יונה פישר, יליד 1932, מהראשונים בארץ שנשא את התואר ״אוצר״, והוא הראשון שנשא בו בעובדו בראשות המחלקה לאמנות הישראלית והמודרנית במוזאון ישראל. בשנת 1977 זכה יונה פישר יחד עם אלישבע כהן בפרס ישראל (היחידים שזכו בפרס ישראל עד כה בתחום האוצרות). מחויבותו לקידום האוונגרד והישראלי וקידומם של אמנים ישראלים צעירים כיגאל תומרקין, רפי לביא, אביטל גבע, בני אפרת, צבי גולדשטיין, נחום טבת, יהודית סספורטס ורבים אחרים תרמו לניסוח הקאנון המקומי, העשירו את חיי התרבות והאמנות בארץ בתערוכות הרבות שאצר ושילבו אותם במארג היבנלאומי של האוונגרד. בתערוכות הרבות שאצר יצר הקשרים מרתקים ומפתיעים והציב שאלות שהביאו את הצופים לדרכי חשיבה חדשים והבנה מקורית. בנוסף ל״מוזיאון הבית״ שלו, מוזיאון ישראל, שימש פישר בתפקיד אוצר ראשי במוזיאון תל אביב לאמנות ובמוזיאון מונארט באשדוד.

״אני שמח לתת את שמי לתכנית ללימודי אוצרות ומוזאולוגיה של בית לאמנות ישראלית, המשלבת לימודי מוזאולוגיה יחד עם לימודי אוצרות הכוללים התנסות בקריאה וכתיבה מחקרית״, אמר פישר. ״אוצר טוב הוא אדם שיש לו אינטואיציה גבוהה ויכולת להאמין בפוטנציאל של היוצר, אבל הוא חייב לקבל בסיס רחב ביותר לפני שהוא מתחיל את ההתנסות האישית שלו במוזאון, והאינטואיציה חייבת להסתמך על בסיס תיאורטי נרחב וכולל בתולדות האמנות הישראלית. מסלול האוצרות בתכנית משלב גם לימודי אמנות ישראלית, זאת  מתוך הנחה שעל מנת לעסוק באוצרות במסגרות מוזאליות ואחרות, יש להעמיק את ההיכרות עם האמנות הישראלית למרחביה״.

The post התכנית לאוצרות בבית לאמנות תיקרא על שם יונה פישר appeared first on מגזין פורטפוליו.

אחרי לא מעט שנים בעולם ההיי־טק כמנהלת פרויקטים בתחום הבינה המלאכותית, החליטה דקלה טל גורדון לממש את אהבתה לאסתטיקה וללמוד עיצוב פנים. למרות התפנית בקריירה שמורה לה פינה חמה לעולמה הקודם, וכמעצבת פנים היא מתמקדת בעיצוב משרדים וסביבות עבודה עם ערך מוסף של מי שמכירה היטב את ״הצד השני״; את שעות העבודה הארוכות, את קצב הפעילות הדינמי, ומעל לכל את החשיבות של סביבה פיזית מעוצבת כאמצעי מעצים.

כשהופקד בידיה פרויקט עיצובם של משרדי חברת ILYON, העוסקת בפיתוח אפליקציות משחקים למכשירים סלולריים, הוא התאים לה כמו כפפה ליד. ״חברות כמו גוגל ופייסבוק יצרו ז׳אנר חדש בסביבות עבודה של חברות היי־טק ותקשורת מקוונת״, היא אומרת. ״העובדים צעירים בדרך כלל, ומבלים את מרבית יומם במשרד, והעיצוב הוא כלי עבודה ליצור בעבורם סביבה נעימה לשהייה, שבד בבד שזורה במסרים מעודדים, מחזקת את תחושת השייכות לחברה, ואגב כך גם את התפוקה״.

לדבריה, בפרויקט של ILYON האתגר היה לצקת את המהות המשחקית אל תוך החלל; ליצור סוג של ״בית יצירה״ שהולם את החדשנות, ואת החתירה למתוח את גבולות היצירתית והדמיון שכרוכים בעולם התוכן של החברה. חלוקת החלל, המשתרע על 800 מ״ר, בוצעה בהתאם לצרכים שהוגדרו בפרוגרמה שקדמה לתכנון: מרחב פתוח בסגנון ״אופן־ספייס״ למחלקת היצירה (מתכנתים, אנימטורים ומעצבים גרפיים); שני חדרי ישיבות; שני חדרי מנהלים סגורים; ומרחב ״fun״ משותף הכולל אזורי אכילה, אתנחתה ועמדות עבודה לא רשמיות.

רוקמת החלומות

הקונספט הרעיוני שגיבשה דקלה נשען על נרטיב משחקי שנגזר מתחום העיסוק של החברה, ושולב עם ערכים רלוונטיים כהשראה, מוטיבציה ופריצת גבולות. בשפת העיצוב שטוותה הם עוטים פרשנויות יצירתיות, והתוצאה היא מארג משופע בקריצות שובבות: אלמנטים מקוריים שנהגו ייעודית, מוטיבים הומוריסטיים, שילוב של אוביקטים לא מצופים, גרפיקה ומשחקי מילים מתוחכמים. ״המטרה הייתה שכל אזור ברחבי המשרד וכל אלמנט שמשתלב בו יגלמו הקשר לממד השעשוע של משחק, וייצרו סביבה מחויכת שמעוררת השראה ומעודדת את העשייה״, היא אומרת על החלל שכל פינה בו אכן מזמנת הפתעה חיננית.

אזור ה־״fun״ מצדיק את כינויו, ונגלה כסוג של ״אטלייה״ תוסס שקיר צמחיה חיה מדגיש בו מקצב רענן ודינמי. לריצופו משמש בטון מוחלק, תקרתו חושפת את התשתיות שמותקנות בה, ושטחו נחלק לפינות נושאיות. כך לדוגמה, פינת רוקמת החלומות היא פינת השראה שרק משמע שמה כבר מניע את גלגלי הדמיון: ערסל שיכול להכיל ארבעה יושבים מעוגן לקונסטרוקציית עץ מוגבהת מעט ומהווה מקום לגלגל שיחה לא רשמית, לזרוק רעיונות, או סתם להשתרע בתוכו ולבהות לחלל. את הקיר השחור שמאחוריו מעטר אוביקט פיסולי גדול דמוי פקעת סבוכה שנמצא זרוק באשפה והושב לחיים כגוף תאורה, וחוט לבן שמשתלשל ממנו מחבר אותו למדבקה בקיר הסמוך שבה נראית נקבת עכביש. ״השילוב מהדהד את מלאכת הטוויה של קורי עכביש, שלענייננו כאן מתאימה לטוויית חלומות ורעיונות חדשים כחלק משמעותי ביותר בפעילות החברה״, מסבירה דקלה את הרציונל לקומפוזיציה המקורית.

״מועדון ארוחת הבוקר״, השם שהעניקה לפינת בר במרכז החלל, מנצל עמוד קונסטרוקטיבי שניצב כאילוץ בשטחו לשמש בסיס לדלפק אכילה שהותקן סביבו, ולשילוב דיספנסרים עם קורנפלקס לאורכו. ממעל משתלשלים גופי תאורה מפח מחורר מעוצבים כצינורות/גלילים שבמפגשם עם הדיספנסרים מייצרים משחקי גבהים, וקעריות הקורנפלקס מוטמעות בתוך ״חורים״ ייעודיים במשטח הדלפק.

אלמנט מקורי נוסף שמשתלב באזור ה־״fun״ הוא ״קיר השייכות״, שכנגזר משמו תכליתו לחזק תחושת שייכות והזדהות עם החברה. דמות של פינגווין גדול, שנשאב מאחד ממשחקי החברה ומזוהה עמה, מצויר עליו בגיר מחיק כשפני שטחו מורכבים מ־800 מגנטים הנושאים את שמות העובדים ומאפשרים החלפה/הוספה במידת הצורך. מתחת לדמותו החביבה של הפינגווין אפשר להתפרקד בנינוחות על מרבץ משופע כריות, ובסמוך לו מותקנים משטחי עבודה לא רשמיים, כשאת מקום הכיסאות תופסות נדנדות עץ תלויות על חבלים עבים.

כשמדובר באפליקציות כמות ההורדות הן כידוע מדד להצלחה. בתוך כך מוטיבציה ליצור איכות מוצר מנצחת שתביא עמה מספר רב של הורדות היא ערך עליון, ובשפת העיצוב של דקלה היא מקבלת נוכחות משמעותית במעבר אל אזור האופן־ספייס שמכונה ״מסדרון המוטיבציה״ או ״מסדרון ה־Downloads״. ממעבר פונקציונלי גרידא הוא הופך לאזור משחק מלווה בקלפי עץ עם מספרים המודדים את כמות ההורדות, ובסופו מופיעה על הקיר רשימת פרסים הכפופה לכמות שנספרה ושמתעדכנת בהתאם ליעדים שהציבה החברה.

בלובי של אזור האופן־ספייס מעודדת את היצירתיות והמוטיבציה פינת ישיבה/עבודה שעושה שימוש מתוחכם במשחק מילים ודו משמעות: שתי כורסאות נדנדה צהובות ממוקמות בחזית של נישה בחיפוי OSB שעליו נכתב Why Not עם תוספת של E בסוגריים, כשבסמוך משתפלים שני גלילי נייר. ה־״למה לא״ מזמין לפרוץ את גבולות החשיבה אל מחוץ לקופסה, ותוספת ה־E, שמשנה את משמעות המילה ללרשום, כבר מזמינה לשרבט מיידית את הרעיון או את הסקיצה שנולדו על הנייר הזמין.

ככלל, הסקיצות בדרך למוצר המוגמר לא נותרות כאן מיותמות, אלא הופכות לאחד מחומרי הגמר והדקורציה. יש מהן שממוסגרות כתמונות המעטרות את מסדרון המוטיבציה ומייצרות, לדברי דקלה, סוג של ״תערוכה ביתית״, ויש שנסרקו והוגדלו לכדי תמונות טפט. אלה מחפות את קירות האופן־ספייס, ואף פורצות מעלה לתקרה כייצוג לרעיון פריצת גבולות החשיבה, עם ליווי של כיתוב רלוונטי, Stretch Your Mind.

בדרך ליצירת סביבה יצרנית ומעצימה מסרים מעודדי יצירתיות לא פוסחים על אזור השירותים, שם משתלב על הקיר משחק מילים דו־משמעי, It's always flush with creativity here – עוד קריצה קטנה שמבטאת גם כאן, בשירותים, את ההלימה בין תכני העיסוק במשחקים לבין האופן שבו תורגמו לשפת עיצוב.

The post שם המשחק: מסדרון המוטיבציה וקיר השייכות של חברת ILYON appeared first on מגזין פורטפוליו.

מיכה קירשנר, שהיה חבר מערכת המגזין מוניטין ופירסם מדורים קבועים במוסף סופשבוע של מעריב, ואצר את תערוכת ״עדות מקומית״ האחרונה במוזיאון ארץ ישראל, נחשב לאחד מצלמי העיתונות, המגזינים והאמנות המובילים בישראל מאז סוף שנות ה־70. הוא נולד במילאנו שבאיטליה בשנת 1947, ושנה לאחר מכן עלה לישראל עם משפחתו. בין השנים 1971–1975 למד צילום ואמנות בבית הספר לאמנויות חזותיות שבניו יורק.

בשנת 1979 הצטרף לירחון מוניטין כצלם וחבר מערכת. בשנת 1982 עורר סערה ציבורית כשפרסם במוניטין דיוקן של יונה וולך בעקבות השיר ״תפילין״, שכללה צילום עירום של גבר עם תפילין לצדה של המשוררת, לבושה שחורים, כשעל ראשה כובע אדום, יושבת על שרפרף אדום, ועיניה עצומות. במוסף סופשבוע של מעריב הופיעו צילומיו במסגרת מדוריו הקבועים, וסדרת צילומי האינתיפאדה שפירסם במוסף סוף שבוע של העיתון חדשות נקטה עמדה ביקורתית, וכמה מהצילומים שנכללו בה הפכו לאיקונות תרבותיות ופוליטיות.

עד לפני חמש שנים, ובמשך 15 שנה, כיהן קירשנר כראש המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה, ולאחר סיום תפקידו המשיך לשמש כחבר סגל בכיר. בראיון לפורטפוליו שהתקיים לרגל צאתו לאור של אצטון – המגזין המקוון של המחלקה שערך – אמר קירשנר ש״אמנות, תרבות, חברה ופוליטיקה קשורים אחד לשני בעת הזאת, כשאנחנו עדים להתגוששויות בעלות אופי פוליטי חד משמעי על קיומה של החירות. אני מאמין שאמנות לא צריכה לענג: היא צריכה לבעוט, להראות את מה שאנחנו לא רוצים לראות״.

״המומים שמענו הבוקר על פטירתו הפתאומית של חברנו היקר פרופסור מיכה קירשנר – יוצר גדול, מורה נערץ שהעמיד דורות של תלמידים ומעמודי התווך של התרבות הישראלית״, אמרו פרופ׳ דוד אלכסנדר, נשיא ויצו חיפה ופרופ׳ דוד זינדר, יו״ר המועצה האקדמית. ״קירשנר עמד במשך שנים בראש המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה, פיתח אותה והביאה לקידמת הבמה בעולם ההשכלה הגבוהה בתחומי היצירה. כולנו כואבים את לכתו, ליבנו עם צופית וכל המשפחה״.

The post מת הצלם והאמן מיכה קירשנר appeared first on מגזין פורטפוליו.

״נקודת זכות״, תערוכת מכירה של יצירות אמנות ממיטב אמני ישראל, נועדה לסייע לעמותת הרוח הישראלית במטרה לגייס כספים למען בני נוער בסיכון, החיים בכפרי הנוער ונתמכים על ידי העמותה. כפרי הנוער משמשים בית חם ומסגרת חינוכית לבני נוער בסיכון ומעניקים להם הזדמנות להשלים פערים, למצות את הפוטנציאל שלהם, לפרוץ ולהשתלב בחברה הישראלית. ההכנסות מרכישת האמנות יאפשרו להמשיך ולהוביל עשייה משמעותית למען בני הנוער.

בתערוכה ייקחו חלק כ־150 אמנים, ותיקים וצעירים, ויוצגו בה למעלה מ־200 עבודות שיימכרו בטווח מחירים שנע בין 400-55,000 ש״ח. התערוכה מתקיימת זו השנה החמישית בתמיכתו המתמשכת של בנק דיסקונט, הרואה חשיבות רבה בפועלה של הרוח הישראלית. מכללת שנקר מארחת את המכירה והעמידה את חללי התצוגה של המכללה לתערוכה ולאירוע המכירה.

בין האמנים המשתתפים (רשימה חלקית): ציבי גבע, גלית ראוכוורגר, DEDE, יאן ראוכוורגר, איתן בוגנים, אליהו אריק בוקובזה, אלכס קרמר, גלעד אופיר, הדר גד, זויה צ׳רקסקי, טל שושן, ליהי תורג׳מן, מרים כבסה, נדב וייסמן, נורית ירדן, נטליה זורבובה, שי אזולאי, רועי קופר, שרון יערי ועוד רבים שנרתמו לסייע.

פתיחה חגיגית: יום שישי 15.9 בשעה 10:30
שעות וימי פעילות: ימים ראשון ושני 17-18/9 בין השעות 10:30-16:00

The post נקודת זכות: תערוכת מכירת אמנות למען בני נוער בסיכון appeared first on מגזין פורטפוליו.

פלסטר, תערוכת מכירה לתמיכה בארגון רופאים לזכויות אדם, נערכת מדי שנה מאז 2013 וזכתה עד כה לחיבוק חם מצד קהילת האמנים והציבור הרחב. האירוע ייערך השנה בשיתוף שגרירות שבדיה בישראל וישלב בין עשרות עבודות של אמנים ישראלים ושבדים. האוצרת סנדרה וייל, הפועלת בשבדיה ובישראל הצטרפה השנה לצוות האוצרות של התערוכה. האירוע יתקיים בסוף השבוע 14-16.9 בבית קנדינוף ביפו. כל העבודות בתערוכה ימכרו במחיר אחיד של 4,000 ₪ וייקחו בה חלק כ־80 אמנים (25% מסכום המכירה מוצע לאמנים).

לאור הצלחת התערוכה בשנים האחרונות, התערוכה השנה תמשיך את מאמצי התרומה לרופאים לזכויות אדם, בדגש על תמיכה במרפאות ההתנדבותיות של העמותה, המסייעות במתן טיפול רפואי לפלסטינים בשטחים הכבושים, למהגרים, פליטים ומבקשי מקלט ולאנשים החיים בישראל ללא ביטוח בריאות ממלכתי. ב־2016 בלבד טופלו על ידי הארגון למעלה מ־14,000 פלסטינים בגדה המערבית ורצועת עזה ובמרפאה הפתוחה של הארגון הנמצאת ביפו היו למעלה מ־5,000 ביקורים של פליטים ומהגרים חסרי מעמד בישראל. מאות אחרים קיבלו סיוע מהארגון בייצוג מול הרשויות השונות.

בין האמנים המשתתפים: אביטל כנעני, אורלי מיברג, אנג׳לה קליין, אסף עברון, אפרת קליפשטיין, גל וינשטיין, גליה גור זאב, דויד ריב, דוד עדיקא, דני קרוון, חנאן אבו חוסיין, טל גולני, טליה ישראלי, יאיר גרבוז, יונתן גולד, יעל בלבן, מאיה אטון, מורן קליגר, מיכל היימן, מיכל נאמן, ניבי אלרואי, סאלח אלקרא, עדו בר־אל, עילית אזולאי, פיליפ רנצר, פריד אבו־שקרה, ציבי גבע, שי זילברמן, שירה גלזרמן, רון עמיר רועי קופר, רענן חרל״פ, Know Hope ,Klone.

אירוע פתיחה: יום חמישי, 14.9, החל מהשעה 20:00
שישי 15.9 – 14:00-10:00
שבת 16.9 – 10:00-19:00

The post אמנים ישראלים ושבדים ישתתפו באירוע מכירת אמנות למען רופאים לזכויות אדם appeared first on מגזין פורטפוליו.

הרעיון לשלב שרשראות מתכת בתיקים הוא רעיון עתיק למדי, שמגיע עד לתחילת המודרנה. עם זאת, קשה להמעיט בתרומתה של גבריאל ״קוקו״ שאנל לעניין: היא זו שקידמה את השידוך בין תיק עור לרצועות מתכת למעמד איקוני כל כך. אפשר לטעון שזו היצירה החשובה ביותר ששאנל העמידה אחרי הקאמבק שלה. בפברואר 1955 היא חשפה את ה־2.55 (פברואר 55׳) – גרסה מעודכנת לתיק שעיצבה שני עשורים לפני כן. לימים, העיצוב הפשוט יחסית – נרתיק בינוני בגודלו ומרופד, עם רצועת שרשרת מתכת ששזור בה סרט עור – יהפוך לאחד התיקים המפורסמים ביותר בהיסטוריה.

בין אם מחבבים את עיצובו הפרקטי ובין אם לא, העיצוב התגלה כרווחי במיוחד. המעניין בנוגע לתיק המיתולוגי הזה קשור לאופן שבו הוא סותר את הנחות היסוד של האופנה העכשווית: במקום שערכו של העיצוב יירד עם הזמן, תולדה של רעב טבעי לחידושים המאפיין את האנושות המערבית מאז ימי הביניים, ה־2.55 של שאנל, ותיקים נוספים בסדרה שלו, רק הולך ונעשה יקר יותר ויותר. 

מחקר שנערך בשנה שעברה הראה כי מחיר תיק בינוני של שאנל בשנת ההשקה שלו עמד על 220 דולרים. בשנת 1990, לעומת זאת, תיק דומה נמכר על ידי שאנל ב־1,150 דולרים. מאז תפח המחיר של התיקים בסדרה (כולל דגם שהוא ציטוט מדויק של העיצוב המקורי) בעשרות אחוזים נוספים לסכום של כמעט 5,000 דולרים ליחידה. ואם עליית המחיר הייתה נעוצה רק באינפלציה, הרי שמחירו כיום היה אמור להיות על פי המחקר המדובר כ־1,967 דולרים בלבד (במילים אחרות, חלק ניכר מעליית המחיר של התיק קשורה לדרך שבה בית האופנה מנהל את האקסקלוסיביות של הדגם המדובר).

״יש משהו מאוד cool בתיק יחסית פשוט עם רצועת מתכת״

העובדה שמעמדו של התיק לא נפגע עם השנים, הפכה אותו בפרט – ואת השידוך בין מתכת לעור בכלל – לרפרנס עיצובי חשוב. מותגים ובתי אופנה רבים, ממוסקינו ועד זארה, סיפקו ב־50 השנים האחרונות גרסאות משלהם לעיצוב זה ולמאפיין הוויזואלי הבולט ביותר שלו בפרט – רצועת השרשרת. בין אם הכוונה היא לקרוץ לעיצוב המקורי של שאנל ובין אם לא, אחרי מספר שנים של תיקי סל גדולים העשויים עור, שדומים פחות או יותר לשקית נשיאה או דלי, סתיו 2017/18 שוב מקדם בתנופה תיקים שהצעת הערך שלהם נעוצה ברצועות מתכת בולטות.

בין היתר אפשר לזהות את התופעה בקרב מעצבים כמו פיליפ לים, ניקולה ג׳סקייר לבית האופנה לואי ויטון, סטיוארט וורס לבית האופנה Coach, אלסנדרו מיקלה לגוצ׳י ואף במותגים הישראליים המתמחים באביזרים. ״באופן כללי העונה התיקים הולכים ונעשים קלאסיים, אך יש הרבה יותר התעסקות ברצועות התיקים״, אומר אורי להבי, הבעלים והמנהל האמנותי של מותג האקססוריז דניאלה להבי, בנוגע לכמה מהדגמים בקולקציה החדשה והדרמטית למדי של המותג, שכוללת שרשראות מתכת מושחרות.

״יש משהו מאוד cool בתיק יחסית פשוט עם רצועת מתכת״, הוא מוסיף, וקובע שהמגמה אינה מקרית. ״זה קשור לכך שבעונות האחרונות יש היפוך תפקידים – הבגדים הולכים ונעשים קלאסיים יותר, לבישים יותר, והתיקים, עם הדגש החדש על הרצועות שלהם, הופכים למעין תכשיט. אני כבר יכול לומר לך שהקולקציה לקיץ הבא תמשיך את המגמה הזו״.

The post שרשר אותי, אהוב אותי: התיקים החדשים של סתיו 2017/18 appeared first on מגזין פורטפוליו.

פעפוע (אוסמוזה): תהליך של חלחול, חדירה והתפשטות; תהליך שבו פרודות של תמיסת נוזלים חודרות לתמיסה מרוכזת יותר דרך קרום חצי חדיר.

—

בשנים האחרונות אפשר למצוא בבתי הספר ובאקדמיות לעיצוב בישראל מספר גדול של מעצבים שהושפעו מהשינויים שמתרחשים בחברה הישראלית סביב שאלות של שייכות, זהות, מוצא, מגדר, לאום וכן הלאה. מהן, אחת הסוגיות הדומיננטיות היא הזהות המזרחית, בין אם בהשוואה לתרבות האירופית, ובין אם ביחס לתרבות הערבית – או בשמה ״המעודכן״: תרבות ים־תיכונית או מזרח־תיכונית. בעבודות אלו ניכרת השפעה של אורנמנטיקה ערבית, של אותיות ערביות ושל קליגרפיה ערבית, ולעיתים אפשר למצוא מבעד לאסתטיקה שלהן מסרים חתרניים שאינם עולים בקנה אחד עם הקונצנזוס הפוליטי והחברתי בישראל.

מה אפשר ללמוד מעבודותיהם של מעצבים צעירים על הנושאים שמעסיקים את הדור החדש של המעצבים, ומה מאפיין את האסתטיקה שלהן? מה קורה לאותם המעצבים כשהם עוזבים את החממה האקדמית ואת חופש הביטוי שהיא מאפשרת, וכשהם מתחילים לעבוד בשוק מסחרי? מתי השימוש באותיות ערביות ובאורנמנטיקה מזרח־תיכונית הוא ״טבעי״, ומתי הוא נדמה כהיקסמות מהזר ומהלא מוכר? איך שאלות אלו מאירות את יחסי הגומלין בין התרבויות ועד לאן מגיע הפעפוע שבין המזרח למערב, בין ערבים ליהודים, בין ישראל לאירופה, בין המזרח התיכון לישראל ובין הערבית לעברית?

התערוכה ״פעפוע״ (שם זמני) – שתיפתח במוזאון לאמנות האסלאם בחודש דצמבר ביוזמת מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל – תעסוק בשאלות אלו ותשאף להציג מנעד רחב של התייחסויות לסוגיות שעולות מהן.

• מעצבים מכל הדיסציפלינות מוזמנים להגיש עבודות שנוצרו בשבע השנים האחרונות (מ־2010 והלאה), כולל עבודות מסחריות, אישיות או עבודות שנעשו בזמן הלימודים.
• חובה לצרף תמונות של העבודות. שמות הקבצים צריכים לכלול את שם המעצב, שם העבודה (אם יש) ושנה. נוסף על כך יש לצרף כמה משפטים על העבודה ועל ההקשר שבו היא נוצרה. אין צורך לשלוח בשלב זה קבצים באיכות דפוס.
• אין הגבלה על מספר ההצעות. אנו לא מתחייבים לקבל אף הצעה מאלו שיוגשו ומשאירים לנו את הזכות לפנות באופן ישיר למעצבים.
• אנו שומרים לעצמנו את הזכות לבטל את התערוכה או לדחותה, בכל עת.
• מועד אחרון לשליחת הצעות: 15.10.2017

אוצר התערוכה: יובל סער, ראש מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל

לשליחת הצעות ולקבלת פרטים נוספים: Shenkar.Design.Archive@gmail.com

The post פעפוע במוזיאון לאמנות האסלאם: קול קורא appeared first on מגזין פורטפוליו.

תחרות Footbridge Awards, שהתקיימה השנה בפעם השישית ושתוצאותיה הוכרזו בשבוע שעבר בברלין במסגרת הוועידה לתכנון גשרים, כוללת שלוש קטגוריות מרכזיות. כולן עוסקות בגשרים להולכי רגל בלבד, והיא נחשבת לאחת הפלטפורמות היוקרתיות בעולם לפרסי אדריכלות והנדסה וגשרים בפרט. משרד בר אוריין אדריכלים זכה בתחרות Footbridge Awards במקום הראשון בקטגוריה של גשרים בעלי מפתח גדול (מעל 75 מטר בין עמוד לעמוד).

משרד בר אוריין אדריכלים הוקם בשנת 1990 על ידי זוג האדריכלים בוגרי המחלקה ללימודי ארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, גידי וטל בר אוריין. המשרד מונה כיום כ־50 עובדים וממוקם בבניין לשימור במרכז תל אביב. במהלך שנות עבודתו ביסס המשרד את מעמדו כאחד המשרדים המובילים בתחום ההתחדשות העירונית בתל אביב. בנימוקי השופטים נכתב שהעיצוב שיצרו ״יסודי, קפדני, פתור היטב ומעורר את הדמיון. לגשר תכנית מבנית ברורה עם קצב, שיוצרת מקום שבו הולכי רגל מרגישים מוגנים״.

גשר הפלדה שנחנך ונפתח לציבור ב־12 בינואר 2016, מקשר בין פארק ההיי־טק לתחנת רכבת באר שבע צפון (ולאוניברסיטת בן גוריון). הגשר הוא נקודת ציון בנוף: אורכו כ־200 מטר והוא מגשר מעל רציפים ומסילות הרכבת הפעילות, התפעוליות והעתידיות. בתכנון הגשר נעשה שימוש במעל 200 סוגים שונים של חתכי קורות פלדה שמרכיבים את הגיאומטריה הייחודית שלו – ארבע קשתות פלדה מתעקלות ומתפתלות, שיוצרות ביניהן שתי עדשות מרחביות במִפתחים של 110 מטר ו־70 מטר.

גשר הולכי הרגל מנסח חיבור שימושי ונוח בין הפארק הטכנולוגי ותחנת הרכבת מחד, ויוצר נקודת ציון משמעותית וייחודית בנוף המתהווה מאידך. כוונתם של בר אוריין אדריכלים הייתה ליצור ״מבנה גשר״ יותר מאלמנט טכני המחבר בין שני קצוות – מבנה שהוא אלמנט אדריכלי המחולל תנועה והשתנות. הסכמה ההנדסית והעיצובית המחוללת מושתת על ארבע קשתות פלדה המתעקלות ומתפתלות, ויוצרות בתווך בינן שתי ״עיניים״ מרחביות. מערך הקשתות יוצר אזור מוגן לתנועת הולכי רגל, שבו כל צעד חושף מבט מפתיע של צורות, חומרים ומבטים. הגשר מגלם בתוכו תנועתיות שבאה לידי ביטוי בעיצוב הקשתות, שלד המשנה ואלמנטי החיבור, תנועה השואבת השראה מרומזת מאותה דינמיות אין־סופית שרוחשת בין רציפי הרכבות.

הגשר שאורכו כ־200 מטרים מקורה בחלקו העליון, להגנה והצללה מפני שמש, אבק, סופות חול וגשם. דפנות הגשר פתוחות כדי לאפשר זרימת אוויר וקשר עין עם הסביבה. בצורה זו המעטפת משמשת כאלמנט אקלימי כשאופי הפתחים מאפשרים שליטה מרבית על סינון האוויר וזרימתו, יצירת הצללה וסינון אור טבעי במרחב המדברי.

צילום הווידאו: עמית גרון / עריכה: רן סלוין

The post בר אוריין אדריכלים זכה בתחרות Footbridge Awards appeared first on מגזין פורטפוליו.

תחת הכותרת ״פנו מקום לחיים״ (Make Room For Life), השיקה חברת איקאה את קטלוג המוצרים שלה לשנת 2018. המסר של הכותרת ברור: איקאה קוראת להפוך את הסביבה הביתית למרחב מגורים נוח ופונקציונלי; כזה שמאפשר לארח חברים בכיף, שמעניק לילדים חופש משחק גם בסלון, מתובל במגע חמים של טבע, שמאזן את הניכור האורבני, ובראש ובראשונה פשוט מציע חיים טובים וקלים בהתנהלות היום־יום. את המסר שלה עוטפת איקאה באג׳נדה המתבססת על זיהוי תהליכים שמתרחשים בעולם, ובין אלה העכשוויים היא מציינת נהירה לחיים בערים גדולות, וסוג של נוודות המאפיין היום קהל צעיר בעיקר.

תופעת המעבר המאסיבי לערים גוררת עמה בעיית שטח להכיל את האוכלוסייה ההולכת וגדלה, ומטבע הדברים גורמת לצמצום שטחי הדירות. הנוודות החדשה, מעצם הווייתה, כרוכה במעברים בין מדינות, בתים ודירות, בתחלופה תכופה של מקומות מגורים. בשני המקרים נדרשים פתרונות ריהוט ואחסון גמישים ונוחים, שתכליתם להתאים למצבים הנתונים. וכאן נכנסת איקאה למשוואה: פתרונות פרקטיים ומעוצבים למכלול צרכים ולכלל חללי הבית הם הנרטיב שמציע המותג, ויש לשער שכולנו מכירים זאת על בשרנו. צריך ״משהו״ מתאים לאחסון צעצועי הילדים, דרושה ספה נפתחת, עוד כורסה לסלון, ספרייה לפינת העבודה או כוננית שימושית לחדר הרחצה? קופצים לאיקאה. ועל הדרך גם ״קוטפים״ עוד כלי או שניים ואיזה גאדג׳ט חביב שצד את העין (נחוץ או לא זו כבר שאלה אחרת), וכאלה יש בשפע.

הקטלוג החדש אינו שונה מקודמיו בהיצע המוצרים הרחב והמקיף שמוצג בו, אך די להעיף מבט בצבעוניות המתפרצת מבין דפיו כדי להבהיר שמשהו בכל זאת השתנה. אחרי שנים שבהן הדיפו מוצרי הקולקציות של הענקית השבדית ניחוח של סגנון סקנדינבי מודרניסטי בעיקרו ופשוט (במובן הטוב של המילה), נראה שאיקאה הצטרפה אל ״טרנד הטרנדים״. גם היא חשה צורך להראות שהיא בעניינים ואינה מפגרת אחר חברות האופנה המהירה בתחום הבית וצרכי היום־יום.

בעידן שחי על אופנות מתחלפות בקצב האור, וטרנדים הם מילת מפתח ששולטת בכיפה הרבה יותר מסגנון, החברה לא טומנת את ידה בצלחת. מדובר כנראה בתהליך תפיסתי ״מתגלגל״, שראיה משמעותית להתרחשותו היא נוכחותה של איקאה בשנים האחרונות בשבוע העיצוב במילאנו. שכן, על פניו לפחות, מה יש למותג – שחרת על דגלו כבר מעל ל-70 שנה את ערכי הפונקציונליות של חיים טובים מבוססי נוחות ושימושיות – לחפש בממלכת בשורות העיצוב, זו שנועדה לספק רעב צרכני לחידושים אסתטיים לשמם, ושנשענת על הנפקת טרנדים חדשות לבקרים?

גם דפוס שיתופי הפעולה עם מעצבי־על, שמאפיין את המותגים הבינלאומיים הטרנדיים, אינו פוסח על איקאה. וכך לדוגמה, בין מוצרי הקולקציות העכשוויות אפשר למצוא כאלה שהינם תוצרי שיתופי פעולה עם מותג העיצוב הדני HAY, ובחודשים הקרובים תתווסף גם ספה שיצר עבורה מעצב העל הבריטי טום דיקסון.

המעצבת מריה אובריין, מצוות תחזיות הטרנדים של איקאה שהגיעה לארץ לרגל השקת הקטלוג, פתחה צוהר אל מאחורי הקלעים של החברה: היא דיברה במסיבת עיתונאים על האופן שבו נולדות קולקציות חדשות, ועל ההבנה שסימון/אימוץ טרנדים מובילים, תוך שמירת הקונספציה הרעיונית של איקאה כמובן, הוא הכיוון הנכון לזמן. תהליך זיהוי טרנדים, לדבריה, אורך בין שנתיים לשלוש שנים. ראשיתו בצוות חזאים שמסתובב בעולם, קשוב להלכי רוח עכשוויים, בוחן אורחות חיים וסופג רשמים מהמתרחש בעולמות האופנה והאמנות, ומגופים רלוונטיים כחנויות, גלריות, אקדמיות לעיצוב וכדומה. 

המידע והרשמים שנצברו מעובדים ללוחות השראה ואלה מועברים לצוות המעצבים ומפתחי המוצר, שבהתבסס עליהם, ובהתאמה לערכי החברה, כמו קיימות ומחיר נגיש, לדוגמה, מגייסים את מיטב כישוריהם ליצירת מוצרים חדשים ולעדכון הקיימים. השראות מהטבע מקבלות תחת ידיהם פרשנות גרפית או אבסטרקטית; צבעוניות משתנה עונתית, גם ברהיטים שנותרו כשהיו; אופי הבד ועוביו עשויים להשתנות בהתאם לטרנד ועוד.
בשנה הקרובה עתידה איקאה להציג לקהל ארבע קולקציות שונות. ואם תהיתם איך ייראה הסתיו שאו־טו־טו נוחת לפתחנו, אזי – על פי איקאה – תקבלו אותו במראה אורבני עשיר וזוהר, המשלב חומרים חמים, טקסטילים רכים וגוונים עמוקים. החורף, לעומת זאת, כבר יהדהד השפעה מאיסלנד הרחוקה, ויביא עמו נועם של פשטות רגועה בגוונים ובטקסטורות גולמיות וטבעיות, כנוסחת עיצוב שבהחלט מזמינה להתכנס בבית החמים בימים הקרים.

The post איקאה מצטרפת ל״טרנד הטרנדים״ ומבקשת שתפנו מקום לחיים appeared first on מגזין פורטפוליו.

את שנת העשור שלה במוזיאון פתח תקוה החליטה דרורית גור אריה לחגוג במחול. גור אריה פתחה מחדש את מוזיאון פתח תקוה ב־2004 והחייתה אותו כמוזיאון לאמנות עכשווית, ומאז היא מכהנת כאוצרת ראשית ומנהלת המוזיאון. ב־2014 הזמינה למוזיאון כוריאוגרפים ויוצרי מחול והציגה את עבודתם – מופעים חיים במוזיאון, תיעוד מעבודות, סרטי מחול וסרטי וידאו ארט – כחלק מהתערוכה ״צעדים בוני אמון״, שאצרה בשיתוף עם חוקר התרבות אבי פלדמן. לצידם, תפסו את מקומן באופן טבעי עבודות אמנות חזותית, פלסטית, שחלקן הגיעו מהסט הבימתי של המחול וחלקן כאלה שמנהלות דיאלוג עם המחול העכשווי. התערוכה פורצת הדרך שימשה בסיס לספר באותו שם, הרואה אור בימים אלה.

״זו הייתה הפעם הראשונה בישראל, שנכנס מחול כעבודה מוזמנת במיוחד לתערוכה במוזיאון״, אומרת גור אריה. ״עשיתי זאת בהמשך לבחינת גבולות האמנות במפגש עם תחומים אחרים – הכנסתי קולנוע למוזיאון בעבודה של יוסף ז׳וזף דדון, ׳ציון׳, עם רונית אלקבץ (2007); בתערוכת הקולנוע החדשנית ״בקצה העולם – כאן״ שבה הוצג קולנוע דוקומנטרי של יוצרים מהדרום, בשיתוף מכללת ספיר; הכנסתי ארכיטקטורה למוזיאון ושברתי קירות בתערוכה ׳מרחב ביניים׳ (2007)״. והרצף הזה מבהיר כיצד הפכה גור אריה את מוזיאון פתח תקוה לפלטפורמה ניסיונית וחקרנית, שאינה נרתעת מגבולות הז׳אנר ואינה מתנחמדת לקהל, אלא להיפך, מזמינה אותו למסעות מאתגרים.

הספר ״צעדים בוני אמון״ – בהוצאה משותפת של מוזיאון פתח תקוה לאמנות והוצאת אסיה – הוא אסופת מאמרים המתחקה במבט לאחור אחר הדי התערוכה ומקומו של המחול במרחב המוזיאלי. אפשר לראותו כחלק מתחייה קטנה של ספרות מחול שהתחוללה כאן לאחרונה, עם צאתם לאור של ספרה של מבקרת המחול רות אשל ״מחול פורש כנפיים״ (הוצאת יומני מחול), ספרה של ליאורה בינגהיידקר ״תנועה לאומית: על מחול וציונות״ (הוצאת עולם חדש), הספר ״נהרין״ שכתבה גבי אלדור (הוצאת אסיה) וסרטם של האחים היימן על פועלו של אוהד נהרין ״מיסטר גאגא״.

אך הספר החדש שונה מהם מהותית, כיוון שהוא לא מתבונן במחול כעולם סגור, אלא בוחן את יחסי הגומלין בין מחול, אמנות וקהילה, ואת שורשי הפופולריות הגואה של המחול כחלק מעולם התוכן של האמנות החזותית. הספר מנסה בעצמו להיות אובייקט מחולל: הוא נפתח בעמודי תמונות מתוך התערוכה ולאחריהם העיצוב של קובי לוי (הליגה) אינו מותיר את הדף חלק, ומוסיף תנועה גם לדפי הטקסט באדוות של צבע.

״רצינו שהספר עצמו ירקוד״, אומרת גור אריה, שערכה את הספר בשיתוף עם פלדמן. היא עצמה כותבת בו על ההקשר ההיסטורי, של יציאת המחול מהאולמות הרשמיים והחיפוש של יוצרים אחר חללים אלטרנטיביים ודרכי ביטוי חדשות, כמו כנסיית ג׳דסון בניו יורק של שנות ה־60, שפתחה את שעריה ליוצרי מחול ולרקדנים מקצועיים לצד חובבים, ושימשה במה ניסויית לפעולה חברתית באמצעות מחול.

פלדמן כותב בספר על המוזיאון כמרחב מאפשר, הצופה פני עתיד, מהקמת ״מוזיאון המחול״ שיסד הכוראוגרף בוריס שרמאץ מברן שבצרפת וכניסת המחול למוזיאונים כמו ה־MoMA. הקשרים שונים של מקום היצירה בחברה והמעבר הנזיל בין המדיומים עולים מהמאמרים של סטפני רוזנטל, אוצרת ראשית של גלריה הייווארד לונדון; של ניקולא טרזי, ראש התוכנית היוצא לתואר שני באמנויות בבצלאל; ושל עמרי הרצוג, ראש המחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר. לצד המאמרים, בקצה הספר, בכריכה הפנימית, מצפה לקוראים הפתעה: הזמנה לצפות במופע המתועד של גודר באתר המוזיאון.

אמנות בלי הכללות

המחול המודרני הוא קרוב המשפחה המיידי של הפרפורמנס באמנות: לא קל לקהל להבין את גבולותיה של אמנות עכשווית, ממש כפי שלא קל להבין מחול. האמנות העכשווית פנים רבות לה, כל כך רבות עד שהיא מתקשה לשאת כותרות והכללות ויוצרת מופעים חד־פעמיים, הדורשים התמסרות וקשב, מקום לרגש ולבלתי מילולי לקחת פיקוד, לצד רבדים של ידע מהעולם, מהחברה ומהנסיבות שעליהן צמחה העבודה.

במחול המצב דומה, אלא שהמופע מתקיים בדרך כלל על במה, בשעה ומקום מוגדרים מראש, וחולף מיד עם הפסקת התנועה. מחול יכול להיתפס כרישום באוויר באמצעות הגוף האנושי. רצף פעולות היוצרות תגובה, טוענות את החלל במתח, מקימות התרחשות ושוככות. היעדר השפה המילולית, הנרטיב הנעלם (אם יש כזה) תובעים מהקהל ללמוד שפות חדשות.

אמנם לא מעט מופעי מחול הוצגו במוזיאונים זה כבר – בין אלה נמנים בשנים האחרונות מופעי הפרידה של להקתו של מרס קנינגהאם ומופעי להקת בת שבע במוזיאון ישראל; מופעים של ענת דניאלי ושל ענבל פינטו ואבשלום פולק במוזיאון תל אביב ועוד – אך הייתה זו הפעם הראשונה שבה המחול נכנס למוזיאון לא כמופע חיצוני הבא להתארח, כי אם כחלק מתערוכה. הייתה זו שעת חסד שבה הקהל שבא לראות אמנות פגש מחול ומי שבא לראות מחול פגש אמנות. האמון נבנה בצעדים קטנים, הדרגתיים.

כך, ארקדי זיידס ביצע את הגרסה הראשונה לעבודתו ״תרגול תפיסה״ שהכוריאוגרפיה שלה נוצרה בתגובה לחומרי גלם של בצלם מפעולות וקונפליקטים בין מתנחלים לצבא בשטחים; נבט יצחק ב״עבודת אגן״ הקרינה גוף מחולל ומענטז (חיקוי לטוורקינג שנערות מבצעות בחדרן ומעלות ליוטיוב) על פני אובייקט מפוסל בקווים מעוגלים; בקטע קצר מסדרת הטלוויזיה ״בנות״, לינה דנהאם וחברותיה מתעסקות בקושי המתסכל לרקוד ולהיראות טוב בו זמנית; האמנית הבריטית טרייסי אמין, בעבודה מ־1995, מסבירה ״למה מעולם לא נעשיתי רקדנית״, ועושה זאת תוך כדי ריקוד מבוייש־משהו (ולא אופייני לאמנית שהבושה ממנה והלאה); ויסמין גודר ולהקתה הציגו בתערוכה מופעים חיים שארכו שלוש שעות באולם הראשי של המוזיאון.

שם התערוכה והספר – ״צעדים בוני אמון״ – היטיבו לארוז את האסמבלז׳ היוצא דופן הזה, ולתאר את מחול החיזור רב־הזרועות: של האמנות אחר הקהל, של המחול אחר המעוז המובהק של האמנות הפלסטית, של יוצרי אמנות אחר דרכי ביטוי אלטרנטיביות והתקרבות למדיום הגופני המפואר של מסורת המחול. ״השם שאול מעולם מדעי המדינה, שם הוא מתייחס לתהליכים של גישור ופתרון מתחים בין זרים ואויבים״, מבארת גור אריה.

גודר נוהגת מאז ומתמיד לשתף פעולה עם אמנים ביצירת אובייקטים לסט של עבודותיה, לתלבושות ולתפאורה. עבודות כאלה, של אלונה רודה או של גל ויינשטיין ואחרים ״חזרו הביתה״ כאשר הוצבו במוזיאון. אבל מה עשו שם הרקדנים? ״יסמין עצמה מעידה שבעקבות מה שקרה לה בחלל נוצר קו העבודה החדש שלה וצמחו המופעים הבאים – ׳פעולה פשוטה׳, ׳רגשות מעורבים׳ – היא חשה שמאז אין מופע אם אין קהל״.

בדרך כלל אין מופע אם אין קהל, לא?

״הכוונה במקרה זה היא למעורבות קהל, קהל שנמצא בתוך המופע והרקדנים מעורבים בקרבו״.

הקהל נדרש לשקול את צעדיו

מופעי פרפורמנס במוזיאון או בתערוכות אמנות – כמו המופע ״פאוסט״, של אנה אימהוף בביתן הגרמני בביאנלה בוונציה השנה (זוכה פרס אריה הזהב) – דורשים מהקהל להשתתף באופן פעיל במחול, להתמסר למחול בגופו ולא רק בעיניו כצופה ממרחק בטוח. בין אם מדובר בקהל המקיף את הרקדנים ונדרש לשקול את צעדיו, את משך הזמן שיקדיש למופע ואת רמת הקרבה הפיזית שאדם מרשה לעצמו למול הרקדנים בתנועה; ובין אם מדובר במגע ממש – כפי שנדרש ב״פעולה פשוטה״ של גודר, שם מתקיים טקס הישענות ואובדן הרצון, זרימה מוחלטת של הגוף עם הרקדן המוביל, במעין סצנת פייטה חומלת.

״המוזיאון לאמנות עכשווית ניצב כיום על פרשת דרכים. ההתפתחויות הטכנולוגיות, תהליכי הגלובליזציה המואצים, התעצמותם של תאגידים ובעלי הון, משברים כלכליים, טלטלות פוליטיות והיעלמותה של מדינת הרווחה – כל אלה מחייבים את המוזיאון להגדיר מחדש את מקומו ותפקידו בחברה״, מסבירים גור אריה ופלדמן בדברי המבוא לספר.

במקביל השאלה מופנית כלפי המחול: ״מה קורה למחול חי כשהוא נכנס לתוך הקובייה הלבנה, איך נוצר חלל ביניים בין המחול החי לבין עבודות האמנים הפלסטיים בתערוכה. איך נוצר הקשר עם הקהל. איך קהל יוצר קהילה. התחלתי משנות ה־60 כשהמחול ירד מהבמה והתנחל במרחב אלטרנטיבי – בכנסייה שפתחה שערים לרקדנים ולאמנים ולחובבים חסרי הכשרה, ונפתחו השאלות מהו מחול וזה מעיד על תשוקה חדשה״.

עבודתה של גודר ״קליימקס״ הוצגה בין ובתוך העבודות בחלל. היא עלתה בזמנים שנקבעו מראש, אך לא תמיד היה ברור מהן נקודות ההתחלה והסיום שלה. הרקדנים פרצו לתוך הקהל או השתחלו לתוכו לעתים בהפתעה, כשהם מושכים אנשים מהקהל לשיתוף פעולה או מפנים את המבט פנימה ומסתגרים בתוך עצמם. ״העבודה ׳קליימקס׳ חיברה בכוריאוגרפיה של גודר שיאים מעבודותיה עד כה״, אומרת גור אריה.

כך נוצרה סתירה פנימית: כשמחברים שרשרת של שיאים לעבודה אחת נוצר מישור, ומאבדים את היכולת לציין שיאים. אולי הדבר סימבולי לתקופה שבה אנו חיים – רוויית גירויים עד שקשה לאתר שיא חדש. המתח בעבודה נשמר כמעט לאורך כל הדרך, אך הקהל המצפה לשיא ולקתרזיס עלול למצוא את עצמו מתוסכל – כיוון שהאחריות הועברה אליו, להבחין בדקויות בין השיאים ולבחור את נקודת הקצה שלו. גם משך העבודה – שלוש שעות – היה מאתגר.

אנשים צפו במשך שלוש שעות או באו ויצאו?

״אני לא אומרת לאנשים מתי לצאת אבל אני כן מצפה מהקהל לפתח סבלנות. גם במקרה של דדון, הטרילוגיה ׳ציון׳ הייתה מספר שעות והיו כאלה שיצאו מהר, אפילו היו כאלה שהתלוננו. לעומתם היו אנשים שבאו שוב ושוב וישבו שעות לראות הכל״.

העבודה ״ציון״ שייכת לתחום הקולנוע הניסיוני. היא צולמה בחלקה באופקים, עיירת הבית של דדון, ובחלקה במוזיאון הלובר בפריז (שם גם הוקרנה). חקוקה בזיכרון במיוחד תמונתה של השחקנית הנפלאה רונית אלקבץ משוטטת בשמלת פאר, נושאת דגל (ומזכירה את ׳החירות מובילה את העם׳ של דלקרואה) – אלקבץ בדמות ירושלים המחפשת מנוח. היצירה עוררה לא מעט ביקורת, על הפאתוס שלה ועל האורך המאתגר.

״אני לא פוחדת מפאתוס״, מצהירה גור אריה. ״פאתוס ומלודרמה הן לא מילים גסות. לא מרתיעים אותי גבולות של ׳להיות cool׳. במקרה של דדון ואלקבץ – שניהם באים ממסורת של אפוסים ים־תיכוניים ואורך הנשימה של השפה החזותית היה חלק מהשפה ומהמרחב של העבודה. יש שם פאתוס  ועוצמה כי זה מסע היסטורי מטלטל.

״מה שיסמין עושה זה מעין מסע באתר גופני, וזה מצריך זמן וזה מצריך הבשלה רגשית של החוויה. היה כאן מוליך רגשי, שהשתנה לאורך הפרויקט מבכי לצחוק, מאלימות לחולשה והתמסרות. דבר מצטבר על דבר.

״אני חושבת שאלו חוויות כל כך חזקות – שאנו זקוקים להן. אפשר לעשות הכול שטוח ורדוד וגומרים הולכים. אנחנו אטומים היום, אנחנו כל כך מוצפים ומותשים, ולחבר שרשרת של שיאים זה כמו אלף לילה ולילה – נחוץ משהו שיחזיק אותך ער – מגיעים לשיא ומחפשים את הבא, אחרת אנחנו אדישים אל העולם כי כבר ראינו הכול״.

הכניסה של מחול למוזיאון מגבירה את החוויה?

״המוזיאון יוצר מסגרת של התבוננות. העבודות של יסמין עוסקות במבט – look at me – היא מביטה על מגדר, על נשיות, על בדידות. כל אחד יכול לקחת מזה רגשות אחרים. תיקח מה שתיקח תחווה מה שתחווה ותצא מתי שתרצה – כמו שאף אחד לא קובע כמה עבודות תראה בתערוכה או כמה זמן תקדיש לכל עבודה.

״אני מתבוננת במחול, באמנות ובקהל – מזווית חדשה. קהל שלא יושב בכיסא באולם חשוך, אלא מתנועע בחופשיות בחלל מול הרקדנים. מצד אחד הוא יכול לקום וללכת ומצד שני זה מביא למעורבות רגשית ופיזית מאוד גדולה. אני לא עושה הנחות. אני חושבת שהתפקיד של מוזיאון ושל אוצרות עכשווית הוא לייצר אתגר, להעלות שאלות, ולהציע את האופציה לעורר מחשבה ולא רק לשעשע״.

The post מחוללים שינוי במוזיאון: צעד אחר צעד appeared first on מגזין פורטפוליו.

אהרון קסטרו נולד בשנת 1926 בסלוניקי, עלה לישראל בשנת 1933, ייסד את אפנת קסטרו בשנת 1950 והפך אותה למותג אהוב בכל בית במדינת ישראל. הניח את רעייתו לינה קסטרו, בתו אנינה גרינברג, בתו אתי רוטר מנכ״ל משותף קסטרו ואת בנו אבי קסטרו. גבי רוטר, מנכ״ל משותף קסטרו אמר: ״אנו בקסטרו מרכינים ראש לזכרו של אהרון קסטרו מייסד החברה שהלך לעולמו. אהרון היה מדור הנפילים של הארץ הזו, היה מורי ורבי, נמשיך בדרכו״,

קסטרו יובא למנוחות מחר יום חמישי 14.9.2017 בבית הקברות בקרית שאול. על מועד הלוויה תבוא הודעה

The post מת אהרון קסטרו, מייסד חברת קסטרו appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אירנה מה שלומך?

הי יובל, בסדר גמור. מה שלומך?

חוץ מהתלונות הצפויות על מזג האוויר, לא רע בכלל! בואי נתחיל עם השאלה המתבקשת – מה זה Object?

אובג׳קט הוא בראש ובראשונה חלום ישן שמתגשם על אש קטנה.

מאז ומתמיד נמשכתי לכל מה שקשור לעיצוב, לא משנה באיזה קנה מידה, ומוצרים הם החלק הכי משעשע בתחום הזה. קנה המידה הקטן של המוצרים – ביחס לאדריכלות ועיצוב פנים – מאפשר לייצר דברים שמחים, מהירים, נגישים לכל אחד. זה פשוט כיף

למה הכי משעשע?

במובן החופש והקלילות שבתהליך. באדריכלות התהליך הוא כל כך ארוך והמרחק בין ההגייה של הרעיון ועד התולדה שלו הוא גדול. באובג׳קט המרחק הזה קצר, ואפשר לתת ליצירתיות לפרוץ גבולות שבדרך כלל הרבה יותר קשה לפרוץ באדריכלות

איך זה קרה? מה היה השלב שבו זה הפך מרעיון למשהו ממשי?

אובג׳קט נולד רשמית כשעבדתי עוד במשרד עם פיצו קדם, השותף שלי במותג הזה. נוכחתי לדעת שממילא אנחנו מעצבים ללקוחות המשרד מוצרים שהשלימו את האדריכלות שיצרנו, והיה לי נראה לי טבעי לקחת את היצירה הזו צעד קדימה ולהפוך אותה ליצירה עצמאית, לאו דוקא במסגרת פרויקטים

איך זה עובד? כלומר, קודם כל מבחינת העיצוב ללקוחות המשרד. כי מבחוץ הרושם הוא לפעמים שהאדריכלים מתכננים את הדברים הגדולים, ופעמים רבות דווקא האלמנטים הקטנים הם אלו שיש בהם יותר עניין או אתגר

בעבורנו עיצוב הוא גורף ובכל קנה מידה, אז גם כשאנחנו מתכננים בית תשומת הלב לתכנון המאקרו והמיקרו היא זהה. זה נכון שבאלמנטים הקטנים יש הרבה פעמים יותר תחכום או מורכבות – מן הסתם קל יותר להשיג אותם בקנה מידה קטן. הפרטים הקטנים הם התכשיטים של האדריכלות, בסופו של דבר

בואי אם כך תני דוגמה או שתיים למשהו שהתחיל מלקוח והפך לאוביקט של OBJECT

יש את ספריית EX שעוצבה במיוחד בעבור בית מתוך צורך מצד אחד להפריד בין שני חללים, ומצד שני לשמור על קשר בינהם. המראה LINES שנוצרה במיוחד בעבור שירותי אורחים בבית לקוח היתה נקודת המוצא לסדרה שלמה של מראות שיצרנו לאחרונה בשיתוף עם ארטיג׳אני, שיצרו בעבורנו את הסדרה יחד עם ספרייה חדשה שעיצבנו

אני סקרן במיוחד לגבי LINES: מה את יכולה לספר על התהליך? איך הגעתם לטיפולוגיה הזו? כי זה פשוט נפלא

קודם כל תודה

התהליך נבע מעיסוק מתמיד ביש ובאין, בפוזיטיב ובנגטיב, ומראה היא אלמנט מעניין לעבוד איתו בהקשר הזה כי גם ה״יש״ שבה לא תמיד קיים, או קיים ומשתנה ללא הפסקה; והמשחק בקומפוזיציה של המראה הזו משחק בין איזורים שאטומים לתנועה לאלו שמשקפים אותה. מעבר לזה יש גם את החומרים שממנה עשויים המסגרת ונקודות הקישוט שלה – במקרה הזה אלו האבנים או המתכות שמוסיפים עניין לקומפוזיציה, שהפכה להיות גם משחק גם של משקלים ולא רק משטחים. זה דבר נוסף שחשוב לי תמיד, שהקישוטיות תנבע מהמבע האותנטי של החומר

למה הכוונה המבע האותנטי של החומר?‎

הכוונה היא שהאובייקטים הם נטולי עיטורים. הם עצמם קישוט שעשוי מחומרים טבעיים ובקומפוזיציות מעניינות

ולגבי המעבר או שיתוף הפעולה עם ארטיג׳אני: איך זה קרה? והאם המוצרים שם הם בגדלים קבועים מראש או קסטם מייד?‎

ארטיג׳אני פנו אלינו לשיתוף פעולה: הם בית מלאכה משובח לעבודות מתכת, וזו היתה הזדמנות מצויינת ליצור ביחד ליין של מוצרים. המוצרים הם בגדלים קבועים

אז כשאת מסתכלת על על המוצרים האלו, איפה את רואה שהם ממשיכים את הקו העיצובי שלך (ושל פיצו), ואיפה יש בהם משהו חדש או אחר, מעבר לקנה מידה?‎

בסופו של דבר כל המוצרים ממשיכים את הקו העיצובי שלנו: הם כתובים בכתב ידנו והם תוצר של אני מאמין חזק שנוצר לאורך הרבה שנים של יצירה משותפת. העשייה שלהם נובעת מצורך בהבעה אישית לאו דוקא מתוך צורך לחדש. הם ביטוי של מחשבות ותרגילים בעיצוב

אז ככה לפני סיום, איך זה עובד? איך חושבים על רעיונות ביחד? לכל אחד יש את האחריות שלו? מישהו אחד מתחיל ומישהו אחר מסיים?‎

אין תהליך ליניארי ליצירה. ההשראה מגיעה משנינו וכשיש רעיון שבוחרים לפתח לכל אחד יש תחום אחריות משלו שהוא חזק בו

או קי. מה הלאה? אני כבר סקרן לראות לאן יתפתח קו המוצרים שלכם‎

אנחנו עובדים עכשיו על שיתוף פעולה עם חברת אבן מעולה מאיטליה – VASELLI. אנחנו מפתחים איתם ליין של מוצרי אמבטיה וגם מטבח חוץ. נראה שיהיה מעניין

The post אוביקט שהוא Object: קו המוצרים של אירנה גולדברג, פיצו קדם וארטיג׳אני appeared first on מגזין פורטפוליו.

שניים ממותגי אופנת המעצבים הבולטים של השנה האחרונה חוברים לפרויקט מיוחד. בנובמבר הקרוב תושק קולקציית קפסולה משותפת לאתא ול־Holyland Civilians, שעתידה להפגיש בין סגנון ישראלי מובהק לבין עיצובי אופנת רחוב גבוהה. אוסף העיצובים, שהעבודה עליו מושלמת בימים אלה, יישא את השם ״גיבור מעמד הפועלים״ ויכלול עשרה דגמים חדשים לנשים ולגברים העשויים מבדים טבעיים בלבד.

המותג אתא – שהוקם ב־1934, נסגר ב־1985 ונעשה שם נרדף לסגנון ארץ־ישראלי חלוצי – הושק מחדש בשנת 2016. מאחוריו עומדים כיום שחר סגל, במאי פרסומות ואחד השותפים במערך המסעדות של אייל שני, והמעצבת יעל שנברגר, והוא מתמקד ביצירת גרסאות חדשות ומעודכנות לבגדים ההיסטוריים של המותג. מנגד, המותג Holyland Civilians, פרי יצירתם של ענת משולם ודור חן, חשף את הקולקציה הראשונה שלו אי פעם במסגרת שבוע האופנה בתל אביב שהתקיים בחודש מרץ האחרון. קולקציית הביכורים, שמשלבת בין מיתוג בוטה לציטוטים בעלי הקשרים דתיים, זכתה להצלחה מסחררת ונצפתה על אושיות מקומיות רבות.

שיתוף הפעולה מתבקש לאור העובדה ששני המותגים חולקים אסתטיקה, המתבססת בין היתר על פרשנויות אופנתיות לבגדי עבודה מהמאה ה־20 וקהל לקוחות דומה. ״ראיתי את הקולקציה של דור וענת בשבוע האופנה והתאהבתי״, סיפרה על החיבור שנברגר. ״שמיכת הטלאים שאחזו שם כמה מהדוגמנים, שבדיעבד הסתבר שנתפרה על ידי אמא של ענת, נחרטה לי בזיכרון. רציתי ללבוש הכל. האם זו לא סיבה טובה לשתף פעולה? הרגשתי שזה לגמרי מתאים לאתא. בכלל, אני מוצאת עניין בשימוש במילים Holy ו־Land בהקשר של אתא ובסוגיית מהו ה׳מקומי׳״.

״אהבנו את החיבור שבמקומות מסוימים מרגיש מאוד טבעי ומתבקש ומצד שני חדש ומפתיע״, מוסיפים בני הזוג משולם וחן. ״אנחנו מותג צעיר ומתפתח לעומת אתא שאומנם נפתח מחדש, אבל יש לו היסטוריה ארוכה שמזוהה עם המקום שאנחנו חיים בו״.

המותגים אמנם לא חושפים את הפריטים עדיין אבל רומזים על הכיוון הכללי. ״דיברנו על מבנה הקולקציה וידענו שאנחנו רוצים שהיא תהיה כחולה״, מוסרים מאתא ומ־Holyland Civilians. ״העיצובים מבוססים על העיצובים של משולם וחן, חלקם גרסאות חדשות לפריטים קיימים וחלקם חדשים לגמרי. הקולקציה נתפרת בחלקה בארץ ובחלקה בטורקיה. כל הפריטים עשויים 100% כותנה ומשלבים טקסטים והדפסים בהשראת ׳גיבור מעמד הפועלים׳ וסמלי הלוגו של שני מותגים״.

קולקציית הקפסולה של אתא ו־Holyland Civilians תושק בחודש נובמבר 2017 ותימכר בשתי חנויות אתא בתל אביב ובחנות ובאתר המכירה של Holyland Civilians.

The post להיט בראש: אתא ו־Holyland Civilians חוברים לקולקציית קפסולה משותפת appeared first on מגזין פורטפוליו.

חממת האמנים ביריד צבע טרי מיועדת לאמנים עצמאים בתחומי הפיסול, הציור והצילום, הנמצאים בראשית דרכם המקצועית, ושאינם מקיימים קשרי מסחר מחייבים עם גלריה ישראלית. חממת הווידיאו מיועדת לתצוגת עבודות וידיאו־ארט ומדיה חדשה של אמנים עצמאים בתחומים אלו. החממות תוצגנה במסגרת יריד צבע טרי 10, שיהיה פתוח לקהל הרחב במשך חמישה ימים, במהלך חודש מאי 2018.

חממת האמנים העצמאים וחממת הווידיאו מוצגות לצד הגלריות הישראליות המובילות לאמנות עכשווית, גלריות צעירות מבטיחות וגלריות בין־לאומיות. יריד צבע טרי הוא אירוע האמנות השנתי הגדול ביותר בישראל: הוא מהווה נקודת מפגש בין אמנים לבין קהל רחב של מעל ל־30,000 מבקרים מדי שנה, שוחרי אמנות, אספנים, אוצרים ואנשי מקצוע מהתחום, ובכך מאפשר חשיפה רחבה לצד מכירת עבודות. מדי שנה, החממה מאפשרת לכ־50 אמנים מבטיחים נבחרים לקבל את החשיפה המיטבית בעבור עבודותיהם, ליצור קשרים בעלי ערך בעולם האמנות, ולא פחות חשוב – להתפרנס מכישרונם. כל אמן בחממה מציג גוף עבודות נבחר המוצע למכירה במחירים מיוחדים ליריד, בטווח מחירים של בין 500 ל־14,000 ש״ח.

חממת הווידיאו היא פלטפורמה ייחודית במתחם חממת האמנים, שבה מוצגות עבודות וידיאו של אמנים עצמאים. העבודות מוצגות בחללים יעודיים, במטרה לחשוף את הקהל הרחב לתחום אמנות זה ולהציע את העבודות למכירה. עבודות הווידיאו נבחרות על ידי ועדה מקצועית בתחום הווידיאו. אמני הווידיאו נמנים בין אמני חממת האמנים העצמאים של יריד צבע טרי.

ההגשה פתוחה עד יום שבת 21 באוקטובר 2017
להגשת המועמדות המקוונת לחממת האמנים לחצו כאן
להגשת המועמדות המקוונת לחממת הוידאו לחצו כאן

The post קול קורא לחממת האמנים העצמאים וחממת הווידיאו של יריד צבע טרי 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

אחרי לא מעט שנים בעולם ההיי־טק כמנהלת פרויקטים בתחום הבינה המלאכותית, החליטה דקלה טל גורדון לממש את אהבתה לאסתטיקה וללמוד עיצוב פנים. למרות התפנית בקריירה שמורה לה פינה חמה לעולמה הקודם, וכמעצבת פנים היא מתמקדת בעיצוב משרדים וסביבות עבודה עם ערך מוסף של מי שמכירה היטב את ״הצד השני״; את שעות העבודה הארוכות, את קצב הפעילות הדינמי, ומעל לכל את החשיבות של סביבה פיזית מעוצבת כאמצעי מעצים.

כשהופקד בידיה פרויקט עיצובם של משרדי חברת ILYON, העוסקת בפיתוח אפליקציות משחקים למכשירים סלולריים, הוא התאים לה כמו כפפה ליד. ״חברות כמו גוגל ופייסבוק יצרו ז׳אנר חדש בסביבות עבודה של חברות היי־טק ותקשורת מקוונת״, היא אומרת. ״העובדים צעירים בדרך כלל, ומבלים את מרבית יומם במשרד, והעיצוב הוא כלי עבודה ליצור בעבורם סביבה נעימה לשהייה, שבד בבד שזורה במסרים מעודדים, מחזקת את תחושת השייכות לחברה, ואגב כך גם את התפוקה״.

לדבריה, בפרויקט של ILYON האתגר היה לצקת את המהות המשחקית אל תוך החלל; ליצור סוג של ״בית יצירה״ שהולם את החדשנות, ואת החתירה למתוח את גבולות היצירתית והדמיון שכרוכים בעולם התוכן של החברה. חלוקת החלל, המשתרע על 800 מ״ר, בוצעה בהתאם לצרכים שהוגדרו בפרוגרמה שקדמה לתכנון: מרחב פתוח בסגנון ״אופן־ספייס״ למחלקת היצירה (מתכנתים, אנימטורים ומעצבים גרפיים); שני חדרי ישיבות; שני חדרי מנהלים סגורים; ומרחב ״fun״ משותף הכולל אזורי אכילה, אתנחתה ועמדות עבודה לא רשמיות.

רוקמת החלומות

הקונספט הרעיוני שגיבשה דקלה נשען על נרטיב משחקי שנגזר מתחום העיסוק של החברה, ושולב עם ערכים רלוונטיים כהשראה, מוטיבציה ופריצת גבולות. בשפת העיצוב שטוותה הם עוטים פרשנויות יצירתיות, והתוצאה היא מארג משופע בקריצות שובבות: אלמנטים מקוריים שנהגו ייעודית, מוטיבים הומוריסטיים, שילוב של אוביקטים לא מצופים, גרפיקה ומשחקי מילים מתוחכמים. ״המטרה הייתה שכל אזור ברחבי המשרד וכל אלמנט שמשתלב בו יגלמו הקשר לממד השעשוע של משחק, וייצרו סביבה מחויכת שמעוררת השראה ומעודדת את העשייה״, היא אומרת על החלל שכל פינה בו אכן מזמנת הפתעה חיננית.

אזור ה־״fun״ מצדיק את כינויו, ונגלה כסוג של ״אטלייה״ תוסס שקיר צמחיה חיה מדגיש בו מקצב רענן ודינמי. לריצופו משמש בטון מוחלק, תקרתו חושפת את התשתיות שמותקנות בה, ושטחו נחלק לפינות נושאיות. כך לדוגמה, פינת רוקמת החלומות היא פינת השראה שרק משמע שמה כבר מניע את גלגלי הדמיון: ערסל שיכול להכיל ארבעה יושבים מעוגן לקונסטרוקציית עץ מוגבהת מעט ומהווה מקום לגלגל שיחה לא רשמית, לזרוק רעיונות, או סתם להשתרע בתוכו ולבהות לחלל. את הקיר השחור שמאחוריו מעטר אוביקט פיסולי גדול דמוי פקעת סבוכה שנמצא זרוק באשפה והושב לחיים כגוף תאורה, וחוט לבן שמשתלשל ממנו מחבר אותו למדבקה בקיר הסמוך שבה נראית נקבת עכביש. ״השילוב מהדהד את מלאכת הטוויה של קורי עכביש, שלענייננו כאן מתאימה לטוויית חלומות ורעיונות חדשים כחלק משמעותי ביותר בפעילות החברה״, מסבירה דקלה את הרציונל לקומפוזיציה המקורית.

״מועדון ארוחת הבוקר״, השם שהעניקה לפינת בר במרכז החלל, מנצל עמוד קונסטרוקטיבי שניצב כאילוץ בשטחו לשמש בסיס לדלפק אכילה שהותקן סביבו, ולשילוב דיספנסרים עם קורנפלקס לאורכו. ממעל משתלשלים גופי תאורה מפח מחורר מעוצבים כצינורות/גלילים שבמפגשם עם הדיספנסרים מייצרים משחקי גבהים, וקעריות הקורנפלקס מוטמעות בתוך ״חורים״ ייעודיים במשטח הדלפק.

אלמנט מקורי נוסף שמשתלב באזור ה־״fun״ הוא ״קיר השייכות״, שכנגזר משמו תכליתו לחזק תחושת שייכות והזדהות עם החברה. דמות של פינגווין גדול, שנשאב מאחד ממשחקי החברה ומזוהה עמה, מצויר עליו בגיר מחיק כשפני שטחו מורכבים מ־800 מגנטים הנושאים את שמות העובדים ומאפשרים החלפה/הוספה במידת הצורך. מתחת לדמותו החביבה של הפינגווין אפשר להתפרקד בנינוחות על מרבץ משופע כריות, ובסמוך לו מותקנים משטחי עבודה לא רשמיים, כשאת מקום הכיסאות תופסות נדנדות עץ תלויות על חבלים עבים.

כשמדובר באפליקציות כמות ההורדות הן כידוע מדד להצלחה. בתוך כך מוטיבציה ליצור איכות מוצר מנצחת שתביא עמה מספר רב של הורדות היא ערך עליון, ובשפת העיצוב של דקלה היא מקבלת נוכחות משמעותית במעבר אל אזור האופן־ספייס שמכונה ״מסדרון המוטיבציה״ או ״מסדרון ה־Downloads״. ממעבר פונקציונלי גרידא הוא הופך לאזור משחק מלווה בקלפי עץ עם מספרים המודדים את כמות ההורדות, ובסופו מופיעה על הקיר רשימת פרסים הכפופה לכמות שנספרה ושמתעדכנת בהתאם ליעדים שהציבה החברה.

בלובי של אזור האופן־ספייס מעודדת את היצירתיות והמוטיבציה פינת ישיבה/עבודה שעושה שימוש מתוחכם במשחק מילים ודו משמעות: שתי כורסאות נדנדה צהובות ממוקמות בחזית של נישה בחיפוי OSB שעליו נכתב Why Not עם תוספת של E בסוגריים, כשבסמוך משתפלים שני גלילי נייר. ה־״למה לא״ מזמין לפרוץ את גבולות החשיבה אל מחוץ לקופסה, ותוספת ה־E, שמשנה את משמעות המילה ללרשום, כבר מזמינה לשרבט מיידית את הרעיון או את הסקיצה שנולדו על הנייר הזמין.

ככלל, הסקיצות בדרך למוצר המוגמר לא נותרות כאן מיותמות, אלא הופכות לאחד מחומרי הגמר והדקורציה. יש מהן שממוסגרות כתמונות המעטרות את מסדרון המוטיבציה ומייצרות, לדברי דקלה, סוג של ״תערוכה ביתית״, ויש שנסרקו והוגדלו לכדי תמונות טפט. אלה מחפות את קירות האופן־ספייס, ואף פורצות מעלה לתקרה כייצוג לרעיון פריצת גבולות החשיבה, עם ליווי של כיתוב רלוונטי, Stretch Your Mind.

בדרך ליצירת סביבה יצרנית ומעצימה מסרים מעודדי יצירתיות לא פוסחים על אזור השירותים, שם משתלב על הקיר משחק מילים דו־משמעי, It's always flush with creativity here – עוד קריצה קטנה שמבטאת גם כאן, בשירותים, את ההלימה בין תכני העיסוק במשחקים לבין האופן שבו תורגמו לשפת עיצוב.

The post שם המשחק: מסדרון המוטיבציה וקיר השייכות של חברת ILYON appeared first on מגזין פורטפוליו.

מיכה קירשנר, שהיה חבר מערכת המגזין מוניטין ופירסם מדורים קבועים במוסף סופשבוע של מעריב, ואצר את תערוכת ״עדות מקומית״ האחרונה במוזיאון ארץ ישראל, נחשב לאחד מצלמי העיתונות, המגזינים והאמנות המובילים בישראל מאז סוף שנות ה־70. הוא נולד במילאנו שבאיטליה בשנת 1947, ושנה לאחר מכן עלה לישראל עם משפחתו. בין השנים 1971–1975 למד צילום ואמנות בבית הספר לאמנויות חזותיות שבניו יורק.

בשנת 1979 הצטרף לירחון מוניטין כצלם וחבר מערכת. בשנת 1982 עורר סערה ציבורית כשפרסם במוניטין דיוקן של יונה וולך בעקבות השיר ״תפילין״, שכללה צילום עירום של גבר עם תפילין לצדה של המשוררת, לבושה שחורים, כשעל ראשה כובע אדום, יושבת על שרפרף אדום, ועיניה עצומות. במוסף סופשבוע של מעריב הופיעו צילומיו במסגרת מדוריו הקבועים, וסדרת צילומי האינתיפאדה שפירסם במוסף סוף שבוע של העיתון חדשות נקטה עמדה ביקורתית, וכמה מהצילומים שנכללו בה הפכו לאיקונות תרבותיות ופוליטיות.

עד לפני חמש שנים, ובמשך 15 שנה, כיהן קירשנר כראש המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה, ולאחר סיום תפקידו המשיך לשמש כחבר סגל בכיר. בראיון לפורטפוליו שהתקיים לרגל צאתו לאור של אצטון – המגזין המקוון של המחלקה שערך – אמר קירשנר ש״אמנות, תרבות, חברה ופוליטיקה קשורים אחד לשני בעת הזאת, כשאנחנו עדים להתגוששויות בעלות אופי פוליטי חד משמעי על קיומה של החירות. אני מאמין שאמנות לא צריכה לענג: היא צריכה לבעוט, להראות את מה שאנחנו לא רוצים לראות״.

״המומים שמענו הבוקר על פטירתו הפתאומית של חברנו היקר פרופסור מיכה קירשנר – יוצר גדול, מורה נערץ שהעמיד דורות של תלמידים ומעמודי התווך של התרבות הישראלית״, אמרו פרופ׳ דוד אלכסנדר, נשיא ויצו חיפה ופרופ׳ דוד זינדר, יו״ר המועצה האקדמית. ״קירשנר עמד במשך שנים בראש המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה, פיתח אותה והביאה לקידמת הבמה בעולם ההשכלה הגבוהה בתחומי היצירה. כולנו כואבים את לכתו, ליבנו עם צופית וכל המשפחה״.

The post מת הצלם והאמן מיכה קירשנר appeared first on מגזין פורטפוליו.

״נקודת זכות״, תערוכת מכירה של יצירות אמנות ממיטב אמני ישראל, נועדה לסייע לעמותת הרוח הישראלית במטרה לגייס כספים למען בני נוער בסיכון, החיים בכפרי הנוער ונתמכים על ידי העמותה. כפרי הנוער משמשים בית חם ומסגרת חינוכית לבני נוער בסיכון ומעניקים להם הזדמנות להשלים פערים, למצות את הפוטנציאל שלהם, לפרוץ ולהשתלב בחברה הישראלית. ההכנסות מרכישת האמנות יאפשרו להמשיך ולהוביל עשייה משמעותית למען בני הנוער.

בתערוכה ייקחו חלק כ־150 אמנים, ותיקים וצעירים, ויוצגו בה למעלה מ־200 עבודות שיימכרו בטווח מחירים שנע בין 400-55,000 ש״ח. התערוכה מתקיימת זו השנה החמישית בתמיכתו המתמשכת של בנק דיסקונט, הרואה חשיבות רבה בפועלה של הרוח הישראלית. מכללת שנקר מארחת את המכירה והעמידה את חללי התצוגה של המכללה לתערוכה ולאירוע המכירה.

בין האמנים המשתתפים (רשימה חלקית): ציבי גבע, גלית ראוכוורגר, DEDE, יאן ראוכוורגר, איתן בוגנים, אליהו אריק בוקובזה, אלכס קרמר, גלעד אופיר, הדר גד, זויה צ׳רקסקי, טל שושן, ליהי תורג׳מן, מרים כבסה, נדב וייסמן, נורית ירדן, נטליה זורבובה, שי אזולאי, רועי קופר, שרון יערי ועוד רבים שנרתמו לסייע.

פתיחה חגיגית: יום שישי 15.9 בשעה 10:30
שעות וימי פעילות: ימים ראשון ושני 17-18/9 בין השעות 10:30-16:00

The post נקודת זכות: תערוכת מכירת אמנות למען בני נוער בסיכון appeared first on מגזין פורטפוליו.

אן וארי רוזנבלט ובית האמנים תל אביב מתכבדים להודיע על שנתו השלישית של הפרס לאמנות חזותית, שיוענק לאמן פעיל היוצר מישראל, מתוך רצון לקדם ולעודד יצירה אמנותית ישראלית. הפרס בסך 30,000 שקלים פונה לאמנים פלסטיים, שחלפו לפחות שמונה שנים מסיום לימודיהם באקדמיות השונות, שבמהלכן הציגו לפחות עשר תערוכות יחיד וקבוצתיות בחללים נבחרים, ושעבודותיהם תועדו והופיעו בקטלוגים או אמצעי פרסום אחרים.

האמן הנבחר יקבל מענק כספי מסכום הפרס הכולל בסך 15,000 שקלים ויציג תערוכת יחיד באוצרותה של אורלי הופמן בחלל הגלריה העליון בבית האמנים תל אביב שגודלו כ־150 מ״ר. יתרת הפרס תשמש להפקת קטלוג, תיעוד מקצועי והפקת תערוכת הפרס. ההכרזה על האמן הנבחר תפורסם במהלך חודש נובמבר 2017 ויעמדו לרשותו 6-8 חודשים למימוש התערוכה.

חברי ועדת הפרס:
ד״ר גליה בר אור: אוצרת וחוקרת, לשעבר מנהלת משכן לאמנות עין חרוד
רותי דירקטור: אוצרת אמנות עכשווית, מוזיאון תל אביב לאמנות
ד״ר איה לוריא: מנהלת ואוצרת ראשית, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
אריה ברקוביץ׳: מנהל ואוצר ראשי, בית האמנים תל אביב
אורלי הופמן: יוזמת הפרס ואוצרת תערוכת הפרס
אן וארי רוזנבלט: אספני אמנות, מייסדי ותורמי הפרס

מועד אחרון להגשה: 15.10.2017
ההכרזה על הזוכה בפרס תפורסם במהלך חודש נובמבר 2017
הפרטים המלאים באתר הפרס
לפניות ולקבלת פרטים נוספים: rosenblattartprize@gmail.com

The post קול קורא: פרס אן וארי רוזנבלט appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי לירי, הי ניצן. מה שלומכם? מתרגשים לקראת האירוע? זה ממש אוטוטו

ממש מתרגשים!

האמת שזה די מדהים שזה קורה, לא?

כן, זה ממש הגשמת חלום לנו כמעצבים ברמה האישית ולקהילת המעצבים כולה בארץ. בדיוק לפני שנה נרקם הרעיון בפגישה בינינו, אז יש סגירת מעגל

איך זה קרה? מה, פשוט אמרתם בואו נביא את אוףףף לתל אביב ונראה מה יקרה?

האמת שלגמרי! נפגשנו בבית קפה, דיברנו על עבודה, ושנינו היינו די מתוסכלים מהקושי למצוא בארץ השראה זמינה ומעניינת, ותחושה שבחו״ל קורים הרבה דברים מעניינים. חשבנו לעצמנו למה שלא ננסה ליזום משהו?!

אני הייתי באוףףף שנה קודם לכם וסיפרתי ללירי על החוייה שלי. היא גם הכירה את הפסטיבל וחשבנו לעצמנו למה אין דבר כזה בארץ ולמה צריך לטוס לחו״ל בשביל לקבל השראה שכזו

בדרך כלל השיחות האלו מסתיימות בכלום. מה היה הצעד הראשון?

שנינו היינו לפני טיסה לחול, ואמרנו בוא נשלח להם מייל. כל השאר היסטוריה

נייס. מאיפה, אגב, אתם מכירים? איך נוצר החיבור ביניכם?

שנינו למדנו במכון טכנולוגי חולון בשנים שונות. במחאה החברתית נפגשנו שוב והקשר התהדק: אני עיצבתי כרזות ועשיתי את ה״מהפכה הצהובה״, ארגנתי צוות של מעצבים שיעזור לי לשרת את כל צרכי המאהלים וההפגנות בארץ ובעולם. היה מערך שלם של מעצבים מתנדבים בתי דפוס: בכל פעם שעלה צורך לכרזה, גב במה, פלאייר וכן הלאה פיזרנו את המשימות בין המעצבים. קראנו לזה ״עוצב על ידי העם״

אני בדיוק חזרתי מחילופי סטודנטים במדריד, גם שם היתה מחאה (זה היה מעין גל עולמי למי שזוכר). במדריד הסטודנטים היו מאוד פעילים בהובלת המחאה וחיפשתי דרך להמשיך לפעול גם בארץ, ככה נוצר החיבור המחודש עם ניצן

וכעבור כמה שנים, שלחתם מייל למארגנים. למה דווקא הפסטיבל הזה? מה מיוחד בו?

אוףףף הוא פסטיבל עיצוב בין־לאומי גדול ומוביל בעולם. הוא מרכז עשייה של מעצבים, יוצרים ואמנים מכל העולם והייחוד שלו הוא האווירה הלא פורמלית, האנרגיות שהוא מטעין והיצירתיות שסוחפת אותך בכל פינה. הוא מארח דוברים שמכתיבים את הטון של עולם העיצוב יחד עם יוזמות של מעצבים פרטיים שאוהבים את מה שהם עושים

יש בו הזדמנות לפגוש את מושאי ההערצה שלנו בתחום המקצועי, וזה ארוע שהוא גם מקצועי אבל מאוד חופשי וכיפי

מי המארגנים? ומה הם ענו לכם?

אוףףף הוקם על ידי הקטור איוסו ופפ סלזר, לפני כ־17 שנה בברצלונה. זה התחיל כפסטיבל מדיה וקולנוע קטן שגדל והתפתח עם השנים.

הם מאוד התלהבו על הרעיון לבוא לתל אביב. לישראל יש שם מוביל בעולם בתחום החדשנות והטכנולוגיה, הרבה בשורות מגיעות מארצנו הקטנה והרעיון להעלות את נישת העיצוב גם על הבמה התאים מעולה לכולנו

ואז מה? יש התלהבות, איך בכלל מתחילים?

כמו כל דבר פותחים אקסל ורושמים ביומן פגישה שבועית קבועה בלו״ז
☺

תשמע, כל מעצב הוא קצת מפיק וקצת סטארטאפיסט, וביום־יום המטרה שלנו היא לייצר מציאות ולהגשים חלומות ללקוחות שלנו. כאן יצרנו את החלום שלנו

ובכל זאת: איך מוצאים חלל, איך מחליטים את מי להזמין?

כמו שלכולנו ידוע, למעצבים יש דיעה על כל דבר, ועל ההתחלה הבנו שפסטיבל כזה דורש סטנדרט מאוד מאוד גבוה. לדוגמה, היה לנו חשוב שהאירוע יתקיים במקום שהוא מוסד שמזוהה עם תרבות ואמנות. החיבור למוזיאון תל אביב היה לנו חשוב מאוד ולא היה קל ״להיכנס בדלת״ עם ארוע כל כך גדול ומורכב שמתפרס על יומיים. אנחנו חייבים תודה רבה למחלקת הדוברות של עיריית תל אביב שנתנה לנו גב והאמינה בפרויקט ולשותפים שלנו, גורילה חברת ההפקות

לגבי מי להזמין: כל הקונספט של הפסטיבל הוא טשטוש הגבולות בין הדיסציפלינות השונות והתעשיות השונות בתחום העיצוב. כל מעצב – בין אם הוא מאייר, אנימטור או מעצב ממשק משתמש – עובר תהליך יצירה דומה שתמיד מרגיש כרכבת הרים. התהליך הזה משותף לכולנו ואנחנו מאמינים שמכל אחד אפשר ללמוד. לכן היה לנו חשוב לייצר תמהיל שמייצג קצת מכל דבר
☺

אז מה ההיילייטס של הפסטיבל הראשון של OFFF TLV?

וואו, הולך להיות מטורף!

קשה לבחור מה ההיילייטס, בין אם Ideo שמעצבים לכולנו את העתיד וידברו על איך התחבורה והניידות של כולנו תראה בעתיד: זה מכונית? זה משרד?… ויש לנו כבוד לארח את The Mill, בית הפוסט המוביל (זוכה באמי) שמייצר קליפים ופתיחים לדברים שכולנו מכירים ורואים על המסך הקטן; ואיך אפשר בלי קצת VR/AR שיתנו הצצה לפרוייקט מטוף שנעשה עם להקת ה־Gorillaz; ועוד לא דיברנו על Moving Brands שעיצבו את הלוגואים הכי מוכרים, ו־Josh Higgins, מוביל הקמפיין של אובמה וקריאיטיב דיירקטור בפייסבוק…

אני מתחיל קצת להתחרט על זה שבזמן הכנס אני אהיה ביפן, ותאמינו לי שזה לא קורה הרבה…‎

אז לשמור לך כרטיס לשנה הבאה?‎

בהחלט. אבל עכשיו שכל הכרטיסים נמכרו (כל הכבוד!), מה אתם מקווים שיקרה? איזו השפעה אתם רוצים שיהיה לכנס? שמי שיגיע, מה הוא יבין על יצירתיות ב־2017?‎

אנחנו מקוים שיהיה כיף ומענין, זה דבר ראשון. ובראיה רחבה יותר אנחנו מקוים שהארוע יניע תהליכים עסקיים בין־לאומיים בין חברות למעצבים מקומיים, הרי תמיד בארץ אין משאבים לפרויקטים גדולים ועד שיש משהו גדול הוא יוצא לסטודיואים בחו״ל. צריך להבין שיש עיצוב טוב בארץ, ההון האנושי מאוד איכותי ולפעמים דוקא בגלל ״חוסר״ הפתרונות פה הם הרבה יותר קריאיטיביים ובעלי מעוף. חשוב שקודם כל נעריך את עצמנו, ונזכור ללמוד מהגדולים בעולם, כי תמיד יש מה ללמוד

מגניב. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

האמת שמאוד מרגש אותנו להגיע לנקודה הזו. בסך הכל אנחנו שני מעצבים פרטיים שבאו עם יוזמה, ולא מובן מאליו לקבל את הפידבקים והתמיכה שהפסטיבל זכה להם מהרגע הראשון שהכרזנו שהוא מגיע לישראל (בין אם ממעצבים פרטיים וסטודיואים מקומיים או חברות גדולות)

אנחנו מרגישים שמתחת לפני השטח מבעבע צורך של הקהילה לפרוץ גבולות, ולייצר ארוע שהוא לא נישתי ובא לאחד את כל התחומים ביחד. אוףףף תל אביב ענה לכולם על הצורך הזה בטיימינג הנכון

The post מכתיב את הטון של עולם העיצוב: פסטיבל OFFF מגיע לתל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

בשנת 2002 טבע ריצ׳רד פלורידה את המונח ״מעמד יצירתי״ כסמן המשקף את תפישת הערך של קבוצה המבססת את פעולתה על משאבי ידע, אינטלקט ויצירתיות. התיאוריה של פלורידה על המעמד היצירתי, כהון תרבותי המניע את הכלכלה של העיר החדשה, נתונה לביקורת אקדמית קבועה, אולם נראה כי פלורידה הצליח להביא לדיון מחדש את בחינת איכויותיו של המעמד היצירתי ככוח חברתי המניע את הכלכלה החדשה.

הכנס השנתי של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל יבחן השנה באמצעות שיח ודיון ביקורתי, המשלב בין חוקרים/ות, מעצבים/ות ואמנים/יות את השפעתו של המעמד היצירתי בסצנה המקומית, את אופני מעורבותו ואת אסטרטגיות הפעולה שלו בתהליכים של ניהול ידע, פיתוח והנעה לחדשנות ויזמות כלכלית, חברתית ועירונית. הכנס יעורר באופן מיוחד את השאלות של השפעת המעמד היצירתי על הכלכלה והעיר החדשים בהקשר של התפתחות התעשיות היצירתיות (תעשיות האופנה, הפרסום, משחקי המחשב ועוד); כמו כן ינסה הכנס לקדם את ההבנה של מוקדי הכוח בתעשיות אלו כמזינים את היצירה והמורכבות של העיצוב והאמנות. בנוסף יעורר הכנס דיון בהתחדשות עירונית דרך מיזמים של עיצוב חברתי, מעבדות עירוניות, אמנות ואמנים אקטיביסטים כמו גם התערבות אזרחית רפלקטיבית במרחב העירוני לאור טענותיו של פלורידה שהסובלנות אל האחר, הגיוון התרבותי והמרחב הפיזי הקיימים בערים, הם גורמי משיכה ליזמות כלכלית של המעמד היצירתי.

הכנס יהיה בנוי מפאנלים המשלבים תיאורטיקנים מתחומי הסוציו־תרבות, הכלכלה והיצירה עם יזמים צעירים, מעצבים ואמנים אקטיביסטים שיציגו את עבודתם. הפאנלים יעסקו במיצוב מחדש של מעצבים כשותפים וכמוליכים פיתוח אסטרטגי ומניעים חדשנות בתהליכי קבלת החלטות ובמנהיגות יצירתית. בנוסף יוצגו פרויקטים עירוניים שונים ויזמות חברתית של המוגדרים כ״מעמד היצירתי״.

חוקרים ויוצרים מוזמנים להציע נושאים להרצאות (בהיקף של כ־20 דקות) או פאנלים שלמים בנושא מסוים. את ההצעות, הכוללות כותרת ותקציר בהיקף של עד 300 מילה, יש לשלוח לכתובת דוא״ל: iritb@bezalel.ac.il לא יאוחר מה־15 באוקטובר. במהלך חודש נובמבר יתקבלו הודעות על השתתפות בכנס.

The post קול קורא: כנס בנושא המעמד היצירתי והכלכלה החדשה בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.