תערוכת הבוגרים במחלקה לצילום בויצו חיפה מציגה מבט פוליטי מבלי דעת על המציאות הישראלית, שלא ניתן להישאר אליו אדישים, אומר ראש המחלקה עמית זולר.

נידאא אסליה מתחקה אחר סיפור הגר וישמעאל. היא יוצאת באישון ליל מביתה באום אל פאחם עם בנה הקטן חסן על הידיים והולכת ברחוב המוביל למי עמי, היישוב היהודי שהוקם על ההר, שבעבר היה חלק מאדמות אום אל פאחם. גם כאן היא לא מוצאת מנוח ומרחיקה הלאה עד שעם הזריחה היא מגיעה למטע זיתים, על הגבול המזרחי בין העיר לכפר הפלסטיני עאנין. כאן מתעורר פס קול הסרט ונשמע קולה של רוחמה רז שרה ביידיש את שירו של איציק מאנגר ״על הדרך עץ עומד״.

בסרט הווידאו שלה היא נראית כל העת בגבה למצלמה. דמות אישה הולכת והולכת והמצלמה נושפת בעורפה, כמו מוודאה שהיא לא תיסוב לאחור. שפת הגוף שלה, והפס קול משדרים יחד ציניות וזעם, אבל בעיקר חוסר מנוחה של מי שלא מוצאת את מקומה. לא אברהם אבי בנה גירש אותה, אלא המציאות שמשדרת לה יום יום שאין לה מקום בטוח בעולמה שלה.

גם ליטל מור מצולמת מגבה – בעבודה שבה היא חושפת קעקוע המותח קו בין נקודות חן על עורפה, משרטט מעין קונסטלציה שמימית־גשמית  של כוכבים על העור. עבודתה של מור מורכבת מפרגמנטים של צילום וחקירה. בצילום ״העלמות בדיכאון״ היא עושה טייק־אוף על ״העלמות מאביניון״ של פיקאסו ומצלמת את חברותיה בעירום חלקי. הן מישירות מבט אדיש אבל בעצם נראה שהן בוחנות את גופן, את ערכן העצמי או את מקומן בחברה, מול עדשת המצלמה המשמשת להן כמראה.

מור מנהלת יחסי משיכה ודחייה עם תרבות הפופ והחיים ברשת, עם שיעמום קיומי ועם חשיפת היתר של דימויים ותקשורת. בעבודת רדי מייד מעניינת Strong Pizza היא קושרת נקודות בין קרטון פיצה שהגיע בשליחות לביתה לבין סרט נשכח ״החיים הם קרקס״ משנות ה־60, ומצליחה לממש את הפנטזיה האינטרנטית של שיטוט חסר מטרה המוביל לבסוף למציאת משמעות. את הדימוי שגזרה מקרטון הפיצה היא סרקה ואיתרה דרכו את הסרט. ״מה שמעניין בסרט הוא לא העלילה ובטח שלא המשחק המוגזם והתסריט הלא מהודקים, אלא הקלילות והשטחיות שבה מתקבלות כל ההחלטות״, היא כותבת. ״אווירת הטראש וה׳לא משנה מה קורה, העיקר שנהנינו – החיים הם קרקס, למי יש זמן לבכות או לנתח רגשות מורכבים׳. התרבות הפופולארית נראית לי סתמית, הייתי מאד רוצה להיות חלק מזה רק כדי להשתייך למשהו – מי שאומר שהוא לא רוצה להשתייך לכלום משקר״, היא מאבחנת.

ים סיטון יצאה לשחזר את רוח החלוציות הקיבוצית שאבדה עם הזמן. היא מציבה את חבריה (כולם גברים צעירים ונאים) בפוזות המזכירות דמויות הירואיות מהאתוס הציוני־חלוצי. פסל אלכסנדר זייד השומר או תמונת אריאל שרון ״מלח הארץ״ עם הגדי על שכמו, מתגלגלים בתמונותיהם של מיכאל, יובל ויותם בני זמננו. בכל אחת מהעבודות היא מכניסה מניפולציות קטנות ועוקצניות, הגדי משובט ומוכפל בפוטושופ, השומר יצא לרכיבת תענוגות, נעלי פלדיום ואדידס לגברים בעידן המותגים. צילומיה מצטטים גם מהצילום הישראלי העכשווי, ומזכירים בין היתר את סדרת הכפר של עדי נס. העובדה שהצלמת אישה והמצולמים גברים היא קריצה מעניינת בהקשר זה.

מריה קול יעקב מנהלת ויכוח עם סבתה המנסה להטביל אותה לנצרות ויוצרת סדרות המשלבות טבע ודיוקן בצילום עשיר וחי. הקומפוזיציה שלה מצטטת מתולדות האמנות, מסצינות ונוס ופרימוורה של בוטיצ׳לי ועד הבריכות של ביל ויולה ודייויד הוקני. כמותם היא מצליחה להוציא את הפריים מהקשרו ולדמות טבע מוריק, אירופי וקריר, בישראל.

בילאל קארמן מציג סרט דרמטי, שלוכד חוקר שבויים ו״משתף פעולה״ (משת״פ) בסיטואציה קולנועית־מציאותית שחוקה. אך הוא מחיל עליו היפוך תפקידים דרמטי, הכורך אותם כשני הצדדים  של אותו אדם, המצוי במעגל האשמות חסר מוצא.

מארווה טארבייה ממג׳דל שאמס מציגה סרט חתונה עם ״חתן סורי״ אולם הארוס מגיע לאירוע כשהוא חסר רוח חיים והשמחה הופכת להלוויה טקסית. 

דניאל סגל מציג פסיפס אנושי ונופי שליקט במשך שלוש שנים בעמק יזרעאל, מהרי הגלבוע ועד גבול הירדן. ״אני נוהג לחזור פעמים רבות לנקודות ספציפיות ובכל ביקור מגלה רק עוד קצת. כך נוצר מצב שבו ישנם אזורים בהם אני מכיר כל אבן ואזורים אחרים בהם חלפתי פעמים רבות אך לא עצרתי. ככל שעלו הכמויות כך צנחה היכולת והרצון שלי להגדיר את העמק. הבנתי שאין שום דבר מובהק שאפשר לומר על מקום כאשר מכירים אותו לעומק. ככל שראיתי יותר, הבנתי כמה מעט אני בעצם יודע. כל מקום הוא עולם ומלואו, כל אדם הוא עמק אינסופי ואני בשיטוטי הרבים זכיתי לראות ולפגוש מעט, מתוך זה הבנתי ותיעדתי רק קצת״.

The post בוגרים 2017: ויצו חיפה, המחלקה לצילום appeared first on פורטפוליו.

כשקוסטיה פרמיאקוב התחיל לחפש טקסט לפרויקט הגמר שלו, הוא גילה שהטקסטים שגדל עליהם בתור ילד, לא נוכחים בתרבות הישראלית. ״כמו כל ילד רוסי גדלתי על צ׳וקובסקי ומרשק, ובקריאה מחודשת שלהם היום אני מעריץ אותם אף יותר״, הוא אומר. לבסוף בחר באחד משיריו של צ׳וקובסקי שהכי אהב בתור ילד, ״התיקן הענק״ (״הפרעוש״ בגרסה של לאה גולדברג), שמתחיל בתהלוכה של חיות ביער – שפרמיאקוב אפיין כטיפוסים שונים של מבוגרים – וממשיך כשהחיות נתקלות בג׳וק, שמטיל עליהן אימה ומאיים לאכול את ילדיהם. את המצב מצילה לבסוף ציפור דרור קטנה שעוברת במקום אוכלת את הג׳וק.

״זה טקסט מדהים: הוא מצחיק, הוא מפחיד, הוא מגוחך ולא חינוכי, ועם זאת כתוב בצורה וירטואוזית. הוא מציג את הפחדים הבסיסיים ביותר של כל ילד ומבוגר, ונותן טוויסט מעניין לדמות הגיבור״, אומר פרמיאקוב, שמציג את הספר בתערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, ״וילה וג׳ונגל״ (ראו הרחבה בסוף הכתבה). פרמיאקוב התבסס על מסורת של איור רוסי משנות ה־40 וה־50. התוצאה המקורית ויוצאת הדופן מצליחה לתת פרשנות עכשווית ומרשימה לסיפור המשעשע שבו החיות הגדולות והחזקות, כולן ללא יוצא מן הכלל, שוות בפני הפחד מהתיקן, בעוד שהמושיע שלהן מגיע ממקום לא צפוי.

איתמר מקובר אייר התרחשויות מהמערכה הראשונה של המחזה ״פר גינט״ מאת הנריק איבסן (1867) בטכניקה של כיפוף נייר. הפרויקט מציע פרשנות בפורמט מאויר תלת־ממדי מקורי, במקביל לפרשנות חזותית עכשווית ומלאת תנופה למחזה, המדגישות את רגשותיו הסבוכים של פר: בין אם כגיבור כל יכול, כפי שהוא מופיע בסיפורים שהוא מספר על עצמו ובשאיפותיו, או כשוטה הכפר שכולם שמחים ללעוג לו בשכרותו, ואפילו דמות הרשע המטילה אימה על הנשים הצעירות בכפר.

בר זוטרא יצרה אף היא פורמט מאויר תלת־ממדי, בדמות מיצב המורכב מאלמנטים המייצגים אוהל, נוף, כרזות ומדורה. דרך סמל המחנה זוטרא עוסקת בתמות שונות של זהות, או יותר נכון ב״חוסר״ שלו, תוך בחינה של חוסר שורשים, אי שייכות למולדת, שפת אם, זכרון, מסע. נקודת המוצא שלה היא הנרטיב האישי שלה, העובר לדיבור על מצב אוניברסלי רלוונטי לבני דורה. שטחי הפנים במיצב מציגים דימויים ונופים הנמצאים על התפר בין השטוח לעמוק, המציאותי למדומיין, המוכר ללא מוכר והסימבולי לאישי.

פרויקט ״אמריקה״ של עינב ויסמן כולל חוברות פעילות מקסימות לילדים בנושאי תערוכות אמנות עמי אמריקה במוזיאון ישראל. החוברות המאוירות שיצרה סובבות סביב אירועים חברתיים חשובים בתרבויות עמי אמריקה והן מכילות טקסט אינפורמטיבי, איורים ופעילויות יצירה. האיורים בחוברות מציגים את פרטי התערוכה בסיטואציות הטבעיות שלהם, ומשלימות לילדים את הפער בתיאור ההתרחשות. לבסוף, הפעילויות בחוברת מעודדות את הילד לחקור את התערוכה וליהנות ממנה בצורה שמתאימה לו.

פרויקט הגמר המרגש ומעורר ההשראה של תמר טל־אל, ״ממבה ממבבה ממ״, הוא ספר מאויר המספר את סיפורה של טל־אל, שנולדה חירשת. בגיל שלוש וחצי היא עברה ניתוח שתל קוכלארי, בגיל ארבע החלה לשמוע ובכיתה א׳ ידעה רק 20 מילים. ״עד היום אני חיה בשני עולמות במקביל, אחד שומע והשני לא״, היא מספרת, ובפרויקט הגמר שלה היא בחרה ליצור ספר שיעביר את החוויות והתחושות שלה דרך המילים והאיורים, ומעניקה הזדמנות נדירה להיכנס לעולמה ולהבין בצורה פשוטה אך לא פשטנית – שמאפיינת גם את הטקסט וגם את האיורים – את החיים היום־יומיים שלה.

אפליקציית גימ שעיצבה סתיו סואיה היא אפליקציה שעוזרת לאנשים עם גמגום לתרגל את שטף הדיבור שלהם, במטרה לאפשר סוגים שונים של תרגול בצורה נעימה, מלאה בהנאה ובתגמול. בנוסף, סואיה שמה דגש על העמקה בנתונים של התרגול ועל למידה של המשתמש. עיצוב האפליקצייה יוצר תחושה אורגנית וחיה כמו דיבור, ונע כל הזמן על המשחק בין תנועה לחוסר תנועה.

״עצב ושמחה זה לא כל הסיפור״, מכריזה טל טובול, שיצרה שני פוסטרים מאויירים בתנועה, המציגים שני אירועים משמעותיים ומרכזיים בחיים שלנו: חתונה והלוויה. במקור אלו היו אירועים אינטימיים ואותנטיים שנערכו בסביבה הקרובה עם האנשים האהובים והקרובים ביותר, אולם היום האירועים השתנו: מוזמנים או אורחים רבים שבאים לאירועים אינם מכירים כלל את הזוג או הנפטר, יש התייחסות רבה לחישובים כלכליים וכן הלאה. האיורים של טובול מתמקדים באורחים ובמוזמנים של האירוע, ולא בטקס עצמו: כל הדמויות עשויות ומטופלות בצורה שווה, העין של הצופה קופצת ומרצדת בין הסיטואציות השונות, והתוצאה מצליחה להיות מסקרנת ויחודית מצד אחד, ומצד שני כזאת שכל אחד יכול לזהות את עצמו בתוכה.

בסרט ״בני דוּדים״ (משחק מילים מוצלח בין דודי השמש לקרובי המשפחה), עוסקת לי חן במתח בין יהודים וערבים סביב סוגיות מים. נוף מיכלי המים השחורים הנמצאים על גגות בתים בשכונות ערביות למול דודי השמש הלבנים בשכונות יהודיות, הוא נוף ירושלמי שכיח. דרך מוטיב השחור והלבן מוצגים בסרט האחד שיש לו, מול האחד שאין לו, תוך שימוש באנימציה קלאסית ידנית ובקולאז׳ צילומים בשחור לבן.

הפאתוס הגברי ישראלי־פלסטיני מוצג ב״אפס:אפס״, הספר מעורר המחשבה שעיצב דן עוזרי. הכדורגל הישראלי הוא ראי של החברה הגברית שבה אנו חיים, הוא אומר, וככזה טומן בתוכו ערכים לאומיים כמו מסורת, כבוד, נאמנות לסמל ולקבוצה, הבקעה, פריצה, חדירה, כיבוש, ניצחון ותבוסה. הפרויקט משתמש בטקסטים ותצלומים על פוליטיקה, כדורגל ומלחמות, שיחד מתערבבים ויוצרים שיקוף אקטואלי ומטריד של החברה הישראלית.

משה רוזנשיין העניק פרשנות דיגיטלית עכשווית לספר יצירה, חיבור עברי עתיק, שריד מתוך תורת הסוד הקדומה, שחוקרים רבים מצאו בו את הגרעין של החוויה המיסטית היהודית. הספר זכה לפירושים מגוונים על ידי גדולי חכמי היהדות לאורך הדורות ונקרא כספר פילוסופי, מיתי, מתמטי, בלשני ומאגי, אך למרות ריבוי הפירושים משמעותו נשארה מסתורית. הספר עוסק בבריאת העולם ועל פיו הוא נוצר באמצעות 22 אותיות האלף־בית העברי, יחד עם עשר הספירות. רוזנשיין מציג פסוקים מתוך הספר ומפרש אותו בפורמט אינטראקטיבי. במקביל הוא חוקר את מושג הספר הדיגיטלי ובודק אפשרויות לחוויה מול טקסט כשהוא עובר מהנייר למסך.

שלוש הצעות לפרויקטים של בניה עתידית בישראל – תעלת הימים, איים מלאכותיים ובית המקדש השלישי – הניעו את נעם מעוז ב״מחוז חפץ״ לדמיין את העתיד הלא רחוק וליצור הדמיות דיגיטליות בעבור הצעות אלה. ״רבים שותפים לכמיהה לגילויים של מחוזות חדשים, לוחות חלקים שעדיין לא שורטט בהם הקו הראשון, מרחבים המחכים לעיצוב. תשוקה ליצירת יש מאין״, היא מצטטת את כרמלה יעקובי וולק ויפתח אלוני, מתוך גליון האף הנוצץ מגזין בלוק. דרך ההדמיות – המוזרות, המסקרנות, המלאכותיות והפנטזמטיות – מעוז מבקשת ליצור שיח על חשיבותו של הייצוג בימינו, ומציגה גם את המחקר הוויזואלי והטקסטואלי שערכה בספר.

וילה וג׳ונגל

שמה של תערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, וילה וג׳ונגל, היא גלגול של הביטוי ״וילה בג׳ונגל״, שטבע אהוד ברק בשנת 2010 בהקשר של הסכסוך הישראלי־ערבי. ״זה ביטוי שנתפס כפוסט־קולוניאלי ונשחק מאז, תחת התובנה שגבולות ה׳וילה׳ וה׳ג׳ונגל׳ מטשטשים״, אומר קובי לוי, אוצר התערוכה ומרצה במחלקה.

״לצד הקונטקסט הפוליטי, השינוי בשם מבקש להציב את המושגים כשני כוחות יצירתיים שפועלים בתוכנו ומפעילים אותנו כיוצרים״, הוא מוסיף. כך, במקום טקסט אוצרותי אחד הוא מציג שני טקסטים המייצגים כביכול את שני המושגים. האחד, של ג׳וזף מולר ברוקמן, עוסק באתוס של המעצב כסוכן בשירות החברה והתרבות, בעל תפיסה פוזיטיבסיטית, מודרניסטית וכד׳. הטקסט שני נלקח מתוך מחזה בשם ״ומה אעשה בחרב הזו״ של אנג׳ליקה לידל (הוצג בפסטיבל ישראל האחרון). המחזה והציטוטים תוקפים את התפיסה הבורגנית, המודרניסטית, ההיררכית וההומניסטית ומבקשים לחזור למיתולוגיה, לגוף וכד׳.

הביטוי החזותי שהעניק לוי בעיצוב התערוכה בא לידי ביטוי בעיצוב מתקני תצוגה הבנויים כולם על גריד של 30*30 ס״מ. ״כל חלל בתערוכה זכה לטיפול יחידני״ בכל חלל ׳אירוע׳ אדריכלי שונה ובהתאם חלוקה תמטית של עבודת הסטודנטים המוצגות בהם. לדוגמה, בחלל הגלריה שבקומה 8 הוצב טוטם בגובה שישה מטרים, שמכיל ייצוג של כמעט כל הסטודנטים.

״באיזשהו אופן האוצרות ומתקני התצוגה יושבים על קוטב ה׳וילה׳ ועבודות הסטודנטים הפורעות ומשבשות את קריאות החלל יושבות על קוטב ה׳ג׳ונגל׳. בנוסף, בחרנו לעבוד עם הפונט החדש של דניאל גרומר ויצרנו אנימציה של מעין סמל הבנוי מקוביה ההופכת לסלע וחוזר חלילה. שניהם בסקאלה הצורנית והצבעונית של מתקני התצוגה״.

The post בוגרים 2017: המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל appeared first on פורטפוליו.

הי יובל, מה קורה?

מעולה. מה שלומך?

גם. אבל אין־סוף עבודה. כרגיל. איך היה בוונציה?

היה מושלם. לבקר בביאנלה זה סופר מעניין ומעורר השראה. אבל בוא נדבר על בגדי ים!

יאללה

אז איך קרה שמצאת את עצמך בעסקי בגדי הים???

לפני שלוש שנים בערך קיבלתי מייל. בהודעה הציג את עצמו השחיין האולימפי גיא ברנע, וסיפר שהוא עובד על מיזם חדש של בגדי ים מוצלחים לגברים. הוא ציין שהוא מאוד אוהב את העבודות שלי ובעיקר את הדפסי המחווה לתל אביב, ושאל אם אהיה מעוניין להיפגש ולדבר. מפה לשם מצאתי את עצמי אחרי שלוש שנים שותף במותג לבגדי ים לגברים. לתהליך צירפתי את השותף הנצחי שלי, המעצב הגאון דוב אדר, ושלושתנו ביחד משקיעים כרגע את כל האנרגיה שלנו בבייבי הזה

קטעים. אני מניח שלא ציפית למייל הזה…

אני מקבל פה ושם מיילים מפרגנים, או הצעות עבודה מגוונות, אבל לקבל הודעה מספורטאי, ועוד לגבי משהו שקשור בתחום האופנה – זה בהחלט היה משהו יוצא דופן; שילוב של שני נושאים שבאותה התקופה היו יחסית רחוקים ממני

מה גיא אמר באותה שיחה על המוטיבציה שלו לפתוח מותג בגדי ים לגברים? מה היה לו חסר במה שיש (או אין)?

הוא היה בשלב מאוד מוקדם של התהליך, זה היה רעיון שהתגלגל לו בראש עוד מתקופת הלימודים בברקלי. הוא תמיד התבאס שבאימונים כולם לובשים ספידואים מכוערים, ותמיד חלם על עולם טוב יותר, מלא בבגדי ים מלאי שיק. אבל לא היה לו כלום בידיים: הוא חיפש מעצב שהוא מתחבר לעבודות שלו, וכשנתקל בדברים שלי, הסגנון מיד התחבר למה שהיה לו בראש.

אבל זה היה בשלב הבדיקות והחקירות. התהליך ממש התחיל כשדוב ואני הצטרפנו. וביחד בנינו הכל מאפס

ומפה, איך מתחילים? או במילים אחרות: מה עשיתם בשלוש השנים האחרונות?

איך מתחילים? אוספים מלא בגדי ים. מנסים להבין מה אנחנו אוהבים ולא אוהבים בכל גיזרה. חוברים למעצבת אופנה (ניבי ברקר המדהימה) ועובדים איתה על הגיזרה האופטימלית בעינינו (זו שהיינו רוצים ללבוש בעצמנו, כמובן). זורקים בתהליך מלא גירסאות לפח עד שמגיעים לגולדן מאסטר. במקביל חושבים על הקונספט של הקולקציה הראשונה מבחינת הפאטרנים והצבעוניות. עושים מחקר ואוספים חומרים והשראות, טובעים בסווטצ׳ים של פנטונים, גונזים דברים שעובדים פחות ומתחילים מחדש. התהליך לקח הרבה זמן כי שלושתנו פדנטים לא נורמליים והיה חשוב לנו שהכל יהיה הכי מושלם שאנחנו מסוגלים. זה, אגב, עוד לפני שלב המיתוג

ואתה חובש את כובע המעצב? תקן אותי אם אני טועה, אבל בשנים האחרונות התמקדת בעיקר באיור

קשה לי לקרוא לעצמי מאייר, כי איור הוא בדרך כלל פרשנות ויזואלית שנלווית לתוכן אחר, מרכזי יותר. העבודות שלי עומדות בפני עצמן, אז אני עדיין לא יודע איך להגדיר את המקצוע שלי. אם מסתכלים על זה ככה, אין כל כך הרבה הבדל בין מה שעשיתי קודם (ההדפסים) לבין עיצוב פטרנים לבגדי ים. זה תהליך ויזואלי של מחקר, ניסוי וטעייה. אני משחק עם צורות, עם קומפוזיציות, בונה פאלטה צבעונית, מוסיף פה, מוריד שם, ומרכיב סידרה.

זו עבודה בסדרות – יוצרים קבוצה של דימויים והופכים אותה למשפחה עם כל מיני מכנים משותפים, כך שאם אתה מניח שני בגדי ים מאותה הקולקציה אחד ליד השני, זה מרגיש שהם מגיעים מאותו הבית. וזה תהליך מאוד מאתגר: בחיים לא עבדתי על משהו בכזה קנה מידה – 20 פריטי לבוש שצריכים לעבוד ולהחמיא אחד לשני. החשש המרכזי, לאורך כל התהליך, היה בעיקר המחשבה החוזרת של ״מי אני בכלל שמישהו ילבש משהו שעיצבתי? בכלל למדתי אנימציה! מאיפה היומרנות!״

כן, מבין את מה שאתה אומר. ואפרופו ״מי אני בכלל שמישהו ילבש משהו שעיצבתי?״, מי קהל היעד? למי אתם פונים?

גברים עם סטייל, אנשי העולם הגדול שיש להם טעם טוב

מה אתה יכול לספר אם כך על מה שלמדתם תוך כדי התהליך על טעם טוב, על טרנדים? מה הבנתם שלוש שנים אחרי, מה השתנה בדרך?

האמת היא שכרגע אנחנו לא מתעניינים במיוחד ב״מה שהולך בעולם״. אנחנו סומכים על האינטואיציות שלנו ומתרכזים במה שבעיננו נראה הכי טוב ומחמיא. אז כמובן שההחלטה ללכת על גיזרה יחסית קצרה וחתיכית לא הגיעה משום מקום (זה הכיוון שעולם האופנה לקח בשנים האחרונות, בתחום הגברים), וכמובן שבתהליך בחירת הצבעים, לדוגמה, כן לקחתי השראה מהתחזיות המקובלות של איזה פנטונים יהיו טרנדיים בשנה שבה הקולקציה תצא. אבל בגדול אנחנו, ואני במיוחד, מנסים להתרכז במה שהכי בא לנו לעשות וללבוש בעצמנו. אם לא אתחבר לזה בכל נימי נפשי – זה פשוט לא ייצא מוצלח. וזה חשוב יותר מכל טרנד או מגמה.

מה שכן אני יכול להגיד, זה שאחרי שלוש שנות עבודה שלוו בלא מעט חששות אם אנחנו לוקחים החלטות נכונות, כרגע אנחנו מתחילים להבין שהאינטואיציות שלנו כנראה היו טובות. אני גם מאמין שאדם יוצר שפתוח למה שקורה מסביבו, מבחינת אמנות וקולנוע ומוזיקה וטלוויזיה וארכיטקטורה וכל תחום כזה, יודע פחות או יותר, במודע או לא, לאיזה כיוונים טרנדיים העולם הולך. אני מרגיש את זה עכשיו על בשרי – בדיוק לפני כמה ימים גיליתי ממש במקרה שהנושא (התלוש לחלוטין) שבחרתי לקולקציה הבאה מתכתב בצורה די ישירה עם אחת מתחזיות הטרנדים לשנים הקרובות. מאוד הופתעתי

תגלה לנו מה זה?

אין סיכוי! אני פשוט ממש לא אוהב לדבר על היצירה שלי לפני שהיא מתגבשת לכדי משהו קונקרטי יכול רק לספר שכרגע מתגבשות להן שתי קולקציות חדשות שייצאו בשנה הקרובה ושאנחנו מאוד מתרגשים לגביהן

תיארתי לעצמי… תגיד משהו על הקולקציה הנוכחית: מה אפשר למצוא בה מבחינת צבעוניות, פאטרנים וכן הלאה

קודם כל חשוב לי לספר קצת על הקונספט של המותג. הרעיון הוא שכל קולקציה מתמקדת בעולם תוכן שמעניין אותנו לחקור ולהתעמק בו, ומתחלקת לשלושה תת נושאים. הקולקציה הנוכחית, לדוגמה, סופגת השראה מיבשות שמדרום לקו המשווה – אפריקה, אנטרקטיקה ואוסטרליה – והיא עוצבה תוך כדי מחקר על מה מייחד כל יבשת מבחינה צבעונית, מבחינת החיות והצמחיה, מבחינת הנוף והווייב הכללי.

אחרי שלוקחים את כל המרכיבים ומערבבים אותם, אנחנו שולפים מתוך מאות העיצובים שהכנתי את אלו שהכי אהבנו ויוצרים תמהיל מאוזן בין פטרנים ומשטחים, דמויות ונופים. אנחנו משתדלים ליצור מגוון שבו כל אחד יוכל למצוא דגם שידבר אליו. ובגלל ששלושתנו גיקים סקרנים, הבנו כמה חשוב לנו להדגיש את העולם שממנו ספגנו השראה, ולכן בנינו חלק שלם באתר שמודגש לכל אחת מהיבשות שבהן עסקנו, ובו אפשר למצוא רקע, עובדות סופר מעניינות ומפתיעות וצילומים מדהימים.

כאן גם הבאנו לידי ביטוי את האובססיה שלנו לאינפוגרפיקות ומספרים, אז אם אתם לא יכולים להירדם בלילה מרוב סקרנות לגבי מה זה פלטיפוס – באתר שלנו תוכלו למצוא הסבר די מפורט אני בכל מקרה ממליץ לבקר בו. דוב עשה עבודת עיצוב מעולה בצורה יוצאת דופן, ואנחנו מרגישים שהאתר שלנו הוא חלק בלתי נפרד מהמוצר ומהחוויה שאנחנו מוכרים ורוצים להעביר. וככה יהיה בכל קולקציה – תמיד יהיה נושא מרכזי שממנו הקולקציה תספוג השראה, והוא ילווה בתכנים נוספים שיעצימו את החוויה סביב המוצר

והשם? weekends at? איפה הוא משתלב בקונספט?

הרעיון הוא כאמור שכל קולקציה מתמקדת בעולם תוכן אחר, אז השם הוא מה שמדגיש את זה. סופי שבוע ב… אז הפעם סופי השבוע הם ביבשות שמדרום לקו המשווה, ובקולקציות הבאות, בכל פעם נתמקד בעולם אחר

אני מניח שאתם מכוונים לא רק לקהל הישראלי, נכון? איך זה עובד?

כמובן שאנחנו מתחילים כאן כי תל אביב חשובה ואהובה עלינו, אבל המטרה הגדולה היא מכירה בין־לאומית שכרגע מתבצעת בעיקר אונליין. בקרוב תוכלו למצוא אותנו גם בחנויות פיזיות בערים מרכזיות ברחבי העולם

יפה! משהו חשוב נוסף לספר לפני שנפרדים?

בטח! שאפשר לרכוש את הבגדי ים גם אונליין וגם בחנויות סטורי. וגם שהנשים לא צריכות לדאוג – בעתיד הלא רחוק הן יפונקו לא פחות מהגברים

The post סופי שבוע ב… appeared first on פורטפוליו.

הדמות הלבנה, היושבת שמוטת ראש וחסרת אונים על כן מתכת עדין, נושאת את קווי דמותה של מומיה בת 500 שנה, נערה בת 15 שהוקרבה בפולחן אינקה בדרום אמריקה ונשמרה כמעט ללא פגע. לא רחוק ממנה ניצבת מסיכה אצילית, שחורה־זהובה של אנוביס, אל המוות המצרי בדמות ראש תן זקוף אוזניים. פסל נוסף מזכיר את מסיכת המוות השחור מהקרנבל בוונציה. מרחק אלפי שנים ויבשות מפריד ביניהם, אך ההקשר המורבידי העולה מכולם הוא על זמני ועל מקומי. החרדה האנושית מהמוות מצד אחד והמשיכה אל האופל ומשחק באש מהצד השני, הם החומרים שמהם גרגורי לרין שואב השראה לעבודותיו הקיצוניות.

לרין, אמן, צורף ומעצב תכשיטים, מציג תערוכה מינימליסטית ומצוינת באואזיס, מסעדת השף של רימה אולברה (עד 7.8.17). בתקופת התערוכה אולווירה מציעה מנות לא שגרתיות, שהיא רוקחת בהשראת עבודותיו. הבחירה באתר התצוגה הלא שגרתי הולמת את דמותו הלא שגרתית של לרין, איש גדול ומזוקן, עטור קעקועים, שצמח מתרבות אנגדרגראונד ומצליח לשלב אותה בחיים קונבנציונליים באופן מפתיע.

הוא עלה מרוסיה בגפו בגיל 19, שירת בחיל האוויר והתגורר בירושלים בזמן האינתיפאדה השנייה – דבר שלדבריו הותיר בו חותם. הוא התבלט כבר כשסיים את לימודי הצורפות בשנקר בהצטיינות, ב־2007, ומאז הוא מציג בתערוכות ברחבי העולם. כיום הוא עובד בסטודיו ביפו העתיקה ומלמד צורפות במכון לאמנויות בתל חי, ובין לקוחותיו אפשר למצוא אספנים וחובבי אקסטרים, מעשירי הארץ והעולם ועד ראשי היאקוזה ביפן.

מראשית דרכו לרין פיתח שפה אישית מזוהה, שמערבת פיסול וצורפות, ומבוססת על קווי גריד מתעקלים, כמו רישום מודל ריאליסטי תלת ממדי. העדינות של עבודת היד עומדת בסתירה לדמותו הקשוחה ולדימויים הקשים שהוא יוצר – אנטומיה, פטיש, רפואה כירורגית ועולמות אפלים, נושאים שהם בגדר טאבו עבור מרבית האנשים. לב אנושי, עוף דורס, מומיה ומסיכת מוות – כולם עשויים באותה צורפות מדוייקת, רק קנה המידה והחומרים משתנים.

הפסלים והתכשיטים מוצבים על מערכת מדפים מרחפים, מינימליסטיים, שגם הם מעשה ידיו. חלקם תלויים באוויר, חלקם על רגלים דקות, הם ממסגרים את הפריטים ומבודדים אותם למבט. התוצאה היא שורת פסלים דרמטית על רקע הקיר האפור כהה, ובסופה תבנית נירוסטה קרה, שטבעות מוטלות בתוכה כמו אברי גוף אחרי עקירתם, בתהליך השימור של המומיה.

״מומיות מרתקות אותי״, הוא אומר – הטיפול המשמר בגוף, המעבר של דמות מרחק של שנים והצורך של אנשים בתרבויות עתיקות, במקומות שונים בעולם להותיר זכר, כמו לנהל משא ומתן עם הכיליון.

בסדרה החדשה הוא עובד בעץ שרוף. קווי הגריד הם למעשה קונסטרוקציות מתכת מורכבות, שהוא מעצב ויוצר בעבודת יד ומשבץ בעץ, לאחר מכן הוא שורף את הפסל כולו ומספיג בחומרים פולימריים, שמשמרים את מראה הפחם המאובן. ״אש יכולה להפוך עץ לכלום. זו אנרגיה קטלנית, הרסנית, שאם לא תשתמש בה כמו שצריך היא תשתלט עליך. כמו שריפה בטבע, האפקט שנוצר מתוך האש הוא שמעניין אותי, אני משתמש באנרגיה שנוצרת לעבודות שלי״, אומר לרין.

החיבור בין היצירות למטבח הלוהט של שף רימה אולברה לא הסתיים בהצבת התערוכה. במקביל, התפריט במסעדה מציע מנות בהשראת עבודותיו של לרין. אולווירה ידועה בבישול מקורי ואישי ובחשיפה לתרבויות רחוקות. היא עצמה ילידת ארצות הברית שגדלה בקהילה היפית בלב יער בחוף המערבי, הפכה מילדת פרחים לשפית אורבנית וזכתה להכרה בינלאומית. כמו לרין, גם היא מצאה את מקומה בתל אביב, והיא מוקפת בקהילה יצירתית וחובבת חוויות קיצוניות.

The post אש באואזיס appeared first on פורטפוליו.

פסטיבל dgtl, שמגיע לארץ לראשונה, מתקיים מדי שנה באמסטרדם, ברצלונה סאו פאולו, שם את נושא המחזור והסביבה בראש סדר העדיפויות ומשלב בין מוזיקה אלקטרונית, אמנות ואג׳נדה של קיימות: מרבית האנרגיה בו סולארית, הפסטיבל צמחוני, הכלים רב פעמיים וכו׳.

אם אתם מוכרים חפצים או אומנות עם זיקה סביבתית, או שבבעלותכם פרויקט סביבתי, יצירתי ומעניין ואתם רוצים לקחת חלק בפסטיבל בסדר גודל כזה, המגיע לישראל בפעם הראשונה, אנא כתבו לכתובת המייל dgtltelaviv@gmail.com את שמכם, פרטי התקשרות ומה אתם מציגים, בצירוף לינק לעבודות שלכם, ומארגני הפסטיבל יצרו אתכם קשר בהקדם.

The post קול קורא: פסטיבל dgtl appeared first on פורטפוליו.

מכללת הדסה

לילדים בגילאי שנה עד שלוש יש נטייה לפתח ״חרדת זרים״. עובדה זו, לצד נתונים נוספים המראים כי ישנו קושי אמיתי בקרב רופאי משפחה וילדים להגיע לתוצאות מדויקות בבדיקות האזנה ואוזניים, הביאו את יעל נחשון לפיתוח scopey, ערכה לבישה לביצוע בדיקות אזניים שגרתיות לילדים בגילאים שנה עד שלוש. מלבד היותה לבישה, עובדה המאפשרת לרופא לקבל תוצאות ללא מגע ישיר עם הילד ובכך להפחית את חרדת הזרים, ההצמדה של מכשירי הבדיקה לגוף הילד מאפשרת לו לנוע בחופשיות תוך קבלת תוצאות בדיקה איכותיות. בסוף הבדיקה הילד זוכה ב״פרס״ ומקבל את חלקי הבדיקה החד פעמיים.

למעלה מ־40% מהנשים בין הגילאים 35-15 סובלות מכאבי מחזור חזקים. הפתרונות שהרפואה המערבית מציעה לכך הם משככי כאבים, אך מחקרים קליניים בתחום מראים כי שימוש בחום ובמכשירי TENS הם היעילים ביותר להקלה בכאבים אלו. Maya, המוצר שעיצבה אפרת רמון, הוא חגורה לבישה המחממת את אזור הרחם במגע ישיר להקלת הכיווץ ושמייצרת פולסי חשמליים עדינים בגב התחתון – נקודת לחיצה שמשפיעה על הרחם לפי הרפואה המערבית והסינית. המוצר מגיע במספר סגנונות עיצוביים כך שיוכל להתאים לכל צורת לבוש וטעם של המשתמשות. הפעלת המוצר נעשית דרך אפליקציה נלוות הנותנת שליטה על הטמפרטורה הרצויה וחוזק הפולסים.

מוריה משיח עיצבה מוצר לחרשים וכבדי שמיעה הממיר קול לטקסט, במטרה לאפשר למשתמש לתקשר ולהשתלב בצורה עצמאית ונוחה בחברה. לפרויקט שלושה קווים מנחים: תרגום הסביבה למשתמש; תרגום המשתמש לסביבה; ארגון המידע שנאמר. תרגום הסביבה נעשה על ידי המרת קול לטקסט המוקרן על עדשה, המאפשרת למשתמש להבין בקלות מידע כמו כיווניות ומרחק ממקור הקול. בכדי לאפשר למשתמש לבטא את עצמו, המוצר מאפשר להציג את דיבור המשתמש לסביבה ככתוביות על צג מסך או להשמיע אותו כקול מלאכותי. בנוסף, המוצר שומר את הטקסט שהוקרן והמשתמש יכול לסמן בלחיצת כפתור קטעי דיבור שאותם יוכל לערוך ולשמור, ואף לשלוט בעזרת אפליקציה על המיקרופונים ויתר האפשרויות שהמוצר מציע.

מכון טכנולוגי חולון

ב־one-of תעשייתי בחנה עפרי ליפשיץ את האפשרות של ייצור תעשייתי של אובייקטים ״וואן אוף א קינד״. ליפשיץ יצרה שיטה שמאפשרת ייצור סדרתי תוך שימוש בערכים השאולים מעולם הקראפט הידני, המאופיין בחוסר שלמות וחד־פעמיות. המכונה שהיא בנתה מייצרת כלי קרמיקה תוך שימוש בחוט, כרכיב המרכזי שמעצב את פני הכלים. המכונה מורכבת משני מנועים הנשלטים על ידי קוד, ששולט על המנוע שמניע את החוט, ושתוכנת כך שישלב אקראיות בבחירת פרמטרים שונים הקשורים לתנועתו, דבר שמבטיח שכל כלי יצא שונה מקודמו. תנועת החוט מייצרת אסתטיקה המספרת את סיפור הייצור של הכלי ויוצרת תביעת אצבע כשם שיוצר מתביע את ידיו על החומר שעליו הוא עובד.

עדי זהר יצרה ב״ארץ נעדרת״ מבט משעשע, חכם וביקורתי על החברה הישראלית, באמצעות סדרת אוביקטים שעוסקים כל אחד בדרכו בסוגיה תרבותית מקומית. לדוגמה, סדרת כלי המלחמה ״משופצרים״ עשויים מחפצים של ילדים, עטופים באיזולירבנד שחור המשמש בעולם הצבאי לשפצור, הסתרה והסוואה של ציוד אישי. פעולת ליפוף האיזולירבנד על החפצים השונים מטשטשת את זהותם הצבעונית והילדותית ומאלצת את החפץ ליישר קו עם המציאות המיליטנטית.

סדרת הכוסות ״פזורה״ בוחנת את מצבה של החברה הבדואית, על הקשיים והפערים התרבותיים שמאפיינים אותה, עם שאלות כמו מה מגדיר בית או מה שווה קופת חיסכון שקטנה מלהכיל חיסכון כלשהו? ב״אופקים״ שואלת זהר האם הלחם שלנו באמת אחיד, והאם הוא פרוס בצורה שווה? האם תושבי הפריפריה נהנים מאותו הלחם ומאותן הפרוסות שמהן נהנים תושבי המרכז? ו״הר הזית״, פראפרזה על הר הבית, הוא כדור השלג המקומי שמציב את האתגר לערבב אפילו לכמה רגעים בין שמן הזית והמים. לאחר הערבוב הם שוב נפרדים, כל אחד חוזר למקומו הטבעי, והקו המפריד ביניהם ברור מתמיד.

אורי כהן עיצב כורסה עם תנועה המחקה את תנועת הציפה על אבוב בים. תנועה זו גורמת לתחושת רוגע ונחת כפי שחווים מכיסא נדנדה קלאסי, אך בצורה אחרת וחדשה. את הפרויקט הוא התחיל במחקר על כסאות נדנדה, וגילה שכסא הנדנדה הראשון היה כסא סטנדרטי שחיברו לו שני מגלשיים בחלקו התחתון, ואלו היו האחראים על התנועה שלו. הוא החליט לעצב כסא שמייצר חווית שימוש זהה לזה של כסא הנדנדה הסטנדרטי אך ללא מגלשיים, ולייצר מקור תנועה חדש.

השלב הבא היה מחקר של תנועה: הוא בחן אויביקטים ובעלי חיים שיש להם תנועה ייחודית אך מוכרת, ותרגם את התנועה שלהם לכסאות עם תנועה. אחד מהאובייקטים שבחן היה אבוב צף, ומשם הכל התחבר: הים, האווירה הרגועה, התנועה המרגיעה. התוצאה הסופית מורכבת משלדת מתכת וכיפה שעשויה מפוליקרבונט ושאליה מתחבר המושב. מנגנון הכורסה מורכב מארבע מיסבים כדוריים המייצרים את התנועה של הכסא וגומיית לטקס האחראית להגביל את התנועה ולאזן את הכסא בזמן שהוא לא נמצא בתנועה.

מיכל גוטסמן עבדה עם פחת של תהליך ייצור כבלי תקשורת וחשמל של מפעל Teldor, שבקיבוץ עין דור בצפון הארץ, ויצרה מהם אגרטלים, קערות, סלים וגופי תאורה. ההשראה לעבודה הגיעה מעולם הטקסטיל ומלאכות היד כמו אריגה וקליעה, עולם שגם בו השפה היא חוטים וצבע. הוצאת החומר מהקשרו יצרה ויזואליות חדשה ומושכת עין, ותכונות החומר הן שהכתיבו את ההחלטות העיצוביות. עקרונות מעולם הפלסטיקה הושלכו על תהליך עיבוד החומר, ונוצלו ליצירת מבניות וטקסטורה חדשה.

אור אדטו משתמש בקביים מאז שהיה ילד, וכבר אז רצה קביים שנותנים תחושה אחרת, קלילה יותר, נינוחה יותר. הקביים שהוא עיצב פונים לקהל יעד של משתמשי קביים באופן קבוע, ועונים על כמה צרכים: הפחתת הלחץ בכף היד של ידית הקביים; הקלה על הכאבים שנוצרים במפרק כף היד; ופיתרון לכך ש־90% מהזמן משתמשי הקביים כלל לא משתמשים בהם, והקביים מונחים לידים. כך, בשונה מקביים סטנדרטיות שבהן רוב העומס מופעל על שורש כף היד, בקביים שעיצב מנח היד הניטרלי מאפשר חלוקת עומס נכונה יותר, והגדלת שטח המגע של הקב באמה בזמן הליכה מקל ומוריד עומס ממפרק כף היד. השימוש בסיבי פחמן איפשר לו ליצור קביים במשקל קל של 290 גרם (כמעט שליש מהקביים הסטנדרטיות), עם התאמה אישית לגובה, תמיכה באמה, ידית שמתנתקת בקלות ואפשרות לקפל את הקביים בעזרת מנגנון קיפול של חלקים שנכנסים אחד בשני. הגודל המקופל הוא עד 35 ס״מ, כזה שנכנס בקלות בתיק גב.

טל בטיט עיצב את כִּלְאַיִם, סדרת אוביקטים המשלבים בין תרבויות שונות וחרסיות שונות. כל אוביקט מורכב ממספר חלקים, המחוברים אחד לשני באמצעות הגלזורה שמזגגת את אחד מהם. הפרויקט עוסק בניגודים ובחיבור לא שגרתי שלהם אחד עם השני. שילוב בין תרבויות, בין פונקציונליות לתרבות האינסטנט והטכנולוגיות שהיא מביאה עמה, בין צורות עתיקות, לצורות מחוללות מחשב ותוכנה, בין מרקם  מחוספס לחלק, בין מט למבריק, בין רצינות לשובבות.

בצלאל

תמר לוי פיתחה את אוקסטיק ( Auxetix), שיטת עיצוב וייצור חדשה המבוססת על מערכת חוקים מתמטיים, שהפוטנציאל הגלום שבה שהיא מציגה נע בין תיקים, מחיצות, משחקים ועוד. השיטה כוללת יריעות שטוחות שעל גביהן חירוצים שתוכננו בקפידה. לכל אחת מהיריעות ייעוד אחר, ובמהלך אחד נגלה מהו. בבסיס השיטה עומד מחקר מתמטי וחומרי שערכה לוי ושבמרכזו עומד מבנה המהווה בסיס לתכנון חתכים המקנים ליריעה פוטנציאל תלת־ממדי. כוחות פיזיקליים חיצוניים או הפעלת כוח פיזי ימירו את המשטח למבנה. בעבור חומר גלם אחד חוויית ההשתנות תהיה חד־פעמית ובעבור אחר היא תהיה חוזרת ונשנית.

בעולם שבו הקידמה נוטה להתנגש בטבע, ירדן מור שואלת האם באמצעות טכנולוגיה אפשר להתחבר לטבע בצורה טובה יותר ובאותה ההזדמנות גם לשמור עליו. הפרויקט שלה, Symbio, בוחן את המפגש בין שני עולמות אלו ואת יחסי הגומלין ביניהם. סריקה תלת־ממדית מתווכת בין האורגני לסינתטי; אופטימיזציות בעזרת מחשב מייצרות את המבנה הקל והחזק ביותר; יצור מדויק ומותאם למורפולוגיה האורגנית מתבצע בזכות הדפסה תלת־ממדית; והכל ביחד מאפשר לטבע להשתלב במבנה, לחזקו ולהמשיך לצמוח.

תאורה היא מרכיב חשוב בחיינו, אומר יאן ויצמן, ולפעמים אנו רואים את התשתיות המאפשרות לנו ליהנות ממנה כמובנות מאליהן. ויצמן בוחן את השיטה המקובלת לתליית גופי תאורה ומציע אלטרנטיבה פונקציונלית, אסתטית וחכמה, שמתבקש לשאול איך לא חשבו עליה קודם. תפיסה זו באה לידי ביטוי בסדרת מוצרים המנגישים התקנה מהירה של גופי תאורה בעזרת מחבר ביונט חשמלי, והיא פותחת שער לעולם תוכן חדש המאפשר דינמיות, גמישות ואסתטיקה בחלל הביתי.

את המחקר שלה על המקרר, החלה ליאור איש־הורוביץ מנקודת מוצא של חוויית העיוורון, במטרה לבחון מחדש את השימוש במקרר. היא גילתה שהמקרר הוא אחד מאותם חפצים ש״קפאו״ בזמן מרגע המצאתם – תיבה עמוקה, קרה למגע, בעלת מספר מדפים וחזית אחת – עם עיצוב שמייצר ״שטחים נסתרים״ ובעיית נגישות. הצלילה לעולם העיוורון הובילה את איש־הורוביץ לניסוח מערכת יחסים חדשה ואינטואיטיבית בין המשתמש למקרר ולמזון שמאוחסן בו – ובהמשך לכך ליצירת מרחב שקל ונעים לנהל אותו ולהתנהל בתוכו.

שחר קדם עיצב תנור חימום עשוי מאדמה, תוצר של תהליך חקר, איסוף וכבישה של אדמות, התחקות אחר המקום שבו אדמה יכולה להתקיים בסביבתו של אדם בעיר. האדמה נכבשה בתבניות לצורות מוחלטות המרכיבות עמוד חימום. מבחינתו של קדם התנור הוא ריח, חם, קר, מגע של טקסטורות וצבע, זיכרון של חומר חופשי שבויית; הוא אינו תחליף לטבע אלא תזכורת לקיומו.

נעילת נעל היא פעולה יום־יומית, ומן הראוי שתיעשה בקלות, אומרת טל אריאל, שעיצבה קולקציית נעליים הנפתחות ומתרחבות בפשטות ומקלות על הכנסת הרגל ועל עיגונה לכיסא הגלגלים. נקודת המוצא בעיצוב נעליים לאדם בוגר היא ההנחה שהוא נועל אותן בעצמו. קולקציית הנעליים של אריאל באה לעזור לאלה שאינם יכולים לנעול נעליים בעצמם וזקוקים לסיוע, מבלי לוותר על מראה אופנתי ועכשווי.

שנקר

לירון שיליאן עיצבה את ״ארכיטיפ״, סדרה של שלושה מוצרים יום־יומיים – מאוורר, שעון ורמקול – השומרים על זיקה לאבטיפוס שממנו נוצרו בעבר: מניפה, אורלוגין וחצוצרת דיבור. הרצון לשמר חפץ מהעבר הוליד מהלך של שימור עיצובי, הבא לידי ביטוי בצורה, בחומר ובאופן השימוש. המוצרים מקיימים בצורה חכמה מערכת יחסים בינם לבין המשתמש – הן חזותית והן פיזית – ובכך מעוררים מעורבות חושית ורגשית בהפעלתם.

תמר כנפי עיצבה סדרה של משקפיים לאנשים הסובלים מקוצר/רוחק ראיה חמור ושזקוקים לעדשות עבות במיוחד. עדשות אלה חורגות מבעד למסגרות הקיימות ויוצרות עיוות של הפנים המשתקפים בעדן. כנפי מציעה מסגרות מוקצנות, המדגישות את עובי העדשות ולא מנסות להצניען, כהצהרה אופנתית נועזת. בכך היא קוראת תיגר על התפיסה הרווחת, לפיה לקות ראייה היא מוגבלוּת מביישת ומביכה, והתוצאה הסופית היא אביזר אופנתי נחשק גם למי שלא חייב להרכיבן.

מתן ורזוב עיצב עמדת טואלט ל״גבר החדש״ – המטרוסקסואל המודרני והמטופח – שמציעה לו טריטוריה לטקסי היום־יום: החל מגילוח וטיפוח, דרך מריחת קרמים ועד לאיפור. הפרויקט המסקרן נוצר ברוח הטשטוש המגדרי של השנים האחרונות והקבלה החברתית של טיפוח גברי. תוך כדי התבוננות בעמדות איפור של נשים גילה ורזוב שהן מגדירות בעבורן טריטוריה לטקסי טיפוח, ומכאן הגיעה ההשראה ליצירת מרחב גברי שיאדיר את מלאכת הטיפוח ויהפוך למרכז חדר השינה.

עומר רז עיצב את ספת NAJA, רהיט מודולרי מתנפח שעשוי מ־PVC, בד ניאופרן וקונסטרוקציית אלומיניום, העוטפת ו״מציפה״ את הספה מהרצפה וממקמת אותה בסלון. הפרויקט נולד מתוך מחשבה על השינויים התכופים המאפיינים את החיים בעולם המודרני: בהרגלי החיים, בטכנולוגיה, בסגנון החיים ובמבנה החברתי והכלכלי. במציאות זאת בני האדם צורכים יותר, זזים יותר, מחליפים ומשנים יותר ועליהם להיות סתגלנים לשינויים התכופים. הספה מציעה לכך פתרון, כשהיא משתנה יחד עם המשתמש ועוברת איתו בקלות ממקום למקום.

The post בוגרים 2017: המחלקות לעיצוב תעשייתי appeared first on פורטפוליו.

מסע הרכישות של נטפליקס מסביב לגלובוס והשקתו של הסרט אוקג׳ה בהפקתה, הפנו אל נטפליקס את כל המבטים של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה. מרב המאמצים התרכזו בניסיון להבין את המהלכים העסקיים והאמנותיים של הרשת, ואת השאלה כיצד מהלכים אלה ישפיעו על תעשיית הקולנוע והטלוויזיה בעתיד. מה נטפליקס רואה שאחרים טרם רואים? מה היא זוממת? התעשייה כולה הייתה שמחה לתרגום סימולטני.

ואכן, התרגום הוא רובד נוסף במהלכים האחרונים של נטפליקס שמרים גבות: הסדרות והסרטים שרכשה הרשת דוברים שפות זרות ודורשים תרגום וכתוביות בגוף הסרט/הסדרה, דבר שעומד בניגוד מוחלט להרגלי הצפייה של האמריקני הממוצע (חלק קטן יותר של התכנים מוגש גם בגרסה מדובבת, אך גם היא זרה לקהל האמריקני). נטפליקס אף הגדילו לעשות והפיקו בעצמם את ״אוקג׳ה״, סרט על ילדה שמתחברת עם חזירת על מהונדסת ועל תאגיד אמריקני ציני שמנסה להפריד ביניהם. הסרט עושה הרבה רעש גם כי אסטרטגיית ההפצה שלו לא כוללת הקרנה בבתי קולנוע, וגם כי הסיפור של הסרט אינו קונבנציונלי להפקה אמריקנית. מה שעוד מאוד לא קונבנציונלי הוא שהסרט שבויים על ידי הבמאי הקוריאני בונג ג׳ון הו, חלקו באנגלית וחלקו בקוריאנית. זהו סרט עתיר תקציב, בהפקת ענק, שבונה על כך שהקהל ייקרא כתוביות.

האמריקנים כל כך סולדים מתרגום שעד היום היה מקובל לקנות זכויות של סדרות/סרטים מצליחים ממדינות זרות, לעשות להם אדפטציה ולעשות מהם רימייק. הסרט הגרמני ״טוני ארדמן״ הוא דוגמה טובה לכך: הוא הופץ בשנה שעברה בבתי הקולנוע בארצות הברית, בשפתו המקורית (גרמנית) עם תרגום לאנגלית. הסרט קיבל פרופיל תקשורתי גבוה ואף היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. למרות כל זאת, הזכויות לסרט נקנו בהוליווד ועכשיו עומלים שם על רימייק אמריקני בכיכובם של ג׳ק ניקולסון ושל קריסטן וויג. זאת במטרה למקסם כלכלית את הרכישה ולחשוף את הסיפור לקהלים רחבים יותר, כאלה שלא ילכו לראות סרט זר, ושקריאת כתוביות היא מטלה בשבילם.

האמריקנים, וכך גם חלק ממדינות אירופה, רגילים לצרוך את הקולנוע והטלוויזיה שלהם כפי שהוא. הטענה כלפיהם היא שהם קהל מפונק ועצלן מכדי לקרוא כתוביות, ולכן הקהל לסרטים שאינם דוברים אנגלית הוא מצומצם. בארצות אירופה כמו גרמניה, ספרד ואיטליה וגם במדינות אמריקה הלטינית וביפן, נהוג להשתמש בכפילי קול שמדבבים את כל הסרט. באופן זה הצופים אמנם מוותרים על הקול המקורי של השחקנים והכוכבים, אבל הסרט נגיש יותר לקהל שמרוויח מסך ריק מכתוביות, וחוויה וויזואלית מלאה יותר. אם לוקחים בחשבון את המורשת האסתטית ארוכת השנים של אירופה ושל יפן, בהחלט יתכן שהם מתקשים לחרב לעצם את שלמות הוויזואליה עם תרגום/כתוביות. מאחר שכיום במרבית הסרטים רוב הדיאלוגים מוקלטים ממילא באולפן ומולבשים על הסרט (ADR – Additional Dialog Recording) באותה טכניקה שבה נעשה דיבוב, הדיבוב כבר לא כל כך רחוק מהמקור כפי שהיה בעבר.

הישראלים פחות אתנוצנטריים, במובן הזה שהאוזן שלנו נחשפת לשפות רבות: אנחנו זוכים לשמוע את השחקנים המקוריים, והצפייה שלנו אותנטית יותר וקרובה יותר למקור מבחינת הסאונד. אבל מה אנחנו מפסידים? צפייה בסרט עם כתוביות מושכת את העין באופן כמעט בלתי מודע לתחתית המסך. הכתוביות נמצאות שם כמעט לאורך כל הסרט ומסתירות כחמישית מהמסך. ההיסטוריה של הכתוביות עברה הרבה גלגולים: הן היו צהובות בעבר, הוטמעו על רקע שחור אטום, אחר כך אפור־שקוף, והיום הכתב מופיע בודד, ללא בורדר, בשתי שורות על המסך. למרות נוכחותו המינימלית הוא מושך את כל העיניים אליו, מאחר שחוויית הצפייה בלווי כתוביות מוטמעת בנו מגיל צעיר כל כך.

דוגמה טובה לכך הם אתרי ההורדה הבלתי חוקיים, שבמקביל אליהם פורחים גם אתרי הורדת הכתוביות. הרגל הצפייה/קריאה הוא כל כך עמוק שאנחנו מוכנים להתאמץ בשביל להשיג אותו. המתרגמים עצמם עושים את העבודה בהתנדבות, מתוך אלטרואיזם, ״הגמ״ח של אומנויות המסך״, שחלילה לא נצטרך להתאמץ ולעקוב אחרי האנגלית. אפילו בתוכן ישראלי, בלי לשים לב העין נמשכת למטה לקרוא את הכתוביות, גם כשהן רק תמלול. כתוצאה מכך אפשר לומר שחווית הצפייה הישראלית היא לא רק חווית צפייה אלא חוויה של צפייה/קריאה.

ניקח את שוט הפתיחה של ״לה לה לנד״, שזכה בשישה פרסים בטכס האוסקר האחרון. מדובר ב״וואן־שוט״ ארוך במיוחד שכל פרט ופרט בו, כולל תזוזת המצלמה, הכוראוגרפיה של השחקנים, תנועת המכוניות וכן הלאה מתוכננים ומתוזמנים בקפידה. האם הצופה הישראלי יכול בכלל להעריך אותו מבחינה אסתטית בעודו קורא תרגום בתחתית המסך? האם הקהל הישראלי יכול להבחין שמדובר כאן בוואן־שוט אחד ארוך שלא נקטע בעריכה בזמן שדעתו מוסחת בקריאה? לא בטוח.

מבחינת יוצרי הטלוויזיה והקולנוע זה הפסד גדול. כל יוצר קולנוע או טלוויזיה מתכנן בדקדקנות כל פריים ופריים על המסך. מחשבה רבה מוקדשת לגודל הפריים, לתנועת המצלמה ולמה יופיע בפריים בכל שניה, כשבפועל חלק נכבד מחלקו התחתון מוסתר או בפוטנציאל להיות מוסתר. אם יוצרים ממדינות שבהן נהוג תרגום בכתוביות יכולים לקחת את זה בחשבון ולתכנן את הפריים מסביב למגבלה הזו, יוצרים ממדינות שבהן לא נהוג תרגום לא מעלים זאת בדעתם, בוודאי שלא בשלב ההפקה. פגיעה נוספת בחוויה מצד הצופים, היא בתזמון הכתוביות. מתוך אילוצי הפורמט, לא פעם ולא פעמיים הכתוביות מגלות לנו את סוף המשפט לפני שעוד החל: בסרטי מתח נגלה מי הרוצח כמה שניות לפני הקאסט, ובקומדיות תמיד נהיה רגע לפני הפאנץ׳. כך, הישראלים מוצאים עצמם צוחקים (או שלא) הרבה לפני הבדיחה.

מתוך כל אלה עולה המחשבה שאולי לכתוביות (ולתרגום) יש חלק הרבה יותר גדול בתרבות הצפייה שלנו, ושהן מעצבות תרבות צפייה ויצירה שיש בה הרבה יותר הקפדה על מילים מאשר על תמונה. גם היוצרים וגם הצופים עסוקים יותר במה שנאמר מאשר במה נראה על המסך, מה שמקבע תרבות צפייה ששמה פחות דגש על ויזואלית ואסתטיקה.

מה אם כך אפשר לעשות? מומלץ לנסות ולצפות בסרט ללא כתוביות, ועל ידי כך לגלות הרבה יותר ניואנסים של משחק, פרטים על המסך, תנועות מצלמה, פלטות צבעים וקומפוזיציות. כשצופים במסך עם כתוביות, שווה לנסות להעלות את המבט למעלה ולהיעזר בכתוביות רק במקומות שבאמת זקוקים להן. ולגבי נטפליקס, ימים יגידו אם הם יצליחו ״לחנך״ את הקהל האמריקני לתרבות צפייה אחרת, ועד כמה השוק הבין־לאומי נמצא על הכוונת שלהם, או שהמהלך הזה הוא רק קוריוז או הפגנת כוח.

The post תרגום בגוף הסרט appeared first on פורטפוליו.

על אף שהוא נעדר כמעט לגמרי מתחזיות המגמות של השנה החולפת, גוון מסוים של אדום השתחל בכל זאת אל האופנה של העונות הקרובות. מהו התיאור המדויק ביותר בעבורו? אדום־סיפורה־של־שפחה.

כהה יותר מאדום ממוצע אך בהיר יותר מצבעם של פירות יער, הוא מפציע בקו התפר שבין עונת הקיץ והסתיו בזכות הספר שהפך לסדרה מצליחה. קוד הלבוש המאופק של שלפרד ואחרות, כפי שנרקח על ידי מעצבת התלבושות אן קרבטרי, הדגים היטב עד כמה יש בכוחו של האדום הכהה הזה לעורר דרמה, מסתורין ואווירה שנדמית ספק חמורת־סבר וספק מיסטית. ״אדום הוא חלק עצום מהסיפור״, ציינה קרבטרי בקשר לתפקידו המיוחד של הצבע, המבדיל בסדרה בין השפחות לבין הנשים האחרות.

מרגרט אטווד, הסופרת הקנדית מחברת ״סיפורה של שפחה״, שיצא לאור ב־1985 וגם מפיקי הסדרה (שכל פרקיה זמינים לצפייה ב־HOT VOD), בוודאי יודעים שבחירה באדום כזה היא תמיד שנויה במחלוקת. מה שמצד אחד עשוי לעורר מחשבות על אהבה, או פנטזיות סוררות נוסח מלכת הלבבות, טעון גם בערכים אחרים. ״סכמת הצבעים המסורתית ברנסאנס: כחול = מריה הבתולה; אדום = מריה מגדלנה + דם + הצבע של אסירים בזמן מלחמת העולם בקנדה – מהסיבה הפשוטה שאדום ניכר היטב על רקע שלג״, הסבירה אטווד, ששימשה גם יועצת לסדרה.

אופנה מאז ומתמיד מושפעת מהעולם התרבותי סביבה ולעולם אינה באמת מתחשבת במוסר, אלא באפקט שהבגד יוצר. ההצלחה המסחררת של סיפורה של שפחה, כמו גם האימג׳ים החזקים שיצאו ממנה, הולידו סקרנות ותשוקה בנוגע לגוון האדום הזה. התוצאה, כמובן, היא זליגה שלו אל ״החיים האמיתיים״, עם או בלי קשר לאסוציאציות שהוא מעורר.

ואין ספק שהוא מגיע בדיוק בזמן: קולקציות הקיץ, שהיו השנה רכות, בהירות ופסטליות במיוחד, מסיימות את תפקידן בימים אלה, ועולם האופנה מתפנה לקראת העונה הבאה. אדום־סיפורה־של־שפחה הוא הזדמנות מצוינת להפנות עורף לעונה החמה ולהתחיל לחשוב על ימים אחרים, לוהטים פחות וקודרים יותר.

האמיצים והאמיצות יאמצו את אדום־סיפורה־של־שפחה מכף רגל ועד ראש, או לפחות יתעטפו במעיל עליון מתאים, כשאחרים ינקדו את ההופעה עם פיסות אדומות של נעליים, תיק או חגורה. כך או כך, אסור לו להיות בוהק מדי וצעקני, ומנגד אסור לו להיות כהה מדי. בקיצור, הוא צריך להיות דרמטי בדיוק במידה הנכונה.

– – –

לירוי שופן הוא עורך האופנה של פרוטפוליו ומייסד אתר האופנה TheCritical-F

The post האדום הנכון? appeared first on פורטפוליו.

האמן ליאור גריידי מונה לתפקיד ראש המחלקה לאמנות בבית הספר מנשר לאמנות. גריידי מחליף בתפקיד את ד״ר חנה פרוינד־שרתוק, שעמדה בראש המחלקה בחמש השנים האחרונות. פרוינד־שרתוק מסרה כי ברצונה להתמסר למחקר ולהוראה, לאחר קדנציה רבת עניין, שבה הובילה את המחלקה לאמנות והייתה שותפה לניסוח זהותה החדשה.

גריידי הוא אמן בין־תחומי. תערוכתו האחרונה ״פועל טבעי״ הוצגה בדצמבר 2016 בגלריה הקיבוץ וזכתה לתשומת לב ציבורית ואקדמית. גריידי מלמד זה מספר שנים במנשר והוא חבר בצוות האוצרותי של ״הלובי – מקום לאמנות״ ושל גלריה 4 בתל אביב.

מנשר הוא בית ספר עצמאי בראשותם של רונית ידעיה ועודד ידעיה, המנוהל בתמיכה מינימלית ומציג גישה הומנית ופתיחות רב־תרבותית. בית הספר שוכן בדרום תל אביב ומציע תוכנית לימודים ארבע שנתית, המעודדת מחקר אישי ותהליך מעמיק במדיות שונות.

The post ליאור גריידי מונה לראש המחלקה לאמנות במנשר appeared first on פורטפוליו.

הי שביט

הי יובל

קודם כל מזל טוב!

תודה רבה! הרגשת שמחה מהולה בעצב. מאמין שאתגעגע

אני יכול להבין.

אבל הנה חלפו ארבע שנים, ואני חייב להגיד שפרויקט הגמר שלך ממש ממש מוצלח. באמת

ווואוו, איזה כיף לשמוע. אני מוחמא מאוד מהתגובות שאני מקבל, לא רק החיוביות, לשם כיוונתי את הפרויקט

מאיפה בכלל הגיע הרעיון לעסוק ברעיון של מדינה דו־לאומית, לקרוא לה הגר, להקים לה צבא – וליצור להכול תדמית חזותית?

התחלתי את העיסוק שלי בקשר שבין עיצוב לנושאים חברתיים כבר בשלב יחסית מוקדם של הלימודים, מתוך הבנה שכמעצב יש לי על הכתפיים אחריות לשנות ולעורר מחשבה. הדבר התעצם בשנה האחרונה, על רקע הכותרות בחדשות והרלוונטיות של הדבר הזה שנקרא מדינה דו־לאומית. השם ״הגר״ הגיע מתוך ניסיון למצוא קווים מקבילים בין שני העמים, והצבא הגיע מתוך ניסיון ללכת למקומות הכי ״קדושים״ של התרבות הישראלית, ולהנכיח בהם את העם השני שנמצא כאן

ויצאת מתוך נקודת מוצא ש מדינה דו־לאומית היא דבר טוב? רע? בלתי נמנע?

בדעותיי האישיות אני לא תומך במדינה כזו, אבל הכוונה הייתה ליצור פרויקט שיש לו יותר מסוף אחד והצופה מחליט עם מה להישאר. אפשר להסתכל על הפרויקט הזה כעל פרויקט כאוטי שמנבא את סופה של המדינה היהודית, אבל אפשר גם להסתכל עליו כעל פרויקט שמנבא חיים משותפים במקומות הכי מורכבים, כמו צה״ל

ואז מה? איך ומאיפה מתחילים?

כמו שציינתי, מתחילים בלבדוק איפה שני העמים נפגשו במהלך ההיסטוריה ומהן נקודות החפיפה. הנקודה הראשונה היא כמובן התנ״ך. חטיבות הצבא, לדוגמה, נקראות על שם האבות הקדמונים המשותפים לשתי הדתות כשלכל חטיבה יש שם בעברית ותרגום מקביל בערבית: אברהם בעברית ואברהים בערבית, גבריאל וג׳יבריל ועוד.

הנקודה השנייה שעניינה אותי היא תחילת המאה ה־20 ותקופת בצלאל, תקופה שבה יהודים השילו מעצמם את המאפיינים התרבותיים הגלותיים, רכבו על גמלים וחבשו כאפייה לראשם. בתקופה הזו ניסו להציג את הארץ כגן־עדן, וכך גם אני בפרויקט. לצד המחקר ההיסטורי והמשותף ניסיתי ליצור סמלים חדשים לחלוטין שלא נשענים על התרבות הישראלית או הערבית

זה אפשרי בכלל ליצור סמלים חדשים לחלוטין שלא נשענים על התרבות הישראלית או הערבית‎? ואיך זה בא ליד ביטוי בפרויקט?

אחד האתגרים הראשונים שהתמודדתי איתם היה דגל המדינה. הסקיצה הראשונה הייתה של ירח ובתוכו מגן־דוד; הרגשתי שזה בנאלי. חזרתי לשולחן העבודה ויצרתי את אחד האלמנטים הגרפיים הדומיננטיים ביותר בפרויקט – כוכב בעל 11 פינות (סכמתי את מספר הפינות בכוכב שלקוח מהאיסלאם וממגן הדוד מהיהדות)

אני חושב שגם ההחלטה להתמקד בצבא ולא במדינה גם הקלה לך מעט את העבודה במובן הזה. נראה לי שטיפה יותר פשוט להתמקד בצבא ולא במדינה. אני צודק?

כן, וגם הייתי צריך להגביל את עצמי איכשהו ☺ בבחירת סמלי המדינה נגעתי רק באלו הנחוצים לקיום צבא

אז יש סמל למדינה ויש החלטה לעסוק בצבא. מה עכשיו?

התחלתי לנסות לתרגם את מה שלמדתי לעיצוב כרזות גיוס. האתגר היה ליצור איזון בין שני העמים, שאף עם לא ירגיש מופלה לרעה. זה בא לידי ביטוי בעיקר בטיפוגרפיה: גם איזו שפה שמים ראשונה וגם באיזה פונט משתמשים. מתוך ניסיון ליצור סימטריה בין שני העמים יצרתי פונט מיוחד לצבא (גרסה עברית לפונט קיים). הפונט הזה מייצג את הערכים ששאפתי אליהם – שתי השפות בו באותו משקל ועם זאת כל שפה שומרת על הערכים התרבותיים שלה. לא שאפתי ליצור עברית שדומה לערבית

היה לך עם מי להתייעץ מהצד השני? כי הרי המטען התרבותי שלנו הוא אחד, וגם אם יש משותף זה קצת בלתי אפשרי לעצב משהו מנקודת המבט השנייה. לא?

השאלות האלה היו על השולחן לאורך כל התהליך. בשלב מסוים הבנתי שלמרות שמדובר בפרויקט שמדבר על נייטרליות, אני כמעצב – וכנראה גם קהל היעד של הפרויקט – חווים בעיקר את הצד שלנו. כן נעזרתי רבות בשני סטודנטים לתרגום ולקבלת מידע על דת האיסלאם

ומה היו התובנות שקיבלת? ובכלל, מה אתה יכול לספר על התהליך, אני מניח שככל שהתקדמת הבנת יותר דברים על מה שאתה עושה

השאלה הראשונה ששאלתי אותם הייתה מה לדעתם יכול להיות בסיס לחיים משותפים. אחר־כך התעמקנו יותר בפירוט באיך הדתות נפגשות. לדוגמה, רציתי מאוד ליצור מוצרי מזון כחלק ממנת הקרב העתידית. הם מאוד עזרו בתחום של דיני כשרות של האיסלאם (חלאל).

מעבר לזה, התחלתי את הפרויקט כפרויקט מיתוג או תדמית. עם העבודה על הפרויקט הבנתי שצבא הוא לא דבר שאפשר למשטר לכדי פלטת צבעים מצומצמת ושפה איורית אחידה: צבא הוא לא בית קפה. אפשר, אבל הדבר לא יהיה אמין. ולכן, מתוך ניסיון ליצור תרחיש מציאותי ככל האפשר, הבנתי שכשצבא כזה יקום יום אחד, במיוחד במגבלת הזמן והכאוס שכנראה יהיה כאן, הרבה מעצבים ייתנו יד והשפה לאו דווקא תהיה אחידה. הרשיתי לעצמי בהרבה מקומות בפרויקט ״לזייף מעט״. איזורים שדורשים עיצוב יותר רשלני, כמו חולצת סוף מסלול, היו נראים נורא מוזר תחת משטור של מותג

מעניין שלקחת את זה בחשבון.
ספר עוד על הדרגות, הבולים ושאר האלמנטים

מבחינת תגים וסמלים יצרתי מערכת דרגות חדשה לכמ״ל (הכוח המאוחד להגר), אותות מערכה, צל״שים ותגי יחידות. בכל אחת מהמערכות הופיעה סדרת דימויים אחרת: בתגי היחידות הדימויים הם חיות הארץ, בצל״שים עצים ובדרגות פירות. בכל אחת מהמערכות שזרתי צורה מפושטת של משרביות ערביות. בבולים ניסיתי לגעת מעט בהגר כמדינה: יצרתי ארבעה בולים, אחד לכל שנה לציון יום האיחוד של המדינה החדשה; סוג של יום העצמאות. אחד הדברים המעניינים ביותר מבחינתי הוא שאלת ממשל: מי יעמוד בראש המדינה? החלטתי שלמדינה העתידית יהיו שני ראשי ממשלה שייבחרו בבחירות יחד, והכהונה עצמה תעשה ברוטציה

זה די נחמד שאתה יכול לקבוע לעצמך את החוקים…

לגמרי! אבל הכל בגבולות ההיגיון ☺

איזה תגובות קיבלת במהלך ההנחייה? וגם כשהצגת את הפרויקט בסוף בהגשות?

היו תגובות של הערכה לבחירה בנושא כל־כך מורכב וטעון, לצד דעות של למה להיכנס לזה. המנחה שלי, נוי ניימן, האמין בפרויקט ותמך בי בבחירות המשמעותיות שעשיתי ובגיבוש הזהות העיצובית של הצבא, בין היתר בבחירה של שימוש במגוון שפות.

אחד הדברים שהכי הפחידו אותי הוא חוסר הידיעה איך יקבלו את הפרויקט – גם אנשים מקהילת המעצבים וגם אנשים שלאו דווקא באים מהעולם הזה. בסוף התגובות היו כמו שציפיתי שיהיו, אנשים שמזוהים עם הצד השני של המפה הפוליטית הביעו התרשמות מעצם החיים המשותפים‎

מה זה הצד השני? כי אמרת בהתחלה שאתה לא בעד הרעיון‎

אמנם אני לא בעד מדינה דו־לאומית אך אני שייך לצד השמאלי של המפה הפוליטית. הכוונה הייתה לעובדה שיש תקווה מסוימת לחיים משותפים פה בהווה, כפי שהיא מוצגת בצורה קיצונית בפרויקט‎

אז נסכם שאתה בחור אופטימי?‎

תמיד עדיף, לא?‎

לגמרי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד על הפרויקט שלא אמרנו לפני שמסיימים?‎

הייתי לא מזמן בתערוכה הבוגרים של שנקר. יש שם פרויקט מעולה שמדבר על תרחיש דיסטופי של מדינה דו־לאומית. זה היה די מדהים לראות מציאות עתידית מאוד שונה מזו שאני ציירתי. ממליץ‎

לצערינו התערוכה בשנקר כבר נסגרה, אבל לתערוכה בגורן בעמק יזרעאל עדיין אפשר לנסוע. מה הלאה? מה התכניות עכשיו שסיימת את הלימודים?‎

כן, ממש עוד יומיים התערוכה מסתיימת. אני קורא לכולם לא להתעצל ולהצפין ☺

ומה אחרי? אני מקווה כמו רבים וטובים לעשות את דרכי בעיר הגדולה. יש כבר כמה הצעות שוות־שוות על הפרק שאחשוף בקרוב מאוד

יפה!

The post צבא הוא לא דבר שאפשר למשטר לכדי פלטת צבעים מצומצמת ושפה איורית אחידה: הוא לא בית קפה appeared first on פורטפוליו.

״הכרנו במסגרת עיסוקנו באותו התחום, כשכל אחד מאיתנו עבד במקום אחר. עם הזמן הבנו שאנחנו רואים את עולם העיצוב ׳עין בעין׳ וחולקים תפיסה מקצועית דומה, מה שבסופו של דבר הוביל אותנו להחליט על שיתוף פעולה״, מספרים המעצבים אושרי אבירם ודנה קושמירסקי. מאז חלפו שבע שנים: המשרד שהקימו פועל כסטודיו בוטיק, כשכל תהליך הטיפול בפרויקטים מתבצע ישירות מולם מ־א׳ עד ת׳ מתוך אמונה בחשיבותו של קשר רציף ומתמשך עם הלקוחות. התפיסה המקצועית שחיברה ביניהם מלכתחילה, התגבשה בסטודיו המשותף לכדי משנה סדורה המנחה את עבודתם ללא פשרות, הנחות, או עיגולי פינות – לאג׳נדה מוצקה שעיקרה הוא, לדבריהם, כנות העיצוב.

״הכוונה היא לעיצוב מבוסס קונספט מהודק, שנרקם ייעודית ללקוחות כתהליך מובחן שמייחד אותו בעבורם עד אחרון המרכיבים, ללא ׳נפילה׳ לאזורי הנוחות של המוכר והבטוח״, הם אומרים. ״מן הסתם כל מתכנן שניגש לפרויקט מגבש רעיון מוביל או קונספט עיצובי, אבל מבחינתנו זה השלב הכי משמעותי בתהליך, שמאפשר לנו אחר כך לדייק את העיצוב על כל פרטיו. לכן אנחנו בוחנים לעומק את כל מרכיבי החלל, תכתיבי הפרוגרמה, ובעיקר את אופיים של הלקוחות ואת אורח חייהם, ומקדישים לכך מחשבה רבה עד שהקונספט מזוקק לפני ולפנים כסוג של ישות שאפילו מקבלת שם״.

כך, לדוגמה, בעבור דיירים שהם ״אנשי העולם הגדול״, שוחרי תרבות ובעלי מודעות גבוהה לאסתטיקה, גובש הקונספט Sophisticated, שכנגזר משמו שם דגש על תחכום: במרכזו עומד אלמנט שעיצובו משלב פליז זהוב יוקרתי למראה וברזל שחור בגימור ידני מיוחד, כשהמפגש בין המהויות החומריות של שתי המתכות השונות מייצר עוצמה ועדינות אלגנטית כאחד. בעבור משרד העוסק בנדל״ן יצרו השניים את הקונספט Perforated, שמושתת על צורניות מחוררת המהדהדת תצורת בלוקים הנקשרת לעולם הבנייה ומעצימה את תוכן עיסוקו. כמשחק מילים על האמרה הידועה ״פחות הוא יותר״, שמיוחסת לאחד מאבות הסגנון המודרניסטי, מיס ואן דר רוהה, גיבשו השניים את הקונספט More than less כבסיס לעיצוב חם המאופיין בעושר חומרי וטקסטורלי: שילובי חומרים טבעיים במגוון עיבודים, גימורים ומופעים, החוברים בחלל הדירה למארג אסתטי מרשים בחזותו הרב־גונית.

כנות העיצוב שבה דוגלים השניים מתייחסת גם לחומרים הטבעיים שבהם הם עושים שימוש. רק במקרים שבהם קיים אילוץ כלשהו, כאילוץ תקציבי לדוגמה, הפתרון, לדידם, יכול להיות שימוש בחומרים מתועשים מבוססי ״הדבר האמיתי״ שמשמרים את הכנות החומרית, ובכל מקרה לא חקיינים סינתטיים. אלה, הם מציינים, הם בבחינת לאו מוחלט. למרות שכל פרויקט נתפר בתפירה אישית ״קסטם־מייד״ עם קונספט ייחודי לו ואלמנטים שנהגו ייעודית בעבורו, השפה האסתטית שלהם שזורה בכולם וקשה להחמיץ אותה: מודרנית אך לא טרנדית; נקייה אך לא מינימליסטית; חמה ובה בעת משמרת שקט בעיניים.

״המטרה שלנו היא לייצר עיצוב ׳רגיש׳ וחכם, שאינו מתיימר. מסוגנן אך מדבר ׳בגובה העיניים׳, שם דגש על אווירה מכילה וחף מאופנות תלויות זמן״. כלי העבודה העיקריים שמשמשים אותם הם חומרים וטקסטורות, שלדבריהם מעניקים להם הזדמנות להתנסות מתמדת בבדיקת הגבולות שלהם, ואגב כך גם ליצור אלמנטים מיוחדים וחיבורים מקוריים ומעניינים. ״חומרים ו/או טקסטורות שמשתלבים יחד בחלל מייצרים אקלקטיקה שמעשירה אותו בעניין אחר, ולתפיסתנו ליצור חיבורים שלאו דווקא קשורים זה לזה או משלימים זה את זה זוהי אמנות בפני עצמה. כשהם נעשים בקונטקסט נכון ותוך שימת דגש על מינונים מאוזנים ונכונים, התוצאה היא שיח הרמוני נעים לעין עם אמירה אישית ייחודית״.

האהבה לחומרים טבעיים מתיישבת אצלם גם עם רגישות לסביבה ולעובדה שהזדקנותם היא חלק מקסמם, והשימוש העשיר שהם נוקטים בהם בולט וניכר בפרויקטים השונים. החומרים המועדפים עליהם – אבן, עץ ומנעד מתכות – שבים ומשתלבים במופעים משתנים ובדרכים מגוונות: במשטחים ובמסות גדולות כמו גם בפרטים קטנים, בשכבות, בגושים, בעיבודים שונים או במופע טבעי־גולמי, תוך יצירת קומפוזיציות מדויקות המביאות לידי ביטוי את עוצמתם החומרית והקשרים תחושתיים שמיוחסים להם, ושיוצקות ממד ״אמיתי״ וכן. כמי שמאותגרים ליצירה מקורית ייעודית ״פר פרויקט״, אלמנטים קיימים ומוצרי מדף אינם מצויים בסדר היום שלהם ושילובם בעבודות העיצוב הוא מינימלי בלבד. ״לצד האהבה לחומרים טבעיים, אנחנו מייחסים חשיבות גם לדרך הטיפול בהם, ותמיד מעדיפים שהיא תבוצע עם התערבות ידנית במלאכת יד מסורתית של אומנים ובעלי מקצוע מיומנים ש׳מכירים׳ אותם היטב וכמונו רוחשים להם כבוד״.

רבים מהפרויקטים שנוחתים לפתחם הם חללים קיימים שדורשים שיפוץ מסיבי. ״מטבע הדברים, פרויקטים מסוג זה, ובעיקר כשמדובר בחללים קטנים ו/או מיושנים שמציבים אילוצים לא פשוטים, הם מאתגרים במיוחד בשל הצורך ׳לפצח׳ את הנתונים הבעייתיים ולייצר מהם מרחב חיים נוח, פונקציונלי, וכמובן אסתטי. אם הקונספט הוא השלב המשמעותי של טרום התכנון, אז התכנון עצמו הוא השלב המשמעותי שנועד לתרגם אותו, ומבחינתנו זהו תהליך שמזמן מרחב גדול ליצירתיות שהיא חלק ׳כיפי׳ של העבודה. לא פעם התחושה היא של יצירת יש מאין, וכשבסופו של דבר מתקבל חלל הרמוני שעובד טוב, עונה על נוחות עכשווית ובעיקר על סגנון החיים של הדיירים, הסיפוק הוא עצום״.

כשאבירם וקושמירסקי מדברים על עיצוב פרויקט, הם מכלילים בכך גם את מעורבותם בבחירת פריטי הריהוט, אביזרי הנוי ועבודות האמנות שמשתלבים בו, על מנת שישלימו עד הסוף ובאותה הקפדה את הקונספט שעמד בבסיסו. ״היות וכל פרויקט הוא עולם בפני עצמו, הן מבחינת החלל והן מבחינת הלקוחות, גם הקונספטים שאנחנו מגבשים בעבורם משתנים בהתאם, ותמיד תוך הקפדה שלא למחזר את עצמנו ולא לגלוש לקלישאות״, הם מסכמים. ״מה שלא משתנה זו השאיפה שלנו שתמיד נותרת בעינה – לייצר עיצוב מותאם אישית שעומד מעבר לזמן, ובה בעת מביא עמו משהו יצירתי וחדש״.

The post יותר ופחות appeared first on פורטפוליו.

על פי מדיניות המחלקה לאדריכלות בוויצו חיפה, נושא פרויקט הגמר, החותם חמש שנות לימוד אינטנסיביות, נתון לבחירה חופשית של הסטודנטים. גם השנה לא הייתה שום כוונה לסטות ממדיניות זו, אך לאחר שבחינת ההצעות האישיות שהגישו הסטודנטים העלתה שהן ״מתכנסות״ רעיונית לכיוון הנוגע בצורה זו או אחרת במרחב, הוחלט לעגן אותו תחת הכותרת ״מרחבים״. תכני ההצעות שהוגשו הובילו לעיסוק במרחב עירוני, מרחב קהילתי, מרחב קונפליקט ומרחב ביניים, שכל אחד מהם מקפל בהווייתו מנעד תכנים, הקשרים ומטענים, כמו גם סוגיות אתיות ונוספות, וככזה מציב אתגרים מורכבים להתמודדות תכנונית.

המרחבים השונים נחקרו במסגרות סטודיו לימודיות במטרה להציע פרשנות חדשה/מחודשת למורכבות שהם מזמנים, תוך הבעת עמדה ערכית וביקורתית. העיסוק במרחב לגווניו השונים בא לידי ביטוי בעבודות ששיקפו ראייה רחבה ורלוונטיות לנושאים שקיימים בשיח העכשווי – חברתיים, פוליטיים, כלכליים וכד׳ – ויתרה מזאת, העובדה שפרויקטים רבים התייחסו לפריפריה רק חידדה את עמדתם הערכית הקשורה לאחריות הנכרכת במהותה של העשייה האדריכלית, ובתכליתה לתרגם נושאים וצרכים הנגזרים מהמציאות לכדי סביבה בנויה המספקת להם מענה ראוי.

מענה כזה, קונקרטי ומושכל, שהוגש ברמת ביצוע גבוהה, גילם פרויקט הגמר של שרול רוטה. הפרויקט, big2small, הציג תפיסה ביקורתית לתופעת מרכזי הקניות מסוג ״ביג״, ובחר כמקרה בוחן את מרכז ביג ביוקנעם. המתחם, הממוקם בלב העיר המצויה בתהליכי צמיחה ובנוי סביב מגרש חניה, אינו פעיל בחלק מהיממה וסגור בסופי שבוע, כך שהוא מתקבל כעין מובלעת סגורה במרכז העיר.

הפרויקט העלה לדיון סוגיות מקומיות ואוניברסליות כאחד: כיצד אפשר לחבר את המרכז לעיר, לנוף ולסביבה הטבעית שבה הוא ממוקם, וכיצד אפשר לנצלו ליצירת מתחם עירוני דינמי המשלב מסחר, מגורים ותרבות המספק חיות לעיר. תשובת התכנון של רוטה לסוגיות אלה מציעה להתערב במרכז תוך שימוש בתשתיות הקיימות, ומעניקה פרשנות מחודשת של עירוב שימושים שיש בידה לשלבו בחוויה העירונית ובסביבה הטבעית כאחד.

הצעה יצירתית ומעניינת העלה תומר שילוח בפרויקט ״אי שפיות״, פרויקט העוקב אחר השתלשלות מדינית שהובילה להפיכת הקו הירוק לגבול מחייב, כמו גם אחר המהלכים שהובילו בשנת 2002 להקמת גדר ההפרדה בגדה המערבית. החפיפה בין השניים עומדת על כ־20 אחוזים בלבד מהשטח, כש־80 הנותרים מתפתלים בתוך הגדה ומותירים בצד ״הישראלי״ של התוואי כעשרה אחוזים בלבד. בתוך כך נוצרו בין הגדר והקו הירוק 21 מובלעות שבהן חיים תושבים פלסטינים במצב של ניתוק קשרים חברתיים, תרבותיים וכלכליים עם הגדה. כמקרה בוחן הפרויקט מתמקד במובלעת ״ברטעה״ ומביא פתרון לניתוק הקיים שאף יאפשר לנהל בה אורח חיים ״מתוקן״ יותר.

ההצעה ששילוח  מעלה היא ליצור ציר ראשי על גדת ואדי נרבתה שחוצה את המובלעת ומקשר בין הכפרים שלאורכה, ולבנות לאורכו מרכזים ייעודיים לחינוך, תרבות, רפואה וכד׳. המבנים ייבנו על בסיס עקרונות מקיימים שיאפשרו לכל מבנה להפיק בעצמו את האנרגיה הנדרשת לו. היות ומימוש התכנון כרוך במשאבים כלכליים, מציע שילוח לנצל את מעמדה של המובלעת כשטח הפקר שאינו כפוף למדיניות ריבונית, כדי להקים חוות גידול קנאביס רפואי וייצור טקסטיל מסיבים של צמחי המפ שגדלים לאורך הוואדי. העובדה שתושבי המובלעת הם חקלאים המכירים את עבודת האדמה, מהווה יתרון וערך משמעותי למינוף הפוטנציאל הרווחי שטמון בעיסוקים המוצעים, וההערכה של שילוח היא כי לאחר שנתיים תושג ההתבססות הכלכלית לקידום התכנון.

הפרויקט של מאור סייג, ״על הדרך״, מציג מגה מבנה שממוקם בכניסה הדרומית לתל אביב סמוך לבית פנורמה ולמקום שבו מתוכנן לעבור קו של רכבת קלה, אזור שעל פי חזון העיר עתיד להפוך ״לסיטי דרומי״. המבנה שייעד סייג בהצעתו לשרת כמרכז לוגיסטי של דואר ישראל, אמור לשמש לקליטה ושינוע של חבילות כמערך שמבוסס על תחבורת צינור – טכנולוגיית ״הייפרלופ״: מערכת תחבורה/שינוע על קולית שמושתתת על קפסולה הנעה בתוך צינור במהירות על תוך הורדת לחץ האוויר כמעט עד מצב של ואקום ונטרול חיכוך.

המבנה, שבמיקומו ממשיך רצף של בתי עסק, תוכנן כשני גושים שצינור המערכת עובר ביניהם, והוא מקושר לתחנת הרכבת הקלה ולבניין פנורמה. את הקשר עם בניין פנורמה מייצרים שני גשרים: גשר להולכי רגל על דרך בן צבי, וגשר העובר בתוך המרכז. המרכז עצמו נחלק לשתי קומות, שאחת מיועדת להולכי רגל, והשנייה משמשת להעברת סחורות לצינור ההייפרלופ, כמו גם לבית פנורמה, תוך ניצול מערכת תנועה יעילה שקיימת בו. חלק נוסף של המבנה, שסמוך לו עובר כביש, יועד בהצעה לקליטה של החבילות ופיזור אלה המיועדות לשילוח באמצעות משאיות או רחפנים.

Re-Assemble, הפרויקט של תמר עילם, התייחס למקרי אסון – טבע ואחרים – המותירים אנשים ללא קורת גג, ולעובדה שמרבית הפתרונות הקיימים לכך מיועדים רק למצב החירום עצמו ו/או לזמן הקצר שאחריו. ההצעה של עילם התמקדה בתקופת ה״פוסט־חירום״ – שלב הביניים בין ההתרחשות לבין פתרון הקבע שעלול להתמשך. היא גיבשה פתרון מבוסס על לבנים להרכבה עצמית – תוצר של מחקר טכנולוגי מעמיק הנקשר בדרך כלל לעיצוב תעשייתי – שעשויות פלסטיק ממוחזר בטכניקת הזרקה ומאופיינות בצורניות פשוטה ונגישה למשתמשים. חיבורן זו לזו נעשה באמצעות מחבר זנב סנונית ומחבר בתצורת ח׳, ואופן החיבור מייצר בין לבנה ללבנה מעין ״שרוול״ שמאפשר העברות מים וחשמל דרכו.

המילואה של לבנים מבוססת גם היא על פלסטיק, וסוג נוסף של לבנים מאופיין בתצורת פלוס ונועד לשמש לצורכי ניקוז, כעמודים, וכן לעיגון ליריעות בד כגג. לזמינות הלבנים מציעה עילם שתי אופציות: האחת היא הכנתן מבעוד מועד ואחסונן במכולות המשנעות אותן לאתר, כך שהמענה הוא מיידי והמכולות עצמן יכולות לשמש כפונקציות ציבוריות. האופציה השנייה היא לשנע את מכונת ההזרקה והציוד הנלווה לאתר ולייצר את הלבנים במקום. תצורת הבנייה והחומר מאפשרים התאמה לצרכים שונים ומשתנים של הדיירים ולאזורי אקלים שונים, והבנייה העצמית־אינטואיטיבית מהווה לשיטתה של עילם חלק של תהליך ריפוי מהטראומה הנלווית לסיטואציית אובדן הבית.

בבסיס פרויקט Homework של שני סרור עומדת המציאות המשתנה וההנחה שאנחנו עומדים בפני עוד ועוד שינויים. השאלה שמציב הפרויקט היא כיצד יכולה העיר להגיב לשינויים המורכבים שעוברים על החברה, והמענה שהוא מציג מבוסס על חקר שכונת מונטיפיורי בתל אביב, הממוקמת בין מזרח העיר למרכזה, כמקרה בוחן. על פי תב״ע שנקבעה ב־1952, השכונה מכילה תעשייה זעירה ובתי מלאכה, מבנים ציבוריים ומבני מגורים, שאופן מיקומם בגריד הנוכחי אינו מייצר אינטראקציות; כך גם העובדה שהיא תחומה מכל עבריה בעורקי תחבורה פעילים המעצימים את ממד הניתוק שקיים בה.

Homework מתייחס למקטע עירוני קיים המאכלס בשטחו שני בתי ספר ומוסכים, ומציע לצקת לתוכו תוכן חדש באמצעות טיפולוגיה חדשה של עבודה ומגורים: 24 מבנים שבהם קומות הקרקע מיועדות לעירוב שימושים, ומכילות פונקציות מגוונות כתעסוקה, חללי עבודה משותפים; פונקציות פנאי כבתי קפה וגלריות; פונקציות ציבוריות שימושיות דוגמת מכבסה או אודיטוריום; ועוד. בקומות המיועדות למגורים ממוקמות דירות בגדלים שונים שתכנונן הגמיש מגלם ממד דינמי־משתנה באופן שבו הוא מאפשר להקצות חלק משטחן להשכרה, לשמש כחלל עבודה ו/או לשימושים שונים נוספים. אותה גמישות חלה גם על קומות הקרקע, שבהן אפשר להסב את השימוש בחללים לצרכים אחרים שנדרשים.

The post בוגרים 2017: המחלקה לאדריכלות, ויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

בורג חלוד, מים בשקית שקופה, צנצנת מלאה אדמה, שבר כלי. כל הפריטים שאספה רותם בידס באושוויץ מחווירים לעומת המחט שפצעה את זרועה והקיזה ממנה מנת דם, שאיתה היא מקיפה את חדר התערוכה, אוגדת את החלל ומחילה עליו חוקיות של עבודה אחת. הדם נקווה בצינורית דקה שמתחפרת בקיר, והולכת ומתרוקנת לקראת אמצע ההיקף, כהצהרה של חוסר אונים. קצרה היד מלהזרים דם חדש במקום שכבר לא יחיה.

פרויקט הגמר של בידס בתערוכת הבוגרים של המדרשה לאמנות בית ברל עלה לכותרות עוד בטרם פתיחת התערוכה. הנהלת מכללת בית ברל התערבה בבהלה ואחרי שחשבו תחילה לצנזר את היצירה כולה, הוחלט לבסוף שבידס תחתום על הצהרה לפיה לא גנבה את הפריטים משטח אושוויץ – המחנה שכיום הוא מוזיאון. גנבה, לקחה או המציאה סיפור, לא באמת משנה. הפריטים שנפרסו על שולחן־אור כמו ראיות פורנזיות לא יחסרו לאיש באושוויץ (אולי חוץ מהשלט שאוסר להוציא משם פריטים).

כמו ניצול מספינה טרופה שממשיך להחזיק ביד קפוצה את סיבי החבל שנקרעו, כך בידס ליקטה מזכרות חסרות ערך, פירורים שאת חלקם הרימה מהקרקע וחלקם קנתה בשוקי פשפשים. הצמידה להם פריטים שקיבלה במתנה – למשל קופסת ״דבק ארנבות״ המשמש אמנים מאז ימי הביניים, ושתי ״רגלי ארנבת״, שבתרבויות מסויימות משמשות אות למזל (בעוד שבאחרות הן סתם חלק מפגר).

הלומה מעוצמת החשיפה התקשורתית והשערורייה שהתחוללה סביב הפרויקט שלה, בידס סירבה לדבר מעבר להצהרה בכתב שנתלתה בפתח. אפשר להבין אותה, אבל חבל, כי בידס היא אמנית טובה. היא עשתה שיעורי בית והיא מציבה שאלות במקום סימני קריאה. היא ממשיכת דרכם של מוריה ושל אמנים פרובוקטיביים הרבה יותר – ממיכל נאמן ועד יוזף בויס – ששאל איך אפשר להסביר אמנות לארנבת מתה. היא בודקת את גבולות האמנות, הצביעות, הפאניקה והמוסרנות – והיא לא תמיד בצד הצודק. היא מעדיפה את מקום הספק על המקום שבו אנחנו צודקים.

על חלק גדול מהתערוכה במדרשה שרתה השנה רוח עצובה. העבודות הטובות ביותר היו אלה שעוסקות במוות ובפרידה. כזו היא עבודתו של עידן וויס, שעוסק בטראומה אישית ומשפחתית, בעקבות מותה של אחותו בעת לידת בנה. ״היא הותירה אחריה שתי משפחות המומות, הורי אחותי ואני, והמשפחה החדשה שהייתה צריכה להיות לה – בן זוג ותינוק״ הוא כותב בהודעה קצרה לצד העבודה. הוריו של וויס ואבי התינוק מגדלים את התינוק, וכל צעד בהתפתחותו מזכיר את אמו המתה, ״ההצטלבות של חייה עם חיי התינוק במצב הזה שבו שניהם לא מאפשרים זה לזה להתקיים יחד, באותו עולם״, הוא כותב.

גם כאן מים, אדמה ופריטים יומיומיים מכסים על הדרמה המתחוללת מתחת לפני השטח. אדמה כמשקל גופה של אחותו מוטלת מתחת לשוקת עץ שממנה דולפים מים כמשקל גופה, מרטיבים ומעצבים את הבוץ בקווים כמעט פיסוליים. חלקת קבר קטנה ועליה משקולת בשקל לידתו של הילד, 3.3 ק״ג. העריסה היפה שבנה וויס לתינוק בסדנת הנגרות של המדרשה ניצבת בפינה מרוחקת של החדר, מנותקת פיזית מהמובייל שהכינו הוא ואחותו לפני הלידה, בחדוות ההמתנה.

עבודתה של הדס אורדן ״אבא, אתה רואה אותי״ מורכבת מקטעי וידאו ביתיים משנות ה־90, אבל כאלה שהיו נפסלים מתוכניות הסרטים המצחיקים ששולחות משפחות לטלוויזיה, על רקע כישלונות טכניים. אבא, אימא וארבע אחיות מונצחים בסרטונים אינסופיים במצלמת הווידאו הביתית. אורדן חזרה אל הסרטים שאף פעם לא נערכים, שכמעט אף פעם לא צופים בהם, ובחרה מתוכם דווקא את חלקי הרעש הטבעי – החלקים שבהם אבא מפנה את המצלמה לכל עבר וגם אל עצמו וממלמל בתסכול, בחוסר סבלנות, איך מפעילים את הדבר הזה. קטעי ״אבא אתה רואה אותי״ (בעדשת המצלמה) מתערבבים בעריכה בקטעי־הווה, שממנו אבא נעדר; אמא שמספרת על רגעי הקסם והאהבה של הקמת משפחה; סבתא שמעבירה תמונות באייפון בנון שלנטיות וחוקרת את נכדתה על החבר שיש או אין לה. סאגה משפחתית יומיומית ורב שנתית – אפילו אוניברסלית – שמצליחה להיות משעשעת ועצובה, לסמן את אותות הזמן החולף ולאפיין את התקופה במבט אישי כל כך.

הילה ארנליב מצלמת דירה ומעבירה אותה בהצבת צילום לחלל התערוכה. קירות שטוחים נראים ככניסות לחדרים, המבנה האדריכלי החדש שנבנה בתוך החלל לכאורה מזמין חדירה לבית אך בפועל מותיר אותו ריק ואניגמטי. לעומתה מודה אבו ג׳אבר בונה קירות של ממש, בבלוקים ומלט, ומרווה אותם בדבש. היא יוצרת חומה, מגדל סמלי המזכיר מצודה צלבנית וקירות חוסמי־מבט, בפיסול פוסט מינימליסטי מעניין. הגיאומטריה ברוחו של סול לויט מתנגשת בחומרי בנייה ישראליים ומעלה מחשבה על זהות הבנאים. כערבייה בישראל עבודתה של ג׳אבר יכולה להיקרא כתמונת נוף – נוף ישובים ערביים, שהבתים בהם תמיד נראים בתהליך בנייה אינסופי, נוף אוטופי של ״העיר האידאלית״ נוסח תמר גטר, או נוף מחאה, על הדבש ועל העוקץ של החיים.

מאיה הראל מציגה תערוכת ציורי שמן גדולי ממדים, בעקבות תמונות של קורבנות אלימות שהיא מלקטת ברשת, בעיקר נשים מוכות. לדבריה היא אוספת ״דימויים במרחק הקלדה״ ומייצרת זכרונות פיקטיביים. ״הקלות שבחיפוש הפתיעה אותי, וככל שהעמקתי, כך גם האימג׳ים הפכו קשים. אני מנסה להביא לחלל את הטראומה שחווה הקורבן, ומונעת מתוך חשיבה שהמציאות בה אנו חיים אדישה למקרי אונס ותקיפה. הרצון שלי להשאיר את הצופה עם סימני שאלה רבים, ולבדוק את הקשר בין הנאה ואשמה״ – האם היא מדברת על הנאה מהאמנות, על האשמה שבמציצנות רשת וצריכת דימויי סנאף קשים יותר ויותר? האם היא מדברת על עצמה?

פריאל עזר מציירת בשמן את גיבוב החפצים בדירתה של סבתה האגרנית, את הכיור המלא עד גדותיו ואת סורג החלון, לצד שטיח פרסי מדויק שסבתה ארגה בהיותה בת 13 ולמולו שטיח קליפות תפוז מיובשות שהיא עצמה תפרה, שנראה כעור חיה או כמנחה טקסית. מעיין יוגב מציגה הצבה של פיסול מינימליסטי גיאומטרי עשוי היטב. נועה ניסני אספה במשך שנה את מטליות הסרת האיפור שבהן מוטבעות פניה במרומז. הא מרפדת בהן חדר קטן במעין ריצוף דקורטיבי, שמכיל אזכור למטפחת של ורוניקה (עליה הוטבעו לפי המסורת הנוצרית פניו של ישו) לצד הומור־עצמי על השיעבוד הנשי להרגלי היופי והטיפוח, שאחריתם להימחק.

The post בוגרים 2017: המדרשה, אמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

רז רייביץ רוצה הכול. הוא רוצה המבורגר 300 גרם גדול ועסיסי, מדיום וול עם בייקון קריספי וביצת עין וגבינה מותכת. הוא רוצה קרואסונים ועוגיות שוקולד־צ׳יפס ומרשמלו וסוכריות גומי. הוא רוצה מעיל עור, כובע עור, נעלי עור ותיקי עור. הוא רוצה לנסוע בספארי ולבקר בקרקס. הוא רוצה הכול. רוצה ורוצה ורוצה.

אבל רייביץ הוא טבעוני, ואת הקונפליקט הפנימי שלו – שנמצא אצל כל טבעוני שאוהב (או לפחות אהב פעם יותר) בשר, מוצרי חלב ועור, אך יודע כמה סבל נגרם בדרך – הוא מעביר בסרט הקצר שיצר, I WANT. בניגוד לתדמית שלעיתים מודבקת בכוח לטבעונים, רייביץ לא מנסה להטיף או לשכנע באמצעות הצגת המציאות כמו שהיא, אלא פונה בדרך פופית וקלילה יותר למי שהספק כבר נמצא בראשו, אבל לא עשה עדיין את המעבר לסגנון החיים שרייביץ אימץ. התוצאה המרשימה מצליחה להעביר את המסר בצורה מעודנת, גם אם התכנים שאיתם הוא מתעסק אינם פשוטים או קלים לעיכול.

לאחר מחקר שערכה, הדר טייט גילתה שבעולם יש כ־400 מיליון עיוורי צבעים (אביה הוא אחד מהם). היא בחנה את סוגי העיוורון השונים וראיינה יותר מ־100 עיוורי צבעים, בניסיון לאתר את האתגרים המשותפים לכולם בפעולות הבסיסיות שלנו נראות מובנות מאליו. כדי להקל עליהם את חיי היום־יום היא יצרה את אפליקציית Eyegetby, המספקת ארגז כלים שימושי בעבורם: בחירת הירקות הבשלים במהלך קניות, התאמת סט בגדים בצבעים שונים וכן הלאה.

ניצן ליר עיצבה מארז ספרים הבוחן את תרבות יפן דרך מושגיה האסתטיים, שהמשותף להם הוא הערך שנותנים היפנים למה שנתפס בתרבות המערבית כריק, חסר או שלילי. הפרויקט מורכב משלושה ספרים שכל אחד מהם יוחד לערך אסתטי אחד, ובוחן את השפעותיו על תחומי חיים שונים ביפן: ספר ה״מָא״ – על עושר המשמעויות המצוי במרחב, בריק ובמרווח; ספר ה״אָוָארֶה״ – על העצב שבפרידה, הנותנת ערך חיובי ואסתטי לדברים הזמניים וברי־החלוף; וספר ה״יוּגֶן״ – על היופי שבנסתר, האפל והמעומעם. שלושת הספרים מתאחדים לביבליוגרפיה משותפת שמסתמכת על טקסט אקדמי מעשרות מקורות שונים שערכה, והתוצאה מצליחה לסקרן ולעורר השראה מבלי להיות צפויה או ברורה מאליה.

לציון 100 שנה לבאוהאוס החליטה עמר חרל״פ לבחון את הרלוונטיות של בית הספר שהפך למוסד: אם הבאוהאוס הוא היסוד לעיצוב במאה ה־20, ה־iPhone הוא היסוד לעשייה החזותית במאה ה־21, היא אומרת. חרל״פ יצרה את iBauhaus, ״מחווה של המאה ה־21, למאה ה־20״ בדמות שלושה סרטונים קצרים יוצאי דופן מבחינה ויזואלית ונרטיבית, הומאז׳ עכשווי לשלושה מגדולי הבאוהאוס: וולטר גרופיוס, מייסד הבאוהאוס ואדריכל; יוהנס איטן, שפיתח את תורת הצבע; ואוסקר שלמר, כוריאוגרף ומעצב שיצר בלט העוסק ביחסי אדם־מכונה ובתנועות היום־יום שלנו.

עידן אלקבץ עיצב לומדה אינטרקטיבית העוסקת בסכסוך הערבי־ישראלי, שמטרתה לעורר עניין וסקרנות אצל מי שאינו מוצא עניין בנושא ובדרך שבו הוא מועבר במערכת החינוך. הלומדה מיועדת לתלמידי תיכון, ומהווה תכנית לימוד אלטרנטיבית לזו הנלמדת היום, בכך שהיא לא נצמדת לנרטיב שמוכתב על ידי הממסד ומציגה את שני הצדדים של הסכסוך.

רוני גבאי יצרה את soundventure, בדיקת שמיעה לילדים בפורמט וירטואל־ריאליטי. גבאי, כבדת שמיעה מלידה, גדלה והתחנכה בסביבה שומעת. בפרויקט הגמר שלה היא יצרה כלי עזר שישמש את כבדי השמיעה ויהפוך את בדיקת השמיעה לחוויה מאירוע שמתקיים בחדר אפור ואטום בשיטה מיושנת וגנרית.

גבאי פירקה את הבדיקה פורקה לגורמים וכל שלב במשחק מיישם את המאפיינים בבדיקת השמיעה המקורית. המשתמש נכנס להרפתקה ובדרך עליו לעבור שלבים במשחק: בכל פעם שנשמע צליל עליו להגיב אליו באמצעות לחיצה. כך לדוגמה, בשלב הראשון (משחק חימום) המשתמש מתבקש לאתר את הסאונד במרחב לפי כיוונו ומקבל רמז לשלב הבא. בשלב השלישי המשתמש נמצא בג׳ונגל ומתבקש לאתר את מיקום החיה וקולה שמושמע על ידי חיות שקולן הומר באופן הקרוב ביותר לעוצמת הדציבלים הנמדדים בבדיקה. בשלב האחרון המשתמש נמצא בסירה בלב ים ומתבקש לנווט ימין ושמאל באמצעות הצלילים המוטמעים בתוך רעש לבן.

אמיר חזן יצר את ״גיבור ישראל״, פורטל משחקים אינטראקטיבי שעושה שימוש נוקב בהתבטאויות גזעניות מצד מובילי דעת קהל ומנהיגים בחברה הישראלית, כלפי אזרחיה הערבים. תכני הפורטל משקפים את האקלים הפוליטי־חברתי ששורר בישראל וכוללים חמישה משחקים במימד הווירטואלי, המהווים מראה למציאות ממשית ולא מדומה. בעידן של הצפת מידע ומלל, חוויות המשתמש שהוא מציע מציבה סימן שאלה אודות דמות הגיבור בתרבות המקומית, ומאפשרת למי שמשחק להבין ולהפנים את ההשפעה של אמירות גזעניות על החברה.

The post בוגרים 2017: המחלקה לתקשורת חזותית, מכון טכנולוגי חולון appeared first on מגזין פורטפוליו.

מנשר

בעבור טל לוי ובעבור רבים מבני הדור השני והשלישי לעולים ממוצא מזרחי, השפה הערבית כוננה את ההיסטוריה הפרטית שלהם ושל משפחותיהם, והיוותה עוגן תרבותי מרכזי על שלל ניביה, גלגוליה ולשונותיה. לא כך היה תמיד, אומר טל לוי. במרקם החברתי המורכב של מדינת ישראל אין מקום שווה לכולם, הוא מוסיף, וכדי לבסס נוכחות בתוכו אולצו רבים לוותר על הקשר הבלתי אמצעי לשפת אימם.

חוק הלאום שעבר בקריאה טרומית בכנסת רק לפני כמה חודשים, עורר בו מחדש את התחושות הקשות בנוגע לוויתור הזה, וגרם לו לעצב הגדה של פסח דו־לשונית, עברית וערבית. ההגדה עוצבה על פי המסורת היהודית בבלית ובנוסח היהודי בבלי שנוצר באותה תקופה בכדי לשמר את השפה הערבית והיהודית יחד, והיא מאפשרת למי שהשפה הערבית היא חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית שעליה גדל, לחגוג את סדר חג הפסח כשקריאת ההגדה מתנהלת בשפה העברית והערבית, קטע אחר קטע, שלב אחר שלב.

אופיר יגן מיתג ב״למאדים!״ את כוכב המאדים כאופציה התישבותית לישראלים.​ לכל אורך המאה ה־20 חלמו אנשים ליישב את מאדים, הוא אומר, ועכשיו זה קורה! בסדרה של כרזות אנימטיביות, שנדמות כאילו כך היו נראות כרזות ציוניות נראות בראשית המאה הקודמת אם הטכנולוגיה הייתה קיימת – הוא קורא למהנדסים, חקלאים, מעצבים וחוקרים למצוא אלטרנטיבה ראויה במקום חדש ולהפריח את השממה בחלל.

נקודת המוצא של עדן שניאור ב״שירי הרס״ הייתה השאלה איך פייסבוק משקף את החברה שבה אנו חיים? או במילים אחרות, ״פני החברה כפני הפיד״. היא חיפשה ברשת החברתית מילים הקשורות בהסתה, והעבירה פוסטים רלוונטיים לכרזות מודפסות במדיום טקסטואלי של שירה. גודלן של האותיות נקבע על פי כמות הלייקים שקבלו, כשקנה המידה שנקבע היה 1like = 3mm. הרצינות התהומית, הליריות והכבוד למילה הכתובה שמדיום השירה מעניק לטקסט מנוגד לפעולת ״הקאת המילים על המקלדת״ בלהט הרגע, והפוסטרים מעניקים לדברים קביעות, כמונומנט במרחב הציבורי ללא היכולת לגלול הלאה. התגובות לפוסטים אוגדו ועוצבו כמחברות שירה בליווי תמונות שהופיעו בפוסט המקורי או בנושא המדובר בפוסט.

ניריאן כיואן העניקה ב־Modern Salvation פרשנות ויזואלית, בטכניקת וידאו קולאז׳, לטקסטים מתוך הספר ״איגרת המחילה״ מאת הסופר אבו אלעלא אלמערי. הספר נכתב במאה ה־11, ומתאר חזון של גן העדן והגיהנום מתוך תפיסה שלהם כקונספטים אנושיים. במעבר למדיום הדיגיטלי היא יצרה שפה עכשווית עמוסה בדימויים, ציטוטים ורפרנסים מוכרים, כמו הודעות שגיאה, משחקי מחשב, אנימציה מפוקסלת ועוד, והתוצאה המסקנת מצליחה להרתיע ולעורר סקרנות בו בזמן.

גורן

לאוכל המהיר – או בשמו השני, אוכל זבל – שמורה אצלנו פינה חמה בלב, למרות השם המרמז על הרכיבים בו, אומרת נטע רוזנטל, שיצרה את מקדש המזון המהיר, ״הוט גוד״. זה מה שאנחנו מכירים ואוהבים: החל מתקופת הילדות, עד ארוחות שחיתות ליליות בזמן מסיבות אל תוך הבוקר ואפילו בבית, כשלאמא לא היה כוח לבשל.

כיום, הג׳אנקפוד מקבל תכונות של אל: אנשים לא מתרגשים יותר מאלוהים, מישו או מפרות קדושות והמילה ״בריא״ מעייפת אותם. האנושות סוגדת לאוכל המהיר, או יותר נכון, לנקניקיה בלחמנייה. גם היא נופלת לביסים האלוהיים של הג׳אנק, היא מוסיפה: היא יודעת שזה מזיק ועדיין נהנית מכל רגע. במציב שרוזנטל מציגה התרבות שכולנו מכירים ומשרתים הופכת לדת בפני עצמה, ואנחנו הם אנשי הדת המאמינים, שזוכים לטעום מיצירת האל. אנחנו סומכים עליו, מאמינים בו ובטוחים שכל דבר יוצא תחת חסותו הוא טוב. אפילו מה שרע.

חן קופולוביץ עיצבה תדמית לבית הספר ביאליק רוגוזין בדרום תל אביב, המאגד בתוכו תלמידים מיותר מ־50 מדינות בעולם: ילדי המהגרים, הפליטים, מבקשי המקלט, משת״פים וגם המקומיים. קופולוביץ מאמינה שדרך חינוך לערכים אפשר לשנות את פני החברה. את ההשראה לעיצוב היא לקחה מעולם הדגלים של ארצות המוצא של הורי הילדים. כל כיתה מאופיינת בצורה אחרת, ויחד הן מרכיבות את מערך הצורות של בית הספר שבא לידי ביטוי בשלל מרכיבים: מחברות, כלי כתיבה, שילוט ועוד.

בשנת 2021 מוכרז על הקמתה של מדינת הגר, מדינה דו־לאומית בשטחי ישראל והגדה המערבית ובירתה ירושלים: זה הבסיס לפרויק הגמר של שביט יעקב. כיממה לאחר ההכרזה מתחילות פרעות של מורדים משני הצדדים. כוחות הבטחון הישראלים והפלסטינים משלבים כוחות ליצירת צבא חדש כנגד המורדים – הכוח המאוחד להגר (או בקיצור, כמ״ל). יעקב מציג באמצעים חזותיים את אופיו, ערכיו והוויתו של הצבא החדש: כיצד יראו סמליו, דרגותיו ואף מזונו של צבא חוצה תרבויות זה.

The post בוגרים 2017: תקשורת חזותית מנשר וגורן appeared first on מגזין פורטפוליו.

ישנה נבואה מסוימת, שבתעשיית האופנה מעדיפים להדחיק ולהתעלם ממנה. בהתחשב בעובדה שמעצבי אופנה הפציעו בעולם לפני כ־150 שנה, ושמעמדם נסק רק לפני כ־70 שנים, רוב הסיכויים שהם לא ישרדו לנצח, או לפחות שתפקידם כמכתיבי טעם וסגנון ישתנה באופן דרמטי עם הזמן.

בהיסטוריה הקצרה יחסית של מעצב האופנה המודרני נהוג לזהות שתי התפתחויות מרכזיות – הראשונה קשורה להולדת הקוטורייה (כלומר, מקצועו של העוסק בתפירה עילית) במחצית השנייה של המאה ה־19. היה זה רגע מפתח, שבו הכתבת הטעם האופנתי עברה בהדרגה מהאצולה אל אמן־בגדים שהגה את עיצובם. במרוצת הימים הוא אף יחתום בשמו על תגית הבגד, כך שאפשר יהיה לזהותו עם סגנון ויצירה ספציפיים. מנקודה זו ואילך מגמות אופנה החלו לנבוע מראשו של הקוטורייה, קרי המעצב, אל עבר הצרכנים. נוצר למעשה היפוך מעניין – במקום שמזמין הבגד יכתיב לאמן מה לעשות, כפי שהיה נהוג עד אז, האמן הוא זה שהכתיב מה כדאי ללבוש.

באמצע המאה ה־20, עם הגידול במשקלה של תעשיית האופנה האמריקאית, שהייתה מנותקת ממסורת התפירה העילית האירופאית והעדיפה פתרונות זולים ומתועשים יותר, זן חדש של מעצבים החל להתעצב – מעצבי אופנה מוכנה־ללבישה (Ready To Wear). וכך, בעוד שהקוטור היה מבוסס על סלונים, מרחבים אינטימיים שבהם תהליך המכירה פרטני והייצור נעשו לפי הזמנה, הרי שהאופנה המוכנה ללבישה הייתה מבוססת על יצרנים גדולים שרוכשים רעיונות ואיורי אופנה ממעצבים, ומייצרים אותם בכמויות גדולות ובמידות סטנדרטיות. זה היה הרגע שבו בגדים שנמכרים מהקולב, שעד אז נחשבו לנחותים ובעלי גימור רע, החלו לשאת גם הם תגיות מעצבים מיוחסות.

כמובן, שעל אף שאופנה RTW היא לב התעשייה היום, ולמרות שאפשר עדיין להבחין בין Couturier לבין Styliste (התואר הצרפתי למעצב אופנה מוכנה ללבישה), יש לשני התארים האלה דבר אחד במשותף: אם הם רוצים להיות מזוהים כמעצבים רלוונטיים ששווים את התגית הנושאת את שמם, הם חייבים להיות יוצרים.

להוציא חריגות מסויימות, שיטת העבודה העקרונית של שניהם התבססה על לקיחת פריט לבוש מוכר וגנרי – שמלה, מכנסיים או חליפה – וחידושו על ידי שינוי מסוים של הצורה שלו, בהתאם לעקרונות אסתטיים כאלה ואחרים או הלך רוח שהמעצב שאף לתקף. לפחות כרעיון, העיצוב החדש שנוצר לא היה קיים לפני המניפולציה שנעשתה בבגד, ומעצבים זכו בתהילת עולם בדיוק משום שניסחו דבר מה חדש למדי. המצאה ומקוריות היו המוטיבציה העיקרית שעודדה את המעצבים לעצב ואת הצרכנים לצרוך.

לעיתים השינויים שמעצבים העבירו את הבגד המוכר היו מרחיקי לכת, לפעמים הם היו מרומזים יותר, אבל הגישה הרווחת היא ששינוי בצורה המוכרת חייב להיעשות על מנת שהבגד ייחשב ל״בגד מעצבים״. גם לבלנסיאגה וגם לשאנל היו שמלות שחורות, כמו שגם לאלכסנדר מקווין וגם לדולצ׳ה וגבאנה היו מכנסיים נמוכים מאוד במפנה המילניום; אבל היו הבדלים מהותיים שבידלו את הפריטים שלהם אלה מאלה והפכו אותם לספציפיים. כי הרי שמלה שחורה של שאנל היא לא שמלה שחורה של בלנסיאגה: שתיהן שמלות, שתיהן שחורות, אך לכל אחת מאפיינים משלה.

השאלה היא, מה קורה כאשר מפסיקים לעשות מניפולציות בבגד? האם מעצב הוא עדיין מעצב גם אם הוא לא משנה דבר? התהייה הזו רלוונטית במיוחד במאה ה־21, שנדמית עייפה וסטטית למדי בכל הקשור לאופנה. לא רק שהעשור הראשון והשני שלה מאופיינים בחזרה אינטנסיבית על מראות עבר ובגישת רטרו מופגנת, אלא ששום דבר כבר לא מרגש או מסעיר, כפי שהוכיחה עונת אופנת הגברים האחרונה. מה שזוהה בהתחלה כ״עייפות שבועות האופנה״, שם קוד לעודף התצוגות הגדול או סתם לציון העובדה שיש פשוט יותר מדי אופנה בכל מקום – יכול להיות משמעותי יותר ממצב נקודתי. ייתכן שאנו עדים כיום לשינוי רדיקלי באופן בו מעצבים פועלים. כעיקרון, אפשר לזהות התגבשות עקבית של שיטה שמקדמת שכפול והעתקה, וזו ניכרת בכל ממד אפשרי שקשור ביצירת האופנה – החל ממיתוג ושיווק ועד לעיצוב עצמו.

לא מגמה, העתק

הסבר אפשרי ראשון לשעמום הפושה באופנה העכשווית קשור למעורבות הגדולה של המחלקות המסחריות בבתי אופנה ובמותגי מעצבים בתהליך העיצוב עצמו. הלחץ שמופעל על מעצבים להציג גרסאות משלהם לעיצובים פופולריים וללהיטי שוק, גם כאלה שאין להם שום קשר לשפה הסגנונית שלהם, הוא עצום.

אין הכוונה לעיצוב בהתאם למגמה רווחת (לדוגמה בגדים ספורטיביים יותר) אלא בהתאם למקור מזוהה היטב (או במילים אחרות – להעתיק). ״סינדרום סטאן־סמית׳״, החקיינות כשיטה, מתבטא בכך שאנו רואים את אותו הפריט בכל מקום, הן במותגי יוקרה והן במותגים עממיים יותר. הדבר נכון למחזיקי מפתחות עשויים פרווה, לרצועות תיקים הניתנות להחלפה, לכפכפי בריכה מגומי, סנדלי טבע וכמובן לנעלי פלדיום – שמקבלים גרסאות כמעט זהות באין־ספור מותגים.

במקביל ללחץ לייצר גרסאות ללהיטים מוכרים, מעצבים מואשמים גם באימוץ של רעיונות יותר מקוריים ויותר ספציפיים של אחרים. זה קרה לאחרונה עם מעיל פרווה שעליו חתום מעצב גוצ׳י, אלסנדרו מיקלה, שנראה דומה מדי למעיל מלפני כ־30 שנה של המעצב הניו יורקי דאפר דן.

יש הטוענים שהעתקות היו תמיד באופנה, ושהסיבה לכך שמקרים כאלה עולים לכותרות נעוצה בעובדה שקל יותר להצביע עליהם ברשתות החברתיות. אבל העלייה בכמות המקרים הנראים לעין, בשילוב עם העובדה שמעצבים ידועי שם ממשיכים לשאול רעיונות מקולגות כאילו היו רשתות אופנה מהירה, מבהירים שמה שהיה פעם מקור לבושה, הופך כיום למאיץ תהילה. בהתחשב בכך שהפופולריות של אותם מעצבים או הכיסוי התקשורתי שלהם אינם שוככים בעקבות כך (אגב, יש הטוענים שציטוטים כאלה הם חלק בלתי נפרד מעידן רשתות האופנה, בו שיתוף של רעיונות מעיד על הערכה), נדמה שהשיטה הזו לא מפריע לאיש, למעט אולי ליוצרים המקוריים שעשויים להרגיש שגנבו מהם רעיונות.

את זה כבר ראינו

היגיון השכפול הולך ונעשה לנורמה בכל רמה של עשייה. האפקט הכללי שאפשר לכנותו ״כבר ראינו את זה בעבר״ נעשה אפילו חריף יותר כאשר לוקחים בחשבון עד כמה גדולות נעשו קדם־קולקציות (המכונות לעיתים ריזורט או קדם־סתיו) בשנים האחרונות. מה שהתחיל בתור הזדמנות להכניס פריטים מסחריים יותר בין העונות הגדולות, גדל בעשור האחרון ונעשה במותגים רבים למשמעותי יותר מהקולקציות העונתיות, שהן בדרך כלל קונספטואליות וחדשניות יותר. קניין ראשי באחד הבוטיקים הידועים באירופה אמר בשיחה סגורה, כי הוא מוריד את התקציב לקדם־קולקציות, משום שמותגים רבים פשוט מציגים בהן שוב ושוב את אותם העיצובים והוא לא חושב שיש הגיון בלרכוש אותם מחדש.

המוטיבציה לא להתחיל דבר חדש אלא להמשיך להישען על רעיונות קיימים בוודאי קשורה גם לדרך שבה מותגים רבים פועלים כיום. האופנה הגבוהה נשענת על מודל עבודה שבו בתי אופנה היסטוריים עם מורשת מוצקה מעסיקים מעצבים ראשיים (המתחלפים מדי פעם). מעצב המרגיש מחויב למסורת הבית, נדרש ״לצטט ולחקור את הארכיון העיצובי״ של המותג. זו הסיבה – כפי שהוכיחו תצוגות ההוט קוטור האחרונות של דיור ושל שאנל – שהעיסוק הופך להיות יותר קשור למה שהיה, מאשר למה שהיה יכול להיות.

אגב, הלך הרוח הכללי הזה יכול להסביר גם מדוע שיתופי פעולה בין מותגים שונים נעשה לכזה פתרון נוח בעשור האחרון. מה שהחל כרעיון דמוקרטי המחבר בין מעצבי יוקרה לרשתות אופנה זולות (כמו קארל לאגרפלד ל־H&M ב־2004), נעשו במהרה לפרקטיקה של עצלנות. בעוד שהכוונה המקורית הייתה לספק פרשנות נוספת ונגישה לעיצוב מזוהה, בפועל התוצאה מסתכמת בשימוש כפול באותו רעיון: פעם אחת להציג אותו תחת שמו של מעצב אחד ולמכור אותו במחיר גבוה, ופעם שנייה תחת שם של מותג עממי יותר ולמכור אותו במחיר נמוך יחסית. אין פלא אם כך, שעיקר המאמץ בשיתופי פעולה האלה לא נעוץ ברקיחתם של עיצובים חדשים אלא בתהליך השיווק והמיתוג של הפרויקט.

הכירו את מרכיבי האופנה

הגישה הגורסת כי ״להעתיק זה בעצם בסדר״ לא רק גורמת למעצבים להרגיש בנוח עם היעדר מקוריות. אם משלבים את כל המוטיבציות יחד – ליצור להיטים, לשכפל ולצטט מתוך הארכיונים – אפשר לראות שהאופנה עוברת להתעסק לא עם העתיד אלא עם העבר, או לפחות עם ההווה. (החברה האופנתית, שצמחה מאז המאה ה־14, תמיד אופיינה בתשוקה לדחות את העבר על ידי הצגה של חידושים תכופים בלבוש. זאת, בניגוד לחברות עתיקות או קלאסיות, שהתשוקה שלהן הייתה לשמר את המסורת).

אין זה מפתיע אם כך, שככל שיורדת הציפייה לחדשנות, כך הולכת ומשתנה השיטה שבה האופנה פועלת. זה מתחיל כאמור עם מקורות ההשראה ושיטות העבודה אך בסופו של דבר מגיע עד לתפקיד המעצב עצמו.

הסימנים לאבולוציה משמעותית במעמדו של מעצב האופנה ניכרים במעצבים הבולטים ביותר של המאה ה־21. הדי סלימן ודמנה גווסליה, למשל, התחילו את דרכם כשהם מצייתים לעקרונות הישנים של מעצבי אופנה מוכנה ללבישה, הגורסים שינויים מתמידים בצורה ובתוכן הבגד ובצללית הכללית, מתוך כוונה להשיג חידוש וסנסציה. עם הזמן, במקביל למעבר של סלימן לתפקיד המעצב הראשי של בית האופנה סן לורן ולקולקציות החדשות שרקח גווסליה עבור המותגים Vetements ובלנסיאגה, הגישה של שניהם החלה להשתנות.

כעיקרון, היצירה שלהם הלכה ונעשתה במודע בנאלית יותר, כשהפריטים שהם מעצבים מחקים בגדים המוכרים מחיי היום־יום. כך למשל, סלימן ניסח מראות המבוססים על בלייזר קטיפה או מעיל אופנוענים עשוי עור, ג׳ינס סקיני שחור וסניקרס הדומים ל־Vans בעוד שגווסליה הציג בשתי הקולקציות האחרונות שלו מערכות לבוש שכללו ג׳ינסים גנריים, חולצות גנריות ובלייזרים לא־אופנתיים, מהסוג שאפשר למצוא בכל מקום. לפרקים אף נדמה שהם פועלים כאמני רדי־מייד, המנסחים את האמירה האמנותית שלהם באמצעות בגדים ׳קיימים׳, שהיו למעשה יכולים להגיע מאין ספור מקורות אחרים.

שיטת העבודה הזו היא חלק מהסיבה מדוע מבקרי אופנה ציינו כי מלבד הבדלים של איכות, פריטים רבים של סן לורן נראים כאילו נלקחו מרשת אופנה לצעירים, או מדוע הקולקציה האחרונה של גווסליה לבלנסיאגה תוארה בווג כ״עודפים מהסוג שאפשר למצוא בחנויות צדקה״.

גישה דומה עולה גם מעבודתו של מעצב צעיר יותר, שנעשה פופולרי מאוד בשלוש השנים האחרונות – גושה רובצ׳ינסקי. האמביציה להשיג מראה גנרי מאפיינת מאוד את הקולקציות שלו. כפי שציינה מומחית אופנה בעלת שורשים סובייטים, הוא מצטט ומחקה את הבגדים הממוצעים ביותר מתרבות הצעירים הרוסית (בהבדל בולט אחד – הנטייה שלו למרוח את שמו על הפריטים בענק). לטענתה, התוצאה נחשבת אקזוטית רק לעיניים מערביות.

קשה שלא לחשוב שסטייליסט או קניין היו יכולים להפיק מראות דומים לאלה שמנסחים סלימן, גווסליה או רובצ׳ינסקי, מבלי שהיו צריכים ליצור ולו בגד אחד במיוחד לשם כך. הנקודה הזו מבהירה עד כמה השתנה תפקידו של מעצב האופנה. בזמן שהבגדים עצמם אינם ייחודיים ותעשיית האופנה עוברת מערכים של חדשנות לערכים של שכפול וחזרתיות, החשיבות בעבודת המעצב כיום נעוצה במה שהוא בוחר לצטט, ולא בעיצוב הספציפי שהוא יוצר.

ייתכן שאנו חווים התפתחות שלישית בתפקיד המעצב. הוא החל כקוטורייה, ולאחר מכן כמעצב אופנה מוכנה ללבישה, אך המעצב של המאה ה־21 הוא מרכיב אופנה – כמו אותם אמני רדי מייד, הוא לא מתמקד בשינוי של פריט כזה או אחר אלא מעדיף להרכיב מראות ולהפיח בהם משמעות באמצעות חיבור של צורות מוכרות הקיימות כבר. הייחודיות, אם קיימת, נעוצה באופן ההרכבה, והמוטיבציה, כמה אירוני, היא לא לשנות את הבגדים עצמם.

השאלה מדוע זה קורה דווקא עכשיו קשורה לכך שהאופנה, יותר מאי פעם, עמוסה בהווה עד להתפקע במוצרים ודימויים, גם בעולם הפיזי וגם בעולם הווירטואלי. כל כך הרבה מידע הזמין לכל אחד בכל מקום קיים במנועי החיפוש, עד שכבר לא חשוב איך יוצרים דבר מה חדש ומוסיפים אותו לקורפוס העצום הזה, אלא איך מאתרים מתוכו משהו בעל ערך. מרכיבי אופנה כבר לא צריכים לעצב מאפס או להמציא; הם רק צריכים לדעת איך לצוד.

– – –

המאמר פורסם לראשונה בשפה האנגלית ב־The Fashion Studies Journal

The post באופנה, לדעת לצוד יותר חשוב מלדעת לעצב appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי יעל, מה שלומך?

אני בסדר. מה שלומך?

לא רע בכלל, חוץ מהחום הזה!

הלחות, הלחות. אם חושבות על זה שכאילו אנחנו בבריכה אין־סופית, זה קצת משפר

לא בטוח, אבל בואי נדבר על דברים משמחים יותר כמו התערוכה בגלריה 4 בפלורנטין!

בשמחה

מעולה. ספרי קצת כמה מילים על עצמך, לטובת מי שלא מכיר

אני אמנית רב־תחומית, משלבת בין צילום למיצב. למדתי צילום במדרשה בבית ברל ותקשורת חזותית במנשר. הצגתי בכל מיני חללים אלטרנטיביים יותר, החל מתערוכת יחידה בפאב התועבה ועד מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, שם עדיין מוצגת עבודה שלי במסגרת התערוכה ״מלחמות הזירוקס״. וגם השתתפתי בתערוכה Oops שאתה אצרת!

נכון! היה כיף ב־oops

היה ממש כיף. עוד יש לי עבודות שהיו שם והודפסו במדפסות תלת־ממד. בנוסף פירסמתי בהוצאה עצמית חמש חוברות צילום שהשתתפו בכל מיני ירידי ספרים נחמדים

ומה תציגי בתערוכה הקרובה?

התערוכה הקרובה היא גלגול של החוברת האחרונה שפירסמתי, Rightgendered, מעין לידה של העבודות לתוך חלל. הצילומים עוסקים בחוויה של לכידות גופנית ומגדרית מתוך נקודת המבט הקווירית שלי. העריכה משלבת בין כל מיני גופים של בני אדם וצמחים שנמצאים סביבי. בזמן שבחוברת רצף העבודות קשור בדפדוף ובאינטימיות שהצופה מקיימת עם העבודות, בתערוכה היחסים המורכבים הללו משתנים לחלוטין. חלק מצילומי הגוף מוצגים בממדים שגדולים מהגוף המוצג בהם, וגם היחסים בין הצילומים בינם לבין עצמם שונה. היה מרענן לחשוב על חלל וקירות ופינות בשונה מלחשוב על כפולות עמודים

רגע לפני המעבר מהחוברת לחלל הגלריה, מתבקש לשאול על הקשר האישי שלך לנושא, או במילים אחרות: למה הכוונה ״מתוך נקודת המבט הקווירית שלי״?

שאלה טובה ☺

כשאני מדברת על נקודת מבט קווירית, אני מתייחסת לחוויה שלי בעולם ולאופן שבו העולם מתייחס אלי. רק אתמול פגשתי מישהו שחשב שאני בן, שפנה אלי כגבר. זה דבר שקורה לא מעט וזה גם לגמרי מובן. יש לי זיפים על הפנים, שערות על הידים והרגליים, ובכלליות הפרופורמנס שלי הוא לא נשי במיוחד. הנזילות המגדרית של הגוף שלי קשורה בכל חלק מהחיים שלי כבר הרבה שנים

ואיך את חושבת שזה בא לידי ביטוי באמנות שלך? כי נדמה לי שזה מה שמושך אותי בעבודות שלך, שבאמת לא הכל שם ברור מאליו

בתוך גוף העבודות הזה, נגיד, יש כמה צילומים של גברים חשופי חזה, סדרה שהתחילה כמעין מחקר עם חברים. הזמנתי אותם אלי הביתה, דיברנו קצת ואז צילמתי אותם. מצד אחד העניין שלי היה במבנה הגוף שלה – החזה שלהם, האגן שלהם – ומצד שני עניינה אותי הנינוחות שלהם מול המצלמה; נינוחות שמאוד זרה לי. אולי קשה לדעת את זה, כי אני מצלמת את עצמי הרבה, אבל לי מאוד לא נוח כשמסתכלים עלי או כשמצלמים אותי. זה קשור בחוסר בהירות שא/נשים חווים כשהם פוגשים אותי, בבלבול שלהם מולי, לפעמים גם בעוינות. בעבודות אני עושה מעין ריקליימינג וקובעת איך יסתכלו עלי, ואני באמת משחקת בהצטלמות שלי הרבה.

זה מרחב שאני מזמינה את הצופה לדבר על מה שלא אמורות לדבר עליו

מי באמת האנשים שאת מצלמת, שמופיעים בתמונות? איפה את פוגשת אותם? על פי מה את בוחרת?

היום אני מצלמת רק א/נשים שאני מכירה ושיש לי את היכולת לנהל דיאלוג מתמשך איתם. כמו שאמרתי, אלה בדרך כלל חברים. בזמן העבודה על החוברת, טניה רובינשטיין שכתבה את הטקסטים, עודדה אותי לצלם גם נשים, וזה באמת כיוון שמתפתח. הייתה תקופה שחשבתי לקרוא לסדרת הגברים ״נראה לי שככה הגוף שלי היה נראה״, מה שבדיעבד מסביר למה רובם אשכנזים בערך בגיל שלי

קטעים… אז אחרי כל זה, בחזרה לגלריה: מה את יכולה לספר על התהליך האוצרותי עם גליה גור זאב?

העבודה עם גליה היא תענוג. אנחנו מכירות כבר כמה שנים אבל אחרי שראיתי את התערוכה שלה בגלריית אינדי, ואת איך שהיא הציגה כמות גדולה של צילומים באופן כל כך מדוייק ולא מתאמץ, ידעתי שאני רוצה שנעבוד ביחד. נפגשנו מספר פעמים ועברנו על כמה וכמה גופי עבודה, לפני שהחלטנו שהפרויקט הזה הוא זה שנתקדם איתו. בהמשך חשבנו מה היחס שיתאים לכל צילום מבחינת הדפסה ומסגור ואיך כל אלה יעבדו ביחד בחלל.

אז בהקשר הזה, ובכלל, מה היית שמחה שיקרה למבקרות ולמבקרים בתערוכה? שמה הם ירגישו? יבינו? יחוו?‎

פחות דיברנו על זה אבל בתערוכה מוצגים גם צמחים ופירות שונים לצד הגופים. אלה נוגעים באיזה מצב של טבע וטבעיות, וקצת מפרקים את הישירות שיש בצילומי הגוף. הייתי רוצה שמי שבאה לתערוכה תהנה מהמזגן ותתחבר לעבודות מהמקום שהיא מגיעה ממנו. לכולנו יש רגשות לגבי הגוף שלנו, איזה רצון להיות נורמליות או נורמטיביות. התערוכה מתייחסת להקשר המגדרי של החוויה הזאת, כמו שהשם רייטג׳נדרד (שלצערי טרם מצאנו לו תרגום הולם) מרמז

אני כבר סקרן לראות את זה תלוי! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

גם אני סקרנית!

ובעיקר מודה לכל מי שעזר עם החוברת והתערוכה. ושנתראה בפתיחה

The post הייתה תקופה שחשבתי לקרוא לסדרת הגברים ״נראה לי שככה הגוף שלי היה נראה״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית, הודיע על שלושת הזוכים במלגת הרזידנסי ״סטודיו ראשון״ מקרב בוגרי האקדמיות לעיצוב ב־2017: סיון שפנר ואליה לוי, בוגרות המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, ואבי בן שושן, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. מטרת פרויקט ״סטודיו ראשון״ של בית בנימיני היא לעודד ולתמוך באמנים צעירים, מרביתם בוגרי המחלקות ללימודי קרמיקה באקדמיות לעיצוב ואמנות. התמיכה מיועדת לבוגרים המעוניינים לעבוד וליצור בתחום הקרמיקה ולהתמחות בניהול סטודיו עצמאי.

מלגת ״סטודיו ראשון״ מסייעת להם לצלוח את התקופה המאתגרת שבין סיום הלימודים לבין יציאה לעצמאות בעולם שמחוץ לאקדמיה. במהלכ השנה מתמרנים הזוכים בין המשך יצירה וביטוי אמנותי אישי, לגיבוש עתידם המקצועי ומקורות פרנסה. בית בנימיני מעניק לזוכים חלל עבודה וציוד מקצועי, ובתמורה הם משתתפים בניהול ותפעול הסטודיו ובית הספר בבית בנימיני, ולוקחים חלק בפעילויות המגוונות של המקום.

״אנו מאמינות שחבירה לדור ההמשך של אמני קרמיקה בישראל ופעולה משותפת יבטיחו את צמיחת תחום אמנויות הקרמיקה, ויאפשרו קידום מקצועי ופיתוח הדדי״, נמסר מבית בנימיני.

סיון שפנר מקפיאה רגעים אקראיים וזניחים בדרך כלל בתהליך היצירה, והופכת אותם למוקד עבודתה: ״בתהליך החומרי הקרמי ישנם אינספור מצבי ביניים בדרך שמובילה לתוצר הסופי. בעבודתי אני מבקשת להתבונן ולחשוף את אותם רגעים ולהצביע על כך שכל שלב בדרך, פעוט ככל שיהיה, הוא בעל ערך. לצורך כך אני מקבעת את החומר הקרמי במצביו הגולמיים, הנסתרים, החולפים, מוציאה אותם מהקשרם ומאפשרת את המבט עליהם כעבודת אמנות״.

​​אליה לוי יוצרת היברידים של טקסטיל וקרמיקה: ״החומר הקרמי והטקסטיל, שניהם חומרים בשימוש יומיומי ובעלי קרבה לגוף שלנו, ׳עוטפים׳ את כולנו באופן מודע ולא מודע. בפרויקט הגמר שלי​ ​הצגתי שלושה אמצעי ישיבה היברידים, אשר מיועדים לחלל פנים, בעלי יחסים שונים בין החומרים, בינם לבין עצמם ובינם לבין השאר – הם יוצרים טריטוריה/מרחב מחיה. טריטוריה זו מאפשרת דיאלוג עם המשתמש ויוצרת מתחם מפגש ומנוחה של יחיד או רבים, מעין אזור רגיעה, תרפיה באור ובצבע״.

אבי בן שושן הציג בפרויקט הגמר במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר ארבעה כלי אכילה שנוצרו מתוך התבוננות על מחוות גוף ופעולות אינטואיטיביות הקשורות באכילה, כמו ליקוק האצבעות בסוף הארוחה, אכילה בעזרת הידיים, ניגוב, גריפה ושימוש בכף ומקלות אכילה. הוא מעצב את האובייקטים כך שהם מתמזגים עם הגוף ומייצרים המשכיות של כפות הידיים. ״בכלי האוכל נטועות מחוות גוף, מהלוקאלי ומהגלובלי, הם משקפים צורות אכילה מוכרות וכוריאוגרפיה של הגוף בזמן האכילה״.

The post זוכי מלגת סטודיו ראשון בבית בנימיני: אבי בן שושן, אליה לוי וסיון שפנר appeared first on מגזין פורטפוליו.

על שולחן רחב בכניסה לסדנאות העבודה במכון הטכנולוגי חולון פרושים סטים של כלי אוכל עשויים חימר. צלחות, כוסות, קעריות. אף אחד מהפריטים אינו זהה לאחיו. לצד השולחן ניצבת היוצרת של מכלול הכלים – מכונה המשלבת אובניים, חוט מתוח, מנוע ומחשב. מאחורי המכונה ניצבת עפרי ליפשיץ שיצרה את הפרויקט: ״Of־One תעשייתי״ – שיטה אפשרית ליצירת אוביקטים יחידניים בפס ייצור. ליפשיץ מנסה לאפשר למכונה ליצור אוביקטים המשמרים־לכאורה מגע יד אנושי ולזכות כל פריט במה שוולטר בנימין הגדיר ״הילה״ – החד פעמיות המאפיינת מפגש בין ידו של היוצר לבין החומר.

המכונה של ליפשיץ צומחת מהטכניקה המסורתית של שימוש באובניים וחוט ניילון, אך במקום העיבוד הידני של החומר היא מופעלת על ידי מנועים, בשליטת קוד מחשב. דרך תכנות הקוד ליפשיץ מכתיבה אסתטיקה צורנית הנשענת על שינוי פרמטרים מתמיד. באופן זה, כל כלי מיוצר כחלק מפס ייצור אך הנתונים המשתנים, המחקים לכאורה את חוסר הדיוק הטבוע ביצירה מעשה ידי אדם, הופכים כל פריט לאוביקט יחידני בתוך סדרה.

אותה סוגיה עולה גם במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, אך שם היא מקבלת מענה שונה. בפרויקט בשם ״משטח סיבוב״ מפגיש שיר סניור אובניים תעשייתיות עם שבלונות ידניות, בעזרתן הוא מעצב את החומר ויוצר סדרות של אוביקטים יחידניים. בניגוד לליפשיץ, שמפעילה מכונה המדמה את מגע היד האנושית, סניור בודק אפשרויות לשיבוש שיטת הייצור התעשייתי, והטבעת חותם אישי בדרך של התערבות פיזית ביצירה. בכל סידרה הוא מפעיל מניפולציה אחרת על השיטה המסורתית, בודק את טכניקות העבודה על חומרים שונים ובוחן רמות גימור שונות. באחת הסדרות סניור משלב את השבלונות המשמשות אותו בתהליך היצירה כאלמנטים צורניים, והופך גם את כלי העבודה לחלק אינטגרלי מהנראות של הפריטים.

לצד סניור מציג דודי שץ את ״פלסטיק בעבודת יד״ – פרויקט בו הוא מציע התבוננות נוספת על עבודה עם חומר המשוייך בדרך כלל לתהליכי ייצור תעשייתיים. במהלך המבוסס על יציקה חופשית של פלסטיק לתוך תבניות הוא מצטרף למסורת ניסויית שהחלה בעבודות של גאיטנו פשה בשנות ה־70 וקיבלה ביטויים שונים אצל יוצרים רבים לאורך השנים, ביניהם מעצבים ישראליים דוגמת טל גור, ירון אליאסי ומאור אהרון. שץ פיתח ובנה מכונה פשוטה, עם תבניות לחיצה ואמצעי חיבור הנשענים על יציקת פלסטיק, כאלמנט המעגן יחד חומרים שונים. הוא מזריק פלסטיק בין משטחים ומוטות עץ ויוצר מחיצות ופרטי ריהוט מחומר סינתטי, שמקבל בטכניקת העבודה שלו חזות המזכירה מינרלים מן הטבע.

בקצה אחר של התערוכה בבצלאל מציג יותם ציון את ״די־פורם״. ציון יצר מכונה לזירוז תהליכי קורוזיה של מתכת, המתרחשים לאיטם בטבע. בפרויקט הוא משתמש בטבעות מתכת שעוותו למגוון צורות אמורפיות בפעולת כבישה תחת משקל, מעביר אותן תהליך של החלדה מזורזת על ידי חומצות, ומחבר ביניהן בקומפוזיציות שונות, ביציקת פלסטיק המעגנת אותן יחד ובמקביל עוצרת ואוטמת את תהליך ההתבלות של החומר מצידו הפנימי של החפץ. במהלך פילוסופי־משהו סביב היחסים בין אדם, טבע ונזקי האדם לטבע, הוא מדבר על כך שהמתכות החשופות ימשיכו להחליד לאורך הזמן ולהתכלות, ואילו הפלסטיק יוותר כקליפה – תזכורת להתערבותו של האדם בתהליכים הטבעיים.

היחסים בין אדם, טבע וטכנולוגיה עולים גם בפרויקט ״Symbio״ של ירדן מור, העושה שימוש בטכנולוגיה כאמצעי מגשר ביחסים המורכבים בין אדם וסביבה.  מור משתמשת בטכנולוגיית צילום פשוטה כאמצעי לסריקה תלת מימדית של סביבות ואלמנטים בטבע. את הנתונים היא מעבדת לקבצי מחשב המאפשרים הדפסת אלמנטים סינתטיים שיתלבשו על הקיים באופן מושלם ובמינימום התערבות בסביבה הטבעית. שולחן העוטף גזע עץ או מדרגות המתאימות עצמן לדופן הר בלי צורך בחציבה מיותרת, הן רק שתי דוגמאות לאפשרויות החיבור בין הטבע האורגני לתוצרי הדפסת תלת מימד. הסריקה והעברת הנתונים יוצרת מבנה מודפס המותאם בדיוק מירבי למורפולוגיה של האלמנטים בטבע. הרעיון של מור נשען על המחשבה שלא רחוק היום בו מדפסות תלת מימד יהפכו ניידות ויהיה ניתן להדפיס את האלמנטים המעוצבים באופן פיזי בשטח, ישירות על גבי האלמנטים במרחב הטבעי. לגישתה, ביחסים בין האורגני לתוצרי הטכנולוגיה, יוצרו היברידים בהם כל צד מחזק ומצמיח את השני.

היברידים עומדים גם בבסיס הפרויקט ״כלאיים״ של טל בטיט במחלקה לעיצוב תעשייתי בחולון, המפגיש מסורת וטכנולוגיה. בטיט מרכיב סדרת כלי קרמיקה, שבהם הוא מחבר אלמנטים המבוססים על צורות קלאסיות ועבודת אובניים עם אלמנטים שתוכננו במחשב ומתבססים על תבניות בהדפסת תלת מימד. כחלק מהדיון אודות היחסים בין מסורת לטכנולוגיה עכשווית, הוא יוצר את האלמנטים המייצגים את הפן המסורתי מטרקוטה חשופה ולמולם הוא משתמש בחומר מצופה גלזורות צבעוניות ומבריקות באלמנטים הצורניים שיוצרו בטכנולוגיה חדשה. דרך החיבור בין האלמנטים הזרים־לכאורה בטיט יוצר סדרה שובת לב של אוביקטים בעלי שפה חזותית עקבית, המערבת מסורת ועכשוויות. נקודת החיבור בין האלמנטים המרכיבים את האוביקטים השונים היא בעלת קוטר קבוע – מהלך המאפשר ריבוי חיבורים אפשריים של מגוון החלקים בקומפוזיציות שונות.

למול החיפוש של צורות יחידניות במהלכים תעשייתיים, מעניין לבחון את הפרויקט של סיון שפנר במחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל. תחת הכותרת ״Unconsciously Skilled״ שפנר מתעכבת על רגעים לכאורה זניחים בתהליכי העבודה עם חומר, מזהה מצבים המסמנים פוטנציאל של עשייה, והופכת נקודות ייחודיות בתהליך העבודה הטכני לייצוגי־זמן אותם היא מתבנתת ומשכפלת שוב ושוב. גושי חומר בתהליך הלישה המקדים כל עבודה, שלוליות חומר עודף, הנוזל מתבניות בתהליך היציקה, אסתטיקה של חומר בדרך לאוביקט. בפעולתה שפנר ממשטרת את הרגעים האקראיים בתהליך העבודה ומתעתעת בצופה. אוביקטים הנראים כגושי חומר הם למעשה ריקים וקלילים. שלוליות החומר שלה יצוקות ושרופות. היא מנכיחה את המאפיינים הפיסוליים של רגעים אקראיים בתהליך העבודה, מקפיאה ייצוגים לפעולות טכניות, ומציבה סדרת אוביקטים דרכם היא הופכת את המהלכים הטכניים ה״זניחים״ למרכז היצירה.

מתיחת גבולות של טכניקת העבודה כחלק מאמירה פילוסופית ניתן לראות גם בפרויקט של יעל ליבנה, במחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל. במיצב פיסולי מרשים, היא מציגה סדרה של טבעות פורצלן גדולות במיוחד, הניצבות כרישום תלת מימדי בחלל. הצורות שלה מזקקות באופן רעיוני וצורני את היחסים בין אוביקט, טכניקת יצירה וגוף היוצרת. בתהליך יצירתן, ליבנה מפרקת מבנה של כלי הנוצר על גבי אובניים לתו מינימאליסטי – טבעת עגולה עשוייה פורצלן. היא מתייחסת לפרופורציות הגוף שלה ומתרגמת אותן לטבעות שקוטרן נע בין 90 ס״מ ל־170 ס״מ – אלמנטים שבפועל לא ניתן לקבלם בשל מגבלות הטכנולוגיה והקוטר של האובניים. על מנת ליצור את חלקי המיצב ליבנה מתחה את גבולות ה״מכונה״, הגדילה (מאוד) את משטח האובניים, ובנתה (בגבעת חביבה ובעזרתו של סטודנט נוסף) תנור מיוחד שאיפשר לה את שריפת האלמנטים שיצרה. התוצאה היא אוביקטים המשמרים את מגע היד האנושית, תוך כדי מתיחת גבולות הטכניקה המסורתית.

השימוש בחומר כאמצעי לרישום חופשי במרחב עולה באופן מעניין בפרויקט של עדן סעדון במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. בפרויקט ״Flexy Black״ סעדון משתמשת בעיפרון טכנולוגי המאפשר רישום בתלת מימד. היא רושמת ידנית דגמי תחרה ומוטיבים צמחיים מסורתיים, הזוכים למופע חומרי וצורני חדש בגין הטכנולוגיה העכשווית. בחיבור בין המופע הוויזואלי המוכר של תחרה סרוגה לזה של רישום תלת מימדי בחומר הסינתטי, נולדת שפה חזותית חדשה ונפתחות מגוון אפשרויות של יצירה ברישום חופשי על גבי בובות המדידה.

השימוש בטכנולוגיית תלת מימד בשדה הטקסטיל נוכח גם באוסף עבודות שנעשו במסגרת קורס שנה ג׳, העוסק ביריעות של טקסטיל ממוחשב. במסגרת הקורס כל סטודנט מתכנן בתוכנת תלת מימד חוליה או רכיב, שיהווה חלק במערך טקסטילי, שאותו ניתן להדפיס כיריעת טקסטיל גמישה. מגוון האפשרויות שמציעים הסטודנטים מצביע על הפוטנציאל הטמון בטכנולוגיה שהולכת ומתפתחת.

למול המופעים החזותיים של רישום והדפסה בטכנולוגיות תלת מימד, מעניין לבחון את הפרויקט של שלי לופטיג, בוגרת המחלקה לצורפות בבית הספר לאמנויות בתל חי. לופטינג מציגה סדרת אוביקטים שנראים כאילו הודפסו במדפסת תלת מימד, אך בהתבוננות מקרוב מסתבר, שהמבנים עתירי הפרטים מורכבים בעבודת יד עמלנית, ממאות חלקים שהולחמו וחוברו יחד. המבנה מדבר חזותית בשפת המחשב, של פיקסלים ויחידות מודולריות, אך משמר לחלוטין את פעולת היוצרת (גם) כבעלת מלאכה מומחית בתחומה. 956 חיבורי הלחמה ידניים נדרשו ליצירת מבנה העשוי 392 קוביות נחושת מושחרת. 14,500 חרוזים נתפרו יחד בחוט רקמה ליצירת מבנה תלת מימדי צפוף. המהלך של לופטינג – יצירה בטכניקה עמלנית מסורתית המדמה חזותית תוצרים של הדפסות תלת מימד – מציף את מקומה של הטכנולוגיה לא רק ככלי עבודה אלא גם כמכתיבת שפה חזותית חדשה.

באותו חלל מציגה מירב ברדה את ״עריגה״ – סדרת כלים היברידיים, בהם היא משלבת שתי מסורות יצירה קדומות – קדרות ואריגה על נול. בפרויקט, המבוסס על געגוע וחיפוש דרך להתחבר לשורשים משפחתיים, היא קושרת היסטוריה תרבותית וזכרונות עלומים אל ההווה שבו היא פועלת. באמצעות שימור המלאכות המסורתיות והחיבור ביניהן היא מנכיחה טכניקות שונות של עבודת יד, ממסורת נשות מרוקו, וקושרת את עצמה למסורת הדורות. עם זאת, בשילוב בין האלמנטים ברדה מסרסת את הפן הפונקציונאלי של האוביקטים, מציגה פריטים שנועדו בעיקר לעורר למחשבה אודות מסורת ותרבות, ומציעה מהלכים רדיקליים, דוגמת ניתוץ כד החימר על מנת להשמיש את אריג הטקסטיל – דרכם היא מתחברת לסוגיות רלוונטיות בשדה העיצוב העכשווי.

גם נקודת המוצא של אדווה קרמר, במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, קשורה לנול האריגה. אך למול המהלך האישי של ברדה, קרמר מחברת בין טכניקת האריגה המסורתית לטכנולוגיית מחשב. היא הופכת את הנול לכלי לאיסוף מידע ואת האריג שנטווה כביטוי ויזואלי לאינפורמציה שנאספה מקהל רחב של אנשים. בפרויקט שלה ״המוזיאון לערכים אמפיריים״ קושרת קרמר בין חוטי השתי והערב של נול האריגה לשפה הבינארית (0,1) ומתרגמת נתונים שמכמתים את רמת התעניינות של קהל ביצירת אמנות בזמן נתון למופע חזותי של פיקסלים. בבסיס הפרויקט עומדת שאלת הערך של יצירת אמנות ומנגנון התמחור העומד מאחורי מכירת יצירות אמנות.

קרמר מציעה פלטפורמה טכנולוגית היוצרת שיטה אחידה להערכה, לייצור, לתצוגה ולסחר באומנות. בפרויקט היא מחברת נולי אריגה תעשייתיים למסד נתונים, שמקורו בגוגל טרנדס. כל נול מחובר לנתונים המתייחסים ליצירת אמנות ספציפית, ורמת העניין של הקהל ביצירה מכתיבה את צפיפות החומר בטוויית היצירה. ככל שעולה ההתעניינות ביצירה ספציפית בזמן נתון, כך עולה הרזולוציה של התמונה בתהליך האריגה, ולהיפך. בסופו של התהליך כל יצירה נמכרת במכירה פומבית, כאשר המחיר ההתחלתי שלה מתבסס על רמת הרזולוציה ביצירה. ככל שיש יותר איזורי אריג ברזולוציה גבוהה כך המחיר ההתחלתי של היצירה גבוה יותר, מאחר והוא משקף עניין ביצירה.

הפער בין שני הפרויקטים האחרונים ממחיש את ריבוי אפשרויות היצירה הפרושות בפני יוצרים בשדה העיצוב העכשווי. אצל ברדה יש געגוע להיסטוריה תרבותית וביוגרפית ואילו קרמר רותמת את הדיסציפלינה עתיקת היומין לטכנולוגיה חדשה, ככלי ביטוי של תרבות עכשווית דינאמית.

בספר ״חפצים שימושיים״ מצטט הנרי פטרוסקי את אבוט פייסון שכתב: ״תכונתה המובהקת של ההמצאה היא ההטמעה הבונה של מרכיבים קודמים בסינתזה חדשה, בדפוסים חדשים, או בתצורות התנהגות חדשות…״. בסופו של יום, בין טכניקות של מסורת עתיקה וסוגיות אישיות, לבין עולם של תעשייה, טכנולוגיה ותרבות המונים הנמצאת בשינוי מתמיד, בוגרי מחלקות העיצוב מטעינים את האוביקטים והפרויקטים שלהם בשאלות אודות יצירה וייצור בשדה העיצוב העכשווי. הם ממציאים שיטות עבודה המותחות את גבולות המוכר ובו זמנית מנסים להמציא גם את עצמם, בדרכם אל העולם שמחוץ לאקדמיה.

The post בוגרים 2017: עיצוב עכשווי, בין טכניקה לטכנולוגיה appeared first on מגזין פורטפוליו.

איתן אלוא

תחילת העבודה הייתה דווקא על קטלוג התערוכה. אורנה גרנות, האוצרת, רצתה פורמט מיוחד שיש בו סיפור קטן על כלבים וחתולים, ושיעסוק בהבדלים החיצוניים ביניהם: זנב קטן, זנב גדול, מבנה הפנים וכן הלאה. התחלתי לקפל ולחבר חתול לכלב, באתי לפגישה, אנשי המוזיאוןאהבו את הסקיצה שהכנתי, אבל אז היא הראתה לי את חדר המדרגות שמחבר בין קומת הקרקע לקומה שמעל, ואמרה שהיא לא יודעת מה לעשות איתו. אני ישר חשבתי, בואו נוציא את החתול והכלב מהפורמט המודפס וניתן להם להמשיך לשחק בחדר המדרגות. זה הרי מה שהם עושים בברושור, הם משחקים: החתול תופס לכלב באזניים, מדגדג אותו, וכן הלאה. וגם: חדר המדרגות הוא סוג של פורמט מתקפל בעצמו, כל כמה מדרגות נחשף עוד משהו בסיפור. אתה צריך ללכת כדי לקרוא את כל הסיפור, אתה לא יכול לתפוס את כולו מנקודת מבט אחת.

כשהתחלתי לעבוד, מה שתפס אותי היה העבודה של דוד ריב שמוצגת בתערוכה, חתול בר מזל שנמצא על עץ וכלב מסתכל עליו מלמטה ולא יכול להגיע אליו. רציתי לקחת את זה למקום יותר כיפי, יותר משחקי. דמיינתי את שני הצדדים כשני איורים גדולים. בשלב מאוחר יותר כשהתחלתי לתכנן את הביצוע, גיליתי שיש מגבלה טכנית של המעקה שמחובר לקיר, וזה הוביל לרצועות של הקומיקס, סיפור קצר ללא מילים. זה דרש ממני לחשב את השיפוע, להבין איפה יש חיבור לקיר וכן הלאה. בנוסף, כל הזמן הטריד אותי שזה מדרגות ולא רציתי שהילדים יפלו. לכן זה צריך להיות משהו קצר, לא משהו שאנשים מתעכבים עליו יותר מידי, לא בעומס של הפרטים, לא במורכבות; משהו קצר וקולע.

בסופו של דבר עבדנו כמו על ספר, כשאורנה היא סוג של עורכת. לדוגמה, אחת ההערות מאירות העיניים שלה הייתה כשהיא אמרה ״אוקיי, הסיפור מתחיל מלמטה, אבל מה קורה עם מי שמתחיל דווקא מלמעלה?״. לכן היה לי חשוב שיהיו גם דברים שיעבדו ״הפוך״. אם תשים לב, יש בסיפור ציפור שאם אתה עוקב אחריה, היא עובדת לשני הכיוונים.

אודליה לביא

העבודה שלי מתייחסת ל״חומריות״ של בעלי החיים; כלומר, לפרוות השונות, למרקמים שלהן, למראה שלהן ולתחושות שהמגע בהו מעורר בנו. למבקרים בתערוכה מותר לגעת בעבודה ולחוש את המרקמים השונים. התחלתי בניסיונות בחומר, בסוגים שונים של מניפולציות של טקסטיל. חזרתי לעיין באוסף דוגמיות של עבודות ליבוד (FELTING) מהשנים האחרונות, וגם נתקלתי בכל מיני רדי־מייד שלפתע קיבלו משמעות חדשה: מברשות, חבלים, מסמרים ומקלות.

לרגע הכל התחיל להראות לי כמו סוג של פרווה: קקטוס קוצני, פונפונים של וילונות, שטיח אמבטיה ופיאות של בובות חלון ראווה. מה שהנחה אותי בשלב הביצוע היה לבחור (עד כמה שאפשר) לעבוד עם חומרים במצב הגולמי שלהם, לתת לחומר ״לדבר״, וליצור טווח מסקרן של טקסטורות שונות: ״שיער״ נופל ונשפך או מזדקר, עדין או גס, קוצני ורך בקווצות או ביריעה וכן הלאה.

עדי חובה

הוזמנתי ליצור עבודה בלובי הכניסה לתערוכה, יצירה שובת עין ולב שתקבל את פני המבקרים בני כל הגילאים, ועל כן עליה להיות עליזה, מזמינה, צבעונית ואופטימית. לאחר התלבטויות ובחינה של מספר רעיונות הוחלט במשותף, כי העבודה תציג אינטרפרטציות שונות לייצוג כלבים וחתולים בעולם הצעצועים ותקרא ״צעצוע מחמד״. רציתי להציג את הצעצועים כיאה למוצגים בתערוכה ועל כן נבחרה שיטת התצוגה – הצגה של כל אחד מהמוצגים במסגרת (תיבה תלת־ממדית) פרטית משלו שתואמת את מידותיו ואת צרכיו (במקרה של מוצרים עובדים המשמיעים קולות נעשו חורים בפאה הקדמית השקופה למעבר סאונד).

לאחר שנבחרה שיטת התצוגה התחלתי באיסוף המוצגים עצמם. רציתי להציג מגוון גדול ככל האפשר של צעצועים מחומרים שונים, ממקומות שונים בעולם, בני תרבויות שונות, עשויים בטכניקות שונות ומספקים גירויים שונים. האיסוף נעשה באמצעות שיטוט בחנויות צעצועים וביקור אצל אמנים יצרנים בארץ, אך בעיקר באתרי אמנים וחנויות צעצועים בעולם.

בין המוצגים אפשר למצוא בובות שנתפרו בהודו בעבודת יד, על ידי נשים השייכות לקבוצה לעידוד פרנסה נשית; בובה שנסרגה בהונגריה; בובות עץ שיוצרו ידנית על ידי משפחה איטלקית, בעלת מפעל לייצור צעצועים בן יותר מ־100 שנים; בובה שנסרגה על ידי המעצבת קרן ברוקמן בעבור בנותיה; בובות שנעשו בעבודת יד של תפירה ופיסול בחומר ברוסיה, וכמובן בובות בייצור המוני של חברות שונות.

מוצרים עובדים שמכילים מנגנונים אלקטרוניים נשלחו למתכנת שניטרל פעולות לא רצויות (הליכה, גלגולים וכו׳) וקיבע פעולות שתאמו את המקום שהיה למוצרים בתוך התיבות. המוצרים חוברו לחשמל במקום השימוש המקורי בסוללות, ופעולתם תוזמרה ותוכנתה כך שרצף הפעולות על הקיר כולו יהיה מעניין ומפתיע. חלק מהמוצרים שכוללים חיישני תנועה הוצבו כך שתנועת הקהל העובר מולם תגרום להזזת ראש, כשכוש זנב, נביחה או יללה.

בסך הכל מוצגים בעבודה כ־90 צעצועי כלבים וחתולים שפיזורם בחלל נבע מצורכי קומפוזיציה כמו גם מהצורך לפזר באופן נכון מוצרים עובדים וסטטיים, צבעוניים ומונוכרומטיים, גדולים וקטנים וכו׳. בנוסף, בחלל הלובי פוזרו מספר תיבות הכוללות גם הן כלבים וחתולים ומזמינות את הקהל לשבת רגע, לנוח ולהתבונן בקיר ובפרטיו בנחת.

שרית שני חי

החיות הן מוטיב חוזר בעבודתי לאורך השנים, ושתי העבודות האינטראקטיביות נוצרו במיוחד בעבור התערוכה מתוך דיאלוג עם האוצרת אורנה גרנות. נקודת המוצא לעבודות היא דווקא החיבור בין שתי חיות הבית שבדרך כלל נחשבות לאויבות. העבודה האחת בנויה משני פאזלים גדולים, כשחלקי הפאזל משלבים שלושה סוגי עצים: אגוז, צפצפה ואלון. שני עיגולי הפאזל מרכיבים דמות של כלב באחד ודמות של חתול בשני.

הפאזל מדגיש את האנטומיה של גוף הכלב והחתול, וחושף את השלד שלהם, על מנת להדגיש את הדמיון בין שניהם. מלבד הערך המשחקי של צירוף חלקי הפאזל נוסף גם ערך לימודי של חלקי האנטומיה ויכולת ההשוואה בין כלבים לחתולים. הילדים מגלים שלמרות ההבדל, גם לכלב וגם לחתול יש ראש, עמוד שדרה, זנב, ארבע רגליים והדמיון עולה על השוני.

העבודה השנייה בנויה כמערכת ישיבה גדולה, מעין פוף מוארך בצורת פרסה, שקצהו האחד תפור כראש של כלב וקצהו השני ראש של חתול. התוצאה היא אוביקט רך גדול־ממדים שמחבר בצורה הומוריסטית את שתי החיות ליצור סימביוטי ומזמין את הילדים והמבוגרים לרבוץ עליו, לחבק אותו, לרכב וכו׳. ה״פוף״ הענק, שנקרא ״כלבתול״, מאפשר פעם נוספת לחבר בין שתי הקבוצות: ה״חתולים״ וה״כלבים״ מוצאים עצמם מחוברים לגוף אחד ונוצרת קבוצת ה״כלבתולים״.

לילך שטיאט

העבודה שלי עם אורנה התחילה לפני כשנה, כשהיא ביקשה שאעבוד איתה על התערוכה כמעצבת. במשך כמה חודשים היינו נפגשות פעם בשבוע עם מחשבות, רעיונות, הצעות והמון סרטוני יוטיוב מקסימים. עיקר העבודה מבחינתי היה לפענח איך אפשר לייצג כלבים וחתולים בתערוכה שבה אין כלבים וחתולים: התערוכה דנה במערכת היחסים שלנו עם כלבים וחתולים, וכנגזרת – במערכות היחסים שלנו עם עצמנו דרכם.

היה ברור שהמרחב של הגלריות, השיטוט בהן והחוויה של המבקרים יתרגמו את הקשר הזה לממד פיזי. כלבים לדוגמה נתפסים כיצורים אנושיים מייצגי אמון, הדדיות, חברות וכל אותן תכונות שאנו רוצים לחשוב על עצמנו. מבחינתי, החלל של הכלבים חיפש ייצוג לקיום ה״ארצי״ שלהם. הם לצידנו, על האדמה, מאפשרים לנו להביט על עצמנו באור חיובי דרך עיניהם. החלל מאפשר למבקר להביט בעבודות בגובה נמוך יחסית. הוא מסמן טריטוריות ו״מסלולי״ שיטוט ברורים. הילדים יכולים להתבוננן בעבודות מנקודת מבט של זחילה.

החתולים לעומתם ייצגו משהו ״על אנושי״, מפתיע, עצמאי, משוטט. החתול בוחר להביט אלינו, סטטי, בנקודות רנדומליות ומפתיעות במרחב. כך החלל מציג את העבודות במרחב רנדומלי, לעיתים גבוה, בודד. החתול מתישב בקופסא וכך צופה אלינו; אם אצל כלב המרחב הוא שלך והוא שותף מוקיר ומעריך את המרחב שלך, החתול הוא המרחב עצמו.

מתוך העבודה על החלל וההבנה שהתערוכה מיועדת לילדים, מבוגרים, חתולים וכלבים היה חשוב לי להטמיע בעיצוב גם משחקיות. כך, בכניסה לתערוכה יש התבוננות פשוטה על עבודות של חתולים (צד אחד) וכלבים (צד שני). לאחר העלייה לגלריה השניה, אנו עומדים בפני שאלה פשוטה. האם אנו אנשי חתול או כלב? כל מבקר יחליט אם לפנות ימינה/ שמאלה דרך מפתן שיוביל אותו לצד שאיתו הוא מזדהה. כאן גם היה לי חשוב לרגע לתת אפיון למיליוני סרטוני היוטיוב שאנו כל כך אוהבים לראות: חדר יוטיוב חתולים וחדר יוטיוב כלבים מייצר את הגבולות הברורים בין השניים. לבסוף המסלולים נפגשים ומובילים את המבקרים למרחב משותף, היברידי שבו יש לנו גם מזה וגם מזה.

במסגרת העבודה על התערוכה הוחלט להוסיף שלוש עבודות אינטראקטיביות, שאותן עשיתי בשיתוף יוני עמית. Wag The Cat (זנבות) היא עבודה אינטראקטיבית שבה 30 זנבות של חתולים שחורים מגיבים לקהל. ה״חתולים״ ניצבים על מדף גבוה ומנענעים בכוריאוגרפיה עדינה את הזנבות. רצינו לייצג את התנועה הכל כך מפתיעה, חושנית ורנדומלית שבחתולים. יש משהו בזנב (שתמיד רציתי שיהיה לי אחד) שמאפשר אקסטנציה נינוחה לגוף. העצמאות שלו וחוסר ההגיון שבתנועה שלו מרתקים אותי. העבודה מצחיקה ולעיתים גם מבעיתה. הדימוי של סדרת החתולים שיש בשעות אחרי הצהרים בעיר, כשסבתא נחמדה משאירה במרווחים קבועים מזון חתולים לאורך חצי רחוב גם מסקרנת אותי. וכך, בגלריה, הם עומדים שם על מדף, אולי סועדים להם ומניעים זנב, לאט ובמחול מושלם.

לעומת זאת, העבודה נמנום (NAP) מייצרת מקום להאטה. חיפשתי דרך להביא את המבקר לרגע של שקט שבו הוא עוצר ומתבונן; לאט, בקשר הפיזי ובמרחב האינטימי והנינוח שיש לנו עם חיות המחמד שלנו. בחדר שינה מוצבת מיטה שכשנשכבים עליה ומפסיקים לזוז, לאט לאט התמונה שלך מתחילה להתבהר מעליך. אתה רואה את בבואתך עם כלב וחתול מכורבלים עמך במיטה.

אם בכניסה לתערוכה אנו מתבקשים לבחור אם אנחנו אנשי חתול או אנשי כלב, העבודה מתרחשת באיזור המיועד גם לכלבים וגם לחתולים. כאן אנו פוגשים עבודות שעוסקות בשניים. יש משהו משמעותי בשקט, בחוסר התנועה ובהשהייה בחוויה מוזאלית, בעיקר בעבור ילדים. האיטנראקציה של ״התבהרות״ בבואת הצופה מתוך חוסר תנועה (ולא כפי שאנו מורגלים בדרך כלל, לנוע כדי להניע) מייצרת רגע של מחשבה אינטימית, רפלקטיבית.

לבסוף, catish/ dogish הן שתי עבודות מקבילות, המתקיימות כל אחת באיזור שלה: חתולית, באיזור החתולים וכלבית באזור הכלבים. העבודות מציעות לנו להתבונן על עצמנו לרגע כחתול או ככלב בגודל אמיתי ולשמוע אותנו מדברים חתולית או כלבית. בעבודה יש פסל של חתול/כלב בגודל טבעי ישוב בתוך חלון. אנו מתבקשים להקליט מה היינו רוצים לומר לכלב או לחתול שלנו אם היינו יכולים.

פני המבקר מצולמות וקולו מוקלט. הפנים מוקרנות על הפסל התלת־ממדי ומשתנות להיות היבריד בין העצמי לחתול או כלב. הקול מתורגם לכלבית (נביחות) או חתולית (מיאו..). כמובן שאתה לא יודע אם תהפוך לחתול ג׳ינג׳י, צבעוני או סיאמי. בכל נסיון תיראה כחתול אחר. לסיכום, זו הייתה אחת התערוכות המהנות שיצא לי לעבוד עליה. התחלתי אותה כאשת כלבים מלאה, ולפני כמה חודשים פתאום (מרוב יוטיובים) מצאתי את עצמי מתאהבת בחתולה ומאמצת אותה.

The post האו או מיאו? appeared first on מגזין פורטפוליו.