הפעם הראשונה

אחרי שסיימתי את התואר הראשון באמנות ב־2015 בבצלאל, עברתי מירושלים עיר נעוריי לתל אביב, והתחלתי לעבוד בגלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה של רוני פורר. במקביל, הצטרפתי לגלריה השיתופית בנימין בקריית המלאכה. זאת הייתה תקופה מלאת ההתחדשות אבל יחד עם זאת, ואולי בעיקר בגלל מחסומים אישיים, העשייה האמנותית שלי לא פרחה. 

בעבודה מנגד, מצאתי עניין רב בלעקוב אחר ההתפתחות האמנותית של אמנים, ולראות איך מקבל גוף עבודות הקשרים חדשים במעמד הזה של תערוכה. במובן מסוים, חיפשתי את חדוות היצירה שלא מצאתי אצלי. יום אחד קיבלתי מייל כללי מבצלאל ובו הודעת ״הזדמנות אחרונה״ להירשם לתואר השני באוצרות – במדיניות ותיאוריה של האמנויות, ליתר דיוק – והחלטתי ללכת על זה.

התערוכה הקבוצתית הראשונה שאצרתי היתה במקביל לשנה הראשונה לתואר השני, יחד עם מור שמושקוביץ ב־2017 בגלריה בנימין תחת השם ״היפרנורמליזציה״. מדובר במושג המתאר מצב שבו אנו חיים בגרסה מזויפת של המציאות, היפר־מציאות שמאיינת את היחס בין הייצוג למושא שלו, ושמותירה את האמת כבלתי ניתנת לזיהוי. 

שאבנו השראה מהסרט של אדם קרטיס (Curtis) מ־2016 הקרוי על מושג זה. הסרט מנתח את התהליכים שהתרחשו בעולם משנות ה־70 של המאה ה־20 ועד עלייתו של טראמפ, ועוסק בתופעה שבה פוליטיקאים ובעלי הון נמנעים מלהתמודד עם המציאות על מלוא מורכבותה ובמקום זאת מציגים גרסה מפושטת שלה, במטרה לשמר את הכוח שלהם.

אלינה אורלוב, Sprinkler. צילום: מ״ל

דפנה טלמון, קריפטונייט1

היפרנורמליזציה, גלריה בנימין. צילום: מור שמושקוביץ

קרטיס מדבר על זה שגם אלו שהאמינו שהם תוקפים את המערכת – רדיקלים, מוזיקאים, אמנים וכל הפועלים בתרבות הנגד – הפכו להיות חלק מאותו מנגנון, ונטמעו בעולם האשליות. הפוליטיקה הפכה למשחק שעניינו העיקרי הוא מניפולציה של דעת הציבור וטשטוש ההבדלים בין מציאות לדמיון. הוא מתאר נסיגה של הציבור מניסיון לשינוי והבנה של מורכבויות העולם, לטובת התמכרות למציאות מדומיינת שמרכזה בעולמות וירטואלים עיסוק מוגבר ב״אני״, קבלה פסיבית ואמונת שווא במערכת שבורה.

בהינתן שהתופעה ההיפרנורמלית קיימת, שמושקוביץ ואני ביקשנו לבדוק איך היא משפיעה על אמנות עכשווית, עד כמה יכולה אמנות שנוצרת על ידי מי שבעצמם ״שקועים״ בעולם היפרנורמלי, לחתור תחתיו. היום הנושא מרגיש לי רלוונטי יותר מתמיד. בתערוכה השתתפו יעל פלדמן שביט, שיר כהן, אשחר חנוך קלינגייבל, אלינה אורלוב, דפנה טלמון, אייל גפני, רחל לויאן, קריסטין סו לוקאס, אלונה שמואלי ובת אל אלפסי. 

התחנה האחרונה

2020, בגלל כל חוסר הוודאות שבה, מתפקדת עבורי כתחנה אחת גדולה. עד כה אצרתי השנה שלוש תערוכות יחיד ואחת קבוצתית, ואת אף אחת מהן אני לא לוקחת כמובן מאליו. אני אסירת תודה על כל הזדמנות להתבונן ולהוביל תהליכי יצירה ולפגוש כל אמן או אמנית מנקודת מבטם.

Inneroutfuture של יבגני מרמן בגלריה נולובז, שנגזרה מתקופה ארוכה שבה חי ויצר בהונג קונג, ירדה ממש לפני שהתחילו לדבר על הקורונה, כך שבראיה לאחור זה כנראה הכי קרוב ל״חו״ל״ שהיה לי לפני ההתפרצות.

שירת הזכרים של ליאת דניאלי הציגה בין היתר כוורת דבורים חיה בתוך סיטאר במרכז גינת פרחי־צוף על גג גלריה אלפרד והמשיכה לתוך הסגר. היא חידדה את חווית התערוכה שללא יד אדם (מלבד דניאלי שהגיעה כמעט כל יום ודיווחה ברשתות), הכל הרגיש סוריאליסטי פי כמה.

עם ציקי אייזנברג לקחנו החלטות אחרונות לתערוכת היחיד שלו בסוף הסגר. פרוק רגליים בגלריה חנינא עסקה בחיבורים בין פעולות צילומיות מפורקות לבין גבריות מובסת, אלימות וחרדה קיומית.

ליאת דניאלי, שירת הזכרים, גלריה אלפרד. צילום: יותם איתן

ציקי אייזנברג, פרק־רגליים, גלריה חנינא. צילום: מ״ל

אנה לוקשבסקי, בחורות בשדה התעופה בפראג

דיאנה קוגן, אצל ללי בסטודיו

הילה שפיצר, ביקור אצל סבתא שרה

ללי כץ, יולי

לריסה מילר, על המזרן

בימים אלו מוצגת בגלריה בנימין התערוכה Take an object. Do something to it. Do something else to it, בהשתתפות ללי כץ, אנה לוקשבסקי, לריסה מילר, דיאנה קוגן והילה שפיצר. בתערוכה מוצגות עבודות שנעשו בשנים קודמות לצד עבודות שנוצרו במפגשים משותפים של האמניות, בסמוך לפתיחה.

שם התערוכה לקוח מדברים שאמר האמן האמריקאי ג׳ספר ג׳ונס על יחסי הגומלין בין הממשי לייצוג שלו ביצירת האמנות. הפער בין מעשה האמנות לאוביקט מתפקד כציר מרכזי ומובא לידי ביטוי גם על ידי פעולת התרגול היומיומית של האמניות, כשהטושים מתפקדים כאן כחומר מתווך. 

החומר הזה, שנהגנו לקשקש איתו בגן או בכיתה, הוא אמצעי יעיל לציור בתנאי חוץ עבור האמניות, ומאפשר להן ללכוד את חמקמקות ההוויה האנושית. זה בא עם הרבה וירטואוזיות. העבודות אצורות תחת מכנים משותפים כמו: דיוקנאות, סביבות אורבניות, סביבת עבודה, טבע וטבע דומם, ובנוסף ישנה גם מחווה לקרית המלאכה. 

מכל מלמדיי השכלתי

את ההיכרות שלי עם אוצרות המחברת בין תמה ומקום באופן כל כך ערני ומהודק, אני חבה לרינת אדלשטיין ולי היא שולוב, האוצרות והמנהלות של פסטיבל מנופים הירושלמי. עבדתי תחתן כאוצרת משנה ב־2018 בתערוכת העשור לפסטיבל, נכסים, שהוצגה במוקדים שונים בשכונת טלביה, וב־2019 בתערוכה ״אחות, אחות״ף שהתקיימה בבית החולים ביקור חולים ברחוב הנביאים. מבין האמניות והאמנים שהשתתפו נכללו איה בן רון, כרם נאטור, נרדין סרוג׳י, חנאן אבו חוסיין, נלי אגסי, מאיה אטון ועוד.

בנכסים התחקנו אחר ההיסטוריה של טלביה (כיום קוממיות) שהוקמה באמצע המאה ה־19 על ידי פלסטינים ערבים־נוצרים אמידים שבתיהם הפכו לנכסי נפקדים בעקבות מלחמת 1948 ושהוחלפו בידי ישראלים־יהודים. רוב תושבי השכונה, היום כמו אז, בעלי מקצועות חופשיים, אקדמאים, דיפלומטים ואנשי ממשל.

הדסה כהן. צילום: אלעד אחרק

מאיה אטון, מתוך ״נכסים״, פסטיבל מנופים. צילום: קירה קלצקי

הזמנו אמנים להציג בבניין הפעיל של ביקור חולים המתפקד כיום ברובו כבית חולים ליולדות, כשהתערוכה ביקשה להתמקם בתווך שבו מושמעת קריאה לעזרה ולבחון את האפקטיביות של פעולה ההצלה. העניין הזה הדהד חזק יותר בייחוד לאור העובדה שלאורך כל שנות פעילותו מאז 1867, ביקור חולים החליף ידיים רבות וידע קשיים כלכליים. כיום הבניין הראשי (היידן) עומד נטוש והחלק הפעיל (זיו) מושכר למרכז הרפואי שערי צדק.

למדתי איך לדבר על ירושלים מבלי ליפול לתבניות מוכרות, מאוסות. זה דרש המון מחקר, פגישות אינספור עם דמויות מפתח ועבודה שוטפת עם אמנים שבעצמם עברו תהליך החושף רובד אחר רובד בעיר הזו. עד לאותו רגע, הבנתי שחייתי כמו תיירת בעיר בה גדלתי, ומעכשיו עלי להיות קשובה לכל מה שעוד לא נאמר בקול רם על ירושלים בפרט ועל חווית ה״מקום״ בכלל.

תערוכת החלומות

איך אומרים? איטס קומפליקייטד. כרגע תערוכת החלומות לא נמדדת מבחינתי על פי מקום ייעודי או אמנים מסוימים: היא בעיקר מושפעת מאיך השדה הולך להיראות בעתיד המבעבע שלנו, בארץ כמו בעולם. זה כמו לחלום, אבל עם עין אחת פקוחה.

אני חושבת שיש צורך לקדם את התחום במקביל להתפתחות האישית שלנו. כחלק מזה אני משתדלת להמשיך להיפגש עם אמנים ולחפש יוזמות, ששמות דגש על סולידריות ותמיכה הדדית בין אוצרים לאמנים, ובין אוצרים לאוצרים. אלו הפרויקטים שמעשירים אותי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אני מרגישה שהמתודולוגיה הזאת צמחה בי בעקבות משהו שלמדתי מאירית חמו בתואר הראשון, שעם כל יצירה שנבראת, צריכה כבר לצמוח בנו המחשבה על הצעד הבא. את התובנה הזו אני מנסה ליישם בפרקטיקה המקצועית.

סשה טמרין, מתוך Fujinoyamai

בקרוב אצלך

הימים שלי מחולקים בין תפקידי כעוזרת אוצר/ת במוזיאון אשדוד לאוצרים רוני כהן־בנימיני ויובל ביטון, בין הדרכת סיורי גלריות של הסיירת, לבין תערוכות כאוצרת עצמאית. נכון לעכשיו – ואם תרצה הקורונה – בסוף אוקטובר אאצור תערוכה קבוצתית במסגרת פסטיבל מנופים בגלריה הוילה של מכללת אמונה בירושלים, תחת הלווי של סאלי הפטל נווה.

התערוכה תתמקד בדרכים שונות להפוך את הארעי למעין מרחב יצירתי עשיר, דינמי, ובכך לחצוב את הפוטנציאל הטמון במפגשים עם טריטוריות זרות. האמניות והאמן שישתתפו יציגו פיסות מ״מסע החיפושים״ שלהם אחר נקודת אחיזה פנימית, חוף מבטחים רגשי, תוך ניסיון בלתי נלאה לעצב לעצמם זהות. בתערוכה ישתתפו אלינה אורלוב, הדס דוכן, סשה טמרין, הדר מיץ, מרב צור, דיאנה קוגן וליהי שני. 

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מגלים אוצרות // הדסה כהן appeared first on מגזין פורטפוליו.

רוב הצילומים שלי מתרחשים בים: הוא תמיד מסקרן אותי, גם אם אני בסוף מגיעה לאותה נקודה, באותו חוף, כל יום. תמיד יהיה בו משהו שונה, אם בתנועה של האור, בחול, בגלים ובצבעים.

אני צלמת אופנה ואמנית, למדתי בחוג לתקשורת צילומית במכללת הדסה. הרעיון להפקה ״חמש בבוקר״ נוצר אחרי המון זמן שרציתי לשחזר הפקה ישנה יותר, שצילמתי לפני שלוש שנים. ההשראה לצילומים הגיעה משהייה ממושכת על החוף בימי הקיץ: אני נמצאת כמעט כל יום בחוף ונושמת את הים ואת האוירה. הים הוא חלק מהבית שלי, ורציתי שזו ההרגשה שתעבור: לבחורה שאנו רואים בצילומים אין עניין בשום דבר אחר חוץ מההנאה, החוויה וההוייה של הים והקיץ. 

זכינו ליום צילומים מעונן ויפה עם אור נקי ובוהק, משהו שלא כל כך אופייני לחודשי יולי־אוגוסט בקיץ הישראלי, אבל כנראה שהמוזות היו בעדנו לאורך כל הדרך. האתגר היה לגרום להכל להיראות טבעי ולא מתאמץ, למרות שעל הסט מסביב לדוגמנית יש מאפרת, סטיילינג וארט דיירקטורית, מה שיכול להפוך את הכל למאוד מבויים וקלישאתי.

אני חושבת שמצאנו את האיזון הנכון בין צילום אופנה לסיפור אדיטוריאלי מעניין ואמיתי. הקומפוזיציות הספונטניות והלא מבויימות מתכתבות עם התחושה של תיעוד  נייטרלי, ממש כמו ההרגשה שיש כשאנו בקרבה של ים, או משהו שמזכיר חופשה. אך עדיין חשוב לציין שכל לוקיישן נבחר בהקפדה על פי ההתאמה לבגד ספציפי, הפרופורציות והצבעוניות נלקחו תמיד בחשבון, גם אם לא הייתה הגבלה של תנועת הדוגמנית, והצילום נעשה ב״פלואו״ שפשוט נתן לווייב הנכון להתרחש.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בסופו של דבר יצרנו סיפור ממה שהיה בנמצא, והרגשנו עם זה מאוד בנוח, בדיוק כמו בבית. שיתפנו פעולה עם מותגים ישראלים ברובם, מעצבים צעירים וגם מותגי בגדי ים בינלאומיים. החוף היה הסטודיו שלנו עם עוברי האורח, המסעדה, השמשיות וכל מה שמסביב.

–

צילום: הילה כדי; ארט דיירקטור: אורית פייג; איפור ושיער: נילי שריג; סטיילינג: רוני לבב; דוגמנית: איילה פישר לאלינור שחר

The post הילה כדי // חמש בבוקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

קצת לפני אמצע מרץ נכנסה סיגלית לנדאו לחלל הגלריה של דפוס הר אל ביפו, והחלה להציב את התערוכה החדשה שתכננה לפתוח. הקורונה תפסה אותה בעיצומן של ההכנות והפכה את החלל לגן נעול, שבו היא ענקית שמשחקת לבד (אם לנקוט בלשונו של יאיר גרבוז). כמעט שלושה חודשים שהתה בגלריה, העמידה פסלים ומיצבים, אספה גלעיני אבוקדו מונבטים מבתי מכרים וזרים; חיברה מערכות מים; סילסלה קונצרטינות של חוטי תיל ותלתה וילונות חרוזים מגללי צאן סביב כתר מלח מרחף.

עד שהוסר הסגר והתערוכה נפתחה.

לנדאו, אחת האמניות הגדולות בשדה הישראלי והבינלאומי אינה מרבה להציג. התערוכות שלה דורשות זמן, תקציב, שטח, והתמסרות טוטאלית. תערוכת יחיד גדולה שהייתה אמורה להיות במוזיאון ישראל – ״נמל הבית״ של האמנות הישראלית – נדחתה שוב ושוב. בשנים האחרונות התכנסה לנדאו בסטודיו, הציגה פחות ועבדה בעיקר על ספרה ״שנות המלח״, שיצא לאור לאחרונה בהוצאת Hatje Cantz הגרמנית.

כל אלה הופכים את התערוכה שלה Green Scream לאירוע מרתק ומשמח. תקופת ההבשלה שכפתה עליה הקורונה השפיעה על תהליכי הצמיחה של התערוכה. התוצאה משופעת בעבודות חדשות, מרגשות, מפגשים עם מוטיבים מוכרים שלה מהעבר, לצד כמה נקודות אילתור, שמדגישות את העובדה שהאמנית אולי הרגישה כבר יותר מדי בבית.

סיגלית לנדאו. צילומים: יותם פרום

לתחושת הביתיות הזו תורמת הגישה הכמעט סלונית של ההצבה – ציורים על הקירות, צמחים על אדן החלון. צריך מבט שני ושלישי בעבודות כדי להבין את תוואי ההקשרים שנטווה ביניהן, ועוד רגע כדי לשים את האצבע על מקורה של תחושת האי־שקט השוררת בחלל הנעים.

זן פולש

את הסדר הטוב פורעת להקה של דררות ירוקות ביציקת ברונזה. זן פולש של ציפור יפיפייה, מעוררת התפעלות וכעס על הנזקים שהיא גורמת. שתי מזרקות תאומות, אחת בפנים ואחת בחוץ, עשויות מערכות שעוני מים שהועתקו מבנייני שיכון מצויים, מפכות ומטפטפות מעדנות. הן משרות רחש־זן על החלל ובמקביל, ברמת מודעות נוספת, מציקות כדליפה טורדנית של ברז ששכחנו לסגור.

הרמזים כולם שם: עדויות לחינוך נוקשה מצד אחד ולבזבוז ולרשלנות הישראלית מצד אחר; רפרנס למזרקה/משתנה המפורסמת של מרסל דושאן; לדלות החומר ולריאליזם תל אביבי – כל התשובות נכונות. 

לנדאו מתייחסת בכותרת התערוכה (ובצבע הירוק שבולט בה לעין) לפואמה ״מזמור שיר לירוק״ שהקדיש המשורר נתן זך ״ליעקב הראל ולארץ שהיתה אי־פעם ירוק״. את מזמור השיר היא הופכת לזעקה ירוקה, שבכותרת באנגלית Green Scream מזכירה גם מסך ירוק, אותו רקע סובלני שעליו ניתן להלביש כל תוכן ולבדות מציאות מדומה.

צילומים: מ״ל

יעקב הראל, בעליו של דפוס הר אל ודמות מיתולוגית בפני עצמו בעולם האמנות, הוא השומר של שמורת הטבע, שמוציא ספרי אמן ומהדורות מיוחדות של הדפסים. מקום שבו אמנים מרגישים בבית ויחד עם זאת מבינים שזמנם של עסקים מסוגו הולך ומתקרב לקצו.

מחוץ לגלריה, ברחוב אליזבת ברגנר ביפו, סערו הרוחות לאחרונה על רקע החשד לפגיעה בבית קברות מוסלמי היסטורי. המתיחות הפוליטית, הכלכלית והבריאותית סביב הקורונה תרמה את חלקה. ולנדאו מתאימה את עצמה לאווירת סוף העולם הכללית, ועושה זאת ברוח סטואית משהו.

הרחובות מסמנים את שושנת הרוחות, דרום, צפון, מזרח ומערב, אך השמות מאבדים את משמעותם וכיוונם במחול הסיבובי של השבשבת. מצד אחד היא משדרת שלווה ונינוחות, מצד שני שומטת את הקרקע מתחת לוודאויות

לקראת התערוכה צללה לנבכי מחסן השילוט של עיריית תל אביב ויצרה שבשבת רוח שובת לב – אחת העבודות המצויינות בתערוכה – מורכבת משלטי רחובות שכאילו נפגשו באקראי, כמו מכרים ותיקים: יונה הנביא היורד אל הים (שהיה בין השאר כתובתו ההיסטורית של רפי לביא) פוגש את רחוב יפת מיפו; רחוב הקונגרס משולי התחנה המרכזית, פוגש את עיר שמש מצהלה.

הרחובות מסמנים את שושנת הרוחות, דרום, צפון, מזרח ומערב, אך השמות טעונים במציאות היום־יום והופכים לנקודות ציון אישיות שלה, של החברה והעיר. הם מאבדים את משמעותם וכיוונם במחול הסיבובי של השבשבת, על רקע הצמחייה הירוקה העוטפת את הכניסה לדפוס הר אל. מצד אחד היא משדרת שלווה ונינוחות, מצד שני שומטת את הקרקע מתחת לוודאויות ולתחושת בטחון מדומה שהן מקנות.

תנועת השבשבת מזכירה (לא במקרה) את תנועת הספירלה של האבטיחים בעבודה האייקונית Dead See משנת 2005. לנדאו פרשה אז בנדיבות את המוטיבים המזוהים של עבודותיה, בתערוכת יחיד פורצת דרך ״הפתרון האינסופי״ בביתן הלנה רובינשטיין. גם הסימבולים של חיבור לטבע ולמחזוריות החיים, פיזית ורוחנית, הופיעו שם – חוף הים, ים המלח, האבטיחים, המלח, המים והאדמה; ובמישור אחר, המציאות האנושית האלימה שבאה לידי ביטוי בפיסול הדמויות הנראות כחשופות עור (עבודות שפיתחה בעיסת נייר וחלקן הפכו ליציקות ברונזה).

צילומים: יותם פרום

זכרונות השואה שעלו מן העבודות החריפו עוד יותר בתערוכה ״חדר האוכל״ שהציגה ב־KW בברלין כעבור מספר שנים, שגם היא היכתה גלים. בתערוכה בהראל היא שותלת מזכרות מכל אלה: כזו היא דמות נער המשחק עם כלב, פסל ברונזה המבוסס על סיפורו האישי של אביה, שכילד בגטו הצליח להגניב ממעט המזון שהיה לו לכלב שאהב (עד שהוריו תפסו אותו בקלקלתו).

קונצרטינת התיל מהדהדת גם היא את התנועה הספירלית, אבל יותר מכל את עבודות ההולה־הופ שלה – הגברית והנשית – באחת שלישיית גברים מנסה לשלוט בתנועת חישוק ענק במאמץ חסר סיכוי (מחושקים, כמעט כמו המנהיגות בישראל); ובאחרת היא עצמה, בגופה העירום, מלהטטת בחישוק עשוי תיל הפוצע את גופה (עבודה שנמצאת בין היתר באוסף מוזיאון פומפידו בפריז).

מעבדת מחקר ומחשבה

מפסלי המלח שלה מופיעה כאן רק עבודה אחת, מעין כתר מרחף מעל דמות נעדרת, בוהק כמו הילת קדושים, חבוי בין מסכי החרוזים־גללים, מרחף מעל דמות נעדרת. אולי זהו זר הקוצים של ישו (המשיח) או כלת המלח שלה, בשמלת ״הדיבוק״, שטבלה ונמשתה מים המוות.

נראה שלנדאו התייחסה אל התערוכה כמעבדת מחקר ומחשבה. חילקה את החלל והחוץ לאזורי פעולה, יצרה הקבלות והציבה דיפטיכים סמויים – כמו פרחי ברונזה בדמות ניצני ״ירוקת החמור״ שצמחו לממדי ענק מציגים ניגוד משלים לצמיחת נבטי האבוקדו המהוססים. עמוד אטום עטוף בסריגת יד, מקביל לעמוד החלול של וילונות הגללים.

הירוק שבכותרת אינו תמים. לא רק ציפורים וצמחייה ירוקים, גם הקו הירוק נוכח בין העבודות. פוטנציאל הצמיחה והסיאוב שווים בכוחם. אפשר להמשיך ולפרוש את משמעויות העבודות ולפענח את נתיב המחשבה שלה. מעניין עוד יותר יהיה לראות אותה מבשילה וממשיכה לתערוכה מוזיאלית.

סיגלית לנדאו, Green Scream
גלריה דפוס הר אל, נעילה: שבת 29.8

The post הקו הירוק של סיגלית לנדאו appeared first on מגזין פורטפוליו.

אמני סימביוזה בגלריה P8

התערוכה הקבוצתית ״צאו״ תיפתח הערב (חמישי, 27.8) בגלריה P8 בתל אביב (אוצרות: תמר לב־און, גיל כהן) ותעסוק בתופעה של סימביוזה שמרחשת בין אמנים לדמויות בדויות. האמנים בתערוכה אינם עוסקים בהתחפשות, הסתוות או התחזות. הם במצב סימביוטי, שבו האמן משתלט על ישות אחרת או שהיא משתלטת עליו. מופעים של איחוז או דיבוק באמנות, מדיום או אלטר אגו, מאפשרים לאמנים ״לדבר בלשונות״, לתעל רעיונות דרך כלי קיבול אחרים או לשמש ככלי קיבול בעצמם.

מאחר וישות אחת נכנסת לישות אחרת מתקיימים בו־זמנית רצונות מנוגדים – הרצון להיכנע אל החיבור והאחדות, להשיל את עצמך ולהיטמע באחרות ומנגד הרצון או הדחף להיפרדות ולגירוש הטומאה. משתתפים: מיכל היימן, רועי רוזן, גיל יפמן, אגודת לרווה (מאיה אטון, מיטל כץ מינרבו) בשיתוף מיה גורביץ׳, דני מיכאל רוזנברג, אור מזרקה (Lucie Fontaine).

רועי רוזן בגלריה P8

דני מיכאל רוזנברג בגלריה P8

מציאות באספמיה בירושלים

התערוכה ״מציאות באספמיה״ שתיפתח הערב (חמישי, 27.8) בסטודיו משלך בירושלים (אוצרת: נטלי פסלב שטרן), מסכמת את תכנית ״מנהיגות נשים בתרבות״ – פרויקט משותף של סטודיו משלך, שגרירות ארצות הברית בישראל וגלריה בית הגפן (חיפה), שיסדו וניהלו יעלה חזות ינוקא וציפי מזרחי. התכנית פעלה במשך שנתיים בחיפה, לוד וירושלים, והפגישה 26 אמניות דתיות – יהודיות, נוצריות, מוסלמיות ודרוזיות – בסדרת מפגשים שעסקו בפיתוח הפרקטיקה האמנותית וכישורי המנהיגות והיזמות של המשתתפות.

ב־2019 הציגו האמניות בלוד ובבית הגפן בחיפה. בתערוכה החדשה ״מציאות באספמיה״ יציגו 11 ממשתתפות התכנית, יצירות הנוגעות בהתמודדויות משותפות שהן חוות, כנשים שבאות מחברות מסורתיות: קריאה לשוויון דתי ועדתי, כיסוי ראש ונראות חיצונית־פנימית, מחאה כנגד אלימות כלפי נשים והעלאת שאלות על ייצוגים נשיים. הן מציגות ביטוי אמיץ ומעודן לסוגיות המורכבות.

בפתיחת התערוכה יושק קטלוג הפרויקט, שמספר על התהליך המיוחד שעברו האמניות בתכנית – ביניהן כאלה שהחליטו להוריד את כיסוי הראש ולהיכנס להריון כאם יחידנית. התערוכה מוצגת בחלל החדש של ״סטודיו משלך״ בביתו ההיסטורי של הצייר פנחס ליטבינובסקי, המשמש כמרכז ראשון מסוגו לאמנות נשים רב־תרבותית בישראל.

משתתפות: נסרין אבו באכר, מוריה אדר פלקסין, אילת דורה ספיריה, אמירה קאסם זיאן, טל מיכאליס, יעל סרלין, שולמית עציון, אמירה פודי, תמר צדוק, למיס שחות.

נסרין אבו בכר בסטודיו משלך. צילום: מור אלנקווה

טל מיכאליס בסטודיו משלך. צילום: מור אלנקווה

אנימציה במקרר

״קומץ שמיים ביד״, תערוכת האנימציה השנתית בגלריית המקרר, תיפתח הערב (חמישי, 27.8) ותעסוק באנימציית סטופ־מושן עכשווית בארץ, ובחומריות הניכרת בה. אנימציית סטופ־מושן היא אשלייה של תנועה שנוצרת באמצעות יד־האמן.ית המזיזה בובות, אובייקטים ועצמים בין צילום לצילום. ייחודה של הטכניקה בהתבססותה על מלאכת יד, ובקשר ההדוק שנוצר בין התזוזה לחומר.

האפשרות להנפיש חיים בכל חומר או רדי־מייד נותנת ליוצרים מגוון רחב של אפשרויות ביטוי ודרכי ייצוג של דמויות וסיפורים. התערוכה עוסקת בחומר ובדימוי של החומר, ומוצגים בה התפאורות והבובות לצד הקרנת הסרטים.

אוצרות והפקה: לירון נרונסקי, שחר דיויס ואיריס פשדצקי. משתתפים: אורי גולדברג ועילי מרגוליס, אורית אוגד, דנה הדר, דניאלה שניצר ועומר שרון, טל קנטור, לירון נרונסקי ועובד פורן, סטודיו זז: ריקרדו ורדסחיים, מורן סומר, יוני ברסקין, קובי ווגמן, רננה אלדור, שחר דיויס, דור לוי זילכה, שלומי יוסף, תום קוריס וחני דומבה. 

שלומי יוסף בגלריית המקרר

שחר דיויס וטל קנטור בגלריית המקרר

אלדר קריינר בסדנאות האמנים בירושלים. צילום: ניב פרידמן

קיר אמן בסדנאות האמנים בירושלים

UNIFLEX הוא מיצב חדש תלוי־מקום שהציב אלדר קריינר בסדנאות האמנים בירושלים (אוצר: אריאל הכהן), מערכת ריקה מסימני חיים, תלויה ללא שימוש, מיותמת ממגע או הפעלה. המערכת מורכבת מכ־50 מטרים של צנרת שקופה, שאליה מחוברים שסתומי פלסטיק לבנים בצורת פרחים. היא מתפרסת על קירות חלל הסדנאות ורצפתו, ומשתלבת עם אלמנטים דומיננטיים בו כמו צינורות החשמל והמיזוג.

מערכות השקיה טכנולוגיות פותחו כדי לאפשר פריחה, שגשוג, קיום ועתיד. המיצב מזכיר מערכת השקיה, אך בעוד שבטבע הפרחים הם בעלי מנגנוני רבייה מפותחים לטובת פיתוי וחיזור, ב־UNIFLEX מלאכותיים ודוממים, משמשים כחלקי אינסטלציה. המיצב נוגע בשאלות של חוסר מימוש, ארוס מודחק ופטישזם לאובייקטים המבטיחים סיפוק רגשי.

רוני חג׳ג׳ בגלריה 4 והלובי

רוני חג׳ג׳ בלובי ובגלריה 4

תערוכת היחיד של רוני חג׳ג׳, ״סדר גודל״ (אוצרת: אורית מור), מתקיימת בשני חללים: מיצב תלוי־מקום בלובי מקום לאמנות, וציורים מהשנה האחרונה בגלריה 4 בפלורנטין. שם התערוכה מרמז על משמעות דואלית: ״הערכה גסה״, בלשון היום־יום, והיא עומדת בניגוד למשמעות המדעית של הביטוי. ״המתח בין שתי תפיסות שונות אלה של קנה מידה מעסיק אותי לאורך השנים, והוא בא לידי ביטוי ביחס בין הגוף למרחב. הפסע משמש כאמת מידה המכתיבה התמצאות בחלל״, אומר חג׳ג׳.

מתח זה מתקיים בתערוכה הנוכחית במעברים בין סדר נוקשה לבין ארגון רופף, או בניגודיות שבין היומיומי והמקרי לבין הסדר המיתי, הקוסמי, שלעיתים אפשר למדוד אותו בכלים מדעיים, ולעיתים האינטואיציה של האמן היא שמנסחת אותו מחדש. בערב הפתיחה (חמישי, 27.8) ולמחרת ביום שישי יתקיים לייב פרפורמנס בגלריה 4.

The post הרשימה המשותפת // 27.8.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

דניאל קנטור, בת 26, גרה בתל אביב. יוצרת פרויקט Culture of Consumption שמחבר בין אנשים, אוכל ותרבות.

הישרדות

אמא שלי מרוקאית ישראלית ואבא שלי אמריקאי מריצ׳מונד, וירג׳יניה. הם יהודים משיחיים, כלומר יהודים שמאמינים בישוע. אבא שלי היה מלמד תנ״ך והברית החדשה, אז עברנו כל הזמן ממקום למקום: נולדתי במרילנד, משם עברנו לאוקראינה, בודפשט, פלורידה, ומשם לווירג׳ינה לפני המעבר לישראל. 

לגדול ולעבור מקומות כל הזמן גורם לך להיות במצב הישרדות – להכיר חברים חדשים, להתרגל לשפה ולמטבח המקומי. זה הפך להיות משהו טבעי עבורי. אחרי השירות הצבאי יצאתי לטייל, והבנתי שאני הכי יצירתית ומחוברת לעצמי כשאני נמצאת בסיטואציות שלא מוכרות לי. במשך יותר מארבע שנים זזתי כל הזמן. גרתי באוסטרליה ובארצות הברית, טיילתי באפריקה ובמזרח הרחוק. 

נחשים על מקל וצפרדעים מטוגנות

אוכל תמיד היה תשוקה, ופתאום גיליתי שזו דרך טבעית בשבילי להתחבר לאנשים בכל מקום. הייתי מזמינה אוכל ומתעניינת במרכיבים של המנה. הם לא יודעים אנגלית, אני לא יודעת את השפה המקומית, אבל אנחנו בכל זאת מנסים להבין. תוך כדי נחשפתי להמון סיפורים, במיוחד על קולוניאליזם במדינות המזרח.

בוויאטנם לדוגמא, הסנדוויץ׳ המקומי נקרא באן־מי, באגט עם כל מיני מרכיבים מקומיים. תהיתי איך לחם שמקורו בצרפת הגיע למטבח הוויאטנמי. בהתחלה חשבתי שזה כדי לשרת את התיירים שמגיעים לאזור, אבל הסתבר לי שהמקור היה בשלטון הצרפתי ששרר שם במשך שנים רבות. 

בקמבודיה ראיתי נחשים על מקל, עקרבים וצפרדעים מטוגנות. דיברתי עם איש מקומי, שסיפר על רצח עם אכזרי שהתרחש שם בשנות ה־70, בזמן שלטון הקמר־רוז׳ ופול פוט. שלושה מיליון בני אדם נרצחו והורעבו למוות, ביניהם אינטלקטואלים, רופאים, מורים, סופרים, וטבחים; כל מי שידע משהו על תרבות. כדי לשרוד הם אכלו נחשים וצפרדעים. 

כשנגמרה המלחמה, הם לקחו את הקושי למשהו שמאפיין את התרבות שלהם. במקום לשכוח את התקופה הזו, הם הפכו אותה לחלק מהם. זו הייתה נקודת המפנה, שבה הבנתי שזה משהו שבאמת מעניין אותי. 

אשקלון, ישראל

קטמנדו, נפאל

קהיר, מצרים

לי יש מיקרופון ולהם יש סיפור לספר

לקראת סוף הטיול הכרתי אקטיביסטית אנגליה, וכשסיפרתי לה שאני נוסעת למיאנמר היא שאלה אם אני יודעת שמתרחש שם רצח עם. לא היה לי מושג. זה היה ב־2016, כשבאמת אף אחד לא ידע מה קורה לקהילה של הרוהינגה, קבוצה אתנית אסלאמית נרדפת. פתאום ראיתי את האבסורד – איך אני יכולה לטייל כשדבר כזה קורה לידי. 

בסופו של דבר הבנתי שאני בחורה לבנה מהעולם המערבי, לי יש מיקרופון ולהם יש סיפור לספר. נסעתי למיאנמר והתחלתי לתפוס טרמפים לאזור האסור, בצד השני של המדינה. רק לבודהיסטים ולאו״ם מותר להיכנס ולצאת מהאזור, לבני הרוהינגה אסור לצאת. חבר קישר אותי לבודהיסט שעזר לי להיכנס לאזור. לבשתי פונצ׳ו גדול נגד גשם וכיסיתי את הידיים והרגליים, כדי שלא יראו שאני לבנה. כשתפסו אותי שיקרנו ואמרנו שאני מהאו״ם. למחרת התחבאתי מתחת לכיסאות ברכב כדי לעבור את המחסום. נכנסתי ותיעדתי, ראיינתי אנשים ופגשתי סיפורי זוועה קשים – זה הכי קרוב לשואה שראיתי בעיניים שלי. 

בסופו של דבר הבנתי שאני בחורה לבנה מהעולם המערבי, לי יש מיקרופון ולהם יש סיפור לספר. חזרתי ועבדתי על הסיפורים האלה: לא האמנתי שאני חיה עם המידע הזה, ולא ידעתי איך או באילו כלים אוכל לעשות צדק לאנשים האלה

חזרתי לעולם המערבי ועבדתי על הסיפורים האלה. לא האמנתי שאני חיה עם המידע הזה, ולא ידעתי איך או באילו כלים אוכל לעשות צדק לאנשים האלה. Culture Of Consumption התחיל מההבנה שלי, שאם אני רוצה לתעד סיפורים של אנשים בקהילות מוחלשות, אני לא אעשה איתם צדק אם לא אעשה את זה גם למעני.

בחרתי לעשות את זה דרך משהו שאני מבינה בו, ואוכל זה משהו שתמיד ידעתי לשאול עליו את השאלות הנכונות. אני רוצה ללמוד, וזה מאוד טבעי ונוח לי. וזה מגיע עם איזו תשוקה הדדית. 

כולם אוכלים

כולם אוכלים, אוהבים ומכירים אוכל. אנשים שלא יודעים מה קורה באריתריאה עדיין יודעים מה זה אינג׳ירה. המטרה ב־Culture Of Consumption היא ללמוד ולהבין תרבויות שונות דרך מדיום ששייך להרבה אנשים. טיילתי במשך שנים, תיעדתי המון, ולמדתי דרך זה על היסטוריה, על מסורות ותרבויות, על האקלים בכל מדינה, על השלטונות השונים. הכול דרך אוכל. מילאתי מחברות שלמות של תיעודים ותמונות, ולקח לי זמן להבין עד כמה זה משמעותי. 

חלק מהסיבה שחזרתי לישראל היא שהחלטתי לכתוב ספר: אני מראיינת נשים מקבוצות אתניות שונות, עם סיפור אחר. בין אם זה לשרוד דרך זיכרונות של אוכל בשואה, או הבדלי המקלובות בין מזרח ירושלים לבין כפרים ערביים. 

הייתה לי טינה לישראל, ובגלל זה לא חזרתי הרבה זמן. לא למדנו בבית הספר על הכיבוש, או על מה שקורה כאן מתחת לרדאר. היה לי מאוד קל להיות במדינות אחרות, להבין ולתעד את הקושי שלהם ולא להתעמת עם הקושי שכאן. זו שאלה שאני עדיין שואלת את עצמי, איפה הגבולות במקום כל כך מורכב? 

לאכול זה משהו שיוצר גשר בין קבוצות שונות. אני מתעסקת בביטחון תזונתי, צדק דרך אוכל, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוכל, תרבות האוכל והאכילה. אני שואפת לספר סיפור של מישהו דרך מדיום שיעשה לו כבוד, שיעזור לקורא להבין טוב יותר את התרבות שממנה הוא מגיע.

הטאקו והפיתה 

Bread series הוא שיתוף פעולה בין Culture of Consumtion ומגזין Sybaris mag של נטשה בוגוסלבסקי ובוריס פאבריקנט. נטשה ובוריס מתמחים באמנות, צילום אוכל ופוד ארט. הפרויקט שעשינו יחד חוקר את התרבות הישראלית דרך דימויים של סוגי לחם שונים, לצד נושאים כמו גלובליזציה, סכסוכים ומעמד חברתי בארץ.

ללחם יכולה להיות משמעות דתית, גיאוגרפית ונקודת מבט פוליטית חשובה. ניסינו בסדרה לחקור ולהבין את מערכות היחסים בין המשמעויות האלו לבין לחם. לחם ובמיוחד לחם שטוח (פיתה, אינג׳ירה, נאן, טורטיה) הוא מצרך אינטגרלי בהמון תרבויות כבר אלפי שנים.

הטאקו המקסיקני הוא דוגמה טובה. האמריקאים אימצו את האוכל המקסיקני כאילו הוא שלהם, אבל כשזה מגיע למי שמכין את האוכל, צריך לבנות חומה ולהוציא אותם מהמדינה. הטאקו והפיתה הם שתי דוגמאות לתעשייה שבה מהנדסים אוכל לאומי, עושים גלובליזציה כדי להנגיש אותו לתרבויות שונות ולמגוון מעמדות. אפשר לראות עשירים וגם דיירי רחוב אוכלים פיתה. 

אף פעם לא הרגשתי בבית

במקביל להבנה שלי, שאוכל זה משהו שמקשר בין אנשים ועוזר לאנשים להבין אחרים, חוויתי משבר זהות: מי את? מאיפה את? גרתי בכל העולם ואני שייכת להרבה דברים שונים. זה מדהים, אבל אף פעם לא הרגשתי בבית במקום אחד, מחוברת לקרקע.

כשהגעתי לישראל מארצות הברית התביישתי בשורשים המרוקאים שירשתי מסבתא ומאמא שלי. ברעננה הייתה אווירה מאוד אשכנזית, לא לדבר על זה שאמא שלך היא וקנין ולא קנטור. כשהתבגרתי, דרך אוכל יכולתי להבין שמה שירשתי מהן, הוא מה שעיצב אותי לאישה שאני כיום. לראיין את סבתא שלי, לשמוע על הדיכוי שחוותה, לאו דווקא במרוקו, אלא כשהיא הגיעה לכאן, גרם לי לרצות ללמוד ולהבין את ההיסטוריה שלי. 

כשאמא שלי גרה בארצות הברית היא התביישה במרוקאיות שלה, אבל כשהיא הייתה מבשלת דג מרוקאי לארוחת שישי, כל האמריקאים היו מתפעלים. כשהיא בישלה נפתח פתח לפרגון, דרך אוכל אפשר להעריך תרבות אחרת

היו אומרים לה שהיא מסריחה כשהיא הייתה מבשלת מאכלים מרוקאיים, יורדים על המבטא ועל המוזיקה ששמעה. היא הייתה צריכה להחביא את התרבות שלה שנים, עד שבנקודה מסוימת היא אמרה די. כשאמא שלי גרה בארצות הברית היא התביישה במרוקאיות שלה, אבל כשהיא הייתה מבשלת דג מרוקאי לארוחת שישי, כל האמריקאים היו מתפעלים. כשהיא בישלה נפתח פתח לפרגון, דרך אוכל אפשר להעריך תרבות אחרת.

עבדתי כמה שנים במרכז לנשים אריתראיות, ובין היתר ארגנו סדנאות, שבהן הנשים מלמדות ישראלים איך להכין אוכל אריתראי, ובסוף הסדנה יש סעודה משותפת. זה עזר לגייס כספים למרכז, ולנשים היה כסף להביא הביתה. ניתנה להן במה ללמד בתוך חברה שבה הן כל הזמן צריכות להסתגל. כך הן יכולות להתגאות באוכל ובתרבות שלהן. וזה יצר גשר בין התרבויות של ישראלים ואריתראים, כי למרות שאנחנו שכנים, זה כאילו אנחנו עדיין ביבשות שונות. זה צדק דרך אוכל בעיניי.

ולנסיה, ספרד

צפון קרולינה, ארצות הברית

קטאר

דימונה, ישראל

תרבות של סולידריות

חשוב לי לדבר גם על מזון שמתבזבז ועל ביטחון דרך אוכל. בתחילת הקורונה פנתה אליי עלמה בק במטרה לשתף פעולה להצלת אוכל שעומד להיזרק. יומיים אחרי תחילת הסגר, בחודש מרץ, כשהמסעדות, המשרדים והמלונות נסגרו, ידענו שהולך להיות בזבוז אוכל משמעותי. החלטנו לבשל ארוחות לקשישים. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

פרסמנו בפייסבוק, וקיבלנו היענות מאוד גדולה לתרומת מזון ממסעדות ובהמשך מגופים נוספים. התחלנו להוציא סלי מזון למשפחות נזקקות, ומ־30 סלים במשלוח הראשון עלינו במהירות למאות ולאלפים. זה נהיה מאוד גדול. האכלנו אלפי אנשים, סיפקנו בערך 20 אלף סלי מזון עד כה, לא כולל אוכל חם.

יש לנו כמה מערכים: צעירים שמתקשרים לקשישים שלא יכולים לצאת מהבית, שוק חינם נודד בשכונות עוני בארץ, מערך של אוכל חם, לקשישים או לאימהות חד הוריות, ומאות מבשלים ונהגים מתנדבים. לאה טוניק, קולנוענית שהצטרפה אלינו אחרי שבוע, עלמה ואני, זה הרכב הבסיס, יחד עם עשרות מנהלות מדהימות, ובסביבות 2,500 מתנדבות ומתנדבים. 

אנחנו מעודדות תרבות של סולידריות. יש בישראל תרבות של העברת אחריות, ״אני אקשר ביניהם אז עשיתי את שלי״; אנחנו מעודדות אנשים לעשות את זה גם בעצמם

אנחנו מעודדות תרבות של סולידריות. התקשר אליי מורה ואמר שהמשפחה של תלמיד שלו צריכה עזרה. אם יש לך יכולת כלכלית או זמן, אנחנו מעודדות אותך להקים קבוצה, לדוגמה עם מורים אחרים בבית ספר. לעשות את זה בעצמך. יש בישראל תרבות של העברת אחריות, ״אני אקשר ביניהם אז עשיתי את שלי״; אנחנו מעודדות אנשים לעשות את זה גם בעצמם. ככה קמו לנו המון מערכים שונים, כי אנשים לקחו יוזמה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

The post 20 ומשהו // דניאל קנטור appeared first on מגזין פורטפוליו.

דביר בן־טל | גוף לגוף

כשהתחלתי לחשוב על פרויקט הגמר, הבנתי שאני לא יכול לברוח מהמדיום שאני עובד ושולט בו מגיל צעיר, כך שהפרויקט נבנה בעבודה על הגלגל. השתמשתי ב־2,100 קילו של חמר הטרקוטה, במשך ארבע וחצי חודשי עבודה. יצרתי גופים בגדלים משתנים בהרכבה של כמה חלקים אחד על השני.

אני יוצר את המבנה הכללי של הגוף אבל הרטיבות של החומר והסיבוב של הגלגל נותנים לכל גוף אופי שונה, מבנה שונה ותזוזה שונה. שפת הכלי תמיד תחזור למרכז בכדי לקבל עליו חלק חדש, כך שלא משנה כמה הגוף רוקד ויוצר שפה משלו, תמיד שפת הגוף תחזור לאמצע, כך שהשליטה בגוף לעולם לא נאבדת.

את השיטה הזו אני מכנה פיסול על האובניים, לא הגלגל מפסל את החומר, אלה אני. אני נמצא בשליטה על הגלגל, וגם כשסיבוב האובניים משפיע והחומר קורס, אני תמיד מחזיר את השליטה אלי; אני שולט בגלגל ולא הגלגל שולט בי, כך שהיצירה נובעת ממני והגלגל נותן לי את האנרגיה הרצויה ליצירת ולתנועה של הגוף שיקבל את הייחודיות שלו.

דביר בן־טל, גוף לגוף. צילומים: סשה פליט

סוף אלון | נושאת כלים

ביקשתי ליצור דיאלוג בין הגוף הנשי וגוף הכד, בין גוף כלוא וכלי כולא. חיברתי בין אישה וכד, חיבור פיזי ומטאפורי כאחד; בין הכלי המכסה והגוף הנחבא אל הכלים. רציתי שהחרסים ידמו לאיבר הגוף בגוון ובצורה, באופן שיבליט אותו או יגחיכו. במחווה של ״קריאת שבר״ והתרסה.

מתוך החיבור בין הגוף לכלי עולה מחשבה של החפצת הגוף כמענג, הגוף המכיל הפורה. במפגש עם הגוף נוצרו משמעויות סימבוליות שנשאו על גבן שאלות של מסורת, חברה ותרבות.

אני מפסלת את הגוף עם הכלי במרחב, שניהם מהווים בעבורי חומר. את הרגע שבו נוצר חיבור בעל כוח נושא משמעות אני מנציחה בצילום אנלוגי. אני מצלמת את אחיותי ואת אימי, נשים חזקות שעיצבו את אישיותי. מכלול הצילומים חושף שפה ויוצר ״קשרי משפחה״ חדשים ביניהם. האינטימיות נצרבת: ביני ובין אחיותי, בין צלמת ומצולמת, בין הגוף והחומר, בין הגוף והכלי. אני יוצרת בחומר, חוזרת לחיק המשפחה, זה השבט שלי, מקור כוחי.

סוף אלון, נושאת כלים

אלה אופנהיימר | קינים

פרויקט הגמר שלי כולל קיני ציפורים המפוסלים בעבודת מבער מזכוכית, חלקם שזורים על גבי ענפים, ושתי עבודות וידאו. תהליך העבודה החל במחקר החללים שסובבים אותי. הצפייה בתהליך בניית הקן האינטואיטיבית של הציפורים, חידדה עבורי את המורכבות האין־סופית שבה אני נמצאת, את מרחב האפשרויות והבחירות הבלתי נגמרות שבהן עלי לנתב את חיי.

עבודת וידאו אחת מבקשת לבחון את הדרכים שבהן אני נוסעת יום־יום, את חלל הרכב האינטימי מחד אך החשוף מאידך, ואת האחיזה שלי במרחב דרך ההמצאות החוזרת ונשנית שלי בו. עבודת הווידאו השניה מתעדת את רגעי כניסת השבת בבית הורי בגוש עציון: המצלמה, שהופעלה מראש בשעון־שבת, מאפשרת הצצה למציאות פרטית.

ניסיתי לשזור בפרויקט מציאות שהיא שבירה; לטוות חלל לא מוגן. חלל שנוצר במאמץ, קן קיים, אבל שלא ממלא את הפונקציה שלו, המגנה. וגם לבחון את המקום שלי, שמחפש מרחב שיהיה פרטי שלי ושיהיה מוגן בתוך מציאות שהיא לא תמיד ממש מגינה. בהצבה ביקשתי לאפשר לצופה תהליך של גילוי ושוטטות בין הקינים ומרחבי התנועה השונים.

אלה אופנהיימר, קינים. צילומים: סשה פליט

צילום: דור קדמי

מריה דובגניוק | InferNow

פרויקט הגמר שלי מפרש מרחב רעיוני וצורני מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה: הגדרת גיהנום מודרני, חיבור בין הגיהנום בימי הביניים לגיהנום בזמן הנוכחי, תוך שימוש בטכניקות מיוחדות של השתקפויות שפיתחתי בצבעי אמייל וזכוכית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הפרויקט מציע ראיה חדשה של מרחב וזמן, עבר והווה. האתגר היה לפתח שפה ויזואלית, לבנות קומפוזיציה ולספר סיפור. הטרנספורמציה שהעולם של דנטה עבר – לעולם אורבני, אלקטרוני וטכנולוגי, בהשפעת משבר האקלים והמשבר האקולוגי – יצר אסתטיקה חדשה בנראות היברידית, עם דימויים שמתלכדים באופן הרמוני, גם עם מרכיבים שלא קשורים אחד לשני.

מריה דובגניוק, InferNow. צילומים: סשה פליט

צילום: דור קדמי

The post בוגרים 2020 // המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

מאיה סמירה, 33, כרם התימנים.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

בזוגיות חדשה קורונה סטייל.

מה בצלחת?

בעיקר אוכל בריא אבל חובבת פחמימות. בבית תפריט צמחוני על סף פירותני, ובחוץ הכל הולך, בעיקר פסטה, פיצה ופיתות עם הכל…

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

פתחתי הקיץ שתי תערוכות חדשות שאני מאד אוהבת. תערוכת היחיד שלי, בתנועה דוממת (אוצרת שיר מלר־ימגוצ׳י), מוצגת במוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, שנשדד באכזריות בסצנת שוד עתיקות מטורף שלא נראה כמותו בארץ. אל דאגה, המשטרה מטפלת, התערוכה פתוחה לקהל, וכדאי לבדוק את השעות באתר (יש גם פעילויות לילדים).

המוזיאון נמצא בקיבוץ הזורע הירוק והיפה, והתערוכה מסכמת שלוש שנים של עבודה בארץ ובהודו. מאז שסיימתי את לימודי התואר השני בסן פרנסיסקו, זכיתי לעבוד ולטייל במסגרת תוכניות רזידנסי בניו יורק, לוס אנג׳לס, איסלנד, הודו ושנגחאי. בכל מקום אני חוקרת ומצלמת את הסביבה ואת עצמי, ומביאה את רוח התרבות המקומית אל תוך היצירה.  אני אוהבת לשלב את העבודה שלי כאמנית, רקדנית, ומורה ליוגה, ולייצר עבור הצופה חוויה צבעונית ודינמית בחלל.

Hold

Praise

Move

Inhale

Dance

Dance

בתערוכות קודמות עסקתי במחול מזרחי, ובתערוכה הנוכחית אני מביאה את מסורת המחול ההודי אל קדמת הבמה, ומנסה למצוא איזון בין תנועה לשהייה, רוח וחומר, מסורת וקדמה. בעבודה -שהייה/HOLD – עשיתי מחווה לפסל הרקדנית מאוסף המוזיאון, בצורה של דיוקן עצמי בארמון בהודו; ובעבודה אחרת – הלל/PRAISE – יצרתי מיצב של הקרנה סביב אותו פסל. העבודות שלי נעות על הגבול שבין וידאו לצילום, בדרך כלל עם פריים סטטי שבתוכו יש תנועה או התרחשות שחוזרת על עצמה, כמו הסמסרה, המונח ההודי הקדום המתאר את התנועה המתמדת בעולם. 

בתערוכה הקבוצתית, מי תהום (אוצרת: רווית הררי), שמוצגת בגלריה העירונית החדשה ברמת השרון, אני מציגה גרסה מחודשת של עבודת וידאו מתוך פרויקט שהחל ב־2012 ומתרחב עם השנים. העבודה בוחנת את היחסים בין צבע לחומר, שחור ולבן, אל מול השליטה של היוצר בתהליך ובתוצאה. הרדוקציה של הצבע מבטאת שוב את השאיפה לאיזון ושיווי משקל, וחדירות הכתמים השחורים מייצרות רגעים כאוטים וסוערים, לצד לרגעים מדיטטיבים ומהפנטים. 

אפשר לראות את העבודות שלי גם בסרטון פריוויו חדש של פרויקטים מרכזיים מהשנים האחרונות.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

במהלך הלימודים בארצות הברית פגשתי את סופי קאל, טים סאליבן וכריסטופר קופולה, כולם מעוררי השראה, ואפילו זכיתי בפרס של LG והצגתי בטיימס סקוור בניו יורק באירוע עם קווין ספייסי, שרה ג׳סיקה פארקר ודוגי האוזר (שאני לא זוכרת את שמו). קיצר, היה אמריקה! 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

פרויקט החלומות שלי דורש תקציב מטורף וצילומים על הירח (!!!). בינתיים אני מתמקדת בכדור הארץ, כותבת תסריט, ועובדת על פרויקט מחאה חדש ופרויקט מחול לקראת הביאנלה ביפן בשנה הבאה. 

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

חם ואני מכורה לים (לפעמים גם פעמיים ביום), אז כל פריטי הלבוש שאני קונה הם בגדי ים. האחרון היה צהוב עם פרחים קטנים, אבל אני אוהבת את כולם אותו דבר.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

DANCING STILNESS, מוזיאון וילפריד ישראל. צילומים: דימה ולרשטיין

The post מה קורה // מאיה סמירה appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה אגדות אמיתיות במוזיאון בת ים מתמקדת בחמישה גיבורי תרבות: המלחין הדגול, פיוטר איליץ׳ צ׳ייקובסקי; החוקר ומייסד תורת האבולוציה, צ׳ארלס דארווין; המנהיגה הנאורה והמשפיעה, כריסטינה מלכת שבדיה; פאטימה מוחמד אל־פיחרי, שהקימה את האוניברסיטה הראשונה בהיסטוריה במרוקו; ויעקב אפשטיין, גיבור מקומי, מחשובי הפסלים הציבוריים בישראל.

הסיפורים שנכתבו אודותם, מאת הסופר תום בייקין־אוחיון, כונסו בסדרת ספרי ילדים הנושאת את השם ״אגדות אמיתיות, שיצאה לאור ההוצאת הספרים העצמאית פנק. בתערוכה יוצאים איורי הגיבורים מדפי הספר, מתנתקים מהסיפורים ומקבלים חיים עצמאיים. חמשת המאיירים שמשתתפים בתערוכה מספרים על תהליך העבודה.

חן לב, צ׳ארלס דארוין

חן לב

כשהתחלתי לחפש דמות לאייר מתוך אגדות אמיתיות, חיפשתי דמות שאני אוהבת את מה שהיא עשתה ויכולה להזדהות איתה, אבל גם בחרתי את הסיפור של דארוין בגלל שאני אוהבת לתאר חיות וסביבה הרבה יותר מאנשים.

רוב החומרים שאני עובדת איתם הם חומרים שמאפיינים יצירה לילדים, חומרים נגישים וזמינים. זה משנה את המחשבה של היצירה ומשחרר אותה – אני יכולה לזרוק משהו שלא יוצא טוב ולעשות שוב, אני לא חייבת לעשות משהו רק כי כבר קניתי קנבס יקר וחבל עליו, אני יכולה להתחיל יצירה עם כל דבר מתוך הרעיון. קל לי לעבוד עם מספריים. התוצאה היא תמיד הפתעה כי המספריים קשים יותר להפעלה מהעיפרון.

בחרקתי לתאר את דארווין בשלב הביניים: לא ילד (כמו בתחילת הסיפור) וגם עוד לא מבוגר (כמו הדיוקן המוכר). האיור מנסה להיות נאמן למציאות, התייחסתי לאי האמיתי שדארווין היה בו. רציתי לעשות משהו שנאמן למה שאנחנו יודעים, אך מצד שני לא להיות ריאליסטית. זה מתבסס על המציאות אבל לא מנסה להיות דומה לה.

כך, הצבעוניות ריאליסטית יחסית – מה שירוק במציאות ירוק גם באיור, אבל ברור שהאיור נוצר מדפים צבעוניים והצבעוניות שטוחה ולא מציאותית. גם החיות המוזרות הן חיות שקיימות באמת, לא המצאתי אותן: יש ציפורים עם רגליים כחולות וחזה אדום וכו׳. חיפשתי את החיות הכי ססגוניות שקיימות במציאות.

instagram.com/chen_lev_on_paper

אדוה רודן, פאטימה מוחמד אל־פיהרי

אדוה רודן, אוניברסיטת בולוניה

אדוה רודן

הטקסט שקיבלתי עוסק בשאלה מי הייתה האוניברסיטה הראשונה בעולם? מסתבר שיש שתי תשובות שונות לשאלה הזו: הגרסה הראשונה טוענת שהאוניברסיטה הראשונה הוקמה בבולוניה שבאיטליה, לפני קצת פחות מאלף שנה. הגרסה השניה (והנכונה יותר) היא שזו האוניברסיטה שבפז, מרוקו, שהוקמה על ידי אישה תוניסאית בשם פטימה אל פחירי, בערך 200 שנה לפני שהוקמה אוניברסיטת בולוניה.

מיד היה לי ברור שאני רוצה לתת במה לאל פיהרי, שכל הנראה מעט נשכחה בדפי ההיסטוריה; לפחות של חלקינו. ניסיתי לדמיין אותה, איזה מן אישה היא הייתה: מוסלמית, ככל הנראה דתית אך גם פרוגרסיבית ומתקדמת לתקופתה. היה לי חשוב להראות אישה עם חיג׳אב מתוך מקום של בחירה והעצמה נשית.

בנוסף איירתי את האוניברסיטה בבולוניה. חיפשתי דרך לגשר ולחבר על הפערים שבין הגרסאות, ולהפתעתי מצאתי שהצבעוניות של העיר בולוניה ושל העיר פז מאוד דומה והחיבור נעשה לי טבעי. במובן הרחב יותר זה היה לגשר על הפערים בין המזרח למערב. היה לי חשוב לתת ביטוי גם לרמה הרוחנית, ומכאן הציפורים שמלוות את היצירות. דמיינתי את פאטימה עם טווס, ציפור יפה וגאה: כביכול עדיין צופה בנעשה בעולם האקדמיה דרך עיני היונה בבולוניה.

instagram.com/adva_rodan

ליהי וייס, כריסטינה מלכת שבדיה

ליהי וייס

הדימוי של כריסטינה מלכת שבדיה היה לי ברור מהרגע הראשון: ממש ראיתי אותה בעיני רוחי באופן מפורט כשקראתי את הסיפור. הרגשתי שהיא זו שבחרה בי, שהיא רוצה לצאת ושהיא רוצה שאני אצייר אותה. כריסטינה היא לא מאוד נשית אך ברור שהיא נסיכה, למרות שאין לה כתר. היא מאוד משכילה והספרים מראים את כל הידע שלה; האיור מדגיש שהיא נהנית לחקור את העולם סביבה.

מצד שני, לא בדקתי רפרנסים ולא הסתכלתי על ציורים שציירו אותה. כמאיירת חשוב לי לעבוד מתוך הסיפור עצמו, מתוך הטקסט הספציפי. הדבר היחיד שבדקתי היו הבגדים של התקופה, לראות מה לבשו על מנת לתאר את הלבוש באופן תואם. היה לי חשוב לבנות קומפוזיציה יצירתית שנותנת מקסימום אינפורמציה עליה. לכן, בחלק של החלל והכוכבים יש אלמנטים שונים מתוך העולם שלה, שגם בהם היא הצטיינה – הסיף, החץ וקשת, הרכיבה על הסוס. החלק הזה של הציור היה מבחינתי הזדמנות להציג עוד חלקים באישיות שלה. 

אני אוהבת את התוצאה הסופית כי כשאני מסתכלת עליה אני ממש רואה אותה צוחקת, משהו מהתודעה של כריסטינה מתגלם בציור הזה. יש לה חיים ואישיות שפורצים ממנו; יש לה חיוך ממזרי: היא יודעת שהיא טובה ומוצלחת, שכולם אוהבים אותה. 

instagram.com/illustrated_dreams

עידן ברזילי, הנשמה של צ׳ייקובסקי

עידן ברזילי, פיוטר איליץ׳ צ׳ייקובסקי

עידן ברזילי

לסיפור על צ׳ייקובסקי התחברתי מיד וידעתי כבר מהרגע הראשון שאין לי ברירה אלא לאייר אותו. גם בגלל הביוגרפיה וסיפור הילדות שלו, שהצלחתי להזדהות איתו מאוד, וגם בגלל שהתחברתי למסר שלו. הסיפור שלו נותן השראה לכל מי שמרגיש מעט שונה, להיות מי שהוא ולאהוב את עצמו.

אני חושב שזה מסר שחשוב שיעבור לילדים כי אני מאמין שהערכה עצמית ותשומת לב לדברים שמעודדים ערך עצמי, הן מיומנות שאפשר ללמוד אותן כבר מילדות. אם ילדים יקבלו את התמיכה הזו מההורים שלהם ומהסביבה, זה יכול לעזור לדור הצעיר לגדול בחברה סובלנית שמאפשרת קיום שיווני לגוונים שונים של אנשים. 

שם הסיפור, הנשמה של צ׳ייקובסקי, התווה במידה רבה את הקומפוזיציה שלו, וגרם לי לנסות לדמיין איך נראה מבט חטוף לתוך הנשמה שלו. ראיתי שם כמיהה גדולה, שאותה בחרתי לייצג דרך הלבוש שלו בשמלה, ועם מבט חולמני, שקוע ומעופף בשלווה כשהוא עטוף במוזיקה. גם לגוונים החמים של האיור יש כאן תפקיד חשוב ביצירה של אווירה נעימה ושמחה בתוך החלום הזה.

instagram.com/idanbarzily

בן קדם, המוות השחור

בן קדם, העכברוש

בן קדם

מספר חודשים לפני שהעולם כולו נפגע ממגיפת הקורונה, התחלתי לעבוד על סיפור המוות השחור, שעוסק במגיפה השחורה בימי הביניים. החיבור של עבר והווה, בין התקופה המרוחקת ההיא לבין ההווה המטורף שאנחנו נמצאים בו עכשיו, יצר אצלי חוויה מיוחדת.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

האיור הוא בטכניקה של עט על דף. האיור הזה היה בשבילי הזדמנות לחזור להשפעה הגדולה של ברויגל, בוש ודירר עלי. ניסיתי לייצר תמונה איזומטרית מלאת דמויות ועמוסה שתראה את הכאוס שאליו נופלת האנושות פעם אחר פעם, הכאוס שגורם לנו לדברים שחשבנו ששייכים לאנשים אחרים בעבר.

instagram.com/benkedemart

אגדות אמיתיות: לראות את הסיפורים
אוצרת: הילה כהן־שניידרמן
מוזיאון בת ים, סטרומה 6, בת ים
משתתפים: יעקב אפשטיין, עידן ברזילי, ליהי וייס, חן לב, בן קדם, אדוה רודן
נעילה: 26.3.21

The post אגדות אמיתיות בבת ים appeared first on מגזין פורטפוליו.

מושג הבית ריתק אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. במהלך לימודי אמנות במדרשה התחלתי לצלם חללי תצוגה של חנויות רהיטים: התמקדתי בצילום מבויים של רהיטים שהצבתי מחדש בחלל החנות, לעתים גם הוספתי דמות או שתיים לפריים. חקרתי מה מייצר בתודעה שלנו חוויה של בית, אילו קונבנציות או תפיסות מוקדמות קיימות לגבי תכנון החלל והחפצים הנצרבים במוחנו כביתיים. 

מבחינה צורנית התעניינתי ביחסים הגאומטריים הנוצרים בחלל הביתי בין האוביקטים, בני האדם והמרחבים שביניהם, וכיצד אלה מתורגמים לשפת הדו־ממד של הצילום. יאיר גרבוז תיאר באחת מהביקורות במדרשה את העבודות שלי כ״תיאטרון של רהיטים״. העצמים, במקרה זה רהיטים, מנהלים דיאלוג ומקיימים יחסים בינם לבין עצמם לבין החלל. 

על ידי שיבוש, הפרעה בארגון החלל המוכר כל כך (הזזת רהיטים, בידודם מאחרים, הצבת בני אדם באופן לא שגרתי), אפשר להתבונן ולתהות עלינו, על הצרכים, התרבות והאופי האנושי; וגם להשליך על החפצים את תכונותינו האנושיות, שהרי הם סוג של כלי, ומשמשים אותנו כבני אדם.

עיסוק זה הביא אותי בהמשך לצלם עיצוב פנים, לפרנסתי. עולם העיצוב נותן לי השראה ואני נהנית לתעד אותו. בנוסף, תמיד קיים אצלי גם מבט מרוחק וביקורתי שמנתח את התרבות החומרית. במילים אחרות, עיסוקי המקצועיים והאמנותיים מפרים זה את זה.

כאמנית, יצרתי והצגתי צילומים ומיצב של אוביקטים ביתיים בהרחקה והזרה. ״מהו החפץ הזה בעצם?״ שואלות העבודות שלי. התעניינתי ביומיומי, במובן מאליו, הן הצורני והן הרגשי, ונהניתי לשחק עם המשמעויות שלו בהקשרים נוספים. במהלך השנים צילמתי גם את בני משפחתי בחללים זרים וביתיים. 

בתקופת הסגר של הקורונה, הרביתי בטיולים סביב אזור מגורי, שלאור הגבלות משרד הבריאות – הלך והצטמצם לרדיוס של 100 מטר. בשיטוטיי היומיים, כמה בניינים נטושים שנראו כעומדים לפני הריסה משכו אותי להיכנס לתוכם. נכנסתי והוקסמתי. אחד מהם סיקרן אותי במיוחד, וביקשתי מבני משפחתי לבוא ולהצטלם בתוך אחת הדירות. 

הדירה שבחרתי הייתה ריקה מלבד ארונות קבועים ומספר מועט של חפצים, וניכר בה תהליך מתקדם של פירוק והרס. למרות זאת, האריחים, מדבקות קיר ומספר חפצים שנשארו, סיפרו משהו על הדיירים והתקופה שבה עוצבה הדירה. בילינו שם כמה שעות, עוברים חדר־חדר, כשאני מביימת ומצלמת אותם. כשסיימנו להצטלם בתוך הדירה, יצאנו לחדר המדרגות. משהו בחוויה של הצילום בדירה המתפרקת גרם לנו להימשך לפתח יציאה שמוביל לגג. אולי איזו תחושה של מילוט מהמקום ההרוס ותחושת הארעיות שבו. 

לאחר כמה ימים, אולי שבוע, באחד הטיולים הרגליים, ראיתי פועלים ומכונות עובדים על הריסת הבניין. אותם חדרים שהתהלכנו בהם קרסו אחד אחד, חלקים מהם נשארו תלויים בין שמיים לארץ. בתום יום עבודה המכונות כבו, האנשים הלכו לבתיהם, והבניין נשאר במצב של הרס חלקי. המצב הזה ריתק אותי, וצילמתי גם אותו. 

כשהחוץ הרגיש מפורק, עניין אותי המתח בין אחדות המשפחה (האמנם?) בתוך הבית, לבין חווית החוץ של הקורונה. הבית המתפרק הרגיש כמו האימה של החוץ: מה קורה כשאני מכניסה את הגוף המשפחתי לחלל מתפרק

אפשר להסתכל על המהלך של הפרוייקט הזה כמעין הרצה מהירה (fast forward) של החיים, עד כמה שזה מבעית; הארעיות מקבלת פה תפקיד ראשי במחזה. מחזה אימה שבו הבית השבור והמפורק שהיה הבית שלנו לכמה שעות נעדר עכשיו כמעט לחלוטין, ושלב ההרס שבו הוא נמצא כבר לא מאפשר חיים בתוכו. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בתקופה שהחוץ הרגיש מפורק, עניין אותי המתח בין אחדות המשפחה (האמנם?) בתוך הבית, לבין חווית החוץ של הקורונה. הבית המתפרק הרגיש כמו האימה של החוץ: מה קורה כשאני מכניסה את הגוף המשפחתי לחלל מתפרק. הבדיקה מתקיימת בקומפוזיציות, בין הדמויות לחלל, וגם ביחסים שבין הדמויות.

כיום, כמה חודשים אחרי, בתקופה סוערת של מחאה והפגנות על הבית, הצילומים מקבלים עוד שכבה של משמעות. עד כמה הבית הוא אנשים בתוכו או המבנה, הקונסטרוקציה, החלל, והאם ניתן להציל את הבית המתפרק.

The post מיכל קריגר // משפחה טובה, בית הרוס  appeared first on מגזין פורטפוליו.

הדינמיקה שמאפיינת את הסצנה המלונאית בשנים האחרונות, במקומותינו ובעולם בכלל, לא עוצרת. אחרי מלונות הבוטיק לסוגיהם, מלונות הנושא או הקפסולות הקלסטרופוביות, הבשורה האחרונה היא מלונות פודים, שהראשון מסוגם בארץ, WOM אלנבי, פתח את שעריו להרצה בינואר השנה, רגע לפני שהגיעה הקורונה ושיבשה סדרי עולם״.

״מדובר במקבילה כלשהי של הוסטל או מלון בדרגה של שני כוכבים, שתכליתו לאפשר לאנשים ליהנות מחוויית לינה איכותית במיקום מרכזי בעיר ובעלות אטרקטיבית״, אומרת האדריכלית ליהי גרסטנר, שיחד עם אחיה האדריכל דין גרסטנר, עומדת מאחורי היוזמה החדשנית של הקמתו, כמו גם על תכנונו האדריכלי. ״החדרים קומפקטים מאוד, אין שירותי מלון ׳רגילים׳, והכול מתנהל באמצעות אפליקציה שבנינו ייעודית״.

למרות שעוד לא חלפה שנה מאז הושק, בצוק עיתות הקורונה גרסטנר כבר מחלקת את סיפורו של המלון לימים של טרום הקורונה ולהווה של כאן ועכשיו, כשהמלון שב לפעול אחרי תקופה שהיה סגור. ״הדברים השתנו, ותיירים שהיוו את קהל היעד העיקרי שלנו לא מגיעים. מטבע הדברים נוצרה בעיה, אבל הפכנו אותה להזדמנות, למפגש עם קהלים חדשים שלא כיוונו אליהם מלכתחילה, ויש בזה עניין״.

בזבוז של ממש 

גרסטנר היא בוגרת לימודי אדריכלות באוניברסיטת פראט בניו יורק, ובעלת תואר שני מאוניברסיטת קולומביה, שבמהלך השנים אף עסקה בהוראת התחום במוסדות אקדמיים. לצד זאת היא יזמית בנשמתה, שברקורד שלה אפשר למצוא יוזמה מעניינת קודמת: הקמת חברה ברוח ״אר בי אנד״, שנועדה לחבר בין חללים מעניינים לבין מי שמחפשים לוקיישן מיוחד לקיים בו אירועי חברה או פרטיים, השקות, הפקות צילום וכדומה.

הרעיון להקים מלון פודים נבט, לדבריה, מניסיונה האישי, אחרי שבשנים האחרונות הרבתה לטוס ברחבי העולם במסגרת עבודתה ״בדרך כלל הייתי מגיעה למלונות כדי ללון, כך ששהיתי בהם שעות ספורות בלבד. הם היו גדולים ויקרים וזה היה בזבוז של ממש, מפני שכל מה שהייתי צריכה זה מקום לינה ולא את כל השירותים והפינוקים שנלווים למלונות מסוג זה״. הניסיון חידד אצל גרסטנר את ההבנה שיש מקום לפתרונות לינה מסוג אחר.

״לפני כשנתיים, בשיחה עם אחי דין, זיהינו את ההבנה שלי כצורך עכשווי אמיתי בעבור לא מעט קהלים, ובעיקר קהל של ׳תיירים אורבניים׳, שמגיעים כדי לחוות את העיר ולא להתפנק כל היום בחדר יוקרתי. התחלנו לחקור את הנושא כדי לגבש לו מענה ולבדוק היתכנות לקונספט הפודים״. בתוך כך הם החליטו להתייעץ עם איש מקצוע מהזירה המלונאית ופנו למכר ותיק של גרסטנר, ליאון אביגד, מבעליה של קבוצת מלונות בראון, והייעוץ הסתיים בשותפות שנרקמה עם הקבוצה. 

מלון הפודים הראשון של הרשת, WOM אלנבי, שוכן במפגש הרחובות אלנבי ובן יהודה, בחלל ששימש כלובי חנויות בכניסה למבנה המגדלור, וששנים רבות היה סגור ולא שמיש. ״הקונספט שלנו גמיש, ולא בהכרח חותר להתמקם במבנה שלם. גם חלק ממנו, קומה או חללי חנויות/משרדים שאפשר לחבר אותם, טובים לצורך העניין. המטרה היא לנצל מקסימלית שטח נתון, וכשמדובר בפודים קומפקטים גם שטח מצומצם מתאים לכך״.

הקונספט שלנו גמיש, ולא בהכרח חותר להתמקם במבנה שלם. גם חלק ממנו, קומה או חללי חנויות/משרדים שאפשר לחבר אותם, טובים לצורך העניין. המטרה היא לנצל מקסימלית שטח נתון, וכשמדובר בפודים קומפקטים גם שטח מצומצם מתאים לכך

התכנון האדריכלי נרקם כסוג של טטריס, המייצר מעין קופסאות שכל אחת מהן מכילה שני פודים. ״מציאת נוסחת החלוקה לשטח המצומצם הייתה תהליך מורכב ומאתגר. את קונספט הטטריס שגיבשנו תרגמנו למודל תלת־ממדי, שעל פיו יוצרו אלמנטים מבניים מתועשים שהובאו למקום והורכבו בו. יצרנו 48 פודים שהקירות שלהם אטומים לרעש, כך שהפרטיות נשמרת״.

בעולם, מוסיפה גרסטנר, ״ישנם כמה מלונות מסוג זה, ובכולם הפודים אחידים. הייחוד והחידוש שלנו בתחום הוא שאנחנו מציעים אותם כשלוש אופציות: פוד ליחיד, סינגל, ששטחו 3 מ״ר; טווין, פוד שנועד לשרת שני אנשים שאינם בהכרח בני זוג, ששטחו מעט גדול יותר -4 מ״ר – ושיש בו שתי מיטות נפרדות; ודאבל, פוד שנועד לזוגות, עם מיטה כפולה וששטחו אף הוא 4 מ״ר״.

ליהי גרסטנר. צילום: מירב בן לולו

לצד המיטה/מיטות, הפודים מכילים שולחן עבודה קטן וכיסא, מקום אחסון וכיור, מיזוג אוויר ואינטרנט אלחוטי. כל ארבעה פודים חולקים שירותים ומקלחת סמוכים אליהם, וגרסטנר מדגישה ש״הבטחת ניקיונם נשמרת בקפידה מרבית ובאופן שוטף, בדומה לכל בית מלון. בעבור התיירים, לחלוק שירותים ומקלחת זה מצב מוכר; באירופה תרבות ההוסטלים מפותחת מאד וכידוע אין בהם שירותים פרטיים״. 

קירות הפודים מעוטרים באיורים, שנוצרו ייעודית על ידי המאייר אלון ברייאר, כקומפוזיציות של סיטואציות מחיי העיר, ומקנים להם חזות מסוגננת ושיק צעיר ועכשווי. ״אנחנו הרי אדריכלים שוחרי אסתטיקה, לא רק יזמים, כך שעם כל הקומפקטיות הפודים עוצבו ואובזרו בתשומת לב לכל פרט שאינה נופלת מזו של מלונות בוטיק – עם חלוקי רחצה מפנקים, מצעים איכותיים ותאורת לד, שכמו מיזוג האוויר והאינטרנט נשלטת באמצעות האפליקציה״.

פעילים באינסטגרם ובטיק־טוק

הכניסה למלון ואל החלל הציבורי ״יושבים״ ממש על הרחוב. החלל אינו גדול, מעוצב כסלון ביתי נעים עם ספרייה ופינת ישיבה, ואיוריו של ברייאר מצטרפים בו לחיפוי קיר מרשים ״שמספר״ את תל אביב. ״זו הכוונה: להכניס את העיר פנימה ׳ולהוציא את האורחים החוצה׳. לחבר את התיירים אליה ולהנגיש להם אותה כמה שיותר. לצורך זה שילבנו באפליקציית התפעול גם הרבה תוכן, שעניינו מידע על מקומות מעניינים לבקר, פעילויות ייחודיות, אמנות ועוד״.

נכון לעכשיו, עם השמיים הסגורים ומתוך קריאת המפה, ננקטו במלון יוזמות שמאפשרות שהייה ארוכה מהרגיל, ובכלל זה על בסיס חודשי. ״הבנו שהאופציה הזו משרתת קהלים מסוימים ויש לה מקום. לדוגמה, היום יש לא מעט חבר׳ה צעירים שנמצאים בחל״ת שחייב אותם לחזור להתגורר בבית ההורים, ושהייה כזו במלון מאפשרת להם להרגיש חופשיים ולחיות כמו שהיו רגילים לחיות״.

הבנו שהאופציה הזו משרתת קהלים מסוימים ויש לה מקום. לדוגמה, היום יש לא מעט חבר׳ה צעירים שנמצאים בחל״ת שחייב אותם לחזור להתגורר בבית ההורים, ושהייה כזו במלון מאפשרת להם להרגיש חופשיים ולחיות כמו שהיו רגילים לחיות

כך, אם לפני הקורונה ניצבו בחלל הציבורי עמדת קפה לשירות האורחים, ומקררים לרכישת מזון קל, היום הוקצה בו שטח שמשמש כמטבח לטובת מי שבחרו באופציה של שהות ארוכה, ולדברי גרסטנר האווירה שנוצרה היא כשל מגורים משותפים עם הווי קהילתי־משפחתי. ״קודם השיווק התבסס בעיקר על פה לאוזן, ומכאן גם נגזר שמו של המלון – ראשי תיבות של Word of Mouth; אנשים שהתארחו בו שיתפו חברים בחוויית השהיה. עכשיו מצאנו את עצמנו פעילים באינסטגרם ומעלים סרטוני טיק־טוק לרשת. מסתבר שזה עובד, הסרטונים הם ויראליים ואנשים מגיעים בעקבותיהם״.

ולבסוף, היוזמות של גרסטנר בימים אלה לא נותרות רק בין כותלי המלון. יחד עם חברתה המעצבת הגרפית והאוצרת מיכל שפירא, שעימה היא משתפת פעולה כבר שנים והיא אף הייתה אמונה על מיתוג המלון, הן הגו את גלריית 3X3 – העושה שימוש בחזית המלון שפונה לרחוב אלנבי.

על רקע המצב הלא פשוט בארץ, החלטנו למקד את אופי העבודות ולתת במה לאמנות בעלת גוון חברתי, שמתייחסת לכאן ועכשיו, כשהמטרה היא לייצר אמירה בעלת נוכחות

״כבר בזמן התכנון ׳נגסנו׳ משטח הפנים לטובת שלוש ויטרינות חיצוניות, שנועדו להצגת אמנים מקומיים. על רקע המצב הלא פשוט ששורר בארץ, החלטנו לדייק ולמקד את אופי העבודות ולתת במה לאמנות בעלת גוון חברתי, שמתייחסת לכאן ועכשיו. פתחנו עמוד אינסטגרם שקורא לאמנים להציג עבודות ולתייג נבחרות. אלה מודפסות ככרזות גדולות להדבקה שמותאמות לגודל הוויטרינות ויוצגו בהן, כשהמטרה היא לייצר אמירה בעלת נוכחות״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בין הפעילות במלון לבין קידום הגלריה, גרסטנר לא נחה לרגע וצופה לבאות. ״מלון פודים נוסף, שבנייתו התעכבה בגלל המצב ייפתח בקרוב בבית הטקסטיל בנוה צדק, וגם שם תהיה גלריה. אני מאמינה שהתיירים יגיעו כשהמצב יירגע, ובינתיים אנחנו לומדים דברים תוך כדי תנועה ומשתדלים לעשות את המיטב״.

The post מלון הפודים WOM: הגודל כן קובע appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשמנסים לדמיין פסטיבל פולקלור, חושבים בדרך כלל על אירוע שמח, צבעוני, עשיר ומגוון. ואכן, כזה בדיוק היה הפסטיבל הבין־לאומי ה־8 לפולקלור, שנערך בעיר חיפה לפני שלושה עשורים – באוגוסט 1990. מה שהיה עשיר וצבעוני לא פחות, הייתה התדמית הגרפית שנוצרה בעבור הפסטיבל – מהבולטות והמעניינות שעוצבו באותה תקופה בישראל.

את התדמית יצרה המאיירת והמעצבת אורה שורץ, במסגרת ״סטודיו א.א. שורץ״ שאותו ייסדה 24 שנים קודם לכן עם בעלה המעצב אליהו (״מתוקה״) שורץ ז״ל. את העבודה הזמינה עיריית חיפה, והתדמית כללה עשרות פריטים, החל מהכרזה האיקונית של הפסטיבל, דרך שלטי חוצות ששטפו את הכרמל בשלל צבעים, ועד גיליון בולי דואר שהנפיק השירות הבולאי של דואר ישראל לציון האירוע.

בין מטרותיו העיקריות של הפסטיבל היו מפגש בין העמים והכרת פולקלור של עמים אחרים. השתתפו בו נציגים ונציגות רבים ממדינות מזרח אירופה, לצידן של כאלה מדרום אמריקה, אסיה ואפריקה. ״רחובות חיפה התמלאו בכרזות ענקיות ובשלטי חוצות״, נזכרת שורץ. ״רקדני הפולקלור הצבעוניים שלי הופיעו אפילו על גבי גשרים ברחבי העיר״.

את הפסטיבל פתחה חגיגת מחול וזמר שבה השתתפו נציגי המדינות. במשך ימי הפסטיבל התקיימו ברחבי חיפה מופעים רבים באולמות סגורים ובשכונות, שצבעו את העיר בצבעים עזים ועשירים. שיאו של הפסטיבל היה מצעד המחוללים, המזמרים והמנגנים, שהתקיים ברחובות העיר במשך שעות.

השפעות ממאטיס ומפיקאסו 

על אף החלוקה המסורתית ביניהם בתוך הסטודיו, שבמסגרתה מתוקה היה אחראי יותר על העיצוב הגרפי ואורה יותר על האיור, במקרה של יצירת התדמית לפסטיבל הפולקלור, את העבודה הזו ביצעה אורה מאלף ועד תו; האיורים היו פרי מכחולה וכך גם העיצוב הגרפי.

הפריט הראשון שיצרה הייתה הכרזה, שאותה היא ציירה בצבעי גואש. חלקה התחתון של הכרזה נראה כאילו בוצע במגזרות נייר, אך גם חלק זה בוצע בגואש. ״הדימוי בכרזה כולל להקת כלייזמרים מקומית״, מסבירה שורץ, ״ומעליהם רקדנים שמייצגים את המשתתפים מרחבי העולם. לקומפוזיציה של הכרזה יש איזכור לעיר חיפה, שבה התקיים הפסטיבל; הקשת שעליהם הם ממוקמים מייצגת את הר הכרמל, בעוד שבצד שמאל למטה יש את גלי הים התיכון ובו שתי סירות מפרש״.

כרזת הפסטיבל הבין־לאומי לפולקלור בחיפה, 1990

צמד בולי הפסטיבל, מאוסף רני רדזלי

כרזת הפסטיבל בביתה של שורץ

המאייר, אמן קומיקס וחוקר תולדות האיור צחי פרבר, שמלמד איור ותולדות הקומיקס העברי, בין השאר בבצלאל ובספיר, אומר ש״אורה ביצעה זהות פולקלורית מעולה. היא שילבה היטב בין תרבות העבר היהודית לתרבות ההווה הישראלית של שנות ה־90, והיא אפיינה ויזואלית בצורה מקורית ויפה את המנהגים והמסורות שעברו בין הדורות והשתנו עם הזמן״.

״הרעיון נהדר״, הוא מדגיש. ״למטה, ברובד התחתון, מופיעה חבורת כליזמרים בשחור־לבן. הם ניצבים על האדמה כשורשים, מנגנים בצוותא, ומסמלים את היהדות הגלותית והעתיקה. למעלה, ברובד העליון, שממוקם מעל ליסודות הללו, נמצאים צעירים המופיעים בצבעוניות חזקה כשהם מעופפים בשמים בין הציפורים, כמעין שרשרת אנושית אחת גדולה הרוקדת ומחוללת בשחקים. גם הביצוע של האיור עצמו מצוין: הקומפוזיציה, העיצוב, המשחק בין הצבע לשחור־לבן, הכול עובד היטב״.

פרבר מסביר אודות הסגנון: ״הדמויות מוצגות כצלליות (סילואט). כלומר, שורץ מציגה את הדברים בהיטל צד כשרק קווי המתאר נראים, והחלל שביניהם ממולא בצבע אחיד. הכליזמרים למטה והמחוללים למעלה מלאים אמנם בכתמי צבע, אך ללא פרטים נבדלים ומאפיינים. הטכניקה המקובלת בסגנון הזה היא דיו על נייר, אם כי ניתן להשתמש גם במגזרות של נייר כהה המודבק על נייר בהיר, או להיפך.

״המקורות לסגנון הזה עתיקים. כפי הנראה הוא החל מהאדם הקדמון, שהטיל צל בצורות שונות על משטח בהיר אל מול המדורה. התיעוד הקיים מתחיל בתיאטרון הצלליות בהודו ובמזרח הרחוק מלפני יותר מאלף שנה, דרך הסילואט הצרפתי של לפני 300 שנה, ועד לימינו אלה ממש. במאות הקודמות היה הדבר פופולרי במיוחד באיור ספרי ילדים ובמיניאטורות, כמו גם בדיוקנאות זולים ופופולריים. יחד עם זאת ניתן להשתמש בטכניקה הזאת בעיצוב ובאמנות ברמה גבוהה״.

אורנה גרנות: זהו הישג לא מובן מאליו, ליצור דמות אנושית ומזוהה עם אלמנטים של הפשטה מודרניסטית. יש פה השפעות ממאטיס ומפיקאסו, בעיקר ממגזרות הנייר שלהם, שבהן יש דמויות אנושיות

לדבריה של אורנה גרנות – אוצרת משנה לאיור ספרי ילדים באגף הנוער, מוזיאון ישראל, האיור שיצרה שורץ בעבור הפסטיבל הוא מודרני ונגיש בו זמנית. ״זהו הישג לא מובן מאליו, ליצור דמות אנושית ומזוהה עם אלמנטים של הפשטה מודרניסטית״.

גם גרנות, כמו פרבר, מזהה השפעות: ״יש פה השפעות ממאטיס ומפיקאסו, בעיקר ממגזרות הנייר שלהם, שבהן יש דמויות אנושיות. גם אצל שורץ ישנו שימוש בדמויות שנראות כסילואטות, לא דקיקות, המוצגות ברצף שבמסגרתו קיימת חזרה של דמות אנושית. החזרה מייצרת נוכחות וזיהוי, אבל יחד עם זאת עובר גם מסר לגבי הפולקלור כאמנות עממית של ריבוי.

״הדמות האנושית היא הבסיס שבזכותו ישנו אייקון, אפילו בבול קטן״, מדגישה גרנות. ״דרך שילוב הסגנונות שורץ מייצרת איזון בין המסר לצורה. הלבשת הפאטרן או האלמנט הפולקלוריסטי שמשתנה בין דמות לדמות מייצרת מראה של פסיפס. אורה מייצרת שרשרת שבה דמויות שונות ודומות, וכך עובר המסר של הפסטיבל: אירוע עכשווי ומודרני שמבטא עניין באמנות עממית מן העבר״.

הכירו בבצלאל, התאהבו בחיפה

שורץ היא מאיירת, מעצבת גרפית ואשת חינוך, בוגרת המחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל. היא נולדה בתל אביב בשם אורה אברהמי ביוני 1935, להוריה עדה ויוסף (יוס׳קה) אברהמי. ״אבי היה פעיל בהגנה וגם סרג׳נט בצבא הבריטי, ובמסגרתו תפקידיו השונים נדדנו בין ערים בכל רחבי הארץ״, היא מספרת. במסגרת ההצבות של האב התגוררה המשפחה בערים רבות, ביניהן טבריה, ראשון לציון וקריית חיים.

בגיל 17 החליטה ללמוד גרפיקה. היא נסעה לבצלאל, נבחנה למחלקה לגרפיקה שימושית ועברה את המבחנים בהצלחה. אך הוריה התנגדו שתתחיל ללמוד בירושלים בגיל כה צעיר: ״לא היה ברור היכן אתגורר וכיצד אממן את הלימודים״, היא נזכרת. בגיל 18 התגייסה לצה״ל; היא הייתה אמורה להתחיל קורס שרטוט בחיל ההנדסה, אך בסופו של דבר הקורס לא נפתח. במקום זה שירתה כפקידה בחיל.

בתום השירות הצבאי חזרה לבצלאל. במחלקה לגרפיקה שימושית לא שכחו את הנערה המוכשרת בת ה־17 שאותה קיבלו ללימודים שנתיים קודם לכן, ואיפשרו לה להתחיל ללמוד ללא מבחני קבלה נוספים. כך החלה בשנת 1955 את לימודיה בבירה.

אורה שורץ עם יעקב פאפו בסטודיו גרפיס, שנות ה־60

כרטיס הביקור של שורץ

אליהו (מתוקה) שורץ בסטודיו גרפיס, שנות ה־60

כרזת 29 שנים למדינת ישראל, 1977

בשנת 1959, לקראת סיום הלימודים, הגיעו למחלקה לגרפיקה שימושית נציגי סטודיו ״גרפיס״ החיפאי. באופן מסורתי, בחרו בכל שנה אנשי הסטודיו שניים־שלושה בוגרים, שעליהם המליצו מרצי המחלקה, במטרה להציע להם עבודה. הם בחרו את אורה ובוגרת נוספת, וכך החלה אורה לעבוד כמעצבת גרפית ומאיירת.

את אותו מסלול בדיוק – מהמחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל אל סטודיו גרפיס החיפאי, עשה שלוש שנים מאוחר יותר גם אליהו (״מתוקה״) שורץ, לימים בעלה. שורץ החל את לימודיו מאוחר יותר בשל שירותו הצבאי, וסיים בשנת 1962. כשאורה החלה את לימודי השנה הרביעית, הוא החל את השנה הראשונה. שלוש שנים לאחר שסיימה את לימודיה ונבחרה לעבוד ב״גרפיס״, ובעודה עובדת שם, נבחר גם הוא למשרה דומה.

השניים עבדו זו לצד זה, התאהבו, ובהמשך החליטו למסד את הקשר. הם התחתנו, התפטרו מגרפיס ויצאו לדרך עצמאית. בשנת 1966 ייסדו את ״סטודיו א.א. שורץ״, גם הוא בחיפה. הסטודיו התמחה בעיצוב כרזות, תדמיות גרפיות, בולים, תערוכות ועוד, ונחשב במשך שנים רבות לאחד המובילים בסצנת העיצוב הגרפי הישראלי בכלל, והחיפאי בפרט.

מתוקה, שנולד בבודפשט שבהונגריה ב־1935, הלך לעולמו בשנת 2013 בגיל 78. הוא עלה לארץ בשנת 1946 והתחנך בפנימיית הנוער ״בן שמן״. בהמשך שירת בצה״ל כלוחם בשייטת 13, והיה זה שעיצב, עוד בעת שירותו ביחידה, את הסמל שלה. ״הוא תמיד היה מאוד גאה בכך שעיצב את כנפי העטלף של הקומנדו הימי״, מספרת שורץ. מלבד עיסוקו כמעצב גרפי, הוא היה גם צייר, ״רשם יוצא מן הכלל״, היא מדגישה.

ומהיכן השם ״מתוקה״? כמו רבים בחברה הישראלית, גם אליהו שורץ זכה לכינויו מחבריו לשירות הצבאי. ״יום אחד, אחד מחבריו ליחידה צחק עליו שהוא דומה לאחותו של אותו חייל, ששמה היה מתוקה״, נזכרת שורץ. ״בתחילה הוא נעלב וכעס ואף התפתחה קטטה, אך בהמשך הכינוי דבק בו והמשיך איתו עד יומו האחרון״.

סמבו ואני

במהלך השנים איירה שורץ פריטים רבים, ביניהם כרזות, בולים וכ־30 ספרי ילדים. היא עשתה שימוש בטכניקות מגוונות כמו גואש, אקריליק ואקוליין (טושים של צבעי מים נוזליים), וכן בטכניקות מעורבות שבמסגרתן שילבה, לדוגמה, בין אקריליק לגירי פסטל.

אך הקריירה שלה התפתחה במקביל בשני מסלולים: מצד אחד אורה שורץ המאיירת העצמאית, זו שחתומה על עבודותיה (בעיקר ספרי הילדים), ומהצד השני האלף הראשונה מ־״א. א. שורץ״, שפעלה במסגרת הסטודיו המשותף עם בעלה, בעוד שהסטודיו היה זה שקיבל את הקרדיט.

בעבודות הסטודיו שמה המלא אינה צוין, ומחוץ לגבולותיו לא היה ידוע מי מהשניים עמד מאחורי העבודה. הדבר פעל גם לכיוון השני; גם שמו של מתוקה לא צוין, אלא תמיד ״א. א. שורץ״.

סקיצת גואש מקורית לבול ים המלח מסדרת בולי תיירות, 1989

גיליון בול ים המלח מסדרת בולי תיירות, 1989, מאוסף רני רדזלי

פולדר ממוספר וחתום על ידי אורה ומתוקה שורץ, בולי מועדים התשנב, 1991, מאוסף רני רדזלי

פולדר ממוספר וחתום על ידי מתוקה ואורה שורץ, בולי תיירות, 1989, מאוסף רני רדזלי

מעטפת יום ראשון בולי מועדים התשסח, 2007, בחתימת אורה שורץ, מאוסף רני רדזלי

מעטפת יום ראשון בולי מועדים התשנב, 1991, בחתימת אורה ומתוקה שורץ, מאוסף רני רדזלי

דוגמה לכך היו הבולים. למעלה מ־20 בולים עיצב ״סטודיו א. א. שורץ״ בעבור השירות הבולאי, והקרדיט ניתן תמיד לסטודיו. חלק מהבולים עוצבו על ידי אורה וחלק על ידי מתוקה. בין הבולים הבולטים שעיצבה היו בולי הסדרות ״תיירות״ (1989), ״מועדים התשנ״ב״ (1991) ו״מועדים התשס״ח״ (2007) המרהיבה, שבה מופיעות נשים מהתנ״ך. שמה אינו מופיע על גבי בולים אלו.

שורץ מספרת שאכן לא הוענק לה קרדיט בעבור העבודות שיצרה בסטודיו: ״ככה זה יצא״, היא מסבירה. ״פתחנו סטודיו משותף ועל כל העבודות חתמנו ״א. א. שורץ״, בהתחלה גם על הספרים שאני איירתי.

״יום אחד, לאחר שכבר איירתי מספר ספרים, שאלו אותי מספריית פועלים מדוע אני חותמת ״א. א. שורץ״ ולא את שמי. ההסבר שסיפקתי בקשר לסטודיו המשותף לא שיכנע אותם, ומאז חתמתי על הספרים שאיירתי, את שמי בלבד״.

ספר הילדים הראשון שאיירה היה ״סמבו ואני״ (הוצאת מסדה) שכתב צבי הרמן. היה זה בשנת 1965, עוד כשעבדה בגרפיס, והאיורים נעשו במסגרת עבודתה בסטודיו. בספר מתוארות הרפתקאותיה של רותי והכלב שלה סמבו ברחבי העולם, ואת האיורים ביצעה במגזרות נייר. מאז איירה עוד עשרות ספרים.

כריכת הספר סמבו ואני מאת צבי הרמן, הוצאת מסדה, 1965. צילום: רני רדזלי

כריכת הספר הוריי מתגרשים מאת זאב סגל, הוצאת קל-דע, 1978. צילום: רני רדזלי

כריכת הספר פיל ופלפל מאת גאלה אלמג, הוצאת קוראים, 2009. צילום רני רדזלי

כריכת הספר הבית הקטן מאת גאולה אלמוג. צילום: רני רדזלי

עבודה חשובה ובלתי נשכחת שיצרה הייתה כרזת ״כ״ט לעצמאות ישראל״ משנת 1977, במלאת 29 שנים למדינת ישראל. הכרזה, שעוצבה בסימן עשור לאיחוד ירושלים, זכתה בתחרות היוקרתית השנתית של עיצוב כרזת יום העצמאות והופצה בכל רחבי הארץ. בכרזה מופיעה יונת שלום לבנה עם ענף זית בפיה, על רקע העיר ירושלים.

״חתכתי בדים ויצרתי מעין קולאז׳ שירכיב את היונה ואת המבנים. הכוונה שלי הייתה שזה יראה כמו שטיח. העבודה רקומה, בהמשך השטיח צולם, וזה מה שמופיע על גבי הפוסטר״. כך נוצרה אחת הכרזות המעניינות והייחודיות מבין כרזות יום העצמאות של מדינת ישראל.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לצד הפעילות המקצועית של הסטודיו עסקו אורה ומתוקה גם בפעילות חינוכית בתחום העיצוב. השניים הם מייסדיה של המחלקה לעיצוב גרפי במכללת ויצו חיפה, כיום המחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה. ״מכללת ויצו חיפה קיימת משנת 1971״, מספרת שורץ. ״בשנת 1974 החליט זאב שדמון ז״ל, אז מנהל המכללה, שהוא רוצה להקים מחלקת גרפיקה.

״מי שקישרה בין שדמון לבינינו הייתה גיתית הראל, שהכירה את מתוקה מבצלאל וסיפרה לשדמון כי הוא האיש המתאים לנהל את המחלקה״. מתוקה התקבל לתפקיד, וכך הוקמה המחלקה. כשהחלו לאסוף מרצים לסגל, פנו למעצבים המוכשרים שאיתם עבדו מספר שנים קודם לכן בסטודיו ״גרפיס״.

״הגרעין הראשוני של מרצי המחלקה, שנשאר גם הגרעין הקשה למשך שנים רבות, הורכב מהגרפיקאים שאיתם עבדנו בגרפיס, ביניהם ארי רון ז״ל וחיים שטייר ז״ל״, היא מספרת. מתוקה עמד בראש המחלקה כ־25 שנה ונחשב לאחד מאנשי החינוך לעיצוב החשובים בתולדות העיצוב הישראלי. במשך השנים, עד לפרישתה מהוראה לפני כעשור, לימדה שורץ במחלקה קורסים בנושאי צורה וצבע וכמובן איור.

כריכת הספר מה אלבש מאת גאלה אלמוג, הוצאת רנסנס, 1971. צילום: רני רדזלי

כריכת הספר מה אלבש מאת גאלה אלמוג, הוצאת קוראים, 2011. צילום: רני רדזלי

The post אורה שורץ: מסורת של איור appeared first on מגזין פורטפוליו.

XYZT חומרי חקירה

אוצרות: קרן נבנהויז, שלומית באומן

 התערוכה ״XYZT חומרי חקירה״ היא פרי שיתוף פעולה בין בית בנימיני למעבדה לארכיאולוגיה חישובית שבאוניברסיטה העברית. שיתוף פעולה זה מעלה שאלות לגבי שימושים שונים בכלים טכנולוגיים דומים, בשני שדות ידע בעלי השקה רבת עניין, שהרי הארכיאולוגים לומדים על הבטים שונים של החברה האנושית באמצעות שרידים של תרבות חומרית מהעבר, ואילו המעצבים הם המתכננים של התרבות החומרית בימינו.

המחקרים במעבדה לארכיאולוגיה חישובית מתבססים על סריקות בתלת־ממד של ממצאים מכל התקופות. מודלים דיגיטליים אלה מאפשרים לחוקרים לקבל נתונים גאומטריים מדויקים של הפריטים שנסרקו.

לאחר מכן, תוכנות ייחודיות שפותחו במעבדה מנתחות את הנתונים שנאספו בכדי לתת מענה לשאלות ארכיאולוגיות שלא היו נגישות בעבר; בין היתר, המחקרים במעבדה נועדו להתחקות אחר טכנולוגיות עתיקות, להבדיל בין אסכולות ייצור שונות, ואף לאפיין מהי ״טביעת האצבע״ האישית של בני אדם שונים שיצרו כלים לפני אלפי ואף מאות אלפי שנים. 

שיתוף הפעולה בין המעבדה לבין בית בנימיני מתמקד בהשלכות התרבותיות של המחקר הארכיאולוגי החישובי, ובשימוש בטכנולוגיות דומות לפיתוח מושגים המרחיבים את גבולות המוכר. כמו כן, שיתוף פעולה זה מפגיש בין ארכיאולוגים למעצבים העוסקים בשאלות דומות על העבר, על ההווה ואולי גם על העתיד של התרבות החומרית. 

בין היתר, נובעות מהתערוכה שאלות כמו: כיצד טכנולוגיה מתקדמת יכולה לסייע לשחזר את העבר ולשאול שאלות על ההווה? האם ניתן להתייחס לחקר העבר כמדע מדויק? כיום, כשניתן לסרוק, להעתיק ולשכפל ממצאים ארכיאולוגיים נדירים, או חפצי מעצבים יידועי שם, כיצד הדבר משפיע על מעמדם?  מה תהיה ההשפעה של ״קוד פתוח״ על הידע האנושי ועל התרבות? מה יכולות שתי דיסציפלינות אלו, של קונסטרוקציה ודה־קונסטרוקציה, ללמוד זו מזו? 

התערוכה מספקת לארכיאולוגים הזדמנות להתבונן בהיבטים תרבותיים־עכשוויים של עשייתם המחקרית, ובמקביל מספקת ליוצרים הזדמנות לעסוק בחפצים מנקודת מבט מחקרית וטכנולוגית. העבודות שיוצגו בתערוכה עוסקות כולן בחיבור שבין טכנולוגיות חדשות לתרבות חומרית, בעבר ובהווה, ומציעות תגובה אמנותית או עיצובית לסוגיות שעולות מהמחקר הארכיאולוגי ומהעיצוב העכשוויים.

משתתפים: מאיה בן דוד, דב גנשרוא, ליאור גרוסמן, לנה דובינסקי, אריאל הכהן, אורטל הרוש, גדי הרצלינגר, פרנצ׳סקו ולטה, טליה ישוב, אופיר זמודזיאק, עוזי סמילנסקי, שרה קמינקר, אבשלום קרסיק, שרן אלרן

תאיר אלמור, שירה ברקני, חן סיון. צילום: אופק אבשלום

תחנה בזמן: בוגרות מלגת סטודיו ראשון 2020

אוצרת: רוית לצר

מלגת סטודיו ראשון זימנה לזוכות בה – חן סיון, שירה ברקני ותאיר אלמור – הרפתקה אנושית וחומרית כאחד. שנת המלגה פתחה עבורן את האפשרות להתמחות ולהתמקצע בתחומים שונים: קדרות, בניית יד, פיסול פיגורטיבי, מחקר טכנולוגי, ניהול סטודיו ועוד.

המפגש עם מרצות ומרצי בית הספר ועם אורחי תכנית שהות אמן בבית בנימיני מזמן התבוננות ולמידה מעמיקה של אופני הוראה שונים ומגוונים ובחינה של מהלכי חשיבה ויצירה של אמניות ואמנים פעילים בתחום. במשך שנת המלגה לצד העבודה והלמידה בבית הספר המשיכו השלוש להתפתח וליצור גוף עבודות שעבור חלקן הוא המשך ישיר של תקופת הלימודים ועבור אחרות גוף עבודות חדש. 

חן סיון, בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, מחפשת את הדרך האישית, אינטימית שלה אל החומר, אל מסורות עתיקות ומתהוות, אל ההגדרה המדויקת, אם ניתן, להיותה  יוצרת/ קדרית/ מייקרית בחומר. 

בשנה לא פשוטה של יציאה מהאקדמיה, מגפה עולמית שנמצאת רחוק וכל כך קרוב, בסביבה נשית, מקבלת ותומכת, הצמיחה סיון כלים שימושיים על הגלגל, ניסתה והעזה לקבל את שלא אפשרה לעצמה עד לא מזמן ולהפנים את היותה קדרית, יוצרת חפצים בהרמוניה וברכות עם החומר והגלגל, עם הגלזורות ועבור המשתמש.ת.

שירה ברקני, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, אוספת זיכרונות, רגעים חולפים, נופים ומקומות אל תוך ארכיון ויזואלי המשמש כחומר הגלם לעבודותיה. אל תוך פרקטיקות העיצוב שבהן השתמשה בלימודיה, התווסף לאורך שנת המלגה ידע חומרי רב שאיפשר שימוש בחומרים ובטכניקות מסורתיות וחיבורם לכדי גוף עבודות אחד.

הכלים שיצרה, הדימויים שבהם השתמשה והשימוש הצבעוני במלחים (סולפטים) שונים מעבירים בצורה פיוטית את מוטיב הזמן דרך השתנות פני השמיים והמים בבוהק כחלחל שקוף, מקרינים את חווית הזריחה והשקיעה והשתנותו המתמדת של הטבע.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

תאיר אלמור, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, בוחנת את מקומה כמעצבת תעשייתית שהתמחתה בחומר הקרמי בשנת המלגה, ובוחרת להשתמש בפירוק ובשיבוש ככלי עבודה ליצירת סדרת ספלי חומר. 

אלמור יוצאת לפעולה תוך התבוננות מעמיקה בספל גנרי, טיפוסי. היא מזהה את הפרטים, האיכויות והאיברים המרכיבים את הספל, מפעילה מנגנוני שיבוש על כל אחד מהם בנפרד ומעצבת מהם אוביקט חדש המשמר את זיכרון הספל המקורי. היא בוחרת להקצין את פעולת השיבוש עד כדי שחרור מפתיע מהחומר הקרמי אל חומר ״מדמה״ הנושא בחובו זיכרון חרסיות שונות.

בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית
רחוב העמל 17, תל אביב
יום עיון: 16.10
נעילה: 17.10

The post חומרי חקירה וסטודיו ראשון בבית בנימיני appeared first on מגזין פורטפוליו.

אסי משולם / כל המתנות 

בתערוכה מציג אסי משולם סדרת פסלים, תבליטים, עבודת סאונד וספר מאויר, שמוצגים בגלריה שכטר לראשונה. בנוסף יוקרן ראיון בין האמן לאוצרת במבואה לתערוכה.

משולם מבצע ״שידוד מערכות״ ופורע סדרים של ארכיאולוגיה, אמנות, טקסטים מקודשים ומיתולוגיות מסורתיות. האל דיוניסוס, ציר מרכזי בתערוכה, מסמל העדר שליטה,  מתבטאת בתהלוכות ובתיאטרון יצריים.

פסליו של משולם מאזכרים פסלים ארכאולוגיים עם הבעה דמונית, פניהם מכוסים במסכות מעולם התיאטרון העתיק. שידוד המערכות מתבטא בהיברידיות של הפסלים ובחומרים שמהם הוא מפיק את היצורים. הבסיס לפסלים הוא פסלי גינה דקורטיביים מסחריים ובובות משחק בצורות אנושיות ושל בעלי חיים, המהווים ניגוד חריף לעולם האמנות המתוחכם. על גבי השלד הזה מפתח משולם פסלים מסתוריים, דוחים ומושכים בו זמנית המהווים יחד עם ספר המשלים את עולמו הייחודי של האמן.

הספר שיוצג בתערוכה מכיל משלים הכתובים בשפה המאזכרת את התנ״ך והברית החדשה. המשלים החדשים כתובים בסגנון פנטסטי, המחבר בין האינטלקט לדחפים יצירתיים.

אסי משולם, מתוך כל המתנות

מלבד פולחן דיוניסוס, מתקשרות המסכות שעוטות הדמויות המפוסלות גם לפולחן עתיק ומצמרר של הקרבת ילדים למולך, שהתרחש באתר פולחני בקרתגו, המושבה הפיניקית (כיום תוניסיה). מוטיב ההתחפשות, המגולם בתערוכה במסכות, קשור גם לאופן העבודה של משולם – המפסל על גבי שלדי בובות של ברבי ובן זוגה קן, צעצועי פלסטיק בצורת חיות ועופות, המשמשים כדחלילים, ופסלי גינה דמויי אבן.

בובות הברבי, שנהפכו תחת ידיו של משולם לצלמיות נשיות כמו אלו שנמצאו בשטחי ממלכות ישראל ויהודה הקדומות, מטשטשות את הגבול בין קטגוריות של קיטש, אוביקט נחות וזול, לבין אוביקט שנועד לציין קדושה, פוריות, מזל וברכה. כך מייצר משולם רליגיוזיות חלופית אישית, השואבת מארכיטיפים קדומים. לב העניין לגביו, הוא המפגש בין המשפחה, השגרה היום יומית, לבין החגיגי והפולחני. 

שם התערוכה, כל המתנות, מתייחס לתוכנה של תיבת פנדורה, שעליה היתה מופקדת פנדורה המיתולוגית, שהמשמעות המילולית של שמה היא ״כל״ (פַּנ־) ו״מתנות״ (דוֹרוֹן, ביוונית ובעברית כאחד, היא מתנה). פנדורה לא צייתה להוראתו של זאוס להשאיר את התיבה נעולה; בפותחהּ את התיבה, שחררה לעולם את כל הצרות והפורענויות הפוקדות את המין האנושי מאז ועד עתה. כל המתנות מרמז גם למנחות לאלים, שנתפסו בעולם הקדם כמתנות שנותנים בני האדם לאלוהיהם. 

אסתר כהן, יעלה לשרשה

אסתר כהן, אשרי האיש

אסתר כהן, ספירת העומר

אסתר כהן / בחינת שחרות 

אסתר כהן מציגה בקיר האמנות סדרה חדשה של רישומים בעט כדורי ובדיו, מיצב צמחי בושם, ועבודת וידאו. הסדרה נעשתה בימי הסגר האחרון ומוצגת במהלך הימים הנוראים של שנת תשפ״א. בסדרה ניכרים מוטיבים מעולם הקבלה והגוף האנושי, אותיות הא״ב ויש בה אף התייחסות לחלל בו היא מוצגת – הסורג החוזר בעבודות הוא הסורג הניצב לפני קיר האמנות עצמו.

הניירות עליה כהן רושמת בדיו ובעט כדורי חצויים לשניים – חלק ממושטר, מקובע ודחוס, ואילו חלקו השני משוחרר יחסית ומתאר צמחיה, שורשים ואף התייחסות לשלד אנושי. בין שני העולמות מרחפות אותיות הא״ב העבריות. כהן מתמסרת לסמליות של לוח השנה היהודי, למוטיבים קבליים ולחלל התצוגה עצמו, שבו נמצאת משרביית (סורג) אבן.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מלבד הדיו השחורה, המומרת בתערוכה מדיו של סופר סת״ם לכתיבת ספרי קודש לרישומי אמנות, מופיעים גם הצבעים כחול ואדום בחלק מן העבודות. הכחול־אינדיגו מרפרר לחוט התכלת של הטלית שהקבלה רואה בו המשך של תהליך הבריאה ויצירה. הצבע האדום הנראה ברישום ״פטל רימון ולשון של זהורית״ מתקשר לתהליך עבודת יום הכיפורים בבית המקדש, אז נקשרה לשון של זהורית אדומה (חוט צמר צבוע בצבע אדום המופק מתולעת השני) על ראש השעיר הנשלח לכפר על בני ישראל למדבר. 

אסי משולם – כל המתנות | אסתר כהן – בחינת שחרות
גלריית שכטר, מרכז נווה שכטר, רחוב שלוש 42 פינת רחוב אילת, נווה צדק, תל־אביב
פתיחה: חמישי 3.9 בשעה 19:30
נעילה: 21.11

The post אסי משולם ואסתר כהן בגלריה שכטר appeared first on מגזין פורטפוליו.

העבודה על MoxieTLV החלה בימי הסגר, כשלטל בראון היה נדמה שסוף העולם מגיע; תקופה שבה מותגים, מעצבים ואמנים רבים מצאו עצמם לראשונה מנותקים מקהל הלקוחות והעוקבים שלהם, ללא יכולת לתקשר את פועלם ולמכור.

״היה סגר מוחלט וכל החנויות היו סגורות״, היא מספרת. ״אני עצמי הייתי בחל״ת, וזה כנראה היה זמן מצוין להרהורים. המחשבה על כל המעצבים שלא מסוגלים להגיע ללקוחות שלהם, ושהם יישארו עם עודפי מלאי של עונה שלמה ולא יוכלו למכור אותה לפי התכנון, הפחידה, במיוחד לאור הידע שלי בתחום״. 

אז עלה אצלה הרעיון של פלטפורמת מכירה שבה מוצעים יחד פריטי אופנה, אומנות, עיצוב ותוכן ישראלים. ״בימים אלו, יותר מתמיד, עלינו לעודד צריכה מקומית ולתמוך בעיצוב הישראלי״, היא מדגישה. ״החלטתי לנצל את הזמן ביעילות: התחלתי לעבוד על המודל ועל אופי האתר, ולאחר מכן על החלק הטכני״.

טל בראון, Moxie TLV. צילום: מ״ל

כשהרעיון היה מגובש, השלב הבא היה ליצור קשר עם המעצבים ״ולוודא שהתחושה שלי שיש להם צורך בפלטפורמה כזו היא אמיתית, ושהם גם רוצים לקחת חלק במיזם כזה. הבטחון שהמעצבים הביעו בי וברעיון, ובפלטפורמה שטרם הוקמה, היה מפתיע ומרגש וממש לא מובן מאליו״.

איך זה קרה מהר כל כך? 

״כל כך מהר?״, היא מחייכת ומרימה גבה. ״הכל יחסי. חשבתי שאני גורמת למעצבים לחכות יותר מידי זמן, לפתרון לבעיה רצינית ודחופה שאיתה הם מתמודדים, ושהכל צריך להיות מיידי. תקופת הקורונה גרמה לכל התוכניות הקודמות להיות בהולד, והותירה לכולנו הרבה זמן פנוי לעבוד במרץ על הדברים. ההיכרות המוקדמת שלי עם הענף עזרה לי להבין במה להתמקד ומתי״. 

והכל עשית לבד?

״ליוו אותי לאורך הדרך דור, חבר ואדריכל שעזר במיתוג ובעיצוב; שלי, אחותי שמצלמת בפילם ומסייעת ביצירת חומרים ייחודים; ואמיר, בן זוגי, שמסייע בכל הקשור לסוגיות הטכניות ובכלל. מעבר לכך, אני נעזרת באנשי מקצוע מכל התחומים איפה שאני צריכה חיזוק״. 

הדי.אן.איי של כל מעצב

בראון, בת 29, מעידה על עצמה כמי שנמשכה מגיל צעיר לעיצוב ואופנה. לאחר לימודי חשבונאות ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, והתנסויות בתחומים אלו, הלכה בעקבות הלב. היא לקחה שני קורסים בסנטרל סנט מרטין בלונדון – עיצוב קולקציה מסחרית ושיווק דיגיטלי – ולאחר מכן החלה את דרכה ברשת סטורי, שהייתה עבורה בית במשך חמש שנים. בשנים האחרונות ניהלה מותגים בינלאומיים שונים והכירה מקרוב את תעשיית האופנה בארץ ובעולם. 

מוקסי מהווה מבחינתה נקודת חיבור חדשה בין יוצרים מקומיים ללקוחות שוחרי עיצוב, תוך מתן דגש על תוכן וערך מוסף. לדברי בראון, הרעיון הוא לייצר חווית בוטיק אונליין שמאגדת קהילת יוצרים, ״בית של אופנה, אמנות ועיצוב ישראלים עבור לקוחות בארץ ובחו״ל״. משמעות השם מהדהדת את הכוונה מאחוריו: מי שיש לו ״Moxie״ נחשב כבעל חוכמה, בעל יכולות וכישורים, יצירתי, ומסוגל לפתור סיטואציות מסובכות. בנוסף, מוקסי פרושו גם אופנתי, סטייליסטי.

טופ של שחר אבנט

נעליים של NOON, אגרטלים של NOUS

חולצה של חיה מיכלסון, ג׳ינס של צוקר

בין המותגים והמעצבים שאפשר למצוא באתר: HANNA, המציע פרשנות חדשה לאופנה נשית בהשראת אמנות ואדריכלות מודרניות; ZUKER לאישה האורבנית, שרוצה לבנות לעצמה מלתחה המורכבת מפרטי יסוד איכותיים ועל־זמניים; שחר אבנט, אחת המעצבות הצעירות הבולטות והיצירתיות ביותר בנוף המקומי; דניאל אלקיים, שמשלב עיצוב בר־קיימא בהשראת תופעות טבע; ו־NAMA (נעמה בן משה) עם פריטי טקסטיל יוקרתיים מאוירים בעבודת יד.

״מדובר באתר שמציע אוצרות מוקפדת של יצירה ישראלית ותכנים נוספים. כל אלו יהיו זמינים ללקוחות בכל מקום בארץ, ומחוץ לה. העבודה נעשית בשיתוף פעולה קרוב עם המעצבים כך שיש ביטוי לדי.אן.איי של כל מעצב. ברגע שמתקבלת הזמנה, הלקוח מקבל אותה ישירות מהמעצב ללא מתווכי אמצע״.

איך נבחרו המעצבים?

״בנבחרת שלנו אפשר למצוא קשת יחסית רחבה של יוצרים: יש מעצבים צעירים שלא מוכרים בנקודות מכירה אחרות באופן קבוע, ויש מעצבים ותיקים יותר שמתפעלים אתרים וחנויות משלהם כבר מספר שנים. באופן דומה, יש פריטים בעלי אופי גולמי וכאלה יותר מלוטשים. פניתי למעצבים בולטים בתחומם או ביצירה שלהם. מטרת העל היא למצוא בכל קטגוריה דברים ייחודיים שלא רואים בכל מקום, שאפשר להרגיש את הדי.אן.איי של היוצר שלהם בכל פריט, ולזהות בקלות את המקור של כל אחד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מרבית המעצבים חרטו על דגלם ייצור בר־קיימא ומודע ובוחרים לעבוד בהרמוניה עם הסביבה והקהילה. פריטים רבים באתר הם פריטים שנעשים בכמויות קטנות, בייצור איטי ולעתים גם לפי הזמנה. לכן, בין היתר, הכוונה היא שמוקסי יפנה ללקוחות שאוהבים ומבינים עיצוב, רוצים להיות ייחודיים ויודעים להעריך את העבודה שנעשתה על הפריטים וכמובן את התוצר הסופי״.

ואיך זה פועל, על איזה בסיס: ההזמנה עוברת למעצב ונשלחת ממנו או שמוקסי הוא ״החנות״ הסופית?

״הרעיון הוא שהמלאי נשאר אצל המעצבים ולגמרי בשליטתם בכל רגע נתון. ההזמנה שמתקבלת באתר עוברת למעצב, ולאחר אישור אנחנו מתאמים איסוף מסטודיו המעצב ישירות אל בית הלקוח״. 

מה המודל העסקי אם כך? פלטפורמה אינטרנטית ועמלה שמשולמת למעצב? או אחרת? 

״המודל העסקי מבוסס על אחוז מהמכירה, כלומר, רק אם סייענו למכירות תהיינה עלויות למעצב. אם המעצבים בסופו של דבר יוכלו למכור 100% מהמלאי מבלי להיעזר בנו, אין עלות; לפחות ניסינו ובינתיים העלינו את המודעות למותג״. 

אז זו עוד פלטפורמת הפצה ופרסום? כי הרי לרוב המעצבים יש אתרים משלהם, מה התועלת לפעול דרך מוקסי?

״הרעיון הוא לרכז קבוצת מעצבים בסגנון מסוים למקום אחד (והכל כאמור רק לאחר סינון). קצת כמו כשנכנסים לחנויות כל־בו בחו״ל. מחיר השילוח הוא כאילו שבוצעה הזמנה ממקום אחד, בדומה לביקור בחנות אחת. 

״אנחנו מקצרים דרך, הלקוח לא צריך להכיר כל מעצב ולהיכנס לאתר שלו. הוא יכול להגיע למוקסי ולגלות אצלינו מעצבים שהוא לא בהכרח הכיר קודם. הכוח של מספר מעצבים יחד גדול ומכופל: לקוח של מעצב אחד יכול להתאהב פתאום במעצבים נוספים וכולם מרוויחים מזה. 

הרעיון הוא לרכז קבוצת מעצבים בסגנון מסוים למקום אחד, קצת כמו כשנכנסים לחנויות כל־בו בחו״ל. בנוסף, בנוסף יש חלוקה לפי קטגורית מכירה: שמלות של כל המעצבים יחד, אביזרי עיצוב יחד וכדומה

״בנוסף, במוקסי מוצע גם תוכן עם ערך מוסף: יש בחירה של המעצבים המתאימים וחלוקה לפי קטגורית מכירה (שמלות של כל המעצבים יחד, אביזרי עיצוב יחד כגדומה). כל אלו מקלים על תהליך הרכישה, הכל יחד הופך את חווית הקניה לאחרת. 

״מעבר לכך, הבסיס והרעיון המרכזי הוא שמוקסי מהווה נקודת מכירה נוספת שאינה מחליפה את נקודות המכירה הקיימות, אם יש כאלה. השאיפה היא שעם הזמן ובהתאם לקולקציות יעלו לאתר גם פריטים שלא תמיד נמצאים באתרי המעצבים (פריטים אקסקלוסיביים), וכך גם לקוחות קיימים יוכלו ליהנות מהחגיגה״. 

ז׳קט של צוקר, מכנסים של האננה, טי שירט של טוטו בי

מטפחת של NO NO, אגרטל של מאיה בן יונה

נעליים של NOON

״יתרון נוסף מבחינת המעצבים הוא היכולת והרצון שלנו להשקיע בתוכן, במכירה ובקידום, כשבניגוד אליהם אנחנו יכולים להשקיע כמעט אך ורק בזה מבלי לדאוג למלאים ולקולקציות״. 

איזה סוגי תכנים יוצעו באתר? כרגע לדוגמה יש המלצות לספרים. מה הכיוונים הבאים ובאיזה תדירות יתחדשו?

״הרעיון הוא לשלב את עולם התוכן של המעצבים שלנו בתכנים הזמינים ללקוחות. כרגע, על הפרק, היכרות עם המעצבים ותהליכי היצירה שלהם, הצצה אל אחורי הקלעים של האתר ושל המעצבים בסטודיו, שילוב פריטי המעצבים באורח החיים שלנו וטיפים לעיצוב, DIY בבית ועוד. תדירות שינוי התכנים עוד בבחינה, בהתאם לקהל הלקוחות שיגיע״. 

טווחי המחירים של הפריטים המוצעים באתר נעים בפריטי האופנה: 200-2,000 ש״ח; תכשיטים: 200-2,500 ש״ח; אומנות ועיצוב: 250-2,500 ש״ח.

The post MoxieTLV: ״קצת כמו כשנכנסים לחנויות כל־בו בחו״ל״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי רז, הי יהלי. מה שלומכן? ואיך עובר עליכן הקיץ הכאוטי של 2020?

הי! וואו, איזה קיץ. הכל קרה וקורה בו. עם ילדה בת שבע בדרך לכיתה ב׳, ילדה בת ארבעה חודשים בדרך ממשטח פעילות לרצפה, העבודה לקראת צבע טרי, העבודה על לוח השנה הפמיניסטי, הפגנות שבת על הגשר ועוד פרויקטים (!) אני מרגישה שאין לי לילה או יום. אבל בסך הכל אני שמחה ומודה על כך שאני בעשייה

הי! בתחושה שלי כל החודשים מאז מרץ הפכו לעיסה אחת. אבל הערבוביה של הקיץ האחרון מעניינת במיוחד. היו דברים טובים ומרגשים: התחתנתי, עבדתי על פרויקט מגזרות מרגש לתערוכה במוזאון הטבע, ועוד כמה פרויקטים שמאוד נהניתי מהם ואני ממש שמחה שאני ממשיכה לעשות את מה שאני כל כך אוהבת גם כשהכל מטורף מסביב. לצד הדברים האלו אי אפשר שלא לחשוב על הייאוש והתסכול מהמצב של המדינה והממשלה

ילדה בת ארבעה חודשים, חתונה! אני שמח לשמוע שיש נקודות אור.

ובואו נדבר על לוח השנה: מי יכולה לעשות לנו תקציר הפרקים הקודמים, מה זה הלוח הזה ומי עומדות מאחוריו

לוח השנה הפמיניסטי, 2020/1. צילום: מ״ל

אני אשמח! זו השנה הרביעית שלוח השנה הפמיניסטי של עמותת כולן יוצא לאור. כחלק מההתנדבות שלי בעמותה, אני חושבת על קונספט יחד עם צוות ההפקה המדהים שלהן ופונה למאיירת לעשות איתה שיתוף פעולה.

השנה זכיתי – וזו זכייה מטורפת! לעשות אותו עם יהלי. יצרנו לוח שנה שהוא סוג של מורה נבוכים למושגי יסוד בפמיניזם: האשמת הקורבן, סלאט שיימינג, האישי הוא פוליטי, החפצה… ניסחנו את המושגים האלו ויהלי יצרה להם איורים לא פחות ממושלמים

אני עוקבת הרבה זמן אחרי העשייה של העמותה, וממש התרגשתי שרז כתבה לי על לוח השנה, הרגשתי שזה ״מנט טו בי״

רגע לפני הזכייה… לטובת מי שלא מכירה, מה עושה עמותת כולן?

כולן היא תנועת שטח פמיניסטית הנאבקת למען ביטחונן וזכויותיהן של נשים, פועלת לקידום השיח הפמיניסטי בחברה הישראלית ומובילה את המאבק הציבורי בהאשמת נפגעות ונפגעי אלימות מינית. הן מנהלות ומניעות אלפי פעילות, מפיקות את צעדת השרמוטות השנתית ומשמיעות באופן יומיומי את קולן של נשים ונפגעות ברחובות, בתקשורת וברשתות החברתיות

אז יהלי: את מקבלת פנייה מרז, מתרגשת ו… איך מתחילים? ספרי קצת על תהליך העבודה מנקודת המבט שלך

קודם כל מתחילות מלחשוב על הקונספט: הצוות חשב על הרעיון שלוח השנה יעסוק הפעם במושגי יסוד עדכניים בפמיניזם. הרעיון לחבר את המושגים האלו לאיור הוא כדי לפשט ולהנגיש את הנושאים האלו, שלפעמים יכולים להישמע קצת עמומים למי שלא בקיאה בשיח הפמיניסטי. אז קודם כל רז והצוות החליטו על מספר מושגים שהן רוצות שייכנסו ללוח השנה, מתוכם אני בחרתי את אלו שהרגשתי מחוברת אליהם ואלו שיעבדו בצורה הכי נכונה ומעניינת כאיורים.

ואז? התחלת באיור מסוים והמשכת לשאר? עבדת על כולם במקביל?

כשאני עובדת עם לקוחות, לא משנה אם זה לקוח מסחרי או פרטי, אני אוהבת קודם כל להגיד במילים את הרעיון שלי לאיור, עוד לפני שאני מתחילה לשרבט או להכין סקיצה כזו או אחרת. כדי לראות שאנחנו באותו ראש ולהנגיש את הרעיון והמחשבה שלי למי שאני עובדת איתה. אז התחלנו מרשימת רעיונות ואסוציאציות מילוליות שהעליתי למושגים, חלק עבדו ממש מהשניה הראשונה ועל חלק היה צריך קצת לעשות יותר סיעור מוחין ולחשוב יחד איך מפשטות ומפרקות

אני חייבת להגיד שדרך העבודה הזו הייתה מעולה, כי היא איפשרה לנו להיסגר על הדברים ולדייק אותם לפני שיהלי ניגשה לצייר. וזה הוכיח את עצמו, כי באמת כשקיבלתי את האיורים עצמם הם היו ממש בול

אחרי הרעיונות המילוליים, עברנו לסקיצות בקו כדי להראות את הקומפוזיציה והכיוון של כל אחד מהאיורים. מלכתחילה היה לנו חשוב שהאיורים יהיו מינימליסטיים ופשוטים, וליצור סצנות מאוד מדויקות ונקודתיות. אחרי שהסקיצות אושרו, התחלתי לעבוד על האיורים הסופיים בצבע. התחלתי מהרעיונות שהכי אהבתי, והתקדמתי לאט לאט לכל השאר

בואו תנו דוגמה לאיור או שנים מבחינת התהליך והתוצר

צווארון ורוד

יהלי זיו. צילום: יעל רסנר

היו כאלו שזה היה מייד מושלם. צווארון ורוד לדוגמה: יהלי כתבה את התיאור שלה לאיור ממש בארבע מילים ״שלישיית עובדות – מנקה, אחות, קופאית״, ואני כתבתי בתגובה – מעולה

זה האיור שאני הכי אוהבת והוא גם עומד בשער של לוח השנה. המושג הזה, צווארון ורוד, מתאר מקצועות שנחשבים נשיים כמו הוראה, סיעוד, עבודה סוציאלית, נקיון – שבדרך כלל מאוישים על ידי נשים ולצערנו גם המשכורות בהם נמוכות יותר בהתאמה. האיור הזה היה מאתגר כי יש כל מיני מקצועות שקצת קשה להראות אותם בלי להשתמש בסממנים מאוד מדויקים.

יהלי זיו: אחות, אפשר בקלות להראות עם מדי אחות. מנקה – מחזיקה מוצרי ניקוי בזמן העבודה. אבל איך מאיירות מורה? איך מאיירות עובדת סוציאלית? זה היה קצת מורכב אבל פיצחנו את זה, ומשהו באיור הזה נוגע לי ללב במיוחד

לדוגמה, אחות, אפשר בקלות להראות עם מדי אחות. מנקה – מחזיקה מוצרי ניקוי בזמן העבודה. אבל איך מאיירות מורה? איך מאיירות עובדת סוציאלית? זה היה קצת מורכב למצוא את ה״אקססורי״ שיתאים גם לדמות של המורה – אבל פיצחנו את זה, ומשהו באיור הזה נוגע לי ללב במיוחד.

אני מאוד מחבב את הסגברה. ואני לא אסביר לכן למה…

חההה יובל!

לו״ז אונס היה מושג מאתגר. המושג מתייחס להתאמות ושינויים שנשים יוצרות בלו״ז שלהן כדי להימנע מאונס והטרדות. נגיד, לא ללכת לבד מאוחר בלילה. האתגר היה גם ממש מבחינה צורנית – איך לגשת לזה וגם, או יותר נכון בעיקר, איך ליצור משהו שגם יהיה נעים להסתכל עליו ולא יהיה נורא עצוב ומבאס. בסופו של דבר זה איור שעומד לך מול הפנים חודש שלם…

חששתי מהמושג הזה בגלל השם שלו, וגם בגלל שהוא יחסית פתוח ופחות קולע בול מהשאר. החויה שמתוארת מילולית במושג מוכרת, לצערי, לכל אחת. ניסיתי למצוא אובייקטים ואלמנטים שיוכלו לרמוז ולהזכיר את הנושא הזה בצורה שעדיין תישאר גרפית ומינילמיסטית, ותתן לכל אחת מקום לחשוב איפה זה פוגש אותה

הסגברה

אז זה בדיוק מה שרציתי לשאול: העולם מאחור המושגים שאתן מציגות לא בדיוק ורוד ומשמח, ובכל זאת זה לוח שנה שפתוח חודש וגם הוא היה ליום אחד, המטרה היא לקרה ולא להרחיק. ובסוף הכל שם נעים, עם ורוד. איך מתמודדות עם האתגר הזה?

אני חושבת שאחד הדברים שהיינו צריכות לפצח עם כל מושג זה איך להעביר אותו בצורה שהיא לא דידקטית מדי ולשלב בו מעט הומור. אפשר לראות את זה מעולה במושג החפצה, שם דמות האישה בפרסומת מחזיקה נייר דבק, מה שמגחיך את השימוש בגוף הנשי החשוף.

ולפעמים זה ממש במבטים של הדמויות – שזה דבר שיהלי עשתה בצורה כל כך חכמה, לדוגמה במושגים הסגברה ואפקט מטילדה, ממש אפשר לשמוע את הנשים נוחרות בבוז ולראות אותן מגלגלות עיניים

טוב, יש לי המון מה לומר על זה כי חשבתי על זה הרבה תוך כדי. אני חייבת לומר שגם העבודה על הפרויקט היתה לי מורכבת לפעמים, כי הרגשתי שהכל מאוד קרוב ורלוונטי לי באופן אישי ולא רק כמאיירת שעובדת על פרויקט שהוא ״העבודה שלי״.

ניסיתי לייצר הבדל ניכר בין האופן שבו המושגים האלו נקראים מילולית, והאופן שבו הם נחווים רגשית כשמתבוננים באיורים. מבחינת השפה החזותית – השפה והסגנון שלי נקי ומינימליסטי, עם פלטה צבעונית חזקה ומצוצמת, ויותר מהכל – מאוד חשוב לי ליצור דמויות שאפשר להזדהות ולהבין אותן.

אחת המטרות הכי חשובות מבחינתי, כמאיירת, בלוח שנה הפמיניסטי, הוא לספר סיפור של הרבה נשים דרך המושגים האלו. נשים שהן שונות אחת מהשניה ולתת להן נוכחות, פנים ומקום. היה לי חשוב לייצג בלוח השנה מגוון של צבעי עור, גדלים וסוגים של נשים. זה משהו שחשוב לי בכל פרויקט שאני עושה, ובפרויקט כזה – עוד יותר.

ולגבי הצבע הוורוד – אני חושבת שזה צבע שמאוד מזוהה עם העבודות שלי ואני אוהבת להשתמש בו. אני לא חושבת שלקחתי אותו לפלטה בגלל ההקשר הנשי או כדי ״לעשות נעים״. רציתי לקחת את הפרויקט הזה, עם הכובד והמורכבות שבו, לעולם החזותי שלי, לאיורים שאני אוהבת ליצור

גם הלוגו של העמותה הוא ורוד… בכלל, אנחנו עושות ריקליימינג לורוד. ורוד זה לוהט

ריקליימינג: זאת המילה שחיפשתי!

תמיד פה בשבילך

זה ברור, למען הסדר הטוב אני רק אציין שהלוגו של פורטפוליו ורוד כבר 10 שנים…

החפצה

רז שפירא. צילום: מ״ל

ואחרי כל זה, אתן אופטימיות? ביחס לפרויקט, למה שעומד מאחוריו, למה שקורה בעולם? כי כמו שאתן יודעות המצב לא מזהיר

זו שאלה מורכבת והתשובה היא מורכבת. אני מתנדבת בעמותת כולן שלוש שנים ונחשפת לדברים נוראים. נוראים ממש. יש ימים שבהם אני מטורגרת ברמות שקשה לי להכיל. אבל אני כן יכולה להגיד בזהירות רבה שיש שינוי. שהשיח משתנה. משהו מתעורר.

הכוח שלנו הפמיניסטיות מתגבר ויותר ויותר א.נשים מבינות שנעשה פה עוול עצום ואפליה מחרידה – ממוסדת, בחסות מערכות החוק, המשפט, האכיפה, וצריך לומר די

רז שפירא: אני יכולה להגיד בזהירות רבה שיש שינוי. שהשיח משתנה. משהו מתעורר. הכוח שלנו הפמיניסטיות מתגבר, ויותר א.נשים מבינות שנעשה פה עוול עצום ואפליה מחרידה – ממוסדת, בחסות מערכות החוק, המשפט, האכיפה, וצריך לומר די

קשה לי להשתמש במילה אופטימית כי קורים פה דברים רעים מאוד. כל הזמן. וההרגשה היא שההנהגה וה״מבוגרים האחראיים״ לא לוקחים ברצינות את העובדה שנשים נמצאות במצב סיכון תמידי. ביום שנחשפה הפרשה על האונס באילת, זה היה ממש שניה לפני שלוח השנה יצא לדרך. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

המינימום שיכלנו לעשות, ושעמותת כולן עושות כל הזמן – הוא להביע שוב ושוב את המסר של אמון ועמידה לצד הנפגעות. פרסמתי את האיור של ״מאמינה לך״ באותו בוקר והוא זכה למאות שיתופים באותו יום, אזֿ היתה נחמה קטנה שאולי המסר הזה פגש נשים ביום שהן היו מאוד זקוקות לו

וואו. ביום שהאיור של יהלי למאמינה לך עלה ברשתות וקיבל את מסת הפרסום והשיתופים הזו אנחנו היינו עם דמעות. מנכ״לית העמותה ברכה ברד התקשרה אליי בקול רועד, לספר לי איך לפני שנים היא עמדה עם שלט ״מאמינה לך״ מחוץ למשפט של אלון קסטיאל ושהיא בהתרגשות אדירה מסתכלת על כברת הדרך שהאמירה הזו עשתה

טוב, אתן באמת עושות עבודת קודש. בואו נזכיר עניינים טכניים: כמה עולה, איפה אפשר לקנות, לאן הכסף הולך

עולה 60 ש״ח במכירה מוקדמת שזה עכשיו! באתר האינטרנט של העמותה וכל ההכנסות יוקדשו למאבק בהאשמת נפגעות ונפגעי אלימות מינית

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדות?

אני אשמח להוסיף שלוח השנה הוא רב־תרבותי ורב־לאומי ומציין את כל החגים והמועדים של כל הדתות ואת הימים שחשוב לזכור

לא יודעת אם זה רלוונטי להוסיף – אבל אני מרגישה שכמאיירת שכבר יחסית למודת לקוחות ופרויקטים – חווית העבודה המשותפת היתה ממש מרגשת. הפמיניזם הוא לא רק סיסמה, וכשיוצא לי לעבוד עם נשים שהעבודה המשותפת היא מפרה, מעניינת ומכבדת אותי כאשת מקצוע כל כך זה ממש משמח ולא מובן מאליו, מסתבר

תקרת הזכוכית

The post לוח שנה לכולן: עברי, לועזי, נוצרי, מוסלמי, דרוזי, פמיניסטי appeared first on מגזין פורטפוליו.

בעוד בעבור מרבית האנשים האמירה ״יש לו פרפרים בראש״ נתפסת כלאו דווקא מחמיאה, האמנית ג׳יין לבטון תחבק אותה ותקבל אותה באהבה. כן, יש לה פרפרים בראש, והם גם מושא יצירתה: כדבוקה המייצרת ריפוד לכיסאות, כעבודות תלויות על הקיר או מהתקרה, מתעתעים בהיותם מזמינים ומרתיעים בעת ובעונה אחת – כי מי רוצה לשבת על כיסא מכוסה בפרפרים שכמו מגנים עליו?

כך, עם כנפיים מקופלות או פתוחות לרווחה, עם משושים מעודנים המצניעים יופי חבוי, לבנים, שחורים או כתומים – הפרפרים של לובטון עומדים בלב התערוכה OBSESSION, שמוצגת בגלריה פריסקופ בתל אביב. זו תערוכת יחיד ראשונה בעבור לבטון, ילידת אנגליה, שבתחילת דרכה בעולם האמנות עסקה בציור ולקחה חלק בתערוכות קבוצתיות בפריז, בניו יורק ובמונטריאול.

בארבע השנים האחרונות היא מפנה את אנרגיית היצירה שלה לפרפרים, המגלמים לדידה יופי רב לצד שבריריות, שהופכת לכוח ולעוצמה כשהם חוברים ללהקה. את הרגע שבו המירה את הציור בפרפרים שהיא יוצרת בעבודת יד עמלנית, לבטון מציינת כסוג של הארה.

״הציורים שציירתי באותה תקופה היו צבעוניים מאוד, ברוח פופ־ארט עשיר בדימויים״, היא אומרת. ״ביניהם היו גם פרפרים, וברגע מסוים הרגיש לי נכון להעביר אותם מדו־ממד לתלת־ממד; לתת להם חיים עצמאיים ושהם לא יהיו ׳רק׳ חלק מציור״.

הסוויץ׳ שעברו הפרפרים מדימויים מצוירים לאוביקטים בתלת־ממד אינו צורני גרידא. שכן, לבטון מטעינה אותם בקשת של משמעויות ותכנים רגשיים, מבטאת דרכם את עולמה הפנימי ומביעה ספקות, שאלות, פחדים, תקוות, חיפושי דרך, אמירות ומחשבות על החיים. כך לדוגמה, אם במבט ראשון באוביקטים המוצגים נדמה כי להקות הפרפרים נעות כדבוקות באותו כיוון, מבט בוחן יותר מגלה בהן מספר פרפרים שפונים לכיוון הפוך.

״כולנו מחפשים כיוון: לא תמיד אנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים, לא בטוחים בדרך שבחרנו, מתבלבלים, ולפעמים גם מורדים ובוחרים ללכת נגד הזרם. אני הרגשתי כך לא פעם כשהתחלתי ליצור ולא ידעתי לאן בדיוק אני הולכת, ויש בזה גם משהו מהמרד הקטן שלי״. 

אובססיה לדיוק ולאסתטיקה 

הפרפרים של לבטון עשויים מחומרים ממוחזרים; מטקסטילים כקנבס ישן, כותנות ישנות או ניירות, המטופלים על ידה בתהליך קפדני המקפל בתוכו חזרתיות כמעט סיזיפית. ״הפרפרים ותהליך היצירה שלהם הם לגמרי האובססיה שלי. אובססיה לדיוק ולאסתטיקה, כי התהליך הוא ומורכב והכול חייב להיות מדויק ואסתטי״. 

את הפרפרים לבטון ״מתחילה״ בצביעת החומרים שמהם הם עשויים בצבעים אקריליים, המעניקים להם נוכחות חיה וקשיחות מסוימת, כשהיא חוזרת על הצביעה שוב ושוב עד שהתוצאה מסברת את דעתה. בשלב הבא היא גוזרת את החומרים הצבועים אחד־אחד, ועל כל חתיכת בד/נייר גזורה מציירת פרפר.

הפרפרים אינם זהים, לא בצורתם, לא במרקמם ולא בגודלם; לכל פרפר יש יחוד צורני משלו, מרקמם משתנה בין קשיחות לרכות שנגזרות מהחומר ממנו הם עשויים – קנבס או כותנה – ומשכבות הצבע; גודלם נע מקטנטנים מאד – כחצי ס״מ בלבד – ועד גודל מקסימלי של כשישה ס״מ. בסוף התהליך היא גוזרת את הפרפרים המצוירים מתוך חתיכת הבד ואז מדביקה אותם על מצע, שיכול להיות קנבס, רשת מתכת עדינה, או חיבור של שני הסוגים בהתאם ליצירה הנרקמת.

ג׳יין לבטון. צילום: עופר שמעוני

סולם הצבעים נע בין לבן, שחור, אפור בגון אפר וכתום, שכל אחד מהם מייצג משמעות. ״השחור מסמל פחדים וחושך, אבל לאו דווקא במשמעות שלילית. לפעמים הם טובים, כי זה פחד שגורם לחפש תשובה ואור״, מסבירה לבטון. הלבן, לדבריה, ״מסמל טוהר ואור, משהו בהיר ושמימי, ועם כל הניגוד הקיים בינו לבין השחור הם גם דומים״. הכתום מסמל אש ותשוקה, והאפור הוא גון האפר שנותר אחרי האש ושמתוכו קם הפניקס, סמל ללידה מחודשת, לתחייה, למחזור חיים מתחדש.

תהליך העבודה על כל יצירה אורך מספר חודשים, אך אורכו והמשמעת הנדרשת לביצועו אינם זרים למי שכילדה למדה בבית ספר נוצרי שהחינוך בו היה מחמיר והמשמעת קפדנית ונוקשה. ״הייתי הילדה היהודייה היחידה, וכדי להגיע לבית הספר הייתי צריכה לנסוע שעתיים בכל כיוון. המשמעת והקפידה נטמעו בי כבר אז״.

כמו אש ששרפה את הראש והנשמה 

הכיסאות המוצגים בתערוכה הם כיסאות משומשים, שריפוד הפרפרים עוטף אותם תוך יצירת מופעים שונים; זורם עם קווי העיצוב של הכיסא, או נשפך ממנו וגולש החוצה, בצד או בחזית, כעין שובל המייצר תנועה של פרפרים עולים או יורדים, מחפשים או מוצאים את דרכם.

יוצאת דופן מבחינת הזמן הקצר שבו נרקמה היא יצירה כתומה שנולדה בתקופת הקורונה; מסגרת שתלויה מהתקרה ומכילה בתוכה דבוקת פרפרים, שכמו נקטעת פתאום, מותירה רק את הרשת המשמשת לה כמצע, ואז ממשיכה וזולגת החוצה מהמסגרת. ״הכול מסביב היה כל כך מוזר, והעלה בי המון תחושות ורגשות כמו אש ששרפה את הראש והנשמה, ושהייתי חייבת להוציא אותה החוצה״.

על המסגרת אפשר להבחין במילים כתובות, שלדברי לבטון הן ״תיעוד ותמלול של בליל המחשבות והרגשות שליווה אותי בזמן היצירה, מין זרם תודעה עם רלוונטיות לתהליך ולעבודה״. אבל המילים הכתובות, מתברר, אינן רק מוטיב נלווה, אלא חלק בלתי נפרד מעולמה ומעולם היצירה שלה, שבתערוכה מוצא את ביטויו בספרים לבנים סגורים וחתומים, שכריכתם מעוטרת בטקסטים מעשה תבליט.

״ספרים ומילים הם אהבה גדולה שלי מילדות. תמיד קראתי המון והאזנתי להקראות בבי.בי.סי. גם היום כשאני בסטודיו, שקועה בעבודה, אני מאזינה לפודקסטים. לא יכולה בלי מילים״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הספרים שמשמשים אותה הם ספרים ישנים ובלויים שלבטון מוצאת ברחוב, משקמת אותם, ואז, כשהיא חותמת אותם או מותירה אותם פתוחים, מכחידה את הטקסטים המקוריים שלהם באמצעות תבליטי המילים, ובכך הופכת אותם לקנבס בעבור הטקסטים שלה. בדומה לפרפרים השונים זה מזה, גם כתב היד של הטקסטים אינו אחיד; משתנה ממעודן לגס, מקריא לחבוי, לעיתים הוא כלל לא קריא במכוון, כשההשתנות מייצרת ממד חי ודינמי שמייצג את דינמיקת הרגשות.

ואכן, אין ספק שרגשות, על כל מנעד הניגודים שהם מייצרים, הספקות והלבטים, השדים, המלאכים והיופי – הם הסיפור כולו. שם מתחיל סיפור היצירה של לבטון, ושם מתחילה האובססיה המרתקת שלה, שלא בכדי נבחרה לשמש כשמה של התערוכה.

ג׳יין לובטון | OBSESSION
אוצרת: אילנה כרמלי לנר
גלריה פריסקופ, בן יהודה 176, תל אביב
נעילה: 12.9

The post ג׳יין לבטון: פרפרים הם לגמרי האובססיה שלי appeared first on מגזין פורטפוליו.

טליה ישראלי / אחד ההרים

אוצרת: יעל כץ בן שלום

התערוכה של טליה ישראלי מורכבת מעבודות במנעד שבין שחור ללבן: ציורים גדולים וסכמטיים על בד מצטרפים לרישומי נוף קונטרסטיים על לוחות עץ בפורמטים קטנים. באמצעות פרקטיקה של דגימה מרפרודוקציות של פרסקאות רנסנסיים נגרעים מהדימוי המוטיבים הנוצריים, בניסיון לחלן אותו: להישאר עם הנוף לבדו ולבחון את הרושם שהותיר, ובד בבד – לענות על החֶסֶר, לשמר נקודת התייחסות היסטורית למיתוס, את הכמיהה למקום הנכסף, למתוח אותו עד למרחב שבין ״דיסני״ לפילם־נואר.

ישראלי בוחנת פערים אלו באמצעות כוחו המהפנט של קו יד מפותל בשחור, החורט את צעקתו האילמת של הנוף, ובמקביל – מתוך ציור היברידי, המכיר בפרספקטיבה כהישג הגדול של הרנסנס, אך פונה לאחור אל עבר ההשטחה באמצעות טכניקת גרפיטי. טיזרים של איקונוגרפיה נוצרית מאפשרים לישראלי להרהר על מעמדו של הכתם, המשתחרר מן ההילה הדתית ומכוון אל המופשט.

טליה ישראלי, מתוך ״אחד ההרים״. צילומים: מ״ל

מגדלנה חפץ / אלף ספל ועוד ספל

אוצר: אילן ויזגן 

מגדלנה חפץ מציגה בתערוכה שתי עבודות גדולות מהשנתיים האחרונות: הצבה, המתייחסת לסיפורי אלף לילה ולילה ומורכבת מ־1,001 ספלים, שנוצרו בתהליך ידני מסורתי; ועבודה דמוית כדור, עטוי שברי חרס. 

להצבה המרכזית בחרה חפץ בצורה הבסיסית ביותר הנלמדת בשיעורי קדרות – הצילינדר, ובתכליתו הראשונית – הספל. על כל ספל טבעה מספר בסדר עולה, באופן המקנה לכל אחד מהם ייחוד משלו בתוך ערמת הפרטים. האסוציאציה לשואה אינה מקרית; מטרת המספר היא למחוק את זהותו של היחיד. הספלים מונחים בערמות ויוצרים נוף אנושי; אוסף של יחידים, שעל אף ייחודיותם, הם מהווים קבוצה החולקת גורל משותף.

מגדלנה חפץ היא קדרית בכירה, שלמדה בברלין ובירושלים. עבודותיה הוצגו בעשרות תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם.

מגדלנה חפץ, מתוך ״אלף ספל ועוד ספל״. צילומים: מ״ל

עודד זידל / אנחנו

אוצר: אילן ויזגן 

בתערוכה זו מציג עודד זידל ציורים חדשים, דיוקנאות אישיים ודיוקנאות קבוצתיים, רובם נוצרו בצל מגפת הקורונה. הציורים מבוססים כולם על תצלומים, שצילמה אשת האמן; תצלומי סלפי ברוח הזמן, שאותם הופך האמן לציורים על בד ברוח הדיוקנאות והסצנות האנושיות המוכרות מתולדות האמנות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

זידל מרחיב את עיסוקו בציור דמויות לאחר שנים שבהן היה מזוהה בעיקר עם ציורי אתרים ריקים מאדם. בציורי הדיוקן ניכרת השפעה או התייחסות לציוריו של אורי ריזמן: שימוש מועט בהצללה, השטחה של קפלי הבד, נגיעות הכרחיות בתווי הפנים לשם אִפיון הדמות, ותו לא. אבל לציוריו של זידל ייחוד משלהם. אין זה ציור ישיר של מודל, אלא ציור מתוך תצלומים, שצולמו בנסיבות ביתיות ופרטיות או באירועי פתיחה של תערוכות. 

עודד זידל למד בבצלאל, ובשני העשורים האחרונים מקדיש את רוב זמנו ליצירה.

עודד זידל, מתוך ״אנחנו״. צילומים: מיכאל עמר

ליטל מור / תחת השמש הקופחת

תערוכה בסדרת נדבך 22; אוצר: מארק יאשאייב

עבודותיה של ליטל מור חושפות רגעים חסרי משמעות לכאורה, המועלים לדרגת נוכחות יצוגית, כזו הזרה לצופה בהקשר של תערוכת אמנות. הדימויים מבקשים להתעמת עם התפישה ההיררכית של ״גבוה״ ו״נמוך״ ומציבים את הצופה מול מושגים, כגון שעמום, חזרתיות, בינוניות והתפשרות. בדומה למרסו, גיבור ספרו של אלבר קאמי, הזר, מור שואפת לערער ״את שיווי המשקל של היום״ באמצעות הצבעה על הארעי, החולף, הזניח.

עבודותיה מתארות רגעי שגרה ומעוררות לא אחת תחושת דז׳ה־וו. היא מאתרת בהתמדה את רגעי ה״כלום״, החולפים על פנינו במרוץ החיים, ומצביעה עליהם; נוטלת רגעים מופשטים וטוענת אותם במשמעות קיומית.

בית האמנים ירושלים
שמואל הנגיד 12, ירושלים
פתיחה: שבת 28.8 בשעה 11:00
נעילה: 7.11

ליטל מור, מתוך ״תחת השמש הקופחת״

The post תערוכות אוגוסט-נובמבר 2020 בבית האמנים ירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי ג׳ייסון, מה קורה? איך עובר עליך הקיץ המשונה הזה של הקורונה?

הגל השני, או הגלגול השני (איך שלא תקרא לזה) היה לי הרבה יותר קשוח ומאתגר מהראשון: חוסר ודאות, חוסר מנוחה, בלבול, כעס, עייפות. בראשון הייתי נראה לי אסוף ודרוך. וצייתן. אבל סך הכל – חצי שנה מאד מתישה

כן, אני חושב שמתיש זה תיאור הולם של התקופה הזו אצל הרבה אנשים. ובכל זאת, בתוך כל הכאוס, נראה שלא הפסקת ליצור

כן, הכל המשיך לזוז. הלימודים המשיכו, תיאטרון הבית (שאותו אני מנהל אמנותית) היה בתנועה מתמדת, להבין אילו פעולות אנחנו רוצים לייצר עם העולם במגבלות החדשות שלו, וגם הפרויקט שלשמו התכנסנו נשאר על אש נמוכה וחיכה להבין מתי ואיפה הוא יוכל לקרות. הרבה חוסר ודאות מהול בעשיה מהול בהרבה רצון בעצם בעצם לא לעשות כלום… להקפיא הכל… קיצר, תקופה של ניגודים

אבל – ומבלי להיכנס לניתוח פסיכולוגי, ואנחנו לא ממש מכירים – תמיד היית כזה, לא? יוצר של ניגודים שלא בדיוק נכנס למגירה או לשטנץ. זה לא אמור להפוך את זה ליותר קל? או ליותר פשוט?

התגובה הראשונית שלי כאמן לסגר ולמגבלות הייתה התייתמות עמוקה ממשמעות. קודם כל הרגשתי מיותר ולא חיוני, והרגשתי ככה לאיזה חודשיים שלמים. כל הפרויקטים, כל המסלול, כל המהות הלכה לי לאיבוד. זה הלך יד ביד עם חרדות אפוקליפטיות שיש לי בכל מקרה כל הזמן, ודווקא העולם שבחוץ הוא זה שהכניס אותי לפינה ו״הכריח״ אותי להמשיך לזוז בכל זאת.

אני עובד עם צוותים גדולים, תיאטרון שלם, תוכנית שלמה של תואר שני בלימודים, קבוצת תיאטרון שאני מוביל – כל אלה הכתיבו לי כל הזמן דדליינים שלא הייתה לי ברירה אלא לעמוד בהם. משמע, לבנות מחדש את המשמעות של הדברים מרגע לרגע

ג׳ייסון דנינו הולט. צילום: נדב יהלומי

מהבחינה הזו נראה לי ש״מטוהרים״ משתלב יפה כטקסט רלוונטי לרוח התקופה. ספר כמה מילים על הפרויקט לפני שנצלול למשמעות שלו

זה פרויקט שאני עובד עליו שלוש שנים. מחזה מאת שרה קיין, כותבת בריטית מסוף הניינטיז, שהתאבדה והשאירה אחריה ארבעה מחזות בלבד. אישה מאוד חשובה בכתיבה דרמטית, עם מעמד איקוני בקהילת התיאטרון העכשווי (מטוהרים הוא השלישי מבינהם).

תרגמתי את החומר, התחלתי עליו חזרות, גנזתי את החזרות, חזרתי לחומר כווידאו, גנזתי את הווידאו, שוב התחלתי חזרות עליו כמופע אצלנו בתיאטרון, ובסוף בסוף, הרבה בגלל הקורונה אגב, המופע הוא בכלל תערוכה (באינדי גלריה שיתופית לצילום) שהיא בכלל חנות שהיא בכלל תערוכה שהיא בכלל מופע

ו־200 זוגות תחתונים…

יאפ. בסוף הטקסט התנקז והפך לתחתונים. 200 זוגות. משפט מהטקסט על כל אחד, כמוצר צריכה. כל זה במין אינסטליישן שאוסף אליו פרפורמנס, וידאו, רישום, סאונד, עיצוב. מיליון דברים שבחיים לא עשיתי ולא חשבתי שאי פעם אעשה

שני דברים: 1. על מה המחזה? 2. מה קורה תכל׳ס בגלריה: יש שעות שבהן קורה משהו? איך זה עובד?

חח

1. המחזה מתרחש במרחב אדריכלי חסר־הגיון פיזי שנע בין בית חולים פסיכיאטרי, מועדון חשפנות, מאורת ג׳אנקיז ואוניברסיטה – ומתעסק בניסיונות כושלים להחלים, ובניסיונות עוד יותר כושלים פשוט לאהוב. נער אנאלפבית, חשפנית, זוג גייז, מכור להרואין, הן חלק מהדמויות המככבות: כולן מיוסרות, מיואשות, דיספוריות בגוף ובנפש.

המחזה נכתב כטקסט בלתי ניתן לבימוי. הוראות הבמה שלו מופרכות במהותן, האלימות שבו היא מעל ומעבר לאפשרות המשחק. ובהתאמה, מטוהרים הוא שיר אהבה לבמה ולכוח שלה. להתעקשות שלה להפריד בין דימוי להמחשה.

2. המופע/גלריה/חנות יהיה פתוח כל יום מ־12 עד 21. אין שעה מסויימת לבוא לראות שחקנים פוצחים בדיאלוג

ואיך התחתונים קשורים לכל זה?

זאת חנות תחתונים

שאם אני מבין נכון כתובים עליהם טקסטים והם עומדים למכירה?

אני נמצא פה באיזה מתח בין מה אני רוצה שאנשים ידעו לפני שהם באים, לאיזו תשובה הכי הגיוני לתת לך כי אתה שואל שאלות מאד קונקרטיות ולעניין

תענה מה שאתה מוצא לנכון…

הטקסט של המחזה מופיע על התחתונים והם עומדים למכירה באופן הכי תכלסי שאפשר. מסביב לפעולה הפשוטה הזאת יש את כל שאר המדיומים שרוקדים ריקוד חסר שם, שהופך את החנות לתערוכה שהופך את התערוכה למופע תיאטרון וחוזר חלילה

תגיד, הגבול בין אני לא מבין על מה אתה מדבר אבל זה מסקרן אותי ואני רוצה לבוא לראות, לבין מה זה הדבר הזה, אני מדפדף הלאה – הוא גבול די חמקמק. איך אתה מתמודד איתו? זה משהו שמעסיק אותך כיוצר?

חחח

עד כה מה שאני אומר לך עושה לך חשק לבוא לראות?

אני אענה לך אחרי שתענה אתה על השאלה שלי

אני לא יכול לשלוט באיך קהל מגיב לרעיונות שלי, אבל אני כן יכול לעבוד עמוק וחרוץ עם צוות של אנשים מסורים ומעוררי השראה ולעשות כמיטב יכולתי לכבד את המעמד הזה, של לברוא עולם ולהכניס אליו אנשים. אני לא חושב על הקהל במובן של לספק אותו או לרצות לתפוס את תשומת ליבו: אני חושב על זה, שככל שאני פחות מזייף, ככה יותר אנשים ירצו לחלוק איתי חוויות.

ובכל זאת, במקרה הספציפי של מטוהרים, העבודה מתעסקת באופן מכוון וישיר מאד עם עולם הצרכנות, שבו עולם הערכים הוא הפוך ממה שהרגע תיארתי. טרמינולוגיה של כסף, של פרסום. והקלאש הזה הוא מעניין בעייני.

אגב, הלימודים בבצלאל הם חלק מאוד משמעותי בפתיחת הצ׳אקרה הזאת של להתעסק בכלכלה של הדברים… להתעסק באופן ישיר ומופגן

אז בהמשך לשאלה שלך מקודם: כן, עושה לי חשק לבוא לראות (גם אם זה לא יקרה כי אני בלונדון וחוזר רק בסוף ספטמבר…). ואני תוהה איזו אמנות אתה עושה בלימודים בתואר השני, כי זה לא בדיוק מה שאנחנו רואים שם בדרך כלל

אתה בלונדוןןןןןןן. מקנא : )

צילום: שירלי נאמן

לגבי הלימודים, קרה לי בדיוק ההפך ממה שאי פעם דמיינתי שיקרה. הייתי בטוח שאני מגיע לתואר השני בשביל להביא את העולמות שלי לשדה של האמנות החזותית העכשווית – ולראות איך יגיבו אלי, איך יגיבו לסוג העבודות שאני עושה. חשבתי איך אני אוכל ללמוד לדייק את העבודות הבימתיות וכו׳.

ובסופו של דבר גיליתי שיש דבר כזה שנקרא רישום ואני כל היום על האייפד רושם ורושם ורושם ורושם ורושם

🥴

במילים אחרות – הלימודים הפכו אותי לילד פעור והובילו אותי לפעולות שהן אולי שחוקות בעולם האמנות אבל הן רדיקליות עבורי – כמו פשוט לתלות דימוי על קיר. בלי הפקה, בלי פרפומרים, בלי קונספט הפוך על הפוך…

וואלה. מעניין. נחכה לשנה הבאה לראות מה תחליט להציג, יש עוד זמן.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

תגיד, אני חוזר רגע למטוהרים, וסליחה שאני יורד לפרטים, אבל מאיפה השגת 200 תחתונים? זה אקראי? צבעוניות מתוכננת? גזרות ספיציפות? בד נושם?

או שזו גם הפתעה?

תחתונים לבנים. סופר סופר איכותיים מיובאים מחו״ל ועליהם הדפסות רשת

כלומר מי שקונה יכול או לתלות על הקיר או ללבוש עבודת אמנות?

אני ממש מקווה שיבחרו ללבוש ושהפרויקט הזה יסתובב לו בעולם מכסה ג׳ניטלייה של א.נשים… אבל כן – אפשר לתלות למסגר לשים בכספת

אהבתי

מטוהרים
גלריה אינדי, 31.8-5.9
טקסט: שרה קיין; יוצר: ג׳ייסון דנינו הולט; יוצרות שותפות: יסמין כספין, אורי זמיר, יאיר מיוחס, יעל מור, שחר נץ ונטלי צוקרמן; מפיק: ברק ריבקינד; מוזיקה: גיא כוכבי; עיצוב גרפי: מתן שליטא

The post מטוהרים: הניסיונות הכושלים להחלים, והעוד יותר כושלים לאהוב appeared first on מגזין פורטפוליו.

אודרי פלאק: מלכת הלבבות

חמישי 3.9 בשעה 17:00: גיבורת הסרט הציירת אודרי פלאק ובימאית הסרט דבורה שפר, בשיחה עם חגית פלג רותם, עורכת שותפה במגזין פורטפוליו

בגיל 88 אודרי פלאק (Audrey Flack) ניצבת על סולם בסטודיו ומציירת גרסה משלה לציור קלאסי של רובנס מהמאה ה־16. על הקנבס שלה מגיחים מהשמיים גבר ואישה, גיבורי־על. ״אמנות היא גשר מעל הזמן״, אומרת פלאק, שאחד מציורי הענק שלה בולט בתצוגה החדשה של ה־MOMA, שנפתח מחדש רק השבוע. פלאק התנסתה בכל ז׳אנר אפשרי של ציור ופיסול, ונחשבת לאחת ממובילי הציור הפוטו־ריאליסטי.

כישרונה העצום של פלאק התגלה בגיל צעיר, והיא למדה ועבדה לצד אמנים גדולים כמו ג׳קסון פולוק ווילם דה־קוּנינג. אולם כאישה, היא נאלצה להתמודד עם מהמורות שלא עמדו בדרכם של אלה. פלאק, בדרכה הכריזמטית, מספרת את סיפורה הדרמטי ורצוף הסערות, שבכולן האמנות הייתה ״הדרך היחידה לפענח באמצעותה את העולם״.

ארצות הברית 2019, 75 דקות, אנגלית, כתוביות בעברית. ישודר בהמשך ב־יס דוקו
לצפייה והרשמה >>

אודרי פלאק. צילומים: Elizabeth Nichols

A Bigger Splash

יום ו׳ 4.9 בשעה 16:00: יוצר הסרט ג׳ק האזן בשיחה עם יובל סער, העורך הראשי של מגזין פורטפוליו

באמצע שנות ה־70, הרבה לפני שיצירותיו נמכרו בעשרות מיליוני דולרים, דייוויד הוקני כבר היה סופרסטאר תרבותי, ולכן לא מפתיע שהבמאי ג׳ק האזָן בחר להציב אותו בלב סרטו יוצא הדופן. הסרט עוקב אחר הוקני בעיצומו של משבר פרידה מבן זוגו דאז, ובמהלך עבודתו על כמה מיצירותיו הגדולות ביותר.

התיעוד הריאליסטי משולב בבדיה ופנטזיות, שחלקן אירוטיות מאוד, והיוו פריצת דרך של ממש בהצגת אהבה הומוסקסואלית בקולנוע. הוקני הצעיר וחבריו הבוהמייניים נעים בין מועדונים, גלריות ותצוגות אופנה בלונדון וניו יורק. התוצאה הייתה אינטימית כל כך, שהוקני הציע לבמאי 20 אלף פאונד כדי לגנוז את הסרט. הוא סירב, והפנינה הקולנועית הזו זוכה כעת לעותק דיגיטלי מחודש.

בריטניה 1974, 106 דקות, אנגלית, כתוביות בעברית
לצפייה והרשמה >>

A Bigger Splash. צילומים: Buzzy Ltd

קנינגהאם

שבת 5.9 בשעה 18:00: יוצרת הסרט אלה קובגן בשיחה עם יובל סער, העורך הראשי של מגזין פורטפוליו

תיעוד נדיר ומרהיב ביופיו של אחד מגדולי האמנים של המחול המודרני, מרס קנינגהאם. הסרט עוקב אחר שלושה עשורים של יצירה, מתחילת דרכו של קנינגהאם כרקדן מתחיל בניו יורק ועד להפיכתו לאחד הכוריאוגרפים פורצי הדרך והמשפיעים של כל הזמנים.

״קנינגהאם״ הוא מסע ויזואלי מהפנט המשלב קטעי ריקוד נפלאים וקטעי ארכיון נדירים, הכוללים שיתופי פעולה עם אמנים כמו המלחין ג׳ון קייג׳.

גרמניה / צרפת / ארצות הברית 2019, 90 דקות, אנגלית, כתוביות בעברית. סרטי קולנוע לב
לצפייה והרשמה >>

השיחות יתקיימו באמצעות זום. ההשתתפות ללא עלות ומותנית בהרשמה מראש. מומלץ לצפות בסרטים לפני השיחות.

קנינגהאם. צילום: Malkshasyan

The post דוקאביב 2020: עורכי פורטפוליו בשיחה עם יוצרים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

כניסתי לעולם האוצרות נעשתה בהדרגה. עליתי לארץ מיוון אחרי שסיימתי תיכון. אהבתי להיסטוריה ופילולוגיה הובילה אותי ללימודי ארכיאולוגיה בחוג לתרבויות של המזרח הקדום ובחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב. בתואר השני התמקדתי בתרבויות הקדומות של העולם האגאי – אולי זו היתה הדרך לא להיפרד מנופי הילדות שלי, משפתי הראשונה, מעיר מולדתי במרגלות האקרופוליס ומהרחובות שנשאו את שמותיהם של אפלטון ושל דמוסתנס.

תמיד הסתקרנתי להגיע למקור הדברים, עניין אותי ללמוד שפות ולהכיר את עולם המושגים שהן מביאות עמן, ובארכיאולוגיה רב הנסתר על הגלוי. בתרבויות שלא פיתחו כתב היא מסתמכת על ממצאים חומריים (תרבות חומרית), ובתרבויות שכן השתמשו בכתב, עדיין המידע הכתוב דל ומקוטע, אקראי ומנותק. האמנות הקדומה (התרבות החזותית) היא שפה, וכמו כל שפה יש לה קודים משלה ויש להכיר את הרקע שבו היא נוצרה כדי להבין אותה. זו נקודת המוצא ממנה יצאתי לכיוונים אליהם פניתי בהמשך ולתחומים שבהם אני עוסקת היום. 

העבודה במוזיאון ארץ ישראל התחילה קצת במקרה. בשנת 1987 בעודי סטודנטית, חיפשו במוזיאון תל אביב לאמנות מדריכים לתערוכה ארכיאולוגית שאצרה רבקה מרחב, ״אוצרות ארצות המקרא״ (חשיפתו הראשונה בארץ של האוסף של אלי בורובסקי, לימים מוזיאון ארצות המקרא שנבנה בירושלים).

בתקופת התערוכה נחשפתי לעולם המוזיאלי ומאוד רציתי להשתלב בו. הצטרפתי לצוות ההדרכה של מוזיאון ארץ־ישראל ובהמשך שימשתי כעוזרת מדעית לאוצרת ביתן הזכוכית דאז, גוסטה לרר יעקובסון, בזמן שתצוגת הקבע שלו עברה חידוש. זה היה סטאז׳ האוצרות שלי. 

התערוכה הראשונה שאצרתי היתה ב־1998 – זמן קצר לאחר שהתמניתי לאוצרת ביתן הזכוכית. זו היתה תערוכת יחיד של ברט פריינס (Bert Frijns), אמן זכוכית הולנדי בן זמננו – בחירה שביטאה את העניין והמשיכה שלי גם ליצירה העכשווית. פריינס היה קול ייחודי בשדה ״זכוכית הסטודיו״ של אותם ימים. הוא עבד עם זכוכית חלונות תעשייתית, שממנה הוא יצר צורות נקיות של מיכלי זכוכית גדולים נטולי צבע וחפים מכל עיטור, שעמדו בחללים סגורים ובחללי חוץ, שם השתלבו עם הטבע.

על טהרת הזכוכית – ברט פריינס, 1998. צילום: לאוניד פדרול

על טהרת הזכוכית – ברט פריינס, 1998. צילום: Gilles van Niel

אנריאטה אליעזר ברונר. צילום: מ״ל

לעיתים הוא נהג לקטוע את תהליך ה״הפלה״ (slumping) של הזכוכית בתוך הכבשן על מנת ללכוד את רגע הטרנספורמציה, פצע בהם במכוון, או מילא אותם במים, כדי להגביר את האפקטים האופטיים של החומר השקוף במפגש עם קרני האור. עבודותיו כבשו אותי מהרגע הראשון והן מרגשות אותי עד היום בגלל יכולת התמצות של מהות החומר הזך, של אופיו ההגותי ושל כוחו המטפורי. 

אחריה אצרתי מספר תערוכות יחיד של אמני זכוכית בינלאומיים, במטרה לסקור מגמות בתחום יצירה זה. במקביל אצרתי תערוכות שמתמקדות בנושאים ובפרקים נבחרים מתולדות המדיום ובמסורות אומנותיות ממושכות הכרוכות בתהליך של מחקר ארוך טווך כולל איתור פריטים באוספים בארץ ובחו״ל.

לאצור תערוכות היסטוריות זה כמו לביים מופע: יש לכתוב את התסריט וללהק את אותם אוביקטים דוממים, שבזמן התערוכה מקבלים קול והזדמנות לספר את סיפורם, את סיפור האנשים שיצרו אותם, ושל אלה שצרכו אותם

לאצור תערוכה מסוג זה הוא כמו לביים מופע: יש לכתוב את התסריט וללהק את אותם אוביקטים דוממים, שבזמן התערוכה מקבלים קול והזדמנות לספר את סיפורם, את סיפור האנשים שיצרו אותם, ושל אלה שצרכו אותם. הם יכולים ללמד על אורחות חיים – על החברה, על אופנות ואסתטיקה, על תחרותיות וקנאות מקצועית, על כלכלה ומסחר, על מדע וטכנולוגיה, על דת ופולחן, על ימי חג וימי חול. 

התחנה האחרונה

לפני כשלושה חודשים נפתחה במוזיאון ארץ ישראל הביאנלה הראשונה לאומנויות ולעיצוב – פרויקט מוזיאלי חדש פרי יוזמתה של ד״ר דבי הרשמן, האוצרת הראשית של המוזיאון, שמטרתו להציג תמונת מצב עדכנית של היצירה המקומית בשדות קראפט והעיצוב. את התערוכה אצרנו צוות של חמישה אוצרים – יובל סער ואני (כאוצרים ראשיים); ניר הרמט, מירב רהט וליאורה רוזין (כאוצרי משנה). 

זו תערוכה רבת משתתפים ורחבת היקף, גם מבחינת הדיסציפלינות שהיא מקיפה וגם מבחינת השטח שעליו היא משתרעת. 250 עבודות והפרויקטים מציגים מגוון רחב של גישות, תפיסות ופרקטיקות עבודה, ממחישים את המנעד הרחב של התחום, ומצביעים על כיוונים ויעדים חדשים. הם מחולקים לחמישה פרקים נושאיים: גוף ראשון/טבע שני (כשם התערוכה), חייבת/צריכה, אתה נמצא כאן, שמים וארץ, וחזרה לעתיד. 

זכוכית ישראלית, 2011. צילום: לאוניד פדרול

זכוכית ישראלית, 2011. צילום: לאוניד פדרול

זכוכית ישראלית, 2015. צילום: לאוניד פדרול

זכוכית ישראלית, 2015. צילום: לאוניד פדרול

בשני העשורים האחרונים נערכו במוזיאון 22 תערוכות ביאנלה שסקרו את סצנת היצירה מקומית במדיום אחד כל פעם – קרמיקה, צורפות, נייר, טקסטיל, צורפות – שבמסגרתן אצרתי שלוש תערוכות זכוכית ישראלית (2007, 2011, 2015). חלוקה זו התבססה על דפוסי עבודה ומודלים חברתיים־כלכליים אנכרוניסטיים, שהשתקפו גם במבנה של בתי ספר גבוהים לעיצוב ולאמנות שימושית ובארגון אוספים של תרבות חומרית (פרטיים ומוזיאליים). 

כשנכנסתי לתחום בשנות ה־90, ״זכוכית הסטודיו״ היתה עוד בשיא כוחה והתקשרה עם עולם האמנות והעיצוב, אך האנשים שפעלו בשורותיה עדיין נאבקו לקבל מעמד שווה ביחס לאמנויות היפות, כמו גם להיכנס למוזיאונים לאמנות. היום עולם הקראפט עובר טרנספורמציה: החומר, שעומד בבסיס היצירה הקראפטית אינו מגדיר יותר את היוצר. הוא יכול לשאת מסר, אך אינו בהכרח המסר.

כשנכנסתי לתחום בשנות ה־90, האנשים שפעלו בשורות ״זכוכית הסטודיו״ עדיין נאבקו לקבל מעמד שווה ביחס לאמנויות היפות, כמו גם להיכנס למוזיאונים לאמנות. היום עולם הקראפט עובר טרנספורמציה: החומר, שעומד בבסיס היצירה הקראפטית אינו מגדיר יותר את היוצר. הוא יכול לשאת מסר, אך אינו בהכרח המסר

בגישתה הרב־תחומית הביאנלה מבטלת את החלוקה המסורתית לטובת דיאלוג בין־תחומי. הפוקוס במדיום מסוים, ההתמדה וההתמסרות הטוטאלית במדיום אחד, מתחלפים בתנועה מתמדת בין דיסציפלינות. הטרמינולוגיה משתנה, מחלקות מתמזגות, משנות שם, תכנית ותוכן; במוזיאונים לתרבות חומרית (כמו מוזיאון ארץ ישראל) מסתמנת מגמה לתערוכות שחוצות (או מגשרות) תקופות, תרבויות, מדיות וחומרים, בעוד שתצוגות הקבע עדין שומרות על המבנה הקיים.

אקלקטיות תרבותית, חקירה ואקספרימנטליות בלתי פוסקות, שימוש גובר בטכנולוגיות מתקדמות לצד תהליכים מסורתיים, שיתופי פעולה מפרים, וקשירת הקראפט לנדבך אידאולוגי – חברתי, כלכלי, פוליטי, או סביבתי – מאפיינים את העידן הפוסט־דיסציפלינרי הנוכחי. לאור התפתחויות ותהליכים אלה בכל תחומי הידע והיצירה, המעבר לביאנלה רב־תחומית נדמה טבעי ונכון. 

מהלך מרכזי נוסף בביאנלה בגרסתה החדשה, הוא כניסתה לתוך החללים של תצוגות הקבע של המוזיאון. עבודות רבות שאבו השראה מאוספי המוזיאון, מהארכיטקטורה שלו, ממיקומו הגאוגרפי ומההיסטוריה שלו, מתכתבות איתם ומגיבות אליהם. ״התערבויות״ אלה מגשרות בין עבר והווה באמצעות זיקות או ניגודים. הדיאלוגים שנוצרים מאירים את הפריטים המוזיאליים – לא רק כשרידים דוממים מהעבר, אלא כביטויים של תרבות חומרית חיה ודינמית ומשנים את הבנתנו את העבר דרך עדשת ההווה. 

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, ביתן הזכוכית. צילום: הדר סייפן

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, ביתן הקרמיקה. צילום: הדר סייפן

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, גלריית המגדל. צילום: הדר סייפן

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, חלל המעבדות. צילום: הדר סייפן

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, מוזיאון ארץ ישראל. צילום: הדר סייפן

מכל מלמדיי השכלתי

במסגרת לימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב עם פרופ׳ מוטי עומר ז״ל, ביקרנו ב־1992 בתערוכה בעיר המדע והתעשייה בפארק לה ווילט בפריז, שנחרטה עמוק בזיכרוני. הוגה קונספט התערוכה היה ז׳אן־פול נטלי (Jean-Paul Natali) – ביוכימאי וחבר בצוות הגיית הקונספט של פארק המדע. שם התערוכה היה La Douleur, Au-delà des maux (הכאב, מעבר לחולי).

את פני המבקרים קיבלה דמותו המואנשת של הכאב שהמשיכה ללוות אותם לאורך התערוכה. דמותו הגרוטסקית של הכאב, שהיתה מוקרנת על מסכי ענק בפתח כל מדור, פנתה אליהם ישירות, שאלה שאלות, איימה עליהם ולעגה להם. כל אחד ממדורים אלו היה מוקדש להבט אחר של הכאב – מדעי־רפואי, נפשי־פסיכולוגי, אנתרופולוגי־סוציולוגי – והמוצגים כללו מפריטים ארכיאולוגיים ואתנוגרפיים, טקסטים מדעיים, היסטוריים, פילוסופיים וספרותיים, ויצירות אמנות.

התערוכה נעשתה מתוך רצון לעודד את המחקר המדעי ולהרחיב את הידע על חווית הכאב. ההתייחסות לכאב משתנה מתקופה לתקופה, ממקום למקום ומאדם לאדם. המטרה העיקרית של הרפואה המסורתית בעבר היתה לרפא, היום היא מנסה גם להקל – הפיתוח הפרמקולוגי של משכיחי כאבים הוא עניין חדש יחסית. זו היתה תערוכה מרתקת, בנויה היטב, מקורית גם באופן הגישה שלה לנושא וגם באופן הגשתו, והיא גרמה לי להבין את כוחה העצום של הנגיעה האוצרותית, כמו גם את היכולת שלה לעורר מודעות על נושאים טעונים ומורכבים כמו זה.

כוסות משכרות, 2005. צילום: לאוניד פדרול

חגיגת ישראליאנה בזכוכית, 2018. צילום: לאוניד פדרול

תערוכת החלומות 

הייתי רוצה לאצור תערוכה־מיצב־מיצג המבוססת על המשורר קוסטנטינוס פ׳ קוואפיס (Constantinos P. Kavafis), שתשלב טקסט, היסטוריה וארכיאולוגיה, שכמו שירתו של קוואפיס תיצור תעתוע בין מציאות לבדיה, בין אמת לפיקציה. 

שירתו, אוניברסלית ועדכנית תמיד, מדברת על תשוקה ויצרים, שיכרון כוח, דקדנציה תרבותית, הפרכת אידיאלים; על מטיפי מוסר ומהפכנים שבאים להציל את החברה. גיבוריו, דמויות היסטוריות ופסאודו־היסטוריות, המקומות והאירועים – אמיתיים ופיקטיביים – שואבים אותנו לתוך העבר, מסתננים להווה ומאלצים אותנו להתעמת איתם.

העיר שבה הוא נולד, חי ומת – אלכסנדריה, בירת העולם ההלניסטי ומקום מפגש בין מזרח למערב – מגלמת עבורו את העולם היווני וסמל למיזוג תרבותי. אני רואה בדמיוני חלל שבו מילים, חפצים, ודימויים ישולבו לתוך מארג של נרטיבים היסטוריים, אישיים ואוניברסליים. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

רצון נוסף שיש לי ושבשבילי יהיה מעין סגירת מעגל, הוא לחדש את תצוגת הקבע של ביתן הזכוכית. עברו כמעט 25 שנה מהפעם האחרונה והמון דברים השתנו מאז – האוסף גדל, גילויים חדשים, אפשרויות תצוגה חדשות ויש לי הרבה רעיונות.

בקרוב אצלך

הביאנלה נפתחה לקהל, ואני ממשיכה ללוות אותה גם אחרי צאתה לעולם. במקביל, אני עובדת על כמה פרויקטים ליום שהביאנלה תרד וממשיכה בעבודתי ובמחקר המוזיאלי.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

הביאנלה לאומנויות ולעיצוב, מוזיאון ארץ ישראל. צילומים: הדר סייפן

ביתן הזכוכית

ביתן הזכוכית

The post מגלים אוצרות // אנריאטה אליעזר ברונר appeared first on מגזין פורטפוליו.