אחרי שבועות רבים של נוכחות קבועה ובולטת בהפגנות מול מעון ראש הממשלה, המעצר של שושקה/זאב אנגלמאיר בשבת האחרונה הגיע בהפתעה. שוטרי משטרת ירושלים שהסתערו על אדם בודד בתחפושת דמות אישה (כן, עירומה, אנחנו יודעים) הכניעו אותו ולקחו אותו לתחנת משטרת מוריה בתואנות של הטרדת הציבור (הטרדה מינית!), ככל הנראה לא למדו סאטירה. 

יותר מדי מצבי חירום מנעו מהם במשך שנים להתרווח מול ״ארץ נהדרת״ ובטח לא הותירו להם זמן לראות ״בובה של לילה״. כשעסוקים רק בכותרות ולא בתוכן, למי יש זמן למותרות כמו טור קומיקס בעיתון? ללכת לתערוכה? זה כמעט כמו לצפות שיעקבו אחר רחשי לב הציבור ויניחו למפגינים למחות, מבלי לזרוע הרס ולפמפם אלימות פוליטית במקום שלא הייתה.

יש להם נסיבות מקלות: שושקה היא דמות נועזת, והיא מציבה אתגר למתבונן, לא רק ללובש. היא דמות אישה מוגזמת, מפורכסת ועירומה (אז איך היא מצפה שלא ייטפלו אליה? היא ביקשה את זה!). 

אברי מינה בולטים למרחוק, ריסיה מעפעפים מעל המשקפיים הסטייליסטיים, ושערה העשוי לתפארת, בתסרוקת קארה גבוהה ובלונדינית, מצטט דמויות של נקבת אלפא סקסית מתודעת התרבות הקולקטיבית – מבריז׳יט בארדו ומרלין מונרו, דרך הגיבורות של היצ׳קוק ורוי ליכטנשטיין ועד לסאטירה של ״עוד בלונדינית״ דודו גבע.

אבל השוטרים העסוקים לא ספגו קולנוע ואמנות כבר הרבה זמן. בקושי מתפנים לקרוא ישראל היום. רק דמות אחת (או שתיים) יש לנגד עיניהם. קישור מעניין, שאיש לא חשב עליו לפניהם, ועכשיו כולנו נתקשה להוציא אותו מהראש… זו שאין לשאת את מראיה לשווא, אסור להטריד בהפגנות מול ביתה ואסור לקלקל לה את המצב רוח בתלונות על שלטון מושחת וזוטות כמו אישומים בפלילים.

שושקה בהפגנה בירושלים. צילום: מאי־טל דנון (מתוך פייסבוק)

זאב אנגלמאיר, מאייר בעל שם בין לאומי ומרצה ותיק במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שבילה את היומיים האחרונים בין אינספור ראיונות לתקשורת לשעות ארוכות במחלקה לחקירת שוטרים בהר חוצבים, עוד מתקשה להירגע.

המעצר היה מפתיע?

״מאוד מאוד. הייתי ממש בשוק. ואחרי הכל, בעיקר הפתיעו אותי כמה מהשאלות שלהם – כמו השאלה אם ההפגנות חוקיות (היא לא יודעת?!) ועוד משהו שציינו השוטרים – הם חזרו על זה כמה פעמים והיה לי קשה להאמין, אבל כנראה שהם חשבו שאני דומה לשרה נתניהו.

״ככל שעובר הזמן אני מבין שהם קיבלו כנראה הוראה מלמעלה – כמה למעלה? אני לא יודע, אם זה המפקדים בשטח או מישהו בדרג הפוליטי. החוויה ההפוכה שהייתה לי אתמול – בשעות שביליתי במח״ש, והסתובבתי בדמות שושקה ואיש לא העיר ולא אמר שזו פגיעה, שכנעה אותי עוד יותר שהשוטרים בכיכר פריז באו עם אג׳נדה״.

המאייר אורי פינק פרסם אתמול במעריב קריקטורה של תמיכה בשושקה, שאליה התכנסו דמויות סאטיריות מוכרות.

נהגו כלפיך באלימות?

״ברגע כלשהו לא הרגשתי טוב ונשכבתי כי כמעט התעלפתי, ואז הם פשוט סחבו אותי בארבעה גפיים, וכנראה מהאירוע הזה יש חלק מהחבורות. אבל יש לי גם מכה בראש שאני לא יודע מה מקורה.

לקחו אותך לבד, לא היית מוקף בחברים, מפגינים אחרים?

״היו סביבי אנשים. כשלקחו אותי בניידת מפגינים חסמו בגופם את נתיב הנסיעה – ולמרות שלקחו אותי לבדי למשטרה הרגשתי שאני לא לבד. בתחנת המשטרה זה כבר היה יותר קשה. במשך שעות לא ראיתי אנשים ולא היה לי נייד (כל החפצים שלי נפלו ברחבה) ובמשך שעות לא נתנו לי להתקשר. בעיקר דאגתי איך המשפחה תרגיש (באירוע קודם כשעצרו אותי בכנסת הבת שלי אמרה שזה היה היום הקשה בחייה). בשלב כלשהו אחת השוטרות נעתרה והתקשרה הביתה.

״לא אמרו לי דבר על זכויותי, והתייחסו אליי באופן משפיל ומבזה. בשלב כלשהו הפשיטו אותי לבדיקה גופנית״.

מה זה בדיקה גופנית?

״זה היה זמן קצר אחרי שהגענו למשטרה – הייתי נסער מאוד, דופק מואץ ונשימה כבדה. לא הייתה שום סיבה להפשיט אותי ולהורות לי לכרוע מול שני שוטרים. לדעתי זה אקט של השפלה ושימוש בכוח״.

מה יש מתחת לשושקה?

״תחתונים״.  

אתה לא ערוך להחלפת זהויות?

״דווקא היו לי בגדים להחלפה, בתיק שנשאר ברחבה. בחקירה היה לי חשוב להסביר להם מי אני, מה אני עושה – שיבינו שזו עבודה של שנים. זה לא ממש שינה כלום. התייחסו אלי ואל החפצים שלי כטמאים, ודיברו אליי בהתנשאות״.

ויש לך עוד כוח, בשבת הבאה אתה שוב חוזר להפגין?

״מאוד מעניין אותי כל הדבר שקורה שם – אני כל שבוע מחליף שלט, אני מאייר ויוצר סלוגנים, ויוצר איזו יצירה שהיא מאוד מאתגרת ומשתנה.

״אני יכול לומר בלב שלם, שאם לא הייתי שלם אם מה שאני עושה לא הייתי יכול לעשות את זה. גם עכשיו, למול ביקורת – מצד הפמיניזם הרדיקלי או מצד השוטרים – אני מנסה להסביר ככל שאפשר. וכבר הייתה חקירה (אחרי המעצר בכנסת) שממש מצאתי את עצמי נותן שיעור באמנות ומספר להם על מרינה אברמוביץ ואיי ווייוויי. אבל הפעם הם היו פחות קשובים״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

איך זה שלא שומרים עליך חברים מסביב? אתה זאב בודד?

״אני מוקף כל הזמן באנשים ועטוף – אני מרגיש מוגן. גם ברגע שזה קרה היו מסביב אנשים שעמדו וצעקו ׳היא אמנית׳ ותיעדו. וזה מצויין. כי יש הוכחות שלא הייתה אלימות מצדי. גם לפני שבועיים, המשטרה טענה שהייתה אלימות ראשונית מצד המפגינים וזה לא נכון – אני הייתי שם והשוטרים הגיעו טעונים ואלימים.

״אני מסייג ואומר שהיו רגעי חסד בכל האירוע – אני לא רוצה להכפיש את המשטרה כגוף. זה לא שושקה נגד המשטרה. זה נגד הכוח שיש בידי השוטרים. שוטרים מסויימים מנצלים את הכוח שיש בידיהם ואחר כך זוכים לגיבוי. כך היה במקרה של ניצב גואטה ואני לא יודע איך זה יתגלגל במקרה זה. אני מקווה שיהיו הוגנים״.

״עוד לא החלטתי כמה רחוק ללכת עם התלונה נגד השוטרים״, הוא אומר, ומסביר שאין לו עניין בנקמה, אלא ״לגרום לשוטרים להיות זהירים יותר בפעולות הבאות שלהם ולחשוב מה הם עושים. ואת מי הם משרתים. מדים לא נותנים להם את הזכות לרמוס את כבוד האדם״.

זאב אנגלמאיר

זאב אנגלמאיר

The post זאב בודד בלבוש שושקה appeared first on מגזין פורטפוליו.

אורי בן צבי, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, ובעל תואר שני מאוניברסיטת RMIT (אוסטרליה), שבה עשה מחקר עיצובי בקיימות בתוך תרבות תרמילאית ביעדי קצה במדינות מתפתחות. עם תום לימודיו נסע למזרח ובמשך שלוש שנים תיעד ולמד את סביבות המחייה והתרבות המקומית במדינות מתפתחות בדרום מזרח אסיה.

עם שובו ארצה פתח את הסטודיו שלו, החל ללמד במכון במחלקה לעיצוב תעשייתי, ופתח סטודיו לעיצוב בחומרים ממוחזרים, שבמסגרתו עיצב ריהוט וחלל ללקוחות פרטיים ומוסדיים (מרכזי חינוך למחזור) תוך הקפדה על שימוש חדש בחומרים מהמבנה עצמו.

לפני חמש שנים סגר את הסטודיו והוא מתמקד בפרויקטים למוזיאונים ותערוכות. עבודה שלו (עם מאיה בן דויד) מוצגת בחודשים אלה בביאנלה לעיצוב ולאומנויות במוזיאון ארץ ישראל, תל אביב.

״אני מעצב שעוסק במערכות בנות קיימא והנושא קרוב ללבי. אני נכנס לתפקיד ראש המחלקה הגדולה והוותיקה ביותר בארץ, ואני שואף לראות אותה מסתעפת וגדלה בהתאם לשינוי שעובר תחום העיצוב בכללותו״, אומר בן צבי לרגל המינוי.

אורי בן צבי. צילום: שחר תמיר

״בוגר של הפקולטה לעיצוב צריך ארגז כלים מגוון ובעזרת המגוון הזה עליו למצוא את דרכו. תוכנית הלימודים כוללת היום גם הכשרה בשימוש בטכנולוגיות דיגיטליות, מתוך הכרה שזה הכיוון שאליו העולם הולך, אולם במקביל אנו ממשיכים לעסוק בחומר.

אני רואה את תפקידנו כמתווי דרך, מורים ומנחים המאפשרים לסטודנטים לבחון מנעד רחב של תחומים שיאפשרו לבוגרים להשתלב בתעשייה ולמצוא את דרכם האישית. אנו, כאקדמיה צריכים לתת להם כלים, ומתוך הוורסטיליות הזו יצאו אלה שיובילו את עולם העיצוב״.

פרופ׳ דודי ראב״ד, דיקן הפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון: ״עיצוב תעשייתי המרחיב ומעדכן את גבולות הגיזרה ותחומי העיסוק של התחום, הם כיוון הפעולה של המחלקה לעיצוב תעשייתי לאורך השנים, ובחירתו של אורי בן צבי המחליף את לוקה אור, היא צעד נוסף בכיוון הזה״.

The post המעצב אורי בן צבי מונה לראש המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון appeared first on מגזין פורטפוליו.

אדר׳ אודי קרמסקי מרצה במכון טכנולוגי חולון משנת 2007. בוגר בצלאל בעיצוב סביבתי ובעל תואר באדריכלות מ־Pratt Institute (ניו יורק). בפרקטיקה הפרטית שלו הוא מתמחה בתכנון מבני ציבור ומתחמי חינוך, וחלק נכבד מעיסוקו הוא עיצוב פנים.

קרסמקי הוא מתכנן גלריה ויטרינה במכון, והיה אוצר תערוכת הבוגרים של המחלקה לעיצוב פנים השנה תחת הכותרת ״עיצוב פנים כמעשה עירוני״. ״אנו מתייחסים לחלל בהנחה שאנשים הם חלק אינטגרלי ממנו ואילו לחומרים אנו מתייחסים כאל מה שמייצר מקום ידידותי ומשדר איכות למשתמשים במובן מאוד רחב״, אומר קרמסקי לרגל המינוי.

אודי קרמסקי. צילום: אלון אולג

״אנו מייצרים חללים לפי פרוגרמות ועושים את זה מהמבט הפנימי. באדריכלות טהורה זה לעתים נזנח והפנים נותר לא מטופל. מעשה העיצוב הנכון בטיפול בחלל נותן לחומר להיות נוכח ולהראות את הדרך שבה נוצר. זה גורם למשתמש לתחושה של נוחות ואמפתיה לידו.

״אנחנו נמצאים בתקופה ששואפת לכך שמעצב הפנים יהווה שותף אינטגרלי במערכת העירונית. יש צורך למצוא את הדרך גם לנצל את הקיים ולהעביר אותו לשימוש מחדש״. 

פרופ׳ דודי ראב״ד, דיקן הפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון: ״שבע השנים של כהונת ניני ורשבסקי יצרו כר נרחב של עיצוב פנים שאינו קופא בין ארבע קירות, ואודי קרמסקי הנכנס כעת להחליפו, ירחיב ויחזק את זווית המבט הזאת של ׳מעצב פנים׳ הרואה סביבו.

The post האדריכל אודי קרמסקי מונה לראש המחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון appeared first on מגזין פורטפוליו.

זומו, המוזיאון הנייד הראשון בישראל, יקיים בסופ״ש הקרוב בפעם הראשונה אירוע מכירת אמנות, לגיוס תמיכה ומימון להמשך המסע של זומו ברחבי הארץ. במכירה שתתקיים במשך 48 שעות, בין 11-13.9, ישתתפו כ־150 אמנים וביניהם זויה צ׳רקסקי, לאה ניקל, מיכל נאמן, ציבי גבע, סיגלית לנדאו, יאיר גרבוז, גל וינשטיין, מחמוד קייס, דוד עדיקא, פיליפ רנצר, נבט יצחק, דנה יואלי, ועוד רבים וטובים. בסך הכל יוצעו למכירה כ־200 יצירות. 

המכירה תתקיים באופן מקוון, למשך 48 שעות בלבד. כל ההכנסות שיגויסו במכירה יחולקו שווה בשווה בין האמנים שתורמים את עבודותיהם לבין זומו, שעומד לפתוח בקרוב את התחנה החמישית במסע שלו, בגליל התחתון.

מיכל נאמן. צילום: אבי חי

נבט יצחק

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

זומו הוא מוזיאון נייד, מבוסס קהילות, שמסתובב ברחבי הארץ ומציג תערוכות אמנות מתחלפות בחללי ענק. עד כה הוקם המוזיאון ארבע פעמים: בירוחם, בערד, בחצור הגלילית ובקריית ים. את זומו מובילה קבוצה של יוצרים, אוצרים, אמנים, אנשי חינוך ומפיקים עצמאיים לחלוטין שהחליטו לקחת אחריות וליצור, לאצור ולהציע דרכים חדשות לשיח יצירתי ותרבותי בישראל.

התחנה החמישית במסע של זומו תיפתח ב־1 באוקטובר בגליל התחתון והיא תציע למשך חמישה שבועות תערוכת אמנות ענקית בהאנגר פתוח ומפגש חוויתי עם אמנות ויצירה לכל המשפחה. הכניסה לזומו וכל הפעילויות בו הן ללא תשלום, והוא מתקיים בתמיכת מפעל הפיס, קרן עזריאלי, קרן משפחת אריסון, קרן ביחד ותורמים פרטיים וללא תמיכה ממשלתית כלשהי.

לינק למכירה: http://bit.ly/zumusale

The post לראשונה: מכירת אמנות למימון פעילות זומו – המוזיאון הנייד appeared first on מגזין פורטפוליו.

האמנית בתיה שני משיקה את קטלוג התערוכה ״ככל שיותיר לנו החוט״ – באירוע שיתקיים ביום חמישי 10.9, בשעות 19:00-21:00 – בסטודיו ברחוב הפלך 6, בו הוצגה התערוכה. זוהי הזדמנות אחרונה לבקר בתערוכה, שתינעל בערב זה.

שני רוקמת קשרים בין טקסט, טקסטורה וטקסטיל. נושא האלימות נגד נשים, מופיע בעבודותיה, לצד נושאים אחרים העוסקים בנשים ונשיות. ההכנסות ממכירת הקטלוג יוקדשו למרכז למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. הקטלוג בעיצובו של קובי פרנקו וצילומים של דן ארדה, הוא דו-לשוני בעברית ואנגלית, וכולל טקסטים מאת תמר דרזדנר ונאוה סביליה שדה.

שני רוקמת בעמלנות ללא קיצורי דרך. העבודות בתערוכה מתייחסות למסורת של אופנה ורקמה, דת ותרבות. אלימות, דימויי גוף וטקסטים של שירה נשית מופיעים בטקסטים, בעוד שהדימויים רקומים על גבי בגדים משומשים. לדבריה: ״בגדים שספגו את חום הגוף, אוצרים בתוכם את זכרונות ומהדהדים את היעדרותו. חוטי הרקמה החודרניים מייצרים עולם פנימי וחיצוני משני צדי הבד, הצד האחורי והבלתי נשלט לעומת הצד הקדמי, שכביכול ניתן לקריאה ופענוח״.

שני גדלה במשפחה של תופרים: סבה היה חייט ודודתה תפרה תלבושות לתיאטרון. שני עוסקת במלאכות יד – גזירה והדבקה, תפירה, סריגה ורקמה – טכניקה בה התמקצעה כבוגרת האקדמיה המלכותית לרקמה בלונדון. במקצועה היא עובדת סוציאלית ובמשך שנים רבות עבדה בשיקום וטיפול במשפחות שכולות. עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם, בין השאר במוזיאון חיפה לאמנות וביריד צבע טרי ובגלריה סאצ׳י בלונדון. 

בתיה שני | ככל שיותיר לנו החוט
השקת הקטלוג: יום ה׳ 10.9 בשעות 19:00-21:00
להזמנת הקטלוג: batiashani.com

The post בתיה שני: השקת הקטלוג ונעילת התערוכה appeared first on מגזין פורטפוליו.

20 שנים אחרי סרט הביכורים בבימויו, ״לשמור אמונים״, שזכה לביקורות לא מחמיאות, אדוארד נורטון חוזר לכיסא הבמאי. במשך שנים ארוכות נורטון עמל על עיבוד שאפתני לספרו של ג׳ונתן לתם, ״עיר יתומה״ (שיצא לאור בהוצאת עם עובד תחת השם ברוקלין היתומה). ההחלטות האמנותיות שנטל נורטון יצרו תוצאה המחמיאה לו כשחקן, אך לא כיוצר קולנועי. 

במרכז הסיפור, המתרחש בניו יורק של שנות ה־50, עומדת דמותו של ליונל אסרוג (אדוארד נורטון), חוקר פרטי המנסה לחקור את רצח הבוס/מנטור שלו – פרנק מינה (ברוס וויליס). במהלך החקירה ליונל חושף קנוניית נדל״ן של המערכת המוניציפלית ומי שעומד בראשה – פוליטיקאי מושחת ואכזרי ששמו מוזס רנדולף (אלק בולדווין). רנדולף שואף לסלק אוכלוסייה מגוונת אתנית כדי שיוכל לבנות גורדי שחקים ולהעלות את ערכי הבתים בניו־יורק. מי שלא מסכים לעזוב מרצונו נדחף החוצה בכוח ובאיומים.

ליונל מגלה שהמנטור שלו ואנשים אחרים נרצחו על ידי רנדולף, ובשיתוף מושא אהבתו לורה רוז (גוגו מבת׳ה רו), הוא מנסה לחשוף את המזימה. אך עם האמת שהוא חושף צצות חידות נוספות; הוא נתקל בבריונים ובכנופיות, עושי דבריו של רנדולף, המנסים לפגוע בו. מלבד האתגרים ה״חיצוניים״, ליונל מתמודד גם עם אתגר פנימי: הוא סובל מתסמונת טורט והפרעה טורדנית־כפיייתית (OCD). תחלואיו מקשים עליו לנהל את החקירה כיוון שהוא נתפש על ידי זולתו כמוזר וחריג, או כפי שעמיתיו מכנים אותו – פריק־שואו. 

נכותו של ליונל מקשה עליו להשיג את מטרותיו, כמו גביית עדויות או חקירת דמויות; תסמונת הטורט אף גוררת השפלות ואלימות כלפיו. אולם דווקא הכפייתיות הטורדנית שלו מניעה אותו להמשיך במסעו. האובססיביות שלו אינה מאפשרת לו לחשוב על שום דבר אחר.

תסמונת הטורט – שהופכת אותו ל״מוזר״ כלפי חוץ – מתפקדת כשותף פנימי מסוכסך, כוחני ומטריד, אך גם חכם ובעל תושייה, שמתעקש להתערב בחקירה. לתסמונת הטורט חלק חשוב בפתרון הפאזל העלילתי: היא נעשית הכלי שמסייע לו להצליח במשימתו.

ברוס וויליס

אלק בולדווין

אדוארד נורטון וגוגו אמבתה־רו

אפיון כזה אינו חדש במודלים עלילתיים; חוקר הקולנוע תומאס אלזסר מכנה את הדפוס הזה ״פתולוגיה פרודוקטיבית״, שפירושה דמות המאופיינת בפגמים גופניים או נפשיים שגורמים לה סבל רב, אך מתגלים כהכרחיים לפתרון בעיה ספציפית. דמותו של ליונל, והאופן שבו נורטון מגלם אותו, הם הסיבה המרכזית לצפות בעיר יתומה.

הפתולוגיה הפרודוקטיבית משרתת פונקציה נוספת, לא עלילתית אלא ז׳אנרית, המייחדת במעט את היצירה מהשדה הז׳אנרי שבתוכו היא משחקת. באופן מסורתי, הסרט הבלשי מתאפיין בגיבור בלש/חוקר פרטי בעל סט תכונות ספציפיות – בדרך כלל גבר ״גברי״, קשוח, קר־רוח ומחושב, ששומר את כל הקלפים קרוב לחזה.

איך אפשר לשמור על פאסון כשהגיבור מתווכח עם עצמו לעיני כל, ואפילו מול אויביו הגדולים? ואולם גם הבט מעניין זה מהווה ביטוי ארכיטיפי לדמות הבלש הקולנועית, המצויה רבות במאבק עם שדיה הפנימיים

נורטון הופך את המודל הזה מבפנים החוצה – ההפרעה הכפייתית והטורט נוגדים את המאפיינים השגורים של הגיבור הבלש. איך אפשר לשמור על פאסון כשהגיבור מתווכח עם עצמו לעיני כל, ואפילו מול אויביו הגדולים? ואולם גם הבט מעניין זה מהווה ביטוי ארכיטיפי לדמות הבלש הקולנועית, המצויה רבות במאבק עם שדיה הפנימיים.

עם זאת, הסרט לוקה במספר אספקטים שמעיבים על הצפייה בו. לעתים קרובות הוא נדמה כחיקוי שטוח של סרטי נואר כמו צ׳יינה טאון או סודות אל־איי. הסיבה לכך היא שנורטון בחר, באופן תמוה למדיי, לשנות את זמן ההתרחשות של העלילה משנות ה־90 – כפי שהיה ביצירת המקור הספרותית – לשנות ה־50. זו שגיאה, שרוב ליקויי הסרט נובעים ממנה.

כך לדוגמה, אלמנטים רבים נראים לקוחים ממדריך לכתיבת סרט בלשי ניאו־נוארי למתחילים: מהדמויות השבלוניות והליהוק הצפוי שלהן – אלק בולדווין כבולדוזר פוליטי, ברוס וויליס כבלש; דרך פס הקול שכולל נעימות ג׳אז; וכלה ברצח המסתורי והטוויסטים העלילתיים הצפויים. המאמץ להכיל כל מרכיב נוארי מסורתי בסרט הוא טרחני ומאומץ; נדמה שגם הסרט, כמו גיבורו ליונל, סובל מתסמונת טורט ופולט ללא הרף ״נואר! נואר!״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מלבד דמותו המורכבת של הגיבור הראשי, הסרט חוזר על מה שכבר ידוע והוצג בקולנוע לא אחת: אנחנו חיים בחברה תאוות בצע; למערכת עוצמה שבלתי אפשרי להתגבר עליה; מוגבלות בתרבותנו זוכה ליחס שגוי ומפלה; וכמובן, שאדוארט נורטון יודע להיבלע בתוך דמויות אניגמטיות ומפוצלות. התפקיד הזה נכתב בשבילו, אך הסרט נועד עבור במאי אחר.

עיר יתומה (Motherless Brooklyn)
בימוי: אדוארט נורטון
ארצות הברית, 2019, 144 דק׳
יום שבת, 12.9 בערוץ yes4 וב־YesVOD

אדוארד נורטון ואלק בולדווין

The post ״נואר! נואר!״: הסרט עיר יתומה נדמה כחיקוי שטוח של סרטי נואר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

בתחילת 2015 חיפשו בעיריית עפולה אוצר/ת לגלריה העירונית רחבת הידיים, שהיתה בעבר הספרייה העירונית. אני הייתי אחרי התיישבות בעפולה יחד עם חברי מתנועת תרבות ובכלל עסקתי בתיאטרון, כשחקן או כיוצר. הקמנו בזמנו תיאטרון פרינג׳ מארח במתנ״ס בשכונת גבעת המורה והקמתי סטודיו לציור, קולנוע ומשחק בפנימייה של משרד הרווחה. 

הייתי תלמיד בשנה ג׳ במדרשה לאמנות, היתה לי שאיפה להשכיר איזו חנות במרכז העיר, להפוך אותה לגלריה ולקיים בה חוגי אמנות לקהילה העירונית ולהציג את התוצרים בוויטרינות. תוך כדי ראיון הקבלה, שמבחינתי היה לתפקיד עובד זוטר בגלריה העירונית, הבנתי שאין שום סיבה להזמין תערוכות ואוצרים מבחוץ ושכדאי להקים במשאבים הקיימים מוסד שיהיה לו גרעין פנימי חזק ושונה, שהעניין שלו יהיה ״תיקון״ לבעיות שאנו מזהים בשדה האמנות, בעיות שמגבילות צמיחה תרבותית.

מהר מאוד התגייסו חברים מ״תרבות״ לאיגום משאבים (דלים. אנחנו כבר חזקים בעבודה עם תקציב מוגבל) לתכנית שהות אמן, להשכרה של מתחם סדנאות לאמנים בעיר, לגיוס אמנים שהיו מבחינתנו מעוררי השראה לתכנית. החלטתי שבשנה הראשונה אתמקד בתערוכות קבוצתיות כדי לעבוד עם כמה שיותר אמנים.

עוז זלוף. צילום: דימה חבר

את התערוכה הראשונה ״בקרוב תעבור פה רכבת״ אצרתי עם שותפי דאז רעי רביב, אמן נפלא, רגע לפני שנפתחה תחנת הרכבת החדשה בעפולה ובשיא הבנייה של שכונות ענק שהכפילו את מספר התושבים בעיר. יצרו בה ועבורה אמיר תומשוב, ליאת לבני, DEDE, רון עמיר, הגר אוידה ואורית אדר בכר שהיתה ה־מורה שלי במדרשה, ושדחפה אותי לכל פעולה שעשיתי אז, אם זה מסיבת גייז ודראג ואם זה אוצרות בגלריה. 

אני מאוד מאמין באוצרות של אמנים; היא לרוב מעניינת, פתוחה, לא מתבטלת בפני מובנים מאליהם ומאתגרת את ההפרדות שיש בשדה האמנותי. 

התחנה האחרונה

לאחרונה נפתחה בגלריה העירונית לאמנות בעפולה שאותה אני אוצר התערוכה ״ניצוצות: ריאליזם קסום בעפולה״. מזה שלוש שנים אני מנחה מעבדה לאמנים מרחבי עמק יזרעאל (עם חריגים מכיוון מרכז או חיפה) על יישוביו השונים – ערים, עיירות פיתוח, מושבים, כפרים ערביים וקיבוצים. אנו נפגשים אחת לשבוע לסשן של לימוד, שיח וסדנאות מעשיות איתי ועם שותפתי לפרויקט מרב סודאי.

הקבוצה במוצהר לא עושה אבחנה בין אמנים מקצועיים וחובבים, ואנו מקפידים על אינטגרציה רב־גילאית בין צעירים, סטודנטים, בוגרים ומבוגרים, במטרה לייסד קהילה אמנותית, ולא קליקה

הקבוצה במוצהר לא עושה אבחנה בין אמנים מקצועיים וחובבים, יש בה אמנים מנוסי מוזיאונים ותערוכות יחד עם מובילי תרבות קהילתיים, אנשים יצירתיים מטיבם ומורות לאמנות, ואנו מקפידים על אינטגרציה רב־גילאית, בין צעירים, סטודנטים, בוגרים ומבוגרים, במטרה לייסד קהילה אמנותית, ולא קליקה. בזמן סגר הקורונה בדיוק סיימנו סדרת סדנאות גוף ומחול, והגוף שהיה לנו כר פורה ליצירה הפך לאתר של חרדה.

רעי רביב. צילום: איריס ברנע

סימה לוין, פג תוקף

תרצה כפרי. צילום: איריס ברנע

לירון אוחיון

הזום של הקבוצה־קהילה הזו היה המשענת שלי לשפיות וליצירה בזמן הסגר ונפגשנו באינטנסיביות כמעט מדי יום, ארבעה־חמישה ימים בשבוע, ללימוד ולהתכתבות אמנותית, שקיבלה את הכותרת ״ריאליזם קסום״. עבדנו בהשראת ציירים וצלמים להט״ב שפעלו בעיקר בארצות הברית בתחילת־אמצע המאה ה20: אמנים כמו ג׳ורג׳ טוקר, פול קדמוס, ג׳ארד פרנץ׳, ששיחקו על הגבול בין ריאליזם לפנטזיה.

התערוכה בנויה כגן פלאות מזמין לשוטטות בשני אולמות גדולים ואני גאה בה מאוד, שכן האתיקה האמנותית שלה שונה מהנחות המוצא שאנו רגילים אליהן: אין בה עדיפות לנסיון מקצועי, הרבה יצירות נוצרו בשיתוף פעולה ומערערות על ערכים של בלעדיות ואינדיבידואליזם, שהם כל כך מוחלטים בשדה האמנות ובגדול תוקעים אותנו האמנים מבחינה מקצועית ומבחינה נפשית. למאמץ הצטרפו אמנים רבים מעפולה, ולוקחים בה חלק גם אמנים שהיו או שיהיו בתכנית שהות האמן של תנועת תרבות. היא כיפית מאוד, ובגדול עומדת על התפר שבין תערוכת אמנות לתערוכה חוויתית לכל המשפחה. 

מכל מלמדיי השכלתי

 קודם כל כל מה שגליה בר אור עושה. הקשרים שהיא בונה עם  אמנים, עם מפיקים, עם עובדי עירייה – זה משהו שלא ראיתי כדוגמתו. היא עובדת מתוך גרעין רעיוני פנימי וחסר פשרות, עם בסיס זהותי יהודי־ציוני־קיבוצי חזק ועם זאת פתוח, רחב אופקים, קווירי, מחבק כל כיוון חדש.

כתלמיד לא רשמי שלה היא מרבה לומר לי שני דברים שאני משתדל לדבוק בהם: 1. ״צריך לעבוד עם כולם״ ו־2. ״כל מה שרוצים לעשות אפשר לעשות, לו״ז הוא לא עניין״ (זה ביחס לשאלתי המתמדת, ״איך מספיקים הכל?״). יש לה יכולת לחשוף כל אמנות, גם מופשטת ביותר, כעניין חשוב, דחוף.

כתלמיד לא רשמי של גליה בר אור היא מרבה לומר לי שני דברים שאני משתדל לדבוק בהם: צריך לעבוד עם כולם; כל מה שרוצים לעשות אפשר לעשות, לו״ז הוא לא עניין

אני זוכה לעבוד גם עם עמי שטייניץ שהחל משנות ה־80 מאתגר את השדה האמנותי בהארה על מקומות חשוכים, ובקידום הנושא של אמנות מבוססת קהילה שתובעת מהאמן את המקום המחוייב אזרחית ומצפונית שלו. אני מתייעץ איתו או מארח אותו כמנטור כמעט בכל פרויקט גדול שלי ומקפיד להגיע אליו בלי אגו ובלי רושם, כך שלפעמים אני חושב שהוא מכיר אותי בעיקר מבוהל. 

תנועת תרבות בשוק הישן. צילום: יפה קורנט

בימים אלה מי שמפתיעה ומלמדת אותי דברים חדשים היא שקד מוכיח, כוראוגרפית ויוצרת פרפורמנס, בת 20 ומשהו(!) שמנהלת את הסדנה לאמנות ברמת אליהו מזה שנה. שקד בונה רציונל של אמנות־יחסים עם פעולות במרחב השכונתי, הוראה יחודית של תלמידי בתי ספר, תערוכות בבתי שכנים ובגני שעשועים, ובעצמה מנהלת דרך הרגליים: רוקדת בסלונים, אוכלת בשכונה ארוחות צהריים, מופיעה על גגות ובחצרות, ומשתטה בלי סוף.

היא אספה קבוצת אמנים אמיצים לתכנית שהות אמן, ובפסטיבל האחרון שלהם מצאתי את עצמי בחליפה ירוקה בתחנת אוטובוס מקבל ונפרד מתושבי השכונה הבאים ויוצאים ורוצה להעתיק מהם הכל. כדאי לשים לב למה שקורה שם, זה יותר ממעורר השראה.

תערוכת החלומות

הייתי רוצה לאצור שכונה, או עיר, לא כפרויקט כריזמטי וקצר טווח אלא כעבודה שאפשר לפרוץ איתה את כלוב הזהב של האמנות שהקוד שלו אומר ״לא מתערבים לנו בחירות היצירתית ובתמורה גם לא חייבים לנו כלום, בלי הבטחות לעתיד״. שיתוף פעולה מעמיק עם רשות מקומית, לעבוד עם מחלקות של קהילה, תרבות, חינוך ורווחה.

אני מדמיין להיות שייך למקום, לאנשים, לקשור שגרת חיים ביצירה אמנותית, ליצור יחסי שכנות שמבוססים על מחוות אמנותיות ותוכן רוחני משותף, ליצור מרחב אזרחי מזמין ליוזמות יצירתיות מהחוץ ולטיפוח של כוחות יוצרים מבפנים, לבנות נכסי תרבות מקומיים. כזה. 

בקרוב אצלך

אני לוקח חלק בצוות הקמה של ״תארבות״ – בית ספר גבוה לאמנות שעתיד לקום מייסודה של תנועת תרבות. בית הספר ישים דגש על ערכים של רב־ממדיות, בין־תחומיות, קשרי שיתוף בין האמנים הלומדים ועל יזמות תרבותית וחברתית (אז הרבה כתיבת תכניות, ישיבות היגוי, גיוס כספים).

מעבר לזה אני אוצר בשיתוף ליאב מזרחי אירוע של אמנות קווירית שיתקיים בבית אריאלה וברחבת מוזיאון ת״א בדצמבר, ובונה עם מוזיאון מרכזי בארץ חממת אמנים שמבוססת על עבודת האמנים במרחב החברתי הקרוב – שכנים, בתי עסק ומרחב ציבורי שסביבם. המטרה של התכנית, מעבר לקשר של טיפוח ומחוייבות בין הרשות לאמנים שלה, היא לפתח צרכים קהילתיים ויומיומיים ביצירה אמנותית ובנוכחות של אמן בקרב הציבור.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חוץ מזה תכף נפתח בעפולה שנת פעילות שתהיה פרועה וכיפית במיוחד עם פרויקטים שאאצור ואני ממש מחכה להם – כולל פסטיבל אמנות רב־תחומי בשוק העירוני שאאצור עם תלמידיי ברחבי העיר, וכולל תכנית רזידנסי שתתמקד בקשרי אמנית וקהילה שישתתפו בה לילך לבנה (כוראוגרפית), אורה ראובן, קרן גלר, ענת שרון בלייס (משוררת), ועוד רבות וטובות. 

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

קהילת יוצרים מקומית בתנועת תרבות. צילום: דימה חבר

The post מגלים אוצרות // עוז זלוף appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי גלעד, מה קורה? איך ומתי התחלת את הדרך שלך כמעצב אופנה?

מגיל מאוד צעיר התעניינתי ועסקתי באמנות ובחומרים. כשאמי ראתה שהכנתי בגיל 7 שמלות מנייר וגם מאל־בד, היא חיברה אותי למורה כדי שאלמד לעבוד עם בדים על מכונת תפירה ולהוציא לפועל את כל הדגמים והרעיונות שהיו לי בראש… אני חושב שהדרך שלי כמעצב אופנה התחילה באותה נקודת זמן, ומאז עם כל עיצוב אני מרגיש שאני מתקדם ומתפתח כמעצב

וואו, גיל 7. אתה אחד המעצבים הצעירים היום בארץ: האם אתה מרגיש שמסתכלים עליך בעין אחרת? באילו סיטואציות אתה מרגיש שזה פוגע בך או מקדם אותך?

אני די רגיל לעובדה שאנשים מסתכלים עלי אחרת, כילד וכנער שמתעסק באופנה ובכל המתלווה לכך עם עיצוב ותפירה… זה לא דבר נפוץ. בגלל שמגיל מאוד צעיר אני חזק בתוך זה, ועם ידע ובטחון בעצמי וביכולות שלי, אני לא נותן לדברים לפגוע בי. ברור שמילים והערות פוגעות, אבל זה הכל מסתכם בנקודת המבט שלך ואיך אתה לוקח את הדברים.

גלעד קרשין. צילום: מ״ל

מצד שני אני גם מרגיש פירגון והערכה מסטייליסטים מובילים ולקוחות שונים בתחום ומחוצה לו. בסופו של דבר אני מרגיש שהגיל שלי הוא רק יתרון שמאפשר לי לעסוק בתחום במשך הרבה יותר שנים

אני מבין. כיום אתה חלק מתופעה רחבה של אופנה ישראלית צעירה (מאוד), לצד מעצבי אופנה צעירים רבים כמו גל אולמן, טל גינדי ואחרים. איפה זה פוגש אותך?

משמח לשמוע (:

זה בעיקר פוגש אותי בקשרים עם בלוגרים, סטייליסטים, פאשניסטות ועוד אנשים מהתחום בישראל. אני עולה לכיתה י״ב ומאוד חשוב לי להמשיך ולשלב את חיי כתיכוניסט עם חיי כמעצב אופנה, עד כה הכל רץ יפה במקביל

אני עולה לכיתה י״ב ומאוד חשוב לי להמשיך ולשלב את חיי כתיכוניסט עם חיי כמעצב אופנה, עד כה הכל רץ יפה במקביל

כמי שעוקב אחרי הפעילות שלך בשנה האחרונה, אפשר להגיד שמאוד הצלחת. בכל זאת, הלבשת מספר משפיענים ומובילי דעת קהל כמו טיילור מלכוב ובן זיני, מריה דומרק וצוות ״ישראל בידור״. איך נוצר הקשר בינך לבינם?

אני מאמין ביצירת קשר אישי. זה התחיל שפגשתי את טיילור במקרה והתחלנו לדבר, עברנו לאינסטגרם ומהר מאוד נפגשנו למדידות ביחד עם בן אצלי בסטודיו. התחלנו לעבוד ביחד בשביל העיצובים לקליפ שלהם, ״סטאנשוויה״. בהמשך עיצבתי עבורם ועבור הרקדניות את התלבושות למופעי יום העצמאות, כשביום העצמאות פגשתי את דוד סער, מייסד ישראל בידור.

דוד פנה אלי לקראת העלייה שלהם ליוטיוב ועיצבתי עבורם מגוון חליפות צבעוניות יחודיות. במשך הזמן יצא לי להכיר גם את ניב ברנס ועומר סלוניקו שיצרו את הקשר ביני לבין מריה, עבורה עיצבתי תחפושת לפורים. ובהמשך נוכל לדבר על עוד

אתה מרגיש יותר אחריות ומחויבות בעיצוביך לאושיות בידור מפורסמות?

אני תמיד מרגיש אחריות לכל עיצוב ומוצר שיוצא ממני. ברור לי שכשמדובר בעיצוב לאושיית בידור מפורסמת הכל נבחן תחת זכוכית מגדלת ותכל׳ס כולם רואים ומגיבים… הקושי היותר גדול בעבודה עם מפורסמים הוא בעיקר תיאום המדידות בגלל לוחות זמנים צפופים. לרוב גם מדובר בפרויקטים ועבודות שזמן העבודה עבורם קצר. המטרה שלי בסופו של דבר היא שכל לקוח יהיה מרוצה וייהנה מהעיצובים ומהעבודה שלי ללא כל קשר לזהות שלו

אתה חושב שבגלל גילך, לאומנים וידוענים צעירים, ובכלל לאנשים צעירים, יותר נוח איתך? האם יש לך חיבור גדול יותר עם לקוחות בגילאים האלו?

בתפיסה שלי הגיל יכול היה דווקא לשחק לרעתי, אני חושב שבגלל הגיל הרבה יכולים להרים גבה ולהטיל ספק בעיצובים ובעבודה שלי כמעצב בן 17…

יכול להיות שיש בזה משהו, לא חשבתי על זה קודם. בתפיסה שלי הגיל יכול היה דווקא לשחק לרעתי, אני חושב שבגלל הגיל הרבה יכולים להרים גבה ולהטיל ספק בעיצובים ובעבודה שלי כמעצב בן 17… אני מרגיש בנוח ובחיבור טוב עם כל לקוח בכל גיל, ברור שהדיבור עם מישהו בסביבת הגיל שלך זורם באופן שונה מדיבור עם מישהו מבוגר יותר, זה אף פעם לא היה מהותי עבורי בשיח כלשהו

אתה מרגיש או חושב שתקופת הקורונה פוגעת בהצלחה שלך? או דווקא להפך? 

אני חושב שתקופת הקורונה פוגעת בכולנו ואני מאוד מקווה שדברים יירגעו בהקדם. ברור שהבידוד, הריחוק החברתי וכל מה שמתלווה לכך פגע גם בתוכניות שהיו לי לקראת הקיץ. יחד עם זאת בהשראת הקורונה עיצבתי לוק שאני מאוד אוהב

מה בלוק הוא בהשראת הקורונה? מה הרעיון המרכזי שלו?

היה לי חשוב להראות שעדיין אפשר להיראות מדהים גם בזמן הקורונה. עיצבתי את הטופ עם שרוולים שונים, שוברי שגרה, כמו שהקורונה שיבשה לנו את השגרה, עם מסיכה תואמת מסריג. דווקא בגלל שלא יצאנו והיינו בסגר רציתי לעורר תקווה ולהראות שאפשר עדין להגזים ולהיראות מדהים גם עם מסיכה ובתקופה הזויה שכזאת

ממה מורכבת הקולקציה הנוכחית שלך? ועל איזה פריטים אתה עובד בימים אלו? 

הקולקציה האחרונה שעשיתי הייתה כולה מפרינט מנומר בהשראת הקיץ שכולנו ציפינו לו, ובימים אלו אני עובד על מספר טופים מיוחדים, ועם לקוחות ספציפיים על שמלות לאירועים בימי הקורונה… 

אני רואה כל עיצוב שלי כייחודי, שמבטא את עצמי כאמן. רוב העיצובים והדברים שאני תופר הם יחידניים ולא ניתנים לשכפול, מה שכבר הופך אותם לייחודיים. וכשזה מגיע לעיצוב יחד עם לקוחה ספציפית, זה מעוצב עבור הגוף שלה ומעצים אותה ואת הפריט

ראיתי את קולקציית הפרינט המנומר, היא הייתה מעניינת. מאיפה לקחת השראה ליצירתה? מה עומד מאחוריה?

קולקציית הפרינט המנומר האחרונה שלי נולדה בהשראת הבד. אני זוכר שראיתי את הבד המנומר, הירוק והמשונה הזה, וממש התלהבתי. כולנו הרי רגילים לבד מנומר חום שגרתי ודווקא בגלל הצבע הלא שגרתי, התלהבתי והתחלתי ליצור קולקציה בהשראת הבד הזה והקיץ.

כל עיצוב שלי, בין אם זה במסגרת קולקציה ובין אם זה one piece, נוצר בעקבות תהליך ארוך של חשיבה, השראה, בדים, סקיצות ותפירה. כל בגד והאמירה שלו: בסופו של דבר כל עיצוב מבטא אותי מתוך מטרה להעצים ולהקנות בטחון למי שלובשת אותו

גלעד קרשין, קולקציית הפרינט המנומר בהשראת הקיץ. צילומים: מ״ל

אתה חושב שהמטרות והמבט שלך על תעשיית האופנה השתנו בעקבות מחאת המי־טו או שינוי אידיאל היופי?

כמו שציינתי, המטרה שלי כמעצב היא לגרום לאישה שאני מעצב עבורה הרגשת בטחון ולגרום לה להרגיש טוב עם עצמה ועם הבגד. המטרות שלי לא השתנו ואולי אפילו קיבלו חיזוק לאור מחאת מי־טו, כי זה מגיע מנקודת המבט של האישה ללא קשר למי שמסתכל עליה…

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אני חושב שאידיאל היופי מתפתח לכיוון טוב יותר ומציג מגוון רחב שבו כל אחת יכולה להרגיש את העוצמות שלה. אני כמעצב שמח ליצור עבור נשים במגוון מידות ונהנה לראות אותן נהנות מהעיצובים שלי ומקדמות את אידאל היופי. בנוסף אני מברך על היכולת ליצור עיצובים ולתפור לשלל מבני גוף שבסופו של דבר הם יפים, יחודיים, נוחים ומשקפים אותי כמעצב

מה הצעד הבא שלך בתור מעצב? על מה אתה חושב הלאה?

הצעד הבא שלי כמעצב הוא להמשיך ולהפיץ את העיצובים שלי כדי שיכירו וייהנו מהאמנות שלי. אני תמיד חושב על העיצובים הבאים ועל פרויקטים שאוכל לקחת בהם חלק. אני שמח שאני הופך את החלום שלי למציאות חיי מתוך מטרה להיות מעצב אופנה בין־לאומי ולהגיע הכי רחוק שאפשר

The post גלעד קרשין: ״אני די רגיל לעובדה שאנשים מסתכלים עלי אחרת״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

LaCULTURE RELIEF

לה־קולטור, בשיתוף מזא״ה 9 ואגף התרבות והאמנויות של עיריית תל־אביב-יפו, יקיימו בסוף השבוע תערוכת אמנות בת־השגה ויריד קדרות מקומי (אוצרות: איתי בלאיש, דר רותם). התערוכה צמחה מתוך רצון לספק תחושת הקלה ולתמוך ביוצרי וצרכני האמנות של העיר בתקופה מטלטלת וחסרת ודאות זו. 

היא תתקיים בארבע הקומות של המתחם המתחדש של בית הצעירים מזא״ה 9, בהשתתפות כ־140 אמנים ואמניות. בנוסף לכך יתקיים מרתון מנטורינג, אחת על אחת, לאמנים ואמניות צעירים עם אוצרות בכירות מעולם האמנות והעיצוב הישראלי, במטרה לתת כלים ועצות לאמנים מתחילים בעולם האמנות הישראלי.

בתערוכה יוצגו כ־200 יצירות אמנות מקוריות בשלל טכניקות ומדיומים כמו איור, צילום, ציור, הדפס, דפוס משי, חיתוך עץ ולינולאום, מונוטייפ, ריזוגרף ועוד, במהדורות מוגבלות או יצירות מקור. יריד הקדרות יכלול דוכנים מגוונים, מעולם הקדרות הקלאסי אל עולם הקדרות המודרני. 

שרה ליימון, לה קולטור Relief

רות אדלשטיין, לה קולטור Relief

רועי מנחם מרקוביץ׳, בית נחושתן

לאה אביטל, בית נחושתן

רועי מנחם מרקוביץ׳ ולאה אביטל במוזיאון נחושתן

במקבץ התערוכות החדש שייפתח בשבת במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד תיפתחנה שתי תערוכות יחיד: צד ג׳ של האמן רועי מנחם מרקוביץ׳, ועירום של האמנית לאה אביטל (אוצרת: סמדר קרן). צד ג׳, תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של מנחם מרקוביץ׳, כוללת שתי עבודות וידיאו חדשות וסדרת פסלים שיצר בשנה האחרונה. השילוב בין וידיאו לפיסול כשתי סביבות המזינות זו את זו מוכר מתערוכות קודמות של מרקוביץ׳, כך גם העיסוק בנושאים של אסתטיקה מקומית, היסטוריה ונוסטלגיה, זיכרון וטראומה.

בתערוכה עירום, אביטל מחזירה לקדמת הבמה את אחד המושאים המטופלים ביותר אולי במסורת אמנות המערב, תוך התבוננות מחודשת וישירה ברגע המסוים שבו העולם מופיע למולנו – רגע הפניית המבט. באמצעות התערבות באופי האדריכלי של חלל המוזיאון, היא בונה מערך תצוגה מוקפד המוביל את הצופה לחוות את העבודות באופן שמציב אותו עצמו כאיבר נוסף בתערוכה. התערוכה כוללת עבודות חדשות של אביטל שהן חלק ממהלך חדש ביצירתה, ובו התנסות ראשונה בתהליכי עבודה בקרמיקה.

התכנסות: שלוש תערוכות חדשות במוסררה

שלוש תערוכות חדשות תיפתחנה הערב בגלריות של מוסררה, בית הספר לאמנות וחברה. בתערוכה ״צמחייה עירונית ועשבים שוטים״ (אוצרת: אלמוג גז) מוצגות יצירות המתכתבות עם סדרת הצילומים ״צמחייה עירונית״ שצילם מורל דרפלר ז״ל בשנים 1983-1984. האמנים מגיסים לסדרה זו ולניסיון של דרפלר לייצר ״טבע כפוי״ מענפים נטולי שורשים שצילם על גג ביתו. הם מתבוננים על החוץ מתוך המרחב הביתי שלהם, ובוחנים באופנים שונים את יחסי הכוחות ויחסי הגומלין שבין האדם לטבע הסובב אותו. 

התערוכה עצם גופא (אוצר: אורי דרומר) עוסקת במבט על הגוף, כפי שהופיע במהלך מה שכונה ״משבר הקורונה המתמשך״. כקריאת חירום שיצאה מפי גופי הממשל וגופי הבריאות, נקרא גוף – האדם, בשם הסדר הציבורי ובשם השמירה על בריאות הציבור, להתבודד, להסתגר ולהתכנס אל ביתו, מה שהוביל אל החרדה האל־ביתית.

התערוכה תקלה טבעית (אוצרת: מיכל בר אור) עוסקת בתשוקה לתעד ולשמור את העולם שבחוץ, אותו עולם שאנו מכנות ״טבע״ ובכישלון של תשוקה זו להתממש. האמניות בתערוכה מציעות דרכים שונות למסגר את הטבע שבחוץ ולהכניסו לתוך חללי פנים, אך ניסיונן לקבע את העולם שבחוץ נתקל באין ספור מכשולים והדימויים כולם משובשים: מסנוורים מאור הפלאש הצילומי, אכולים על ידי פטריה, הפוכים ושבורים. 

הדס סט, תקלה טבעית, מוסררה

דיוי בראל, צמחייה עירונית ועשבים שוטים, מוסררה

אהרון כהנא, שמשון. צילום: בית אהרון כהנא

אהרון כהנא, עקידה. צילום: בית אהרון כהנא

אהרון כהנא: הפשטה ומיתוס 

ביום שלישי 15.9 תיפתח במוזיאון העירוני, רמת גן, תערוכה חדשה של הצייר אהרון כהנא (אוצרים: עודד אברמובסקי, לסיה וויסקון). רישומיו של כהנא (1967-1905), המוצגים בתערוכה זו לראשונה, נוצרו בסוף שנות ה-40 ובמהלך שנות ה-50 של המאה ה־20, במקביל להקמתה של קבוצת ״אופקים חדשים״. אלה היו שנות פריחה ביצירתו של כהנא, אז גיבש את סגנונו הייחודי, שאותו כינה ״סגנון ישראלי חדש״. הפשטה ומיתוס הם שני העקרונות הבסיסיים, שכהנא ראה בהם תנאי הכרחי להיווצרותו של סגנון ישראלי מקורי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הגדה של פסח: תערוכת מחווה לזכרו של פסח סלבוסקי 

בשבוע שעבר נפתחה התערוכה ״הגדה של פסח, שהייתה אמורה להיפתח בערב פסח 2020 לציון שנה למותו של האמן פסח סלבוסקי (אוצרים: נעמי טנהאוזר, אורי הולבן; ליווי אוצרותי: נעמי בריקמן). התערוכה מציינת את השקת החלל החדש של גלריה ברבור בשכונת ממילא, שבה ממוקמת גם גלריה כורש 14. הפרויקט הוא פרי שיתוף פעולה של שתי הגלריות הוותיקות, תוך שהקרבה החדשה מדגישה את הקשר בין שני חלקי התערוכה, שמספרת את הסיפור של האמן הירושלמי דרך יצירותיהם.ן של כ־100 אמניות ואמנים, חברים.ות לדרך, קולגות, תלמידים.ות לשעבר, משפחה, ואנשי ונשות עולם התרבות והרוח. 

אלכס גולדברג, מחווה לזכרו של פסח סלבוסקי. צילום: שלמה סרי

דרורה דומיני, מחווה לזכרו של פסח סלבוסקי. צילום: מ״ל

The post הרשימה המשותפת // 10.09.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

שלמה פוזנר, בן 24, במקור מירושלים, חי על ציר גרמניה ישראל, צלם.

מהמכינה החרדית למחלקה לצילום בבצלאל

אבא שלי יליד רוסיה, הוא היה אקטיביסט שחזר בתשובה. כשלמדתי בישיבה קטנה הוא נפטר. היה בלגן בבית אז נסעתי לישיבה במוסקבה, ומשם לווינה לעוד ישיבה. לימדתי את עצמי קצת רוסית שאוכל לתקשר, כי ההורים שלי לא רצו שנגדל עם מנטליות רוסית אז לא לימדו אותנו את השפה.

בחברה החרדית אם אתה קצת סוטה מהנורמה – בן להורים גרושים, יתום, רוסי, נכה, אוטיסט – אתה מוקצה. בגיל 19 הציעו לי שידוך, לשמחתי היא לא רצתה אותי. הלכתי ללמוד במכינה חרדית מתוך מחשבה שאלך ללמוד פיזיקה, מתמטיקה או מדעי המחשב. המשפחה שלי ברובם מתכנתים, אז ידעתי שיש עסק משפחתי שאני יכול להצטרף אליו. 

מהר מאוד גיליתי את עצמי מסתובב עם מצלמה כל היום בחוץ. לבר מצווה קיבלתי מצלמה מסבא וסבתא שלי. הבנתי שבבצלאל אני לא צריך ציון גבוה, רק תעודה כלשהי. ליום הפתוח של המחלקה לצילום הלכתי עם כיפה. בראיונות שמתי אותה בכיס, וכשהגעתי ללימודים כבר הורדתי אותה לגמרי. 

לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה

המשפחה קיבלה את זה קשה מאוד: אחי הגדול לא דיבר איתי שנתיים, ממש התעלם ממני. למרות השוני הקפדתי להגיע לבילויים המשפחתיים ולדבר עם כולם. השנה הראשונה בבצלאל הייתה קשה. המשפחה שלי הייתה הולכת למוזאונים אבל לא של אמנות – מוזיאון יהלומים, מוזיאון בנק ישראל, כי אמנות זה ״לא תעשה לך פסל״… אז לא הכרתי שמות של אמנים, וגם יש לי בעיה לזכור שמות לועזים, כי גדלתי רק עם שמות יהודים.

לאחר תהליך החזרה בשאלה, הפצעים עדיין פתוחים. מי שחוזר בשאלה מלכתחילה יש בו הרבה כוחות, אומץ ותעוזה. אתה רגיל לחוויות רוחניות, אני לא חושב שאדם לא דתי יכול להבין את זה: לבכות מטקסט של תפילה, ללכת ברחוב ולדבר עם אלוהים. ואז פתאום אין משמעות לשום דבר.

הייתי עושה מלא אסיד, שותה המון, רב עם חרדים בשוק. יש חבורה שבאים לשוק לפני שבת, צועקים שבס ודואגים שהחנויות יסגרו. הייתי מצלם אותם, הם הגישו נגדי כמה תלונות במשטרה. כשאני יושב בשולחן שבת, אני שואל את עצמי איפה שלויימי, הילד הקטן, הוא כאילו נמחק לי מהחיים. אני מתבונן עליהם כמו אוביקטים צילומיים, מושא אנתרופולוגי. להיות צלם זו כבר החלטה של לא להיות בסיטואציה, אלא להתבונן במה שקורה.

להרים את המבט כשנכנסים לכנסייה

במהלך השנה השלישית בבצלאל כבר הרגשתי שמיציתי. רוב מה שעשיתי היה קשור לדת, והיו ממתגים את זה הרבה פעמים כפרובוקציה. הרגשתי שקצת הוציאו ממני דברים צהובים, שאני צריך להביא את מה שציפו מחרדי לשעבר להביא. אז גם הכרתי את מי שהיא חברה שלי היום, גרמניה שהייתה בחילופי סטודנטים. ואז הבנתי שזו ההזדמנות שלי לעוף מפה. 

עברנו לגרמניה ואנחנו גרים בעיר בדרום שנקראת פורצייהן. הנצרות היא דת רומנטית כזאת: בילדות היו מספרים לנו עלילות דם, שכמרים חוטפים ילדים יהודים ושמים אותם במרתף, ותמיד רציתי לראות את המרתפים האלה. אני זוכר שפעם אחת בכריסמס, הייתי בישיבה ושמעתי רדיו בסתר. הקשבתי למוזיקה מהכנסייה בבית לחם, ונעתקה נשמתי מהיופי הזה.

הבגדים, האדריכלות, להרים את המבט כשנכנסים לכנסייה: זה שובה לב. ומצד שני יש את הדברים הקשים האלה, הברזל הזה שמציין אנשים שמתו בצידי הדרך בגרמניה. הם הבינו את הכוח של אסתטיקה ואת החיבור הזה של להראות את אלוהים. 

כובע סגול של קרדינלים מהוותיקן, מגפיים כתומות של חוואים

יכול להיות שאם הייתי חילוני הייתי בכלל הולך ללמוד אופנה, אבל אני מאמין שכחרדי לא יכולתי להיות משהו אחר. אני משתמש בצילום כמדיום: התחלתי כמו כל מי שמרים מצלמה, לצלם את העולם הקיים. לאט לאט הבנתי שאני לא מעוניין להיות דוקומנטריסט. היה לי קורס אופנה בבצלאל עם מיכל חלבין, ומשהו ממש נפתח לי שם. התחלתי לביים תמונות: עניין אותי פיסול ושימוש ברדי־מייד. הייתי מוצא שטויות ברחוב, משלב כל מיני בדים, דגלים, זה היה נחמד להשתעשע.

אני מאוד אוהב מדים, צבאיים, של דתות, נזירים. יש לי בבית שני ארגזים של מכנסי צבא, ציציות, בגדי כמורה. אמא של חברה שלי מתקנת בגדים ישנים לכנסיות ולמוזאונים. הרבה פעמים כנסיות עושות סדר בביגוד הישן, ומביאות לה את מה שלא רוצים, לפעמים בגדי כמורה מלפני 200 שנה. אז היא הביאה לי כובע סגול של קרדינלים מהוותיקן. השתמשתי בו בצילום עם חברה שלי, ושילבתי את זה עם מגפיים כתומות של חוואים; אני פשוט מת על הכתום הזה עם הפלאש.

אני מנסה לייצר בצילום מין טקסים דתיים חדשים, לבוש חדש, לפרוץ את הגבולות של הדת עצמה. בצילומים שעשיתי לסטודנטית לאופנה בגרמניה שילבתי פרוכות. גדלתי עם האסתטיקה הזאת. אבל אני לא רוצה להתעסק בקלישאה של היהודי הנודד עם הפאות והזקן, דווקא בחברה הליטאית שממנה הגעתי, היו הולכים עם זקנים מגולחים, דואגים לנראות, מתוקתקים, שמים בשמים.

צילום בעולם החרדי זה משהו מקובל, כי אצל חרדים צילומי חתונות זה משהו מאוד מפואר. תמונות מאוד קיטשיות, מנסים לייפות את המציאות. הייתי עובד כעוזר צלם בחתונות של דוסים, ממש אהבתי את זה. 

מהגר בארץ שלי

כשחזרתי בשאלה תחומי העניין שלי ושל המשפחה נהיו מאוד שונים, ובאמת היה איזה נתק. בסופו של דבר בזכות הצילום הקשר עם האחים שלי השתפר, זה היה תרפיה. המשפחה כבר התרגלה שאני מצלם אותם, כל אחד מגיע ועושה את הפוזות שלו למצלמה. 

את התמונה של הבחור במדי צבא צילמתי בפורים בישיבה. הוא על הרצף האוטיסטי, ואהבתי את השבריריות שלו עם הבלון, את איך שהוא עומד עם כל האגרסיביות הצבאית הזאתי. חרדים לא אוהבים את ״הצבא החילוני״, אבל להתחפש לחייל אומר שיש לך נשק ואתה יכול להרוג ערבים. הם גדלים על שנאה, גם על אנטי ציונות, אז אין שום סיבה שבגיל 19 כשאני עוזב את הדת, אני אנופף בדגל.

ברחתי מהעבדות של הדת, למה שאני אפול לעבדות של הלאומיות? אני רוצה את החופש שלי, אני גם לא אוהב להרגיש שייך למשהו. אני מגדיר את עצמי קצת ניטשיאני, הכל יכול להיות והכל לא יכול להיות. העולם החרדי הוא כמו גטו, אין טלוויזיה, אין רדיו, אין מוזיקה לא חרדית. אני מהגר בארץ שלי.

אני לא יכול נגיד לצאת עם בחורה ישראלית, הפערים מאוד גדולים: ללמוד את הקודים החברתיים, איך לדבר, איך להתלבש, מה לשמוע. אבל אני מתחבר מאוד בקלות עם אנשים, ואני קורא את המפה מאוד במהירות ומגיב אליה בהתאם. אני חושב שזו תכונה גם די טובה לצלם. 

מוות, קודש ומיניות

את התמונה של שתי הנשים הערומות והטלית הצגתי בבצלאל, ואמרו שזו פרובוקציה. עכשיו עשיתי פרויקט עם רקדנית בגרמניה עם הטלית הזו, ואני מנסה לעשות פרויקט שקשור למוות ולמיניות; לחבר את זה.

החטא של האוננות היה לי מאוד קשה כילד חרדי. מתואר בספר ראשית חכמה מה קורה בגיהנום: קראתי את זה בגיל 14, הייתי ילד מבוהל. המוות ליווה אותי בצורה קשה, ממש חרדות. אי אפשר לברוח מזה, אנחנו בני אדם, אתה בחור ישיבה ואין אינטראקציה עם בנות. זה החיבור הראשון שלי בין המיניות למוות, לחטא ״הכי גדול״, המין.

או אונס: הרבה מחברים שלי שחזרו בשאלה נאנסו. היה לי חבר אחר שהתאבד לפני כמה שנים. בלוויה אחת החברות שלו בכתה, וזה היה נראה כאילו יש לה אורגזמה מינית. וזה היה המסמר האחרון בארון הקבורה של החיבור הזה אצלי בראש, בין העצב הכי גדול לבין ההנאה הכי גדולה.

לא מאמין באמנות

אני לא חושב שאמנות זה חשוב. היא אולי הכרחית, אבל יש הבדל. אקטיביזם לדוגמה הרבה יותר משפיע על העולם, ואם אין לאמנות את הפן החברתי, וזה רק לחלוק את העולם הוויזואלי שיש לי בראש… לא יודע אם זה חשוב כמו להיות רופא.

זה מה שהגעיל אותי בבצלאל, כל השיח הזה של ״אנחנו כאמנים אחראים״. קודם כל אתה לא אחראי על אף אחד, והעולם הזה מסחרי ומאוד ציני. האמנים אולי עושים את זה בצורה נאיבית, אבל הגלריסטים רוצים כסף. אם בסופו של דבר מדובר על חוויה, אז אפשר גם חדר בריחה, לא חייבים אמנות.

אם אתה רוצה כאמן לעשות ״חוויות״ לאנשים, אני לא צריך לממן את זה. אם אני אממן את זה, אז אני אממן אברכים בכולל, גם הם עושים חוויות. אני עושה את זה כי זה מה שאני אוהב; אני לא רואה את עצמי עובד כמזכירה במשרד עורכי דין. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

יש אנשים שעסוקים עכשיו בלמצוא מה לאכול, בלחיות. מה זה משנה לראות איזה ציור, שאין להם בכלל אפילו נקודת פתיחה לקרוא אותו. אבל אני חושב שדווקא צילום או קולנוע הם מדיומים שמדברים לכל אחד. אם אני אראה לאמא שלי תמונה של רן האנג או רוג׳ר באלן, תהיה לה יכולת קריאה מסוימת; יש שם בן אדם, חפצים. אבל אם אני אראה לה ציור אבסטרקטי, אין לה שום מושג איך להסתכל על זה.

מפריע לי שאנשים עם כסף מדברים על אחריות. כשאנחנו שואלים את עצמנו האם לקנות עכשיו סלט בבית קפה ב־50 שקל, יש אנשים שלא יודעים איך הם יקנו קוטג׳ מחר. האחים שלי הולכים למכולת ומשווים מה יותר זול ברמה של עשרים אגורות. אני מרגיש שהשיח כל כך מנותק מהמציאות, כי אני באמת חי בשני עולמות.. זה לא צריך להיות כזה מורם מהעם. בגלל זה חשוב לי מאוד אינסטגרם ופייסבוק: כולם יכולים לראות. למרות שאני מקבל הרבה קללות מחרדים על הדברים שאני מעלה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

The post 20 ומשהו // שלמה פוזנר  appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב, ראידה, מה שלומך בימים חמים אלה?

תקופה מאתגרת

נראה שאת מאוד עסוקה – בשבוע הבא (שלישי, 15.9) תעלי פרפורמנס משולב בווידאו ארט, בתערוכת היחיד שלך במוזיאון ישראל, שנפתחה מחדש אחרי המתנה ארוכה. ואת מצטלמת לסדרת טלוויזיה חדשה על החיים אחרי הסכמי אוסלו

התערוכה במוזיאון, אני לא יודעת אם היה לי מזל לפתוח אותה שלושה שבועות לפני הקורונה. בפתיחה היו שם המון אנשים, ויצא קטלוג יפהפה, ואז הכל נסגר. ועכשיו הזדמנות ראשונה להרים את הפרפורמנס שלי שוב (זו חתיכת עבודה, במסגרת מגבלות הקורונה)

זה באמת אתגר – להחזיר לחיים את האפשרות לראות מופעים לייב.

במרכז התערוכה העבודה ״זרות״, שנרכשה לאוסף המוזיאון. היה לי הכבוד לראותה בפריוויו שהצגת בבית לחם, במלון שהקים בנקסי Walled Off Hotel. עבודה סוריאליסטית, חוצת תקופות, עמים ומקומות

נקודת המוצא היא מוטיב בהשראת עליסה בארץ הפלאות – שלפעמים היא הופכת לקטנה מדי ולפעמים גדולה מדי – והפכתי אותו לסיפור פוליטי משלי. בדמיוני זה התחיל מהרגשה שאני ממש זרה מהכול, ובא לי להתחבא בתוך משהו.

כי בתכלס, עצם היותי ערביה פלסטינית בישראל – עם אזרחות, אבל בלי דגל, מדינה, אדמה, קרקע, ורק עם זכרונות שאני נושאת מהדור שהיה לפניי – גורם לי להרגיש שאין לי קירות להישען עליהם. שאני כל הזמן נוסעת ממקום למקום, כמו המזוודה. אז עלה לי הרעיון להפוך את המזוודה לבית, אמנם בית יפה אך הוא לא הכי נוח.

בדיוק כמו המדינה שבה שתינו חיות. המדינה מאוד יפה, אך היא לא נוחה. את כל הזמן נאבקת בה על עצמך ועל הטריטוריה שלך

נושא הזרות הוא חוט השני שעובר בכל עבודותייך, לצד החיפוש אחר הבית, במובן העמוק, הנפשי  והפיזי. לטובת מי שפחות מכירים אותך, ספרי בכמה מילים על עצמך – אמנית, שחקנית, קולנוענית, אשת אשכולות, אישה, ערבייה, ישראלית – איך את מציגה את עצמך למי שאת פוגשת לראשונה?

אני כל כך מלאה בזהויות, ולא בגלל שבחרתי בזה, אני תמיד מרגישה שיש בתוכי שתי נשים: אני אמנית ושחקנית; אני פלסטינית וישראלית; אני מעורבבת מבחינת דת; אני דוברת שתי שפות (ובסדרה החדשה אני מדברת אנגלית).

הנפש שלי חיה באור היום ופוגשת המון אנשים, אך כשכל העיניים נעצמות ומחשיך בחוץ, הנפש שלי משוטטת לה ואין לי שליטה עליה – ועל זה הפרפורמנס שלי מדבר. כן זו חתיכת דילמה, להגדיר מי אני  

ראידה אדון. צילום: לורה לכמן, מוזיאון ישראל

נולדתי וגדלתי בעכו, ואז עברתי לחיפה תקופה ומשם לירושלים. שם גרתי 12 שנה, מתוכן למדתי ארבע שנים בבצלאל. ועכשיו אני ביפו, אך אני גם טסה המון לחו״ל – השנה הייתי אמורה להיות חצי שנה בצרפת. זה התבטל יחד עם עוד תוכניות

מעניין שבכל המעברים (בארץ) את חיה בערים המעורבות, ובאמת מגלמת בעצם אורח חייך את הגשר בין החברה הערבית פלסטינית והיהודית ישראלית

אלו הם החיים שלי. זה חלק ממני שאי אפשר לברוח ממנו. אני באה ממשפחה מעורבת: אבא שלי ממשפחה יהודית, לכן אני נושאת את שם משפחתי ״אדון״. אני נוצריה, ויש עלי אחות נוצריה ואחים מוסלמים, ודוד (מצד אמא) שהוא יהודי. העניין של הדת בבית הוא לא כזה משמעותי

יוצא דופן וכמעט אחרית הימים. הלוואי וכל המשפחות היו מעורבבות ככה. ואיך זה מתנקז לסרט ״זרות״, שבמרכז התערוכה שלך במוזיאון ישראל?

העבודה על הסרט הייתה כמו מחקר על עצמי ועל אחרים. אנחנו רואים בשנים האחרונות פליטים ומהגרים בכל העולם, וזה מאוד נוגע בי, אולי בגלל שגם אני חשה פליטה. בכל יום ביום יום שלי אני נאבקת על עצמי ומקומי, כאישה וכאמנית. אגב, בסרט משולב שיר של הזמרת המצרי לילה מורד, שגם לה היו שתי דתות, במקור יהודיה שהתאסלמה. 

יום אחד במחקר באינטרנט קפץ מולי צילום אחד של פליטים – והם נראו כל כך יפים ואציליים. זה הזכיר לי את המשפחה שלי, שהייתה כל כך אריסטוקרטית. ונראה לי שכל מי שהיה מסתכל היה יכול להרגיש שזו המשפחה שלו.

בהתחלה חשבתי שאלה פליטים פלסטינים אך כשקראתי התברר שהם היו יהודים שגורשו על ידי העותמאנים בשנת 1917 (הבטיחו להם שהם יחזרו לבתים שלהם, והיהודים הסתובבו עם מפתחות הבית שלהם אך לא חזרו. הרבה מהם מתו מצער ורעב ומחלות. וזה בדיוק גם הסיפור של הפליטים הפלסטינים והסיפור של הסורים והסיפור של הנעדרים מקוסובו. הבנתי שאנחנו בני האדם כל כך אכזריים, ברגע שעם אחד מתחזק הוא יכול לגרש את האחר

אחד הדברים החזקים בעיניי בעבודה הזו, הוא ההוכחה שאנחנו לא יודעים מי הוא מי לפי מראה עיניים. כל הדחף הגזעני שלנו מושתת על ההנחה שאנחנו יודעים לזהות מי ״אנחנו״ ומי ״האחרים״

לכן בווידיאו ארט שלי היה לי חשוב שיהיו מכל העדות, הדתות והשפות. אירופאים, רוסים, פלסטינים ויהודים. הסרט מתחיל משיר ערש רומני (ולא פלסטיני). אנחנו לא משנים ולא משתנים. תסתכלי מסביב, רובנו מעבירים את הכאב שלנו לדור הבא. היה לי חשוב שם לתת לפליטים להסתכל ישר למצלמה כדי להסתכל עליך (הקהל) ולשאול אותך מה עשית כשהוא והיא גורשו מבתיהם.

רובנו לא עשינו כלום, הרי מה שקרה בסוריה נתן לי להבין עד כמה בני האדם אדישים לא מעניין אותם כלום חוץ מעצמם והם לא מבינים שהצרות של השכן יכולות להשפיע עליהם

את אישה מאוד אמיצה. מצד אחד ניחנת ברגישות יתר – ממש חשיפה רגשית יתרה; מצד שני את לוקחת את החומרים הקשים של החיים ויוצרת מהם את האמנות שלך

הרי זו העבודה שלנו כאמנים, לספוג ולדעת להוציא ולרגש

מה המשמעות של הצגת תערוכת יחיד במוזיאון ישראל עבורך? זו חוויה של הישג מקצועי?

אגלה לך סוד: לא ידעתי שאני הערבייה הראשונה שיש לה תערוכת יחיד במוזיאון ישראל, אחרי 70 שנה למדינה! אבל אף פעם לא חשבתי על הצגת האמנות שלי במונחים של הישג. אני יכולה להציג בכל מקום שבו החומר האנושי שלי יכול לעבור, וכמה שיותר קהל יראה

גם אני לא ידעתי שזו תערוכת יחיד ראשונה לאמנ.ית ערבייה. 

בשנה שעברה חווית טראומה כשעבודה שלך הודחה מפסטיבל קולנוע פלסטיני בפריז בגלל טענות של BDS, כנגד השיתוף של קרנות ישראליות במימון העבודה. כך ש״הישג״ בישראל עלול לפגוע במעמדך כאמנית בינלאומית?

זו לא טראומה, זה יותר עצבן אותי, הצביעות הזו, הלאומניות השקופה. אי אפשר להגיד אני פלסטיני ונלחם על זכויות האדם, כשאני נמצא בחו״ל יושב רגל על רגל. וזה מה שעושים הרוב. אנשים מחזיקים בכל מיני אידאולוגיות שהם לא בלב הבעיה או הסכסוך.

כמו מה שקורה עכשיו סביב השלום עם דובאי – כולם מתלהבים, ואומרים שזה שלום היסטורי. זורקים לאנשים צעצוע כדי לשחק בו, והצעצוע הזה הוא יפה, עשיר מסנוור. הרי אם דובאי לא היתה עשירה את מי היא היתה מעניינת? האם השלום הזה הוא אמיתי או שהוא שלום של אינטרס כלכלי? הרי יש שלום למשל עם מצרים וירדן, האם אנחנו רואים פה מצרים? האם יש שיתופי תרבות בינינו? האם הירדנים מסתובבים בינינו? לא! 

כל המדינות הערביות האלו מטיחים בנו – הערבים שחיים בישראל – שאנחנו בוגדים! האם אני היא הבוגדת? אני והמשפחות שב־1948 נלחמו על הבתים והאדמות שלהם ולא עזבו, הם הבוגדים? אנחנו הפלסטינים. מי שבגד בנו, בעם הפלסטיני, זה ה־BDS שחי לו באירופה ובארצות הברית, ולא מתמודד פה. יפה מאוד להקים פסטיבל תרבות פלסטיני ולא לשתף אמנים פלסטינים…

עדיף לעולם הערבי שלא יפתח את הפה ויגיד שאני בוגדת אני לפחות דרך האומנות שלי מעבירה מסר אנושי, הם תמורת השלום קונים מטוסים ונשק, על חשבון הכאב שלי. השימוש בכאב שלי הוא הטראומה שלי

זה מזכיר את השיר של יהודה עמיחי – במקום שבו אנחנו צודקים – ה־BDS פועל מתוך תחושת צדק עיוור. אולי היו עושים צדק אמיתי אם היו מזמינים אותך לדבר בפסטיבל על החיים במציאות הפלסטינית בישראל

 העולם לא רוצה לשמוע קשה לו להתמודד. כנ״ל הישראלים פה בארץ, במיוחד השמאלנים – כל מי שמעדיף לחיות בתוך הבועה ולהרגיש שהוא איש צדק, אבל מרחוק

אני מרגישה שלעולם לא אוכל להבין (באמת להבין) את נקודת המבט שלך, אבל אני יכולה לחוש ולראות את הכאב והאמת הפרטית והאוניברסלית שעולה מהעבודות. בפרפורמנס שאת מעלה – שבגופך את מדגישה את הסערה הפנימית והחיצונית, הפוליטית ומאבק חיי היומיום

העיניים שלנו הם מצלמה ומראה לאחר. יש הרבה רוע מסביב, והעיניים שלי רואות. אך אני יודעת גם לנער את הכאב הזה מעלי. האמנות היא תרפיה לי ולקהל – דרכי הוא יכול לנשום, דרך האמנות שלי אני מדברת גם בשמו

לפני שניפרד – כמה מילים על הפרויקט החדש והמסעיר. סדרת הטלוויזיה שאת מככבת בה, קו־פרודוקציה נורבגית ישראלית פלסטינית? ממש אוסלו ג׳ 

כן! זה כל כך כיף לי שיש לי גם את המשחק. זה יוצר איזון. בסדרה ששמה ״מה שקרה באוסלו״ אני עושה תפקיד של מתרגמת ערבייה שלמדה בברלין ועבדה עם המשלחות בתהליך אוסלו. כעבור שנים, אחרי שהתקווה התפוגגה ואירועים התרחשו, נפגשים כמה מהידידים שעבדו יחד. 

אני משחקת לצד עמוס תמאם, ג׳מיל חורי, ועוד שחקנים טובים הבימאי הוא אורי ברבש. הצילומים התעכבו בתקופת הקורונה ועכשיו מתחדשים, מאוד אינטנסיבי ומרגש

בהצלחה – בסדרה, בפרפורמנס, בתערוכה – ושנה טובה

ראידה אדון, זרות 
אוצר: אמיתי מנדלסון
מוזיאון ישראל, ירושלים

The post זרה בתוך ביתה: ראידה אדון במוזיאון ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

הגרסאות הדיגיטליות שלנו בדמות המידע שנאסף עלינו בכל אינטראקציה דיגיטלית, מאוחסנות ומתעדכנות באופן בלתי פוסק במחשבי הענק של חברות הטכנולוגיה, נסתרות וסמויות מעין, מנבאות ומניעות אותנו לפעולה. 

אנחנו, חברי קולקטיב המעבדה לדיגיטציה אנושית, שמנו לעצמנו למטרה להנגיש ולחשוף חלק מאותם מנגנוני ניתוח ותיעוד, ואף לאתגר את פרדיגמות הניתוח ולייצר קריטריונים חדשים לבחינה. במעבדה, הנתונים נאספים ומנותחים לא ממניעים מסחריים, אלא כדי לשאול כיצד אפשר לדגום את המרכיבים האנושיים באדם, מנקודת מבטן של מכונות.

הקמת המעבדה לדיגיטציה אנושית היתה מצד אחד בלתי צפויה, ומצד שני מאד טבעית. עד לפני מספר שבועות עוד היינו סטודנטים בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי, במסלול עיצוב וטכנולוגיה בבצלאל. לאורך השנה האחרונה, עבדנו במרץ על פרויקטי הגמר שלנו. 

כשהקורונה הגיעה, העבודה על הפרויקטים עברה להתרחש במרחק מחברי הכיתה ומהמנחים. כמענה לחוסר שנוצר התחלנו להיפגש אנחנו, בנוסף ללוח הזמנים הכיתתי, פעם בשבוע בזום, ולבסוף גם פנים מול פנים כדי לשתף ולהתייעץ. יצרנו שגרת עבודה שבה כל אחד עובד על הפרויקט שלו, מעלה בפני הקבוצה שאלות, והקבוצה מסייעת בחשיבה. 

אלו היו זמנים מאתגרים ביותר לפיתוח פרויקט מסכם, גם מסיבות טכניות, כמו ימי בידוד וילדים שלא נמצאים במסגרות; וגם מבחינה רגשית, היה לא פשוט להמשיך את התהליך כשיש תחושה שהעולם קורס מתחת לרגליים. המסגרת הקבוצתית היוותה מעין נקודת משען, מקום מבטח מכל מה שמתחולל בחוץ. 

חודש לפני מועד ההגשה הסופית, התקשר תומר ספיר שאוצר יחד עם מאיה בן־דוד את תערוכת ״מגדל תצפית ומקרה הברירה המלאכותית״, המוצגת במוזיאון ארץ ישראל כחלק מהביאנלה לאומנויות ולעיצוב, והציע לנו לאחד כוחות עבור תכנית הרזידנסי של התערוכה. זו הייתה הזדמנות ממשית עבורינו לחבור רשמית כקולקטיב: חבורה של חמישה יוצרים שלאורך כל התואר עבדנו, חשבנו וגלגלנו יחד רעיונות. שלושה מאיתנו אפילו טסו ליפן ביחד לשיתוף פעולה עם מעבדת העיצוב של אוניברסיטת טוקיו, רגע לפני התפרצות הקורונה. 

גיבשנו רעיון שמאגד את חמשת הפרויקטים שלנו לכדי חוויה אחת, שמספרת את הסיפור ומעבירה את תפיסת עולמנו לגבי טכנולוגיה, אנושיות והממשקים בין השניים. כיוצרים אנחנו שואפים לרתום טכנולוגיה לצרכים הומניים ולייצר מבט מפוכח על הטכנולוגיה שסובבת אותנו. תפקידינו כמעצבים הוא לייצר חוויות המאפשרות מודעות וחופש בחירה.

אנחנו שואפים לרתום טכנולוגיה לצרכים הומניים ולייצר מבט מפוכח על הטכנולוגיה שסובבת אותנו. תפקידינו כמעצבים הוא לייצר חוויות המאפשרות מודעות וחופש בחירה. כל הפרויקטים במעבדה הם התנסותיים ומפגישים את המשתתף, באופן אינטראקטיבי, עם סוגיה משמעותית אחרת

יום לאחר הגשת פרויקטי הגמר שלנו הגענו למוזיאון להקמה. כל הפרויקטים במעבדה הם התנסותיים ומפגישים את המשתתף, באופן אינטראקטיבי, עם סוגיה משמעותית אחרת. כך, הפרויקט של טל ניסים, Open Face, עושה שימוש בטכנולוגיות זיהוי רגשות על ידי ניתוח הבעות פנים, מהטכנולוגיות המתקדמות והחמות ביותר בשוק.

העולם כיום מוצף בטכנולוגיות לזיהוי רגשות. החל מדמויות וירטואליות כסירי ואלקסה ועד מצלמות ביטחון, רכב אוטונומי וכו׳. במהלך המחקרי שלו, טל חושף את המקורות שעליהם הטכנולוגיות הללו מבוססות, ובוחן את המתח שבין אמינות הטכנולוגיה לבין האופן שבו היא חושפת את האישיות שלנו, תוך ניסיון להגדיר ולזהות רגשות חדשים.

Abstract You, הפרויקט של בן לב, נוצר כתגובה למגמה טכנולוגית של יצירת תאומים דיגיטליים אנושיים. בבסיס המגמה השאיפה ליצירת כפיל וירטואלי זהה לאדם שנראה ומתנהג כמוהו. הפרויקט מטיל ספק בתפיסה שייצוג היפר־ריאליסטי הוא בהכרח הייצוג הווירטואלי הכנה של האדם, ומציע למבחן את ההנחה שדווקא לייצוג חזותי מופשט ובסיסי, פוטנציאל גדול יותר לאותנטיות. כשם שמתמצתים אדם לכדי יצירת תאום דיגיטלי ריאליסטי, האם אפשר לתמצת אדם לכדי קו? האם בדיעבד יהיה אפשר לזהות את התכונות של אותו אדם באותו הקו?

Modified Self של תום רזניקוב, בוחן את התנהגותנו במרחב הדיגיטלי המנוטר. כמשתמשים דיגיטלים, נאספת עלינו כמות אדירה של מידע, המתורגמת לתחזיות סטטיסטיות על הזהות שלנו, מעין ״פרופיל אלגוריתמי״. במקביל, כיד נעלמה, בועות התוכן שלהן אנו חשופים מעצבות את השקפת העולם וחווית הסובייקטיביות שלנו.

למעשה, אנחנו (או הדאטה שאנחנו מייצרים) מעצבים את הפרופיל האלגוריתמי שלנו, והוא מעצב את הזהות שלנו בחזרה. הפרויקט מציע לקחת את השליטה ולהשתמש במנגנון למעננו: אם הזהות שלנו אכן מתעצבת ביחסי גומלין עם אלגוריתמים, מתוך התנהגות שאינה מודעת, אז מדוע שלא נרכב על המנגנון – ו״נאלף את האלגוריתם״ כרצוננו?

UN_APATHY MOVEMENT, הפרויקט של בילי רגב, נוצר בתגובה לניצול חברות הטכנולוגיה את תופעת המציאות המשתנה (תנודתיות, חוסר ודאות, מורכבות ועמימות), או בקיצור, VUCA. חוסר יציבות בעבודה, מגיפות, אי יציבות פוליטית, משבר האקלים ועוד, מעוררים אצלנו תחושת חוסר מסוגלות וחוסר מוטיבציה לביצוע פעולות פשוטות ותפקוד יומיומי. המנגנון הביולוגי שלנו מגיב באפתיה למצבים אלו ואנו מוצאים עצמנו משתמשים בטכנולוגיה בצורה פאסיבית. 

בילי פיתחה כלי למדידה, שיקוף והנעה לפעולה ממצבי אפתיה שאליהם אנו שוקעים בסביבת העבודה שלנו מול המחשב. מטרתו להתיר את המנגנון האוטומטי של תגובה אפתית ובאמצעות חשיפה למיומנות פיזית מעוררת, לאפשר לנו לקבל החלטות מודעות ומפוכחות.

ולבסוף Shifting, הפרויקט להסתגלות אקלימית של נעמי סלייני, הוא פלטפורמה לחקר ופיתוח כלים מתודולוגיים וחוויתיים להרחבת המיומנויות האנושיות להתמודדות עם מצבי קיצון אקלימיים. הפרויקט קם מתוך הפנמה וקבלה של עתיד דיסטופי, והבנה שמשבר האקלים הוא כאן להישאר ואף להחריף.

בבסיס הפעילות עומדת התפיסה שלפיה יש לבני האדם מיומנויות ואיכויות שעליהן הם יכולים להסתמך במקרי קיצון, ועל כן להיות מסוגלים להתמודד עם משבר האקלים ברמה האישית. התוצר הראשון של הפרויקט, Overflow, הוא חוויה אינטראקטיבית סיפורית החושפת ומנגישה תחזית אקלימית בתצורת סיפור אישי רב־שכבתי, תוך בנייה וחשיפה של פרופיל מיומנויות אישי מבוסס על הבחירות של המשתתף במהלך החוויה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

המעבדה לדיגיטציה אנושית מציגה במגדל התצפית, במוזיאון ארץ ישראל, עד ה־10 באוקטובר. אנחנו מזמינים אתכם/ן לבוא להיפגש, להתנסות לחוות ולשוחח על כל אחד מהפרויקטים בימים קבועים מראש (המידע המעודכן באתר המוזיאון).

The post טל ניסים, בן לב, תום רזניקוב, בילי רגב, נעמי סלייני // המעבדה לדיגיטציה אנושית appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

אפרת מרין, בת 30. גרה בתל אביב, בקרוב עוברת ללונדון להשתתף בתוכנית סטודיו לציירים.
אתר / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

בזוגיות עם בת חן. 

מה בצלחת?

אני לרוב טבעונית ותמיד צמחונית. בדרך כלל אין לי כח לבשל והרבה ארוחות שלי מסתיימות בפלאפל. 

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם? 

תערוכת היחיד שלי ״דמות. חלום״ מציגה בגלריה מאיה עד ה־26 בספטמבר. בתערוכה אני מציגה סדרת עבודות מהשנתיים האחרונות, בדיו ועטים טכניים על נייר. בשנים האחרונות גיליתי את הרישום בדיו ועט: אני אוהבת את הדיוק של העטים הטכניים שמאפשר יצירה של מרקמים עדינים והוספת אלמנטים מיניאטוריים בתוך העבודות, ואת ההחלטיות של הדיו: ברגע שנוצר קו או כתם אין דרך חזרה.

הרישומים מתארים מרחבים שנפרשים באופן אסוציאטיבי, כמו היזכרות או חלום. הרבה מהעבודות נוצרו בהשפעת מיתוסים, אבל באופן שפורם את הנרטיב המוכר ומפרק קטגוריות של זהות. כמו בחלום, לא נדיר שקטגוריה אחת זולגת לתוך אחרת: אדם הוא חיה היא מכונה, זכר הוא נקבה ונקבה היא זכר, ולא תמיד ברור היכן נגמרת דמות אחת ומתחילה אחרת. 

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

פגשתי את בלה טאר, אחד מבמאי הקולנוע העכשויים האהובים עלי, בשיחה אחרי הקרנה של סרט שלו בפסטיבל הקולנוע בירושלים. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

יש לי חלום לעשות יצירת אמנות טוטלית, שמשלבת מסע פיזי עם פיסול, ציור וידאו וסאונד. קצת כמו טייק־אוף על רכבת שדים. אין לי מושג כמה זה יעלה, אבל כנראה הרבה מאד.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית? 

אני בגדול די סובלת מלקנות בגדים, אבל למזלי יש לי בת זוג שמאוד נהנית מזה ומזכירה לי שזה חשוב להחזיק יותר מזוג מכנסיים ושתי חולצות. אז לאחרונה הלכתי לחנות יד שניה קטנה, וקניתי שתי חולצות מכופתרות נורא צבעוניות כאלו ואפילו נהניתי, למרות שאולי זה בעיקר כי הביקור היה קצר.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // אפרת מרין appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי עפרה, בוקר טוב, מה שלומך? איך עבר עלייך הקיץ יוצא הדופן של 2020?

הי, בוקר טוב. בסך הכל בסדר כי הייתי עסוקה בהכנות לתערוכה

זה תמיד טוב שיש מה שמעסיק אותנו. ספרי קצת על התערוכה, מה את מציגה בה

הרעיון התחיל מלוח מודעות עגול וישן שהיה בנמצא בכל פינת רחוב. לוח מודעות שכולו רבדים ושכבות של שנים, צבעים, טקסטורות, שפות… דו קיום על לוח מודעות. את השכבתיות בלוח המודעות הבאתי לידי ביטוי בעבודות הקרמיקה שלי. אני עוסקת ברעיון של שכבות, שכבתיות ורבדים. אנחנו יוצרים שכבות של זכרונות, שכבות חברתיות ותרבותיות, שכבות ביחסים בין־אישיים, שכבות שנבנות רבדים רבדים.

אני שמה דגש על סידוק וביקוע בין השכבות: אלה סדקים שנוצרו בזמן אחר ויש להם השפעה גם היום. שכבות של צבע וגלזורות מבוקעות ומבעבעות. חלק מהעבודות נעשו בתוך תבניות גבס, תחילתם בסיפור מסגרת מהחוץ פנימה לתוך סיפור חיים. חלק מהעבודות נעשו על האובניים ולאחר מכן אני עושה בהן מניפולציות

ומה בסוף מוצג בתערוכה? כלים? עבודות קיר? רצפה?

קערות בכל הגדלים, שאני רואה בהן עבודות נוסטלגיות: כמו טרסות שנשמרו מאות ואלפי שנים, כך נראות השכבות בקערות שלי. בנוסף ישנן עבודות קיר שנקראות תלמים, סדרה של עבודות שנראות כמו נוף חקלאי של שדות חרושים. את העבודות האלה אני בונה על האובניים, לאחר מכן חותכת ופורסת אותם לאריח.

ועמודי השבט, חמש עבודות רצפה שהן טוטמים. העבודה מורכבת מחלקים רבים שמסמלים שכבות של אוכלוסיות בעלות צבעים שונים מרקמים, אופי ועוד… גיוון רב בפרטים שמרכיבים בסופו של דבר את השלם למרות השוני הרב

רגע לפני שנמשיך במהות, למרות שזה קשור – את רואה הבדל בין הקערות, אוביקט שהוא לכאורה שימושי, לבים עבודות הקיר והרצפה? או שמבחינתך הפונקציונליות כמו שבדרך כלל מתייחסים אליה, פחות מעניית אותך?

מיכלים עשויים משכבות שכבות של טקסטורות, שנוצרים בתוכם זכרונות. אף עבודה לא שימושית, הקערות לא שימושיות בכלל. אני לא מתעסקת יותר עם קרמיקה שימושית

למה הכוונה בלא מתעסקת יותר? מתי ולמה קרה השינוי הזה?

בדרך כלל קרמיקאים שעובדים על האובניים, מייצרים כלים שימושיים, לפחות בתחילת דרכם. לרוב הסיבות הן כלכליות: קל למכור כוסות קערות וכו׳, צריכים להתפרנס ממשהו.

עד לפני שנה הייתי שותפה בגלריה 8 ביפו, ניסיתי לעבוד על עבודות שימושיות אבל יותר אמנותיות… לאחר שנסגרה הגלריה הבנתי שדי לי מזה. השתחררתי ויכולתי לתת לעצמי דרור בעבודה בסטודיו.

עבדתי על התערוכה למעלה משנה ועברתי תהפוכות בדרך. עשיתי המון עבודות ולאחר שריפות זרקתי אותן לפח. המשכתי הלאה והתלבטתי עם הרעיון והחלטתי לשנות כיוון, עד שהגעתי להשלמה עם עצמי ואז הדרך לתערוכה היתה כבר קצרה וקלה

את מדברת על תלמים ונוף חקלאי של שדות חרושים וטרסות, ויש בזה משהו מאוד מקומי. מצד שני יש את הטוטמים, שבצורניות שלהם נראים קצת מתרבות אחרת, ממקום אחר. איך את מחברת בין שני גופי העבודות האלו?

אני חושבת שבעולם גלובלי, אנחנו חיים וחווים תרבויות נוספות מלבד התרבות המקומית שלנו. היינו וביקרנו במקומות שונים בעולם; לפעמים התחברנו ולפעמים לא. אתן לך דוגמה: תקופה ארוכה התעסקתי במגדר. ביריד צבע טרי הצגתי שנה אחת עבודות שנראו כלים מחוכים, ובשנה נוספת הכנתי עבודות לנושא ״ארוכות הצוואר״. וכך מתחברות עבודות הטוטם לנושא

עפרה קוץ

ובכל זאת מעניין אותי ההבט החקלאי: איפה את גרה? זה חלק מההיסטוריה שלך?

נולדתי בצהלה של סוף שנות ה־50. השכונה היתה מרוחקת ודי סגורה משום שעבר בה אוטובוס אחד ביום. חיינו בחוץ בשדות ובגבעות מלאי פרחי בר שהיו מסביב לשכונה ושיחקנו במלחמות ״גושים״ מאדמת חמרה. טיילתי כל החיים ועדיין מטיילת בארץ בכל מקום ומתי שרק אפשר. אחד המראות שהרשימו אותי בתור ילדה היו השדות הצבעוניים בעמק יזרעאל.

אני בנאדם מאוד פראי וייצרי, וזה בא לידי ביטוי בעבודות שלי. אבל… בו זמנית עם עדינות ורכות שאפשר לראות בסיומות המאוד דקיקות של עבודות עם טקסטורות מאוד גסות. מריחת זהב על טקסטורות גסות שמשווה מראה עדין ואצילי

אני בנאדם מאוד פראי וייצרי, וזה בא לידי ביטוי בעבודות שלי. אבל… בו זמנית עם עדינות ורכות שאפשר לראות בסיומות המאוד דקיקות של עבודות עם טקסטורות מאוד גסות

אז איזו חוויה את רוצה לזמן למבקרים? עם מה את רוצה שייצאו מהתערוכה, מה הדבר החשוב לך?

שאלה טובה… באופן כללי, מה שנקרא חוויה בזמן. אני חושבת שאפשר להתחבר דרך העבודות לנוסטלגיה, לקיום השברירי והסדוק שלנו (ראה ערך קורונה). אני אשמח אם אנשים יצליחו להתחבר למה שאני הרגשתי כשיצרתי את העבודות, לזה שהנשמה שלי נמצאת בכל שכבה רובד וסידוק. שיתחברו לניגודים ולשלמות של העבודות

את אומרת קיום שברירי וסדוק וקורונה, אבל העבודות נראות שלמות ויציבות, גם בטוטמים; את מזכירה עדינות ורכות לצד טקסטורות גסות. זה איזה מתח או פער שקיימים אצלך באופן תמידי?

בוודאי: אני בקושי מצליחה לחיות עם עצמי בגלל בעיות קשב וריכוז ובעיקר היפראקטיביות. לא מצחיק!!!!! ובכל זאת מצליחה לעשות עבודות כל כך מורכבות, מלאות בפרטים שמצריכות סבלנות אין קץ. זה סיפור חיי: ניגודים! אני אוהבת לחיות על הקצה, ליפול ולקום; ללמוד כל יום מחדש מהי סבלנות, נתינה וקבלה

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

רק בקשר לטוטמים: נמצאים בהם כל סוגי החימר, כל הטכניקות, הצבעים והגלזורות שעבדתי איתם בעבודות לתערוכה, והם מייצגים עבורי משהו מאוד אנושי ואוניברסלי. כנראה שאמשיך לפתח אותם לתערוכה הבאה

עפרה קוץ | סדקים בזמן
אוצר: אילן בק
גלריה BY5, רח׳ בר יוחאי 5, תל אביב

The post עפרה קוץ מפסלת סדקים בזמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

ב־15 וב־16 בספטמבר יתקיים כנס מקוון שיעסוק בשאלות של מדיניות תרבות בישראל ובעולם. הכנס, שיתקיים בהשתתפות אנשי תרבות ואמנות מרחבי העולם ומישראל, יאפשר דיון בשאלות כמו המחויבות של המדינה לתרבות ולאמנות בזמן רגיל ובשעת משבר, ושאלות של חופש הביטוי, של השתתפות יוצרים בקביעת מדיניות ושל מערכת היחסים בין השלטון המקומי לאמנים מקומיים. 

הכנס מורכב מסדנאות שיתקיימו בהרשמה מראש וממושבים העוסקים בנושאי ליבה. בין המשתתפים, אנשי אקדמיה מובילים מחו״ל ומישראל: ד״ר מלגורז׳טה לודוויז׳יאק (פולין), מבקרת אמנות ואוצרת עצמאית מפולין, בעבר מנהלת ואוצרת ראשית של המרכז לאמנות עכשוויות בורשה; פרופ׳ דיוויד ת׳ורסבי, חוקר בעל שם בינלאומי בזכות מחקריו ופרסומיו בכלכלה של אמנות ותרבות; ציפי מזרחי, מייסדת סטודיו משלך בירושלים; נביל עבוד אשקר, מנכ״ל עמותת פוליפוני לחינוך בנצרת; ענת רדנאי, מנכ״לית איגוד היוצרים העצמאיים בישראל; גיורא יהלום, ראש אגף התרבות בעירית תל אביב ועוד. 

מלגורז׳טה לודוויז׳יאק. צילום: מ״ל

בין הסדנאות המעשיות אפשר למצוא את מפגש עם מנהלים אמנותיים על החלק שלהם בעיצוב מדיניות; מפגש עם ד״ר נוהה נאסר (אנגליה), אדריכלית ומעצבת אורבנית שתספר על תהליכי עיצוב מדיניות משותפים ליוצרים עם בעלי תפקידים בממשלה; סדנה של ד״ר ננסי דקסברי (פורטוגל) על תהליכי מיפוי תרבות ואמנות בשיתוף הקהילה, שמאפשרים להסתכל אחרת על תחום התרבות. 

הכנס, שייערך במעמד שר התרבות והספורט, מר יחיאל טרופר, נולד מתוך שיתוף פעולה יחודי בין המכללה האקדמית ספיר, המחלקה לתרבות – יצירה והפקה, לבין המכון הישראלי לדמוקרטיה, ובתמיכת קרן אדמונד דה רוטשילד.

הכנס נבנה כחלק מתכנית הלימודים לתואר שני במחלקה לתרבות – יצירה והפקה; ולכבוד פרסומו של מחקר מדיניות חדש, ״ממלכתיות במדיניות תרבות״, מאת עו״ד עדנה הראל־פישר, עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. המחקר מניח תשתית לשיח מדיניות תרבות בישראל ומתווה המלצות למדיניות, על רקע הדיון הציבורי בשנים האחרונות סביב חופש הביטוי התרבותי, שאלת המימון ומחויבות המדינה לתחום. 

לצפייה בלו״ז המלא של הכנס והרשמה למושבים ולסדנאות >>

The post מדיניות או תרבות? כנס בינלאומי מקוון של המכללה האקדמית ספיר והמכון הישראלי לדמוקרטיה appeared first on מגזין פורטפוליו.

בהיעדר תעשיית טקסטיל פעילה בארץ, בשנים האחרונות אפשר לראות בקרב הבוגרות במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר נטייה לחקר שימושים, פיתוח חומרים חכמים ועיצוב מוצרים סופיים באמצעות תהליכי פיתוח בטקסטיל. שבעה פרויקטים שמביאים לידי ביטוי מגמות המעסיקות את הציבור והעולם שמחוץ לכותלי האקדמיה.

מיתר חכם | Nest Playful

המגמה השלטת של משיכה לטבע ולצמחייה והכנסתם למרחב הביתי, הובילה את מיתר חכם לחיפוש דרכים לשלב עבודת טקסטיל עם צמחייה חיה. התוצאה היא סדרת אוביקטים מיניאטוריים שובי לב, עשויים בד וספוג. השימוש בחומרים רכים וסופגים, במקום כלים נוקשים ומאסיביים, הוא חידוש מקורי ומרענן בחשיבה על גידול צמחייה ביתית – נושא שזוכה לפופולריות ולא טופל במיוחד בהבט של עיצוב מתקדם.

המערכת מעוצבת בהשראת משחק ״מחשבת״ וסידורי פרחים יפניים. נקודת המוצא הייתה כוונה ליצור מודל לפינה ביתית בגודל טבעי, אך בתהליך העבודה חל מהלך של הקטנה ומזעור, ונוצרה סביבה של מיניאטורות. האוביקטים הזעירים מעוצבים תוך חקירת יחסי צבע הנובעים מחיבורי האריגים. מבנה הפריט בוחן את הקומפוזיציות והיחס בין המיכל והצמח, לסביבה המיניאטורית הדינמית, שמזמינה התקרבות, חשיבה ומשחק.

מיתר חכם | Nest Playful. צילומים: רוני כנעני

נועה ישראלי | קונסומניה

נועה ישראלי מתבוננת בחברת השפע ומבקרת את התיאבון האינסופי של תרבות הצריכה. היא עיצבה חמישה תיקי קניות ענקיים, המהווים ייצוג ביקורתי של חברת צרכנים ושל חוויית קניות אובססיבית ועודפת. באמצעים פשוטים ומרשימים ישראלי מצביעה על תרבות של הגזמה בכל שלבי החיים של המוצר – בייצור, בשיווק ובקנייה – ומבטאת את חוסר האיזון שבין צורך לצריכה.

כל אחד מתיקי הענק מפגיש את הצופה עם הבט מסוים של דפוסי צריכה, כמו בחירת חומרים עמידים ומאריכי חיים, שימוש בסמל ולוגו שחוק, מיתוג דיגיטלי, שיווק כמוצר נחשק וכמענה לצורך רגשי, גם אם ללא צורך שימושי. 

נועה ישראלי | קונסומניה. צילומים: רון כהן

עמית גלעדי | Uni.Q.form 

הפרויקט של עמית גלעדי דן בשאלות של צריכה מהירה מול צריכה מדויקת, בעלת ביטוי אישי ובחירות אקולוגיות מודעות. גלעדי מציגה ניסיון לייצר ייחוד, בתוך מבנה אחיד ופשוט, כך שיריעת הבד כוללת בתוכה את כל מרכיבי הבגד העתידי.

היא יצרה סדרה של שלוש מערכות לבוש ארוגות, גזורות ותפורות ללא שאריות. מתוך מודעות לצמצום חומרי, היא משתמשת רק בחומר אחד (כותנה) ושואפת להציג פתרון ייצור מקורי ושונה מהמקובל. 

עמית גלעדי | Uni.Q.form. צילומים: רוני כנעני

שני יוסף | נגישות בתנועה

עיצוב אופנה נגיש הוא דרך להעלות מודעות וייצוג הולם לקבוצות חברתיות שונות במרחב הציבורי. שני יוסף עיצבה סדרה של מערכות לבוש מעוצבות לזוג רקדנים פאראלימפיים. הבד והבגד עוצבו באופן ספציפי עבור ויטל זינגר – אתלטית הרוקדת בכיסא גלגלים, בנבחרת ישראל הפראלימפית לריקודים לטיניים – ולבן זוגה לריקוד, שון זיו. 

מערכות הלבוש מעוצבות בהשראת הסרט מלך האריות, מבדי פוליאסטר, חוטי זהב, חרוזים ופויל. ברוח המופע והמוסיקה חומרי הבגד וההדפסים נבחרו ועוצבו כך שהם מעצימים את תנועות הריקוד. 

שני יוסף | נגישות בתנועה. צילומים: אריאל מדינה

משי הדר | חיבור מקומי 

בעבודה עדינה ומרגשת, הדר עיצבה סדרה של שלוש שמיכות פיקניק המתכתבות עם הנוף מקומי, בהשראת המשק החקלאי של הוריה. העבודה נעשתה בטכניקה של סובלימציה, רקמה וליבוד, בשאריות בדים ושקים, חוטי רקמה ושאריות צמר. 

השמיכה מהווה ייצוג למקום ספציפי וקבוע מחד, ומאידך היא נודדת עם המשתמש – בכל מקום שבו היא נפרשת, נפרש מחדש ״סיפור המקום״ והמשתתפים בפיקניק מתחברים לחוויה של מקומיות. אמצעי העיצוב, רקמה ולבד, מוסיפים לתמונה דימויים וטקטיליות, מדגישים פרטים ומעניקים לשמיכה מרקם עשיר, רב מימדי ורך.

משי הדר | חיבור מקומי. צילומים: אריאל מדינה

שלווה גוטליב | קריאה חברתית

שלווה גוטליב יצרה קבוצת רהיטים רכים, קפיציים וגמישים, המיועדים למרחב קריאה ציבורי, ומעוצבים לתנוחה שבין ישיבה לשכיבה. האוביקטים עשויים חוטי במבוק וגומי, עץ וברזל, בטכניקה של סריגה במכונה תעשייתית שטוחה ודפוס רשת ידני. התוצאה היא רהיט שבין ערסל לפוף ישיבה, מרבץ בזולה המיועד לעודד אינטראקציה ולענות על הצורך האנושי בתחושה של חברה ושייכות לקהילה. 

עיצוב האוביקטים ומיקומם בספריה תורמים להגדרה מחודשת של ספריה, כמרחב התכנסות ואינטראקציה חברתית ייחודית: הפריט המעוצב בין ערסל לכרית ענק, עוטף את הקורא בנוחות ואינטימיות מבודדת, ובמקביל משמש כריהוט מודולרי, המאפשר פעילות משתנה ומקדם את תפקיד הספרייה הציבורית, כמרכז קהילתי משותף ודינמי.

שלווה גוטליב | קריאה חברתית. צילומים שלוה ומוריה גוטליב

מאי בר לבב | Air We Wear – Protest To Protect 

הפרויקט של מאי בר לבב החל כקריאה למודעות לזיהום האוויר ותופעות הקשורות למשבר האקלים, ועם פרוץ הקורונה הפך לאקטואלי במיוחד. בר לבב מציגה סדרה מגוונת של מסכות פה ואף במראה אורבני קשוח, הנראה כאילו שאב השראה מאופנת הפאנק. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

במקור היא ייעדה את המסיכות להגנה מפני זיהום אוויר לאנשים המתניידים במרחב העירוני. משבר הקורונה פתח דלת לעיצוב המשלב בין שימוש ומחאה. עיצוב הטקסטיל, בחירת פתרונות סריגה וצבע הניבו תוצאה של טיפוסים שונים ומשונים של מסכות. הן מצויידות בבדי פילטר עשויים צמר וחלקן החיצוני עשוי בשילובים של חוטי אלוורה, ליוסל נחושת וגומי. 

מאי בר לבב | Air We Wear – Protest To Protect. צילומים: רוני כנעני

צילום: מיכאל שבדרון

The post בוגרים 2020 // המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי נטלי, מה שלומך? איך עבר עליך הקיץ של הקורונה?

הי יובל. אני בסדר, אני חושבת. הצלחתי לשרוד בידוד עם שני רב־חוליגנים בדירה פיצית ללא מרפסת, ״חופש״ גדול אחד במתווה זום ועדיין לשמור על שלום בית, וכולם בחיים. קטונתי מלהתלונן. והאמת שהקורונה הכניסה אותי לפוקוס במובן מסויים וחידדה כמה דברים, אז לא הכל רע. הכל מוזר אבל לאו דווקא רע. ואתה – מה שלומך?

האמת שגם אני בסדר, מוזר זה בהחלט תואר הולם לתקופה הזו, שעוד לא נגמרה. וזה איכשהו מתקשר גם לשם התערוכה שאצרת בסטודיו משלך: מציאות באספמיה. אבל אני מניח שההחלטה על השם ועל התערוכה קרתה מזמן

דווקא השם של התערוכה הוא משהו שהתגבש לאחרונה ובמקביל למאורעות החודשים האחרונים. היא התגבשה תחת שם אחר ובשלב מסויים הרגיש לי שהשם הזה – מציאות באספמיה – הולם אותה יותר. ההחלטה על התערוכה קרתה עוד לפני הקורונה באמת

מאמין לך. ספרי קצת מה קורה בתערוכה, מי מציגה בה ואיך היא קרתה

התערוכה היא פרי תהליך ארוך שקדם לה, עוד הרבה בטרם קיבלתי על עצמי את תפקיד האוצרות. היא תוצר של תכנית מנהיגות נשים בתרבות, שפעלה בשנים 2018-19 בחיפה, לוד וירושלים, תוך חתירה להביא להתמקצעותן של אמניות, והצמחתן כמנהיגות משפיעות ומובילות בתחום התרבות בקהילות השונות.

בתום התכנית הוצגה תערוכה שאצרו יעל מסר והדס גלזר, בגלריית בית הגפן בחיפה. השתתפו בה 26 אמניות, ממארגי החברה השונים: דתיות (יהודיות וערביות), דרוזיות, חילוניות, אמהות, נשואות, לא נשואות, וכל קונסטלציה תרבותית־חברתית שרק אפשר לחשוב עליה.

נסרין אבו בכר, אישה. בית. ירח אדום

אמירה פודי, בוקג׳ה

נטלי פסלב שטרן. צילום: רועי ויינברג

ציפי מזרחי – מייסדת סטודיו משלך, שהיתה שותפה לתכנית מנהיגות נשים בתרבות, פתחה בפני האמניות המשתתפות את הבית הישן־חדש של הסטודיו – בית הצייר בירושלים, וביקשה לאצור תערוכה מסכמת לתכנית המרגשת הזו, שבה גם יושק הקטלוג המסכם של התכנית. בזכות שידוך מוצלח (ואיני מאמינה בשידוכים, יש לציין) יצא לי להכיר את ציפי, ומשם זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה.

מרגע ההחלטה שאני הולכת לאצור את התערוכה, היה ברור שהמתווה שלה הולך להשתנות, גם בשל אילוצי הבית המיוחד שבו היא עתידה להיות מוצגת – שרחוק מאוד מלהיות קובייה לבנה, וצר מלהכיל כל כך הרבה עבודות

לא בטוח שהבנתי: הייתה תערוכה בחיפה שהציגה את כולן, ומה קורה בתערוכה הנוכחית?

זה אכן יכול לבלבל אסביר. בתערוכה הנוכחית אני מציגה עשר אמניות נפלאות, שחלקן מציגות עבודות חדשות שלא הוצגו בעבר, וחלקן יצרו בהתכתבות עם החלל הייחודי עבודות בדיאלוג עם הבית, מיצבים תלויי מקום. הגלגול הזה יצר יש מאין תערוכה חדשה לגמרי, עם עבודות חדשות וקונספט שונה. אני מודה שגם לענייני מגפות עולמיות למינהן יש חלק בכך

ועוד רגע לפני התוכן: הזכרת את הבית המיוחד של בית הצייר בירושלים. תגידי עליו כמה מילים?

החלל בהחלט דורש התייחסות מיוחדת, שכן מדובר בבית ערבי עם השפעות בריטיות של רוח תקופת המנדט, שקיבל טוויסט בתווך רוסי־אוקראיני של הצייר שהתגורר בו. אתה יכול לדמיין לעצמך מדרגות עץ חורקות ועתיקות, מגשרות בין הקומות השונות, עם חלונות מוקשתים ותקרת בטון מוזיאלית פוסט מודרניסטית? ואת חלל התצוגה העיקרי ורחב הידיים – מה שהיה במקור הסלון של הצייר פנחס ליטבינובסקי – ובו אח מצופה אבנים אדומות? ובמרפסת הצמודה לסלון (שמשקיפה לנופי ירושלים) ישנו חלל סאונה. שממש נשאר כמו שהיה…

קטעים

כשנכנסתי לחלל בפעם הראשונה נעתקה נשמתי, כל השילובים הלא הגיוניים הללו – גם מבחינת התקופה וגם מבחינת החומרים – מישהו שם הקדים את זמנו לחלוטין ביוצרו את האקלקטיות הזו – ישר הבנתי שזו הזדמנות שלא תחזור. מיד רציתי להיות חלק מהמקום הייחודי הזה. זה הרגיש קצת כמו קפסולת זמן, הרהיטים והדברים היומיומיים של הצייר עוד עמדו במקום. כאילו הוא עתיד לחזור כל רגע

נייס. אז איך מתקדמים? איך בחרת את האמניות ומה ביקשת מהן לעשות?

היתרון של הבית הקסום הוא גם החסרון הכי גדול שלו! מאוד קשה לעבוד אל תוכו. הבחירה של האמניות נבעה מתוך הדיאלוג שנוצר בין עבודותיהן לבין החלל.

התהליך האוצרותי התחיל מתרשים סכמטי שיצרתי, של חלל הבית כולו, ומתוך מחשבה שאני הולכת לעבוד אל תוך הבית באופן שיכניס את העבודות בצורה אורגנית. חלק מהייחוד של המקום הוא הנוכחות־נעדרות של בעליו הקודמים. ויחד עם זאת ישנו אתגר גדול בלתת את הבמה הראויה לעבודות המוצגות פה, ולמנוע את השתלבותן באופן שלא ייאפשר להבחין מה העבודה ומה הבית עצמו. זו כמעט סתירה בין שני הרצונות הללו.

תמר צדוק, הספרייה

יעל סרלין, ירושלים של מטה

אילת דורה ספיריה, המראה

היה לי חשוב להפעיל את החלל כולו ולאו רק איזור ספציפי, כי הסיפור מתחיל מרגע שפותחים את דלת הברזל הכבדה. ולאפשר למגוון טכניקות ומדיומים להתרחש בחלל הזה. הבחירה של האמניות נעשתה בפינצטה ומתוך הנכונות שלהן להכנס לתהליך מאתגר שמצריך פתיחות מחשבתית ואורך־רוח

בואי תתני 2-3 דוגמאות לכמה עבודות

אז לדוגמה ישנה עבודת רדי־מייד וחומר על אובניים של מוריה אדר פלקסין, שנוצרה במיוחד עבור האח שבמרכז החלל של סלון הבית. מדובר ב־50 כדי קרמיקה המונחים (במפלסים שונים) על האח עצמו ומחוברים בכבלי הטענה לשקעים חשמליים בקירות הצמודים לאח. הם מוטענים על ידי המטענים בסצנה סוריאליסטית המעוררת שאלות ברבדים שונים. 

לאינסטליישן הזה ישנה גם עבודה בת שנמצאת בחלל אחר של הבית ונוגעת בשאלה אחרת, כמעט כמו בניסוי חברתי שאת תוצאותיו נוכל לגלות בהמשך, ככל שהתערוכה תמשיך להיות מוצגת.

עבודה נוספת, צילום של אמירה קאסם זיאן, רעלה – פורטרט עצמי, שעוסקת ברצון להשתחרר ממוסכמות העבר אך נדמה כי לא מגיע לכדי מיצוי. הרעלה מרחפת בין בטון ורוח, ומעלה שאלות של זהות, נוגעת לא נוגעת בקרקע שמתחתיה, מובילה אותנו אל עולמה הפנימי השלם ובו הזמן המסוכסך של האמנית.

מוריה אדר פלקסין, טעונה

שולמית עציון, דופק מים

עבודה נוספת שאשמח לציין היא מיצב של האמנית שולמית עציון, שמורכב משני כלי מתכת מבריקים ועגולים הניצבים זה מעל זה במרחק מהרצפה כשהם מחוברים על ידי שלוש רגליים דקות. על הכלי העליון מוקרן וידאו, שמתאר טיפות מים שמטפטפות על אבן השרויה במים שעליה מונח פיגמנט זהב, טפטוף המים מפזר אט אט ובהתמדה את צבע הזהב המתכתי על פני המים, עד כי הם מתכסים בשכבת הזהב.

ההקרנה עשויה בהתאמה מדויקת לכלי כך שלצופה לוקח זמן להבין שמה שהוא רואה הוא הקרנת וידאו ולא מים ממשיים. כשבמקביל לטפטוף המוקרן על הכלי העליון מתרחש טפטוף ממשי של מים מתחתית הכלי העליון, המים שמקורם במנגנון נסתר, משמיעים קול טפטוף ונקווים כל העת על הכלי התחתון אך לעולם לא ממלאים אותו.

לצד אמירה, שולמית ומוריה מציגות גם נסרין אבו בכר, אילת דורה ספיריה, טל מיכאליס, יעל סרלין, אמירה פודי, תמר צדוק ולמיס שחות. זו תערוכה שחייבים לראות באופן בלתי אמצעי! שום תווך לא יחליף את התחושה של העלייה במדרגות העץ העתיקות, מראות הקירות הישנים שטומנים בחובם את ההסטוריה הן של הבית והן של המדינה, והנוף הנשקף מן הסאונה

אותי שכנעת. את חושבת שעובר בה הממד הנשי, העובדה שרק אמניות משתתפות בה?

תראה, העובדה שמשתתפות בתערוכה רק אמניות כמובן טומנת בחובה איזה ממד נשי, אך הכוח של העבודות בתערוכה טמון במבט הביקורתי שלהן, בהתמודדות עם סוגיות אוניברסליות ואינדיווידואליות שעל סדר היום שמשותף לכולם, לא רק לנשים.

אמירה קאסם זיאן, הרעלה – פורטרט עצמי

יש כמובן הבט סובלימטיבי כי האמניות יוצרות מתוך פרדיגמה שמשלבת בין העיסוק באמנות לחיי היומיום, והמתיכה בין הבית לסטודיו. והן מונעות מדחף קמאי לערער את הסדר החברתי שמקדש את הדיכוטומיה שבין שני העיסוקים – הגבוה מול הפרוזאי. אך לא כל האמניות בחרו להתייחס בהכרח למקום הזה – המתח הזה שבין להיות אמנית ואישה.

ישנה לדוגמה עבודה שעוסקת בגירוש, בהגירה, או עבודה שעוסקת ב״ירושלים של מטה״ – בחללים התת קרקעיים בעיר והרבדים השונים של ירושלים המפוצלת. ועבודה שהיא דימויים שונים של רהיטים, סימני חיים יומיומיים ואובייקטים שנעתקים ונטמעים בדף באמצעות שיטת הרישום המוכרת של עיפרון על גבי נייר פרגמנט שקוף, שהיא רישום בקנה מידה גדול המורכב מחלקי רישומים המרכיבים יחד דימוי של ספרייה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כלומר יש משהו מאוד עדין בעבודות הללו, תרצה תקרא לזה ממד נשי

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

המציאות הסוראליסטית של החודשים האחרונים, כשמה של התערוכה, מראה לנו היכן מקומה של האמנות בחיינו, ואני כאוצרת רוצה לומר שאמנות, גם אם נדחקת לשוליים, תמצא את הדרך לפרוץ, כשהיא בוערת בעצמותיו של יוצרה. ואסיים בציטוט שבכלל הניע את כל התהליך הזה של מציאות באספמיה: You can cage the singer but not the song.

תבואו ותראו, זה לא רק לנשים בשום אופן

מציאות באספמיה
אוצרת: נטלי פסלב שטרן
סטודיו משלך, רח כ״ט בנובמבר 10א׳, ירושלים
משתתפות: נסרין אבו באכר, מוריה אדר פלקסין, אילת דורה ספיריה, אמירה קאסם זיאן, טל מיכאליס, יעל סרלין, שולמית עציון, אמירה פודי, תמר צדוק, למיס שחות
פרויקט משותף של סטודיו משלך, שגרירות ארצות הברית בישראל וגלריה בית הגפן
נעילה: 31.10

צילומי הצבה

The post סטודיו משלך: הממד הנשי והמבט הביקורתי appeared first on מגזין פורטפוליו.

התיקים והנעליים לסתיו־חורף 2021 של דניאלה להבי

את קולקציית התיקים החדשה בחרו במותג דניאלה להבי לייצר בהיקף קטן מבעבר – רק עשרה תיקים מכל דגם – במטרה לחזק את תחושת הייחודיות של הלקוחות. הקולקציה כוללת תיקי גב וצד, המתאימים גם ליום יום וגם לערב: פחות מוכספים ונוצצים, יותר צבעי אדמה טבעיים, בקווים רכים ונוחים. לתיקים נוספו ארנקים קטנים וקומפקטיים, שמאפשרים מעבר קל מתיק גדול לתיק קטן, כמו גם נרתיקי טלפון נתלים, שהפכו לקטגוריה משמעותית בעולם האקססוריז.

בהיעדר נסיעות של ממש, הנעליים של העונה מושפעות ממסעות רחוקים, בעיקר מהטרנד האלפיניסטי: נעלי טיולים, ספורט, מטפסי הרים ונעלי בוקרים. בציללומי הקולקציה מככבת הדוגמנית רונית יודקביץ, שברוח התקופה צולמה בביתה הפרטי.

מחירים: תיקים 490-1,950 ₪; נעליים 750-1,250 ₪; ארנקים ואקססוריז 190-490 ₪
להשיג: daniellalehavi.com

דניאלה להבי סתיו חורף 2020־2021. צילומים: דודי חסון

כלים של כריסטיאן לקרואה ב־RENBY

רנבי, יבואנית מותגי הלבשת הבית, קיבלה את הזיכיון לייבא לארץ את כלי האוכל וההגשה של המותג הצרפתי כריסטיאן לקרואה. לקרואה החל את דרכו כמעצב אופנה ונחשב אחד ממובילי ההוט קוטור של שנות ה־80. כמו רבים ממעצבי העל, התרחב המותג לתחומי מוצרים נוספים. הקולקציה, ששמה Love who you want to be, נוצרה בשיתוף פעולה עם האמן בריאן קני, והיא מאופיינת בעושר ויזואלי באווירת קרקס וג׳ונגל, ואף זכתה בציון לשבח בפרסי העיצוב הגרמני לשנת 2017.

מחירים: צלחת הגשה גדולה החל מ־767 ₪; סט אספרסו 1,128 ₪; סט כוסות קפה 1,364 ₪
להשיג: renby.co.il

כריסטיאן לקרואה ב־RENBY. צילומים: רנבי

קולקציה ראשונה לטל רוזנפרב בגרטרוד

מעצבת האופנה טל רוזנפרב, שהצטרפה לבית האופנה הישראלי גרטרוד, משיקה את קולקציית הביכורים שלה לעונת סתיו־חורף 2020 תחת הכותרת INSIDE OUT. רוזנפלד, לשעבר מעצבת ראשית בקום איל פו, עיצבה לגרטרוד קולקציה שמטשטשת בין סגנון מחוייט לקז׳ואל יומיומי, בבגדים נוחים שמותאמים ללבישה 24 שעות ביממה. הפריטים מיוצרים במהדורות מצומצמות, במפעלים מקומיים בארץ.

מחירים: חולצות החל מ־240 ₪; מכנסיים החל מ־580 ₪; שמלות החל מ־690 ₪
להשיג: gertrudshop.com

טל רוזנפלד לגרטרוד, סתיו 2020. צילומים: רוני כנעני

הרואד טריפ של iota

רגע לפני החגים (16-18.9), בנות סטודיו IOTA – מותג עיצוב חברתי לריהוט מבוסס טקסטיל – עוזבות את הסטודיו שביפו, נכנסות לוואן ממותג, ויוצאות לרואד טריפ ברחבי הארץ למפגש אישי שיאפשר לגעת, להתלבט ולרכוש שטיחים, נדנדות, מוביילים, סלים ועוד מוצרים ייחודיים מקולקציית המותג, שעוצבו כולם בישראל.

מחירים: מובייל, נעלי בית 190 ₪; תיקי צד ונרתיק למחשב 380 ₪; סלסלות 250-350 ₪; קיטים לסריגה עצמאית 89-350 ₪
להשיג: לתיאום ולפרטים יש לשלוח הודעת ווטסאפ או להתקשר: 054-4786732

הרואד טריפ של iota. צילום: עדי שפירא

תכשיטי LEV N ARŌ שילובים משלימים

מותג התכשיטים LEV N ARŌ הוקם לפני ארבע שנים על ידי הילה ויוני הפלס. השניים פונים לנשים צעירות, ושואפים לייצג את הדור הבא של חברות התכשיטים המסורתיות – עם תכשיטים קלאסיים במגע צעיר ועכשווי. הקולקציה המודרנית והמודולרית מאפשרת לשלב תכשיטים שונים שמשלימים האחד את השני ומייצרים המשכיות.

בכל תכשיט משובץ לפחות יהלום אחד, לדבריהם כמחווה לתעשיית היהלומים הישראלית. התכשיטים משווקים בזמינות מיידית ומגיעים ללקוח ביום שלמחרת הרכישה. לצדם השניים מציעים תכשיטים בהתאמה אישית, שזמן אספקתם הוא עד שלושה שבועות. 

מחירים: 3,000-15,000 ₪
להשיג: levnaro.com

תכשיטי LEV N ARŌ. צילומים: שיר לוסקי ומיטל אטקיס

The post רשימת קניות // 13.09.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אלון, מה קורה? איך עבר עליך קיץ הקורונה של 2020?

שלומי טוב, הייתי אמור לעבור לברלין עוד בחודש אפריל, אז זה קצת נדחה ועכשיו קיבלנו אני ומיה, בת הזוג שלי שעושה שם דוקטורט בקולנוע, אישור כניסה. אז אנחנו טסים בשבוע הבא

וואלה. שני אנשים שמתעסקים בקולנוע באותו בית זה לא יותר מדי?

פחות מדי! האמת שאנחנו עובדים גם יחד, בפרויקטים אחד של השנייה, כעורכים, אבל לכל אחד יש קרדיט ו־וטו על פרויקטים שלו או שלה אז זה מקל

מקבל. בוא נדבר על הפשע המושלם: החלטת לא לחכות שהקורונה תיגמר ולפרסם את העבודה ברשת בלי סיבוב הפסטיבלים הרגיל. אני יכול להבין למה אבל ספר קצת מה קדם להחלטה הזו

רוב הפסטיבלים בתקופת הקורונה נמצאים במצב של לימבו: אין בכורות נוצצות עם שטיחים אדומים ואורחים מכל העולם. את אלו החליפו הקרנות אונליין, בדרך כלל במועד אחד. ההקרנות הללו לעתים סובלות מבעיות סטרימינג טיפוסיות, וגם אם הן עוברות חלק, זה על מסך קטן וביתי וכל העבודה שנעשית בתהליך הכנת הסרט, במיוחד בתהליך הפוסט פרודקשן של הסאונד והתמונה, כמעט והולכת לאיבוד.

רוב הפסטיבלים בתקופת הקורונה נמצאים במצב של לימבו: אין בכורות נוצצות עם שטיחים אדומים ואורחים מכל העולם. את אלו החליפו הקרנות אונליין, שלעתים סובלות מבעיות סטרימינג טיפוסיות, וגם אם הן עוברות חלק, זה על מסך קטן וביתי וכל העבודה שנעשית בתהליך הכנת הסרט, במיוחד בתהליך הפוסט פרודקשן של הסאונד והתמונה, כמעט והולכת לאיבוד

הבנתי שהשאיפה הצנועה שהיתה לי מלכתחילה עם ״התרגיל״ הזה – להעלות את הסרט לרשת – עומדת לקרות גם ככה, רק עם מספר כרטיסים מוגבל לכל הקרנה. יצור הכלאיים הזה כמודל הפצה, פחות מצא חן בעיני והחלטתי ללכת עם זה עד הסוף ולא לחכות לתשובות במשך שנה או שנתיים עד שהסרט יתקבל לפסטיבל ראוי, שגם הוא יכול להיות במהדורת אונליין או מהדורה מוגבלת של פסטיבל.

אלון סהר. צילום: מישה קמינסקי

נתתי לכאוס האינטרנטי, לאש שיכולה לבעור או לכלות אותו, להשתלט על הסרט מבלי להסתמך על סוכנים מהעולם הפסטיבלים שמוכר לי היטב. עם זאת, לא הייתי פוסל הקרנה בבתי קולנוע. כשהוקרנו חלקים מהסרט בסינמטק תל אביב, העוצמה שהמסך הגדול העניק וההזרה שהוא יצר לדימויים הדלים הללו, ״כשהחזיר״ את האקשן לאולם הקולנוע, הייתה חזקה מאוד

ורגע לפני שנדבר על הסרט, איך אתה בינתיים עם ההחלטה הזו? מה התגובות שקיבלת?

עוד לא עבר מספיק זמן בשביל לבחון אותה לעומק. אבל קודם כל, כמו כל בכורה עולמית שהייתה לי בפסטיבלים עם סרטים קודמים, אני מרגיש שזה הוריד ממני את האבן הענקית הזו, שרבצה עלי במשך שנה וחצי עבודה. מבחינת תגובות, כולן היו מצוינות. אבל סרט נסיוני שבדרך כלל נדחק למסגרות הצד בפסטיבלים, נצפה על ידי 700 איש ביום הראשון של ההפצה בגלל שאנשים עשו share בפייסבוק.

זה לא איזה מספר אסטרונומי של צפיות כמו קליפ של ליידי גאגא, אבל זה נחמד וגם קצת מערער להרגיש להרגיש קצת ויראלי ליום אחד. עוד משהו מרענן זה לקבל תגובות מאנשים שבדרך כלל לא מגיעים לזירות שבהן נחשפות עבודות כאלה

יכול לגמרי להבין את העניין של לשחרר, לפרסם, להוציא לאוויר העולם ולא לחכות. לגמרי.

גונב את הרגעים הטובים

ובוא נחזור לפשע המושלם: ספר בכמה מילים על הסרט

זו עבודה שמורכבת מתיעוד של יותר מ־30 מעשי שוד, שהרכבתי יחד לסיקוונס אקשן אחד, בסגנון הוליוודי. כל חומרי הגלם של הסרט הגיעו מהרשת, ליתר דיוק מיוטיוב ומאתר Freesound. החלטתי להחזיר את החומרים הללו חזרה לרשת אחרי רימיקס אינטנסיבי

מה עניין אותך במעשי שוד?

האמת שזה התחיל אינטואיטיבית. אני עובד בדרך כלל עם תכנת אוויד בעריכת סרטי קולנוע. הגיעה לי חלטורה שבה נדרשתי לעבוד עם תכנת פרמייר והייתי צריך להתאמן עליה לפני העבודה. הסרטים העלילתיים שעשיתי לפני כן צולמו בשוטים ארוכים וללא עריכה פנים־סצינרית, ולכן לא התאימו ל״אימון״, אז חיפשתי באינטרנט חומרים שאפשר לערוך בין זוויות.

כדרכו של יוטיוב התגלגלתי לשוד שצולם בכמה זוויות וערכתי אותו. כשצפיתי בסצינה הראשונה הבנתי שמעשה העריכה מקביל מעט לשוד, כי אני גונב את הרגעים הטובים של זווית ורגע ומחבר אותם ביחד

כדרכו של יוטיוב התגלגלתי לשוד שצולם בכמה זוויות וערכתי אותו. כשצפיתי בסצינה הראשונה הבנתי שמעשה העריכה מקביל מעט לשוד, כי אני גונב את הרגעים הטובים של זווית ורגע ומחבר אותם ביחד. משם והלאה התחילו להיגזר שאלות הרבה יותר מעניינות ומורכבות מזו

כמו מה לדוגמה? איזה שאלות?

קודם כל, התחלתי לחשוב על אמצעי הייצור שאיפשרו לי את העשייה של הסרט הזה. הם כוללים לא רק את מה שצולם על ידי אחרים ולא רק את עריכת הסאונד והתמונה שלי, אלא גם את מילות המפתח שהקשתי באינטרנט. אבל זה לא מסתיים שם, כי לסרטונים רבים הגעתי דרך לחיצה על המלצות יוטיוב בזמן צפייה בסרטונים אחרים ולאו דווקא על בסיס מילות החיפוש שלי.

האלגוריתם של יוטיוב פועל בהיגיון שרק חלקו מובן לנו, כמו יוזרים שלחצו על אותם סרטונים קודם, אבל גם מכיל הרבה דברים שאינם ידועים למשתמש הקצה; הוא פועל כמו קופסה שחורה

הוא בעיקר יודע להשאיר אותנו כמה שיותר זמן מול המסך

נכון, יש כאן מנגנון פיתוי. אבל גם הוא לא חף ממשמעויות פוליטיות והגותיות. ניסיתי להביא אותן לידי ביטוי בסרט: הקוטביות הארסית הזו מייצרת קליקים מרובים ביוטיוב ובפייסבוק וגורמת לנו לבהות זמן רב יותר בפלטפורמה ובפרסומות שבה. ורציתי להביא את הנושאים הללו לשולחן.

מבחינה פוליטית, אני חושב שיש כאן כמה סוגיות שנוגעות קודם כל לארצות הברית ובאמצעות השפעתה הרחבה של הוליווד גם לכל העולם. אחת היא התיקון השני בחוקת ארצות הברית, הזכות לשאת נשק. הזכות הזו מייצרת מערך כוחות בין אלו שיש להם ואלו שלא. זה נוגע להסלמת האלימות בכל מצב נתון. ברגע שגבר מתעצבן הוא מסוגל לקחת את הרובה שלו ולירות בעצמו באשתו, ובילדיו. אותו הדבר נכון למעשי שוד. האם לפורץ שגונב כמה תכשיטים מגיע למות?

ואי אפשר לדבר על אי שיוויון בארצות הברית מבלי לדבר על נושא הגזע ושיטור היתר, שעלו מחדש לכותרות בעקבות מותו של ג׳ורג׳ פלויד. לכאורה נגמרה העבדות ולשחורים ניתנה זכות הצבעה וישנם חוקים נגד גזענות ברורה.

הלכה למעשה, הממשלה משתמשת באמצעים רבים על מנת להחליש את מעמד של אלה שאינם לבנים, באמצעות דיכוי הצבעה ושיטור יתר בניתן לראות גם בסרט. אני חושב שהשאלה של שיטור יתר נכונה לא רק לגבי ארצות הברית, אלא גם לישראל ומקומות אחרים. אפשר לראות את זה בהפגנות בבלפור, בהפגנות שמאל, ובעיקר בהפגנות של פלסטינים בשטחים הכבושים

גבריות רעילה ואלימות על המסך

שזה גם מתקשר לעבודות קודמות שלך, שאחת מהן הרגיזה בזמנו במיוחד את מירי רגב סביב פסטיבל חיפה. ובהקשר הזה אני רוצה לשאול, איפה אתה רואה בסרט החדש שלך המשך של עבודות קודמות – מבחינה רעיונית וסגנונית – ואיפה אתה רואה בו משהו חדש או אחר

האמת שבזכות הפשע המושלם, שלכאורה שונה מאוד משני הסרטים שלי הקודמים שלי, הבנתי כמה תמות שחזרו אלי מבלי ששמתי לב כל כך. האחת היא גבריות רעילה והשנייה היא אלימות על המסך ומחוצה לו.

״גלם״ עסק בשחזור התאבדות של חייל, ו״אאוט״ היווה פורטרט פיקטיבי וא־ליניארי של חייל משוחרר, שהופך לחפרפרת בארגון זכויות אדם. אבל האלימות הרגישה לי רק תירוץ לעסוק בקשר בין צילום והחיים שאינו כזה שבין אוביקט וסוביקט אלא דרך אסמבלז׳ של דימויים שחוברו יחדיו, וחוזרים על דימויים מוכרים בצורה של ״דימוי דל״, או כמו שמכנה היטו שטיירל, The Poor Image.

יותר מאיך החיים נראים, מענין אותי מה זה אומר לחיות בעולם של ישויות מקושרות שיוצרות אוביקט משמעותי, ללא ערכים אוניברסליים של טוב ורע כפי שאנחנו מכירים אותם. לפי הגישה הרלטיבסטית, הרי השוטר הוא טוב לאחד ורע לשני. בפשע המושלם שניהם ניצבים זה לצד זה

ואיך זה מתקשר לסרט?

בסרט הזה הדימוי מובן רק מתוך ההקשר לדימויים אחרים בסרט ומחוצה לו. ללא הוליווד לא היו הפשעים הללו, וללא הפשעים הללו כנראה שהוליווד הייתה נראת אחרת לגמרי. זו מערכת שרק הולכת ומתרחבת, ותיאורטית בשנה הבאה אוכל לערוך את הסרט מחדש עם עוד יותר זוויות, מעשי שוד, רגעים ומרדפים.

הצילום כאן, שאף אחד מהשוטים הללו איננו מעשה ידי, אלא ״שדדתי״ אותם, אינו מוגדר על ידי הסוביקטיביות של הצלם, אלא על ידי משמעת באמצעות אסוציאציה. אני לא מייצר דימויים, אלא מעמת את הצופים עם דימויים שנובעים מתוך גבולות הייצוג

זה כבר דיון פילוסופי

גם. כמו שאבחן דניאל רובינשטיין במאמר שלו על Posthuman Photogrpahy, חשתי שבמידה דומה ששדות שונים כמו תשוקות, פוליטיקה כלכלה והיגיון נלחמים זה בזה, והדימוי אינו המקום שבו הם מגיעים להרמוניה אלא המקום שבו הם נלחמים זה בזה, בקרב עקוב מדם במאבק שלהם להישאר בגבולות הפריים, השיח והתודעה הציבורית. 

רובינשטיין טוען כי הפריים הוא כמו מה שמכיל את התמונה שנגזרה מהמציאות, אבל גם מזכיר לנו שהתמונה אינה המציאות, מכיוון שאין לה פריים. בווידאו יש אלמנט נוסף שעושה זאת – הזמן. גם אם סרט מתרחש בזמן אמת, ו7 דקות בסרט שוות לשבע דקות בזמן צפייה, עדיין יש לו התחלה וסוף. בעוד שלחיים עצמם, לא של האנדיוידואל, אין התחלה וסוף שניתן לתחום אותם משני צדדיהם (כלומר לפני הלידה ואחרי המוות)

אז מה עושים?

לכן יש לנו עוד אמצעי שמאפשר לנו לעבוד איתו בשביל להזכיר לצופה גם בסרט ריאליסטי מאוד – שהוא אינו החיים. בפשע המושלם החלטתי לעבוד עם הזמן בחיתוכים מהירים מאוד, להאט אותו ברגע מסויים להילוך איטי ולהאיץ אותו, דרך חזרה על טקסיות מסוימת בקולאז׳ ההרג הסופי שיכול להזכיר לאנשים מסויימים את ההתעכבות בסוף הסרט בוני וקלייד. צילום השוטים הללו, בין אם עלילתים או תיעודיים, הוא מעשה אלים בפני עצמו, ולכן משנה את המציאות, מתוך עצמה. 

אי ההחלטיות שמאפשרת שאלת הביצה והתרנגולת ביחסים שבין הוליווד והחיים מסקרנת אותי במיוחד ואני לא חושב שיש לה תשובה ברורה. גם העמימות של הדמויים, שבין תיעודיים ועלילתיים, מאפשרת לנו לטיל ספק בהם, באופן שבו נוצרו, ובעיקר מאפשרת לצופה לחמוק רגע משאלות של ייצוג ולטבוע באינטנסיביות שהסרט תובע ממנו

אתה יודע, לקח לי זמן להבין שזה לא אתה צילמת, שזה לא אותן דמויות כל הזמן, שזה לא ליניארי בהכרח. בי הצלחת להתל בהתחלה

אני שמח לשמוע. גם כשחברים צפו, ללא הכנה מוקדמת, הם הבינו את זה רק בשלב שבו מגיח המסוק המשטרתי. אנשי קולנוע בעלי עין מזוינת יותר, רואים הפרש בשעות היום, סוג התאורה הטבעית וגם כל מיני רגעים שבקולנוע מכנים פאק ב־continuity – כלומר שהרכב מהשוט הקודם אינו אותו רכב בשוט הבא וכו׳. ככל שהסרט מתקדם נחשפים יותר ויותר פערים כאלה וזה כמובן מכוון

אנשי קולנוע בעלי עין מזוינת יותר, רואים הפרש בשעות היום, סוג התאורה הטבעית וגם כל מיני רגעים שבקולנוע מכנים פאק ב־continuity – כלומר שהרכב מהשוט הקודם אינו אותו רכב בשוט הבא וכו׳. ככל שהסרט מתקדם נחשפים יותר ויותר פערים כאלה וזה כמובן מכוון

כן, בצפייה השנייה הבנתי את זה. שזה עוד יתרון להפיץ סרט אונליין: אפשר לראות אותו כמה פעמים שרוצים

נכון. וזה משהו שאני מאוד אוהב. אם יש משהו חדש בסרט הזה לעומת הקודמים, זה שהוא יחסית ליניארי, אבל בסרטים הקודמים שלי התעסקתי בלופים, שחזורים והסתובבות סביב אירוע אחד. אנשים ששלחתי להם לינק כמעט תמיד אמרו לי שהם צפו פעמיים ברצף בגלל המיינד־פאק שזה מייצר. בסרט הזה אין לזה משמעות כזו, אבל העמימות של הדימויים שדיברנו עליה קודם היא זו שקוראת לצפייה שנייה לדעתי

לגמרי. מה הלאה? כלומר, ברלין כמובן, אבל מה הפרויקט/ים הבאים?

בגדול בגדול הסרט הבא שלי הוא סרט באורך מלא, בשם אפטר־אפקט. הסרט מתרחש בברלין ועוקב אחר ברק, אדריכל ישראלי ומהגר טרי בעיר. כשהוא מטייל עם הכלבה שלו בפארק, ברק הופך עד ללינץ׳ במהגר סורי, מדחיק את האירוע וממשיך בחייו כרגיל לכאורה.

אחרי חשיפה מקרית בתקשורת וכניסה לשלב החרטה, הוא מחליט לשחזר אותו בכלים אדריכליים וטכנולוגיים. רציתי להתאחד עם הדמות ולכתוב ממקום עמוק של היכרות וגם למצוא אפשרויות מימון אחרות ממה שיש בארץ.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

במקביל, אני רוצה להמשיך ולהוציא עבודות מינוריות יותר, בסגנון הפשע המושלם, כדי להמשיך לחשוב עם דימויים ולא רק לכתוב אותם עד שאקבל מימון

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

להגיד תודה לאורי לוין ולטל יחס שאצרו את מהדורת דוקאביב NEXT! בשנה שעברה, והיוו תמיכה בתהליך הפיתוח של הפשע המושלם עוד כשהיה בחיתוליו. ותודה רבה לך

The post הפשע המושלם של אלון סהר: גונב את הרגעים הטובים appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרויקטי המגורים החדשים הנובטים סביב שוק מחנה יהודה, נראים כעוד נטע זר בתצוגת התכלית המסורבלת של מרכז העיר ירושלים. שילוב לא מוצלח של אינטרסים מנוגדים ויומרה יזמית מגיע לשיאו באזור כיכר הדוידקה, שבה המבנה הערבי העתיק של בית אליאנס ממוקם במרחק מעבר חציה אחד מבניין כלל הידוע לשמצה.

בנייני המגורים המפלצתיים הללו, שקמו על חורבותיהם של מבני האבן הישנים והצנועים ברחוב כי״ח, הם אבן הפינה של פרויקט הג׳נטריפיקציה הירושלמית ואולי הפנים הברורות ביותר שלו; ברוטליים, חסרי קשר למקורות האדריכליים המקומיים ודורסניים. לשנה הבאה בירושלים הבנויה.

תמורות דומות מתרחשות לא רק באזור השוקק של השוק, אלא גם בפריפריה הירושלמית, בדגש על שכונות הפועלים הוותיקות, כדוגמת הקטמונים וקריית היובל. השכונות, שנבנו בסוף שנות ה־50, עוברות תהליך מסיבי של פינוי בינוי, משילות מעליהן אט אט את בנייני השיכונים האיקוניים ומתהדרות בדור חדש של קופסאות דיור.

מבט מרחוב ברזיל על רחוב הנטקה, ירושלים, 2007

רחוב בר יוחאי 3, ירושלים, 2006

יעקב ישראל. צילום: דורון עובד

מי שמרגיש היטב את השינויים הללו הוא הצלם יעקב ישראל, שמתעד מזה 20 שנה את המבנים והדיירים של שכונות אלו. בתערוכה ״דרום מערב ירושלים״ – שמוצגת בימים אלה בגלרית רחוב יפו 97, ירושלים, בניהול קופסה שחורה – הוא מסכם את הפרויקט ומביא את הנוף ההולך והנעלם הזה לכיכר הדוידקה המתחדשת. לצד התערוכה השיק ישראל גם עיתון נלווה ובו אסופה מיוחדת של טקסטים, הנעים במנעד רחב מפרוזה ועד מאמרים אקדמיים, שמזמינים מבט קרוב עוד יותר למרחב המצולם.

״הפרויקט הזה התחיל כשהייתי תלמיד בבצלאל אי אז ב־2001, הפך להיות פרויקט הגמר שלי שהוצג ב־2002, ופשוט המשיך לאורך השנים״, משרטט ישראל את קווי המתאר של הפרויקט ארוך הטווח הזה. ״התחלתי בקריית יובל ובקריית מנחם: תמיד היה לי עניין בעיר, יש לי עניין עמוק במרחב האורבני – באופן כללי וכנרטיב אמנותי.

״במהלך התואר הראשון בדקתי את זה מכל מני נקודות מבט, ועם הזמן הבנתי ששכונות הפועלים הללו מעניינות אותי, על האופי המסויים שלהן. היום זה כבר קצת נעלם, אבל בעבר הייתה שם תחושה שאין במקומות אחרים״

מה גורם לתלמיד בצלאל, שלומד בצד המזרחי־צפוני של ירושלים, למצוא עניין במערב העיר?

״קשה לי לשחזר בדיוק כי בכל זאת מדובר בכמעט 20 שנה אחורה, אבל היום בנקודת מבט רטרוספקטיבית עם כל התובנות שצברתי ב־19 השנים האלו, אני מייחס הרבה חשיבות לממד הביוגרפי, לאופן שבו אני כיוצר בוחר את תחומי העיסוק שלי. ההורים שלי, שהגיעו מדרום אפריקה, רצו לרכוש בית, להתמקם בפינה שלא צריך לנוע ממנה הלאה. עם ירושה קטנה שקיבלה המשפחה ולצד מחירי הדיור בחלקים אחרים בעיר התמקמנו בקרית היובל.

מצד אחד הרגשנו בבית כי גם אנחנו היינו מהגרים, ומצד שני כל האנשים סביבנו היו מהגרים ממקומות אחרים. הסיטואציה הזו, כשאני חושב עליה היום, הפכה אותנו, הילדים, להתבונן במרחב הזה באופן מרובד

״מצאנו את עצמנו מין אינסיידרס־אאוטסיידרס: מצד אחד הרגשנו בבית כי גם אנחנו היינו מהגרים, ומצד שני כל האנשים סביבנו היו מהגרים ממקומות אחרים. הסיטואציה הזו, כשאני חושב עליה היום, הפכה אותנו, הילדים, להתבונן במרחב הזה באופן מרובד. נחשפנו להרבה תרבויות אחרות: חיינו אחד אצל השני, הדלתות לא היו נעולות בשעות יום וזזנו מבית לבית.

״השילוב של חיים קשיי יום לבין החיים העשירים אנושית שהיו שם השאיר עלי חותם. אני מבין היום שכל הנושאים שאני עוסק בהם קשורים באופן מסויים לדרך שבה אני חי במרחב הישראלי״

גיבור מעמד הפועלים

ואכן, החותם שנשאר על ישראל מורגש בכל אחד מהצילומים המרהיבים המוצגים בקופסאות האור הגדולות. בצבעים עשירים וחדות מרשימה מציג ישראל תערוכה שכולה פורטרטים: של בניינים, של תושבים ושל שכונות הפועלים כאחד. מכולם עולה איזו ערגה, איזו ראיה מפוכחת אך עם זאת מתרפקת, הצילום נובע מנקודת מבט מלאת אהבה.

ניכר שבחירת נקודת המבט על הנושא המצולם היא בחירה מושכלת, מחושבת ומתוכננת היטב. כך לדוגמה, בחירתו לצלם את מבני המגורים בעיקר מצידם, מנטרלת כל רמיזה לאסתטיקה של הסוציאליזם הכה אופנתית, שמוכרת מסרטיו של ווס אנדרסון, או מצילומים שמסתובבים ברשת מקוריאה הצפונית. בחירה זו מראה ״חתך״ של המבנים, וכתוצאה מכך גם של המציאות.

העובדה שהוא עצמו תושב שכונות אלו משחקת תפקיד משמעותי בדרך ראייתו את הסובבים לו: התושבים מצולמים בגובה העיניים, בסביבת מגוריהם הטבעית, ללא קישוטים או העמדה עשויה מדי, ובטח שללא כל תוספות הנעימות לעין החיצונית. ״אני לגמרי רואה את עצמי כ־working class photographer, אני ממש מרגיש כחלק מהשכונה. השכונה מורכבת ממנעד רחב של אנשים: אתה תסע באוטובוס ותתקל במנעד רחב במיוחד של אנשים וטיפוסים.

״אני חושב שמאז שהיינו ילדים, המקום של האינסיידר והאאוטסיידרס במקום שיחק תפקיד; מצד אחד הוא מאפשר לי להרגיש שייך לאנשים ולמקום, אני לא מסתכל עליהם בעין חיצונית, אלא בעין מקומית, קרובה ומכירה; ומצד שני אני מתבונן מתוך מורכבות ובמבט מפוכח״. 

עדי, תומר ושלג, רחוב הנורית, ירושלים, 2003

דניאל, רחוב שטרן, ירושלים, 2020

גרדה, רחוב ברזיל, ירושלים, 2003

נעמי, רחוב יצחק שדה, ירושלים, 2018

תושב, רחוב קולומביה, ירושלים, 2009

גם שימושו ב״מצלמה טכנית״, אותה מצלמה עם מפוח שצריך לכסות בבד שחור, תורם לתוצאה הסופית. ברמה טכנית, הפורמט הגדול ועשיר הפרטים שישראל משתמש בו מאפשר לצופה להיכנס בקלות לעולם המצולם, גם כשהצילומים מוצגים במרחב פתוח במרכז העיר הסואן.

״זה הפך להיות כלי שמשתמשים בו היום בעיקר בעולם האמנות או לשם צילום פוליטיקאים, אנשי רוח וכל מני בני מלוכה. יש משהו בשימוש בכלי הזה, שהוא כל כך יקר לתחזוק ועשיר מאוד בפרטים, בשביל לצלם את האדם הרגיל. כך שזה לא רק המבט זה גם הכלי: מבחינתי כיוצר זה כמו לתת קידה קטנה לבן האדם שאני מצלם״

הפריפריה של העין

לפני שנתיים הציג ישראל במוזיאון לאמנות האיסלאם צילומים של כפרים פלסטינים במרחב, ״בטריטוריה הזו שהיום אנחנו קוראים לה ישראל״. הסדרה, לגיטימיות של נוף, ״צמחה מתוך היום־יום שלי, מהאופן שבו החיים שלנו ארוגים האחד בשני – הכפרים בירושלים זולגים לתוך ירושלים והשכונות שלנו זולגות לשלהם.

״לדוגמה, הקטמונים ובית צפאפא. התחלתי להסתכל על זה באינתיפאדה, עניין אותי איך מצב שכזה יכול למנוע מאיתנו להסתכל על מקום שכל כך קרוב אלינו. עד היום אני חושב שרוב הישראלים לא מתבוננים במקומות הללו מתוך איזה אסקפיזם, מתוך איזה פחד. כל הסדרה סבבה סביב זה, סביב נוף שאיבד את הלגיטימיות שלו בגלל שאוכלוסיה שלמה לא מתבוננת בו״.

אתה חושב שאפשר להכיל את הטענה הזו גם על שכונות הפועלים שאתה מצלם?

״אני חושב שכן. השכונות האלה לא ממוקמות על מפת התיירות של ירושלים, המקומות האלה הם המקומות הפחות חגיגיים של העיר. כשאני חושב עליהם אני חושב על האופן שבו האנשים חיים, לפחות בשנים ההן, כי בשנים האחרונות הג׳נטריפיקציה מחלחלת, אז אני חושב שבתקופה מאוד ארוכה מי שגר בשכונות האלה הם האנשים שמתחזקים את העיר״.

רחוב איסלנד 2, ירושלים, 2002

רחוב קולומביה 2, ירושלים, 2002

רחוב הנורית 125 , ירושלים, 2006

בריקודו הלא נגמר בין האינסיידר לאאוטסיידר, עמד ישראל בסוף חודש אוגוסט ביום שישי, בסרבל כחול וכובע מצחיה, וחילק עותקים מהעיתון הנלווה לתערוכה לכל באי המרכז המסחרי של קריית יובל. העיתון, שהודפס ב־5,000 עותקים, עוצב על ידי נינו ביניאשוילי והוא כולל טקסטים מגוונים העוסקים בשיכונים ובחייהם, כפי שהם נבחנים בעיני תיאורטיקנים של האדריכלות, סופרים ובעיני ישראל עצמו. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מפגשים משמחים עם המצולמים עצמם, אנשים שהגיעו מחוץ לעיר כדי לקחת עותק לקרוביהם, וכאלו שחזרו לאחר זמן מה רק כדי להגיד שהם שמחו מאוד שלקחו עותק על אף שבהתחלה לא מצאו בו עניין, הם רק חלק מהתגובות שעלו מהמפגש המרתק בין מושאי הצילום שלו לבין ישראל עצמו.

בחירתו לחלק את העיתונים בעצמו, בדמות הפועל מחלק העיתונים, ממצה את יחסו המיוחד לפרויקט זה, כמי שחי בו, מתבונן בו, ופועל מתוכו. ״זה היה פרפורמנס הראשון שלי״, הוא אומר בצחוק, מעלה את השאלה האם כל חייו בסביבה שבה הוא יוצר הם לא, אם כך, פרפורמנס אחד גדול. 

יעקב ישראל | דרום מערב ירושלים
גלריה רחוב יפו 97, ירושלים, בניהול קופסה שחורה
אוצרים: אסף כהן ויצחק מזרחי; אוצר שותף: ד״ר מארק לונג

The post יעקב ישראל: ״צלם מעמד הפועלים״ appeared first on מגזין פורטפוליו.