו. מעשה צילום הזולת הוא בבחינת ״חטיפת המצולם״. הוא נחטף בהבזק אחד, בשבריר שנייה, שבו הוא נראה באופן מסוים, שלעתים, מן הסתם, אינו אופייני לו, אינו מייצג אותו, ובמקרים רבים עלול אף לפגוע בו או להנציחו בדרך שונה מכפי שהיה רוצה להיות מוצג. אין לי ספק, שרוב המצולמים שלי, לפחות אלה שאת דמויותיהם אני מפרסם בעיתון, כלל אינם מעוניינים בפרסום כזה.

ישנן מדינות, שבהן החוק קובע מפורשות, שאין לפרסם תצלום של אדם מבלי לקבל את הסכמתו, כל עוד אין הפרסום מעניינו של הציבור. בארץ אין הדברים כך. אנו רשאים לפרסם תמונה של כל אחד, כל עוד צולמה במרחב הציבורי, במקום שהוא בבחינת נחלת הכלל. אמת, גם אצלנו ישנן מגבלות על צילום (למשל מגבלות על פרסום תצלומי קטינים), אך לא באופן גורף. מדוע לא זכאי כל אדם באשר הוא להגנה מסוג זה?

בקוד האתי של התאחדות צלמי העיתונות הבינלאומית, המתייחס, בין השאר, לזכויות הפרט, מפורטות הגנות על המצולם, כגון איסור מוחלט על שינוי תוכן התצלום לאחר שצולם. כלל אחר אוסר על פרסום תצלומים, המשפילים את המצולמים. ישנה הסכמה, הדורשת להתחשב בבני אדם בעלי מוגבלויות ובקורבנות פשע. כעיקרון, על הצלם לחשוב, כיצד היה מרגיש אילו הוא היה המצולם. עם זאת, כצלם אני מכיר היטב את התחושה ואת התשוקה לצלם התרחשות מסוימת. אין לי ספק, שבאותה שנייה קריטית, שאנו מכנים ״הרגע המכריע״, שום מגבלה לא תעמוד בפני הצלם הנלהב.

הפלישה לפרטיות והנצחתה מהיבט כה אקראי עלולה לפגוע במצולם, גם אם המתבונן הבלתי מעורב אינו רואה כל פסול בתמונה. כיוון שהמצלמה אכן מנציחה את המציאות – או, לצורך העניין, את המצטלם – האם מותר לנו מוסרית להציגו באופן זה בלבד? כיצד, חרף כל מה שנאמר לעיל, אמור הצלם להתמודד עם רצונו לתעד בעיקר בני אדם, כפי שהם מתנהגים במרחב הציבורי? 

הפלישה לפרטיות והנצחתה מהיבט כה אקראי עלולה לפגוע במצולם, גם אם המתבונן הבלתי מעורב אינו רואה כל פסול בתמונה. כיוון שהמצלמה אכן מנציחה את המציאות – או, לצורך העניין, את המצטלם – האם מותר לנו מוסרית להציגו באופן זה בלבד?

בבסיס הצילום הקלאסי עומד הרצון לתעד. בתצלום הראשון בהיסטוריה, שצילם לואי ז׳אק מנדה דאגר (Daguerre), נראה גג בניין בפריז. בתצלום אחר של דאגר מאותה תקופה, שצולם ממקום גבוה המשקיף אל רחוב בפריז, נראה נוף עירוני, אבל כאן כבר מופיעה דמות אנושית. בשל החשיפה הארוכה (7 שניות) נקלט בעדשה רק אדם אחד, מצחצח נעליים, ואילו כל האחרים, שהיו ברחוב באותו זמן, אינם נראים בו, שכן בשל היותם בתנועה, הם לא הותירו את רישומם על האמולסיה. אותו אדם, שכמעט לא נע, הונצח ותועד. הערך התיעודי של התמונה חשוב. לבד ממראה הרחוב, שהשתמר כפי שהיה אז, לא רבים יודעים היום, שהיה פעם מקצוע כזה – מצחצח נעליים. זוהי דוגמה, ראשונה כפי הנראה, של תיעוד צילומי בעל ערך תרבותי.

דאגר עצמו אמר על המצלמה שהמציא: ״הדאגרוטיפ הוא לא רק מכשיר, שבאמצעותו ניתן לתאר את הטבע; הוא מעניק לו את הכוח לשעתק את עצמו״; זהו כלי לשימור מציאות, לתיעוד. אם נקבל הנחה זו, שהצילום הוא הדרך הוויזואלית ההכרחית והטובה ביותר לשימור מציאות, הרי תמיד תעמוד בפנינו השאלה האתית, שעמה מתמודד תדיר הצלם: כיצד לצלם בני אדם מבלי לפגוע בפרטיותם?

יותר מארבעים שנים עוסקים תצלומיי, שרובם מתפרסמים בעיתונות, בתמונות של בני אדם אנונימיים. אף שרק שלוש פעמים במרוצת השנים הוגשה כנגד הגוף המפרסם (עיתון הארץ) תביעה משפטית או תלונה בגין פרסום תצלום שצילמתי, איני פטור מהתמודדות תמידית עם בעיה אתית זו. במקרה המוכר יותר, באחת התמונות שהתפרסמו בהארץ, נראה אדם דתי מחלק סידורי תפילה ליד דיזנגוף סנטר, על רקע פוסטר ענק של אישה פסוקת רגליים, המדגמנת בגד תחתון. המצולם טען, שהתצלום משפיל אותו בשל הקישור המרומז שלו לפוסטר.

המשפט התגלגל בשלוש ערכאות. בית משפט השלום הסכים עם התובע. עיתון הארץ, הנתבע, עתר לבית המשפט המחוזי, בהרכב של שלושה שופטים, וזה דחה את התביעה. השופטים קבעו, שלא הייתה לי כוונת זדון; צילמתי מציאות קיימת מתוך רצון לחדד את הניגוד בין התרבות החילונית לתרבות הדתית ה״צנועה״. בסופו של דבר, בית המשפט העליון, שאליו פנו העותרים, חייב את הנתבע לשלם נזיקין לתובע. חשוב לציין, שבית המשפט לא פסק, שהתמונה פוגעת במתלונן, אלא שהפרתי את הבטחתי לו, שלא אפרסם אותה. השופטים טענו, שזו זכותו, והיה עליי לכבד את בקשתו ואת הבטחתי לו.

כיוון שאני משתדל, שהתמונות שלי תצבענה על פן מסוים בתרבות הישראלית, הרי על מנת ליצור עניין וסקרנות אצל המתבונן, לא אחת אני בוחר סיטואציות פרובוקטיביות, שלא תמיד מחמיאות למצולמים. היכן עליי להציב את הגבול?

זו דוגמה טובה הממחישה, כיצד יכול תצלום לפגוע בזכות הפרט לאנונימיות. הדילמה העומדת בפניי כצלם היא, עד כמה תמונה, שאינה מעניינו של הציבור, ראויה לחשיפה או מצריכה חשיפה. במקרה מסוים זה, לא היה כל הכרח מבחינת הציבור לפרסם את התמונה. יחד עם זאת, כיוון שאני משתדל, שהתמונות שלי תצבענה על פן מסוים בתרבות הישראלית, הרי על מנת ליצור עניין וסקרנות אצל המתבונן, לא אחת אני בוחר סיטואציות פרובוקטיביות, שלא תמיד מחמיאות למצולמים. היכן עליי להציב את הגבול?

כמה עקרונות מנחים את הקוד האתי, שעל פיו אני מצלם: ראשית, התצלומים חייבים לייצג מצב שאכן התקיים. שנית, אין לשנות את תוכן התצלום לאחר שצולם. שלישית, עליי להתנהג בכבוד למצולמים, ולא לפרסם תמונות, המשפילות את המצולם (אני בהחלט מודע לבעייתיות העלולה להיווצר. התרחשות מסוימת, שנראית לי תמימה, עלולה לפגוע במצולם. כאן נכנס השיקול שבין העניין והחשיבות, שאני רואה בפרסום התמונה, לבין הבנתו של המצולם ותפישתו את התמונה במובן הרחב. על פי רוב איני נתקל בקונפליקט כזה). רביעית, אני נמנע ככל יכולתי מסטראוטיפים מכוונים. ולבסוף, אני מכבד את ההגבלות על פרסום תצלומי קטינים.

קו 300, 1984

מובן מאליו, שכללים אלה אינם חלים, כאשר בפרסום לא זו בלבד שיש עניין לציבור, אלא חובה עליו לדעת. כצלם עיתונות אין לי ספק, שישנם מקרים כאלה, שחובה לפרסם, כפי שהיה בפרשה המוכרת של ״קו 300״, שלא הייתה נחשפת אלמלא התמונה שצילמתי. מיד לאחר שהבזיק הפלאש, התנפלו עליי אנשי השב״כ המצולמים ודרשו במפגיע את סרט הצילום. 

אני משער, שאז עדיין לא ידעו, שהאדם האזוק, שאותו הם מובילים, יוּצא להורג. סביר להניח, שבסך הכול לא היו מעוניינים שפניהם יחשפו. לו הייתי נענה לדרישתם ומכבד את רצונם, הייתי פוגע בעיקרון חשוב, שאני כצלם עיתונות דוגל בו: אין להסתיר מידע מן הציבור. אני סבור, שלאיש אין סמכות לדרוש ממני להסתיר מידע. 

שיקול הדעת נתון בידי הצלם ובידי הגוף המפרסם את תצלומיו. בפרשת קו 300, העיתון מעריב, שברשותו הייתה תמונת החוטף האחר שנותר בחיים, בחר משיקולים ״פטריוטיים״ שלא לפרסם אותה. זוהי דוגמה מצוינת לשיקול ״אתי״, התלוי בדבר. כצלמי עיתונות, חובתנו לחשוף. שיקולי הפרסום נתונים בידי סמכות אחרת, וכאן אנו עדים להבנה ולפרשנות אתית משני צִדי המתרס הפוליטי. מתברר, שלא די שצלם יצלם תמונה בעלת ערך רב, שזכות הציבור וחובתו להכירה ולדעת את תוכנה, אלא נדרש גם גוף תקשורתי בעל בסיס דמוקרטי איתן, שיפרסם אותה.

ירושלים, פורים 2000

ירושלים, 2003

הסחנה, גן השלושה, 2000

בזמנו הועלתה הצעת חוק של חבר הכנסת, רוברט אילטוב, ממפלגת ישראל ביתנו, האוסרת על צילום חיילים בעת מילוי תפקידם. ההצעה, שלא באה לכלל מימוש, הייתה אנטי־דמוקרטית בעליל, וכוונתה הייתה לחסום את אחד ממקורות המידע החשובים ביותר למלחמה בעוולות המתבצעות מדי יום בשטחים הכבושים. לא ייתכן, שבאצטלה של פגיעה בצנעת הפרט ובמורל החיילים, תחוקק מדינת ישראל חוק החוסם מידע.

חוק כזה מעיד באופן חד וחלק, שהצילום התיעודי לא מת. הוא עדיין נחשב כעדות קבילה ואמינה. מניעת צילום ופרסומו, המיועדת למנוע פגיעה, לכאורה, ברגשות החיילים, היא תחילתו של מדרון חלקלק בדרך לדיקטטורה תקשורתית. בתקופת השלטון הקומוניסטי בברית המועצות לשעבר נמחקו דמויות מסוימות מתצלומים קיימים, ברגע שסר חִנן בעיני השלטון. המוחקים שכחו, שהתמונה המקורית מוסיפה להתקיים.

הוכחה נוספת לפוטנציאל התקשורתי הרב הגלום בצילום נחשפה לציבור כאשר אֵימתו נפלה על ראש הממשלה, כשזה הצליח למנוע, בסיוע השב״כ, את צילומו באולם בית המשפט כנאשם. זו הפעם הראשונה שבה מסכלת היחידה לאבטחת אישים ״פיגוע תקשורתי״, העלול לפגוע בתדמית ראש הממשלה.

התקשורת חייבת להילחם על זכויותיה ועל חירותה, ועל הכנסת לחוקק חוק, המגן על זכות הציבור לדעת.

אלכס ליבק | יש מצב
אוצרת: נורית טל־טנא
גלריה בסיס לאמנות ותרבות, רח׳ המדע 14, הרצליה
נעילה: 31.8

אלכס ליבק, חברון, 1999

The post אלכס ליבק: מוסר, אתיקה וצילום appeared first on מגזין פורטפוליו.

סיפורי המדרש מראים לנו לא אחת כי ישנם מצבים שבהם האדם עוזב את עולמו או את המשימה שבה הוא עוסק, אך לא אותיותיו. כך המדרש על האותיות שפרחו מן הלוחות עם שבירתם על הר סיני; כך הסיפור התלמודי הידוע על רבי חנינא בן תרדיון שהרומאים שרפו את גופו כשהוא עטוף בספר התורה שבו נהג ללמד ובעוד האש עולה, האותיות מן הספר פרחו באויר; וכך גם עם פטירתו של הרב שטיינזלץ ז״ל.

האות העברית כיסוד ספרי הקודש היא תופעה ששורשיה נטועים בתקופת התלמוד. חכמים ייחסו משקל רב, קדושה וכוחות מיסטיים לאות, שעל פי המדרש נברא בה העולם. דברי המשנה במסכת ברכות על עשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, בהם ״הכתב והמכתב״, ממצבים את הכתב בדרגה רוחנית גבוהה השמורה למספר מצומצם של בריאות, שיש בהן חיבור בין רוח לחומר. לפיכך מלמדת אותנו הטיפוגרפיה המקראית והתלמודית לשים לב לא רק אל הנכתב אלא גם למה שלא נכתב: הרווחים, האותיות הגדולות, הקטנות, התלויות בין השורות, לא פחות מאשר למה שעליהן.

הרב עדין שטיינזלץ. צילום: Zmx1 ויקיפדיה

הוצאת הרב שטיינזלץ

הוצאת ש״ס וילנא

מעמדו המיוחד של ספר הקודש ביהדות מחייבו בעיצוב מהודר, העוטף ומלביש את התוכן בלבוש חיצוני, המעיד על תוכנו. סיפורה של הטיפוגרפיה החדשה של התלמוד בהוצאת הרב שטיינזלץ, הוא סיפור מרתק על המאבק שאינו נגמר בין שימור לבין חידוש בעולם בית המדרש. זה סיפור שראשיתו בדפוס האלמנה רום בוילנא באמצע המאה הי״ט, עת עיצבה דבורה רום, בעלת הדפוס, את המבנה הסופי של דפי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם עד היום: מבנה שהפך לסמל ולאייקון בתרבות החזותית היהודית גם ללא הטקסט שבתוכו.

אשה היא זו שאחראית לפריצת הדרך הראשונה ולהפיכתו של העמוד לפסגת הטיפוגרפיה התורנית. עיצוב הדף היה מהפכני באותם השנים ושימש בעצם כ״היפר לינק״ הראשון בעולם; כשכל שינוי בצורה מעיד על שינוי בתוכן, אות לטקסט, אות לתרגום, כוכבית המפנה לפרשנות אחת וריבוע קטן לאחרת. שנים ילוו אותנו האותיות של דבורה מדפוס רום, שעד היום נקראות בשם ״וילנא״ על שם בית הדפוס שלה. לימים יספר לנו המשורר אברהם סוצקבר ז״ל, איך בזמן הכיבוש הנאצי התיכו בגטו וילנא את אותיות העופרת הישנות מבית הדפוס הנטוש והפכו אותן לכלי נשק רוחני ומלא הוד.

כדרכה של דבורה רום גם ממשיכה היה בעל חזון. שטיינזלץ הבין אמנם ששמירה על אוצרות הטיפוגרפיה הישנים כמוה כשמירה על דפוסי הלימוד מקדמת דנא, אך המחיר של אי־הנגשת הספר למתקשים בלימודו גבוה מידי. וכך, לקח על עצמו לשנות את צורת הדף, את הטיפוגרפיה, את הרווחים ואת העימוד כולו, כדי לחבר את הלימוד ולהנגישו לכמה שיותר אנשים. 

שימור וחידוש גם בכריכה החיצונית

לא רבים יודעים, אך למלאכת העיצוב הגרפי והטיפוגרפי של שערי התלמוד גייס הרב שטיינזלץ את האמן בצלאל שץ. תהליך עיצוב עטיפת ספר מתחיל בראיית המחבר את תפקיד העטיפה כחלק מהיצירה כולה, ודרישותיו לעיצוב הן בדרך כלל ברוח הדברים הכתובים בספר. עיצוב הכריכה משמעותי בשל היותו משקף את אופיו, רוחו ואווירתו של הספר.

גם המוטיבים שהעסיקו את בצלאל שץ היו שימור וחידוש: העבר היהודי, הבא לידי ביטוי בסמלים יהודיים, וההווה הארצישראלי, הבא לידי ביטוי בסמלים השאובים מעולם החי והצומח בארץ. בוריס שץ (האב) בז לאמנות המודרנית המנותקת מן העבר, ואילו בנו, בצלאל, מנסח קישוט ואורנמנטיקה ״ישראלית״, המשלבת בין אסתטיקה סביבתית מקורית, היסטוריה וטבע. 

סגנון עיצוב האות של שץ נשמר גם בספרי החול שאותם עיצב. הספר ״עטלפי עכו״ (1961) בעיצובו, אף הוא עשוי מאותן אותיות בסגנון ״הצבי״, מאוירות בצורות גיאומטריות שונות ביד חופשית. אולי הוכחה למודרניות ולחדשנות שאותן רצה להטביע בעיצוב הכריכה לספרי הגמרא. אך בעוד בספר ״עטלפי עכו״ הצורות הגיאומטריות נראות אקראיות, בעיצוב לכריכת התלמוד הצורות הגיאומטריות יוצרות צורות של מגן דוד, לוחות הברית, שערים, כתרים, אותיות, בתים, פרחים ועוד. 

שער פנימי. הוצאת הרב שטיינזלץ

שער פנימי. הוצאת ש״ס וילנא

את הרעיון החדשני של הרב שטיינזלץ, המחבר בין עבר לעתיד, בין גלות לארצישראליות, אפשר למצוא בשילוב הטיפוגרפי שבין הכריכה החיצונית לכריכה הפנימית. האותיות שעל גבי הכריכה החיצונית בנויות מאות הדומה בצורתה לגופן ״הצבי״ של הטיפוגרף צבי האוסמן משנת 1954; ומקורותיה של אלו הם כתובות עבריות עתיקות מהאלף הראשון. האות זוויתית, מתבססת על צורת המשולש, חסרת תגים, ודומה יותר לצורת כתב החקוק באבן. האות בשער הפנימי דומה בצורתה לאות האשכנזית, הנכתבת בציפורן.

המהדורה התאפיינה בעיצוב מחודש, צבעוני ובהיר, אך ביטול כריכת העור המסורתית, השימוש בגופן הישראלי וההתנתקות מסגנון האות המקושטת ה״כבדה״ לטובת פרנק־ריהל מנוקדת, דקה יותר ופחות שחורה, שמטרתה הייתה הנגשה והבהרה של הטקסט, הביאו להדרה של זו מישיבות רבות.

כמה אומץ צריך כדי להיות פורץ דרך לרבים וכמה נחת יש בעובדה שעוד בחייו ראה הרב שטיינזלץ את התלמוד לא רק כספר לימוד, אלא כדרך חיים המקדשת את הדיאלוג המתמשך בין התורה הכתובה, הבאה לידי ביטוי באות הטקסט, לאנושיות וריבוי הדעות, הבאים לידי ביטוי בכל ההערות, התוספות שמסביב לטקסט המרכזי, הצבע והטיפוגרפיה הרעננה. ההמונים המצטרפים לשורות הלומדים, גברים ונשים, שומרי מסורת ושאינם, שארון הספרים היהודי הפך לנגיש עבורם בזכותו, זוכרים אותו היום. 

ד״ר אפרת גרוסמן היא ראש המחלקה לתקשורת חזותית באקדמיה לאמנויות  אמונה וחוקרת הטיפוגרפיה העברית.

דף לימוד. הוצאת הרב שטיינזלץ

דף לימוד. הוצאת ש״ס וילנא

The post עדין שטיינזלץ: אותיות פורחות באויר  appeared first on מגזין פורטפוליו.

עיצוב פנים כמעשה אורבני, הכותרת שהובילה את פרויקטי הגמר במחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון, מוצאת את ביטויה בעבודות שמנתחות מצבים קיימים ומגיבות לסיטואציות עירוניות ונוספות. דרך עיסוק בנושאי מגורים ומלונאות, תרבות, מסחר, תעסוקה ועוד, מוצעים פתרונות מגוונים שתכליתם להיטיב עם הסביבה ועם האדם. שישה פרויקטים בולטים מתוך תערוכת הבוגרים המתקיימת במבנה הקולוסאום בתל אביב. 

נועה גבע | apART Hotel

apART Hotel הוא מלון עירוני המבוסס על תכנון פנים ותפיסה חדשה של מגורים לטווח ארוך, מתוך דפוס פעילות וחוויה של מלון. הפרויקט מציע אלטרנטיבה חדשנית לאירוח ותיירות, הפועלת באופן שאינו שולל/מפר את שאר מרכיבי העיר בתמורה לאירוח. ההצעה מתייחסת למבנה תעשייתי בדרום תל אביב, ברחוב קיבוץ גלויות 45, ומבקשת להשתחרר מהפרדיגמה העולה ממבניי תעשייה, במטרה לעורר שטחים אבודים בעיר ולהשיב אותם אל השיח והשלד העירוני.

בתוך כך, ובעקבות מחקר אתנוגרפי מעמיק במבנה, היא חותרת ליצירת ספירה חדשה במרחב הקיים, שאינה פוגעת באוכלוסיות הקיימות בו – קהילות של אנשי תעשייה ואמנות – או מוציאה אותן ממקומן, אלא משלבת אותן תוך יצירת קהילה חדשה ומעורבת בעלת אופקים דומים. עקרון מנחה נוסף של התכנון הוא מתן ערך עירוני חדש למבנה והפיכתו למקום מפגש המשלב תעשייה, אמנות, תיירות ומלון. החזון הוא להוות פלטפורמה שמטפחת יצירתיות ועשייה, ומאפשרת לחלוק רעיונות וליצור קשרים.

הפרויקט מדגיש את הפוטנציאל הרב הגלום בשימוש בשטחים מסוימים בבניינים המשמשים לתעשייה ובהסבתם לשטחים מלונאיים וליחידות אירוח, ותופס אותם כהזדמנות משמעותית. זאת, הן להגדלת הצע אפשרויות אירוח שלא על חשבון דירות מגורים קיימות, והן להמשך קיום השימושים במבנים, ובכלל זה יצירת תועלות רבות נוספות. לדוגמה, הגדלת המרחב הציבורי וכניסתו לתוך שטחי הבניינים, שיפור איכות החיים לכלל המשתמשים בהם, ויצירת ערוץ להזדמנויות עסקיות לתעשיית העיצוב הישראלי.

נועה גבע | apART Hotel

דניאל דדון ושיר גבע | Zen In the Flood 

הפרויקט מציע יצירת מרחב זן הנתפס דרך אובייקט תלת־ממדי וממוקם בחלל פנים סואן. המרחב המוצע נוצר בקשר בין הסוביקט שצופה לבין האוביקט שמשתנה, הסאונד המגיע לאוזן והמרחב שביניהם, במטרה להגביר את רמת הערנות לעולם התדרים הנמוכים – תדרי השמע.

ההצעה המשותפת חוקרת את מרחב המחיה דרך עולם החושים של דדון וגבע, כשהמחולל הוא המרחב העירוני, שבו הן מתגוררות, עובדות וחיות. תפיסתן את המרחב העירוני היא כמרחב מוצף מרכיבים חזותיים, צלילים, הקרנות, חומרים ומרקמים, שבהשראתו פותח אוביקט חלל המייצר סנכרון בין הנראה לבלתי נראה בעזרת עולם התדרים הנמוכים וביטויים הוויזואלי בתוך חלל פיזי קיים. 

האוביקט ״מפעיל״ אלמנטים שונים המייצרים הקשרים בין עולמות פנימיים וחיצוניים, תוך יצירת חווית חלל המגבירה את רמת העירנות החושית להתיר את הסבך בין המודע ללא מודע. הפרויקט התהווה דרך ציר מחקרי־מתודי אל מול ציר פרגמטי עיצובי; חקירה של צליל, ובמקביל ייצוג של הצליל בתלת־ממד שמעניק לו צורה. יצוג זה של עולם השמע היווה תשתית לחלל המייצר חיבור בין תנועה, מקצב, וצליל, כשהאוביקט הוא תרגום למוסיקה שנכתבה על ידן עבור בניין המשרדים TOHA בתל אביב.

האוביקט, שפותח אל מול מרחב הישיבה, מזהה תנועה אנושית דרך חיישן, מגיב אליה דרך צלילים ותאורה, זז בסנכרון עם החלל הצופה אליו, ומוסיף רובד נוסף של מרחב המתהווה בתוך חלל פיזי קיים – חלל זן הנתפס דרך אוביקט תלת־ממדי. 

דניאל דדון ושיר גבע | Zen In the Flood

מיקה רוטביין | Temporary

הפרויקט מתייחס למבנים ללא שימוש שפזורים בעיר ומצויים לפני הריסה, שיפוץ או בנייה מחדש, ומציע בעבורם התערבות זמנית, כהזדמנות להתחדשות במרחב ולניצול השטח הבנוי הקיים. ההצעה המוצגת היא מערך אלמנטים המתלבש על הבניין הקיים כמעטפת חיצונית ופנימית, המשמרת את המבנה הקיים תוך יצירת תוכן ומקום לקהילה. 

המערך מכיל אלמנטים המאפשרים ישום של מגוון פרוגרמות ציבוריות, כמו הופעות, שוק, גננות, סדנאות ועוד, כשהאלמנטים מעוצבים מחלקים בודדים וניידים, היודעים להתפרק ולהבנות בקלות, ומאפשרים שימושים שונים. שיטת ההתערבות הזמנית יכולה לשמש בכל מבנה קיים בצורה יעילה, חסכונית וחברתית, כשהשימוש הזמני במבנה הנטוש מייצר מצב של ווין־ווין עבור כל בעלי העניין.

עבור בעל הנכס זו הזדמנות לשימור מצב הנכס, העלאת ערכו ומיתוג עתידי; עבור העירייה המקומית זוהי הזדמנות לניצול שטחי נדל״ן נדירים, מניעת הזנחה וחסכון בעלויות; ובעבור הקהילה זוהי הזדמנות להעשרת המרחב העירוני, מענה לצרכים והכנסת ערך לשכונה. הופעת נגיף הקורונה תוך כדי פרויקט הגמר העצימה וחיזקה את החזון הגורס שהעולם המשתנה ללא הרף, מחייב ללמוד להיות דינמיים, יעילים וחסכוניים. 

מיקה רוטביין | Temporary

הילה לייש | Kamintiz Hotel

הפרויקט מציע שיקום וחידוש של מלון בוטיק מהמאה ה־19, שהיום ניצב כמבנה עזוב ומוזנח בלב חניון הממוקם בין הרחובות יפו והנביאים בירושלים. המלון פעל בשני מבנים המיועדים כיום לשימור, כשהצעת התכנון היא לשחזר ולחדש אותו בהתאמה לעברו ותוך התייחסות לשני המבנים כאל מלון אחד. לצורך זה מוצעת מערכת קונסטרוקטיבית המגיבה לאדריכלות המקורית וממשיכה אותה כמתווה חדש המשפר את הקיים ומעניק למבנים אינטרפרטציה חדשנית, אותנטית ורלוונטית לחיי העיר.

הפרוגרמה של המלון מתייחסת אף היא לפרוגרמה ההיסטורית, תוך שילוב פונקציות קיימות וחדשות שתכליתן להשיב את המבנה לתפקד כבעבר, כמלון בעל משמעות אורבנית ונופית המצוי בליבה הפועם של העיר. מהות ההתערבות מתמקדת בשימור שכבות הזיכרון הפיזיות של המקום, ביחסים של המבנה עם המשתמשים – אורחי המלון והציבור הנע בצירים אלה – ובמיזוג שכבות חומריות חדשות וישנות על ידי שימוש בטכנולוגיות חדשות, הן בתוך המבנה והן במרחב הציבורי.

הפרויקט אף בוחן את האופן שבו זיכרון של מבנה ותיק מסוגל להתאים עצמו להתחדשות עירונית כדי לנסח מערכת יחסים בין הישן לחדש. בתוך כך הוא מבקש לעורר שיח שיחלץ את פעולת השימור מהווייתה המוכרת שנעה בין שני קצוות – הרס מוחלט או שחזור מוקפד, ומציע התערבות כפעולה של שיפור והמצאה מתוך הקיים, של ביקורת ופרשנות כלפי העבר, העתיד והשילוב ביניהם; מעין קפסולת זמן עדכנית בתוך אדריכלות מקורית, שמציגה שימוש בטכנולוגיית בנייה עכשווית ושילוב חומרי המייצר דיאלוג בין הישן לחדש.

הילה לייש | Kamintiz Hotel

לינוי ישר | גשרי השוק 

פרויקט ״גשרי השוק״ נולד ממקום אישי וזיכרונות ילדות של ישר כתושבת פתח תקווה, ומציע שיקום של אזור השוק הממוקם באזור מרכזי בעל פוטנציאל רב. במצבו הנוכחי האזור אינו מטופח, מושך אליו בעיקר את ותיקי העיר, ובשעות הלילה, כשהכול סגור, הוא הופך למקום מרתיע ולא נעים.

הפרויקט חותר להפוך אותו למתחם בילוי אורבני המשלב את השוק העירוני והמסורתי עם מקומות בילוי עדכניים כמו בתי קפה, מסעדות וברים. פעולת השיקום מתייחסת אל השוק כאל סמן תנועה וכגשר לאיחוד אוכלוסיות שונות, כשמטרתה היא לתמוך כך בעסקים ישנים לצד חדשים, למזג בין צעירים למבוגרים, ולתת במה לאמנות ולמוזיקה מקומית. בדרך זו תיווצר באזור חוויה חדשה, השומרת על המסורתי והקיים, בד בבד עם הוספת מקומות חדשים שיפיחו בו חיים ויקרבו אליו קהל צעיר. 

לינוי ישר | גשרי השוק

שירה אלישע | The Block

הפרויקט מציע פרשנות עדכנית ל״מכונת המגורים״ של המאה ה־20, באמצעות התערבות מחודשת במודל השיכונים המבוססת על הטענה שמגורים הם בראש ובראשונה מענה על צרכיו של האדם – אוביקטים משרתי פעולות, מצבי חיים ומצבי רוח. הקונספט הרעיוני שעמד בבסיסו הוא שמגורים מתחילים מהפנים: יצירת שפה שמונעת מתוך הפנים, ומנכסת אליה את האדריכלות, תוך מיזוג בין הדיסציפלינות.

הפעולות בבית והאוביקטים שמרהטים אותו, הם שמובילים את התכנון ומייצרים את המרחב, עוד לפני קביעת קירות חלוקה – מהלך שעומד בסתירה להליך התכנון של שיכוני המאה הקודמת, כמו גם לתכנון של ימינו. ההתערבות מתמקדת במבנים טוריים בעלי שלוש כניסות, ארבע קומות ללא קומת עמודים, ודירות זהות ששטחן הממוצע הוא 60 מ״ר, כשהיא מוצעת בשלבים. 

השלב הראשון – הפשטת המבנה מהטוהר המודרניסטי של החזית הקיימת, והחזרתו אותו למצב הבסיס של בית הדומינו של לה קורבוזיה – מפלסים וגרעיני תנועה. השלב השני – חלוקת המבנה ליחידות חדשות, מודולים עקרוניים, שווים בגודלם ובנפחם המאפשרים התפתחות דינמית של מגורים, כך שהמבנה יכול לקבל על עצמו מגוון טיפוסים, צורות וגדלים של מגורים. השלב השלישי מערער על מרחבי המגורים על פי המודרניזם, ומגדיר מחדש שלושה מרחבי מחיה המותאמים לחיי המאה הנוכחית: טשטוש של הגבולות המוכרים של ״חדרים״ וקטגוריות מחיה כפרטי וציבורי או יום ולילה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הגדרת מרחבי המחיה החדשים נובעת מתוך המצבים והאוביקטים המשרתים אותם; חללי הפנים נוצרים מתוך אוביקטים שתומכים בצרכים בסיסיים ובמצבי חיים. הם מוגדרים על־פי תכונותיהם, ומכילים בצורות שונות את הפעולות עצמן. המרחבים יוצרים סיטואציות של מספר פונקציות במקביל, ומתפקדים כאוביקטים ביחידות המגורים – מיקומם בחלל נובע מתוך התאמה למודולים, ומתוך צרכי הדייר והגדרת יחידת הדיור הספציפית שלו. 

שירה אלישע | The Block

The post בוגרים 2020 // המחלקה לעיצוב פנים, מכון טכנולוגי חולון appeared first on מגזין פורטפוליו.