נמרוד ותמרה יושבים מול מסך ומחליפים ביניהם פרצופים. ״משהו קרה לנו, אבא״, אומר נמרוד כשמשהו נתקע, ותומר (אבא תומי) לוקח את המשפט המקרי הזה והולך איתו הלאה, לבדוק מה קרה לנו, לא רק בשיבוש הרגעי שחל במשחק הדיגיטלי, אלא בחיים בכלל.
בתערוכת היחיד החדשה שלו בגלריה שלוש תומר ספיר מנכס לו את מלוא מרחב הגלריה ומציג מיצב שמתפשט בין הקומות והחדרים, וממלא אותו בחומרים מהבית – שלו ושל אוצר התערוכה, בן זוגו אבי לובין. למרות שמככבים בה ילדיהם התאומים, נמרוד ותמרה, ספיר מסביר שאין לטעות פה בחשיפת יתר, יש בתערוכה פערים בין האמיתי לבדוי והוא מטשטש בכוונה את ההבחנה בין הביוגרפי לפיקטיבי, ובין האישי לסימבולי.
ניהול התערוכה כאירוע ״משפחתי״ היה בו זמנית מוכר ודומה לתהליכי עבודה שספיר ולובין מורגלים בהם, אך גם שונה בתכלית, כיוון שהפעם המבט מופנה פנימה אל תוך הבית. ״אנחנו 20 שנה ביחד, הילדים שלנו עלו השנה לכיתה א׳ ושנינו השנה בני 40, כך שזו תקופה שיש בה ציון דרך, התחלות וגם מבט לאחור לדברים שכבר עשינו״, מתאר ספיר את התנאים שהיוו רקע טבעי להתבוננות עצמית ובחינה של הגבולות בין מה ששייך לתחום הפרטי למה שנמצא שם בחוץ.
צילומי הצבה בתערוכה: אלעד שריג
מעבר לכך, התערוכה מעלה לדיון רמות שונות של סימביוזה – בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין תאומים שנולדו יחד וחיים בבית של אבא אוצר ואבא אמן. ״היה לי חשוב שאבי יאצור כי זה מעין משק אוטרקי ויש סירקולציה בבית, גם בקשר בין החיים לאמנות. תוך כדי עבודה עלו שאלות למשל על החשיפה של הילדים, אלה דילמות מאוד קשות וזה היה מאוד חשוב שאבי גם אוצר וגם בן זוג. אני מאוד סומך על המוסר והאתיקה שלו, אנחנו מבינים אחד את השני לעומק ועובדים הרבה מאוד יחד״.
ויש הפרדה מתי נגמרת העבודה ומתחילים חיי הבית או שהכל זורם?
״זה משהו מתמשך, זה פשוט חלק מהחיים״.
ספיר, בעל תואר שני באמנות בהצטיינות מבצלאל, זכה בפרסים ומענקים רבים, ומרבה להציג במוזיאונים ובתערוכות בארץ ובחו״ל. הוא מזוהה בעיקר בעבודות מחקריות וממושכות, וביצירות המחקות באופן מלאכותי תהליכים טבעיים של רבייה אורגנית, התגלמות ובקיעה של חיים חדשים, כמו גם עיסוק במוות. אך מה שהתחיל בחיקוי ויצירת טבע מדומה, ובשאלות של קיטלוג ומיון, עבר עם הזמן להתמקד בנוכחות האנושית.
״התערוכה הזו שונה במובנים רבים מכל מה שהצגתי בעבר״, הוא אומר ומספר שלפני כשנתיים הוא סבל מהיפרדות רשתית העין, והיה מרותק זמן רב לבית ומוגבל בתנועה. ״כמעט חצי שנה הייתי צריך לשכב על הספה בתנוחה מסוימת. התסכול שבחוסר היכולת לעשות הרבה דברים עם הילדים, שהיו אז קטנים יותר, הוליד כל מיני רעיונות ומשחקים שאפשר לשחק בלי לזוז״, הוא מתאר. משם, כאמור, משיבוש רגעי שאירע במשחק ״מסקרייד״ של החלפת פרצופים בין אחד לשני, מגיעה כותרת התערוכה. ״המשחק נתקע ורואים בעבודה איך הם קוראים לעזרה אבל גם מתעקשים ומחכים לפתור את זה״. על פני המסך נראים פני הבן והבת מתחלפים לרגע, נמתחים ומתעוותים ו״חוזרים לעצמם״.
אבל לא רק הילדים, גם הם, ההורים, מרגישים ש״משהו קרה לנו״, כפי שמעיד לובין: ״המשפט הזה, משהו קרה לנו אבא, מתייחס גם לחיפוש אחרי דמות אב. מישהו גדול, מישהו שיודע, איזה כוח-על, שלמעשה כולנו רוצים״.
ההורות היא ללא ספק אחד התהליכים המשמעותיים והמטלטלים ביותר בחיים. החל מרגע הלידה הדרמטי ועבור בכל שלבי הגדילה והצרכים המשתנים, היחסים הנרקמים ״ובמקרה של תאומים הכול מועצם״, אומר ספיר. ההתבוננות שלו בילדיו נעשית במקביל להתבוננות של הילדים בו ובאבי, האב השני שלהם. באחת מעבודות הווידיאו הם יושבים מולו, סקרנים ומודאגים מעט, ושואלים שאלות בעוד שהוא ״שובר את התבנית״ – על כל הסימבוליות שבכך – בסרטון שבו הוא מחלץ פסל יצוק של דיוקן עצמי – מסיכת מוות. בתערוכה מוצגים מספר דיוקנאות כאלה, והילדים היו שותפים לחלק מתהליכי העבודה.
בעוד שהילדים מופיעים בתערוכה בעיקר בסרטי הווידאו ונראים כל העת בתנועה, בקול ובנוכחות ״חיה״, הרי שדיוקנאותיהם של לובין וספיר מופיעים ברחבי הגלריה בפסלים יצוקים בגבס, נוכחות לבנה, כמעט נטמעת בקיר, מסיכות המוות שלהם המוצגות זו מול זו מזכירות במשהו ראשי איילים, שלל ציד. ובעוד קולם של הילדים ודמויותיהם ״גונבים את ההצגה״, משתלטים על החלל כמו שילדים יודעים להשתלט על חיי המשפחה והבית, האבות לעומתם נראים כמי שמחפשים את הצבע הנכון, את גוון קולם ופניהם, בכל רגע מחדש. אתה חושב שהעיסוק במשפחה משמעותי יותר בגלל שאתם שני גברים?
״אני לא חושב שיש דבר כזה משפחה רגילה. כאמן אני מתעסק במה שאני נמצא בו וזו המשפחה שלנו: אנחנו שני אבות והם תאומים. מה זה אומר לגדל עכשיו, בעולם הזה, אישה לעתיד וגבר לעתיד, וזה קורה במקביל. התערוכה עוסקת הרבה בתאומות, יש בה הרבה דיפטיכים – למשל צמח הפסיפלורה שמתקן אחד מספק מים לשני צמחים בו זמנית. זה שאנחנו שני אבות אולי מחזק משהו בדיבור על האבא, כמו הבחירה לשים את מסיכות המוות שלנו זו מול זו״.
למה מסיכות מוות?
״המוות הוא דבר שמעסיק אותי מגיל מאוד צעיר ומופיע בצורה כזו או אחרת גם בעבודות מוקדמות שלי. זה לא הפסיק להעסיק אותי כשנולדו הילדים וזו נוכחות משמעותית בתערוכה. זו לא תערוכה קלה״, הוא מוסיף. ״גם נושא האימה מעסיק אותי תמיד, אבל יש משהו בתהליך הזה – שלד פלסטיק שמגיע בדואר ואנחנו מרכיבים אותו כמו שיעור אנטומיה והם רואים איך השכבות נבנות לאט לאט – עבורם החשיפה של המנגנון והשיתוף בשלבים הוא משהו שמפרק את האימה״.
בכניסה לגלריה מוצב מעין ״מחנה״ מאולתר, כמו שבונים במשחקי ילדים בבית משמיכה וכיסאות. אלא שכאן לקח ספיר את חיתולי הבד מתקופת הינקות של ילדיו והפך אותם למעין שמיכת טלאים שתפורה בחוט זהב. ״וחלק מהטקסטיל הזה שנוצר פוגש חלקי שלד של אדם בוגר״. יש משהו מאוד קוטבי בין הראייה שלך בתערוכה את הילדות כמקור חיים לעומת הבגרות והעיסוק במוות.
״זה נכון, אני חושב שיש משהו מעניין בשנה הזו – שהיא נקודת ציון בחיים שלנו ושלהם״.
משבר גיל 40?
״לא נראה לי אבל כן מתחילים איזושהי דרך ויש לנו כבר כברת דרך אחרינו. ויש משהו בפער הזה, שבין תפיסת המציאות שלהם והקריאה החרדה הזו לאבא, לבין היכולת לתת מענה, לקיים את האבא האופטימלי – זה תמיד נועד לכשלון, אף אחד לא יכול לעמוד במודל הזה״.
הכנס השנתי של המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל, ״המעמד היצירתי והכלכלה החדשה״, יבחן את השפעתו של המעמד היצירתי בסצנה המקומית, את אופני מעורבותו ואת אסטרטגית הפעולה שלו בתהליכי ניהול ידע, פיתוח והנעה לחדשנות ויזמות כלכלית, חברתית ועירונית. הכנס יעלה באופן מיוחד את שאלת השפעת המעמד היצירתי על הכלכלה והעיר החדשות, בהקשר של התפתחויות התעשיות היצירתיות (תעשיה האופנה, הפרסום, משחקי המחשב ועוד). כמו כן, ינסה הכנס לקדם את ההבנה של מוקדי הכוח בתעשיות אלו כמזינים את היצירה והמורכבות של העיצוב והאמנות.
טל מוסקוביץ
בנוסף, הכנס יעורר דיון בהתחדשות עירונית דרך מיזמים של עיצוב חברתי, מעבדות עירוניות, אמנות ואמנים אקטיביסטים, כמו גם התערבות אזרחית רפלקטיבית שהסובלנות כלפי האחר, הגיוון התרבותי והמרחב הפיסי הקיימים בערים הם גורמי משיכה ליזמות כלכלית של המעמד היצירתי.
בכנס יתקיימו פאנלים המשלבים תיאורטיקנים מתחומי הסוציו־תרבות, הכלכלה והיצירה לצד יזמים צעירים, מעצבים ואמנים אקטיביסטים שיציגו את עבודתם. הפאנלים יעסקו במיצוב מחדש של מעצבים כשותפים וכמוליכים פיתוח אסטרטגי ומניעים חדשנות בתהליכי קבלת החלטות ובמנהיגות יצירתית. בכנס יוצגו גם פרויקטים עירוניים ויזמות חברתית שונים של מי שמוגדרים כחלק מן ״המעמד היצירתי״.
תכנית הכנס:
10:00 ברכות: פרופ׳ עדי שטרן; ד״ר יונה וייץ; ד״ר אורי ברטל הרצאת פתיחה – רחבה מרכזית ד״ר יובל קרניאל, רקטור בצלאל / עיצוב, חדשנות ואחריות חברתית
12:15-10:45 מושבים 1 ו־2 במקביל
מושב 1 – אמנות, עיצוב ואקטיביזם אולם הקרנה יו״ר: ד״ר יונה וייץ, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל גילי זיידמן, ״המקרר״ ואבנר פינצ׳ובר, אמן / Guest/House: על אירוח אמנות, משתמשותואפשרות שונה למפגש איתן שוקר, המחלקות לצילום ולהיסטוריה ותיאוריה, בצלאל, ד״ר דיאגו רוטמן, האקדמיה של העכשווי / פארק המסילה והמעמד האקטיביסטי שנית אלקיים־אדםודניאל נחמיאס, קואופרטיב העיצוב הירושלמי / מעצבים סטודיו משותף שרון קוניאק,M.DES בצלאל / מקראפט לקראפטיביזם
מושב 2 – עיר המחר ונחלת הכלל רחבה מרכזית יו״ר ומרצה: ד״ראדר׳ אלס ורבקל, ראשת תכנית התואר השני לעיצוב אורבני, בצלאל / אקטיביזם אורבני – עיר במחלוקת אדר׳ ורד פלוק, המכללה למנהל, ביה״ס לעיצוב וחדשנות / אחיזה זמנית: תכנוןרכבים אוטונומיים והשפעתם על העיר אדר׳ ליה כוכבי ואדר׳ תמר אלון, התוכנית ללימודי תרבות, האוניברסיטה העברית, ירושלים / פלייסמייקינג, אקטיביזם והאחר במרחב העירוני
13:30-12:30 הפסקת צהריים
15:00-13:30 מושבים 3 ו־4 במקביל
מושב 3 – יזמות ותעשיות מסורתיות אולם הקרנה יו״ר: מיכל קרייזברג, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל שלי סתת, ראשת המחלקה לצורפות ואופנה בצלאל, מעצבת נעליים COUPLEOF / להטיל אור על העור: איך הערנו את תעשיית הנעליים זיויה קיי, המחלקות לצורפות ואופנה, עיצוב קרמי וזכוכית, בצלאל / ניסוי באתיקה חזותית, טקטיקות של לבוש כמנגנוני פעולה עירוניים איתי יעקב, עיתונאי אופנה ב־Xnet ומעצב / Mashbac – תהליכי מודרניזציה בקראפט מסורתי
מושב 4 – מדיניות עירונית והמעמד היצירתי רחבה מרכזית יו״ר: גלית גאון, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בצלאל נגה קידר, המחלקה לסוציולוגיה, אוניברסיטת טורונטו / Making Jerusalem ׳Cooler׳: העיר היצירתית, בריחת צעירים, מגוון ד״ר יפעת ראובני, הפקולטה לניהול, אוניברסיטת תל אביב; המכללה למנהל / מקומן של התעשיות היצירתיות בפיתוח כלכלי קהילתי ואזורי עו״ד נורית אשר פניג, בעלת משרד עצמאי העוסק במשפט באמנות; אדר׳ רועי פביאן, המחלקה לגיאוגרפיה ותכנון עיר וסביבה, אוניברסיטת בן גוריון / ״תרצו או לא הרשות שם״ – כיצד באה לידי ביטוי מעורבותה של הרשות בפיתוחם של מודלים יצירתיים
16:30-15:00 מושבים 5 ו־6 במקביל
מושב 5 – אמנות בעידן הקפיטליזם אולם הקרנה יו״ר: ד״ר אוהד לנדסמן, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל גבריאל בן משה, UdK – האוניברסיטה לאמנויות בברלין / ברלין של מטה וברלין של מעלה - יחסינו לאן? תום בייקין־אוחיון, בית הספר לאמנויות המילה, ירושלים / העיר כתנועה ד״ר חיים דעואל לוסקי, המחלקה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל / יצירת האמנות בעידן הקפיטליזם הגלובלי
מושב 6 – העיר כמשרד החדש רחבה מרכזית יו״ר: אמיתי גלעד, המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל ארז גביש, ראש המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל / המעבר ממשרד מסורתי לפורמטים חדשים של עבודה אדר׳ גנית מייזליץ־כסיף, משרד אדריכלים מייזליץ־כסיף / השיפוץ של בית אריאלה: הספרייה מחליפה תפקיד ערן היללי, המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל / האם המקום משנה? עבודה מרחוק ומציאות מדומה (VR)
פרויקט הגמר של פייר קליינהאוז במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2015) סימן אותו כבר אז כאחד המאיירים הבולטים מבין הבוגרים של אותה שנה. קליינהאוז אייר ועיצב גרסת ויניל מלאת תנופה וברק לאלבום ״צריך לסגור הכול״ של להקת הג׳ירפות, כולל עטיפה לתקליט, חוברת מאוירת למילות השירים, פוסטרים להופעות, חולצות ועוד.
אחרי שעבד בהפקה של סדרת האנימציה זאק וקוואק, ובמשך שנה וחצי כמאייר ב־mako, קליינהאוז יוצא לדרך עצמאית. בחודש שעבר הוא הרצה על עבודותיו בפסטיבל Pixel Show הברזילאי, ולמרות שהוא מושפע מקומיקס בלגי ומאמנות יפנית, הוא מצטט את מרב סלומון שאומרת ש״כל איור שנעשה בישראל הוא איור ישראלי״.
מוזיאון הקומוניזם בפראגפייר קליינהאוז בפסטיבל פיקסל־שואו ברזיל (צילומים: מ״ל)
Yuval:
הי פייר, מה שלומך? איך היה בברזיל?
Pierre:
הי יובל! שלומי טוב. בברזיל היה ממש מדהים
Yuval:
כן, אני יכול להניח… ספר הכול! איך קרה שנסעת, מה היית צריך לעשות, ומה זה בכלל פיקסל־שואו
Pierre:
אוקי, בקצרה: פיקסל־שואו הוא האירוע השנתי הכי גדול בדרום אמריקה שעוסק בעיצוב, באיור ובכלל ביצירתיות. הוא נמשך יומיים וכולל מתחם של סדנאות, חנויות ליוצרים וכו׳, ועוד אולם שבו נערכות הרצאות שונות במשך כל היומיים האלה. לפני קצת יותר משנה איירתי שער למגזין ברזילאי וככה יצא שהארט דיירקטור של המגזין, שמארגן גם את האירוע, הזמין אותי להיות אחד הדוברים
Yuval:
מגניב! מי הדוברים, בעיקר דרום אמריקאים? אפשר להבין שזה דרום אמריקה ולא נגיד אירופה או ארצות הברית? מה ההבדלים?
Pierre:
היינו בערך חצי/חצי, ולצערי הדוברים הברזילאים דיברו בפורטוגזית ככה שלא את הכל הבנתי. אבל היה מגוון ומעניין בסך הכול: מעצבים שונים מברזיל, סטודיו לאנימציה מארגנטינה, מאיירת ומקעקעת מאוקראינה, במאים מבלגיה ומברזיל, וסטפן סגמייסטר מניו יורק
Yuval:
הו! תן לי לנחש שלא חשבת לפני שנתיים כשסיימת את הלימודים בבצלאל שתהיה על אותה במה עם סטפן סגמייסטר
Pierre:
וואוו… לגמרי לא! והוא עילף את הקהל, מרצה מוכשר וכריזמטי. אני בעיקר התמקדתי בלהצליח להעביר את ההרצאה שלי מול 3,000 איש בלי לגמגם אנגלית לא מובנת
Yuval:
3,000 איש! זה נראה לי מסוג הדברים שלא משנה כמה חזרות תעשה בטח נורא התרגשת
Pierre:
בהחלט, אבל האמת שהקהל היה מאוד חם והאווירה משפחתית כמעט, אז עבר בכיף
Yuval:
אז לפני שנדבר על העבודות שלך, בוא תעשה לנו סדר מה עשית בשנתיים האחרונות מאז הלימודים
Pierre:
התחלתי לעבוד כמאייר אצל ארז גביש, בהפקה של סדרת האנימציה זאק וקוואק. כשהעונה נגמרה חשבתי שאהיה עצמאי, אבל די מהר הגעתי לסטודיו מאקו וביליתי שם בערך שנה וחצי, מאוד מהנות, תוך שאני לוקח פרויקטים כעצמאי על חשבון יותר מידי ערבים וסופי שבוע. בסופו של דבר החלטתי לעזוב את מאקו לטובת עבודה כעצמאי לפני חודשיים
Yuval:
מה אתה יכול לספר על העבודה במאקו? נשמע מאתגר, בטח מבחינת לוחות זמנים
Pierre:
כן, מאוד מגוון, כי תמיד האיור הוא לכתבה אחרת ויש חופש יצירתי די גדול. לוחות הזמנים קצרים יחסית, בממוצע שלושה ימים לאיור כתבת מגזין, ככה שזה היה סוג של בית ספר שני בשבילי
Yuval:
ועל איזה פרויקטים מעניינים שהיית מעורב בהם בזמן האחרון אתה יכול לספר לנו?
Pierre:
בחודשים האחרונים יצא לי לעבוד על שני פרויקטים מרגשים. אחד, עם מוזיאון הקומוניזם בפראג, יצרתי בעבורם סדרה של איורים לחנות המוזיאון. הפרויקט השני היה בעבור חברת רמקולים דנית: עשיתי להם איור לתערוכה שהם אירגנו בקופנהגן בהשראת מוזיקה. תוך כדי העבודה על הפרויקטים האלו הבנתי שבא לי לעשות יותר דברים מהסגנון הזה, לקחת את הזמן, להעמיק בפרטים של כל איור, מה שגרם לי בסופו של דבר להפוך לעצמאי כדי לפנות את לעצמי את הלו״ז
DYNAUDIO MUSIC
Yuval:
המוזיאון לקומוניזם בפראג! איך נוצר איתם הקשר (איך בכלל לקוחות מגיעים אליך?) ומה הם ביקשו?
Pierre:
האמת שזה מצחיק. יצא לי לעבוד ביחד עם המעצב המוכשר (!) גיא גווילי על מיתוג לבירה ברזל, שהקונספט שלה הוא ייצור בירה קיבוצית, ברוח הקיבוץ של שנות ה־40 וה־50. איירתי שני לייבלים עם דמויות קיבוציות/חלוציות, וכל העיצוב שלנו התבסס, מן הסתם, על פוסטרים של פרופגנדה מרוסיה, מה שהתחבר בצורה מושלמת למוזיאון הקומוניסטי בפראג. עשיתי בעבורם שלושה איורים שכוללים אייקונים קומוניסטים שונים – הכלבה לייקה, הדוב הסובייטי… הם רצו שזה יהיה יחסית מודרני וקליל, בלי קארל מרקס לצערי. אגב, היה מצחיק לספר להם שאני קיבוצניק במקור
Yuval:
אבל איך הם הגיעו אליך בכלל?
Pierre:
לגבי איך לקוחות מגיעים אלי? בעיקר דרך האינטרנט, behance, אינסטגרם… ויש לי סוכנויות במדריד ובלונדון שמדי פעם מביאות לי פרויקטים. קשה לעקוב אחרי זה. ספציפית אני חושב שהם נתקלו בי בביהנס
בירה ברזל
Yuval:
אתה יודע, זה לא מפסיק להדהים אותי העניין הזה, של העידן הדיגיטלי ששינה לגמרי את האופן שבו אנחנו עובדים היום (ככה אגב בין השאר התחיל שבוע האיור, אבל זה לפעם אחרת). אני מניח שלך זה בטח נראה טבעי, לא? בן כמה אתה בכלל?
Pierre:
כן, לי זה טבעי, בסך הכל עושה את זה שנתיים וחצי. בן 31
Yuval:
וזה נדמה לי, או שרוב העבודות באתר שלך הן ללקוחות מחו״ל?
Pierre:
כן, לפחות 80%. לא יודע איך זה קרה אבל זה המצב. האינטרנט עושה את זה כל כך קל. אולי בגלל שאמא שלי בלגית במקור, והקומיקסים הבלגים השפיעו עלי מבחינה סגנונית
[tmwinpost]
Yuval:
אז בוא נדבר באמת על הסגנון: הוא לא כל כך ישראלי (מה שזה לא אומר), וזה משהו שהיה כבר בעבודות שלך בבצלאל. אתה חושב שיש משהו ישראלי באיורים שלך?
Pierre:
בטח! אני אצטט את מרב סלומון שאומרת שכל איור שנעשה בישראל הוא איור ישראלי. אין ספק שאני מושפע מאוד מהקומיקס הבלגי ומאמנות יפנית, וכישראלי שמסתכל על עבודות שלי זה מה שאתה רואה, באיזשהו מקום אנחנו עיוורים להשפעות המקומיות כי הן מובנות מאליהן, אבל הן תמיד ברקע. מהבחינה הזו, זה היה פשוט חלום לעשות את האיורים לברזל ולמוזיאון הקומוניזם ולחזור לכל הרפרנסים הישנים האלה שלא הסתכלתי עליהם שנים, אבל הם צרובים במערכת, זה בטוח.
אתה גונב לי חלקים מההרצאה!
Yuval:
לול. מה באמת תהליך העבודה שלך? והטכניקה?
Pierre:
די רגיל: רפרנסים, מחקר, סקצ׳בוק ואז פוטושופ. חזרתי לצייר באקריליק לא מזמן לאיזו תערוכה קטנה במילאנו והיה כל כך כיף שהבנתי שזה משהו שאני רוצה להמשיך לעשות הרבה יותר. אבל כרגע בעיקר מחשב
Yuval:
אז אם לחזור לשנתיים האחרונות ובכלל, אתה יודע להגיד מה השתנה/התפתח בסגנון שלך, בדרך שבה אתה עובד וכן הלאה, מאז שסיימת את הלימודים? ומה נשאר אותו דבר?
Pierre:
אפשר להגיד שבשנה וחצי הראשונות קיבלתי בעיקר הצעות עבודה שדורשות ממני להשתמש בסגנון היותר קומיקסי/קרטוּני שלי, יותר שמח, דמויות מצחיקות וצבעוניות. עם הזמן זה קצת נמאס לי, אז ניסיתי להעמיק יותר לכיוון השני שאני אוהב, שהוא פחות קומי, עם צמצום צבעוני כמו בדפוס רשת, השפעות יפניות, נושאים מורבידים יותר, וזה איכשהו עבד. אפשר לראות שהפרויקטים האחרונים שלי הם יותר בכיוון הזה
Yuval:
מגניב! מה על הפרק? על מה אתה עובד היום?
Pierre:
יש כמה פרויקטים חדשים שיצאו עוד מעט שכבר בא לי לשתף. עכשיו יש לי יותר זמן גם לדברים אישים, אני עובד על פונט מאויר! מאוד מקווה לשחרר אותו בקרוב לאוויר העולם בעזרתו האדיבה של תמיר פומרנץ
Yuval:
פונט מאויר! כיף. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Pierre:
כן, הפונט הזה כבר מחכה יותר מידי זמן. משהו חשוב להגיד? לא באמת. הלו״ז שלי פתוח לשיתופי פעולה מעניינים
במשטרים דמוקרטיים חירות היצירה של המעצבים נתפסת כקריטריון משמעותי, ולמרות זאת במקרים רבים המעצבים משמשים כ״כלי״ להוציא לפועל מחשבות ורצונות של אחרים. בעולם העיצוב מתקיימת מערכת יחסים מרתקת בין המעצב לבין הגופים שלהם הוא מעניק שירותים ובמרחב שנוצר ביניהם מתפתחות גישות שונות. דרגת האוטונומיה של המעצב וטיבם של קשרי הגומלין האלו יעמדו במרכז הכנס השנתי של הפקולטה לעיצוב.
באיזה מצבים פועלים מעצבים מתוך חתירה להשפיע על השדה בו הם פועלים, כמעצבים אוטונומיים? ומתי הם מתגייסים לבטא את השקפת עולמו של המזמין? במקרים מסוימים תהליך העיצוב אינו דמוקרטי כלל ולעיתים הוא עובר פיקוח ואף צנזורה על ידי החברה, הלקוח או היוצר עצמו. במקרים אחרים, המעצבים משתמשים בכלים העיצוביים על מנת להביע דעתם ושומרים על האוטונומיה של העיצוב. פעולותיהם משקפות את היותם אזרחים בעלי יכולת וזכות להשפיע על המדיניות, האסתטיקה והתרבות במדינתם, תוך הקפדה על זכויות אדם ובכללן הזכות לחירות, חופש הביטוי והיצירה, חופש התאגדות, זכות הקניין וחופש התנועה.
בחינת יחסי הגומלין בין המעצב לבין הדמוקרטיה מבקשת לבדוק את גבולות השיח: בשנים האחרונות חל תהליך של דמוקרטיזציה בעולם העיצוב, בין השאר בזכות הגלובליזציה וכניסת האינטרנט הביתי ובעקבות כך העיצוב נעשה נגיש להמונים. הדמוקרטיזציה של העיצוב באה לידי ביטוי בהיבטים שונים: שימוש בחכמת ההמונים בתהליכי עיצוב, החזרת השליטה ליחיד באמצעות DIY ״עשה זאת בעצמך״, הצרכן הופך ליצרן והגבולות שבין מקצוען לבין חובבן מטשטשים.
מקומה של דמוקרטיה בעולם העיצוב ייבחן תוך התייחסות לשיח החברתי, הפוליטי והתרבותי. זאת בין השאר לאור מגמות ותהליכים מדיניים המתקיימים כיום ברחבי העולם והמעמידים בסימן שאלה את חוזקו וכושרו של שלטון דמוקרטי. דווקא משום שהמעצב נמצא בקו תפר שבין השלטון ובין זכויות האזרח עולה השאלה מה קורה כאשר ישנה התנגשות ביניהם? כאשר חופש הביטוי מופר? מושגים כגון צנזורה, השתקה ומשטור מותחים את הגבול שבין המרחב הפרטי למרחב הציבורי ובין חובות וזכויות המעצב. השאלות העיקריות שתידונה בכנס הן היכן נפגשים העיצוב והדמוקרטיה? האמנם ״עיצוב דמוקרטי״ טומן בחובו סוג של פרדוקס? האם קיים עיצוב דמוקרטי?
הפקולטה לעיצוב מעוניינת לקבל הצעות להרצאה של עד 20 דקות בכנס השנתי בנושאים אלו. יום העיון מבקש לעורר דיון ביחס לתפיסת הדמוקרטיה בתהליכי עיצוב ולבחון סוגיות מורכבות בשדות העיצוב, האמנות, האדריכלות, הקולנוע, הצילום, הספרות, המוסיקה וכל היבט אחר של יצירה. יחסי הגומלין שבין המעצב לחברה, בין המעצב ללקוח ובין המעצב לעצמו יעמדו במרכזו של יום העיון, מתוך כוונה לדון במציאות המורכבת בה אנו חיים ומתוך חתירה לבחון ולהציף את ראיית המעצב כבעל זכויות וחובות כאחד.
פרט לנושאים שהוזכרו עד עתה אפשר לשלוח הצעות העוסקות גם בנושאים:
דמוקרטיזיציה של החומר ושל שיטות הייצור
פלטפורמות למימון המונים
עיצוב שיתופי
״עשה זאת בעצמך״ DIY
דמוקרטיה באקדמיה – מתודות הוראה בעיצוב
עיצוב צנזורה
עיצוב ואנרכיזם
עיצוב חברתי וזכויות אדם
מחיקה/השתקה/הסתרה
יחסי מעצב־לקוח
צנזורה פנימית של היוצר
מקומו של העיצוב בסכסוכים
עיצוב זהות והגדרה עצמית
עיצוב פוליטי
עיצוב ומלחמת תרבות
עיצוב הומניטרי
זכויות וחובות המעצב
את ההצעות להרצאה בהיקף של עד 200 מילה יש לשלוח עד לתאריך 30.1.2018 למייל demodesign@hit.ac.il
יש לצרף לכל להצעה קורות חיים מקוצרים, שיוך אקדמי ו/או מקצועי, פרטי התקשרות (טלפון, אימייל) ותמונת פספורט. ההצעות יבחנו על ידי ועדת היגוי של הכנס והודעה על החלטת הועדה תשלח במייל כשבועיים לאחר מועד הגשה.
זוג עכבישים מתוך התערוכה של לואיז בורז׳ואה במוזיאון תל אביב (צילום: מ״ל)
1. ״בחיים האמיתיים אני מזדהה עם הקורבן, באמנות שלי אני הרוצחת״: לואיז בורז׳ואה במוזיאון תל אביב
חגית פלג רותם • 7.9.2017
שניים – תערוכת היחיד המטלטלת של לואיז בורז׳ואה, שעדיין מוצגת במוזיאון תל אביב – מצליחה ללכוד את עולמה המורכב והאכזרי של האמנית, שעברה את כל המאה ה־20 והותירה אחריה גוף עבודות שנבע ממעמקי התת־מודע ושמותיר את הצופה חסר הגנה. מי שמכיר את יצירתה של בורז׳ואה ימצא בתערוכה הקשרים חדשים לצד עבודות נדירות; הקהל שיפגוש בעבודותיה בפעם הראשונה, יצטרך לעכל את העבודות הלגמרי לא פשוטות.
תרגיל מתוחכם בשיווק או שינוי מהותי בתרבות הצריכה? Arket, המותג החדש של קבוצת H&M שחנך בסוף אוגוסט חנות ראשונה בלונדון, קורא תיגר על טרנדים ובגדים זולים ומציע מלתחה קלאסית ומסוגננת, שלא משתנה יותר מדי. במידה ש־Arket אכן מאותת על שינוי כיוון בהרגלי הצריכה של האופנה המסחרית, האם קרב היום שבו גם מותגים מקומיים כמו קסטרו או רנואר יהפכו ללא רלוונטיים?
במסגרת לימודי התואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, בדקה לי ברוידה מה צריך לכלול מקום ציבורי כדי שאנשים ירצו לשהות בו. עם המסקנות היא הגיעה לבעלים של דיזנגוף סנטר בתל אביב, ביקשה לקבל מרחב ״עודף״ והבטיחה לייצר בו תנועה. ״הרבה פעמים אני שואלת את עצמי מה הערך של עיצוב״, היא אומרת, ״ואז אני רואה אנשים יושבים, פותחים קופסת קוטג׳, או שני ילדים מתנשקים מאחורי האדנית ההידרופונית – ואני אומרת וואלה, זה זה״.
גם השנה סיקרנו בפורטפוליו את תערוכות הבוגרים של בתי הספר לעיצוב ואמנות. מבין 24 הכתבות שפירסמנו בנושא, זו שזכתה למספר הכניסות הרב ביותר הייתה על פרויקטי הגמר של 54 בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, ביניהם: האיורים מלאי הדימיון ומשובבי הנפש של מיתר הופמן לסיפורי הברון מינכהאוזן; תמונת מצב של החיים בארץ שיצרה בפלסטלינה שירי מטלון; והפסולת שאסף תומר אלעד בעת שיטוט ברחובות חיפה, שהפכה לאותיות האלף־בית בשפה העברית.
5. כי זו פריז, כי זה שבוע האופנה בפריז: קולקציית הביכורים של גולן טאוב
לירוי שופן • 15.10.2017
אחרי התמחויות אצל ג׳ונתן סונדרס וטומי הילפיגר, גולן טאוב השיק בשבוע האופנה בפריז קולקציית תיקים ראשונה, שמאפייניה הם קווים מעוגלים, צבעוניות קונטרסטית ובעיקר אופיים הפאזלי של העיצובים, העשויים כולם מעין עבודת תצרף מהודקת של פיסות עור המשתלבות זו בזו ומחוזקות באמצעות ניטים. על הדרך הוא ניפץ מיתוסים על תעשיית האופנה, סיפר על הקושי בלהיות מעצב ישראלי, וגילה מהי העצה שקניינים בכירים נתנו לו.
6. האמנות שלי מפעילה את השינוי: אי ווייוויי במוזיאון ישראל
חגית פלג רותם • 31.5.2017
האמן הסיני אי ווייוויי מאמין שבכל מקום בעולם יש עוולות, אך זו לא סיבה לא להציג אמנות. להיפך. ״אני מודאג מאוד, לא רק בקשר לפלסטינים. אני מודאג בקשר לישראלים באותה מידה. חברה מודרנית לא יכולה להרשות לעצמה להתקיים במצב כזה של אי צדק״ הוא אמר בראיון לקראת הפתיחה של תערוכת הבלוקבאסטר ״אולי, אולי לא״, שעדיין מוצגת במוזיאון ישראל.
7. נכון לעכשיו: ארז גביש מסכם שנה ראשונה כראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל
יובל סער • 29.6.2017
הפיכת משחקי המחשב לתחום התמחות במקביל לצמצום תחום הפרסום, והעמקת המחקר של מרחב ההוראה: ״לא יכול להיות ששיטת ההוראה היחידה במחלקות לתקשורת חזותית היא פרזנטציה פרונטלית, סטודנטים שתולים עבודות ומרצה שנותן ביקורת לכל סטודנט״, אמר ארז גביש, לסיכום שנה ראשונה כראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.
60 זוגות נעליים של בוגרי בצלאל, שבחנו את קו הגבול שבין אופנה ואמנות, הוצגו בתערוכה A Walk of Art בגלריה Parasol בניו יורק. ״האם נעל יכולה להיחשב יצירת אמנות? האם נעל שאי אפשר לנעול עדיין נחשבת נעל? והאם אפשר לקרוא לנעל כזאת אופנה?״, שאלה אוצרת התערוכה יערה קידר, ואמרה ששאלת הלבישות לא משנה להגדרה, וש״מה שחשוב הוא שאנחנו מזהים שזו נעל״.
רויטל בן־אשר פרץ, מתוך Protective Edge בגלריה שלוש (צילום: מ״ל)
9. האוצרת רויטל בן־אשר פרץ עוברת לקידמת הבמה
יובל סער • 16.11.2017
אחרי שנים של עבודה כאוצרת, רויטל בן־אשר פרץ הצטרפה לאמן הווידיאו יואב כהן, לכוריאוגרף והרקדן סהר עזימי ולאמנית מיכל שמיר, וביחד הם הציגו את Protective Edge – מופע פרפורמנס שהתפרש על פני שלוש הקומות של גלריה שלוש בתל אביב. בראיון לפורטפוליו היא סיפרה על התפקיד ששיחק השיער שלה בהזמנה לצאת מאזור נוחות, ועל הניסיון שצברה כחברת דירקטוריון בתיאטרון הקאמרי ובאופרה הישראלית בדרך לקדמת הבמה.
חלומות פאר, מוזיקה לאנשים ישנים במפעל. צילום: יאיר מיוחס
10. המפעל: בית ריק מלא בלב ירושלים
טלי בקשי • 18.9.2017
בין מלונות היוקרה של ירושלים פועל המפעל, ״היכל תרבות זמני״ שמפעילה קבוצת בית ריק שפולשת לבתים נטושים ומזמינה אמנים לפעול בהם. ״יצירה טובה נוצרת בתנאים ספציפיים בחלון הזדמנויות חמקמק״, אומר גילי לוי, מהמנהלים האמנותיים של המפעל, על האימוץ הממסדי של החברה העירונית ״עדן״. ״זה יכול לקרות בממסד ובלב המיינסטרים, ובאותה מידה זה יכול לקרות בשיטת גרילה״.
בני אפרת, מתוך התערוכה שתיפתח בינואר 2018 במוזיאון פתח תקוה
משרד התרבות והספורט הכריז הבוקר (ג׳) על הזוכים בפרסים בתחומי אמנות פלסטית ועיצוב לשנת 2017. השנה מעניק המשרד פרסים לאמנים הזוכים בסך כולל של 950 אלף שקל. בפרס שרת התרבות והספורט, בסך 50 אלף שקל כל אחד, זכו האמנים אורן אליאב, דוד בהר פרחיה, יובל יאירי, אורלי סבר, חיימי פניכל, איילת כרמי, יוסי מארק, עילית אזולאי, נבט יצחק וקבוצת סלה־מנקה. חברי ועדת השיפוט היו: ד״ר דורון לוריא, נחמה גולן וד״ר רונית שטיינברג.
מנימוקי השופטים למתן הפרסים: ״אמנותו של אורן אליאב, נובעת מתהליך התבוננות יסודי באמנות הבארוק על כל מורכבותה. יצירותיו הווירטואוזיות מבטאות את התהליך המעמיק שעבר האמן, תוך הפניית תשומת לב להבזקי אור, לטקסטורות משתנות ולתעתועים אופטיים היוצרים מראה עוצמתי ומרגש״. אליאב יציג ב-2018 תערוכת יחיד במוזיאון ישראל בירושלים.
מנימוקי מתן הפרס לד״ר דוד בהר פרחיה: ״יצירתו של דוד בהר פרחיה, בולטת בקולה הייחודי המשלב יצירה אמנותית ומחקר אדריכלי. אמנותו מבטאת קשב, מקוריות והעמקה. פרחיה עומד בראש קבוצת המחקר מונדי־לאב בטכניון, חיפה. מכלול פעולתו משלב גישה עצמאית יחד עם עבודת צוות והעמדת פרויקטים יצירתיים במגוון תחומים חברתיים. ביצירתו העצמאית, נעשה טיפול עדין ומרתק בחללים ארכיטקטוניים תוך התייחסות לאור, מרחב ולאופי המבנה״.
יובל יאירי: ״האמן יובל יאירי חוקר אתרים היסטוריים ומיתוסים מקומיים, מצלם אותם, מפרק אותם לגורמים ומרכיב אותם מחדש, התוצאה היא אינטליגנטית ומרהיבה כאחד. המראה הסטרילי והחד של היצירה הסופית, הוא כמעט בלתי מציאותי, ולכן מעורר מחשבה ביחס לתפיסת המציאות בעולם הדיגיטלי שבו אנו חיים. אתרי התוכן אליהם מתייחסים צילומיו של יאירי, כגון חלל המוזיאון או מבנה בית המצורעים בירושלים, מעלים הרהורים ומחשבות בנוגע למהותם של אתרים אלה״.
אורלי סבר: ״יצירתה של אורלי סבר, שייכת בעיקר לתחום הפיסול והמיצב. עבודותיה מושפעות מהחלל המטופל על ידה, תוך שימוש בחומרים יוצאי דופן. קריאת התיגר ביצירתה, באה לידי ביטוי באופן שבו היא מתייחסת למרחב התצוגה ולנוכחותם של הצופים במרחב זה. הרושם המונומנטאלי של עבודותיה והחומרים התעשייתיים בהם היא משתמשת, מבטאים עוצמה ואיפוק בו בזמן. צוות השופטים התרשם מהמתח שבין המוכר והזר ביצירתה של סבר, כמו גם ממימד ההפתעה בו היא משתמשת לצורך השהיית המבט על מרכיבי היצירה החזותית״.
חיימי פניכל: ״יצירתו של חיימי פניכל, מדגימה מיומנות יוצאת דופן באופן הטיפול בחומרים, במגוון טכניקות תלת ממדיות. פניכל מתמחה בהוצאת אובייקטים מהקשרם המקורי, ובגילום אובייקט מוכר דרך חומרים אחרים. המבנים המיניאטוריים שהוא בונה, בעלי אווירה אפוקליפטית הבאה לידי ביטוי במראה המכורסם ובייצוג ההרס. יצירותיו מתייחסות בו זמנית לעבר ולעתיד, והן עשויות מחומרים שבירים– ממש כמו החיים עצמם. וועדת הפרס התרשמה מהפניית תשומת הלב ביצירתו של פניכל לטכניקת הפיסול המסורתית, תוך התייחסותו לתפיסת עולם עכשווית, ביקורתית ומהורהרת״.
איילת כרמי (צילום מ"ל)
איילת כרמי: ״יצירתה של איילת כרמי הינה רב תחומית ובעלת מראה אסתטי מרשים. עבודותיה מצטטות באופן מושכל מחקרים מדעיים, כגון זה של לאונרדו דה־וינצ׳י בתחום התעופה ומחקר על חלקי מכונות מוכרות וזרות. השילוב שבין המכונה לאדם ובין המראה העדין לעיצוב השכבתי, יוצרים רושם מוכר וזר בו בזמן. תרגום המראה למדיה של הווידאו ארט, מעצים את המתח שבין המציאותי לדמיוני, ומהווה שלב נוסף ביצירתה המרתקת״.
יוסי מארק: ״ציוריו הפיגורטיביים של יוסי מרק, מבטאים מורכבות רגשית באמצעות הבעות אנוש המצוירות במיומנות טכנית ניכרת. יצירתו של מרק חוקרת את האמצעים הצורניים הבסיסיים, כגון אופן נפילת האור או מבניות הצורה. בו בזמן הוא מבטא מנעד רחב של רגשות, העולים ממראה גופן ופניהן של הדמויות בציוריו שאת רובן הוא מכיר באופן אישי ומעמיק״.
עילית אזולאי: ״יצירתה של עילית אזולאי, ממחישה את כוח הבריאה הטמון ביצירה החזותית. אמנותה המתבססת על מחקר תרבותי, מציגה את תהליכי האנליזה של המחקר ואת התגבשותו לכדי תוצר ייחודי חדש ושלם בדרכו. האתרים השונים הנבדקים בכל אחד מהפרויקטים של אזולאי, נעים בין הבנאלי למורכב בין השאר הודות למבט החקרני שהיא מציבה כלפיהם. בעבודותיה המתייחסות למבנים שצילמה ברחבי גרמניה, ניתן בין השאר ביטוי למורכבותם של הזיכרון, השימור והנחלת המורשת״.
נבט יצחק: ״יצירתה של נבט יצחק, באה לידי ביטוי בטכניקות של וידאו־ארט, סאונד ומיצב. יצחק מתמחה בהנפשת חפצים, תוך שהיא מערבבת בין תרבויות שונות, לדוגמה: בתוך שטיח אוריינטלי שהיא מצלמת, מתחוללים קרבות מטוסים וטנקים באופן בלתי צפוי בעליל. המראה הכולל אסתטי ומקורי, טעון סמלים ואלגוריות. עיסוקה בתרבות המזרח, מרחיב את הרפרטואר המוכר ומוסיף לו רבדים מעוררי מחשבה ומורכבות, האקלקטיות של אלמנטים מהמערב ומהמזרח ביצירתה מייצגת ביטוי למורכבות החיים במרחב המקומי״.
קבוצת סלה־מנקה: ״זה שנים רבות שקבוצת סלה־מנקה בהובלתם של לאה מאואס ודיאגו רוטמן, משפיעה על עולם האמנות הישראלי. קבוצה רב תחומית זו הפועלת בכיוונים שונים, מעלה שאלות מחקר מגוונות, המשתנות ומתחדשות בתדירות גבוהה ביותר. בפעילותה, מגלמת הקבוצה רעיונות חברתיים, ביקורתיים ותפיסתיים, תוך קיום שיתופי פעולה עם קהילת האמנות ועם קהלים מגוונים״.
בפרס למפעל חיים בתחומי האמנות הפלסטית, עבור עשייה אמנותית רצופה של 25 שנה לפחות בתחום האמנות הפלסטית בישראל, אשר השאירה חותמה בשדה התרבות והאמנות בארץ, השפיעה על תלמידים ואמנים בדרכם האמנותית וסייעה להתפתחות האמנות הישראלית, מוענק לנורית דוד ובני אפרת – שתערוכת יחיד שלו תיפתח בינואר 2018 במוזיאון פתח תקוה. הפרס בגובה 50 אלף שקל יחולק בין הזוכים. חברי ועדת הפרס: אבנר בר חמא, גליה בר אור ותמי מנור פרידמן.
רמי טריף, צילום: שי בין אפרים
בפרסי העיצוב, בתחומים עיצוב תערוכות, עיצוב גרפי, עיצוב המוצר, צורפות, קרמיקה וטקסטיל, זכו רמי טריף, בתיה קולטון, שירה קרת, אביגיל ריינר, גל בולקא ועידן נויברג אשר יחלקו את הפרס יחדיו. הפרס בגובה 20 אלף שקל לכל אחד. חברי ועדת הפרס: דינה שחר, פיני ליבוביץ, מיכאל גורדון, אריה ברקוביץ ויובל ביטון.
בפרסי אמן צעיר זכו השנה: יונתן אולמן, נטלי אילון, דור זליכה לוי, תמר לוינסון, שיר מורן, גיא ניסנהאוס, נועם עומר, נעמה ערד, אברהם קריצמן ואסף שחם. הפרס בגובה 10 אלף שקל לכל אחד. ועדת הפרס: מרים גמבורד, שיר שבדרון ואור תשובה.
בפרס עידוד היצירה בתחומי האמנות הפלסטית זכו אתי אברג׳יל, לי אורפז, איתי אייזנשטיין, איל אסולין, אסף גאם הכהן, ליאור גריידי, שירלי וגנר, אמירה זיאן, מארק יאשאייב ושחר יהלום. הפרס בגובה 20 אלף שקל לכל אחד. חברי ועדת הפרס: יהודית גואטה, רועי קופר ורוני כהן בנימיני.
מחר (יום ד׳, 27.12) תיפתח תערוכת הזוכים בפרסי משרד התרבות לשנת 2016 במוזאון בת ים לאומנות.
מוקדם לומר כיצד פתיחת התכנית ללימודי אוצרות בעיצוב של המחלקה ללימודי חוץ ולימודי המשך בשנקר תשפיע על סצינת העיצוב המקומית. מטרת התכנית – שבראשה עומדת גלית גאון – להצמיח את הדור הבא של האוצרים, החוקרים ואנשי ההפקה בתחומי העיצוב, לסמן את המקום הייחודי של אוצרות עיצוב בתוך עולם האוצרות, ולהקנות לבוגרי התכנית כלים מעשיים, שאינם נלמדים בהכרח בתכניות אחרות ללימודי אוצרות בארץ. את הניצנים הראשונים להשתלבות בעשייה המקומית אפשר למצוא בנוכחות משמעותית של סטודנטיות מהמחזור הראשון של התכנית בשבוע האיור של תל אביב, שהתקיים בחודש שעבר, במקביל לפתיחת המחזור השני בשנת הלימודים הנוכחית.
2018 > במהלך השנה תמשיך התכנית את פיתוח רעיון ״המוזיאון ככיתת לימוד״ בשיתוף מוזיאון ארץ ישראל, תשיק את שיתוף הפעולה באוצרות עם בית הנסן בירושלים ותמשיך להשתתף באוצרות תערוכות וארועים בשבוע העיצוב ירושלים ובשבוע האיור בתל אביב. המעצבת הילה שאלתיאלי – חברת סגל במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר – תצא בחודש ספטמבר לממש את מה שהתחיל כפרויקט גמר בתכנית וימשיך כביתן ישראל בביאנלה לעיצוב בלונדון.
Better Shelter מתוך ״3.5 מטרים רבועים: תגובה בונה לאסונות טבע״
מרץ > 3.5 מטרים רבועים במוזיאון תל אביב
התערוכה 3.5 מטרים רבועים: תגובה בונה לאסונות טבע הייתה אחת מהתערוכות יוצאות הדופן והראויות לשבח שהוצגו מוזיאון תל אביב, כמו גם בנוף תערוכות העיצוב בארץ. אוצרת התערוכה, מאיה ויניצקי, הציגה מחקר מקיף ומעמיק על נושא חברתי רלוונטי וחשוב, והצליחה להעביר (ככל האפשר) את השיח על הנושא מדיבור פנים עיצובי לפנייה בגובה העיניים גם לקהל הרחב.
2018 > ב־12.1 תיפתח התערוכה ״מוזיקה אסורה: תקליטי רנטגן בברית-המועצות, 1960-1940״ (אוצרות: מאירה יגיד-חיימוביץ׳, מאיה ויניצקי), שתציג את ההיסטוריה של תקליטי הרנטגן, יצרני מוזיקה מחתרתית שהקליטו והדפיסו עותקים בלתי חוקיים של תקליטי מוזיקה אסורה על שקפי רנטגן משומשים, תוך סיכון חירותם. בחודש אפריל תיפתח בביתן הלנה רובינשטיין התערוכה ״אריה שרון: אדריכל המדינה״ (אוצר: ערן נוימן), תערוכה רטרוספקטיבית ראשונה לאדריכל אריה שרון שנחשב לאחד מאבות האדריכלות הישראלית.
דן ריזינגר, כרזה ליום העצמאות, 1974
יוני > דן ריזינגר במוזיאון ישראל
שנתיים לאחר התכנון המקורי, נפתחה במוזיאון ישראל התערוכה סימני דרך: 60 שנות עיצוב של דן ריזינגר, שהציגה את החותם שהטביע חתן פרס ישראל לעיצוב, דן ריזינגר, על התרבות החזותית בישראל. על אף המשימה הכמעט בלתי אפשרית לקחת את כל העבודות של ריזינגר ולעשות מהן תערוכה אחת, אוצר התערוכה – דן הנדל – שזר בצורה מאופקת וחכמה בין עבודתו העיצובית של ריזינגר לבין המעבר של מדינת ישראל מהזירה הציבורית והכלכלה הסוציאליסטית לשוק הפרטי ואורח החיים הקפיטליסטי.
2018 > בסוף מרץ תיפתח תערוכה שתציג עבודות חדשות באוסף העיצוב של המוזיאון – של המעצבים הילה שמיע, איתי אהלי, יהונתן הופ, לקס פוט ופלוריאן שמיד – שמתייחסים לשאלת גבולות השליטה של המעצב בתהליך הייצור ולכוחו לפעול במצב של אי ודאות. בסוף 2018 מתוכננת להיפתח תערוכה מקיפה על הארכיטקטורה של צה״ל, שתדגיש את השפעתו של הצבא על עיצוב המרחב הישראלי ותקשור את העבר העשיר של תכנון ובניה במערכת הצבאית עם תהליכים עכשוויים ועתידיים שממשיכים להשפיע ולשנות את ישראל. בנוסף, במהלך 2018 תקלוט המחלקה לעיצוב ואדריכלות את אוסף המעצב הגרפי והטיפוגרף הפורה צבי נרקיס, ובכך תהפוך למקור מידע המוביל למחקר על האות העברית המודרנית.
רונן בבלי (סטודיו מג׳נטה) מתוך ״אי•זיקה״, שבוע העיצוב ירושלים. צילום: לי זכאי
יוני > שבוע העיצוב ירושלים
כ־150 מעצבים ומעצבות השתתפו בכ־40 תערוכות ופרויקטים במהדורה השישית והמורחבת של שבוע העיצוב ירושלים (מנהלת אמנותית: ענת ספרן; אוצר ראשי: טל ארז), שהתקיים בחודש יוני תחת הכותרת ״איים״. האירוע, פרויקט הדגל של הפעילות המקצועית של בית הנסן, השיק ארבע תכניות רב־שנתיות. בחלל התעשייתי של מרכזיית בזק שנסגרה הושקו תכנית הצוותים הבין־לאומית וזירות העיצוב בתערוכה המרכזית של שבוע העיצוב; בבית הנסן הושק בשיתוף מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל והתכנית ללימודי אוצרות בשנקר פרויקט ״היסטוריה מקומית״, בתערוכה שעוסקת בפעילותו של המייסד והאוצר האגדי של מחלקת העיצוב והאדריכלות במוזיאון ישראל, איזיקה גאון.
2018 > שבוע העיצוב ירושלים 2018 שיתקיים בחודש יוני יעסוק השנה בנושאים של שימור ושמרנות. בעולם שבו העתיד נראה מחוץ לשליטתנו, הנטייה המתחזקת היא לפנות לעבר בחיפוש אחר עוגנים יציבים, ושבוע העיצוב יבחן את תפקידו של העיצוב כמהפכני ובו בעת כמקבע מוסכמות סביב שלושה צירים: ״הגן״, שבו יבחן הנושא הסביבתי; ״השוק״, שיעסוק בסוגיות של חברה; ו״הספריה״, שבה ידונו יחסי שימור ותרבות. בנוסף, בשבוע העיצוב יחשפו חללים חדשים במתחם בית הנסן ולמבקרים תתאפשר הצצה ראשונית לתהליך השימור הנעשה בהם.
ספטמבר > פסטיבל OFFF מגיע לתל אביב
17 שנה לאחר שהוקם בבצלונה, נחת בתל אביב בפעם הראשונה פסטיבל העיצוב הבין־לאומי OFFF. מה שהתחיל כפנטזיה משותפת בפגישת עבודה של המעצבים לירי ארגוב וניצן רוזנברג בבית קפה – להביא את הפסטיבל לארץ – הסתיים בהפקה מוקפדת במוזיאון תל אביב ובאירוע שהפך לבית לקהילת המעצבים והיוצרים שפועלת בעיר. במשך יומיים זכו כ־600 מעצבים לצפות בהרצאות של כוחות מובילים בתחום התרבות הדיגיטלית, ביניהם נציגי חברת Ideo, בית הפוסט זוכה האמי The Mill, סטודיו Moving Brands וג׳וש היגינס, מוביל הקמפיין של אובמה וקריאיטיב דיירקטור בפייסבוק.
2018 > המהדורה השנייה של פסטיבל OFFF המקומי תתקיים בחודש ספטמבר במוזיאון תל אביב. מכירת הכרטיסים המוקדמת תחל באביב, ורוזנברג וארגוב מדווחים על מגעים מתקדמים להביא לישראל גם בשנה הבאה כמה מהיוצרים המעניינים והחדשניים בעולם העיצוב החזותי במתכונתו הרחבה.
אוקטובר > קול קורא למעצבים לעצב בחינם את סמל חגיגות ה־70 של ישראל
לקראת יום העצמאות ה־70 של מדינת ישראל פרסם משרד התרבות והספורט קול קורא למציאת הנושא הרשמי לחגיגות שנת ה־70 ויצא בתחרות פתוחה לעיצוב הלוגו הרשמי שילווה את החגיגות. בעקבות הפרסום של עודד בן יהודה ב־Xnet התעורר דיון ער בקהילת המעצבים הגרפיים על הבקשה/דרישה של משרד התרבות לעבוד בחינם, ללא מענה כספי וללא שמירה על זכויות היוצרים של המעצב. מעצבים רבים הגיבו בכעס, קראו לחרם על התחרות ועיצבו לוגואים פיקטיביים.
2018 > יום העצמאות ה־70 של ישראל יצויין ביום חמישי 19.4.2018. עדיין לא ברור מה עלה בגורל התחרות, מה יהיה הסמל הרשמי של חגיגות ה־70 ומי יהיה המעצב שלו.
דוד טרטקובר. צילום: דניאל צ׳צ׳יק
אוקטובר > תואר שני חדש בבצלאל בתקשורת חזותית
גם במקרה של התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל, מוקדם לומר כיצד פתיחתה תשפיע על סצינת העיצוב המקומית, אולם החשיבות שבקיומה ברור. התכנית – שבראשה עומד חתן פרס ישראל לעיצוב, דוד טרטקובר – מבקשת לעורר למידה והפנמה מעמיקה של צורות חשיבה חדשות ושל תגובות יצירתיות למרחב תקשורתי רווי ודינמי, ופיתוח כישורים ותובנות חדשים שדורשים יכולת ניתוח תהליכים ארוכי טווח והבנה של ההקשרים החברתיים, התרבותיים, הטכנולוגיים, הכלכליים והפוליטיים של מלאכת ומחקר העיצוב.
2018 > בחודש נובמבר עתיד להתקיים הכנס הבין־לאומי השנתי הראשון של בצלאל תחת הכותרת ״עיצוב, חברה וסביבה במצבי קיצון״. הכנס יפגיש מעצבים, אמנים, אדריכלים, מעצבי מדיניות, נציגי ארגונים בין־לאומיים ומקבלי החלטות בדרג המקומי, הלאומי והעל־לאומי, ליומיים של הרצאות, סדנאות וסיורים. יומו הראשון של הכנס יוקדש למושבים אקדמיים, ואילו היום השני יוקדש לסיורים וסדנאות מחקר ויינעל בפתיחת תערוכה.
סנוז, ניב תשבי (צילום: מ״ל)
נובמבר > סנוּז של ניב תשבי בשבוע האיור של תל אביב
שלוש שנים לאחר שהציג תערוכת יחיד זוגית עם טל גרנות בשבוע האיור הראשון, ניב תשבי חזר לשבוע האיור עם אחד הכוכבים הבלתי מעורערים של השנה: סנוז, דמות האלטר־אגו של תשבי, יצור קומיקסי באופיו, אנטי גיבור ורדרד, שראשו התנפח למימדים עצומים ואיבריו פזורים ושרועים לאורכו ולרוחבו, ואף מלוא גובהו של ההאנגר החשוף בנמל יפו. המהלך של תשבי המשיך לאתגר את המושגים המקובלים בתחום האיור, הן בשימוש בחומרים פלסטיים ובמעבר לתלת־ממד והן בהקף וגודל יוצאי דופן.
2018 > שבוע האיור החמישי של תל אביב יתקיים בתאריכים 15-24.11. הקול הקורא למשתתפים יתפרסם בקרוב וגם הפעם הוא יתמקד בתערוכות, פעילויות ועבודות חדשות שיוכנו במיוחד לשבוע האיור. במקביל מתוכננת פעם נוספת נציגות של שבוע האיור בפסטיבל Mocca של אגודת המאיירים של ניו יורק, שיתקיים בחודש אפריל במנהטן.
מיה דבש. צילום: שי בן אפריים
דצמבר > מיה דבש מתמנה לאוצרת הראשית הקבועה של מוזיאון העיצוב חולון
לאחר שנה וחצי שבה מילאה את התפקיד כממלאת מקום, מיה דבש מונתה לאוצרת הראשית הקבועה של מוזיאון העיצוב חולון. ״התקופה האחרונה הייתה ללא ספק אינטנסיבית ומאתגרת ותרמה רבות לאופן שבו אני תופסת היום את תפקידו של המוזיאון במרחב הציבורי והפוליטי שבו אנו חיים״, אמרה דבש בתגובה למינוי. ״יחד עם הצוות המקצועי והמסור של המוזיאון והמדיטק נמשיך להציג תערוכות שימקמו את עולם העיצוב בהקשר תרבותי רחב ככל האפשר ויעמיקו תוך כדי כך את השיח סביבו״.
2018 > לאחר שתינעל התערוכה ז׳ה טם, רונית אלקבץ שקוצרת שבחים ואף הוזכרה ברשימת תערוכות החובה של 2018 שפרסם מגזין Vanity Fair, התערוכה הבאה שתיפתח במוזיאון היא רטרוספקטיבה שתאצור דבש לסטפן סגמייסטר וג׳סיקה וולש — אחד ממשרדי העיצוב הגרפי והמיתוג המובילים בעולם. לאחר מכן תאצור מריה כריסטינה דידרו (שאצרה בשנה שעברה במוזיאון את התערוכה של סטודיו ננדו) את התערוכה Conversation Piece, שתציג זוגות מעצבים מהארץ ומהעולם היוצרים יחד בעבודה משותפת.
״כוח משיכה״, שתיפתח בבית בנימיני ביום ו׳ 29.12, תציג בפעם הראשונה בישראל עבודות של יוצרים בין־לאומיים בעלי שם עולמי, יוצאי דופן ביצירתם ובעלי חשיבות היסטורית ועכשווית. התערוכה שאצרה רוית לצר מקבצת עבודות של אמנים מארתות הברית, בריטניה, צרפת, יפן וספרד, המהווים חלק מהקאנון הקרמי הבין־לאומי, ועבודותיהם מצויות באוספי המוזיאונים הגדולים בעולם. עבודות אלו הושאלו מאוספים פרטיים, ויוצגו לראשונה כגוף עבודות מלוכד, בשתי הגלריות של בית בנימיני.
לאוספים פרטיים, למרות היותם יוזמה של יחידים, יש תרומה משמעותית לשיח התרבותי ולשדה האמנות. בכוחם לקדם אמנים ולחשוף את עבודותיהם לקהל הרחב, לעזור ביצירת קהילה, לחזק את השדה בו הם פועלים על ידי חינוך הקהל, בעלי גלריות ואספנים אחרים, לתרום להרחבת מעגלי האספנים, עידוד גלריות ומוזיאונים להשקעה בתחום, מימון מלגות, העלאת ערך העבודות וחיזוק איכות ועומק השיח. בנוסף, השאלת תערוכות מאוספים והעברתם בדרך כלל כירושות לרשות המוסדות, מאפשרות הקמה והרחבת גוף הידע החזותי־תרבותי, (היסטורי או עכשווי) של התחום לקהל הרחב.
הבחירה להציג דווקא עבודות אקספרסיביות בתערוכה ממחישה את מעשה האספנות כמעין דחף ממכר, יצרי, אובססיבי, בלתי נשלט ונחשק. עבודות חומר אקספרסיביות אלו, נוגעות בתמות המרכזיות שעולות בדיון החומרי: השימושי, הפיסולי ומה שביניהן.
Higashida Shigemasa צילום: שי בן אפרים
בין האמנים המציגים: פיטר וולקוס, Peter Voulkos, אמן אמריקאי שנחשב לאבי הקרמיקה המודרנית, פעל משנות ה־60 של המאה הקודמת והיה אחד האמנים המשפיעים ביותר על השינוי שחל בגישה ובמעמד החומר הקרמי בעולם האמנות. יצר עבודות חומר מונומנטליות ואקספרסיביות, מלאות אנרגיה של חיפוש ועשייה חדשנית בתחום.
רודי אוטיו, Rudy Autio, אמן אמריקאי, הראשון מבין אמני החומר שחיבר בין הפיסול והציור הפיגורטיבי ועבודה האקספרסיבית בחומר למיכל. בנה נפחים קרמים גדולים ובעלי פני שטח רכים וזורמים המשמשים כמצע לציור חופשי של דימויי הגוף הנשי ובעלי חיים.
קן פרגוסון Ken Ferguson, אמן אמריקאי ואחד האמנים והמורים המשפיעים על דורות של קרמיקאים בארצות הברית. עבד בקנה מידה גדול, שיחרר את הנפחים שנוצרו על הגלגל מהשימושיות ומהגודל המקובל ושילב אותם במוטיבים מעולם החי.
מסמיצ'י יושיקאווה, Masamichi Yoshikawa, מהאמנים היפנים הבולטים בעולם, פועל באופן יוצא דופן בשילוב סימביוטי, מרהיב של פורצלן וגלזורה.
קלוד שמפי, Claude Champy, אמן צרפתי, חוקר את היחסים שבין השימושי לפיסולי בעבודות חומר אקספרסיביות סדוקות, חרוצות ומלאות אנרגיה טקטונית.
מאוסף מיקה אדלר (צילום מ"ל)
בגלריה הקטנה תיפתח במקביל התערוכה LOOK-ALIKE שאצרה עינב ברנס אליאסוב, ובה מוצג חלק קטן מאוסף הקרמיקה התעשייתית של מיקה אדלר. מעל 20 שנה שאדלר תר ואוסף מכל קצוות ישראל ומסביב לעולם אגרטלי קרמיקה תעשייתית ישראלית. האוסף מונה כ־500 פריטים שנוצרו בארץ משנות ה־40 ועד סוף שנות ה־60 ברובם ממפעלי חרסה, נעמן ולפיד שייצרו כלי בית דקורטיביים ושימושיים מקרמיקה.
מפעל לפיד אשר פעל בדרום תל אביב, נסגר בראשית שנות ה־90 ואילו חרסה שעד 1965 הפעיל מחלקה אמנותית בניהולו של נחמיה עזז, פועל בבאר שבע ומייצר כיום כלים סניטרים. מפעל נעמן שפעל בקריות נסגר ב־1996, והגלגול הנוכחי שלו התפתח לרשת המוכרת כיום בשמה ״נעמן פורצלן״, שקו הייצור שלה נמצא בסין ובתורכיה.
אדלר, שעלה לישראל מגרמניה לפני יותר מ־25 שנה החל לדבריו את העיסוק באספנות ״ממש במקרה״. מפגש אקראי באגרטל לפיד שראה בשוק פשפשים בניו יורק עם מדבקה בתחתית ועליה הכיתוב ״ישראל״ עורר בו את הצורך לרכוש וללמוד עוד על יצרני קרמיקה ישראלית מאותם בתי מלאכה ולהמשיך בשיטוט וחיפוש להרחבה והשלמת האוסף.
האוסף לגווניו מאפשר לנו הצופים להתחקות אחרי קרמיקה תעשייתית ישראלית ולבחון דקויות של כתב יד אישי בעיטור הכלים שנוצר בדרך כלל על ידי אמניות ואמני חומר וציירות שעבדו במפעלים. האוסף של מיקה אדלר טומן בחובו את דחף האספנות, העדר ההירארכיה והאובססיביות הכל כך אופייניים במלאכת האיסוף.
שבוע האופנה תל אביב נערך בחודש מרץ בפעם האחרונה בשיתוף ובחסות קניון האופנה של גינדי. למרות הביקורת הרבה על כך שהאירוע נערך בקניון, אחד הכוחות שמהווים את הסכנה הגדולה ביותר ליצירה המקומית העצמאית, אי אפשר להתווכח על עובדה פשוטה אחת – הוא איפשר למעצבים ישראליים רבים להציג על מסלול ולזכות לחשיפה מקומית ובין־לאומית חשובה, הן באמצעות כלי תקשורת ישראלים והן באמצעות קניינים, עיתונאים ובלוגרים זרים, שבאו לצפות באירוע.
2018 > הציפייה כי המסך יירד על שבוע האופנה עם סיום השותפות עם גינדי התבדתה עם ההודעה כי שבוע אופנה נוסף מתוכנן לחודש מרץ הקרוב, והפעם בשיתוף פעולה עם מחלקת האירועים של עיריית תל אביב. על פי התכנית צפויים לקחת חלק השנה גם מעצבי אופנה וגם מעצבי תכשיטים מקומיים, שעתידים להעלות תצוגות משולבות.
מרץ > פתיחת קניון האופנה גינדי tlv fashion mall
בהשקעה של כ־1.5 מיליארד שקלים נפתח בחודש מרץ האחרון קניון גינדי בתל אביב, שכולל כ־180 חנויות על שטח של 2,500 מ״ר. בניגוד לקניונים אחרים, הקונספט המיתוגי הוא ״קניון אופנה״ באופן מובהק, מה שמסביר את העובדה שיש בו רוב מוחלט של חנויות בגדים, אביזרים ותכשיטים. על מנת לבדל אותו מקניונים אחרים אף נעשה מאמץ כביר לפתוח בו חנויות שאין בקניונים אחרים כדוגמת Cos או Zara Home.
2018 > בחודשים שחלפו מאז ההשקה עולה הקניון לכותרות תחת השאלה האם מדובר בהצלחה או כישלון והאם קניון שכולו אופנה הוא רלוונטי, במציאות שבה יותר ויותר אנשים עוברים לצרוך בחנויות מקוונות.
הד מיינר. צילום: יח״צ
יוני, ספטמבר > מעצבים ישראלים פונים אל השוק הבין־לאומי
מעצב בגדי הגברים הישראלי הד מיינר מצטרף אל לו״ז התצוגות הרשמי של שבוע האופנה בפריז, ובאותה עת מעצב האביזרים גולן טאוב חשף את קולקציית הביכורים שלו בעיר האורות. שתי דוגמאות אלו הן קצה הקרחון – הגישה החדשה שפושה בקרב הדור הצעיר של המעצבים המקומיים קובעת International First. באמצעות חדרי תצוגה בבירות האופנה או חנויות מקוונות, הם פונים אל הקהל בחו״ל, לעיתים תוך ויתור על הקהל המקומי או על נקודות מכירה בישראל. במילים אחרות, זה לא שאין מעצבים מקומיים חדשים, פשוט לא רואים אותם בתל אביב.
2018 > יש לשער שהתופעה תלך ותחריף. לאור השתלטותן של קבוצות שליטה גדולות על השוק המקומי (קבוצת פוקס, קבוצת קסטרו־הודיס, קבוצת גולף־עדיקה, גוטקס מותגים), המעצבים והמותגים העצמאיים נדחקים החוצה.
יובל בר ישראל, מתוך התצוגה של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר וניו באלאנס. צילום: איתן טל
אוקטובר > המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר במקום 6 בעולם
למרות הצלחות שנרשמו בעבר, נדמה שאף אחד לא ציפה להפתעה הזו – המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר – בראשות לאה פרץ – דורגה במקום ה־6 בעולם בין האקדמיות המובילות בדירוג השנתי של האתר ביזנס אוף פאשן. לאור השפעתו של האתר הבריטי על סדר היום האופנתי ולאור דקדקנות הסקר (תשאול תלמידים, כימות פרסים והישגים, השוואת תוכניות לימוד וכדומה) מדובר בהישג יוצא מגדר הרגיל, שמשמעותו העיקרית היא הכרה בין־לאומית במוסד אקדמי ישראלי.
2018 > בסיום שנת הלימודים הנוכחית המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר עתידה למנות ראש/ת מחלקה חדש/ה, לאחר שלאה פרץ תסיים את הקדנציה. בנוסף, מכללת שנקר עומדת בפני איחוד עם אוניברסיטת תל אביב. האם המהלכים האלה יסייעו למחלקה לעיצוב אופנה לשמור על הישגיה ומעמדה? לשנת 2019 הפתרונים.
(גילוי נאות: הכותב משמש מרצה במחלקה לעיצוב אופנה)
חורף 2017/18 של רנואר. צילום: לנס הפקות, אלירן אביטל
ספטמבר > הווידוי של המעצב הראשי של רנואר
נאומים בפתח תצוגות אופנה הן לא דבר נדיר בישראל, אבל תצוגת אופנה שנפתחת בווידוי דווקא כן. ״מצאנו את עצמנו עורגים לזמנים אחרים״, אמר רון קאהן, המנהל האמנותי של רנואר, מול קהל של כ־1,000 איש בפתח תצוגת הסתיו של המותג. ״בעידן של עומס ורעשי רקע, המאבק של תעשיית האופנה – על תשומת ליבו ועל כיסו של המתלבש, על אמירה מקורית בנוף של שיבוטים אופנתיים – זקוק לרענון, לסוג של הפעלה מחדש״. זו אולי אחת הפעמים הבודדות שנציג רשמי של אחד המותגים הגדולים בישראל מצביע על כך שמשהו בשיטה הקיימת לא רק שלא עובד אלא גם מעייף מאוד, וכבר בשל כך מדובר ברגע משמעותי.
2018 > בעוד שההצבעה על הבעיה חשובה מאוד, היא נותרה בסופו של דבר יתומה. קהאן דיבר על העודף שמאפיין את התעשייה, על המירוץ למחיר הנמוך, אבל עדיין לא סיפק פתרונות של ממש. לראיה, קמפיין החורף האחרון של רנואר התמקד בין היתר במעילי נשים במחיר של 199 שקלים, אסטרטגיית שיווק ששוב מפנה את הזרקור אל הצרכנות ולא אל העיצוב. האם העונה הבאה כבר תכלול גישה אחרת?
רונית אלקבץ בשמלה של אלבר אלבז, שבוע האופנה גינדי 2015. צילום: גיל חיון
נובמבר > התערוכה ״ז׳ה טם, רונית אלקבץ״ במוזיאון העיצוב בחולון
אמנם נעשו מאמצים לשוות לתערוכה ״ז׳ה טם, רונית אלקבץ״ במוזיאון העיצוב חולון חזות אמנותית ופוליטית, אבל זו קודם כל תערוכת אופנה, ובמידה רבה תערוכת האופנה המקומית הראשונה בארץ מזה זמן רב. דרך סיפורה האישי והמקצועי של אלקבץ האוצרת יערה קידר (בשיתוף אוצרותי עם שלומי אלקבץ, אחיה ושותפה לדרך של רונית אלקבץ), השכילה להראות כיצד אופנה היא גוף נוכח בחייו של אדם, ולעיתים אף הציר המארגן שלהם. מבעד לעיצובים עוצרי נשימה והעמדה כמעט גותית, נפרסת תפיסתה וחזותה האסתטית של האמנית שהייתה אלקבץ במלוא כוחה.
2018 > בשנת 2018 צפויה להיפתח כחלק מחגיגות ה־70 למדינת ישראל תערוכת 100 שנות אופנה ישראלית במוזיאון ישראל בירושלים, באוצרותה של תמרה יובל ג׳ונס.
TERMINAL X, צילום מסך מתוך האתר
נובמבר > קבוצת פוקס משיקה את טרמינל x
קבוצת פוקס חנכה את טרמינל X – קניון אופנה מקוון בהשקעה של כ־40 מיליון שקל., במטרה לתת מענה לבעיה הקריטית ביותר של תעשיית האופנה המקומית כיום – בריחת כסף החוצה, כתוצאה מכך שיותר ויותר ישראלים קונים אופנה בחו״ל באמצעות חנויות בין־לאומיות מקוונות וטיסות לואו־קוסט. על מנת להפוך את האתר לאטרקטיבי האסטרטגיה של האתר נעוצה במגוון המותגים הנמכר בו (כולל מותגים בייבוא מקביל כמו יוניקלו, שאינם זמינים בישראל) ושילוח תוך 24 שעות בלבד.
2018 > על פי דיווחים בכלי תקשורת שונים ענקית השופינג המקוון אמזון עשויה לפתוח מרכז לוגיסטי ומחסני ענק בישראל, על מנת לספק את הדרישה המקומית. זהו צעד שעלול לאיים עוד יותר על הקמעוניות הישראליות, שכבר כיום מתמודדות עם החזית הבין־לאומית של אמזון, אי־ביי, אסוס ועלי אקספרס.
דצמבר > שידור התכנית ״המערכת״ על נזקי האופנה המהירה
הדיון על צרכנות יתר, אופנה מהירה והאפקט שיש לבגדים זולים מגיע סוף כל סוף אל הפריים טיים הישראלי. במסגרת פתיחת העונה של תכנית התחקירים ״המערכת״ של רשת, שנסעה עד להודו, תוארה באופן מקיף למדי הבעיות שיוצרת השיטה המכונה אופנה מהירה וההשלכות של צריכת יתר של בגדים זולים. העניין של התכנית, השייכת לזכיינית תכנים פופולריים, משקף את העובדה שצריכה מודעת של אופנה, בדומה לצריכת מזון מודעת שאפיינה את העשור האחרון, מטפסת במעלה סדר היום הציבורי.
2018 > מה צפוי בשנה הבאה? כלום, ככל הנראה. שיחות עם מעצבים במותגים ישראלים מובילים מעידות על שאננות מסוימת: בניגוד למותגי אופנה זרים, שמתייחסים לנושא הקיימות באמצעות קולקציות מתחשבות בסביבה, בישראל עדיין לא מסתמנת גישה דומה.
בחודש ינואר הוצגה בבית בנימיני התערוכה הבינלאומית פוסט קולוניאליזם? שאצרה וונדי גרס מדרום אפריקה, והעלתה באמצעים אמנותיים שאלות אקטואליות על נושא מושתק בדרך כלל. כחלק מהתערוכה האמנית אילת זהר עטפה את כל המבנה של בית בנימיני ברשת הסוואה, שגרמה למקום לבלוט עוד יותר בסביבתו שבדרום תל אביב.
2018 > גם את השנה הקרובה פותח בית בנימיני בתערוכה בינלאומית אולם הפעם הוא מתמקד בתחום הקרמיקה של אמנים ידועי שם בתחומם מרחבי העולם. העבודות לתערוכה מגיעות כולן מאוספים פרטיים והעיסוק בשאלות של אספנות והשפעתה על תחומי אמנות שונים יעמוד במרכזו של יום עיון רב תחומי שיתקיים בבית בנימיני בחודש פברואר 2018.
דורון רבינא. צילום: רמי מימון
ינואר > דורון רבינא מונה לאוצר ראשי במוזיאון תל אביב
דורון רבינא, אמן, אוצר ולשעבר מנהל המדרשה לאמנות בבית ברל, נבחר לתפקיד אוצר ראשי במוזיאון תל אביב לאחר חיפושים ממושכים שהיו מהולים בלא מעט ביקורת ציבורית. לאחר מינויו נפרדה סוזן לנדאו מתפקידה הכפול וכעת היא ממשיכה לכהן כמנכ״לית המוזיאון בלבד. תערוכת הבכורה של רבינא במוזיאון תל אביב ״בעיות השעה״ מוצגת בימים אלה בביתן הלנה רובינשטיין וגם אם הדבר לא נאמר במפורש, נראה שהוא עדיין שומר על עמדת מתבונן מן הצד במוזיאון שעל אוצרותו הוא מופקד.
רפאל לוזאנו־המר מתוך התערוכה אזרחים, צילום: אלעד שריג
פברואר, אפריל > התערוכות אנונימיX במוזיאון חיפה ואזרחים במוזיאון פתח תקוה
התערוכה אזרחים במוזיאון פתח תקוה התריעה על סכנות הדמוקרטיה המתנוונת ומאבדת את עצמה לדעת. במקבץ עבודות שעסקו במשטר, מעקב ויחסים בין אדם למקומו בחברה, ניסתה האוצרת נטע גל עצמון להוציא את הקהל משלוותו. התערוכה התכתבה גם עם התערוכה אנונימיX סוף עידן הפרטיות, שהוצגה במוזיאון חיפה ואצרה סבטלנה ריינגולד. בשני המקרים מדובר במצוקה שמבטאים אמנים לנוכח מערכות המעקב, החדירה לפרטיות, איסוף המידע והתמעטות המרחב הפרטי. אבל לא רק טכנולוגיה וממשל מעסיקים את האמנים, אלא רוח הזמן, המעוררת חרדה ואי־נוחות. אפילו מושג ״האח הגדול״ עבר בשנות האלפיים לשדה משמעות חדש, ומהתרחיש המזעזע והנבואי של אורוול התגלגל בפורמט טלוויזיוני, רומס כבוד אדם ומייצר סלבריטאות ריקה מתוכן.
2018 > בשנת ה־70 למדינה חלק מהמוזיאונים יבחרו להפנות את המבט פנימה. לדוגמה, התערוכה ״המפה״ שתוצג במוזיאון ארץ ישראל תציג יחסי גומלין בין נופי הארץ לייצוגים של תרבות ואמנות.
גל ויינשטיין בביתן הישראלי (צילום: מ״ל)
מאי > הנקודה הישראלית בביאנלה בוונציה
התערוכה שמש בגבעון דום, שהציג גל ויינשטיין בביתן הישראלי הייתה הנציגות היחידה שלנו בתערוכה הרשמית של הביאנלה בוונציה. לעומת זאת הציגו מספר אמנים ישראליים באופן עצמאי במסגרות שונות ברחבי ונציה בתקופת הביאנלה – תערוכת היחיד המצויינת של הדסה גולדויכט ״בית החיים״ הוקדשה ל־500 שנה לקהילה היהודית בוונציה; לא רחוק משם בברלי ברקת הציגה תערוכת יחיד, אבנר שר ושולי וולף השתתפו בתערוכה Personal Structures של מרכז התרבות של האיחוד האירופי ודורון פולק אצר מקבץ עבודות של אמנים ישראלים.
2018 > בחודש מאי תיפתח הביאנלה לאדריכלות בוונציה ובה ייצגו את ישראל אדריכלית דבורה פינטו, אדריכלית יפעת פינקלמן, אדריכל אורן שגיב, טניה כהן עוזיאלי ופרופ׳ דורון בר, תחת הכותרת In Status Quo, אדריכלות של משא ומתן״.
אי ווייוויי במוזיאון ישראל (צילום: מ״ל)
יוני: תערוכת אי ווייוויי במוזיאון ישראל
23 טונות של גרעיני חמניה, דיוקן עצמי עשוי מלגו בשחור־אפור־לבן, שטיח ענק שהגיע ממינכן ושישה סוגים של טפטים – אבל התערוכה של אי ווייוויי במוזיאון ישראל ״אולי, אולי לא״ (המוצגת עד תחילת מרץ 2018) היא אירוע הגדול מסך חלקיו. אישיותו הכריזמטית, המעורבות הפוליטית שלו בנושאים הומניטריים והיכולת שלו לנהל הפקות ענק הפכו את האמן הסיני הגולה לאחת הדמויות המשפיעות בעולם, עד כדי כך שיש התוהים אם האמנות עדיין עומדת במרכז העשייה שלו. אולם אי ווייוויי מעיד על עצמו שהאמנות היא מפעל חייו וכל מה שהוא עושה נמצא תחת אותה כותרת.
2018 > בחודש יוני תיפתח במוזיאון ישראל תערוכת ענק של האמן הצרפתי החשוב כריסטיאן בולטנסקי שעיסוקו בנושא השואה, הזיכרון וההנצחה הפך למחקר מתמשך באמצעים אמנותיים מרשימים. לדברי האוצרת, מירה לפידות, בולטנסקי בוחן את מנגנוני ההנצחה והזיכרון דרך חפצים ותצלומים שהאדם מותיר אחריו.
מראה הצבה מתוך התערוכה ״שניים״ של לואיז בורז׳ואה במוזיאון תל אביב (צילום: מ״ל)
ספטמבר > לואיז בורז׳ואה במוזיאון תל אביב
״עבודתה של לואיז בורז׳ואה ניזונה מהטראומות בחייה״, אמר ג׳רי גורובוי, מי שהיה יד ימינה של האמנית המרשימה בעשורים האחרונים לחייה, ואצר במשותף עם סוזן לנדאו את התערוכה ״שניים״ המוצגת במוזיאון תל אביב (עד 17 בפברואר). אובדן האם, שמתה בנעוריה, בגידתו של אביה, המעבר מפריז לניו יורק ולידת ילדיה – כל אירועי חייה של בורז׳ואה הפכו לחומרי גלם באמנותה שמצליחה לגעת בקשר המורכב, הסבוך, בין אם לילד, בין אשה לגבר ובין החיים והמוות.
2018 > בחודש פברואר יוצג במוזיאון תל אביב ״השעון״ של האמן כריסטיאן מרקליי – יצירת וידיאו־ארט באורך 24 שעות, מרקליי שוזר אלפי קטעים מסרטי קולנוע שבכל אחד מהם מופיע איזכור של זמן או דימוי של שעון יד שעוני חוצות ועוד. מונטז׳ של כל הקטעים מרכיב 24 שעות, והקרנת השעון נעשית בזמן אמת (לפי שעון המקום בו מוצגת העבודה). המסע בזמן משלב בתוכו סצנות של מרדפי מכוניות, חדרי ישיבות, חדרי מיון, מקרי שוד, מפגשי דו קרב, דרמות בלשיות וקומדיות אילמות. במספר אירועים מיוחדים יוקרן השעון במלואו (כל 24 השעות) והצופים יוזמנו גם בשעות לא קונבנציונליות, שבהן המוזיאון סגור בדרך כלל. היצירה הוצגה בעבר במוזיאון ישראל, שרכש אותה בשיתוף עם טייט מודרן ומרכז פומפידו. בחודש אוקטובר תיפתח במוזיאון תל אביב תערוכתו של לוריס גראו המורכבת מהקרנת וידאו של ״מפעל עננים״ ומגשם שיירד במפל האור.
המודל של בית אנה פרנק ביחס 1:60 (צילום: מ״ל)
ספטמבר: סימון פוג׳יווארה מקים את בית אנה פרנק בגלריה דביר
האמן הבינלאומי סימון פוג׳יווארה מטפל בסוגיות של זיכרון, מיסחור וקפיטליזם באמצעות שיחזור דגם של בית אנה פרנק בגודל אמיתי בתערוכה Hope House. ״הרעיון הוא להתייחס אל ההיסטוריה כרדי־מייד (לשימוש אמנותי), נרטיב יכול לשמש כרדי־מייד, אנה פרנק היא רדי־מייד״. אמר פוג׳יווארה בראיון לפורטפוליו עם פתיחת התערוכה. בית אנה פרנק הוא אחד המוזיאונים הפופולריים בעולם ותחנת חובה למבקרים באמסטרדם, המוכנים לעמוד בתורים ארוכים כדי לעבור בין חדריו ולחוש במשק כנפי ההיסטוריה. בחנות המוזיאון נמכרות מזכרות ממותגות וביניהן דגם להרכבה של הבית ויומנים קטנים לשימוש עצמי, והם שלכדו את תשומת ליבו של פוג׳יווארה והפנו את מבטו לעבר המנגנון הכלכלי שמאפשר את פעילותו של המקום.
2018 > עבודתו המונומנטלית של פוג׳יווארה שיצאה לאור בגלריה דביר נודדת למספר מוזיאונים ברחבי העולם, וכבר בינואר תוצג בקונסטהאוס ברגנץ באוסטריה.
עידו ברונו. צילום: אבי חיון
אוקטובר – עידו ברונו מונה למנכ״ל מוזיאון ישראל
כניסתו של עידו ברונו לתפקיד מנכ״ל מוזיאון ישראל אמורה לשים קץ לתקופת האי ודאות שהותירו אירועי השנה האחרונה, עם מינויו של ערן נוימן והחלטתו לוותר על התפקיד ועם הביקורת על פעילותו של המנכ״ל היוצא ג׳יימס סניידר שלא נפרד מהמוזיאון אלא שינה את הגדרות תפקידיו. ברונו הוא פרופסור לעיצוב במחלקה לעיצוב תעשייתי באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, מעצב ואוצר תערוכות מוזיאליות בתחומי האמנות, ארכאולוגיה, מדע והיסטוריה בארץ ובעולם.
2018 > תוכנית התערוכות של מוזיאון ישראל בשנתו הראשונה של ברונו בתפקיד כוללת בין היתר סדרת תערוכות יחיד לאמנים ישראליים, שתיפתח כבר בחודש ינואר, עם תערוכת יחיד של זויה צ׳רקסקי, שמתמקדת בעלייה הרוסית הגדולה של שנות ה־90, ובהמשך תערוכות יחיד לאורן אליאב ולגיל שני.
מתוך Protective Edge בגלריה שלוש (צילום: מ״ל)
אוקטובר > פרוטקטיב אדג׳ – מיצג בגלריה שלוש
תערוכה מבוססת מיצג (פרפורמנס) אינה שכיחה במקומותינו ובוודאי קשה להכילה בגלריה מסחרית, שבה היא תופסת את מלוא החלל ולמעשה מותירה מעט מקום אם בכלל לפעילות הגלריה. המיצג פרוטקטיב אדג׳ (הכותרת שאולה משמו הלועזי של מבצע צוק איתן) נרקם במהלך השנתיים האחרונות. חברי קבוצת היוצרים – האמנית מיכל שמיר, האוצרת רויטל בן־אשר פרץ, הכוריאוגרף והרקדן סהר עזימי ואמן הווידיאו יואב כהן – חתומים על היצירה במשותף. עבודתם כללה ניסוי וטעיה, חיבר טקסטים ומעבר ממישור יצירתי אחד לאחר. התוצאה שמערבת בין המדיומים והתפקידים המזוהים של כל אחד מהם, הובילה אותם ליציאה מאזורי הנוחות האישיים והשפעתה על הקהל הייתה דומה. מיצג הוא מדיום אמנות של אי נוחות, שמקשה בשאלות במקומות שמהם הצלחנו להתעלם או להדחיק ולחיות איתם בשלום חלקי.
צילום: מ״ל
דצמבר: וידאו־ארט ישראלי בטיימס סקוור
בשבועות האחרונים מתחוללת בניו יורק תערוכת חוצות 24/7 הפוגשת את הקהל במרחב הציבורי. ולא סתם, אלא במיקום המרכזי ביותר שניתן להעלות על הדעת: הקרנה על מסכי ענק בטיימס סקוור. הפעילות במסגרת zaz10ts – ביוזמתה של צילי צ׳רני, ישראלית ניו יורקרית ובעלת הנכס שכתובתו 10 טיימס סקוור (בקרן הרחובות 41 וברודוויי) ובתמיכת ארטיס, כוללת עבודות של אמנים בינלאומיים ויש בה נוכחות ישראלית משמעותית. בין היתר מוצגות עבודות וידיאו של יעל ברתנא, דנה לוי, אלינור מילצ׳ן, אברהם אילת, גיא בן נר, גיל יפמן ועוד.
2018 > ההקרנה על המסך הפינתי הענק תימשך גם לתוך השנה החדשה.
כשאילנה גור רואה משהו שמוצא חן בעיניה, ושיש לו פוטנציאל לשמש אותה באחת מעבודותיה, היא קונה אותו גם אם היא עדיין לא יודעת למה הוא מוצא חן בעיניה או מה היא תעשה איתו. ״אבל רק אם אני יכולה להרשות לעצמי״, היא מסייגת בעודנו יושבים בביתה ביפו העתיקה, שבשנת 1995 פתחה למבקרים והפכה את חלקו הגדול למוזיאון הפתוח לקהל הרחב.
״אולי זה יהיה חלק מעבודה אחרת, ואולי אני אנקה אותו והוא יהיה העבודה. ואם אחרי כמה ימים אני שואלת את עצמי למה קניתי את זה, הוא מיד עף או שאני עושה ממנו משהו אחר. לקח לי זמן להבין את תהליך העבודה שלי, ואת מה שאתה רואה פה מסביבך. האקלקטיות עובדת כי בסופו של דבר זו אקלקטיות של בן אדם אחד: אני אחראית על הקניות, על התלייה, על כול העשייה, כולל הניקיון. הכול. וזה עובד: אבסטרקטי, קלאסי, חומרים שונים, בסוף הכול זה הטעם של אותו בן אדם״.
ומה זה הטעם הזה?
״לא יודעת. זה הצעצועים שלי. בתור ילדה לא היו לי צעצועים, ההורים שלי לא היו ההורים שקונים מתנות לילדים: אמא שלי הייתה רופאה, אבא בנסיעות, תמיד עשיתי את הצעצועים שלי לבד. אם הייתי מוצאת מכסה אלומיניום של סיר והיה בו קמט קטן, הייתי דואגת שהקמט הזה לא יהיה. תמיד הייתי פרפקציוניסטית. תמיד רציתי שהכול יהיה מושלם בדרך שלי כמו שאני אוהבת״.
עובדת מהבטן
הפגישה עם גור מתקיימת לרגל צאתו לאור של ספרה החדש באנגלית, Ilana Goor & the Story of Her Private Museum. הספר – או ליתר דיוק האלבום עב הכרס בן 400 העמודים בפורמט רחב וכריכה קשה, שערכה צופיה דקל כספי – מציע מבט רחב ורטרוספקטיבי על חייה ויצירתה של גור, ומציג עבודות חדשות שלה ופרטי אספנות מהעשור האחרון, תוך העמקה בעשייה המשולבת הרוחשת במוזיאון שממוקם בלב יפו העתיקה ושמציג למעלה מ־600 יצירות אמנות. ״באופן טבעי המקום הזה מחזיר אותך לחדרי הפלאות של פעם״ מתייחסת דקל כספי לעומס החזותי ולריבוי החומרי שמסביב. ״זה משהו שחוזר בשנים האחרונות וזה מרתק לראות את הגלים האלה. שבענו מהמינימליזם המודרניסטי, וכדי לשבור אותו אנחנו חוזרים לריבוי״.
אילנה גור וצופיה דקל כספי. צילום: ניר ניסים
הקשר בין השתיים החל לאחר שמוטי עומר, שהיה בזמנו המנכ״ל והאוצר הראשי של מוזיאון תל אביב, ביקש מדקל כספי לפגוש את גור לקראת תערוכת היחיד שלה, ״הכלאות״, שהוצגה ב־2006 במוזיאון. ״זה היה ב־2002-2003. אני זוכרת שמוטי שלח אותי אל אילנה וששאלתי אותו ׳מה, השתגעת? אתה שולח אותי לגוב האריות?׳. לא ממש הכרתי אותה מלבד הפרובוקציות שלה, אבל הוא התעקש״.
״ומאז אנחנו ביחד״, מוסיפה גור בחיוך.
״אנשים הפחידו אותי שהיא תתערב, שהיא לא תתן לי חופש פעולה, אבל היא לא התערבה, לא נגעה, נתנה לנו חופש פעולה מלא״, ממשיכה לספר דקל כספי, שאצרה לבסוף את התערוכה. ״לקח זמן עד שהבנתי את העבודה שלה ואת חוט השדרה של העבודות. ניסיתי להבין את המפגשים בין תחומי היצירה שהיא יוצרת בעבודתה, חלק מהאינטר־דיסציפלינריות שמעניינת אותי כל השנים; זווית ראיה רחבה של מפגשים בכל התחומים, שהיא בלי לדעת מתעסקת בהם: עיצוב, אמנות, פיסול ועוד.
״הפכנו כל אבן גם לפני עשר שנים וגם עכשיו. ההבדל בין התערוכה לספר הוא שבספר יש ממד פרטי יותר, דרך לסכם את המעבדה הזו שנקראת ׳מוזיאון אילנה גור׳, שילוב של החיים הפרטיים והמקצועיים שלה. היא ממש מנהלת פה מעבדה, ועם הזמן הבנתי שזו הדרך שלה ללמוד. היות והיא דיסלקטית מנעוריה, היא אוטו־דידקטית, סקרנית, והיא יודעת הרבה יותר ממה שאני יודעת – על ערך, על חומרים, על טכניקה – גם בלי ללמוד בצורה מסודרת״.
למה מעבדה?
״המקום הזה הוא האוניברסיטה של אילנה: פה נמצאים כול המחקרים, כול המפגשים, כול המסקנות וכול התובנות. היא עובדת מהבטן, מהקרביים, היא לא מרגישה נוח עד שהדברים לא עומדים בדיוק כמו שהיא רוצה, עד שהגוף יירגע. לי יש את זה בדברים אחרים: הטקסט הוא ברוחי והעבודה שלה בנפשה וברוחה. אני חושבת שזה גם החיבור בינינו בסיכומו של דבר״.
מורה להתעמלות, אלופת שחייה, משחקת בבוץ
גור – יוצרת, אמנית, פסלת, מעצבת ואספנית אמנות – נולדה בטבריה (1936), חיה תקופה קצרה בחיפה ובירושלים, נישאה ועברה ללוס אנג׳לס, ולבסוף השתקעה על הקו בין ניו יורק ויפו העתיקה. הרהיטים והכלים שהיא יוצרת הם בעלי נוכחות שקשה להתעלם ממנה. תחילה התמקדה בפיסול ובעיצוב חפצים, הרבתה לעבוד בברונזה ועם הזמן עברה לעצב בברזל בניין.
כיום היא עובדת בברזל, בעץ ובבטון, שבהם היא משלבת חומרים פלסטיים שקופים, חפצים ופריטים מצויים, כמו אריגי טקסטיל וחומרים מן החי. רוב הפריטים באוסף האמנות שלה, כולל יצירותיה שלה, משתנים תדיר: אל מאגר הדימויים הקבוע שלה הצטרפו בעשור האחרון גולגלות של פרות וגמלים, ורכיבים בלתי צפויים כמו פעמוני פח שהוסבו לנברשות. לדבריה, בחפצים היא מבקשת לשמר את השימוש הנוח, ואילו בעבודות האמנות היא מחפשת דווקא את אי־הנוחות.
״גרתי בלוס אנגלס וחברה הביאה לארוחת ערב את המנהל של מוזיאון קליפורניה למדע ותעשיה״, היא מספרת על תחילת דרכה האמנותית. ״הוא הסתכל על העבודות שלי – לא ידעתי אפילו שזה ׳עבודות׳, אף פעם לא התייחסתי לזה בתור עבודות, פשוט לא היה לי משהו אחר לעשות – וכשהוא אמר ׳אני אעשה לך תערוכה׳ חשבתי שהוא נפל מהעצים. לי? אני בסך הכול משחקת בבוץ. רק אחרי שנפתחה אותה תערוכה הבנתי שכנראה מצאתי את המקום שלי״.
למה?
״תמיד דאגתי מה אני אעשה בחיים: אתה לא יכול לשבת בבית ולא לעשות כלום. לא היה לי מקצוע: ניסיתי להיות מורה להתעמלות, למדתי שנה בבצלאל – למרות שלכיתה בקושי הגעתי – הייתי אלופת הארץ בשחיית 400 מטר חתירה, אבל זה לא ענין אותי. רק היום, אחרי 40 שנה, אני מרגישה שאני שולטת – לא בפיסול – אלא בברזל ובריהוט. זה לוקח שנים להגיע להרגשה הזו כי החומר יותר חזק ממך.
״לקח לי הרבה זמן להגיד שניצחתי את הברזל. פיסול הוא דבר בלתי אפשרי, כל כך קשה לעשות. כדי להיות פסל טוב יש המון דרישות מעבר לפרופורציה, מעבר לנושא, אתה צריך להכניס חיים לחומר כל כך קשיח. עד היום אני לא אוהבת לפסל, אבל אני אוהבת לעשות תכשיטים ורהיטים. כשמזמינים ממני היום עבודת אמנות, אני לא קופצת על זה, אבל רהיטים? תעיר אותי באמצע הלילה ואני מיד נכנסת לזה״.
השילוב בין רהיטים לאמנות הוא לא נפוץ, תמיד היית קצת אאוטסיידרית ופעלת בדרך שלך.
״אף פעם לא ענין אותי מה חושבים אנשים אחרים. היה לי מזל שתמיד עניין אותי מה שאני עושה, אף פעם לא הטריד אותי מה אומרים, מה אמרו, מה יגידו. אני עובדת בשביל עצמי. גם כשהייתה לי התערוכה במוזיאון תל אביב אמרו ׳היא בטח שילמה, זה בטח בגלל זה׳. אבל גרוש אחד לא יצא ממני. היום, אם אני הולכת היום לראות תערוכה, זה בגלל שצופיה אומרת לי ׳כדאי שתראי׳. ביקרת בביאנלה האחרונה בוונציה? הדבר היחידי שאהבתי שם היה התערוכה של דמיאן הירסט״.
ביקרת בתערוכה של לואיז בורז׳ואה במוזיאון תל אביב?
״הדבר היחיד שאני אוהבת אצלה הם העכבישים. אני אוהבת את מרלן דומאס, בדיוק קניתי ציור שלה. אין ציירת כמוה. אתה מביט על זוג עיניים והן מביטות עליך בחזרה״.
דקל כספי: ״אני חושבת שמזל שלא כולם לומדים, זה יתרון, ואת זה אומרת מישהי שדוחפת את הבנות שלה ללמוד ולעשות תארים. אבל לא לכולם יש את האומץ, והיא עשתה את זה מחוסר ברירה: זה התחיל מאבזמים ואחרי זה ריהוט וציפורים. והקהל מצביע ברגליים, אם זה מוצא חן בעינינו או לא. היא אפרוח שיצא מהביצה ולא תורבת, לא נכנס לפס היצור של התרבות.
״גם את מירי רגב כולם אוהבים לשנוא, ולמרות שאילנה לא מסכימה איתי, הזעזוע הוא דבר טוב ואני מקווה שיצאו ממנו גם דברים טובים. אני מבינה את הרצון לערער על ההגמוניה. כאילו נפל מטאור, ואולי ייצא מזה משהו טוב. היה מצב של חבורה שאם לא היית חלק ממנה לא יכולת להתקדם, של חבר מביא חבר, לא רק בעולם האמנות, ואני מקווה שזה נגמר״.
סדרת ההרצאות השנתית של בית בנימיני מתקיימת אחת לחודש במפגש של שעתיים עם מרצים שונים במגוון נושאים מעניינים ומעשירים: חיבורים בין קראפט, עיצוב ואמנות, מה בין ייצור סדרות קטנות לייצור המוני, אופן הצגת אוביקט – פיזית ווירטואלית, תהליכי אוצרות מסקרנים בחללים לא שיגרתים, פלטפורמות שיווק שונות ועכשוויות של אובייקטים שימושיים/ לא שימושיים ועוד. במהלך ההרצאות יועלו שאלות העולות כחלק בלתי נפרד מתהליכי יצירה, ייחשפו חומרי גלם מעניינים וטכניקות עבודה מרתקות, וייבחנו נקודות מפגש בין דיסציפלינות שונות – הזדמנות להתחבר לעולמות רגשיים ואינטלקטואלים ממקורות שונים ולהיחשף לדרכי עשייה מגוונות ולדרכי התבוננות שונות בעולם היצירה.
יוזמות גדולות, קצוות וגבולות
שישי 5.1.18 בשעה 10:30
10:30 > פורמטים ופלטפורמות בעיצוב > בעידן של עודף מידע, גודש יצרני והצפה ויזואלית, הצורך בהמצאה של פורמטים ופלטפורמות ברורות ליצירה ותצוגה גדול מתמיד. פורמט נכון מייצר איזון בין מגבלה וחופש ומאפשר יצירה חדשה וממוקדת בעבור היוצר, וכן משמש ככלי אפקטיבי לתקשורת עם הקהל. בהרצאה תספר ענת ספרן – מעצבת, אוצרת ומנהלת אמנותית – על לידתם של פורמטים כמו הפצ׳ה קוצ׳ה, הרפסודה, שבוע העיצוב ואחרים ככלים יצירתיים לעשייה ולמפגש.
11:30 > דה סטודיו > הרצאתו של ניל ננר תתמקד באופן מפוזר על המינימום והמקסימום שאפשר לקיים בסטודיו לעיצוב; על קצוות וגבולות. ננר הוא מעצב, בעל תואר שני מהמחלקה לעיצוב תעשייתי באקדמיה לאומנות ועיצוב בצלאל. מרצה בשנקר, בטכניון ובמכון טכנולוגי חולון, מרצה אורח בהדסה, באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת CUT בצ׳נגדו, סין.
הוועד המנהל של בצלאל אישר את בחירתו של דוד עדיקא לראש המחלקה לצילום בבצלאל. עדיקא, יליד ירושלים חי ויוצר בתל אביב, הוא בוגר בצלאל לתואר שני באמנויות ותואר ראשון בצילום. בעשור האחרון הציג במוזיאון תל אביב, מוזיאון ישראל, גלריה ברוורמן, מוזיאון הרצליה לאמנות, מוזיאון חיפה, מוזיאון אשדוד לאמנות עכשווית ובמוזיאון לצילום בתל חי. עבודותיו הוצגו בביאנלה לצילום בבלגיה, באקדמיה לאמנות בפילדלפיה, במוזיאון לאמנות הלאומי בריגה, במוזיאון מורנדי באיטליה ובגלריות וחללי תצוגה נוספים בארץ ובעולם. במהלך השנים זכה במספר פרסים וציונים לשבח, ביניהם: פרס השרה לאמן פלסטי, פרס אמן צעיר, משרד התרבות והספורט – ופרס ג׳ק ניילור לצילום ועוד. עבודותיו נמצאות באוספים מוזיאליים מקומיים ובינלאומיים כמו גם באוספים ציבוריים ופרטיים.
״בתצלומיי אני מנסה להבליע אמירות חברתיות שנוגעות בסטריאוטיפים, בהשתייכות ובזהות במרחב אוריינטליסטי״, אמר עדיקא בתגובה למינוי. ״אני חושב שהצילום – באשר הוא – על תחומיו וגישותיו – הינו תחום מרתק, לעולם עכשווי ותמיד רלוונטי. הצילום הוא ההתייחסות המיידית של כל אחת ואחד למציאות, לזמן, להווה – תוך שהוא שומר על דיאלוג מתמיד עם ההיסטוריה – ובו בזמן מאתגר את העתיד. הצילום הוא מדיום פרוגרסיבי ודינמי – נתון לרוח הזמן והתקופה ונכון להשתנות תדיר בעזרת הטכנולוגיות שמעצבות את התצורות שלו כל פעם מחדש״.
בוועדת האיתור היו חברים, נשיא בצלאל ויו״ר הוועדה, פרופ׳ עדי שטרן; הרקטור, ד״ר יובל קרניאל; ד״ר אורי ברטל; פרופ׳ ענת קציר; ספי חפץ; אורה לב ודניאלה וכסלר. רקטור בצלאל, ד״ר יובל קרניאל, ברך על המינוי ומסר: ״אנו מאחלים לדוד עדיקא בהצלחה בתפקידו. עדיקא נכנס לנהל מחלקה מפוארת וחשובה בתקופה של שינוי ומחשבה מחדש על מקומו ותפקידו של הצילום בתרבות הדיגיטלית החדשה, בעידן של פוסט מציאות. עדיקא הוא צלם ואמן מחונן ואנו בטוחים שידע לנווט נכונה ולהוביל את התחום בשנים הבאות״.
היום, ה־1 בינואר 2018, מלאו מאתיים שנה לצאתו לאור של הספר ״פרנקנשטיין או פרומתיאוס המודרני״. היום הוא גם היום הראשון ביומן של שנת 2018, שהוא גם ספר אמן שיצרה האמנית מאיה אטון, במחווה ייחודית לרומן האימה שטלטל את העולם בשעתו ונחשב לספר המדע בדיוני הראשון בהיסטוריה. בעבודה יוצאת דופן, מדוקדקת ועמלנית, רבת ידע מכין ומחשבה מעמיקה על כל פרט ופרט, אטון מושיטה יד מעבר למרחק הזמן והמקום ליוצרת הוויקטוריאנית מרי שלי.
בטייק־אוף בן זמננו על הסיפור, היא מציגה 80 רישומי עפרון מפורטים המשתרעים על פני כפולות היומן ובהם מראות יומיומיים, סצנות אישיות, נופים; טקסטים מועתקים מהמקור במעין הכלאה בין צילום מסמכים לכתיבה תמה, של דפים מספרי הדרכה (How to) מהמאה ה־19; דפי אטלס, מעמוד הכותרת ועד ל״תפוצה גיאוגרפית של תופעות טבע״; ספינות טבועות ועוד. ציוריה של אטון בסגנון רישום ריאליסטי, על סף הסוריאליזם לעתים, מבוססים על צילומי אינסטגרם, על הדמיון ועל תמות שבהן עסקו גם עבודותיה בעבר, כמו קשרים וחבלים, עיניים מביטות וכלים ביתיים. באחד הדפים הראשונים בוקע אור בין חרכי תריס ביתי ישן, נטול הוד, באחר מופיע בנה הקטן טובל ידו במים, עוד אחד מוקדש להוראות למטייל ״כיצד תחזו את מזג האוויר״ (תשובה: בעזרת ענן קטן במרחק, אם הוא גדל, סימן שהסערה בדרך).
הרומן ״פרנקנשטיין״ הקדים את זמנו ועסק ביחסי הגומלין בין האתוס הטכנולוגי לאתוס האנושי דרך דמותה של מפלצת חיה־מתה שהמציא ״המדע החדש״ – יצור אלמותי, חסר שם, שמורכב מחלקי גופות של אנשים ובעלי חיים, הנידון לבדידות, סבל וייסורים.
היומן של אטון נפתח בהעתק של עמוד הכותרת הפנימי של הספר מהמהדורה הראשונה ב־1818, ועל גביו ציטוט מוטו מיצירה מהמאה ה־17 ״גן העדן האבוד״ (בתרגום חופשי: ״האם ביקשתיך, יוצרי, מעפר לצורני אדם? האם הדחתי אותך מאופל להעלותני?״). המוטו הזה, דו שיח בין אדם לבוראו, לובש משמעות עמוקה לאחר השיחה עם אטון, שבה היא מיטיבה כל כך להעביר את המורכבות של היצירה – יצירתה שלה כמו גם היצירה של מרי שלי ויצירתו של פרנקנשטיין הגיבור הספרותי – אותו גולם חי שלא ביקש לבוא לעולם, ומשבא הוא מחפש את מקומו בכאב שאינו מוצא מזור.
למה דווקא פרנקנשטיין?
״הדמות של היצור הזה מלווה אותי מילדות. היא משכה אותי – כנערה מאוד נמשכתי לז׳אנר הגותי. לא כל־כך לתקופה של ימי הבינים כמו לסרטים, לסמלים, לאווירה האפלה. ״כבר בתערוכה האחרונה ׳חצי מלא׳, שהצגתי לפני כשנתיים בגלריה גבעון, נגעתי בפרנקנשטיין – יצרתי 23 עטיפות לתקליטים, שכל אחת מהם נשאה רישום המתייחס לאחד מפרקי הספר. בקומה העליונה הייתה עבודת סאונד של הקראת הסיפור במלואו. ומכיוון שהגענו ל־200 שנה – ראיתי הזדמנות לעשות משהו יותר מובהק״, מספרת אטון.
איך צמח הרעיון לעשות יומן?
״המחשבה על יומן הייתה לעשות משהו שמתייחס לכל השנה הזו, לא רק ליום אחד אלא למכלול, מעביר גם משהו ממשך העבודה. זו הייתה שנה מאוד אינטנסיבית של עבודה״, מתארת אטון. ״כשהגעתי להחלטה שזה יהיה ספר הרגשתי משיכה יותר ויותר למרי שלי, העיסוק במוטציות, הקשר בין פנים לחוץ. המחשבה הייתה לייצר איורים חדשים לספר, אבל לא להיצמד לסיפור, אלא יותר לחפש את התחושה המערערת מתחת לפני השטח ולחבר את זה לחיי היומיום.
״זה ספר תחת ספר, התייחסתי לספר כאל גוף של יידע וריכזתי בו רישומים של אנטומיה, של מפות, של חלקי גופות כמו שמתוארים בספר המקורי״. ספר האמן/היומן הודפס במהדורה מוגבלת בת 2018 עותקים בלבד, שרבים מהם הוזמנו מראש באתר האינטרנט שהקימה לו אטון (אך יש ממנו עוד עותקים למכירה) כל עותק חתום וממוספר.
גם מי שלא קרא מעולם את פרנקנשטיין מחזיק ביידע כלשהו לגביו. הספר עובד לסרט אימה מאוד פופולרי שהפיץ את הסיפור. ״אני לא חושבת שכילדה אפילו ראיתי את הסרט בקולנוע, אולי בתמונה״, אומרת אטון, ומצביעה על כך שפרנקנשטיין הוא חלק מהתודעה החזותית הקולקטיבית שלנו. אם כי לדבריה, מדובר במידע שטחי וחד ממדי לעומת המקור.
פרנקנשטיין עמל על היצור חודשים ארוכים, אבל ברגע שהוא מצליח להפיח בו חיים הוא כל כך נבעת שהוא בורח ממנו, והיצור רודף אותו ומבקש ממנו שיקבל אותו. הוא מבקש את היידע הזה שהורים מקנים לילדיהם, שהופך את הילד לשייך. במקום מסויים נאמר שהוא פונה נגד החברה כי החברה התאכזרה אליו ולא ידעה להכילו״
מאיה אטון. צילום: מיה גורביץ'
״הדמות בספר שונה מאוד מהדמות שיצרו בקולנוע. שם הוא רק גולם מטיל אימה ובספר יש לו בינה ויש לו דעה, רצון ומחשבה. בספר ׳פרנקנשטיין׳ יש נגיעה בהרבה היבטים: בחיים ומוות, בחרדה. יש גם נגיעה בג׳נדר – העובדה שסופרת כתבה את זה, אך בקול של גבר. גבר מביא לעולם גבר״.
תשלימי לנו קצת פערי ידע, בבקשה.
״זהו סיפור על עלם צעיר בשם ויקטור פרנקנשטיין שנוסע לאוניברסיטה, מתרחק מהמשפחה שלו, ובמהלך הלימודים הוא מחליט לעשות מעשה וליצור חיים, בעצם להקים לתחייה מהמתים. הוא עמל במעבדה ואוסף חלקי גופות מקברים, ומרכיב במשך חודשים ארוכים את היצור ההיברידי הזה. אבל ברגע שהוא מצליח להפיח בו חיים הוא כל כך נבעת שהוא בורח מהיצור. הוא בורח ממנו והיצור רודף אותו ומבקש ממנו שיקבל אותו״.
הצורך באהבת אם?
״אהבת האב. הוא מבקש את היידע הזה שהורים מקנים לילדיהם, שהופך את הילד לשייך. יש שם הרבה התייחסות לבודד ולחברה. במקום מסויים נאמר שהוא פונה נגד החברה כי החברה התאכזרה אליו ולא ידעה להכילו״.
היא הייתה מאוד חכמה, מרי שלי, היא הצליחה להתבונן בחברה במבט־על, בראייה מאוד רחבה ומעמיקה, פסיכולוגית, תיאולוגית.
״היא באמת הייתה נורא חכמה. היא נולדה לאמא פמיניסטית ואב פילוסוף – אמא שלה טבעה את המושג שמה שמפריד בין גברים ונשים הוא ההשכלה ומרי הייתה מאוד משכילה ולמדה היסטוריה, ספרות, מיתולוגיה ומדע״. לדברי אטון, מרי שלי פרסמה את ספרה באופן אנונימי, כי רצתה שיגיע לכמה שיותר אנשים ולא ידחק הצידה כ״ספרות נשים״ שכונתה בלעג ״רומנים למשרתות״. היא מספרת כי ״היא קראה לספר ׳פרנקנשטיין או פרומתיאוס המודרני׳ – בהתייחס למיתוס של פורמתיאוס, שכמו העניק את היידע (האש) לחברה ונענש על זה. וגם הספינקס, שהייתה מורכבת מחלקי גופות – היא באמת נשענה על המון יידע והשכלה, וכרכה יחד את המיתוסים והיידע על העולם״.
הרקע לכתיבתו היה חלק מכונן באופי הסיפור: ״שלוש שנים לפני כן הייתה התפרצות של הר הגעש טמבורה באינדונזיה״, מספרת אטון. ״זה היה אסון טבע ענק, שבעקבותיו אירופה סבלה מקרה ומרעב ומתופעות טבע חריגות״. ציור התפרצות געשית מופיע באחד מדפי חודש מרץ ביומן. כיום רבים זוכרים את התפרצות הר הגעש באיסלנד ב־2010, ששיבשה את תנועת המטוסים והפעילות באירופה לכמה שבועות. ב־1815 ההתפרצות הייתה קשה עוד יותר ומאז לא הייתה עוד כמותה.
״השנה שלאחר מכן נודעה כ׳שנה ללא קיץ׳. מתיאורים של התקופה אפשר להבין שהשמים היו אדומים כדם במשך חודשים, אי אפשר שלא תהיה לכך השפעה על האדם. ובתקופה הזו, כשנה לאחר ההתפרצות – נפגשו קבוצה של חברים, ביניהם מרי ובעלה לעתיד, פרסי שלי (שהיה נשוי אז לאחרת והיה תלמיד של אבא שלה). הם התארחו אצל לורד ביירון, בבית על אגם ז׳נבה, ועשו תחרות של כתיבת סיפורי אימה״.
אני חושבת שאנחנו בשיא החרדה. השינוי הטכנולוגי, בעצם הדיגיטלי, הוא כל כך משמעותי שהוא מאוד מערער את המציאות. ואולי גם בגלל זה יש את כל הגלים האלה של לאומנות וחיפוש אחר זהות לאומית וסביבה ידועה ויציבה. זו תגובה של חיפוש יציבות בעולם מתפורר״
כחלק מהאפלולית של התקופה.
״כן. מרי שלי התבססה בסיפור על חלום ביעותים שחלמה בלילה. היא הבינה שמה שמבהיל אותה יבהיל גם אחרים, ופיתחה את הסיפור. כך נוצרה מיתולוגיה של ערש כתיבתו של הספר ומתוכה נולדה המיתולוגיה של פרנקנשטיין – מיתולוגיה פופולרית, שיש לה ביטוי במוזיקה, בתיאטרון, בקולנוע״.
פרנקנשטיין נמנה על שורה ארוכה של סיפורים מיתיים ואגדות עממיות ממקורות שונים ומתקופות שונות, מהגולם מפראג, דרך פינוקיו ועד לציטוט הישיר מפרנקנשטיין עצמו ב״מופע הקולנוע של רוקי״. בכולם חוזר העיסוק בחטא הגאווה – ההיבריס – של האדם שמתחרה באלוהים ומשחק בבריאה. זהו גם ביטוי ליחס הדואלי ולחרדה האנושית מפני המדע המתערב בסדרי העולם.
לא חשבתי אף פעם על הקרבה בין המלים היבריס והיבריד.
״זוהי דמות ותופעה, שבסופו של דבר משקפת חרדה חברתית. ואני חושבת שזה בדיוק מה שמאפיין תקופות של שינויים טכנולוגיים, פוליטיים, חרדות מפני העתיד, כמו בתקופת הפוסט־אמת שאנחנו חיים בה״, אטון מצביעה על הרלוונטיות העל־זמנית.
את חושבת שהתקופה שלנו עכשיו רוויית חרדות או כבר פוסט־חרדה?
״אני חושבת שאנחנו בשיא החרדה. השינוי הטכנולוגי, בעצם הדיגיטלי, הוא כל כך משמעותי שהוא מאוד מערער את המציאות. ואולי גם בגלל זה יש את כל הגלים האלה של לאומנות וחיפוש אחר זהות לאומית וסביבה ידועה ויציבה. זו תגובה של חיפוש יציבות בעולם מתפורר. הפוסט מודרניזם הוא כבר לא נחלת התרבות והאמנות אלא מצב קבוע״.
אפשר לראות מעגליות במה שהעסיק אנשים ואפיין את החברה המערבית לפני 200 שנה וכיום.
״לפני 200 שנה הם היו אחרי המהפיכה התעשייתית המצאת הקיטור, התפתחות התחבורה והיווצרות הערים הגדולות. יש תגובה לשינוי לנוכח התגבשות של עולם חדש ומהבחינה הזו יש הקבלה״.
מי שעקב אחרי אטון בשנה האחרונה התוודע לפרויקט מוקדם יותר, באמצעות חשבון האינסטגרם שהקימה לו לפני חצי שנה. וכפי שאספה אליו דימויים מהאינסטגרם, היא גם שחררה את דימוייו לאוויר הרשת וסיפקה מידע ויזואלי על התקדמות הפרויקט. אך הרמזים לא חשפו לאן היא מכוונת ובעיקר לא הסגירו את היקפו של הפרויקט. ״בניתי סביב זה אתר אינטרנט לרכישה, חשבון אינסטגרם ספציפי; יעל רכטר הפיקה וטלי בן נון ערכה את הספר ונדב שלו המעצב הגרפי והמפיק, והיו אסיסטנטיות בסטודיו – זה פרוייקט שגדל מאוד. הרישומים עצמם במקור היו קצת יותר גדולים ובחרנו בגודל שיתאים ליומן, שיש בו אינטימיות אבל גם דחיסות״.
זה ספר זה יומן, מה מבחין בעצם?
״זהו שאין הבחנה, זה מייצר את ההיבריד הזה, ומקביל להיברידיות של פרנקנשטיין. הספר השתייך לז׳אנר הגותי אבל גם לז׳אנר המדע הבדיוני (שעוד לא היה קיים) ולז׳אנר חליפת המכתבים, שהיה מאוד שגור. יש בו ריבוי קולות. גם היצור בעצמו הוא היבריד, הכלאה של חלקי אדם שלא התחברו לכדי שלם.
״היצור בא בדרישה ליוצרו שיעשה לו אישה וזה מה שמוביל את כל ההרג והרציחות שבספר. הוא מבקש מפרנקנשטיין שייתן לו שם ויהיה אבא שלו. ההתכחשות של האב/היוצר היא חלק מהתנאים שהפכו אותו למפלצת. ואז הוא מבקש ממנו שייתן לו בת לוויה – כדי שיוכל להתרחק מהחברה. ומכיוון שהוא לא מקבל את מבוקשו הוא מתחיל לפגוע ביוצרו, בסופו של דבר הוא הורג את כל הקרובים לו – את אחיו הצעיר, את חברו הטוב ואת אשתו הטרייה ואז מתחיל המרדף של ויקטור אחרי היצור אל הקוטב הצפוני. והיצור מחכה לו – הנרדף בעצם רוצה את קרבתו של הרודף״.
את מתייחסת לספר כאילו את חוזרת למסמך קיים ומנסה לשאוב ממנו את ההבנה של התהליכים שליוו את היצירה.
״ההחלטה שזה יהיה ספר יצרה את התנאים. בדרך כלל אני עובדת עם חללים נתונים, ופה אני מתייחסת אל ׳החלל של הספר׳. יש אינטראקציה עם המהלך של הספר עצמו, זה לא היה שונה מאוד מהאופן שבו אני עובדת עם חלל. הדיאלוג עם הספר העלה שאלות של זמן, של פרקים, של נרטיבים, כך עלתה האופציה של היומן״.
זו הדרך שבה את מערבת את הנמען שלך, את הצופה ביצירה, שיכול לעשות שימוש ביומן (או שלא). בעצם זו דילמה – האם אני מחזיקה יצירת אמנות שאסור לגעת ולשנות בה או שהיא לא תהיה מושלמת אם לא יהיה בה שימוש אמיתי?
״ההתכתבות היא ממקום של דילמה והיומן עצמו ממש מקיים את זה״, מסכימה אטון. ״אפילו בעובדה שהספר המקורי מתחיל בחליפת מכתבים – זה משהו מאוד שגור באותה תקופה, התכתבויות – אצלי רוב האנשים מקבלים את היומן בדואר וזה מכניס עוד ממד אותנטי. זה נותן אפשרות להתבונן ולהבין אולי את המדיה החדשה, החברתית, האינטרנט והאימייל. גם הכתיבה ביד ביומן – זה משהו שכמעט לא עושים״.
בדרך כלל אני עובדת עם חללים נתונים, ופה אני מתייחסת אל ׳החלל של הספר׳. יש אינטראקציה עם המהלך של הספר עצמו, זה לא היה שונה מאוד מהאופן שבו אני עובדת עם חלל. הדיאלוג עם הספר העלה שאלות של זמן, של פרקים, של נרטיבים, כך עלתה האופציה של היומן״
אטון מתארת את העיסוק של המחזיקים ביומן כמענה לצורך במגע חושי, בחוויה של השתתפות פיזית. היא גם מגיעה ממקום מעשי – כמו רוב הדברים שמגיעים כיום בדואר (קניות מעלי אקספרס ומאמאזון) גם היומן הוא ״מוצר״ שנרכש ברשת. אבל בכל זאת לא מדובר ביומן רגיל. את האפקט המערער, המעורר תימהון ואימה מספקים – מעבר לרישומים המופלאים של אטון – גם ציוני הזמן ביומן.
57 שבועות בשנה אחת? איך זה קרה?
כאן היא צוחקת, ומסבירה שהיומן נאמן ברובו ללוח השנה של 2018, אבל לא לגמרי: ״כל המהלך של עבודה על היומן הכניס איזה גריד של זמן ואני רוצה לעשות איזה מהלך, לתכנן את העתיד הקרוב וגם ללכת אחורה. לצורך כך, בחודש נובמבר, שבו היצור קם לתחייה, החזרתי את היומן לשנת 1818 – כי אני הרי אדם לא לינארי. היומן בנוי מפריסה חודשית ומשבועות – מי שישתמש בו ימצא את החודש הזה משובש״.
״לכל חודש יש תמה שמקיפה אותו ובה הדימויים שצברתי, ממקורות שונים. הדחיסות של הדימויים ושל המידע יוצרת את הרובד של מפגש בין פנים לחוץ. היומן הוא מקום אישי ובדימויים יש התייחסות לאקלים, להתפרצות הר געש, לאנטומיה, למודלים גרפיים, לחיים האישיים שלי – הבן שלי (בן 7) נכנס לשם. דימויים רבים מגיעים מצילומים שצילמתי לאינסטגרם, שזה סוג הדימוי שתקף היום״.
את מדברת על חוויה מאוד גדושה.
״בעצם אחת השאלות שאני שואלת גם ביומן היא מה התוקף של הדימוי היום. גם הדימויים ממפות ומספרי הדרכה תקופתיים, אלה הם דימויים אינפורמטיביים, ויזואליים וטקסטואליים. היום יש מיש־מש כזה, אני חושבת שהבנתי בדיעבד שיש משהו בתקופה שבה אנחנו נמצאים בתקשורת מתמדת והדימויים שלנו מאוד תקשורתיים. כמובן שיש עומס וגודש שאי אפשר להכיל אותו בזמן אחד, ולכן גם הייתה לי חשובה הפריסה הזו לאורך שנה שלמה״.
בעצם את מזמינה אותנו להיכנס לתערוכה ולשהות בה שנה?
״כן. וכעבור שנה זה מפסיק להיות יומן, כי הוא כבר לא יכול לפעול בממד הזה של הזמן״. אבל אז נשארת בידינו עבודת אמנות ייחודית, שאין שתיים כמותה, במיוחד אם אכן לקחנו בה חלק והשתמשנו ביומן. זוהי גישה מעניינת להשתתפות הקהל ביצירה.
את מתכננת תערוכה פיזית של רישומי המקור?
״תהיה תערוכה באוקטובר 2018 במוזיאון היהודי בלונדון, אבל זה יותר מורכב. זה לא יהיה רק לתלות את הציורים״.
מחרטת הקלטות סובייטית תוצרת־בית, סוף שנות ה־50 (צילומים: יח״צ)
התערוכה ״מוזיקה אסורה״ – שתיפתח ביום חמישי 11.1 במוזיאון תל אביב – תציג מדיום בלתי מוכר, נציג מובהק של המציאות העלומה ששררה מאחורי מסך הברזל בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה וגיבוריה הם תקליטי רנטגן שיוצרו ונוגנו במחתרת בברית המועצות בשנים 1960-1940. התערוכה מבוססת על מחקרם של האוצרים סטיבן קוטס ופול הרטפילד מלונדון, שהתחקו אחר ההיסטוריה של תקליטי הרנטגן (X-Ray Audio) שזכו לכינוי ״תקליטי העצמות״, ושידגימו בערב הפתיחה את תהליך ייצור התקליטים וישלבו אותו במופע קברט מוזיקלי.
יצרני מוזיקה מחתרתית בשני עשורים אלה בברית המועצות, שהונעו על־ידי תשוקה ותסכול, הקליטו והדפיסו עותקים בלתי חוקיים של תקליטי מוזיקה אסורה ומצונזרת על שקפי רנטגן משומשים, תוך סיכון חירותם ואפילו חייהם. מדובר בעיקר במוזיקה פופולרית מערבית, ג׳אז ורוקנרול, מוזיקת מהגרים, שירי כלא ושירי צוענים. תקליטי הרנטגן, פריטי וינטג׳ תקופתיים, רישומים סאטיריים וראיונות עם פעילים בסצנת המוזיקה המחתרתית, יוצגו זה לצד זה בתערוכה. התופעה גוועה באמצע שנות ה־60 עם התפשטות הטכנולוגיה החדשה של מכשירי הקלטה בסלילים מגנטיים, אך הותירה אחריה מורשת של אובייקטים ייחודיים למראֶה. לצד אלו יוקרנו סרטים שהופקו בשנים האחרונות, העוסקים בקשר בין צנזורה ובין חופש ביטוי מוזיקלי, לא רק בברית המועצות אלא גם במאלי, בקמבודיה, באיראן ובמזרח התיכון.
ביל היילי וכוכבי השביט, תקליט רנטגן מסוף שנות ה־50
״איך נסביר לאדם שחי היום, בחברה חופשית, את הרעיון המופרך של שירים אסורים? בעת המודרנית, המזהה אמנות עם אוטונומיה וחירות היצירה, נעשתה המוזיקה אמצעי להבעת מחאה פוליטית והתנגדות למבנה החברתי הקיים. אלא שבברית־המועצות של שנות ה־30 במאה ה־20, הוקשחו הלחצים של הפיקוח על הצנזורה: יוצרים נדרשו לציית לתכתיבים אידיאולוגיים טוטליטריים ולהימנע מהצגת ״ערכים בורגניים״ או פזילה לטעם המערב״, כותבים האוצרים.
מוזיקאים שלא הלכו בתלם, נרדפו עד חורמה; אחדים הפכו לזמרי רחוב, אחרים נשלחו למחנות עבודה או סיימו את חייהם בכלא. חלקם המשיכו לפעול במחתרת: לשיר ולנגן בגיטרה במטבח, בחברת כמה חברים, ליצור באמצעי העתקה, צילום או הקלטה מאולתרים, להפיץ ספרים אסורים, תקליטים אסורים ולימים גם קלטות אסורות. הצגת התוצרים של תת־תרבות זו, מצליבה מוזיקה עם רוחות המלחמה הקרה, היסטוריה של טכנולוגיות הקלטה עם מגמות של מִחזור ושינוי־ייעוד, צנזורה טוטליטרית עם פעילות מחתרתית, ובתוך כך משקפת את היחסים הדינמיים בין כפייה והתנגדות.
Black Eyes, תקליט רנטגן מסוף שנות ה־50
האוצרים מגיעים מדיסציפלינות שונות. סטיבן קוטס הוא מלחין ומפיק מוזיקלי, בוגר הקולג׳ המלכותי לאמנות בלונדון, שמחקרו עוסק ביחסי מוזיקה ותרבות. ב־2010 ערך את ״צלילים של תעמולה והמלחמה הקרה״, סדרת רדיו תיעודית בשמונה פרקים, שהתחקתה אחר השימושים הפוליטיים שנעשו במוזיקה ובערוצי אודיו במערב ובגוש הסובייטי. בתופעת תקליטי הרנטגן נתקל במהלך סיבובי הופעות שערך ברוסיה בשש השנים האחרונות.
פול הרטפילד הוא צלם דיוקנאות, שעובד בעיקר עם תעשיית המוזיקה. בעשור האחרון צילם אינספור להקות ומוזיקאים בינלאומיים. במקביל הוא משמש בתפקיד צלם הדיוקנאות הרשמי של בית הנבחרים ובית הלורדים בווסטמינסטר, ובשנים האחרונות תיעד בעדשת מצלמתו את רוב הפוליטיקאים הבריטים.
זוויות, תערוכת הבוגרים של התכנית לתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, שנפתחה בשבוע שעבר בבית הנסן בירושלים, מציגה את פרויקטי הגמר של 25 בוגרי מסלולי אודות עיצוב, ניהול עיצוב ועיצוב וטכנולוגיה במחזור ה־15 של התכנית. הפרויקטים שמוצגים בתערוכה מבוססים על תהליך מחקרי שנערך במהלך שנת הלימודים השנייה בתכנית. כל פרויקט מיוצג בתערוכה על ידי תוצרי התהליך, ולצדם מוצגים נדבכים משלבי המחקר שקדמו לו. ביום חמישי 4.1 בשעה 19:00 יתקיים בתערוכה שיח גלריה סביב השאלה מהו מחקר עיצוב, בהנחיית יובל סער – העורך הראשי של פורטפוליו ומרצה בתכנית – ובהשתתפות אוצרת התערוכה הדס זמר בן ארי וראשי המסלולים: מאיה בן דוד, רועי ביגר, אייל פריד.
מתוך חלל התערוכה. צילומים: דור קדמי
Yuval:
הי הדס, בוקר טוב. מזל טוב על התערוכה, אני מקווה שהפתיחה עברה בשלום
Hadas:
בוקר אור ותודה רבה, הפתיחה היתה נהדרת, חמה ומרגשת. איך אתה הבוקר?
Yuval:
אני לא רע בכלל, תודה, והשאלה הראשונה שאני רוצה לשאול בתור אוצרת התערוכה – וזה אחרי שאני כבר שנה תשיעית מלמד בתכנית – היא איך בכלל ניגשים לאצור תערוכה עם פרויקטים מורכבים של תואר שני, שמלכתחילה לא נועדו לחלל תצוגה (ודאי לא אלו של מסלול ניהול עיצוב, לדוגמה)
Hadas:
שאלה מצויינת. וזה בדיוק האתגר הראשון שאליו ניגשתי בפיצוח התערוכה: איך להנגיש תהליכי עומק מרתקים אבל לאו דווקא ויזואליים בתוך פורמט (תערוכה) שהוא בהגדרתו ויזואלי ורב־חושי. ההחלטה היתה קודם כל לייצר הפרדה בין הפרויקטים של מסלול ניהול עיצוב, הדורשים להבנתי יותר השתהות ולייצר בעבורם חלל יותר אינטימי של חללי קריאה וצפייה קטנים, ולא לשים אותם ב״תחרות ווליום״ עם פרוייקטים יותר ויזואליים כמו אלה של מסלולי ״אודות עיצוב״ ו״עיצוב וטכנולוגיה״.
ההחלטה השניה היתה לא להתמקד רק בתוצרים הסופיים אלא להציג גם את תהליכי המחקר שבדרך, שבתואר השני הם מאוד משמעותיים, וכך לכל פרוייקט מוצגים נדבכים שונים, בהיררכיות שונות. זו היתה הזדמנות בעבורינו לתת מקום של כבוד לנושא הזה של מחקר עיצוב, ולהבליט אותו על שלל גווניו – מה מביא איתו מעצב ככלי מחקר? איזה מתודולוגיות קיימות? מה היתרון היחסי של המחקר העיצובי?
Yuval:
וזה גם מסביר אולי את שם התערוכה, זוויות?
Hadas:
אכן, מספר זוויות מבט על כל פרוייקט, על הנושאים הנחקרים. זה בא לידי ביטוי היטב גם בעיצוב התערוכה של איתי אהלי המוכשר – כל פרוייקט קיבל ממש ״סביבת מחייה״ משלו, והמבקרים צריכים להסתובב סביב הפרויקט (ממש, פיזית) כדי לחוות את כולו
Yuval:
אולי תתני דוגמה לשלושה פרויקטים, אחד מכל מסלול, שאת חושבת שיש למחקר העיצובי שם הבט משמעותי שמייחד אותו (וכן, אני יודע שזה לא פשוט לבחור)
Hadas:
לא פשוט בכלל!
אפתח בפרוייקט של חנוך בר ניצן ממסלול ניהול עיצוב, ניראות עובדת בקהילה, שעסק בשאלה כיצד להפוך עובד שקוף לנראה דרך חקר המקרה של עובדי הטיאוט הידני במרחב העירוני (עובדי טיאוט?? כן! כך נקראים מנקי הרחובות המטאטאים את הרחובות שלנו).
אחת ממתודולוגיות המחקר שבהן הוא בחר היתה תצפית השתתפותית: הוא הצטרף בפועל לעובדי טיאוט בשכונת יד אליהו בתל אביב כדי להבין את המציאות בשטח וממנה להסיק מסקנות והצעות לשיפור. רק כך הוא יכל להבין בעיות אקוטיות וטריוויאליות כמו איפה מאחסן עובד הטיאוט את כלי העבודה שלו בתום יום עבודה, וגם יותר רגשיות ומהותיות – עד כמה מזוהה ומזדהה העובד עם המרחב שבו הוא פועל באופן יום־יומי. אני שמחה להוסיף שתוצאות המחקר של חנוך אומצו על ידי עיריית תל אביב ואני לפחות פוגשת אותן בדמות שלטי רחוב כל פעם שאני יוצאת לטיול עם הבת שלי
Yuval:
נייס!
Hadas:
רונה זינגר ממסלול אודות עיצוב בחרה להתמקד בשאלה מה עשה לנו המעבר מתקשורת אנלוגית, כתובה, לתקשורת דיגיטלית, מוקלדת. לצורך הבנה מעמיקה של רגשות ותחושות הקשורות לשימושים השונים שקשה לכמת, היא השתמשה ב־cultural probes: היא יצרה ערכות עם משימות שאותן חילקה למתנדבים שונים. אלה התבקשו לכתוב מכתבים, לשלוח גלויות, לתעד את עצמם מקבלים דברי דואר, וגם לדווח על הרגלי התקשורת הדיגיטלית שלהם.
המסקנה של רונה הייתה שהדברים אינם חד־ערכיים, אין כאן ״אנלוגי טוב, דיגיטלי רע״ אלא מצב מורכב יותר. כתוצאה מכך היא בחרה, בפרוייקט נ״ב שלה להציע רגע של השתהות ומחשבה ולאו דווקא שירות או ״פיתרון״. הפרוייקט, כמשתמע משמו, מתמקד בנ״ב – אותו ״נזכרתי בדבר״ שכל כך מאפיין את כתיבת המכתבים הידנית – כמפתח לשינויי התקשורת המאפיינים את זמננו. היא יצרה סדרה של 12 מחוות־מזכרות המתייחסות כל אחת למשפט נ״ב אחד ממכתב אמיתי שנכתב – מעין מקדשים קטנים לאיכויות ורגעים שנדמה שנמוגים מחיינו המהירים, הערוכים, שיש בהם ctrl+z או עמוד צ׳ט אינסופי (שאותו אני מנצלת כרגע היטב )
Yuval:
אהבתי! ועוד פרויקט אחד ממסלול עיצוב וטכנולוגיה
רונה זינגר, מתוך תהליך העבודהאביטל לוין ועידית מינקה
Hadas:
בפרוייקט ״קריאת כיוון״ אביטל לוין ועידית מינקה בחרו לבדוק מה קורה כשמכניסים את טכנולוגיית המציאות הרבודה לסביבת הספרייה, או באופן יותר ספציפי – לסביבת הספרייה הלאומית! הן השתמשו בכלי חשיבה עיצובית לניתוח הצרכים וההתנהגויות של החוקרים בספרייה ובדקו עם נסיינים אבי־טיפוס שפיתחו המשלבים שכבת מידע דיגיטלית עלגבי הסביבה הפיזית בסיפרייה. כך הן מציעות לדוגמה מיפוי ויזואלי של קשרי הציטוטים בין ספרים שונים בנושא מסויים, או הנגשה ויזואלית של ״המשך המדף״ – כל אותם ספרים (ויש רבים מהם!) המאוחסנים בארכיון ולא פתוחים לדפדוף, מעין ״מפות חיפוש תרמיות״ שבהן מדפי הספרייה נצבעים בגוונים שונים לסימון איזורים ״חמים״ שהכי רלוונטיים לחיפוש מול איזורים ״קרים״ הקשורים באופן רופף לנושא שבחיפוש.
בהקשר הזה יש ציטוט מנצח של חוקר־נסיין שהעיד שכמשתמש הוא היה מחפש דווקא באיזורים הירוקים – אלה שאינם ״אדום מובהק״ – משום שבעבורו דווקא שם מסתתרות התוצאות הפחות מובנות מאליהן, ולכן בעלות פוטנציאל לגילוי וחידוש למחקר. בעיני זו דוגמה מנצחת ליתרונו של המחקר העיצובי הדוגל בחיפוש פתוח ורב־ערכי שכתוצאה מכך יש לו פוטנציאל רב להציע פיצוח מקורי ומדוייק של השאלה הנשאלת, בוודאי כשאנשים, שאינם יצורים רציונלים וצפויים, הם חלק מהמשוואה
Yuval:
״בודאי כשאנשים, שאינם יצורים רציונלים וצפויים, הם חלק מהמשוואה״. נראה לי שהמשפט הזה מסביר לגמרי למה צריך ללכת ללמוד עיצוב…
Hadas:
לגמרי. אני הרבה פעמים מסבירה את המקצוע כ״פסיכולוג ויזואלי״…
Yuval:
אני מנסה להבין משלוש הדוגמאות (המסקרנות) שנתת, וכמובן משאר הפרויקטים, האם ומה אפשר להבין על מה שמעניין את הבוגרים של התכנית, את הדור הזה, והאם זה משהו שמגיע מהם או חלק מאיזה הלך רוח כללי (או גם וגם), כי יש פה מנעד בין עיסוק בעידן הדיגיטלי באופן כללי למה שהם רואים ברחוב
Hadas:
כמו שאמרת בתחילת השיחה, הפרוייקטים והנושאים מגוונים, אבל אני יכולה להציע בזהירות תוואי של מגמות כלליות. אני חושבת שמאוד מעניין את המעצבים בתערוכה לפענח מחדש את המציאות הקונקרטית סביבם דרך האפשרויות הדיגיטליות המתפתחות, לבדוק מה קורה כשנכנסת טכנולוגיה חדשה ל״סביבה ישנה״. בנוסף, ברוח המתרחש סביבנו יש הרבה עיסוק בכלכלת שיתוף – אילו אפשרויות חדשות לשירותים ומוצרים נפתחות כתוצאה של שיתוף צרכים משאביים, ולשמחתי ישנם גם לא מעט פרוייקטים המתמקדים בנושאים חברתיים – איך להפוך את החברה שלנו למקום יותר טוב ומיטיב
הדס זמר בן ארי. צילום: רן בירן
Yuval:
אז יש לי עוד שאלה מכשילה: לפעמים נדמה לי שתערוכות עיצוב באופן כללי, ותערוכות תואר שני באופן ספציפי יותר בגלל המורכבות שלהן, הן לא תערוכות עיצוב אלא תערוכות על עיצוב. את מבינה למה אני מתכוון? מסכימה? יש לך פרשנות אחרת?
Hadas:
וואוו, פתחת נושא
אני לא בטוחה שאני מסכימה להפרדה הדיכוטומית משהו שאתה מציע, אבל אני כן חושבת שהתואר השני הוא הזדמנות לשאול שאלות מהותיות על מקומנו כמעצבים ועל תחום העיצוב, שאלות שמשתקפות בתערוכות עצמן. בעיני אלה השאלות הכי מעניינות לתערוכת עיצוב. מעניין אותי המקום שבו אפשר דרך דיסציפלינת העיצוב לדבר על התרבות והחברה סביבנו, ופחות המקום שבו העיצוב מדבר על עצמו, לעצמו, אם אתה מבין למה אני מתכוונת
Yuval:
מבין! אבל זו בדיוק השאלה, שמן הסתם לא נפתור אותה פה: עד כמה תערוכת עיצוב, ועוד מורכבת, צריכה תיווך – ואיזה סוג של תיווך. זווית אחרת לשאול את השאלה היא מה חשוב לך כאוצרת שיקרה למבקרים בתערוכה – שמה הם יבינו/ירגישו/יחוו?
Hadas:
זו פעם ראשונה שאני נשאלת את השאלה הזו – שאותה אני תמיד שואלת אחרים בכל תחילת פרויקט
אז חשוב לי שיחוו את עושר האפשרויות של זוויות ההסתכלות על המציאות סביבנו, הנדמית הרבה פעמים מובנת מאליה וסגורה לפרשנות, ושיבינו קצת יותר את התפקיד המהותי שיש לעיצוב ולמעצבים בחיינו, את מגוון התשובות האפשרי לשאלה ״אז מה בעצם עושה מעצבת?״, שיהיה להם כיף בעיניים ובלב, ושיבוא להם גם לעצב ולפתח את המציאות סביבם.
חתיכת רשימה…
Yuval:
לגמרי! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Hadas:
ברור! שכל זה לא היה מתאפשר ללא העבודה המשותפת הפורייה ומהנה עם אירית גילן, שהיתה שותפה לאוצרות והפיקה (ובוגרת התוכנית שלנו!); וכאמור איתי אהלי על העיצוב, רננה עירשי המעצבת הגרפית המוכשרת; וצוות התוכנית הנהדר שסיפק תמיכה רחבה: רומי מיקולינסקי – ראשת התוכנית, ראשי המסלולים – מאיה בן דוד, אייל פריד ורועי ביגר, טרן גילוט – רכזת התוכנית; וכמובן המעצבים בוגרי התוכנית הטריים והמוכשרים
Yuval:
יפה! וגם שנזמין את כולם לשיח הגלריה שאנחנו מקיימים ביום חמישי בשעה 19:00 בתערוכה
Hadas:
בדיוק! יש מלא אירועים! שיח הגלריה שלנו ועוד. הכל בעמוד הפייסבוק הייעודי (סדנת צריבת ניסים בלייזר על חומר קרמי של אנה כרמי. רק אומרת…)
מערבית, ערבית, מזרחית, ישראלית, יהודית, ים־תיכונית, אירופית: בשנים האחרונות אנו עדים למספר הולך וגדל של מעצבים צעירים, שמושפעים מהשינויים בתפיסת הזהות וההגדרה העצמית בחברה הישראלית, ומשלבים זאת בעבודותיהם. עקבות וסימנים לכך, מעין סימני חיים, באים לידי ביטוי בכניסה של אורנמנטיקה מזרח־תיכונית, אותיות ערביות וקליגרפיה ערבית אל העיצוב. דוגמאות לכך ניתן לראות בתערוכה חילוף חומרים, שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים בשיתוף מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל (אוצרים: יובל סער, העורך הראשי של מגזין פורטפוליו, ואורלי עמרמי, כותבת שורות אלה). מרבית העבודות בתערוכה נוצרו באקדמיות לעיצוב בישראל, והן עוסקות במקום, בשפה ובתנועה בין זהויות. חילוף החומרים בא לידי ביטוי בהיבטים רב־תרבותיים של עבודות השואבות ממקורות שונים, כל אחת בפני עצמה, אך גם ברשת של קשרים שנוצרת בין העבודות המוצגות בתערוכה.
שתי עבודות – האחת של שני דבורה, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון, והאחרת של נואל ערפאת, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, מבצעות מהלך הפוך זו מזו, ועם זאת שתיהן אמיצות וחתרניות ומציעות מבט רענן ואחר על המוכר. דבורה שואלת כיצד היו נראים סמלי הריבונות של מדינת ישראל אילו עולי ארצות ערב היו מעצבים אותם. היא חזרה אל המקורות וחיפשה את מאפייניה של הגרפיקה היהודית (בימים שבהם עדיין לא כונתה כך), ושאבה השראה מכתב תימני עתיק שהמורכבות, העושר והיופי שבסלסול, הם ממאפייניו. הדגל והדרכון החדשים שעיצבה מציעים צבעוניות וסגנון המשתלבים במזרח התיכון, וקרובים בשפתם לאלה של ערב הסעודית יותר מאשר לדגלי מדינות אירופה.
שני דבורה
לעומתה הציבה לעצמה נואל ערפאת אתגר הפוך: היא יצרה מיתוג לארבעה אירועים שבהם זמרים פלסטיניים מתארחים בערים שונות בארץ, ושרים את שיריהם של גיבורי ילדותם ותרבותם. כחלק מהמיתוג עיצבה ערפאת כרזות דו־לשוניות, בעברית ובערבית, והחליטה לא לאזכר כלל קישוטים ערביים היסטוריים, אלא להציג לקהל דוברי הערבית עיצוב מופשט, מודרני ועכשווי.
אוהד חדד והלאל ג׳בארין, יהודי־ישראלי וערבי־ישראלי – בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל – מציגים את הספר ״ערבי־מערבי״ המסכם ארבע שנים של חברות ביניהם. השניים, שכל אחד מהם נראה כסטראוטיפ זהותי של חברו, מציגים בספר דימויים וטקסטים המתעדים את הדיאלוג שניהלו במהלך שנות הלימודים. הם אינם מציינים מי הוא מי, ומי מביניהם הדובר, כך שלכל דימוי ולכל טקסט מתגלים כמה פנים וכמה צדדים. באופן דומה מגולמים עירוב זהויות ודואליות של משמעויות גם בסביבונים המתורגמים לערבית שמציג אמיר צובל, בוגר התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. באמצעות המשפט ״נס גדול היה פה״, ובייחוד באמצעות המילה ״פה״, מעלה צובל שאלות חתרניות כמו מי היה פה קודם, למי אירעו ניסים ולמי אירעו אסונות.
הסיפור של סבתא
שבע מעצבות ושבעה מעצבים משתתפים בתערוכה, ורוב העבודות שבה מספרות סיפור נשי או שנקודת המוצא שלהן ומקור השראתן קשורים בדמות נשית. לדוגמה, סבתא פלסטינית שנדדה ברחבי הארץ עד שקבעה את מקומה בעיר יפו בשנת 1948, היא ההשראה של נכדתה הזאר גראבלי, סטודנטית לעיצוב טקסטיל בשנקר, שרקמה בחוט אדום על גבי גלבייה את מפת חייה ואת מסלול נדידתה של הסבתא. קולקציית הגלביות והכאפיות של גראבלי צבעונית ומעוטרת בזהב מתוך רצון לקרב אל העולם הנשי את פריטי הלבוש, המשויכים בדרך כלל לעולם הגברי המוסלמי.
אמיר צובל
עדי קרני, בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, מציגה גם היא גלבייה ועוסקת גם היא ברקמה. תגובתה של קרני להיעלמותה של הרקמה הפלסטינית המסורתית מפריטי הלבוש המתועשים, מתבטאת בהחייאת הדימוי הרקום באמצעות גיוס הטכנולוגיה והדפסת הפרחים בתלת ממד. נועה שניר מציגה בתערוכה איורים למעשייה ״סמידה רמידה״, סיפור סינדרלה המרוקאית, ומעלה על נס את מסורת הנשים מספרות הסיפורים במרוקו. שניר איירה את הסיפור במסגרת פרויקט גמר בתואר שני באוניברסיטה לאמנויות של ברלין, וסינדרלה שלה היא דמות מורכבת שאינה אופיינית לגיבורות ראשיות בסיפורי אגדה – היא גם חזקה ואכזרית, וגם קורבן ופתיינית – והיא מתהדרת בשיער שחור כמובן.
השפה והתקשורת בין הדור הצעיר למבוגר היא הבט אחר שמשותף לכמה מהעבודות בתערוכה: ספק אם יש מקום נוסף בעולם כמו ישראל, שבו בעקבות תחיית הלשון העברית, בכל כך הרבה משפחות לסבים ולסבתות אין, או לא הייתה, שפה משותפת עם הנכדים. כשישראלים אומרים ששפת האם שלהם היא עברית הדבר לרוב איננו מדויק, מכיוון ששפת אימם או שפת סבתם ברוב המקרים אינה עברית. טל לוי, מעצב גרפי בוגר המחלקה לתקשורת חזותית במנשר, מתייחס לסוגיה בהגדה ייחודית שעיצב – הגדה של פסח על פי נוסח יהדות בבל. בהגדה שלושה כתבים: עברי, ערבי־בבלי וערבית בתעתיק עברי, והיא מאפשרת לחגוג את סדר חג הפסח בקריאת הגדה המתנהלת בשפה העברית ובשפה הערבית.
גילעד בר (מימין) ועומרי אברהם
כמו לוי, גם גילעד בר, סטודנט במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, חש רצון להכיר את שפתה ואת שורשיה התרבותיים של משפחתו שמוצאה מאיראן. בר מציג בתערוכה סדרה של וידיאו קליפים בעיצוב חזותי עכשווי, המשמשים כלי ללימוד השפה הפרסית באמצעות שירים של המשוררת פרוע׳ פרח׳זאד. עומרי אברהם, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, מסתמך על נוסח הקריאה בתורה שהיה נהוג בתימן, ומחזיר אל מרכז הבמה הגאים שככל הנראה נהגו בדיבור העברי הקדום, ונשמטו מן הדיבור העברי בימינו. אברהם יצר כרזות המסבירות ומלמדות כיצד לבטא הגאים אלה.
גם העבודה של לירון לביא טורקניץ׳, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, מגיבה לחוסר ההיגיון ולחוסר התקשורת שנוצרים כשחיים בארץ מבלי להכיר את השפה הערבית. לביא טורקניץ׳ יצרה את ״ערברית״, מערכת כתב ניסיונית שכל אות בה מורכבת מערבית בחציה העליון ומעברית בחציה התחתון, והיא מאפשרת לכל קורא לבחור איזו שפה לקרוא, מבלי להתעלם מהשפה השנייה שתמיד נוכחת.
אופטימיות זהירה
מה שמאפיין את העבודות בתערוכה, בהיותה תערוכת עיצוב, הוא נקיטת העמדה האקטיבית והפרקטית שבהן. להבדיל אולי מעבודות אמנות, עבודות העיצוב אינן רק מסמנות תופעות או מצביעות על מה שנשכח, אלא יוצאות אל השטח ופועלות כאן ועכשיו לשינוי המציאות. דוגמה לכך היא עבודה של הדר תדהר שבשיתוף פעולה עם רן־אל תעשיות בע״מ פיתח קולקצייה של אריחי בטון תלת־ממדיים בשם רמאדי (אפור בערבית), בהשראת תבניות וטקסטורות אסלאמיות. תדהר, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, המשיך בכך תהליך שהחל כבר בפרויקט הגמר שלו שבו חקר את האמנות האסלאמית, ועיצב בהשראתה שלושה מכשירי חשמל ביתיים: מערכת שמע, גוף תאורה ומאוורר תקרה.
הדר תדהר
הלית כולני – גם היא מהמחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר – יצרה כלי לזלביה, מאכל תימני מטוגן שטובלים בסוכר. גם אצל תדהר וגם אצל כולני התבניות האסלמיות אינן משמשות רק לעיטור, אלא יש להן תפקיד פונקציונלי. אצל תדהר גלי הקול של מערכת השמע מפעפעים דרך סבכה בדוגמת ערבסקה, קרני האור מסתדרות לפיה בגוף התאורה וכנפי מאוורר התקרה מתחברות זו לזו בתבניתה. אצל כולני משמשת דוגמת הערבסקה בדמות שקעים על פני הכלי לקיבול הסוכר.
יש דבר מה מפתיע בעבודות המעצבים, שאינו עולה בקנה אחד עם השיח הציבורי הרווח על אודות האסלאם ותרבות ערב. ועם זאת, זה מהלך טבעי: דור המעצבים הצעירים שפועל עכשיו נמצא בנקודה מספיק רחוקה – ועדיין מספיק קרובה – כדי לעסוק בכאב הדורות הקודמים על אובדן חלקים של תרבות בכור ההיתוך הישראלי. החלקים האלה שאבדו מתעוררים בעבודותיהם, ומה מתאים יותר מהמוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים להציג אותם. המסר שעולה מהתערוכה הוא מסר מעודד, ואפילו אופטימי: למרות שאף אחד מאיתנו לא יכול לשנות את העבר, יש מי שיכולים לשנות את ההווה, והם אכן משנים אותו.
קשה למחוק את החיוך שעולה על הפנים בעת ביקור בתערוכת היחיד של בועז ארד, המוצגת בגלריה רוזנפלד (עד 13.1). ממגוון הפריטים הפזורים במרחב הגלריה עולה מידה של רוח שטות, הומור דק ותמיהה: מה כאן עבודת אמנות ומה לא? כמו ילדים שנקלעו לארון הציוד של הגדולים, הצופים מתבקשים להתמקד רגע ולהפעיל את הדמיון על מנת לרדת לסוף דעתו של האמן ולהבין איך החלל הזה עובד. ״תחביר חדש״ הוא קורא לזה.
ארד הוא משורר של חפצים. עבודותיו משולבות בחינניות באביזרי יום־יום וחפצי רדי־מייד שהוא מלקט בעיקר מהבית, מחנויות לכלי בית ו״עשה זאת בעצמך״ (מטאטאים הם מוטיב חוזר בעבודותיו, אבל גם שולחנות פורמייקה, לוח עץ, כיסא, נעליים, דליי אחסון, מלונה). הוא עורך אותם במעין ״חצר גרוטאות״ פלסטית ויוצר קומבינציות אסוציאטיביות, משחקי מילים ויזואליים, בדיחות פרטיות וחידות היגיון. ״תחביר חדש״ הוא קורא לזה.
בועז ארד
בכותרת התערוכה ״2=1+0+1״ הוא רומז על החיפוש אחר החלק הנסתר במשוואה, החלק הפואטי בחיי היומיום, שהוא אולי חלקה של האמנות במציאות. והמציאות, כידוע, היא לא תמיד מה שנראה לעין במבט ראשון. אם תתנו עוד מבט בלוח העץ שבמרכזו מוברג מעין אף־פינוקיו מסולסל, תגלו שמיקום ה״עיניים״ בעץ משרטט דיוקן (ואפילו מזכיר קצת את ״הצעקה״ של אדוארד מונק). טוטם הדליים הדקורטיביים שנערמו זה על זה, כמו משחק ילדים מהגדול לקטן, מעוטרים בחמניות (מישהו אמר ואן גוך?) וציור הפרחים הגדול על גבי הקיר האחורי של הגלריה הוא העתק של ארד ליצירתו של אמן מתוסכל אחד, א. היטלר.
אם עד עכשיו הרגשנו שנקלענו לחצר משחקים מוזרה, פה כבר צריך להתעורר חשדנו. זו אינה הפעם הראשונה שארד מתכתב עם היטלר בעבודותיו, בעבר הציג ״שטיח היטלר״, פרוש כעור חיית פרא שניצודה. גם הפעם הוא מדבר על הפרא הכבוש והמבויית, שמיוצג באמצעות מסכות ופסלים אפריקאיים ועלי צמחייה מפלסטיק המטפסים על סבכות ביתיות (כאלה שהגיעו מחנות הום סנטר). מסכה לבנה, ארוכת פנים, משגיחה במבט מודאג מעל מיטת תינוק ריקה. היא תלויה מתנודדת על מקל־מגב, הדלי לרגליה והסמרטוט שמוט, כאילו עצרה לרגע ממלאכת הניקיון האינסופית.
רמזים מהטבע נכנסים לרבות מהעבודות ונתקלים בהתערבות אנושית, הכופה על הכל מלאכותיות, סדר ונקיון: מסיכת קוף מחייכת בשלווה מתוך קערת פלסטיק ירוקה; הכלב המבויית (ידידנו הטוב, דמות מפתח בעבודותיו של ארד) רובץ בנחת ומעשן סיגריה, בציור שהושען בנון־שלנטיות על פתח המלונה, ואילו דיוקן עצמי של ארד, בחיוך מרוח על פניו, מופיע כראש כרות בסלסילה על גבי ענפי עץ, כגוזל בקן או כ״הצעת הגשה״ בתפריט שבט קניבלים.
ארד נע בחופשיות בין מדיום אחד לאחר – מהציור המדוייק על גבי לוחות שולחן ישנים שמצא, אל הגילוף העמלני המעטר את שולי אותם לוחות; מהרדי מייד אל הפיסול הידני; מווידאו לציור שנראה כאילו נעשה בחופזה, לא גמור, כמעט רשלני; ציור בהול שבו תמה אחת רודפת אחרת וציור חדש עולה על ציור ישן. כל אלה יוצרים יחד תחושת עומס ומועקה מבעבעת מתחת לפני השטח המבודחים, השלווים, של פיזור העבודות בגלריה.
הנוכחות האפריקאית מתנגשת בזו האירופאית, האנושית בחייתית. בחדר הקטן בגלריה הוא מציג ״סרט טבע״ ובו מככבת עורבת פעוטה שאימץ כשנפלה מהקן. גם בסרטיו בעבר שילב בעלי חיים, אלא שאלה היו מתים בדרך כלל (גפילטע פיש ומרק עוף, בין היתר). הפעם הציניות מפנה את מקומה למבט סקרן, כמעט הורי: העורבת חיה בחצר עם הכלבה והרגישה בבית, וכשבגרה התחילה לצאת לעולם ״והייתה חוזרת לבקר עם חבר שנשאר בחוץ. הביקורים הפכו קצרים ונדירים עד שהחזרה אל העורבים הושלמה״, כותב ארד. בסרט היא נראית חוטפת קוביות קרח מכוס הקפה ומטיילת על גבי ניירות עבודה, מנקרת במחשב הנייד. ארד אומר שניסה להתבונן בעולם במבט של חיה. מבט תמים? אינסטינקט בסיסי? הטבע חסר המודעות של העורבת נתקל בעולם־האדם, הקורא לסדר והיגיון. ההיגיון משתבש, לפעמים זה חמוד, לפעמים מבהיל.
ארד (61) הוא אמן, אוצר ומרצה במדרשה לאמנות בבית ברל ובבצלאל. הוא אוצר את הגלריה של המדרשה בתל אביב (הערב, 4.1 נפתחת התערוכה שאצר ״מוזריזם״). הוא מציג בתערוכות רבות בארץ ובחו״ל ועבודותיו נמצאות באוספים מוזיאליים ופרטיים.
נעילת התערוכה: שבת, 13.1.18
חגית פלג רותם
שירלי שור, Cryptomania
שירלי שור / קוד אישי
שירלי שור עובדת תוך שילוב אלגוריתמים ממוחשבים באמנות. בתערוכת היחיד שלה CryptoMania, בגלריה זימאק בתל אביב היא מתבוננת בעולם הסייבר וביחסי אדם־מכונה, בעידן שהיא מכנה ״פוסט דיגיטלי״. שור למדה תואר ראשון בפילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב ותואר שני באמנות בתחום Conceptual Information Art באוניברסיטת סאן פרנסיסקו. בעבודתה לאורך השנים היא מתבססת על תכנות שפות קוד המיוצרות בזמן אמת, אלו משמשות עבורה מילון חזותי פרטי ממנו היא מרכיבה את עולם הדימויים שלה.
הצופן – הקוד שמאחורי הדברים, הוא הנושא המאחד בתערוכה. בין דיוקנאות לתרשימים אורבניים, בין הקרנה על גוף לפנטזיה אורבנית נוסח ״המטריקס״, היא משבצת בתערוכה גם עבודות בחומרים ״פרימיטיביים״ כמו תבליט בהדבקת חול.
העבודה המרכזית נמצאת בחדר האחורי דווקא, בקומה העליונה של הגלריה. ״ספר החיים״ שהיא מציגה מורכב מהקרנת וידיאו על פני ספר ענק פתוח. מה שנראה כווידיאו ארט המציית לחוקי הז׳אנר (כלומר צילום או אנימציה המוקרנים בלופ), הוא למעשה קוד מתוכנת שאין בו חזרה אלא התפתחות מתמדת. ההקרנה מייצרת מעין גריד אורבני, והצופה יכול להושיט יד ולהרחיב כל יחידת שטח, להתמקד ולהעמיק לחדור עוד ועוד לפרטים הקטנים, כמו בצילום לוויין.
שירלי שור The Book Of Lifeשירלי שור, Eve
היא מסבירה כי המטריקס המופיע על גבי הספר הוא למעשה אנימציה אינטראקטיבית של קאורדינטות. ״יש כאן ייצוג לכתב בכל השפות, מימין לשמאל ומשמאל לימין, בשחור על גבי לבן ולהיפך – זוהי תנועה של כתיבה ומחיקה בשכבות, במורכבות מבנית בלתי ניתנת לפיענוח, ולפיכך גם פתוחה לכל פרשנות״.
עבודת הווידיאו Eve, המוצגת בקומה התחתונה, היא חלק מסדרה שיוצרת שור כבר שנים רבות – בכל פעם ממקבץ אנושי אחר. ״איב״ היא דיוקן אישה שעשוי מעשרות אלפי פיקסלים המרצדים ללא הרף, ויוצרים מעין פנים משתנות. העבודה מבוססת קוד ששור כתבה, שבו בכל רגע נתון מופיעים פיקסלים הלקוחים ממספר דיוקנאות של נשים ישראליות (יפות תואר יש לומר). הדיוקן הדמיוני מציג גיוון אתני, גיבוב של סיפורי חיים (נסתרים), דימוי חמקמק המשתלח אל עבר שאלת הזהות בעולם הדיגיטלי – זהות שנעה בין הפרטי לציבורי ובין המוכר להיברידי.
נעילת התערוכה: שישי, 12.1.18
חגית פלג רותם
שירן אוריאל, המחלקה לתקשורת חזותית, שנקר. צילום: נמרוד סונדרס
שירה כהן, המחלקה לתקשורת חזותית, שנקר. צילום: נמרוד סונדרס
מתעמקים / שנקר במוזיאון יפו העתיקה
בשבוע הבא תיפתח במוזיאון יפו העתיקה התערוכה ״עומק״ של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. ״לצד הגבולות המיטשטשים בין תחומי העיסוק המסורתיים של ענפי העיצוב השונים, המעניקים למעצב חופש לבחור בכלי או בחומר שאינם מארגז הכלים המידי לו, פונים הסטודנטים לעיסוק באוביקטים ובתלת־ממד ככלי הבעה טבעי בתקשורת חזותית״, כותבות אוצרות התערוכה, הילה שאלתיאלי ומיכל פאוזנר. ״הפעולה בתלת־ממד אינה באה להחליף את העשייה בדו ממד או במסך. היא מבקשת להעשיר אותה ולהוסיף לה עומק״.
התערוכה מזמינה את המבקרים להשתהות לרגע ולהתבונן בניסיון לחוות עומק רגשי וחיבור משמעותי דרך העיסוק באוביקט ממשי, והיא כוללת עבודות שונות שנבחרו ונאספו משנות הלימוד השונות: אותיות ואיורים תלת־ממדיים, אריזות, פסלים, כלים, בגדים, צעצועים, כלי בישול, טקסטילים, ריצופים, דמויות מותג, בובות, ספרים, סבונים, פרלינים, תכשיטים, סרגלים, תיקים, כלי תספורת ועוד.
פתיחה: יום חמישי, 11.1.18, 19:30; נעילה: יום חמישי, 8.2.18
בשבוע שעבר נפתחה בגלריה פריסקופ בתל אביב התערוכה ״בין לבין״ שחותמת 20 שנות פעילות של הגלריה. לקראת התערוכה הוזמנו 85 יוצרים מתחומים שונים שהציגו בגלריה לאורך השנים להכין עבודה בגודל 20 ס״מ רבועים – כמספר שנות הפעילות של הגלריה – המשקפת את עשייתם ועניינם כיוצרים פעילים בשדה המקומי.
״תערוכת המחווה ביקשה לנהל דיאלוג עם 20 שנות עשייה ויצירה שהוצגו במסגרת תערוכות הגלריה, לצד העשייה שמתקיימת היום ותמשיך בעשור הבא״, אומרת גלינה ארבלי, אוצרת התערוכה. ״זאת על ידי התייחסות לשאלת הזהות של העיצוב המקומי שנמצא תמיד בתנועה ובדיון, הן במחוזות האקדמיים והן במחוזות המעצבים הפעילים בארץ.
״ההזמנה שנשלחה לכל המעצבים שהציגו בגלריה לאורך שנות פעילותה ליצור עבודה שתשקף את עשייתם כיוצרים מקומיים וככזו גם תשקף את פועלה של הגלריה, שכן הגלריה היא היא יוצריה, ויוצריה הם הגלריה: הם יצרו אחד את השני ויחד הם יצרו את השדה שאפשר להגדירו עיצוב מקומי. העבודה הוגבלה ל־20 סמ״ר, כמספר שנות פעילות הגלריה.
מה אפשר ללמוד מהעבודות על עולם העיצוב המקומי ב־2018?
״העבודות שמוצגות בתערוכה משקפות את הרוח היצירתית שהגלריה סיפקה לה מרחב לפעום ולהתבטא במשך כל השנים. דרכן אפשר ללמוד על נקודות עניין מגוונות של היוצרים השונים, החל מעניין בחומר, הקשור לרוב בטכנולוגיה – בין אם זו טכנולוגיה מתקדמת (מחשב) או טכנולוגיה ישנה (מכונה); דרך עניין בזהות של החפץ שבא לידי ביטוי בעבודות המבקשות לפרק את החפץ כפי שאנו מכירים אותו, ולהציע דרך אחרת לחוות תכשיט, פריט לבוש, מיכל וכו׳; ועד כלי לביטוי עמדות פוליטיות או עבודות שמבקשות לחגוג עם הגלריה את יום הולדתה ושמות אותה במרכז היצירה״.
מה חשוב שלך שיקרה למי שיגיע לתערוכה – שמה הוא ירגיש/יבין/יחווה?
״התערוכה מאפשרת התבוננות מיקרוקוסמוסית על עושרה, גוניה הרבים ואיכויותיה השונות של היצירה המקומית. ככזו היא משקפת את המנעד התרבותי העשיר שנוצר מהיותנו מרחב של קיבוץ גלויות. בתוך מציאות חברתית ששואפת להאחדה, האוביקטים בתערוכה מזמינים את המבקר להכיר את הפנים הרבות שיש ליצירה הנעשית בישראל. אני חושבת שהאוביקטים המוצגים בתערוכה מזמינים את המבקר להכיר את הפנים הרבות שיש לחברה הישראלית כמו גם להכיר בחשיבות העושר והמגוון הזה כחלק בלתי תלוי מהיותנו מי שאנו״.
[tmwinpost]
דב גנשרוא, עניין של אהבה/שנאה. צילום: מוטי פישביין
דב גנשרוא / עניין של אהבה/שנאה
״האם הדחף של בני אנוש להשאיר חותם הינו קללה או ברכה? כמעצבים, שאלה זו ניצבת מולנו בצמתים רבים. כמה, אם בכלל, להשאיר ׳חותם׳ על העולם? על התרבות המקומית? כמה חותם על מוצר של לקוח? כמה חותם אקולוגי?
״׳פטיש טפסנים׳ בייצור המוני מחנות לחומרי בניין, קיבל חותם. החותם, בצורת לב, אולץ על הפלדה בטכנולוגיה של אלקטרו־אירוזה. החותם יוצר בעלות: מעתה הפטיש הוא שלי. אך לא רק שהוא קיבל חותם, הוא גם קיבל את היכולת להעניק חותם. מעתה הסימן ימשיך ויתפשט: מכת הפטיש תשאיר ׳לב׳ על קיר, על עץ, על מכסה המנוע של רכבו של האקס… הפטיש הינו כלי המסמל ׳בנייה׳, אך בו זמנית הוא מכיל איום של הרס, כהתהפכותם של אהבה ושנאה״.
סטודיו מג׳נטה, קובי ומאיר (צילום מ״ל)
סטודיו מג׳נטה / קובי ומאיר
״לפני ארבע שנים הציג הסטודיו בגלריה את התערוכה ׳הקובעים חוק לעצמם׳, שבה הוצגו בין השאר ה׳קובים׳ – גופים מבטון שלתוכם נוצקו חלקי צנרת. בתערוכה נבחנו מעברים ויחסי גומלין בין אור לצינור ולפתח (בחצר הגלריה מוצב גוף תאורה גדול שגם הוא חלק מתהליך זה). לתערוכה הנוכחית בחרנו להמשיך וליצור ׳קרוב משפחה׳ לגופים אלה״.
שחר קרישר, סכו״ם (צילום מ״ל)
שחר קרישר / סכו״ם
״הרעיון שעומד מאחורי עבודה זו הוא סוג של תהליך עבודה ומחשבה הפוך. בעבודה זו לקחתי חפץ המוכר לכולם – סכו״ם – שהשימוש בו הוא יום־יומי ואינטואיטיבי, ועל ידי שינוי קטן ביטלתי את הפונקציונליות שלו לחלוטין והפכתי אותו לפסל. העבודה מתייחסת לחפץ בעל עיצוב פונקציונלי מובהק על ידי ביטולה של הפונקציה שלו ומשאירה ממנו פסל של החפץ. ככזה הוא הופך להיות אובייקט בין עיצוב לאמנות״.
גלית גאון, כרוכים יחד, 20 שנה וגעגוע (צילום: מ״ל)
גלית גאון / כרוכים יחד, 20 שנה וגעגוע
מחווה לארוע פתיחת גלריה פריסקופ ולציון 20 שנה למותו של איזיקה גאון, על פי יצירתה של אמנית הטקסטיל שילה היקס.
״במרכז כדור החוטים, מכווצת החולצה שלבש איזיקה גאון בארוע פתיחת גלריה פריסקופ, חולצת כפתורים לבנה. החולצה כרוכה בחוטים צבעוניים מהסטודיו של שילה היקס בפריז. הכרית, חמישית במספר, נוצרת 20 שנה אחרי שכרכנו את ארבע חולצות האבל שלנו בחוטים הצבעונים של שילה, כמחווה לארבע הכריות הצבעוניות שהשאירה בביתנו כשני עשורים קודם לכך; מחווה להערכה והאהבה שליוו את השיחות של איזיקה ושרי ואת עבודתם המשותפת של שילה ואיזיקה; מחווה שמסמלת את היחסים המורכבים והנפלאים שבין אוצר, יוצר והחומר שמונח ביניהם״.
שירלי בר אמוץ, מוסר עבודה (צילום מ״ל)
שירלי בר אמוץ / מוסר עבודה
״שרשרת מורכבת מדימויי חיילים וכלבים משתלשלים כמובייל תלוי בחבלים ממסוק צבאי. דמויות החיילים נראות כצלליות שחורות ומאיימות, חלודות ושרוטות, והכלבים הופכים מחיות מחמד לחיות תקיפה פראיות – לכלי שרת במלחמה והרג״.
גלי כנעני, ג׳ינס. צילום: רוני כנעני
גלי כנעני / ג׳ינס
״חומר הגלם של העבודה הוא החלק התחתון של זוג מכנסי ג׳ינס משומשים. התהליך האבסורדי של פרימת בד הג׳ינס לחוטי שתי וחוטי ערב ואריגתם מחדש יוצר מין היבריד, יצור כלאיים הנושא את ה־DNA של מכנסי הג׳ינס – הצבע, התיפורים האופייניים, הבד המזוהה מיד וכל מה שהוא נושא ומסמל, שמנוטרל לגמרי מן ההבט השימושי״.
חנן דה לנגה, E La Nave Va / והספינה שטה (צילום מ״ל)
חנן דה לנגה / E La Nave Va / והספינה שטה
״הקונספט המילולי והוויזאלי שלי סובב סביב שם סרטו של פדריקו פליני ׳והספינה שטה – E La Nave Va׳. במובן החיובי של המושג, המונח מכוון ליכולת של פריסקופ/שרי לצלוח את סערות הזמן בגלריה תוססת, מחדשת ומאתגרת – והספינה שטה. ומהנעשה סביבנו, מדינה בקיפאון פוליטי רע, מנהיגות מושחתת ושרת תרבות מאיימת על יוצרים – כאן הספינה שטה ללא הגה וללא תכלית״.
נועה טמיר, גיאופיט (צילום מ״ל)
נועה טמיר / גיאופיט
״גֵּאוֹפִיט (Geophyt) הוא צמח שבתקופה מסוימת מתים בו כל החלקים העל־קרקעיים ונשאר רק איבר אגירה תת־קרקעי. מקור שמו של המונח ביוונית: Gea – אדמה, פיט – צמח. איזו פעולה דומיננטית ומרשימה יותר? האם הפעולה הטבעית המכלה את החומר וגורעת ממנו שכבות ודקויות או שמא דווקא פעולת היצירה העמלנית והקפדנית, המוסיפה עוד ועוד שכבות של פרטים קישוטיים המעמיסה עוד ועוד מידע ויזואלי?
״אני מוצאת בצמחים שיבשו יופי מרהיב הבולט בעיקר בחשיפות ובפגיעות שלהם. מצירופי חומרים לא מקובלים ומתוך תהליך עבודה הנותן כבוד לקראפט יצרתי שלושה מעמדים שנשזרו ונוצרו כמעט לגמרי מחומרים תעשייתיים וזולים, שבאים לחקות אלמנטים טבעיים באופן הפשטני ביותר. ברגע שפעולת העמלנות מתווספת אליהם, הקומפוזיציות והקונטרסט המובהק מאפשרים לאוביקטים החדשים לשמש כפקעות מלאכותיות לצמחים הנבולים והיבשים, ומעניקים במה ליופיים הטבעי״.
״מבט הומוריסטי על פמוטים לשבת. יום שישי וכניסת שבת הם רגע משפחתי ישראלית. החיילים חוזרים הביתה עם תיק מלא כביסה שמתערבב עם ההכנות לארוחת הערב המשפחתית״.
מערות, מקווי מים, הרים מתמוססים ונופים פנטסטיים בצבעי זרחן וגלידה מופיעים בציורים שמוצגים בתערוכת היחיד של מתן בן־טולילה, ״בת קול״, שתיפתח ביום חמישי 11.1 בגלריה נגא בתל אביב. ״העולמות הפנטסטיים עמוסי הצבע, המרקמים והדמויות, שפניהן ועיניהן נסתרות מהצופה, מחייבים דיוק שכל סטייה ממנו עלולה להרחיק את הציור ממשמעותו״, כותבת גיל כהן בטקסט התערוכה.
״כמו עיניהן הנסתרות של הדמויות, הציורים מבקשים לומר שרב הנסתר על הגלוי. הדיסאוריינטציה מבקשת מאתנו לסמוך על הסדר האחר המצוי בה, להקשיב לבת קול ולתת לה להנחות אותנו. אין קירות וגג, אין מבנה להצילנו, והדברים הקרובים ביותר לעוגן הם עפיפון, שלט או פיסת גדר. הצבעים הלא טבעיים והמתוקים לא מציעים לי נחמה; הם מעוררים אי נוחות ומאזכרים חומצות ותרכובות מאכלות חיים. הדמויות המופיעות לא שייכות למערות ולנופים הפרושים: איך הן הגיעו לשם, האם הן נטושות בעולם שללא סדר וגריד ידועים מראש הרשה לעצמו לגדול בממדיו, להתפרש ולהשתלט על המרחב הציורי״.
מתן בן־טולילה. צילום: שי דרור
Yuval:
הי מתן, בוקר טוב. מה שלומך?
Matan:
בוקר טוב! מצויין, נרגש מהתערוכה אבל אחלה
Yuval:
זה לא ״אבל״… זה נרגש ולכן אחלה!
Matan:
לגמרי
Yuval:
יפה. אם אני מבין נכון, בציורים שתציג בתערוכה שינית קצת מהאופן שבו אתה מצייר, פחות תכנון מראש. נכון?
Matan:
נכון. בניגוד לשנים שעברו מאז התואר השני, שבהן ציירתי עבודות ממושכות לאחר עבודה עם גריד ותכנון מראש, כאן יצאתי לחוויה אחרת בתכלית, כשנקודת הפתיחה היתה להניח בד גדול על הרצפה, לשפוך עליו כתם נוזלי של צבע מדולל, וללכת מהסטודיו. כשחזרתי אחרי יום או יומיים התגלה לעיניי כתם שרירותי, והגבתי אליו בלי לדעת לאן הדברים הולכים
Yuval:
מה גרם לשינוי?
Matan:
הרגשתי שאני כבר לא מתרגש מהתהליך שהכרתי, פחות מדי הפתעות ומעט מדי סקרנות וחשק
Yuval:
אז שפכת כתם צבע, חזרת לסטודיו, ואז מה?
Matan:
נוצר מעין מקום, מופשט לחלוטין, אבל כשהפכתי את הבד לכיוונים השונים, והתחלתי לצייר, היה מרתק לחשוב איזה מין מקום זה, וללכת בעקבות המוזרות של הכתם. וכך, התחילו לצאת מערות, מקווי מים, הרים מתמוססים, והרגשתי שאני פוסע לראשונה במרחב שהוא שלי, אך במקביל גם זר לי לגמרי
Yuval:
כלומר קודם כל הגיעו המקומות? כי באותה מידה גם יכלו לצאת אנשים ולא מקומות
Matan:
האינסטינקט הראשוני שלי היה להתייחס אל הכתמים כאל מקום: משהו בפורמטים הגדולים יחסית שבהם אני מצייר, גורם לי להתייחס לבד הציור כמו מרחב עם גודל, עומק, תוואי שטח דינמי. הדמויות האנושיות הגיעו הרבה אחרי, וגם – לא תמיד הגיעו. היו עבודות שבהן הנוכחות האנושית נותרת מרומזת, אך חסרה
Yuval:
ואלו שכן הגיעו, אתה יודע מי הן?
Matan:
בטח. ברבים מהציורים אני עצמי מופיע, די לראשונה, אולי חוץ מדיוקן עצמי אחד או שניים שהצגתי בעבר. השנה, וזה עדיין לא מובן לי לגמרי ואני לגמרי סבבה עם זה, מצאתי את עצמי מצייר את עצמי שוב ושוב, כשאני מהלך בעולם שיצרתי, ומבצע בו כל מיני פעולות. ויחד איתי בסדרת הציורים הנוכחית ציירתי חבר טוב שלי, אדם שחיי חיים לא קונבנציונליים (ללא בית קבוע, הרבה נשים, הרבה תשוקות לא מרוסנות) ושסיים את חייו בגיל צעיר בתאונת דרכים. הוא ואני מהלכים יחד במרחבים של הציור
Yuval:
עכשיו אני רגע מסתכל שוב על הציורים. מחפש אותך בהם, מנסה לראות אם אני מצליח לזהות מי אתה ומי הוא…
Matan:
נכון, ישנן עבודות כמו בציור שעל ההזמנה לתערוכה שנקרא ״עימות מס׳ 2״ שבהן הדמויות שלנו ממש מתחברות, וקשה להבדיל מהי יד ומהי רגל, ומה של מי
עימות מס׳ 2
Yuval:
אז אם לחזור לתהליך, ואני מניח שבגלריה יהיה יותר פשוט לראות, כל הציורים נוצרו בסטודיו בתהליך ידני עם הצבע ששפכת וציירת? כי יש כמה ציורים שבמבט שני נראים כאילו הם מרפררים לעידן הדיגיטלי
Matan:
כמעט כל העבודות התהוו כך, למרות שנראה לי שהרפרנס לעולם הדיגיטלי יותר קשור לצבעים שאני משתמש בהם, לזה אתה מתכוון? למלאכותיות? להגזמה?
Yuval:
גם, כמובן, וגם לניגוד בחלק הציורים בין הצורות חסרות הצורה המוגדרת, א־מורפיות, לבין הצורות עם הקווים הישרים שלפעמים נראות כאילו הן ״מודבקות״ בפוטושופ על הציור.
ועוד משהו: יש בתוצאה משהו שמרפרר לטכנולוגיה שמאפשרת הכול, למין עידן כזה שהכול מותר בו, שהכול בסדר, שאיכשהו הכול עובד ביחד, גם דברים שלכאורה לא מתאימים אחד לשני, צורות לא קשורות, צבעים שלכאורה לא הולכים ביחד. מין אסתטיקה מוגזמת או מלאכותית, כמו שציינת. אני חושב שזה גם מה שמשך אותי בהתחלה וגרם לי לרצות לדבר איתך
Matan:
כן, אני מסכים לגמרי שזאת רוח הדברים. עם כל מה שעבר על הציור ב־100 השנים האחרונות, פתאום יש חופש לעשות הכלאות, לעיתים אפילו גסות או צורמות, ומשהו מהותי מזה מחלחל מהטכנולוגיה הזמינה לסטודיו. ובאופן אישי, זה מדגדג לי נקודה שכנראה תמיד עניינה אותי, אבל לא תמיד מצאה לה מקום: ליצור הפרעות, קפיצות בראייה, ובכל זאת ליצור משהו שיש בו הגיון או יופי
Yuval:
אז בהקשר הזה, ומעבר להחלטה להיות הפעם יותר ספונטניים – איפה אתה רואה בתערוכה הנוכחית המשך לעבודות קודמות שלך? ואולי תגיד גם כמה מילים על עצמך לטובת מי שלא מכיר
Matan:
התערוכה הנוכחית היא המשך לעבודות הקודמות במובן שהמרכיבים דומים: הנופים המופשטים, ההתרחשויות הציוריות ועוד, אבל היא שונה במובן שדברים נפתחים הרבה יותר, ואולי ההגדרה המדוייקת היא שאני מתבטא בה הרבה יותר בחופשיות.
וכמה מילים על עצמי – במקור מקיבוץ דתי (קבוצת יבנה), סיימתי את לימודיי בתוכנית התואר השני בבצלאל ב־2010 ומאז עובד בסטודיו בירושלים. נשוי+4 ילדים ובמקביל לעבודה בסטודיו גם מרכז את מגמת האמנות בתיכון לאמנויות בירושלים. זה על קצה המזלג
Yuval:
ואפרופו דברים נפתחים הרבה יותר, נדמה לי שמה שהכי מסקרן אותי אחרי שאני מסתכל על הציורים זה מה יקרה שם עוד רגע. לאן הם הולכים, אם הוא ימשיך לצוף באותו מקום, אם הצבע ימשיך לזרום. למרות שאלו ציורים (ולא צילומים, ולא וידאו) יש בהם המון תנועה
Matan:
יופי, זו היתה הכוונה. להכניס גם אותך כצופה למצב של תנועה. וגם למצב של ציפייה דרוכה
Yuval:
מבחינתי הצלחת. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Matan:
הכי חשוב לי להזמין לראות את הציורים בעיניים, לחוש אותם על הבשר. יש מרחק ענק בין הדימוי במחשב ובין הגודל, הצבע, התנועה של הציורים במציאות.
)
