נדב גורן | בטון מזוין (הדסה)

הפרויקט בוחן את אחד האייקונים הישראלים – הבטונדה – סמל וביטוי לשליטה, ריבונות ונוכחות צבאית. הבטונדות הן עצם בולט בשטח, שאי אפשר להעלים אותו או להתעלם ממנו. הן מגינות, חוסמות ומסמנות, ומציינות את מי שתובע מונופול על השטח. הן מפוזרות במרחב כפתרון מהיר וזמני לשמירה על ביטחון המדינה והאזרחים. הימצאותן במרחב קובעת את התפיסה שלנו למושגים ביטחון ותחושת ביטחון, ומשפיעה על האופן בו החברה חווה את הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

״בטון מזוין״ מציג נקודות מבט ביקורתיות, ספקולטיביות ואישיות לגבי נוכחותן של בטונדות ומשמעות הצבתן במרחב. את רוב שירותו הצבאי כלוחם ומפקד בחטיבת כפיר העביר נדב גורן בשטחים, וכחייל צעיר נחשף לראשונה לנעשה בשטחי יהודה ושומרון. החשיפה למקומות, לאנשים ולאירועים במהלך השירות הצבאי, גרמו לו להבין שהמציאות בשטח מורכבת ואינה דיכוטומית כמו שחינכו אותנו. החוויות שעבר מלוות אותו עד היום, והן הבסיס לפרויקט.

נדב גורן | בטון מזוין

אורי שיפרין ענבי | תרגיל בהעלמות (שנקר)

הפרוייקט נוצר מתוך סקרנות רבה להבט הפרפורמנס (מיצג) בשדה העיצוב. נקודת המוצא ההיסטורית הייתה סדנת הבמה של הבאוהאוס בניצוחו של אוסקר שלמר, וכן הבלט הטריאדי.

אורי שיפרין עוסק בשאלות על תהליכי עיצוב, ייצור ויצירה, הבאים לידי ביטוי דרך יצירת סדרה בת שלושה אוביקטים גדולים, שתהליך יצירתם משלב פרפורמנס וקראפט. כל אחד מהאובייקטים נוצר מחומר אחר, בדרך פעולה שונה, החוזרת על עצמה עד היווצרות האוביקט הסופי – מיצב המסמל סוף של תהליך ולידתו של אוביקט. התהליך הפרפורמטיבי של יצירת האוביקטים מוצג כיצירה קולנועית הפתוחה לפרשנות. 

האובייקט המרכזי עשוי משרשרת של כסאות מונובלוק של כתר, אייקון עיצובי ותרבותי שנחקר לאורך השנה האחרונה. אוביקט שני עשוי נייר גרוס ממגרסת מסמכים, שנקלע בצורת סל ענק, ואוביקט שלישי עשוי מפנימיות אופניים שחוברו יחד לגליל בגובה אדם.

אורי שיפרין ענבי | תרגיל בהעלמות. צילום: מיכאל שבדרון

צילום: אחיקם בן יוסף

צילום: אחיקם בן יוסף

תהילה בן חורין כמוס | Verlo (שנקר)

VERLO הוא מכשיר נחייה חדש, טכנולוגי, המאפשר לאדם לקוי ראייה או עיוור ללכת בבטחה ברחוב, באופן עצמאי, ללא צורך במלווה, בכלב נחייה, במקל הליכה ובתכנון מוקדם של מסלול ההליכה. המכשיר מתבסס על השיפורים הטכנולוגיים האחרונים בתחומי המכוניות האוטונומיות, ובכך מצליח לענות על צרכים ותכונות שעד היום לא ניתן עליהם מענה – הוא יכול לחוש, להתריע ולהתאים את התנועה הרגלית לתנאי השטח, ולהגיע ליעד באמצעות מערכת ניווט פנימית.

הוא מורכב משני גלגלים בעלי מנוע קטן המאפשר למשתמש לנוע במרחב, בהתאם לקצב הליכתו. המשתמש אוחז בידית והמכשיר קורא את תוואי הדרך, מפלס ומנתב את דרכו במסלול בזהירות ובדייקנות.

תהילה בן חורין כמוס | Verlo. צילומים: אחיקם בן יוסף

ירין ארביב | Local Athlete (הדסה)

סדרת רהיטי רחוב המצויים במרחב הציבורי – ספסלים, עמודי תאורה, מחסומי מדרכה וציליות – שמעוצבים כך שיוכלו לשמש גם כמתקני כושר ולהשתלב באימון היומי של התושבים. כשארביב החל לעבוד על הפרויקט הוא הפסיק את המנוי למכון הכושר במטרה להכיר את עולם הכושר במרחב הציבורי. הוא הצליח להשלים את האימון אך היה חסר לו מתקן מתח. מתוך כך צמח הפרויקט, שנועד להנגיש ולהטמיע יותר ויותר מתקני ספורט וכושר ברחבי העיר.

ירין ארביב | Local Athlete

קורל משה | Overup (שנקר)

סדרת מסכות המיועדת לא.נשים עם חיבה לאופנה. המסכות בסדרה, המיועדות לסנן ולהגן על מערכת הנשימה, משנות את מערכת היחסים בין מסכה לעוטה שלה, תוך שהן קושרות יחד בין פריט נחשק וחפץ שימושי – בין הפונקציונלי לאופנתי. מצד אחד המסכה מגנה מפני זיהומים, ומצד שני היא אביזר בעל אמירה אופנתית. ההשראה לפרויקט היא התייחסות מודרנית לעולם עתידני אופנתי, בו המסכות יהיו חלק בלתי נפרד מחיינו.

קורל משה | Overup. צילומים: טום מרשק

תמיר מלכה | Lay (שנקר)

עיצוב מושב ליחיד עבור אולמות המתנה בשדות תעופה. דרך מחקר ותהליך התבוננות התגלה שברוב שדות התעופה המושבים לא ארגונומיים ואינם נוחים לישיבה ממושכת. הפרויקט עוסק בפיתוח חלק של מושב המתייחס לפרטיות ולציוד האישי (תיק גב, לדוגמה), ותוך יצירת מושב מודולרי בעל קווים נעימים. 

תמיר מלכה | Lay

מיכאל אלטשולר | Live Light Jacket (הדסה)

מעיל רכיבה אוטונומי טכנולוגי, להגברת הבטיחות והנראות של הרוכב. המעיל מתחבר אוטומטית לחיישנים המותקנים על האופנוע; המערכת פועלת בצורה אוטונומית ומזהה סיטואציות הדורשות תגובה בכביש, כמו גם תנועות ופעולות של הרוכב. כתוצאה מעיבוד הנתונים האלו מופעלים אורות בוהקים במקצבים שונים על גבי מעיל הרוכב. האורות הבוהקים מושכים את תשומת לב משתמשי הכביש לנוכחות הרוכב, ובכך מהווה המערכת נדבך חדש במעטפת המיגונים שנועדה להגן על חיי הרוכבים.

מיכאל אלטשולר | Live Light Jacket

נופר לאור | ממנטו (הדסה)

מערכת ממנטו היא כלי טיפולי אישי לחולי דמנציה. המערכת מציעה גישה חדשנית לטיפול במחלה בשלב מוקדם באמצעות איסוף ותיעוד מקיף של זכרונות משמעותיים מעברו של המטופל, שיש להם גם ערך היסטורי ומשפחתי, ובנוסף תיעוד של החפצים החשובים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

המידע שנאסף נאגר באפליקציה ומאפשר למשפחה ולמטפלים להכיר טוב יותר את המטופל, גם לאחר שמצבו מתדרדר. בנוסף הוא משמש ליצירת ממשק חכם המיועד למשחקי תרגול קוגניטיביים, ברמות קושי שונות. כך, החזון של ממנטו הוא להוות כלי טיפולי המחזק את הקשר בין המטופל לבני המשפחה ולקדם את ההתייחסות למטופל כאל אדם שלם ולא רק כחולה.

נופר לאור | ממנטו

The post בוגרים 2020 // המחלקות לעיצוב תעשייתי, שנקר ומכללת הדסה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי הדסה, מה שלומך? איך את מתמודדת עם ימי הקורונה?

אהלן יובל. אני בטוב, ימים מוזרים, שערבבו את המוכר והובילו להרבה אתגרים, ויחד עם זה יצרו גם הזדמנויות חדשות

והחום? כמה מעלות יש עכשיו בירוחם? לזה כבר התרגלת?

חם בירוחם. אבל תשמע סוד, בחמש בערב מתחילה פה רוח מדברית שיכולים רק לחלום עליה במרכז הארץ

מה זאת אומרת לחלום? זו רוח חמה, לא?

לא אשקר, זה לא מזגן, אבל זאת רוח מדברית נעימה. שביחד עם השמים בצבעים של השקיעה עושה הכי טוב שיש

זה מה שחשוב. כמה זמן את כבר בירוחם? ואיך התגלגלת לפתוח בה את זואק , סטודיו ומרכז תרבות לאומנות מרוקאית

אני גרה 11 שנים בירוחם. הגעתי לפה כסטודנטית, ודי מהר התאהבתי בעיירה המתוקה. ובהמון מובנים ירוחם היא השראה וקרקע למה שקורה בזואק. מה עולה לך בראש כשאני אומרת ירוחם?

הדבר הראשון זה חום ונוף מדברי

אז בגדול בשני הדברים אתה צודק. העניין הוא שיש פה עוד כל כך הרבה מעבר, שצריך רק להכיר ולגלות, ואחד הדברים החזקים שמתקיימים פה הוא עושר תרבותי

אז רגע לפני, תעשי לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים: הגעת בתור סטודנטית למה? מה למדת? ומה עשית מאז ועד שפתחת את זואק?

הגעתי בתור סטודנטית ללימודי הרוח (היסטוריה וספרות עברית) באוניברסיטת בן גוריון, ועם תעודה לעיצוב ותקשורת חזותית מאריאל. בשלב הזה של חיי היו לי שני כובעים מקצועיים שונים: היה לי את הכובע של העיצוב הגרפי ואת הכובע של העולם החברתי. אני מנחת קבוצות, ובעשר השנים האחרונות מובילה תהליכי מנהיגות בנגב.

בתחילת הדרך שני הכובעים האלה היו נפרדים לגמרי, ולא ראיתי בהם חיבור. מה שקרה בשנים האחרונות, זה ההבנה שלי שמה שמעניין אותי הוא דווקא החיבור בינהם, והאופן שבו עיצוב ותרבות הופכים להיות קטליזטור לשינוי חברתי

ואיך נכנסה לתוך כל זה מרוקו? אני בדרך כלל לא שואל שאלות על מוצא אבל נראה לי שפה זה מתבקש – יש לך קשר משפחתי אליה?

לפני שש שנים, אני ויניב (בן זוגי) החלטנו שאנחנו לוקחים פסק זמן, אורזים תיקים על גב, ואת יעל המתוקה שלנו (שהיתה בת שנה) ועוברים לגור תקופה במרוקו. לשאלתך – אני לא מרוקאית, אני פרסיה־אשכנזיה. יניב מרוקאי, אבל מעבר לקשר השורשי, מרוקו סיקרנה אותנו כמרחב רב־תרבותי, כמדינה מוסלמית, עם היסטוריה יהודית ועם קהילה יהודית שחיה שם גם בימים אלו. העושר הזה קרא לנו, והחלטנו שאנחנו מגשימים את החלום.

הדסה שרת בלימודים עם המאסטר, איברהים זואק. צילום: מ״ל

ספת זואק בסטודיו. צילום: Elena Belentyeva

תוצר של סדנה בסטודיו. צילום: מ״ל

שכרנו דירה בעיר מרקש וחיינו שיגרה מיוחדת בלבה של מרוקו. עבדנו עם הקהילה היהודית בעיר, והתחלנו תהליך של שיפוץ מאחד מבתי הכנסת העתיקים והפיכתו למוזיאון. אחד החלומות שלי למסע הזה היה ללמוד אומנות מרוקאית מסורתית.

לא כי תכננתי לחזור ולייסד את זואק בארץ, אלו ממש לא היו התוכניות שלי. מבחינתי לחוות את מרוקו דרך האומנות המסורתית שלה, זה לחוות את מרוקו בצורה הכי אותנטית, דרך הדי־אן־איי המקומי שלה

איך קיבלו אותך שם? וזו שאלה שבטח עוד תחזור, על ניכוס תרבותי, על אותנטיות – מילה בעייתית לכשעצמה, ועוד

האמת שלא ידעתי למה לצפות, וכמובן שבמהלך חיים במקום, יש רגעים כאלה וכאלה. אבל בסך הכל קבלת הפנים במרוקו היתה טובה ובהרבה רגעים גם מרגשת. הדור המבוגר בעיר עוד זוכר את הקהילה היהודית שחייה במקום, וחווינו לא מעט רגעים של חיבור ושל מפגש דתות ותרבויות, שיכול להיות תקווה והשראה גדולה למה שקורה אצלנו בארץ.

באופן ספציפי, איברהים, האומן שאצלו למדתי את האומנות, ושהפכתי לשוליה שלו, שמח מאוד על האפשרות ללמד ולהעביר הלאה את האומנות המפוארת (שעברה במשפחה שלו במשך תשע דורות). הייתי מגיעה אליו כל יום לכמה שעות, וכמה שזה נשמע קלישאתי, בנוסף לסודות האומנות המיוחדת, בלי שפה משותפת, הצלחנו דרך האומנות לצור קשר מיוחד שמלווה אותי עד היום

מה למדת אצלו? ומה הבאת מזה לזואק (ומה הפירוש של זואק בכלל)?

אז נתחיל מהסוף זואק היה שם המשפחה של איברהים. משמעות של המילה זואק במרוקאית היא עיטור/קישוט, וזה תיאר את המקצוע המשפחתי שלהם: עיטור רהיטים ואריחים מעץ.

זו אומנות שמבוססת על מוטיב הערבסקה, והטכניקה היא משיכות מכחול אחידות, במספר שכבות שיוצרות פטרנים שלמים. הטכניקה המסורתית מצריכה מיומנות וניסיון, ומאופיינת בעיטור עמוס בצבעים וצורות

זו אומנות שמבוססת על מוטיב הערבסקה, שמאפיינת את אומנות האיסלם (הערבסקה מופיעה או כתשליב גיאומטרי או כאלמנטים מעולם הטבע), והטכניקה היא טכניקה של משיכות מכחול אחידות, במספר שכבות שיוצרות פטרנים שלמים. הטכניקה המסורתית מצריכה הרבה מיומנות וניסיון, ומאופיינת בעיטור עמוס בצבעים וצורות

אז מה קורה בזואק?

כשחזרנו לארץ הרגשתי שנחשפתי לעושר תרבותי מאוד גדול, שיש לו מקום להתקיים פה. וכשאני אומרת ״פה״ אני מתכוונת גם לירוחם ולנגב – שהתרבות המרוקאית היא חלק משמעותי בסיפור של המרחב פה. אבל יותר מזה – פה – אצלנו בישראל: מדינה בלב המזרח התיכון, שהאיסלם הוא חלק בלתי נפרד ממנה. הבנתי שאני רוצה להמשיך ליצור ולתת במה לאומנות הזו פה.

סדנאות בסטודיו. צילומים: מ״ל

פרט משולחן זואק. צילום: אור אלכסנברג

לצד זה, שאלת הרלוונטיות הובילה אותי להבנה שמעניין אותי ליצור שפה עיצובית אסתטית, שרלוונטית למרחב ולתקופה. עניין אותי לחשוב מה קורה לאומנות המרוקאית כשהיא עוזבת את גבולות סמטאות מרקש, ומגיעה לישראל של שנת 2016. איזה שפה עיצובית חדשה נוצרת שנפגשים בה המסורת והמודרנה, המזרח והמערב. ושאלה נוספת ששאלתי את עצמי – איך אני מנגישה את האומנות הזו, ומגיעה איתה לקהל הרחב?

איך באמת?

שתי השאלות האלו הובילו אותי לשנה של מחקר: חקרתי טכניקות וחומרים שונים, ובסופה של השנה פיתחתי טכניקה ייחודית שמאפשרת לא.נשים להגיע לסטודיו, וליצור בעצמם אריחים/רהיטים בשילוב האומנות המרוקאית. וברגע שהסדנה הראשונה יצאה לדרך, ואומנות הזואק המחודשת נפגשה עם הקהל, הבנתי איזה כח עצום יש לדבר הזה.

והיום זואק משמש כמרכז תרבות ותיירות. מגיעות לפה קבוצות מהארץ והעולם, לחוות תרבות מקומית, להכיר עוד חלק בסיפור הישראלי ובסיפור של הנגב דרך האומנות. דרך החוויה העיצובית

אז אני רוצה לחזור לסוגיות של ניכוס תרבותי. זה משהו שיש לו מודעות גדולה בעולם, וביקורת גדולה נגד מהלכים דומים של קבוצות, חברות ומותגים, ואני תוהה איפה את ממקמת את עצמך ביחס לסוגיות האלו

אני חושבת שהגבול בין ניכוס תרבותי לבין הנגשה ושייכות הוא דק. ברגע ששימוש בנכסים תרבותיים הופך לציני, מסחרי, אנתרופולוגי ושטוח זה קצה בעייתי. אבל הקצה הבעייתי השני הוא סירוס של החגיגה התרבותית.

אחד הדברים שהבנתי במהלך העשור האחרון, זה עד כמה תרבות מקומית היא נכס; של חברה ושל מקום. ובהמון מובנים אני חושבת שהחברה הישראלית חסרה את זה מאוד. אנחנו חברה צעירה, שמסיבות שונות לא השכילה עדיין לחגוג מספיק את התרבויות השונות בה, על כלל המאפיינים שלהן.

הגבול בין ניכוס תרבותי לבין הנגשה ושייכות הוא דק. ברגע ששימוש בנכסים תרבותיים הופך לציני, מסחרי, אנתרופולוגי ושטוח זה קצה בעייתי. אבל הקצה הבעייתי השני הוא סירוס של החגיגה התרבותית

אחת החוויות החזקות במרוקו היתה העושר התרבותי: שאלתי את עצמי  איך זה שבתי הכנסת בירוחם לא נראים כמו בתי הכנסת במרוקו? איזה עוצמה וכח יש לאומנות במרחב הפרטי והציבורי. ואיפה היא אצלנו? ואגב, זה גם זרק אותי מיד לבית של סבא וסבתא שלי שהגיעו מאיראן למעברה, והפער התרבותי שחוו עם ההגעה לכאן.

ולכן, בשאלת הניכוס, אני רואה את הדברים מהכיוון ההפוך: דווקא לדור שלנו, יש את ההזדמנות לתת במה ופרשנות מחודשת ורלוונטית למסורות שקשורות בהיסטוריה של החברה שלנו. וזה לא ניכוס, זה להחזיר לפאזל חלק שחסר בו. וככל שניתן מקום לתרבויות השונות ככה החברה כולה תצמח מזה.

וכמובן שהצניעות היא חלק מהדרך הזו

את אופטימית? (בקשר לצמיחה ובכלל)

באופן כללי אני טיפוס אופטימי. אני חושבת שההכרה באתגרים ובמורכבויות, לצד היכולת לצאת רגע מהזום־אין ולהביט קדימה ולהוביל לשם, הן הדרך לשינוי

אז אם אמרת זום, מה קורה עכשיו במרכז כשאין תיירים ובטח יש פחות קבוצות? מה התכניות?

הקורונה שינתה את חוקי המשחק: חגגנו אירוע השקה לסטודיו חדש שחנכתי בדיוק לפני חמישה חודשים, וזה היה האירוע האחרון בסטודיו, כי יום למחרת החלו ההגבלות אחרי שלב הבאסה וההלם, שאלתי את עצמי איך אני הופכת להיות חק מהפיתרון במקום להיות חלק מהבעיה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בהתאם למצב, הפקנו ערכות זואק לבתים. חלק מהקסם של זואק זה העובדה שהטכניקה מרגיעה מאוד (מזכיר מנדלות במדיטטיביות), והתוצרים ממלאים בגאווה. ובכלל יצירה עושה טוב לא.נשים. בנוסף, אחד הדברים שהכי חסרים בתקופה הזו, ואחת הגזרות שהכי נפגעו ממנה, זה עולם התרבות. ובעזרת הערכות והרצאות מקוונות, אנחנו מנגישים תרבות לסלון הבית. פה בארץ, וכן למקומות שונים בעולם

תוצר של סדנה בסטודיו. צילום: מ״ל

The post הדסה שרת: התרבות המרוקאית היא חלק משמעותי בסיפור של המרחב פה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

את תחילת דרכי כאוצר התחלתי בתערוכה האחרונה שיצרתי כאמן, אי שם ב־2013 בפריז. הצגתי תערוכת יחיד בשם Skin Issues שהוצגה ב־La Chapelle des Petits Augustins, החלק הכי עתיק בשרשרת המבנים של ה־Ecole nationale supérieure des Beaux-Arts.

המקום אסף למעלה מ־400 שנה העתקים של יצירות המופת המפורסמות שהשפיעו על אמנים עד תחילת המאה ה־20, החל מחלקי ארכיטקטורה גותית ועד ליום הדין האחרון והעבדים של מיכאלנג׳לו; סוג של האינטרנט של הדברים לפני שהומצא גוגל אימג׳ס. חדר פלאות שמבטל את תפיסת החלל והזמן, ושבו כל נרטיב תולדות האמנות המערבית יכול להתקיים בחדר אחד.

החוויה הזו, של הניסיון לקיים יצירה עכשווית לצד הנוכחות המאוד פיזית של ההיסטוריה, הביאה אותי לנקודת שינוי ביחס לעצמי. קרה שם משהו – אני עדיין לא מבין לגמרי מה – שהיה מספיק עוצמתי בשביל לגרום לי לגמרי לשנות כיוון.

מתוך התערוכה Skin Issues, פריז, 2013. צילום: מ״ל

בר ירושלמי, Alejandero. צילום: מ״ל

Hannah Honeywill, Scar. צילום: באדיבות האמנית

נגה ענבר, מתוך התערוכה Panacea. צילום: גלריה 43Inverness street

שנתיים לאחר מכן, אחרי לא מעט נסיונות מגומגמים וחבלי לידה, מצאתי את עצמי אוצר את הפרוייקט הראשון שלי, Panacea. הייתי אז סטודנט לאוצרות בגולדסמית׳, וחיפשתי מודלים שאפשר לעבוד איתם ברמה מתודולוגית. עניין אותי הרעיון של הפצע הפיזי, הפציעה כפתיחה של הגוף – שער ממשי שבו החוץ והפנים נפגשים.

התערוכה תפקדה וחולקה על פי המודל של העור, המורכב מהאפידרמיס, שטח העור החיצוני, המגן על הדרמיס, שם נמצאות כל הרקמות, העצבים וכלי הדם. עבדתי עם אמנים ואמניות ישראלים (מיכל בר־אור, נגה ענבר, עומר אבן פז) ולונדונים ועירבתי לא מעט אנשי מחקר, היסטוריונים של הרפואה, פרפורמרים ופעולות קבוצתיות שגישרו רעיונית ופיזית בין שכבות העור. 

התחנה האחרונה

התערוכה ״34״ שנפתחה זה עתה במשכן האמנים בהרצליה, היא תוצאה של מהלך עומק שעשיתי עם האמן משה רואס. זו אחת מהפעמים הנדירות שחברות עמוקה משתלבת עם עבודה בצורה כה ישירה.

התערוכה מתפקדת כריבוע קסם – מטריצה מתמטית בצורת גריד ריבועי שכל פאותיו מגיעות אל אותה תוצאה (34 במקרה הזה). המודל המתמטי הזה מופיע שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, ומשמש כנקודת חיבור בין המתמטיקה, ״המדע הטהור״, לבין תורת הנסתר – הרובד המיסטי של המציאות. במקרה של התערוכה, החידה הזו מקבלת ממשות בידיו המיומנות של משה, הממיר את אותו ריבוע קסם רעיוני למעין חדר תעתועים, גן פסלים שמרחפים בו כלי מתכת בדיוניים – רפלקציות על החומר שנותרות ללא מענה או פונקציה. 

אני רואה את התערוכה הזו כדיוקן עצמי של משה, יוצר הנושא בקרבו את הידע לשלוט ולעצב את עולם החומר סביבו, אך נותר בפליאה מתמדת אל מול ה״למה״ של החיים – הנעלם הנחבא בריבוע הקסם

אחד הדברים שהעסיקו אותנו במהלך בניית התערוכה, היה המחשבה על מושג ההתמרה האלכימית, הרגע שבו גוף הידע של היוצר פוגש את הידע האורגני הגלום בחומר עצמו, במקרה הזה המתכת. אני רואה את התערוכה הזו כדיוקן עצמי של משה, יוצר הנושא בקרבו את הידע לשלוט ולעצב את עולם החומר סביבו, אך נותר בפליאה מתמדת אל מול ה״למה״ של החיים – הנעלם הנחבא בריבוע הקסם. 

משה רואס, מתוך התערוכה 34. צילומים: כרמית חסין

מכל מלמדיי השכלתי

ב־2016 עבדתי כסטאז׳ר בטייט מודרן תחת האוצרת הראשית על תערוכת הרטרוספקטיבה של אגנס מרטין. החוויה שם הייתה סוג של שוק תרבות מבחינתי, להבין איך המכניזם הזה מתנהל וזז: שורות על גבי שורות של אוצרים ועוזרי אוצרים שיושבים בחדרים צפופים ליד מחשבים מבוקר ועד ערב עד שעשן שיוצא להם מהאוזניים, ערימות של חוזי השאלה, טקסטים שיוצאים וחוזרים מעריכה דקדקנית, ותחושה שאתה רק בורג קטן במערכת ענק שתפקידה לקבע ולהמציא את הזהות התרבותית שאלפי אנשים יצרכו מדי יום. 

ובתוך כל ההמולה הבירוקרטית הזו: אגנס מרטין – אמנית שהיה לי מעט ידע עליה והייתה רחוקה מאוד מרשימת הפייבוריטים שלי. ואיכשהו מתחת לכל גלגלי השיניים הקרים של המוסד יוצאים מארגזי ענק הציורים שלה, תחת שכבות אינסופיות של חומרי בידוד. הבנתי שם לראשונה משהו על ציור: איך אשה אחת עם סרגל באורך 15 ס״מ משרטטת בסבלנות שיטתית קוים וריבועים בתבניות קבועות. ציורים שהיא מדווחת שהגיעו אל מול עינייה כחיזיון בגודל של 10×10 מ״מ, וכל מה שהיא עושה זה להגדיל במשך עשרות שנים של קריירה את אותם ריבועים זעירים לידי קנווסים ענקיים, פשוט כי היא החליטה שחשוב שיתקיימו. פאקינג אמייזינג. 

תערוכת החלומות 

אני לא חושב שיש לי תערוכת חלומות, מהסיבה הפשוטה שאני לא בטוח שתערוכות הן המודל הכי מוצלח ליצירה. אנחנו עומדים אל מול תקופה מאוד מאתגרת של שינויים, שבה יתחילו להתפורר הרבה ממבני התרבות שאליהם אנו מורגלים.

אני מרגיש שהרבה אנשים יוצרים סביבי מתחילים להתעורר אל המציאות הרב־ממדית של היצירה שלהם, וחוזרים אל תפקידי יסוד של האמן בחברה: מספרי הסיפורים, מחוללי האשליות, יצורים מיתולוגיים בעלי פנים כפולות, המתבוננים אחורה בזמן ולוקחים אחריות על מזוודת התרבות האנושית שאותה הם נושאים, ומעיזים להביט קדימה אל הריק ולשרטט את הקוים למה שעוד לא דומיין. 

תצוגה מרהיבה ככל שתהיה, היא רק חלק קטן ממה שאמנות יכולה להיות. ואם יש משהו שאני רוצה לדמיין כעשייה עתידית, זה קודם כל האפשרות שלנו לייצר מרחבים שבהם נוכל לחלוק ולשתף ביננו את הידע הגנטי־תרבותי שקיים בנו

תצוגה (מלשון להציג, to exhibit something) מרהיבה ככל שתהיה, היא רק חלק קטן ממה שאמנות יכולה להיות. ואם יש משהו שאני רוצה לדמיין כעשייה עתידית, זה קודם כל האפשרות שלנו לייצר מרחבים שבהם נוכל לחלוק ולשתף ביננו את הידע הגנטי־תרבותי שקיים בנו: משהו שאני אוהב לקרא לו ״מרחבי נשימה״.

מרחב שבו מתקיימת קרקע פוריה שמאפשרת למחשבה יוצרת להתבטא וללמוד מתוך מגע עם גופי ידע אחרים. כמו כל צורות החיים, גם ליצירה יש תנאי קיום, שבלעדיה היא פשוט לא תשרוד, והמחויבות הראשונית שלי (של כולנו אני מאמין) היא לאפשר מקורות הזנה, מים וקרקע פיזיים ונפשיים, כדי שאותם אורגניזם יחודיים ימשיכו את תהליך האבולוציה שלהם.

האל יאנוס, מוזיאון הוותיקן. צילום: Fubar Obfusco, ויקיפדיה

בקרוב אצלך

זה כבר יותר משנה וחצי שאני עובד יחד עם אמנית הקול ויקטוריה חנה על תערוכת היחיד הראשונה שלה. ראיתי אותה יום אחד מופיעה במועדון הפסאז׳ מול קהל צפוף של צעירים ומבוגרים, שהתנועעו מהופנטים אל מול המוזיקה שלה, וידעתי שאני פשוט חייב לעבוד איתה. אנחנו עובדים מתוך מחקר שהיא עושה מזה מספר שנים סביב קמעות יהודיים שאותם היא ממירה לפרטיטורות מוזיקליות.

הפרויקט, שעוד מחפש בית בימים אלו, הוא בנייה פיזית של קמע חי, שאליו יוכלו אנשים להכנס לסשן קולי שבו יופעלו עליהם רגע של מאגיה אמיתית, שבה קול יתממש בגופו החי של המבקר ויעביר לתוכו בעזרת ויברציות קוליות את המידע התרבותי הקיים בקמע. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

במקביל אני עובד על פיתוח של פרויקט אחר לגמרי ואולי קצת הזוי – משחק מבוכים ודרקונים לאמנים. מדובר בתוכנית שעוד ממש בחיתוליה, שנולדה מתוך עניין מתמשך במנגנון של המשחק.

הרעיון פשוט: אני מספר לכם סיפור, עולם בדיוני שבתוכו אתם כשחקנים/אמנים מתקדמים ועושים החלטות. הסיפור הזה אינו קבוע, והוא נשזר ומשתנה אל מול הסיפור הפרטי של כל אמן/ית והרצונות שהם מביאים לתוך אותו עולם; סוג של קבוצת מחקר אמיתית המורכבת מאנשים יוצרים, המבוססת על בחירה חופשית ועיקרון המזל (אי הידיעה). רק שהמחקר קורה בדמיון בלבד, ואין לו גבולות. בכלל.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מגלים אוצרות // בר ירושלמי appeared first on מגזין פורטפוליו.

נעם ונטורה בכברי

בגלריה השיתופית היהודית ערבית בכברי תיפתח בשבת תערוכת היחיד של נעם ונטורה, 100% (אוצר: אבשלום סולימן). פני השטח של עבודות הציור של ונטורה מפגישות בין טקטיקות ציוריות שונות, שכבות והמצאות חזותיות המסוכסכות באופן כלשהוא בינן ובין עצמן. התערוכה כמכלול מתנסחת כסדרה של שאלות פתוחות על נושאים מוכרים – נופים, טבע דומם, ציורים המבוססים על תצלומי משפחה וציורי מבנים ספציפיים שהאמן מתעד ומצייר בכברי, קיבוצו.

במקביל לתערוכה מוצגת בחלל המנהרה בכברי התערוכה של תמר הורביץ ליבנה ואמיר ירחי, תפרנית: מיצב צילומים תלוי־קהילה, תוצאה של מהלך של אמנית יחידה תושבת המקום, שמצאה את עצמה במהלך סגר הקורונה הראשון בתפקיד חדש ביחס לקהילת הבית שלה.

נעם ונטורה, 100%. צילום: אמיר ירחי

הרי ברון בבית האמנים

תערוכת היחיד של הפסל הרי ברון, סף המציאות, תיפתח הערב בבית האמנים בתל אביב (אוצרת: דליה דנון). המפגש עם עבודותיו של ברון מזמן חוויה של פליאה, שכן נדמה שיצירותיו משוחררות מכל מוסכמה ותבנית מוכרות. פסליו ותבליטיו שנוצרו בתהליכים טכנולוגיים יחודיים, פרי המצאתו, מכילים צירופים מפתיעים של אביזרים ופריטים שלוקטו מאתרים שונים, ותחבירים של מרקם ומסה יוצאי דופן.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

המרקמים הצבעוניים עשירים בהתרחשויות שמזכירות נופים בראשיתיים, תהליכים גיאולוגיים, אלמנטים פולחניים קדומים, ריתמוסים מוסיקליים ופעילויות שקורות מתחת לפני השטח. חלקן כוללות פרטים מיניאטוריים שרק מבט קרוב ואינטימי יכול להתוודע אליהם. לעיתים הפרטים האלה כה זעירים שיש צורך בזכוכית מגדלת כדי לגלותם.

הרי ברון בבית האמנים. צילום: ינס ברון

גיל יפמן ודב אור־נר, מתוך נונפיניטו. צילומים: מ״ל

אלה ליטביץ, מתוך נונפיניטו

נונפיניטו בארטפורט

נונפיניטו, תערוכת סוף תוכנית הרזידנסי של ארטפורט, תיפתי הערב עם עבודותיהם של יעל פרנק, מרב קמל וחליל בלבין, גיל יפמן, אלה ליטביץ, דור זליכה לוי, רות פתיר (אוצרת: ורדית גרוס). המושג נונפיניטו מתייחס במקור לסדרת פסלים לא גמורים של כמה מאמני הרנסנס, אך משמש גם לתיאור הרצון המודע לייצג רעיונות בשלבים שונים של עשייתם, תוך כדי קריאת תיגר על מושגים של תוצאה, סיכום וסוף, ותוך השארת מקומות פתוחים עבור הצופה. נונפיניטו מטבעה אינה תערוכת גמר או תערוכת סיכום. מוצגות בה עבודות חדשות של אמני התוכנית שנוצרו בחודשים האחרונים ומשקפות את מה שהעסיק אותם בשנה האחרונה. 

The post הרשימה המשותפת // 20.8.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפני חודש, כשמיכל פז קלפ הציעה לאצור תערוכה עם עבודות שלי בנושא ים – לכבוד צאת הספר ״צרות בצרורות״ (הוצאת כתר) שמתרחש כולו מעל ומתחת למים – חשבתי שלא נמצא הרבה איורים שציירתי בנושא. אבל היו: גיליתי שהים הוא סביבת המחייה החביבה עלי (אבל רק בספרים).

הים הוא דמות נהדרת לעבוד איתה. כמו לחיים עצמם יש לו הרבה מצבי צבירה, ופרצופים. הוא יכול להיות רגוע והוא יכול להיות מסוכן, הוא יכול לתת הרגשה של תחילתה של הרפתקאה חדשה והוא יכול להיות מייאש ממש. ואת כל הדברים האלו הוא מקפל תחת הגלים, גם כשהוא נראה לוח חלק.

בספר ״צרות בצרורות״ הים הוא שחקן משנה עם תפקיד גדול. הספר נולד במחלקת יולדות, לא כשעירסלתי את בתי הקטנה בשלווה בזרועותי, אלא קצת אחרי, כשהיא אופסנה בחמגשית לתינוקות עם צהבת תחת פלורסנט. זה היה יום אחרי שהשתחררנו ולכן המתנתי לה במשך יומיים על ספסל באזור המבקרים וניסיתי לתפוס קצת דקות של שינה.

הייתי קצת צופה מהצד. למרות שרק לפני שלושה ימים ילדתי שם, כבר הספקתי גם להשתחרר וגם לחזור לבית החולים עם המאושפזת הקטנה (הספקתי גם להינעל שם בשירותים אבל זה לסיפור אחר). אני זוכרת שהבטתי על הנשים במחלקה, כל אחת עם הקשיים שלה ועם ההתמודדויות והטלטלה של הימים הראשונים של אמהות חדשה.

והמבט הזה מהצד, יחד עם חוכמת החיים המצטברת שלי, הובילו אותי מיד למסקנה שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע. תוך כדי נמנום על ספסל המבקרים קפצו לי לראש אלברטיני וג׳ורג׳ שטים על שבר הספינה שלהם ומנסים להתמודד עם שרשרת אירועים שמסתחררת סביבם.

עלילת הספר – שבמקור נקרא ״הרבה יותר גרוע״ – מתחילה ברגע שאחרי שהספינה של צמד המלחים אלברטיני וג׳ורג׳ נטרפה בלב הים. הם צפים על שארית הספינה שלהם, ואז, כשנדמה כאילו לא יכול להיות גרוע יותר, מתחיל לרדת גשם. בעוד שאלברטיני העגלגל והכועס לא מאמין שהמצב יכול להתדרדר, ג׳ורג׳ הזחוח מבטיח לו שתמיד יכול להיות גרוע. 

ובאמת כך נהיה: מעמוד לעמוד מצבם של החברים הולך מדחי אל דחי. ואם בהתחלה יש תחושה שלהקת דגים מעופפים עם שלשול היא התחתית, במהרה מתחוור שיש אפשרויות גרועות יותר (נגיד להיבלע על ידי לוויתן שאכל רק סנדוויץ׳ טונה חודש שלם).

ארמון בחול

השכנים

משפחתי וחיות אחרות

דרכים

תמיד בהתחלה של עבודה על ספר, ההתרגשות של הרעיון החדש נמהלת אצלי בתחושה שיש מצב שאני לא יודעת לעשות את זה; שאולי הפעם לא אצליח להוליך את הדמויות ואת הסיפור מהתחלה ועד הסוף. כנראה בגלל שאני מאיירת, רוב המחשבות וההבנות אצלי באות רק כשאני מתחילה להניע את שרירי האיור: זו הדרך שבה אני חושבת. והכתיבה מגיעה קצת בהתחלה וקצת במהלך ומתיישרת רק ממש בסוף (לפעמים רק כשכל האיור ממש גמור ואני מרגישה שסוף סוף הבנתי מה קורה פה ולאן כל זה הולך).

אבל מאחר ו״צרות״ הוא הספר השלישי שלי הייתי יותר בטוחה, הרגשתי שלמדתי מהעורכות שעבדתי איתן ומהילדים שלהם קראתי את הסיפור ומהמון טעויות שעשיתי בדרך. היה לי יותר קל למצוא את הקולות של הדמויות, את המילים שהיה נראה לי שיהיה כיף להקריא, ואת האיזון הנכון בין סיפור שהוא מצחיק אבל גם קצת מורכב ושימושי לחיים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לפעמים בספרי ילדים מחפשים מסר חד משמעי, מסקנה ברורה וצידה קונקרטית לדרך, שהילד יוכל לצעוד איתה מהספר חכם ומנוסה יותר. אני חושבת שיש מקום לכל מיני ספרים, גם לכאלו שיש בהם אמירה יותר תת קרקעית ולא ישירה. אני לא מאמינה שמי שאופטימי תמיד יקרו לו דברים טובים, ושחשיבה חיובית עוצרת שלשול אצל דגים מעופפים, אבל בהחלט חושבת שלדעת לצחוק על הדברים, וגם קצת להתלונן עליהם, זה משהו שממש עוזר בחיים (מנסיון).

ולכן רציתי שהסיפור לא יהיה מדריך לילד שנתקע בלב ים, אלא צורת הסתכלות שאולי תעזור לו קצת להתמודד עם סערות שהחיים יביאו איתם. לי זה ממש עזר על ספסל המבקרים במחלקת יולדות.

–

גלים | עינת צרפתי מציירת ים
אוצרת: מיכל פז קלפ
בית מיכל, הגר״א 10, רחובות
נעילה: 30.10

צרות בצרורות

The post עינת צרפתי // צרות בצרורות appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפני 10 שנים

גלית גאון הגיעה לחולון בסוף 2006, כדי להקים ולנהל את המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, שנפתח שנה לאחר מכן עם שתי תערוכות. ב־2008 היא הצטרפה לצוות ההקמה של מוזיאון העיצוב, ״בדיוק בזמן כדי לעמוד מתחת לקשתות הקורטן המופלאות כשהן מונפות למעלה להתחבר אחת לשניה, בסוג של מלאכת יד בקנה מידה עצום״, היא נזכרת.

המוזיאון נפתח לקהל במרץ 2010 עם התערוכה מצב הדברים, וסביב הפתיחה פרסמתי שני ראיונות נרחבים עם גאון. מתוכם אני זוכר במיוחד שני דברים שהיא אמרה על מוזיאונים ככלל, ועל מוזיאונים לעיצוב בפרט.

הראשון: ״הדבר הכי חשוב לדעת במוזיאון הוא שאין אמת אחת״.
השני: ״שאנשים יגידו ׳הייתי היום במוזיאון, למדתי משהו חדש, הבנתי משהו שלא הבנתי קודם, בא לי רעיון מעולה, קרה לי משהו׳. לא צריך להתפעם בכל פעם, לא מכל דבר צריך להתמוטט. לפעמים מספיקות חוליות קטנות של התרגשות ושל תובנה.

״אם נדבר עם האנשים, ונבין איך עיצוב מדבר על תקשורת שלנו עם הסביבה, זה עם זה, שלנו עם הבית שלנו, עם בני המשפחה שלנו, זו תהיה הצלחה. איך שהבית שלנו נראה, ככה גם מערכות היחסים שלנו נראות״.

מצב הדברים, מוזיאון העיצוב חולון. צילומים: אלעד שריג

בזמן ההקמה. צילום: מ״ל

עשר שנים לאחר מכן – שכללו מספר לא מבוטל של ראיונות, שיחות, הרצאות ושיתופי פעולה – היא מוסיפה: ״אנחנו מדברים הרבה על תערוכות עיצוב בינינו – בכל הזדמנות – בין תערוכות שאתה ואני אוצרים, ומנהלות שיחה על מה זה מוזיאון לעיצוב, מה מותר, צריך, וכדאי לעשות בו.

״וגם כשאנחנו נוסעים לתערוכות במילנו או בכל מקום אחר בעולם – זה הדבר שמעסיק אותי כבר המון זמן, 30 שנה אם סופרים את הזמן שאני אוצרת בעצמי תערוכות, וכמעט 50 אם סופרים את הזמן מהתערוכה הראשונה במוזיאון ישראל. נדמה שלא יכולתי לעשות שום דבר אחר, אבל אני חושבת שלא הייתי בוחרת לעשות שום דבר אחר״.

מה מעניין אותך במיוחד?

״מעניינים אותי המעצבים והמעצבות, על מה הם חושבים, מה מניע אותם, איך הם ממשיכים ומגלגלים מחשבות אודות תרבות חומרית כאילו אין גבולות ופוליטיקה, רק חומר וצורה, מבנה ושירה. מעניינים אותי האנשים שמגיעים למוזיאון לראות דברים ׳רגילים׳, כמו שפעם אמר לי מישהו, באופן לא רגיל; אנשים שמתמסרים למסע המוזיאלי המרתק שבו מותר לצאת מהיום יום בכדי להביט בו דרך נקודת מבט חדשה״.

פאסט פורוורד

התערוכה האחרונה שאצרה גאון במוזיאון העיצוב חולון ב־2015, הייתה ״בין לבין״ של סטודיו ננדו, ביחד עם מריה כריסטינה דידרו. זו היתה התערוכה ה־100 שלה, שלאחריה ״סיימתי את התפקיד ויצאתי לראשונה בחיים לחופש של חודשיים (כן כן, היה מעולה)״.

בחורף 2016 הגיעה גאון בפעם הראשונה לאיסלנד למפגש ראשון עם צוותי הקריאייטיב של פסטיבלי המוסיקה של רד־בול, ומאז היא מלווה אותם. בסוף אותו חורף היא פתחה את התוכנית לאוצרות בעיצוב במחלקה ללימודי המשך בשנקר. ״התכנית הפכה להיות קהילה של אוצרות דעתניות, מדוייקות, יזמיות ובכלל קבוצת נשים מרתקת שצועדת יחד בעשייה יוצאת דופן״, היא מספרת.

סטודיו ננדו, מוזיאון העיצוב חולון. צילומים: Takumi Ota

חפץ מעבר, מוזיאון לתרבות הפלשתים באשדוד. צילומים: מ״ל

באותה עת התחילה גאון ללמד בבצלאל, במחלקה לתרבות חזותית וחומרית, קורס אודות תערוכות העיצוב הגדולות לאורך ההסטוריה, ״קצת תולדות מוזיאוני העיצוב ואיך כל זה הביא אותנו להיום״; ובשנקר במחלקות לעיצוב פנים מבנה וסביבה, עיצוב תעשייתי ותקשורת חזותית, כשהיא מלווה את פרויקטי הגמר ״בשלב שבו מתחילים לחשוב את הצורות במילים, או במילים שאנחנו מכירים טוב יותר ׳הפרויקט שלי הוא…׳״.

בנוסף, מידי שנה גאון אוצרת מספר תערוכות עיצוב: ״לפעמים הן תערוכות יחיד, לפעמים הן מלוות מעצבים צעירים, לפעמים הן סוף של תהליך מתכתב ארוך עם מעצבים שאיתם אני משוחחת כבר שנים. אני משתדלת אחת לשנה לצאת עם התערוכות הגדולות יותר את גבולות תל אביב – ירושלים. בשנה שעברה זה היה ערד, השנה אשדוד עם התערוכה חפץ מעבר… אני בדיוק מתלבטת איפה תהיה התערוכה של שנה הבאה.

״ואני מלווה מוזיאונים חדשים בתהליכי הקמה ומשתדלת לפנות זמן ללמוד כל יום משהו חדש. כך, השנה פלוס האחרונות היו סוערות: הקמתי את פורום העיצוב באיגוד המוזיאונים ובמרץ 2020 התמנתי להיות ראש מכון שנקר לחקר העיצוב בישראל״.

נכון לעכשיו

״עשר שנים וקורונה אחת אחרי, אני חושבת שהעקרונות והערכים המרכזיים שאיתם יצאתי לדרך נשארו כשהיו. אולי כי אני חושבת ששום דבר לא מובן מאליו וכל תערוכה מחייבת אותי לחשוב כאילו היא הראשונה, ומצד שני מכריחה אותי להביא את כל הנסיון המצטבר שלי פנימה לתהליך. 

״אני מרגישה שכל תערוכה ותערוכה מלמדות אותי ׳זן ואמנות הקמת התערוכה׳: סובלנות ואהבה ליוצרים, לקהל, למקום, מגבלות ואיזון בין כולם. בסופו של דבר לא מדובר על דעתי הפרטית, אלא על היכולת לקרוא טקסטים מילוליים, חומריים, מסורתיים, רגשיים, חברתיים שמתחוללים במרחב המשותף, ולבדוק מה המשמעות של תרגומם לתערוכה״.

למה הכוונה?

״מה תהיה המשמעות שלהם כשיעמדו יחד, מה ירוויחו מי שיבקרו בתערוכה. אני מאמינה בתערוכות שנוח לשהות בתוכן, שמשרות בטחון רגשי, חזותי ותודעתי. כי כשהמגננות יורדות והמבקרים מרשים לעצמם להיזכר שמדובר בכל אחד מאיתנו, קורה משהו יקר ערך בחוויה האינטלקטואלית והרגשית כאחד״.

ומה הקורונה שינתה או חידדה בזה?

״החודשים האחרונים החזירו אותנו לחשוב על הדרך – על התרגום של כל המחשבות האלה למרחב, ממשי או וירטואלי. מוזיאונים ריקים הם עצובים – כי הם רק חצי סיפור. החצי השני נלחם על חייו ברחוב. ולא, אני לא מאמינה שצריך כבר עכשיו לעשות תערוכות ׳קורונה׳ אבל צריך למצוא דרך לשמור על המוזיאונים, על הגלריות, על היוצרים והיוצרות, כדי שהזיכרון המשותף שלנו לא יהיה מוכתב על ידי תעמולה פוליטית או פחד אלא יהיה תוצאה של חופש יצירה ותקווה.

צריך למצוא דרך לשמור על המוזיאונים, על הגלריות, על היוצרים והיוצרות, כדי שהזיכרון המשותף שלנו לא יהיה מוכתב על ידי תעמולה פוליטית או פחד אלא יהיה תוצאה של חופש יצירה ותקווה

״מבחינה זו התפקיד של מוזיאונים לא השתנה הרבה: לזכור, לאסוף, לשמור, לחקור ולהציג אותנו. לספר את הסיפור של ההווה המתמשך דרך פרספקטיבות שונות, בכלים שונים. אני מאמינה שמוזיאונים צריכים להיות אמיצים, לא לפחד לשאול שאלות, להשאיר שוליים פרומים, להיות גמישים ולא נוקשים, בינתחומיים ולא לינאריים; לזכור שאין דרך אחת לספר סיפור ואין סיפור אחד שהוא נכון. מה שמעניין הוא המסע, השותפות של האוצרים, היוצרים והקהל במסע הזה והוא אף פעם לא נגמר״.

מתוך ״יצאו מכלל שימוש״, מרכז אדמונד דה רוטשילד. צילומים: חן שרון

בעוד 10 שנים

״מי יודע, תראה מה קרה בחצי השנה האחרונה. אני מקווה שבעוד עשר שנים נדבר על הדור הבא של האוצרות והאוצרים החדשים שצמחו בתוכנית ומאתגרים את הפורמט. אני רוצה להגיד לך בעוד עשר שנים ׳הן והם באמת יותר טובים ממני, וזה נהדר!׳, אני מקווה שיהיו מוזיאונים וגלריות ואוספים ומחקר ושלא נשכח בשביל מה אנחנו קמים בבוקר.

אני מקווה שבעוד עשר שנים נדבר על הדור הבא של האוצרות והאוצרים החדשים שצמחו בתוכנית ומאתגרים את הפורמט. אני רוצה להגיד ״הן והם באמת יותר טובים ממני״

״אני חולמת על הרגע שבו נוכל להישען אחורנית ונפסיק להילחם בשדים של הכסף וה׳אין תקציב׳ ובמקום שחיתות ומלחמה, התקציב יופנה לתרבות; ואז מוזיאונים יהיו פתוחים לכולם חינם אין כסף. הלכתי רחוק מידי?

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לקריאה נוספת

מאז חודש מרץ אני יותר בעניין הקשבה, אולי כי שעות הישיבה הארוכות מול הזום והמיילים הפכו מתישות מידי. להקשיב אפשר בהליכה, בגינה, תוך כדי הכנת לחם… לדוגמה, design.emergency הוא חשבון ואתר שפתחו פאולה אנטונלי, אוצרת בכירה לעיצוב ואדריכלות ב־MOMA, ומבקרת וחוקרת העיצוב אליס רוסתורן, כדי לדבר על תפקידם של מעצבים בתקופת המגיפה האחרונה.

ממש ממליצה להקשיב לסדרת השיחות של מוזיאון העיצוב ויטרה: אם בתחילת התקופה השיחות היו יותר ״עתיד המוזיאונים״, עכשיו הן מתרחבות גם לתוך התערוכות ושאלות אודות אוצרות וחפצים. ולבסוף אני ממליצה להרשם לניוזלטר של התוכנית לאוצרות או פשוט לבוא לאינסטגרם שלנו – שווה.

The post בחזרה לעתיד // גלית גאון appeared first on מגזין פורטפוליו.

האוצרת סבטלנה ריינגולד נבחרה לתפקיד האוצרת ראשית של מוזיאוני רמת גן. היא תכנס לתפקידה מיד לאחר החגים, במטרה להכין את אשכול הפתיחה ברבעון הראשון של שנת 2021, במוזיאון לאמנות החדש ההולך מושלם בימים אלו בשטח של כ־3,000 מ״ר. היא נבחרה לתפקיד על ידי ועדת מכרזים שכללה את עו״ד רועי ברזילי (סגן ראש העיר ויו״ר הדירקטוריון של המוזיאון), עדנה מושנזון, ד״ר רונית מילנו, שלומית נמליך ודורית ווליניץ.

ריינגולד, שמסיימת את כתיבת עבודה הדוקטורט שלה באוניבסיטת חיפה, היא בעלת תואר שני בתולדות האמנות והיסטוריה מאוניברסיטת חיפה. ריינגולד הועסקה במוזיאון חיפה מזה 24 שנים, ובשנים האחרונות מילאה את תפקיד האוצרת הראשית של המוזיאון. החל מ־2009 אצרה תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד במוזיאונים השונים של העיר חיפה: מוזיאון מאנה־כץ, מוזיאון הרמן שטרוק וכן מוזיאון חיפה לאמנות.

מראה הצבה בתערוכה ״עושות היסטוריה״ במוזיאון חיפה לאמנות. צילום: מ״ל

ריינגולד גיבשה חזון אוצרותי ותכנית תערוכות רב שנתית לשני מוזיאונים חדשים שהצטרפו לחברת מוזיאוני חיפה בשנים 2013-2011 – מוזיאון מאנה־כץ ומוזיאון הרמן שטרוק. התערוכות שאצרה במוזיאון חיפה לאמנות שאפו לאפיין פרקטיקות אמנותיות עכשוויות ועסקו בסוגיות הבוערות של שדה האמנות הישראלית והבינלאומית. מבין התערוכות הבולטות שאצרה: אמנות מסוכנת, Fake News – Fake Truth, אנונימיX: סוף עידן הפרטיות, Shop it! ועושות היסטוריה, שהוצגה לאחרונה במוזיאון חיפה לאמנות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״כאוצרת אני שואפת ליצור מרחב המאפשר חיבור בין אמנות למעורבות חברתית״, מסרה ריינגולד בתגובה למינוי. ״גישה אוצרותית המתבססת על שילוב בין אמנות לחברה, יוצרת תרבות שוויונית ותורמת לדמוקרטיזציה אמיתית של השדה האמנותי. עבורי העשייה בתחומי האמנות היא דרך חיים ודרך פעולה חברתית ותרבותית״.

The post סבטלנה ריינגולד נבחרה לתפקיד האוצרת ראשית של מוזיאוני רמת גן appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי? 

רוני אביב, בת 27, ניו יורק / תל אביב.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

רווקה בחסות הקורונה.

מה בצלחת?

הכל מהכל, העיקר שיהיה רענן ומגוון. אני אוהבת במיוחד שייק תרד מנגו וקמבוצ׳ה. 

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

אני מציגה עכשו ב״עשרה תרגילים בסגנון״, תערוכה קבוצתית בגלריה אינדי שאצרה גלית סמל. בתערוכה, אני מציגה שתי סדרות, כעשרה צילומים בכל סדרה. העבודות נעשו בשנה וחצי האחרונות, במהלך לימודי תואר שני באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. 

זו התערוכה הראשונה שאציג בארץ מאז תחילת הלימודים, ואני מאוד שמחה על ההזדמנות לחזור לדיאלוג כאן. השנתיים האלו היו הזדמנות לפרום את האופן שבו יצרתי: לחפור עמוק לתוך התכנים, להתנסות בהצבה, קצת לשבור את הכלים, לפעמים את הראש. ועכשו, השאלה ״נו, אבל מה הנושא?״ לא ממש מדגדגת אותי, ואני פשוט שמחה להסביר. 

שתי הסדרות שבתערוכה משלימות אחת את השניה: אחת מאוד אמריקאית והשניה ישראלית. בעבודות אני עוסקת ברבדים המינורים של חיי היום־יום: מקומות חיכוך בין גוף לחלל, בין טראומה לשתיקה, והזליגה של הדברים החוצה, תוך התבוננות איטית.

ללא שם, שיער

ללא שם, שיער

ללא שם, שיער

ללא שם, גורים

ללא שם (גור)

ללא שם (גור)

״שיער״ צולמה בחדר ששכרתי מהאוניברסיטה. בדירה, בין עשרות דירות, בין עשרות בניינים, כולם מלאים בסטודנטים, שבקרוב יוחלפו באחרים. הרהרתי על היותי חלק חילוף בתוך מכונה משומנת. הדירה, בניגוד אלי, נשארת במקומה, וצוברת אליה את חוויות הדיירים הרבים. הרצפה של חדר השינה הבריקה מכל שכבות הלקה שהעמיסו עליה. ובין השכבות שאריות גוף וחוויה – שיער, שריטות ובליטות כאלו ואחרות.

את ״גורים״ התחלתי בקיץ שעבר, כשביקרתי בארץ. הפער בין הדימוי לשימוש מעניין אותי; מעטפת קישוטית למציאות מחורבנת. זה מתח שאני ממשיכה לעבוד איתו, וכשאפשר למתוח את הדימוי ה׳׳משעמם׳׳ ולחלץ ממנו את היסוד החמקמק שלו, מגיעים למטען שמעבר. 

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה? 

נחשפתי לדי הרבה אמנים מפורסמים בזכות הלימודים. כצלמת, התלהבתי במיוחד לפגוש את שרה ואנדרביק, מוירה דייבי ולוקאס בלאלוק. איך היה? היה אחלה (לפעמים יותר, לפעמים פחות). יותר מכל, המפגשים האלו מחזירים לאותם שמות מרוחקים את הממד האנושי. ומשם, יש פרספקטיבה ותחושה של ״היי, אולי גם אני יכולה״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו? 

פשוט ולא קל: זמן, מקום ליצור, ומקום להציג. נתחיל בתערוכת יחיד, ונתקדם משם. 

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

לא מאוד מסעיר, אבל היה מאוד נחוץ: עשרה זוגות גרבי קרסול ב־5.90$. בשנים האחרונות סגנון הלבוש שלי נהיה יותר ויותר פרקטי, ויוצא שאני קונה פחות.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

שיחות קטנות

שיחות קטנות

שיחות קטנות

נזילות לעיתים נספגות

ביצות

The post מה קורה // רוני אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

״אני אדם אופטימי, הימרתי על כל מה שיש לי. אני מאמינה שאם נחשוב שלום, יהיה שלום. אם נחשוב על עתיד, יהיה עתיד״: אלו דברים שאמרה המעצבת דורין פרנקפורט לפני כחודש, בראיון שהתפרסם בישראל היום. ״אני מסתכלת על מה שקורה, ואני באמת חושבת שהמון דברים טובים ייצאו מזה״, היא הוסיפה על המשבר הכלכלי שפרץ בעקבות הקורונה. ״אנשים יבינו מי סופר אותם ומי לא, ומה חשוב באמת״.

אלו לא משפטי האופטימיות היחידים, של פרנקפורט, שממשיכה ומפזרת את אבק קסמיה ללא לאות. גם עכשיו, ועל אף המצב והקשיים שכרוכים בו, בתחילת השבוע השיקה פרנקפורט את קולקציית סתיו 2020 של בית האופנה שלה, תחת הכותרת ״זן ים תיכוני״ סתיו/חורף 2020.

במעמד ההשקה אמרה פרנקפורט ש״השנה, חוסר הוודאות שכולנו חווים, החזיר אותי למחשבות על תקווה, התחלות חדשות וסובלנות לדרך השונה שבה בחר כל אחד מאתנו לחיות. מיום הקמתו של בית האופנה שלנו, האג׳נדה מתמקדת בעיצוב וביצור מקומיים של בגדים במחירים מדודים, שמשמשים את הלובש/ת במשך שנים רבות. כתב היד הנינוח והייחודי מאפשר ביטוי אישי ללקוחות במנעד רחב של מידות וגילאים״.

זו לא הפעם הראשונה שפרנקפורט מעניקה לקולקציה שלה את השם ״זן ים תיכוני״. ב־1983 היה הניסיון הראשון של בית האופנה לעצב מראה ישראלי בקולקציה שנקראה כבר אז באותו השם. גם אז זה התרחש במצב הקיצון ששרר במהלך מלחמת לבנון והמיתון הכבד שבא בעקבותיה. 

פרנקפורט חוזרת בסתיו 2020 לאותה נקודת מוצא. היא מציעה סדרת פריטים בודדים, ענוגים, שקטים ונינוחים, שמהם אפשר לבנות פאזל שירענן את המלתחה אבל גם כזה שיככב בה שנים רבות, כמו שפרנקפורט מתכוונת תמיד בעיצוביה.

הפריטים בקולקציה שואבים השראה מסיפורה של הארץ: אמנים, משוררים, טבע, מנהגי עדות ופוליטיקה מקומית, כמו גם נוסטלגיה הקשורה בחתירה לעתיד. הבדים שבהם היא משתמשת בעיצוביה הם בעיקר בדים טבעיים עם אחוזי לייקרה לנינוחות ונוחות, במבחר אריגים, סריגים, אורגנזה וטולים שנצבעו כך שישתלבו אל תוך המלתחה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הקולקציה מתאפיינת בטונים וטקסטורות בגוונים רבים של כחול מרגיע וצונן. עוד מופיעים לבן־שמנת בגווני צמר כבשים, גבס, חלב ואפור על גווניו. פרנקפורט מעידה על האפור שהוא הצבע הנפוץ ביותר בטבע ומבחינתה הוא מבטא רב גוניות; כי החיים הם לא שחור ולבן ,יש גם הרבה אפור באמצע ושחור בניואנסים שונים.

פרט לקולקציית הבגדים שמיוצרת בארץ, גם הנעליים, התיקים והאביזרים כולם מיוצרים אף הם בישראל. בהקשר לכך, את ההשקה חתמה פרנקפורט ואמרה ש״בימים לא פשוטים אלה, אני מוקירה תודה על כך שלצד המורכבות הרבה, מושגים כמו עבודה מקומית, צריכה מדודה, קיימות ושכר הוגן, הפכו למונחי מפתח בשיח בתחום האופנה״.

דורין פרנקפורט | ״זן ים תיכוני״ סתיו 2020
מחירים: מ־220 ש״ח לחולצה והלבשה תחתונה ועד 1,100 ש״ח לנעלים ותיקים
צילום: אסף עיני; איפור: נירית הירשמן; סטיילינג, נעלים ותיקים: קיאן פרנקפורט; דוגמניות: פאנטה פרדה וקארין קימל

The post דורין פרנקפורט: ״זן ים תיכוני״ סתיו/חורף 2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מידן מור אלון | COVID 20 (הדסה)

״הפקת אופנה״ שצולמה בעת הסגר: הדוגמנים – בני משפחה; הלוקיישן – הבית. באופן טבעי, העיסוק בביגוד ובהלבשה בתקופת הסגר, לא היה בראש העדיפויות. פרויקט זה מציג זווית אופנתית בימי קורונה, ומעודד הקפדה על לבוש ונראות, גם בתוך הבית. הפרויקט משלב אופנת בייסיק עם אביזרי הגנה שבהם אנו משתמשים – מסיכות וכפפות.

מידן מור אלון | COVID 20

מידן מור אלון | COVID 20. המחלקה לתקשורת צילומית, מכללת הדסה

אסראא עתאמלה | השפה השניה (ויצו חיפה)

כערביה פלסטינית מוסלמית, שחיה במדינת ישראל, שפת האם שלי היא ערבית והשפה השנייה שלי היא עברית. בבתי הספר הערביים נלמדת העברית כשפה שנייה, לא כשפה זרה. רבים מהעוסקים בחקר השפה טוענים שערביי ישראל מדברים בשפה חדשה – בסיסה הוא ערבית, אך שזורות בה אינספור מילים עבריות, חלקן בצורתן המקורית, אחרות תוך התאמה לדקדוק הערבי. זהו פרק נוסף במערכת היחסים בין השפות האחיות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אנחנו כולנו חיים כאן יחד, ולא נראה שזה הולך להשתנות בזמן הקרוב. בזמן האחרון חל שינוי כללי בתפיסה של החברה הערבית, ואחת האינדיקציות לכך היא רכישת השפה העברית. יש מי שרואה בכך תהליך בלתי נמנע, אפילו מבורך. אחרים מתריעים מפני טשטוש הזהות הלאומית הערבית, ואף מצביעים על ״השפה החדשה״ כהישג לציונות, המבקשת כביכול לנתק את ערביי ישראל ממקורותיהם.

אסראא עתאמלה | השפה השניה

נועה כרם בלומנדל (מוסררה)

קולאז׳ים שמחברים אלמנטים חיצוניים מהטבע לעולמי הפנימי. הקולאז׳ים נוגעים בנושאים של נשיות מכיוונים שונים – אלות במיתולוגיות שונות, פריון, אלוהות, הקשר בין נשיות לטבע ועוד. נועה כרם בלומנדל מצלמת דימויים מהטבע כמו פרחים, עצים וטקסטורות שמעניינות אותה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בנוסף היא מצלמת את עצמה בתוך הבית. את החיבורים היא עושה בתוכנת פוטושופ ובאמצעים ידניים של גזירה והדבקה. הצילומים והחיבורים ביניהם הם לרוב אינטואיטיביים ורגשיים, מתוך עניין בשילוב בין טקסטורות ושכבות שונות שנוצרות מחיבורים של דימויים רבים לכדי ישות אחת חדשה, שהיא בוראת ונותנת לה משמעות בעולם.

נועה כרם בלומנדל

נעמה לב רן | כפר בלב עיר (הדסה)

סרט תיעודי קצר העוסק בצעירים החיים בכפר סטודנטים וחווים את ימי הקורונה מזווית אחרת. סיפורה של קהילת כפר סטודנטים בשכונת רמט בלוד, שהמשיכה לפעול גם בימי הסגר: מספר סטודנטים בחרו להישאר בכפר, להתנדב וליזום פרוייקטים חדשים. הכפר נכנס למערך כוננות לשעת חירום והופך חיוני עבור העיר ותושביה. הסרט מאפשר הצצה לחייהם של הסטודנטים ותרומתם לקהילה בתקופה יוצאת דופן זו.

נעמה לב רן | כפר בלב עיר

שחר טישלר | אדוות (ויצו חיפה)

בתקופה שבה מרבית התקשורת נעשית בין מסכים, המיצב בוחן את תופעת האהבה העצמית ואת האופן שבו אנשים מציגים את עצמם ומפארים את עצמם באינסטגרם, ביוטיוב בבלוגים ובפלטפורמות שונות. הרשתות החברתיות מעניקות היכלי תהילה ל״עצמי״: אינסטגרם, לדוגמה, מהווה פלטפורמה להפצת דימויים המסמנים את הזהות האישית של כל משתמש ברבים, ולשתף את התחושות, המחשבות והסיפורים האישיים לכל המעוניין לקבלם. כל משתמש בוחר את הסימנים המייצגים אותו, אולם התצוגה הוויזואלית־וירטואלית אינה משקפת את האדם בממד הממשי, ואינה מפיגה את הבדידות של הדמויות.

שחר טישלר | אדוות

נועה לבנת אגמון | אחרונים (הדסה)

וידאו אינטראקטיבי לסמארטפון, המנגיש את יצירות חנוך לוין לקהל צעיר בהשראת שניים משיריו של חנוך לוין. הפרויקט שואף לחבר בשפתו החזותית המינימליסטית, קהל צעיר לטקסט הקנוני של לוין. באמצעות מסך הסמארטפון, היצירה מנגישה שניים משיריו של לוין: פנים של ילד באגם ועם מותי מותו של ילד, הלקוחים מתוך מחזור שיריו האחרון. היצירה עוסקת בקו התפר שבין הישן לחדש ובין הזקנה לילדות שבה עסק חנוך לוין בשיריו.

נועה לבנת אגמון | אחרונים

אפיף עמירי | Disturbia (הדסה)

סרט בחמישה חלקים בהשראת סיפור שהיה באמת. חלקו האחד של הפרויקט הוא סרט המתאר זוג אחים בסביבת חייהם, בשגרת יומם. אירוע שאליו נחשף אחד מהם הופך לטראומתי ומכונן עבורו. ארבעת החלקים הנוספים בפרויקט, מתמקדים בניסיון להמחשה חזותית של הטראומות: פחד, כעס, חוסר שינה, דיכאון.

אפיף עמירי | Disturbia

ניתאי לוי | מתוך החשכה השוררת יוצאת קבוצת חרקים ומערערת את המציאות (מוסררה)

חרקים נעלמים במהירות הולכת וגוברת, אולם הם גם בין המינים האחרונים שישרדו אפוקליפסה. הראייה האנושית מוגבלת ואינה מאפשרת לראות אותם באמת. הפרויקט שנמשך כשנתיים, החל בגישושים בעולם עדשות המקרו ונמשך אל עולם המיקרו, איסוף הציוד המיקרוסקופי והתאמתו לצילום בשיטת הערמה. באמצעות ההגדלה ניתאי לוי מדמיין את החרקים כחבורת יצורים אנושיים, כשהם מנסים לשרוד כאחת מצורות החיים האחרונות שנשארו על פני כדור הארץ.

ניתאי לוי | מתוך החשכה השוררת יוצאת קבוצת חרקים ומערערת את המציאות

The post בוגרים 2020  // המחלקות לצילום הדסה, ויצו חיפה, מוסררה appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב ג׳ני, מה שלומך? ומה קורה בשיקגו בימים אלו?

הי יובל. בוקר טוב. היום מזג האוויר קצת חורפי, אבל חוץ מזה בסדר

מה זה קצת חורפי? ומה המצב עם הקורונה אצלכם?

קצת אפרורי וקריר. מצב הקורונה יחסית לסיפורי ארצות הברית הוא בסדר. דברים מתחילים להפתח לאט לאט, השבוע נפתחו המוזיאונים בעיר אז זה מעודד מאוד

נייס. בואי תעשי לנו תקציר הפרקים הקודמים: איך מצאת את עצמך עושה תואר שני בשיקגו?

קצת במקרה וקצת מכוון. ידעתי שאני רוצה ללמוד בחו״ל, מכל מיני סיבות, אבל נראה לי בעיקר שלא היה כל כך לי חיבור למקום, יותר תחושות של זרות משייכות. ולפני כשלוש שנים השתתפתי בתחרות קטנה בפסטיבל הצילום, Open Portfolio Review, ושם פגשתי את לאורה לוטינסי. אמנית מדהימה, שפתחה אצלי פתח לחשוב על לימודים בשיקגו. היו לי משהו כמו שבועיים־שלושה לבנות תיק עבודות, לברר ולהתייעץ על מספר בתי ספר, ולהגיש. וככה מצאתי את עצמי פה

איפה זה פה? ואיזה מן תואר שני זה?

תואר שני במחלקה לצילום ב־School of the art Institute of Chicago. אני בטוחה שבעקבות הקורונה התוכנית הולכת להשתנות ולא תהיה דומה לאיך שהיא היתה בנוייה לפני.

אחד הדברים העיקרים בתוכנית הוא העובדה שלכל סטודנט יש סטודיו לעבוד בו. יש בזה משהו משחרר שאפשר לעשות מה שרוצים במספר המטרים הרבועים ולא לעבוד מהסלון בבית. אלו שנתיים ממש אינטנסיביות, גם מבחינת מעבר למקום חדש, תרבותית, וגם ללמוד בסוף בשפה שהיא לא שפת אם

And what I assume you shall assume

Apearance of yearning

ג׳ני רפלסון, Always there where it can see me

אבל איך זה עובד ? יש תרגילים? שיעורים? את צריכה להצהיר בהתחלה מה מעניין אותך? יש פרויקט גמר?

אפשר לקחת קורסים מכל המחלקות, מתולדות האמנות ועד עבודה ביציקת מתכות. ויש רמות לקורסים מרמת מתחילים שמותאמים לשנה ראשונה בתואר ראשון ועד לקורסים שמותאמים לסטודנטים לתואר שני בלבד. אז התרגילים משתנים עם רמת הקורס.

לרוב הקורסים של התואר השני אין תרגילים כי הם מצפים מאיתנו לדעת לעבוד לבד עם הכוונות של יועצים. לכל סטודנט תואר שני יש שני יועצים שאיתם נפגשים פעמים בשבועיים לדבר על מה שמעניין אותנו, מה אנחנו רוצים לעשות לקראת פרויקט הגמר או על תערוכה או כל דבר אחר.

אותי מאוד מעניין כל נושא ההגירה, שייכות, בית ומקום. יש פרויקט גמר, לא היתה לי אפשרות להציג אותו עדין כי בית הספר נסגר באמצע מרץ ועדין לא נפתח. ממש בקרוב צריך לעלות אתר לתערוכת בוגרים ובתקווה שבקרוב תהיה גם תערוכת בוגרים

מה מעניין אותך בהגירה, שייכות, בית ומקום?

זה מעניין אותי כי אני מהגרת/זרה בפעם השנייה בחיי. בפעם הראשונה כמהגרת מברית המועצות בישראל של שנות ה־90 ועכשיו בארצות הברית. אז הרבה שאלות וחיפוש אחר שייכות ובית עלו במהלך השנתיים האחרונות. נראה לי פשוט טבעי ששאלות כאלו יעלו

ספרי אם כך איך זה בא לידי ביטוי בעבודות שלך. או במילים אחרות: מה עשית בשנתיים האחרונות?

החורף ממש קשוח בשיקגו, ארוך וקר. מבחינתי הוא מתחיל בספטמבר כשהסתיו שלהם מתחיל. במשהו כמו החודש הראשון שלי בשיקגו, יאן (טיכי) הזהיר אותי שהחורף מתחיל מוקדם ולא יהיו לי צמחים לצלם. והוא צדק. בראיה לאחור אני מבינה שהתחלתי לחפש תחליפים לבית, לדברים שמזכירים לי את הבית, כמו חדר המדבר בגן הבוטני בשיקגו, משהו בצבעוניות שם ובחמימות.

נסעתי לאריזונה ולדיונות באינדיאנה כדי לראות ולהרגיש משהו דומה לישראל. וזו חוויה שעדין אין לי מילים לתאר אותה: לראות משהו כל כך דומה לישראל כל כך רחוק, ואז להגיע לישראל ולא להבין איך ראיתי את הנופים כדומים. הם לא באמת דומים

נסעתי לאריזונה ולדיונות באינדיאנה כדי לראות ולהרגיש משהו דומה לישראל. וזו חוויה שעדין אין לי בדיוק מילים לתאר אותה. לראות משהו כל כך דומה לישראל כל כך רחוק, ואז להגיע לישראל ולא להבין איך ראיתי את הנופים כדומים. הם לא באמת דומים.

אז מה שעשיתי בשנתיים האחרונות הוא לחפש בית וקצת להתאכזב ממנו

ופרויקט הגמר: הוא סיכום של זה? תמונת מצב? מה תכננת להציג בתערוכה שלא קרתה בינתיים?

תכננתי להציג בתערוכה את פרויקט הגמר שהוא ממש על זה. הוא אוסף של צילומי וידאו וסטילס מכל המקומות האלו על החוויה הזאת של התלישות, החיפוש והאכזבה. ממש לא חשבתי שאתגעגע לשמש החזקה, או לשפה הרוסית בבית

מעניין. אני כבר חצי שנה בלונדון ואני ממש לא מתגעגע לשמש של חודש אוגוסט בתל אביב. אני תוהה אם זה קשור לזה שזה רק חצי שנה ולא שנתיים, או לכך שהחורף פה לא קשוח כמו בשיקגו

מעניין. אולי שכחתי איך שמש של חודש אוגוסט בתל אביב מרגישה. אני ממש זוכרת את תחושת השמש המחממת על הפנים אחרי החורף של שנה שעברה שהיה ממש קר. היו מספר ימים קשוחים שהטמפרטורה הגיע למינוס 25 או מינוס 30. זהיה חורף קצת טראומתי

טוב, זה באמת לא סימפטי…

ג׳ני רפלסון. צילום: עמיחי מלכי

Oleanderr

Every beginning is only a sequel, after all

Here we meet halfway home

מעניין אותי אם כך איפה את רואה בעבודות שלך מהשנתיים האחרונות המשך או התפתחות לעבודות שלך עד היום, ואיפה את רואה בהן משהו חדש או אחר או כזה שהפתיע אותך

שאלה מעניינת. אני רואה בעבודות החדשות התפתחות והתרחבות: נושא ההגירה הוא נושא סופר רחב. לפני המעבר לשיקגו התענינתי בתרבות הרוסית שכמעט מחקתי לגמרי בעקבות העליה. ניסיתי להתחבר וליצור לעצמי את התרבות הרוסית דרך סיפורים של אנשים אחרים עליה. 

המעבר לחקור את הזהות הישראלית שלי מאוד הפתיע אותי, אולי זה היה מובן מאליו ואולי כי פשוט בארץ לא הייתי ישראלית אלא רוסיה ובשיקגו הפכתי לישראלית. עדין יש פה שאריות של המלחמה הקרה

וואלה, לא חשבתי על זה. אז יש תובנות או מסקנות? או שזה עדיין בתהליך?

זה גם וגם, התחלה של תובנות שעדין בתהליך. אולי יותר שאלות מתובנות. לפי מה אנחנו מגדירים בית? האם בית זה מקום פיזי או שבית זה בראש? ואיך מגדירים שייכות למקום ולתרבות? כמה זמן לוקח להיות שייכת למקום או תרבות?

טוב זה חיים שלמים. בת כמה את?

אני בת 34

אז יש עוד זמן… מה הלאה? נשארת בשיקגו? מה התכניות?

חחח… כן בינתיים אני נשארת בשיקגו לשנה נוספת לעבוד, להציג, לעשות רזידנסי ואחר כך נראה

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

חשוב? טוב אולי רק שאני מקווה שכולנו נמצא בית

1642 015

0150 009

The post ג׳ני רפלסון: בשיקגו הפכתי לישראלית appeared first on מגזין פורטפוליו.

החפרפרת

סוכן פרטי מעסיק את סרג׳יו, אלמן בן 83, כמרגל בבית אבות, כדי לבחון חשדות הנוגעות להזנחה של אחת הדיירות. אולם סרג׳יו, הסוכן החשאי, חודר עמוק מדי ונבלע לדרמות, קונפליקטים ופרשיות רומנטיות בחיי היום־יום של המוסד הגריאטרי. זו העלילה שעומדת במרכז החפרפרת, סרטה של הבמאית הצ׳יליאנית מייטה אלברדי, שישודר ביס דוקו.

התוצאה של נקודת המוצא השובבה הזו היא שעה וחצי קסומות, מלאות באנושיות, חמלה והומור. תארו לכם ג׳ימס בונד בן 83, מעט פחות שרמנטי, הרבה פחות ליבידו, משוטט בין דיירות בית האבות ונאבק עם טכנולוגית המעקב שנתן לו Q. כשהלילה יורד, בונד יושב לדווח למפעיל שלו על ממצאיו. זו האווירה שאופפת את החפרפרת, שמצליח להיות מסמך תיעודי אינטימי ומכמיר לב על החיים בגיל השלישי; ובו בזמן קומדיית ריגול מודעת לעצמה. 

מלבד ההיברידיות הז׳אנרית, החפרפרת מצליח לפרוץ את גבולות הסטריאוטיפ של גיל הזהב ומספק עדות אופטימית על החיים בתחנה הסופית שלהן. סרג׳יו, שרק חיפש מעט פרנסה ומפלט מחוויית בדידות, מוצא כי החיים לא נגמרים עד שהם נגמרים באמת. הוא הופך לחביב הבנות, ל״מלך הכיתה״, ונאבק ברצון לקיים מערכת יחסים נוספת אחרי מות אשתו; והוא גם רוכש ייעוד ותחושת ערך חדשה.

לגיבורים מלאי החן מצטרפת עבודת עריכה מחושבת, שמדגישה התפתחויות עלילתיות, שכן כל רובד מסתיר מאחוריו רובד נוסף ומקסים לא פחות. זה לא יהיה הימור מופרך להגיד שהחומר התיעודי הזה יתעצב לרימייק בדיוני בעתיד הנראה לעין.

החפרפרת. צילום: Pablos Valdés

סיבוב אחרון

סיבוב אחרון הוא ניסיון להיות זבוב על הקיר בתוך בר בלאס וגאס – וגם קצת מחוצה לו. הצופה מוזמן להאזין לשיחות הלקוחות השיכורים, מהטריוויאלי ועד לפוליטי, להתוודע לקהילת הלקוחות ולקשרים הרגעיים שנוצרים ביניהם.

בבר הצבעוני נראה כי הכול נעקר ממקומו: כל לקוח מצוייד בארגז של חלומות מנופצים, כמו פליט מזמן אחר ומחיים אחרים. המצלמה משוטטת בין האנשים והאירועים לאוביקטים הממוקמים בבר: קופסת נגינה, כוסות אלכוהול, תמונות כוכבים, תפאורות וינטג׳, כולם מוארים בזוהר מזויף. להתרחשויות אין מסגרת עלילתית ברורה וקוהרנטית, כך שההקשר נראה מנותק וחד פעמי, כמו הדמויות. 

אחת מהן מעידה על עצמה בתחילת הסרט: ״אני גאה בעצמי על זה שלא הפכתי לאלכוהוליסט עד אחרי שהפכתי לכישלון, כי אלכוהוליסטים נכשלים זה משעמם. אני הרסתי את החיים שלי פיכח ואז הגעתי הנה״. אולם ההתחלה המבטיחה מתדרדרת במהירות אל מחוזות של שעמום חסר פואנטה. חווית הצפייה בסיבוב האחרון מזכירה יותר יציאה כושלת לפאב השכונתי בחברת תמהונים ששותים יותר מדי, מאשר יצירה תיעודית העוסקת בנושאים ברורים.

ייתכן שפרשנות מפותלת תצליח למצוא משמעות נחבאת ביחס לקריסת החלום האמריקאי וגסיסתו בתוך פאבים חשוכים; אולי אפילו ביחס להלך רוח פוסט־מודרני של השטחה ועיקור המשמעות של חיי היום יום. אולם למען האמת, להיות זבוב על קיר של בר אמריקאי נדמית בסרט כחוויה משמימה ומיותרת.

סיבוב אחרון. צילומים: Bill & Turner Ross

להיות מים

להיות מים מגולל את סיפור חייו של ברוס לי מילדותו המוקדמת בשנות ה־40 עד להיותו כוכב בעסקי השעשועים ההוליוודיים, חרף האתגרים שעמדו מולו באותה תקופה, וכלה במותו הלא צפוי בטרם עת, בגיל 32. ברוס לי הופיע בסרטים מגיל ילדות, היה אלוף אגרוף, מורה לריקוד, פיתח ולימד אומנויות לחימה והיה למורה הסיני הראשון שלימד קונג פו בארצות הברית. תשומת לב רבה מוקדשת למאבק של לי בתקרת הזכוכית ההוליוודית, שניצבה מעל ראשיהם של שחקנים סיניים ואסיאתיים בכלל, עד שהצליח לשבור אותה.

אבל ״להיות מים״, שישודר בהוט 8, מנסה להחזיק יותר ממה שהוא מסוגל. הסרט מתאמץ להיות שני דברים בו זמנית: ברובד אחד, דיוקן ביוגרפי של האדם שמסתתר מאחורי האיקונה הציבורית שלו. ברובד השני, מסמך תרבותי ביקורתי שמתאר מסכת זיקות ענפה בין דמותו של ברוס לי למאפיינים תרבותיים והיסטוריים של החברה האמריקאית בתקופה שבה חי ובתוכה ניסה להיטמע.

 כדיוקן ביוגרפי, הצלחתו חלקית בלבד, בשל התמונה החלקית והאידיאלית שהוא מתאר. למעט חלקים אינטימיים בודדים, כמו הקשר עם בתו, היצירה שומרת על מרחק מהאדם עצמו ומותירה אותו כדימוי מיתי מועצם. השיח עליו אפוף נוסטלגיה, מחמיא לכל תכונה בו ועורך האדרה לכל פרק בחייו. מסתבר שיש אדם מושלם, וקראו לו ברוס לי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בפן השני, הסרט הוא טקסט תרבותי מרתק: הוא שזור בביקורת על היחס האוריינטליסטי לאחר הסיני. ההתחקות אחר הניסיונות של ברוס לי להגשים את חלומו, להיות כוכב קולנוע, חושפת גזענות חריפה בחברה האמריקאית בכלל ובתעשיית הקולנוע ועסקי השעשועים בפרט. קשה שלא להעריץ את תעוזתו להילחם במציאות של אותה תקופה.

מאבקו ״לשבירת המחסום המיתי״, כפי שמעיד על כך אחד מחבריו, הייתה חלומו הגדול והנואש, חלום שהתגשם באופן טראגי רק לאחר מותו. אכן, ברוס לי הוא איקונה ייחודית בתרבות המערבית עד היום. זה לא רק בגלל שגוף היצירה שלו קטן יחסית לדימויו הבומבסטי, אלא גם בגלל שהיה אדם ש״זיקק בתוכו המון רגשות״. אבל ״להיות מים״ מצליח לזקק מעט רגשות ויותר עניין היסטורי בתרבות ובתקופה שבה לי פעל.

להיות מים. צילום: Bruce Lee Family Archive

The post דוקאביב 2020: ברוס לי, לאס וגאס ובית אבות  appeared first on מגזין פורטפוליו.

אילת משיח | Growth

השאיפה שלי לקיום חיים המשלבים בין הטבע והאדם, והתפיסה של ״אהבת החיים״ (ביופיליה), שימשו אותי כדי ליצור מערכת סימביוטית אחת המאפשרת שחרור מנטלי, רוגע ושלווה. אני מציגה פיתוח בר־קיימא של סדרת פריטי לבוש המשקפים אפשרות לדו־קיום בין הביוספרה והתרבות האנושית.

הפרויקט התפתח בשני מסלולים. האחד, מעבדת חומרים טבעיים שרקחתי, בישלתי ומרחתי על רשתות סינתטיות (וביניהם צ׳יה, טפיוקה, דפי אורז, גרביונים משומשים וצמר סלעים); והשני: גידול נבטים על מצעים טבעיים ששורשיהם נרקמים לתוך הרשתות הסינתטיות ומתאחים איתן. המטרה הייתה להשתמש בטכניקות אלו לשימוש עצמי בבית, ודרכן להכיר בחשיבות הטבע ולצמוח יחדיו.

אילת משיח | Growth. צילומים: שלא אריאל

יהונתן פישר | אנחנו לא משקל הזיכרונות שלנו

התעללות חברתית ובריונות הן מגפות חברתיות בחיי ילדים ובני נוער רבים ברחבי העולם. הן מלוות בחוויות של להיות רדוף, לא מובן, אבוד, שבור, לבד ובלתי נראה לאחרים. זאת חוויה של רדיפה ופלישה לאזור הבטוח שלך ולו רק בגלל מי שאתה. גדילה במציאות טראומטית כזו משאירה צלקות רגשיות, מחשבות על בריחה והסתתרות או מפתחת מיומנות ״להיעלם״. קיר אחר קיר. אותו אדם נעלם, ונשארת ממנו ״קליפת אדם״ והוא מנסה לזעוק לעזרה, אך לא יכול לתת לכאב לצאת.

כמי שעבר התעללות חברתית בילדות, אני מרגיש אחריות ליצור דיאלוג סביב נושא כואב זה. האוסף שיצרתי מתייחס לאדם שעובר מסע נפשי־פסיכולוגי של התבגרות והתגברות על זיכרונות עבר כואבים וטראומטיים.

את הזיכרונות תרגמתי לטקסטורות שיצרתי בטקסטילים שבהם אני משתמש: המצולק, הנפוח, המכווץ, המלופף והפגיע. החלטתי להציג את המתח במצבים שבין שבריריות לעוצמתיות, חקרתי אפשרויות לשינויי גבולות הגוף המוכרים וניסיתי להמציא מחדש פרופורציות אנושיות ופיסוליות של גוף משתנה במרחב.

יהונתן פישר | אנחנו לא משקל הזיכרונות שלנו. צילומים: רוני כנעני

אביטל זהר | נצר

בחרתי לעסוק ביחסים בתוך המשפחה, ובאופן מיוחד בקשרים בין ״אחאות״, מונח המתאר את היחס הפיזיולוגי בין אחים שנולדו להורה משותף. בפרויקט חיפשתי לאפיין את ה״אחאות״ על כל המורכבויות המתקיימות בתוך המשפחה.

הטכניקה העיקרית בעיצוב הדגמים היא סריגה, ובאמצעותה חיפשתי לייצג סוגים שונים של קשרים – רופפים, הדוקים, נפרמים ולפעמים מתהווים. הלולאות שגדלות או קטנות בהתאמה לסוגי הקשרים שאני יוצרת, תלויות אחת בשנייה במארג משותף. עבדתי בעשב ים, שמשמש לרוב לקליעת סלים ומכלים, מתוך רצון לבחון את סוג ההכלה שבין אחים, חד־משמעית ללא גבולות? מוגבלת? או מלאה בחוקים? בחנתי איך בתוך קבוצה לומדים להכיל ולהיות מוכל, לשאת ולתת לאחר לשאת אותך.

אביטל זהר | נצר. צילומים: שלו אריאל

שירה ברזני | סימטריה וא־סימטריה

נקודת המוצא לפרויקט שלי הוא ה־OCD (הפרעה טורדנית־כפייתית) שמלווה אותי מילדות, ושמניעה אותי לנסות לשלוט בסיטואציות תוך ארגון מחדש של האופן שבו דברים מוצגים בפניי לכדי תמונה סימטרית. חיברתי בין שני עולמות: אדריכלות, המייצגת שפה מובנית שנוצרה בידי אדם, לעומת הטבע והמים, שמייצגים תנועה אורגנית וספונטנית שלאדם יש פחות שליטה עליה.  

יצרתי מערכות לבוש ותיקים שמצד אחד כמו מרחפים בתנועה בלתי נשלטת, ומנגד פריטים המורכבים מצורות גיאומטריות המשקפים שיטתיות, חזרתיות ויציבות. צבעתי את הטקסטילים במזיגה נוזלית של צבע כדי שהצבעוניות תהיה משתנה ובלתי צפויה.

שירה ברזני | סימטריה וא־סימטריה. צילומים: רוני כנעני

מאי זרקאוי | מי מסתתרת מאחורי הצעיף?

המסע שלי התחיל ממחקר של אפשרויות ביטוי לחופש, יופי, מגבלות, מתח וזהות, והדרכים לשקף אותן בלבישת הניקאב. אני רואה בניקאב עמדה עצמאית, זהות שנמצאת בין המציאות לגבולות שבה. הניקאב מייצגת אפשרות לשייכות חברתית, דתית ואינטלקטואלית.

 שגרת הכיבוש מאיימת באופן קבוע על הקיום והזהות בחברה הערבית־פלסטינית, ומובילה לייצור זהות מפוזרת בין ייצוגי חופש למגבלות. ההשתרשות של מדיניות הכיבוש משפיעה על טוהר הזהות הפלסטינית מבחינה חברתית ופוליטית. הפיזורים הללו יוצרים אנשים משני חלקים.

בפרויקט אני מתרגמת את תפיסת הקיום הכפול ומגדירה מרחב שמאפשר לחקור ולהגדיר את הזהות המפוזרת. אלו באים לידי ביטוי בסדרת תכשיטי פנים המתפקדים כמסכות ושמאפשרים מרחב קיום של שני תפקידים, חיים כפולים.

 הסדרה מאפשרת לאדם לבחור את הזהות שבה הוא רוצה להופיע אל מול העולם החיצו,ן כך שהמהות הפנימית לא תיפגע והוא יוכל להתקיים במקביל בין שני העולמות, האמיתי והמדומיין. העונד יכול להתאים את נוכחותו והתנהגותו לסביבה שבה הוא נמצא ולהגדיר זהויות שונות, החיצונית, החברתית והזהות האמיתית, הפנימית, שמסתתרת מאחורי המרקם השחור.

מאי זרקאוי | מי מסתתרת מאחורי הצעיף? צילומים: רוני כנעני

רבקה מזוז | אותה ילדה שהייתי

הפרויקט שלי עוסק בחוויה שלי כילדה יחידה לאם יחידנית. הילדה היחידה מגדלת את עצמה: היא בודדה ובוגרת ונושאת אחריות גדולה על כתפיה הקטנות. בדומה לצמחים, היא שואבת מסביבתה הקרובה את כל מה שהיא זקוקה לו, על מנת שתוכל לגדול ולהתפתח. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הדגמים משלבים שכבות של פרטי לבוש רחבים וגדולים ומנגד קטנים ומכווצים, שספק מגנים ועוטפים את אותה ילדה שהייתי, ספק חובקים וחונקים ומקשים עליה לגדול ולהתפתח. עיצבתי דפוסים בהשראת המשושה של הכלורופלסט, צבעתי בדים בקפה כסמל לעולם המבוגרים ובו זמנית מזכיר אדמה ובוץ, ולבסוף הנבטתי בתוך הטקסטיל עצמו גידולים שספק צומחים ומשגשגים על קרקע פורייה, ספק נהדפים ונחנקים בתוך הבגדים.

רבקה מזוז | אותה ילדה שהייתי. צילומים: רוני כנעני

The post בוגרים 2020 // המחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

בגלריה משרד בתל אביב מבקשים לשמור על מסורת של 26 שנים רצופות של הצגת אמנות ישראלית ובין־לאומית, במיוחד בתקופה קשה זו. הגלריה מזמינה אמנים ואמניות שרוצים לשמור על הרוח השיתופית שמאפיינת את המקום שייסדה רחל סוקמן בשנת 1994.

שאול בז, חלומות של משוררים. צילום: גלריה משרד בתל אביב

הגלריה הינה חלק מעמותה ללא מטרות רווח בשם המרכז לאמנות חזותית בתל אביב. הצגת תערוכה בגלריה כרוכה בתשלום, והיא מעניקה הצטרפות לארכיון ואתר הגלריה המציג תערוכות משנת 1994 ועד היום. בנוסף התערוכות הנבחרות יקבלו חשיפה בטרמינל, כתב עת דו־לשוני לאמנות המאה ה־21, ויוענקו שירותי ייעוץ אוצרותי, עיצוב גרפי (להזמנה), יחסי ציבור (כתיבת הודעה לעיתונות ושליחה לעיתונאים), תליית עבודות מקצועית, טיפול שוטף של החלל ואיוש הגלריה באופן מלא.

על ההצעה לכלול: שם הפרויקט; תיאור הפרויקט; התייחסות לאופן השימוש בחלל הגלריה.

על ההצעות להישלח בקובץ pdf למייל magazine@netvision.net.il 

מועד אחרון לשליחת הצעות: 1.10

The post קול קורא לתערוכות בגלריה משרד בתל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי עידו, הי ארנון, מה שלומכם? איך עובר עליכם קיץ 2020?

סביר

מסכים עם עידו

ועליך?

קצת לא נעים להגיד אבל לא רע בכלל… אני בלונדון כבר חצי שנה מתיידד עם אוכלוסיית הברווזים והברבורים המקומית; לא מתלונן. ובזכות המגיפה התחלתי לשמוע פודקאסטים לראשונה בחיי, באיחור ממש לא אלגנטי, וכך התוודאתי גם לדברים בעולם

נשמע מדהים. איך שמעת עלינו?

האמת שאני לא זוכר, בכל זאת אני מסתובב בעולמות האלו…

אני חושב שזה היה סביב הפרק עם מירי סגל, שבו גם הכי שמחתי לשמוע שיש לנו בפורטפוליו חלק קטן בהתהוות של הפודקאסט, אחרי שעידו השתתף במדור מה קורה שלנו, ואמר שהחלום שלו זה לעשות פודקאסט, וארנון קרא את זה ויצר קשר. אני צודק?

בדיוק, אתה למעשה הסנדק של הפודקאסט

כבוד! אז עידו, למה פודקאסט? ספר גם כמה מילים על עצמך לטובת מי שלא מכיר

אני אמן, בוגר התואר הראשון במחלקה לאמנות בבצלאל, וכרגע מיוצג בגלריה רו־ארט במסגרת פרויקט ״שאטל״. לגבי הפודקאסט, זו הייתה מחשבה ששילבה בין חווית הצרכן שלי כמאזין (בעיקר לפודקאסטים של ספורט ישראלי) יחד עם חווית הסטודיו שלי, שעם השנים כללה יותר ויותר שיחות ומפגשים. מצאתי צורך אישי שלי למסד את הפרקטיקה הזו, וקיוויתי שאנשים אחרים גם ימצאו בה עניין

ארנון, איפה תפס אותך הצורך של עידו?

בגדול אני חוקר ומבקר אמנות, והרעיון של פודקאסט על אמנות ישראלית צץ אצלי כשעשיתי את התואר השני שלי באמסטרדם. החוויה שלי הייתה שבכל ביקור בארץ אני רואה המון אמנות מעניינת, יותר מבאמסטרדם לדוגמה, אבל שהדברים שוקעים בתהומות הנשייה; שאין מספיק פלטפורמות ״עוטפות״ שמהדהדות את מה קורה.

מצב הפוך לגמרי ממה שחוויתי באמסטרדם: שם הייתה מעט אמנות מעניינת אבל המון שיח סביבה. הרגשתי צורך ליצור פלטפורמה שתעסוק גם בעכשיו של שדה האמנות המקומי וגם תעשה כבוד להיסטוריה שלו. וכשראיתי את הריאיון עם עידו, זה היה בול פגיעה. אחר כך נפגשנו בארץ והשאר היסטוריה

כלומר לא הכרתם קודם?

לא. כלומר, הכרתי את העבודות של עידו, שמאוד אהבתי, אבל ההיכרות האישית שלנו נוצרה רק סביב הפודקאסט

יפה! אז מה קרה מאז שנפגשתם לראשונה ועד הפרק הראשון שיצא לאוויר העולם בחודש ינואר השנה

ארנון בן־דרור ועידו גורדון. צילום: גיא נחמד שטרן

תכלת רם, True Love Leaves No Traces. צילום: מ״ל

האמת שלקחנו בערך חצי שנה לגבש את הפרויקט. מהצד שלי, ההחלטה ללכת על פעולה חוץ אמנותית שכזו הייתה מורכבת ודרשה הרבה התכווננות. צפו קצת ספקות לגבי ההיתכנות של אמן כמראיין של אמנים אחרים, אבל היות ואני מעט מיסיונרי ביחס לחשיבות של אמנים בהרחבה של תחום הפעולה שלהם אל מחוץ לסטודיו ולגלריה, הבנתי שאין לי ממש ברירה

ואז מה? מה החלטת שחשוב לכם? איך חשבתם לבחור את האמנים? על מה רציתם לדבר איתם? עוד לפני הפרק הראשון

לקח לנו זמן לגבש את הזהות של הפודקאסט, עוד לפני שהוא התחיל וגם בהמשך. מבחינת בחירת האמנים, התחלנו עם שני אמנים שאנחנו מעריכים, אבל שאנחנו גם מכירים אישית במידה כזאת או אחרת – תכלת רם וישי שפירא קלטר – כדי שתהיה נחיתה רכה. מאז, בחירת האמנים היא אחד הדברים שאנחנו מקדישים לו הכי הרבה מחשבה: איזון עדין בין מדיומים, דורות, רגישויות אמנותיות שונות, מידת מרכזיותו של האמן – שהשיח לא יהיה רפטטיבי מדי, שכל פרק יהיה מרענן.

ארנון בן־דרור: בחירת האמנים היא אחד הדברים שאנחנו מקדישים לו הכי הרבה מחשבה; איזון עדין בין מדיומים, דורות, רגישויות אמנותיות שונות, מידת מרכזיותו של האמן – שהשיח לא יהיה רפטטיבי מדי, שכל פרק יהיה מרענן

מבחינת איך מדברים, זה דבר שלמדנו תוך כדי תנועה. אנחנו מכינים מראש כמה נקודות שאנחנו לא רוצים לפספס, אבל אנחנו מקפידים להיות גמישים ולזרום עם הכיוון שאליו המרואיין מוביל, ובסוף אנחנו עושים קצת עריכה איפה שצריך. דוגמה אחת לתובנה שלמדנו מהר: כדאי להתחיל לדבר עם אמנים לגבי מה שהם עסוקים בו כרגע. גם אם העבודות שאתה הכי אוהב הן ישנות יותר; להתחיל את השיחה מהעכשיו ומשם להגיע למחוזות אחרים

הא! את זה הייתי יכול להגיד לכם… להתחיל בעכשיו.

ובואו נתקדם לעכשיו: שבעה פרקים לאחר מכן: מה עוד הבנתם על המהלך שלכם? מה התגובות שאתם מקבלים? מי הקהל שלכם? מה המקום שדברים בעולם תופס בסצינה, ומה השאיפה שלכם לגביו (המון שאלות, אני יודע…)

הצמיחה שלנו איטית אבל אנחנו לא ממהרים לשום מקום. החזון שלנו הוא ארוך טווח. קצב של 12 פרקים בשנה אומר שיש לנו לפחות עשור של דברים בעולם לפנינו כדי לכסות את השדה המקומי. אנחנו כל הזמן מתכננים קדימה והעונה הראשונה מלוהקת כמעט לחלוטין.

הקהל שלנו מגוון למדי, בתקווה שימשיך בכיוון הזה. אני אישית מאוד מכוון לסטודנטים, וחושב שלשיחות מהסוג הזה יש פוטנציאל לימודי גדול למי שמתחיל את צעדיו כאמן. התגובות בינתיים די מדהימות אם לומר את האמת, ונותנות מלא דלק להמשך

התגובות מאששות שעוד אנשים הרגישו בצורך הזה בפלטפורמה נוספת לדיון מעמיק באמנות מקומית, שזה משמח. כל חודש אנחנו צומחים עוד קצת ואנחנו מקפידים לתחזק את הפלטפורמות העוטפות שלנו. חוץ מהזמינות שלנו בסאונדקלאוד, בספוטיפיי ובאפל פודקאסטס, יש לנו עמוד פייסבוק שבו אנחנו מעלים אחרי כל פרק אלבום דימויים עם כל העבודות שדיברנו עליהן בפרק (של המרואיין ושל אמנים אחרים).

לצד זה, באינסטגרם שלנו עידו מעלה אחרי כל פרק מעין ״איור חי״ של הפרק שהוא משרבט בזמן השיחה. אולי זה גם המקום לומר שאנשים מאוד אוהבים את הקטעים המוזיקליים המתחלפים בתחילת ובסוף כל פרק, שמלחין עבורנו המוזיקאי אור רימר

יהודית לוין, איקרוס ודדלוס. צילום: סיגל קולטון

יהודית לוין, באמת ובתמים. צילום: סיגל קולטון

אתם יכולים לתת דוגמאות מתוך הראיונות שכבר פרסמתם, מה תפס אתכם במיוחד? הפתיע אתכם? משהו שבעקבותיו אמרתם רק בשביל זה היה שווה?

כל פעם מחדש אני מוצא את עצמי מתפעל מהתהליך שאני עובר מול האמן או אמנית שאנו מראיינים. למרות הכרות מוקדמת בדרך כלל עם העבודות, התהליך המקדים של המחקר והנבירה בארכיון, יחד עם ניסוח מבנה השיחה והמפגש עצמו, מייצר נקודת לפני ואחרי כל כך מובהקת. הקירבה שאני מרגיש אליהם ואל העבודות שלהם אחרי התהליך הקצר הזה, מחדדת את המטרה בפודקאסט הזה, והלוואי שנצליח ליצור את אותה התחושה אצל כמה שיותר אנשים

רגע ספציפי יותר שהיה משמעותי עבורי היה ממש בסוף הפרק האחרון עם יהודית לוין. כל הפרק היה מפתיע באינטנסיביות הרגשית שלו ובחופש המחשבה של יהודית ובפתיחות שאיתה היא באה. מולנו התיישבה פרסונה שאי אפשר להפריד את אמנותה מהחיים שלה.

בסוף הפרק ביצעתי איזו קריאה של עבודה שאני מאוד אוהב שלה משנות ה־70, שנקראת ״באמת ובתמים״, והיא מאוד התרגשה ממה שאמרתי. ״היה לנו רגע״, מה שנקרא. וככה, עם המוזיקה היפה של אור, נגמר הפרק. אני מקווה שהאנרגיה שנוצרה שם עוברת גם בהקלטה

עוברת. שמעתי את זה ברכבת בלונדון, זה היה רגע די עוצמתי (ובכלל זה היה פרק יוצא דופן). עידו: רגע אחד שאתה זוכר? משפט שמישהו/י אמרו?

כנראה הווידוי של מירי סגל שהורדנו בעריכה לבקשתה, לגבי מה גרם לה לסיים את הפרוייקט המקוון שלה ב־second life. השיחה איתה הייתה ארוכה מהרגיל ודי מדהימה, והגיעה באמת למקומות מאוד אישיים

מירי סגל, BRB

מירי סגל ואור אבן טוב, Don't Be Evil, גלריה דביר. צילום: אלעד שריג

שחר ״פרדי״ כסלו, זחל בולע כדור, מוזיאון הרצליה. צילום: יעל אנגלהרט

שחר ״פרדי״ כסלו, צל חם, מוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

בואו נדבר באמת על האורך: גם השיחה עם שחר פרדי כסלו לא הייתה קצרה במיוחד… לא חשבתם שצריך משהו קצר יותר? או שכל עוד זה מעניין אתכם אתם מאמינים שזה יעניין גם את המאזינים?

השיחה עם שחר לא הייתה בשליטתנו הוא נכנס לחדר כרוח סערה ולא הפסיק גם כשהלכנו יחד הביתה כל הדרך מבית אריאלה לצפון יפו. אבל באופן גורף, האורך לא מאוד מעסיק אותנו כמו שהעניין הוא ב־דיוק. השיחות מתנהלות בצורה כמה שיותר חופשית וטבעית, עם הגבלת זמן די מינימלית. אבל אנחנו כל הזמן חושבים על המאזין המדומיין

אם לחזור להתחלה, למה אתם חושבים שאין בארץ מספיק פלטפורמות לדיבור על אמנות? איזה מן דיבור אתם רוצים ליצור? עד כמה אתם רוצים להשפיע? ועד כמה אתם אופטימיים בקשר למהלך שלכם?

לגבי האופטימיות – אני מאוד אופטימי, הרבה בזכות התגובות לפודקאסט שמאשרות את האינטואיציות שלנו. אבל כבר מראש הגדרנו את הפודקאסט כפעולה לטווח ארוך, ובהתאם עשינו את כל עבודת ההכנה כדי שתהיה כזאת. עצמאית, לא ממומנת, שזורה בשיגרה ובפרקטיקה שלנו ומעניינת בשבילנו.

לגבי הדיבור וההשפעה – בשיחה עם שחר הוא פתח בטענה שאין מספיק שיח צועק ומתלהם על אמנות, סטייל אופירה וברקו. לשיטתו זה מה שחסר. אנחנו לא מיסיונרים לגבי הסגנון אבל כן בעד שיהיו עוד פעולות כאלה. ההשפעה צריכה להיות ביציאה של עוד אנשים לפעולה.

עידו גורדון: זו טריטוריה שהופקרה בשנים האחרונות על ידי אמנים, מתוך ציפייה שאנשים אחרים ימלאו את החלל. אני מאמין שחלק מהתפקיד שלי הוא לייצר את השדה של האמנות ולא רק לאכלס אותו. אבל זו פעולה לא פשוטה, ולא מספיק שכיחה

ולגבי המחסור בפלטפורמות – המצב משתפר, לראיה, השיחה הזו. אבל הדעה שלי היא שזו טריטוריה שהופקרה בשנים האחרונות על ידי אמנים, מתוך ציפייה שאנשים אחרים ימלאו את החלל. אני מאמין שחלק מהתפקיד שלי הוא לייצר את השדה של האמנות ולא רק לאכלס אותו. אבל זו פעולה לא פשוטה, ולא מספיק שכיחה

ויש לזה גם סיבות כלכליות. כידוע, אמנות ישראלית היא לא בדיוק תרנגולת שמטילה ביצי זהב, והעדר השוק והתמיכה מחלחל גם לפלטפורמות ה״עוטפות״

לגבי ההשפעה, לא הייתי מפריז בה… אבל הבחירה באמן אחד על פני אחר כמובן חשובה. מעבר לכך, מבחינת סוג השיח, כאחד שמגיע מהאקדמיה, אני אלרגי לחיבוק הדב שכופים לימודי התרבות על שיח האמנות. זו רדוקציה של האמנות לכדי ״טקסט״ שאותו יש לפרש.

הנה, גם אני חטאתי בזה כאן כשאמרתי שעשיתי ״קריאה״ לעבודה של יהודית (כמו שהיום עושים ״קריאה״ עם האוצר בתערוכה ב־CCA). הרבה פעמים אני קורא טקסטים אוצרותיים ופשוט נעלב בשביל האמן שהוכנס למגירה הרצויה (״שאלות של מגדר״). יש בזה המון עצלות אינטלקטואלית, אבל בעיקר עצלות של המבט ובגידה בספציפיות של הפעולה האמנותית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אחת המשימות – לפחות מבחינתי – היא לתרום לשיח מתוך ״הסתכלות״ פרטית ולא מתוך ״קריאה״ כללית. לדבר על מעשה האמנות קודם כל מתוכו, לפני שמתחילים לתרגם. זה דורש איזשהו כבוד לאמנות וגם אמונה באמנות, שלפעמים נדמה לי שהפנטזיונרים הפוליטיים למיניהם קצת איבדו. כן, קצת אבסורדי לחתור לחידוד המבט דרך מדיום אקוסטי עיוור, אבל החיים לא מושלמים!

לגמרי. מה הלאה? מה התכניות?

אנחנו מרגישים עוד ממש בהתחלה, ובאמת נלהבים לקראת הפרקים הבאים, שירחיבו את היריעה עוד קצת. בפרק 12 האחרון של העונה (אנחנו מוציאים פרק אחת לחודש) נעשה פרק מיוחד עם אורח/ת מיוחד/ת שאינו אמן לראשונה. יחד עם זה נעשה אירוע סגירת עונה חגיגי. יהיו הפתעות

נייס. תגידו משהו לגבי השם של הפודקאסט?

דברים בעולם! תרגום של המושג התלמודי ״בעלמא״. לכאורה שיחה ללא התכוונות אבל בעצם מאוד מחוייבת. וגם מרמז על הפנטזיה שלנו על הכיוון של השיחות. להתחיל באמנות אבל להתרחב לדברים בעולם

והלוגו המקסים שעידו עיצב מתכתב כמובן עם העבודה המפורסמת של ברוס נאומן, The True Artist Helps the World by Revealing Mystic Truths. זה גם קצת אירוני, כמו אצל נאומן, אבל גם קצת אמיתי מבחינתנו. והספירלה מעבירה יפה את התחושה שלנו שאפשר להמשיך לדבר עם עוד ועוד אמנים לנצח…

משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? אולי

כן! המון תודה לבית אריאלה, שנותנים לנו חדר יפה וציוד להקליט את הפודקאסט. זה מאוד עזר לנו

The post עידו גורדון וארנון בן־דרור: להתחיל באמנות ולהתרחב לדברים בעולם appeared first on מגזין פורטפוליו.

לרגל השקת הדגם החדש של מותג האופנה ריבוק, Classic Leather Legacy, פנתה ריבוק ישראל פנתהל־12 אמנים ויוצרים מקומיים, שיכינו עבודות חדשות תחת הכותרת ״המורשת הפרטית״. הם קיבלו חופש יצירתי מוחלט, ללא שום התערבות אמנותית, ויצרו מנעד של פרשנויות – ממוצגים פיזיים ועד לעבודות דיגיטליות. ארבעה מהיוצרים מספרים על תהליך העבודה על הפרויקט. 

טליה צורף

טליה צורף היא מאיירת אופנה ישראלית, שעבודותיה הוצגו במגזינים בינלאומיים ולאחרונה נבחרה כחלק מרשימת ״30 האנשים המבטיחים מתחת לגיל 30״ של מגזין פורבס. צורף עובדת עם מותגים ובתי אופנה מובילים כמו פנדי, שאנל, מיסוני, מייקל קורס ודיור. 

״הרעיון המרכזי היה ליצור דמות דמיונית מסדרת איורי האופנה שלי, Eyes of Fashion, שמציגה את נעלי ריבוק כשמלת ערב של הדמות, יחד עם קונטרסט של צבעוניות חופשיה״, היא מספרת על עבודתה שבולטת בזכות הצבעוניות הססגונית שלה. 

״היצירה מורכבת מתמונה של הנעליים בקומפוזיציה שצילמתי, עם איור דיגיטלי שיצרתי סביבן עם הרבה כתמים של צבע וקו חופשי. כך היא מבטאת את הקונטרסט בין עולם האופנה הצבעוני והכיפי, לעין השופטת, המגמדת את שאר האלמנטים בעולם זה וברשתות החברתיות״.

טליה צורף

אלרן גבאי

אלרן גבאי

אלרן גבאי הוא אמן ישראלי שחוקר צבע, צורה, מרחבי זמן ותנועה, תוך כדי קשר מתמיד עם הטבע והסביבה. ״היצירה נעשתה בהשפעת ובהשראת הצורה, הצבע וחידוש הדגם של הנעל״, הוא מספר על תהליך העבודה, שעשה שימוש בחומרים לא קונבנציונליים. ״היא מתכתבת עם הטבע ותופעות חריגות בו כמו שלג אדום. נוצר קישור של ה׳קלאסיות׳ והנצחיות של הטבע אל מול העידן העכשווי. 

״בניתי סט צילום במיוחד עבור הנעל, שבו יצרתי נוף עם הרים שפיסלתי פיזית ממלח, ולאחר מכן צבעתי אותם ידנית בגוונים שמתקשרים עם הדגם, כשברקע שלהם שמיים אדומים וצהובים עם תאורה משתנה, בניסיון לחקות את הטבע בצורה ריאליסטית, אך בצבעים שלא בהכרח קיימים או חריגים בטבע״.

Dede

דדה הוא אמן תל אביבי שעושה שימוש במדיות ובטכניקות שונות כדי לתקשר במרחב הציבורי. המוטיב המזוהה ביותר איתו הוא הפלסטר, שהחל לצייר בעקבות אירוע פוסט טראומתי שעבר בשירותו הצבאי. ״העבודה שלי מורכבת מציור, הצבת אוביקטים וצילום״, הוא מספר. ״הרכבתי שני סטים של צילום הכוללים עשייה אמנותית על הנעל עצמה והרכבת פיסול של אלמנטים אמנותיים.

״התוצר הסופי הוא דימוי פופי ועכשווי, רווי צבע ואמנות. בסט השני יש שימוש בפלסטרים בצורה יותר הומוריסטית: השתמשתי ברגליים שלי ובנעל הלא מצוירת, וצילמתי את הסט כך שיראה כאילו אני תלוי מהתקרה והפלסטרים הם אלה שמונעים ממני מליפול למטה״.

DEDE

מקס בחמן (Max164)

Max164

מקס בחמן, הידוע בכינויו Max164, עוסק באמנות דיגיטלית באמצעות שימוש בצילום ובעריכה גרפית. לעבודתו קו מזוהה המאופיין בצבעוניות עזה ובשילוב בלתי שגרתי של האוביקטים המצולמים, בסגנון עכשווי ומודרני, המשלב בתוכו טוויסטים לא אופייניים. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״קיבלתי השראה מהצבעים של הנעל, הצהוב־חרדל והאדום־קטשופ״, הוא מספר. ״לקחתי שני דברים שכביכול שונים אחד מהשני ולא קשורים, הנעל והרטבים, ושילבתי אותם ביצירה אחת״. כך, הנעל נדמית כאילו היא דורכת על בקבוק הקטשופ, שמעניק לחלקים האדומים בנעל את הצבע שלה, ממש כמו עבודות קודמות של בחמן, שבהן הוא מצלם מעט פריטים ״רגילים״ כמו נורה, בננה או לחמנייה, משנה את הרקע שלהם בעריכה ובאמצעים הדיגיטליים השונים ובכך הוא יוצר מציאות חדשה

The post המורשת הפרטית שלי: פרשנות אמנותית לנעלי ריבוק appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי שלו, מה שלומך? ומה הולך בקופנהגן בימים אלו?

שלומי טוב, וקופנהגן מתנהלת כרגיל, וממה שיצא לי להכיר את קופנהגן עד כה זה מאוד אופייני עבורה להתנהל כרגיל

זה נכון… מה שלום הקורונה אצלכם? איך עברו עליך החודשים האחרונים?

הקורונה נמצאת פחות או יותר בשליטה בדנמרק. כשהמשבר התחיל חשבתי שזה לא יהיה כך, כי המספרים היו גבוהים כאן בימים הראשונים וכי אף אחד כאן לא לובש מסיכה, אבל הצעדים הכלכליים שהממשלה קיבלה כנראה הצדיקו את עצמם – החיים כאן עכשיו מאוד מאוד נורמליים.

החודשים האחרונים היו לחוצים – סיימתי תואר שני תוך כדי עבודה במשרה חלקית, ומייד אחרי ההגשה נכנסתי למשרה מלאה. ולמרות מה שהרגע אמרתי על הקורונה במישור הארצי, כמובן שבמישור האישי זה היה אחרת – היא התפרצה תוך כדי שאני עובד על התזה, בית הספר והסטודיו שבו אני עובד מן הסתם לא היו מוכנים, והיה הרבה חשש ובלבול בערך עד יוני. עכשיו מתחיל להירגע

שמח לשמוע. ולפני שנדבר על הלימודים והעבודה, תעשה לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים ותספר מה הביא אותך לקופנהגן ומה עשית קודם לכן

שלו מורן, ארכיפלג

שלו מורן. צילום: רוני אפרת

תחום העבודה שלי הוא משחקי מחשב. אני כותב עליהם בערך עשור, משנת 2013 גם אוצר תערוכות משחקים, ומשנת 2014 מתפרנס כמעצב משחקים. העניין שלי בתחום התחיל כשלמדתי לתואר הראשון במדעי הרוח והאמנויות באוניברסיטת תל אביב, מצאתי את עצמי כותב את כל הסמינריונים שלי על משחקי מחשב.

כמה שנים אחר כך, כשהבנתי שזו קריירה שאני יכול ורוצה להישאר בה, הרשיתי לעצמי להוריד הילוך כדי ללמוד את זה, במקום סתם ״ליפול״ לתוך המקצוע. לא הזיק שגם ככה רציתי לחזור להיות תלמיד, וגם ככה רציתי לגור במדינה אחרת

ולמה קופנהגן? (לא שצריך סיבה מיוחדת…)

קופנהגן נבחרה חצי במקרה; דרך אלימינציה. בישראל עוד לא היתה תכנית תואר שני בתחום כשחיפשתי ללמוד (היום יש כזו), עלויות הלימודים בארצות הברית בלתי נסבלות, וכך יצא שניגשתי והתקבלתי לשלושה בתי ספר אירופיים: במלטה, בקלן ובקופנהגן.

מלטה נראתה כמו אי קזינו חביב שישעמם אותי אחרי סמסטר אחד, קלן נחמדה אבל גרמניה היא מקום שאני מזדמן אליו הרבה גם ככה, וקופנהגן היתה יותר מסתורית – לא ידעתי כמעט כלום עליה. אמרתי לעצמי: כמה פעמים בחיים תהיה לי הזדמנות להיות סקנדינבי?

אני בעד. ספר קצת על בית הספר ועל תכנית הלימודים: מה זה תואר שני במשחקי מחשב?

בית הספר נקרא KADK, הוא שייך לאקדמיה המלכותית לאמנויות של דנמרק. הכותרת היא בית ספר לאדריכלות, שימור ועיצוב, אבל בפועל הפוקוס הגדול של בית הספר הוא אדריכלות, שתופסת כמעט את כל תשומת הלב בקמפוס, והתכנית שבה למדתי נמצאת בשולי בית הספר, תחת המחלקה לעיצוב חזותי, בעליית גג חמודה ליד התכנית לעיצוב אופנה.

השיוך לעיצוב חזותי מביא אל התכנית הרבה תלמידים שמתמקדים בצדדים החזותיים של עולם המשחקים – איור, אנימציה, תלת־ממד  וכדומה. מאידך, ראש התכנית הוא תאורטיקן משחקים ידוע שמתעניין בהבטים הפורמליים יותר של עיצוב משחקים, כמו חוקי המשחק, והמכניקות של משחקי מחשב, אז הלימודים נמצאים איפשהו באמצע. 

בפועל מדובר בסדרה של סדנאות שרובן מסתיימות עם איזה אבטיפוס שבנינו, לבד או בקבוצות, והסמסטר האחרון מוקדש כולו לפרויקט סיום: משחק, אנימציה, או משהו מעשי אחר

איזה סדנאות לדוגמה? מעניין אותי מה מבדיל תואר שני במשחקים ממה שלומדים בתחום בתארים ראשונים

היו לנו סדנאות ממוקדות מקצוע, כמו סדנת תכנות או סדנת אנימציה, אבל גם סדנאות ממוקדות תוכן – כמו שבוע שבו עבדנו עם אחד המוזיאונים בעיר על משחקים שיעמיקו את חווית השיטוט במוזיאון, או סדנה שבה המטרה היתה לקחת משחק קיים ולייצר וריאציה עליו. היו גם כמה סדנאות ארוכות שבהן הפוקוס היה על עבודה בצוותים גדולים והיררכיים, מעין סימולציה של התעשיה. אני לא בטוח עד כמה זה שונה מהתואר הראשון למען האמת.

מכיוון שכמעט בכל העולם זה תחום חדש, הרבה דברים עוד משתנים. אני תוהה אם יש איזשהו מוסד שמלמד עיצוב משחקים שהסילבוס שלהם שורד יותר משלוש שנים

מכיוון שכמעט בכל העולם זה תחום חדש, הרבה דברים עוד משתנים. אני תוהה אם יש איזשהו מוסד שמלמד עיצוב משחקים שהסילבוס שלהם שורד יותר משלוש שנים. זה גם אומר שהרבה דברים מרגישים… מבולבלים, בתואר כזה. כשלמדתי מדעי הרוח בתל אביב, היה משהו הרבה יותר בטוח בתקשורת בין המוסד לתלמיד. אבל אני לא יודע אם זה לא פשוט הטבע של לימודי אמנות

מממ… אני מניח שזה שילוב של הכל ביחד

הדבר הכי דומה לארכיפלג הוא פרשת השבוע

בוא נתקדם לפרויקט הגמר שלך, למרות ש – ספוילר – אני לא יודע אם אפשר לקרוא לו פרויקט או גמר, אחרי שכתבת לי שאתה מעריך שייקח לך בין חמש לעשר שנים לסיים אותו

ואל תשכח שאני עובד עליו עוד מ־2015

אז בכלל

מאיפה נתחיל?

תגיד אתה

מהחלק הכי קשה: לנסות להסביר בקצרה מה אני מנסה לעשות איתו

קדימה

הפרויקט נקרא ארכיפלג, והדרך הכי תמציתית שמצאתי לתאר אותו היא ״משחק הרפתקאות מעגלי״. משחקי הרפתקאות היא הגדרה רחבה שמתארת קשת רחבה של סוגי משחקי מחשב, שהמכנה המשותף שלהם הוא שהם מתמקדים בסיפור. אתה יוצא להרפתקה!

ואכן, המשחק שאני בונה הוא קודם כל סיפורי. ובניגוד למרבית הסיפורים המוכרים לנו, למבנה של ארכיפלג אין ממש התחלה־אמצע־וסוף: הוא מעגלי.

זה נשען על רעיון עיצובי פשוט – כל שלב במשחק, או פרק בסיפור אם תרצה, מעוגן בתאריך קלנדרי: הוא מופיע רק יום אחד בשנה. ויש 365 שלבים כאלה. בכל יום כשתפתח את המשחק, תגיע לשלב הספציפי הזה. ותוכל לחזור אליו באותו תאריך בשנה הבאה. אבל מתוך נקודת המוצא הזו נובעות המון השלכות לאיך שהמשחק והסיפור נפרשים

זה השלב שבו המוח שלי מתרוצץ בכל כך הרבה כיוונים עד שאני הולך לאיבוד. זה נשמע קצת פסיכי

זה קצת פסיכי

ומעבר לרעיון הבסיסי: מה קורה במשחק/סיפור?

דמות השחקן שאתה מוביל מפליגה על סירה בארכיפלג של איים קטנים. בכל יום אתה נוחת על אי אחר, מטייל בו, לומד עליו ומשוחח עם מי שגר בו. לאט לאט מתגלה גם ההיסטוריה של האיים השונים, וגם רשת הקשרים בין האיים השונים ויושביהם.

כמובן שלקח הרבה זמן להגיע לדימוי הזה, והוא כולל המון עבודה עיצובית. מה שנקרא לפחות בעולם המשחקים Narrative Design (נדמה לי שמשתמשים בשם הזה גם בהפקות קולנוע וטלויזיה)

וסליחה על התכל׳ס, אבל מה צריך לעשות? מה המטרה? איך מתקדמים?

הפרדיגמה ההישגית, זו שקובעת שמשחק הוא כזה שיש בו תנאי ניצחון והפסד, ומהתנאים הללו נובעת המשמעות שלו, היא אחת הפרדיגמות שאני מנסה להתנער מהן בארכיפלג. אז אין מטרה מובהקת במקרה הזה – כמו שאין מטרה לספר או להצגת תיאטרון.

משחקים מתוך סקרנות לגלות אילו עוד סודות טמונים באי הבא, או כדי ליהנות מהשיטוט והאווירה. זה לא כי אני חושב שמטרות זה רע, או תחרות זה רע, למרות שאני כן חושב שאנחנו נותנים להן יותר מדי משקל בתרבות שלנו, אלא בעיקר כי זו לא מערכת היחסים שאני מעוניין לבנות עם השחקן.

אם המשחק מעגלי, זה אומר שלא תוכל לסיים אותו, ואם לא תוכל לסיים אותו, אז כל מטרה שאתן לך רק תוביל לתסכול

אומר זאת כך: אם המשחק מעגלי, זה אומר שלא תוכל לסיים אותו, ואם לא תוכל לסיים אותו, אז כל מטרה שאתן לך רק תוביל לתסכול

למען הסדר הטוב לא שאלתי איך מנצחים…

אה שיט

לא, ענית, זה בסדר. שאלתי מה המטרה, ומטרה לא חייבת להיות הפסד או ניצחון. ובטח שיש מטרה לספר או תיאטרון: לספר סיפור, ליהנות, להתרגש, להתעצבן וכן הלאה

אז זו המטרה שלי! לספר סיפור. ולבנות מערכת יחסים עם השחקנית שהיא מאד קז׳ואלית: מכיוון שאי אפשר לסיים את הסיפור, ומכיוון שגם אי אפשר לקרוא אותו כמה שרוצים אלא רק שלב קצר אחד בכל יום, אני רוצה לבנות מעין יחסים לטווח ארוך שבהם השחקנית יודעת שתמיד אפשר לחזור, שבכל יום יחכה לה משהו קטן חדש, ולאורך תקופה ארוכה מאד. סיפור שמשתלב עם מהלך החיים, הרגל.

מבחינה פורמלית, הדבר הכי דומה לארכיפלג הוא פרשת השבוע

או הפסוק היומי

בדיוק. חוזר כל שנה באותו התאריך, אבל בין קריאה לקריאה אנחנו מעמיקים בו

אז למה זה משחק? כי הוא במחשב? לא שכל כך חשובות לי ההגדרות, ובכל זאת

גם לי לא

בלימודי הקולנוע לימדו אותי שז׳אנר הוא בסך הכל תיאום ציפיות בין קהל ויוצרים. מבחינתי אם זה נראה כמו משחק ונשמע כמו משחק אז זה משחק. או יותר חשוב: אם אני בונה אותו בכלי פיתוח של משחקי מחשב, וכדי להתפרנס ממנו אצטרך למכור אותו בחנות האפליקציות תחת הלשונית של המשחקים, אז זה משחק. ושההיסטוריונים יקבעו שזה סיפור אלקטרוני או מה שלא יבחרו.

אבל אם יש מישהו שמעוניין לקנות סיפור אלקטרוני מעגלי, אז אין בעיה אני מוכר

לענות על צורך

תגיד משהו על הסגנון החזותי של המשחק

הוא הגיע כדי לענות על צורך. 

החזון המקורי היה משהו צבעוני ועשיר בפרטים. אבל, אין לי שום ניסיון בתחום המידול והאנימציה, והבנתי שזה בור שאני אוכל לשפוך אליו את כל מרצי וזמני ועדיין לא להגיע לקו הסיום. והיה לי מאוד חשוב לעשות את זה לבד.

גם הלימודים וגם ארכיפלג הם שלבים בניסיון שלי להתפתח כאמן עצמאי, ולא רק מעצב שעובד בהפקות מסחריות ועבור לקוחות. אז הצבתי לעצמי מגבלות שבתוכן אני יכול לייצר עולם גדול מאד ועשיר במהירות ובלי שהוא ייהפך להיות מבלבל או בלתי קריא.

גם הלימודים וגם ארכיפלג הם שלבים בניסיון שלי להתפתח כאמן עצמאי, ולא רק מעצב שעובד בהפקות מסחריות ועבור לקוחות. אז הצבתי לעצמי מגבלות שבתוכן אני יכול לייצר עולם גדול מאד ועשיר במהירות ובלי שהוא ייהפך להיות מבלבל או בלתי קריא

בחרתי בתלת־ממד כי הוא מאפשר לי לעבוד עם תאורה, עם ערפל ועם עדשת המצלמה. זה גם מאפשר לשכפל הרבה מודלים באופן שנראה אורגני. בחרתי בפלטה אפורה עם צבע אחד בולט כדי שלא אצטרך להתלבט יותר מדי על האיזון של התמונה. וזה השתלם! קיבלתי המון תגובות חיוביות על ההבט החזותי של המשחק, משהו שלכאורה נמצא הרחק מטווח היכולות שלי.

ועוד דבר חשוב שהצבעוניות עשתה: יש במשחק המון מודלים שהם רדי־מייד שלקחתי מרחבי האינטרנט. אם הייתי משאיר את הצבע שלהם זה היה נראה כמו קולאז׳. אבל עם הצבעים שלי, הם כולם שייכים לאותו עולם, וקשה לנחש אפילו מה מהם הגיע מאיזה מקור

וואלה. אז מה עכשיו? מה התכניות למשחק? ובכלל? נשאר בקופנהגן?

עבור המשחק, התכנית היא בישול איטי. אני כרגע מגיש אותו לתחרויות של משחקי סטודנטים ופסטיבלים, ובקרוב אגיש אותו גם לקרן הקולנוע, שנותנת מענקי פיתוח למשחקים. אחרי זה, עם או בלי מענק, אנסה להרחיב את האבטיפוס הקיים, שיש בו שבעה איים, למשחק שכבר כולל 30 איים: חודש שלם, מתוך השנה שאני מתכנן במוצר הסופי. זה ייקח לדעתי שנתיים־שלוש. אחרי זה, אם ארגיש מוכן, אנסה לצאת להפקה מלאה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בינתיים אני נשאר בקופנהגן. התחלתי לנהל את צוות עיצוב המשחקים בסטודיו קטן פה בעיר, וגם המשחק שאני עושה עבורם די מעניין – דרמת מתח היסטורית, על מלחמת העולם השניה בדנמרק. יש כאן תעשיית משחקים חביבה, לא גדולה יותר מזו שבישראל אבל עם הרכב מקצועי קצת שונה, ובלי קשר לתכניות האישיות שלי, אני מרגיש שיש עוד הרבה ללמוד מלהתערבב בסצינה המקומית

נייס! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

הממממ…. מכייוון שזה מגזין לכל תחומי העיצוב ולא רק משחקים, אולי הקוראים ירצו לעקוב אחרי פרויקט נסיוני אחר שלי: תיירות ספקולטיבית, פרויקט סיפורי־עיצובי שאני מריץ יחד עם מושון זר אביב

הו! סקרנת, אבל זה כבר לפעם אחרת

The post שלו מורן: אם זה נראה כמו משחק ונשמע כמו משחק אז זה משחק appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי מרב, מה שלומך? איך עובר עלייך קיץ קורונה?

הי חגית, מה שלומך? איכשהו יש לי תחושת דז׳ה וו על קיץ 2011 עם המחאה החברתית הסוערת והרגשות המורכבים שיש לי ביחס למה שקרה אז ומה שקורה עכשיו. ומצד שני אני חווה שמחה והתרגשות עם היציאה של הספר וההתקבלות שלו

ברכות לבייבי החדש. ואם לקרוא לילד בשמו – ספר האמנית שלך ״חמש רגלים״. כמה זמן עבדת על הספר?

תודה! עבדתי עליו שלוש וחצי שנים. מתחילת 2017

ומעניין שאת מזכירה את קיץ 2011 – שהם סמיט, שערכה את ספרך, מציינת שפרק שלם בספר מתבסס על ארגז ויומן זכרונות מאותה תקופה בדיוק

נכון. הפרק החמישי בספר, שנקרא ארגז, כולל קטעים מתוך יומנים שכתבתי באותה תקופה. גם הפרקים האחרים בספר, למעט הפרק בית הבראה, גם הם מתייחסים לאותה תקופה אבל הכתיבה שלהם נעשתה בדיעבד

העבודה על הספר הייתה כרוכה בחשיפה לא פשוטה – רגשית, משפחתית. היא החלה בהחלטה או בתהליך שהתגבש לכדי ״ספר״?

זה היה תהליך שהתחיל בכתיבת הטקסט של הפרק הראשון. לא חשבתי מיד שייצא מזה ספר, אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה הצלחתי לכתוב את הסיפור. לאחר מכן התחלתי לחפש חיבור בין הטקסט לדימויים וברגע שהבנתי שזה יכול לקרות, התחילה להתהוות ההבנה שזה צריך להיות ספר. בשלב הזה, הספר כלל רק את הפרק הראשון ורק בהמשך הוא התפתח לחמישה פרקים

ספרי מאיפה הכל התעורר?

וואוו, איזו שאלה. האמת שאני לא חושבת שהיה איזה טריגר דרמטי שעורר את זה. הייתי אומרת שברגע מסויים משהו התאפשר, הבשיל בתוכי. זו היתה תקופה שבה כתבתי בפייסבוק פוסטים בגוף שני ואני חושבת שהבנתי שאני יכולה להשתמש בכלי עבודה הזה שמייצר את ההרחקה שהייתי זקוקה לה כדי להצליח לומר את הדברים

הסיפור נקרא קצת כסיפור בלשי, שעוקב אחר גילויי סודות ובלבול (אני מנסה לא לעשות ספוילרים). חשבתי שהמחלה ומותו של אביך הובילו למסע גילויים. הקשר בין הצד הטקסטואלי והצד הוויזואלי (בקו המוכר שלך, של רישומים עדינים ומינימליסטיים) מותיר פערים ומסתורין

את החוויה הזו ניסיתי להמחיש בספר באמצעות מערכת היחסים בין הטקסטים לדימויים; לבנות את הפער בתפישת המציאות. הגילוי שלי הופך להיות גם הגילוי שלך כקוראת/צופה. גם את מתמודדת עם הפער, ההלם, הפירוק, הרצון לפענח והכישלון

הסוד התגלה לאחר מותו, ומה שאני כותבת עליו בספר הוא ההבנה בדיעבד. האופן שבו ארועים ותמונות שקרו ונחוו כמשהו חסר משמעות חוזרים אל ההכרה לאחר שמתווסת פיסת המידע החסרה, ונבנית פרשנות חדשה לארוע. את החוויה הזו, ניסיתי להמחיש בספר באמצעות מערכת היחסים בין הטקסטים לדימויים; לבנות את הפער בתפישת המציאות. הגילוי שלי הופך להיות גם הגילוי שלך כקוראת/צופה. גם את מתמודדת עם הפער, ההלם, הפירוק, הרצון לפענח והכישלון

בין השורות עולה גם הפער בין מי שהיה אביך בשיא חייו לבין התלותיות וחוסר האונים במצבו לקראת סופם. זו מעין קינה ופרידה, ובמקביל גם תימהון שמטלטל אותך

מרב שין בן־אלון. צילום: שירז גרינבאום

נכון. היה לי חשוב לבנות תמונה מורכבת של הדמות שלו. מהרגע הראשון ידעתי שאני לא מעוניינת ליצור עמדה צדקנית, קורבנית או אידילית כמו שקורה בהרבה מקרים לאחר שאדם מת. רציתי להצביע על האפשרות לחוות בו זמנית רגשות סותרים כמו כעס ואהבה. 

זו גם הסיבה שאני בוחרת להציג את הדמות שלו כחוקר דרך המכתבים שהוא עצמו כתב, וזו הסיבה שאני חוזרת אל היומנים שאני עצמי כתבתי לפני הידיעה. דרך הכתיבה, אני יכולה לחזור לחלקים שאבדו לי, שנמחקו. ולתת מקום לחמלה דווקא בשלב שבו הקורא כבר יודע מה קרה

דמותה של אמך נעדרת לגמרי מהסיפור, תהיתי אם היא נפטרה לפניו?

כן אמי נפטרה הרבה מאד שנים לפניו

אתן הבנות, האחיות, הופכות למעין יחידת פעולה, ומתחילות לפתוח את סיפור חייו מנקודת ראות חדשה, זרה

השימוש שאני עושה ביחידת הפעולה המשותפת היא ניסיון לתקף את העדות בסיטואציה המופרכת. הביחד הוא סוג של הישרדות מול אי ההגיון של הסיטואציה

אמרת שאת חווה שמחה והתרגשות, שהספר מתקבל היטב – מי הקהל שלו (שלך)? איזה סוגי תגובות את מקבלת?

כן. זו הפתעה גדולה. אחרי כל כל הרבה שנים כאמנית פעילה, אחרי שהתרגלתי לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, אני מופתעת מהתגובה המיידית, מהנגישות של הספר ומהאופן שהוא מגיע לקהלים שונים גם מחוץ לשדה האמנות. אני מקבלת בלי סוף תגובות מאד עוצמתיות. הספר בולע את מי שמתחיל לקרוא אותו ואני מבינה שזה בכלל לא משנה אם יודעים או לא יודעים את הסיפור. אין כאן עניין של ספוילר אלא חוויה מטלטלת שאת עוברת במהלך הקריאה/צפייה בספר.

הספר בולע את מי שמתחיל לקרוא אותו ואני מבינה שזה בכלל לא משנה אם יודעים או לא יודעים את הסיפור. אין כאן עניין של ספוילר אלא חוויה מטלטלת שאת עוברת במהלך הקריאה/צפייה בספר

בנוסף, אני מקבלת גם תגובות חזקות לחוויה האסטית, חומרית, חושנית של הספר ולריבוי הקריאות שמתקיים בו. חשוב לי לציין את שיתוף הפעולה שהיה לי כאן עם שלוש יוצרות בתהליך: המעצבת הגרפית, מיכל שפירא; העורכת הספרותית, שהם סמיט, שכתבה את אחרית הדבר; והמתרגמת גילה קאהן הופמן. אני מקבלת תגובות חזקות לדיוק של העיצוב, למקום המשמעותי של השימוש באנגלית ולטקסט של שהם, שמאיר זוויות נוספות לגבי הסוגה של הספר

זה קרה גם לי התחושה שהספר מושך ובולע את הקוראת…

איזה כיף

והסוגה היא באמת אניגמטית, זה לא פשוט לסווג, וזה גם יתרון.

כשיצא לאור, אחרי שלוש וחצי שנות עבודה (ועוד חיים שלמים שממקופלים בפנים), הייתה תחושה של הקלה, סיפוק או צער הפרידה פעם נוספת?

אני ממש שמחה לשמוע. כל כך הרבה שנים ניסיתי למצוא את הדרך לחבר את שתי הזהויות של הציור והכתיבה ותמיד הרגשתי שמשהו שם לא מתחבר לי באופן המוכר לי מסוגות קיימות. אני חושבת שבזכות הסיפור המוזר הזה שקרה בחיי הבנתי שהדרך שלי לחבר את החלקים היא אחרת, הייתי צריכה לקבל את האחרות הזו שלי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אני מרגישה אושר שהצלחתי לבנות מכל החלקים של עצמי ושל הסיפור יצירה שיש לה משמעות בעולם, ובעיקר אני מרגישה שיצרתי לעצמי פלטפורמה לעבודה. אני כבר עובדת במרץ על הספר הבא, הנובלה הפוליגרפית הבאה שלי….

מבחינה משפחתית, נוצרו חיבורים חדשים?

יש קשר, אבל זה לא טלנובלה: זה בדיוק ההבדל בין החיים לאמנות. אני מחפשת את החיבור בתוכי, וזה קרה לי כשכתבתי את ההקדשה לספר, לאחיותי. רק אחרי שהוספתי את האות ״ל״, הבנתי שהפכתי את המילה אחות לפועל – לאחות

וואוו, לא חשבתי על זה. יפה מאוד. עכשיו כמה מילים פרקטיות – לכל המתעניינים שרוצים להזמין או לקנות את הספר?

אפשר להשיג את הספר בחנויות ספרים מיוחדות: סיפור פשוט, המגדלור (תל אביב), מילתא (רחובות) ואדרבא (ירושלים) ובהזמנה ישירה ממני 

מצוין! אז נאחל בהצלחה עם זה, ועם הנובלה הבאה, שבדרך

מירב שין בן אלון | חמש רגלים
עריכה: שוהם סמיט; עיצוב גרפי: מיכל שפירא
הוצאה עצמית בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות והקרן ליוצרים עצמאיים של משרד התרבות והספורט 

The post מרב שין בן־אלון: דברים שלא סיפר לי אבי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הסיורים מתחדשים לקראת החגים: סיורים פתוחים לקהל וסדרות שנתיות במוזיאונים, גלריות וביקורי סטודיו, בהדרכת חגית פלג רותם, עורכת האמנות של פורטפוליו.
חדש! סיורים לקהל דובר רוסית בהדרכת אלכסנדרה לוין.

מוזיאון ארץ ישראל: הביאנלה לאומנויות ועיצוב 2020

תחת הכותרת המסקרנת ״גוף ראשון, טבע שני״, הביאנלה לאומנויות ועיצוב 2020 חוקרת את תרבות הקראפט והעיצוב העכשווי, מגמות באמנות ובעבודה בחומרים וטכניקות מסורתיות, לצד טכנולוגיות מתקדמות. יותר מ־250 אמנים משתתפים בתערוכה עשירה ומרתקת, המוצגת על פני מספר חללים ברחבי הקמפוס של מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב.  

מועדי  הסיורים בספטמבר 2020

• יום שני 14.9 – בשעה 10:00 – 13:00
• יום שלישי 15.9 – בשעה 17:00 – 19:30
• סיור ברוסית: יום חמישי 3.9

שלי פרימן, צומח דומם. צילום: הדר סייפן

סיורים במוזיאון תל אביב

מועדים בלעדיים לביקור ללא תור בתערוכת ״ג׳ף קונס: ערך מוחלט״, בתערוכה ״ויליאם קנטרידג׳: ביתר מתיקות נגנו את הריקוד״ – שייסגרו בחודש אוקטובר. 

• יום שישי 25.9 – בשעה 10:00 – 12:00
• יום רביעי 30.9 – בשעה 12:00 – 14:00

מחיר סיור: 180 שקל לאדם. מחיר הסיור ברוסית: 120 שקל. המחירים לא כוללים את כרטיס הכניסה למוזיאון.
להזמנות נא ליצור קשר: 052-3423221, hagit@prtfl.co.il.
ניתן להזמין סיורים לקבוצות פרטיות; סיורי מתנה תפורים אישית לאירוע חגיגי, למשפחה ולחברים.

ג'ף קונס, הענק הירוק. צילום: Tom Powel

ג׳ף קונס במוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

יניב עמר בביאנלה לאומנויות ולעיצוב

דורי אוריין בביאנלה לאמנויות ולעיצוב

ורדי בוברוב בביאנלה לאמנויות ולעיצוב

The post עונת סיורים חדשה: הביאנלה לאומנויות, ג'ף קונס ועוד appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי רוני, מה קורה? איך עוברת עלייך 2020 עד כה עם כל הקורונה והכאוס העולמי?

שלום. ווי, קורה הרבה, זו שנה מאוד הזויה אני חושבת לכולם. יש איזו אשליה שמשהו בשליטתנו, והשנה ההפך הודגש מאוד (:

לגמרי. איך עברו עלייך כל ימי הסגר ופוסט קורונה והטרום אולי גל שני?

כמו לכולם היו ימים עצובים ובודדים והיו ימים קסומים ויוצאי דופן. אני חושבת שמי שניחן בכל כישרון או תחביב מצא אושר רב בזמן הזה שנחת עלינו. הייתי חותמת על עוד איזה שבועיים של סגר להתקדם עם הסרט הבא (: אבל אולי זה לשיחה אחרת

נכון… אנחנו עכשיו מתרכזים בהבטחה שיוקרן בדוקאביב ויהיה חלק מהתחרות, אז קודם כל מזל טוב! זו פעם ראשונה שהוא מוצג ככה לקהל? ובאיזו קטגוריה הוא מתחרה?

תודה תודה (: זה מרגש. הוא יוצג בקטגוריה של הסטודנטים מאחר והוא נוצר במהלך התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. וכן זו, תהיה הפרימיירה הרשמית שלו. פחות מפונפן מהמצופה עם יין קר ובייגלה לא פריך מעודף לחות – אבל עדיין מאוד מרגש ואני שמחה בשביל היצירה שהיא תצא לאור. מצד שני גם אתה תוכל להיות חלק מהפרימיירה על אף שאתה בלונדון אז יש גם יתרונות (:

יפה, אכן מרגש, ובואי נדבר על הסרט: ספרי בכמה מילים על הסרט, מה קורה בו

רוני עזגד. צילום: דודי חסון

הסרט הוא, בניגוד לווידאו שאני מביימת למחייתי, עשוי מאפס חומר חדש. כלומר, כולו מורכב מקטעי ארכיון. לא הוקלט כלום, לא צולם כלום וזה היה מאוד חשוב לתהליך המחקר והבדיקה – מה קרה שם בשנות ה־90, שיצר תחושה אופטימית של הבטחה.

אז הסרט בא לענות על השאלה הזו, דרך קטעי ארכיון של סרטי בר מצווה ובת מצווה של משפחות שונות, מאותה התקופה, בשילוב עם חומרי ארכיון אישיים שלי ושל משפחות נוספות

מאיפה הגיע הרעיון? ולמה זה עניין אותך?

הרעיון המקורי היה שונה לגמרי. אני עובדת שנים כבמאית הבית של להקת המחול בת שבע, ושותפה יוצרת של אוהד נהרין. התוכנית היתה לייצר עם רקדני בת שבע וידאו How To, שמדריך כיצד לרקוד באירועים משפחתיים, ואת החומרים אספתי רק לשם המחקר.

בהתבוננות בהם נגלה משהו עמוק שעורר בי הרבה שאלות. תמימות ואופטימיות בכל אירוע משפחתי, אהבה שהתחברתי אליה, והבטחות רבות לעתיד טוב יותר. הבנתי שהחלק של הריקודים וההתעקשות שלנו ״להרים״ ו״לעשות שמח״ יושבים על מאפיינים עמוקים בתרבות שלנו, וצללתי לתוך המחקר הזה

פתאום בהתבוננות בהם נגלה משהו עמוק שעורר בי הרבה שאלות. תמימות ואופטימיות בכל אירוע משפחתי, אהבה שהתחברתי אליה, והבטחות רבות לעתיד טוב יותר. הבנתי שהחלק של הריקודים וההתעקשות שלנו ״להרים״ ו״לעשות שמח״ יושבים על מאפיינים עמוקים בתרבות שלנו, וצללתי לתוך המחקר הזה

וואלה. מעניין. באיזה שלב זה הפך להיות פרויקט גמר, חלק מהלימודים?

במהלך הלימודים התעניינתי בחלחולו של הפוליטי אל האישי. התעסקתי בחדירתם של המאורעות הלאומיים אל תוך הבתים שלנו ואל החינוך שאנחנו מקבלים מההורים בבית. בקלטות הווידאו במהלך המחקר התנועתי, קלטתי סממנים לאומיים רבים, באירועיים מאוד אישיים.

למה בבר מצווה באולם פרטי צריך להדליק נרות לחיילים? בנאום ברכה מרגש של סבתא היא מתעקשת להזכיר את המלחמה האחרונה? בבת מצווה שלי צריך לשים את שירי יום העצמאות ברגע הכי עליז ברחבת הריקודים?

למה בבר מצווה באולם פרטי צריך להדליק נרות לחיילים? למה בנאום ברכה מרגש של סבתא היא מתעקשת להזכיר את המלחמה האחרונה? למה בבת מצווה שלי צריך לשים את שירי יום העצמאות ברגע הכי עליז ברחבת הריקודים? הערבוב של החגיגות הפרטיות והלאומיות העסיקו ובלבלו אותי, ובחרתי לבדוק את זה במסגרת הלימודית

אז למה באמת? מה המסקנה שהגעת אליה?

ידעתי שתשאל את זה (: אני חושבת שההרהורים יותר חשובים מהמסקנה, מאחר והיא אינה חד משמעית. לכל אחד ואחת חשבון נפש שונה מול המדינה ומול הבית שבו גדלו. הצפייה בסרט מעוררת את השאלות האלו אך לא ממהרת לענות על התשובות, בכוונה. בכלל הסרט מציג הבטחות: רבין לפני הרצח, התאומים לפני נפילתם. אבא שלי לפני שנפטר. הקהל מגיע מלומד, הוא לא צריך שאציג בפניו את איך שהסיפורים האלו יסתיימו, אבל כן שאציף שאלות כמו זו

אז אני רוצה להתעקש: לאיזו מסקנה *את* הגעת? גם אם היא לא מופיעה בסרט.

ואולי זה המקום לספר שראיתי את הסרט בשנה שעברה כשהוא הוצג בתערוכת הבוגרים בתל אביב. נכנסתי אליו בלי לדעת כלום: לא הכרנו, לא ידעתי על מה הסרט, כלום. ונשארתי עד הסוף שלו, מה שלא קורה בדרך כלל בתערוכות בוגרים, בכל זאת 20 ומשהו דקות לעבודה אחת, אבל הייתי מרותק.

וכל הזמן נעתי באי נוחות מול הטקסים האלו, והריטואלים שחוזרים על עצמם, ושאלתי את עצמי כל הזמן למה? וחשבתי, איזו מדינה בהפרעה אנחנו. אז אני שואל שוב, לאיזו מסקנה את הגעת…

המסקנה היא שהחיים פה מאוד מורכבים והמחירים שאנחנו נאלצים לשלם גבוהים מאוד, אבל יש משהו שהופך את האדמה הבוערת הזו לבית שלנו. המשהו זה מחלחל לאירועים הכי אישיים שלנו. הרי המחירים לחיים פה כל כך גבוהים, למה אני לא עוזבת? מה מקרקע אותי לארץ הזו?

ברור לי שבן זוגי העתידי יהיה ישראלי, ברור לי שהילדים שלי יגדלו פה. הרי כל קריאה רציונלית בעיתון מלמדת שהמצב חרא והוא הולך ומדרדר. למה אני מתעקשת? ורבים מבני דורי? כי זה הבית שלי. אני מתביישת בראש הממשלה, ומתביישת ברבים מנציגי הציבור אבל פה נולדתי ולכאן אני שייכת.

זה מאוד מורכב להגיד את זה כי בדעותיי הפוליטיות אני שייכת למחנה השמאל, ובו בזמן אני מאוד ציונית. זה פשוט ככה. גדלתי בבית שבו אבא שלי אמר לנו: ניתן כל חלקת אדמה תמורת שלום, אבל פה זה הבית שלנו ואין לנו לאן ללכת. אז זו המסקנה

שנאמר, it's complicated…

מעניין אותי מה היו התגובות לסרט ממי שהוא לא ישראלי, לא גדל פה, לא מכיר את תותים של אתניקס

חחח אז גם זה מאוד מאוד קומפליקייטד. לשמחתי הרבה לאחר שהסרט יצא פנה אלי המפיק הנפלא נבו שנער, שבכלל חי ופועל בארצות הברית, וביקש להיות המפיק והמפיץ של הסרט. מאז שהתחלנו לעבוד ביחד הוא הקרין אותו להמון אנשים שלא גדלו על אתניקס והתגובות מאוד מגוונות, ואנחנו עושים חושבים לקראת היציאה שלו לפסטיבלים בחו״ל.

מה שדי מפתיע, שגם מי שלא מכיר את התרבות ולא מבין את כל הניואנסים של הסרט, מאוד מתרגש ומיד מתחיל לדבר על המשפחה שלו. בחלק מההקרנות לקהל זר שבהן נכחתי רבים מהצופים אפילו פרצו בבכי. כנראה שאנחנו לא כאלה מיוחדים (:

כנראה. תגידי, אם לחזור לשם הסרט, ההבטחה: את אופטימית? גם בכלל וגם ספציפית למה שעולה מהסרט

מה הכוונה ספיציפית למה שעולה מהסרט?

למה שבחרת להציג: להבטחה של הניינטיז, להתפכחות מאז

כן, אני אופטימית

בלי הסתייגות? בלי קומפליקייטד?

ברור שעם הסתייגות. כל בר דעת ינשך את השפה שעה שיגיד על מצבנו ״יהיה בסדר״. ברגע השיא של ההבטחה, תוך כדי ריקודי בר מצווה, בגין נואם במהלך ביקורו של סאדאת: ״בעזרת השם נגיע ליום המיוחל, עליו כל עמינו מתפלל…״, וסבתא בנאום בר מצווה (שמתקיים 20 שנה אחרי) משלימה אותו, ״נהיה כולנו אופטימיים ונקווה שהכל יחלוף כלא היה״. אז זו הרוח אני מניחה – אופטימיות זהירה. אחרת בלי תקווה, באמת אין לנו מה לחפש פה

זה נכון… מעניין אותי איך בסוף מכל החומרים הצלחת לעשות סרט אחד קוהרנטי. את יכולה לספר קצת על תהליך העריכה? זה נראה לי ממש כמו פאזל 1,000 חלקים שכולם באותו צבע…

האזנתי לכל נאומי הבר ובת מצווה. שמתי לב שהם די דומים ואז פיתחתי מודל עריכה לסרט – החלטתי שהטיימליין יהיה סוג של אירוע: סצנת קבלת פנים, סצנת נאומי ההורים, סצנת נאומי הילד, הילד מודה לסבא/סבתא שכבר לא איתנו, אוכל, ריקודים והביתה

זה היה מאוד קל למרבית ההפתעה. האזנתי לכל נאומי הבר ובת מצווה ושמתי לב שהם די דומים ואז פיתחתי מודל עריכה לסרט – החלטתי שהטיימליין יהיה סוג של אירוע: סצנת קבלת פנים, סצנת נאומי ההורים, סצנת נאומי הילד, הילד מודה לסבא/סבתא שכבר לא איתנו, אוכל, ריקודים והביתה (כתוביות סיום). עירבבתי בינהם כששמרתי על המבנה של האירוע, כשברקע מלווים את הסצנות שני שירים של אתניקס בשבעה ביצועים שונים, מה שעוזר לשמור על האווירה מהודקת ככל האפשר

שבעה ביצועים שונים???

חחח כן אתניקס

הסרט כיצירה בשדה התקשורת החזותית חוקר פורמטים: כיצד אנחנו מרגישים כלפי וידאו מרובע ב־VHS שאבא שלי צילם בגינה? ולעומת זאת כלפי וידאו HD של חתונה מהקיץ האחרון? וכלפי סרטי ה־8 מ״מ מקום המדינה שמופיעים בסרט כרקעים? את אותה הבדיקה ערכתי כלפי ביצועים מוזיקליים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כילדים בניינטיז נטולי מסכים, היינו הולכים להרבה חוגים: כדורסל, רולרבליידס, פסנתר. ביקשתי מהמוזיקאי המבריק אסא רביב שייצר לי גרסת כיסוי ל״כתם הפרי״ שמנגנת אותה רוני בת ה־10 בחוג פסנתר – וזה הקטע שבו השתמשתי בסרט. המטען הרגשי שהביצוע הזה מביא תומך בסיפור ולוחץ על נקודה נוסטלגית ומביא ניחוח תמים שתומך בוויז׳ואל. המחקר הזה על פורמטים היה מענג ואפקטיבי ביחד

מענג ואפקטיבי! מה עוד אפשר לבקש… ואם כבר – משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? תודות ומועדי הקרנה אולי?

בוודאי. תודה לכל המשפחות שתרמו בנדיבות חומרים עבור הסרט, ועבור אורי, גילי, ואמא שלי ששיתפו פעולה והסכימו שאספר חלק מהסיפור שלנו. הסרט יוקרן בדוקאביב ב־6.9 בהקרנת אונליין. מבטיחה לעשות בת מצווה להבטחה ברגע שיוסר סגר הקורונה וכולנו נפגש נרקוד ונעשה לחיים (:

בהחלט. אני, אגב, עוד מחכה למדריך כיצד לרקוד באירועים משפחתיים

הסוד הוא לא לראות את עצמך באף מראה או השתקפות באולם ואז אתה תרקוד הכי יפה

אהבתי

The post רוני עזגד: למה בבר מצווה באולם פרטי צריך להדליק נרות לחיילים? appeared first on מגזין פורטפוליו.