Quantcast
Channel: מגזין פורטפוליו
Viewing all 3234 articles
Browse latest View live

הגר ברקת: במלאת שבוע למותה

$
0
0

אחד מפרויקטי הגמר הבולטים של 2019 בתחום האיור היה ״המכשפה והזאב״ של הגר ברקת, מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. זה היה מיצב איורי תלת־ממדי וחוויתי, שעסק באלמנטים המפחידים ובדימויים המאיימים הגלומים בעולם אגדות הילדים.

ברקת התמקדה בדמויות הרשע ובאלמנטים המפחידים, ובחרה להציג אותם באופן מרוכך יותר, שמאפשר להבין, להתיידד ולהתקרב אליהם. הדמויות הוצגו מזוויות מבט שונות, ונחשפו בהן צדדים אחרים (ולא רק רוע אבסולוטי), בשפה האיורית ששילבה בין גותיקה ואמנות ימי הביניים לארט־נובו. 

בשבוע שעבר – יום ראשון 20.9, עם פרוס השנה החדשה – ברקת הלכה לעולמה באופן מפתיע לאחר מאבק במחלת הסרטן. מפתיע, מכיוון שהיא בחרה לשתף רק קומץ קטן של חברים ומכרים. הידיעה על מותה הכתה בתדהמה את מי שנתקל במאיירת, שעשתה את צעדיה הראשונים לקראת מה שנראה כקריירה מבטיחה בתחום האיור.

שריר הנחת התמתח

ברקת, בת 27 במותה, השאירה אחריה אב, אם, אחות תאומה ובן זוג. עד גיל 15 גרה באפריקה ובאירופה, ומשפחתה מתגוררת ברעננה. המאיירת בתיה קולטון, שהנחתה את ברקת בפרויקט הגמר ביחד עם נדב שלו, פגשה את ברקת לראשונה בקורס ספרי הילדים שהיא מעבירה לסטודנטים בשנה השלישית לללימודיהם במחלקה.

״כבר בהתחלה היא מאוד מאוד שימחה אותי בטקסט שהיא בחרה לאייר: ריש ריש הכריש של עודד בורלא״, מספרת קולטון. ״זה טקסט נונסנס קטן, פשוט, מצחיק נורא ונוגע ללב. הבחירה קירבה ביננו כאילו אימצנו יחד גור כרישים קטן מלא בעיות.

״וברגע שהיא התחילה לעשות סקיצות ׳שריר הנחת׳ שלי התמתח: היא החליטה לקחת את מצולות הים לתקופת הבארוק, מה שהפך את הכל למטורזן ואירוני. כל שיעור חיכיתי לראות איך העבודה מתקדמת, עם הרבה שאלות מצד הגר, כי היא הייתה מאוד פרפקציוניסטית״.

באיזה אופן בא לידי ביטוי הפרפקציוניזם?

״בדיוק: הן של הרעיון והן של הביצוע. היא השתמשה בטכניקה ידנית של צבעי עפרון, שכבות על שכבות, שכואב הלב לתת איזושהי הערה, שרק לא תעמול על זה שוב. ובאמת לקראת הסוף מרוב עבודה הייתה לה דלקת גידים ביד, שאצלנו המאיירים זה נחשב אות חריצות מובהק…״.

ריש ריש הכריש

״הדיוק גם התבטא בהמון ניסיונות. היא הייתה מושקעת בספר ובסיפור, ובגילוי יכולות חדשות של סגנון ושל ציור. בסוף הקורס הסטודנטים מפיקים ומדפיסים את הספר, וההגשה של הגר היתה חגיגה: כפולות גדולות מכוסות בשכבות רוויות של צבעי עפרון, וריש ריש הנעבך נמצא בתוכן חסר אונים וטוב לב״.

איתמר דאובה, ראש תחום איור במחלקה, זוכר גם הוא את ההתמדה ואת הרצון של ברקת לא להישאר באזור הנוחות. ״את הגר פגשתי לראשונה בקורס אנימציה שאני מעביר לסטודנטים בשנה השנייה ללימודים״, הוא מספר. ״זה הקורס שבו אני פוגש פעם ראשונה פנים אל פנים ומלמד את הסטודנטים שבחרו להתמחות באיור.

״זה קורס מלחיץ בדרך כלל, כי לא לכל מי שבוחר במלול איור יש בהכרח זיקה לאנימציה. אני זוכר שהיה לה לא קל עם התרגילים, אבל הערכתי את ההתעקשות שלה לשמור על הקו האיורי למרות המורכבות הטכנית; קו ידני, כמו צבעי עפרון, בניגוד לקו ממוחשב שנוח יותר לעבודה באנימציה. ומעבר לעבודות אני זוכר את הנוכחות שלה: עם הומור עצמי, נלחצת מהתרגילים אבל משרה אווירה הומוריסטית וכיפית בכיתה, עד שלאט לאט זה תפס אותה״.

העזנו לדמיין ביחד

הפעם הבאה שבה פגשה קולטון בברקת הייתה בשנה האחרונה ללימודים, בעבודה על פרויקט הגמר. בראיון שפורסם בשנה שעברה במגזין uncoated, סיפרה ברקת: ״ההנחיה עבורי הייתה מאוד משמעותית ומלמדת. קיבלתי המון משני העולמות: מעולמה העשיר ודמיונה האדיר של בתיה, ומהידע הטכני והמעשי הענק של הקמת חללים ותערוכות של נדב: הוא מאוד פתח לי את הראש. היה חיבור מאוד טוב מההתחלה והם זרמו איתי על הכל; לימדו אותי להתבונן על העבודה מזוויות שונות ולפתור את האתגרים״.

״הכרתי את הגר מקורס ספרי הילדים של בתיה, שבמסגרתו אני עוזר לסטודנטים לתת לספרים שלהם צורה״, מספר המעצב נדב שלו. ״כבר אז זיהיתי בה משהו מאוד אינטלגנטי, מלא בהומור, וזה גרם לה ללכת איתי ועם בתיה למחוזות שלא היו בטוחים, גם לה וגם לנו. העזנו לדמיין ביחד: זו אחת התכונות הכי חשובות אצל מעצב, היכולת לתפקד בסביבה מרובת דיעות.

נדב שלו: הגר הלכה למחוזות שלא היו בטוחים, גם לה וגם לנו. העזנו לדמיין ביחד; זו אחת התכונות הכי חשובות אצל מעצב, היכולת לתפקד בסביבה מרובת דיעות

״היכולת שלה ללכת מעבר למיומנויות ולחששות שלה, באה לידי ביטוי גם בפרויקט הגמר: היא לא ידעה שזה מה שהולך לצאת, לא היו לה בהכרח את המנחים לפרויקט כזה, גם אם לה היו את היכולות הצבעוניות, האיוריות והטכניות.

״אני זוכר את הרגע שבו הפרויקט הפך לתלת־ממדי וגדול, כמעט משיק לפיסול. ניסינו לשכנע אותה לבנות אותו, אז היא הזמינה אותנו לבית שלה ברעננה, שם היא השתלטה על מרחב המחייה המשפחתי ויצרה את הפרויקט בתוך הסלון, עם הקונסטרוקציה המשוגעת הזו. מאוד נהניתי לעבוד איתה: לא בכוח, לא היה צריך לשדל, עם מלא כוונות טובות וכישרון. ולכן המוות שלה הוא גם הפסד שלנו, במובן הזה״. 

המכשפה והזאב. צילומים: טל סולומון ורדי

קולטון מתארת אף היא את הנחיית פרויקט הגמר כהמשך ישיר למפגש בקורס ספרי הילדים. ״אמנם עבר מאז סמסטר, שבחייו של סטודנט זו תקופה ארוכה מאד, אבל הגר – שהיתה טורפת ידע וכישורים – הגיעה עם הרבה רעיונות עיצוביים חדשים. בזמן שלא התראינו היא התחילה לצייר בטכניקות דיגיטליות״.

איך התחילה העבודה שלה עם הפרויקט?

״הגר הגיעה עם הרעיון של פחד: הפחד של ילדים מעולמות אפלים, הפחד שלה מאגדות. היא ניסתה לחשוב מה יכול לפרק את זה. באישיות שלה הגר היא מאוד ישירה: שואלת שאלות חשובות וגם תמימות על הכל. חפה מכל פוזה. אז התהליך התחיל בפירוק הקלישאות; הדברים הצפויים ביחס שלנו כמבוגרים לפחד אצל ילדים: מה מפחיד אותם?

״והיו הרבה קונפליקטים על התוצר, מה זה יהיה: צעצועים של אלמנטים מאגדות? הצעצועים עצמם? בובות? הרבה שאלות שהמכנה המשותף בינהם היה איור בתלת־ממד״.

ומבחינת הקו האיורי?

״היא התחילה עם סקיצות דיגיטליות אבל מהר מאד חזרה לקו הידני והאישי שפיתחה בשנה ג׳. היה לה חשוב שהטכניקה הידנית תהיה נוכחת. היא לא ויתרה לרגע, עד שבסופו של דבר כל התהיות התלכדו למבנה אחד של הצעה למיצב סביבתי מפעיל.

״היא לקחה אלמנטים תרבותיים של פחד ואימה מעולם האגדות ויצרה אוביקט שלתוכו ומסביבו מזמין ילדים. ושוב כאבים ביד והמון לחץ. ושאלות, בכי וצחוק. צחקנו מלא: אצלי זה הדבר הכי חשוב.

בתיה קולטון: היא לא הייתה עם אגו בשמיים ובטחון עצמי מופרז. להפך; מלאת שאלות וספקות, עם הרבה הומור עצמי. ורצינות. וברגע שנפל האסימון והכל התחבר היא התנפלה על הפרויקט, עד לתוצאה המרהיבה

״היא לא הייתה עם אגו בשמיים ובטחון עצמי מופרז. להפך: היא הייתה מלאת שאלות וספקות, עם הרבה הומור עצמי. ורצינות. וברגע שנפל האסימון והכל התחבר היא התנפלה על הפרויקט, עד לתוצאה המרהיבה״.

מאז פרויקט הגמר, לפני שנה, יצא לך להיות איתה בקשר?

״לא, חוץ משיחה אחת על איזה פרויקט שהיא רצתה להתייעץ לגביו. לפעמים דרך פייסבוק ואינסטגרם, דרישות שלום פה ושם. אם הייתי יודעת מה עובר עליה הייתי מתייצבת מיד. 

״מרצים בתחומים שלנו יוצרים קשרים מאוד אישיים עם הסטודנטים.  הדיאלוגים הם מעבר לביקורת עניינית, בגלל אופי היצירה והחיים שמתערבבים ומשפיעים עליה. אנחנו עוברים עם סטודנטים הרים וגבעות והם נכנסים לנו למחשבה וללב״.

הכירה את כל החתולים של שנקר

קארין אקרלינג, בת המחזור של ברקת וחברתה הטובה, היא מהיחידות שהיו בסוד המחלה. היא למדה ברעננה בתיכון במקביל לברקת, אולם לא הייתה איתה בקשר באותם שנים. כמו ברקת, גם אקרלינג החלה את לימודיה במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר ב־2015, והחברות בין השתיים החלה בשנה השנייה ללימודים, במסלול האיור.

״גורי הגיעה עם יכולות איור ורישום ברמה גבוהה והסקיצות שלה היו תמיד עדינות ואלגנטיות״, מספרת אקרלינג בעודה משתמשת בכינוי החיבה המשפחתי של ברקת. ״אני הגעתי עם אהבה לציור, ובעיקר עם עבודות מגושמות ולא עקביות; ממש ההפך המוחלט מהסגנון שלה. וכמו שבסגנון האיור והעיצוב שלנו היינו שונות מאוד, ככה גם בחיים: הפכים גמורים שבצורה מדהימה משלימים אחד את השני״.

איזו מן סטודנטית היא הייתה?

״מאוד חרוצה. היא תמיד התחילה לעבוד על סקיצות באותו היום, או גג יום אחרי שקיבלנו את הבריף. היא הייתה אוהבת לוודא, לשאול ולדבר על כל עבודה כדי להביא את העבודות שלה לרמת התקשורת הכי גבוהה שיש, וכמובן גם מבחינת הביצוע. היא הייתה שולפת רעיונות גאוניים שתמיד הרגישו כל כך מדויקים, שלא הייתי מבינה איך היא חושבת עליהם. ולמרות שהיא מאוד אהבה צבעי עיפרון, היא שאפה תמיד ללמוד כמה שיותר טכניקות וכמה שיותר דברים חדשים.

״בשנה השנייה ללימודים היינו נפגשות הרבה אצלה בבית, עובדות ביחד על הגשות. אמא שלה תמיד עזרה לנו, מכוונת אותנו, מעלה רעיונות ונותנת דגשים על הביצוע. אישה מדהימה שהפכה בשבילי לאמא שניה ואני הפכתי לבת בית. אין ספק שגורי לקחה את הכישרון מאמא שלה״.

שאר המשפחה הייתה מעורבת?

״באופן כללי יש להגר משפחה מדהימה: אבא מדהים ומלא בחוש הומור שלא הפסיק להצחיק אותנו ולהרים את המורל. אחות תאומה מסורה, עם הקשר הכי מפרגן ומדהים שיצא לי לראות; חברות מדהימה בין שתי אחיות שלרגע נראות אותו הדבר, אבל כשמכירים את שתיהן מקרוב כל אחת מיוחדת ומדהימה בדרך שלה, וכמובן אופה את העוגיות והעוגות הכי טעימות שיש. בן זוג מדהים, וכל המשפחה המורחבת שיצא לי להכיר מקרוב בשנה האחרונה, שכולם התגייסו למען הגר״.

צלחות ״לוחמות האש״

כפולה להגדה לפסח של אסופה

אקרלינג מספרת על צדדים נוספים של ברקת – הצמחונות והאהבה לחיות – שבאו לידי ביטוי גם בפרויקט הגמר. ״הגר הייתה צמחונית מגיל צעיר, אהבה אוכל בריא ומזין אבל בעיקר אוכל טעים. הכל אצלה היה מסודר וקומפקטי, אפילו האוכל שהיא הייתה מביאה למכללה היה מונח בקופסאות קטנות והכל היה מסודר בצורה מושלמת בתוך התיק שלה.

״היא מאוד אהבה בעלי חיים, בעיקר חתולים. כל חתול רחוב קיבל ממנה אהבה, דאגה וליטוף. היא הכירה את כל החתולים של שנקר באופן אישי ודאגה להם לא פעם ולא פעמיים לאוכל, תלרופות, ואפילו לווטרינר אם היה צריך״.

במקביל ולאחר הלימודים בשנקר, אפשר היה לראות עבודות של ברקת גם בחנויות עיצוב כמו אסופה ופאלפ ובתערוכות של לה קולטור. בשנה האחרונה היא החלה לצייר על צלחות דמויות, צמחים חיות ״וכל דבר שקפץ לה לראש. הגר יצרה ואיירה בכל כוחותיה עד הרגע האחרון. האמנות תמיד הובילה אותה קדימה ונתנה לה כוחות.

״בשנה האחרונה הגר עבדה תקופה בסטודיו קוניאק שנתן לה מקום לבטא את האמנות שלה, ועסקה בין היתר באיור תוויות ליינות דלתון. נטשה בוגוסלבסקי, מבעלות הסטודיו אמרה שהיא ׳שמחה שהגר תהיה חלק מרגעים יפים של אנשים עם היינות, רק בשמחות׳. זאת גורי שלנו, תמיד מלאה בשמחת חיים״.

The post הגר ברקת: במלאת שבוע למותה appeared first on מגזין פורטפוליו.


מרגי ובצלאל: האופנה היא המסר

$
0
0

לפני חצי שנה פנה המעצב פדי מרגי, אביו של כוכב הפופ יהונתן מרגי, אל שלי סתת קומבור, ראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, והציע לה לשתף פעולה. פדי, המייסד והבעלים של חברת המיתוג Talking Brands, מתמחה בבניית אסטרטגיה, מיתוג וזהות של ארגונים, חברות, מוצרים, אנשים ורעיונות במתן פתרונות חזותיים כוללים.

במקביל הוא משמש גם כמנהל האישי של בנו, אחד מכוכבי הפופ הבולטים בתעשיית המוסיקה המקומית בשנים האחרונות. שיריו הופכים ללהיטים, הוא מנהל זוגיות מתוקשרת עם כוכבת הפופ נועה קירל, מקיים שיתופי פעולה עם יוצרים נוספים, וכבר בתכנית הגמר של הכוכב הבא לאירוויזיון (שם הגיע למקום השני כשהפסיד לנטע ברזילי), החל לבסס את מעמדו כאייקון אופנה שמייחס חשיבות למראה, לא פחות מהתוכן.

סתת קומבור זיהתה את ההזדמנות ושידכה בין מרגי ל־12 סטודנטים בקורס ״לבוש לבמה, הדמות והבגד״, שמנחה המעצב דורון אשכנזי. במסגרת שיתוף הפעולה נדרשו הסטודנטים להתחקות אחר מרגי וליצור מערכת לבוש אחת, שתשמש אותו בהופעות ובצילומי קליפים, תוך שמירה על הייחוד והשפה האישית שלהם כמעצבים צעירים.

סער עילם

טטי כהן

יעל שולץ

הסטודנטים נפגשו עם מרגי מספר פעמים במהלך הקורס. הפגישה הראשונה התקיימה לפני פרוץ הקורונה, ולאחר מכן המפגשים התנהלו דרך הזום. במסגרת המפגשים הסטודנטים הכירו את עולמות ההשראה שלו מכמה הבטים: ארט, לוקיישנים, השפעה מסגנונות שונים, אמנים ופרפורמרים מזרמים שונים מעולם המוזיקה והאמנות. 

״הבחירה להתמקד במרגי הייתה מוצלחת נוכח העובדה שהוא לקח חלק פעיל בכל התהליך ושיתף את הסטודנטים בעולמו הפנימי ובהשפעות שהוא חווה בתחום האופנה והמוזיקה״, מספר אשכנזי. ״הסטודנטים יכלו לייצר מערכות לבוש התואמות את רצונותיו ושאיפותיו, למרות שתהליך העבודה דרש סנכרון בין כל מערכות הלבוש של הסטודנטים, מכיוון שכולן יועדו לאותה דמות. 

״ומכיוון שהעבודה נעשתה בתנאי קורונה, הסטודנטים היו גם אלו שיצרו לעצמם את חומרי הגלם שמהם יצרו את מערכת הלבוש: שילוב של חומרים ממוחזרים לצד עבודה עם חומרים חדשים״. 

למה דווקא מרגי ולא כל מוסיקאי אחר?

״כי יש בו משהו מעמיק מעבר למוסיקה שהוא יוצר. עולמות התוכן שלו רחבים וההשראות שלו באות משם: ברור שמדובר באמן שמושפע מאופנה ועיצוב שמשתלבים כולם לתוך המוסיקה שהוא יוצר. הוא בעצמו מגבש את הנראות שלו והופך להיות אייקון אופנה במקביל להיותו זמר״.

איך באה לידי ביטוי המעורבות שלו? 

״כמנחה הקורס היה לי חשוב שבכל התהליך הוא יהיה מעורב באופן מעשי, נוכח באופן אינטגרלי בתהליך העבודה ובשיעורים, וגם שיביע את דעתו. וכך היה: התרומה של מרגי הייתה משמעותית ובאה לידי ביטוי כבר במפגש הראשון עם הסטודנטים, שבו חשף בפני הסטודנטים את עולמות התוכן שמשפיעים עליו, כך שלסטודנטים היה קל להכיר אותו, את הצרכים והרצונות שלו.

״בהמשך, ועם פרוץ מגיפת הקורונה, הסטודנטים שיתפו את מרגי בזום בהתלבטויות שלהם, שלחו לו סקיצות ודרכי ביצוע אפשריות. הוא הגיב והביע את דעותיו הכנות לכל דבר וענין. במחצית הדרך התקיים יום מדידות שבמהלכו מרגי נחשף בפעם הראשונה למערכות הלבוש בתלת־ממד״. 

איך שיתוף פעולה כזה מסייע ללימודי הסטודנטים? 

״אנחנו יודעים שלא כולם יהיו מעצבי אופנה ביום שאחרי וזה בסדר גמור, ולכן מתפקידי הוא לפתוח ולחשוף אותם לאפשרויות נוספות. אחת מהן היא לעבוד מול פרפורמרים כמו מרגי: לדעת לשאוב ממנו השראה ולבטא דרך כך את עצמם״.

אופנה היא כמו מוסיקה

כל תהליך העבודה התנקז ליום צילומים שהתקיים במוזיאון העיצוב בחולון, שם דגמן מרגי את 12 הדגמים הנבחרים. אז הוא גם סיכם את שיתוף הפעולה ואמר ש״הפרויקט עם הסטודנטים מהמחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל היו אחת החוויות המעניינות ביותר שעשיתי במהלך הקריירה שלי.

״כל לוק קיבל את הפינה ואת הסטייל שלו. אני נחשף מידי יום לעוד ועוד סגנונות, למעצבים מוכשרים, לטרנדים. אופנה היא כמו מוסיקה – זה דבר דינמי, חי ונושם, אז בלתי נמנע שהסטייל שלי ישתנה גם הוא. נהניתי מאוד, אני מודה על החוויה וההזדמנות״.

אביב בלאש

הילאל סרסור

גבריאלה ג׳ייז

שישה סטודנטים מספרים על מערכות הלבוש הבולטות בפרויקט. הילאל סרסור: ״רציתי לעצב דגם שמרגי יתחבר אליו ולכן עיצבתי דגם אובר־סייז ונוח, שעוצב בהשראת טכניקות של שזירת בגד אחד למשנהו, כך שהשניים משלימים אחד את השני ויוצרים מערכת לבוש חדשה ושונה. הדגם מעוצב משני סוגי בדים: הבד הלבן תפור על הבד הירוק, ומתוך כך שני הבדים משתלבים זה בזה ויוצרים פטרן ייחודי שממנו נוצרה המערכת״.

סער עילם: ״בחרתי ליצור מערכת לבוש מפריטי ג׳ינסים ממוחזרים. נושא הקיימות צובר תאוצה בעולם האופנה וחשוב להציג אותו. ההשראה הגיעה מאופנת רחוב ובהתאמה לסגנון הלבוש של מרגי״.

אביב בלאש: ״כשראיתי את מרגי רציתי לעצב לו מערכת לבוש שתבלוט בסביבה ותתן אמירה אופנתית מיוחדת ונועזת כיאה לסטאר כמוהו; רציתי להוציא אותו ממקום הנוחות שלו ולעצב לו בגד שהוא לא חשב שילבש. בניתי מערכת לבוש של שני חלקים (ז׳קט וחצאית): את הז׳קט חוררתי ידנית מסביב לצוואר,
ואת החצאית גזרתי באלכסון על מנת שתהיה לה נפילה מעניינת. חלק מההשראה שלי היה אוסף תכשיטים יהודיים ממוזיאון ישראל בירושלים: משם הגיע הרעיון והצורה של החיתוכים ושל הצבע הירוק, הצבע הירוק הבולט״.

גבריאלה ג׳ייז: ״בחרתי לשלב בין צבעוניות מרעננת וצעירה לטקסטיל שיצרתי בטכניקה ירוקה, התואמת את רוח התקופה. הטקסטיל נוצר משימוש בשקיות סופר שכיכבו בבתים של כולנו בזמן תקופת הסגר עקב משבר הקורונה״.

יעל שולץ: ״שילבתי סטריט־סטייל עם הבט מחויט וצורות גיאומטריות. ההשראה לגזרת הדגם מגיעה מסגנון הלבוש הספורטיבי – מכנסי כדורסל וסווטשירט אוברסייז עם קפוצ׳ון. את יריעות הטקסטיל יצרתי מחומרים ממוחזרים – ג׳ינסים וחולצות מכופתרות, והשתמשתי בחיבור מגוון חולצות סול״. 

טטי כהן: עיצבתי אוברול וג׳קט ללא שרוולים היוצרים שילוב בין העולם המחויט, שממנו אני שואבת השראה בעיצובים שלי, לעולם ה׳סטריט׳ שממנו מגיע מרגי״.

אסף כץ

אפרת אישטו

מיכל שרון

אופיר לב

צגה גברזגי

אמבר שכטר

The post מרגי ובצלאל: האופנה היא המסר appeared first on מגזין פורטפוליו.

תומר אפלבאום // דגל שחור

$
0
0

הפרטים הטכניים

דגל שחור, צילום רחפן של הפגנת הדגלים השחורים נגד השחיתות השלטונית וראש הממשלה נתניהו, כיכר רבין, תל אביב. העבודה צולמה בתאריך 19.4.2020, פורסמה לראשונה בעיתון הארץ, וזכתה במקום הראשון בקטגורית Life Under COVID-19 בתחרות תצלומי הרחפנים Drone Photo Awards. 

מי אני

תומר אפלבאום, יליד ישראל, בן 42, נשוי +2, חי בתל אביב, בוגר מכללת הדסה וצלם בעיתון הארץ משנת 2004. צילמתי לספרים שונים (ביניהם 52 שבועות 52 דגים), הצגתי בתערוכות, אוהב לחייך 🙂

העבודה

לא רציתי להרים את הרחפן תוך כדי ההפגנה אז הרמתי ממש כמה דקות לפני תחילתה. חשבתי שעדיף לי לצלם את הזווית הפחות סטנדרטית מהפרופיל, ולא מחזית ההפגנה; היה לי רעיון לשים את המגן דוד של תומרקין כמה שיותר במרכז, והסדר המופתי של המפגינים בשילוב התאורה באותו רגע היה לא צפוי.

זה נורא מוזר לי לראות איך הצילום הזה נהיה סמל של תקופה. אני גדלתי על צילומים שבהם היה ״רגע מכריע״: רגע שבו כל מרכיבי התמונה השונים נפגשים בהרמוניה מושלמת ליצירת רגע חד פעמי. הצילום הנ״ל, אין בו שבריר שניה של רגע כזה אלא יותר הקפאה של מצב.

מצב של תקופה ומחאה עם כל הסימבולים: אנדרטת השואה והתקומה של תומרקין, רבין, נרות שכמעט ויוצרים את המילה ״דמוקרטיה״ (גילוי נאות: לא ראיתי את זה בזמן הצילום), דיוקנו של ארדואן, הדפוס המשורג של אבני הכיכר שפרוס כמו שטיח, הריחוק החברתי של הקורונה, הסדר הכל כך לא ישראלי שניחן בסוג של צייתנות לא לבנטינית, שנבע מתפיסת מציאות ואמונה בצדקת דרך המחאה, צייתנות שלתחושתי לא תחזור עוד לנוכח הרוח הציבורית כיום. המבט מלמעלה מנטרל הרבה רעשים ומחדד את הגרפיות של עצמים, וזה משחק לטובת התמונה. 

תעבירו את זה הלאה

היית רוצה שהצילום יצליח להיכנס ל־(WPP (world press photo, תחרות צילום העיתונות המובילה בעולם. גם חלום מקצועי וגם באופן כזה התמונה תזכה לנצח מסוים.

רועי פלג, יום הזכרון, קרית שאול

פלוס אחד

תמונתו של רועי פלג עומד ומצדיע מעל קבר בחלקה הצבאית בקרית שאול ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל, יום שבו הציבור התבקש לא להגיע לבתי העלמין. רועי כיום הוא דמות בולטת במחאת בלפור.

בצילום החדשותי רוב האינטראקציות שלי עם מצולמים הם בגובה הקרקע וישירות, ולא אוותר עליהן אף פעם. לרחפן יש יכולת להיות רואה ואינו נראה וזה כיף לא רגיל, וגם פתאום אפשר לראות ולהראות את העולם מזוויות חדשות וזה מדליק.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post תומר אפלבאום // דגל שחור appeared first on מגזין פורטפוליו.

שחר פרדי כסלו יעמוד בראש בית הספר לאמנות בשנקר

$
0
0

המועצה האקדמית העליונה של שנקר אישרה את המלצת ועדת האיתור למנות את ד״ר שחר פרדי כסלו לעמוד בראש בית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר. כסלו, יליד 1982, עוסק באמנות במנעד רחב של משחקים, קולנוע וטכנולוגיה, וכן בחקר תולדות הפילוסופיה בזיקה למדעי הרוח הדיגיטליים.  

עבודותיו הוצגו בבמות מרכזיות בשני העשורים האחרונים. בשנים 2019-20 הוצגה תערוכה גדולה מעבודותיו במוזיאון תל אביב, משחקים 2013-19. ספרו ״תנוכים משושים, שיניים רכות וחידות אחרות״ עתיד לראות אור בהמשך השנה.

משנת 2017 הוא מכהן כיושב הראש של איגוד האמנים הפלסטיים. בשנת 2016 השלים דוקטורט בדברי ימי הפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, עם התמחות באידיאליזם הגרמני של ראשית המאה ה־19. קודם לכן השלים תארים שניים בקולנוע ובתולדות הפילוסופיה, באותו מוסד. מתגורר ביפו, ולו שני ילדים. 

מתוך התערוכה של שחר פרדי כסלו במוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

״אני שמח להצטרף לבית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר, שלמרות גילו הצעיר הצליח לצבור מורשת מפוארת״, אמר כסלו בתגובה למינוי. ״בית הספר פועל בתוך אקדמיה לעיצוב והנדסה, מוטת חדשנות. בתור שכזה, הוא בעמדה להכשיר לא רק אמנים במובן המסורתי, אלא גם ישויות ביניים על התפר שבין האמנות לעיצוב או להנדסה: ישויות יצירתיות, חושבות, חקרניות, יזמיות ועתירות אמצעים: אנשי מחקר ופיתוח.

״האמנות במובנה הצר נמצאת במשבר, ומעט מחווירה נוכח הפרץ היצירתי שחווים תחומים סמוכים – כמו הטלוויזיה, המשחקים, הטכנולוגיה, העיצוב, ואפילו הקומדיה. בית הספר ינסה להניע את האמנות לעבר אלה, ולעודד אותה להתרבות איתם.

״האמנות היא שמורה המשלבת מלאכה, עיון מופשט ורוח־שטות. כאקדמיה, תפקידנו לטפח את שלושתם: לוודא ששלוש האגפים חיים יפה ביחד, מאוזנים פחות או יותר, וניזונים זה מזה״.

לקריאה נוספת

The post שחר פרדי כסלו יעמוד בראש בית הספר לאמנות בשנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

אבי סבג: להבין שהשונות היא עוצמה ולא חולשה

$
0
0

יובל:

הי אבי, מה שלומך? איך עוברים עליך ימי הסגר השני?

אבי:

שלומי בסדר: ימים טרודים בעיקר לקראת ההיערכות לפתיחתה של שנת הלימודים, מחשבות ורעיונות שנודדים להם על הכיוון הנכון, וכמובן באופן כללי ועקרוני דאגה לעתיד החברה בישראל בעקבות השסעים שנחשפים באופן חד בחצי שנה האחרונה. אני משתדל לקרוא, לכתוב ולהתחבר לרעיונות יצירתיים חדשים

יובל:

כן, אני רק יכול לשער לעצמי איזו חוסר ודאות זה לנסות לתכנן שנת לימודים חדשה בתקופה כזו. אבל בוא נדבר על רעיונות יצירתיים חדשים: המוזיאון הווירטואלי של מוסררה. תגיד עליו כמה מילים, מה קורה בו, איך הוא נולד

אבי:

הרעיון נולד לפני מספר שנים, מעין חזון של הקמת מוזיאון לאמנות וחברה במוסררה, כחלק מהאידאולוגיה של בית הספר והמחוייבות שלו לסביבה המיידית שהיא תמיד טעונה, משתנה, אך גם מתגמלת.

השתעשתי עם משחק המילים מומה (המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק) לעומת המומו MuMu, מוסררה מיוזיאום, כמעין יציאה למרחב אלטרנטיבי. והנה על רקע הקורונה והמעבר לסביבת קיום וירטואלית, החלטתי לממש את הרעיון שהוא הרבה יותר פשוט מהקצבה פיזית של מוזיאון, ולכן ה־V בשם המוזיאון, VMUMU

יובל:

ומה קורה במוזיאון?

אבי:

המוזיאון תוכנן על בסיס התוכניות האדריכליות של הבניין ההיסטורי היפה והמהמם שבו בית הספר פועל, בטכנולוגיה של סריקה צילומית בלייזר, כך שהחוויה הפיזית והאיכויות הטקטליות של הבניין נוכחות. 

הוא הונח על פלטפורמה של תוכנה המששמשת למשחקי מחשב (יוניטי, והודות לתבונתו הטכנולוגית של טל הרינג, מורה במוסררה), יחד עם כוחות נוספים: טל שטרן, מעצב גרפי שלנו, ואיילת השחר, שיחד איתי מגבשת את תוכנית התערוכות בגלריות שלנו.

אבי סבג. צילום: אסף אלבוחר

Lawetlat'la, Washington State. צילום: Tim Keenan Burgess

Harvest Moon. צילום: דנה שחר

המוזיאון מאפשר שיטוט במרחבי הבניין באופן עצמאי בחוויה חושית אודיו־ויזואלית, כמו גם בנייה ואוצרות של כמה תערוכות במקביל ופרישה של קומות המוזיאון לכלל מהלך מורכב ומופעים. הכוונה בהמשך לבנות נדבך נוסף שבו יוצג אוסף האמנות של בית הספר, ובכך לחשוף מאות עבודות אמנות עכשוויות לקהל הרחב. אין מרתף, אין מחסן, הכול נגיש ושקוף

יובל:

מעניין שאתה אומר שהרעיון נולד לפני מספר שנים. מהבחינה הזו הקורונה האיצה תהליכים והכתיבה מהלך מסוג אחר, שכמו שאתה אומר, אולי מתאימה יותר לרוח בית הספר (״אין מרתף, אין מחסן, הכול נגיש ושקוף״)?

אבי:

ממש כך

יש לנו חובה מוסרית לשכונה, לאופיה האדריכלי, ובעיקר לבניין ההיסטורי המיוחד הזה, שאופף בתוכו אירועים, סיפורי חיים ועומק אנושי. התפר שבו אנחנו שוכנים הוא רגיש, פגיע, וכל פעולה אמנותית ראויה מאפשרת עוד שלב בריפוי הפצעים

יובל:

אבל למה לתכנן אותו על בסיס התוכניות האדריכליות של הבניין ההיסטורי הפיזי? הרי העולם הדיגיטלי מאפשר חופש פעולה מלא, להתחיל מאפס

אבי:

נכון. אני חש שיש לנו חובה מוסרית לשכונה, לאופיה האדריכלי, ובעיקר לבניין ההיסטורי המיוחד הזה, שאופף בתוכו אירועים, סיפורי חיים ועומק אנושי. כל פעולה שלנו תמיד ולבסוף מתחברת ומתכתבת בדרכים שונות ומשונות עם המקום, השכונה ואנשיה. התפר שבו אנחנו שוכנים הוא רגיש, פגיע, וכל פעולה אמנותית ראויה מאפשרת עוד שלב בריפוי הפצעים. כל תערוכה מתחילה מאפס, מרעיון שנרקם ומתהווה, אך היסודות נטועים במקום

טראומה ופציעה עמוקה

יובל:

זה הזמן לעבור לתערוכה הראשונה במוזיאון הווירטואלי, ולספר איך התגלגלתם לצד השני של העולם ואיך היא קשורה לתפר הזה שאתה מדבר עליו

אבי:

נבחרנו על ידי משרד החוץ האמריקאי והמרכז האמריקאי לתרבות בירושלים, לייצג את ישראל כגוף יוצר ומוסד חברתי, בתכנית בשם CCH  – Communities Connecting Heritage. תוך חיבור לארגון חברתי מארצות הברית, Wisdom of The Elders, נוצרה זיקה ביננו לבינם, שהחלה בהתכתבויות עם צאצאי הנייטיב־אמריקנס, או הפירסט־ניישן כפי שהם מעדיפים להגדיר את זהותם.

הם פועלים לשמר את חוכמת התרבות שלהם: לשמר סיפורים ולהתחבר לזהות הדחויה והמוכחשת על ידי המתיישב הלבן. יש שם טראומה ופציעה עמוקה, והנה לך המצע לחיבור. 

התכנון המקורי היה למסע של ביקורים הדדיים. לנו התמזל מזלנו כי חזרנו ממש ימים ספורים לפני שהעולם נסגר: דנה שחר, שעוסקת בקשרי חוץ; אסף אלבוחר, מורה ובוגר מוסררה; ילי רייכט, בוגרת בית הספר; ושירלי גופר, ראש התוכנית לפוטותרפיה שלנו, תכנית שבזמנו הייתה הראשונה בעולם.

הם מאוד התלהבו מהרעיון של צילום וריפוי ומהעשיה שלנו מול קהילות, שבבסיס שלה איסוף סיפורים, צילומים ויצירה של תהליך, המכיר באחר ומכבד את הנרטיב שלו. כל זה מתגלם בפרויקט היחודי שלנו, אוסף מוסררה, שאפשר למצוא באינטרנט

יובל:

הגעתם לצפון מערב אצרות הברית ואז מה?

אבי:

הגענו סמוך לאוקיינוס השקט, פגשנו קבוצה של אנשים מדהימים, חמים, שהושיטו יד וסחפו אותנו למסע תרבותי ואנושי, למפגשים עם משפחות של צאצאי הנייטיב; ליערות־עד, נהרות שוצפים והאוקיינוס העצום, שהם היסודות שמהם ינקו הנייטיבס את מורשתם וחוכמתם

יובל:

נשמע כמו חוויה יוצאת דופן

אבי:

כן, עד עכשיו אנחנו מנסים להבין את עוצמת החוויה, שביטויה המסויים בתערוכה ההר המעשן: מאונט סנט הלן המאוד מקודש לנייטיבס מזה דורות

James Jaime & Vince Penn

Angelica Penn

Jordan Wheeler

יובל:

מה אם כך מוצג בתערוכה?

אבי:

בתערוכה מוצגת סדרה מקיפה של פורטרטים של האנשים שפגשנו. הקמנו סטודיו לצילום והענקנו להם מרחב לנראות ולהעצמה. חלק בחרו להצטלם עם בגדים מסורתיים וחלקם כפי שהם. זאת לצד עבודות וידאו שתעדנו מתוך המסע, שבהן חלקם נוכחים פרונטלית, מספרים ושרים בשפתם הילידית; וצילומים שצילמנו במרחבים השונים שבהם ביקרנו, צילומים שהם צילמו ועבודות וידאו מהארכיון של הארגון הילידי: מעין תערוכה קבוצתית משותפת שמוצגת בתוככי המוזיאון.

אל המוזיאון מגיעים תוך שיטוט וירטואלי במרחב מדומיין שמגלם את עוצמת החוויה מהמרחבים, האנשים והמקומות שבהם היינו, כך שהצופה־מבקר יכול להיפגש לדוגמה עם הרבסט מון, מספרת סיפורים החיה בצריף בודד בלב יער־עד ממש; או את ג׳ורדן המדהים, שאירח אותנו בביתו סמוך לנהר קולומביה (אני מקווה שאני לא טועה) וסיפר על האתגר והמאבק בשמירת המסורת ועל המלחמה של הילידים בעבר על קיום לצידי הנהר.

יצרנו טוטם שניצב בלב המרחב הווירטואלי: הטוטם נבנה על בסיס של צילום מטוטם של הנייטיבס במקום שנקרא לה פוש (LaPush), שם הייתה לנו חוויה מטלטלת ומפעימה עם ילדי המקום השוכנים על שפת האוקינוס הגועש

יובל:

אני תוהה איך נמנעים מליפול למה שנקרא לו כרגע מלכודת האדם המערבי, שמגיע לילידים ומצלם אותם בעין שלו, במין נקודת מבט קולוניאליסטית, שגם אם לא התכוונתם אליה יכולה לצוץ שם

אבי:

סוגיה טעונה. נרקם איתם קשר אנושי, מכיל והדדי, ולכן היה לי חשוב להציג את העבודות שהם יצרו בכפיפה למבט שלנו. כל כך השתוקקנו שהם יבואו, אבל המציאות טפחה על הרצון הזה. וזה עוד יקרה: הכוונה לשתף אותם בארועי פסטיבל מוסררה־מיקס שלנו, לחבר אותם לתכנים של הפסטיבל כשותפים אמיתיים.

ההתערבות שלנו במבט הצילומי־תיעודי הייתה מינורית ונאיבית, וככל שהיה אפשר הראינו להם כל פריים כשותפים. אבל כן, המתח של לבוא מבחוץ, השתדלנו ככל יכולתנו לא להיות שיפוטיים ולהתחבר לענווה שלהם ולחום

ככל שהיה אפשר הראינו להם כל פריים כשותפים. הדיאלוג איתם היה מתוך צורך שלהם לבטא את עצמם, את הסיפור שלהם. בסוף הם אמריקאים שנאחזים בתרבות הנכחדת שלהם ומנסים לשמר אותה, ובעיקר לשתף ולהרחיב את המעגלים

יובל:

הם אמרו משהו? מה אתה יכול לספר על הדיאלוג איתם?

אבי:

היו צילומים שהם אהבו יותר, ושמאוד היה חשוב להם לקבל עותק (שלחנו להם). הדיאלוג איתם היה מתוך צורך שלהם לבטא את עצמם, את הסיפור שלהם, את המתחים בתוככי החברה האמריקאית, ולחבר אותנו להיסטוריה. בסוף הם אמריקאים שנאחזים בתרבות הנכחדת שלהם ומנסים לשמר אותה, ובעיקר לשתף ולהרחיב את המעגלים

יובל:

מענין אותי אם כך עם איזה תובנות חזרת משם: גם בכלל וגם לגבי מה שקורה פה בארץ

אבי:

בעיקר תחושה של הכרת תודה על הדרך שבה הם אירחו אותנו, בפתיחות אנושית. הם לא סיפרו על עצמם באופן הכי אישי ואינטימי – טרגדיות, אובדן וכאב, ארגומנטים שיש בכל מקום. בין השכבות אפשר היה להבחין במצוקה ובמוחלשות שממשיכה לחלחל אצל חלקם מדור לדור: יש בהם פתיחות גדולה, לא שטנה לממסד אלא הבנה עמוקה שהם חייבים להמשיך ולהלחם על הזכויות שלהם.

לגבי מה שקורה בארץ, בעיקר המחשבה על סולידריות שהולכת ונשחקת ועל הצורך להמשיך להעמיק את החינוך לקבלת השונה, ולהבין שהשונות היא עוצמה ולא חולשה. לבסוף כולנו הסכמנו שלמרות הכל לפחות עד עתה  ישראל היא אחיזה קיימת ונוכחת. נחשפנו לפני עשרה ימים לשריפות הענק בדיוק במקומות שהיינו בהם. ידידינו שלחו לנו צילומים והגדירו את סופת האש כסוף העולם

Tahahawat Sablan

Chegsa Jackson

Rio Jaime

יובל:

תגיד, אפרופו סוף העולם ובכלל: רציתי לשאול אם אתה אופטימי, אבל נראה לי שהתשובה היא כן אחרת לא היית מנהל מוסד חינוכי. אז אולי השאלה היא למה? או איך אתה מצליח לשמור על אופטימיות?

אבי:

אני אופטימי אך גם מודאג: לא על עצמי ומעצמי אלא מההתמודדויות והאתגרים של צעירים, ביניהם ילדיי ונכדי אלישע. אני מצליח ככל האפשר בעיקר כי כאנשים יוצרים, וגם בתפקידי כמנהל של בית לאמנות, אני מאמין שיש לנו תפקיד להמשיך ליצור, לתמוך בצעירים הללו שאט אט נתלשים, ולכוון אותם להתחבר לכוחות היצירה שלהם. 

עם הרבה מדיטציות של חמלה ואהבה בעיקר לאנשים שאני פחות מסכים איתם. אני מנסה ככל שניתן, לא מצליח…

יובל:

כן. זה לא פשוט. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

אבי:

אני מקווה שלכולנו תיפתחנה הזדמנויות חדשות לשיטוט בעולם, לחורף סגרירי אך בלי סגר ובריאות

יובל:

בהחלט. ושתהיה שנה טובה

אבי:

שנה טובה!


ההר המעשן
אוצר: אבי סבג
המוזיאון הווירטואלי של מוסררה
משתתפים: אסף אלבוחר, קונו בירצ׳ום, טים קינן בורגס, שירלי גופר, הארווסט מון האוול, אבי סבג, שישקה ג׳קסון, דוויין ליין, לי רייכרט, דנה שחר

Tahahawat Sablan & Chesga Jackson

The post אבי סבג: להבין שהשונות היא עוצמה ולא חולשה appeared first on מגזין פורטפוליו.

גיא חיות יעמוד בראש המחלקה לאנימציה במנשר

$
0
0

גיא חיות, אנימטור ומאייר, נבחר לעמוד בראש המחלקה לאנימציה במנשר. חיות, בוגר המחלקה לאנימציה במנשר, החל את עבודתו כפרילאנסר עוד בזמן הלימודים, ועד היום מנהל עסק עצמאי לאנימציה, איור, ציורי קיר ותערוכות.

הוא אצר שתי תערוכות המשלבות אנימציה ואיור במסגרת שבוע האיור 2016 ו־2018, והציג תערוכות יחיד בגלריות שונות בתל אביב ובניו יורק. בנוסף השתתף בשני הפרוייקטים של מוזיאון הפופ־אפ בתל אביב, כצייר כמפיק וכאוצר.

״אני מתרגש לצאת לדרך חדשה עם המחלקה לאנימציה״, אמר חיות בתגובה למינוי. ״יוני שלמון עשה עבודה מדהימה במשך שש שנים והייתי עד לכך עוד כסטודנט במחלקה. ״המחלקה במנשר פונה לאנימציה הן מנקודת מבט של מבע קולנועי והן מהכיוון של אמנות ניסיונית או מופשטת. בכך היא פותחת קשת רחבה של פרשנויות ויצירות משלל סוגים וצבעים.

״צוות המרצים והשילוב בין הפן הטכני לחשיבה אמנותית גידלו דורות של אנימטורים עסוקים ומוצלחים, ורשימה ארוכה של סרטי גמר עטורי פרסים שהשתתפו באין־ספור פסטיבלים ברחבי העולם. 

אחת המטרות שלי היא למצוא את האיזון הנכון בין חשיבה של תעשייה לחשיבה אמנותית יצירתית, ולאפשר סביבת לימודים מפרה ויסודית ככל האפשר לדור הבא של האנימטורים בארצנו, ליצור שיתופי פעולה בתחומי האמנות השונים כמו אנמנות פלסטית, קולנוע, כתיבה, תקשורת חזותית  ומוסיקה, ולייצר עולם חדש ומצויר שכולנו זקוקים לו בימים אלו״.

עודד ידעיה, מנהל מנשר, מסר ש״לאחר שש שנים מסורות ומושקעות שבהן כיהן כראש מחלקת אנימציה, ביקש יוני שלמון לפרוש, להשתלב בתעשיה ולהשקיע יותר מזמנו בעבודה עצמאית. גיא חיות, יוצר מוכשר ובוגר מצטיין של מנשר מלפני שש שנים, מלווה אותנו בהדרכות, באוצרות ובתחומים נוספים. היכרותו עם רוח מנשר תעזור לו להיכנס לנעלי קודמיו במהירות ולקדם את המחלקה״.

The post גיא חיות יעמוד בראש המחלקה לאנימציה במנשר appeared first on מגזין פורטפוליו.

דרורית גור אריה: מזימות בין־לאומיות, גרסת האוצרת

$
0
0

חגית:

שלום דרורית, שנה טובה 🌷 מה שלומך?

דרורית:

הי חגית, שלומי טוב. מנסים להישאר אופטימיים בימי סגר

חגית:

ממש כך. איך מתקדמות ההכנות לשנת הלימודים?

דרורית:

עובדים מסביב לשעון. תוכנית האוצרות כבר מלאה והבינוי במתחם החדש והנפלא של סמינר הקיבוצים באחד העם 9 מתקדם במירוץ נגד הזמן, וכך גם הגלריה במקום

חגית:

שאת אחראית גם עליה?

דרורית:

כן, לצד אחריות על תוכנית האוצרות

חגית:

תתחדשי! גם קודם פעלה גלריה לצד התוכנית לאוצרות?

דרורית:

לא, הגלריה היא מיזם חדש במתחם החדש. היא פונה אל הרחוב ורחשיו

חגית:

נשמע שילוב מאוד מוצלח. אני מבינה נכון שהגלריה והתוכנית ללימודי אוצרות יהיו קשורות זו בזו?

דרורית:

הגלריה תשמש למחקר ולתוכנית ותפעל גם באופן עצמאי. כבר מתוכננות מספר תערוכות, ביניהן חלון הסאונד, שעכשיו מוצג בפריז וברלין, וקודם לכן היה בלונדון

חגית:

לא במקרה דיברת על כך שהגלריה פונה אל רחשי הרחוב… זה מתחבר למיזם האוצרותי שבו את מעורבת בחודשים האחרונים

דרורית:

נכון. התערוכה של חלונות סאונד היא מיזם ראשון של ״בלקוני״ – רשת בין־לאומית של אוצרים עצמאיים בעיקר, הקשורים גם לאקדמיות. זו יוזמה משותפת שלי, יחד עם האוצר דורון פולק וד״ר מייקל לזר – חוקר ביולוגיה ימית, שהוא גם אמן. בחלוקת התפקידים בינינו דורון יזם ומנהל אמנותי, ומייקל מנהל הפיתוח. אני משמשת כאוצרת ראשית של הרשת ואחראית על תכני התערוכות ועריכתן

דרורית גור אריה. צילום: דוד עדיקא

חגית:

זו רשת חדשה שיזמתם את הקמתה או שרק הפרויקט חדש?

דרורית:

זו רשת חדשה שאנחנו יזמנו את הקמתה, כמענה לתקופה שבה לא יכולים לשנע תערוכות (תערוכת היידיש באמנות עכשווית, שעליה אני עובדת עם טל שוורץ וולאדק טטנציק, ממתינה לנסוע ללובלין). 

הרשת שואפת לייצר פלטפורמה דינמית ברוח התקופה, לדיאלוג בין־לאומי על אוצרות, מרחב ציבורי, ועתיד האמנות בעולם המשתנה. היא מהרהרת על מוסד התרבות, הקהל, הנגשה של חומר אמנותי ושאלות ביחס למרחב הפנימי, החיצוני, הפוליטי והאנושי.

הרשת שואפת לייצר פלטפורמה דינמית ברוח התקופה, לדיאלוג בין־לאומי על אוצרות, מרחב ציבורי, ועתיד האמנות בעולם המשתנה. היא מהרהרת על מוסד התרבות, הקהל, הנגשה של חומר אמנותי ושאלות ביחס למרחב הפנימי, החיצוני, הפוליטי והאנושי

הפרויקט הראשון שלנו נקרא ״שדר/הפרעת תקשורת״, והוא מבקש לחקור על רקע התקופה את פעולת השיבוש וההפרעה. להציע פיענוח, קוד, מילון מונחים בקשר לרעש הפנימי והחיצוני. שאלתי מחשבות בהשראת מניפסט הדאדא של צארה

חגית:

מעניין לחשוב על הקשר בין הדברים: הדאדא צמח כתנועת נגד, בתקופה של התרסקות הוודאויות אחרי מלחמת העולם הראשונה. היום, 100 שנים קדימה, אפשר לדבר על משבר דומה מבחינת תחושת הביטחון שמתערערת, אי־ודאות לגבי השינויים שעוד צפויים לנו…

רק הרקע כמעט הפוך – הדאדא הגיע אחרי שבר וחורבן, התקופה כעת היא תחילתו של שבר אחרי שפע ושגשוג

דרורית:

בהחלט מדוייק. זו הייתה גם המחשבה שלי כאוצרת הפרויקט. הדאדא עסקו בשבר שפתי ועכשיו שוב נדרש רגע של התכנסות לשוב לחשיבה צלולה על ההתנהלות האנושית, החברתית, האקולוגית והפוליטית. הרגשתי שוב, אולי כמי שעוסקת בשנים האחרונות בהבטים שונים של שפה, דימוי וסאונד, שדרך שיבוש וחיתוך שפתי אפשר לחדד מחשבות. ואכן, יחד עם האוצרים השותפים מרחבי העולם בחרנו עבודות של אמנים העוסקים בסאונד, רעש, שיבוש.

היצירות מוצגות בחלונות ראווה של גלריות סגורות. לכל דימוי שמוצג בחלון יש ברקוד שאפשר לסרוק בטלפון הנייד, ובעקבות הסריקה נשמעת עבודת סאונד ולעיתים גם וידאו. נוצר סוג של תחביר חדש, שעובד עם העוברים במרחב בציבורי, צופים אקראיים, לעיתים טרודים בענייני היום שלהם

צילום: פול מאלון

דויד בלור

חגית:

מי הם האוצרים השותפים לפרויקט? מאיפה הם?

דרורית:

הרשת מונה כ־12 אוצרים, ביניהם סטפן אפיצלה היצ׳קוק מניו יורק, אוצר צעיר ומנהל הגלריה באוניברסיטת פורדהיים בלינקולן סנטר; יאן פון וונסל, אוצר ומבקר אמנות מאוניברסיטת פילזן בשוודיה (הוא עצמו גם מוזיקאי וחבר בלהקת רוק); סאניה פאפא, היסטוריונית אמנות מפריז ויוון, שהייתה האוצרת של הביתן היווני בביאנלה בוונציה ב־2005 וניהלה את המרכז לאמנות עכשווית בסלוניקי.

עוד ברשימה: האמנים־אוצרים ניקולה רי ופול מלון, שהם חלק מקולקטיב אמנים ואוצרים שהקימו גלריה מצויינת במזרח לונדון, וחוקרים את הבט הסאונד הסביבתי, כמו גם זה שברשת האינטרנט. ויש עוד אוצרים מפולין, איטליה, קנדה ועוד. כל אוצר בחר לפרויקט אמן או אמנים על פי התמה שהצעתי, של שדר והפרעת תקשורת. התערוכה מתרחבת עכשיו גם לברצלונה ולהודו

חגית:

ולמה היא צריכה חללים ״אמיתיים״? מדובר בברקוד שמעלה את הסרטון/עבודת סאונד בטלפון או המחשב האישי?

דרורית:

פרויקטים בתוך הרשת היו בשפע בתקופה האחרונה, עד לעייפה. חלון הסאונד נועד לאפשר חוויה אמנותית דינמית במרחב הציבורי. היא מיועדת לאינטראקציה עם הרחוב, מתוך המחשבה על הנתק שנכפה עלינו החודשים האחרונים בין מרחב פנימי וחיצוני. אנשים יזמו במרפסות מופעים וקונצרטים. כאן הכוונה מראש הייתה סאונד ברחוב, להעניק חוויה למי שחולף ברחוב. 

פרויקטים בתוך הרשת היו בשפע בתקופה האחרונה, עד לעייפה. חלון הסאונד נועד לאפשר חוויה אמנותית דינמית במרחב הציבורי. היא מיועדת לאינטראקציה עם הרחוב, מתוך המחשבה על הנתק שנכפה עלינו החודשים האחרונים בין מרחב פנימי וחיצוני

העבודות שנבחרו עוסקות בחלקן בשאלות ובהשלכות של התכנסות, על משמעויותיה המורכבות. לדוגמה, האמנית אלכסנדרה נובה מפרו, שנבחרה על ידי פליס הפטזדר משוודיה, יצרה מסע ויזואלי־גרפי על מעמד האישה באמריקה הלטינית. סלין לה טריר הקנדית עוסקת בעבודתה ״מסכה 19״ באלימות הביתית נגד נשים שנתקעו בבית.

ברלין. צילום: רולף־מריה קרוקלס

בכל העבודות יש קשר בין הדימוי והסאונד כשתי שכבות של עבודה אחת. המונטאז׳ הקולי של גיני מרקטו, אמנית יוונית־אמריקאית; תיבת סאונד שיצר דוד בלור הבריטי, שעובדת בין פעולה לתגובה, כעבודה הוליסטית אחת. גם העבודות של אמנים ישראלים שנבחרו לפרויקט – גיא גולדשטין, ז׳וזף דדון (ריף כהן אורחת) אביעד סימנס ודור זליכה לוי – חוקרות מצב רגשי מוזיקלי ומחברות את הקול לדימוי ספציפי

חגית:

אבל לא צריך להיות במקום פיזית (מול החלון של הגלריה בלונדון או בברצלונה) כדי לראות ולשמוע את העבודה, נכון?

דרורית:

צריך. הברקוד נמצא על הדימוי בחלון, כשסורקים אותו עולה הסאונד. הדימויים הוצבו במחשבה על מרחב תצוגה, יש הקשרים בין העבודות וכמו בתערוכה, זה הצריך מחשבה איך מחברים, תולים, ואיך כל סאונד מוביל לשכבה או לרובד הבא. אפשר היה לייצר זאת ברשת, אבל לא זו הייתה הכוונה

חגית:

עלו יוזמות יפות ויצירתיות בתקופה הזו. רשת האוצרים שהקמתם, היא בסיס לתוכניות פעולה נוספות שאת רואה באופק?

דרורית:

כן, הרבה יוזמות טובות, ואולי זה גם האור בתקופה החשוכה הזאת. הרשת מתכוונת להמשיך לפעול בפרויקט נוסף באביב, שגם הוא יהיה ככל הנראה תגובת שרשרת בין אמנים ואוצרים ברחבי העולם

חגית:

את יכולה רגע להתעכב על פעולת השרשרת, איך זה עובד?

דרורית:

זה מודל שעדיין בעבודה. דורון, מייקל ואני – צוות האוצרות והפיתוח – צריכים עדיין לעבוד על הסוגיות הלוגיסטיות והאמנותיות, עם כל האוצרים השותפים ברשת. מקור ההשראה היה מתערוכת המזוודה הניידת שאצרה האוצרת לוסי ליפארד, כחלק ממחקרה על דה־מטריאליזציה. אצל ליפארד, כל אמן שינע תערוכה במזוודה אל התחנה הבאה, בניסיון לייצר מעגלים אלטרנטיביים

חגית:

איפה יציגו האמנים הישראלים?

דרורית:

האמנים הישראלים הם חלק ממערך התחנות בחלונות ברחבי העולם 

חגית:

איך המידע מופץ? איך מגיב הקהל?

דרורית:

בכל מיני דרכים. בלונדון, גלריה APT המארחת, יחד עם האוצרים־אמנים, עשו פתיחה ברחוב והעלו את כל החומר לאתר הגלריה. בברלין החלון נפתח בשבוע האמנות, בלילה לבן. במקומות אחרים מתוכננים אירועים באקדמיה. בסמינר הקיבוצים התערוכה תפתח את הגלריה ויהיו גם עבודות בנושא בחלל הגלריה עצמה. 

הקהל נלהב מאוד. קיבלנו תגובות מצויינות משלושת המקומות (לונדון, ברלין, פריז) והייתה התרגשות של עוברי אורח שגילו במקרה את הפרויקט

לקריאה נוספת

חגית:

בתל אביב או ירושלים יהיה חלון?

דרורית:

בתל אביב יהיה חלון נהדר בגלריה החדשה של הפקולטה לאמנויות של סמינר הקיבוצים, ברחוב אחד העם, בצמוד למגדל שלום

חגית:

מעולה. רק שייפתח במהרה בימינו…

דרורית:

אכן ימים מאתגרים וגם עם תחילת השנה החדשה. נדרשת תקווה לבאות. הפקולטה לאמנויות הייתה עד כה בשני קמפוסים נפרדים וכעת הכול ירוכז במתחם נהדר: לימודי מחול, קולנוע ותקשורת, עיצוב במה, תיאטרון, אמנות, אוריינות חזותית ואוצרות

חגית:

מבחינה אורבנית יפה שהמרכז חוזר לדרום תל אביב (ועשית לי חשק לבוא). למי התוכנית מיועדת?

דרורית:

התוכנית מגוונת מאוד ויש בה החל מבוגרי תואר ראשון ושני באמנות ועד אנשים משדות פעולה נוספים, שמעונינים להבין לעומק את תחום האוצרות והתערוכות (להרלד זימן בטח היה מה לומר עכשיו) ולהתנסות בעשייה במוסדות תרבות, אבל גם במרחב הציבורי, שכן כמו בחלונות הסאונד, העיר והמרחב האורבני הם גם חלל תצוגה וכך גם המרחב של הרשת

חגית:

אם כבר מדברות על הרולד זימן – אני בטוחה שיש עוד מה לחדש. כמו שלפני 50 שנה(!) כל־כך התפעלו מזימן, כמי שבא מבחוץ (עיתונאי) והתווה כיוון חדש לאוצרות בשדה האמנות. גם עכשיו צריך לנער קצת את התפיסות

דרורית:

מסכימה שכורח השעה דורש גמישות מחשבתית על מוסד התרבות והעולם המוזיאלי, הביאנלות והירידים

פריז. צילום: אריק דפור

The post דרורית גור אריה: מזימות בין־לאומיות, גרסת האוצרת appeared first on מגזין פורטפוליו.

רליק: כמו סיור מודרך בתערוכה שנושאה הוא הסיוט

$
0
0

״רליק״, סרט הביכורים של הבימאית האוסטרלית נטלי אריקה ג׳יימס, הוא סרט ארט־אימה. להבדיל מסרטי אימה אחרים, הוא אינו מתאפיין באקשן בלתי פוסק וברגעי־שיא שגורמים לצופים לזנק מהכיסא בחרדה. 

התת־ז׳אנר הזה מבקש לתת צורה חזותית למצבים קיומיים או נפשיים מאיימים, מבלי להפריט אותם אל מפלצות או רוחות רפאים חורשות רע; לשם כך הוא אינו מתמקד בשצף עלילתי, אלא מדגיש הבטים של שפה קולנועית הכרוכים בתנועת המצלמה ובעיקר בעיצוב הסט, הכולל שימוש מוקפד במוטיבים חזותיים. כך נוצרת תחושת אימה איטית יותר, שמבוססת על חוויה חושית. במילים אחרות, ארט־אימה עורך לצופים סיור מודרך בתערוכה שנושאה הוא הסיוט. 

סרטה של ג׳יימס עוסק במחלת הדמנציה, והוא מבקש להוליך את דמויותיו – כמו גם את צופיו – בתוך מבנים גופניים ופיזיים חזותיים שמייצגים את העולם המנטלי של החולה הדמנטי. כמה מהסצנות המרשימות בסרט מתרגמות את המושג ״דמנציה״ – שהוא אבסטרקטי ככל מושג קליני, ואפילו יותר, משום שמשמעותו אינה נענית לייצוג סדור כלשהו – אל מערך אוצרותי של מערך דימויים חזותיים. 

עלילת הסרט מציגה את קיי (אמילי מורטימר) ובתה סאם (בלה הית׳קוט), שמוזעקות לביתה הכפרי של אמה של קיי, עדנה (רובין נווין) שנעלמה. עדנה היא אלמנה מבוגרת, שמתגוררת בבית ישן, שבו מפוזרים פתקי־תזכורת עצמית המעידים על קשייה הקוגניטיביים: לסגור את המים, לנעול את הדלת.

קיי מוטרדת מהיעלמותה של אמה בשל מצבה המעורער: בפעם האחרונה שדיברו, שבועות לפני ההיעלמות, עדנה התקשרה אליה וסיפרה לה בחרדה שמישהו זר נכנס לבית. קיי ביטלה את דבריה כהזייה פרנואידית של אשה דמנטית. 

רעשים בוקעים מהקירות, מים ניגרים, צל מסתורי מגיח. בשום שלב אין לדעת האם מתארחת בבית יישות על־טבעית לא רצויה, או שהתופעות הללו מוסברות באופן רציונלי על ידי פיזור הנפש של עדנה ומהתכונות שמודגשות במהלך זקנתה: חשדנות, פרנויה, קמצנות, שיכחה ותסכול

אבל עדנה חוזרת הביתה אחרי שלושה ימים. היא מסרבת לגלות היכן שהתה במהלך הימים הללו – ואולי אינה זוכרת – ודברים מוזרים מתחילים להתרחש: רעשים בוקעים מהקירות, מים ניגרים, צל מסתורי מגיח. בשום שלב אין לדעת האם מתארחת בבית יישות על־טבעית לא רצויה, או שהתופעות הללו מוסברות באופן רציונלי על ידי פיזור הנפש של עדנה ומהתכונות שמודגשות במהלך זקנתה: חשדנות, פרנויה, קמצנות, שיכחה ותסכול.

התנועה בין שתי הפרשנויות ביחס למתרחש נעשית במיומנות; אי אפשר להכריע ביניהן. קיי שוקלת להעביר את אמה לבית הורים, שם תזכה להשגחה. בתה נחרדת מההצעה הזו ומציעה לעבור לדור עם סבתה כדי לסייע לה. בחלקו השני של הסרט, שהוא סצנת שיא מתמשכת, הפתרונות המשפחתיים הטיפוליים הללו יורדים מהפרק. הם נעלמים, משום שגם קיי וגם סאם נאלצות להכיר בדמנציה של הסבתא, ולא להעלים אותה באמצעות פתרונים זמניים. 

מתוך הסרט רליק. צילומים: צ׳רלי סארוף

״רליק״ מעביר את הדמויות לעולם המקביל של הדמנציה, ולוכד אותן בתוכו באופן ליטרלי לגמרי. מאחורי הקירות של הבית הישן נמצא מרחב אחר: מבוך מסדרונות שנגמרים בלא כלום; חדרים כפולים שניצבים סמוכים זה לצד זה ושאין לדעת מה תפקידם; חדרים שקומתם מתנמכת עוד ועוד. זהו מרחב אלטר־ביתי, של הליכה לאיבוד, היעדר כיוון, חוסר מוצא ואובדן עשתונות; בית של רקבון ושל חוסר תפקוד.

ככל שהאם ובתה נלכדות בו, מבלי לדעת כיצד תוכלנה להיחלץ ממנו, הדמנציה מעצבת מחדש את גופה של הסבתא: הגוף הופך להיות קליפה שעשויה מפצע מאיים, הולך ומתפשט כמו המחלה עצמה. הגוף החדש מסתיר את הסבתא שהיתה לפני הדמנציה: הוא הופך אותה ליישות מאיימת, המצוייה בין חיים ומוות, בין תודעה אנושית להיעדרה. 

הדמנציה מעצבת מחדש את גופה של הסבתא: הוא הופך להיות קליפה שעשויה מפצע מאיים, הולך ומתפשט כמו המחלה עצמה. הגוף החדש מסתיר את הסבתא שהיתה לפני הדמנציה: הוא הופך אותה ליישות מאיימת, המצוייה בין חיים ומוות, בין תודעה אנושית להיעדרה

ג׳יימס יוצרת עולם חזותי קלסטרופובי, שדווקא ברגעיו השקטים יותר הוא משכנע באסתטיקה המבעיתה שלו: בית ישן, רעוע וקלסטרופובי, הקורס מזיכרונות שנקברים לאיטם בקרקעית. הוא סמוך ליער אקספרסיבי, והסצנה המרשימה ביותר, שבו קבוצת אנשים סורקת את היער כדי לחפש את הסבתא שנעלמה, היא יפיפייה.

אולם בסצנות השיא הסרט נדמה לעתים סטודנטיאלי. הוא כולל כמה הברקות חזותיות, בעיקר ארכיטקטוניות וגופניות, אך גם על נשען על ארסנל צפוי למדיי של פרטים גנריים: כתמי טחב על הקירות, אמבטיה ישנה שהמים גולשים ממנה ונעים באיטיות במורד המדרגות, דמות שזוחלת במהירות על הרצפה. אלו מוטיבים מוכרים מסרטי אימה אחרים, שמהווים קיצורי דרך חווייתיים משומשים ועצלים מדיי; הם מעיבים על החזון החזותי המקורי שהיוצרת מעמידה. 

האימה של ״רליק״ אינה פסיכולוגית, במובן זה שהסרט אינו מתאר כלל את הרקע של הגיבורות ושל יחסיהן; אנו יודעים עליהן פרטים בסיסיים בלבד. הן מכנות זו את זו mom, כמו אין ביניהן הבחנה, והדמויות שלהן נשארות שטוחות כמתכוון. אבל דמנציה אינה זקוקה לעומק ביוגרפי, משום שהיא מביסה עומק כזה. כל שנותר הוא הקללה שעלולה לעבור מדור לדור: בסוף הדרך, בתוך הבית המתפורר והגוף המזדקן, טמונה המפלצת של הדמנציה, ש״רליק״ מנחה סיור מודרך בייצוגיה. 


רליק (Relic)
אוסטרליה, 2020; 89 דקות
בימוי: נטלי אריקה ג׳יימס; תסריט: נטלי אריקה ג׳יימס וכריסטיאן וויט
משחק: אמילי מורטימר, רובין נווין, בלה הית׳קוט
פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה־36 של חיפה

The post רליק: כמו סיור מודרך בתערוכה שנושאה הוא הסיוט appeared first on מגזין פורטפוליו.


20 ומשהו // איתי אלטרץ ורון רוברט לוי

$
0
0

איתי אלטרץ ורון רוברט לוי, בני 27, המייסדים של אנטרפרייז.

הבנים נורא בנים והבנות נורא בנות

איתי: שנינו ירושלמים, ילידי 93׳. 

רון: אחרי כמה שנים שנתקלנו אחד בשני מדי פעם באירועים חברתיים, הוא זרק לי איזו הערה על מכנסיים שלבשתי, שאף אחד לא שם אליהם עד אז. 

איתי: אני ארחיב ואגיד שבאיזשהו שלב רון עבר טרנספורמציה: ביום אחד הוא הפך מחנון לילד הכי מגניב בשכבה. הוא לבש סקיני מבד סטרץ׳, וכל כך התלהבתי מזה ואמרתי לו אחי, איזה סטרץ׳ מגניב. הוא הסתכל עלי והתפוצץ מצחוק.

רון: מאז התחלנו להבין ששנינו אוהבים את אותם דברים, נמשכים לאותם עולמות. זה קצת קשה למצוא אנשים שמדברים איתך באותה שפה בירושלים. מבחינת תוכן ותרבות העולם מצומצם, לפחות מהחוויה האישית שלי כשגדלתי: הבנים נורא בנים והבנות נורא בנות. ותמיד איתי ואני נמשכנו לעולמות האחרים, לכל מה שבשוליים. זה גיל כזה שהמוח הוא כמו חמאה, וכל דבר שמוסיפים לחמאה הזאת יהיה מדהים. באותה תקופה הייתי משוטט בפורומים של FXP.

רון רוברט לוי: קשה למצוא אנשים שמדברים איתך באותה שפה בירושלים. מבחינת תוכן ותרבות העולם מצומצם, לפחות מהחוויה האישית שלי כשגדלתי: הבנים נורא בנים והבנות נורא בנות. ותמיד איתי ואני נמשכנו לעולמות האחרים, לכל מה שבשוליים

איתי: זה האתר הכי גדול של פורומים בארץ, ולפני 15 שנים שלא היה פייסבוק, זה היה המקום לדבר על תחומי העניין שלך. כל דבר: פורום פוקימון, פורום מוזיקת דאבסטפ. 

רון: בין השיטוטים נכנסתי גם לפורום שמוקדש לחתימות, והיו שם פוסטים של איך להוריד פוטושופ ומדריכים בסיסיים. זה היה פוטושופ 6, גרסה ראשונית ובסיסית אז גם לא היה קשה ללמוד אותה. כל שנה שהתוכנה התעדכנה, גם אני התעדכנתי יחד איתה.

עיצוב גרוע

איתי: תמיד התעניינתי בעיצוב, תמיד היה לי עניין בדברים יפים, ומאז ומתמיד הייתי מצייר, או עושה גרפיטי. והרבה מהאהבה שלי לעיצוב ומה שאני יודע בתחום מגיע מרון. אחרי הצבא נסעתי לאמסטרדם ועבדתי שם בעגלות.

מתישהו התחלתי לסבול, כי בעבודה הזו רק מנסים למכור כל היום. הייתי חוזר מהעבודה כל יום ותמיד הייתי כותב לעצמי. היו לי המון רעיונות כל הזמן, והבנתי שאני צריך לעשות משהו בכתיבה. חזרתי לארץ, התחלתי ללמוד קופיריטינג, וכשסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד במשרד הפרסום אדלר חומסקי.

העבירו אותי במשך שנה וחצי טירונות פרסומאים קשה. משם עברתי לעוד משרד, ומשם עברתי ל־awesome, משרד מיתוג. החלטתי לעזוב כי התחלתי להבין שאני לא במקום הנכון, שאני לא נהנה. גם אם יוצא תוצר בסוף, הוא עבר כל כך הרבה פילטרים וזה לא קשור לרעיון שהיה לי בהתחלה. אנטרפרייז הוא ביטוי של הכישרון שלי שהרבה יותר כיף לי ואני מרגיש איתו בטוב. 

רון: אנטרפרייז מתבשל כבר ארבע שנים, וזה לגמרי השלמה אחד של השני: תכונות שחסרות לי איתי מביא ותכונות שחסרות לו אני מביא. אנחנו יושבים על הכל ביחד.

איתי: אני על הקופי והיד המבצעת היא רון. האמת שאנחנו חושבים על לעשות בגדים ולעצב יחד כבר מגיל 20. ניסינו הרבה פעמים להביא את זה לידי ביטוי. ואז לפני שנתיים החלטנו על השם: גם המילה מתגלגלת יפה וגם המשמעות שלה היא יוזמה. תוך יום אחד היו לנו כבר חמישה או שישה עיצובים. 

רון: ידענו באופן כללי מה הכיוון של אנטרפרייז: התעסקות בעיקר באסתטיקה של היום־יום, הדברים שכולנו עושים וצריכים לעשות אבל לא ממש מתמקדים בהם. דווקא במקומות האלה אנחנו עוצרים ובוחנים את מה שנמצא שם, לוקחים את מה שטוב בעינינו עם תוספות שלנו כדי להקפיץ את זה למקום יותר אסתטי. 

איתי: כל חיי היו לי בעיות עם הגוף שלי, והיה לי מאוד קשה לקנות בגדים. מפמפמים לך בכל מדיה אפשרית נשים רזות וגברים עם קוביות בבטן, בלי פגמים בכלל. פיתחתי סלידה מכל היופי המלאכותי, זה נראה לי כל כך מזויף. התחלתי עם השנים להימשך יותר לאסתטיקה של דברים שבורים ומלוכלכים, אני מרגיש שהדברים האלה הרבה יותר אמיתיים.

איתי אלטרץ: אנחנו ממש אוהבים דברים מכוערים, עיצוב גרוע. הולכים לשטיפת מכוניות ועפים על הפונט בגודל הלא הגיוני, על הטיפוגרפיה המזעזעת. אני נמשך לדברים מכוערים ולטראשיות, לשלטים של מוסכים או שלטים עם שגיאות כתיב

ככלל אנחנו ממש אוהבים דברים מכוערים, עיצוב גרוע. הולכים לשטיפת מכוניות ועפים על הפונט בגודל הלא הגיוני, על הטיפוגרפיה המזעזעת. ואז לוקחים את הדבר הזה כרפרנס ומתחילים ליצור מחדש. רון עושה בסיס של טיפוגרפיה או עיצוב ואני מביא את הקופי. אני נמשך לדברים מכוערים ולטראשיות, לשלטים של מוסכים או שלטים עם שגיאות כתיב.

דודה שולה מעפולה

רון: הסווטשירט של ה־Car Wash הוא המוצר הראשון שהוצאנו. ישבנו בבית שלי ומצאנו אתר שמדפיס ושולח בגדים לפי עיצוב אישי. אתה יכול לבחור את סוג הבד, התפירה, ההדפסה וכולי. בחצי שעה עשינו מוקאפים, שלחנו את ההזמנה והעלינו לאינסטגרם שלנו. בתוך שעה הכל נמכר. 

הכתובת שהכנסנו לעיצוב היא מקום שהיינו בו יחד בניו־יורק. יש המון פעמים בדיחות אישיות שלנו, כל מיני כתובות של מקומות שהייתה לנו בהם חוויה מסוימת, או מספרי טלפון שאנחנו רוצים שיתקשרו אליהם. 

איתי: כתבנו שם את מספר הטלפון של מאפיות אנג׳ל בניו יורק, של חבר טוב שלנו. גם לדוגמה להגיד Tactic Garments זה לא נכון. כמעט בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו מכניסים איזו שגיאה בכוונה. אני לא זוכר מאיפה זה התחיל, טעינו באיזה משהו ואז הסתכלנו אחד על השני ואמרנו – אולי זה הקטע שלנו. זה ממש מתחבר לאסתטיקה השבורה והנמוכה. 

רון: גם בחולצה של הדליקטסן כתבנו Meat פעמיים. זה פשוט מושך את תשומת הלב וגם גורם לך לעצור ולצחוק, ואז יש לך איזו נחת. 

איתי: משהו שהפריע לי במשרדים שעבדתי בהם, הוא כששופטים רעיון על פי האם דודה שלי שולה מעפולה תבין; זה הביטוי. מתייחסים לשולה מעפולה כאילו היא איזו פריפריאלית שאין לה מושג מהחיים, לא יודעת לקרוא ולכתוב.

כל מה שאתה רוצה לעשות זה לגרום לבן אדם להרגיש שייכות, או להעלות לו חיוך. אם כתבתי פרסומת מצחיקה ומישהו יצחק ממנה, כנראה שעוד אנשים יצחקו ממנה. וזה גם מה שמשגע אותי בהרבה מעצבים, שמנסים לכוון כל כך גבוה, כשהכל קורה למטה. Stüssy לדוגמה, מותג סטריט־וור קליפורני, מתעסקים הרבה באסתטיקות שהן כביכול down to earth; הם לא מוגזמים. המחירים שלהם אמנם יקרים, אבל הם בגובה העיניים, וזה משהו שמאוד חשוב לי. 

זום עד שש בבוקר

רון: אחר כך שיתפנו פעולה עם סניקרבוקס. 

איתי: המקדש של הסניקרס בארץ. 

רון: לכבוד יום הולדת תשע לחנות הם פנו למעצבים וביקשו מהם לייצר חולצה. לקחנו את זה למקום של חנות נעליים מהעתיד, עם אסתטיקה כאילו נמוכה, איך תיראה חנות נעליים בדרך יפו בשנת 3022.

אחר כך התחילה הקורונה והרגשנו שיש לחץ, הכל נעצר תוך שניה. מעצבים שאני רואה שכל הזמן עובדים, פתאום הפסיקו לפרסם עבודות. אני לא יודע מאיפה בשנינו נכנסה דווקא רוח אחרת: הרגשנו שזו התקופה ליצור בה. הייתי בשוונג כבר מהסמסטר (שנה שנייה בלימודי תקשורת חזותית בבצלאל), עוד לא נרגעתי ובער בי להמשיך לעשות דברים. 

איתי: בהתחלה הכנו רקעים לזום: שמנו לינק בביו שאנשים יוכלו להוריד. ואז עשינו פנזין. 

רקעים לזום

הפנזין

רון: עשינו את הפנזין בשחור לבן, גם כדי שיהיה אפשר לצבוע, אבל בעיקרון האופי של פנזינים הוא ללכת על כמה שיותר לואו־טק. הדפסנו וחילקנו אותו בחינם, זה היה חלק מ״מתנות הקורונה״ של אנטרפרייז. 

איתי: דיברו בתקשורת על זה שדתיים מפיצים קורונה, ממש דיבורי שנאה. אין להם טלוויזיה או חדשות, ברור שהם לא ידעו מה לעשות. ואז רון הביא את האימג׳ הזה של משפחה חרדית והתחלנו לשחק איתו. התוכן בפנזין הוא בין אמת ללא, המון עיצובים שהבסיס שלהם הוא משחקי אסוציאציות בין שנינו. עשינו זום עד שש בבוקר, כל אחד בדירה שלו, וזה נוצר תוך איזה לילה וחצי. 

לא לבזבז את כל הארטילריה בפעם אחת

איתי: על הרעיון של למכור חולצה יחד עם פיצה אנחנו מדברים כבר אולי שנה. ואז עמית ראם פנה אלינו: הוא ועמית ברק הפיקו את פרויקט שליחות תרבות, במטרה לפרגן לאמנים צעירים. כל אמן יצר פריט אחד שאפשר לרכוש בעמוד הוולט של התדר, ואפשר גם להוסיף פיצה. רון בשניה וחצי הביא את הוויז׳ואל הזה. 

רון: לא היה קשה, לאיתי יש קעקוע של זה.

איתי: קעקעתי את זה לפני הפרויקט… 

רון: גם את הסאונד בסרטון עשינו בעצמנו. 

איתי: תכננו בכלל לעשות קולקציית קיץ, ועם כל המחאה מסביב הבנו שאי אפשר לשבת בחיבוק ידיים. עיצבנו את FTP RIOT TEE, כש־100 אחוז מהרווחים נתרמו לארגון תרבות של סולידריות. מהרגע ששחררנו את הסרטון לא הפסקנו לקבל הודעות של אנשים שרוצים להזמין. 

רון: החולצה מגיעה עם משרוקית, שתוכל לשרוק בהפגנות. אנחנו אוהבים לצרף מתנות.

איתי: אנחנו מנסים להכניס תוכן, שלכל פריט שאתה קונה יהיה ערך מוסף. החולצה של הפיצה לדוגמה הגיעה בתוך קרטון של פיצה, עם מגנט של פיצה ותפריט של פיצה, שאין הגיון מאחוריו. 

רון: עשינו גם קולקציה של חולצות סופרים, שלא מכרנו עדין, הוצאנו אחת מכל דגם. יש המון דברים שאנחנו מוציאים בלואו־קי, עושים טסטים. 

איתי: אנחנו בשאיפה שכל דבר שאנחנו עושים יהיה סולד אאוט, ועד עכשיו זה די מוכיח את עצמו. אנחנו לא מפסיקים לבדוק ולנסות דברים חדשים כי אנחנו לא מתפשרים. נגיד החולצות: חשוב לנו שהצווארון יהיה עבה, שהגזרה רחבה, שהבד יחזיק אחרי הרבה כביסות. אנחנו לא נעצב משהו שאנחנו לא היינו רוצים ללבוש.

לא אכפת לי מטרנדים: בראש ובראשונה חשוב שאנחנו נהנה ונוציא תוצרים שאנחנו אוהבים. אנחנו גם יוצאים מאיזושהי נקודת הנחה שמה שאנחנו אוהבים, כנראה שגם אנשים אחרים יאהבו. בינתיים יש אחלה פידבקים. אנחנו כן יכולים להוציא הכול מחר, אבל אנחנו גם לא רוצים לבזבז את כל הארטילריה בפעם אחת. וזה מגניב שאתה מתלהב ממשהו, והוא נגמר מהר, אז צריך לחכות עוד חודש עד שיהיה עוד. 

מחווה לטוילט פייפר

רון: עכשיו אנחנו עובדים על ארנק, על בסיס אחד שהיה לנו ביסודי. 

איתי: אני מאוד אוהב פיצ׳פקס, אנחנו מתכננים מחזיקי מפתחות, ארנקים, כובע ואולי תכשיטים. אנחנו כל הזמן עובדים על כמה דברים במקביל.

רון: עיצבנו גם מגזין תמונות, מחווה שעשינו למגזין טוילט־פייפר, שאנחנו מאוד אוהבים. הרבה פעמים אני רוכב על התואר בשביל דברים שאני רוצה לעשות. זה היה בעקבות פרויקט בקורס צילום וידאו, היינו צריכים לעשות סדרת תמונות סטילס שמדברות באותה שפה. 

איתי: אנחנו לא רואים את עצמנו כברנד שהוא רק בגדים: נקרא לזה בית קריאייטיב. זה לא שעכשיו מישהו יתקשר לבקש רק מיתוג למסעדה. אם יש לך מסעדה ואתה רוצה אותנו, תקבל מיתוג, פלייליסט, חולצות, עיצוב כללי של המקום. עד עכשיו ייצרנו בעיקר בגדים, אבל אנחנו מתחילים קצת להתרחב. 

רון: יש לנו המון רעיונות טובים, ואת רוב הרעיונות שאנחנו אוהבים אנחנו לא מוציאים לפועל. כל מה שבחוץ מהווה רק אחוז אחד. חלק מהאווירה של כל המותגים שאנחנו אוהבים ללבוש זה שאין לכולם, לכן הכמויות של הפריטים מצומצמות יחסית. התמזל מזלנו שתמכו בנו מהרגע הראשון, זה נתן לנו את הדרייב ואת האמונה שיש לזה מקום. 


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

צילום: גל חוברה

The post 20 ומשהו // איתי אלטרץ ורון רוברט לוי appeared first on מגזין פורטפוליו.

גולי זילברשטיין // Somewhere We Live in Little Loops

$
0
0

אני חי בלונדון משנת 2010, ויוצר עבודות וידאו דיגיטליות מ־2001. בוגר תואר ראשון מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב ותואר שני ב־Media Studies מהניו סקול, ניו יורק (2001). העבודות שלי מאופיינות בעיבוד קטעי וידאו מקוריים ומושאלים מהמדיה, ותערובות של שניהם, ליצירת מרקמים מעובדים שמעלים שאלות, תחושות ומחשבות בנוגע לנושאים חברתיים־פוליטיים, אסתטיקה של הדימוי והתפישה האנושית.

הסרטונים שלי זכו בפרסים והוצגו במספר רב של פסטיבלים וחללי אמנות ברחבי העולם כמו ארס אלקטרוניקה (אוסטריה), WRO Media Art Biennale (פולין), פסטיבל Transmediale ברלין, מרכז Bemis לאמנויות עכשוויות (ארצות הברית), פסטיבל הסרטים הקצרים בלונדון, מוזיאון על התפר ירושלים, בית האמנים תל אביב ועוד. 

העבודה האחרונה, Somewhere We Live in Little Loops, הושקה בבכורה בפסטיבל ארס אלקטרוניקה באוסטריה בחודש שעבר. היא מתבססת על אינטלגנציה מלאכותית (AI), כלי Machine Learning שלמד ואז יצר מחדש רצף של סצינות טבע וחיים אנושיים, שזורים יחד בקצב קצבי ומהפנט.

אלמנטים חזותיים ודפוסי תנועה מופיעים, נולדים מחדש ומתפרקים. קטעי הווידיאו מתחילים ״כרגיל״ ואז הם ממשיכים על ידי המכונה, שמפרשת אותה על פי המחשוב הפנימי שלה. התוצאה מפתיעה, מפחידה ופואטית, ומעוררת חשש כמו גם עניין.

זו יצירה פיוטית וגם תיעודית, שממשיכה מסורת של אמנות ממוחשבת וסרטים ניסיוניים. היא עוסקת בעיבוד ראייה ממוחשבת, אסתטיקה של דימוים נעים, ועתיד האינטראקציה בין מחשבים לאנושות בכל הקשור ליכולות חיזוי AI. העבודה חושפת את ה״לב״ וה״נשמה״ של המכונה, ואת האופן שבו היא תופסת את הטבע ואנו בני האדם.

Somewhere We Live in Little Loops

Field of Infinity

Stuff As Dreams

הגישה שלי לתחום ה־AI היא יותר של קולנוען. אני מתעניין בצורות חדשות של דימוי נע, ומה הן יכולות לחשוף לגבי תפיסת הראייה שלנו. בתהליך המסוים הזה, המחשב סורק את צילומי הווידיאו במשך שעות, ואז מנסה להמשיך אותו. מה שרואים בתוצאה הסופית זה לא אפקט על צילום קיים, אלא עיבוד ממוחשב שהפיק רצף של פריימים שמנסה לחזות איך הסרטון היה ממשיך.

מכיוון שהעיבוד הממוחשב מופסק בכוונה בשלב מוקדם, התוצאה היא ״תקלה״ שמגלה איך המכונה תופסת את הדימויים ברמה הבסיסית. זה מקביל לעיבודי גליץ׳ ועיבודים אחדים שבהם השתמשתי בעבודות קודמות.

אני משתמש בחומרים ממהדורות חדשות וצילומים אישיים כאבני הבניין ליצירת עבודות הווידיאו. העבודה היא כמו של סופר המשתמש במילים קיימות כדי לספר סיפור, או פסל שאוסף חומרי אדמה להרכבת יצירות. באותה צורה שמילים הן חלק מהשפה וסלעים הם חלק מהנוף שלנו, תקשורת המונים היא חלק מהסביבה הקרובה שלנו.

אפשר להדגים גישה זו בטכניקת ה־Cut-Up הספרותית של ויליאם ס׳ בורוז ובניכוס תמונות החדשות של רוברט ראושנברג ואנדי וורהול. הערבוב בין צילומים שנמצאו לצילומים אישיים מוסיף מתח, הנובע מקישור חיי היומיום לתמונה הגדולה, מדגיש את הניגוד בין שגרה לדרמה, ומציף חרדות נסתרות.

עיבוד הצילומים בעבודות הווידיאו כולל טכניקות מגוונות כמו אנימציה (רוטוסקופינג), עבודת סאונד מחדש, עיוות תמונה, עריכת מונטז׳, מניפולציה מהירה, datamoshing, דרמטיזציה ועוד. בדרך בכלל מה שנוצר הוא ה־Poor Image כמו שהיטו שטיירל הגדירה, מה שמדגיש את המלאכותיות של הדימויים, אך בה בעת הופך אותם לפגומים יותר ולכן שבריריים יותר, ומפנה תשומת לב לנושא המצולם, מקדם אמפתיה. העיבוד מתרחש לא רק במרחב אלא גם ברצף הזמן של העבודה.

כך לדוגמה, העבודה Field of Infinity מ־2018, בהשראת ציורי רנסנס איטלקיים ושידורי חדשות מעזה בתקופת ההפגנות בגבול עם ישראל, מעבדת מחוות אנושיות ודמויות בנוף למערבולת דימויים. שדות פרחים אדומים מתמזגים עם אנשים מוחים ומפגינים. האלימות גם נכנסת לתמונה, והעבודה מסתיימת בילדה הולכת לבד בשדה.

החיבור בין הדימויים מעולם הציור לדימויי הווידאו פותח מגוון של חוייות ופירושים אפשריים של הדימוי הפוליטי, הפוליטיקה של הדימוי, והדימוי של הדימוי, בהשראת Plane of Immanence של דלז וגואטרי.

בעבודה Stuff As Dreams מ־2106, צילומי וידאו וטבע משפחתיים שאולי היו בגדר חלום או אולי לא, ודיווחי חדשות מבוהלים מזירות טירור שאולי התרחש ואולי לא, שזורים בקולאז׳ צבעוני, מתפרקים וקורסים אל תוך עצמם, בוחנים תפישות אישיות וציבוריות בעולם מתפורר של פייק ניוז ופוסט אמת.

עבודה נוספת, מ־2014, היא Cut Out שבה ילדה מכה באגרופיה בחלל אפור ריק. אויביה בלתי נראים. אלגוריתם חתך אותה מהרקע בפראיות בצורה לא מהוקצעת. לאט לאט האלגוריתם מאבד שליטה ועוד ועוד אלמנטים נכנסים מהסביבה ואנו רואים שיש גם צלמים, חיילים ועוד. הילדה היא עהד תמימי, והעיבוד של הסרטון מ־2012 שנמצא ביוטיוב, מדגיש את הסצנה המתועדת כתמונה, הן כמאבק למען חופש והן כאירוע תקשורתי.


The post גולי זילברשטיין // Somewhere We Live in Little Loops appeared first on מגזין פורטפוליו.

עבודה בעיניים // גילי אבישר 

$
0
0

הפרטים הטכניים 

שמים אחרים, Museum Art Safari, בוקרשט, רומניה (עד 27.9.20). מנהלת אוצרותית: Ioana Ciocan, בתמיכת שגרירות ישראל ברומניה.

מי אני

גילי אבישר, נולדתי בחיפה ובתיכון למדתי אמנות בוויצו חיפה. בוגר תואר ראשון ושני לאמנות בבצלאל, ותוכנית הרזידנסי של ארטפורט. יוצר מולטימדיה, ובעיקר פסלים ומיצבי בד גדולי־מידות; עוסק גם במיצג, ברישום ובווידאו ארט.

העבודה

על העבודה שמים אחרים אני עובד כבר שלוש שנים, והגירסה האחרונה שלה, שהוצגה בחודש שעבר ברומניה, היא הרביעית והגדולה ביותר עד כה. העבודה הוצגה לראשונה בחלל הפתוח של התדר לפני כשנתיים, בתערוכה פרנקופיליה שאצרה רז סמירה, בשיתוף עם מוזיאון תל אביב לאמנות. 

הרעיון הראשוני מאחורי העבודה היה לייצר מפרשׂים, שהרוח מניעה אותם ומפיחה בהם חיים. ביום הפתיחה הרוח לא איכזבה, מה שגרם לעבודה ליצר פרפורמנס מוצלח בהרבה מזה שתכננתי. 

הקשר שלי לתערוכה פרנקופיליה (שחגגה 70 שנה ליחסי ישראל־צרפת ב־2018) נוצר רק לאחר ההקמה, כשפתאום הבנתי שהמפרשיות יצרו תחושה של אונייה ברגע הסערה. הדבר התחבר אצלי לסיפור המשפחתי שלי, סיפור של נדודים: סבתי ואימי עלו לישראל באוניית המעפילים נגבה מצרפת ב־1950.

התדר. צילומים: לנה גומון

מגדל דוד. צילום: ורה ולדימירסקי

הגירסה השנייה של העבודה הוצגה לפני כשנה במוזיאון מגדל דוד, בתערוכה Overall שאצר שחר אטואן, ונגעה בשילוב בין אמנות לאופנה. בגירסה זו העבודה גדלה עוד קצת, בהתאם למרחב הפתוח העצום של גן המוזיאון. 

לאחר מכן הצגתי גירסה אחרת שלה, כחלק מפרויקט Parasite של דיאנה דלל במשכן לאמנות עין חרוד. הפעם עניין אותי להתייחס לעבודה כציור צמוד־קיר. עם הזמן העבודה התמלאה דימויים ומילים כתובות שתפרתי עליה במכונת התפירה. מדובר בסימנים שלא היה אפשר לראות בצפייה מרחוק ובחוץ, אלא רק מתוך התקרבות לעבודה. 

בשלב זה העבודה איבדה את שמה ונהייתה ״ללא שם״. ראיתי זאת כהזדמנות לתת לצופים ולי להירגע לרגע מחללים פתוחים והצבות מורכבות (שביצע במסירות גמליאל סספורטס, גם במגדל דוד וגם בתדר) ולאפשר גם לעבודה ״לנוח״. בעין חרוד העבודה נתלתה בצמוד לקירות הפנימיים של החלל, על מסגרת ישנה הקבועה בקיר לתליית ציורים, שכבר לא נמצאת בשימוש בדרך כלל. 

הצגת היצירה בתערוכה ברומניה, במסגרת Art Safari סוגרת עבורי מעגל, כי הרעיון שממנו נולדה העבודה התחיל ברומניה, מכיוון שסבתי נולדה בסיגט, לפני כמעט 100 שנה, ב־1922. לצערי, הקורונה מנעה ממני לראות את הקהל המקומי וכיצד הוא חווה את העבודה, אך באחד הצילומים שעלו לרשת ראיתי ילד קטן צופה בעבודה. הוא הפנה את עיניו למעלה ופקח אותן לרווחה. בעזרת הצילום התאפשר לי לרגע לדמיין את עצמי כצופה בעבודה מבעד לעיניים שלו.

המשכן לאמנות עין חרוד. צילומים: לנה גומון

Museum Art Safari. צילומים: The Storyalist

תעבירו את זה הלאה

הייתי רוצה לראות את העבודה מוצגת במפל האור במוזיאון תל אביב. האור הטבעי, הגובה והמשחק הצורני במבנה, מתאימים לעבודה ומהווים אתגר מעניין למיקום הבא שלה. 

העבודה ב״תדר״ יצרה פרפורמנס בלתי צפוי בעוצמתו עבורי וגרמה לי להבין שעבודה יכולה להופיע גם אם אני לא מחייה אותה בעזרת אנשים או עזרים טכניים. הגירסה שלה שם היא זכרון שאני חוזר אליו בתשוקה הנסתרת שלי כאמן, כיצד להפיח חיים בבד הסטטי.

במבנה שבו הוצגה ברומניה העבודה הייתה סגורה בין קירות ולא נעה לרחשי הרוח, אך על פי התגובות שקיבלתי משם, אנשים חוו אותה כתנועתית ופרפורמטיבית. מה שאישרר לי שהמיצב הצליח, על אף ההקמה המורכבת שהתנהלה בהנחיה ומעורבות שלי מרחוק, באמצעות סקייפ בלבד.

פלוס אחד

במהלך חודש יולי האחרון (2020) נסעתי ביחד עם נועה רשף לערד, במסגרת תוכנית הרזידנסי של המרכז לאמנות עכשווית. העיוורון המוחלט של הממשלה והנזק שהמדינה גורמת לתושביה בתקופת המשבר גרמו גם לנו לפקפק במה טוב או רע לנו. רצינו לחזור ולהיטיב עם עצמנו ומה שסובב לנו.

בערד היינו טבועים עמוק מדי יום בתוך תהליך היצירה. משעות הבוקר עבדנו בבית/סטודיו שהמרכז נתן לנו, יצרנו תלבושות, מסכות, כלי נשק ואביזרים; ומשעה חמש לפנות ערב, כשהשמש מעט נרגעה, ארזנו את כל מה שיצרנו פלוס מצלמה, חצובה ומים, והתחלנו משוטטים עד החשיכה בהרים ובוואדיות המקיפים את ערד.

עבדנו ללא מטרה ברורה, נתנו לחומר, לדרך, לטבע להוביל אותנו. השהות הקרובה לטבע והחברות שנוצרה עם נועה – אמנית שהכרתי רק חצי שנה לפני כן – נתנו לי את התחושה עד כמה האמנות יכולה לרפא ולחולל שינוי, ואם המקום שבו אתה נמצא לא מאפשר לך את זה, עליך לייצר אותו בכוח בעצמך.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

גילי אבישר ונועה רשף. צילום: מ״ל

The post עבודה בעיניים // גילי אבישר  appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוגרים 2020 // המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל

$
0
0

קרן אור זלינגר ואבישי שמחוביץ׳ | המנוח

מחזמר באנימציית בובות המלווה את יומו האחרון של חיים, קשיש השוכב על ערש דווי במיטתו בבית החולים. בני משפחתו של חיים מגיעים כדי להיפרד ממנו, כל אחד בדרכו האבסורדית שלו: צילה (האמא) מנסה לשלוט ולתכנן, רותי לא יכולה להתמודד ולא נכנסת לחדר, פשוש (הילד) נפגש עם המוות פעם ראשונה וחושב שאפשר להתמקח עליו, אצל מנאל הרופאה זה עניין יומיומי וחלק מהעבודה. 

המטרה שלנו הייתה לקחת אירוע סתמי ויומיומי ובעזרת המחזמר להפוך אותו לגדול מהחיים, אז הלכנו על האירוע הכי יומיומי שיכולנו לחשוב עליו: המוות. הוא נמצא מסביבנו בכל מקום, כל הזמן. ולמרות שהוא תמיד נוכח, אנחנו כפרטים לא יודעים איך להגיב אליו ובדרך כלל מתאמצים להדחיק אותו. ההתמודדות עם המוות היא חסרת אונים. אתה לא יודע איך אתה אמור להתאבל, וגם לא איך אתה אמור לנחם: אין דרך אחת נכונה להתמודד עם המוות, אבל יש המון דרכים לא נכונות.

הדבר העיקרי שלמדנו על עבודה עם בובות היה המשקל של הראשים. בגלל שהראשים היו כבדים באופן קיצוני, כל תנועה של הדמות גרמה לה גם להתכופף מעט. לכן בכל פריים היינו צריכים גם לתקן את הפוזיציה של הראש ואת כל הגוף. הפתרון היה להשתמש בראשים חלולים עשויים מעיסת נייר. בתוך עיסת הנייר יש מגנטים, מה שאיפשר לנו להחליף בין הפיות.

המוזיקה היא הבסיס שמחזיק את הסרט שלנו. את הטקסטים כתבנו בעצמנו, ואחת ההשראות המוזיקליות שהתאימו לנו בעת כתיבת הטקסטים היה השיר ״אני אשתגע״ בביצוע של נורית גלרון, אפיינו את הדמות של צילה ואת הצורה שבה היא פוקדת ומנהלת לפי הקצב של השיר הזה. כשהגרסה החמישית של התסריט הייתה מוכנה, שלחנו מייל לאמרגן של נורית גלרון. להפתעתנו היא לא רק ענתה, אלא גם הסכימה להשתתף. 


ערן לוזון ומיכאל נגארי | החרא הזה רק ממשיך לגדול 

בקע מסתורי מחלק את ירושלים ושואב לתוכו כל חפץ מתכתי. רויטל, בהריון מתקדם מאוד, מנסה להגיע לבקע על מנת להתאבד ולהרוג את התינוק שבבטנה. העיר ריקה והאדם היחיד שמוכן לקחת אותה הוא ניסים, נהג מונית חסר בית, שמוכן לקחת אותה בתמורה לדירה. כלל שהם מתקרבים לבקע, כך העיר מאבדת את צורתה המקורית, משילה שכבות של תרבות וזיכרון ומותירה אותם מול אדמה בתולית.

היה לנו חשוב לנסות ליצור שפה אנימטיבית חדשה ולחקור חיבורים מעניינים. ידענו שנעבוד עם בובות סטופ־מושן, אבל לא היינו בטוחים איך נטפל בהבעות פנים ובדיבור, מכיוון שהדבר דורש שימוש בחומרים קשים ורכים ביחד, או יצירה של המון ריפלייסמנטים לאיברי הפנים. 

בסופו של דבר בחרנו ללכת על חיבור של וידאו באיברי הפנים כי אהבנו את המראה ההיברידי שזה מייצר: שילוב קצת מעוות של עולמות שלא מתחברים ודמויות שיש בהן משהו אנושי ומלאכותי ביחד. את הרקעים בנינו מעיבוד של תמונות של רחובות ירושלים, בהתאם למקומות שבהם נמצאות הדמויות: ככל שהדמויות מתקרבות לבקע כך העיר יותר הרוסה.

באופן כללי הסרט עוסק במשבר ובתגובות של אנשים אליו. פיתחנו את הרעיון עוד לפני התפרצות הקורונה ובמובן מסוים לא מעט דברים שכתבנו הפכו למציאות בצורה כזאת או אחרת. הדמויות מייצגות כל אחת תפיסה אחרת לגבי ההתמודדות שלנו עם מצבי קיצון – אשמה, חרדה ואסקפיזם.


נטע מוזס | Inner Window

מיצב תלוי חלל הבוחן את המתח בין החלל הממשי והווירטואלי דרך המסך. העסיקה אותי היכולת של מסך להוות באותה עת חלון לעולם שבחוץ ומראה לעולמי הפנימי.

העבודה נבעה מתוך אדריכלות של חלל ספציפי בבצלאל, חדר גדול ועמוק המחובר בחלקו העליון בחלון לחדר צר וקטן. הצופה יושב לבד בחדר הקטן למעלה, ורואה את העבודה מבעד לחלון המזכיר את חדר המקרין באולם קולנוע. אני יושבת למטה בחלל הגדול, מפעילה את העבודה דרך המחשב. המערך שיצרתי כלל מצלמה שמוצבת מאחורי הצופה, ובשלב מסויים הדימוי של הצופה מושתל בתוך הסרט המוקרן. כך ברגע אחד יחסי הכוחות משתנים, הצופה הופך ממתבונן מהצד לחלק אינטרגלי מהעבודה.

בעבודת הווידאו השתמשתי במידול תלת־ממדי של החלל שבו העבודה הוצגה. כך יכולתי לדלג בין מרחבים דיגיטליים וטבעיים ולשאול שאלות על יצוגים שונים של הממשי והמדומיין.

הצופה הוזמן להצטרף לשיטוט מודרך בתוך המחשב בחיפוש אחר הפרדוקסים שהאינטרנט מגלה. טרסנפורמציות ומעברים בין בסוגים שונים של מרחבים מאפשרים בחינה של גבולות חלל וזמן, כפי שהם מתקיימים במציאות ההיבדרית שבה אנו חיים.


מתיו חורי | דפקתי על דלת ביתי

ג׳ורג׳, ילד בן 11, מתמודד עם צמיחת שיער גופו וזהותו הגברית בגיל יחסית מוקדם לבני הכיתה שלו בכפר קטן. הם מציקים ולועגים לו כל הזמן, וג׳ורג׳ מתחיל מסע של קבלה עצמית ומחפש דרכים להתמודד עם השינויים האלו, מה שמוביל אותו למקומות שלעולם לא חשב שיגיע אליהם.

הסרט מבוסס על חוויות אישיות שעברתי. גם הדמויות והרקעים של הסרט הם השראה והתפיסה שלי של עצמי, של דמות האב ושל הבית שגדלתי בו; של החוויה שלי מהעולם הדתי בפרט והעולם מסביב ככלל. 

הסרט נעשה בתוכנת procreate על אייפד. הוא מבוסס על טכניקת רוטוסקופינג: חלק מהסצינות צילמתי ולאחר מכן ציירתי את הדמויוית מעל הצילום ושילבתי אותן עם אנימציה קלאסית. 


אלון אבידר | טרדות

סרט אנימציה קצר בטכניקת סטופ־מושן העוסק בתשוקות ובחרדות, בהתמודדות עם הצדדים האפלים שבנפשנו, וברגע האימה של אדם חרד הרוצה ליצור קשר. סיפור קטן ואישי על תחושות חזקות ומבלבלות, ניסיון להבין ולהביע דרמה גדולה ובלתי נראית המתרחשת עמוק בנפש: סערה גדולה ברגע קטן שמקורה אי שם במקום מסתורי ואפל, תת מודע.

הרעיון לסרט החל מסיפורו של אדוארד מודרייק, אגדה אורבנית מאנגליה הוויקטוריאנית על בן אצולה שנולד עם פרצוף נוסף מאחורי ראשו: פרצוף, שלפי האגדה, עינה את מודרייק ולחש לו מדי לילה מחשבות שטניות ונוראיות. מודרייק לא יכל להתמודד עם העינוי הקבוע ותלה את עצמו.

רציתי להביע את החוויה המסויטת בכל אלמנט על המסך ולשם כך פניתי אל האמנות של תחילת המאה ה־20, ובמיוחד לסוריאליזם ולאקספרסיוניזם הגרמני. הסרט ״הקבינט של ד״ר קליגרי״ (1920) היווה השראה מיוחדת ומובהקת: הסגנון המוגזם שלו, עם התפאורות המצוירות בעיוות חד, מלא קוים שבורים, שפיצים כואבים וחללים שסוגרים על הדמויות, תרמו לחוויית האימה הפסיכולוגית לאורך הצפייה, ורציתי להביא את החוויה הזאת לסיפור שלי.

הסטים כללו חפצי רדי־מייד (הפער בין גודל הבובות לחפצים הוא סוריאליסטי בפני עצמו), שנבנו ברובם מחתיכות קאפה שחתכתי, הדבקתי, טייחתי וצבעתי. עיצובי הדמויות נבעו אף הם מאמנות אקספרסיוניסטית ומחיתוכי עץ של תחילת המאה ה־20, שהושפעה רבות ממסכות אפריקאיות. הגילוף בעץ איפשר לי לייצר דמויות עם תווים זוויתיים וחדים, ועדיין לקבל טקסטורה טבעית כלשהי.


רנן אדר, נטע זיידל | סובייקט

בלב הרים מדבריים, אישה עורכת מחקר תיעודי אודות יצור מוזר שנמצא על הגבול שבין האנושי לחייתי. אט אט, הגבולות בין השניים הולכים ומטשטשים. 

הרעיון לסרט התפתח כשילוב של שני רעיונות מרכזיים: סרט טבע שיהווה משל ביקורתי על התנהגות בני אדם ומערכות יחסים, ויעסוק בגבולות ובטשטוש שלהם. כך התחלנו לטוות את סיפורו של Subject – או כמו שכינינו אותו בקיצור, סאב – יצור היברידי מוזר על הגבול שבין אנושי לפראי. כניגוד לסאב יצרנו את החוקרת ג׳יין (קריצה לחוקרת השימפנזים ג׳יין גודאל), שייצגה את מי שרואה עצמה כ״האדם הנאור״ לכאורה, שתמיד עסוק בלהגדיר מהו אנושי לעומת פראי, לחקור את אותו פראי אך גם לראות אותו כנפרד מעצמו. שתי הדמויות האלה עוברות מסע שבמהלכו הגבולות החוצצים ביניהם, שהתחילו כברורים מאוד, הולכים ומיטשטשים.

הטכניקה שבה השתמשהו, סטופ־מושן בובות, נעה על הגבול שבין אסתטי ומעורר הזדהות לאל־ביתי מעורר הדחייה. היא אפשרה לנו לעצב את הדמויות בדיוק על הגבול שבין כמה עולמות: בין חמוד למגעיל, בין תמים למסוכן, בין ״אנושי״ ל״פראי״.

תהליך ההפקה כולו התפרש על פני שנתיים, כשמתוכם ההנפשה עצמה לקחה במצטבר כשנה וכללה בערך 5,500 פריימים שכולם עוצבו והונפשו ביד. לאורך כל התהליך חקרנו כמה שיותר מקורות שקשורים לתחום שבחרנו, למדנו תנועות של בעלי חיים ובני אדם שונים ושילבנו ביניהן, צילמנו את עצמנו משחקים כל שוט ושוט כרפרנס להנפשה, וביצענו אינספור טסטים באנימציה קלאסית ובסטופ־מושן.

The post בוגרים 2020 // המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

טל אלקים // מכאן ניתן לראות את התצפית

$
0
0

הסרט ״מכאן ניתן לראות את התצפית״ נולד מציפור. השוט שבו היא עפה במקביל לגדר ההפרדה עד הר הבית ונוסקת לשמים, הוא הראשון שצילמתי בטיילת ארמון הנציב והוא גם השוט האחרון בסרט. אל הציפור הגעתי כי ליאורה קצירי שלחה אותי לתעד התבוננות.

מה המשמעות של להתבונן דרך המצלמה? בחיים ההתבוננות היא לא רק הראיה עצמה, אלא העיבוד שהלב והשכל עושים למבט. ואיך ניתן לנקז את כל זה בצילום? ליאורה, שהיא ה־מורה לעריכת מבט־לב־שכל בקולנוע, כיוונה אותי לתעד התרחשות שקורית בין אנשים למקום כשהם אלה שמובילים את המבט ולא להפך, ואז בעריכה להפיח בחומרים המצולמים את פעימות הלב של הקאט בסיקוונס שמשתקף בו השכל, ובכך להשלים את מעגל המרכיבים של ההתבוננות.

דמיינתי ציפור עפה בשמים של ירושלים, ואני עוקב אחריה. דרכה אני מתבונן על ירושלים, לא מנקודת המבט שלי או של הציפור, אלא דרך תנועת המעוף שלה שמתאחדת עם תנועת המצלמה שלי. חשבתי שכך אתבונן בצורה הטובה ביותר, אבל רק בדיעבד הבנתי שפעלתי בדיוק להפך: לא התבוננתי במרחב חידתי והתחקתי אחר סימני שאלה, אלא דמיינתי את השוט לפני שצילמתי אותו – כמו כתיבת סצנה בתסריט־חיים שאת תפקידיה יוצאים ללהק מתוך מאגר האירועים האפשריים של העולם. 

יצאתי ללהק את הציפור בתצפית היפה ביותר על ירושלים, בטיילת ארמון הנציב. בזמן שחיכיתי לה התגלתה לי הטיילת כתצפית שהיא בעצמה הנוף, והנוף הוא האנשים שהולכים בה, ולהתבונן בהם זה כמו לתצפת על המדינה שלנו. שם, כל תנועה וכל מבט על הנוף הוא התבוננות פנימית בחיפוש אחר הגדרה עצמית.

איפה יש עוד תצפית בעולם שגורמת לאנשים להביט בעצמם ולנסח תשובות לשאלות כל כך מורכבות מול הזהות שלהם? מה אומרים בתצפית על נאפולי? ומה בתצפית על האוורסט? מהנוף הנשקף מהטיילת, שנראה כמו גל צונמי שבלע את הארץ ורגע לפני שהתנפץ נתקע בין גדר ההפרדה והר הבית, נובעים כל הנרטיבים של המקום הזה. הם מקבלים ביטוי פיזי במרחב כשעל הכל מנצח הדימוי שמסמל את העיר, כמו אייפל ירושלמי: הכותל משולב בכיפת הסלע. בית מקדש משותף ביקום מקביל. 

איפה יש עוד תצפית שגורמת לאנשים להביט בעצמם ולנסח תשובות לשאלות כ״כ מורכבות מול הזהות שלהם? מה אומרים בתצפית על נאפולי? ומה בתצפית על האוורסט?

ברגע שאצבע נלחצת על הכפתור שמפעיל את ״המדריך הקולי״ וקולו המוקלט מסתנכרן עם קולו של המדריך האנושי – אנחנו חוזרים בזמן. הכאן הופך למכאן. ״מכאן, בנקודה שבה אנו עומדים אברהם ראה את ירושלים, אז הר המוריה, בפעם הראשונה שהיא מוזכרת בתנ״ך״, ״ומצד ימין״, איפה שעומדת עכשיו גדר ההפרדה, ״דוד הגיע לירושלים״, לעומת זאת ״מצד שמאל״, הר הבית, ״שם מוחמד עלה לשמים״.

לבסוף הצלחתי לצלם ציפור שעפה בדיוק כמו שדמיינתי. לאחר מכן המשכתי לשוטט בטיילת ולצלם אנשים שדרך התבטאותם ותנועת המעוף שלהם למדתי להכיר את המקום – את המהות של מקום כאדם הנמצא בו. כמו תצפית הפוכה, מקום שמתצפת על אדם ומצביע על איבריו החושבים ונותן בהם קול; קול שמשתנה מאדם לאדם, כמו צעד־צעד של המקום על המרקם האנושי המרובד של החברה הישראלית.

זאת הסיבה שהובילה לכך שאין בסרט אף שוט שמטרתו ״למקם את המקום״. אין שוט של הטיילת לבדה או רק של הנוף שהיא צופה עליו, ואין שלט או מפה הממקמים את הצופה במרחב שבו הסרט מתקיים. הסרט מתקיים אך ורק באנשים שהמקום מתקיים בהם. 

הטיילת משנה את צורתה כמו אקורדיון

כשסיימתי לצלם ערכתי כל הלילה. למחרת בבוקר, התעוררתי עם שירת הציפורים שהייתי רגיל לשמוע, רק שהפעם בלט קול מוכר: הוא נפרד מהם ועלה עליהם והוא היה שייך לזן הציפור שצילמתי. קולה נקלט בזיכרון מצפייה מרובה בשוט. כמו שמשננים מילה אחת בארץ זרה והיא מחלקת את השפה החדשה לשניים, השפה הזרה והמילה המוכרת.

כשטיילתי ברוסיה המילה הראשונה שלמדתי הייתה посмотри, ומאז האנשים דיברו ברוסית ו־посмотри, וכשמישהו אמר посмотри מחוץ לשדה הראיה שלי, המבט שלי קפץ וחיפש אותו כאילו אמר את זה לי. ככה קרא אלי קולה של הציפור שהקשבתי לה כל הלילה בזמן שערכתי את צילומי היום. מתוך כל שירת הציפורים יש ציפור אחת שהיא שלי.

תוך כדי עשיית הסרט, בייחוד בשלבי העריכה, כל צליל שהוקלט, כל צמח שצולם, כל משפט שנאמר – נטמן בזיכרון. כך מתווספים ערכים חדשים של עולם. הם נטמעים במכלול החיים, אך גם אוצרים בתוכם לעד את רגע ההטמנה, הרגע שחיבר אותך אליהם.

כשזיהיתי את קול הציפור הבנתי מהי מהות הקולנוע: דרך למפות את העולם בתוכך. אבל לא ככובש ארצות, אלא כמאגד אנציקלופדיות שהן יומן, כי הן נכתבות בנקודת המבט הייחודית שלך, מתוך רצון לקטלג את הקשת הרחבה ביותר של הערכים הנמצאים בין אדם למקום ובין אדם לאדם. 

כשזיהיתי את קול הציפור הבנתי מהי מהות הקולנוע: דרך למפות את העולם בתוכך. אבל לא ככובש ארצות, אלא כמאגד אנציקלופדיות שהן יומן, כי הן נכתבות בנקודת המבט הייחודית שלך

השיטוט, שהתחיל בטיילת, ונמשך בחדר העריכה, ואז בשינה, שם החלום עורך מחדש את הכל, חזר על עצמו כשהציפור, בקולה, העבירה אותי שוב בין כל החללים שבהם הטיילת משנה את צורתה כמו אקורדיון: מתרחבת, צעדים עולים ויורדים כמו צלילים בחיפוש אחר הציפור בסולם־המדרגות של הטיילת, באקורד שתופס את קולה מתכווצת הטיילת בעינית המצלמה ומשתטחת במסך המחשב, ושוב מתרחבת במסך המחשבה כשהיא נתפסת בתקרת החלום, ואז מתפזרת ברצפת החדר.

התנועה הזו, שבזמן מרוכז החיים והסרט מתמזגים, הפכה להיות המתודה שדרכה אני יוצר; תנועה שלא מחלקת את יום הצילום ומשמרת העריכה, אלא מאחדת את שלבי היצירה כולה כחומר גלם אחיד שממנו מפסלים את הסרט. בכל יום צילום ערכתי, גם בצילום עצמו ערכתי, וכשערכתי זה היה כמו לצלם את מה שצילמתי, את מה שבאמת צולם ולא ידעתי. כמו שציפור אחת נהפכה לעולם שלם – כך ניסיתי לזקק מהחומרים שצילמתי את ״קול הציפור״ שבתוכם. ולא חזרתי לצלם עד שהרכבתי מהם מבנה שמכיל את כולם, הוא שירת הטיילת.

בזמן הצילום ניסיתי לחשוב בצורה אקולוגית. אנו חיים בעולם שמאפשר לצלם בלי הפסקה, בכמה מצלמות שונות במקביל ובלי אנשי צוות נוספים. עולם שבו קיימת עודפות של חומרי גלם שאפשר לעשות מהם סרט גם בלי לצלם שוט אחד, ויש תחושה שכל הרגשות כבר נסחטו מכל אדם שצולם ומכל קהל שצופה בו. מתוך תפיסה זו, פעלתי כאילו אני מצלם בפילם שכל דקה בו עולה כסף ומייצרת פסולת, וניסיתי למצוא בעריכה שימוש לכל צילום. 

יצאתי לצלם בכל פעם שהרגשתי שהסרט גמור. זה עזר לי לסנן רעשים ולתפוס רק את מה שנכון לסרט. ימי הצילום היו מעטים ורובם ארכו שעה בממוצע, ובמהלכם הסרט המשיך להתנגן בראש. הייתי מדליק את המצלמה ומצלם רק רגעים בעלי שדה מגנטי זהה, שכמו נמשכים אל הסרט בצורה אורגנית. הייתי בריכוז מוחלט, מתוך הבנה שאני לא מצלם רק מרכיב אחד, אלא מכלול חיים שלם הנובע מאדם שאדוותיו משתקפות במקום וממשיכות לצורה שבה אני מתעד הכל.

בכל זמן־צילום חיפשתי את הרגע שבו התכלית, שמשכה אותי לתעד אותה, הגיעה למיצוי של עצמה. כמו צלם סטילס, שמחפש את הרגע האחד הזה שבו הוא לוחץ על ההדק ומקפיא אותו כתמונה, ככה בדיוק, רק שגם תהליך החיפוש מתועד: הלחיצה הממושכת מתעדת את חיפוש המסגרת התכליתית של הרגע, וביציאה מגבולותיה, האצבע משתחררת מן ההדק והשוט נגמר.

התקווה בסגנון ערבי 

כשהרגשתי שיש לי מספיק חומרים, חזרתי לערוך ולעבות איתם את המבנה הקודם. בעריכה נעזרתי בשרטוט של מגדל בבל הכתוב בתנ״ך – מבנה שנבנה מתוך עצמו ותוך־כדי־תנועה, שבנייתו חורגת מגבולות הידע על צורתו הסופית, ובעבודה עם מה שיש: ״הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר״ (בראשית יא, ג). 

כל צילום בנפרד, לפני שהתווסף למבנה, עבר תהליך של זיקוק לנוזל שבו מתבטאת רוחו ולחומר שמבליט את צורתו, ובכך הוא הופך ללבנה־אנושית. כמו לבני דומינו, החלקים מתחברים בקצוות שדומים אלו לאלו, ויוצרים תחביר קולנועי שעשוי מחרוזים מילוליים, צורניים ותמטיים. 

כשמתמללים את כל הסרט לטקסט, סאבטקסט, תמונה וסאונד – נגלים החרוזים: איש מטייל עם כלב נחרז בילדה מעיפה עפיפון וטיסן, שנחרזים בסיפור העלייה של מוחמד לשמים שנחרז ברחפן שעולה לשמים. ״אברהם ראה לראשונה את ירושלים״ נחרז בילד שצופה על ירושלים שהכיפה שלו בצבע כחול־לבן והיא נחרזת בכיפת הזהב שנחרזת ב״ירושלים של זהב״ ששרים פנסיונרים.

כשמתמללים את כל הסרט לטקסט, סאבטקסט, תמונה וסאונד – נגלים החרוזים: איש מטייל עם כלב נחרז בילדה מעיפה עפיפון וטיסן, שנחרזים בסיפור העלייה של מוחמד לשמים שנחרז ברחפן שעולה לשמים

הפרחים שפורחים בטיילת ארמון הנציב נחרזים בזרי יום הזיכרון, והמעבר בסרט בין יום הזיכרון ליום העצמאות עובר דרך ריקוד של ילדה במהלך חזרה לטקס. דרך הריקוד שלה מתחלפים השירים שמסמלים את הימים האלה, כל יום והשיר שמסמל אותו. אט אט נבנה מגדל בבל־ישראלי שצורתו שואפת לחשוף את זהות אנשיו, כמו שהם שואפים לחשוף את אלוהים. 

״עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת״ (בראשית יא, ו). לאורך הבניה, השאלות העולות מדברי האנשים בסרט מערערות את הקרקע שעליה הם עומדים, כשצצים כשלים שבין האמונה שלהם למציאות.

הדבר מייצר שפה שמאבדת ממשמעותה: אישה רוסיה מזהירה פלסטינים שמסוכן להסתובב בטיילת בגלל הפיגוע שאירע שם. בהכנות לטקס יום העצמאות, מפקד על יחידת מאבטחים שרובם פלסטינים דורש שישימו לב לכניסת ערבים למתחם שבו מתקיים הטקס. טקס יום העצמאות משתלב עם יום הזיכרון, התקווה מבוצעת בסגנון ערבי, והצפירה נשמעת כאשר האנשים צופים בזיקוקים. 

במשך שלוש השנים שבהם יצרתי את הסרט השתמר המקור הראשוני שלו, המפלס הראשון במבנה, שהגרעין שלו נשתל בקאט הראשון שנערך מיום צילום אחד בטיילת. לאורך הזמן הראיה שלי על העולם ועל הקולנוע התפתחה, כך שהסרט לא רק מתעד מקום ואנשים אלא גם את ההתפתחות שלי תוך כדי עשייתו.

ובתהליך זה הסרט כמו משוטט במקום, צועד בצעדים כרונולוגיים על אדמת־גלם לא כרונולוגית. וכמו שהאנשים המצולמים הולכים ומגדירים את עצמם לאורך הצילום – לאורך הסרט ניכרת תחושת ההתגבשות, של הסרט עצמו כסרט, שמגיעה בסופו לכדי פיצוץ. 


מכאן ניתן לראות את התצפית
בימוי, צילום ועריכה: טל אלקים
בית הספר סם שפיגל, 16 דק׳
פסטיבל הסרטים חיפה

The post טל אלקים // מכאן ניתן לראות את התצפית appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוגרים 2020 // המחלקה לתקשורת חזותית, שנקר

$
0
0

חופית שמעון | אוף דה גריד

איור במרחב הציבורי (ציור קיר) העוסק בטשטוש מגדרי. דמויות, סביבה, ציטוטים וסיטואציות מספרים סיפור חזותי־צורני, ללא נרטיב קבוע, כקולאז׳ המבוסס על שיח בין איורי אופנה לתרבות פופ ופרובוקציה.

חופית שמעון | אוף דה גריד


טוהר שרמן־פרידמן | ברכיים חשופות

טוהר שרמן־פרידמן | ברכיים חשופות

נובלה גרפית העוסקת במרד הנעורים של נערה מתבגרת מבית דתי. הפרויקט מגולל בתוכו 13 סיפורים קצרים המעלים סוגיות של אמונה, התמודדות עם סמכות ומערכות יחסים. הספר בוחן את תהליך החזרה בשאלה של אותה נערה מתבגרת, דרך פרשנות איורית המציפה שיח על חופש הבחירה.

יסמין רושקה | בית

גיליון נושא של מגזין פיקטיבי, המזמין מידי שנה אמן/מאייר ליצור תוכן בנושא נבחר. הגיליון בנושא ״בית״ מציג את מערכת היחסים שבין הבית לאדם מבחינה פיזית ורגשית, ומספר סיפורים על בתים שונים, דרך הצגת טיפוסים של בתים ושימוש בטכניקות משתנות.

יסמין רושקה | בית


ניר שייר | גרפיקה חיה

ניר שייר | גרפיקה חיה

מחקר טיפולוגי, מיתולוגי, גרפי של זהות היברידית, המתעד התפתחות של רעיון, מחשבה ותהליכי יצירה המונעים מחיבורים לא מובנים מאליהם. מערכת החוקים מאפשרת ליצור ממספר סמלי בסיס אלפי סמלים חדשים, תוצאה של מחקר צורני־גרפי במטרה להרחיב את השדה היצירתי תוך עיבודו לכלי חשיבה עכשווי ויצירתי.

רון אברהם | TrumpMannerism

ספר שמורכב מחמישה פרקים העוסקים בשפת הגוף של הנשיא האמריקאי דונאלד טראמפ. הספר מציג את תוצאות המחקר בצורה רפטטיבית דרך ניתוח שפת גופו המשתנה באופן כרונולוגי, מציג פרשנות אישית בסופו של כל פרק, ומראה את הניואנסים הקטנים המשתנים במרוצת השנים בשפת הגוף ואת אופיים הוורסטילי, על מנת להציג את תרומתה ואת כוחה של שפת הגוף על בני האדם.

רון אברהם | TrumpMannerism


שמרי גרשונוביץ | הכנסת ה־23: ספר מחזור

שמרי גרשונוביץ | הכנסת ה־23: ספר מחזור

ספר מחזור מאויר לכנסת ה־23, המבוסס על תרבות ספרי המחזור של בתי ספר תיכון. הספר מכיל קריקטורות של מספר פוליטיקאים מרחבי הקשת הפוליטית בישראל ושירים הומוריסטים קצרים, בעקבות השנה וחצי החולפות שהותירו את אזרחי המדינה עייפים מהפוליטיקה ומהפוליטיקאים.

תומר אזולאי | אסוציאציות

ספר קומיקס המתאר יום שלם מנקודת מבטו של חייל בעת שמירות בגזרת בית לחם. הסיפור נכתב על רקע האירועים שקדמו לפרוץ מבצע צוק איתן. במהלך היום החייל מדלג במחשבותיו בין אבני דרך בהיסטוריה של מדינת ישראל לבין המרחב האישי שלו, ומבטא רגשות בלבול ותסכול של אדם המצוי בסביבה שבה המלחמה תמיד על קו הזינוק.

תומר אזולאי | אסוציאציות


אלעד אורן | ללא כותרת

עיצוב מציאות דמיונית לאזורינו הגיאו־פוליטי, המציגה מהלך היסטורי שמתייחס למלחמות ישראל ומשתנה בהתאם להקשר של שמם וזמנם של הזיכרונות. שבע כרזות מאוירות מציעות מחשבה חלופית לשאלות כמו מה אם לא היו מלחמות? מה אם היה יותר שיתוף פעולה? ומה אם במקום היו אירועי ספורט, תרבות, קדמה ופיתוח?

אלעד אורן | ללא כותרת


בן מולינה | חצי סבא

בן מולינה | חצי סבא

סרטון אנימציה שמתעד דיאלוג מתמשך של מספר חודשים בין נכד לסבו. הסרטון מציג את נקודת המבט  של סבו של מולינה, אדם דמנטי בערוב ימיו, ומשלב זיכרונות אמתיים ופנטזיות כפי שמסופרים על ידו. הוא מתאר את סיפורו במבט נוסטלגי ומלא געגוע תוך ניסיון לשקף את מהלך חייו ולהעניק להם משמעות.

בר קורניצר | about:blank

ריבוי התכנים שאנחנו צורכים כיום, הפעולות שאנו עושים באמצעות הטלפון הנייד והאינטראקציות הדיגיטליות שלנו הן כולן תוצר מכוון של חברות טכנולוגיה. about:blank הוא מוצר דיגיטלי שמטרתו לנתר דפוסים אפלים (Dark Patterns) הקיימים באפליקציות השונות, להזהיר את המשתמש ולהתריע בפני דרכי פעולות מניפולטיביות שאותן חברות פועלות על פיהן.

בר קורניצר | about:blank


גיא שרייבר | אין אנשים מתחת למים

גיא שרייבר | אין אנשים מתחת למים

מקבץ של 14 קונצרטינות המספרות בדרך עקיפה או ישירה על טראומה: השתלשלותה וההתמודדות איתה; טראומה כתוצאה של משבר אישי או כתהליך סובייקטיבי של גדילה והתמודדות. הפרויקט נבנה כ״תלקיט״, המאפיין את דחיסות החוויה הטראומטית דרך סגנון האיור האישי והטיפול הטיפוגרפי הפרטני בכל סיפור.

גיל בלאקמן | בנו

ספר העוסק בתיעוד זיכרונות הקשורים לאינטימיות ומערכות יחסים, במקביל לפרוץ הקורונה בישראל: מחשבות, תהיות וזיכרונות שעלו מהבידוד הפיזי והחברתי בין גברים לנשים. נקודה בזמן שגרמה לקילוף שכבות מהנפש ושלחה את בלאקמן במורד הזיכרונות על מערכת יחסים אינטנסיבית וטרגית, שעדיין הותירה בו רגש עז. 

גיל בלאקמן | בנו


דור בר שלמה | היופי של הסתם מאושר

דור בר שלמה | היופי של הסתם מאושר

סרטון אנימציה המנפיש את חווית היופי מנקודת מבט ילדותית הנעדרת את תחושת העצמי. הסרטון מלווה ומנפיש טקסט העוסק בנושאים הללו דרך דימויים פיגורטיביים יומיומיים כמו התרחשויות שגרתיות בבית משפחה וברחוב. היופי ברגעים שנראים על פניהם כסתמיים מוצג דרך נקודת המבט הילדותית שהייתה משותפת לכולנו.

 

The post בוגרים 2020 // המחלקה לתקשורת חזותית, שנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

בגוף הן מבינות: מרינה אברמוביץ וסיגלית לנדאו בפסטיבל הסרטים חיפה

$
0
0

ישראלית, סרבית, איראנית וגרמניה נכנסות לקולנוע. זו יכולה להיות תחילתה של בדיחה ישנה, אך הפעם מדובר בארבע אמניות מהגדולות בדורן, שהקשר ביניהן אינו מובן מאליו, אלא שהקולנוענית אוולין שלס רואה דמיון העולה מגופי העבודות שלהן. היא עוסקת בעיקר בעבודות שבהן כל אחת מהן משלבת את גופה ואת הביוגרפיה האישית שלה, וטווה הקשרים ביניהן.

בסרט החדש ״גוף האמת״, שיוקרן בפסטיבל הקולנוע של חיפה (לראשונה בגרסת אונליין מתבקשת, לנוכח משבר הקורונה), משוטטת המצלמה בין ירושלים וים המלח לניו יורק ולברלין, ונותנת את הבמה לאמניות: מרינה אברמוביץ׳ (סרביה, ארצות הברית), סיגלית לנדאו (ישראל), שירין נשאט (איראן, ארצות הברית) וקתרינה סיוורדינג (גרמניה). 

כולן מגיעות ממציאות עמוסת מלחמות, אלימות ודיכוי, והן מתרגמות את תפיסת עולמן לאמנות, כל אחת באופן ייחודי משלה. הבימאית־תסריטאית שלס לא מסבירה את הבחירה באמניות אלה על פני אחרות, אך עצם הבחירה מציבה אותן בשורה אחת מכובדת ומעוררת מחשבה.

הגוף לעולם לא משקר

בתמונת הפתיחה של הסרט נראית סיגלית לנדאו על חוף הים בתל אביב; מיד אחריה שירין נשאט פוסעת על הטיילת של איסט ריבר בניו יורק; סיוורדינג מהלכת על גדת נהר השפרה בברלין, ומרינה אברמוביץ ניצבת על סיפון המעבורת השטה מול פסל החירות. 

האקספוזיציה הסימבולית, שמחברת בין מים למים על פני כל העולם, מקבלת חיזוק (קלישאי משהו) במשפט הראשון שמשמיעה אברמוביץ׳: ״המוח יכול לתעתע, אבל הגוף לעולם לא משקר״, היא אומרת. ולנדאו, שהייתה רקדנית בילדותה ונעוריה, מחזקת את הדברים באומרה ״לפעמים אני חושבת שאני סומכת על הגוף שלי יותר מאשר על הראש״. 

סיגלית לנדאו מתוך הסרט גוף האמת. צילומים: Börres Weiffenbach

מרינה אברמוביץ׳

הסרט מדלג בין האמניות, מקצה לכל אחת פרק קצר שבו נשמע מונולוג של האמנית על רקע עולמה, ומבחר עבודות עבר איקוניות לצד פרויקטים עכשוויים חולפים על המסך. כאן נכנסת לפעולה הכריזמה האישית של כל אחת מהן: אברמוביץ׳, המלכה הבלתי מעורערת של הפרפורמנס הגופני, האישה שהפכה את חייה האישיים ואת עצם נוכחותה ליצירת מופת (האמנית נוכחת, המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק, 2011) היא ללא ספק החזקה והבולטת שבהן. 

כל רגע שלה על המסך טעון במבטים נוקבים, בתנועות ידיים רבות משמעות, בתזכורת לקיצוניות שאליה הגיעה כשנתנה לקהל להפשיט אותה ולפגוע בגופה, בעבודות פרפורמנס מוקדמות משנות ה־70. 

אברמוביץ׳, ילידת סרביה (1946), בתם של זוג פרטיזנים לוחמי חופש, גדלה במשטר הטוטליטארי של טיטו ביוגוסלביה. ״מהוריי למדתי שהחיים הפרטיים והקטנים שלי לא חשובים. מה שחשוב זו המטרה הנעלה. עבורם זה היה הקומוניזם, עבורי זו האמנות״.

העבודות הראשונות שעימן התפרסמה שירין נשאט היו דיוקנאות נשים בצילומי שחור־לבן, עוטות כיסוי ראש, שעל פניהן רשומים מסרים בכתב יד בשורות שורות קטנטנות, שמרחוק קשה לראותן. אלו הן ״נשות אללה״, שאיתן חנכה קריירה מרשימה של עיסוק בזהות, בעקירה ובשייכות, אך גם בנשיות ובמקומה שלה, כאמנית ואישה בת לחברה מסורתית החיה בעולם המערבי.

נשאט, ילידת איראן (1957), גדלה במשפחה משכילה ומודרנית בעיר חצויה, כדבריה, שבצדה האחד זוגות מתנשקים ברחוב ונשים מאופרות לובשות חצאיות מיני, ובצדה השני חוקי האסלאם נשמרים בקפידה ונשים עוטות רעלות. בנעוריה נסעה ללמוד אמנות בארצות הברית ושם נשארה, מבודדת ממשפחתה, כשפרצה המהפיכה האיסלאמית. רק אחרי פרידה בת 12 שנים (ואחרי מות האיאטולה חומייני) נפגשה שוב עם משפחתה ועם המציאות האיראנית. 

״כאיראנית מהגרת בארצות הברית האמנות הפכה לעמוד התווך ולהגדרה העצמית שלי״, היא אומרת בסרט. ״גוף האישה הוא מרחב פוליטי. המאבקים האידאולוגיים מנכסים ומשליטית מרות על נשים – שלטון השאה הסיר את הרעלות והאיאטולות כפו את הרעלות״.

את העיסוק בגוף היא מותירה בעיקר לסרטיה (הפחות מוכרים בארץ). בחלקם היא מופיעה בעצמה, עם גוף הרקדנית שלה (בסרט היא מדברת על תקופה של התמודדות עם אנורקסיה), היא מטפלת במתח העצור והאסור במפגש בין גברים לנשים באיראן המוסלמית; מציגה את הגעגוע והנתק הכפוי בין בני משפחה, אך בעיקר את האנושיות האוניברסלית.

שירין נשאט

קתרינה סיוורדינג

האמנית הפחות מוכרת בארץ היא קתרינה סיוורדינג. בתו של רופא גרמני שהוצב בפראג, נולדה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה והיא מעידה על עצמה שהיא שייכת לדור המחאה של 1968 (גל מחאות הסטודנטים באירופה), ולברלין שלפני ואחרי נפילת החומה. היא מתמודדת עם העבר הנאצי של משפחתה, ואילו סיגלית לנדאו מתמודדת עם העבר של הוריה שורדי השואה.

לידה, אנורקסיה, הלקאה עצמית

לנדאו הישראלית, ילידת 1969, צעירת האמניות, מתארת את המפגש בין האבל האישי שלה, על מות אמה (ב־2003, זמן קצר לפני תערוכת היחיד המכוננת שלה ״ארץ״ ולאחריה ״הפתרון האינסופי״) לבין הקונפליקט הישראלי־פלסטיני, שמוטל על הארץ כמו קללת מוות.

עבודותיה של לנדאו משתלטות בעוצמה על המסך. החל מספירלת האבטיחים בים המלח, בעבודה הידועה Dead See, שם היא שוכבת בגופה העירום בין האבטיחים המתוקים הסובבים בתנועה מעגלית על פני המים המלוחים; וכלה בעבודה חדשה שנמצאת בתהליך בעת צילומי הסרט: אי של נעליים בים המלח, שהמלח מתגבש עליהן וכובש אותן. הרפרנס השואתי של הנעליים אינו מקרי, אך ההוד של גבישי המלח מלבין את הכל. זהו חלק מסדרת עבודותיה שבהן הטבע הופך מרקע ונוכחות פלאית לשותף מלא ליצירה. 

לנדאו מנהלת (מישראל) קריירה בין לאומית ארוכת שנים, ועבודותיה הוצגו ונמצאות באוספים של מוזיאונים חשובים כמו MOMA בניו יורק ומרכז פומפידו בפריז. בין העבודות הנראות בסרט בולט ריקוד התיל על החוף, Barbed Hula, שבו גופה נפצע מחישוק תיל שהיא מסובבת סביב מותניה, ספק שולטת בו וספק כלואה ומעונה בתוכו. היא מזכירה שהתיל (המשמש בעבודות רבות שלה) מסמן גבולות, ובמסגרת הגבולות והקונפליקט אנחנו מקבלים את הכאב כהקרבה, מעריצים מרטיריות. 

סיגלית לנדאו

העבודה מתכתבת עם עבודתה של אברמוביץ ״פרידה מיוגוסלביה״, שבה היא חותכת בסכין את צורת הכוכב הקומוניסטי על בטנה החשופה (גם עבודה זו מופיעה בסרט). ״הגוף החתוך הוא הנייר והדם הוא הצבע״, אומרת אברמוביץ. ״האדם פוחד משלושה דברים, מכאב, מסבל וממוות. להשתחרר מהכאב זה אומר להבין מהו הכאב״, אומרת אברמוביץ.

נשאט מוסיפה: ״אנחנו מרשים לעצמנו פגיעות מסויימת. אני מרגישה לא פעם פגיעה, שברירית, חסרת בטחון עצמי אבל בו זמנית גם שואבת כוח מהידיעה שהגוף עבר תלאות ועמד בהן: לידה, אנורקסיה, הלקאה עצמית״.

הסבב בין האמניות לכל אורך הסרט שומר על איזון ומעניק לו קצב דינמי, אך אינו מצליח לבסס את התזה של הבימאית, על המשותף ביניהן. ואולי זה דווקא עומד לזכותן, שלכל אחת מהן נוכחות חזקה וחד פעמית, ושפה אמנותית אישית משלה, עד שהמשימה שלקחה על עצמה שלס מתגלה כבלתי אפשרית.


גוף האמת (Body of Truth)
גרמניה-שווייץ, 2019; 96 דקות
בימוי ותסריט: אוולין שלס
משתתפות: מרינה אברמוביץ׳, סיגלית לנדאו, שירין נשאט, קתרינה סיוורדינג
פסטיבל הסרטים חיפה

The post בגוף הן מבינות: מרינה אברמוביץ וסיגלית לנדאו בפסטיבל הסרטים חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.


לשם שמיים: לדבר על מה שלא רואים

$
0
0

יובל:

הי יונתן, הי רונן, מה שלומכם? ואיך עובר עליכם הסגר השני בינתיים?

יונתן:

שילוב בין זעם ותסכול, שלווה סטואית. או תחושה של דהרת משאית הישר לתוך קיר בהילוך איטי שנמשך כבר חודשים

רונן:

סך הכל בסדר, אבל יותר קשה מהסגר הראשון שהיה בו הרגשה של אינטימיות וסולדריות עם תקווה שזה יעבור. עכשיו יש הרבה פחד מהעתיד והרגשה שכל אחד לעצמו. אני חושב שגם למדנו את מגבלות היחסים הווירטואליים והבנו שזה לא פתרון לטווח רחוק בהרבה מצבים. מפגש אנושי זה חשוב: לאדם, חברה, לימודים וגם כמובן תרבות

יונתן:

לגמרי. אני חושב שדווקא בחודשים האחרונים (בתקופה שבין הסגרים) רונן ואני נפגשנו פנים אל פנים יותר מכפי שנפגשנו ככה במשך שנים

יובל:

זה נכון. מהבחינה הזו פודקאסט הוא קצת יצור כלאיים, לא? הוא אמנם וירטואלי, אבל אני חושב שיש בו משהו קרוב יותר, אנושי יותר. זה בכל מקרה מה שעלה לי משני הפרקים שכבר הספקתי לשמוע של לשם שמיים

יונתן:

הוא עולה לרשת וכל אחד יכול להאזין לו בכל מקום עם קצת קליטה, אבל בסופו של דבר הוא גם תיעוד של שיחה אינטימית ביננו לבין מרואיין או מרואיינת, שיושבים איתנו ביחד במרתף של בית הנסן, בחדר אטום שמשמש כאולפן עם קירות אבן עבים ושטיחים מקיר לקיר

רונן:

חשוב לנו בפודקאסט להיפגש עם האנשים להקלטה. מעבר לאיכות הסאונד אנו מאמינים שבמפגש, כשיושבים יחד בסטדיו של מעמותה בבית הנסן, נוצר משהו מיוחד. שיחה פתוחה ועמוקה יותר שלא יכול לקרות בצ׳ט או בזום. וגם הפורמט של פודקאסט הוא פורמט אינטימי. לרוב אנשים מקשיבים לו לבד, באוזניות, באוטו

יובל:

אז בוא נלך רגע צעד אחורה: מאיפה הגיע הרעיון לפודקאסט, ואיך החלטתם על האופי שלו

יונתן:

היה פה חיבור בין כמה דברים. ברמת ההשתלשלות הדברים, במשך הרבה זמן רונן ואני חשבנו לעשות פודקאסט של ערב רב, אבל לא היה לנו זמן לחשוב על זה בצורה מסודרת ולקדם את העניין. בתקופת הסגר הראשון רן וולף (מחברת רן וולף שמנהלת את בית הנסן) התקשר וסיפר שגם הוא רוצה לעשות פודקאסט כבר הרבה זמן, ושאל אם נרצה לשתף פעולה.

הוא הציע פורמט של שיחות עומק עם יוצר או יוצרת בכל פרק, וגייס תקציב לעניין מהרשות לפיתוח ירושלים ומשרד ירושלים ומורשת. אז זה לא בדיוק תוצר של הקורונה, אבל הקורונה בהחלט נתנה דחיפה לכל הסיפור.

הצד השני של העניין הוא שנת העשור של ערב רב. הקמנו את האתר בינואר 2010, וסביב ציון העשור התחלנו לחשוב מה אנחנו רוצים לעשות איתו בשנים הבאות. התקופה השתנתה, אנחנו השתננו, וברור לנו שצריך לקחת את הדברים למקומות חדשים. אני מקווה שהפודקאסט הוא רק הראשון שבהם

רונן אידלמן: בית הנסן הוא מקום ציבורי שמושך המון אנשים; ערב רב הוא מגזין של קהילת האמנות ובאופי שלו פחות מיינסטרים. החלטנו שאנחנו מכוונים לקהל רחב אבל לא מוותרים על העומק והביקורתיות. עושים סוג של שיחה פנימית אבל שכולם, ולא רק אנשים שבתוך השדה, יכולים להבין

רונן:

החיבור בין ערב רב ובית הנסן גם הוביל לאופי של הפודקאסט. בית הנסן הוא מקום ציבורי שמושך המון אנשים, ומקיים בין השאר את שבוע העיצוב שזה אירוע ענק שמושך קהל רב ומדבר לא רק לקהל המקצועי. ערב רב הוא מגזין של קהילת האמנות ובאופי שלו פחות מיינסטרים.

בפודקאסט החלטנו שאנו מדברים עם יוצרים מכל סוגים; שאנחנו מכוונים לקהל רחב אבל לא מוותרים על העומק והביקורתיות. עושים סוג של שיחה פנימית אבל שכולם, ולא רק אנשים שבתוך השדה, יכולים להבין. מזה גם נובעת הבחירה של היוצרים שבחרנו לכל פרק

יובל:

יונתן, אמרתם שבמשך זמן רב רציתם לעשות פודקאסט, וכמי שגם (גילוי נאות וכו׳) משתעשע ברעיון הזה, רציתי לשאול למה? למה לעשות פודקאסט? מה זה נותן לכם?

וזה גם אולי קשור לשנת העשור שציינת ושהתקופה השתנתה והדברים השתנו – באיזה אופן ואיך זה משפיע על העשייה שלכם? (וכן, אני יודע שיש פה מיליון שאלות, תתייחסו למה שאתם רוצים…)

יונתן:

אני חושב שפודקאסט נותן לנו קצת שחרור ביחס למאמרים כתובים, וגם מאפשר לנו לעבוד ביחד, להגיב אחד לשני. בשנים האחרונות יצא שכתבנו ביחד מדי פעם, בעיקר במאמרי תגובות לאירועים אקטואליים בתחום. אבל כתיבה ביחד היא עניין מסובך, במיוחד כשהסגנונות שלנו מאד שונים זה מזה, ואילו בפודקאסט אפשר להפוך את השוני הזה ליתרון כי כל אחד מביא סגנון, ידע ותחומי עניין קצת שונים. וזה גם פורמט מצויין לימינו, שנעים בין הליכות בשכונה בגלל סגר לנסיעות אינסופיות בגלל פקקים כשאין סגר

רונן:

יש אתגר מאוד מעניין בפורמט שאין לו שום ממד ויזואלי. אנחנו מתעסקים מעל 20 שנה בתרבות חזותית ועכשיו אנחנו יוצרים בפורמט שהוא רק אודיו. ובכל זאת אנחנו בוחרים לדבר עם יוצרים שהממד החזותי הוא חלק משמעותי מהיצירה שלהם. אפילו מוזיקאים כמו מאיה דוניץ, נטע אלקיים ועמית חי כהן, החלק של אמנות חזותית הוא חלק מהיצירה שלהם.

אז הפורמט דורש לדבר על מה שלא רואים, לתאר את היצירה, את התהליכים האמנותיים ואת החשיבה מאחורי היצירות. וזה מוסיף עוד רובד חדש להכרה ולהבנה שלנו של אותם אמנים. באתר אנחנו יכולים פשוט להוסיף וידיאו או דימויים ולא צריך לתאר ולהסביר.

יש משהו מגוחך בפודקאסט אמנות, עיצוב וכדומה, אבל האתגר הזה הוא מה שיוצר את העניין

זויה צ'רקסקי נאדי במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר

אוריאל קון. צילום: באדיבות תשע נשמות

יובל:

ובכל זאת, אתם קצת יוצאים מאזור הנוחות שלכם, אפרופו מוזיקאים ואורחים נוספים. לא שזו בעיה כמובן, אני פשוט תוהה אם נראה את ההרחבה הזו גם בערב רב באופן מודגש יותר, כמו שאוריאל קון אמר בפרק השני של לשם שמיים, זה לא משנה אם זו מוזיקה, אדריכלות או ספרות (זה לא ציטוט 1:1 אלא רוח הדברים)

רונן:

כן ולא. נקודת המוצא שלנו היא אמנות חזותית, ומשם אנחנו יוצאים לכל מיני חיבורים שבהם היא נוגעת או מתרחבת, כמו תיאטרון, מחול, אמנויות במה, קולנוע, מוזיקה וספרות. תמיד עשינו את החיבורים האלו וזה גם טבעי לנו גם כיוצרים ועוד יותר כצרכני תרבות. אני חושב שזה מהלך טבעי שעכשיו רק יותר מודגש בגלל החיבור עם בית הנסן.

עירפול הגבולות בין המדיומים הוא משהו שקורה בשדה התרבות בכל מקרה. היוצרים שאנו מראיינים עושים את זה בעצמם כל הזמן

יונתן:

זה נכון שערב רב הוא כתב עת לאמנות חזותית בעיקרו, אבל לשנינו יש רקע בכתיבה ועריכה בתחומי תרבות נוספים. אני משער שלו הפודקאסט היה כולו של ערב רב היינו שמים דגש חזק יותר על אמנות חזותית, אבל הרצון של בית הנסן לקחת את התוכנית לכיווני יצירה נוספים נתן לנו אתגר מאד מהנה.

נניח הראיון עם יונתן לוי שעלה השבוע. כדי להתכונן לשיחה ישבנו לקרוא את הספרים שלו ולצפות בתיעוד של כל ההצגות שיצר. אני יכול לספר שהעולם שלי התרחב עוד לפני שהתחלנו, ונראה לי שהסקרנות הזו באה לידי ביטוי בשיחה.

ואם נמשיך את הדוגמה של רונן, אפשר לומר שבחלק מהראיונות השאלות שלנו הולכות לכיוונים שאנשי מקצוע אחרים לא היו הולכים אליהם. כשדיברנו עם המוזיקאית מאיה דוניץ, למשל, חלק מהשיחה נגע להבטים פיסוליים של העבודות שלה, לאופן שבו הסאונד מעצב את המרחב. אני משער שאם היינו מוזיקאים היינו שואלים שאלות אחרות

יובל:

איך בחרתם את המרואיינות והמרואיינים? מה עוד מצפה לנו בהמשך של הפודקאסט?

יונתן:

אנחנו מדברים עם יוצרים שאנו אוהבים את האמנות שלהם ואנחנו חושבים שהם חשובים. אנחנו גם בוחרים יוצרים שהם מאוד מצליחים, ופה זה גם מעלה את השאלה מהי הצלחה באמנות.

הבחירה נעשתה בשיתוף פעולה ביננו לבין הצוות של בית הנסן (רן וולף וקארין שבתאי, שמפיקה את הפודקאסט). היה ניסיון לשלב בין יוצרים ויוצרות מתחומים שונים, וגם בין אנשים מוכרים מאד לכאלה שפחות. ואחרי כל זה היה צריך לראות מי פנוי בתקופה הזו, מי נמצא בארץ וכו׳.

את העונה הראשונה כבר כמעט סיימנו. אחרי השיחות עם זויה צ׳רקסקי, אוריאל קון ויונתן לוי שכבר עלו, יגיעו היוצרים נטע אלקיים ועמית חי כהן, המוזיקאית הרב־תחומית מאיה דוניץ, המאיירות רותו מודן ובתיה קולטון, המעצב והאוצר רמי טריף והכוריאוגרפית יסמין גודר. כשנסיים נתחיל לעבוד על העונה הבאה, אני מקווה, אבל עוד מוקדם לומר מי ישתתפו בה

נטע אלקיים ועמית חי כהן. צילום: אסטוונאת חי

מאיה דוניץ, מתוך דואו עם רם גבאי. צילום: אייל נבו

רונן:

חשוב לנו שהיוצרים יהיו מקשת רחבה של תחומי יצירה תרבותית; להרחיב את הגבולות. אבל הגבול שלנו הוא שאנחנו נבין בזה ושיהיה לנו מה להגיד על היוצרים והיצירה. לדוגמה, אנחנו לא נארח מעצב אופנה או שפית בכירה: לא בגלל שאנחנו חושבים שאוכל ובגדים לא יכולים להיות תרבות אלא כי אנחנו לא מרגישים שלנו יש הבנה בנושא.

יש רצון לפנות למיינסטרים, שהמאזינים יכירו את השמות בכותרת ויהיו סקרנים לשמוע יוצרים שהם מכירים. אבל לעשות את השיחה בצורה שהמיינסטרים לא נוהג לעשות. מצד שני כמה מעצבים, לדוגמה, הם מוכרים בכל בית בישראל

יובל:

אז מהצד שלי אני יכול להבטיח לך שמהר מאוד תגלה שאין לכם שום בעיה לראיין גם מעצבת אופנה וגם שפית בכירה, ושתהליכי יצירה הם הרבה יותר דומים ממה שנדמה לפעמים. יותר מכך: הייתי שמח לשמוע אתכם מראיינים אותן, זה בטח יהיה מעניין.

ולפני סיום, תגידו משהו על שם הפודקאסט: לשם שמיים? נדמה לי אגב שהוא גם קצת קשור לשאלת ההצלחה שהזכרת מקודם, רונן

יונתן:

אחד הדברים שמאפיינים את העבודה בערב רב ושמגולם כבר בשמו של המגזין, הוא מתח בין קדושה לכפירה. הערב רב המקראים הם מי שמואשמים בחטא העגל, שהוא גם מעשה האמנות הראשון וגם מעשה הכפירה הגדול.

אנחנו חושבים שאמנות הרבה פעמים משחקת עם המתח הזה: היא מקודשת וכופרת באותו זמן. יש בה את ״המחווה של הערבוב״, כמו שכתב על כך אסי תמרי, והמחווה הזו היא תופעה מרתקת שבאה לידי ביטוי גם בביטוי ״לשם שמיים״, שבהקשר שלנו מרפרר גם לעשייה לשמה וגם למחלוקת ולפרובלמטיות שמגולמות בה

יונתן אמיר: אמנות הרבה פעמים משחקת עם המתח הזה; היא מקודשת וכופרת באותו זמן. יש בה את ״המחווה של הערבוב״, תופעה מרתקת שבאה לידי ביטוי גם בביטוי ״לשם שמיים״, שבהקשר שלנו מרפרר גם לעשייה לשמה וגם למחלוקת ולפרובלמטיות שמגולמות בה

רונן:

וזה גם מתחבר לשאלה של הצלחה וכישלון שאנחנו מבררים עם היוצרים בכל הפרקים. מה מניע את פעולת היצירה וגם את הבחירות שהיוצר/ת עושה. בחרנו אמנים מאוד מצליחים אבל בסוף היום כל האמנים (כמעט) בארץ במסע השרדות, ויש לנו תרבות טובה ומגוונת בזכות האמנים שיוצרים ״לשם שמיים״.

בסוף היום כשחוזרים מהתערוכה בפומפידו (מאיה) והבמות הגדולות במרקש וקרקוב (נטע ועמית) והביקורות המשובחות בניו יורק טיימס (זויה) – חוזרים לדירה ברמת גן או בקטמונים לאיסוף הילדים מהגן ולרדוף אחרי השוטף 90 והביטוח הלאומי

יובל:

זה נכון… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

רונן:

שווה להזכיר את הסאונד הנפלא שעושה דניאל מאיר – גם לו מגיע פרק של לשם שמים. ולהודות לבית הנסן וחברת רן וולף, בתמיכת הרשות לפיתוח ירושלים ומשרד ירושלים ומורשת, שבזכותם אפשר לעשות את הפודקאסט באיכות הטובה ביותר

יונתן:

נכון. אם בהתחלה כשחשבנו על פודקאסט היינו בקטע של ״יאללה נקנה מיקרופון ב־100 ש״ח, נחבר למחשב, נתקשר לכמה אנשים ותהיה תוכנית״, די מהר הבנו שאחד הדברים שמרימים או מורידים פודקאסט, כמדיום קולי, הוא איכות הסאונד. בלי העבודה של דני בעיצוב הסאונד וגם של אמיר בולצמן שטיפל בהקלטות עצמן, בטח היינו נשמעים כמו רדיו AM משנות ה־80

רונן:

חכה שתשמע את הפרקים עם המוסיקה, נטע אלקיים ומאיה דוניץ. זה יצא מדהים ופשוט תענוג להקשיב

יונתן:

ובכלל זה כיף לעבוד עם אנשי מקצוע שיודעים לשפר ולעזור ולבקר. בין אם זה קובי לוי שעשה את העיצוב הגרפי של הסדרה, ובין אם של אנשי הסאונד

The post לשם שמיים: לדבר על מה שלא רואים appeared first on מגזין פורטפוליו.

סיביל גולדפיינר: מחאה, סולידריות וערבות הדדית 

$
0
0

״הניסיונות והפתרונות שהממשלה הציעה היו בבחינת כוסות רוח. ממשלת נתניהו לא יודעת איך לטפל בעסקים הקטנים. בנימין נתניהו הוא שיצר בישראל את מנגנון הריכוזיות והמונופולים הגדולים: רק הם נחשבים, והעסקים הקטנים והבינוניים נשארים שקופים״.

בחודש אוגוסט סגרה סיביל גולדפיינר – הבעלים והמייסדת של רשת האופנה קום איל פו – שלוש חנויות. במהלך ימי הקורונה היא הבינה מהר מאוד שבמדינה שפועלת בשיטה ניאו־ליברלית  דורסנית, שלפיה העולם שייך לענקים, אין דרך אחרת אלא לדאוג לעצמך ולסובבים אותך. ״כשהכל התחיל, זה שוב טפח על פני״ היא מספרת.

״אנחנו חיים במדינה שבה התאגידים וחברות הענק מייצרים כמויות אסטרונומיות של סחורה במחירים מוזלים, תוך כדי שימוש בחומרים זולים וזמינים ולרוב גם לא אקולוגיים, בכוח עבודה זול ולעיתים גם מנוצל. הדבר פוגע ביצרנים הקטנים שהם בין השאר גם המעצבים שעובדים בכמויות קטנות, ושטביעת האצבע שלהם נוכחת בכל פריט. במציאות הזו הסיכוי של העסקים הקטנים לשרוד הוא די אפסי״.

אנחנו חיים במדינה שבה התאגידים וחברות הענק מייצרים כמויות אסטרונומיות של סחורה במחירים מוזלים. במציאות הזו הסיכוי של העסקים הקטנים לשרוד הוא די אפסי

עם אג׳נדה חברתית ותחושת סולידריות, שמלוות אותה מראשית הקריירה שלה, גולדפיינר החלה לדבר עם השותפים שלה מאיטליה. ״חלקם אנשים שעד אז הקשר איתם היה עסקי לחלוטין ותוך כדי שהזמן עבר, וגם כאן מתרחש סגר, נבנתה סולידריות וקירבה שלא היתה שם קודם״,  היא אומרת.

סיביל גולדפיינר. צילום: רופינה פלדמן

Reinhard Plank. צ׳או איטליה, שלום תל־אביב

״באיטליה המצב היה מפחיד. המגפה השתוללה. המעצבים האיטלקים הקטנים שעם חלקם אנחנו עובדים שנים רבות, חטפו מכה קשה. המשלוחים של קולקציות הקיץ שלהם היו מוכנים ועמדו לצאת למיטב חנויות העולם, והכל בוטל מהיום להיום. החנויות בלונדון, בפריס, במילנו ובניו יורק נסגרו ואף אחד לא ידע מתי יפתחו מחדש.

״המעצבים נשארו עם הקולקציה ובלי מי שישלם עבור מימון הייצור. חלקם נקלעו לקשיים ולחנק תזרימי והרגשתי שאני לא יכולה לעמוד מהצד. כך נולד הרעיון להביא את הסחורות שהיו אמורות להגיע לחנויות ברחבי העולם ולהציע אותן לקהל שלנו, והשקנו את צ׳או איטליה, שלום תל־אביב״. 

בין המעצבים האיטלקים ששלחו פריטים היה אפשר למצוא את Avant Toi, מותג משפחתי לפריטי קשמיר; Roberto Collina, חברה לסריגי לנשים עשויים חומר צמר איכותיים; Reinhard Plank, חלוץ מוביל בכל הקשור לעיצוב כובעים בסצנת האופנה העכשווית; Faliero Sarti, מותג איטלקי משפחתי שמוצעים בו של צעיפים ייחודיים; ועוד. גולדפיינר מספרת שזו היתה הצלחה, אבל הביקורת לא איחרה להגיע.

הבנתי שההחלטה שלנו כצרכנים ממי לקנות ובמי להשקיע את הכסף היא החלטה פוליטית; היא הבעת עמדה. ומכאן אני אומרת באופן פומבי: אל תקנו מחברות הענק, הן יסתדרו גם בלעדיכם. שימו את הכסף שלכם במקום שבו הוא יכול להציל חיים של אנשים אחרים

״את כספי המכירה החזרנו לאיטלקים, אבל אז הגיעה גם הביקורת״, היא מוסיפה בחיוך. ״אנחנו הרי עם מצקצק ובעיקר כזה שיודע ׳לא לאהוב׳. עלו שאלות כמו למה מעצבים איטלקים? האם אין מספיק מעצבים ישראלים קטנים שאפשר לתת להם במה בחנות הדגל שלנו? הבנתי את הביקורת. קיבלתי וצמחתי ממנה. 

״עוד הבנתי שההחלטה שלנו כצרכנים ממי לקנות ובמי להשקיע את הכסף היא החלטה פוליטית; היא הבעת עמדה. ומכאן אני אומרת באופן פומבי: אל תקנו מחברות הענק, הן יסתדרו גם בלעדיכם. שימו את הכסף שלכם במקום שבו הוא יכול להציל חיים של אנשים אחרים״.

מיכל מנגיסטו (AKAL). צילום: גיא נחום לוי ולנה זלרץ

VAGUE. צילום: אלכס פרגמנט

Noon. צילום: רן עזרא

שירן ראובן. צילום: אלינה ברנסקי

Vender. צילום: גיא נחום לוי

כך, את רעיון הסולידריות, ״את הערבות ההדדית שכולם מדברים עליה״, הפכה גולדפיינר לפרויקט שנתי ומתמשך שבו קום איל פו תשמש כפלטפורמת סיוע למעצבים ויוצרים מקומיים מתחומים מגוונים, תחת הכותרת Comme il faut love stories.

מיד בסיום חודש ״צ׳או איטליה, שלום תל־אביב״ הושק בחודש שעבר חודש המעצבים הישראלים בחנות הדגל בנמל תל אביב: מיכל מנגיסטו (AKAL) עם פריטים שמעוטרים ברקמה ושחלקם נוצרו בשיתוף פעולה עם בני הגיל השלישי מהקהילה האתיופית; NOON, מותג הנעלה נשי של המעצבות דנה שי ורותם אסיאס, בסגנון אורבני, בקו נקי וקלאסי; VAGUE של אנוק יוסבשוילי וירון שמרקין, שמקפידים על ייצור עקבי של בגדים שחורים נטולי מגדר; שירן ראובן /מאמו, aner 5777 ו־Vender. 

נמשכות אל עבודת היד 

בהמשך החודש, כשהמציאות תאפשר, יפתח החלק השלישי של פרויקט הסולידריות שיכלול 18 אומנים־נגרים מרחבי הארץ, עם פריטי נגרות־אמן שאצר גיל ארד, נגר־אומן ובונה כלי מיתר, מחלוצי זרם הנגרות המסורתית בארץ ומייסד בית הספר ״ידנות״. לדבריו, נגרות אומן מתקיימת על קו התפר שבין המלאכה לאמנות ונשענת על העקרונות הבאים: עבודה בעץ מלא (לא דיקט/סנדוויץ׳ מצופה פורניר/פורמייקה); הבנייה נעשית על טהרת המחברים (מחברי עץ ולא ברגים/מסמרים); חומרי גימור טבעיים (שמנים/ווקסים/פוליטורה ולא לכה תעשייתית). 

מטרתו של הנגר־אומן היא ליצור ״חפץ״ שיפיח רוח חיים בחלל שהוא מונח בו, ויהפוך אותו משגרתי ליוצא דופן ומשובב נפש. כך, הרהיט מאחד את כל מה שסביבו, ובו בזמן משנה ומחייה אותו. ארד עצמו מציג בפרויקט פריט שהוא מכנה Bright Spot. זהו ספסל שמזמין את העוברים לפניו, לעצור לרגע בכניסה וביציאה מהבית ולחלוץ או לנעול נעליים. המציגים הנוספים בפרויקט הם: עפר זהבי, דורון פדות, ירמי קמחי, חיים זינו, אביעד אובל, קרן הראל, נדב רודניק, רפאל גרינבלט, ניר שבת, יואל ויסיק, מאיר הורוביץ, פבל דיברוב, אורן פייגנבאום, יאיר בר־חיים, תם אטיאס, ארז לנדאו ורועי הלביץ. 

ירמי קמחי. צילום: אלעד ברמי

יואל ויסיק. צילום: אלעד ברמי

ניר שבת. צילום: אלעד ברמי

דורון פדות. צילום: אלעד ברמי

כשגולדפיין נשאלת על המחירים הגבוהים של הפריטים שנמכרים בחנויות הרשת, ואיך הדבר מתחבר עם רעיון הסולידריות שהיא מובילה, היא משיבה: ״מדובר על סולדיריות עם חברות קטנות, לא עם מפעלי יזע. כל המעצבים והמפעלים שאנחנו עושים איתם את הפרויקט – מצ׳או איטליה, דרך מעצבים ישראליים, נגרות מסורתית או מעצבים שעובדים מתוך מחשבה על קיימות – המחירים שלהם יקרים, מכיוון שהם עובדים בסדרות קטנות ובאיכות גבוהה. כך גם אנחנו בקום איל פו.

במוצרים של סלואו־פאשן הכל יותר יקר. גם בעולם האוכל: תשוו אוכל של פאסט־פוד למסעדה איכותית. מה שאיכותי יקר ולכן ההשוואה לאופנה זולה פשוט לא נכונה

״כשמשווים את המחירים לאלו של האופנה המהירה – שמוכרים מאוד בזול – לא לוקחים בחשבון את מחיר הניצול בכל שרשרת האספקה: מהפועלים, ליצרני הבדים, לדוגמניות, למצעבים למוכרות. כולם בדרך מנוצלים חוץ מבעלי החברות. במוצרים של סלואו־פאשן הכל יותר יקר. גם בעולם האוכל: תשוו אוכל של פאסט־פוד למסעדה איכותית. מה שאיכותי יקר ולכן ההשוואה לאופנה זולה פשוט לא נכונה״.

ואיך מתחבר עולם הנגרות עם עולם האופנה?

״כמו בעולם האופנה, גם כאן אנחנו נמשכות אל עבודת היד, אל המגע האישי לעומת שימוש מלא במכונות. שאיפתו של הנגר־אמן היא ליצור רהיטים שנבנו בצורה אחראית ושיחזיקו מעמד לדורות. אלה רהיטים שאינם פונקציונליים בלבד, אלא משלבים בין השימושי והמעשי לבין האסתטי והמענג – בדומה לאג׳נדת העיצוב והייצור של קום איל פו שהשקנו כבר לפני 30 שנה.

״כבר אז שמנו לעצמנו למטרה לעצב ולהציע אופנה לנשים מכל הגילאים, מידות וסוגי גוף, להשתמש בכוח המותג כדי להעלות את המודעות ולהפיץ את האג׳נדה של בית האופנה. ויש לנו כבר תוכנית מדוקדקת להמשך: לאחר אומני הנגרות המסורתית, נציג עיצובים מחומרי ברי קיימא, עיצובים מהפריפריה ועוד״.

The post סיביל גולדפיינר: מחאה, סולידריות וערבות הדדית  appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני: שגיא אזולאי מנסה להטמיע צער ברחוב סומסום 

$
0
0

את אריק, גיבור סדרת הילדים האמריקאית רחוב סומסום, רובנו היינו מורגלים לראות מרצד על גבי מסכי הטלוויזיה לצד חברו בנץ במהלך שנות ה־80 העליזות, כשהתוכנית המציגה את מעלליהם של חבורת בובות קונדסיות עוד הייתה בשיא הפופולריות שלה. 

המפגש עם דמותו הגוצית והשמנמנה של אריק על גבי הקנבסים עתירי הצבע של הצייר שגיא אזולאי בתערוכת היחיד שלו, שנפתחה בגלריה רו־ארט (וזמינה לצפייה באתר הגלריה לנוכח הסגר), הוא מתעתע. סיבה אחת לבלבול היא שמבקרים בחלל הגלריה, המייצגת על פי רוב אמנים ישראלים צעירים, לא מצפים להיתקל בעולמות תוכן ילדיים בתערוכות אמנות המתיימרות להציג נושאים מופשטים או כבדי ראש. 

אך זה לא גורם ההפתעה העיקרי. אזולאי, בוגר התואר הראשון והשני מהמחלקה לאמנות של בצלאל, הוא לבטח לא האמן הראשון שבוחר לכוון את הזרקור בעבודותיו אל דמויות המזוהות עם תרבות הפופ הנמוכה, או כאלו האהודות על ידי ילדים ונוער. לא חסרים ציירים אחרים, הן עכשווים והן כאלו שפעלו באמצע המאה הקודמת, שהצהירו בגלוי על כך ששאבו את השראתם מציורי קומיקס או מדמויות הלקוחות מתוכניות ילדים.

שגיא אזולאי

דוגמה איקונית במיוחד היא ציוריו המוקדמים יותר של אמן הפופ האמריקאי רוי ליכטנשטיין, שהטמיע את דמויותיהם של מיקי מאוס, דונלד דאק ובאגס באני בקומפוזיציות שלו, שקדמו לציורים המנוקדים שבהן כיכבו נשות הפין־אפ של שנות ה־60. עוד יוצרת בולטת שהפכה דמויות אינפנטיליות למורכבות ובעלות רבדים פסיכולוגיים עמוקים היא הציירת האמריקאית ג׳ויס פנסאטו שהלכה לעולמה בשנה שעברה. פנסאטו, אחת האמניות המודרניות המוערכות ביותר בארצות הברית, הציגה עבודות שהנציחו את הומר סימפסון ובאטמן במוסדות נחשבים כמו מוזיאון הוויטני והמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. 

אם כן, בחירתו של אזולאי להתעמק בדמותו של אריק היא לא שנויה במחלוקת, או כזו שאינה הולמת את הגלריה. ההפתעה הכרוכה בצפייה בציוריו היא כזו שנובעת מהסגנון שבו דבק אזולאי. סדרת הקנבסים קטני הממדים, שעל גביהם מופיעה דמותו של אריק כשהוא עומד בסמוך לחלון עם גבו אל הצופים, על רקע נופים משתנים, נראית במבט ראשון שטוחה־משהו.

נדמה כאילו אזולאי זיהה תמה מעוררת חיוך והחליט להנציחה על גבי משטח ציורי שמתעקש להיראות דו־ממדי, כאילו כיוון מראש להעמיד גוף עבודות שיש בהן פוטנציאל מסחרי מובהק ויכולת לעורר אהדה במבקרים בזכות הנושא האינפנטילי שלהן והפאלטה הססגונית הנעימה לעין שבה השתמש כדי לייצרן. 

חלון אל הריק 

מבט מעמיק בעבודות – שיצר אזולי בשמן, אקריליק ופסטל שמן על בד – מגלה שהוא לא רק אמן פופוליסטי שיודע ליצור ציורים שיש בהם קריצה חיננית ותו לא. גם ההצבה של היצירות בחלל, שעליה אמונה האוצרת מאיה במברגר, מצילה את אזולאי מנפילה אל תהומות הציור שהוא בגדר גימיק מתנחמד.

ציוריו של אזולאי מוצגים זה לצד זה על שלושה מקירות הגלריה בחלקו האחורי של החלל. בין המבקר לבין העבודות משתרג עמוד גבס לבן וגבוה שחוצץ בין חלל הקבלה של רו־ארט למרחב התצוגה. ההצבה מהדהדת את התנוחה שבה שרוי אריק בציוריו של אזולאי: כשם שהוא עומד צמוד אל החלון ומתבונן בעולם שנפרש מעבר לו, הצופים בגלריה לא נאלצים להקיף אותה כדי לחזות ביצירות אלא צריכים לחצות את העמוד ולעמוד עם גבם לדלפק בכניסה. עקיפת העמוד מאלצת את המבקרים שלא להסתובב בגלריה ולדלג בין הציורים ברפרוף, אלא לעבור מעין סף כדי להתקרב אל מקבץ העבודות המונחות בסמיכות זו לזו. 

היכולות הטכניות של אזולאי כצייר באות לידי ביטוי בעבודות באורח נחבא, באמצעות פרטים כמעט משניים שקל לפספס: באחד מהציורים, הוא הלביש את אריק במעין וסט דמוי עור בגוון חום שמזדקרים מתוכו פסים כחולים־ירקרקים, הדים לניסיונות קודמים של אזולאי שאותם מחה באמצעות שכבות של צבע, שבהמשך קילף במחווה אלגנטית וצנועה. בציור אחר אזולאי מציב את אריק לצד חלון שעל קצה אחד של מסגרתו הכהה הוא שירטט עיגולים־עיגולים, שמשווים לחלון חזות מימטית ומשכנעת של טבעות הנקוות בגזעי עצים.

מראה הצבה

לילה לבן

עיניים בגב

פניו המשעשעות של אריק, כולל אפיו הכתמתם והמזדקר, לא נראות בציוריו של אזולאי. הוא נותר אנונימי, בלתי נגיש, למעט בציור בודד שהוא אף אחד מהמוצלחים והמרגשים בתערוכה. בעבודה זו אזולאי המחיש את יכולותיו הטכניות כשצייר את אריק מוצב בחדר חשוך, כשהשתקפותו בחלון מוארת בתאורה שנובעת מן החוץ.

אחת המשימות המורכבות ביותר עבור ציירים היא להמחיש כיצד נראית עלטה כשהיא אינה מוחלטת; לא ניתן להסתפק בשימוש גורף בפיגמנטים כהים או רק בצבע שחור אטום. אזולאי צלח את המשוכה הזו בכישרון – הווילון הלבן שתוחם את החלון שדרכו אריק משקיף אל העולם נראה כמו־מתנופף באורח משכנע, כאילו משב רוח הניע אותו כשהצוהר נפתח, ובבואתו של אריק הנגלמת על גבי מרקע הזכוכית של החלון נראית כמעט טראגית, מעין רוח רפאים שהיא צל של המקור. כך אריק נראה עומד באותה הנקודה, קפוא וסטטי, בעוד שרק העונות מתחלפות.

בציור אביבי ועליז יותר, פרחי חמניות מתנופפים בחוץ על רקע שמיים כחולים־סגלגלים, ואריק עוטה חולצה לבנה שמתכתבת עם עלי הכותרת של הפרחים. בעבודה אחרת, המכונה ״שמש בחצות״, אריק ניצב מול שמיים בוערים באדום שגונו זהה לסוודר שהוא לובש.

בחירתו של אזולאי להעמיד את אריק אל מנגד לחלון שפסים חוצים אותו לאורכו ולרוחבו, מחזקת את האבחנה המוקדמת יותר שמדובר בציור שטוח, אלא שהסתכלות מדוקדקת יותר בכל הציורים מעלה את ההשערה כי מדובר בבחירה מודעת, ספק הומוריסטית, של האמן. הנכחת הגריד הציורי באמצעות הדגשתו דרך החלון, ששב ומככב בכל הציורים, היא בבחינת אמירה אסתטית: אזולאי מתעקש שהציור שלו יהיה קודם כל יצוג, כזה שמודע להיותו יצירה אמנותית, ומסרב ליצור אחיזת עיניים או להיות דו־משמעי. 

צעיר לנצח

על אף השטיחות שמאפיינת את המשטח הציורי שאזולאי מציע, הסוגיות הרעיוניות שעולות מהעבודות הן כלל לא פשוטות. לא מן הנמנע שכשאזולאי סיים לעבוד על העבודות בשנה החולפת, עלתה במוחו המחשבה על המציאות העכשווית שכולנו מתעמתים איתה מאז פרצה מגיפת הקורונה ברחבי העולם. נדמה שההקבלה בין דמותו של אריק שנמצא בתוך חלל סגור ומסתכל על העולם שנפרש מחוץ לחלון, לבין ההתמודדות הנוכחית של אנשים רבים עם ההכרח לסגת לבתיהם בשל מגבלות הכרוכות בחיים עם הווירוס, היא כמעט מובנית מאליה. 

החלטתו של אזולאי להשיל מאריק את תווי פניו שכה מזוהים עימו, כמו גם ההתעקשות להציבו קפוא ובלתי נתון להתפתחות בעוד שמזג האוויר והתאורה סביבו מתחלפים, מצביעות על נדבך עצוב שמאפיין דמויות ילדיות רבות. אריק, בדומה לשלל גיבורים אחרים של סדרות וסיפורי ילדים, הוא חסר גיל. הזמן לא נותן בו את אותותיו: הוא נותר עב־גוף, רחב כתפיים, השיבה לא זורקת בשיערו, וניתן להניח שגם הבינה שמגיעה בשלבים מתקדמים יותר של החיים היא לא מנת חלקו.

יש אלמנט מתוק־מריר ברעיון של דמות שאינה מתבגרת, וניכר שאזולאי התאמץ להדגיש את הסוגייה הזו. אריק של אזולאי לכוד לצד החלון תמיד, צעיר לנצח. הוא לא יכול להתפתח מעצם הווייתו כדמות, והמסגרת החזותית שבה הוא מעצב אותו לא מאפשרת לו להשתנות.

אולי יש קסם נרקיסי באפשרות של חיים תמידיים על הטווח בין ילדות לבגרות, אך כל מי שעבר את גיל ההתבגרות מבין שאת מחוגי השעון אי אפשר לעצור, וכנראה גם לא כדאי. לכן רחוב סומסום היא סדרה שקוסמת לילדים, ובעוד שאולי לחלקנו שמורה לה פינה חמה בלב, הפסקנו לצפות בה כשגדלנו והטרדות שלנו נהיו אמיתיות ומתישות. 


אריק | שגיא אזולאי
אוצרת: מאיה במברגר
גלריה רו־ארט, שביל המרץ 3, תל אביב
תאריך נעילה חדש ומועד השקת קטלוג טרם נקבעו עקב החלת הסגר הכלל־ארצי לאורך החגים. אפשר לצפות בעבודות באתר הגלריה

שיר המספרים (לונה פארק)

The post מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני: שגיא אזולאי מנסה להטמיע צער ברחוב סומסום  appeared first on מגזין פורטפוליו.

ערבית במוזיאונים? ״בלי מידע בסיסי באתר או בקופות, אפילו לא ברושור״

$
0
0

יובל:

בוקר טוב חולוד, בוקר טוב עידן, איך עובר הסגר השני בינתיים?

עידן:

עובר בין מסכים לצערנו…

חולוד:

בסדר גמור, מקווה שיעבור מהיר

עידן:

מצד שני הוובינרים של זום מתגלים ככלי יעיל ומוצלח. ערכנו שני כנסים בתוך שבוע וההיענות גדולה

יובל:

יפה. איזה שני כנסים?

חולוד:

אחד על נוכחות הערבית במוזיאונים (בדקנו את נוכחות הערבית במוזיאונים במרחבים השונים, שילוט אתרים הדרכות, וידיאו, ברושורים ומפות) והשני ממחסום השפה לשפה משותפת – ערבית כשפה שנייה

עידן:

כנראה שאנשים צמאים לכנסים האלה כי בשניהם הייתה נוכחות גבוהה של אנשי מקצוע ופעילים

חולוד:

וגם צמאים למפגש ולדילוג עם אנשים

יובל:

שמח לשמוע! 

עידן:

בכנס הראשון השקנו את המחקר שלנו על הנגשת המוזיאונים בשפה הערבית, עם הנתונים וההמלצות שלנו למנהלי מוזיאונים ולרשויות (עברית/ערבית). הוא התקיים בהשתתפות נאדים שיבאן, מנכ״ל המוזיאון לאמנות האיסלאם, האמנית חנאן אבו חוסיין וד״ר ורד חירותי ממכללת בית ברל המדרשה לאמנות

יובל:

איך התבצע המחקר?

עידן:

במשך שנתיים שלחנו סוקרים מטעם סיכוי ל־20 המוזיאונים המובילים בישראל כדי למפות את המצב בשטח. התמקדנו במוזיאונים לאמנות, היסטוריה, מדע וטבע – בדגש על הגדולים ביותר ובפרישה גיאוגרפית רחבה. בדקנו גם את המידע והתוכן שהם מציעים ברשת – האם יש ערבית באתרים שלהם והאם הם פעילים ברשתות החברתיות בערבית

חולוד:

לא בדקנו מוזיאונים שמנכיחים את תולדות התנועה הציונית

עידן:

עשינו גם הבדלה בין תערוכות קבועות לבין התערוכות המתחלפות והמסחריות יותר. בדקנו האם יש בכלל תרגום לערבית והיכן וגם מה איכותו

מוזיאון המדע, ירושלים צילום: אבי חיון

מוזיאון הטבע, תל אביב

יובל:

אני מניח שהממצאים לא היו מאוד מעודדים. וכאוצר אני יכול גם לנחש את הסיבות ששמעתם, ושגם אני הייתי משמיע: אין תקציב, אין מקום לשלוש שפות, זה לא נראה טוב וכן הלאה…

חולוד:

קודם כול יש הרבה סיבות כמו שאתה אומר, אבל במפגש עם מנהלי מוזיאונים כמו המוזיאון לאמנות האסלאם או מוזיאון הטבע בתל אביב, נשמע מסר ברור, שזה אפשרי אם אנחנו רוצים. אם יש החלטה בהנהלה ויש צוות ערבי במוקדי קבלת ההחלטות, אז הטיעונים האלה לא ממש תופסים.

יש הרבה רמות של תרגום, ויש טכנולוגיות חדשות שמשתמשים בהם בעולם, שנותנות מענה לסוגית הנכחה של השפה, ופותרות את כל הבעיות שהצגת

עידן:

אכן שמענו בשיחות שערכנו עם מנהלי מוזיאונים רבים את כל הסיבות האלה שמנית, אבל הן לא מצדיקות את המצב שראינו בשטח במוזיאונים מאוד גדולים ו־ותיקים, שמתגאים במוניטין המקצועי שלהם. בחלקם לא היה אפילו מידע בסיסי בערבית באתר האינטרנט או בקופות. אפילו לא ברושור כללי בערבית בכניסה.

אלה לא דברים מסובכים או יקרים מדי והם גם לא יעמיסו על המרחב. פשוט לא חשבו עליהם כי לא חשבו על הקהל הערבי. זה הפסד גדול של המוזיאונים ופגיעה באזרחים הערבים, שגם כך אין להם זמינות למוסדות אמנות כאלה ציבוריים ביישובים שלהם

חולוד:

בנוסף למה שעידן, אמר הם לא משווקים את עצמם לחברה הערבית, לא פעילים בשפה הערבית ברשתות החברתיות, פשוט מתעלמים מהקהל הערבי

יובל:

יכול להיות שחלק מההחלטה לא לשים ערבית, גם אם היא לא נאמרה, הוא גזענות? החשש שהנכחת השפה הערבית במרחב המוזיאלי תרתיע את הקהל שמגיע היום למוזיאונים?

חולוד אדריס

חולוד אדריס: בשביל להיות גזען אתה צריך לראות את האחר, להביע רגשות ועמדות כלפיו, ולכן זו לא גזענות אלא עיוורון. רוב המוזיאונים לא רואים את הקהל הערבי. בשבילם אנחנו לא קיימים, בכל המובנים

חולוד:

אני לא חושבת שזו הסיבה: בשביל להיות גזען אתה צריך לראות את האחר, להביע רגשות ועמדות כלפיו, ולכן זו לא גזענות אלא עיוורון. ממה שראינו במיפוי, וגם מהפגישות, רוב המוזיאונים לא רואים את הקהל הערבי. בשבילם אנחנו לא קיימים, בכל המובנים. הם שוכחים שיש כאן אזרחים ערבים ושהם צריכים להתייחס אליהם ולשפה שלהם

עידן:

אני אוסיף שזה נגזרת של אפליה במובן רחב יותר – כי מרבית היישובים הערבים הם ישובים מוחלשים, והמדינה לא יזמה או תמכה במוסדות תרבות ואמנות שם. המוזיאונים הגדולים לעומת זאת, נשענים בחלקם על מימון ציבורי – גם של המדינה וגם של הרשויות המקומיות – והם אמורים להיות האלטרנטיבה והמענה לצריכת תרבות גם עבור הקהל והאזרחים הערבים. בפועל הם לא עושים את זה, והמדינה גם לא דורשת מהם לעשות את זה, ולכן זה לא קורה

יחסי ציבור, גם בערבית

יובל:

אז איך מתקדמים? כי הרי המצב לא ישתנה מאפס למאה ביום אחד. ברור שמודעות היא התחלה, אבל זה לא מספיק. אני מודה שגם אני נכשלתי בזה בתערוכות שאצרתי, גדולות כקטנות

עידן:

בדיוק בגלל זה לא הסתפקנו רק בפרסום ממצאים ומיפוי של המצב במחקר שלנו, והיה לנו חשוב גם לפגוש את המוזיאונים וללמוד מה היו הדינמיקות וההחלטות שהובילו למצב הזה ואיך אפשר לשנות אותו. המחקר החדש שלנו כולל גם פרק רחב של המלצות לתיקון ושינוי המצב במספר תחומים והבטים.

אני מסכים לגמרי שזה לא מאפס למאה ואי אפשר לייצר הנגשה מלאה בערבית בתוך זמן קצר. אבל יש הרבה צעדים קטנים וגדולים שאפשר להתחיל לעשות בדרך למטרה הזאת. את כולם אנחנו מפרטים בהמלצות שלנו.

יובל:

שהן?

עידן:

בתור התחלה חייבת להיות מחויבות והחלטה ארגונית שזה חלק מהמשימה והיעדים של המוזיאון. חייבת להיות תוכנית ברורה עם לוח זמנים: מאיפה מתחילים להנגיש? מה סדר העדיפויות? יש דברים שקל לשנות כמו להוסיף מידע באתר, כמו לתלות שלט עם לוחות זמנים ומחירון בכניסה, כמו לעשות יחסי ציבור גם בערבית או לתרגם הודעות לעיתונות.

והכי חשוב – קודם כל לבדוק כמה ואיזה עובדים ערבים יש במצבת העובדים בארגון? האם הם רק עובדי תחזוקה או מדריכים? האם יש אפשרות בגיוס הבא שנפתח לפנות גם למועמדים ערבים? ברגע שיש נקודת מבט של איש צוות ערבי בתוך הארגון הדברים מתחילים להיראות אחרת

חולוד:

אני אוסיף להמלצות שעידן הזכיר: השינוי הוא בתודעה. אם אתה מכבד את הקהל הערבי אז אתה חייב להשתנות ולהזמין אותו. ומה זה אומר? אתה חייב לתרגם את התערוכות ואת המרחב של המוזיאון, ולשווק אותו לקהל ערבי. כשאני מבקרת עם הבן שלי בן ה־10 החוויה שלנו נפגעת ומייאשת: במקום ליהנות מהתערוכה זה נהפך לשיעור בשפה העברית

חולוד אדריס: אם אתה מכבד את הקהל הערבי אז אתה חייב להשתנות ולהזמין אותו. כשאני מבקרת עם הבן שלי בן ה־10 החוויה שלנו נפגעת ומייאשת: במקום ליהנות מהתערוכה זה נהפך לשיעור בשפה העברית

יובל:

הזכרת מקודם טכנולוגיות חדשות להנכחת שפה. את יכולה לתת דוגמה?

חולוד:

יש המון רעיונות ומודלים בעולם להנגשת מוזיאונים. היום יש אפליקציות דרך הסלולרי שאפשר להוריד לטלפון ולבחור את השפה, מסכי תצוגה דיגיטליים מתחלפים שאפשר לבחור את השפה המוצגת, מפות אלקטרוניות. בשנה שעברה היינו בספרד, שוב עם הבן שלי, והחוויה שלו היתה כל כך משמעותית. קבלנו הדרכה קולית אלקטרונית בערבית והכלי הזה שיפר את החוויה שלו. הוא לא ישכח את זה, ההרגשה שהם מכבדים אותך ואת השפה שלך

עידן:

אנחנו רואים לא מעט מוזיאונים שמתקדמים לתצוגות אלקטרוניות ודיגיטליות מתחלפות ועדיין לא טורחים להציג בערבית – כלומר הבעיה אינה טכנית או לוגיסטית, זה פשוט עניין של מודעות והחלטה.

יובל:

אחרי המפגשים במוזיאונים ואחרי הכנס: אתם אופטימיים? לגבי המוזיאונים, לגבי הנכחת השפה הערבית במרחב הציבורי? ובכלל?

עידן:

כמעט בכל המקומות שבהם ביקרנו התקבלנו בדלתות פתוחות והיו אמירות חיוביות, ואפילו הבטחות לתיקון ושיפור המצב. במוזיאונים גדולים כמו מוזיאון תל אביב, מוזיאון ארץ ישראל ומוזיאון ישראל אנחנו גם רואים כבר בשנה האחרונה שיש התקדמות ושיפור בפועל.

התערוכה של ג׳ף קונס בתל אביב הונגשה במלואה בערבית, במוזיאון ישראל העלו עמוד פייסבוק חדש ומצוין בערבית עם תוכן ייעודי לקהל ערבי, ובביאנלה במוזיאון ארץ ישראל הפיקו מפה גדולה בערבית.

עידן רינג

עידן רינג: היו אמירות חיוביות, ואפילו הבטחות לתיקון ושיפור המצב. אבל האופטימיות שלנו עדיין זהירה. התחום כולו עובר משבר כלכלי וטלטלה עקב הקורונה, והחשש הוא שמצוקה כלכלית תדחוף מנהלים קודם כל לדחות תוכניות של הנגשה ופנייה לקהלים חדשים. לדעתנו זו תהיה טעות

אבל האופטימיות שלנו עדיין זהירה. כפי שכולנו יודעים התחום כולו עובר משבר כלכלי וטלטלה עקב הקורונה, ולצערנו החשש הוא שמצוקה כלכלית תדחוף מנהלים קודם כל לדחות תוכניות של הנגשה ופנייה לקהלים חדשים. לדעתנו זו תהיה טעות: דווקא בתקופה כזאת אפשר לחשוב על אמצעים לא יקרים שיפתחו למוזיאונים פוטנציאל לקהל חדש, וזה אולי גם יסייע להכנסות בהמשך.

המוזיאונים, וגם הרשויות שתומכות בהם, לא יכולים להמשיך להתעלם מהמחויבות שלהם לקהל הערבי. אנחנו מאוד מקווים שההדים והעניין הרב שהמחקר החדש שלנו מעוררים מסמנים שיש שינוי באופק

חולוד:

כפלסטינית אזרחית המדינה, אין לי את הפריווילגיה לא להיות אופטימית. אופטימיות והאמונה שאפשר להשפיע ולשנות את המציאות ואת האפליה וההדרה, הן מה שמניע אותנו בסיכוי. המרחב הציבורי צריך להשתנות ולייצג את שתי הקבוצות לא רק כדי להנכיח אותי: זה גם משפיע על הציבור היהודי ומעביר לו מסר שערבית היא חלק הכרחי וטבעי מהמרחב.

נוכחות השפה הערבית היא צעד חשוב אבל ראשוני כדי שהמרחב ישתנה. במוזיאונים הדרך עדין ארוכה, והנכחת השפה הערבית לא מספיקה. מוזיאונים חייבים להתחיל להציג תערוכות של אמנים פלסטינים, ואמנות שמייצגת את הנרטיב הפלסטיני. אמנים פלסטינים ויוצרים צריכים להרגיש מוזמנים ורצוים, ולכן אנו גם מתכוונים לבדוק את הנושא הזה בקרוב

יובל:

לגמרי, ואשמח לשוחח גם על זה בהזדמנות. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

חולוד:

חשוב לי להגיד לקראת סיום, שמערכת החינוך צריכה להשקיע במגמות לחינוך לאמנות בתוך החברה הערבית. צריך לאמן אותם לצרוך אמנות, להעצים אצלם את אהבת האמנות, ולעודד אותם לחלום להיות אמנים

עידן:

אנחנו חושבים שלמנהלי המוזיאונים ולמי שתומך בהם ברשויות ובמשרדי הממשלה יש תפקיד גדול וחשוב בפיתוח ובקידום האמנות והחינוך לאמנות בחברה הערבית. מדובר בחמישית מאזרחי המדינה שמקבלים היום מעט מאוד משאבים ואפשרויות להתפתח גם לעולם הזה, וכולנו מפסידים מכך.

המוזיאונים לא יכולים לחכות שהקהל הערבי ידפוק על דלתותיהם וידרוש מהם הנגשה. הם אלה שצריכים להוביל את הדרך ולתת למבקרים ערבים סיבה ומוטיבציה להגיע אליהם. זה יתחיל תהליך שיביא גם להתגברות החינוך לאמנות והעשייה האמנותית, מעבר ליוזמות המקומיות שיש היום. זה לא רק אינטרס של האזרחים הערבים – זה אינטרס חברתי רחב. אמנות מגוונת ורב תרבותית היא אמנות מעניינת יותר

יובל:

זה נכון

מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב

מוזיאון המדע, ירושלים

The post ערבית במוזיאונים? ״בלי מידע בסיסי באתר או בקופות, אפילו לא ברושור״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

גיא פוגל מלמד את שרמן מבוא לתורת הקומבינה

$
0
0

יובל:

הי גיא, מה שלומך? איך עוברת עליך תקופת הקורונה ומה המצב בברלין בימים אלו?

גיא:

אני בסדר, העיר לאט לאט חוזרת למסלול שלה. אפילו הצליחו לקיים כנס אנימה בסוף השבוע האחרון, אבל עם הרבה הגבלות, כמובן. אני עובד מהבית בשגרה ברובע שהוא בשולי העיר, סוג של פרבר שאף פעם לא קורה בו כלום גם ככה, אז לא מרגיש לי שונה בהרבה מהרגיל. כמו בארץ, הרבה כנסים שהייתי אמור להשתתף בהם באירופה בוטלו ואני חושב שכל מאייר בעולם ניסה למצוא או לשדרג את כישורי השיווק הדיגיטלי שלו

יובל:

כמה זמן אתה כבר בברלין? ואיך התגלגלת אליה?

גיא:

אני בברלין כבר שנתיים וחצי. חשתי איזשהו מיצוי בארץ – יש כאן ביקוש, הקהל פה נהדר, אבל מה לעשות, הוא קטן. יש אולי שמונה כנסים בשנה בארץ שאפשר לשווק בהם. תרבות מימון ההמונים עדיין קצת בחיתוליה, אנשים מעדיפים לחכות חצי שנה ולאסוף את הקומיקס שלך בכנס מלשלם תוספת משלוח ולחכות שדואר ישראל ישלח להם.

אז אם אני באמת רוצה להפוך קומיקס למקצוע שלי הייתי חייב להתמקם אחרת. יש לי דרכון של האיחוד וכמה קשרים משפחתיים שיכולתי לנצל – וברלין היא היעד הכי מתועד להגירה ישראלית. הנחתי שאני אמצא סצנה יותר גדולה של חובבי קומיקס וכנסים פה בעיר – אחר כך הסתבר שזה פחות העניין, אבל ברלין היא עדיין במרכז של מרכז אירופה, ושכר הדירה היה עדיין סביר כשעברתי. אז עדיין חצי צדקתי.

ברלין כשלעצמה היא עיר טובה ליצור אמנות אבל לא למכור אותה

יובל:

וואלה. אז זו הסיבה שאתה נאמן לתרבות מימון ההמונים?

גיא:

התכוונתי להיכנס לסצנה הזו כבר לפני שנים, אבל רציתי להריץ את הקומיקס שלי כשיש לי משהו סולידי להריץ – קיקסטארטר על גיליון כפול כמו שעשיתי בשנה שעברה או על ספר שלם כמו עכשיו, לא על גליונות בודדים. וכמובן הקורונה טרפה לכולם את הקלפים.

כמו כן גיליתי שאמנם השכירות לדוכן על כנס באירופה דומה רוב הזמן לכנס בישראל, אבל ישראל מדינה קטנה, ובאירופה חייבים להזמין טיסות פנימיות ולילות בבתי מלון כשטסים לכנס, זה כבר לא שעה מהבית יותר. הגעתי למצב שאני מוכר יפה – במיוחד ביחס למגבלות השפה שלי כאן – ועדיין בקושי מכסה את הוצאות הכנס. ידעתי שהייתי חייב למצוא דרך שיווק יותר ידידותית לכיס. הקורונה פשוט… הקדימה את לוח הזמנים

גיא פוגל. צילום: מ״ל

יובל:

אז בוא נדבר על הפרויקט הנוכחי: האוגדן החגיגי של הבור של שרמן, שהתחיל מתי, 2012?

גיא:

כן, שרמן עבר דרך ארוכה. את הגיליון הראשון התחלתי כפרויקט גמר בבצלאל ב־2012. טכנית, עשיתי את הסקיצות הראשונות כבר בשנה ב׳, זה רעיון שהתגבש לאט לאט עוד מתקופת הצבא, ובשנה ב׳ כבר ידעתי שעל זה אעשה את פרויקט הגמר.

אני זוכר שמרב סלומון, ראש מסלול איור דאז, הייתה בספק אם אני יכול לקחת על עצמי גיליון מלא כי עברתי למסלול איור די מאוחר, ותיק העבודות שלי עד אז לא הראה משהו עד כדי כך שאפתני. אז אחרי שהבאתי לה בריף לפרויקט אפילו יותר שאפתני, היא אמרה לי כבר ללכת על שרמן

יובל:

אז מיהו שרמן ומה קרה לו בעשור האחרון

גיא:

אז שרמן הוא טוראי ג׳ובניק בצה״ל, שאחרי ארבעה חודשים בקרבי – שאותם הוא לא זוכר בכלל – יש לו אמנזיה. הוא משובץ איכשהו לתפקיד משרדי בבור הסודי ביותר של צה״ל, זה עם כל התכניות הסודיות. במהלך הגיליון הראשון אנחנו גם מגלים שהוא שומע מוסיקה מהקירות וכנראה סובל מעוד כמה בעיות – אבל המפקדים שלו לא יודעים שום דבר מזה.

העניין הוא שהרבה מהדמויות שהוא פוגש בבור הם אנשים עם הפרעות כאלה ואחרות – האפסנאי קלסטרופוב, הפקידות נגררות למלחמה ממשית, הרס״ר פדנט (איזה רס״ר לא פדנט) וכו׳ – וחוץ מזה, חלק מההזיות מתחברות בהמשך כרמז לקונספירציה ממשית, אז שרמן לא יודע אם הוא באמת משוגע או שהוא באמת שומע ורואה דברים קיימים שאחרים לא

יובל:

ואיך התקבל הגליון הראשון? מה היו התגובות?

גיא:

אז זהו, שלפני שהתחלתי עם הדוכנים – זה היה ממש הקומיקס הראשון שאי פעם ניסיתי למכור – הייתי בטוח שאף אחד לא ירצה לקנות משהו כזה. זה לא גיבורי על, זה לא צבעוני, זה מוזר; אבל אמיתי סנדי שם אותי בנקודה ממש בולטת באנימיקס 2012 ככה שכל מי שעבר, עבר אצלי.

צדקתי כשחשבתי שזה לא לכולם, אבל כן נגעתי באיזושהי חוויה קולקטיבית ישראלית. הצבא הוא משהו כמו 70 אחוז תומכי לחימה ועובדי מנהלה ו־30 אחוז קרביים. רוב האנשים ששירתו בצבא היו ג׳ובניקים, ואין כל כך הרבה סדרות, ספרים וסרטים שמראים את הצד הזה של השירות, ואם כן, זו קומדיה, כי ג׳ובניק הוא תמיד דמות סטריאוטיפית כזו של מפונק ״אוי שברתי ציפורן בוא נוציא גימלים״ או שבחמש וחצי טסים החוצה מהמשרד חזרה לבית של אמא.

לא רציתי לשחק על הסטריאוטיפ: רציתי לכתוב את זה ככל היותר נאמן למקור. והתגובות שקיבלתי מחיילים ומחיילים לשעבר זה על האותנטיות: יו ככה נראים החיים שלי, זה תרחיש מאוד סביר (בקשר לחייל המשתגע), השתגעת, ציירת את הבור בדיוק איך שהוא נראה, איך לא עצרו אותך עדיין?

לא רציתי לשחק על הסטריאוטיפ: רציתי לכתוב את זה ככל היותר נאמן למקור. והתגובות שקיבלתי מחיילים ומחיילים לשעבר זה על האותנטיות: יו ככה נראים החיים שלי, זה תרחיש מאוד סביר (בקשר לחייל המשתגע), השתגעת, ציירת את הבור בדיוק איך שהוא נראה, איך לא עצרו אותך עדיין?

מדי פעם זה גם היה בשליליות: מה באת לבאס אותי עכשיו, אני לא צריך תזכורת כמה החיים שלי גרועים

יובל:

איך מפה צמחו עוד גליונות?

גיא:

בשעה שעבדתי בכל מיני עבודות ידעתי שיש קהל ושווה להמשיך עם זה בטווח הארוך. עד סתיו 2013 כבר היה גיליון שני, שפר הופעתך, שבו שרמן מתעמת עם הרס״ר בפעם הראשונה מני רבות, וזה גם סוג של טוטוריאל למשפטים צבאיים. זה הצליח, אבל כמו כל מאייר קומיקס מתחיל, זה לא בדיוק שילם את החשבונות, אז לקח זמן מה עד שניגשתי למספר 3, מלחמת הפקידות.

ב־2014 הרצתי קמפיין מימון המונים באתר הדסטארט עוד לפני שהתחלתי לצייר והצלחתי איכשהו לגייס בדיוק את כל הסכום. ואז נתקלתי בבעיה רצינית, כי הייתי באמצע הסבה מקצועית לתוכנה, ואז הייתי צריך להשקיע בעבודה הראשונה שלי את כל הזמן שיש, ואיכשהו, ההפקה של גיליון 3 נמרחה עד תחילת 2016. בסופו של דבר כל מי שתרם לקמפיין קיבל הכל, אבל באיחור של שנתיים.

זה נתן לי שיעור חשוב באתיקה של מימון המונים: אם הפרויקט לא מוכן או קרוב למוכן, זה לא הגיוני להריץ קמפיין

יובל:

אז הגליון הרביעי כבר מוכן אני מניח. מה יקרה בו? תגלה?

גיא:

הגיליון הרביעי נמצא באמצע שלב האינק, כששלב העפרונות והתסריט הושלם לגמרי. הכל יהיה מוכן עד חנוכה, אני מעריך.

בגיליון 4 יש עלילה אחת ראשית של שרמן לומד מבוא לתורת הקומבינה. המפקד שלו נתן לו משימה בלתי אפשרית, לחתום על 30 עמדות מחשב ולהביא אותם לחמ״ל החדש, והוא לא מצליח למצוא אנשים שיעזרו לו לסחוב, אז הוא מוצא את עצמו עושה טובות תמורת טובות עבור חיילים אחרים בבור, נתקל במבוך בירוקרטי ומנווט בו.

מתחת לזה, יש פרט קטן שקשור לתעלומה הראשית, אותה מוסיקה מהקירות – הסירנות – והמקור שממנו הן באות. יותר מזה יהיה ספוילר

יובל:

נמתין בסבלנות. תגיד, מה אתה מציע בקמפיין? אתה מדפיס מחדש את גליונות העבר? איך זה עובד?

גיא:

דבר ראשון, מי שקנה את כל שלוש החוברות עד עכשיו ויכול לשלוח לי איזה תמונה או הוכחה כלשהי, יקבל את הספר הדיגיטלי מתנה, רק בגלל שהם באמת חיכו המון זמן.

אני גם מציע כפרס בכל מקרה את סדרת הקומיקס השניה שלי, סוניקה. זו סדרה על גיבורת־על ישראלית שיש לה כבר שני גליונות (ואגש לשלישי ברגע שאסיים עם הספר של שרמן), ומגוון פרינטים ופוסטרים שקשורים לסוניקה או לשרמן.

וכמובן, כל הגליונות גם בפי.די.אף במחיר נמוך יותר מפרינט. כרגע היעד הבסיסי של הקיקסטארטר הוא 2,500 יורו ונועד לכסות את ההדפסה האנגלית ומשלוח. הגרסה העברית תהיה בכל מקרה בפורמט דיגיטלי, אבל אם הקמפיין יגיע ל־4,000 יורו אוכל לכסות גם הדפסה בעברית.

בכל מקרה הגליונות הקודמים יושבים יפה יפה בארגז של חברי קבוצת יצירת קומיקס בארץ ומחכים למשלוח

יובל:

תגיד, מה התגובות של קוראי האנגלית? כי זה הרי מאוד ישראלי אבל אני מניח שיש לזה גם הבט אוניברסלי

גיא:

בגרמניה הרבה אנשים מחפשים דברים מוזרים ושונים לקרוא, ואין הרבה קומיקסים שנראים כמו הבור של שרמן. סוניקה עדיין מוכרת פי שתיים משרמן בהיותה כותר גיבורי על צבעוני ושמח והכל, אבל ז׳אנר המתח והאימה הולך כאן חזק מאוד, במיוחד אצל הקוראים הבוגרים.

יש כמה vets מצבאות זרים שהתחברו מאוד. יש כאלה שישר מזהים את העברית וכזה ״היי, כן הייתי בטיול שם שנה שעברה!״. יש אנשים שפותחים איתי שיחה לגבי זה שאני דומה לגיבור שציירתי והאם זו אוטוביוגרפיה. 

אני מנסה לתאר את זה כתעלומה צבאית אפלה, בלי להזכיר מיד את ישראל, כי אני לא יודע איך אנשים יגיבו לזה, למרות שזה די בולט – אף מטורף מהאלט־רייט עדיין לא הופיע בדוכן שלי, אבל אני לא בטוח שכדאי לי בדיוק לתלות דגל כחול לבן גדול עליו ולראות מה קורה. לא נתקלתי בשום שנאה או אנטישמיות עדיין, כנסים זה מקום די מתורבת באירופה

יובל:

עדיין… נחזיק אצבעות שזה גם ימשיך ככה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

גיא:

אני רוצה להזכיר את הקולקטיב שלי, קבוצת יצירת קומיקס, שמלא בקומיקסאים וקומיקסאיות תותחים. הוא מבוסס בארץ והם משווקים את הבור של שרמן ואת סוניקה בעברית, אבל אני משווק חלק מספרי הקומיקס שלהם (אלה שתורגמו לאנגלית) באירופה. חנות האונליין החדשה שלהם היא המקום הכי זמין להשיג את הקומיקס שלי בעברית.

אני אשמח גם לייצג ולשווק יוצרים ישראלים אחרים באותו אופן; אי אפשר לדעת לאן הקומיקס שלך יגיע, בשנה שעברה מכרתי את חשבון של הנפש של נמרוד פרידמן וגיא לנמן עבורם בקומיק־קונים בשטוטגרט ובפראג ונגמרו לי העותקים. 

ובלי קשר להצלחה של הקמפיינים, אני אמשיך לעבוד ולהפיץ את הקומיקסים, לסוניקה יהיו המשכים, לשרמן יהיו המשכים, קורונה או לא קורונה, פוגי קומיקס ממשיך לבעוט

The post גיא פוגל מלמד את שרמן מבוא לתורת הקומבינה appeared first on מגזין פורטפוליו.

Viewing all 3234 articles
Browse latest View live