כשהגענו לגלריה דביר חסמו את הכניסה ערימות של קורות עץ, חומרי בנייה וארגזים. סיימון פוג׳יווארה הגיח מבין קירותיו הזמניים של בית קטן ההולך ונבנה בתוך חלל הגלריה, התנצל על הבלגן ורעשי ההקמה, והוביל אותנו בסיור מזורז בין חדר השינה הקטנטן של אנה פרנק; המרתף שהפך לקומת המסד של הבית; ועליית הגג שנבנית בקומה העליונה של הגלריה, והופכת תחת ידיו לקפסולת זיכרון מרוכזת, שממנה מובטח שנצא בעיניים לחות. זהו בית התקווה, Hope House – התערוכה שתיפתח מחר (שבת 2.9) ובמרכזה דגם בקנה מידה 1:1 של בית אנה פרנק השוכן באמסטרדם.

״בביקור בבית אנה פרנק אחד ממנהלי המקום, שעובד שם כבר 20 שנה, סיפר לי ששום דבר ממה שאנחנו רואים איננו מקורי: הרהיטים, הכלים, ארון הספרים המסתיר את הכניסה למחבוא – כולם פרי עבודת שחזור. אפילו הטפט המצהיב על הקירות מיוצר במפעל בגרמניה. רק הארכיטקטורה נותרה על כנה״, הוא מספר בראיון לפורטפוליו, ערב פתיחת התערוכה. ההכרה שהמקום הסמלי והאותנטי הזה הוא אחיזת עיניים הניעה אצל פוג׳יווארה רכבת הרים של אסוציאציות ורעיונות. ״אני מבין כמובן את הסיבות הפרקטיות של תחזוקה ושימור של מקום כזה, שעוברים בו כל כך הרבה אנשים. אבל אנשים עומדים בתור של שלוש שעות בחוץ בגלל ההיסטוריה והסיפור האמיתי, ומתברר שאי אפשר לראות את ההיסטוריה באמת, אפילו בבית אנה פרנק״. 

בית אנה פרנק הוא אחד המוזיאונים הפופולריים ביותר בעולם. 32 מיליון איש ביקרו בו מאז נפתח ב־1960, מתוכם 1.3 מיליון ב־2016. אנה פרנק עצמה היא אחת הדמויות הידועות והאהובות בעולם בכל הזמנים. היומן שכתבה יצא לאור ב־67 שפות ונמכרו ממנו יותר מ־30 מיליון עותקים. ביציאה מהמוזיאון, כבכל מוזיאון, נמצאת חנות המזכרות, עם שפע פריטים ממותגים. ״קניתי הכול! הייתי חייב״, הוא אומר ומציג יומנים קטנים לשימוש עצמי (״16 עמודים מאת אנה פרנק ועוד 60 שלך״, נכתב על האריזה), בעיצוב שהוא הומאז׳ לאריג שבו עטפה אנה את ״קיטי היקרה״. בין היתר קנה פוג׳יווארה דגם קרטון של הבית להרכבה, בקנה מידה 1:60, שכנראה ריתק את האדריכל שבו, ושממנו צמחה העבודה על התערוכה.

״מה שעניין אותי במיוחד היה איזה מוצרים הם המציאו, איך אנשים עושים את הבחירה? כי בכל פעם שאנחנו עוסקים בזיכרון אנחנו צריכים לבחור: איך לייצג אותו, איך לשמר אותו, מה למכור ממנו, מה לקנות. זו תמיד שאלה של אידאולוגיה מול חומריות, של ייצוג טוב מול אפקטיבי. אני לא אומר את זה בביקורת – אלא מתבונן כאנתרופולוג וחושב למה הם עושים את זה באופן הזה ואיך המנגנון עובד. גם מקום כמו בית אנה פרנק חייב להשתתף במשחק הקפיטליסטי כדי לשרוד, אחרת לא יהיה. כולם שווים בפני הקפיטל״.

אנה פרנק היא רדי מייד

פוג׳יווארה הוא כוכב עולה בעולם האמנות הבין־לאומי, זוכה פרסים יוקרתיים שהציג תערוכות יחיד בגלריות ובמוזיאונים מהחשובים בעולם. הוא נולד בלונדון ב־1982 לאם אנגליה ואב יפני וגדל בין אנגליה, יפן וספרד; למד אדריכלות בקיימברידג׳ ואמנות באוניברסיטת פרנקפורט וכיום מתגורר בברלין. וכאילו סיפורו האישי אינו צבעוני מספיק, ברבות מעבודותיו הוא ממציא לעצמו ביוגרפיות אלטרנטיביות ומשלב אמת ובדיה, מוהל את האישי בציבורי, מערבב בין דיסציפלינות ומדיומים. הוא נע בין מיצג, וידיאו וקולנוע לציור ופיסול, ופעמים רבות, כמו בתערוכה החדשה, הוא יוצר מיצבים גדולי מידות המשמשים תפאורה לסיפורים מסועפים ומורכבים, שחלקם מושתתים על נרטיב קיים וחלקם ניתנים לצופי התערוכה כקצה חוט שעימו יוכלו לפסוע במבוך האסוציאציות. הוא נוהג לשתף פעולה עם אנשי פרסום, פועלי תברואה, צלמי אופנה וכלכלנים. עבודות של פוג׳יווארה כלולות באוספי מרכז פומפידו בפריז, מוזיאון הטייט בלונדון, מוזיאון גוגנהיים וה־MoMA בניו יורק, ועוד. זוהי תערוכת היחיד השלישית שלו בגלריה דביר.

אתה מציג את העבודה לראשונה דווקא בגלריה בישראל, עם כל המטענים הנלווים לאנה פרנק וזיכרון השואה.

״אני מודע לאירוניה שבכך, אם כי זה לא היה מכוון. אני מתכנן את הפרויקט הזה כבר כמה שנים וחשבתי שהוא יהיה בלתי אפשרי למימוש, עד שאנשי גלריה דביר הרימו את הכפפה ואמרו בוא נעשה את זה. כמובן שזה מעלה שאלות: באופן ראשוני, מה פתאום בנייה של העתק של בית אנה פרנק, האם זה בכלל מותר או אסור. בית אנה פרנק כל כך מוכר בעולם שגם מי שלא היה בו יש לו מושג עליו ויש לו דעה״.

מדובר בפרויקט מגלומני למדי. באמצעות המודל של 1:60 שקנה בחנות המוזיאון, פוג׳יווארה שיחזר את הבית בגודל טבעי וכעת הוא נדחס לתוך הגלריה ונחתך בחדות במקומות מסויימים, בהתאם לאפשרויות הנתונות בשטח. במקור היה זה בית תעלה הולנדי קלאסי, ברוחב שישה מטרים, שמרבית שטחו מתוכנן לעומק ולגובה. במרכז הבית הייתה תוספת בנייה שהפכה למחבוא, שבו הסתתרה משפחת פרנק במשך שנתיים, מיולי 1942 עד אוגוסט 1944, עת נחשף המחבוא בעקבות הלשנה ותושביו גורשו למחנות ההשמדה. אנה ואחותה מרגו נספו בברגן בלזן זמן קצר לפני סוף המלחמה. האם, אדית, נרצחה באושוויץ ואב המשפחה, אוטו פרנק, שרד והוא שפרסם את יומנה של בתו, שתיעדה את החיים במחבוא בד בבד עם סיפור התבגרותה, רגשותיה, מאווייה, יאושה ותקוותה האופטימית והתמימה שהטוב ינצח.

מה הביא אותך לשם מלכתחילה?

״לימדתי קורס באקדמיה לאמנות באמסטרדם ורציתי לעשות עם הסטודנטים שלי קייס סטאדי. כשהצעתי לחקור את בית אנה פרנק הם נרתעו ואמרו שזה נדוש ויותר מדי מובן מאליו. הצעתי להם להסתכל על הדברים מזווית אחרת – לראות את הבית כחומר גלם, לבדוק ממה הוא עשוי – פיזית ורעיונית – כחומר לעבודה. הרעיון הוא להתייחס אל ההיסטוריה כרדי־מייד (לשימוש אמנותי): נרטיב יכול לשמש כרדי־מייד, אנה פרנק היא רדי־מייד״.

הבית בגלריה דביר הוא עתק של העתק, שיחזור של שיחזור. בנוי מעץ, טפטים מודפסים, חפצים ביתיים ורהיטים – חלקם נציגים תקופתיים המזכירים את הבית המקורי וחלקם נרכשו באיקאה, בשוקי פשפשים בברלין ובחנויות כלי בית. ״הרפליקה הזו מייצרת חוויה, מכפילה את הפוטנציאל החווייתי כשהיא מוגשת כעבודת אמנות״ מסביר פוג׳יווארה. ״עם מה אני מתעסק: עם השואה ועם הדרך שבה אנחנו חיים היום. אני חושב שאני בוחר לתת לאנשים הזדמנות לחוויה ולמחשבה״.

בחדר השינה של אנה הוא משחזר את הקיר שליד המיטה: קיר טיפוסי של חדר מתבגרת משנות ה־40, עם תמונות סלבריטאים בני זמנה – משירלי טמפל ילדת הפלא ועד הנסיכה אליזבת, כיום מלכת אנגליה. ״את התמונות הורדתי מהאינטרנט״, הוא מספר. ״דווקא בחדר השירותים אני מחדש, בחרתי אסלה בעיצוב פיליפ סטארק. הרי בבית נורמלי אין לנו רק רהיטים של שנות ה־40 או רק מודרני, הכל מתערבב. והכול חייב להיות ממותג היום: אנחנו לא יכולים סתם ללכת לשירותים, אנחנו צריכים שיהיו שירותי סלבריטי, שיש להם שם ופרצוף״, הוא מעיר.

הסלבריטאות היא אחת התמות המעסיקות אותו בעבודה. בית אנה פרנק הוא תחנת חובה לסלבריטאים המבקרים באמסטרדם. ״מה זה אומר עליהם? תראו אותי: אני צנוע, אני עמוק, אני רגיש, אני חושבת על הסבל בעולם ולא רק על עצמי. ג׳סטין ביבר התרגש עמוקות וכתב בספר המבקרים שאנה הייתה קולית, והוא היה רוצה לחשוב שהיא הייתה יכולה להיות ׳בליברית׳ (הכינוי למעריצות ביבר בעולם). זה התפרסם ואנשים בעולם כעסו עליו, על היהירות. אבל צריך לשים לב שמי שפרסם את זה קודם כל היה בית אנה פרנק. בהמשך הם הסירו את זה מהאתר שלהם, בעקבות הביקורת. אבל כך משתמשים בזה – בביקורי הסלבריטאים, לפרסום. לכו לראות את המופע של ג׳סטין ביבר ותזכרו – הוא ביקר בבית אנה פרנק.

״קו מחשבה נוסף הוא עד כמה פשוט לבחור צד, למתג את עצמנו בצד של הטובים. כשהכול ויראלי, אני רואה איך אנשים סביבי בוחרים את מקומם בין עמדות קוטביות, ללא גווני ביניים. ויש את אובססיית הקורבנות. מאוד קשה היום, באקלים של רשתות חברתיות ושל בחירת צדדים, לנהל שיחות עומק״.

בתערוכה יושבת בובת תצוגה מפלסטיק שחור, לבושה בהעתק הלבוש שבחרה ביונסה כשביקרה בבית אנה פרנק. ״אין על ביונסה. היא אישה, היא שחורה, היא חזקה, היא זמרת, כוכבת־על, היא אמא ורעיה וחברה. וכשהיא באה לבית אנה פרנק היא לא תלבש ז׳יבנשי, היא לבשה בגד של טופ שופ. והעלתה תמונה ותוך 45 דקות הבגד הזה אזל בחנויות הרשת בכל העולם. לצורך התערוכה הייתי צריך לשחזר אותו, לקנות את הבד ולתפור אותו אצל חייט באיטליה. אבל חשוב לי לומר שהראייה שלי לא שיפוטית. אני רוצה לשאול איך אנחנו מסתכלים על זה. יושבים בבית וקונים את הבגד של ביונסה באינטרנט״.

למה קראת לתערוכה Hope House?

״כי זה הרעיון שאנחנו רוצים לקנות: אנחנו רוצים את הזיכרון ואת התקווה, אנחנו רוצים להאמין בטוב ואנחנו רוצים לקנות אותו בפחות. אגב, כל ההכנסות מהמזכרות במוזיאון אנה פרנק מוקדשות לקרן פילנתרופית שפועלת למען מטרות טובות, ברוחה של אנה פרנק. כלומר, כך המוזיאון דואג לממן את עצמו וגם לפעול בעולם באופן אידאולוגי ופוליטי״.

בקומה העליונה של הגלריה פוג׳יווארה הקים את עליית הגג. ״כאן אני עושה שימוש בשפה מוזיאלית אחרת – אספתי חומרים היסטוריים והמראה כולו יהיה דרמטי ועגום״, הוא מצביע על ארגזים ישנים, כלי רחצה וכלי בית תקופתיים ובגדי תחרה. ״החדר יהיה חשוך ואי אפשר יהיה להיכנס אליו, רק להציץ בחלונות. כאן מתעוררת נוסטלגיה ואנשים מגיבים באופן רגשי״.

אתה לוחץ על כפתורי ההפעלה של העצב?

״כן, וגם הסקרנות. קודם כל זה בית – זה גם חלק מהפופולריות של בית אנה פרנק. כל אחד רוצה להציץ לבתים של אחרים״.

בתוך חלליו של ה־Hope House פוגשים המבקרים בעבודות אמנות שונות, פסלים, וידאו ארט ומיצבי סאונד לצד חפצי נוי ביתיים. כמו בעבודות אחרות שלו, הכניסה לבית מתפצלת לשבילי מחשבה שונים ומעוררת ונרטיבים אפשריים מרובים, המתחקים אחר המחקר האישי שלו בחומרי התקופה ההיפר־קפיטליסטית של המאה ה־21. אחרי הכול, הבית לכוד בתוך גלריה. בית שהוא פסל בהקשר האמנותי; העתק שמחקה העתק של מקום שהאותנטיות שלו אף היא עשויה מהעתקים. פוג׳יווארה פורט על נימי הרגש ובה בעת מגיש את החשבון לחברה האנושית שלנו, על המסחור של הזיכרון, של החוויה, של דמותה של ילדה שחייתה ומתה והפכה למגה־סלבריטי רדי־מייד.

The post תקוות גדולות: בית אנה פרנק כמודל appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה ״דור אחרון״ שתיפתח בסינמטק תל אביב ב־8.9 מציגה עבודות בטכניקת ״פוטומנר״ (Fotomanere), המשלבת בין צילום, ציור ופיסול. העבודות מבוססות על צילומיו של לאוניד פדרול ועל גביהם מציירת יוליאנה גורקורוב, שפיתחה את הטכניקה הייחודית יחד עם אלינה קביטקובסקי בשנת 2009.

פדרול עמד בראש מחלקת הצילום של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב במשך שני עשורים. במקביל, התמסר לפרויקט אישי שבו צבר אלפי צילומים של אזור ים המלח ומדבר יהודה. האוסף המרשים הוצג בתערוכה ״צלה של ירושלים״, שריכזה עבודות מעשר שנות צילום והוצגה בעשרות מדינות בעולם: ממנילה בפיליפינים, דרך בנגקוק, מינסק, וינה ועוד, בתמיכת משרד החוץ. ב־2007 יזמו פדרול וקביטקובסקי פסטיבל שנתי לצילום אמנותי בקרב עולים בשם ״ישראל בעין חדשה״.  

״במונח ׳דור אחרון׳ אנו מבקשים לרמוז על אחרית הימים. לפי הגותה של עדת קומראן, אחרית הימים מסמלת את קץ הרֶשע, את סופה של המציאות המוכרת, תיקון ההווה ותחילתו של עולם שכולו טוב: מציאות שאין בה עוול וכאב, ושבה צדיקים זוכים לגמול מלא, לאושר ולהבנה של סודות הבריאה וההיסטוריה. מגילת המלחמה מתארת לחימה בין בני החושך, בהנהגת בן־בליעל, ובני האור. יד אלוהים תכריע את הלחימה במערכה השביעית״.

הטקסט משאיר שאלות רבות פתוחות, ועבודותיהם המשותפות של פדרול וגורקורוב שואבות את נושאיהן וסגנונן מהדמיון, בניסיון להשלים את הפערים ולספר את סופו של הסיפור. במקביל לפתיחת התערוכה יוצגו בסינמטק סרטים ניסיוניים קצרים שביימה קביטקובסקי וצילם פדרול, בשלוש השנים האחרונות, ביניהם: ״רוחות של צפת״, ״האוויר של תל אביב״ ו״שני נופים שונים״, חלקם הוקרנו בביתן הישראלי בפסטיבל קאן 2016.

The post לאוניד פדרול: דור אחרון appeared first on מגזין פורטפוליו.

ארבע תערוכות עיצוב חדשות יפתחו במקביל ביום שני 12.9 בחולון. התערוכה הראשונה, והמרכזית שבהן, היא ״מעלה, מעלה! צביקה פיק: התערוכה״ (אוצרים: רפי וזאנה וד״ר גיא מורג צפלביץ׳), שתיפתח בגלריית החווה. זו התערוכה השנייה במספר שיוזמת עירית חולון, המוקדשת לדמותו של אייקון תרבות ישראלי; קדמה לה ״גַּלְבִּי, עפרה חזה: התערוכה״ בשנה שעברה.

פיק, שפרץ לתודעת הקהל הישראלי בתחילת שנות ה־70 כשנבחר לככב בתפקיד הראשי כשחקן וזמר במחזמר ״שיער״, נחשב לתופעה תרבותית יוצאת דופן ומעוררת השראה, והפך לאייקון תרבותי שסלל את הדרך לאמנים המעזים לשבור גבולות מגדרים. התערוכה תתייחס לעשייה האמנותית והמוזיקלית שלו, לאופנה החדשה שהוא בישר, לערעור על תפקידי המינים והיותו אייקון הפופ הראשון. במסגרת התערוכה יוצגו פריטים אישים של פיק מאוספו הפרטי, ובהם תלבושות, צילומים משפחתיים, תקליטים, פרסים, הפקות צלמי אופנה מובילים ועוד. כמו כן, יוצגו גם עבודות של מעצבים ואמנים עכשוויים המתייחסות לדמותו האיקונית של פיק והשפעתו על התרבות הישראלית, בהם ורדי כהנא, קרן שפילשר, בן לם, צחי  נבו, רועי פלנט, כפיר מהצרי, שולה קובו, מולה עשת, איתן טל, יוסי מדר, שמואל יערי ואחרים.

בגלריית המשכן בית מאירוב תיפתח התערוכה ״ירון מינקובסקי – רוקם החלומות״ (אוצרת: אילנה כרמלי לנר), המציגה ציוני דרך מרכזיים לאורך 30 שנים שבהן מינקובסקי יוצר ומעצב אופנת עלית בישראל. הדגמים השונים שיוצגו בתערוכה על ציר זמן של עבר, הווה, עתיד מזמנים הצצה למשנתו העיצובית של מינקובסקי הנמצאת על קו התפר שבין אופנה לאמנות. במסגרת התערוכה יוצגו דגמים ופרטים מקולקציות איקוניות ובהן ״אלף לילה ולילה״ שהוצגה לראשונה בשנת 1989 וזיכתה את מינקובסקי בפרס המעצב הצעיר הטוב באירופה לשנת 1989 בקטגורית שמלות ערב; הבגדים שלבשו בשנת 1991 הזמרים אורנה ומשה דץ בעת שייצגו את ישראל בתחרות האירוויזיון עם השיר ״כאן״; קולקציה בגדי הים לגוטקס, ״ירושלים של זהב״, שכללה בגדי ים וחוף ששילבו אורנומנטיקה מזרחית עם יודאיקה לצד שימוש במגני דוד, סמלי המנורה ועוד.

״המין השלישי – אבולוציה״, תערוכת חוצות בשדרות דב הוז של אמן הפופ ארט בזוקה ג׳ו בן ה־53, תציג מגוון דמויות סוריאליסטיות המשלבות קטבים קיצוניים – בני אצולה וזונות רחוב, פורטרטים עצמיים, חיות, סמלים, אותיות ומוטיבים שונים. התערוכה מבטאת את תפיסת עולמו שאדם יכול לבחור את מינו מבלי לאבד את זהותו המקורית, מעין שילוב בין המינים, לאו דווקא טרנסג׳נדרים אלא מין חדש, משודרג – ״המין השלישי״. בעבודות בתערוכה הוא יוצר דמויות סוריאליסטיות, גברים עם איברי מין נשים, נשים מזוקנות וגבריות בערב רב של דמיון וצבע.

״מוזאיקה בסביבת מגורים״, תערוכת יחיד של חני נחמני, תיפתח בגלירה חנקין. נחמני נחשפה לעולם המוזאיקה לאחר שניםש בהן עסקה במגוון תפקידי הדרכה וניהול במערכת החינוך.  במסגרת התערוכה יוצגו מגוון רחב של עבודות המבטאות הרמוניה בין פונקציונליות לאסתטיקה תוך שילוב הסביבה המלאכותית שהיא יוצרת מבלי להפר זאת זו הטבעית. התשתיות ומגוון החומרים שבהן היא בוחרת להשתמש בעבודותיה נועדו להעניק חזות חדשה לחפצים ישנים מתוך ראייה של התחדשות, שימוש חוזר ושמירה על איכות הסביבה. יצירותיה המקוריות במוזאיקה מחברות שברים ישנים לכדי שלמות חדשה ומשקפות את אהבתה לחומרים ולצבעים ונותנת ביטוי לרגשות ולרעיונות. בשילובי הצבעים בהם היא משתמשת ניכרת השפעתו של גאודי.

The post ״צביקה פיק: התערוכה״ ורטרוספקטיבה למעצב האופנה ירון מינקובסקי בעונה התשיעית לעיצוב של חולון appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי ערן, מה שלומך?

שלומי מצוין (חוץ מהחום הארור…)

לגמרי. אבל אנחנו מתעלמים ממנו באלגנטיות ומדברים על התערוכה

יאללה

בדרך כלל אני מראיין אוצרים או יוצרים לקראת תערוכה, אבל הפעם יש לנו פרספקטיבה אחרת, ורציתי להתחיל דווקא מפה: שלושה חודשים אחרי שהתערוכה נפתחה, מה אתה מבין עליה היום שלא ידעת קודם? או מה דווקא התחזק אצלך על מה שרצית להגיד, בעקבות תגובות מקהל המבקרים?

בדרך כלל יש התעניינות מוגברת עם פתיחת תערוכה וזה הולך ודועך באופן טבעי. במקרה של התערוכה הזו, למרות שעברו שלושה חודשים מאז שנפתחה, העניין בה לא פוסק והיא מעוררת עוד ועוד פולמוסים בעיקר ברשתות החברתיות, ואני מודה שזה משמח אותי. מתקיים דיון מעניין, נוקב, לעיתים מכעיס מאוד, אבל בסך הכל אני מרגיש שהתערוכה נגעה בקצוות עצבים חשופים ובעיניי זו הצלחה, למרות שזו לא היתה המטרה העיקרית. אני מבין עכשיו עוד יותר מקודם כמה הנושא של המזרחיות חי ונושם דווקא בקרב הדור הצעיר, שחשבתי שהוא דווקא מביט קדימה באופן כללי

אני יכול לנחש שחלק מהדיון קשור לזה שאתה, איך נאמר זאת בעדינות, לא בדיוק מזרחי?

חלק מהדיון היה סביב מוצאי, ואני מודה שהופתעתי מאוד מחלק מהתגובות. חשבתי אז – ואני חושב גם עכשיו – שצריך לשפוט את התערוכה בעין מקצועית בלבד. בעיניי זה בדיוק אותו המעשה שנעשה לזמרים ולזמרות שביקשו להיכנס בשער הנעול של האליטה האשכנזית התרבותית של שנות ה־60 וה־70, בעיקר במקום שבו עבדתי 20 שנה – קול ישראל. שם המשפחה והמוצא היה הנתון שעשה את ההבדל אם השיר שלך יתקבל לפסטיבל הזמר והפזמון הישראלי, או שאתה נידון להישלח לפסטיבל הזמר המזרחי.

אני חשבתי שהימים הנוראים ההם עברו אבל מסתבר שלא אצל כולם, והם בחרו להתבונן בתערוכה דרך הדרכון של סבי וסבתי במקום בדבר עצמו. אפשר לאהוב ואפשר גם לא, אבל לשפוט על פי מוצא זה מטריד. כמובן שקיבלתי המון תגובות, דווקא מקהל מזרחי, שלא מסכים עם הגישה הזו וזה יצר סערה קטנה ברשת

אז רגע לפני שנדבר על הדבר עצמו – על התערוכה – אני רוצה להגיד שאני מבין משהו מהטענה, גם אם אני לא מסכים איתה ב־100 אחוזים, וגם אם בסופו של דבר צריך לשפוט את התוצאה כפי שהיא. ולכן, בוא נדבר על התוצאה: ספר קצת על התערוכה, מה היא כוללת, מאיפה הגיע הרעיון

התערוכה נולדה מתוך אוסף התקליטים שלי שאני מטפח ב־20 השנים האחרונות. עם השנים גיליתי יוצרים שלא נחשפתי אליהם בילדותי: בחנות התקליטים בכפר סבא שבה גדלתי (״דיסקוליט״) לא נמכרו תקליטים וקלטות של מוזיקה מזרחית; ברדיו ששמעתי לא שודרו שירים מזרחיים, ואם שודרו היו מעטים מאד. תוך כדי איסוף וגילוי נחשפתי לעולם הזה והמשכתי לחקור בו במקביל לעבודתי כעורך מוזיקה ברשת ג׳ בקול ישראל.

שתי הפעולות האלה – מבט על ההיסטוריה לצד עיסוק יום־יומי בחומרים עכשוויים שהגיעו לרדיו – יצרו אצלי תמונה שלמה של עבר והווה. חלק מהמוטיבציה לתערוכה היתה להראות את העושר המוזיקלי/תרבותי שנחסך גם מאנשים כמוני. אני חושב שהתערוכה עושה צדק, אולי מאוחר, עם העוול הנוראי שנעשה כאן לתרבות המזרחית ולמוזיקה בפרט

ואיך זה בא לידי ביטוי בתערוכה?

אני מספר את הסיפור דרך עטיפות תקליטים (חלקם נדירים מאד), כרזות, צילומים, ראיונות מצולמים, קטעי ארכיון ביתיים, כלי נגינה מקוריים של מבצעים מרכזיים כמו הבולבול טרנג של אהובה עוזרי, הכינור והעוד של האחים אל־כוויתי, הגיטרה של יהודה קיסר, הכינור של חבר התזמורת קול ישראל בערבית פליקס מזרחי, וגם טייפ הסלילים שבו הוקלטו באולפן של מוני ארנון תקליטיו של זוהר ארגוב ותקליטים רבים נוספים בשנות ה־80.

לצד כל אלה מופיעות עבודות אמנות של יוצרים ישראלים עכשוויים כמו ״שמחה גדולה הלילה״ של נבט יצחק, עבודה חדשה של אלי פטל שמורכבת מפריימים של קליפים של זוהר ארגוב, סדרת צילומים של מיכה שמחון שתיעד את הנגנים המרכזיים בתזמורת קול ישראל בערבית בשנותיהם האחרונות, שתי עבודות וידאו של ליאור גריידי, עבודת וידאו שעוסקת בקסטות של דור גז, וגם פורטרט נפלא של אורי ליפשיץ של זוהר ארגוב וצילום של מיכה קירשנר של שלמה בר.

היה לי חשוב להפגיש את המבקר גם עם עבודות אמנות בנושא. זה מרחיב את היריעה וגם את הלב

וכידוע, זמר בודד הוא הלב… (הייתי חייב)

נכון… אני מבין שמגיעים לתערוכה אנשים שמעולם לא נכנסו למוזיאון וזה משמח אותי מאד

אז אם לחזור לתחילת השיחה שלנו: מה הביקורת העניינית שאתה מקבל (מעבר לשאלת המוצא שלך?)

רבים מבקשים לדעת למה התערוכה מסתיימת בשנת 1997 ולא ממשיכה עד היום. לדעתי תערוכה חייבת פרספקטיבה ואי אפשר לסיים תערוכה ״אתמול בבוקר״. הצליל החדש שיצרו זאב נחמה ואייל גולן, מה ששינה את המסלול של המוזיקה המזרחית, הוא אירוע דרמטי, ומאז המוזיקה הזו הולכת בדרך אחרת. מעניין יהיה לחקור את הדרך הזו בתערוכה נוספת בעוד כמה שנים

מה עוד?

האמת שחוץ מזה לא לא זכורה לי ביקורת אחרת. במשך השנתיים שבהן עבדתי על המחקר והאיסוף, הקפדתי לבדוק את עצמי שוב ושוב שלא שכחתי אף יוצר שהשאיר טביעת אצבע משמעותית בתחום, ואני חושב שהצלחתי בכך. לדוגמה, היה לי חשוב לשים דגש על עבודתו החשובה של אהרון עמרם, שלא קיבל עד עכשיו את המקום שהוא ראוי לו, גם כמתעד משמעותי מימי קום המדינה של השירה התימנית המסורתית ועד לחיבור עם עפרה חזה שיצר שיר מזרחי מודרני שפרץ את גבולות המדינה, ״גלבי״.

בגלל שהתערוכה מתחילה עם קום המדינה, היה לי חשוב לתת מקום לתופעה המרתקת של המלחינים האשכנזים המוקדמים שניסו לנסח ״צליל מזרחי״, לעיתים בצורה פטרונית, וזה מובא בקטלוג במאמר מקיף של דן אלמגור. המקום של הקטלוג, שהוא ספר מאמרים, חשוב מאוד מכיוון שהוא מחקר ראשוני בנושא ומובאים בו תשעה מאמרים חדשים בנושא

זה מתחבר לי בדיוק לשאלה הבאה: ברורה לי נקודת המוצא שלך והתחקיר הגדול, וברור לי התוצר שהוא קטלוג, אבל איך כל זה עובר לתערוכה מבלי להיות דידקטי?

התערוכה עובדת חזק על החושים. אתה מוקף מוזיקה והתרחשות לאורך כל הביקור בתערוכה, בין אם בעבודת וידאו, מסך ובו ראיון של מאיר שלו עם הזמר פלפל אל־מצרי, או קטע אודיו של ארז ביטון קורא את שירו על זוהרה אל פסיה. חשוב להבין שמדובר בכל שלוש הקומות של המוזיאון, כך שאין רגע דל.

וזה המקום להגיד מילה טובה על העיצוב של התערוכה שנעשה על ידי עמרי בן ארצי שיצר עיצוב שמתייחס לעולם הגרפי והצבעוני של החומרים שעל הקיר. השתדלתי לספר את הסיפור האישי של האמנים והיוצרים ופחות על ההיסטורי. כמובן שהכל שזור זה בזה

אז בכל זאת לפני סיום, למרות שהסברת את ההחלטה שלך לעצור ב־1997. מה בכל זאת יש לך להגיד על עשר השנים האחרונות, מעבר לברור מאליו שתקרת הזכוכית לא רק שהתנפצה, אלא נגרסה ונקברה

הצילום האחרון בתערוכה הוא מעין אפילוג שחורג משנת 1997: צילום משנת 2012 שרואים בו רואים את אייל גולן, בכיר הזמרים המזרחיים שעומד בראש תכנית ריאליטי שעוסקת רק במוזיקה מזרחית, מכריז על נסרין קדרי, ערבייה ישראלית, כזוכה (יחד עם מאור אזואל) בתחרות הגמר של העונה השנייה. זה רגע יפה בעיניי שבו המוזיקה המזרחית שבה לחבק את המוזיקה הערבית והפעם  כתמונת ניצחון

אני כבר מחכה לתערוכה הבאה עם סטטיק ובן אל, רק הבגדים וכל הארט מסביב שווים תערוכה

הם באמת משב רוח מרענן בנוף המקומי

בהחלט. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

אני רוצה להודות למוזיאון אשדוד לאמנות, לאוצר הראשי יובל ביטון ולרוני בנימיני. תודה לעדי הרוש, מעצבי הקטלוג הראל ומעיין, לכותבים בקטלוג, נעמי הדר־הופמן ומיכל זוהר. המוזיאון לקח על עצמו את המשימה הלא פשוטה של תערוכה מוזיאלית ראשונה על מוזיקה פופולארית ועשה את זה בענק.

ולהגיד שהתערוכה מוצגת עד סוף דצמבר בגלל הביקוש הרב

ושביום חמישי הרוב (7.9) בשעה 19:00 תערוך סיור בתערוכה ותקיים שיח גלריה

The post ליטוין פינת עוזרי: כשהמוזיקה המזרחית נכנסת למוזיאון appeared first on מגזין פורטפוליו.

רן שחורי – אמן, חוקר, אוצר, כותב ומחנך – כיהן כמנהל האקדמיה בצלאל בין השנים 1991-1979 והיה אחראי על ריכוז מחלקות בצלאל השונות באתר אחד – קמפוס בצלאל בהר הצופים. במהלך כהונתו פיתח שחורי תחומים חדשים ומחלקות חדשות בבצלאל. שחורי היה אינטלקטואל רב תחומי, מבקר שנון, מרצה דגול ומורה נערץ לתולדות האמנות ולתולדות הארכיטקטורה. מעבר למנהיגות האקדמית שלו, שחורי היהבמשך שנים רבות דמות בולטת בעולם האמנות בארץ, פרסם מאמרים וכתב ספרים, אצר תערוכות והשפיע על דורות של סטודנטים ואמנים.

הוא נולד וגדל בתל אביב ובילה זמן רב בתאטרון ״האוהל״ שאביו היה בין מייסדיו. התאטרון היה כור מחצבתו, אך משום שמאז ומתמיד צייר, החליט לשלב בין התאטרון ובין ציור ועיצוב תפאורות והשתלב בסדנה של אנסקי שיצר תפאורות לתאטרון ״האוהל״. ב־1958 יצא ללמוד אמנות מוזאיקה בעיר ראוונה באיטליה. כששב לתל אביב, לימד בתיכון חדש ושם גילה שיותר מכל הוא מוכשר להיות מורה.

בין השנים 1966 ל־1980 ניהל שחורי בהצלחה רבה את המדרשה לאמנות, בנה אותה מחדש בהרצליה ולאחר מכן ברמת השרון, והפך אותה לאחד המוקדים המסעירים והמשפיעים ביותר על האמנות הישראלית לדורותיה. עם מינויו למנהל בצלאל, בעקבות פנייתו של מנהל האקדמיה דאז דן הופנר, הפריד שחורי את לימודי עיצוב הסביבה מהעיצוב התעשייתי והקים את המחלקה לארכיטקטורה, שזכתה מאוחר יותר בהכרת המל״ג והייתה לבית הספר השני בישראל ללימודי ארכיטקטורה. בשנת 1991, לאחר פרישתו מבצלאל, הקים פרופ׳ שחורי את המחלקה לעיצוב פנים במכללה למנהל.

The post מת רן שחורי, לשעבר נשיא בצלאל ומנהל המדרשה לאמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

המרוץ לדראג של רו פול, סדרת הריאליטי שעונתה השישית משודרת כעת ב־Yes וב־Yes VOD (מיד אחריה תשודרנה שלוש עונות נוספות ברצף), היא ממתק קאמפי מזין ומרהיב, עתיר בקלוריות ובצבעי מאכל מלאכותיים. 14 מלכות דראג אמריקאיות מתחרות על התואר ״מלכת הדראג של אמריקה״. מצוידות בכמות אין סופית של נצנצים, ריסים מלאכותיים, פאות אקסטרווגנטיות ובדיחות גסות, הן נדרשות לגלם יכולות בידוריות שחורגות מחיקוי־נשים בסיסי: הן שרות, רוקדות, משחקות, מעצבות בגדים ואיפור, יוצרות אמנות, מראיינות, מבצעות קטעי סטנד־אפ – והכול על עקבים גבוהים להחריד.

מה שמבחין את ״המרוץ לדראג״ מתכניות מציאות אחרות, שמבקשות לזהות כישרונות (וכמובן גם כריזמה וחוש מחודד לדרמה), הוא העובדה שהמתמודדות – כמו גם רו פול, מלכת הדראג המצליחה בעולם, שמשמשת כאן כמנחה, כמנטורית וכשופטת – מופיעות בשני מצבים לאורך התכנית: כגברים וכמלכות דראג. החלוקה בין שני התפקידים היא מובהקת מבחינה חזותית: כגברים, הם מצולמים מאחורי הקלעים ובראיונות אישיים שמלווים את האתגרים בתכנית, וכמלכות דראג גדולות מהחיים הן מבצעות את המשימות שמוטלות עליהן על הבמה. גם מילולית, ההבחנה בין שני המצבים מסומנת במילים ״Tuck״ ו-״Untuck״ (ביטוי המתייחס לקיפול הפין כלפי מטה, כדי להסתיר אותו בדמות הדראג).

גם בתכניות ריאליטי אחרות, כמו לדוגמה ״האח הגדול״ או ״הישרדות״, מופיעים המשתתפים בשתי פרסונות. מצד אחד, הם בני אדם שמגיעים לתכניות עם האישיות הייחודית להם ועם המחוות הרגשיות וההתנהגותיות שמאפיינות אותם. ומצד שני, עליהם לחבוש במהלך התכנית פרסונה אחרת: עליהם ל״שחק את המשחק״, קרי לגלם כהלכה את התפקיד הטלוויזיוני שמוכתב על ידי האידיאולוגיה הקפיטליסטית־אמריקאית (להיות היפר־תחרותי, להרוויח ולהשיג על חשבון האחרים, לכרות בריתות אינסטרומנטליות, לגלות נחישות ואמונה עצמית, להתחבב על השופטים ועל הצופים, להתקדם ולהשתפר). לא פעם, מושמעים בתכניות מציאות תחרותיות משפטים כמו ״לא באתי לכאן לרכוש חברים״, ״אני צריך לשחק היטב את המשחק״, ״אין לי חרטות״; ואלו מעידים על כך, שההצלחה בתכנית אינה תלויה בזהות האותנטית של המתמודדים, אלא באופן שבו הם מסגלים את הדפוס התחרותי ונענים לכלליה.

במילים אחרות, תכניות מציאות מפגינות בפני הצופים מערך פרפורמטיבי של שינוי וטרנספורמציה: המתמודד שיזכה בתחרות אינו מי שהגיע אליה מצויד בכישרון הרב ביותר, אלא מי שהתקדם או השתנה במהלך התחרות – כלומר, שהתפקיד הקפיטליסטי הביס את האותנטיות שלו. ומי שעושה זאת בהצלחה מתוגמל, כמו בחיים, בכסף ובפרסום. ברוח זו, המתמודדים מדווחים למצלמות ללא הרף על השינוי שהם עוברים. הם אומרים ״התכנית שינתה אותי״, ״למדתי על עצמי שאני יכול להשיג הכול״, ״יצאתי מכאן מנצח״. מהותה האידיאולוגית של תכנית המציאות נחשפת על המרקע במלוא עוצמתה: אין זה משנה מי אתה, אלא רק כיצד אתה נעתר לכללים של המשחק. המבחן האמיתי כרוך ביכולת לאבד את עצמך, כדי לגלם באופן משכנע מראית־עין של השגיות, שאפתנות והצלחה.

״המרוץ לדראג״ היא סדרה יוצאת דופן בהקשר זה, ולכן אולי ממשיכה להצליח כשתכניות מציאות אחרות שוקעות. דווקא בתכנית שמבוססת על דמויות גברים שמתחפשים לנשים (או לקריקטורות מוקצנות של נשיות, כפי שנתפסת בדמיון הגברי), נשמר שיח האותנטיות לכל אורכו. המתמודדים נשפטים על האופן שבו הם יוצרים קו ישיר בין הפרסונה הגברית שלהם לבין פרסונת הדראג, ושתיהן צריכות להדהד זו את זו באופן שלא מטשטש את זהותו הייחודית של המתמודד/ת, אלא להצהיר על מופעיה המגוונים.

מלכת הדראג בן דלה קרם (החביבה עליי ביותר), היא גבר בן 31 מסיאטל, שברא את דמות הדראג שלו כדי להילחם, לפי עדותו, בדיכאונות שמהם סבל במהלך חייו. דמות הדראג שלו היא עולצת, חייכנית וחיובית (״היא כל כך מתוקה״, הוא מצהיר, ״שהיא יכולה להרוג״). היא מקסימה ושובת לב כשהיא מקפצת על הבמה בשיער נפוח ובמחוות פינ־אפ. היא גם מבצעת את משימותיה באופן מושלם. אך השופטים לא מרוצים ממנה, ככל שהתכנית מתקדמת: הם טוענים בפניה, שהם לא רואים את ״האדם שמאחורי הדראג״, כלומר הם לא מזהים את הקשר האימננטי בין הדמות הגברית לנשית.

דמויות אחרות בעונה זו, כמו אדור דלאנו או ביאנקה דל־ריו, שומרים על התואם בין שני המופעים: ביאנקה הוא גבר לטיני עם חוש הומור ארסי ושורות מחץ אכזריות מהירות, שמכסות על כך שהוא ״גדל בין זאבים״ כלשונו; ודמות הדראג שלו היא ביטוי נוסף לאישיותו. אדור הוא נער סורר ודרמטי, עם נטייה לפאנק ורוח מרדנית מוחצנת – ובדראג, האיכויות הללו באות לידי ביטוי מובהק. ואכן, שניהם מגיעים לגמר התחרות.

מבחינה זו, ״המרוץ לדראג של רו פול״ היא סדרת מציאות חתרנית לגמרי; לא רק בהקשרים הברורים־מאליהם של נזילות מינית ומתן לגיטימציה לתרבות הדראג, אלא גם בכך שהיא נטועה בתוך המסורת של תכניות המציאות הקפיטליסטיות, ובו זמנית פונה כנגד האידיאולוגיה שלה. היא מתגמלת בני אדם שמסוגלים לשמר ולהפגין את המהות שלהם באופנים שונים, ולא בני אדם שמתאימים עצמם באופן מלא לכללי התחרות הקפיטליסטית של פנטזיית החלום האמריקאי. ולמרבה האירוניה, דווקא בעולם של תחפושות, מסכות והעמדת פנים, היא מבקשת לאפשר לבני אדם להנכיח את הזהות שלהם ולשעתק אותה, ולא להחליפה באחרת.

The post מלכת הריאליטי החתרנית של אמריקה appeared first on מגזין פורטפוליו.

״כשנכנסתי לניהול התוכנית לפני חמש שנים, הייתי באופן מובהק שונה ממי שהקים את התוכנית, פרופ׳ עזרי טרזי. עזרי היה מעצב והתווה קו חשיבה שסובב סביב עיצוב. הבחירה בי ובמה שאני מייצגת היוותה תפנית וכיוונה למקום שבו עיצוב יכול להשפיע על עולמות אחרים. ואכן, אנחנו לא כל כך מלמדים עיצוב בתוכנית, אלא יותר עסוקים באיך עיצוב יכול להניע מהלכים ותהליכי שינוי בשדות שבעבר לא היו קשורים אליו לכאורה״.

כך מתחילה מיכל איתן לסכם את חמש השנים שבהן עמדה בראש התוכנית לתואר שני בעיצוב בבצלאל. בתקופת כהונתה של איתן עשתה התוכנית חישוב מסלול מחדש, קריאה מעודכנת של השוק וצרכיו, של הקריירות הפתוחות בפני מעצבים והדרכים שלהם להשתלב ביותר תחומי תעשייה ועבודה מבעבר. ״הדבר המובהק ביותר שהבאתי עמי היה השפה של עולמות הקיימות והניהול, האסטרטגיה, המינהל״, היא אומרת בראיון עם פרידתה מהתפקיד, בעקבות הוראות המועצה להשכלה גבוהה, ששינו את הקריטריונים לראשות תארים שניים בתחומי עיצוב ואמנות (ועל כך בהמשך). בשנת הלימודים הקרובה תיכנס לתפקיד ד״ר רומי מיקולינסקי.

לא קישוט, לא עטיפה

התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל (M Des) הוקמה לפני כעשור, ופעלה בשני מסלולים ״אודות עיצוב״ ו״ניהול עיצוב״. איתן, בעבר סמנכ"לית בחברת צ׳ק פוינט, מהצוות המצומצם של הקמתה; בעלת תארים בניהול ובתכנון ערים ומומחית בתחום הקיימות וחשיבה אסטרטגית, הצטרפה לסגל התוכנית כשחקנית חיזוק, והייתה אחראית למיקוד בנושאי ניהול ואסטרטגיה. עם פרישתו של טרזי התמודדה איתן על ראשות התוכנית ולאחר מינויה הובילה שינוי במונחי הלימוד.

החשיבה היום יותר מערכתית ופחות מוטת מוצר?

איתן: ״בעבר היה השיח בעיקר על שפות שונות, איך מעצבים ומהנדסים יכולים לדבר אחד עם השני. אני חושבת שאחד הדברים החשובים שהכנסנו לתוכנית הוא היכולת לדבר עם כל מיני קהלים ודיסציפלינות. אחת המטרות שלי הייתה לדבר על עיצוב בכנסים מקצועיים לא של עיצוב: חינוך, קיימות, פטנטים – כך הרחבתי את הקהלים ופתחתי את ההבנה בשטח, שעיצוב יכול להיות כלי משמעותי בהרבה מאוד שדות״.

את מתארת עבודה ״החוצה״, לעולם, ולא ״פנימה״ לתוכנית.

״היה איזה מהלך של היפתחות לעולם שהיה צריך לבוא לידי ביטוי. אם מסתכלים היום מה התוכנית עושה – בשנה הראשונה שנכנסתי לתפקיד הגדרנו חזון שמטרת התוכנית לייצר השפעה בעולם המשתנה במהירות כיום, מבלי לוותר על ארגז הכלים של המעצבים. את החזון ניסחתי בתהליך שכלל את כל הסגל – והסגל שלנו רחב (בין מורי התוכנית גם יובל סער, העורך הראשי של פורטפוליו). מגוון התחומים שאנחנו מלמדים והעובדה שזוהי לא תוכנית מונוליטית, אלא בית ספר שיש בו שלושה מסלולים, הם התנאים שמאפשרים לכל אחד לבחור ולהתמקד״.

לשני המסלולים הקיימים עד אז הצטרף מסלול עיצוב וטכנולוגיה, שפתיחתו, אומרת איתן, היתה המשימה הראשונה שקיבלה על עצמה. ״אולי זו אחת הסיבות שבחרו בי. יש לזה משמעות כפולה – הדבר הראשון היה שבצלאל צריכה להסתכל על ההתפתחויות בעולם הדיגיטלי, שלעיצוב יש תפקיד מפתח בטכנולוגיות חדשות, הוא לא יכול להיכנס בסוף התהליך, הוא לא קישוט או עטיפה, אלא עיצוב חייב להיות משולב אינהרנטית בפיתוח הטכנולוגי.

״אתן לך דוגמה – אם מדברים על חפצים שמתקשרים זה עם זה, לא יתכן שאלה יפתחו את הטכנולוגיה ואלה יעצבו את הכיסא ובסוף הם ייפגשו. זו הייתה נקודת הזדמנות שמעצבים יעלו במדרג החשיבות ויצטרפו אל שולחן ההנהלה והפיתוח״.

את המסלול פיתחה איתן יחד עם אייל פריד, העומד בראשו. פריד, פסיכולוג בהשכלתו, בעל תואר שני באינטראקשן דיזיין, למד בתוכנית איבראה במילאנו – תוכנית ניסיונית נחשונית שהקימה ומימנה חברת אוליבטי. ״הקמת המסלול של עיצוב וטכנולוגיה בבצלאל סימנה את הכיוון שבו אנו הולכים וגם אפשרה לנו להיות במקום שעונה על צורך אמיתי של השוק – גם בעולם התעסוקה וגם באקדמיה – צריכים אנשים שיידעו לדבר בשתי השפות״.

והמשמעות השנייה?

״באופן ברור התוכנית פונה לאנשים מבחוץ, שיגיעו לתואר השני מהעולם הטכנולוגי. רק כחצי מהכיתה הם מעצבים, והרי אי אפשר ללמד מהנדס להיות מעצב בשנתיים – ולהיפך״.

אבל לא לשם כך הם באים. הם באים להסתכל מלמעלה, לא?

״אנחנו מאפשרים לאנשים לעבוד בצוותים משולבים. המסלול הטכנולוגי היה חידוש בתוכן שלו, וגם העמיד הסתכלות כוללת על שלושה תחומים שעיצוב יכול להשפיע עליהם. כבר בשנה הראשונה עשיתי שינוי והאחדה של המערכת, כך שהמבנה שלה מאפשר לאנשים להצליב דיסציפלינות ולהעשיר את הלימודים שלהם בחלקים אחרים. חשוב לומר שלפני כן הלומדים בשני המסלולים לא נפגשו זה עם זה. מכיוון שאנחנו מלמדים בקבוצות אינטרדיסציפלינריות, הכיתה תמיד מאוד מגוונת. גם בקרב המעצבים בתוכנית, זה לא רק מעצבים תעשייתיים שבאו ללמוד תואר שני, מגיעים אלינו בוגרים מכל המחלקות – צורפות, תקשורת חזותית, כולם.

״תהליך הכניסה לטכנולוגיה, מעבר לחשיבות ולערך של התרומה לתעשייה וכדומה, נתן עומק והרחיב את המגוון של התוכנית עצמה. דרך זה התחדד עוד יותר ההבדל בין האנשים בשלושת המסלולים״.

וזה לטוב או לרע?

״זה מעשיר. לדוגמה, נסענו בסמסטר האחרון עם כל הסטודנטים למו״פ ערבה בחצבה, נפגשנו עם מרכז הפיתוח של משרד החקלאות והסתכלנו על איך עיצוב יכול לתרום לחקלאות במצבי קיצון. הסטודנטים בתוכנית עובדים בקבוצות מעורבות, כל אחד מביא ארגז כלים אחר ואפשר לראות שהם נותנים ערך רב, כל אחד מזווית הראייה שלו. המצגות שעשינו בחצבה אחרי ארבעה ימים בלבד היכו אותם בתדהמה״.

התרומה הזאת היא גם יישומית?

״במקרה בדוגמה הספציפית הזו כן. אחד המדענים לוקח את זה לכיוון מעשי ועובדים על מחקר משותף, על שימוש בפסולת של כפות תמרים. זה הדבר שהמשיך, אבל היו שם כל מיני רעיונות. השאלה הגדולה היא תמיד אם יהיה מישהו שיש לו מספיק דרייב לקחת את זה הלאה״.

מעיצוב מוצר לעיצוב פוסט־מוצר

במשימתה השנייה, לצאת עם הפנים החוצה, פעלה איתן ״למצוא את מוקדי ההשפעה שלנו בעולם״, כדבריה. ״אפשר לראות שהתכנים בתוכנית השתנו כדי להראות מגמות עולמיות, שינויים ברמה הכללית ואיפה אנחנו נמצאים בתהליך הזה. אני אישית חוקרת את ההשפעה של אינטליגנציה מלאכותית (AI) על עולם העיצוב, ואני חושבת שהמערכת האקדמית צריכה כל הזמן לבחון את עצמה ביחס לזה.

״הצורה שבה אנחנו מלמדים עיצוב – בצוותים מעורבים מדיסציפלינות שונות – הרבה יותר נכונה ללימוד מהשיטה הפרונטלית שמקובלת עדיין במערכת ההשכלה הגבוהה. אנחנו מעבדים את הידע, הקורסים המרכזיים הם מעבדות עיצוב וגם כשמדברים במסלול ניהול עיצוב, שבסופו התוצר הוא תוכנית עסקית, מדובר בעבודה שהם עשו – הם לא למדו על״. 

את רואה את זה כחלק משינוי תקופתי?

״אני חושבת שבמקביל לירידה גדולה בכל מערכת ההשכלה הגבוהה – הבן שלי אומר שאת הפילוסופים הגדולים הוא יכול לקרוא לבד. מה היתרון שיושבים 300 סטודנטים באודיטוריום, מול מרצה שמקריא להם? – דווקא בעיצוב הלימוד הוא המפרה ביותר. אנחנו בוחנים את העולם: דמוקרטיה, פייק ניוז, קיימות, פערים חברתיים־כלכליים – אנחנו מסתכלים על הדברים אחרת״.

את מתייחסת לאופן ההתבוננות של מעצבים ככישורים ייחודיים.

״נכון. הם יכולים לגשת לנושא בדרך אחרת והם יכולים למצוא פתרונות יצירתיים בתוך המרחב הגדול. אנחנו עוברים מעיצוב מוצר לעיצוב פוסט־מוצר, המעצב נדרש להסתכל על תהליכים, על שירותים, המוצר כאוביקט הרבה פחות משמעותי אם הוא בכלל קיים. מעצב מסתכל על כל התהליך ויודע לתת תשובות, כי נקודת ההסתכלות שלו מגיעה מהאדם, מהמשתמש, מהצורך – לא מהפיתוח הטכנולוגי, אלא מהכיוון האנושי של המשוואה. בסיס ההכשרה של המעצב מגיע מאמפתיה למשתמש וזה משהו שנמצא כיום במחסור״.

לגמרי במחסור.

״את קמה בבוקר וקוראת את העיתון ומשתאה כמה חסר. מה שאנחנו מלמדים זה לקחת על עצמך את נקודת הראות והצורך של המשתמש. אם אני מסתכלת על פרויקטי הגמר של השנה – לקראת סיום התקופה שלי – אני רואה מהלך, מעבר ברור בין הנושאים שמתעסקים בהם והאופן שבו מספרים את הסיפור״.

את מה שאת רואה הציבור (אפילו המקצועי) מתקשה לראות. דרוש הרבה מאוד הסבר.

״אנחנו משקיעים הרבה מאמץ ואנרגיה לתת כלים לתווך את הידע. אחד השינויים הדרמטיים שאנחנו מלמדים זה המעבר מיוצר לאוצר, Creator to Curator. למעצבים יש תפקיד משמעותי בתיווך המציאות בכל דבר שהם נוגעים. אם אני שואלת מה עשיתי בחמש השנים האלה, זה לזקק את הדברים המשמעותיים שקורים בעולם העיצוב ולהפנות אותם לעולם התכנים הרחב יותר, ואני אומרת את זה בסיפוק. זו היתה המשימה שלי״.

הרגשת זרות בכניסתך לבצלאל?

״ברור. וגם הכניסה שלי לתפקיד הייתה מלווה בהרבה חשדנות. ריחפה מעליי השאלה מה מישהי כמוני עושה שם. אבל זו שאלת בסיס – האם מישהו שאינו מעצב יכול להוביל את התחום הזה. לקח זמן להבין את החשיבות. אבל צריך לזכור שנכנסתי לבצלאל ולימדתי בתוכנית לתואר שני שש שנים קודם, כשהוקם המסלול לניהול עיצוב. הגעתי בהזמנתו של אלעד פרסוב, שלמד במסלול דומה באוניברסיטת פראט בניו יורק, מעין מינהל עסקים למעצבים.

״תוכניות מסוג זה הוקמו במקור על מנת להכשיר מנהלים שינהלו מעצבים – בסמסונג יש עשרה מעצבים וצריך לנהל את המחלקה הזו – כך התחיל התחום. אבל ב־20 השנים האחרונות חל שינוי דרמטי באופן הראייה של השדה, בגלל שיש השתנות נורא מהירה של העולם והכלים הסטנדרטיים של יעוץ ארגוני ומינהל לא מספיקים.

״משנות ה־90 התחילו לומר שצריך לעשות הפוך – לקחת את האופן שבו מעצבים פותרים בעיות ולהחיל את אותם כלים על עולם הניהול (ו־IDEO, שבה מעורבים מעצבים ישראליים הובילו את זה). למה – כי אנחנו מתחילים מהמשתמש. עושים ניסוי ועושים פרוטוטייפ בתהליך חזרתי, והוא מדוייק יותר. החל מאותה תקופה המתודולוגיה והכלים של חשיבה עיצובית נכנסו לשימוש, ואנחנו מלמדים את כל התואר בכלים של חשיבה עיצובית״.

ואת אומרת ״אנחנו״. הפנמת לגמרי את הכלים הללו.

״לגמרי. אני מגיעה מעולם הניהול ונכנסתי לתוכנית בתור מומחית ליזמות וניהול. לימדתי תמיד לצד מעצב – בהתחלה לצד עזרי טרזי ובהמשך רועי ביגר, שהיה סטודנט שלי והיום הוא ראש המסלול לניהול עיצוב. רועי מייצג את המודל הקלאסי – איך אנחנו רוצים שהבוגרים של התוכנית יעבדו: הוא סמנכ״ל עיצוב בחברה למכשור רפואי ועומד בראש מסלול אקדמי״.

חשוב שהמרצים מגיעים מהשדה המעשי ולא מהאקדמיה הטהורה?

״זה מאוד משמעותי. אם העיצוב חפץ חיים, במיוחד בעולם רווי מוצרים, הוא חייב להיפתח לעולמות אחרים. כפי שניהול מחיל על עצמו כלים של חשיבה עיצובית, פתחתי את דרך החשיבה של התוכנית למרחב גדול, עם כניסה של ׳לא מעצבים׳ ללמוד וללמד. השנה יש לנו מחזור חזק בצורה יצאת דופן – הצלחנו לפצח את התמהיל הנכון בין מעצבים ללא מעצבים, ואיך הוא צריך להיות הכי מפרה.

״אחד התחומים שהצלחנו לחולל בהם שינוי הוא הנושא של עיצוב שירות והכניסה של עיצוב למינהל הציבורי. זו לא פחות ממהפכה. בחמש שנים האחרונות – גם ברשויות מקומיות וגם במשרדי ממשלה ובחברות ציבוריות השתלבו בוגרים שלנו״.

מה הם עושים שם?

״הם מנהלים תהליכי שינוי בכלי חשיבה של עיצוב״.

מי פתח להם את הדלת?

״התוכנית העבירה סדנה בחשיבה עיצובית במסגרת פרויקט ׳ישראל דיגיטלית׳ בניהול הג׳וינט, לפקידות הבכירה ביותר במשרדי הממשלה. ישבו שם 50 אנשים, ובפעם הראשונה שעשינו את הסדנה הזאת ראיתי, באופן תיאטרלי אפילו, את סימני השאלה על הפנים של האנשים. ובשעה אחת בצהריים – אני יכולה לשים את האצבע – נעמד תור של אנשים שאמרו לי אני רוצה להביא את זה אלינו. מאז כבר כמה שנים זה עובר, והסטודנטים שלנו הגיעו לעבוד בסורוקה, ברכבת ישראל, בעיריית ירושלים, בעיריית תל אביב. שרה אוסלנדר, מעצבת הראשית בצוות החדשנות של בלומברג, מובילה את התחום״.

בשנים האחרונות הייתי יותר בעיריית ירושלים מאשר בבצלאל

ומה קורה במסלול ״אודות עיצוב״?

״זה הדבר השלישי שאני גאה בו. בראש המסלול עומדת מאיה בן דוד, מעצבת סופר מוכשרת שמובילה את המשימה שלקחנו על עצמנו – לייצר את השיח של העיצוב ולראות איך יוצרים את הקהילה של העיצוב. שני המסלולים האחרים (ניהול וטכנולוגיה) פתוחים במהותם לדיסציפלינות אחרות. אודות עיצוב הוא מסלול שיש בו רק אנשים עם השכלה בעיצוב.

״ראינו בצורה מובהקת, ואני מאוד מאמינה בזה – ששני המסלולים האחרים מתקיימים בבצלאל בזכות הבסיס החזק בעיצוב. זה הלב של התוכנית. והמהלכים שעשינו בשנתיים־שלוש האחרונות היו לייצר בית לאנשים שרוצים לדבר ולהעמיק בחקר התחום הזה.

״בשנה האחרונה נפתחנו והזמנו מעצבים אחרים ליצור איתנו – אם זה מרצים מחו״ל ואם זה הבוגרים שלנו – אנחנו רוצים לתת להם בית, אם הם רוצים לחקור, לכתוב, אם הם רוצים לשבת להתדיין ולעשות פינג פונג מחשבתי עם אנשים אחרים. המרחב הזה של השיח על התחום, באיזה כיוונים הוא הולך, זה משהו שהמסלול אודות עיצוב מוביל ומפרה״.

את מדברת על תהליכים תת קרקעיים ולא על העיצוב כפי שאנשים מכירים אותו. לא ״מוצרי מעצבים״ ולא ״תשבור לי קיר, תעשה לי יפה״.

״כך אני תופסת את המנדט של בצלאל בחברה הישראלית או באקדמיה – לסמן את המקומות שאנחנו צריכים להיות בהם ולהוציא את הבשורה שעיצוב משפיע. בצלאל באופן היסטורי היה גוף אקדמי שמסמן את המגמה, וזה מה שראיתי כתחום האחריות שלי – לא למשוך את התואר הראשון עוד שנתיים, אלא לפתח קשר עם העולם.

״כשרק לימדתי, למרות שהייתי חלק מסגל התוכנית, אלה שלמדו באודות עיצוב לא נפגשו איתי. הכניסה שלי התבססה על הרגע הנדיב של האנשים להכניס מישהו חיצוני, לתוך הקהילה הזו. גזרתי על עצמי שנתיים של שתיקה בתחום המקצועי של העיצוב. הדבר העיקרי שעשיתי זה להיות מנהלת מאפשרת, כיוונתי ואמרתי את דעתי, אבל בעיקר נתתי לאנשים לפרוח, לא אמרתי על כלום שהוא לא אפשרי: לא תקציב ולא מגבלות ולא פרויקטים מופרכים שאנשים רצו – עם גופים אחרים ועוד. הייתה אווירה גדולה של יצירה בשנים האלה והיה כיף״.

וגם עברתם לבית הנסן.

״נכון. אני מרגישה אחריות אישית לאופי של פעילות בצלאל בהנסן. זה ניסוי חברתי של אקדמיה בתוך קהילה יוצרת. אני חושבת שבשנים האחרונות הייתי יותר בכיכר ספרא (בעיריית ירושלים) מאשר בבצלאל. אני מאמינה באמת ובתמים בחשיבות של ההמצאות שלנו בירושלים, ואנחנו צריכים להיות מעורבים באקו־סיסטם של ירושלים אם אנחנו חפצי חיים. זו זכות הקיום של התוכנית הזו ואני חושבת שהובלתי את הפתיחות והרצון לעשות דברים משותפים עם גופים בירושלים״.

דוגמאות?

״כל שיתופי הפעולה של התוכנית – קורס עיצוב שירות עם העירייה, חברות מהסביבה העסקית של ירושלים, פעילויות עם רוח חדשה, המגזר השלישי. בית הנסן אפשר לנו ליצור משפחה וקהילה, ולתמוך בחיבור בין המסלולים והעובדה שיש לנו מרחב, כולל החצר והגינה. בתחילת הדרך התלבטנו – יש מחיר לניתוק הזה מבצלאל, אבל הערך שזה נתן לנו לתוכנית היה רב. וזה 100 סטודנטים, אוסף מדהים של אנשים שרובם מבוגרים, לא מיד אחרי תואר ראשון. אנחנו קולטים בעיקר אנשים אחרי כמה שנות נסיון והם נותנים ערך של עומק. רובם באים לעשות שינוי מקצועי. התואר הזה מיועד לאנשים שעל סמך הידע הקיים שלהם מוסיפים עוד שכבה״.

לאחר הרהור היא מוסיפה: ״זה מאוד מתאים לאופי ולהתנהלות האישית שלי: כך היה בצ׳ק פוינט, בהקמת הטלוויזיה בכבלים ובכל מקום. אני מרגישה שהקריירה שלי היא לא לינארית, אני לא מתקדמת בצורה הרגילה, היום אני לא אלך לתפקיד יותר גבוה בשרשרת העיצוב. החמש שנים האלה היו בשבילי בית ספר – ואני עוד לא יודעת מה הדבר הבא שאעשה, אבל אשתמש בעושר החשיבה הזה ובכלים של עיצוב בכל דבר שאעשה בעתיד״.

למה בעצם את לא ממשיכה בתפקיד?

״אני מסיימת את הקדנציה שלוש שנים מוקדם מהצפוי, בעקבות החלטת המל״ג שקבעה, שבראש תוכניות התואר השני באקדמיות לאמנות ועיצוב, יעמדו בעלי תואר דוקטור או פרופסורים בתחומם״.

מיהם הפרופסורים שאינם ד״ר?

״במערכת ההשכלה הגבוהה יש מסלול שנקרא המסלול המקביל, שבו מוענק תואר פרופסור לאנשים מצטיינים בתחומם, וזה תקף במיוחד בתחומי יצירה אבל לא רק. הקריטריונים לכך הם הישגים מקצועיים – נאמר מספר תערוכות, יזם מאוד מצליח, אם אתה מומחה – בעל השפעה ניכרת על תחומך. אני נאלצת לפרוש מכיוון שאני לא נופלת בקטגוריות הנכונות – אני לא ד״ר באקדמיה ואני לא מעצבת מומחית״.

מעניין. אנחנו הרי לא בדיוק בתקופת המומחה לדבר יחיד.

״ההחלטה הזאת היא גזרה קשה, כיוון שהתואר שלנו הוא מעשי ואין כיום מקום שמכשיר דוקטורים מעשיים באקדמיה בישראל. בעולם יש Practice based PHD״.

מה הדבר הבא שתעשי?

״כרגע אני נשארת חלק מהסגל של התוכנית ויש לי עוד תחומי אחריות בבצלאל, בין השאר אני מניחה תשתית למעבדות יזמיות של בצלאל. אני מלמדת שלושה קורסים – אסטרטגיה, יזמות וקורס על תרבות הצריכה – שנוגע במגמות המרכזיות שמשפיעות על חיינו, והקשר שלהן לעיצוב. אני גם מנחה הרבה פרויקטי גמר בתחומים הקרובים אליי, קיימות ויזמות״.

מה את מלמדת מעצבים מתוך האני מאמין האקולוגי שלך? להתאפק? לא לייצר?

״אני עוזרת לפתח את התודעה, המודעות והמשמעות של ייצור מוגזם של תהליכי ייצור, של הפעילות שסובבת את התפקידים שלהם. הקורס הזה מסתכל על הצמיחה של האוכלוסייה, על הגלובליזציה, על קפיטליזם, על תהליכים בסיסיים שמתרחשים בעולם, ואיזו אחריות יש למעצבים. הרי מה עושה המעצב?, הוא מייצר משהו נחשק שאני ארצה לקנות״.

את אומרת להם אל תייצרו?

״אנחנו באקדמיה, ואני שואלת את השאלות הקשות, על הצד האתי. התוכנית הזו מתעלת את אוסף היכולות שלהם״.

לעשות טוב?

״כן! לא לסגור את העיניים. האם אלך לעבוד בחברה שמייצרת סיגריות? או הימורים?״.

מובן,  אבל זו הדרך שלך, שלא מתאימה לכל אחד.

״נכון. אבל אני מסתכלת אחורה על הקריירה שלי ואומרת בסיפוק שמעולם לא עשיתי משהו שנוגד את העקרונות שלי. ויש לי עוד תוכניות גדולות״.

The post נכון לעכשיו: מיכל איתן מסכמת חמש שנים בראשות התואר השני לעיצוב תעשייתי בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

המשבר הכלכלי של 2008 היה הרסני בלא מעט מובנים, אבל הייתה לו תרומה חשובה – הוא דחף את מותגי האופנה להתמקד עוד יותר בגזרת המחיר. מקוריות איכות או עיצוב משמעותי נזנחו לטובת התעסקות בשורה התחתונה – בכמה מעט אפשר למכור את הבגד. זו אחת הסיבות לכך ש״האופנה המהירה״, שעיקרה סיפוק בלתי נגמר של עיצובים חדשים במחירים נמוכים, היא התופעה המאפיינת ביותר את העשור הראשון (והשני) של המאה ה־21; ולעובדה שזארה ו־H&M נחשבים על ידי רבים כיום למותגים הגדולים והחשובים בעולם, המונים יחדיו מעל ל־10 אלף סניפים.

האופנה הישראלית מצידה הייתה חייבת ליישר קו. בעבורה הצרות היו כפולות: מילא שהייתה צריכה להתמודד עם שאלות כלכליות, אך אל אלה הצטרפה גם השפעתן של רשתות זרות וזולות – בין היתר כניסתן של H&M ופוראבר 21 והתחזקותה של זארה – שרק העצימה את התחרות ועודדה אותה להתמקד במטרה אחת בלבד: כמה שיותר וכמה שיותר בזול. כשלוקחים את הפרמטר הזה בחשבון קל להבין מדוע ההיצע ברשתות הישראליות הנפוצות נעשה בשנים האחרונות גנרי, פשוט מאוד וחוזר על עצמו, ותופעות כמו אותה שמלה או חולצה במגוון של צבעים נעשו לרווחות.

באופנה צריך לא רק לחדש את הלוק מדי פעם, כי אם גם את צורת החשיבה. אם מסתכלים על המתרחש בזירה הגלובלית, קל להבחין שכמעט עשור לאחר המשבר הכלכלי משהו משתנה שוב. שאלת המחיר עדיין חשובה, אבל ניכר שהיא מאבדת ממרכזיותה, וערכים אחרים חוזרים למערך השיקולים. מותגי אופנה מהירה בין־לאומיים משנים גישה: זארה, לדוגמה, חשפה החורף את אחת הקולקציות המושקעות והעשירות ביותר שלה אי פעם, מגובה בשורה של הפקות אופנה ייעודיות, ששמות דגש על מלאכת העיצוב (ואכן, היא נחשקת בגלל מה שיש בה ולא בגלל כמה שהיא עולה). מנגד, קבוצת H&M דוחפת את Cos, את Other Stories& וכעת גם את Arket – מותגים שמתמקדים ברמת גימור גבוהה יחסית, תוך התייחסות לתנאי הייצור – באופן שמאשר שמהפכה דומה למהפכה הטבעונית (שמתמקדת בהעלאת המודעות לגבי מקור המזון) כבר מתדפקת על דלתות עולם האופנה.

ומה קורה בקסטרו?

קולקציית הסתיו החדשה של קסטרו, שנחשפה אמש בסמוך למשרדי החברה בבת ים, לא הייתה שונה בתכלית מהקולקציות העונתיות הקודמות של הרשת, אבל בכך היא הבהירה מדוע נדרשת גם שם בחינה רדיקלית של השיטה. לא מן הנמנע שהגיע הזמן לגלגול חיים חדש.

הצורך בשינוי עקרוני משתקף היטב בסוגיית הפרזנטורים. מאז שנת 2000 לקסטרו היה הכוח לברוא כוכבים, או לפחות להוסיף רבות למעמדם: דודי בלסר, סנדי בר וגל גדות הם מקצת השמות שחייבים לא מעט לחסות של קסטרו, ששימשה בעבורם חותמת איכות. אחרי הכל, קסטרו הייתה גדולה מהפרזנטורים שלה. לא כי הם היו עלומי שם, לעיתים הם אף היו שמות מבוססים. היא הייתה גדולה מהם כי היה לה משהו שלהם לא היה – סטייל ומעמד, שילוב שהושג כפועל יוצא של גישה אופנתית רלוונטית וצעדים מיתוגיים מדוייקים, שעניינם נחשקות וסקס אפיל.

העונה מתחוור, כי היכולת של קסטרו להכתיר אלים מוטלת כעת בסימן שאלה. הפרזנטורים החדשים – אביב אלוש ורותם סלע – הם שתי פיגורות חביבות וידועות היטב, בזכות השתתפותם בתוכניות פריים טיים ובפרסומות אחרות, לרבות לקפה שחור ולמזגנים. ספק אם קסטרו נמצאת בעמדה שבה היא יכולה להפוך אותם לידועים יותר או לעבות את ההתוויה הידוענית שלהם. במילים פשוטות, עם קסטרו ובלי קסטרו, סביר להניח שסלע ואלוש ישארו באותו הסטטוס – נאים, חיוניים, מצליחים ועממיים למדי. הם נכנסו אל החוזה עם קסטרו וייצאו ממנו עם אותו מטען אופנתי משלהם.

הסיבה לכך שהשניים לא עוברים טרנספורמציה תחת כנפיה של קסטרו קשורה בין היתר להצעת הערך של המותג, שזנח במרוצת השנים את הסלוגן המשמעותי Designed for Desire. הזוהר שלו נשחק עם השנים, תולדה של אותה אסטרטגיה המתמקדת בקטגוריות של מחיר נמוך, הצפת החנויות בסחורה ופנייה אל מכנה משותף רחב מאוד.

פרצופם החושני של סלע ואלוש, שמציץ כבר משלטי הענק שמעל לאיילון, מרמז על כך שהם אלה שמטעינים את קסטרו בערכיהם הפופולריים, ולא היא שנוסכת עליהם מסגנונה. יחסי הכוחות השתנו וידה של הרשת כמובילת טעם נותרת על התחתונה. ואם מותג שידע אחרת מגיע למצב כזה – המינוי של השניים לפרזנטורים הוא צעד רנוארי באופיו, אם חושבים על יהודה לוי ברשת המתחרה – הרי שהוא נדרש לבדק בית כדי למצוא מה אבד עם השנים.

הקולקציה שנחשפה אתמול מעידה על קיומו של סטודיו עיצוב מוכשר – ומספיק לחזות בסגנונם האישי של המעצבים בחיי היום־יום כדי להבחין בכך – אך היא נתקלה בקשיים שמקורם באסטרטגיה, במיתוג ובשיווק. למרות שפע של השראות עכשוויות רלוונטיות, החל ממראה שנות ה־70, דרך פריז ועד לאופנת רחוב, היא הייתה נתונה דווקא במסגרת ייעודית של ״קולקציית חגים לספטמבר״ (רמז לכך שהיא נפרדה מקולקצית החורף, שתמשיך להיחשף בעוד מספר שבועות).

גם אם היו שם מספר הצעות שיש להתמקד בהן, כמו חטיבת ג׳ינס מוצלחת במיוחד לנשים, ששילבה פנינים או צמד מעילים דמויי פרוות כבשים לגברים, אסוציאציית שולחן החג לא נמחתה. הגברים, בהתעלמות כמעט מוחלטת מסיפור המחויטים הנוקשים ששוטף כיום את האופנה, נצפו במעין תמהיל של חולצות לבנות מכופתרות ובגדים בצבעוניות מאובקת ובהירה, עשויים פוטר וג׳ינס, עם דגש מסוים על גזרות מכנסיים באורך שמגיע עד אמצע השוק. הנשים, לעומת זאת, נראו בחצאיות מידי, חליפות פיג׳מה בדוגמאות רוקוקו או שמלות מעטפת שהיוו מעין קריצה לאלו המיתולוגיות של דיאן פון פירסטנברג.

אז כן, אלה בגדים שילבשו בישראל בחגים; ואלה גם בגדים אופנתיים למדי בנוגע לסתיו. מצד שני, זו גם הבעיה: הקולקציה הזו בעיקר צפויה. בניגוד לקולקציות של קסטרו מהעשור הראשון של המאה ה־21, עם הפרזנטורים הגדולים מהחיים, יש בה המון בגדים לבישים המתאימים לאין ספור חתכי אוכלוסייה, אבל אין בה מספיק אפקט וואוו, ואין בה יותר ממה שהעין פוגשת במפגש ראשון. לא איכות מפתיעה, לא סיפור יוצא דופן, ואפילו לא רגע אחד שובב. גם חליפות הקטיפה הפרחוניות שלבשו מספר דוגמניות, או שמלת פסים בצבעי אדמה סבנטיזיים, שהיו אמורות לנסוך בנעשה אווירה מהודרת יותר, התקשו במשימה. מבט קרוב הסגיר עד כמה הן פשוטות.

אם קסטרו רוצה ליישר קו עם מה שקורה בעולם, הקולקציה שלה חייבת להשתדרג ולהציע הצעת ערך משמעותית, מלבד מחיר והתייחסות למגמות. משהו עקרוני צריך להשתנות אם רוצים להשיב את ההתרגשות אל המדפים – בין אם ברמת העיצוב, בין אם ברמת החומרים, ובין אם בסיפור שהקולקציה מספרת. העולם משתנה בימים אלה פעם נוספת ובוחן מחדש את הנחות היסוד שהובילו את האופנה המהירה עד כה. נדמה שכולם מבינים עכשיו שהמושג Value for Money שינה את פניו: עניינו לא בכמות ולא בתג מחיר של 69 שקלים. הגיע הזמן להחזיר את התשוקה.

The post להחזיר את התשוקה: חורף 2017/18 של קסטרו appeared first on מגזין פורטפוליו.

״אני חושבת שנולדתי אמנית. כבר כילדה קטנה הייתי עושה מכל דבר שנגעתי בו משהו אחר. אמא שלי, שהייתה בעצמה אמנית טבעית ואוהבת אמנות, יצקה בי את האהבה הזו כחלק מובן מאליו מחיי היום־יום. ידעתי מי זה ואן גוך לפני שידעתי א־ב, במבחני מתמטיקה ציירתי פרחים״. כך מתארת שולי וולף את זיכרונות הילדות החמים שקשרו את נפשה לאמנות. פרחים אמנם אינם הנושא הבולט בעבודותיה כיום, אבל היא לוקחת מאותם שירבוטי ילדות לא מעט מהצבע והחיוניות; החופש לבחור בחומרים לא שגרתיים (כמו בלונים, צעצועי הפתעות קינדר ובקבוקי בושם שהתרוקנו); המעבר החופשי בין ארט לקראפט – כל אלה מעניקים לעבודותיה אנרגיה עזה ואיכות חד פעמית.

בימים אלה וולף מציגה בתערוכה הבין־לאומית Personal Structures, תערוכת לוויין של הביאנלה לאמנות בוונציה, בהזמנת איגוד התרבות האירופי. בתערוכה, המוצגת בשני ארמונות בונציה – בפלאצו במבו, שלמרגלות גשר ריאלטו ובפלאצו מורה – משתתפים עשרות אמנים מהעולם, שלכל אחד מהם הוקצה שטח תצוגה כמעין תערוכת יחיד קטנה. וולף והאוצרת ורה פלפול בחרו לתת ביטוי בתערוכה למקור התל אביבי של העבודות. הן יצרו קונסטלציה קטנה של יצירות תלת־ממד מחומרים מפתיעים, טקטיליים, ולצידן ציורים אורבניים, שהמוטיב המוביל בהם הוא הדקל האהוב עליה. העבודות פורצות מהקיר כתכשיטים עשויים להפליא, מחרוזות של עיסת נייר, קנבס מעובד ועלי זהב, מפוסלות כמעין צמחייה דמיונית.

״אני לא אמנית של היגיון, אני אמנית של קישקעס. המעבר בין דו־ממד לתלת־ממד אצלי מאוד חופשי: כמו המעבר מציור לעבודה בחפצים, לשימוש במראות, לפיסול ידני ורדי־מייד. אחד החומרים החדשים בעבודה שלי הוא מגזרות קנבס מציורים ישנים. עבודות שאני לא אוהבת או שעבר זמנן – הופכות לחומר גלם לעבודות חדשות״. התוצר החדש בסטודיו הן קערות ענק עשויות שאריות קנבס מוקשה בדבק, ואחיותיהן, העשויות משאריות גזירי עץ. אלה מזכירות את כיסא ״פאבלה״ של האחים קמפאנה מברזיל – אייקון עיצוב ידוע.

והדמיון אינו מקרי, מסתבר. וולף נולדה בברזיל להורים יהודים שמוצאם מאירופה. ״גדלתי בסאו פאולו, ברזיל, במשפחה דתית. הייתי חברה בבני עקיבא ואת בעלי הכרתי בשידוך – הוריי והוריו היו חברים. אבי היה איש מאוד חכם. הוא שרד את השואה, אך איבד את משפחתו ואת אשתו הראשונה. הוא בא לברזיל לבקר את אחיו היחיד שנותר לו, ושם הכיר את אמי. הוריה של אמא חיו בגרמניה ואביה היה עורך דין מצליח. הוא הבין לאן נושבת הרוח וזיהה את הסכנה מבעוד מועד. קודם שלחו את הילדות, אמא שלי, אז בת 14, ושתי אחיותיה, לאנגליה, ובהמשך התאחדה המשפחה בברזיל.

״אבא הקים מפעל נייר – בברזיל ואחר כך בישראל. אני התחתנתי צעירה ועליתי ארצה עם בעלי בגיל 18, ב־1976. התקבלתי ללמוד במכון אבני אבל בעלי וחמי אמרו שזה לא מעשי וכך המשכתי לחפש את עצמי – מספר שנים למדתי חינוך לגיל הרך בסמינר הקיבוצים; אחר כך עברתי ללימודי עיצוב פנים באורט, אבל נמשכתי חזרה לאמנות ולמדתי בקורסים פרטיים ומאורגנים, בכל מסגרת אפשרית.

״אני מגיעה מעיצוב ודיזיין ארט, אולי זו גם הסיבה שאני מדלגת בין טכניקות וחומרים מאוד בקלות. כשאומרים לי ׳שינית את הטכניקה׳ אני אומרת שזה לא נכון. כתב היד שלי השתנה, הריתמוס שלי משתנה עם השנים – פעם הייתי קופצנית יותר והצבעים העזים דיברו אליי, היום יותר מתאים לי השקט ואורך רוח. פעם עבדתי כמעט רק בגדול, היום אני רואה איך עבודות מאוד קטנות מראות הכול. אני כבר לא צריכה את כל הגודל הזה״.

זה קשור גם לנסיבות החיים?

״כמובן – גם הנשיות שלי וגם מצב הרוח וכל מה שאני נתקלת בדרך. מכל מקום שאני עוברת בו אני אוספת מראות והשראה, ידע ומחשבות. נסיעה ליפן לפני כמה שנים השפיעה עליי עמוקות – בעיקר המקדשים והאזורים המסורתיים בקיוטו. אבל כשמשהו מרשים אותי זה שוקע לעומק – כשזה מגיע למימוש ומגיח החוצה זה לא הדבר עצמו אלא תמצית שלו, מיצוי של רעיון״.

משם צמחה סדרת ציורים מעניינת ויוצאת דופן, בתים שנראים כמשיחה קליגרפית על רקע צהוב עז, המוציא אותם מהקשר נופי ומעמיד אותם בודדים, ספק נטושים ספק מחוז חפץ סוריאליסטי משהו.

מאין שאבת את הריקות הזו? איך השתלט הצהוב?

״הבית נטוש או ריק, כי לא באמת חייתי בו. הצהוב מקשר אותי אסוציאטיבית למזרח. כמו שכחול לבן מקשר אותי לישראל ובסדרה מוקדמת יותר השתלטו צבעי הבדים והתבלינים מטיול רב השראה במרוקו״. בהרבה מהציורים הישראליים שלה אפשר לראות את רקע התכלת העז, בסדרות האקליפטוסים והעלים הצבעוניים, בציורי נופים בטבע, ים וחוף או בבתים ובגריד האורבני. באלה נכנס גם מוטיב הדקל שכבר הוזכר, אך בתחילת דרכו היה תמים ונישא עם כפות תמרים זקופות, בטרם הפך לסדרת פסלים עדינים שהולכת ומתקרבת למחוזות מופשטים.

״אני אוהבת את הדקלים של תל אביב אהבה רבה. פעם היה לכל בית באוהאוס דקל גבוה לפניו או בחצרו. היום רבים מהדקלים חולים או נעקרו מכל מיני סיבות, אולי מבחינה נפשית פשוט נמאס להם״, היא מדברת על חולשת הרוח של הדקל כמטאפורה. התערוכה האחרונה של וולף בבית האמנים בשנה החולפת נקראה ״תמה, תמ״א״ – על תום תקופת הדקלים וכניסתה של תמ״א 38. ״אבל בציורים שלי הם ממשיכים לחיות בשיא תפארתם״.

ומשם העברת את זה לוונציה.

״הנוף וההקשר התל אביבי מתחברים בתערוכה בוונציה עם התרבויות שבשורשים שלי. גם בפסוקים הנוצריים, כשישו עלה לירושלים לפני הצליבה המאמינים באו לקבלו עם כפות תמרים. ובעבורי, הרכב העבודות – באופן המיוחד שבו הן מוצגות – הוא אישי: הצבת העבודות במעין מבנה של יהלום, שמחליף את צורת הצלב״.

הדקלים חוזרים ומופיעים בפיסול חופשי בחומרים שונים. בכלל, חומרים מציתים אצלה את הדמיון והסטודיו הביתי שלה בתל אביב צבעוני ומלא כמו קופסת הפתעות: הפתעות מביצי קינדר על רקע מראות ומסגור פרספקס, הופכות לאנדרטה לילדות או לתרבות השפע; בלונים צפופים בפרפראזה על זרי אבלות; בקבוקי בושם שהתרוקנו, אריזות ישנות וגזירי נייר ממגזינים – מנעד רחב של חומרי גלם, שאחד המעניינים שבהם הוא עבודותיה הישנות. עבודות העלים המפורסמות שלה מלפני כעשור הופכות תחת ידה למגזרות קנבס, שאותן היא מעצבת מחדש בתמונות פסיפס או מקשה בדבק והופכת למעין קערות בתלת־ממד.

אמנים רבים שבים ומציירים על ציור ישן. אבל אני לא חושבת שראיתי מישהו שגוזר את ציוריו ומשתמש בהם מחדש כחומרי הרכבה.

״אני רואה בזה גלגול חיים נוסף, לא פגיעה בעבודה״, מסבירה וולף. ״אני באה מעולם של שפע במלאכת יד ובתרבות, כילדה זה היה נראה לי כקסם שמתחולל סביבי. זה היה חלק מהבית ואמי הייתה חלק מזה. משם כנראה שאבתי את יצר האספנות. אבל יש בזה גם משהו שואתי – לא לזרוק כלום, לאגור ליתר בטחון – זה כנראה מגיע מצד אבא. ובמפגש בין שני העולמות האלה (לפחות, כי יש עוד הרבה) אני מקבלת את ההשראה״.

את מתארת את המקורות שלך במודעות גבוהה וגם באהבה, בלי התחשבנות.

״זה בא בטבעיות כחלק ממני, לא תוספת מלאכותית. אני חיה את זה כך וסדר היום שלי מורכב אינטואיטיבית ממה שמושך אותי לעשות״.

ומתי את נתקלת בקושי, כשמתעוררת דילמה או ביקורת עצמית?

״לרגעים כן, יש קושי ויש ביקורת. אבל אז אני חושבת מה אני עושה עם זה ונפתחות האפשרויות. הרבה פעמים אני רואה בעיני רוחי מה אעשה עם זה כבר בשלב שאני נתקלת במשהו ואוספת אותו לסטודיו. זה נכנס לאיזו מגירה בתת מודע ונשלף בזמן הנכון. הצורך הזה לאסוף הכול הוא גם הסיבה שאני מנסה להפחית גירויים מוגזמים. לא לראות טלוויזיה נאמר. משתדלת להיות בעשייה הטהורה שלי״.

ואיך את בוחרת במה תתמקדי כשאת נכנסת בבוקר לסטודיו?

״לפעמים לפי מצב הרוח, לפעמים יש לי תוכנית. תקופה מסויימת אני יכולה לצייר כמה שעות ביום ואז מגיע בולמוס של עשייה בידיים ואני משקיעה את על האנרגיה בעיסת נייר או בהדבקות של רדי מייד״.

כך זיקקה וולף עם השנים כיווני יצירה מנוגדים כמעט: בציור היא נוטה לעבר מינימליזם צורני ואילו בפיסול היא הולכת לכיוון קראפט גדוש מאוד. את האיזונים היא מוצאת בעבודות הביניים, כמו אותם תכשיטי פיסול קטנים בזהב ובשרשראות לבנות שהיא מציגה בוונציה.

מרגש להציג בוונציה?

״אותי מרגש להציג בכל מקום, בוונציה או באשקלון. להציג בפני אנשים – לראות את התגובה של אנשים מול העבודות. התגובות הן הדבר החשוב בעיניי, כי אני מרגישה באיזשהו מקום שזו לא העבודה שלי אלא שאני כאן כדי להעביר את הדברים כמו שאני מקבלת אותם. ואני לא מתביישת להגיד את זה, זו אני, האמנות שלי היא מה שיש בי. היא החינוך שאני מעבירה לבנות שלי, המסר של סובלנות ושל קבלה – של כל דבר וכל אדם. אני מקבלת משהו מהעולם, מהטבע ומעבירה אותו הלאה. תמיד אמרתי לבנות שלי – לא משנה מה תהיו, העיקר שתהיו בני אדם״.

The post אני לא אמנית של היגיון, אני אמנית של קישקעס appeared first on מגזין פורטפוליו.

אין לזלזל בהצהרת כוונות, במיוחד אחת כנה ומודעת לעצמה. במובן הזה תצוגת אופנת החורף של רנואר, שנערכה אתמול בנמל תל אביב, נפתחה בכמעט מניפסט. ״מצאנו את עצמנו עורגים לזמנים אחרים״, ציין רון קאהן, המנהל האמנותי של הרשת. ״בעידן של עומס ורעשי רקע, המאבק של תעשיית האופנה – על תשומת ליבו ועל כיסו של המתלבש, על אמירה מקורית בנוף של שיבוטים אופנתיים – זקוק לריענון, לסוג של הפעלה מחדש״. בפורום הזה, מול קהל גדול של תקשורת ובשידור חי, זו הייתה כנות יוצאת דופן, שמרמזת על כך שחדוות העשייה אבדה במלחמת הקיום והצידוק היום־יומית.

הודאה בכך שנדרשת חשיבה מחודשת, במיוחד מצד מותג מסחרי בתפוצה רחבה, היא עניין חריג למדי; עולם האופנה הוא מרחב יהיר בדרך כלל שאינו נוטה לדבר על חולשות. אבל קאהן דקר נקודה חשובה, שנדונה בחודשים האחרונים רבות בתקשורת האופנה – הדרך שבה דברים מתנהלים בשנים האחרונות הגיעה ככל הנראה לכדי מיצוי. מותגי האופנה המהירה, וכמובן הלקוחות שלהם, התעייפו מהפרדיגמה שגורסת הצפת השוק בבגדים פשוטים במחיר נמוך עד כמה שניתן. המחיר כבר אינו פקטור מרגש: אחרי הכל, כמה חולצות טי שחוקות או שמלות־טוניקה מעוטות דיטיילים, אדם באמת צריך?

וכך, רנואר מבקשת למצוא משהו שיחזיר את ההתרגשות לבמה. בצעד שהוא ללא ספק יומרני, אך מסמל כיוון ברור, מעצבי הסטודיו ביקשו לקבל השראה לא רק מבירת האופנה האולטימטיבית, קרי פריז, אלא מתקופה אחרת שבה נדרש העולם לעבור ריסטארט – סוף שנות ה־40 של המאה הקודמת. זה היה רגע מכונן שבו נפטר העולם מהמראה הצבאי הרזה של מלחמת העולם השנייה, ואימץ מחדש את הספלנדיד והפזרנות הגדולה של הקוטור הצרפתי; רגע שבו הקוטורייה הנודע בעולם, כריסטיאן דיור, השיק את המראה הנשי והמצועצע שנודע לימים בשם ״הניו לוק״.

בהתאם למסגרת ההתייחסות ולקריאה למצוא מחדש את האנרגיה וההתלהבות שנשחקה במלחמה על הלקוח (הקולקציה אף כונתה בשם ״בעקבות הזמן האבוד״, על שם ספרו של מרסל פרוסט), העיצובים על המסלול קראו להתלבשות מחייבת יותר: פחות אופנה ספורטיבית עמוסה בסוויטשרטים, כפי שהתרגלנו לראות בעונות האחרונות, ויותר חצאיות מתפזרות, מתני צרעה, מחשופי דקולטה ומכנסיים מחויטים רחבים.

מצד אחד, רנואר לפחות ידעו לאן להסתכל: יש היגיון בלקבל השראה מאבות היסוד של האופנה המודרנית, במיוחד כשרוצים להשיט את הספינה אל עבר אופק חדש. מנגד, ועם כל הכבוד להצהרת הכוונות ולהיתלות באילנות גבוהים כל כך, דיור זה לא היה. הסטיילינג המדויק של מאשה רודוב (הדוגמניות אף גרבו גרביונים עם פס שחור דק מאחור) חולל הרגשה של התלבשות מלאה בכוונה, וניכרה התעקשות על חומרים טובים יותר, כפי שהדגימו בין היתר שמלת מעיל חיננית בצבע דבש או מכנסיים משובצים ארוכים לגברים, שהיו רחבים במופגן.

אבל, בסופו של דבר נדרשים עוד מהלכים על מנת להביא את הבגדים למקום שבו הם אכן מעוררי כבוד או התרגשות אמיתית, ומגשימים את היותם יותר ממוצר צריכה. אם כבר פריז, אז התפירה צריכה להיות מלוטשת בהרבה (שמלות צינור במחשוף דקולטה צנחו מחזה הדוגמניות) והקולקציה צריכה להיות ערוכה בקפדנות גדולה יותר. כרגע היא נראית כמו ניסוי כלים תקופתי, ופחות כבגדים אופנתיים עם חותמת מובהקת (כפי שהייתה לתחיית האופנה הצרפתית של שנות ה־50).

כל זה מוביל למסקנה שהמוקד בקולקציה הזו הוא לאו דווקא הבגדים, או מה שייצא ממנה לחנויות בפועל. בגדול, ועל אף כמה פריטים נאים בהחלט (חליפת פסים נהדרת בכחול ואדום לגברים לדוגמה), אין בה עדיין הצעת ערך ממשית ומוגדרת שאכן בוראת רנואר חדשה. מי שיבקר באחת מחנויות המותג לא יבחין בשינוי: החשיבות הגדולה נעוצה בכלל במקום אחר – בחשבון הנפש שמגולם בנקודת המוצא שלה. מהפכה, אם בכלל תתגשם, יכולה לצמוח רק ממקומות כאלה.

The post הווידוי הגדול של העונה: חורף 2017/18 של רנואר appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה גוֹמְלֵיDATA צמחה סביב הממד ההיסטורי של בית הנסן וסביב הסיפור ״עד עולם״ של ש״י עגנון. בית הנסן, הידוע בכינוי ״בית המצורעים״, הוקם בשנת 1887 כבית חולים לטיפול במחלת הנסן, המחלה שכונתה צרעת. האמונה הרווחת שהצרעת מדבקת גרמה לכך שהבית ותושביו היו מבודדים, כך שמכורח הנסיבות בית החולים התקיים ברובו כמשק אוטרקי. שם התערוכה, גוֹמְלֵיDATA, הוא צירוף של שתי מילים: גוֹמְלֵי – מי שגומל את עצמו או אחרים מדבר מה, Data – חוק או מידע. סיפורו של בית הנסן מהווה דוגמה להגבלת גישה לידע ובעלות עליו, לשימוש בחומרי גלם אלטרנטיביים, לקיום ולחדשנות מתוך מצב של הסגר לכאורה.

בתערוכה מוצגות עבודות אמנות עכשוויות של אמנים ותיקים לצד אמנים צעירים, העוסקות במושג המשק האוטרקי ובפעולות העוסקות באוטונומיות של המרחב. הן מתבוננות במקום כיחידה אוטונומית אידיאלית ו/או קטסטרופלית, מושבה שתושביה מקיימים חיים רוחניים, אך למעשה מייצגים את מי שהוקעו מהחברה. היצירות מפזורות בחלליו השונים של בית הנסן, ביניהם חללים שלא נחשפו לקהל הרחב עד תערוכה זו. פעולת האצירה הקולקטיבית של 12 אוצרים מייצגת שיתוף פעולה ארוך טווח של קבוצת למידה זו המאגדת נקודות מבט אוצרותיות מגוונות, ומשמרת קולות אינדיווידואלים שנולדו מתוך קשר אישי של כל אחד מן האוצרים עם האמנים.

אמנים משתתפים: אביטל גבע, אבינועם שטרנהיים, אורלי הומל, אתי שוורץ, בן הגרי, דנה לוי, הילה בן ארי, הילה עמרם, ורד אהרונוביץ׳, טל רוזן אליעזר, מיטל כץ־מינרבו, קבוצת סלה־מנקה ואיתמר מנדס־פלור, סיפור ישראלי, עודד הירש, ענבל הופמן, עתר גבע, שחר יהלום, שרון בלבן, שרון גלזברג, תומר ספיר, תמיר צדוק, תמר לצמן.

אוצרים: אורנה נוי לניר, אילנית קונופני, בר גורן, ג׳ודית לנגלרט, דניאל גורודנציק, טלי קיים, יעקב ישראל, יצחק מזרחי, מעיין לוי, לילך עובדיה, רננה בנית, תמרה גרמובה.

נעילה 12.10

The post גוֹמְלֵיDATA בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

קיים פער ברור בין חפץ לדימוי, אומרים שירה קרת ואיתי לניאדו, אוצרי התערוכה ״דימוי״, שנפתחה בשבוע שעבר בבית בנימיני בתל אביב. בפשט, לחפץ נפח והדימוי שטוח, החפץ יחידני והדימוי בר שכפול, החפץ מקור והדימוי ייצוג. עם התקדמות הטכנולוגיה התרחב עולמנו החזותי באמצעות מסכי המחשב, הטלפון והרשתות החברתיות. דרך פורמטים מלבניים ושטוחים נגלל לנו שפע אין־סופי של דימויים שאת רוב החפצים שהם מייצגים לא נפגוש במציאות.



תפקידו ההיסטורי של הדימוי לשרת את האובייקט, לשמש זיכרון ונקודת יחוס ויזואלית לעצם הקיים בעולם האמיתי. הנצחת החפץ בדימוי מאפשרת שימוש במדיומים דיגיטליים לצורכי שיווק, מכירה, הצגה וכו׳. פלטפורמות רכישה דיגיטליות שבהן נעשית העסקה מול דימוי של המוצר מהוות איום משמעותי על קיומן של חנויות פיזיות, שבהן ממתינים חפצים פיזיים לרוכש פוטנציאלי.

הדימוי הדיגיטלי לא כבול עוד לפילם הנחשף לאור, הוא לא נטבל בחומר כימי ומתקבע על נייר כרומו. דימוי דיגיטלי הוא מערך של פיקסלים שבגמישות רבה יכולים לזוז ולהשתנות. ועם זאת אותו דימוי נהנה מתחושת מהימנות משום תפקידו ההיסטורי. 

בתערוכה זו אנו מעוניינים לבחון את הדואליות של חפצים בין מציאות לדימוי, מה הפערים ומה היא מערכת היחסים בין הייצוג למקור?

משתתפים: סטודיו Reddish – נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן, אדוה קרמר, אוהד זלוטניק, גל בולקא ועידן נויברג, טל ארז, מאיה בן־דוד, נגה שמשון ורונה זינגר, עדי זפרן ויסלר, עדי ניסני, עדן אוחנה, רון יוסף ובועז מנדל.

The post ״דימוי״ בבית בנימיני appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי דנה, בוקר טוב

בוקר אור

מה שלומך?

הכל נהדר, אני פה עם אפי, בן הזוג

יפה! ספרו קצת על עצמכם לטובת מי שלא מכיר: מה למדתם, איפה, מתי ומה עשיתם מאז ועד היום, ככה בכללי

אני למדתי אמנות במדרשה לאמנות, בית ברל, ולאחר הלימודים עסקתי בעיקר בעיצוב גרפי עד היום. אפי הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון וכיום הוא עובד בתחום הפלסטיקה. לאחר שביתנו נולדה החלטנו שזה הזמן שלנו להתחיל ולנסות להגשים את החלום: עסק יצרני שהוא כולו שלנו. חיפשנו חומרים מעניינים להתעסק איתם והתחלנו עם סוגי עץ שונים.

במהלך החיפושים והמחקר נתקלנו בשעם והתאהבנו. התחלנו ללמוד את החומר, להכיר את המקורות ואת תהליך ההפקה. גילינו חומר ירוק ויפהפה עם סיפור הפקה מרתק ולא כל כך מוכר. יש לשעם תכונות מעניינות שעוזרות לנו ליצור מגוון מוצרים עם המון יתרונות: הוא חומר ירוק מאוד, קל במשקל, עמיד מאוד, קל לניקוי וגמיש. אפשר ליצור ממנו בדים, לוחות, מוצקים, תערובות עם חומרים חדשים. התחלנו ליצור מוצרים מכל מיני תחומים והיום אנחנו מתמקדים בעיקר במוצרי אופנה ופריטי דקור לבית

כמו מה לדוגמה?

בתחום האופנה אנו מייצרים בעיקר תיקים וארנקים. בתחום הבית סלסלות אחסון, תחתיות, ראנרים וכל מיני אקססוריז לבית. לאחרונה השקנו שתי מנורות שעם מתוך קולקצייה בעבודה. השילוב בין הטבעיות של השעם, שנותנת תחושה של חמימות וקלילות, למראה המודרני והטרנדי, משך אותנו והביא אותנו ליצור לתחום התאורה

אז בואי נדבר רגע על המראה המודרני והטרנדי, כי אני מניח שיש לא מעט אנשים שהשעם נתפס אצלם כמילה נרדפת ללוחות האלה שאפשר לנעוץ בהם דברים, ואני תוהה עד כמה הם עושים את המעבר משם לעיצובים שלכם? במילים אחרות: האם זה באמת טרנדי?

זה בדיוק העניין. בארץ מכירים את השעם בשימושים הישנים שלו, פקקי שעם, לוחות שעם וכדומה, אבל יש לשעם כל כך הרבה יותר מה להציע. כיום השעם מגיע בווריאציות שונות ומגוונות שמאפשרות שימושים מיוחדים ומפתיעים. בד השעם, העשוי משבבי שעם קטנים המודבקים על גבי בדים ומשוייפים, הוא רך ונעים למגע עם מראה טבעי וייחודי, שקיבל בעולם את הכינוי ״העור הטבעי״, בשל היותו דומה מהרבה בחינות לעור חיה; אך הוא טבעוני וירוק.

חומר נוסף שאיתו אנו עובדים הוא השעם המגומם – תערובת של שבבי שעם עם גומי ממוחזר (בעיקר מתעשיית הרכב – צמיגים). הגומי נותן לשעם יותר גמישות וחוזק ויותר עמידות לחום, ומאפשר יצירת מוצרים עמידים וחזקים הרבה יותר מלוחות השעם הישנים. השילוב בין שעם לגומי, מייצר גם מראה מנומר ויפהפה.

אם מסתכלים על מגוון המוצרים שלנו, אפשר לראות איך השעם היום הוא כבר לא מראה הלוח הישן, אלא מביא משהו חדש ומפתיע. אנחנו תמיד נהנים לראות איך אנשים מגיבים למוצרים שלנו ונדהמים לגלות שהכל עשוי משעם. הרצון המיידי של לקוחות לגעת במוצרים, לחוש ולגלות שהכל עשוי משעם, מאשר לנו שהחומר מעניין, מפתיע ומושך, ובעינינו זו התחלה של אחד הטרנדים החזקים בעולם העיצוב בארץ

ואיך אתם מסבירים את זה? כי זה מפתיע? כי זה ירוק/טבעוני? כי זה נראה טוב? כל התשובות נכונות?

קודם כל זה השימוש בשעם בצורה חדשה ולא מוכרת (לעומת השימושים הישנים של פקק ולוח). אחרי הרושם הראשוני המפתיע מגיעה ההתעניינות בתכונות של החומר: הוא לא רק נראה טוב אלא גם רך ונעים, עמיד וחזק, קל לניקוי וכדומה.

אין ספק שהמודעות הירוקה והטבעונית, שהיא בעצמה טרנד מאוד חזק היום בארץ, נותנת לשעם מקום של כבוד. לכן חשוב לנו להעלות את המודעות לשעם כחומר כה ירוק, דבר שהרבה אנשים עוד לא מודעים אליו. השעם, לעומת העץ שנכרת, הוא הקליפה החיצונית של עץ אלון השעם. הקילוף שלו, שנעשה בצורה ידנית, לא רק שאינו פוגע בעץ, אלא תורם לצמיחתו והתחדשותו

ואיך כל זה קשור לשם של העסק, ספפלה?‎

האמת שלא קשור:)

כפי שאמרנו בהתחלה, העסק נולד כמה חודשים לאחר שביתנו נולדה. בכמה חודשים האלו היא הרבתה לעשות את הפרצוף הכי מקסים שיש, שסבא שלה כינה אותו spapla – כינוי בסלנג איטלקי ל״פרצוף עצוב״ (long face). כשהתחלנו לחשוב על שם לעסק שלנו, המילה הזו ישר עלתה והיה ברור לנו שזה השם.

נחמד! ומה הלאה? מה התכניות לעתיד?‎

כרגע אנחנו מייצרים את מרבית המוצרים בסטודיו הביתי שלנו ומוכרים בעיקר דרך האינטרנט. השאיפה הגדולה היא להקים סטודיו ואולם תצוגה שיהיה יותר נגיש לקהל, שיוכל להגיע ולגעת. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם כמה חנויות, בעיקר בארץ ובארצות הברית, ועובדים על השתתפות בתערוכות, כשהמטרה העיקרית שלנו היא להפיץ את בשורת השעם ולהגביר את המודעות למותג שלנו

להפיץ את בשורת השעם… אהבתי‎. עוד משהו חשוב להגיד לפני שמסיימים?‎

למען הפצת הבשורה (…) נשמח לציין שאפשר לרכוש את כל המוצרים באתר שלנו ומומלץ עוד יותר להגיע אלינו לסטודיו הביתי, להתרשמות, מישוש וכוס קפה :)‎

The post אנחנו תמיד נהנים לראות איך אנשים נדהמים לגלות שהכל עשוי משעם appeared first on מגזין פורטפוליו.

העכביש הענק שלא תראו ברחבת הכניסה של מוזיאון תל אביב היה אמור לפתור את כל הבעיות. אילו היה עומד עכביש בפתח המוזיאון, איש לא היה יכול לחלוף על פניו ולהישאר אדיש: העכבישים של לואיז בורז׳ואה – אלמנות שחורות המשדרות סכנה ובה בעת מגוננות על מי שחוסה בצילן – הפכו לאייקון המזוהה של האמנית החשובה. מאז עבודת הענק ״אמא״, שחנכה את אולם הטורבינה בטייט מודרן בלונדון, בשנת 2000, בכל מקום בעולם שבו הוצגו עבודותיה של בורז׳ואה – שמתה ב־2010 בהיותה בת 99 – הפך העכביש למבשר, בפתח המוזיאון או באתר מרכזי ברחבי העיר. אולם רחבת מוזיאון תל אביב, שהיא גם תקרתו של חניון גדול, לא יכולה לעמוד בעומס משקלו של פסל בקנה מידה כזה, וכך נדרש מוזיאון תל אביב לנהל קמפיין ״מסורתי״ יותר למשיכת הקהל לתערוכת היחיד המקיפה והמרתקת של בורז׳ואה, ״שניים״, שתיפתח הערב (7.9).

״לואיז בורז׳ואה היא אחת האמניות המשמעותיות ביותר מהמאה ה־20, אבל גילינו שבישראל היא לא מאוד מוכרת״, אומרת סוזן לנדאו, מנכ״לית המוזיאון שאצרה את התערוכה במשותף עם ג׳רי גורובוי, מי שהיה יד ימינה של בורז׳ואה בעשורים האחרונים לחייה, שבהם זכתה לעיקר פרסומה. ״זו לא תערוכה נודדת. זוהי תערוכה מיוחדת למוזיאון תל אביב, ויש בה מבחר עבודות מתקופות שונות, מחומרים והקשרים מרובים. אנחנו גאים ונרגשים ואין מילים לתאר את רמת החשיבות של התערוכה הזו. רק לפני שישה חודשים עוד לא היה ברור שנצליח להגשים אותה״, ממשיכה לנדאו, ״אבל המשימה החשובה שלפנינו היא להציג את האמנית החשובה הזו ולהביא את עבודתה לתודעת הקהל בארץ״.

ואמנם, גם מי שביקר בתערוכות קודמות של בורז׳ואה, ימצא בתערוכה בתל אביב הקשרים חדשים לצד עבודות נדירות (במקביל נפתחה השבוע בגלריה גורדון ברחוב הפלך תערוכת הדפסים של בורז׳ואה). הקהל שיפגוש בעבודות של בורז׳ואה בפעם הראשונה, יצטרך לעכל את העבודות הלגמרי לא פשוטות שלה: כלובי הרשת ותאי ההסתגרות, על שלל האובייקטים המקובצים בהם (שהכניסה אליהם אינה אפשרית אלא רק הצצה מבחוץ); פסלי הבד התפורים בתפר גס, ונראים לעתים כבובות וודו מפלצתיות; פסלי ברונזה הנראים כאיברים קטועים –  בעיקר אברי מין – התלויים בחלל; פסלי עץ, ברונזה ואבן מתקופות שונות ורישומים על ממחטות עדינות שראשי התיבות של שמה LB רקומים על גביהן ביד ענוגה.

את כל אלה אופף כבר מהכניסה לתערוכה רעש זמזום טורד מנוחה, היוצא מהעבודה שנתנה לתערוכה את שמה (ועל כך בהמשך). אפשר שלא להתייחס אליו, אך נוכחותו נעלמת לרגע של נשימה ומיד מזכירה את עצמה מחדש. בורז׳ואה, לו הייתה עימנו היום, הייתה אולי מתרגמת בעבורנו את הרעש הזה, ומשווה אותו לאי שקט פנימי שהיא חשה, תחושת איום וסכנה אורבת – פחד נטישה, פחד מפני המוות, פחד מפני הכישלון ואולי גם מפני ההצלחה, שאותה דחתה ודחקה.

בין אם לילד, בין אשה לגבר ובין החיים והמוות

לואיז בורז׳ואה נולדה בפריז ב־1911 למשפחה שעסקה ברפאות (רסטורציה) של שטיחים עתיקים מימי הביניים והרנסנס. כבר כילדה גילתה כישרון אמנותי, רישומיה סייעו בשחזור חלקי שטיח שחוקים והיא לקחה חלק במלאכה העדינה ורקמה קונטורים, ואולי בגלל שהייתה קטנה – הצטיינה בציור כפות רגליים, מספרת לנדאו. הקרבה הזו לטקסטיל ואריגה שימשה לה השראה מאוחר יותר, כשפנתה לעסוק באמנות, אם כי בתחילת הדרך היא למדה דווקא מתמטיקה ופילוסופיה בסורבון.

״עבודתה של בורז׳ואה ניזונה מהטראומות בחייה״, אומר גורובוי. ״הטראומה הראשונה הייתה מות אמה ב־1932, שבעקבותיו סבלה מדיכאון עמוק״. באותה עת זנחה את המתמטיקה לטובת לימודי אמנות: היא לקחה שיעורים בבוזאר ולמדה במשך שבע שנים אצל אמנים שונים במונמרטר ובמונפרנאס, ובמקביל עבדה כמדריכה במוזיאון הלובר.

אובדן האם הוא אחד הצירים המרכזיים של עבודותיה לאורך כל השנים. עוד קודם לכן הייתה מודעת ככל הנראה לקשר התלותי שלה באמה, לאהבה ולכאב הכרוכים בהזדקקות אין קץ. הקשר המורכב, הסבוך, בין אם לילד, כמו גם אלה שבין אשה לגבר ובין החיים והמוות, מזינים את השניות בעבודותיה. העיסוק שלה בזוגיות, בכפילות ובדואליות מושרשים בעבודתה – זהו גם המקור לשם התערוכה ״שניים״, ורבים מהפסלים בתערוכה הם זוגיים.

מכיוון שעיקר פרסומה הגיע בגיל מאוחר – לאחר רטרוספקטיבה ב־MoMA ב־1982, בהיותה בת 71 – נשכחה כמעט העובדה שבצעירותה ב־1938 פתחה גלריה בפריז והציגה עבודות של דלקרואה, מאטיס ובונאר. שם פגשה את מי שהיה לבעלה, היסטוריון האמנות האמריקאי רוברט גולדווטר, זמן קצר לאחר שסיים את כתיבת הדוקטורט שלו. הטראומה השנייה של בורז׳ואה הייתה הניתוק ממשפחתה ומשפת האם שלה, לאחר שנישאה ועברה לניו יורק. זו גם הסיבה העיקרית שהיא מוכרת עד היום כאמנית אמריקאית־צרפתייה.

היא החלה להציג בשנות ה־40 בניו יורק, הכירה את כל האמנים החשובים שפעלו במקביל אליה, כמארק רותקו, דה קוניג ואחרים; כפי שהכירה בצרפת את דושאן ופרנאן לז׳ה, שאצלו למדה, והוא שהבחין בנטייה שלה לתלת־ממד. אולם, היא לא השתייכה לקליקה מקצועית כלשהי והרגישה לאורך שנים רבות כאואטסיידרית.

פגומה, אשמה, פגועה, מאכזבת או מאוכזבת

בכניסה לתערוכה מוצג פסל בד שחור של זוג שוכב חבוק, גוף על גוף, בתנוחת משגל ״מיסיונרית״. רגלה של הדמות התחתונה (האישה?) הוחלפה ברגל תותבת הבולטת לעין כפגם שלא ניתן להסתירו. אין להם ראשים ותווי פנים, זהו זוג גנרי, חבוק יחד בחיבוק אין־סופי שאין לו סוף והתחלה, ובכל זאת, הסימון הזה מבליט חריגות שאין לה מרפא; חסר שאפשר לכסותו אך דבר לא יצמח במקומו. באמנותה ובכתביה בורז׳ואה מתארת את עצמה כפגומה, אשמה, פגועה, מאכזבת או מאוכזבת. היא מנהלת דיון ארוך בקולה שלה, עם העבר, עם האנשים שהקיפו אותה, עם החיים עצמם; עם הנשיות והגבריות שנאבקים בקרבה עד שהיא מרגישה שהייתה צריכה להתנצל על היותה אישה ולפייס את העולם.

״היא תפסה את עצמה כאם לא טובה״, מספרת לנדאו. ״לאחר שניסתה להרות ולא הצליחה החליטו היא ובעלה לאמץ ילד מצרפת. אולם עד שהבשיל התהליך היא הרתה במפתיע, ובנה הביולוגי נולד כחודש לאחר ששבה הביתה עם הבן המאומץ. גם הילד השלישי הצטרף תוך זמן קצר והיא מצאה עצמה מנסה למלא את כל תפקידיה החדשים – כרעיה ואם ואמנית ואשת חברה, בעולם האמנות השוקק של ניו יורק״. ביחסה להריון וללידה אפשר לראות קווי דמיון גם ליצירתה של פרידה קאלו: חבל הטבור של בורז׳ואה, כמו חבלי הדם בעצי המשפחה של קאלו, אינם מנותקים לעולם. הלידה היא פצע מתמיד והילד לא משתחרר מאמו. ואילו היא, כילדה וכאם, נכבלה מכל צד.

הטראומה הבאה הייתה מותו של אביה במפתיע, ולאחריו פנתה בורז׳ואה להתעמק בפסיכואנליזה, שארכה שנים והניבה לא מעט תובנות כתובות. ״היא אמנית כותבת״, מציינת לנדאו, ״ובכתבים שלה יוצאים לאור פחדים ותובנות קשות״. היא כותבת בגילוי לב, על חרדותיה, על האלימות הגואה בתוכה, על סקס, על בדידות: ״בחזיון הראווה של ההזדווגות ההורית אני פוחדת ואני לא מוגנת. אמי עזבה אותי חסרת כלי נשק – אינני יכולה להגן על עצמי – איש אינו עוזר לי, אני אאוטסיידרית, אין לי שום עמדה או מקום בחברה״, היא כותבת ב־1958.

נדרשו לה כמעט 25 שנים ומותו של בעלה כדי להשתחרר מהמקום הבלתי מקובל, לפרוץ בגדול לספירה הציבורית, ואף להפוך לאשת חברה שהסלון שלה מארח אמנים ואספנים, אוצרים וחברים. גורובוי הצעיר ממנה בשנים רבות פגש אותה כשאצר תערוכה בהשתתפותה – היא באה להתלונן על הצבת העבודות בתערוכה (ככל הנראה היא לא מיעטה להתלונן), ומהדיאלוג ביניהם צמחה עבודה משותפת של 30 שנה, עד יום מותה. כיום הוא אחד ממשיכי המורשת שלה.

את העבודה המרכזית בתערוכה, ״שניים״, אפשר לשמוע כאמור כבר מהכניסה. מקור הזמזום הטורדני האופף את החלל מתגלה כמעין קטר ברזל המגיח מקרבו של כור מצרף, נוסע באיטיות על גבי מסילה וחוזר ומתכנס בחיקו – בפעולה חזרתית של חדירה ושליפה – אור אזהרה אדום בוקע מתוכו (״העבודה מתייחסת ללידה, לסקס, להפרשה – להכניס פנימה ולצאת החוצה״). בחדר הבא תלוי באוויר עוד ״זוג״, הפעם באלומיניום מבהיק – פסל פתלתל שבו סבוכים הגופים זה בזה, אמורים לתמוך זה בזה לנצח, שרויים במצב מתמיד של אמביוולנטיות ( ״הספירלה היא ניסיון לשלוט בכאוס״).

בקצה התערוכה אורבים העכבישים – שוב בזוג. הם מפוארים, הם מחרידים, הם מזכירים את אמם הגדולה – שהוצגה אי אז בטייט מודרן – ואת אחד הפחדים הראשוניים של בני האדם. ״מאחר שפחדי העבר נקשרו בתפקודי הגוף, הם גם שבים ומופיעים דרך הגוף״, כותבת בורז׳ואה. ״מבחינתי, פיסול הוא הגוף. הגוף שלי הוא הפיסול שלי. בחיים האמיתיים אני מזדהה עם הקורבן, באמנות שלי אני הרוצחת״.

The post ״בחיים האמיתיים אני מזדהה עם הקורבן, באמנות שלי אני הרוצחת״: לואיז בורז׳ואה במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

״אולי יש אנשים המסוגלים להביט על אנשים אחרים מתוך עינים רבות, ולכן אין עינם צרה״
יצחק אורפז

– – –

מהו סוד קסמו של אדם המייחס לעצמו תכונות שלכאורה סותרות את מסלול חייו המופלא? האם יכול אנרכיסט לנהל? האם מסוגל מי שאינו חש נוח בסביבה מעוצבת להוליך מהלכי חינוך גבוה ומתקדם בתחומים אלה? האם אתאיסט יכול להיות בו בזמן אמפתי ומאמין?

כן, כן וכן.

רן שחורי נולד ב־1936 בתל אביב, שלימים תבטא בעבורו מימוש ציפיות לדרך חיים ראויה – בית באזור שנהג להתייחס אליו כפרובינציה קטנה ונטולת ערכים. לימודיו באיטליה חשפו בפניו מציאות רווית תרבות נשגבת. לימים התכנס למידותיה הצנועות של הסביבה הישראלית ותל אביב תאמה את תפישת עולמו. תל אביב של הכיעור, של הכאוס, של האנושיות, של בתי הקפה, של הרטיבות ושל הסגנון הבין־לאומי, של הטיח המתקלף ושל חיי התרבות. תל אביב של תאטרון האוהל, שאביו נמנה על מייסדיו.

על פי עדותו, ראה בתיאטרון עמוד תווך וזרז לתפישת עולם ואמצעי מסייע לתפקוד. אלה נמצאים ביסודן של עשרות שנות פעילותו האמנותית, החינוכית, התרבותית והאקדמית הענפות. אופיינית, הוא ייחס הישגיו כמרצה מחונן ליכולתו התיאטרלית (להרצאות שלו הקדימו המאזינים להגיע על מנת להבטיח מקום). הצנעה זו לא תעלים את שליטתו המופלאה בתולדות האמנות ואת היכולת התקשורתית והתנהלותו הנינוחה והאישית, תמיד ברוח רעננה, בהומור קורץ ובקורטוב של סרקזם, ממקום תצפית אקטואלית.

לשחורי הייתה היכולת להלהיב ולסקרן, להיות אישי בתפקיד ציבורי, להתבטא ברהיטות לשונית גדושת בטחון, להתנסח אנליטית ובליברליות מפליגה – בצד צנעה, יושר, גילוי לב ושקיפות ניהולית. אלה העניקו למי שראה עצמו כ״לא מנהל, לא יודע לדרוש וכנטול מרפקים״ יכולות הובלה והנהגה יוצאות דופן. הצלחתו כמורה וכמנהל המדרשה ברמת השרון (1966-1980) שמשו קרש קפיצה לתפקידו הבא כנשיא בצלאל (1979-1991), שם הדגיש את הצורך בריכוז מחלקות האקדמיה המפוזרות על פני ירושלים בקמפוס אחד כהכרח אקדמי וכצורך לקיום והתרחבות נדל״נית בעתיד.

בשיחות עימו דיבר על האקדמיה כמרכז לדיאלוג תרבותי אידיאליסטי המייצג עמדה ואמירה חברתיות. שחורי פעל רבות למתן הכרה למחלקה לארכיטקטורה בבצלאל: לשיטתו, יעודה של מחלקה זו בהתבססות על יסודות מתולדות האמנות בדגש הומניסטי, להבדיל מהגישה ההנדסית שממנה שאף להיבדל. במהלך המורכב והארוך להשגת היעד, נדרש לחקור מציאות פעילות האדריכל, ואז שורטטו קווי המתאר להמשך דרכו באקדמיה: הקמת מחלקה לעיצוב פנים בנפרד מאדריכלות במכללה למנהל (אושרה על ידי המל״ג ב־1995).

המשולש האקדמי מדרשה־בצלאל־המכללה למנהל היה ל״מגרש משחקים״ של אמן ויוצר שהוא גם אשף הוראה, מבקר, אוהב בריות ועמית מופתי המהווה מקור השראה לדורות הממשיכים.

שלום, חבר.

– – –

פרופ׳ ירום ורדימון, חתן פרס ישראל בעיצוב, דיקן הפקולטה לעיצוב בשנקר.

The post נכס תרבות מקומית: ירום ורדימון על רן שחורי (1936-2017) appeared first on מגזין פורטפוליו.

אין הרבה הזדמנויות לחזות בישראל באופנת יוקרה, על אחת כמה וכמה במסגרת של תצוגת אופנה. למעשה, התצוגה העונתית של רשת הבוטיקים פקטורי 54 היא כמעט ההזדמנות היחידה. גם זו של חורף 2017/18, שהתקיימה ביום שלישי האחרון, סיפקה את הסחורה: לא רק שהתצוגה הייתה מלאה עד להתפקע במוזמנים, דוגמניות ועיצובים של בתי אופנה ידועים, שחוצים בקלות את משוכת המחיר בארבע ספרות (ויותר), אלא שהיא גם כללה רגע הוליוודי אמיתי. גל גדות, הכוכבת הישראלית המפורסמת ביותר בעולם כיום, הייתה גם היא מבין היושבים בשורה הראשונה. בקיצור, תמונת מצב אסקפיסטית שבה המתרחש בישראל עולה בקנה אחד עם המתרחש בשאר העולם.

חטיבת הקניינות של פקטורי 54, שמייבאת עיצובים של יותר מ־50 בתי אופנה, ממשיכה במרדף אחר המותגים הלוהטים של הרגע. לזכותה יאמר שהיא מצליח לשים את ידה על השמות הגדולים באמת. העונה הצטרפו מספר שחקני חיזוק משמעותיים לקולקציה, ביניהם קולקציית הביכורים של רף סימונס לקלווין קליין, המותג האמריקאי Off White, המותג הספרדי Loewe וקו הגברים של מותג מוצרי העור האמריקאי Coach. זה גם המקום לחשוף לראשונה כי שמועות גורסות כי בעונה הבאה עתיד להצטרף לפורטפוליו המותגים של פקטורי 54 גם קו הגברים של אחד המעצבים העצמאיים המוערכים ביותר בעולם – דריס ואן נוטן הבלגי.

אחרי שבעונות האחרונות דבקו בפקטורי 54 במודל שעיקרו אישה טרנדית מאוד וגבר קלאסי ושמרני יותר, ניכר שהעונה הוחלט לשנות את הגישה. התוספות החדשות בקולקציה – ובעיקר Off White וההתחזקות של פרטי המעצב ניל בארט – מאפשרים לרשת להציע מראה גברי שמתכתב היטב עם אופנת רחוב ספורטיבית, שכולל הרבה מאוד שחור, חולצות אוברסייז ותיקי גב.

הנשים, לעומת זאת, קידמו אסוציאציה של אופנה גבוהה יותר, עם אופק מעודן של טון ״אייטיזי״. המראה שרקח הסטייליסט סיימון אלמלם בעבור התצוגה התמקד במפגש שבין חייטות קלאסית, עם בלייזרים גבריים בטקסטורה משובצת לדוגמה, לבין שמלות רומנטיות וחושניות יותר, רובן הגדול ארוך יחסית וגזור באלכסון או משולב עם מגפי ברך מפתים מקטיפה. אם כבר לדמיין חורף אמיתי בישראל, אז רק ככה.

The post הכל לכדי תמונה אסקפיסטית: חורף 2017/18 של פקטורי 54 appeared first on מגזין פורטפוליו.

31 אמנים צעירים יציגו כ־50 עבודות אמנות בתחומי מדיה שונים – צילום, וידיאו, מיצבים, ציור ורישום – בתערוכת אמנות ישראלית שתתקיים במסגרת פסטיבל ״אמנות העיר העתיקה״ בעיר פלובדיב, בולגריה. התערוכה – שתתקיים בחסות עיריית פלובדיב ושגרירות ישראל בבולגריה – היא תערוכה רחבת־הקף שמוצגת לראשונה במסגרת הפסטיבל, וממוקמת באתר המונומנטלי הלאומי והתרבותי הידוע, ביתו של האמן גיאורג דנצ׳וב, שהיה צלם וצייר מהפכן חשוב ומוביל בקרב אמני בולגריה. התערוכה כוללת בעיקר עבודות צילום רבות וכן עבודות של 11 אמנים צעירים ובוגרים של המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה, שנבחרו בשיתוף עם עמית זולר, ראש המחלקה.

״האמנים מתייחסים בעבודותיהם למושגים מהותיים בתולדות האמנות המערבית וזו העכשווית״, אומרת שירלי משולם, אוצרת התערוכה. ״הם מתמקדים בפרט ובקולקטיב, זרות ושייכות, מרחבים פרטיים וציבוריים, מרחבים תודעתיים, קונספטואליים, פילוסופיים או פואטיים, כשלעיתים קו ההפרדה בין המושגים מתעתע או מתבטל. בנוסף, התערוכה כוללת מבחר מיצבים: מיצב ציורי בצבעים זרחניים ותאורה פלורסנטית של ענבל מנדס פלור, מיצב פיסולי של ריקי פוך בהבט היסטורי יהודי שמתקשר לתקופת השואה ומיצב פיסול רך של נדיה עדינה רוז. חדרי הקרנה ומסכי וידיאו יוחדו לעבודות הוידיאו של גיא אבין, צליל אגמון, מרווה טרביה ומריה קול יעקב. התפיסה האוצרותית מדגישה את הרעיון של פנים וחוץ במובן האינטימי והאנונימי, הזר והמוכר, כשבכל אחד מחדרי הבית מתקיימת תצוגה שונה באופייה ובמאפיינה״.

רשימת המשתתפים המלאה: רחל ארז, גלעד אופיר, ריקי פוך, דורית פלדמן, נדיה עדינה רוז, אמירה קסים זיאן, צליל אגמון, אמאן הסיסי אמשה, גיא אבין, אביבית בלס ברנס, ג׳וליה ברזינה, אורי הבר ברוש, מור אלנקווה, ענבל מנדס פלור, יעלי גבריאלי, פיני חמו, עומרי קרן לפידות, שחר לב, שירן יצהרי, שיר לוסקי,איליה רוגינסקי, מתן סיוון, הדר סייפן, דפנה שרתיאל, דניאל סגל, ים סיטון, מרווה טרבייה, צחי טופלברג, עוזי ורון, מריה קול יעקב, יניב זלוף.

The post בוגרי המחלקה לצילום בוויצו חיפה מציגים בבולגריה‎ appeared first on מגזין פורטפוליו.

טרמינל עיצוב ירוחם הוקם בשנת 2014 כיוזמה משותפת של מועצת העיר ירוחם ועמותת לצאת מהקופסא, המקדמת את תחום העיצוב בישראל ככלי מניע לשינוי כלכלי, חברתי ותרבותי. הטרמינל הוקם כחלק מפרויקט מעבדות התרבות של מפעל הפיס, במטרה לעודד יצירת תרבות בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל.

לאחר שני מחזורים של פעילות הטרמינל, התהוותה קבוצה קבועה של מעצבים שבחרה להתגורר בירוחם ובסביבתה, ופועלת בשנה האחרונה למימוש חזון של הגדרת שפה עיצובית מקומית דרך עשייה. כיום הקבוצה כוללת שישה חברי קבוצה קבועים ועוד חמישה המצטרפים לפרויקטים השונים, ומעגל נוסף של קהילת יוצרים. קבוצת המעצבים המגיעים מדיסציפלינות שונות, יוזמת ומשפיעה על עיצוב פני העיר והסביבה תוך שיתוף והכרות עמוקה עם המקום ועם תושביו. הקבוצה תכננה ושיפצה את מבנה בית העם שהיה נטוש ברחוב הראשי של ירוחם וכיום מקיימת שם את פעילותה. בשנה הקרובה תפתח חנות Made In Yeruham ובה ימכרו מוצרים של המעצבים.

״ירוחמים״ היא תערוכה מסכמת של עבודת הקבוצה, שעסקה בנושא של ״גם וגם״ מזווית של עיצוב. במסגרת העבודה על התערוכה בחר כל אחד מהמעצבים תושב מירוחם, ובמהלך חודשיים נפגש עמו בכדי לשמוע את סיפור חייו. המפגשים לוו על ידי הפרופ׳ לאנתרופולוגיה פנינה מוצפי־האלר (פרופ׳ חבר באוניברסיטת בן גוריון בנגב, מחברת הספר ״בקופסאות הבטון״), בסדנת כתיבה מקצועית של מיה דבש, מ״מ אוצרת ראשית במוזיאון העיצוב בחולון, ובהנחיה ואוצרות של הדר ממרוד, המנהלת האמנותית של הטרמינל.

משתתפים: אפרת אפל, דפנה (דורפצאון) מירזיוף, קרן סינגר, אלעד אור, נטלי בן ארי. עבודות המעצבים מלוות בסיפורים שהם כתבו על התושבים שפגשו ובתמונות פורטרט של התושבים שצילם אלכס ליבק, זוכה פרס ישראל לצילום בשנת 2005.

נעילה ושיח גלריה: 25.9, 19:30

The post ירוחמים בטרמינל עיצוב ירוחם של לצאת מהקופסא appeared first on מגזין פורטפוליו.

חמש התערוכות שיוצגו במקבץ ״אתר״, מתבוננות במרחבים פיזיים ומדומיינים ומבקשות ללמוד מהם משהו על ההווה. האתרים שבהן נגלים כעקבות של תהליכים דמוגרפיים, כלכליים, חברתיים ופוליטיים שפקדו את הקהילות שאכלסו אותם. אף שמרבית האתרים הללו ננטשו, התרוקנו מיושביהם, הוצאו משימוש ואיבדו את מעמדם המקורי, העבר רוחש בהם עדיין ככוח המטעין את ההווה, מניע בו שינוי ומציע קריאה דינמית במושגים כמו בית, גוף וזהות, הגירה ומגדר, פרטי וציבורי. כשומרי סף, האמנים בתערוכות השונות מבקשים להפיח חיים בעבר המאובק ולחלץ עדויות חרישיות מן המוות והשִכחה. כמכלול, מגבש המקבץ מעין קפסולת זמן המבקשת לשמר חוויות, נופים וזיכרונות, ולטעון אותם מחדש בתודעת הצופה.

נהר מולאן – בית, של האמנים הסינים יופאן ויוג׳ון צ׳ן. ליווי אוצרותי: דרורית גור אריה

בחלל המרכזי של המוזיאון יוצג מיצב פיסולי גדול־ממדים הקרוי על שם הנהר הסמוך לכפר הולדתם של יופאן ויוג׳ון צ׳ן, נהר מולאן, שהתווה נתיב עזיבה והגירה לרבים מתושבי המחוז. חומרים אורגניים וחפצי יום־יום מקומיים מהדהדים זיכרונות מן הכפר הנטוש ויוצרים קפסולת זמן כמו־ארכיאולוגית, האוצרת את התמורות הדמוגרפיות והסוציו־כלכליות שסוחפות את סין בעידן העיוּר והגלובליזם.

מאז שהחלו לשתף פעולה ב־2008 ביצירת מיצבי אמנות, נהר מולאן הוא הנושא העיקרי שמעסיק את האחים יופאן ויוג׳ון צ׳ן וסימן ההיכר של אמנותם. סביבו הם מַבְנים מרחב שהוא בית; והוא התשתית שמאפשרת להם להשתמש בשברירי מידע ונתונים, הפזורים בו בכל עֵבר, לתיאור מרחב חיים ייחודי ולהמחשת הזהות המנוכרת של תושביו.  הנהר זורם דרך פוטיאן (Putian) שבמחוז פוג׳יאן (Fujian) – עיר הולדתם של האמנים, שגלו ממנה כמו סינים רבים אחרים – כחוט השני הכורך את זיכרונות השבט וקושר עבר להווה. הנהר, שנשא את התושבים הגולים בדרכם אל חופי הים הדרומי, הוא נקודת המוצא, אך הנושא המרכזי של הפרויקט הוא הבית. גרוטאות עץ קיקיוניות, חלקי עץ לבוד, חפצים עטופים בפלסטיק־בועות, קיר לבנים מרופט שנבנה מחלקי ספרים, דלת רעועה, אלמנטים אדריכליים מסתוריים שנושאים ניחוחות של ארץ אבות ותצלומי משפחה ישנים המשובצים ביניהם – כל אלה, יוצרים אפוס אישי סוחף.

קפיצת הדרך – אלה ליטביץ. אוצרות: דרורית גור אריה, אור תשובה

אלה ליטביץ עוסקת בזיכרונות הנוגעים לעזיבה של בית, ומעלה לדיון את ההיסטוריה הקצרה של ההתיישבות בחבל ימית, שהוקמה ופורקה בתוך עשור: היא עוקרת שרידים מסביבתם הטבעית אל חלל המוזיאון; תוהה בדבר האפשרות לפרק את הזיקה בין בית ומקום; ומהרהרת ביכולתו של האדם לשנות את טבעו של החול לנדוד ואת כמיהת האדם להתיישב ולהשתקע. הפרויקט של ליטביץ מורכב משני חלקים – האחד מוצב ברחבת הכניסה למוזיאון, והשני בחלל הפנימי. יחד הם מבקשים לזקק את מושג הבית ולבחון את קשרי התלות בינו לבין מקומו וסביבתו.

ב־1982, ערב החזרת חצי־האי סיני לידי המצרים ופינוי חבל ימית, פורקו בתי העיר ימית וקירותיהם אוחסנו, בכוונה להשתמש בהם בעתיד לבניית יישובים חדשים. חבל ימית הוקם ברובו בבנייה טרומית, שנדרשה ליישוב האזור במהירות תוך התייחסות לתנאי האקלים ולדיונות החול שבסביבתו. אחד מחלקים טרומיים אלה – קיר בטון באורך שישה וחצי מטרים שנשלף מהקשרו המקורי – מוצב כעת כמונומנט מנותק בקדמת המוזיאון. הקיר שכב בארבעת העשורים האחרונים ב״בית קברות לקירות״ שבחבל שלום, והוא נושא עדיין סימני זיהוי למה שהיה פעם בית: עקבות של קירות פנימיים, חלונות ואריחי מקלחת. חלקו השני של הפרויקט הוא דיונת חול, שנותקה אף היא מסביבתה הטבעית והוכנסה לחלל המוזיאון פנימה. הדיונה ״מונשמת״ באמצעות מאווררים תעשייתיים, ובדומה לדיונה טבעית היא משתנה ומתעצבת מחדש בחלל לאורך התערוכה.

מת מס. 57 – ארנון רבין. אוצרת: אור תשובה

ארנון רבין עוסק בתמהיל היחסים בין האדם, החברה והמבנה האדריכלי. מיצב הוידיאו מת מס. 57, שצולם בקרבת המוזיאון מול חדר האוכל הנטוש של קיבוץ גבעת־השלושה, מתבונן ביחסים סבוכים אלה מ״נקודת המבט״ של עץ דקל קנרי שעמד בסמוך לבניין הנטוש. הכותרת מת מס. 57, הלקוחה מצו הכריתה שהוצא לעץ, קורצת לבירוקרטיה המלווה את תהליכי השימור של מבנים היסטוריים.

התערוכה מצטרפת לשורה של פרויקטים מחקריים שהוצגו בגלריית האוסף ועניינם התבוננות מחודשת של המוזיאון על עצמו, משאביו וסביבתו. מקבץ התערוכות הנוכחי – העוסק באתרים שהתרוקנו מיושביהם וממטרתם המקורית – מְזמן הפניית זרקור אל מקרה־מבחן מקומי כזה: חדר האוכל הישן של קיבוץ גבעת־השלושה, השוכן במרחק חציית כביש ממוזיאון פתח תקוה לאמנות. במיצב וידיאו בן שבע דקות, המצולם בשוֹט אחד, מבקש ארנון רבין לחמוק מהדיונים השגורים בתהליכי הג׳נטריפיקציה העירוניים ובשקיעת החזון הקיבוצי, ובה־בעת נשמר מההתפעמות הרומנטית המאפיינת אסתטיקה של חורבות ומבנים נטושים.

נביעות – אורן פנחסי. אוצרת: מרי שק

אורן פנחסי יוצר סביבה פיסולית המכליאה את חלל המוזיאון עם אלמנטים הטיפוסיים לסביבות מחיה אנושיות. פנחסי, פסל שיוצר מיצבים גדולי־ממדים, עוסק בתחימה של אוביקטים בעלי אופי אדריכלי. בתערוכה הוא יוצר סביבה של בית מרחץ, הממקמת את האדם בחלל ציבורי בסיטואציה שעיקרה פרטיות. המיצב בוחן את השפעת המבנה האדריכלי והאוביקטים שבו על בני האדם המשתמשים בו. ההתבוננות בבית המרחץ, על מטעניו ההיסטוריים והתרבותיים, מעלה שאלות על המפגש בין הפרטי והציבורי ועל תפקודו של החלל בהבניית אינטראקציות אינטימיות.

העבודה בוחנת את יחסי הגומלין בין המקום לחפצים, לגוף האדם וליסודות כמו מים וסבון, כימיקלים ומינרלים – אלא שבמרחצאות ציבוריים הפוליטיקה של המרחב לא משליכה רק על יחסי האדם, גופו וחפציו אלא גם על יחסיו עם האחרים; היחסים בין בני אדם בשדה הגיאו־פוליטי והגיאו־כלכלי, בעולם הגלובלי שבו אנחנו חיים, ניזונים ופועלים. זו התערוכה המוזיאלית הראשונה של אורן פנחסי, החי ויוצר בשנים האחרונות בניו יורק.

ימים אחרים – טל שוחט. אוצרות: דרורית גור אריה, מיטל מנור

במיצב הווידיאו ״ימים אחרים״ טל שוחט מתייחסת לטראומה נוספת שהותירה חותם בנוף הישראלי ונוגעת בשאלות של זהות, זמן ומקום בהקשר של העלייה המזרחית בשנות ה־50. הווידיאו צולם בין שרידי מעברת אגרובנק ומחנה צבא בריטי בחולות חדרה – תפאורה סוריאליסטית שבה צועדים בסך דמויות ושרידי ייצוגים, שכמו נשאבו ממאגר הדימויים של האתוס הציוני ומעידים גם על פצעי ההגירה לארץ. הדמויות, הצועדות אל עבר יעד לא נודע, אורגות בדרכן זיכרונות קולקטיביים עם חוויות ילדות.

שוחט – שבשני העשורים אחרונים פועלת בז׳אנר הצילום המבוים סביב כמה תמות מרכזיות, ובהן המשפחה והמזרחיות – מעמיקה את פעילותה במבט ארוך יותר אל העבר. בתערוכה הנוכחית היא שוזרת מגוון דמויות במרחב מקומי, המהבהב בהבלחות זיכרון כבחלום. מיצב קולנועי זה, בשחור־לבן, מהדהד את האסתטיקה של הניאו־ריאליזם האיטלקי, ששותל את הפנטסטי במציאות עכורה של אנשים קשי־יום. הדמויות מתעתעות בצופה בתלבושותיהן השונות בעודן נעות כבתהלוכה פגאנית על רקע נוף בתולי, ששלמותו מופרעת לפרקים על־ידי רעשי היומיום. הדמויות מייצגות את טראומת העלייה המזרחית בשנות ה־50, אך בה־בעת מזמנות קריאה מרובדת של העבר נוכח תופעות עכשוויות של פליטוּת ונדידת עמים.

The post אתר: מקבץ תערוכות חדש במוזיאון פתח תקוה לאמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

חברים חדשים 2017 / יעקב ישראל, מיטל קובו, יונתן רון. אוצרת: נוגה דוידסון

כחלק ממסורת ארוכת שנים, בית האמנים מצרף בכל שנה חברים חדשים לאגודת אמני ירושלים ובכך פותח את עונת התערוכות השנתית. שלושה אמנים היוצרים במדיומים ונושאים שונים הצטרפו השנה. יעקב ישראל מציג את Postcards From Israel – סדרת צילומים שתחילתה כפרויקט אינסטגרם. ישראל נוסע ברחבי הארץ ומשקיף על המציאות הישראלית מנקודת ראות של תייר. מיטל קובו מציגה עבודות וידאו, סאונד וצילום, בהן מופיע הפה כאיבר המקשר בין מעמקיו הפנימיים של הגוף, לבין פני השטח החיצוניים. מנגנון אשר לא רק מדבר, אלא גם ממלא את הגוף באוויר ובמזון, בצחוק ובצעקה. יונתן רון מציג ציורי שמן על עץ, מתוך התבוננות במקורות כמו צילומים מהטלפון האישי, דימויים מהאינטרנט, רפרודוקציות של מאסטרים הולנדיים מהמאה ה-17, גזירי עיתון, סרטי מדע בדיוני, אנימציה ומנגה יפנית.

מפגשי גלריה: שלישי, 26.9.17 בשעה 18:00 בהשתתפות האמנים מיטל קובו, יונתן רון והאוצרת נוגה דוידסון
; שבת, 4.11.17 בשעה 12:00 בהשתתפות האמנים יעקב ישראל, מיטל קובו ויונתן רון

יונתן צופי / תערוכה לזוכה הפרס לציור על שם אסנת מוזס לאמן צעיר לשנת 2017 (ציור). ליווי אוצרותי: אירית הדר

הצייר יונתן צופי, זוכה פרס מוזס 2017, הרשים את שופטי הפרס (דגנית ברסט, יצחק לבנה ונטעלי שלוסר) שכתבו בנימוקיהם: ״הייחודיות והמורכבות ברישומיו של יונתן צופי, חרף מראיתם הפשוטה, באות לידי ביטוי ביכולתו למזג תפישות והיבטים סותרים־לכאורה של רישום לכלל שלמות מהודקת. רישומיו – רישומי עיפרון וגרפיט בשילוב חומרים נוספים, כגון שמן קנולה – מצטיינים בנוכחות דחוסה, מרוכזת ומדויקת.

״הזיקה לאמנים שהעמידו במרכז יצירתם את הממד הפיסי והחומרי, בולטת בעבודתו ומתבטאת בנוכחות האינטנסיבית והאוטונומית של הגרפיט ובחיתוכי הנייר. עבודותיו של צופי מסתוריות. שוב ושוב הן מצליחות להצפין את אופן עשייתן, מה שהופך אותן לכתבי חידה, המזמינים את הצופה לבחון אותן מקרוב. על כל אלו מוענק ליונתן צופי הפרס לציור ע״ש אסנת מוזס לשנת 2017״.

מפגש גלריה: שלישי, 19.9.17 בשעה 18:00 עם האמן והאוצרת
טקס הענקת הפרס: שני, 23.10.17 בשעה 19:00

אברהם אופק / כלים שלובים: הצלחות והזכוכיות של אברהם אופק. אוצר: רון ברטוש

תערוכה המוקדשת לציור על צלחות ולוחות זכוכית שיצר אברהם אופק (1935–1990), פלח יצירה פחות מוכר ושביר במיוחד. מראשית שנות ה־60 ועד לשנות ה־80, תקופת יצירתו האחרונה, שלח אופק את ידו ביצירת שני גופי עבודה אלו. המשותף להם הוא האופי העממי, השפה המסוגננת, הדגמים העיטוריים, תבונת הכפיים, המידות המינוריות, הזיקה למקורות היהודיים והפוטנציאל השימושי (הצלחת כמו הקמע) – תכונות שאפיינו, בחלקן, גם את גוף יצירתו המז׳ורי. רוחו של אופק נמזגה במלואה לגופי יצירה אלו. ניכרים בהם אותות אמנותו מאז ראשית דרכו בקיבוץ; השפעת היחסים בין האדם לטבע ולתרבות זיקה לעבודותיו המושגיות שילובם של טקסטים ושל מוטיבים בעלי מטען יהודי והשפעת האומנות העממית.

שלישי, 17.10.17 בשעה 19:30 – גדעון עפרת בהרצאה לרגל השקת הספר ״אברהם אופק: הבית והמשכן״
מפגש גלריה: שבת, 11.11.17 בשעה 12:00 עם האוצר

חפציבה איטה שועלי / החייאה: תערוכה שביעית בסדרת נדבך 20 (מיצב/מיצג). אוצרים: קבוצת סלה־מנקה

התערוכה מתייחסת לחלל התצוגה בבית האמנים ובו בזמן למקום שבו אמנית יוצרת וחיה ביום־יום שלה. בהגיעה לחלל נתון מבטה של שועלי, תר אחר המקומות שבהם החלל פורץ את עצמו ושאליהם היא מכוונת. היא מייצרת חיבורים בין החלל לבין העולם הנמצא מחוצה לו, המייצרים תערוכה שהיא מצב מעבדתי ומשתנה.

מפגש גלריה: שלישי, 17.10.17 בשעה 18:00 בהשתתפות האמנית והאוצרים

The post תערוכות סתיו 2017 בבית האמנים ירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.