המפעל הוא בית פתוח, אי חילוני ב״לב הי־ם״, כזה שאפשר להגיע אליו באמצע היום, לשבת על קערת דאל במטבח ולהצטרף ליצרנים שבונים את כל הריהוט במקום מדברים שנאספו בזבל; למחלקת ״מחקר ופיתוח״, שמתמקדת בלמידה ואיסוף על תולדות המבנה; לחנות ה״משכחות״, שמציעה מזכרות עם לוגו המפעל; או סתם לנהל שיחה בטלה בחצר.

את המקום מאפיינת יצירה מקומית, יום־יומית ונגישה, הפועלת ברדיוס של מלונות יוקרה, אזור תיירות ורשתות בין־לאומיות; ניגוד מובהק לזמניות, אחד מדגליה של קבוצת בית ריק שמפעילה את הבית מאז פתיחתו לפני שנה. הקבוצה החלה ב־2011 ״לפלוש״ למבנים נטושים, לשפץ אותם באפס תקציב, ולהזמין אמנים ליצור בהם, מספר גילי לוי, יוצר ומפיק מוסיקלי, מהמנהלים האמנותיים של המפעל. לאחר תקופה של עבודה דיסקרטית במבנה, שלפעמים התפרשה על פני חודשים, המבנה נפתח לקהל כהיכל תרבות זמני.

אותם מבנים תמיד היו בגדר מונומנטים היסטוריים. זו לא הייתה פלישה אקראית: ממלון הנשיא (הבריכה הראשונה בירושלים), דרך ״מפעל הסיבים״ (בית טמפלרי עתיק במושבה הגרמנית) ועד החווה של רחל ינאית סמוך לארמון הנציב. הכניסה למבנה לוותה תמיד במחקר היסטורי וחלק ניכר מהאמנות שהוצג באותם חללים הגיב לסיפור, לארכיטקטורה, ולפעמים גם לחורבן שנותר במבנה.

לאחר הפרויקטים הנ״ל הוזמנה הקבוצה לשפץ קרון רכבת בריטי מוזנח במתחם התחנה הראשונה. ״הרעיון של חידוש ושיפוץ קיבל דרך הפריזמה של בית ריק משמעות חדשה. לא מדובר בשימור־שיפוץ המפונפן שמונומנטים היסטוריים בדרך כלל זוכים לו, אלא בתהליך אמנותי שמביט על הדברים מההווה, שואל שאלות באמצע, מדגיש את השכבות ההיסטוריות, ולא פעם מתעקש על תהליכים לא פרקטים בעליל.

״הדוגמה הכי טובה שאני יכול להציע היא הרצפה במפעל. כשהחברים נכנסו למבנה הם חשפו את רצפת האבן הירושלמית המקורית, אבל גם השאירו חלקים משכבת הבטון והפי.וי.סי שהתווסף אליו בשלב מאוחר יותר. בעבור אנשי מקצוע השימור אולי מדובר בחטא, אבל אני מעדיף באופן אישי את ההסבר של איתמר המרמן, אמן וחבר בקבוצת בית ריק, ש׳ככה הרצפה מספרת את ההיסטוריה של המבנה׳. הגישה הזאת לוקחת בחזרה את השימור למקום עממי ומתירה בו מרחב לפרשנות; וזה נכון, וזה צודק. שימור לא צריך להיות צעצוע ששייך בלעדית לאריסטוקרטיה״.

פולקלור עירוני

המפעל חגג לאחרונה שנה, עובדה מרשימה בהתייחס לרעיון הארעיות המלווה את הגרעין שהקים אותו, ועוד יותר מרשימה בכך שהבית שהיה ריק וכעת הוא כה מלא, עדיין מושך אליו מבקרים, יוצרים, שותפים ועוברי אורח, ומכיל בתוכו אירועים, סדנאות, תערוכות, יצירה מגוונת והיד עוד נטויה. שיתוף הפעולה עם החברה העירונית עדן, ״הממסד״ בכבודו ובעצמו, מאפשר את הפעילות הסדירה במקום, שהחלה לאחר ש״האירועים המחתרתיים בכל מבנה שפלשנו אליו, זכו לביקור של אלפי תושבים מכל הגילאים״, אומר לוי. ״היה ברור שנולד כאן פולקלור עירוני ואני חושב שאלה הדברים שהניחו את היסודות לאימוץ הממסדי של הקבוצה, ומשם הדרך לפרויקט המפעל הייתה סלולה״.

מה המטרה של המפעל? האם יש חזון, הישגים שאתם רוצים לגעת בהם, אמירה שחשוב לכם לומר?

״זו שאלה שמאוד קשה לענות עליה בלי לצאת ׳מלכת יופי׳, אבל הנה רשימת הקלישאות שעדיין מניעה אותנו בבוקר – אנחנו רוצים שלום, לא בפלקט. שלום בין אנשים לבין עצמם, בינם לבין חבריהם, בינם לבין השבט שלהם ובינם לבין השבטים האחרים שמקיפים אותם. אנחנו רוצים שהמפעל יהיה נווה מדבר מהשיח המעייף והאלים של צרכנות, פילוג והפחדה. אנחנו רוצים שאנשים ידעו לרגע קטן שהם לא לבד בעולם הזה ושיצירה ותרבות הן לא איזה קשקוש מתנשא כמו שמיתגו אותן. אלה הדברים הכי עממיים שיש ומי שטוען אחרת טועה ומטעה״.

זה הפרויקט הראשון של קבוצת בית ריק שנשאר עומד על תילו במשך זמן כה רב. איך אתה מסביר את זה?

״התשובה מתחלקת כאן לשתיים. זה ככל הנראה כבר לא פרויקט של בית ריק: אין מחלוקת שמדובר בפרויקט שנולד מתוך הקבוצה, אבל ברגע שהפרויקט הזה החליט שהוא מנסה למתוח את גבולות הארעיות, הוא הפך לפרויקט חדש – ממזר. והרכב האנשים שמפעילים את הפרויקט השתנה.

״מצד שני אפשר להתייחס להתבגרות הטבעית של אנשים. אפשר להגיד שבתחילת הדרך, כמה מחברי הקבוצה היו סטודנטים רווקים שעוד ׳מחפשים את עצמם׳. בגלגול הנוכחי החיים של אנשים כאן השתנו ויש ילדים שמסתובבים להם בין הרגליים. במצב הדברים הזה, במודע או שלא, החיים הופכים לריצה למרחקים ארוכים״.

הקהל שמגיע למפעל מגוון ביותר ובכל זאת, האם יש קהל מסוים שחשוב לכם שיגיע יותר? כזה שאתם רוצים להשפיע עליו?

״בהחלט. זו שאלה קלה: אנחנו רוצים שהקהל שיגיע יהיה כמה שיותר מעורב, לא מעניין אותנו לעשות פעילות לקליקה. כשהקהל שלך כולו מגיע מטווח גילאים ספציפי ומרקע תרבותי ספציפי, העסק גמור. קחי לדוגמה את פאב הסירה. זה אמנם ׳רק פאב׳, אבל זה עסק שקהל הלקוחות שלו מכיל תושבים ממזרח העיר, סטודנטים היפסטרים, ירושלמים מבוגרים, משוררים שיכורים, מוזיקאים מתוסבכים, משפחות עם ילדים בשעות הצהריים, תיירים, חרדים, דתיים לאומיים, חבר׳ה מהשכונות ולמעשה כל עמוד בקטלוג. וזה מרתק, כי אנשים הם בתכל׳ס הרבה יותר מורכבים מהמצגת השטוחה שהקטלוג מנסה לצייר. עמוק בפנים כולנו רוצים להרים את הראש ולקלוט שאנחנו לא בקנזס יותר״.

אתם מקבלים גב כלכלי מהחברה העירונית ״עדן״, האם לדעתך זה מגביל בצורה כלשהי או שההפך הוא הנכון – וזה דווקא משחרר אויר לנשימה? ובכלל, מה היחס שלכם לשת״פ עם גוף ממסדי?

״המפעל נתמך על ידי חברת עדן בסכום של 360 אלף ש״ח בשנה בנוסף להקצאת המבנה, ומעולם לא הייתה התערבות אמנותית בתכנים של המפעל. בכלל, לא ברור מאליו שבגוף עירוני יושבים אנשים שמוכנים ללכת לתהליכי עומק כאלה. ברור שהכי קל לעשות אירועים פומפוזים, לשחרר את הפוטו־אופ המיוחל של אלפי אנשים ברחוב ולסגור עניין. בעדן יש אנשים קשובים שנותנים עצות טובות ומבחינתנו מדובר בשותפי אמת לדרך.

״לשאלת ההתמסדות, אנחנו פחות היסטריים בנושא. אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, כרגע יש לזה תשתית, התעניינות ונכונות ממסדית. ייתכן ויום יבוא וזה ישתנה וכבר לא יהיה. ביום הזה נגיד תודה על מה שהיה ולא נתעקש על מה שאין. בעולם האמנות מתקיים שיח כבד בנושא ׳התמסדות׳ ולדעתי מדובר בשיח מיותר. יצירה טובה נוצרת בתנאים ספציפיים בחלון הזדמנויות חמקמק. זה יכול לקרות בממסד ובלב המיינסטרים כמו ההצגות של חנוך לוין, ובאותה מידה זה יכול לקרות בשיטת גרילה כמו ההתאגדות החברתית סביב הרייבים המחתרתיים של 100 מטר.

״מהצד השני של המתרס, צריך לזכור שגם בשיטת הגרילה וגם תחת החיבוק האוהב של הממסד נוצרו כמויות נכבדות של ג׳אנק, רק שבמחתרת יש איזו הילה מסוכנת של מגניבות, כי היא מסיתה את תשומת הלב מאיכות הדבר״.

עולה הרבה בתשובותייך, ובכלל סביב קבוצת ׳בית ריק׳, מונחים ותודעה כלפי זמן. מלבד הברור מאליו, מה לדעתך זמני במפעל, ומה בכל זאת קבוע?

״רק זמן יגיד״.

ובכל זאת?

״סדנאות מתחלפות כל כמה חודשים, אירועים עולים באופן חד פעמי, אפילו האמנות על הקירות יכולה להשתנות, להימחק. הכל דינמי. מהצד השני צצים פרויקטים ארוכי טווח כגון קואופרטיב אמנים וייסוד של חנות אמנות. עם זאת, יש שני ערכים שאני דבק בהם ומייחל שישארו מהארעיות של בית ריק. הראשון הוא היעדר חרדת הקודש: כל דבר שנבנה עשוי להיהרס וזה בסדר. זה טבע העולם – הכל בר חלוף. לא פעם זה מאפשר לאמנים פלסטיים להרשות לעצמם דברים שאולי לא היו עוברים בסיטואציה רגילה. יש משהו יפה באמנות קצת פרומה שמטשטשת את הגבול בין הסקיצה לתוצר הסופי.

הדבר השני הוא ניצול מקסימלי של הזמן. כשהחול בשעון אוזל, השאלה שתמיד מתנוססת מעל הכל היא איך מנצלים את הזמן בצורה המשמעותית ביותר. זו שאלה שהולכת ונשחקת לא פעם במוסדות תרבות ותיקים, ודווקא השבריריות והאי וודאות הפכו להיות מנוע מרכזי בפעילות שלנו. במילים אחרות, אני מאחל לכולנו להמשיך להסתובב כאן עם עיניים אדומות מעייפות ורעידות קלות בידיים מצריכה מוגזמת של קפה. עדיף שאנשים שמפעילים מרכזי תרבות לא יהיו נינוחים״.

איך המפעל משפיע על העיר, על ירושלים?

״רק האנשים שחיים בעיר יכולים לענות על השאלה הזו״.

אתה תושב העיר. מנקודת מבטך, ומהתגובות שאתה מקבל, מה המפעל שינה בסביבתו?

״תמיד יהיה מעניין יותר לשמוע אנשים בלתי תלויים עונים על השאלה הזו ולאו דווקא את הנחתום שמעיד על עיסתו. אבל בכל זאת, אם אני צריך לשים את האצבע על משהו, הייתי אומר שהיה חסר בלב ירושלים מרכז תרבות נגיש; מקום שלא צריך לחשוב פעמיים לפני שהולכים אליו. אפשר לקפוץ לקרוא כאן ספר, להביא את הילדים ביום שישחקו בחצר או לבוא לבירה בערב. אפשר להתעמק ביצירה, אפשר לפרוש לצד ולפטפט, אפשר להציע לנו רעיונות במסדרון ואפשר גם לבקש להשאיל את המברגה לשעה כי בדיוק עוברים דירה וצריך לפרק ארון.

הקלילות הזאת הייתה חסרה לי במרכזי תרבות, שלרוב אתה הולך אליהם רק כשקנית כרטיס לאירוע מסויים ושם נגמר הקשר שלך עם המקום. שלא תביני לא נכון, זה פורמט שגם יכול להיות טוב, אבל קהילה אמנותית ששואפת להתפתח צריכה פרקטיקה יומיומית ומפגש עם ספקטרום רחב של קהל ורעיונות והמפעל נוגע בזה״.

מה התכניות לעתיד?

להמשיך לפתח את הרעיון של מרכז תרבות ובית פתוח ליצירה, שקם בבוקר, וחי ונושם את הסביבה. יש לנו במגירה משהו כמו 325 תכניות שהיינו רוצים להוציא לפועל, ואמן שנצליח לבסס את המפעל כבית קבוע לרכבת ההרים הזאת״.

The post המפעל: בית ריק מלא בלב ירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הם צמחו בשדות העיצוב והאמנות המקומיים ועסקו עד כה בהוראה, במחקר וביצירה. חלקם רואים בתפקידם החדש התפתחות טבעית של דרכם החינוכית והמקצועית, חלקם רואים בו חזרה הביתה, ולאחרים זו הזדמנות לבנייה של בית חדש.

ד״ר דבי הרשמן, בת 56, סמנכ״לית ואוצרת ראשית, מוזיאון ארץ ישראל

מה עשית קודם

ארכיאולוגית ואנתרופולוגית בהכשרתי האקדמית, עד לאחרונה שמשתי כאוצרת התרבויות הקדומות של מוזיאון ישראל, ובעבר כאוצרת מוזיאון מגדל דוד בירושלים. במקביל אני פועלת כיועצת בפרויקטים בין־לאומיים לשימור מורשת תרבותית, ושותפה להקמת מוזיאונים ותצוגות ברחבי העולם, ובין השאר הייתי שותפה להקמת מוזיאון טיבט. כחוקרת אני עוסקת בדת ובפולחן, ותערוכותי מוקדשות לנושאים אלה, כמו לדוגמה ״אלילות מקומיות״, ״בראשית – הסיפור האמיתי״, ו״פנים אל פנים: המסכות העתיקות בעולם״.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

השנה החדשה מביאה למוזיאון ארץ ישראל, ולי אישית, שינויים מאתגרים ומלאי הזדמנויות. האתגר הגדול והמהנה ביותר הוא ליצור למוזיאון תוכנית חידוש שתחזק את זהותו כמקום ייחודי בארץ, שמציג ועושה שימוש בחומר ובתרבות חומרית, לייצוג התרבות המקומית בעבר ובהווה. תוכנית החידוש נועדה לייצר חיבורים עכשוויים ונועזים יותר בין ההיבטים התרבותיים המגוונים שהמוזיאון עוסק בהם, ביניהם ארכיאולוגיה, אתנוגרפיה, אומנות, צילום ותיעוד החברה הישראלית, ולהרחיב אותם.

יצירת שיתופי פעולה אקדמיים שיחלו כבר בשנה הבאה, עם מוסדות כמו שנקר והאוניברסיטאות, יפתחו את האוספים והאוצרות לדור חדש של חוקרים, יוצרים ואוצרים. בעתיד אני מקווה להגשים את חזון מוזיאון הפארק של מייסדיו, ובאופן מטאפורי ומעשי לנסות לפרוץ את הגדרות לטובת הציבור הרחב.

ציון דרך מהשנה האחרונה

השנה יצרנו דיאלוג חדש ואקטיבי עם הקהל. הפעולה הראשונה שעשיתי בתפקידי החדש הייתה יוזמה למפגשי טרום־פתיחה בתערוכה ״מצבי קיצון – נייר ישראלי״, שאפשרו לקהל לפגוש את האוצרת ענת גטניו ורבים מעשרות האמנים המשתתפים, בעת יצירת המיצבים מותאמי החלל באולם. מאחר שהייתה זו פעם ראשונה שאירועים כאלה נעשו, זה היה ניסיון מפחיד לכולנו, אך לשמחתי המפגשים היו חוויה מקורית ומרגשת לקהל ולאמנים. סביב התערוכה הזאת פיתחנו אירועים שונים להתנסות חווייתית של הקהל והיוצרים, כולל שיחי אמן דינמיים, סדנאות עם אמני התערוכה, מופעי שירת נייר ומופע קסמים של תעתועי נייר, ועוד. בחגים יש עדיין הזדמנות אחרונה לראות את התערוכה המרהיבה ולקראת הנעילה יהיו מרתונים של אירועי נעילה מיוחדים.

משהו שאת מצפה לו בשנה הקרובה

מחכה לתוכנית התערוכות המיוחדת לשנת ה־70 למדינת ישראל. בחרנו בנושאים כל־ישראליים: מהמפה ועד הפיקניק, מהטבע ועד התרבות והאמנות, ובקסם הרבגוני של אחת המדינות המרתקות בעולם. תערוכה מסקרנת היא תערוכת ״המפה״: בתערוכה רב־תחומית מקיפה יוצגו יחסי הגומלין בין נופי המולדת, המפה הישראלית ויוצריה, כפי שהם באים לידי ביטוי בייצוגיה הגיאוגרפיים, בתרבות ובאמנות (אוצרת: בתיה דונר). התערוכה תלווה בסדרת תצוגות מיוחדת של ישראליאנה, ביניהם ״סנדלים – אנתרופולוגיה של סגנון ישראלי״ (אוצרת: פרופ׳ תמר אלאור), ופיקניק ישראלי – סל המזונות המקומי בראי הארכיאולוגיה והאתנוגרפיה (אוצרי המוזיאון), ועוד.

שלי סתת־קומבור, בת 46, ראש המחלקה לצורפות ואופנה, בצלאל

מה עשית קודם

מעצבת ובעלים של מותג הנעליים coupleof עם בן הזוג שלי אילון. לאורך השנים אנחנו מקפידים לשלב בין עשייה אמנותית ועיצוב נעליים קונספטואליות לעיצוב קולקציות מסחריות שנמכרות בחנויות ובאתר שלנו. השתתפנו בתערוכות קונספטואליות ומסחריות בארץ ובעולם ובשנת 2010 זכינו בפרס העיצוב של משרד התרבות והספורט. בנוסף אנחנו המותג הישראלי הראשון שנמכר בבית האופנה האמריקאי אנת׳רופולוג׳י. אנחנו גאים מאוד לייצר את הנעליים בעבודת יד בבית מלאכה בתוך הסטודיו שלנו בתל אביב.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל היא בין המחלקות הכי מרתקות ומאתגרות בארץ ואפילו בעולם. במחלקה מתקיים חיבור דיסציפלינרי בכל מה שנוגע לסביבת הגוף: תכשיטים, אביזרים ולבוש. האתגר הגדול הוא לחבר בין הדיסציפלינות ובתוך כך לשמור על עבודת הקראפט הכל כך ייחודית למחלקה. בנוסף חשוב לי מאוד שצוות המורים המצוין של המחלקה ואני ניתן לסטודנטים את הכלים לממש את היכולת האישית שלהם ולגבש את השפה העיצובית שלהם כיוצרים ומעצבים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בעונת הקיץ האחרונה עיצבנו קולקציה ייחודית עם שים אדרי, מעצב הבית של מותג בדי הריפוד ״שכטר״. השת״פ הוליד קולקציית קפסולה של סנדלים שבהם שולבו בדי הריפוד עם השפה העיצובית המזוהה של coupleof. אני מאוד מאמינה בשיתופי פעולה בין מעצבים מתחומים שונים שמביאים איתם משב רוח מרענן ומחדש.

משהו שאת מצפה לו בשנה הקרובה

אני מתחילה את השנה הקרובה בהתבוננות, הקשבה ודו־שיח. כבוגרת המחלקה אני מרגישה שאני חוזרת הביתה. חשוב לי לשמור על הייחוד של המחלקה כבית שמאפשר לסטודנטים לשלב בטבעיות בין מגוון חומרים רכים וקשים כאחד, בין טכניקות עבודה מסורתיות לצד חדשנות מרעננת, בין הטמעת המושג קונספט לצד יצירת קולקציה. אני מאמינה בתהליכי עבודה בשיתוף וביצירת קהילה תומכת ומאחלת לכולנו בהצלחה!

איציק רנרט, בן 58, ראש התואר השני בעיצוב, שנקר

מה עשית קודם

הייתי מעצב במעריב, בידיעות אחרונות ובמגזין פוליטיקה ז״ל וארט דירקטור במשרדי פרסום. איירתי פחות או יותר לכל העיתונים בארץ, איירתי ספרי ילדים, הייתי קריקטוריסט בגלובס, חבר בקבוצת הקומיקס ״אקטוס״, מרצה בכיר וראש מסלול האיור בבצלאל, ראש המחלקה לתקשורת חזותית ודיקן הסטודנטים בשנקר. כעת אני מלמד במחלקה לתקשורת חזותית ובתואר השני של שנקר ועומד בראשו.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

גיבוש החזון הבין־תחומי של המחלקה ותרגומו לעשייה בפועל, ומיצוב המחלקה כתוכנית למצויינות בעיצוב.

השנה אישרה לנו המועצה להשכלה גבוהה ללמד את כל תחומי העיצוב ולקבל סטודנטים מכל תחומי המקצוע. דיסציפלינות כמו עיצוב תעשייתי ותקשורת חזותית מתווספות לעיצוב אופנה, טקסטיל, תכשיטים ואביזרים, אותן לימדנו מאז פתיחת התואר, כך שהתוכנית הופכת לתוכנית רב־תחומית אמיתית גם בתכניה וגם בהרכב הסטודנטים שלה. שינוי זה מחייב מבט רוחבי, מציאת הקשרים חדשים בין התחומים השונים, והעברת חלק גדול מהאחריות על בנייית תוכנית הלימודים לידי הסטודנט עצמו.

לשנת הלימודים הקרובה קיבלנו סטודנטים מצטיינים מהמחלקות השונות של שנקר, שילמדו בשנה הראשונה של התואר השני ובמקביל גם בשנה האחרונה התואר הראשון, כך שיסיימו את התואר השני והראשון ביחד בחמש שנים בלבד. במקביל קיבלנו לתוכנית אנשי מקצוע פעילים, מחשובי המעצבים בישראל, חלקם גם מרצים ותיקים בשנקר ובמוסדות אחרים. תמהיל הסטודנטים החדש יעמיד אותנו מול אתגרים חדשים, ויאפשר לנו להפוך את הסיסמה המעט כוללנית ״תוכנית מצוינות״ לבעלת תוכן אמיתי.

הגיוון הגדול באוכלוסיית הסטודנטים שלנו – צעירים, מבוגרים, אנשי מקצוע מנוסים, מעצבים פעילים, מרצים ומצטייני תואר ראשון – והעובדה שהם באים מכל תחום עיצוב אפשרי, הולמים את מטרתנו המוצהרת להיות תואר ״בוטיק״ הבונה מערכת אישית לכל אחד מהסטודנטים, בהתאם לצרכיו ולנושאים שהוא מעוניין לחקור. רובם יעשו זאת במסגרת המסלול המעשי, וחלקם במסלול הכולל כתיבת תזה. אני יכול כמובן לדבר גם על חדשנות, קשר עם התעשייה, קשר עם מכוני שנקר השונים, עשייה חברתית, מעורבות בקהילה, עיסוק בטכנולוגיות חדשות, מקומו של העיצוב בעולם הולך ומשתנה וכו׳ – אבל כל אלה ברורים מאליהם.

ציון דרך מהשנה אחרונה

בשנת הלימודים האחרונה, אחרי שבע השנים שבהן קיימת התוכנית, הצגנו, לראשונה, תערוכת בוגרים (מוצלחת) של הבוגרים שלנו. קיימנו כנס שנתי שעסק בקשרים שבין זיכרון, פוליטיקה ועיצוב, שהיה, באופן מפתיע ביחס למקובל לעיתים בכנסים אקדמיים, לא רק רציני אלא גם מעניין ואקטואלי. כמו בכל שנה קיימנו סדנה וסיור לימודי במוסד מקביל בחו״ל, השנה ב־KISD, בית הספר הבין־לאומי לעיצוב בקלן, גרמניה. הסטודנטים שלנו למדו ועבדו יחד עם הסטודנטים המקומיים, כשהדגש הוא על נושאי עיצוב שירות. ציון דרך נוסף וחשוב לא פחות הוא שבמשרדי הנוכחי, בניגוד לקודם, יש חלון עם נוף יפה.

משהו שאתה מצפה לו בשנה הקרובה

אני מקווה שהרחבת התחומים הנלמדים בתוכנית, והרכב הסטודנטים החדש, יובילו להתפתחויות מענייינות ולפרויקטים פורצי דרך. אנחנו משנים את מבנה פרויקט הגמר, כך שמאוד מסקרן אותי לראות את הפרויקטים שיגישו הבוגרים של השנה, שיהיו גם המחזור הראשון שאלווה מתחילת דרכו. אני מקווה שהעקרונות המנחים אותנו יגיעו לכלל ביטוי ביתר שאת ובאופן מעשי: עיסוק במחקר עיצוב בפן התיאורטי, ההיסטורי והמעשי, יצירת חיבורים חדשים בין מקצועות העיצוב השונים, ודגש על בחירותיו של כל אחד מהסטודנטים בהרכב תוכנית הלימודים שלו ובפרויקט הגמר שלו.

עידית עמיחי, בת 59, מנהלת בית לאמנות ישראלית, מכללה אקדמית תל־אביב-יפו

מה עשית קודם

ניהלתי את מחלקת המוזיאונים והאמנות במשרד התרבות במשך 15 שנה. לפני כן הייתי חמש שנים נספחת תרבות של ישראל ביפן. מאז שהחלטתי לעזוב את משרד התרבות, באוגוסט 2015, עבדתי כמרצה ויועצת לענייני תרבות ומוזיאונים.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

בית לאמנות ישראלית הוא התשובה לחסך גדול שקיים בשדה התרבות בארץ: לימוד מעמיק ומחקר של האמנות הישראלית. אני מקווה שאצליח לשמור על הרמה הגבוהה של הלימודים בעזרתם של מיטב המרצים – אמנים חוקרים ואוצרים – ולהמשיך להעניק לתלמידי הבית הרבים חווית לימוד מעשירה ומרגשת.

ציון דרך מהשנה אחרונה

אחרי יותר מ־100 שנים הגיעה האמנות הישראלית למעמד של נושא לימוד נפרד. למען חוזקה ובגלל חשיבותה של האמנות הישראלית, אעשה מאמץ להרחיב את מעגל שוחרי האמנות הישראלית מצד אחד, ולקדם את המחקר וההתעמקות בנושאים היסטוריים ונושאי חתך באמנות הישראלית מצד שני.

יחד עם לימודי אמנות מתקיים בבית לאמנות גם מסלול ללימודי אוצרות ומוזיאולוגיה. ציון דרך משמעותי התרחש לקראת פתיחת השנה השנייה ללימודי התוכנית והוא שיתופו של האוצר וחתן פרס ישראל יונה פישר, והיא תיקרא מעתה תוכנית יונה פישר ללימודי אוצרות ומוזיאולוגיה.

משהו שאת מצפה לו בשנה הקרובה

אני מאמינה שהתוכנית תניב בוגרים שיהיו אוצרים מקצועיים משובחים, ויתרמו לסצנת האמנות בישראל, יסייעו לתערוכות נושא חשובות במוזיאונים ויחד עם התלמידים המצטיינים של בית לאמנות ישראלית יקדמו את המחקר החשוב באמנות הישראלית הפורחת בארץ.

שרה ג׳יין חתוכה, בת 38, ראשת המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל

מה עשית קודם

לפני כ־16 שנים עליתי מצרפת לישראל. אני בוגרת בצלאל, וכעת אני עובדת כבמאית וכמעצבת בהפקות אנימציה עצמאיות ומסחריות. ניהלתי את המחלקה לאנימציה במנשר ובמקביל שיתפתי פעולה עם מוזיאון יפו, שם אצרתי השנה את תערוכת ״פלסטלינה ארט״. התמקצעתי בדוקו־אנימציה, הדרכתי פרויקטים בחממה של קרן קופרו, ויצרתי אנימציה לסרט תיעודי.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש

המחלקה לאמנויות המסך היא השלישית בגודלה בבצלאל. סגל המרצים מעורר השראה ובראש ובראשונה אני אפעל לצדם. אשקיע באינטגרציה בין תחומי המחלקה, על מנת לייצר מפגש בין וידאו־ארט לאנימציה, יצירת מציאות מדומה לצד קולנוע תיעודי וטשטוש התוויות של כל אחד מהם.

ציון דרך מהשנה אחרונה

עשיית סרט, מבחינתי, היא צורך. עניין של חיים או מוות. בוקר אחד התחלתי לכתוב, הוצאתי את לבי החוצה. החלטתי להגשים חלום. לאחר שלוש שנים של עבודה מאומצת, סוף כל סוף, הוא התגשם. סרט האנימציה האוטוביוגרפי, ״מדריך לגינון״, ישודר בערוץ הצרפתי־גרמני ARTE ב־7 באוקטובר 2017.

משהו שאת מצפה לו בשנה הקרובה

הכוח הגדול של המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל הוא המורכבות שלה. אני מצפה לראות יצירות היברידיות וחדשניות דרך יצירת חיבורים טבעיים, ולהמשיך לטפח יוצרים ושפה חדשה של סרטים. לאחרונה הושק פרויקט ״אקו סיסטם״ של המיזם לקולנוע וטלויזיה בירושלים, שפועל לקידום יוצרי קולנוע ואנימציה מקומיים ויחבר בינם לבין אנשי תעשייה ואולפנים הפועלים בעיר, במטרה להכפיל את מספרם כבר בשנה הקרובה. כפי שאמרה הלן מירן בביקורה האחרון בעיר, Something is happening in Jerusalem.

ליאור גריידי, בן 51, ראש המחלקה לאמנות, מנשר

מה עשית קודם

בארבע השנים האחרונות, מאז שחזרתי לישראל מניו יורק, עשיתי את תוכנית הרזידנסי של ארטפורט, לימדתי במנשר, ואני חבר בצוות האוצרותי של ״הלובי מקום לאמנות״, בצפון הישן של תל אביב וב״גלריה 4״ בפלורנטין.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש

אני מקווה להעצים את הקיים והמיוחד במנשר, להעשיר את תכנית הלימודים ויחד עם סגל המרצים במחלקה, ולהוביל את הסטודנטים למימוש הפוטנציאל האישי בתכנית ארבע שנתית מגוונת המבוססת על מחקר סקרנות ורגישות.

ציון דרך מהשנה אחרונה

תערוכת היחיד שלי ״פועל טבעי״ שהוצגה בגלריה הקיבוץ בתחילת השנה, עסקה בהיסטוריה, שפה וגוף, דרך סיפורם של תימני כנרת.

משהו שאתה מצפה לו בשנה הקרובה

ספר האמן הראשון שלי ייצא בשנה הקרובה בעיצובו של קובי לוי. הוא יכלול עבודות נבחרות מהשנים האחרונות וילווה בטקסט של ד״ר סיון רג׳ואן שטאנג.

ד״ר רומי מיקולינסקי, 40, ראשת התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי, בצלאל

מה עשית קודם

מרצה וחוקרת בבצלאל ובמרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה; עובדת עם תאגידים ורשויות מקומיות על הטמעת טכנולוגיה דיגיטלית וכלים לשיתוף ידע; מנכ״לית מכון שפילמן לצילום; לפני, אחרי, ותוך כדי הדוקטורט עבדתי בוואלה – התפקיד האחרון שלי שם היה ראש חטיבת הווידאו ומנהלת פרויקט וואלה־YES (ערוץ ה־VOD הראשון בישראל).

חזון ותוכניות לתפקיד החדש

בכוונתי להמשיך ולחזק את שיתופי הפעולה היפים שכבר קיימים במחלקה ולהמשיך לעבוד עם השותפים שלנו בארץ ובחו״ל לקידום סגל המחלקה, הסטודנטים והבוגרים; לקדם שילוב תיאוריה ופרקטיקה במחלקה כך שהמחקר והתיאוריה יפרו את היצירה ויעניקו לה הקשרים מעניינים ועומק; לעודד ולייצר פורמטים חדשים של מחקר יצירתי או יזמי, יישומי ותיאורטי יחד עם ראשי המסלולים והמרצים בתכנית.

ציון דרך מהשנה אחרונה

נהייתי אמא (ואז גיליתי שכל הקלישאות נכונות).

משהו שאת מצפה לו בשנה הקרובה

עומדת להיות שנה מרתקת ומלאה בעשיה – במהלך כל הקיץ אנחנו עובדים לקראת השנה החדשה. אני מצפה להיכנס לתפקיד, לעבוד עם הצוות המעולה בתוכנית, להכיר את הסטודנטים החדשים ולהשיק יוזמות חדשות. תערוכת הגמר של בוגרי המחלקה נפתחת ב־28.12 ואנחנו מתכננים אירועים והפעלות שונות ושווות סביב התערוכה.

כבר עכשיו רוקמים ומפתחים שיתופי פעולה שונים בשלושת מסלולי התוכנית: אנו חוקרים איך אפשר לעצב את ובעבור הבלתי נראה ב״טכנולוגיה״, מציינים 100 שנה לבאוהאוס ובודקים את השפעתו על עיצוב היום ב״אודות״, וב״ניהול״ מקדמים פעילות סביב ״עיצוב שירות״. וזה רק על קצה המזלג – מבטיחים לעדכן ולהזמין לשנה עמוסת פעילות.

כמו כן, הקורס המקוון שלי יחד עם פרופ שיזף רפאלי יוצא לדרך בחודש הבא. הקורס digital clutter/culture, שמוקדש לתרבות דיגיטלית, יעלה בפלטפורמה edX ויופק באנגלית, עברית וערבית (פרטים נוספים באתר cltrcltr.net). בנובמבר אציג מחקר על ראייה מתווכת והשפעת בינה מלאכותית וביג דאטה על בהייה בכוכבים (Data Sublime the Readable Sky) בכנס New Media Histories בוינה. מתכוונת להמשיך את המחקר על מכונות ראייה והשפעתן על הדמיון.

גלי כנעני, בת 49, והדס הימלשיין, 58 , ראשות המחלקה לעיצוב טקסטיל, שנקר

מה עשיתן קודם

גלי: מלמדת בשנקר מ־2004, לימדתי במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל בשנים 2006-2015. מעצבת אמנית פעילה, תערוכות היחיד האחרונות שלי הוצגו במוזיאון תל אביב, בגלריית לוחמי הגטאות ומוזיאוני הטקסטיל באוגסבורג ובוכהולט (גרמניה).

הדס: פעילה ומעצבת בתעשיית הטקסטיל, מלמדת בשנקר מזה 20 שנה, חוקרת במרכז cirtex ושותפה לפרויקטים בטקסטיל ותחומים משיקים. עוסקת במחקר ופיתוח של אריגת ג׳קארד בתעשייה.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

לכוונן את תכנית הלימודים ולהתאים אותה לכאן ועכשיו. פיתוח של פורמט הוראה מקומי ייחודי, וזיהוי של אופק תעסוקתי עדכני במקום שבו אנו חיים ויוצרים. הפיכת המחלקה למרכז ארצי ובין־לאומי – Textile Hub – יצירת קהילה תוססת וסצינה פעילה. ניהול משותף ומשתף כתפיסה.

ציון דרך מהשנה האחרונה

גלי: התחלתי לעבוד בסטודיו שבנינו בחצר במו ידינו (בעיקר ידיו של בן הזוג, אני עזרתי…).

הדס: ביקור בפראטו, איטליה – טקסטיל ואופטמיות.

דודי ראב״ד, בן 68, ראש התוכנית לתואר שני בעיצוב משולב, מכון טכנולוגי חולון

מה עשית קודם

השנה אני ״חוגג״ 40 שנות פעילות כמעצב תעשייתי במסגרת ״ראבד עיצובים״, בארץ ובחו״ל. בשנים האחרונות מתמקד במתן יעוץ וליווי אסטרטגי לחברות. הקמת חברה־בת באנגליה העוסקת באביזרי אופנה לנשים וגברים, חשפה אותי למוקד פעילות יזמי עיצובי המהווה 180 מעלות לתחומי העיסוק הקודמים שלי בעיצוב תעשייתי (היי־טק בעיקרו), ולמעורבות מקצועית בתחומי לוגיסטיקה ושיווק עיצובי. מזה 14 שנה חבר סגל במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, ועד לפני שנה כיהנתי במשך שש שנים כראש המחלקה לעיצוב תעשייתי. השילוב בין פרקטיקה ואקדמיה התגלה לי כמאיץ מקצועי וכמרענן אישי אדיר.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

העיצוב התעשייתי שלמדתי כסטודנט הוא סוג של ״פרה־היסטוריה״ מקצועית. בהיותו של ״עיצוב תעשייתי״ בכלל ועיצוב בפרט, אחד התחומים היותר דינמיים ונותני הטון בתעשייה העולמית, נדרשת גישה שונה למי הוא המעצב ד׳היום. ״עיצוב משולב״ הוא התאמה של העיצוב התעשייתי לעידן שבו הוא הופך לאסטרטגי ומרחיב את תחומי עיסוקו והשפעתו. התוכנית שאני עומד בראשה מתייחדת במבט הכולל שלה על ״עיצוב״, לא רק זה המסורתי, אלא גם זירות הפעילות הווירטואליות ועיצוב מוצרים שאינם ״מוצריים״ (שירות ותהליכי חדשנות, כדוגמה). כתוכנית לתואר שני המאפשרת את צירופם של סטודנטים שאינם באים מתחומי העיצוב, האתגר של הטמעת ערכי עיצוב וחשיבה עיצובית הופך למשימה מאתגרת, שמאלצת אותך להיות במיטבך ולהמציא את התוכנית כל סמסטר מחדש.

ציון דרך מהשנה האחרונה

פרויקט רפואי רחב היקף, מהפכני בתפיסתו, שאנחנו מוליכים גם ברמה האסטרטגית, גם כמעצבים תעשייתיים וגם כמתכנני הזיווד, נחשף לראשונה ועומד לצאת לשוק. בתחום אביזרי האופנה נכנסנו לנישת התיקים והחגורות, בקו ייחודי המוכיח את חיוניותם של מעצבים תעשייתיים בתחומים שמסורתית אינם מרגישים בו בנוח. בגזרה האקדמית התחלתי לשנות את כיוון התנועה של תוכנית התואר השני בעיצוב משולב לכיוון העיצוב האסטרטגי. גולת הכותרת היתה כנס בין־לאומי רב אורחים ומשתתפים, תחת הכותרת ״דרכים בעיצוב משולב״.

משהו שאתה מצפה לו בשנה הקרובה.

בשלושת הכובעים המקצועיים שאני חובש כל שיא הוא תחילתו של טיפוס לפסגה חדשה והשנה הבאה עלינו לטובה(?) מחייבת אנדרנלין מקצועי שופע לקראת הפסגות החדשות הממתינות לנו. חוץ מזה, ערימת הספרים הממתינה לי בבית, זועקת לתשומת לב ועם כל הכבוד לעיצוב יש ביום־יום שלנו לא מעט הפרעות שתשומת הלב שלנו תצטרך להתמודד איתן.

גלית גאון, 52, ראש התוכנית לאוצרות בעיצוב, המחלקה ללימודי המשך, שנקר

מה עשית קודם

אוצרת עצמאית לעיצוב, במהלך תשע וחצי השנים האחרונות שימשתי כאוצרת ראשית של המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס ושל מוזיאון העיצוב בחולון. הייתי שותפה בסטודיו לתכנון ועיצוב תערוכות ומוזיאונים ומאז שהתחלתי ללמד באסכולה, אי שם בראשית שנות ה־90, אני משתדלת ללמד קצת בכל אחת מהמסגרות שמצמיחות את מי שאפגוש בהמשך חיי המקצועיים.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אנחנו מתחילים השבוע את הסמסטר השלישי של התוכנית, זה אתגר עצום וענג גדול. האפשרות שפתח בפני עודד חי, ראש המחלקה, לפתח ולהוביל תוכנית חדשה בתחום שנדמה מאוד אופנתי בשנים האחרונות, תוך מיקוד כל־כך מדויק, אינה מובנת מאליה. הרבה מורים ומרצים מעולים, מרכזיים ומובילים מגיעים לחלוק, לחשוב, לבדוק גבולות ולהניע תהליכי מחשבה אצל הדור הבא של אוצרי עיצוב. אני מאחלת לנו שיהיו מעולים ומדוייקים, בעלי חזון בהיר וחדורי מוטיבציה, זה לא קל כשלומדים שלהיות אוצר משמעו להתרכז בעבודתם של אחרים, ״It's not about you״. אבל בעיקר שיהיו אלה שיבססו רף מקצועי לעבודה שנדמה כאילו כל אחד יכול לעשות.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנה האחרונה הייתה לי הזדמנות להקשיב למעצבים, חוקרים, כותבים ואוצרים מרתקים שדרכם השתקף היום־יום המקצועי של כולנו. זו הזדמנות לשנות את נקודת המבט ולפתח דרך חדשה ללמוד ולהפוך שותפי שיח מעולים. שום דבר מכל זה לא היה מתקיים בלי הסטודנטים בתוכנית ובלי העניין, הפתיחות והרצינות המרגשת שלהם. עוד משהו בשנה האחרונה: אצרנו יובל סער (העורך הראשי של פורטפוליו) ואני את התערוכה ״אי.זיקה״ במסגרת שבוע העיצוב ירושלים, שבעבורי היתה אולי המורכבת מכל 100 התערוכות שקדמו לה. השותפות שליוותה את התערוכה והתזמון שלה הפכו את השנה הזאת לחשובה, משמעותית ומצויינת.

משהו שאת מצפה לו בשנה הקרובה

הסדנאות הבין־לאומיות של התוכנית הן החלק השמח והמרתק של הסמסטר הקרוב, לצד פיתוח שיתוף הפעולה בין מוזיאון ארץ ישראל והתוכנית לאוצרות עיצוב, ותחילת העבודה יחד כמעבדה מוזיאלית פעילה. אבל אולי לפני הכל, אני מצפה לתערוכות הראשונות של הסטודנטים, ממש עוד מעט, בשבוע העיצוב, שבוע האיור או בגלריה הקרובה לביתכם.

The post ראש חדש לשנה החדשה // 2017 appeared first on מגזין פורטפוליו.

בפרק השלישי של הסדרה ״שקרים קטנים גדולים״ – שהפכה אתמול בבוקר לזוכה הגדולה של טקס פרסי האמי – רנטה (בגילומה של לורה דרן) מארגנת לביתה אמאבלה מסיבת יום הולדת בלתי נשכחת בביתם המפואר במונטריי. רנטה היא אמא חולת שליטה, והסיבה למסיבה המוגזמת במתנות ותפנוקים לאורחים, היא סכסוך ומאבק כוחות בינה לבין אמא אחרת בכיתה – שאותה מגלמת ריס וויתרספון. מבחינת בימוי, זו סצינה צנועה יחסית: רק שחקנים לצד הבריכה; לא סצינת קרב גדולה או מרובת פעלולים, שום אפקטים מיוחדים או אקשן.

ובכל זאת, זו סצינה מרשימה ביותר, שאפשר ללמוד ממנה משהו על הסיבה שבזכותה זכתה הסדרה בשמונה פרסי אמי בקטגוריות מיני־סדרה. מסיבת יום ההולדת מצולמת בפריים פתוח, גדוש בשחקנים, כמעט ללא קלוז־אפים, ולמרות זאת, אם נקפיא את הפריים בכל רגע נתון, נראה שכל השחקנים, עד הניצב האחרון בקצהו של הפריים שכבר בקושי נמצא בפוקוס, כולם בתוך הדמות. הדבר הופך למרשים עוד יותר בסצינת חיתוך עוגת יום ההולדת, שם נמצאים בפריים למעלה מ־20 ילדים בגילאי 5-6, רובם ניצבים, ולרגע אי אפשר לחשוד שזו לא מסיבת יום הולדת אותנטית של בת כיתתם, למרות שרוב הסיכויים שהילדים האלה ניפגשו לראשונה באותו הבוקר.

זו תצוגת משחק יוצאת דופן, וזה נכון לא רק לסצינת יום ההולדת בפרק 3 של ״שקרים קטנים גדולים״, אלא לכל הסדרה. מהשחקניות הכוכבות הגדולות – ניקול קידמן, ריס וויתרספון ולורה דרן – ועד אחרון הניצבים, הסדרה רצופה בתצוגת משחק מעולה, למרות ש״שקרים קטנים גדולים״ היא סדרה צנועה יחסית מבחינת הנושאים שבהם היא עוסקת ומבחינת הז׳אנר שבו היא פועלת: סדרה על מערכות יחסים בין נשים ושל נשים.

החוליה החלשה

You're only as strong as you're weakest link הוא ביטוי אמריקאי ידוע הרלוונטי במיוחד לעשיית סרטים וטלוויזיה. לכאורה, אפשר לחשוב שאחרון הניצבים בקצה הפריים לא חשוב: אחרי הכל הוא נמצא שם רק כדי למלא את הפריים, כמו אביזר או רהיט כלשהו, ואף אחד לא ישים לב אם נשים שם את הבן של האחראית על הקייטרינג שבמקרה עבר בסביבה להקפיץ לאמא את הסיר עם ארוחת הצהרים; חלק ממקבץ אנשים משועממים, הם לא באמת חשובים.

אבל לא כך הם פני הדברים: כל מה שקורה בפריים הוא חשוב וכל מי שנמצא בפריים צריך לשחק ולהיות בדמות. וזו אחת הסיבות שהפונקציה הזאת שינתה את שמה בארצות הברית לא מעט פעמים בעשרות השנים האחרונות. תחילה היו אלה ״ניצבים״ (extras), מאוחר יותר הם הפכו ל״אווירה״ (atmosphere), וכיום הם נקראים ״שחקני רקע״ (background actors). השינויים התכופים האלה נובעים ממניעים של פוליטיקלי קורקט, אך גם מתוך מודעות הולכת וגדלה לחשיבות התפקיד.

אמנם לא צריך יותר מידי כישורים כדי להיות ניצב בסרט, אך יש הרבה משמעות מבחינת היוצרים אם הניצבים הללו לא מקבלים הדרכה נכונה על סט הצילומים. מי שגם חשב שהניצבים חשובים ומעניינים מספיק הוא ריקי ג׳רוויס, שיצר את הסיטקום המעולה ״ניצבים״, המתאר את שגרת חייהם של ניצבים מקצועיים, כאלה שעוברים מסט לסט, אחרונים בשרשרת המזון, מחכים לרגע שלהם מתחת לאור הזרקורים. וגם הוא זכה בעבר באמי על הסדרה.

אז למה זה חשוב? כי לכל הסחת דעת שמתרחשת בפריים יש את הפוטנציאל לנתק את הקהל מחווית הצפייה שבה הוא נמצא ומהחוויה הרגשית שהוא חווה במהלכה, במודע או שלא במודע. אם לשבריר שנייה ניצב 27 פיהק בצד ימין של הפריים, בסצינה שבה חבורת אנשים צופה בגל צונאמי שמאיים להכות בחוף, גם שמוליק מרמת גן ייזכר שזו לא חברות אמריקאים שנקלעה לאסון טבע בתאילנד, אלא בשחקן מובטל שמשלים הכנסה כניצב. ולכן, כל פיהוק יגרור קריאת קאט; מבט למצלמה – קאט; חיוך בסצינה דרמטית – קאט; כל טייק כזה יהפוך לבלתי שמיש.

כשניצבים משחקים טוב הם כמעט בלתי נראים, אבל כשהם אינם טובים הם הופכים להסחת דעת בלתי נסבלת. מדהים לראות עד כמה הדבר בולט כשהניצבים לא ממלאים את תפקידם, עד כמה אנחנו כצופים מיד שמים לב ליוצא דופן, עד כמה זה יכול לפגוע לנו ביכולת לצלול אל תוך חווית הצפייה, לעיתים אפילו מבלי שנוכל לשים על כך את האצבע. כך, דוגמה פחות מוצלחת לעבודת ניצבים אפשר לראות בסצינות מרובת משתתפים בסדרה ״מיליארדים״. למרות המשחק המעולה של השחקנים הראשיים, בסצינות משרד שכוללות את כל העובדים או בסצינות של מסיבות גדולות, אפשר להבחין בניצבים שלא ממש יודעים את תפקידם ולא ניראים מחוברים לסצינה שבה הם לוקחים חלק. כן, זה יכול לקרות  אפילו בסדרה מושקעת שכזו.

איך קורה דבר כזה? על סט אמריקני, עוזר במאי שני הוא האחראי לעבודה עם ניצבים על הסט. הסיבה לכך נעוצה בעובדה הפשוטה שבמאי אחד לא יכול לעקוב אחרי תצוגת משחק של יותר מארבע עד חמש דמויות בפריים, ולכן בסצינות מרובות משתתפים הדרכת ניצבים היא חלק אינטגרלי מתפקידו של עוזר הבמאי השני. הוא זה שמתדרך את הניצבים והוא זה שאומר לכל אחד ואחד מהם מה לעשות, לאן ללכת, באיזו שנייה, איזה תפקיד הם מגלמים ומה הם אמורים להקרין (הפתעה, כעס, התרגשות וכו׳). הוא גם זה שאחראי לעקוב אחרי הביצוע כשהבמאי קורא אקשן.

ברוח השנה החדשה אפשר לומר בבטחה שאף שחקן לא מאחל לעצמו להיות ניצב, ושכולם מתפללים בכל יום ״שנהיה לראש ולא לזנב״, אבל בקולנוע ובטלוויזיה גם הזנבות חשובים: גם ״לוחם 25״ בסצינת הקרב ב״משחקי הכס״, גם ״עובר אורח נרגן״ שחוצה את הרחוב ב״בנות״, ואפילו ״כלב נטוש״ שנובח באופן מאיים ב״הנותרים״. לכולם יש תפקיד וחלק בבריאת העולם של הסדרה/הסרט שבה הם משתתפים. ואם כבר נגזר עליהם להיות זנב ולא ראש, אז לפחות שיהיה זנב זוכה ״אמי״.

The post ניצבים קטנים גדולים appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרסי אנדרסן מוענקים על ידי ארגון IBBY (ראשי תיבות של International Board on Books for Young People) לפי המלצת סניפי הארגון בכל מדינה. מכללת לוינסקי לחינוך, המשמשת אכסניה לארגון בישראל, המליצה על שלושה ספרים לזכייה בעיטורים לסופר, למאייר ולמתרגם. חברי הוועדה בקטגוריית האיור היו ד״ר חוסני אלח׳טיב שחאדה (יו״ר), ראש החוג לאמנות במכללת לוינסקי לחינוך; הציירת טליה ישראלי; ותמי ישראלי, ראש מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים ונוער במכללה.

חברי הוועדה בחרו פה אחד באיוריה של נעמה בנזימן לספרה של לאה גולדברג ״הצרצר התייר״ לקבלת עיטור אנדרסן בקטגוריית האיור. את החלטתם הם נימקו בעושר הטכניקות של שפת האיור מרישומים ידניים ועד שימוש בקולאז׳. העושר החזותי עומד בסתירה מסוימת לחזרתיות של הטקסט ומאפשר התמקדות בנעשה במרחב הציורי העשיר ורווי ההתרחשות, כך שהיחסים בין הטקסט לאיור הופכים מעשירים ומפרים, כמעט שווי משקל. המאיירת הצליחה לברוא דמויות מקוריות הניתנות לזיהוי ומאופיינות בדיוק ובהומור.

עיטורי אנדרסן הם בחירה דו־שנתית של ספרים בולטים שראו אור לאחרונה, והם ניתנים לסופרים, למאיירים ולמתרגמים מארצות שחברות בארגון IBBY. את הכותרים בוחרים הסניפים הארציים של IBBY, שרשאים להציע ספר אחד בכל קטגוריה. בארצות שבהן יש הפקה ניכרת ומתמשכת של ספרי ילדים ביותר משפה אחת, אפשר להציע עד שלושה ספרים לכתיבה ולתרגום, בשפות שונות. הספרים הזוכים בעיטור אנדרסן מוצגים בתערוכה הנודדת בעולם.

ועדת הבחירה שבחרה את זוכי העיטורים בסניף הישראלי של המועצה הבין־לאומית לספרות ילדים ונוער על־יד אונסקו (IBBY), בראשות פרופ׳ אילנה אלקד־להמן, פועלת במרכז לוין קיפניס לספרות ילדים ונוער במכללת לוינסקי לחינוך. השנה הוועדה הישראלית הגישה את הסופר דוד גרוסמן כמועמד מטעמה לפרס אנדרסן היוקרתי, שעד עתה זכה בו רק סופר ישראלי אחד, אורי אורלב. פרס אנדרסן, המכונה גם פרס נובל הקטן, נקרא על שמו של סופר הילדים המפורסם הנס כריסטיאן אנדרסן. מדי שנתיים מעניקה האגודה הבין־לאומית לספרות ילדים IBBY לסופר אחד ולמאייר אחד על תרומתם לתחום ספרות הילדים. את מדליית הזהב לזוכים מעניקה מלכת דנמרק.

מוקדם יותר השנה זכתה בנזימן בפרס משרד התרבות והספורט בתחום העיצוב. בנימוקי השופטים להענקת פרס זה נכתב שבשנים האחרונות נעמה בנזימן מרחיבה את תחום האיור מהדו־ממד אל התלת־ממד, ושעבודותיה ״עוסקות במפגש המפתיע בין השניים תוך בחינה אקספרימנטלית של הגבולות בין קו, צבע, נפח וחומר, והצעה של מגוון סוגי יחסים בין אוביקטים פיסוליים לבין דימוי נרטיבי. המעבר לתלת־הממד הוא המשך ישיר לקו האיורי הייחודי של בנזימן – שאף כותבת את ספרי הילדים שהיא מאיירת – המאופיין בקו עשיר, מפתיע וצבעוני שמחבר באופן שלם בין פנטזיה למציאות״.

The post המאיירת נעמה בנזימן זכתה בעיטור אנדרסן ל־2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

Yuval:

הי אסף, מה שלומך?

הכל מצוין. איך אתה?

לא רע בכלל. תגיד, כמה זמן אתה כבר מפרסם את הריאליסט?

התחלתי ב־2010. שבע שנים. 379 טורים עד היום

379 טורים, שבע שנים, כל שבוע (נשים רגע את החופשים בצד). זה המון! תיארת לך כשהתחלת, שאחרי שבע שנים זה עוד ימשיך?

התייחסתי לזה בתור עבודה, הזמנה מעיתון. אחרי שלושה חודשים נגמרו לי הרעיונות וחשבתי שמיציתי. המשכתי בכל זאת והיום קשה לי לדמיין שבוע שבו אני לא עובד/חושב/ ומאייר טור

וחומרים, אני מניח, לא חסר, לא כשגרים בישראל ולא כשיש משפחה

אני כל הזמן ״מחפש״ חומרים, במובן הזה שאני משתדל לאתר בסביבה הקרובה שלי רגעים שמסתתר מאחוריהם סיפור. זה גם משתנה כל פעם, לפעמים זה מאוד אישי ובפעמים אחרות יותר כמו טור דעה; תלוי מה עלה בחכה. אני מנסה לא לעבוד בתוך פורמט ידוע מראש כדי לא להשתעמם

והנה יוצא לאור ספר, שקדמה לו מהדורה באנגלית. מה אתה יכול לספר על זה: איך זה קרה, מי פנה אליך, איך בחרת איזה טורים לפרסם

פנו אלי מהוצאת פרדס והציעו להגיש בקשה למענק ממפעל הפיס. קיבלנו את המענק והתחלנו לעבוד על הספר. עיצבו אותו אבי נאמן והילה שמיר (אבי נאמן עיצב גם את השער של הספר באנגלית). העמודים הם פחות או יותר כמו בספר האוסף הראשון באנגלית, כלומר השנתיים הראשונות, כך שלא היתה כאן עבודת סינון מיוחדת. שמחתי שיכולתי לצרף עמודים שעוסקים בנושאים מאוד ישראלים כמו מזרחיות, שלא נכנסו לספר באנגלית

אם נשים לרגע בצד את הנושאים המקומיים – יש הבדל בתגובות שאתה מקבל בין קהל מקומי לקהל מחו״ל לגבי נושאים כמו משפחה, ילדים, אינטרנט ושאר העניינים היום־יומיים?

בדרך כלל התגובות שאני מקבל הן תגובות של הזדהות ושותפות גורל. בארצות הברית נראה שהדיון קצת יותר רגיש. לדוגמה, יש סיפור שבו אני מתלונן שעליתי במשקל והפכתי לאדם שמן, אז מישהי האשימה אותי בשנאת שמנים. אני חושב שבגלל הפוליטקלי קורקט יש אזורי שיחה אסורים שאני לא מודע אליהם אפילו. בישראל הביקורות בדרך כלל נועדו לסמן אותך בעד או נגד משהו, ואז לבקר אותך על העמדה שבחרת. אני מקבל הרבה ״אתה לא נחמד לאשתך״, ואגב זה ממש לא נכון

אני מדמיין אותה עומדת עכשיו מאחורי הגב שלך ובודקת ליתר ביטחון מה אתה כותב…

היא תמיד עומדת מאחורי, באופן מטפורי כמובן

אפרופו המשקל, על איזה טורים קיבלת בארץ הכי תגובות ואיזה?

היו שני טורים מהתקופה האחרונה. איור בשני פריימים על חטיפת ילדי תימן, התגובות נעו בין ״כל הכבוד״ ל״אתה אנטישמי עוכר ישראל״. והטור השני הוא איור שבו אני מביט באשתי מנקה חלון ובהשתקפות רואים את וונדר וומן. התגובות היו ״אתה שונא נשים ושוביניסט״ אבל גם ״איזה חמוד״

עד כמה זה מכוון? כלומר, אני בטוח שיש לך את הדיעה שלך בכל עניין (ודאי שלא אנטישמי עוכר ישראל או שונא נשים ושוביניסט), אבל לא חשוב לך שהמסר יעבור? או שאין מסר וכל אחד יכול לקרוא את מה שאתה מאייר וכותב כמו שהוא רוצה

המסר הוא אמצעי בדרך לרגש: אני מנסה לנסח דימוי חזותי שיעורר רגש, לא מנסה לשכנע אלא להציע לקורא נקודת מבט אחרת. אני חושב שיש הרבה תגובות אוטומטיות, וזה אופייני לרשתות חברתיות. איור של אישה מנקה = שנאת נשים. איירת את הילדים החטופים = שונא ישראל. מצד שני, יש הרבה טורים שעוברים בשקט בלי הרבה תגובות וזה בסדר גמור

מעניין אותי האם ומה השתנה אצלך בשבע השנים האלו. כלומר, מבחינת הפרסום השבועי, לא הנושאים שאולי משתנים. אתה יודע להגיד אם יש הבדל בדברים שמעניינים אותך, באופן שבו אתה מספר סיפור, בדגשים שלא היו או השתנו מאז הטור הראשון?

גיא חרל״פ, אנימטור וחבר, אמר לי שבתחילת הספר אני מאייר ריאליסטי ובהדרגה הופך למאייר אנימציה. הדמויות הופכות למשוחררות וגמישות יותר, וגם פשוטות יותר. אני מסכים עם האבחנה שלו ומרגיש שזה נכון גם לסיפורים. קומיקס היא צורת ביטוי שבמרכזה אנקדוטה: הנה דמות, עכשיו היא קופצת. אני חושב שעם הזמן אני מנסה ללכת לכיוון יותר מופשט. עדיין במרכז יש דמות שעושה פעולה פשוטה, אבל ההקשר הופך ליותר מורכב. לדוגמה, בטור האחרון איירתי דמות של נבל נאצי מחוברות קומיקס של שנות ה־50 עושה עלייה לישראל. ההקשר היה שימוש גובר במושג ״נאצי״ בשפת היום־יום בישראל

תקן אותי אם אני טועה אבל לא מצויין בספר תאריך פרסום של כל טור. נכון? כלומר אין לי דרך לבדוק את זה בספר

אין תאריכים אבל יש הגיון כרונולוגי: חגים, קיץ חורף, לידה וכו׳

אבל היו הרבה חגים בשבע שנים האלו…

יותר מידי, והם כל הזמן חוזרים על עצמם

זה נכון. אפשר לשאול על מה אתה עובד היום (כלומר, לא על מה הטור הבא…)

יש לי משפט אחד: גרבוז של המאיירים. נראה מה יצא מזה

הו! איך אומרים, you got my attention

משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

היו שאלות קשות יובל. אתה תשלם על זה

רק תגיד מתי

The post קשה לי לדמיין שבוע שבו אני לא מאייר טור. אסף חנוכה מציין שבע שנים ל״הריאליסט״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי חן, מה שלומך? מזל טוב על הזכייה!

שלומי נחמד מאוד ותודה רבה!

כמובן שאני סקרן בתור התחלה איך נוצר הקשר עם CNN?

הפרוייקט הוזמן על ידי סטודיו MM שנמצאים בלונדון. הם עבדו עם CNN על סדרה של סרטוני אנימציה קצרים בנושא אקולוגיה, כל פעם עם אנימטור אחר. הם נתקלו ב־innerviews, פרויקט הגמר שלי במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, דרך בחירת הצוות של Vimeo, ומאוד אהבו. בגדול הם אמרו ״נורא אהבנו את המים בסרט שלך, וגם בפרויקט הזה יש מים אז חשבנו שזה יתאים״. אנשים אסוציאטיביים…

קטעים. ואז מה? מה היה תהליך העבודה?

מצידם היה חופש אמנותי מוחלט לאורך כל הדרך. הם שלחו לי תסריט – את הווייס אובר בעצם – והתחלתי לעבוד על סטוריבורד. הדדליין היה קשוח, היו לי שלושה שבועות לייצר אנימציה של דקה וחצי(!) אז התקשרתי לחברה – רננה אלדור – והיא עשתה את החלק הארי של האנימציה. עבדנו בק טו בק אצלי בבית כל יום, משהו כמו 14 שעות ביום. מאוחר יותר הכנסנו את בן הזוג שלי, אריאל ערמוני, לעזור עם סאונד ועריכות, וכך היה

זה כלום שלושה שבועות לאנימציה של דקה וחצי, ובטח למישהי בתחילת הדרך. לא חששת שזה גדול עלייך?

הייתי ממש בלחץ, גם מהדדליין, גם מהלקוח הגדול וגם מחוסר הנסיון שלי. אני בדרך כלל עובדת לבד והבנתי שאני חייבת לעבוד בשיתוף פעולה אם אני רוצה להספיק + לשמור על שפיות. בקטע הזה העבודה עם רננה הייתה מאזנת, זו הייתה החלטה נבונה. תוך כדי הפרויקט היו לילות לבנים ולחץ גדול אבל גם יצירתיות והנאה, וזה היה משמח לראות שבסופו של דבר יש כאן תהליך יצירתי שמתנהל למרות ההקשר המלחיץ שלו

אז מאיפה מתחילים? עושים מחקר? מאיירים כמה כיוונים? מסתכלים על דברים שנעשו בעולם בנושא?

הטקסט היה העוגן העיקרי: הייתה אינפורמציה להעביר ומזה התחלתי. יצרתי סטוריבורד וניסיתי לייצר דימויים פשוטים וקוהרנטיים שיתקשרו את התוכן החוצה. כשהיה לי בסיס רעיוני, עיקר המחקר התעסק בשפה הויזואלית ובצבעוניות. לא היה לי הרבה זמן, אז נשארתי די קרובה לשפה של פרויקט הגמר שלי. על הצבעוניות אני חולשת כבר די הרבה זמן… מקווה לעבור הלאה בפרויקט הבא. ולא ממש הסתכלתי על דברים אחרים, הרבה פעמים זה מפריע לי. הסתכלתי על הסרטונים האחרים שנעשו בסדרה לפניי, כדי לקבל איזה מושג כללי

ועבדת לפי סדר ליניארי? או שהיה דימוי או פריים אחרים שהיוו את העוגן?

תמיד יש את הפריים הראשון שלוקח הכי הרבה זמן, שם ההחלטות הגדולות קורות. במקרה הזה זה היה פריים הפתיחה עם הדמות. ברגע שהיה לי אותו, רוב העבודה הלכה יותר בקלות. אני משתדלת לעבוד בסדר ליניארי אבל הרבה פעמים יש סצינות לא פתורות, אז אני ממשיכה הלאה והן נפתרות תוך כדי עבודה. את הסצינה האחרונה פתרנו ממש כמה ימים לפני הדדליין, היא הייתה קוץ בתחת ובסוף הפכה לפרח

אני מחבב במיוחד את הפריים של הבחור שמרים את הים כמו שמיכה ורואה את הבקבוקים מתחת

כן, גם אני

זה טייק אוף על סוריאליזם של דאלי, כל העניין שלו עם מים שהופכים לבד, חומריות שמשנה צורה ותפקיד. יש לו ציור דומה לסצינה הזו

וואלה, לא זכרתי. ועוד לגבי התהליך: איך הייתה העבודה מול הסטודיו? איזה פידבק קיבלת מהם? הערות? הארות?

הם היו מקסימים, כל כמה זמן שלחתי להם התקדמות והם היו עונים במילה אחת: lovley, brilliant וכדומה. הם ממש לא התערבו בתהליך היצירתי, הם גם הבינו שהדדליין מאוד לחוץ אז הם לא הוסיפו עוד מתחים מיותרים. בפרויקט הגמר הם אהבו סצינה אחת שבה הדמות קטנה אל מול ים גדול, זה הדבר היחיד שהם ביקשו – שיהיה משחק של קנה מידה גם בפרויקט הזה. הם מאוד מאוד אהבו את הפרויקט ופירגנו לאורך כל העבודה

איזה כיף. והאמת, התוצאה באמת מעולה! מניח שלא ציפית לזה

למה, לתוצאה מעולה? בטח שציפיתי! לא ישנתי שלושה שבועות!

לא… התכוונתי שלא ציפית שתזכי

אההה… לא, לא ציפיתי. הגשתי הכי כלאחר יד. זה היה כיף גדול לקבל כזה פידבק מארגון שאני מאוד מאוד מעריכה

לגמרי. מה עוד על הפרק? מה התכניות?

הרבה דברים חדשים ומרגשים. בנובמבר תהיה לי תערוכה בשבוע האיור (טאדאאאם) בגלריה גבירול, שם אציג סדרה של הדפסים שעבדתי עליהם כמעט שנתיים במסגרת רזידנסי שעשיתי בסדנת ההדפס בירושלים. חוץ מזה אני עוברת ללונדון (טאדאאאאם #2) ומתחילה שם תואר שני ב־RCA במחלקה של print making. אני מאוד מצפה לזה. מאוווווווד‎

RCA! ושבוע האיור! תני לנו טיזר לתערוכה, שנדע למה לצפות‎

התערוכה תעשה את דרכה מסדנת ההדפס בירושלים לתל אביב בנובמבר. היה לי רומן מתמשך עם הסדנה: באתי לשם און/אוף במשך שנתיים ועבדתי על סדרה שמבוססת על האפוס המסופוטומי ״עלילות גילגמש״, הסיפור הראשון שנכתב אי פעם. יצרתי 14 הדפסי רשת ואותם אציג. ההתנסות הזו השפיעה מאוד על הבחירה במחלקה של פרינט ב־RCA

יפה! שיהיה בהצלחה

The post הדרך של חן וינר מבצלאל ל־CNN appeared first on מגזין פורטפוליו.

הוועד המנהל של המרכז לאמנות עכשווית CCA בתל אביב הודיע על בחירתו של ניקולה טרצי לתפקיד המנהל והאוצר הראשי החדש של המרכז, החל מתחילת שנת 2018. המנהל המייסד של המרכז, סרג׳יו אדלשטיין, יוביל את תקופת המעבר וימשיך לשמש בתפקיד יו״ר הוועד המנהל.

טרצי, יליד מגנטה, איטליה (1982) ניהל בשלוש השנים האחרונות את לימודי התואר השני של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ולאחרונה שימש כעורך האמריקאי של מגזין פלאש ארט וכאוצר בקרן הביאנלה של פראג. במקביל, שימש כאוצר שותף של תערוכות בפאלה דה טוקיו בפריז, במרכז לאמנות עכשווית אוז׳דובסקי קסל בוורשה ובמרכז לאמנות עכשווית הדסון ואלי בפיקסקיל, ארה״ב. כמו כן היה אחד היזמים של  לוסי פונטיין – מסגרת המנוהלת בידי אמנים במילאנו –  בה ארגן במשותף פרויקטים ביאפיס, שטוקהולם, בגלריה מריאן בואסקי, ניו יורק, בגלריה פרוטין, פריז, ובקאיו, באלי.

טרצי כתב מאמרים לקטלוגים של תערוכות שהוצגו בבוניירס קונסטהל בשטוקהולם, בגלריה ניו פורט בלונדון ובקונסטהאוס גרץ, ולמגזינים כגון מונופול, ארטנט ניוז וארטפרס.

אדלשטיין, מייסד המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, מסר: ״אחרי 20 שנים של צמיחה, החל מפעילות אמנותית קטנטנה לארגון נמרץ ומוביל בשדה האמנות העכשווית בישראל, מצאנו כי ניקולה טרצי יהיה האדם הנכון לקחת לידיו את המרכז לאמנות עכשווית ולהובילו לשלב הבא בקידומו כמרכז בינלאומי שיאתגר את העשייה האמנותית במציאות התרבותית והפוליטית המקומית״.

המרכז לאמנות עכשווית נוסד ב־1998 במטרה לקדם את האמנות העכשווית בדגש על אמנויות הזמן: וידאו, סאונד, מיצג וכד׳. בתחילת דרכו, נוהלה פעילותו מחדרון קטן בסינמטק תל אביב ועד מהרה חולל המרכז שינוי מהפכני בסצנת האמנות המקומית בהציגו עבודות חדשות של אמני וידאו ישראלים בתחילת דרכם לצד עבודות בין־לאומיות עדכניות ומובילות בתחום.

לאחר המעבר למבנה הקבע במרכז תל אביב ב־2005, המשיך המרכז להציג תערוכות של אמנים בין־לאומיים שלא הציגו קודם לכן בארץ כגון: מרינה אברמוביץ׳, שרון לוקהרט, גרי היל, רוזה ברבה, כריסטיאן ינקובסקי ואגניישקה קורנט. בד בבד, הציג המרכז את תערוכותיהם המוסדיות הראשונות של אמנים ישראלים בכירים כמו יעל ברתנא, גיא בן־נר, רועי רוזן, נירה פרג ומיכל הלפמן וסייע להם להפיק עבודות חדשות.

The post ניקולה טרצי יעמוד בראש המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

האמנית בת דזבלי מונתה לעמוד בראש המסלול ללימודי ניו מדיה בביה״ס לאמנות, מדיה ומוזיקה חדשה מוסררה. דבלי, המוכרת בכינוי Girl־Batt, היא אמנית ותיקה המשלבת בעבודותיה אמנות רשת, עיצוב אינטראקציה, טקסטים ושפות דיגיטליות, אקטיביזם ומלאכות יד קדומות לצד דיגיטליות. היא פועלת בקולקטיבים אמנותיים ובשיתופי פעולה, ועבודותיה הוצגו בתערוכות רבות בארץ ובעולם, בין היתר במוזיאון תל אביב, בפסטיבל ארס אלקטרוניקה, במוזיאון הרצליה, במוזיאון המדע בירושלים, בפסטיבל רודיאו ועוד. בעבודותיה מבקשת דזבלי להרחיב את האפשרויות והמבע של הפעולה האנושית באמצעות ממשקים ואינטראקטיביות, ותפיסה של הצופים כחלק מן היצירה.
בת דזבלי: ״מדברים כיום הרבה על ניכור טכנולוגי, אבל תחום הניו מדיה בבסיסו מציע גם חזרה לקהילתיות ולשיתופיות. אני שואפת להתייחס למחלקה כאל קהילה פעילה ותומכת, החורגת מגבולות המוסד וזמן הלימוד עצמו: לעודד תהליכי עבודה משותפים בקבוצות ובקולקטיבים בין הסטודנטים, לעודד הזמנת שותפים מחוץ לבית הספר להשתתף בחלק מהקורסים והפרויקטים, לעודד שימוש בעקרונות וטכנולוגיות של קוד פתוח ושל תיעוד והפצה חינמיים ושיתופם בקהילה, לעודד  ניסיון לגבש מודל השתכרות ומכירה קולקטיבי של עבודות אמנות ויוזמה של תערוכות ואירועי אמנות ועוד״.

The post בת דזבלי מונתה לראשת מסלול ניו מדיה במוסררה appeared first on מגזין פורטפוליו.

״ירדתי למטה אחרי הפגישה, יצאתי לרחוב ופאקינג צרחתי באמצע מנהטן״ – כך מספר מאיר שביט, המעצב שעומד מאחורי מותג חולצות הטי והג׳קטים 36Pixcell, איך הגיב אחרי שהקניין של Saks Fifth Avenue חתם על הזמנת הקולקציה הראשונה שלו, לפני כשלוש שנים. ״אתה צריך להבין״, הוא מדגיש את חשיבות האירוע, ״Saks היה הלקוח הראשון שלי. אתה לא יודע את רמת הכוח של האנשים האלה״.

הרומן עם הכלבו הניו יורקי המפורסם, שמוכר את הנחשקים שבמעצבים הבין־לאומיים, סלל, כצפוי, את הדרך לעוד. המותג של שביט, 36Pixcells, שמנוהל מלוס אנג׳לס, הוא אמנם עדיין מותג קטן וצעיר, אך כבר אוחז בחנות מקוונת ונמכר ב־35 בוטיקים ובתי כלבו ברחבי העולם. חולצות הטי שלו, לרוב שחורות וכוללות מוטיב גרפי בולט, אף תועדו בפריים־טיים על השחקן רוברט דאוני ג׳וניור או על DJ מרטין גריקס, אחד הנציגים הבולטים של דור ה־Z, עם 13.3 מיליון עוקבים באינסטגרם. ״סלבס הם מאוד חשובים״, מציין שביט, שבימים אלה נמצא בביקור בארץ, בנוגע לטיפוח מערך היחסים עם ידוענים בכל הקשור לגדילת העסק.

לעבוד עם אנשים יפים

ללא השכלה פורמלית בעיצוב אופנה, שביט הגיע אל תהליך הקמת מותג בדרך עקיפה למדי, ולאחר תקופת חיפוש ארוכה יחסית. ההתחלה לא הייתה פשוטה. שביט (35) גדל ברחובות, ואחרי הצבא החליט להתמקד בצילום בכלל ובצילום אופנה בפרט. הדרך לתחוב רגל בדלת הייתה כמובן להתחיל מלמטה, ובשנת 2002 הוא החל לשמש כאסיסטנט לצלם מנחם עוז. ״רציתי להיכנס לעולם האופנה״, הוא מספר. ״רציתי לעבוד עם אנשים יפים, עם תאורה, עם טכניקה״.

לאחר שנתיים התשוקה לצילום גברה, אך הוא החליט על שינוי רדיקלי ועבר להתגורר בארצות הברית. בתחילה התוכנית לא הייתה לחלוטין מגובשת, ויותר הזכירה אמן שמחפש את דרכו בתעשייה סבוכה. ״טסתי עם אחי לניו ג׳רזי ומשם ללוס אנג׳לס. פגשתי שם משפחה וחברים, ובהתחלה התגוררתי אצלם. גרתי 10 חודשים בוואלי, ואז חזרתי לארץ. אבל כאן הרגשתי שלא מיציתי את LA, וב־2005 חזרתי לשם. בהתחלה עבדתי במחסנים של חברת טלפונים סלולריים. עבדתי קשה. ממש קשה. הצילום נותר תחביב לסופי שבוע או לשעות שאחרי העבודה. הייתי יוצא מהעבודה בערב, נוסע לבית קפה ועובד שעות על הפוטושופ״.

סיפורו של שביט רומז על מלכוד 22 – הצורך להתפתח מבחינה אמנותית נתקל כמובן בצורך הטבעי לעבוד ובקושי לקבל דריסת רגל בתעשייה צפופה ומנוכרת כמו זו האמריקאית. השינוי – כפי שקורה לעתים בקרב מהגרים – התרחש הודות לקשר הישראלי. ״נעשיתי חבר של מעצב השיער יוקי שרוני. הוא נמצא בלוס אנג׳לס כבר 30 שנים והוא מקושר לאנשים הנכונים. הוא זה שערבב אותי. הוא נתן לי צ׳אנס לצלם, וקישר אותי לחברת בגדים מקומית, שצילמתי בשבילה קמפיין״. מכאן הדרך הייתה קצרה להכרות עם רונן יחזקאל, מחצית מהצמד שעומד מאחורי המותג הניו יורקי לגברים ״פארק אנד רונן״. ״צילמתי עבורם קמפיינים ושלטי חוצות. החברות הזו אתם היא שהבהירה שלי מה זו אופנה. רונן היה זה שאמר לי ׳אתה לא מנצל את הפוטנציאל שלך. תעזוב את מקום העבודה שלך׳״.

אף אחד לא אומר לך כמה זה קשה

הזמנים היו ימי סוף העשור הראשון של המאה ה־21 ושביט לקח את העצה ברצינות והחליט לבדוק את המים העמוקים. בעזרת קשרים נוספים שטיפח, ולאחר שכבר החליט להשתקע בלוס אנג׳לס, עזב את העבודה הקבועה וניסה להעמיק את דריסת הרגל שלו בתעשיית הצילום המקומית. אלא שכפי שרבים אחרים בתעשייה הבחינו, גם הוא שם לב מהר מאוד כי תעשיית צילום האופנה עוברת שינוי רדיקלי, בעקבות כניסת אינסטגרם, שהכניס שחקנים רבים נוספים אל התחום ופרץ את הגבול בין צילום מקצועי לצילום חובבני. ״זה גרם לי לחשוב מה אני יכול לעשות״, הוא מספר. ״תמיד אהבתי חולצות טי, אז אמרתי – בוא נעשה טישרטים״.

על הנייר הרעיון היה פשוט – ליצור חולצות טי שמשלבות דימויים מופשטים שמקורם בצילומים שעברו מניפולציות דיגיטליות. המציאות כמובן הייתה קצת שונה. ״בזמנו לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה״, הוא אומר ופורץ בצחוק, כשהוא מחזיק מספר דגמים מתוך קולקציית החורף החדשה. ״לפני חמש שנים הייתי בלי שום ניסיון. בהתחלה הייתי נוסע מהוליווד, שם אני גר, לדאון טאון לוס אנג׳לס וקונה חולצות מוכנות בשביל להדפיס עליהן. אבל רציתי משהו יותר טוב. העסיקה אותי השאלה ׳איך אתה מביא את עצמך לזה שזו תהיה הטי שירט שלך?׳.

״אף אחד לא אומר לך כמה זה קשה לעשות חולצת טי״, הוא אומר נחרצות. ״קניתי בד, תפרתי 200 חולצות והכל נזרק לפח. למה, אתה שואל? כי הן היו מלאות בטעויות. אבל למדתי. במקביל התחלתי לחשוב על שם מתאים. רציתי משהו שיקשר בין צילום ואופנה, כי כל הקטע הוא לשלב הדפסים מפוקסלים על הבגד. קניתי חמישה דומיינים עם שמות שונים, ובסוף הוחלט על 36Pixcell, מושג שבעולם הצילום סימן רזולוציה גבוהה. לקח לי הרבה מאוד זמן להביא את המוצר לרמה של השם״.

הקשר הראשון עם Saks נוצר כאשר הציג את הקולקציה הראשונה של 36Pixcell ביריד אופנה לקניינים בלאס וגאס. ״מישהי שאני לא מכיר הגיעה לתא שהצגתי בו את הדגמים ושאלה ׳מי זה מאיר?׳. אחרי שהצגתי את עצמי היא אמרה שהיא הולכת לקרוא לצוות שלה. הגיעה קבוצה של שישה אנשים מטעם Saks – חמש בנות ובן אחד. השלב הבא היה להגיע לפגישה בניו יורק״.

היום הקולקציה נמצאת במקום אחר לגמרי, ומאחורי המותג גם עומד משקיע שקט. השחור של החולצות, הצבע השולט בקולקציה, הוא עמוק מאוד (״הייתי חייב להגיע לשחור־שחור״), הגזרה שוכללה והבדים עבים יחסית, מה שנותן לעיצוב הסופי יציבות. ההדפסים, ספק רובוטיים וספק שבטיים ומאוד ספציפיים, הם למעשה תמונות מרוטשות ומהונדסות של בניינים שצילם בלוס אנגל׳ס, ניו יורק ותל אביב (״מה שרוברט דאוני ג׳וניור לובש זה מגדל האופרה בתל אביב״), כשכל חולצה מגיעה עם כרטיס המפרט את מקור הצילום. גם מגוון העיצובים התרחב וכולל גם חולצות מכופתרות וז׳קטים קלים. סאקס, אגב, זכו לשורה של עיצובים במהדורה מוגבלת, וביניהם ז׳קט דו־צדדי שעל בטנתו היפה מודפס עיבוד ממוחשב של צילום הבניין המיתולוגי של הכלבו במנהטן.

שביט אמנם מסרב להסגיר פרטים נוספים לגבי עתיד המותג מלבד העובדה כי הוא ימשיך להתמקד בפיתוח חלקים עליונים והתאמת חלקים גדולים יותר של הקולקציה לנשים. עם זאת, הוא רומז כי שיתופי פעולה שונים, כולל אחד בארץ ואחד בחו״ל, עשויים לעמוד על הפרק. ״אני מאמין שאם מגלים משהו לפני שהוא קורה, זה הורס אותו. אז כולנו צריכים לחכות בסבלנות״.

The post ״פאקינג צרחתי באמצע מנהטן״. איך הגיע מאיר שביט למכור ב־Saks appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי יעל, בוקר טוב, מה שלומך?

בסדר גמור. תמיד קצת נרגשת בראיונות אבל שומרת על קור רוח:)

אז קודם כל אני רוצה להגיד שמאוד שימחה אותי ההחלטה שלכם להוציא לאור מחדש את יונה ונץ. שימחה אותי אף יותר התוצאה הסופית המודפסת והכרוכה שמציגה במגזרות הנייר איך הנץ הופך ליונה, הטנק לטרקטור, המטוסים לפרפרים והמשחטות למפרסיות

כיף לשמוע

ספרי קצת על ההחלטה: איך זה קרה?

האמת היא שלא הייתה לי התלבטות: ברגע שראיתי אצל פנינה קור את מגזרות הניר ידעתי שהספר הזה צריך לצאת לאור. הספר הזה עבר הרבה גלגולים: פאול קור יצר אותו לראשונה במגזרות ניר, בתקופה שהוא הושפע ממאטיס, אבל הוא לא הוציא אותו לאור. כעבור 20 שנה הוא יצר אותו שוב, באקוורל, והספר ראה אור תחת השם ״סיפור הנץ״. כשחשבנו לחדש אותו, פנינה קור שלפה פתאום את האיורים הישנים, ופשוט ידעתי שזה זה. זאת טכניקה שהיא מעבר לזמן, היא לא מתיישנת: זה הכוח של המגזרות, זאת פשטות שהיא מעבר לזמן

למה חשבתם לחדש אותו?

כי מעבר לאסתטיקה ולשעשוע הוויזואלי, שפאול קור באמת היה אלוף בהם, יש פה נגיעה בנושא שלא נוגעים בו כמעט בכלל בספרות ילדים. ודווקא בפשטות שלו יש לדעתי הרבה כוח. יש מלחמה, יש שלום, יש יונים ויש ניצים, וצריך לדבר על הדברים האלה, לא לנמנם. כי זה בוער

כלומר, מה שאת אומרת זה שבמקרה הזה הרלוונטיות היא גם בטכניקה שלא מתיישנת, וגם בנושאים שלצערינו לא מתיישנים

בדיוק. אני חושבת שיש בספר הזה הזמנה לדיאלוג, ודווקא בגלל שזאת הזמנה פשוטה וישירה, יש בה חן, וכוח, ואולי גם הזדמנות להגיע לקהל רחב יותר

ובחזרה לטכניקה: אני מסכים שזו טכניקה שיש בה משהו מעבר לזמן, ובכל זאת, זה לא ברור מאליו. לא כל מה שנעשה לפני כמה עשרות שנים מצליח להישאר רלוונטי. מנקודת המבט שלך, מה היה בעבודה שלו שמחזיק מעמד, שמצליח להיראות עכשווי?

לפאול קור, בגלל שהוא היה גם מאייר וגם מעצב וגם סופר, היתה היכולת להגיד מעט ומדויק, ולהשלים באיור בדיוק את מה שהמילים צריכות. זה משהו שמאפיין יוצרים שהם גם וגם. גם לרינת הופר, לדוגמה, יש את היכולת הזאת, וזה מה שהופך את הספרים שלה לכל כך אהובים. אני יכולה באמת לחשוב על כמה וכמה יוצרים של ספרי ילדים בעולם, שהספרים שלהם מאוד דומים בחוויה שהם מעניקים: כריס הוטון האירי, לדוגמה, שגם הוא סופר ומאייר ומעצב; פיטר בראון האמריקאי; וגם ותיקים יותר כמו דיוויד מקי ואריק קרל. יש תמיד משהו פראי וישיר ביוצרים האלה, אולי בגלל שהם התחילו בציור ולא במילה

אני יכול להגיד שאני מסכים מהצד שלי, שמכיר יותר את הכרזות שהוא יצר

ואגב, איור באמצעות מגזרות נייר לא פס מן העולם. כשהייתי ביריד ספרי הילדים בבולוניה ראיתי לא מעט יוצרים צעירים שעובדים דומה – אם ממש במגזרות אמיתיות, או במשהו שמדמה את זה במחשב; אמנים מפורטוגל, ממזרח אירופה. בכלל אני חושבת שיש מגמה של חזרה לפשטות.

והעובדה שהוא היה מעצב מאוד השפיעה על העל־זמניות של העבודות שלו. הוא הבין בדפוס, בהפקת דפוס, והספרים שלו תמיד היו מתוכננים בקפידה. הוא היה מכין דמי ועוד דמי לספרים שלו (הוא קרא לזה ״ספר תינוק״) ובזכות זה הוא הצליח לעשות ספרים שבתקופה שלו נחשבו מאוד חדשניים

מה שמוביל בדיוק לשאלה הבאה: פנינה קור הציגה את המגזרות, ואז? איך מתקדמים?

המגזרות היו יפהפיות והיה לי ברור שאני רוצה אותן ולא את ציורי האקוורל, שנראו מיושנים למרות שנעשו כאמור מאוחר יותר. הבעיה היתה שחלק מהניירות נשרו עם השנים, ופה ושם היה צריך להשלים, ולכן חיפשתי מישהו שיוכל להיכנס לראש ולהשתחל ליד של פאול קור, ולהשלים את החסר ביראת קודש אבל גם עם תעוזה.

ולכן פניתי למאיה שלייפר. עבדנו יחד על ספר שירים של ספורטה, עם איורים של נחום גוטמן, וגם שם היא עשתה עבודה נהדרת; גם עדינה וגם עם נוכחות. והיא הצליחה לעשות את זה גם עם האיורים של פאול קור

אמרת להשלים את החסר ביראת קודש אבל גם עם תעוזה. את יראת הקודש אני מבין, אבל למה תעוזה?

כי בשביל להיכנס לנעליים של יוצר אחר צריך תעוזה, לא כל אחד מוכן לעשות את זה. ולפעמים יראת הקודש משתקת, ואז לא עושים את מה שצריך. פה היה חשוב לעשות השלמות, כי אם לא היינו עושים הספר היה יוצא פחות טוב. חסר. ואז מה עשינו?‎ טביעת אצבע זה משהו מאוד חמקמק בחידוש…‎

זה נכון… אגב, אני פתאום קולט, שלא אמרנו שום דבר על הטקסט, רק משהו כללי. את יכולה להגיד כמה מילים על הטקסט, על הסיפור? ‎

זה מצחיק, כי השינוי היחיד שעשיתי בסיפור הוא מאוד קטנטן, ממש ברמת הפיסוק, ובכל זאת הוא משמעותי. הספר שראה אור אחרי מלחמת לבנון מסתיים במשפט ״נץ יונה, יונה ונץ – זה סיפור שאין לו קץ.״

את הנקודה בסוף המשפט החלפתי לסימן שאלה. לא עשיתי את זה על דעת עצמי, ולא במנותק מהסיפור עצמו ומהדברים ששמעתי על פאול קור. הסיפור מעלה את השאלה האם אפשר להשתנות: ״היהפוך כושי עורו״ וכו׳. ולכן חשבתי שהוא צריך להישאר עם השאלה, לפתוח דיאלוג, ולא להסתיים עם קביעה כל כך קשה

וואלה. מעניין‎

ושוב – השינוי נעשה מתוך מה שהספר רצה לומר לדעתי. יש שנאה, יש רוע, זה ברור. אבל הדברים יכולים להיראות אחרת

‎

וכל זה מוגש לילדים. עד כמה זה חריג מספרי הילדים שיוצאים בארץ ובעולם?‎

אני חושבת שבארץ מאוד נזהרים מלגעת בדברים, כי הכול כל כך טעון. ותמיד גם יש את החשש מהבנליות, ואז בעצם לא עושים כלום. מחכים שזה יעבור… אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נתקלתי בטקסט פוליטי לילדים. אני מקבלת עשרות כתבי יד בשבוע, ואף אחד לא מדבר על הדברים האלה, ובספר של פאול קור יש אוניות קרב וחיילים וטנקים וכאלה שמחרחרים ריב לעומת שוחרי שלום.

אני חושבת שהכוח של הספר נמצא דווקא בבנליות שלו. המטמורפוזה מוצגת באופן פשוט, לא מתחכם. יש חזרתיות שילדים אוהבים, יש שינוי שתמיד מפתיע, שעשוע, חריזה הבסיסית – זה עובד. זה נגיש. ואם זה יצליח להגיע לילדים ולעורר את המחשבה והדיבור – אז עשינו משהו

הלוואי‎

הלוואי‎

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

אמן?‎

אמן!

The post הנץ הופך ליונה, הטנק לטרקטור והמטוס לפרפר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי לי, מה שלומך?

מצוין! אתה?

לא רע בכלל. מזל טוב על כל מה שקורה בדיזנגוף סנטר! איך מוגדר מה שאת עושה שם היום?

תודה. אני נותנת פתרונות עיצוביים במרחב הציבורי. האמת שזה התחיל מפרויקט אחד שהצעתי להם, ומאז אני עובדת שם כמעצבת

ואם אני מבין נכון, זה משהו שלא ממש היה שם קודם

כן, אבל גם היום השירות שאני נותנת הוא חיצוני, כלומר אני עובדת איתם, אבל לא עובדת של הסנטר. זה חידוד חשוב

איך זה בכלל התחיל?

בתקופת הלימודים לתואר השני בבצלאל התחלתי לחקור מושגים מעורפלים סביב מרחב וחוויה אנושית: אווירה, תחושה, מה זה מקום ״כייפי״ וכו׳. המחקר נע סביב בתי קפה וחיפש להגדיר מה צריך לכלול כיום מקום שאנשים ירצו להיות בו. במחקר ויזואלי די עשיר וסיזיפי זיקקתי כמה מאפיינים כאלה. לדוגמה, ידעת שלאנשים חשוב לשבת ליד מחיצה? ושזווית המבט לרוב צריכה להיות אל המרחב הפתוח ולא עם הגב? בני אדם רוצים לשלוט בחלל שבו הם נמצאים. התובנות האלה ריתקו אותי וחיפשתי איפה אפשר ליישם אותן לרווחת הציבור

את עניין המחיצה לא ידעתי, למרות שעכשיו כשאת אומרת את זה זה נשמע הגיוני; אבל על המבט למרחב ידעתי, או ליתר דיוק זה היה לי ברור

צודק, באמת חלק מהדברים היו אינטואיטיביים, וחלקם הפתיעו. אותי מאוד הפתיע שאנשים אוהבים טקסטורות מגע. אבל אולי זו רק אני

מאיזה רקע את מגיעה? תספרי למי שלא מכיר

בתואר הראשון למדתי עיצוב פנים, ואני חייבת להודות שבסבך הזה של עיצוב/סטיילינג/דקורציה לא מאוד מצאתי את עצמי. איכשהו אחרי שנים טובות של עצמאות בתחום הגעתי לתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ופתאום הבנתי מה היה לי חסר. היום אני מתעסקת בעיצוב רב־תחומי, באוריינטציה מרחבית, החל ממוצר ועד חללי פנים ואסטרטגיה לחללי פנים. בתוך כל זה גיליתי את המחקר ואמנות הפרוטוטייפינג, שאני היום מיישמת גם בעבודה שלי מול עיריית תל אביב וגם בדיזנגוף סנטר

איך נוצר הקשר עם דיזנגוף סנטר?

הגעתי לסנטר עם מצגת המפרטת את העקרונות המרחביים שמצאתי, עם הצעה לתת לי מרחב ״עודף״ כלשהו, כזה שאין בו תנועה ממשית ואין בו עניין לציבור. הבטחתי לייצר בו טראפיק, ולהפתעתי הרבה בסנטר היו מקסימים ופתוחים, העריכו את שילוב הדיסציפלינות שמהן אני באה ונתנו לי כמה אפשרויות לבחירה. הפרויקט הזה היה מאוד מורכב טכנית, בגלל המבנה הספציפי של הסנטר – זוויתי ומלא שיפועים – ולכן לקח שנה לבנות אותו. בינתיים התחלנו לשתף פעולה לעוד צרכים

רגע, רגע, אבל מה זה אומר הגעתי לסנטר?

חברה יקרה מבצלאל, שמאוד האמינה בי ובפעילות שלי, חיברה אותי למנהלת הקיימות הנהדרת שלהם, שאנה. בפגישה שנקבעה חודשיים מראש ישבתי איתה והסברתי לה את החלום/חזון שלי, והיא דאגה שאפגש עם הבעלים, דן ואלון פילץ

אז מה היה הפרויקט הראשון?

מרפסות שער 6, אזור מרתק בבניין B, שהוא ליטרלי ה־B סייד של הסנטר

מה הוא כולל ומה היה התהליך

קודם כל הייתי צריכה לעשות התאמות למחקר ולתקף אותו אל מול אוכלוסיית הסנטר. היה לי ברור שיש פה אתגר דמוגרפי משמעותי: צעירים, מבוגרים, מטפלות, תינוקות, ילדים, משחיתים ונתקעים. בסנטר יש הכל מהכל. עשיתי תצפיות ובדקתי מי יושב שם ואיזו ״מרפסת״ הכי פופולרית. הבנתי שבסנטר אין מה שנקרא ״פוד קורט״, ולכן בימי שוק האוכל יש הצפה בקומות התחתונות.

בשילוב המחקר המקדים יצרתי אזור שהייה, רביצה, אכילה ועבודה, שמאפשר ישיבה במגוון אופנים, מפורמלי ועד שכיבת פרקדן. החומרים שנבחרו, בהתאם למחקר, היו טבעיים בפלטת צבעים תואמת, בשילוב צמחיה הידרופונית, שעזרה להתגבר על מכשול של גידול צמחים בחללים סגורים. בבוקר אפשר לראות שהמקום מפוצץ במבוגרים קוראי עיתונים, בשישי בלילה הומלסים, במשך היום מטפלות, ואחר הצהרים צעירים וצעירות

למען הסדר הטוב, איפה זה בדיוק? תני לנו איזה נקודות ציון מוכרות

בניין B, אם אתה נכנס מקינג ג׳ורג׳ מול הדואר, ומשם עולה עם השיפוע לכיוון הגשר המחבר עם בניין A

הבנתי! ואם יורדים אז מגיעים למרבץ הטטריס?

כן, הטטריס נמצא בבניין A, אז נאמר שאם עלית במרפסות ועברת לבניין השני יש לך תצפית נחמדה של אנשים על קופסאות עץ צבעוניות

ספרי על הפרויקט הזה: מה הוא כולל ולמה הוא נוצר

האמת שזה פרויקט מעניין, כי הוא נוצר מתוך אילוץ. דן (פילץ) התעקש שנעצב קולקציה של ספסלים; ברגישותו הרבה הוא הבין שלאנשים אין די מקומות ישיבה. חקרתי את ספסלי הרחוב וספסלי הסנטר בפרט והרגשתי שזה לא נכון למקום. ימים ארוכים התחמקתי מהבקשה עד שהגיעה דרישה אסרטיבית מצידו: ספסלים, עכשיו. או קיי, אמרתי: עיצבתי תיבות פשוטות בצהוב, במטרה להבליט אותן על רקע פלטת הצבעים של הסנטר וראינו כי טוב. אחרי כמה ימים פתאום חשבתי – למה לא ליהנות מזה, והצעתי לדן ולגאיה (מנהלת שיווק הסנטר) את הטטריס. הם התלהבו ומפה לשם עכשיו מזמינים עוד סדרה.

הרעיון הוא לתת לאנשים את השליטה המירבית בסביבה המסחרית שלהם, שהיא גם כך גדושה במסרים. הטטריס הוא מערכת ישיבה מודולרית, שמאפשרת משחק, ישיבה במגוון מצבי גוף, נותנת רגע מנוחה להורים (ילדים אוהבים לטפס על זה), וגם מייצרת אלמנט אינטימי, תלת־ממדי וגיאומטרי בתוך ריבוי הגירויים מסביב

נשמע שאת ממש נהנית מהעבודה הזו

נהנית זה אנדרסטייטמנט. האפשרות להתבונן באנשים, ללמוד מה טוב להם ואיך להתאים להם, ולו במעט, את אורחות החיים בסביבה העירונית, היא הזדמנות יקרת ערך בעבורי. וכשיש מי שמאמין בך זה גם מעצים. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה הערך של עיצוב בסחף הוויזואלי שבו אנחנו מתקיימים, ואז אני עוברת ורואה אנשים יושבים, פותחים קופסת קוטג׳ על הטטריס או שני ילדים מתנשקים מאחורי האדנית ההידרופונית – ואני אומרת וואלה, זה זה

מה הלאה? מה עוד על הפרק בדיזנגוף סנטר ובכלל?

בשנה הבאה אני ושותפה אהובה מעבירות קורס פרוטוטייפינג בתואר השני בבצלאל; המשך עבודה, מחקר ועיצוב בסנטר; המשך שיתוף פעולה עם עיריית תל אביב בפרויקטים מגניבים, בתפר שבין מוצר לחלל. אלה הדברים שאני יודעת. מקווה שיש יותר לפניי שאני לא יודעת
☺

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

בלי לרדת לקלישאות יותר מדי, אחת המנחות של פרויקט הגמר שלי, האדריכלית אריאל בלונדר, אמרה לי בסיום הפרויקט: את פושרית, את תשיגי בחיים מה שתרצי. בזמנו קיבלתי את זה רע, אבל היום אני רוצה להגיד שיש מצב, וזה אפילו סבבה‎

The post עיצוב חוויית משתמש בדיזנגוף סנטר appeared first on מגזין פורטפוליו.

פסטיבל מנופים בירושלים ייצא לדרך ב־24 באוקטובר. הפסטיבל שחוגג תשע שנים יתפרס על פני חמישה ימים, בהם מדי ערב יפתחו תערוכות חדשות בעשרות גלריות ברחבי העיר ויתקיימו אירועי אמנות מגוונים – הכוללים מפגשי אמן, הרצאות, סיורים ומופעי מוזיקה, כנס בין־לאומי ועוד. פסטיבל ״מנופים״ נוסד ביוזמה עצמאית של רינת אדלשטיין ולי היא שולוב, שהצליחו לסחוף את חללי האמנות והיוצרים הפעילים בעיר, לאירוע משותף של פתיחת עונת התערוכות. ״הפסטיבל מבקש להפנות את המבט אל קווי התפר החברתיים והפוליטיים שחוצים את הזירה העירונית בירושלים״,הן מציינות.  

התערוכה המרכזית של הפסטיבל השנה, תחת הכותרת מִנֶּגֶד, תיפתח באוניברסיטה המורמונית בהר הצופים. לצוות האוצרות הצטרפה האוצרת הוותיקה תמר מנור פרידמן, שבחרה לתערוכה הקבוצתית עבודות המתכתבות עם מושגי כמיהה וריחוק. ״תייר העולה אל פסגת הר הצופים רואה את ירושלים כתמונת נוף ציורית ונכספת: מפאתי שכונותיה החדשות במערב דרך העיר העתיקה על אתריה ההיסטוריים ועד מורדות ים המלח במזרח. ואולם בעיני תושביה, העיר הזאת היא מרחב מורכב ומסוכסך, רב־פנים וסתירות, שמתנודד בין המציאותי למטפיזי, בין ההיסטורי למיתי ובין הפוליטי לפואטי. דומה, כי מאז נוסדה בימי קדם כירושלם וכעיר־הקודש, אנשיה מייחלים לשלום ושלמות, ולא עולה בידם״.

״במלאות תשע שנים לפסטיבל, ביקשנו להתרחק מעט מלב העיר ולהתבונן בה מנקודת מבט אחרת״ מציינות אדלשטין ושולוב. ״המרכז הירושלמי ללימודי המזרח הקרוב של אוניברסיטת בריגהם יאנג המורמונית ביוטה שבארצות־הברית פתח לפנינו את שעריו. בניינו המדורג, שתכננו דוד רזניק ופרנק פרגוסון, עשוי בסימטריה ותואם, והגנים המטופחים שסביבו הם מובלעת ירוקה ורוגעת, אשר כמו מרחפת מעל סביבתה ובו־זמנית משתלבת בה. מכאן, מכל שער וחלון הממסגרים תמונת נוף פנורמית, מוזמן המבקר להתבוננות והרהור על הר־הבית ומקדשיו (האקרופוליס), שמלכים, נביאים ועולי־רגל מעידנים רחוקים וקרובים העפילו אליו, ואל עיר המתים (הנקרופוליס) החובקת אותו, מרכס הר הזיתים להר הצופים״.

למול דימוי הנוף האיקוני, האמנים המשתתפים בתערוכה מנסחים תגובות משלהם. משתתפים: נלי אגסי, מאיה אטון, ניבי אלרואי, דוד בהר פרחיה, הדסה גולדויכט, פלג דישון, ראובן זהבי, רענן חרל״פ, מיה מוצ׳בסקי פרנס, הדס סט, שרון פוליאקין, חיימי פניכל, חיים פרנס, דניאל קיצ׳ליס, גבי קריכלי.

בין אירועי הפסטיבל המרכזיים: האמן המקסיקני רודריגו אימז (1982) צייר וקולנוען שנבחר לתכנית שהות האמן הבינלאומית של סדנאות האמנים ירושלים 2017, יחקור את האשפה במזרח ירושלים ויספר על עבודותיו, המנתחות אשפה כראי התרבות. פרויקט ״תור לאמן״ שיעסוק בריטואל היצירה של האמן בסטודיו ויפגיש את הקהל לפגישות אישיות עם אמנים מירושלים. יתקיימו סיורים באתרים שאין אליהם גישה בדרך כלל. בחלל ״הקובייה״ תתקיים מסיבת סלון, שתנעל את הפסטיבל ותפתח תערוכת ציורים גדולה, ברוח סלון פריז במאה ה־19, עם מאות ציירים.

כנס ירושלים הבינלאומי לאמנות, שיתקיים תחת הכותרת ״מה עושים עם אמנות?״ יארח את האמנית האמריקאית מירל לדרמן יוקליס, שבעבודותיה משנות השישים וועד היום כוננה ז׳אנר של אמנות פוליטית ופמיניסטית Maintenance Art.  עוד ישתתפו ויציגו עבודות יעל מאירי, שבוחנ/ת בעבודת צילום וומיצב זהויות גבוליות ואת הגוף הקווירי; חברי הקולקטיב אקטיבסטילס, שמשתמשים בצילום ככלי לשינוי פוליטי וחברתי; עידן בריר, היסטוריון שחוקר את רצח העם היזידי ופרסם לאחרונה קובץ שירה יזידית עכשווית.

כל אחד מימי הפסטיבל יחתם ברצועת ״המערבל״ – רצועה מוזיקלית מיוחדת בה יופיעו בין השאר יאיר דלאל, תאמר נאפר, ההרכב ״אלביסטן״ ועוד.

The post פסטיבל מנופים בירושלים חוגג תשע שנים appeared first on מגזין פורטפוליו.

בזמן שמספידים את מגזיני העיצוב והאדריכלות בתואנה ש״אנשים לא קוראים״, סצנת הספרים בתחומים אלה דווקא עולה כפורחת,ומייצרת שורה של ספרים נוטפי אסתטיקה, שעיקרם צילומים המזמינים לשאוף את הסטייל שעולה מהם. השאלה אם קוראים או לא קוראים מזמינה דיון אחר ופחות רלוונטית לענייננו כאן, שכן תמונות של בתים מרשימים וחללים שמעוצבים עד אחרון הפרטים, ב״טוטל דיזיין״ מסוגנן, הם לב לבה של הסוגה הזו, הנהנית מעדנה.

אחד הספרים שראה אור בימים אלה הוא ״אדריכלים, הספר של תמר ועדי סמט״ (הוצאת מטר, כתיבה ועריכה אביבה וקסלר ודבורה פישמן). הספר מתמקד באדריכלות מודרנית ומאגד בין דפיו תשעה פרויקטים שתוכננו על ידי הזוג סמט.

תמר ועדי, זוג בחיים ובעבודה, הכירו בסדנה לאדריכלות של אליעזר פרנקל וסיימו לימודי אדריכלות באנגליה – תמר ב־AA ועדי באוניברסיטת גריניץ׳. עם שובם לארץ השתלבו תחילה במשרדים פעילים ואת משרדם המשותף, ״סמט אדריכלים״ שעוסק בבנייה פרטית, הקימו ב־2002. הם הורים לשלושה בנים ועכשיו, כשהם חובקים ״בן״ נוסף, שוחחנו איתם.

ספר ששמותיכם מתנוססים בכותר שלו מוצג על המדפים בחנויות. ברכות. זו ודאי תחושה מרגשת.

״תודה. אמנם במהלך השנים פרויקטים שלנו זכו ללא מעט סיקורים במדיה, אבל כשהם מופיעים כך במרוכז זו בהחלט חוויה אחרת ומרגשת מאד. הספר הוא מבחינתנו סיכום של תקופה, ציון דרך, רצון ליצור פורטפוליו אישי שכורך, תרתי משמע, שנים של עשייה. הכול ביחד, ואולי גם סוג של הגשמת חלום שקיים אצל יוצרים״.

סדר היום שלכם עמוס בעבודה, וכשבמקביל עובדים גם על ספר הוא בטח הופך לתובעני ממש.

״אין ספק שזה היה תהליך תובעני ומעמיק, אבל בעיקר חוויתי מאד. לראות את הסיפור שלנו מסופר ממקום אחר, ולחוות אותו ככזה. במהלך העבודה על הספר נחשפנו להרבה תחומים ורבדים לא מוכרים, שלא שייכים לעשייה היום־יומית שלנו, כמו עיצוב גרפי או התחבטויות בקשר לבחירת תמונות, מעבר להיבט הפשטני של העדפה אישית, וזה היה מרתק כשלעצמו״.

המילה ״סיפור״ חוזרת שוב ושוב במהלך השיחה עם תמר ועדי – אם בהתייחס לפרויקטים שלהם, שכל אחד מהם הוא לדידם סיפור עם נרטיב מגובש, ואם מדובר בסיפור האישי שלהם. נקודת המוצא של ״סיפורי המסגרת״ דומה: יצירת אדריכלות מושכלת, שמשמרת קנה מידה ידידותי וחפה מגחמות. אך העלילות והפרטים הספציפיים משתנים מפרויקט לפרויקט.

היה איזה דגש או מסר שהיה חשוב לכם להעביר דרך הספר?

״ההיבט האנושי וכיצד הוא מיתרגם לאדריכלות. זוהי תפיסת העולם שלנו. הבתים הם בסופו של יום, ובעצם בתחילתו, סיפורים של אנשים. השפה האדריכלית שלנו מודרנית ונקייה, במובן הזה שהיא מכוונת להכיל את הסיפור האישי של הדיירים. בפועל זה אומר בית שמתאים להם במדויק ונועד לעמוד במבחן המציאות והזמן.

״אולי זו גם הסיבה שבחרנו להתמקד בבנייה פרטית. הקשר עם האנשים והדיאלוג שמתפתח איתם במהלך עבודת התכנון־בנייה מרגש אותנו כל פעם מחדש, והוא שמניע את הריגוש המקצועי והיצירתי. יש מי שמגיע כדף חלק ו׳לומד׳ מאיתנו, ויש פעמים שלקוחות מגיעים עם מטען מסוים ואנחנו לומדים אותו ושואבים ממנו. האמון שנבנה, ההדדיות, הפתיחות וההקשבה הם גורמים משמעותיים ביותר בדרך ׳לבית טוב׳, בית שמזקק ומהדק את כל הצרכים, הרצונות והחלומות של דייריו למרחב מגורים שהוא הם ושלהם במלוא מובן המילה״.

גוף העבודות שלכם עשיר, ומן הסתם לא פשוט לבחור מתוכו רק מספר נתון של פרויקטים. היה איזה רציונל שהנחה את הבחירה?

״הבחירה באמת היתה לא פשוטה, כי כל הבתים שתכננו יקרים ללבנו. הפרויקטים שמשתלבים בספר נבחרו במטרה לייצג מנעד אקלקטי, שמגלם טווח יכולת אדריכלית ומעיד על הקשבה. בסיסו של כל פרויקט אמנם מדבר בשפה מודרנית־עכשווית שמאפיינת אותנו, אבל הטיפול בו שונה ומשתנה עם האנשים – שימושי החומרים למשל, הפונקציות שמשתלבות בבית או אופן חלוקתן וכיו״ב. האדריכלות שלנו צומחת ממי שהיא מיועדת להם, ומטרתה לייצר חללים שיודעים לקבל ולהכיל את החיים שלהם״.

חשבתם לשלב בספר גם קצת ״בשר״ כמו שרטוטים או סקיצות, או שהכוונה הייתה ליצור סוג של ספר שולחן קפה?

״הרעיון המרכזי היה ספר אדריכלות מודרנית שפונה לקהל רחב. הוא לא מתיימר להיות ספר מקצועי טהור, אבל יש בו תוכן, הבתים ׳מסופרים׳ ולא מוצגים רק כאסופת צילומים. מבחינתנו המטרה היא ששוחרי אדריכלות, עיצוב ואסתטיקה, ו/או מי שתכנון בית עומד אצלם על הפרק, ימצאו בו עניין ויוכלו לשאוב השראה – אפילו רק השראה 'נקודתית' קטנה לעיצוב חלל מסוים״.

The post בתים הם סיפורים של אנשים appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה ״מבטים על אדריכלות מדברית״, המוצגת בימים אלה במרכז לאמנות עכשווית בערד, מפגישה רבדים אדריכליים, אמנותיים, ויוזמה אקדמית מקורית. העבודות בתערוכה מסכמות קורס שהתמקד בחקר ההיסטוריה של השיכון הציבורי, במחלקה לאדריכלות של המרכז האקדמי ויצו חיפה, ונסיבות יצירתן מרתקות לא פחות מאיכותן. למפגש בין אדריכלות ואמנות, העומד בבסיס התערוכה, קדם מפגש בפייסבוק בין האדריכלית הדס שדר, שפיתחה את הקורס, לבין הדס קידר, אמנית ואוצרת המרכז לאמנות עכשווית בערד. הסתבר להן ששתיהן נמנות על סגל ההוראה בויצו חיפה – שדר במחלקה לאדריכלות וקידר במחלקה לתקשורת חזותית- ומשם קצרה הדרך לשיתוף פעולה.

שדר: ״עד היום נדרשו הסטודנטים לעשות עבודת מחקר מבוססת טקסט כפרויקט סיכום של הקורס. אך העניין האישי המשותף של הדס (קידר) ושלי בערד, כמו גם ההלימה בין תוכנו של הקורס לבין המאפיינים שלה, כעיר מדברית קומפקטית עם גרעין שמבוסס על השיכון הציבורי, היוו הזדמנות  לגשת לנושא ממקום אחר, שמגוון ומעשיר אותו, עם עניין ערכי וחווייתי נוסף״. הרעיון היה להגיב לאדריכלות של ערד בדרך של ביטוי אמנותי והסטודנטים, לדברי שדר, נענו בהתלהבות, שהייתה תנאי הכרחי לקיום המהלך. הרווח של הסטודנטים היה כפול, היא מוסיפה: ״גם התחברות חושית למקום, שנדרשת כשמדובר באמנות ונבדלת מהתחברות אינטלקטואלית, וגם הנחיה אישית מהדס קידר, שליוותה את הפרויקטים בהתנדבות״.

ערד היא פרק מרתק בסקירת ההיסטוריה של הערים בישראל. פרק שמקפל בתוכו מכלול היבטים סביבתיים, גיאוגרפיים, אדריכליים, חברתיים ותרבותיים. במהלך השנים ידעה ערד לא מעט שינויים, תהפוכות ומאבקים. מתכננה הראשי, בתחילת שנות השישים, היה האדריכל אלכסנדר שר, בראש צוות ההקמה הבין-לאומי עמדה האדריכלית אילנה ברנזון אלרד (שהייתה חברה בין השאר בצוות התכנון של העיר ברזיליה בברזיל). תכנון העיר על בסיס מתאר מובנה, כמו גם אופן ביצועו ויעדי האכלוס שהציב, היו ייחודיים ביחס לתכנוני ערים חדשות שקדמו לה, בין היתר גם כתוצר של לקחים שנלמדו מכשלים במקומות אחרים.

ערד תוכננה כעיר אורכית/לינארית המאפשרת המשך פיתוח רציף, להבדיל מהמודלים שהיו מושתתים על ניתוק המרכז מהשכונות ויצרו מארג בינוי דליל מאד. אוכלוסיית היעד התבססה על גרעין חזק של אזרחים ותיקים, עם כיוון אידאולוגי, ולא על אוכלוסיות של עולים חדשים כמו בערים אחרות בפריפריה, והתכנון התבצע בשטח עצמו – המתכננים הקימו במקום ״מחנה קדמי״ בו התגוררו, וההימצאות באתר סייעה להם לעמוד מקרוב על ההקשרים הסביבתיים ולספק להם פתרונות מתאימים.

שדר: ״העיר האורכית היא עיר שמתפתחת משני צידי מרכז עירוני ראשי-לינארי העובר בטבורה. המרחקים בין המרכז לבין קצות העיר צריכים להיות מרחקי הליכה סבירים, כשהמבנה האורכי מייצר עיר קומפקטית ונוחה להולכי רגל״. בעוד רעיון העיר האורכית ״הושאל״ מהעולם (ונסמך בעיקר על תכנון עיר בשם הוק בבריטניה, למרות שזו מעולם לא נבנתה), אחד המודלים המעניינים שפותח בערד היה מודל בתי הפטיו, שנחשב עד היום כהתנסות טיפולוגית חדשנית, שהותאמה לתנאי הסביבה והאקלים המדברי. מדובר בבתים בני ארבע קומות במבנה דמוי פירמידה, ההולך ונעשה צר יותר בגובה, שכל יחידת דיור בהם מכילה חלל פנימי וחלל חיצוני צמוד וגדול, לעתים כמעט זהה בגודלו לחלל הפנים. החלל הפנימי מרכז בשטחו את הפונקציות ׳הרגילות׳ (חדר מגורים, חדרי שינה, מטבח ושירותים), והחלל החיצוני תחום בקיר גבוה שמגן עליו מפני קרינת שמש בחלק משעות היממה, מעניק פרטיות לדיירים, ומאפשר להם לנהל את חייהם בפנים ו/או בחוץ, בהתאם לתנאי מזג האוויר. המעברים בין בתי השכונה עוברים דרך חדרי המדרגות שבמרכז כל מבנה ולאורך הכניסות של הדירות בקומת הקרקע, כעין סמטאות פנימיות מקורות ומוגנות מקרינת שמש.

הסיטואציה האדריכלית שמייצרים בתי הפטיו הייתה אחד המוטיבים שלכדו, ולא בכדי, את תשומת הלב של הסטודנטים, וכך גם הרב תרבותיות שמאפיינת היום את העיר, מפגשה הגיאוגרפי עם המדבר, מרקמי הסביבה, יחסי שמש וצל בראייה של מרחב מדברי ועוד. אלה תורגמו למנעד מגוון הכולל צילומים, קולאז׳ים, סרטונים ועבודות וידאו, רישומי עיפרון מעודנים או שימוש בשפה גרפית, דוגמת זו של סדרת בולים (שאף מעטרת את ההזמנה לתערוכה) שיצרו דורי ימין ועופרי מטק. הרעיון נועד לדבריהם ״לחגוג את הרומנטיקה במפגש הקצה שמתקיים בין מדבר ואדריכלות״. את הבחירה בבולים הם מסבירים ״כתמצית המהדהדת ואת ישראל של פעם, כשהדימויים הלקוחים מבתי הפטיו מתמקדים בשעת השקיעה, במעבר בין יום ולילה כסימבול, כמו גם כוויזואליה אסתטית״.

העבודה ״מרווחים״ של יובל אלבק ויעל בן דוד, עשויה מצילומים שחוברו כקולאז׳ים, וכוונתה להדגיש את מרקם העיר בראי תרבותי ופיזי־אדריכלי. בסב־טקסט, הם אומרים, היא מתייחסת לפערים ולהפרדות שמתקיימים בה במישורים אלה. צליל יופה וגילה מרגולין בחרו לנסח את ערד שלהן דרך טיפוסים שונים שמתגוררים בה, באמצעות סרטון משעשע החושף רגליים בלבד של דמות צועדת. הדמות הנראית רק במעומעם כמו מאחורי מסך, ״מתחלפת״ ומציגה טיפוסים שונים המייצגים את קבוצות האוכלוסייה בעיר ומסתיימת בדמות חסיד המרמזת על קהילת חסידי גור שהתמקמה בה, כמו גם על הפער הרעיוני בין החזון שעמד בבסיס הקמתה לבין המציאות.

גם העבודה של מתת גומא, נטע חובל ושרון ברק עוסקת באנשים, ועושה זאת דרך הצצה לבתי שכונת בתי הפטיו ובחינת הקשר בינה לבין דמויות של דיירים ומזדמנים שפגשו שם – מפגש שחושף פסיפס אנושי רבגוני וקשת של דעות, המוצגים באמצעות צילומים וציטוטים. אלה מנשה, הילה רחימה ושיר משה מצאו את היופי דווקא במרכיבים היומיום של העיר – בתיעוד צילומי של מרקמים, חומרים, צמחייה ואור, ובחרו להעביר אותו כתחושה של טבע דומם ״המדבר נשאר מדבר על אף שהעיר נמצאת בו״. מהעבודה של יותם בלוך עולה ממד ביקורתי, המתייחס למאבק שמנהלים תושבי ערד בכוונה להקים אתר כרייה בסמוך לעיר.

שדר מסכמת את הפרויקט הניסיוני בסיפוק ״בתחילת הדרך אמרתי שהפרויקט צריך לבוא מאהבה, והתוצרים מראים שהייתה שם אהבה. אנחנו מקוות שזו רק תחילת הדרך ושנוכל לשתף פעולה באפיקים נוספים המשלבים אדריכלות ואמנות בערד״.

The post לך לך למדבר appeared first on מגזין פורטפוליו.

פסטיבל אאוטליין הראשון, שיתקיים בירושלים בתאריכים 19-26.10, יעניק לאיור את הבמה המרכזית תערוכות, התרחשויות ואירועי אמנות הפתוחים לקהל הרחב. היחסים בין הדימוי למילה ייבחנו בחגיגה של השפה הכתובה והשפה החזותית, בהשתתפות כ־150 מאיירים, אנימטורים, משוררים וסופרים, אנשי רוח ואנשי מעשה מהארץ ומהעולם.

ראשיתו של הפסטיבל בתערוכה Outline שאצרו נועה קלנר ויניב טורם בשנה שעברה בבית הנסן בירושלים, ושבמסגרתה 11 מאיירים הציגו אינטרפטציה איורית ל־11 שירי ספוקן וורד וחיברו בין השירה המדוברת לאיור העכשווי. השנה צמחה התערוכה לפסטיבל שיתקיים במשך שבוע, כפרויקט של ביתא והמחלקה לאמנות חזותית בעיריית ירושלים, בשיתוף קואופרטיב העיצוב הירושלמי ובתמיכת משרד התרבות. שותפים נוספים לפרויקט: המחלקה לתקשורת חזותית – התמחות איור בבצלאל, סטודיו דוב אברמסון, סטודיו גרוטסקה, מגזין קולומבוס, סיטיפס – הרכבת הקלה בירושלים, סטודיו הסנדג, טרמינל תרבות (התחנה הראשונה), בית הנסן, סינמטק ירושלים, ספריית האיור ואגף הנוער במוזיאון ישראל, נוקטורנו, אברהם הוסטל ותמול שלשום.

תערוכות ואירועים

מאירים שירה מדוברת // בית הנסן
תערוכת איור ו־וידאו של שירה מדוברת, 10:00-18:00 ובימי שישי 10:00-14:00
אירוע פתיחת פסטיבל אאוטליין ופתיחת תערוכה: יום ה׳ 19.10 בשעה 20:00

רגע // ביתא
תערוכת איור בתנועה (גיפים) של שירי הייקו, א-ה 9:00-17:00
אירוע נעילת פסטיבל אאוטליין: יום ה׳ 26.10 בשעה 20:00

אנשי הרכבת // אורבן סקצ׳רס // סיטיפס – הרכבת הקלה בירושלים
תערוכת איור ורישום של עוברי האורח בתחנות הרכבת הקלה בירושלים
אירוע יציאת שרבוט משותפת: יום ו׳ 26.10 בשעה 10:00 באברהם הוסטל בר

מועדי ב׳: החגים האבודים של לוח השנה העברי // סטודיו דוב אברמסון // הגולה
תערוכת כרזות זזות של מאיירי ומעצבי סטודיו דוב אברמסון בעקבות מגילת תענית
8:30-23:00 ובימי שישי 8:00-16:00
אירוע פתיחת תערוכה: יום ד׳ 25.10 בשעה 20:00

סינמה בצלאל // המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל // סינמטק ירושלים
כרזות קולנוע מאוירות של תלמידי המחלקה לתקשורת חזותית
א-שבת 10:00-22:00
אירוע והקרנה חגיגית: יום ג׳ 24.10 בשעה 20:30 בסינמטק 1

שלום עולם // סטודיו גרוטסקה // הסנדג
תערוכת איורים בין־לאומית נושאת שלום 9:00-17:00, בימי שישי סגור מלבד יום האירוע
אירוע פתיחה: יום ו׳ 20.10 בשעה 13:00 בסטודיו הסנדג

שיר איור // קולומבוס // נוקטורנו
פוסטרים מתוך מגזין המוזיקה ״קולומבוס״ 7:00-01:30 ובימי שישי 7:00-15:00
אירוע פתיחה: יום א׳ 22.10 בשעה 20:00

מאייר ומעצב נכנסים לבר // קואופרטיב העיצוב הירושלמי // בית הנסן
עבודות עיצוב בהשראת קטעי הומור ישראלי, 10:00-18:00 ובימי שישי 10:00-14:00
אירוע פתיחה: יום ה׳ 19.10 בשעה 18:30

פלייסקאצ׳ // בית הקפה ״תמול שלשום״
פלייסמטים מאוירים בהשראת כתביו של ש״י עגנון, 8:00-23:00 ובימי שישי 8:00-15:00

סיור בספריית האיור וחדר הספרים הנדירים // ספריית האיור במוזיאון ישראל
יום ג׳ 24.10 בשעה 16:00

כלב אהוב // ספריית האיור במוזיאון ישראל
שיח גלריה: מיירה קלמן, אורנה גרנות וד״ר נעם גל, יום ג׳ 24.10 בשעה 18:30

The post אאוטליין – איור ומילים בירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

יריד האמנות ״צבע טרי״ יחגוג בשנה הבאה עשור. פעילות ההכנה ליריד, שיתקיים באביב 2018, נפתחה רשמית עם פתיחת ההרשמה לחממת האמנים העצמאיים (ההרשמה פתוחה עד 21.10). מדי שנה מגישים מועמדות מאות אמנים ומתוכם נבחרים כ־50 אמנים, שכל אחד מהם יציג ביריד מיני תערוכת יחיד, בליווי וייעוץ של אוצרות היריד, יפעת גוריון ורז שפירא פינבורג. חממת האמנים היא פיתוח מקורי של יריד צבע טרי, מתוך רצון לספק פלטפורמה נוספת לחשיפת אמנים צעירים, בשוק שבו מספר הגלריות וחללי התצוגה מצומצם במיוחד, ביחס לכמות האמנים הפעילים ולאמנים צעירים המסיימים את לימודיהם בכל שנה. ביריד מבקרים מדי שנה כ־30 אלף איש.

הבחירה באמני החממה מתוך ההגשות – הפתוחות לכל – נעשית על ידי ועדה בלתי תלויה של אנשי מקצוע בתחום האמנות, הכוללת אוצרים, מבקרים, אספנים, גלריסטים ועוד, שכל אחד מהם צופה בתיקי העבודות בנפרד ומעריך את העבודות בלי קשר לאחרים. רשימה זו של ״שומרי סף״ משתנה מדי שנה, במטרה למנוע הטיה לטובת טעם מסויים.

מקרב אמני החממה בתשע מהדורות היריד עד כה יצאו לא מעט אמנים בולטים, רבים מהם זכו בפרסים במסגרות שונות, הציגו בתערוכות קבוצתיות, בפרוייקטים שונים ובתערוכות יחיד בארץ ובחו״ל, והמשיכו בקריירה אמנותית מרשימה.

ביריד עצמו נהוגים כיום שני פרסים לאמני החממה: ״בחירת הפטיש״ של סותבי׳ס, השולחת מדי שנה עבודה נבחרת של אמן ישראלי צעיר למכירה הפומבית הבינלאומית בניו יורק. השנה תהיה זו עבודתה של נירית טקלה, בוגרת שנקר, המציירת בסגנון ייחודי, בצבעוניות עשירה וגרפית, ורבות מעבודותיה מוקדשות לקהילת יוצאי אתיופיה. העבודה תוצע במכירה של סותבי׳ס ניו יורק שתיערך בדצמבר וההכנסות מהמכירה מיועדות לאמנית. בשנים קודמות נבחרו ונמכרו בסותבי׳ס עבודות של אוהד מטלון, אביב נווה, טל אמיתי, ליאת אלבלינג, עופר בסודו, מארק ישאייב ועוד.

פרס חדש נוסף השנה לראשונה, ״בחירת האוצרת״, שבו זכתה עבודתו של טל ניסים, ״רח׳ פיין 1״, צילום כתובת ידועה לשמצה מהריסות התחנה המרכזית הישנה. העבודה נרכשת לאוסף היריד והבחירה מעניקה לאמן את התשלום תמורתה בנוסף לפרס בגובה 5,000 שקל.

The post הדרך משנקר לסותבי׳ס עוברת בחממת צבע טרי appeared first on מגזין פורטפוליו.

תחילת חודש אוקטובר בפריז מזמנת בדרך כלל אווירה קודרת. גשם הוא תופעה כמעט יום־יומית, הטמפרטורות מתחילות בצניחה מבוקרת והחלק הצפוני של שכונת המארה המפורסמת נראה אפור במיוחד. אפילו המלצרים בקפה שארלו הסמוך חמוצים מהרגיל. על רקע התפאורה הזו, קולקציית הביכורים של גולן טאוב בולטת היטב מתוך השואו־רום הקטן שבו היא מוצגת, ממתינה לקניינים. עיצובי הקולקציה, תיקים שמרחוק נראים ככתמי רורשאך פרועים או כינשופים שבחוטמם נזם, מהבהבים בצבעוניותם העזה ובצורתם החדשה על השולחן הסמוך לכניסה.

בעבור טאוב (29), שסיים את לימודים במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר לפני שלוש שנים, זוהי טבילת אש. כמו מעצבים ישראלים רבים בשנים האחרונות, גם הוא מבקש לנצל את השמיים הפתוחים ואת ההזדמנויות שהרשתות החברתיות וטיסות הלואו־קוסט מאפשרות, ולנסות לפרוץ אל השוק הבין־לאומי כבר מהרגע הראשון. וכך, הקולקציה נחשפת לראשונה דווקא בעיר האורות, עיר האופנה האולטימטיבית מאז ימי הביניים, ובמסגרת ימי שבוע האופנה לקיץ 2018. היעד – הבוטיקים הנחשבים בעולם.

״היה בי פחד לפני כמה ימים, שאולי לא עשיתי מספיק״, הוא מספר בשיחה שהתקיימה בחלל התצוגה, כשהוא מחווה בידו על דגמי הקולקציה. ״פחדתי מהביקורת העצמית, אבל אז ראיתי את כל הדבר הזה קורה. אני ובן הזוג שלי אפילו תלינו פוסטרים על הקולקציה בשכונה. וזה כל כך מרגש אותי. התהליך היה כל כך ארוך וקשה, שעכשיו הוכחתי לעצמי שאני יכול לעשות את זה… בימים האחרונים אני לא מפסיק לבכות, זה מרגש אותי ברמה הכי כנה ואמתית״.

ההתרגשות אמנם ניכרת, אך בשיחה איתו טאוב, שגדל בקצרין ועבר לתל אביב בגיל 18, מתגלה דווקא כשקול ומחושב מאוד. ״נסעתי להתמחות בטומי הילפיגר באמסטרדם שבועיים אחרי סיום הלימודים״, הוא מספר. ״זו הייתה הזדמנות מדהימה שאפשר לומר שנקלעתי אליה במקרה, אחרי שזכיתי בתחרות שהוא שפט בה. קיבלתי תנאים מדהימים, זה התחיל כהתמחות ואז נשארתי לעבוד במחלקת הנשים שם. בטומי הילפיגר הייתה לי הזדמנות להבין איך עובדים מול מפעלים, איך בונים תיק מוצר, מהו סדר הדברים. אפילו שדרגתי את רמת האנגלית שלי. שם הצלחתי להבין קצת יותר טוב איך הדברים עובדים.

״כשחזרתי מאמסטרדם חשבתי מה אני הולך לעשות. היה לי קשה לחשוב על עצמי נכנס לבית אופנה וסוגר את עצמי שוב. גיליתי על עצמי שעצמאות וחופש הם משהו שאני מצליח לעבוד ולחיות במסגרת שלהם״.

כי עבודה במותגים גדולים היא בסופו של דבר עבודה משרדית?

״בדיוק דיברתי על זה עם חברה. אם היה פשוט יותר לעבוד עוד שנה בתעשייה, במקומות שאני באמת רוצה ומעריך ויכול ללמוד מהם בחו״ל, אז הייתי עושה את זה. אבל מפאת העובדה שאין לנו אזרחות, ושאר הסיבות, החלטתי לשנות כיוון״.

ההחלטה נפלה על הקמה של מותג אביזרים חדש. ״במהלך השנה שהייתי בטומי הילפיגר התבשלתי, וחשבתי על אקססוריז. האמת היא שמאז ומתמיד עור וכל החומרים האלה – הצורות, העבודה – עניינה אותי. גם בפרויקט הגמר שלי היה אפשר לראות את זה, שכל הקונספט שלו היה להיות מעין תפאורה שנועדה להדגיש את האביזרים שהיו בו״.

לנפץ את מיתוסים על תעשיית האופנה

שלא במפתיע, אפשר לראות קשר ישיר בין פרויקט הגמר של טאוב, שזכה בזמנו לשבחי הביקורת, לקולקציית הביכורים שמונה חמישה דגמים של תיקים ומחזיקי מפתחות. גם אז וגם היום בולטים במיוחד הקווים המעוגלים, הצבעוניות הקונטרסטית ובעיקר אופיים הפאזלי של העיצובים, העשויים כולם מעין עבודת תצרף מהודקת של פיסות עור המשתלבות זו בזו ומחוזקות באמצעות ניטים.

״כל יום למדתי משהו חדש״, הוא מספר על התהליך הארוך של בניית המותג, כשהוא משווה אותו לקפיצה אל המים העמוקים. ״הכל התחיל כשנסעתי לאיטליה לתערוכת עורות. אמרתי לעצמי ׳פשוט אביא משם עורות׳. זה לא היה כל כך פשוט. למזלי הכירו לי בחור מקסים בשם דור חזן, מעצב תעשייתי שגר שם כמה שנים טובות, והוא קבע לנו פגישות עם מפעלים. משם התחיל הרומן שלי איתו. אנחנו עובדים ביחד כבר שנה וחצי ובלעדיו זה היה הרבה יותר קשה. הוא מפתח המוצר שלי״.

היו משברים בדרך?

״היו רגעים קשים מאוד. הסטודיו בארץ, כל הקולקציה מיוצרת באיטליה, עברנו שלושה מפעלים, זה אמנם אף פעם לא נתקע, אבל המשברים הגדולים היו בעניין העיצוב, כשאתה עובד על משהו במשך זמן ארוך, ושורף ימים, ולא לוקח עבודות אחרות כי אתה רוצה לקדם את העסק שלך אבל מצד שני אין לך הכנסה. מה שמדהים בעיני זה שלאורך כל התהליך מצאתי אנשים שעובדים איתי – ועובדים איתי באהבה – כי הם מאמינים במוצר; כי הם רוצים להיות חלק ממנו; רשת אנושית מדהימה שכל אחד ממנה תרם משהו״.

אתה ממש שובר את כל הסטיגמות על עולם האופנה.

״בלעדיהם זה פשוט לא היה קורה״.

מתי הבנת שהמוצר כבר עומד? שיש לך משהו מוצק ביד?

״לפני בערך שמונה חודשים. אמרתי לעצמי – קיץ 2018 (שמוצג בסוף ספטמבר 2017 ) זו העונה. הלחצתי את כל המערכת. הסוכן שלי באיטליה היה בשיגעון בזמן שאני טסתי לפריז כדי להתייעץ עם חברים בתעשייה בנוגע לצבעוניות או לפרטים אחרים. עכשיו, כשאני רואה את המותג עומד ומוצג בשואו־-רום המדהים הזה אני מרגיש שזכיתי בהכל״.

למה קולקציה ראשונה בפריז, ולא בכל מקום אחר?

״כי אין על פריז. אין כמו שבוע האופנה בפריז. התייעצתי עם המון אנשים שאמרו לי שעדיף להתחיל מכאן. הכל מתחיל מכאן, ואני גם באופן אישי מאוד אוהב את העיר הזו״.

״זה תיק שאני יודע שהוא די אקסטרים״

כפי שאמר בעבר בראיון יוז׳י ימאמוטו, מקניינים צריך להיזהר כי הם אלה ששמים לך אוכל בפה או לוקחים לך אותו. הצגה של קולקציה בשואו־רום, במטרה לקבל הזמנות בעבור בוטיקים וחנויות כלבו לעונה הבאה, היא גם הרגע שבו מקבלים את הביקורת. לדבריו של טאוב ולמזלו, התגובות לקולקציה נלהבות ו״יש התעניינות מגורמים מרגשים שאני עוד לא יכול לספר עליהם, אבל אלה מקומות גדולים״.

לאור הספציפיות של העיצובים, כפי שמדגים תיק שצורתו כפחית או מחזיק מפתחות ממזרי, אפשר להמר שסיכויי ההצלחה שלה גבוהים. תג המחיר (כ־1,100 אירו לתיק הגדול בקולקציה) ממקם את הקולקציה בלב הקטגוריה הפופולרית המכונה בתעשייה קונטמפוררי, והיא פורטת על הסעיפים שהופכים אופנה למצליחה כיום – היא פרקטית במידה, עשויה היטב והיא פוטוגנית מאוד, עניין קריטי בעידן האינסטגרם שבו מחפשים המילניאלס ודור ה־Z אוביקטים בעלי כתב יד מובחן המצטלמים היטב.

״הפיתוח של התיקים הוא מטורף. בתיק הדלי (bucket) לדוגמה יש פי שניים מכמות העור שיש בתיק מקביל בגודל דומה. הכל מורכב ביד באיטליה והסגירה מורכבת״, הוא מתאר. ״לא הלכתי כאן על איזשהו טרנד בצבעוניות. רציתי שהצבע יהיה בולט ומוביל״, הוא אומר על הרצון שלו להותיר חותם עיצובי נוקב עם אוסף הביכורים. ״זה תיק״, טאוב מחווה על אחד הדגמים הפרועים יותר, ״שאני יודע שהוא די אקסטרים. אני חושב שאחרי הטייטל ׳קולקציה ראשונה׳ אולי יהיה לי נוח לעשות דברים שהם קצת יותר מסחריים״.

היו גם הערות מצד הקניינים?

״היו כמה פידבקים בנוגע לשינוים קטנים שהם ממליצים עליהם, כמו להחליף את הסגירה של תיק הטרפז במגנט. נורא אהבתי את הסוגר ששמתי בהתחלה, אבל כל הקניינים מבקשים סגירת מגנט. אני מבין, זה באמת יותר נוח״.

אתה רוצה למכור גם בבוטיקים בארץ?

״בטח שהייתי רוצה למכור. אני אפנה אליהם, או שהם יכולים כמובן לפנות אלי. אני לא חושב שאעבוד בקונסיגנציה (שיטת מכירה בהקפה הפופולרית בישראל), אבל בוודאי שאני רוצה למכור בארץ״.

איזה מהעיצובים מסתמן כלהיט?

״תיק הטרפז, שיש גם ביקוש לעשות אותו כתיק גב, ותיק הפחית, שהוא חצי קלאץ׳ וחצי תיק צד. אני מת עליו״.

אתה מרגיש שהעובדה שאתה מגיע מישראל מגבילה אותך?

״תכל׳ס, כן. בגלל המיקום הגיאוגרפי. בעיקר בגלל המיקום״.

אם זה מצליח, אתה חושב שתעבור למקום אחר?

״כרגע אני רוצה להישאר בתל אביב. אני מת על תל אביב. גרתי בחו״ל, בלונדון ובאמסטרדם, ואין כמו תל אביב, אבל אין לי ספק שאם הייתי גר פה בפריז היו לי הרבה יותר כלים לגדול ולהתפתח. אני חושב שהצלחתי לדלג מעל זה ועדיין להקים את הפרויקט הזה. בסופו של דבר המוצר מדבר בעד עצמו; בסופו של דבר אם אתה טוב, זה מה שחשוב״.

אתה מדבר ממקום של ביטחון עצמי שהוא לא רגיל. אתה מתנסח כמו מעצב מנוסה.

״אני מאמין בעצמי וזה הדבר הכי חשוב. משום שהגעתי ממקום קטן יש לי דרייב ורצון להצליח. אני חולם, אני חולם בגדול, אני מפנטז והנה זה קרה״.

וזה החלום הכי גדול, קולקציה בפריז?

״יצירה זה החלום. הבנתי את זה רק לאחרונה, ליצור מבלי לדאוג יותר מדי. אני תמיד מחפש צדק בעולם הזה, שאין בו צדק, והייתי רוצה להגיע למקום שהוא מספיק בכיר ומספיק גבוה כדי שאוכל לומר – אל תעשו את הדברים האלה ככה, תעשו אותם אחרת״.

מיוחד לקוראי פורטפוליו: הקולקציה זמינה לרכישה מוקדמת במחירים סיטונאיים עד לסוף החודש (35-480 אירו). לפרטים: info@golantaub.com

The post ״כי זו פריז, כי זה שבוע האופנה בפריז״: קולקציית הביכורים של גולן טאוב appeared first on מגזין פורטפוליו.

תערוכת המכירה השנתית למען ספריית גן לוינסקי תתקיים השנה בסוף השבע של 23.12־22 בבית בנימיני. ספריית גן לוינסקי הוקמה ביוזמה של קבוצת אמנים, אדריכלים ואוצרים, ביניהם הדס עפרת וטלי תמיר, ואמנים רבים מעורבים בהתנדבות בפעילותה כבר למעלה מעשור.

בימים אלה מוזמנים אמנים להציע עבודות למכירה באמצעות מייל לאוצרת התערוכה רוית הררי: ravitharari1@gmail.com. גם השנה יימכרו כל העבודות במחיר אחיד של 1,500 שקלים לעבודה. אמנים שעבודותיהם יימכרו יקבלו 25% מסכום המכירה.

ההכנסות מתערוכות ההתרמה הן המקור העיקרי למימון פעולות הספרייה, שבשנים האחרונות הפכה למרכז קהילתי וחינוכי לכל דבר, והיא משמשת גשר בין האוכלוסיות השונות באזור התחנה המרכזית.

תערוכות המכירה הקודמות כללו עבודות של אמנים ידועי שם לצד אמנים צעירים עולים, שנחטפו על ידי הקהל והניבו תרומה בסכום כולל של למעלה מ־150 אלף שקלים.

The post קול קורא: המכירה השנתית למען ספריית גן לוינסקי appeared first on מגזין פורטפוליו.

מה מעשיך בימים אלה?

רק עכשיו סיימתי סדרה גדולה שהוזמנתי לעשות במוזיאון היהודי בשווייץ, לתערוכה בשיתוף עם Basel Kunstmusum, כך שבימים האחרונים אני מרשה לעצמי לעבוד בסטודיו בלי תוכנית מוגדרת וסוג של לשוטט באפלה – שזה המצב המועדף עלי. חוץ מזה, יש עוד נסיעה באופק אבל מוקדם מדי לדבר על זה.

באיזה יריד הצגת ומה החוויה המשמעותית שלקחת משם?

השתתפתי ביריד הראשון וביריד הרביעי. הראשון היה ממש אחרי שסיימתי את לימודי התואר הראשון בבצלאל ואני חושב שזו היתה חוויה משמעותית בפני עצמה – לחוות את התופעה הזאת שנקראת יריד אמנות, לטוב ולרע. העומס הפיזי וההתייחסות לעבודת אמנות כמטבע עובר לסוחר – אלה דברים לא פשוטים, אבל שחשוב להכיר אותם, להיות מודע אליהם וגם להבין את הגבולות של עצמך. מצד שני, יש משהו מדהים במפגש הבלתי־אמצעי עם הכמויות של המבקרים, אנשים שרוצים לדבר איתך ושרבים מהם לא נפגשים באופן קבוע עם אמנות עכשווית. היו לי שיחות מעניינות שאת חלקן אני זוכר עד היום.

מה היית ממליץ לאמן צעיר?

להבין מה השטויות ולא לבזבז את הזמן עליהם.

עם מי (מכל האמנים שבעולם) היית רוצה להציג תערוכה זוגית, ולמה?

הייתי שמח לעשות תערוכה עם כל אמן נחמד בעולם ואולי זו הזדמנות להזמין את כל האמנים הנחמדים בעולם לעשות תערוכה איתי. מוזמנים בכיף.

The post עשור לחממת האמנים צבע טרי // שי יחזקאלי appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתערוכת היחיד הראשונה שלה ״דברים מהבית״ (אוצר: ישעיהו איש גבאי), ממשיכה שירי כנעני לבדוק את גבולות החומר הטקסטילי ולשלב בין טכנולוגיות ייצור ידניות מסורתיות לתעשייתיות. העבודות אינן עשויות בהכרח מסיב או חוט, ומאתגרות את התפיסות השגרתיות של עבודה טקסטילית.

כנעני – ילידת 1971, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ובעלת תואר שני בעיצוב תאורה אדריכלית מבית הספר הניו יורקי לעיצוב פרסונס – מציגה בתערוכה פרטי ריהוט/עיצוב ביתי, המביאים לתוך המרחב הביתי הפרטי צבעים, צורות והיסטוריה רב־שכבתית מהמרחב היפואי המשתנה. התוצאה היא סביבה אחת, שמכניסה את חורבות יפו הערבית אל תוך הסלון היפואי החדש, שנוצר בעקבות תהליכי ג׳נטריפיקציה וכיבוש המרחב.

הי שירי, בוקר טוב. מה שלומך?

הי, בוקר טוב! אני מנסה לחזור לחיים אחרי סיני…

להגנתי אני אגיד שאני אחרי יפן, וגם זה לא פשוט…

בכל מקרה: מזל טוב על התערוכה החדשה!

תודה רבה

ספרי בכמה מילים מה את הולכת להציג

אני מציגה ארבע עבודות: מרבד, מסך, שבכה וסדרת תצלומים. כולם פרטי עיצוב טקסטיל ביתי (בהגדרתו הרחבה של טקסטיל) שבונים חלל וסיפור

אם אני מבין נכון התערוכה נוצרה במקביל לתהליך שיפוץ ומעבר דירה מתל אביב ליפו. איך זה קרה?

הילדים שלי לומדים בגנים ובית ספר דו־לשוני ביפו כבר חמש שנים, כך שהחלטנו לעבור דירה. בשנה וחצי האחרונות אני עובדת על התערוכה ובמקביל שיפצנו ועברנו דירה. העבודות מתייחסות לחוויה המורכבת של המעבר: מצד אחד אנחנו חלק מתהליך של שינוי/ג׳נטריפיקציה ביפו, ומצד שני המעבר מאפשר חיבור אישי ומקצועי לאנשים שחיים פה. העבודות בתערוכה מייצגות ניסיון להשתלב כאן באופן שהשינוי (הבלתי נמנע) ביפו אינו מבטל את ההיסטוריה ולא מנכס אותה. רציתי להאיר ולהעיר דרך הפריזמה שלי את המורכבות של המעבר

ואיך זה בא לידי ביטוי במוצגים בתערוכה?

כאמור, בתערוכה ארבעה מוצגים. הראשון, מרבד גדול סרוג ידנית שנוצר ממספר רב של מרבדים קטנים שנתפרו אחד אל השני. המרבד נבנה מחבלים וסרטים במערכים מעגליים. המרבד על מבניו וחומריו מרצד בשלל גוונים, ומחולל סיפור צבעוני בלתי פוסק. העבודה השנייה היא מסך עתיר בד מעובד בדפוס רשת רב שכבתי. המסך משלב איכויות גאומטריות של מבנה האריג, יחד עם שכבת ההדפס המקורית של הבד ומפטרן המבוסס על גיאומטריה איסלמית שהוספתי. הצבעוניות הים־תיכונית, יחד עם השילוב של התעשייתי והידני, יוצרים צירופים מקריים ואורגניים.

שבכה אוורירית הקלועה מפרופילים מתכתיים שלובים בחומרים טקסטיליים, מפגישה את ה״יש חומר״ עם ה״אין אוויר״, ומאפשרת לנראה מבעדה להתחלק לחלקים ולנתחים. ולבסוף, סדרת תצלומים מבויימים בפורמטים משתנים, שנראים בהם שברי אריחים מבתים פלסטניים שנהרסו במהלכים היסטוריים פוליטיים, שליקטתי בחוף ג׳בלייה ביפו. השברים שהים החליק ועיגל את צורתם, עדיין מזכירים בדוגמאות צבעוניות את מקורם: הם סודרו על גבי רצפת אריחים קיימת בדו־שיח שדן בגריד – מבנה גאומטרי רפטטיבי המאפיין את הבד

בהקשר של מבנה גאומטרי רפטטיבי המאפיין את הבד, אני רוצה להתעכב על מה שכתבת מקודם, שאת מציגה פרטי עיצוב טקסטיל ביתי – בהגדרתו הרחבה של טקסטיל. לא שכל כך משנה לי ההגדרה, אבל בכל זאת, זה מזמין דיון. את יכולה להגיד כמה מילים על ההגדרה הרחבה הזו ואיפה זה מתקשר לעבודות קודמות שלך?‎

שברי המרצפות מהים היו המנוע, חומר הגלם שדרכו התפתחה השפה העיצובית של התערוכה: הדימויים, הצבעוניות ופעולת הפירוק וההרכבה. והכול גם המשך לעבודות קודמות שלי שעסקו בגאומטריה ושפת הטקסטיל‎

העבודות כאן – וגם דברים שיצרתי בעבר – לא בהכרח נוצרו בחומרים טקסטיליים או בטכניקות קלאסיות של טקסטיל. בתערוכה הנוכחית יש עבודה עם פרופילים של ברזל (שבכה) וגם עבודת צילום. בביאנלה לאדריכלות נוף בבת ים חוררתי גדר פח של אתר בניה עם מקדחה, בפטרן של ריקמה. השפה הטקסטילית מתרחבת מעבר לחוט ולבד, ‎לאריגה או סריגה‎

כלומר את מדברת יותר על שפה מעל חומר‎

לשפה הטקסטילית יש פרשנות מעבר לחומר ולטכניקה. יש ריפיט, יש תבניות. זאת הרחבה של הגדרת היריעה. ויש סיפור‎

ומה את רוצה שהמבקר בתערוכה יבין ממה שאת מציגה? ירגיש? יחווה? עד כמה הסיפור חשוב, כי הרי הרושם הראשוני הוא הרושם החזותי – האבנים שמסודרות יפה, השבכה הגיאומטרית, ולא בטוח כמה אנשים יתעמקו בסיפור שעומד מאחורי העבודות‎

שאלה טובה. באמת אני תוהה כמה מתוך הסיפור עובר או בהיר. אני חושבת שזה תלוי מי הצופה

ובכל זאת…‎

אני מרגישה שסדרת התצלומים מביאה את הסיפור בצורה הישירה ביותר, ושאר העבודות הן אינטרפטציה יותר אישית שלי‎. הצילומים מייצרים חיבור בין העבר לעכשיו, הם מצולמים אצלי על רצפת הסטודיו ומרכיבים רצפה חדשה. המרבד, לדוגמה, הוא איזה טייק־אוף על האבנים אבל בצורה פחות ישירה. אני מקווה שזה עדיין קריא ושאפשר לעשות את ההקשרים גם ללא הטקסט‎

זו פעם ראשונה שאת מכניסה צילום לעבודות שלך?‎

כן. היה לי חשוב להביא את הדימוי המצולם ולא את האבנים עצמן. רציתי לייצג זיכרון וצילום הוא הדרך שלי כאן להביא את הזכרון הזה‎

אז אני חוזר לשאלה – מה את רוצה שהמבקר בתערוכה יבין ממה שאת מציגה? ירגיש? יחווה? ‎

חשוב לי שהמבקר בתערוכה ירגיש שיש סיפור, גם אם הוא לא יבין את הסיפור באופן נרטיבי. ‎חשוב לי להגיד שעיצוב / עיצוב טקסטיל יכול להיות פוליטי או חברתי מעבר לעיטור, מעבר לצורה‎

למה זה חשוב לך?‎

כי זאת השפה שלי, וזאת גם השפה שאני מלמדת. וזאת הזדמנות מבחינתי לחיבור עם החיים ועם המקום הקשה והמורכב שאנחנו חיים בו‎; הזדמנות לחיבור בין העשייה המקצועית עם החיים‎

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? האמת שאני סקרן לראות את החיבור בין העבודות בגלריה‎

גם אני סקרנית

אני מציבה בגלריה השבוע, מוזמן מאוד לפתיחה. יהיה שמח :)‎

The post ״לשפה הטקסטילית יש פרשנות מעבר לחומר ולטכניקה״: שירי כנעני בגלריה פריסקופ appeared first on מגזין פורטפוליו.