מה מעשייך בימים אלה?

סיימתי עבודה ארוכה על התערוכה ״קפיצת דרך״, שמוצגת עכשיו במוזיאון פתח תקוה, חלקה הראשון הוא קיר טרומי מפינוי ימית, שמוצג בכניסה למוזיאון, וחלקה השני הוא מיצב סמי־מדעי על נדידת חול. הוא מורכב מדיונות חול המונשמות באמצעים מלאכותיים, מלכודת חול ווידאו מקרוסקופי, שניהם מחומרי המחקר של המעבדה לסימולציה איאולית באוניברסיטת בן גוריון. במקביל אני מציגה בימים אלה גם במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב CCA עבודה בשם ״The Unknown Land of The South״ המורכבת מאדמות המדינות שהכניסה אליהן לישראלים אסורה. מציגה בתערוכה במוזיאון בוולנסיה, ספרד; מכינה עבודות ליריד Artissima שיתקיים בתחילת נובמבר בטורינו, עם Copperfield Gallery מלונדון, ולתערוכה נוספת בנובמבר במרכז La Panera בספרד.

באיזה יריד הצגת, ומה החוויה המשמעותית שלקחת משם?

השתתפתי בחממת האמנים של צבע טרי 4 ו־6 והצגתי בתערוכת הפרס של יגאל האהובי עם אמיר יציב בצבע טרי 7 באוצרות מתן דאובה.

מה היית ממליצה לאמן צעיר?

לעשות!

עם מי (מכל האמנים שבעולם) היית רוצה להציג תערוכה זוגית, ולמה?

אם להיות יומרנית אז וואליד ראאד, נראה לי שיש לנו הרבה על מה לדבר, או לפחות לי איתו.

The post עשור לחממת האמנים צבע טרי // אלה ליטביץ appeared first on מגזין פורטפוליו.

שבע עבודות מתקופות שונות בקריירה של רון ארד מוצגות במכירה הפומבית Design: Living in a Material World של בית המכירות סותבי׳ס בלונדון ביום שלישי (17.10). כפי שמעידה הכותרת שנבחרה למכירה, היא מתמקדת בחומרים ובוחנת כיצד אמנים ומעצבי־על עושים שימוש בחומר ובטכנולוגיה, בעיצוב רהיטים, גופי תאורה ואובייקטים, מהמחצית השנייה של המאה ה־20 ועד היום.

שולחן שיש Extruded Table 3 של מארק ניוסון, מספר 3 מסדרה מוגבלת של 10, בייצור גלריה גגוזיאן, מוערך ב־100־70 אלף ליש״ט; כורסת Bone Rocker של המעצב ההולנדי יוריס לארמן מוערכת ב־170־200 אלף ליש״ט ודגם אבטיפוס של שולחן Bridge של לארמן מוערך ב־150־200 אלף ליש״ט. השניים שייכים לסדרה שפיתח לארמן בהשראת מבנה עצמות באדם ובבעלי חיים. לדבריו, ״כפי שעצים יודעים לעבות את החומר במקום שנחוצה תמיכה נוספת, עצמות יודעות למעט בחומר במקומות שבהם אין בו צורך״. את הרהיטים פיתח בשלבים על פי עקרונות התמיכה של עצמות בשלד. הכסא והשולחן עשויים חומר סינתטי על בסיס שיש שחור מעורב בדבק תעשייתי, יצוק בתבנית ומלוטש ביד. התבניות, כמו רהיטים שונים בעיצובו של לארמן, נמצאים באוספי מוזיאונים בעולם.

All Light Long Table שולחן קפה בעיצוב רון ארד מסדרת Paperwork, עשוי משילוב של קרטון ״חלת דבש״ ושכבות של סיבי פחמן מצופים בשרף תעשייתי. התוצאה היא רהיט קל מאוד שיכול לשאת משקל של מכונית. את השולחן ייצר ארד עם גלריה מורמנס ההולנדית בסדרה של 20 יחידות חתומות. במכירה מוצע מספר 11 בסדרה ומחירו מוערך ב־50־70 אלף ליש״ט. כסא הנדנדה האיקוני Blo Void 1 Chair באלומיניום אדום בוהק, מספר 6 בסדרה של 6, מוערך עד 80 אלף ליש״ט. עוד מופיעים במכירה כסאות Loop Loop, Big Easy, ו־Southern Hemisphere, המוערכים בין 30 ל־50 אלף ליש״ט כל אחד.

את התערוכה שקדמה למכירה אצר טוני צ׳יימברס, העורך הראשי היוצא של מגזין העיצוב Wallpaper. פריטים נוספים המעוררים עניין הם גופי תאורה מרהיבים של אינגו מאורר, ארונות חרוטים ומגולפים של סטודיו ג׳וב, כורסת Cake המרופדת בובות פרווה של האחים אומברטו ופרננדו קמפנה מברזיל. היא מתוארת בקטלוג המכירה ״לא כפריט ריהוט אלא כעבודת אמנות. האחים קמפנה מברזיל שואבים השראה מסמיכות בין הג׳ונגל האורבני ליערות הגשם שוקקי החיים״. הכורסה העמוסה כל טוב מוערכת ב־15־20 אלף ליש״ט.

האמנית הפורטוגלית המצליחה ג׳ואנה ושקונסלוס יצרה עבודת טקסטיל בסריגה ובשכבות בד בעבודת יד על גבי כיסא Egg קלאסי של המעצב הדני ארנה יקובסון משנת 1958. עבודתה מציגה שכתוב של האייקון הסקנדינבי ומעניקה לו תכונות חדשות. היא מוערכת ב־40־60 אלף ליש״ט.

The post פריטי אספנות בעיצוב רון ארד מככבים במכירת העיצוב של סותבי׳ס לונדון appeared first on מגזין פורטפוליו.

1.

הזמן הוא טריטוריה בלתי מושגת, בלתי ניתנת למניפולציה. אחת האחרונות שנותרו מסוג זה, לצד יישוב כוכבי לכת מרוחקים, שלום עולמי ושאר מחוזות פנטזיה.

אחרי הפתיחה הסוערת במאי, חודשי הסתו הם תקופת הפריחה המחודשת של הביאנלה בוונציה, שתינעל ב־26.11. במשך חודש ימים בספטמבר ביקרתי שוב ושוב עם סיוריי בביאנלה ובתערוכות הסובבות אותה, והן נראות אחרת בכל פעם. הזמן החולף מותיר בהן סימנים, כמו המים המטפטפים אט אט וחורצים יובלים בדפי הכרומו של ערימת פרסומי תיירות ונציאניים, עבודה של האמן מישל בלאזי בארסנלה, במסגרת התערוכה המרכזית בביאנלה Viva Arte Viva.

ממש כפי שהיא עוסקת בחיים, באמנות חיה ובזמן אמת, הכותרת שטבעה האוצרת כריסטין מאסל מצביעה על העיסוק האובססיבי של האמנות (ושלנו) במוות, בתודעת הזמן החולף לבלי שוב. לעולם לא נוכל לראות הכול, להספיק הכול, לתקן את המעוות. תחושת FOMO (חרדת ההחמצה – Fear Of Missing Out) מעורבת בהשלמה עם אוזלת היד היא מסימני התקופה.

2.

״שמש בגבעון דום״, כותרת התערוכה של גל וינשטיין, שמייצג את ישראל בביאנלה, היא סיסמה מושכת קהל. לא בכדי זכה וינשטיין בעשרות פרסומים, שדירגו את תערוכתו בביתן הישראלי (אוצרת: תמי כץ פרימן) בין המעניינים והפופולריים שבביתני המדינות המציגות השנה – 86 במספר.

בעיסוקו בסוגיית הזמן החולף ובשקיעה עצובה של חלומות נשגבים, וינשטיין נוגע בכמה מהתמות הבולטות אך הבלתי־מוצהרות של הביאנלה. הפסוק המקראי שבו מתחנן יהושע בפני אלוהים שיעצור את הזמן וייתן לו עוד רגע לנצח בקרב, הפך לתמונה שרבים מזדהים איתה. קודם כל התנ״ך: מה יותר מנחם מהידיעה שאנחנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה ונידונה למוות. בני כל עמי העולם מזהים את הפסוקים ומתחברים לתפילה לאל, כל אחד בדרכו ובלשונו, תן לנו עוד קצת זמן. אבל כאמור, עוד לא נולד המניאק – או האל, אם כבר מדברים על זה – שיעצור את הזמן. 

הסיפא של הפסוק – ״ירח בעמק איילון״ – מופיעה בעבודה בתמונת קיר יפהפיה ומדממת, פרסקו מודרני עשוי צמר פלדה מוחלד וחומרים בלתי שגרתיים, המושכים את עיני הקהל וידיו המשתוקקות לגעת כדי להאמין. גם ריחו המזמין של הקפה השחור, הבוץ של ״עמק יזרעאל בלילה״ שהפך למרבץ עובש, מעורר חושים ורגשות מעורבים. עמק יזרעאל, שבשטיחי שדותיו המוריקים סימן את ראשית הקריירה המפוארת של האמן, עומד כאן בניוונו, טובע בחשכת הזמן, הולך ומתעפש.

וינשטיין מתבונן בחלום ובהתפכחות, בגבהות הרוח הישראלית ובאידאות גבורה חקלאיות, שמזמן המירו כל חלקה טובה בנדל״ן מניב. יש בכך הרהור אישי כמו גם אמירה לאומית – לא בהכרח זו ששרת התרבות הייתה רוצה לשאת בראש חוצות. הסטגנציה שפושה במקום שבו המים עומדים והתהליכים תקועים, נוכחת במלוא עליבותה. תמונת נהלל – עוד עבודת עבר של וינשטיין, שכאן הוא מציג מחדש בחצר האחורית של הביתן, מעין שמש עשויה בפסיפס שברים משיש קררה צבעוני – גם היא סימבול לחלום הישראלי המאובן, המנותץ לחלקות פרטיות של עושר ואושר (או שלא). כאן אפשר לגעת בשמש ואפילו להלך עליה, ואולי להיזכר בחטא הגאווה ובאיקרוס, שטס קרוב מדי לשמש.

3.

אן אימהוף, שמייצגת את גרמניה בביאנלה, למדה לעצור את הזמן או לפחות את נשימתם של הצופים, בפרפורמנס רב העוצמה ״פאוסט״, שהיא מציגה בביתן הגרמני. שעה ויותר של ציפייה לתחילתו של המופע (המוצג רק פעם אחת ביום) עוצרת כמעט כליל את התנועה בג׳רדיני ומותירה אותו פארק רפאים. עשרות ביתנים עומדים הכן ומשוועים לצופים שנלכדו בתור לביתן הגרמני, המשתרע לפעמים עד מעבר לביתן הרוסי. הפרפורמנס עצמו תובעני וממושך, בין שעתיים לארבע שעות, ודורש מצופיו לוותר על לא מעט מזמן השהות הכוללת בג׳רדיני.

סביר להניח שאימהוף אינה מצפה שנישאר ונצפה לכל אורך המופע – שאין לו נרטיב והוא בנוי כולו על יכולתם המופלאה של משתתפיו ליצור תמונת עולם מנוכר וקורע לב. להפך. היא אלופה בבניית מתח מצטבר, תפאורת אווירה פתוחה לפרשנות, סערה מטלטלת המותירה את הצופים נטולי קתרזיס, בתחושת ״רגע לפני״ שאינה באה על סיפוקה. איך נחליט מתי לעזוב? הדילמה האישית היא מטרה בפני עצמה, לא פחות מהיופי העז, התחושות הקשות שמעוררת הסביבה הקרה, שמעלה על הדעת בית מטבחיים בפוטנציה או מעבדת שיבוטים חסרת לב. לנו כישראלים יש בונוס מיוחד של אסוציאציות שואה.

יש מי שהדילמה הזו קלה להם יותר מלאחרים והם בורחים החוצה עם התנועות והצלילים הראשונים. יש כאלה שייטמעו כליל בתמונה המסוייטת, במחול ההתניידות של הקהל בחלל וביופיים של השחקנים – צעירים מנותקים, פגיעים וגאים. רגע הם ניצבים מעלינו ורגע זוחלים לרגלינו, הופכים תחת עינינו לגלדיאטורים חדשים, לבני אדם מזן אחר, זר ומוזר – כמו שאיננו רוצים לראות את ילדינו. כמו פאוסט, עולה השאלה בעבור מה אנחנו מוכרים את נשמתנו כיום ובאיזה מחיר.

העובדה שהביתן הגרמני – המציג פרפורמנס שאותו לא יזכו לראות כ־90% מבאי הביאנלה – הוא הזוכה בפרס אריה הזהב לביתן המצטיין השנה, אף היא מעוררת דילמה ושאלות על מהותה של האמנות כיום. נצחיות, ערך מוחלט ועל זמני – Out. זמניות, הרגע החולף והחוויה הבלתי אמצעית, שמיד תתחלף באחרת – In. האם כבר ראינו הכל?

4.

אם תשאלו את דמיאן הירסט התשובה תהיה כנראה ״כן. ראינו, אבל לא כך״. תנו להירסט להראות לכם ״הכל״ מזווית חדשה, ניהיליסטית, שוללת כל מוסכמה ואמת ידועה. תערוכת היחיד שלו Treasures From The Wreck Of The Unbelievable (אוצרות ממצולות הבלתי ייאמן) מושתתת על סיפור מסגרת של ספינה טבועה, שבבטנה התגלה אוצר בלתי ייאמן, הכולל שכיות חמדה מכול קצוות תבל, פאר היצירה האנושית לאורך ההיסטוריה. ובאמת הוא רומז לצופיו: אל תאמינו לשום דבר, בטח לא למה שתראו כאן, בתערוכת הענק המשתרעת על פני שני המוזיאונים של אוסף פרנסואה פינו בוונציה.

הירסט כורך יחד מיתולוגיות וסיפורי אגדה, אמונות טפלות והתחשבנות פרטית עם עולם האמנות, עם הגלריסטים שלו, עם מבקריו, עם אליטיזם ועם טעם רע. הוא מדמה את עצמו באופן אלגורי לאספן ולעבד משוחרר, שופך 65 מיליון דולרים מכספו שלו (אך לא לדאוג, הוא בוודאי כבר החזיר את ההשקעה במכירות) על תערוכת הענק שבה דימוי הספינה הטובעת מתחרה בדימוי של ונציה השוקעת; מצביע על הדקדנס כשהוא ראשון הדקדנטים.

אפשר להאשים את הירסט בגימיק או בשרלטנות, אך אל דאגה הוא כבר עושה את זה בעצמו: ה־Fake News שלו גדול יותר, חזק יותר, קיטשי, מלאכותי ומרשים, עד שנתקשה להחליט אם זה טוב או רע. כי התערוכה של הירסט היא כולה עבודת אמנות אחת טוטאלית, מקצות אצבעותיו של השד הענק נטול הראש, שגובהו כגובה בניין והוא נראה כחזיון בלתי אפשרי, לכוד בין עמודיו הקלאסיים של פלאצו גראסי, ועד לטורסו ורדרד של בובת ברבי ולפני הדוגמנית המושלמות של היפהפיה המתה, המפוסלת בשיש שחור ולבן בפונטה דלה דוגנה.

5.

בתערוכה The Boat Is Leaking, The Captain Lied (הספינה דולפת, הקברניט שיקר) האוצר אודו קיטלמן קיבץ יחד שלושה אמנים בני דורות שונים, מדיסציפלינות שונות, והם מתייחסים לבניין הניאו קלאסי שבו שוכן פונדציונה פראדה כאל בטן ספינה דולפת. אמנית התפאורות אנה ויברוק יוצרת סביבה מתעתעת, המניעה את הצופים בין עשרות דלתות, שכל אחת מהן מובילה לעולם אחר. על רציף היציאה מהבניין לגראנד קנאלה היא מסמנת את הדלתות בהצעה – Remain או Leave, לצאת או להישאר – כלשון ברירת BREXIT שטלטלה את בריטניה השנה. עבודותיו התיעודיות וההומוריסטיות של הקולנוען אלכסנדר קלוגה מעשרות שנות קריירה, מציגות היסטוריות אלטרנטיביות והוא עצמו מתייחס למדיום הקולנועי כאמצעי אולטימטיבי לתיעוד מצד אחד ולמניפולציה של המידע מצד שני.

לצד שניהם עבודותיו של תומס דימנד יוצרות עולם מדומה של אידיליות וסכנות. אחת מהן, עבודת מפתח בתערוכה (Pacific Sun, שנמצאת גם באוסף מוזיאון ישראל) מתארת את מחול הרהיטים באולם אוכל ריק מיושביו בבטנה של ספינה טובעת. אמן אורח מפתיע בתערוכה הוא לאונרד כהן, ששורה משירו Everybody Knows העניקה לה את כותרתה. השיר שיצא באלבום מ־1987 הופך כאן למעין נבואה קודרת בדיעבד, וקולו מצמרר עוד יותר בידיעה שהיא נפתחה חודשים אחדים לאחר מותו.

6.

את הקונספט של אמנות פעולה בת חלוף מדגיש בעבודתו ארווין וורם, המציג בביתן האוסטרי. מזה 20 שנה וורם יוצר סדרה מתפתחת והולכת של ״פסלים בני דקה אחת״. הוא מציב בחלל חפצים יום־יומיים, שימושיים יותר ופחות, ומצמיד להם הוראות שימוש מפתיעות. במסורת אמנות הרדי־מייד וורם מוציא דבר מהקשרו ויוצר סיטואציות ותמונות אבסורדיות, שבהן הצופים משמשים שחקנים ראשיים – בלעדיהם העבודה אינה מתקיימת. כפראפרזה על שאלת העץ הנופל ביער או על עבודת האמנות שאין לה קהל – כאן העבודה צריכה קהל לא רק כדי להיראות, אלא כדי להיעשות מלכתחילה.

אל מול פסלי הדקה־אחת של וורם, על רוח הרדי־מייד מהסיקסטיז השורה עליהם, עבודותיה של בריגיטה קוואנץ, שותפתו לביתן האוסטרי, עוסקות באין־סוף ומעבר לו – שוב שאלה של זמן, הפעם בשרבוטי ניאון ומראה. קוואנץ מציגה אמיתות קטנות ומרתקות באזכור תאריכים – מתי באו לעולם מנוע החיפוש גוגל? ויקיפדיה? האייפון? (תשובה: הרבה יותר מאוחר ממה שחשבתם).

7.

בתערוכה המרכזית (בארסנלה) מציג האמן האמריקאי צ׳רלס אטלס 44 שקיעות שמש, מלוות בספירה לאחור ובטקסט אישי־פוליטי של מלכת דראג ניו יורקית, המתארת את הפרדוקס של התקופה – פוסט ממשל אובמה שעורר כל כך הרבה תקוות לעתיד. אמריקה של טראמפ, שחוזרת להיות גדולה כרצונו, ובה הכול פתוח והרשות נתונה, אך המציאות הכלכלית־חברתית־מעמדית מחזירה את מרבית בני האדם לאחור במירוץ הישרדותי, אם אינם נמנים על השכבה הצרה, הלבנה, השבעה, השמרנית. אטלס, שבעבר היה שותפו ליצירה של הכוריאוגרף מרס קנינגהאם, מעביר לוונציה את עבודתו ״Kiss The Day Goodbye״ ובה שקיעה לאין קץ מבשרת את הקץ, ממש כמו השמש בגבעון של גל וינשטיין.

8.

תחושת הזמן היא סובייקטיבית. את זה מוכיחה גם עבודתו של לי וון בביתן של דרום קוריאה, שמציג שעונים אישיים לאנשים שונים בעולם. כל שעון מודד את הזמן הנדרש לאדם כלשהו להשיג ארוחה חמה. איך עובר הזמן שלך אם את מנכ״לית חברת היי־טק בינלאומית או אם את ילדה רעבה בבנגלדש? אם אתה אמן בדרום קוריאה או פועל כפייה במכרה באפריקה? יש כאלה שמשלימים את סיבוב המחוגים בשניות ספורות ויש כאלה שבעבורם הזמן לא עובר.

כותרת הביאנלה ״ויוה ארטה ויוה״ מתריסה אל מול המלנכוליה העולה מהעבודות וה״ממנטו מורי״ (זכרון המוות) השורה על הכול בוונציה. עיר פרדוקסלית: מפוארת ומתפוררת, מעייפת ונהנתנית; מכניסת אורחים, המתקיימת בזכות זרם התיירים הבלתי פוסק, אך גם כועסת עליהם ומאשימה אותם בהרס המואץ שלה. גם האמנות היא אורחת חולפת בעיר, ודמיאן הירסט כבר מתכנן בוודאי את היעד לשערורייה הבאה.

The post זמן אמת, שמונה הערות על הביאנלה בוונציה appeared first on מגזין פורטפוליו.

מה מעשיך בימים אלה?

בימים אלה אני עובד על תערוכת יחיד במוזיאון חיפה, שתיפתח בנובמבר ועל תערוכת היחיד במוזיאון תל אביב, שתיפתח בנובמבר 2018 כחלק מזכייתי בפרס רפפורט לאמן צעיר 2017. בין לבין תהיינה תערוכות קבוצתיות בניו יורק ובלוס אנג׳לס. כחלק מהפרקטיקה האמנותית אני מקדם שיתופי פעולה עם פלחי אוכלוסיה ואמנים נוספים, ומוסדות שקשורים אליהם. כך למשל, שיתוף הפעולה עם האמן דב אור־נר, קולקטיב הסריגה קוצ׳ינטה, והארגון Remember The Women.

באיזה יריד הצגת ומה החוויה המשמעותית שלקחת משם?

הצגתי בצבע טרי 2. מאז ייצגתי את Ronald Feldman Gallery ביריד Seven שנוצר ע״י שבע גלריות פרוגרסיביות בלונדון וניו יורק, כמקבילה אלטרנטיבית לFrieze בניו יורק, הצגתי שם את ״ירח דם״. ועוד פעמיים ביריד Moving Image (עם גלריה רונלד פלדמן) בלונדון ובניו יורק. החוויה להציג ביריד היא אמביוולנטית עבורי, ואני מניח עבור אמנים רבים. מצד אחד נהנים מחשיפה לקהל נרחב, ומצד שני העבודות מקבלות ייצוג אותנטי מוגבל, במסגרת האילוצים של תנאי התצוגה.

מה היית ממליץ לאמן צעיר?

העצה הכי טובה שאני יכול לחשוב עליה בהקשר זה היא – תהיו עצמכם, והשתדלו לקחת את הקונטקסט של יריד מסחרי בפרופורציה ולא לתת לרצון למכור להשפיע על אופי או איכות העבודות. אני רוצה להאמין שהאמנות יוצרת את השוק – ולא להיפך.

עם מי (מכל האמנים שבעולם) היית רוצה להציג תערוכה זוגית, ולמה?

במובן מסויים הגשמתי פנטזיה כזו – תערוכה זוגית (ושיתוף פעולה מתמשך) עם האמן דב אור־נר, בן 90, מחלוצי האמנות המושגית בארץ, רדיקל חופשי וניצול שואה. אמנותו של דב היא מאוד ורסטילית, ודרך פעולתו היא חופשית אך מחוייבת – הוא משלב בין תודעה קולקטיבית אוניברסלית עמוקה לביטוי אינדיווידואלי בלתי מתפשר. דב הוא מבחינתי מנטור וחבר יקר.

The post עשור לחממת האמנים צבע טרי // גיל יפמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

מה מעשייך בימים אלה?

עובדת על תערוכה שתהיה בינואר במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב CCA. אציג בתערוכה עבודת וידאו ורישומים המבוססים על סיפורי־עם שאספתי במשך שנתיים מפליטים מאריתראה וסודן החיים בישראל. בנוסף יוצא גם ספר עם 18 מהסיפורים בארבע שפות: טיגרינית, ערבית, עברית ואנגלית. ויש גם אודיו בוק עם חלק מהסיפורים.

באיזה יריד הצגת ומה החוויה המשמעותית שלקחת משם?

השתתפתי ביריד של 2012 בחממה וב־2013 בתערוכת יחיד. כשעבדתי על תערוכת היחיד חשבתי על היריד כמקום שיש בו הרבה התרחשות והרבה עבודות אמנות, ואיך אוכל לבלוט בתוך כל זה. יצרתי שלוש סדרות רישום לשלושה קירות ,שאחת מהן ״לילות ירוקים״ הייתה סדרת רישומי מסגדים בירוק זוהר, כמעין שלט חוצות שנועד למשוך אליו קהל.

מה היית ממליצה לאמן צעיר?

אורך רוח.

עם מי (מכל האמנים שבעולם) היית רוצה להציג תערוכה זוגית, ולמה?

עם ואיל שאוקי. לספר סיפורים של אחרים.

The post עשור לחממת האמנים צבע טרי // אלהם רוקני appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתערוכה ״שלמה כהן מסביר פנים״ יוצגו כ־100 עבודות. על קירות הגלריה יוצגו 50 הדפסי קריקטורות של פוליטיקאים מכהנים ופוליטיקאים בעבר: נשיאים, שרים, חברי כנסת וראשי ערים, מכל גווני הקשת הפוליטית, ו־50 קריקטורות של ידוענים ואישי ציבור בהקרנה על מסך. הקריקטורה היומית תוקרן אף היא מידי יום על מסך זה ותתווסף למקבץ.

יורם א. שמיר, אוצר התערוכה: ״הקריקטורות היומיות של שלמה כהן ב׳ישראל היום׳ חשופות לקהל רחב מאוד, אך הוא אינו מכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר. בדרך כלל יש בקריקטורה שני רבדים: את הראשון אפשר לתפוס בהסתכלות מהירה; את הרובד העמוק יותר יש לפענח בהתבוננות ארוכה יותר. השפה שבה משתמש כהן היא עברית גבוהה עם איזכורים לתנ״ך. הסמלים הוויזואליים לקוחים לעיתים מתרבויות זרות ומוכרים רק לישראלים ששהו בחוץ לארץ או צורכים עיתונות זרה.

״לרשות הפורטרט הסטירי אין את אותם האמצעים שבהם משתמש הקריקטוריסט; אין דמויות אחדות, אין דיאלוג ביניהן, אין סביבה שבה נמצא האדם המצויר. לפני האמן עומדים ארבעה אתגרים: הראשון – לעצב דמות הניתנת לזיהוי; השני – להראות תכונות אופי כפי שמאבחן האמן;, השלישי – להציג את הפורטרט בקונטקסט עכשווי־פוליטי, חברתי או תרבותי; והרביעי – לגרום לנו לצחוק או לפחות, לחייך.

המסלול המקביל לקריירה האמנותית של שלמה כהן הוא הים – הוא צולל, חוקר אתרי צלילה ואניות טבועות, ממפה, מצלם, מאייר, כותב ומפיק ספרים על נושאים ימיים. התוצאה היא שמטאפורות רבות בקריקטורות שלו לקוחות מן הים ולא כולן נהירות לבני היבשה״.

שלמה כהן, יליד 1943 ישראל, למד עיצוב גרפי בבצלאל. במקביל לעבודתו כמעצב גרפי ומאייר, ולכתיבת ספריו על אתרי הצלילה ברחבי העולם, פרסם בקביעות את עבודותיו בעיתונות הישראלית. בין השנים 1977-2007 הופיעו הקריקטורות שלו, רובן פורטרטים, ברוב העיתונים ביניהם: ״העולם הזה״, ״מוניטין״, ״כספים״, ״חדשות״ (מדור קבוע), ״מעריב״ (מדור קבוע), ״גלובס״ (מדור קבוע), ״ידיעות אחרונות״, ״ידיעות תקשורת״ (מדור קבוע).

פתיחה חגיגית: 25.10.17 בשעה 17:30
שיח גלריה והרצאה של האמן בנושא יצירתיות בהעברת מסרים, בשיתוף שבוע היזמות בחיפה, יתקיימו ביום ראשון 19.11.17 בשעה 14:00
הגנים 21, המושבה הגרמנית חיפה
א׳-ה׳ 10.00-18.00; ו׳ 10.00-14.00

The post שלמה כהן מסביר פנים בוויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

התכנית ללימודי תעודה בבית בנימיני היא תכנית תלת שנתית המאפשרת לסטודנטים הלוקחים בה חלק להפוך את העשייה בחומר למרכזית ומשמעותית עבורם בתהליכי יצירה, הוראה וניהול סטודיו עצמאי. בתערוכה מציגות בוגרות המחזור הראשון של התכנית: אורית אריאב, רומי זמל, לנה שפיר, רותי אליסון, זהבה סבן, סמדר אפרת ואריפילי צבדרי כל אחת מהבוגרות מציגה עבודה המסכמת מחקר אישי וחומרי שנמשך שנה במקביל ללימודים בבית בנימיני.

מלגת ״סטודיו ראשון״ בבית בנימיני מוענקת בכל שנה לשלושה בוגרי תואר ראשון באקדמיה העוסקים בעיקר בחומר הקרמי. שנת המלגה מאפשרת לזוכים לגשר בין סיום הלימודים ותחילתה של דרך מקצועית בוגרת. בתערוכה יוצגו עבודות קדרות שנעשו על ידי נדב ראוכוורגר, ומעין בן יונה, בוגרי המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל ושי ג׳רסי בוגרת המחלקה לקרמיקה בתל חי, לאורך שנת המלגה בבית בנימיני.

גם השנה, כמו בשנים האחרונות אנו מציגות מקבץ מרשים של עבודות הסטודנטים שלנו מהקורסים והסדנאות השונים במהלך שנת הלימודים וסמסטר הקיץ, בתערוכת הסטודנטים השנתית של בית הספר לאמנות הקרמיקה בבית בנימיני. בתערוכה מוצגות עבודות קדרות, בניית יד ופיסול פיגורטיבי, כמו גם עבודות העוסקות בפני שטח, צבע, תאורה, פורצלן עיצוב קרמי והדפס.

ולבסוף, השנה בתכנית ״שהות אמן״ אירחנו את האמנית הגרמניה, Nina Victoria Naussed שעבדה בסטודיו לאורך חודשיים ושילבה את תחומי העבודה שלה במחקר שעסק בשפה היידית, בארכיטקטורה מקומית ובתרבות הישראלית, כפי שהשתקפה בעיניה במהלך שהות של חודשיים בבית בנימיני. בתערוכה מוצגים מבנים שנבנו בהשראת הביקור בישראל ומשלבים בין הישן לחדש, פנים וחוץ, השפעות יהודיות וערביות, באוהאוס ועוד.

בתערוכה יוצגו גם עבודות הפורצלן של Avi Amesbury, אומנית אוסטרלית שנמצאת בימים אלו בתכנית ״שהות אמן״ בבית בנימיני. איימסבורי חוקרת בעבודתה מרחבים טבעיים ואורגניים אל מול מרחבים מעשה ידי אדם ומציגה בנוסף לעבודותיה גם את המחקר הגיאולוגי/חומרי שהיא מנהלת בימים אלה בבית בנימיני. איימסבורי אספה חרסיות ממקומות שונים בישראל, ערבבה אותן עם חומרים קרמים שונים ופיתחה שטח הקשורים למקום, מחקרים דומים היא עורכת באוסטרליה עם אדמות מקומיות לקראת תערוכת יחיד שתקיים בעתיד הקרוב. איימסבורי עובדת בסדנה במקביל לתערוכה וניתן לראות את המחקר ואת דרך עבודתה בביקור במקום.

בית בנימיני, רח׳ העמל 17 תל אביב
ב׳-ה׳: 11-19, שישי-שבת: 11-14

The post תוצרת בית – בית הספר יוצא לגלריה בבית בנימיני appeared first on מגזין פורטפוליו.

מה מעשיך בימים אלה?

בימים אלה אני עובד על עבודה חדשה ליריד האמנות ARTISSIMA בטורינו ומציג שם עבודה חדשה שנעשתה במיוחד ליריד.

באיזה יריד הצגת ומה החוויה המשמעותית שלקחת משם?

השתתפתי בצבע טרי 8 והצגתי מגוון עבודות צילום גדולות. החוויה הענקית והמשמעותית ביותר בשבילי הייתה כמובן הזכייה בפרס הפטיש, עם העבודה AVIA (המוצגת כאן) וההבנה שבסופו של דבר אם עובדים קשה זוכים להכרה.

מה היית ממליץ לאמן צעיר?

המזל בא למתמידים.

עם מי (מכל האמנים שבעולם) היית רוצה להציג תערוכה זוגית, ולמה?

הייתי רוצה להציג עם גורדון מאטה קלארק, הוא השפיע עלי המון. דרך החשיבה והעשייה שלו מאתגרת את העין ואת המחשבה על חלל צילום ואדריכלות.

The post עשור לחממת האמנים צבע טרי // מארק ישאייב appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה ״ז׳ה טם: רונית אלקבץ״ שתיפתח ב־28.11 במוזיאון העיצוב חולון, תזמין את המבקרים אל חלום צלול בחייה של רונית אלקבץ – גיבורת התרבות הישראלית והבין־לאומית, השחקנית והבימאית, מוזה ואייקון האופנה – באמצעות דיאלוג יוצא דופן בין עולם הקולנוע, האמנות, העשייה החברתית ועולמות הלבוש והאופנה. בתערוכה יוצגו כ־200 פריטי אופנה, אביזרים ותכשיטים שנאספו בקפידה במשך ארבעה עשורים, משמלות קוטור של מעצבי על ישראליים ובין־לאומיים, דרך תלבושות של דמויות שגילמה בסרטים, ועד שמלות כלה שישחזרו את התחנות החשובות בחייה, לצד הקרנות וידאו ארט וסאונד המשלבים צילומים וחומרי ארכיון עוצרי נשימה.

אלקבץ (2016-1964), גיבורת תרבות ישראלית ובין־לאומית, הייתה יוצרת, שחקנית, תסריטאית ובמאית, לוחמת צדק פמיניסטית שפעלה למען הנשים בישראל. ביצירתה היא חיברה בדרכה הייחודית בין האמנויות השונות, בין מזרח ומערב, בין הפריפריה למרכז, בין ישראל לעולם, ובראה דמויות שנחקקו ושינו את התודעה התרבותית.

אלקבץ הייתה גם אייקון אופנה, אוטוריטה בלתי מעורערת שדמותה הילכה קסם על הנוכחים בה – מושא הערצה ומוזה לאמנים ויוצרים. סיפורה נפרש בין באר שבע, קריית ים, תל אביב, פריז ומוגדור שבמרוקו. יכולתה הבלתי נשכחת לעצב חלומות, זהות ועוצמה דרך הבד, הייתה ועודנה השראה ומקור כוח לנשים באשר הן ולנשים מזרחיות בפרט. בין אם על המסך, הבמה או השטיח האדום, האירה אלקבץ באור נגוהות את האחרת, השונה ואת השוליים.

אלקבץ הותירה אחריה עולם שלם ונצחי של דמויות, והופעות ציבוריות בלתי נשכחות שתוכננו בקפידה ולפרטי פרטים. ארון הבגדים שלה שיוצג לראשונה בתערוכה, ובו מאות פריטים שאספה ויצרה בעצמה, הוא ארכיון היסטורי, נכס שערכו לא יסולא בפז. אלקבץ הייתה מעורבת בכל פרט בהלבשת הדמויות שלה, יצרה סקיצות בעצמה ביומנים אישיים, ותכננה בדקדקנות כל אנסמבל לבוש – מהתכשיטים ועד הנעליים, השיער והאיפור שהיו חלק בלתי נפרד מהופעתה האייקונית.

התערוכה, שתיפתח ב־28.11, תזמין את הצופה למסע בחייה דרך דיאלוג ראשון מסוגו בישראל בין עולם האופנה והקולנוע, הצצה ייחודית לאוסף פריטי הלבוש, התכשיטים והאביזרים שאספה במשך שנים – לצד הקרנות וידאו ארט וסאונד, וצילומים עוצרי נשימה. כ־90 מערכות לבוש יוצגו בתערוכה יסמנו פסגות מהקריירה הענפה של אלקבץ: משנות ה־80 שבהן עבדה כדוגמנית ומוזה של מעצבי אופנה, דרך נסיקתה כשחקנית, ועד ביסוס מעמדה גם כיוצרת בתעשיית הקולנוע העולמית לצד אחיה שלומי אלקבץ. בתערוכה יוצגו תלבושות קולנוע, שמלות קוטור ושטיח אדום של מעצבי על בינלאומיים וישראליים כגון אלבר אלבז, כריסטיאן לקרואה, ויקטור בלאיש, יניב פרסי, גדעון אוברזון, ישראל טגורי, ועוד, לצד אביזרים ותכשיטים, יצירות אמנות, צילומים, טקסטים, סקיצות, תסריטים ויצירות המופת הנצחיות שהותירה אחריה אלקבץ.

מערכות הלבוש בתערוכה ישחזרו את התחנות החשובות בחייה והתפקידים שנחרטו בזיכרון – מאושרה ב״המיועד״, תפקידה הקולנועי הראשון, דרך ״חתונה מאוחרת״, ״ביקור התזמורת״, תפקידים שבהם כיכבה בקולנוע הצרפתי, ועד ויויאן אמסלם מהטרילוגיה עטורת הפרסים שיצרה עם שלומי אלקבץ. לצד אלה יוצגו רגעים מכוננים בחייה המקצועיים והאישיים.

לצד עיצוב וקולנוע התערוכה תעסוק בנושאים כמו אמנות, היסטוריה, פמיניזם, אקטיביזם חברתי, מוצא אתני, פריפריה, מגדר, הגירה, זהות, רוחניות, תשוקה ואהבה לחיים, תשזור אותם יחד ותגלה אותם מבעד לבד: בין אם בבגדיה של אלקבץ ובין אם בדמותה הבלתי נשכחת על מסך הבד.

אוצרת התערוכה, יערה קידר, היא היסטוריונית אופנה ומרצה באוניברסיטת ניו יורק (NYU). יוצר הקונספט והמנהל האמנותי של התערוכה – שלומי אלקבץ, אחיה של רונית – היה שותפהּ ליצירה הקולנועית טרילוגיית ויויאן אמסלם והוא משמש כמנהלה האמנותי של התערוכה. בעלה של אלקבץ, אבנר ישר, מחשובי האדריכלים בישראל ושותפו של רון ארד, לוקח חלק בעיצוב חלל התערוכה.

טובי היוצרים בישראל נרתמו ליצירת התערוכה, שבמרכזה שיתופי פעולה אמנותיים, בין השאר עם מעצב האופנה ויקטור בלאיש האחראי על פיסול האופנה בתערוכה, המעצבים יניב פרסי, בטי אלדד, סמדר עזריאל, רונן לוין, האמן דוד עדיקא, מעצב הפסקול איציק כהן, העורך לב גולצר.

The post רונית אלקבץ במוזיאון העיצוב חולון appeared first on מגזין פורטפוליו.

המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס פותח את עונת 2017-2018 עם שתי תערוכות. רץ לצייר לחבר׳ה היא תערוכת מחווה לניסים (נוסקו) חזקיהו, שגדל להיות קריקטוריסט והפך את עיסוקו למפעל חייו. תרומתו לתחום בקריקטורה הישראלית משמעותית ביותר וקשה לדמיין איך היה נראה תחום זה בישראל ללא פעילותו הרב גונית.

נוסקו, שגדל בילדותו בחולון, הוא מאייר פעיל מאז שנות ה־70 אך גם משמש כיזם בתחום הקריקטורה ונחשב אחרי עשרות שנים של פעילות, כ״ראש השבט״ של קהילת הקריקטוריסטים הישראלית. תחנות חייו האישיות נפגשות בצמתים מרתקים עם המאיירים החשובים הפעילים בתחום כזאב ופרידל שטרן דרך דור הביניים ועד לדור הצעיר של ימינו. בתערוכה ייוצגו עבודות מתחנות חייו ובכך מתאפשר מבט רטרוספקטיבי של עולם הקריקטורה והקומיקס הישראלי.

האירוע המשמעותי בחייו האישיים והמקצועיים היה בשנת 1975, בהיותו בן 13, כשפגש בקריקטוריסט זאב (יעקב פרקש). בין השניים נרקמה ידידות שהפכה את זאב לחונך של נוסקו. קשר זה עיצב את דמותו וזהותו המקצועית. לאורך תחנות חייו הקפיד להנכיח את עולם הקריקטורה והקומיקס בכל מקום שאליו הגיע: בגיל תיכון פרסם קריקטורות בירחון לתלמידי בית הספר החולוני ״קוגל״, וב״מעריב לנוער״ והיה הראשון שפרסם קריקטורה פוליטית שבועית בעיתון נוער.

עם גיוסו לצבא ליחידת הנדסה קרבית, ערך ואייר את הביטאון הגדודי ״מוקש חי״ ומאוחר יותר היה מאייר ורכז מערכת בעיתון ״במחנה״. כשהשתחרר פנה ללימודי עיצוב גרפי ב״בצלאל״, ובמקביל עסק באיור לביטאון הסטודנטים של אוניברסיטת ירושלים, ל״פי האתון״, מדור הילדים ״מעריב סופשבוע״ (של ״הגדולים״ הפעם), המקומון הירושלמי של ״ג׳רוזלם פוסט״ ו״להיטון״ הפופולרי. משם התגלגל לעבוד כעורך גרפי לשבועון הילדים והנוער הדתי ״אותיות״ בעריכת העיתונאי אורי אורבך ז״ל שבו החל לפרסם מדורי קומיקס ברוח הדת היהודית, כשהוא מצרף אליו את חברו לספסל הלימודים, אורי פינק.

עוד עבד כמעצב גרפי במגזין ״אוטו״ וכמאייר ב״מוניטין״, ״פשוש״ ו״העולם הזה״. באמצע שנות ה־90 פרסם במשך כמה שנים קריקטורה כלכלית במוסף ״ממון״ של ״ידיעות אחרונות״, ערך ואייר (יחד עם מושיק לין) מדור פוליטי סטירי ב״מעריב״ בשם ״כניסה אחורית״. הוא גם הרוח החיה מאחורי הקמת מגזין ״שפיץ״ – עיתון תא הקריקטוריסטים הישראלי שהוציא לאור עד היום 32 גיליונות המהווים את התיעוד החשוב ביותר של סצנת הקריקטורה בישראל.

בשנת 1992, הקים את איגוד הקריקטוריסטים הישראלים, מהלך ששינה את פני שדה הקריקטורה בארץ. הוא שימש כיושב הראש של האיגוד כ־11 שנה. הקמת האיגוד היתה אחת הסיבות להקמת המוזיאון לקריקטורה וקומיקס בחולון ונוסקו ליווה אותו כבר בצעדיו הראשונים. כיום משמש נוסקו כמנהלו האמנותי של ״אנימקס״ – פסטיבל הקומיקס, אנימציה וקריקטורה בסינמטק תל אביב זו השנה ה־17, ובמקביל מוציא לאור מגזין סאטירה נשכני בשם ל״פרה דוקס״.

״אקשן, מציירים!״, תערוכתה של דורית מיה גור, תציג עבודות של היוצרת שבסגנון מלא כוח ותנועה עוסקת מזווית מיוחדת בתחום שנחשב למעוז הגבריות. התערוכה שאוצרת מיכל פז־קלפ מוקדשת ליוצרת לדורית מיה גור שנוכחותה לצד אמני קומיקס גברים בולטת בזירה המקומית. השילוב בין הווייתה הישראלית לסגנון הציור האמריקני המובהק שלה עומד בבסיסו של קומיקס מלא חיים, הסוחף את הקוראים לתוך הרפתקאות מסעירות ומציתות דמיון.

מיה גור מפליאה לצייר גיבורי־על כל־יכולים, אך מעדיפה ביצירתה המקורית להתמקד באנטי־גיבורים; דווקא אנשי השוליים הם שמעניינים אותה. ״גבורה,״ היא אומרת, ״היא האומץ להיות אינדיבידואל ולא חלק מהעדר״, ואכן, הגיבורים הראשיים בשתי סדרות הקומיקס שיצרה, פלאפלמן והסייר העשירי, צומחים דווקא מתוך כאב וכישלון ומאופיינים יותר מכול באנושיות, בטוב לב ובאומץ, ולא ביכולות גופניות אגדיות.

היא מביאה לזירה המקומית טכניקות ותפישות השמורות לעולם הקומיקס האמריקני המקצועי. בעבודותיה יש ירידה רבה לפרטים ועיסוק מעמיק בגוף האדם ובדרכי פעולתו. לצד דיוקנאות ורישומי פנים רגישים, בולטות במיוחד סצנות הפעולה הקולנועיות שהיא בוראת. היא מקפידה על תכנון מדוקדק, על סצנות ארוכות ומפורטות של תנועה אותנטית, על שימוש רב בתמונות תקריב ועל התמקדות בזוויות מוקצנות וברגעי שיא של תנועה.

התערוכה מציגה טעימות מעולם הדימויים העשיר של מיה גור ומיכולותיה הווירטואוזיות להציג תנועה ופעולה במדיום הדו־ממדי, ומדגימה את השילוב שמציעה היוצרת בין ציורים אנרגטיים ומלאי תנועה לסיפורים רגישים עם גיבורים אנושיים ומעוררי הזדהות – שילוב המאפשר לקוראים לצלול לתוך חוויה מסעירה ומתגמלת. כמו כן התערוכה עוקבת אחר תהליכי העבודה על סדרות כגון פלאפלמן, שהייתה לאחת מסדרות הקומיקס הישראליות המצליחות ביותר, והסייר העשירי – סדרתה החדשה לצעירים.

המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס (רח׳ חיים וייצמן 61, חולון)
נעילה: 10.3.18

The post ניסים (נוסקו) חזקיהו ודורית מיה גור במוזיאון הקומיקס appeared first on מגזין פורטפוליו.

שבוע האיור יתקיים זו הפעם הרביעית ברחבי העיר תל־אביב-יפו, וייערך כבכל שנה לאורך עשרה ימים ושני סופי שבוע עד ליום שבת 25 בנובמבר. השנה יכלול שבוע האיור 60 תערוכות (רובן ככולן חדשות ומקוריות ונוצרו במיוחד לשבוע האיור), בהן ייקחו חלק כ־500 מאיירים ואמנים ישראליים. התערוכות יוצגו בחללי תרבות ואמנות, גלריות שיתופיות, מוזאונים ומקומות בילוי ברחבי העיר, החל מיפו העתיקה ונמל יפו בדרום העיר; דרך קריית המלאכה, שדרות רוטשילד ומרכז העיר; ועד למוזאון ארץ ישראל ומרכז קהילתי רוזין בצפון העיר. מרבית האירועים פתוחים לקהל הרחב ללא תשלום.

לצד התערוכות, בשנה זו ולראשונה יפעל מרכז מבקרים במלון אברהם הוסטל, שבו יתקיימו מגוון פעילויות: חברת Wix תקים קיר איור ייחודי שיזמין את הקהל לאייר, לצבוע, לצייר וליצור את העיר שלו; יתקיים מופע מוזיקה עם איור ״חי״ על הבמה של היוצרת דאנה איבגי בשיתוף פעולה חד פעמי עם המאייר ובימאי הקולנוע מיכאל (מיש) רוזנוב; מסיבת שישי בצהרים עם הדיג׳ייז של BPM, פסטיבל האנימציה ״לופ דה לופ״ ומסיבת החלפת ספרי איור, קומיקס, אמנות ועיצוב; מבחר פרויקטי גמר שאיירו בוגרי המחלקות לתקשורת חזותית לשנת 2017 בפורמטים מיוחדים יוצגו לצד תערוכה קבוצתית בשיתוף הוצאת כנרת־זמורה־דביר לרגל הוצאה עתידית מחודשת של שיר הסיפור הקלאסי מאת מרים ילן שטקליס – ״עת גור נרדם״; יוקם ״אפטרסקול״, בית ספר פופ־אפ למאיירים שיקיים סדנאות וכיתות אמן על ידי מיטב המרצים ומאיירים בארץ. בנוסף במהלך שבוע איור יתקיימו סיורים מודרכים שיועברו על ידי צוות המדריכים המיומן והמקצועי של Talking Art בתערוכות השונות.

שבוע האיור, שהפך למסורת ויצר פלטפורמה לתצוגת איור שלא הייתה קיימת בעבר, ממשיך ומרחיב גם השנה את פעילותו. כך, ריכוז מיוחד של תערוכות יתקיים השנה בדרום העיר באזור יפו העתיקה, נמל יפו ושוק הפשפשים. 17 תערוכות יוצגו שם בסך הכל, ביניהן: תערוכה שתציג את מיטב העבודות של תערוכות שבוע האיור 2017 במקום אחד ב־60 תיבות אור במרחב הציבורי של סמטאות יפו העתיקה; פרשנויות מאוירות לעולם הימי ולדמותו של המלח; מיטב האיורים של מגזין הילדים ״אדם צעיר״; מפגשים בין מאיירים לאדריכלים, צלמים ומעצבי פנים; דיוקנות מאוירים של ידוענים ישראלים; מפות של שכונות העיר שאוירו מחדש; ביקור מאויר ב״פלשתינה של היום״ בהשראת כרזות התיירות של פעם; ועוד.

גם השנה יהיה אפשר למצוא בין המציגים מאיירים וותיקים וצעירים כאחד, אקדמיות מובילות לצד התאגדויות עצמאיות של מאיירים, תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, שיציגו בין השאר: עבודות של מאיירים שהצטרפו לשיעורי גאגא, יוגה, פילאטיס ועוד, ותיעדו מתיחה, סאונד, נשימה וריקוד; שיחה חזותית בין איור לצילום; אמנים שעושים שימוש בפורמט הגרפי של פריסת דימויים בסדר רציף; איור באמצעות פלסטלינה; שילוב בין עולם האיור לפרקטיקות פרפורמטיביות; איורים שנדחו על ידי לקוחות משלל גופים ומוסדות תרבות ישראלים; אירוע פרפורמנס לילי של איור בלייב; פרשנות של 40 אמנים לשירה תל־אביבית מקורית על גבי בקבוקי ליקרים; תערוכת אמנות בת־השגה בנושא עתיד, עתידות ועתידנות; עיבוד עברי ואיורים עכשוויים לאגדות עם רוסיות; יצירה משותפת בנושא מגדר; מאות מזרוני יוגה שיצרו פאזל של 500 חלומות המתארים את עתידה של מדינת ישראל בשנת 2048; איורים מעוררי חיים ותנועה באתרי המועצה לשימור אתרים; וישראל מצפון עד דרום בתערוכת יחיד, עם עצירות בערים, בתחנות דלק ובצדי הכביש.

כבכל שנה יוצגו האירועים, התערוכות והפעילויות השונות באתר שבוע האיור, שעוצב ונבנה על ידי סטודיו Wix – בשיתוף המאייר איתן אלוא (חברת Monkey Business), שאייר את תדמית שבוע האיור. הקהל הרחב מוזמן להתעדכן בזמן אמת במועדי האירועים, המפגשים והסדנאות בשל שינויים ותוספות שצפויים להתרחש בזמן אמת).

פרטים מלאים ועדכונים באתר שבוע האיור: illustrationweek.co.il

The post שבוע האיור 2017 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מה מעשיך בימים אלה?

בימים אלה אני עובד במרץ לקראת תערוכת היחיד שצפויה לי ביוני 2018 במוזיאון תל אביב.

באיזה יריד הצגת ומה החוויה המשמעותית שלקחת משם?

השתתפתי ביריד הראשון של צבע טרי. זו היתה למעשה הפעם הראשונה שהצגתי בחוץ ממש עם תום לימודי. תחושת הביטחון שקיבלתי ואמונה במה שאני עושה התעצמה בעקבות היריד וזהו אחד הדברים החשובים שלקחתי ממנו.

מה היית ממליץ לאמן צעיר?

הייתי מייעץ לכל אמן בתחילת דרכו לדבוק בעשייה, לא לנסות למצוא חן ולא לנסות להיות אופנתי. והכי חשוב, לא להתפשר גם כשהפיתויים מגיעים, והם מגיעים.

עם מי (מכל האמנים שבעולם) היית רוצה להציג תערוכה זוגית?

היתי שמח להעלות את רמברנדט מהמתים ולהציג איתו תערוכה משותפת. הוא הצייר הראשון שפגשתי בתחילת דרכי והוא נמצא איתי בכל ציור שאני מצייר.

The post עשור לחממת האמנים צבע טרי // מתן בן כנען appeared first on מגזין פורטפוליו.

עונת התערוכות 2017/18 בגלריה לצילום ע״ש מורל דרפלר בוויצו חיפה תיפתח עם תערוכה של ענת עופרי, בוגרת ותיקה של המחלקה. עופרי מצלמת תחת משמעת ומסורת הצילום הקלאסי של אמצע המאה ה־20. צילומיה ממעיטים באינפורמציה (לרוב כשפני השטח הם שחור ולבן) ומייצרים בימה למחזה מנותק ממציאות קונקרטית.

עמית זולר, ראש המחלקה לצילום ואוצר התערוכה:

מפגש אקראי בקיר שחור, חשמונאים או קרליבך בתל אביב, נקודת פתיחה. הולכים ושבים מול הקיר חודרים באחת אל חלל תיאטרון, מנתקים עצמם ממקום קונקרטי. הקיר איננו מסך או רקע, הוא היה בולען. הוא לא מתיימר לברוא מציאות אלטרנטיבית לרחוב שפעם היה שוק ואחר כך אתר בנייה והיום קניון, הוא מוחק את הקיים מבלי להציע חלופה (מפה משובצת אפור לבן אפור לבן, כמו שהפוטושופ מציע). שלא כמו אירווינג פן שמעתיק את מרחב הצילום שלו אל מחוזות אקזוטיים, ובכך מציב את המצולם על מרבד קסמים שמעתיק אותו אל חלל צילום ניו יורקי. שלא כמו ריצ׳רד אבדון שמייצר ריק דומה (In the American West) אך מציב ומביים את הנקרה בדרכו.

שלא כמו רינקה דייקסטרה ותומס ראף, שלא כמו פיליפ לורקה, ענת עופרי אינה מייצרת מהלך טכני מנתק, אינה מתערבת. הניתוק היה שם, מחכה. היכולת התיאורטית של הצילום להפוך מיישות מסמנת/מתארת, לכזה המייצר אשליה של מרחב חדש, שיוגדר רק כשיונח לצד דימויים חדשים שיטעינו אותו, קורמת עור וגידים. נקודת פתיחה זו מציעה את הניתוק, את ההזרה כמכניזם, אך גם כמוטיב, כמהלך מרכזי המטעין כל דימוי בעצמתו של האין. ענת עופרי לוקחת את שניהם. המבט, או יותר נכון, העדרו של מבט, מהווה מסך שחור מהולי נאג׳י, סופי באין סופיותו, עיוור. סוס בעוורונו, ילדה בעוורונה צופה בחלליו הריקים של העולם.

אדם, בודד בחלליו הריקים של עולם, מבטו חסר, מבטה של הצלמת עליו. שניהם ניזונים מעוצמת העלטה ובו בעת מייצרים חשיכה, ריק קיומי. אין הוא מאיים, הוא שקט, כה שקט (אברהם חלפי). כעת כבר לא נחוץ צבעו השחור של אותו קיר מרחוב חשמונאים. כעת כאשר הוטענו הדימויים, נושא איתו כל תצלום ותצלום את מטען הבדידות והעיוורון. ענת עופרי מכילה ונפרדת בו זמנית.

העולם אינו שחור ולבן, הוא אינו ריק, הוא גדוש ומלא, הצמצום נכפה תחת משמעת הדימוי. כפי ששירת הייקו כופה משמעת על המשורר, 17 הברות, 3 שורות, העולם כולו, אמור יופי, אמור שלום. כמו משוררי הייקו ענת עופרי, ממקדת מבטה ובטיפת מים, מגלה את השתקפותו של העולם כולו.

נעילה: 20.11
רח׳ הגנים 21, המושבה הגרמנית, חיפה. א׳-ה׳ 10:00-17:00

The post ענת עופרי בוויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

The post איינדהובן 2017 // היום הראשון appeared first on מגזין פורטפוליו.

מהדורת העשור החגיגית של יריד האמנות והעיצוב צבע טרי תערך באביב 2018 בתל-אביב. ביתן עיצוב טרי ביריד יציע תמונת מצב עדכנית של עולם העיצוב העכשווי בישראל, ויכלול תצוגות של מעצבי מוצר עצמאים, סטודיות לעיצוב מוצר ולקרמיקה, גופים מסחריים ומותגי עיצוב, לצד פרויקטים של אקדמיות וגופי תרבות.

מעצבים עצמאים – ביחיד, זוג או קבוצה – מוזמנים להגיש פרויקטים של סדרות מוצרים חדשות ותערוכות מכירה בחשיפה ראשונה לתצוגה ולמסחר בביתן עיצוב טרי 2018. לפרויקטים שייבחרו ע״י הצוות האוצרותי של היריד יוצעו שטחי תצוגה להשכרה בביתן עיצוב טרי. צוות מוזיאון העיצוב חולון, בראשות מיה דבש, האוצרת הראשית בפועל, יבחר מקרב מציגי ביתן עיצוב טרי פרויקט אחד שיזכה לליווי מקצועי של צוות המוזיאון בתהליך העבודה במהלך השנה הקרובה, במטרה לטפח עם מציגי הפרויקט הנבחר קשר לעתיד.

• אנו מעודדות הגשת פרויקטים חדשים שטרם נחשפו.
• נשמח לקבל הצעות של מוצרים במהדורה מיוחדת ליריד.
• אפשר ואף רצוי להציע פרויקט שהוא שיתוף פעולה בין מעצבים שאינם עובדים יחדיו בשגרה, החוברים במיוחד לצורך שכירת שטח משותף לתצוגה משותפת ביריד.
• אפשר להגיש הצעה לחלל משותף למעצבים, גם אם אינם משתפים פעולה במוצגיהם, כל עוד התצוגה ותפיסת החלל משותפות.
• שטח תצוגה אחד אינו ניתן לחלוקה למספר מציגים נפרדים!
• מועד אחרון להגשת הצעות: 16.1

לקבלת פרטים נוספים ומחירי השכרת שטחים, ולהגשת פרויקט – לחצו כאן.

The post קול קורא: עיצוב טרי 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

The post איינדהובן 2017 // היום השני appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפני ארבע שנים החלו נדב ארבל ושחר קובר ללמד ביחד במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה. שנתיים לאחר מכן ארבל צירף את קובר לעבודה על אמריקה, סרט אנימציה קצר המספר את סיפורה של נטשה (בקולה של יבגניה דודינה) ובנה יוסי החיים בתל אביב של 1950. מברק המודיע על שיחת טלפון עתידית מהדוד באמריקה מפר את שגרת יומם.

קבלת המברק נותנת את האות למירוץ של הכנות: נטשה רוצה להראות במיטבה בזמן השיחה מאמריקה, בעודה מפנטזת על חיים טובים ומאושרים יותר, אך בנה אינו מתעניין בהכנות. הוא עסוק בעולם הפנטזיה שאותו הוא יוצר דווקא מהחיים שלהם כאן ועכשיו. חלומות אלו מרכיבים את מציאות חייו של יוסי, אך בשביל נטאשה, הם בסך הכל עוד הפרעה בדרך לאמריקה. כשנטשה מאבדת תקווה, יוסי, בעזרת הדמויות מדמיונו ונס אחד קטן, עוזרים לה להבחין ביופי שקיים במציאות חייה, בהווה ובמקום שבו היא נמצאת עכשיו.

הי שחר, הי נדב, מה שלומכם? מזל טוב על ההדסטארט!

תודה רבה!

תודה! למרות שמזל טוב זה אולי מוקדם…

נדב סתם פסימי

אולי באמת מוקדם, אז ליתר ביטחון ונגד עין הרע נגיד מזל טוב על השקת ההדסטארט. תגידו, כמה זמן אתם כבר עובדים על הסרט? זה תמיד מפתיע אותי בכל פעם מחדש כמה זמן לוקח לעשות אנימציה

המייל הראשון שקיבלתי מנדב בעניין אמריקה היה בתחילת 2015, אז כבר יותר משנתיים מבחינתי

עובדים זה עניין בעייתי כשזה לא ממש ב״משרה מלאה״. ממש ממש עובדים בערך שנתיים, את הדראפט הראשון לתסריט כתבתי לפני עשור… עבודת האנימציה עצמה לקחה שבעה חודשים לשתי אנימטוריות, הצביעה עוד ארבעה חודשים, ושחר עובד על זה תמיד…

וואלה. לפני עשר שנים… ספר קצת על הרעיון, מאיפה הוא הגיע

 הרעיון הראשוני נולד מתוך הסיטואציה: הדליק אותי ששיחת טלפון היא ארוע כל כך מיוחד, פומבי. חשבתי שזה מצע טוב לספר סיפור. ישבתי וכתבתי בבת אחת 15 עמודים של תסריט, שהשתנה די הרבה מאז, אבל המהות נשארה. הסיפור מתרחש בתל אביב של שנות ה־50. גיבורת הסרט, נטאשה, גרה עם בנה יוסי, והם מקבלים מברק מאמריקה עם הזמנה לערוך שיחת טלפון. זה הארוע שמתחיל את הסיפור, ואת השיחה מתאמים לבית המרקחת, שם יש מכשיר טלפון

ואז מה? יש רעיון, יש התחלה, איך מתקדמים משם?

בהתחלה הסיפור פשוט זרם משם לעניין של הציפיה הגדולה, ההתרגשות, ההכנות לקראת ״השיחה מאמריקה״ והתקוות הגדולות שהיא מביאה איתה. זה התחיל כתסריט די קומי, אבל עם השנים ועם הכניסה של עוד תסריטאי – אבי מרקדו – הסיפור תפס כיוון אחר, דרמטי יותר. הוא עדיין מתמקד בעיקר בתקוות למצוא אושר, תמיד במקום רחוק מהמקום שאתה נמצא בו, ואיך הדבר הזה גורם לך להיות עיוור ולא נוכח במקום ובזמן שאתה נמצא בו.

חוץ מזה התחלתי את התסריט ללא ילדים ואני מסיים אותו עם שלושה. זה גם השפיע על הסיפור, הכניס את היחס בין האמא לבן, ובכלל את המבט שלנו המבוגרים על החלומות והדימיון של הילדים שלנו; על הניסיון שלנו כל הזמן להעיר אותם מהחלום הזה. במהלך עשר השנים האלו בהתחלה ניסיתי להפיק את הסרט ללא תמיכה וכסף, להתארגן כמה חברים ולעבוד בלילות. זה לא עבד…. ואז זנחתי אותו קצת והתחלתי סיבוב שני כשקיבלתי את התמיכה הראשונה ממפעל הפיס

ושחר – מתי אתה נכנסת לתמונה? ומאיפה אתם מכירים?

נדב ואני שודכנו זה לזה כדי ללמד קורס חדש בוויצו חיפה. ב־2013 התחלנו ללמד שם קורס פרה־פרודקשן לאנימציה ביחד. נדמה לי שאחרי שנתיים של הוראה משותפת נדב נתן לי את התסריט של אמריקה, ואז הצטרפתי

וכמה ניסיון היה לך באנימציה לפני כן?

אפשר לומר שנסיון בינוני. עשיתי פה ושם דברים לאנימציה, אבל רובם השתיקה יפה להם. מבחינתי זה היה פרויקט די מפחיד, כי חשבתי שההקף שלו עצום. מסתבר שההקף שלו הרבה יותר גדול ממה שחשבתי ☺

מאיפה התחלת? הייתה סצינה ספציפית? דמות? משהו אחר?

בסקיצות לדמויות הראשיות בהתחלה – אמא, ילד ואבא (שהיה קיים בתסריט הראשון, אבל בסוף עם שינוי התסריט הוא נעלם), וגם הרבה בדיקות לכל מני סצנות שונות ומשונות כדי למצוא את הכיוון. צריך להגיד שיש בסרט מעברים די תכופים בין מציאות לדמיון של הילד. בתחלה נדב רצה שכל סצנת דמיון תהיה בטכניקה אחרת – סצנה בצבעי מים, סצנה בצבעי שמן, בקולאז׳, מה שרק אפשר. אבל ירדנו מזה מהר ובסופו של דבר הלכנו על כיוון די ריאליסטי, עם טוויסט קטן של השטחה

בדיוק רציתי לשאול – נדב – כמי שמתבשל עם הסרט כל כך הרבה זמן, בטח היה לך חזון גם לנראות שלו, אפרופו מה ששחר מספר. איך זה היה מהצד שלך?

זה היה תהליך ארוך ומרתק למצוא יחד עם שחר את הקו של הסרט, אז באמת גם כאן דברים השתנו עם השנים. ירדנו די מהר מהלוק הקצת אקספרימנטלי של כל מיני טכניקות. לאחר מכן המחשבה הייתה על השטחה מלאה, רצינו לדבר עם עיצוב של כרזות בשנות ה־50. ארט כזה היה גורם לשפה הקולנועית הקלאסית להיות בעייתית (זוויות מצלמה וכו׳), והיה לי חשוב שיהיו לרשותי הכלים האלו.

בסוף הלכנו על שילוב מעניין מבחינתי של השטחה וחלל נפחי. אני חייב לציין שבהתחלה היה לי גם פחד, בגלל הרקע של שחר כמאייר ספרי ילדים והקו הייחודי והמיוחד שלו, שייצא לנו לוק ילדותי. אחרי תהליך משותף אני חושב שהגענו גם בנושא הזה ללוק בוגר אבל גם שלא רחוק מידי מעולם הילדים

היו לי כמה גרסאות גרפיות ושטוחות יותר של פריימים, אבל באמת לנדב היה חשוב לעשות סרט קולנועי, ובשביל לעשות קולנוע ממש נסחפנו למקום הביניים הזה – של שילוב בין חלל נפחי לשטוח

מה אתה יכול לספר על האתגר מבחינתך, כמי שעושה הרבה ספרי ילדים (אבל לא רק)

האתגר היה בראש ובראשונה בכמות העבודה. אני באמת מתעסק ביום־יום בעיקר עם ספרי ילדים. בספר ממוצע יש בערך 15 כפולות של איורים. בסרט שלנו יש מאות פריימים, שאת כולם ציירתי ואת כולם צבעתי. ההקף הוא באמת לא נורמלי. אתגר נוסף שהוא לא פשוט, הוא לתת את כל האיורים שלי ואת כל עיצובי הדמויות שלי שדמיינתי וציירתי באופן ספציפי לידיים של מישהו אחר. הרבה מישהו־אחרים: יש לנו שתי אנימטוריות מדהימות – גל חקלאי ושולי תג׳ר, שעשו עבודה מדהימה וזה היה די מדהים לראות את הדמויות קמות לתחיה.

משם והלאה ״רק״ השגחתי על ההתקדמות שלהן ושל יהלי הרבט שצובעת את כל האנימציה, ויש לנו את כל הסטודיו שעושה את עבודת האפטר, שגם עליה צריך לשים עין. כל הענין הזה שאחרים ״מתעסקים״ לי באיורים הוא מלחיץ, אבל כולם עושים עבודה מעולה, וזה כיף גדול, למרות הלחץ

אז איפה עומד הסרט עכשיו, מה חסר?

אנחנו ממש בסיום האנימציה, סצנה אחרונה! במקביל צובעים את הסצנות הקיימות ועובדים על קומפוזטינג שלהם (הצללות, תאורה, תנועות מצלמה שינויי פוקוס וכו׳). עוד במקביל עובדים על עיצוב הפסקול ועוד במקביל על הה סטארט ועל שיווק. הרבה קווים מקבילים, שאנחנו מנסים שיפגשו בסוף… ☺

אז אני חייב לשאול, ואני יודע שזו שאלה קצת מוזרה, ואני מנחש את התשובה, אבל בכל זאת: כל כך הרבה עבודה בשביל 15 דקות. זה באמת שווה את זה?

אני מתעורר לא מעט שטוף זיעה בלילה עם השאלה הזאת… אני אתן לשחר לענות

בטח שזה שווה את זה.

מהבחינה האישית זאת חוויה ממש מאתגרת, אבל הנסיון שאני צובר פה שם בכיס הקטן את כל מה שידעתי על אנימציה עד עכשיו. אני מקווה שהסרט שלנו יגיע למספיק אנשים שיוכלו לראות את כל העבודה הקשה. מבחינת נדב אני חושב שזה סוג של הגשמת חלום. מבחינתי אנימציה הייתה ונשארה פלא: זה קסם לראות את העבודה שלי מתעוררת לחיים, ואני מקווה שהקסם הזה ישמח אנשים שיצפו בסרט. לא רק בארץ, בכל העולם. יש לי הרגשה טובה שזה יוביל אותנו לעבודה על סרטים נוספים, מי יודע

שאלה אחרונה לשניכם: איפה העבודה על הסרט ממשיכה עבודות קודמות שלכם מבחינת קו אמנותי, ואיפה יש בה משהו חדש?

רוב הזמן אני מתעסק בעבודות מסחריות, סרטי תדמית ומוצר לחברות היי־טק, סרטונים ל־TED וסדרת אינטרנט בנושא חינוך מיני. אני מנסה להכניס אליהם קו אמנותי, אבל אין ממש מה להשוות לעבודה על ״אמריקה״. זה המקום הראשון מאז הלימודים וסרט הגמר שאני יכול לתת דרור לאמנות וליצירה שיש בי.

אז לשאלתך, מבחינתי הכל כאן די חדש…

זו שאלה מאוד קשה. אני לא חושב שיש לי קו אמנותי שאני יכול להגדיר. אולי מישהו חיצוני יכול לראות משהו אחיד, לי זה קשה. ברור לי שבכל פרויקט, בין אם הוא אנימציה או לא, אני משתדל לנסות משהו שעוד לא עשיתי. אני לא אוהב לעשות שוב ושוב את אותו הדבר. אני מפחד להשתעמם ומחפש את האתגר. אני כן חושב שאני משמר, פחות או יותר, עבודה עם סקאלה צבעונית די קבועה אבל פחות או יותר זהו. אני חושב. היה לנו כאן חופש גדול כמו שנדב אמר; לא היה לנו לקוח, וזה איפשר חופש די רציני

מצד אחד זה המון חופש, מצד שני זה גם הכי לא פשוט: גם חופש וגם לעשות משהו לעצמך…

נכון. אז לעשות סרט בצבעי מים לא עשינו, לא צריך להגזים. הכל דיגיטלי. אבל כן, הטירוף הזה של לעשות סרט פריים־ביי־פריים באנימציה קלאסית – זה משהו לא מובן מאליו. עם לקוח מסחרי זה לא היה קורה

אני חושב שהעבודה המשותפת, שלי עם שחר על הארט והעבודה שלי עם שאר האנשים שעובדים על הסרט בדיוק עוזרת בנקודה הזאת של להיות לבד מול כל כך הרבה החלטות ואפשרויות. כמות ההחלטות שצריך לקחת בהפקה כזאת היא אדירה, ומבחינתי העובדה שהתעקשתי לא לעבוד לבד ולאסוף סביב צוות של אנשים יקרים, מוכשרים ומחוייבים הקלה על הנושא הזה, והצלחנו להוציא אחד מהשני את המיטב

מגניב! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

הדסטארט!

בטח: הדסטארט!

סליחה, אנחנו ממש בתוך זה עכשיו

צריכים ממש את העזרה של כולכם

מכיר את התחושה…

אחד האתגרים הכי גדולים בסרט היה כמובן המימון. אין הרבה מקורות ליצירה עצמאית, בטח לא לסרט אנימציה קצר. אנחנו ממש בסוף של ההפקה וצריכים את התמיכה של אנשי העיצוב והאמנות שם בחוץ. אני חושב שהצלחה שלנו, בפרויקט עצמאי אבל ברמה גבוהה של הפקה, תהיה הצלחה לכל התחום בארץ. אותו דבר עם כישלון… נשמח מאוד אם אנשים יכנסו, יבחרו תשורות מגניבות ויהיו חלק מההפקה שלנו

אמן!

The post אמריקה: התקווה למצוא אושר בסרט אנימציה קצר appeared first on מגזין פורטפוליו.

מאז שיתוף הפעולה של רשת האופנה השבדית H&M עם מעצב העל קרל לאגרפלד ב־2004, שעיקרה קולקציית קפסולה במחירים נגישים, עברו הרבה מים בנהר. ניכר שהשילוב הספציפי הזה בין גבוה לנמוך – מצד אחד מותג שנודע במחירים זולים ומנגד מעצב שנודע בפריטי יוקרה – נעשה לאחד המאפיינים הבולטים ביותר של האופנה בעשורים הראשונים של המאה ה־21. מאז, H&M מקפידה בכל שנה לחשוף שיתוף פעולה כזה (בין היתר אפשר למנות את הקולקציות שלה עם רוברטו קוואלי, לנווין, ורסצ׳ה או בלמיין), ובעקבותיה רשתות אופנה מהירה אחרות אימצו גם הן גישה דומה. אפילו בישראל היו קולקציות קפסולה בנוסח הזה, בין היתר שיתוף פעולה בין קסטרו למעצב אלון ליבנה.

במשך זמן ארוך למדי היה נדמה שכולם מרוויחים – הקהל היה שבוי בהיסטריה לנוכח ההזדמנות לקנות ״יוקרה נגישה״, רשתות האופנה זכו לכיסוי תקשורתי יוצא מגדר הרגיל והמעצבים שחברו אליהן זכו להפיץ את שמם בקרב קהלים רחבים שהם לא מורגלים בהם.

כעת מגיע שיתוף פעולה נוסף של H&M, הפעם עם המעצב הטורקי־בריטי המכונה ארדם. אך הבאזז, כפי שהצביע על כך בחודש אוגוסט האחרון האתר ביזנס אוף פאשן, צונן משהיה בעבר. מסתבר שהאדישות היחסית שהורגשה בשיח האופנה זכתה לגיבוי עובדתי – על פי המאמר שפורסם, בימים הסמוכים להכרזה על שיתוף הפעולה ההאשטאג #ErdemXHM זכה ל־53.7 מיליון איזכורים בטוויטר ובאינסטגרם. ואם זה נשמע לא מעט, לשם השוואה – שיתוף הפעולה הקודם של H&M עם קנזו זכה ל-81.6 מיליון איזכורים (באותה מסגרת זמן), ואילו זה עם אלכסנדר וונג ב־2014 זכה ל־226 מיליון איזכורים.

הסיבה לירידה בבאזז ברשתות החברתיות יכולה להיות קשורה מן הסתם לעובדה שארדם, שמציג באופן קבוע בשבוע האופנה בלונדון ונודע באסתטיקה רומנטית־גותית, שהתחבבה מאוד על השטיחים האדומים בשנים האחרונות, מפורסם פחות בהשוואה למעצבים ולמותגים האחרים ששיתפו פעולה עם הרשת. מעבר לכך, הוא גם פונה לקהל הנחשב אליטיסטי יותר, ולעבודה שלו יש לא מעט רבדים אסתטיים ואינטלקטואליים מורכבים למדי. ובכל זאת, קשה שלא לתהות האם האדישות היחסית היא גם תולדה של נוסחה שהתעייפה, ומה שריגש כל כך את הקהל לפני שנים אחדות, נעשה עם הזמן לכל היותר בנאלי.

במפגש הפיזי עם הקולקציה מתעוררת תחושה שהפעם חוכמת ההמונים טועה. באופן אירוני, זו מסתמנת כקולקציית הקפסולה הטובה ביותר של H&M עם מעצב חיצוני מזה זמן רב, והיא לא עולה בקנה אחד עם אדישות השיח. קולקציה כזו הייתה צריכה לזכות בהתלהבות גדולה יותר. מילא שהיא כוללת לראשונה עיצובים לגברים של ארדם, ומוכיחה שיש לו מה לתרום גם להם בכל הקשור לצבע ומרקם, אלא שהיא ערוכה היטב וממוקדת, וניכר בה דגש משמעותי על גימורים, מה שהופך אותה לקולקציית בגדים העומדת בפני עצמה ולא לגרסה זולה ומדוללת של עבודת המעצב. בין היתר היא כוללת שילובים של תחרה עם משי, החליפות עשויות מבדי ברוקאד עשירים ומעילים בקולקציה נתפרו מהאריס טוויד, אריג צמר מחוספס שנארג בעבודה ידנית בסקוטלנד, על פי קריטריונים מחמירים. אלה ללא ספק מהראויים במעילים ש־1,199 שקלים יכולים להשיג.

דווקא משום שהקולקציה מוצלחת אך מסגרת הקיום שלה פחות, עולה ביתר שאת השאלה האם הגיע זמנה של H&M לזנוח שיתופי פעולה מסוג זה. גם אם מתעלמים משאלת השיתופים ברשתות החברתיות ולא מייחסים להם חשיבות, הסימנים למיצוי ניכרים בשטח. במבט רחב יותר אפשר לראות שהגישה שעומדת מאחוריהם, שהייתה כה רלוונטית עד לאחרונה, כבר לא עולה בקנה אחד עם המתרחש בהווה. יש מקום נרחב לשיתופי פעולה, פשוט לא שיתופי פעולה כאלה.

עולם האופנה מיצה את השידוך בין זול ויקר או בין עממי ואליטיסטי, שני פרמטרים הקשורים למיצוב המוצר ולא לתוכן העיצובי המובהק שלו. בהקשר הזה צריך לשים לב כי H&M, לדוגמה, היא לא מותג שמזוהה עם מראה מסוים אלא עם מוצר מסוים – פריט אופנתי במחיר נמוך – והצעת הערך שלה לא נעוצה בסגנון ספציפי אלא בהנגשה של סגנון שליט. במילים אחרות, H&M מביאה לשיתופי הפעולה האלה לא סגנון אופנתי אם כי בעיקר רשת הפצה, ייצור ותקשור.

לראיה, שיתופי הפעולה הפופולריים מהעת האחרונה הם בעלי אופי שונה בתכלית. כעיקרון הם מבוססים על תוכן אופנתי והתכה של אספקטים עיצוביים ופונקציונליים, ולא על סוגיות שקשורות לנגישות כלכלית דווקא. זה מה שמסביר שידוכים בין מותגי אופנה למותגי ספורט (ריקדו טישי עם נייקי; סקאי עם נייקי; דמיר דומה עם לוטו; פיית׳ קונקשן עם קאפה), בין מותגים בעלי זהות אופנתית שונה (ברברי עם גושה רובצ׳ינסקי), בין מותגי אופנה למותגי אופנת רחוב (לואי ויטון עם Supreme), בין מותגים עם זהויות מובחנות (מותג מעילי הגשם K-Way עם דיסקוורד, קרוקס עם בלנסיאגה או קריג גרין הבריטי עם מותג המעילים הצרפתי מונקלר), או בין עולם האמנות לעולם האופנה (לואי ויטון עם ג׳ף קונס).

גישות שונות בחקר האופנה גורסות כי מגמות אופנתיות אמתיות שורדות פרק זמן ארוך יותר משנדמה. למעשה, הן בדרך כלל שורדות כעשור עד שהן מאותגרות על ידי אלטרנטיבות, שהופכות בהדרגה לסדר הקיים. בהתחשב בכך, ייתכן שקולקציות של רשתות זולות עם מעצבים יקרים, שצמחו על רקע המשבר הכלכלי של 2007 ועם שינויים בהרגלי הצריכה, סיימו את תפקידן ההיסטורי. הגיע הרגע לפנות את הבמה למשהו אחר.

– – –

הקולקציה תהיה זמינה החל מה־2 בנובמבר בשעה 09:30 בבוקר בסניף גינדי תל אביב. טווח מחירים: 1,199-129 שקל

The post דמדומים: קולקציית הקפסולה של H&M וארדם appeared first on מגזין פורטפוליו.

״לכאורה זה לא לעניין, באירוע חגיגי שכזה לדבר על מחלות חברתיות ושסעים״, אומרת דפנה איכילוב, שאצרה את התערוכה ״רדיקלים חופשיים ואנטי אוקסידנטים״, במסגרת חגיגות שלושים שנה למוסררה, ביה"ס הרב תחומי לאמנות וחברה. התערוכה, שתיפתח ביום שלישי 24.10 בגלריה על שם מורל דרפלר במוסררה, כוללת עבודות של אמנים בוגרי בית הספר מוסררה לדורותיו, אולם אינה מחוייבת לכרונולוגיה האמנותית של המוסד או לייצוגיות. התערוכה התגבשה מתוך העבודות וההיסטוריה של בית הספר שעלתה מהן.

איכילוב, אוצרת ואמנית, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל ותואר שני באמנות באקדמיה סנטרל סנט מרטין בלונדון, הקימה במוסררה את המסלול ללימודי פוטותרפיה והיא מלמדת במוסררה במשך כמחצית משלושים שנותיו. למשימה של תערוכת ה־30 ניגשה יחד עם אלמוג גלב, שסייעה באוצרות.

איך אורזים שלושים שנה בבית ספר לאמנות, איפה התחלת?

איכילוב: ״המחשבה הראשונה הייתה לדבר על בית הספר, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא מה שמעניין אותי, אלא לדבר על אמנות. בעבודות עצמן יש ייצוג לתפיסת העולם של בית הספר, שלפיה לאמנות יש תפקיד שהוא לא רק אסתטי אלא גם חברתי ופוליטי. התערוכה מתבוננת בפעולה האמנותית כמחוללת של תהליכי תיקון וכתרופה אישית, חברתית, פוליטית ותרבותית״.

מעניין לראות את השילוב בין עבודות ותפיסות של אמנים (כולם בוגרי מוסררה, כאמור) מתקופות שונות. ״ניגשתי למחקר בארכיון של ביה״ס, שיש בו תיעוד של הבוגרים ושל עבודות שהם עשו. עשיתי הצלבות, לבדוק מי עדיין אמן פעיל, כי היה חשוב לא לקחת משהו מעבודת הגמר של מישהו שמאז לא יצר, וזה כבר לא רלבנטי. יצרנו קשר עם האמנים והתחיל תהליך של כמה חודשים, להבין איזה חומרים עומדים בפניי. מתוך תיקי העבודות עלתה ראייה של הנושאים שבהם עוסקים האמנים בשנים האחרונות ובאיזה מהנושאים אני רוצה לגעת. התזה של התערוכה נבעה מתוך המפגש עם החומרים״.

המונח ״רדיקלים חופשיים״, תמיד מעלה אצלי אסוציאציה לתנועות פוליטיות, של מורדים או מהפכנים.

״המונח מגיע דווקא מתחום הרפואה, ומשם הוא כנראה חלחל גם לפוליטיקה״, מסבירה איכילוב. ״הרדיקלים החופשיים גורמים נזק לתאי הגוף ולדנ״א. הנזק מצטבר בהדרגה וגורם להזדקנות, למחלות קשות ולמוות בטרם עת. אבל קיימת דרך לנטרל את הרדיקלים החופשיים ואת נזקיהם המצטברים, ע״י מערכת נוגדי חמצון. אלו הם האנטי אוקסידנטים. התערוכה מתבוננת ברגע בו לאמנות יש פוטנציאל לפעול כאנטי אוקסידנט, היא עוסקת בפעולה האמנותית ובתוצריה, כמודלים אפשריים של איחוי וריפוי וכפלטפורמה לטרנספורמציה אישית וחברתית״. 

באיזה פעולות אמנותיות את רואה כוחות לריפוי?

״לפעמים זה תיעוד בווידאו של טקס פרטי או פעולה – שיכולה להיראות נורא מוזרה ומופרכת, סיזיפית וחסרת משמעות – אבל היא מייצרת את האובייקט האמנותי ויש לה משמעות בעולם. לפעמים הפעולה האמנותית נראית הירואית ולעתים היא נלעגת, לעתים יש בה אופטימיות. עצם עשייתם של הטקסים הללו כמעשה אמנותי היא תחילתו של ריפוי עצמי שעשוי גם לייצר תרופה חברתית״.

הנושא של פרפורמנס, פעולה נראית אך חולפת, שלא בהכרח משאירה אובייקטים ותוצרים אמנותיים, הוא נושא בוער באמנות כיום. יש חזרה לפרפורמנס בין היתר בביאנלה בוונציה השנה, בעבודות המתערבות בחלל מוזיאונים.

״בעבודות בתערוכה האמנים מבצעים טקסים קטנים פרטיים או מצביעים על טקסים שאנו עושים, כחברה או כבודדים. לעתים אלו פעולות המתריסות כנגד הסדר הקיים, ומבקשות להציע תיקון בחברה מורכבת ומסוכסכת. לעתים אלו טקסים סיזיפיים, אבסורדיים או נטולי תכלית, אבל הם מבקשים לעורר אותנו, או לייצר מצב שאינו קיפאון.

״יש לדוגמה עבודת וידאו של אירנה וינשטיין, שרואים בה קיר לבן, ונכנסת בחורה עם כיסא מקופל, היא פותחת אותו, תולה עליו בגד ומתחילה להסיר את בגדיה ולתלות אותם על הקיר – העבודה נקראת ׳תערוכה ספונטנית׳. ככל שהיא משילה את בגדיה הם הופכים לקומפוזיציה על הקיר. זהו מין טקס פרטי וקטן, אבל עצם ההתעקשות הופכת אותו למשמעותי״.
ביה״ס מוסררה שוכן באזור חיץ ירושלמי. צומת דרכים בין שכונות חרדיות, חילוניות ובין מערב העיר היהודית לשכונות הערביות במזרח ירושלים. במקום להסתגר במגדל השן, ביה״ס מתבונן בסביבה בכוונה ושואף לקחת חלק ואף להשפיע על האיזון העדין שנוצר בה. מהצד האמנותי מוסררה מתמחה בכיוונים ייחודיים, של עשייה משולבת ורב תחומית, הקושרת יחד אמנות, מוזיקה חדשה וניו מדיה.

״ניו מדיה הפכה למדיה של ימינו, ניסיתי לתת ייצוג למחלקות השונות במוסררה. יש עבודות סאונד ויש עבודה של ילי רייכרט, שהיא ניו מדיה ׳אמיתית׳ – הצופים מתבקשים להניח ידיים על לוח זכוכית וטביעות הידיים של כל מי שמשתתף מצטברות בעבודה. רייכרט משתמשת בידיים כמקור לאנרגיה, ומתארת את זה כמו ברייקי או בהנחת ידיים אחת על השנייה כאקט של נחמה – אנרגיה מועברת מאדם אחד לשני במטרה ליצור המשכיות״.

גם התפיסה של אמנות כשמאניזם, ריפוי אנרגטי ושאילת טקסים מתרבויות פרימיטיביות, שבטיות היא תמה שחוזרת ועולה בימים אלה.

״אפשר להזכיר בהקשר זה את יוזף בויס, שראה באמנות כוח ריפוי לחברה ובאמן סוג של שמאן. אם המעשה האמנותי הוא תחילתו של ריפוי עצמי, משם עשויה גם להגיע תרופה חברתית. זה נכון שיש איזו חזרה לבויסיזם. הרבה אמנים ישראלים בשנות ה־70 התכתבו איתו ואפשר לראות היום – אולי מתוך תמימות או התעקשות – רצון לדבר שוב בשפה הזו, רצון להתחבר מחדש למקורות קודמים״, מציינת איכילוב.

״אנחנו חיים בחברה שהיא כל כך מורעלת, כל כך מפוררת ויש בה איים של מחלה ואחד האנטידוטים בהקשר של החברה הישראלית זה כוחה של אמנות לפזר משהו חיובי, אנטי־תזה לרעילות הכללית. זה מופיע בנגיעות קטנות בעבודות עצמן: למשל שלט הנאון של טוהר לב ג׳יקובסון, שנראה כשלט למכירת מוצרים אבל הטקסט שרץ עליו הוא חלק מתפילה – ׳חטאנו אווינו גנבנו חמסנו הטלנו דופי׳.

״רצינו לייצר חלל שרוחש פעולות שונות ומשונות ומהדהד את הסאונד הבוקע או מלווה את הפעולות הללו, שהאמנים מבצעים או מתעדים. נדב אריאל מבצע פעולות שהן מרד והתרסה נגד הסדר הקיים, לכאורה התעקשות שאין בה הגיון. ניסיון ליבש מקווה מים באמצעות סחבות רצפה או יצירת ערימה קפדנית של מחטי אורן יבשים במרכז השביל, ערימה שוודאי תתפזר במשב הרוח הראשון – כל אלו פעולות שנידונו לכישלון, אבל הן משנות לרגע את המצב הקיים. הגר אבודרם אוידה פורמת באיטיות סיזיפית שטיח. היא יושבת בחלל ריק שאינו מספק מידע על המעשה או סיבותיו. לכשתסתיים הפרימה, מתוך ההרס תיוולד אפשרות חדשה. הן הפורמת והן הפרום יעברו תהליך של מטמורפוזה. בעבודת הווידיאו של מרים נאה Laura and Ryan מופיעות ידיים נשיות שמתעקשות לבנות שוב ושוב מגדל אבנים קטן ולכאורה חסר טעם, למרות הדמות הנעלמה המתעקשת לפרק את הערימה. תהליך של בנייה הרס ובנייה, שכוחו בהתעקשות על עצם הפעולה. אמנדה תמרי ונמרוד לוי עוסקים שניהם בנושא הנשימה – היא בעבודת וידאו של נשיפה במפית המכסה את פניה; הוא באמצעות כתיבה מדיטטיבית סבלנית ושקדנית על נייר. אצל שניהם, זהו רגע של תשומת לב לפעולה אוטומטית, מובנת מאליה, רגע המסרב לראות בפעולה חסרת ערך.

״שירה חורש בעבודת וידיאו מציירת בעזרת מטלית רצפה ודלי מים מעגל סביב דמותה, לופ אין סופי, כמעין גלגול של חוני המעגל המבקש לשנות מציאות באמצעות פעולתו. גם זו פעולה שלא תותיר לכאורה חותם בעולם (שהלוא המים יתאדו), שנידונה לכישלון, אבל היא מתעקשת לדבוק בטקס מדיטטיבי וביצירת המעגל, פעולה זנית במהותה המבקשת ליצור שלמות. וכמו בזן – ׳המעגל הריק אינו ריק עבור מי שנמצא בתוכו׳, ופעולה הנראית לכאורה חסרת ערך או טפלה, יש בכוחה ליצור חלל מנטלי חדש וכוח ריפוי״. המעגל מהדהד גם במפגש עם זרי האבלות בעבודתה של אורית ישי. 

״חן כהן מייצרת את עצמה כישות שאמאנית המבצעת טקס בעל נראות פולחנית, העוברת מעין תהליך של טרנספורמציה, בו היא מאבדת מעט מאנושיותה אך מנכסת לעצמה כוחות של ריפוי. מנגד, עבודתו של איציק הרוש (׳קטיעה׳) ועבודת הסאונד של אבי שהרבני ועמר גולדברג, עוסקות באפשרויות של ריפוי דרך הטבעי, הצומח. עבודתו של איתי נדב (׳גולם׳) נראית כטקס גירוש שדים פרטי. בווידיאו של איתמר מבורך דמות גבר עירום העומד בגבו אלינו, כשפניו אל ריבוע אור מסמא, וברקע רעש מונוטוני שתלטני ומטריד. הגבר דומם, שקוע בטקס הפרטי מתמסר לסאונד האקסטטי וסופג לתוכו את אנרגיית האור המרפאה. גם בעבודותיו של אסף אלבוחר מתואר רגע בו האור ׳מטפל׳ ומשמש ככוח מרפא למציאות. החללים בעלי האסתטיקה המחוספסת עוברים תהליך של ריכוך ולידה מחדש במפגש עם האור.

״האור הוא נושא מרכזי גם בעבודתו של יאן טיכי ׳Any Moment׳ הוא בחר 12 דימויים מתוך כאלף דימויים בחשבון האינסטגרם שלו – זהו קומץ מתוך מאסה, שמשקפים את אינטנסיביות החיפוש אחר האור הפיזי, הרעיוני, הרגשי, הרוחני״.
״מיכל טוביאס מפנה מבטה למבעים הצדדיים של המציאות. צילומיה תרים אחר סימנים שנותרו על הקירות לאחר פירוק התערוכה, בחללי אמנות שונים. מבט מדיטטיבי ממוקד, חושף פגמים, עקבות ושאריות בקיר הריק, המצביעים על מה שהיה ואיננו (עבודות האמנות). עוד רגע וגם הם ייעלמו, יפנו מקומם להתרחשות הבאה, הקיר ה׳חולה׳ יתכסה. סדק צר של זמן שבין מות העבר ולידת העתיד״.

בשבוע הבא (31.10) תיפתח התערוכה ״התנגדות״ בגלריה החברתית ע״ש נגר, אף היא במסגרת חגיגות השלושים לביה״ס מוסררה. את התערוכה אוצרת איילת השחר כהן, אף היא אמנית ואוצרת מסגל בית הספר, והתערוכה תעסוק בהיבטים אמנותיים של מחאה פרטית וציבורית, ותתמקד בלכידת הרוח של האירועים ההיסטוריים המכוננים במחאה החברתית נגד קיפוח עדתי ואפליה בארץ ישראל – ביניהם האירועים בוואדי סאליב בחיפה בסוף שנות בחמישים וההתארגנות בשכונת מוסררה הירושלמית בשנות ה־70 עם עלייתה של תנועת ״הפנתרים השחורים״.

The post במוסררה מאמינים בכוחה המרפא של האמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

מוזיאון ישראל הודיע היום כי פרופסור עידו ברונו (54) נבחר לתפקיד מנכ״ל המוזיאון. ברונו הינו פרופסור לעיצוב במחלקה לעיצוב תעשייתי באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, מעצב ואוצר תערוכות מוזיאליות בתחומי האמנות, ארכאולוגיה, מדע והיסטוריה בארץ ובעולם. מועצת המנהלים של המוזיאון בראשות עו״ד יצחק מלכו בחרה בברונו לאחר תהליך חיפוש מעמיק ומורכב שארך מספר חודשים וכלל בדיקה של מועמדים רבים מהארץ ומחו״ל. ברונו ייכנס לתפקיד כמנכ״ל ע״ש אן וג׳רום פישר בשבועות הקרובים, לאחר אישור הגופים הרלוונטיים במשרדי הממשלה. הוא יחליף בתפקיד את איילת שילה תמיר שכיהנה כמ״מ מנכ״ל בחצי השנה האחרונה. זאת במקביל לעבודתה כמשנה למנכ״ל המוזיאון, תפקיד שבו תמשיך לשאת.

ברונו פעיל כמעצב כבר 25 שנים ומרצה בבצלאל מאז 1993. הוא אוצר ומעצב תערוכות בארץ ובעולם ובין היתר עיצב במוזיאון ישראל בשנת 2013 את תערוכת ״הורדוס: מסעו האחרון של מלך יהודה״. ב־1995 הוא עיצב יחד עם פרופ׳ יעקב קאופמן את התערוכה ״מראה, מראה״, ובשנת 2009 אצר ועיצב את ״כחול על גבי לבן״, שהוצגה לרגל שנת ה־60 לעצמאות מדינת ישראל ובה הוצגו מגילת העצמאות המקורית, יומנו של אילן רמון ז״ל ועוד. בשנת 2012 זכה עידו ברונו בפרס שרת התרבות לעיצוב על מכלול עבודתו.

״במשך שנות עבודתו עד כה, בהן הספיק לעצב ולאצור עשרות תערוכות מוזיאליות ויזם פרויקטים עיצוביים משמעותיים, הפגין עידו מקצועיות חסרת פשרות, אותה הוא מביא עימו לתפקיד ביחד עם ניסיון נצבר רב״, אמר יו״ר המוזיאון, עו״ד יצחק מלכו. ״עידו הוא אדם ערכי שהקדיש שנים רבות להטמעת ולהפצת ידע ותרבות בישראל ומחוצה לה. די להסתכל על עבודותיו של עידו כדי להיווכח ביצירתיותו הרבה. אני משוכנע שכוח היצירה, המרץ וההישגים יוצאי הדופן של עידו הולמים את תנופת הפיתוח ואת המצוינות שמאפיינים כל כך את מוזיאון ישראל ושתחת שרביטו יוכל המוזיאון להגיע לשיאים חדשים לטובת קהל המבקרים בו מהארץ מהעולם״.

פרופ׳ ברונו שחי ועובד בירושלים היה שותף פעיל ומשמעותי בצוות המעצבים במסגרת פרויקט הבנייה מחדש של המוזיאון, ובכלל זה היה אחראי על הצבת הפסלים בחללים הכלליים במוזיאון ובגן האמנות הבין־לאומי ע״ש בילי רוז. בפעילותו הציבורית הוא חבר בוועדות מקצועיות שונות של משרד החינוך ומשרד התרבות ומשמש כשופט בפרסים שונים בתחום העיצוב והאומנות. ביחד עם תלמידו לשעבר ארטור ברוטר עיצב ותכנן שולחן מגן מרעידות אדמה לתלמידי בית ספר, שנרכש לאוסף הקבע של ה־MOMA בניו יורק, וזכה בשורה של פרסים בינלאומיים.

עבודותיו ותערוכותיו של ברונו הוצגו במוסדות תרבות רבים וחשובים בארץ ובעולם: מוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (Moma), מוזיאון לעיצוב בלוזאן, שוויץ (Mudac), מוזיאון העיר סנדאי ביפן, מוזיאון העיצוב בלונדון, הטריאנלה במילנו, איטליה, הספריה הלאומית, מוזיאון ישראל, מוזיאון לאומנות האיסלאם, הגן הבוטני האוניברסיטאי, מוזיאון מגדל דוד, מוזיאון תל אביב, האקדמיה הלאומית למדעים, מכון ואן ליר, האוניברסיטה העברית, המשכן לאמנות בעין חרוד ועוד.

״אני מודה למועצת המנהלים בראשותו של עו״ד יצחק מלכו שהחליטה לבחור בי ואני מתרגש לקבל לידי את האחריות על ניהול מוזיאון מפואר כמו מוזיאון ישראל״, אמר ברונו. ״התבקשתי לקחת חלק בניסוח החזון של המוזיאון לשנים שיבואו ובמימושו, שהיא משימה מאתגרת ומלהיבה במיוחד. לשמחתי, אין מתאימים מהצוות המקצועי של המוזיאון ומאוספיו יוצאי הדופן כשותפים לדרך החשובה הזו״.

The post עידו ברונו ימונה למנכ״ל מוזיאון ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.