עיריית תל־אביב–יפו בשיתוף ״פורטפוליו״, תקיים את שבוע האיור החמישי בתאריכים 15–24 בנובמבר 2018, במסגרת אירועי ״אוהבים אמנות. עושים איור״. אירועי שבוע האיור מוקדשים לאיור ישראלי מקורי ונותנים בימה למאות מאיירים מקומיים – ותיקים, צעירים ובעלי שם עולמי. במהלך עשרה ימים ושני סופי שבוע, הקהל הרחב יוזמן לעשרות תערוכות, סדנאות, מפגשי מאיירים, חנויות פופ־אפ ועוד – שייפתחו במקביל בכל קצוות העיר, ובמרביתם הכניסה היא ללא תשלום.

בשבוע האיור שנערך ב־2017 הוצגו 60 תערוכות במקביל בגלריות, במוסדות תרבות, במוזאונים, במקומות בילוי ובמרחב הציבורי: נמל יפו, יפו העתיקה, שוק הפשפשים, קריית המלאכה, שדרות רוטשילד, אברהם הוסטל, בית הצעירים במזא״ה 9, בית האמנים, מרכז קהילתי דב הוז, מוזאון ארץ ישראל ועוד. 20 אלף מפות שפירטו את פריסת האירועים חולקו ברחבי העיר, האירוע פורסם במדיות השונות וזכה לחשיפה נרחבת באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות.

בשנה שעברה נפתח לראשונה מרכז המבקרים של שבוע האיור, שבמסגרתו התקיימו מגוון פעילויות: קיר איור ייחודי, מופע מוזיקה עם איור ״חי״, מסיבת שישי בצהרים, שתי תערוכות ו״אפטרסקול״, בית ספר פופ־אפ למאיירים שקיים סדנאות וכיתות אמן על ידי מיטב המרצים והמאיירים בארץ.

כבכל שנה, גם השנה בכוונתנו לתת הזדמנות להתארגנויות עצמאיות ולהציג בעיקר עבודות חדשות שהוכנו במיוחד לשבוע האיור. בנוסף לכך, גם השנה בכוונתנו לפתוח מרכז מבקרים, אולם מיקומו עדיין לא נקבע. נשמח לקבל הצעות ל:

• תערוכות במסגרת שבוע האיור
• פעילויות לקהל הרחב ופעילויות במרחב הציבורי (חוצות) במסגרת שבוע האיור, בכל רחבי העיר
• פעילויות שיתקיימו במרכז המבקרים
• פעילויות ותערוכות המיועדות למשפחות ולילדים

על כל מי שמעוניין להציג תערוכה בשבוע האיור ליזום תערוכה או להיות חלק מגופים שמציגים כמו אקדמיות לעיצוב, גלריות שיתופיות, מוזאונים וכן הלאה (בשלב זה שבוע האיור לא יוזם תערוכה שאפשר לשלוח לה עבודות). הפקת הפעילות של כל התארגנות או גוף היא באחריותם הבלעדית, ועליהם להקצות את המשאבים הנדרשים לשם הוצאתה לפועל, לרבות הסדרי ביטוח בעבור החומרים המוצגים ולטובת המבקרים בתערוכה (צד ג׳).

כדי לקחת חלק בשבוע האיור – להציג תערוכה או לקיים פעילות מיוחדת במסגרתו – יש להעביר הצעה שתכלול כמה משפטים אודות התערוכה או הפעילות, זהות המארגנים והמשתתפים, היכן היא עתידה להתקיים וכן הלאה, עד 1 באפריל 2018.

לשאלות, להבהרות, להצעות, להארות ולהערות, ולשליחת הצעות לפעילויות ולתערוכות בשבוע האיור, אפשר לפנות ליובל סער, היזם והאוצר הראשי של שבוע האיור ולעידית שילוח, מנהלת הפרויקט, בדוא״ל illuweek@gmail.com

בהצלחה!

The post קול קורא: שבוע האיור 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מילים כמו איור, תקשורת, מונית, קניון, כתובית, מודיעין, תאגיד, מדיניות, טיסת שכר ועוד רבות – שלא היו קיימות בשפה העברית ושולבו בה רק במהלך 70 השנה האחרונות – מופיעות במרכז סדרת כרזות חדשה שעיצבה מיכל שפירא ושאייר יונתן פופר בעבור האקדמיה ללשון העברית, לרגל יום העברית תשע״ח. בשנה שעברה עיצבה שפירא כרזות שהעבירו את פורמט המילון המודפס אל כרזות, וסיפרו את סיפורן של מילים עבריות שחודשו בשנים האחרונות. לשם כך היא גייסה למשימה מאיירים שלעבודתם נחשפה באינסטגרם.

״בשנה שעברה עיצבתי את סדרת הכרזות כך שיתנו במה וידגישו מילים בודדות: ביטוי חזותי מעודכן במרחב הציבורי למילון הקלאסי״, היא מספרת. ״השנה הדגש היה על השפה עצמה, על העושר הלשוני, על מגוון המילים והתקופות, על החלוקה לנושאים וכל זאת על רקע – איך לא – חגיגות ה־70 למדינה.

״כבר בשלב הראשון היה לי ברור שהשימוש באיורים יעניק ביטוי מדוייק לאווירה ולסגנון שרציתי להעביר. הבחירה ביונתן פופר לא הייתה מקרית – חיפשתי מאייר שיצור סדרה אחידה אבל מגוונת, ויידע לתרגם את העושר של השפה לעושר ויזואלי: איור עם רבדים ועומקים, בניחוח של פעם אבל חדש ומעודכן – בצבעוניות, בסידור האלמנטים על הדף, בבחירת הדימויים ובדרך שהם מסוגננים. בחירת הפונטים נבעה גם היא מאותה כוונה: שילוב בין פונטים האופיינים לתקופת קום המדינה לפונטים עכשווים המגדירים יחד את האז ואת היום״.

״לפני שהתחלנו לעבוד שוחחנו והחלטנו שהכיוון שאליו ניקח את איור הכרזות יהיה כזה ששואב השראה מכרזות ישנות מישראל ומהעולם״, מוסיף פופר. ״ביקשנו ליצור כרזות בניחוח נוסטלגי שיש בהן גם אמירה עכשווית. המגבלה היחידה שעמדה בפני הייתה שבכל כרזה היה עלי להכניס חלק מהמילים שמופיעות ברשימה של נושא הכרזה.

״האיור הפך למאתגר במיוחד בנושאים שבהם היו הרבה מונחים מופשטים שהייתי צריך למצוא להם דימוי. אחד החלקים המהנים בתהליך העבודה היה התחקיר החזותי שבמהלכו נחשפתי להרבה כרזות יפהפיות ולמעצבים/מאיירים שלא הכרתי״.

The post סדרת כרזות חדשה של האקדמיה ללשון העברית לרגל יום העברית תשע״ח appeared first on מגזין פורטפוליו.

אמנות העיטור המוסלמי הידועה בשם ״ערבסק״ עומדת במרכזה של תערוכה חדשה שתיפתח ביום חמישי 18.1 במוזיאון לאמנות האסלאם. התערוכה ״ערבסק עכשווי״ מבקשת לבחון כיצד אמנים מקומיים פלסטינים וישראלים מאמצים מוטיבים שונים שקשורים לערבּסק ומשלבים אותם בעבודתם תוך שהם יוצקים לו תכנים ביוגרפיים, פוליטיים ומגדריים.

העבודות בתערוכה, שרובן נוצרו במיוחד, מצביעות על שתי גישות שונות של האמנים לערבסק. רוב האמנים הישראלים מתייחסים אל צורתו של הערבסק והאסתטיקה שלו, כמה מהם מציעים לו חלופה ואחרים יוצרים לו הקבלות פנים־תרבותיות ובין־תרבותיות. האמנים הפלסטינים לעומתם, מזהים את הערבסק עם תרבות האסלאם השמרנית, רואים בו סמן של הסמכות הפטריארכלית שבבסיסה ורותמים אותו ביתר חופשיות למטרות מחאה חברתית, מגדרית ופוליטית או לתיאור עוולות. משתתפים: איה בן רון, אניסה אשקר, דור זליכה לוי, דנה לוי, יואב רבן, מחמוד קייס, רובה סלמה, רימה ארסלנוב.

אמנות העיטור המוסלמי, הערבסק, נחשבת לבעלת תפקיד רוחני מרכזי בתרבות האסלאם שנועדה לשרת את הפולחן הדתי. לפי האסלאם, הערבסק המבטא את המבנה המופלא והמורכב של העולם ואת שלמותו ההרמונית, הופיע באמנות האסלאם במאה ה־10 והפך לעיטור מרכזי ושכיח בעיקר בארכיטקטורה, בטקסטיל, באיורי ספרים (בעיקר בקוראן), בכלי מתכת, בכלי חרס ועוד. כיום מזהים שלושה טיפוסים של ערבסק – צמחי, גאומטרי וקליגרפי – שבאים לידי ביטוי בדפוס או דגם ליניארי שחוזר על עצמו ומתפשט עד אין־סוף. הדגם הממלא שטחים נרחבים מתאפיין בהרמוניות ובאיזון מושלמים, בדחיסות, בחזרתיות ובצבעוניות עזה. אין לו התחלה, אמצע וסוף, ואין בו ימין־שמאל, למעלהֲלמטה, מרכז ושוליים או כל היררכיה.

בין העבודות בתערוכה:

״הכיפה 5״ מאת מחמוד קייס, מיצב פיסולי דמויי כיפה בגובה 2.5 מטרים ובקוטר 4.5 מטרים, המבוסס על הערבסק הגאומטרי. כיפה משמשת בתרבויות שונות לקירוי חללים גדולים בעלי חשיבות טקסית־דתית. המבנה המעוגל שלה מסמל שמיים, שלמות, נצחיות ואין־סוף. קייס בוחר בצורה הזאת המזוהה עם תרבות הבנייה המוסלמית ומציע למבקרים לחוות מקרוב את איכויותיה אם כי בו בזמן הוא יוצר התקה והזרה שלה כשהוא מציב אותה במרכז החלל מנותק ממבנה דתי.

דור זליכה לוי יצר את מיצב הווידאו והסאונד ״לולאות״, המגיב על אין־סופיותו של הערבסק ועל היותו נטול היררכיה – בלי התחלה או סוף – ומבקש ליצר חוויה מקבילה לחוויית הצפייה בערבסק המכסה שטחים ארכיטקטוניים גדולים. הסאונד בעבודה מורכב מדגימות של מוזיקה אתנית אוריינטלית ועממית, שמנוגנת במחזוריות ומלווה במניפולציות דיגיטליות. הווידאו מתבסס על מערכת של מקרנים ומצלמות שיוצרים יחד דימוי מחזורי המבוסס על דגם גאומטרי ומושפע מתנועות המבקרים בחלל.

רובא סלמה ממשיכה את עיסוקה בכתיבה קליגרפית. בעבודתה הכתב הערבי הנושא בחובו ברכה בעבור המאמין ואופן כתיבתו העיטורית, הוא עבורה אמצעי בקורתי כנגד אמירות סקסיסטיות ״הנזרקות״ ברחוב כלפי נשים ובכללן הנשים הערביות. אמירות אלו – שהן פוגעניות ומשפילות – עומדות בסתירה אל מול התרבות הדתית השמרנית, סתירה הבאה לידי ביטוי ביתר שאת, בעבודה זו שבה הקליגרפיה המעוטרת המורכבת היא משפט ברוטאלי שנאמר כלפי האמנית ברחוב.

נעילה: 7.4.2018

The post ערבסק עכשווי במוזיאון לאמנות האסלאם appeared first on מגזין פורטפוליו.

1.

״כשפתחתי את פריסקופ הבורוּת הייתה ענקית. אנשים לא ידעו מה זה גלריה לעיצוב: זה היה יצור כל כך מוזר, ולפעמים אנשים נכנסו לגלריה והיו שואלים עיצוב של מה, ואם פתחתי מספרה או חנות בגדים. הם לא הבינו את הקטע של להתייחס למעצב כאמן, כיוצר בעל רוח חופשית. גם המעצבים לא היו רגילים לכך: הם השתוקקו להציג לראווה את תהליכי החשיבה, את החופש היצירתי שלהם, מה קורה כשהם לא מוגבלים על ידי שיקולים של תמחור או לקוח. גם הם רצו ליהנות מהחיים״.

2.

אחרי 20 שנות פעילות ולמעלה מ־200 תערוכות, שרי פארן – והגלריה שהקימה לפני 20 שנה – נשארו עדיין תופעה יחודית בסצינת העיצוב המקומית. מיטב המעצבים הציגו בגלריה, שליוותה את כל התמורות שעבר עולם העיצוב המקומי ב־20 השנה האחרונות, לעיתים הייתה מהמסמנים של תמורות אלו ולעיתים תיעדה אותם.

״כן, אני עדיין משוגעת אחת לדבר״, היא אומרת בחיוך, בגאוות יחידה שמהולה בהשלנה ען גורלה, עם הנתיב שסללה לה בשדה העיצוב המקומי. ״אבל האם בכלל גלריות מייצגות רצון כלכלי כלשהו? האם הן מרוויחות? אני לא יודעת״.

סיפרו לי לא מזמן שרוב הגלריות המקומיות לאמנות עובדות בעיקר עם השוק הבין־לאומי.

״אם כך מה יגידו אזובי הקיר? אנשים לא יפתחו גלריה לעיצוב כי הם מבינים שזה בעייתי להתחרות בשוק הבין־לאומי, להבדיל אולי מאמנות ישראלית שכן אפשר למכור, גם אם במינון קטן. אני לא חיה מהגלריה, זה ברור, אחרת היא מזמן הייתה נסגרת. המטרה הייתה – ועדיין – הגשמה עצמית שלי ביחד עם המעצבים, לתת להם בית להתנסות, לחשוב ולהסיק מסקנות.

״זה סוג של הוצאה לאור של ספרים יוקרתיים, לאו דווקא מסחריים, שמיועדת לאנשים שוחרי תרבות; קצת דומה לאופרה: כמה אנשים הולכים לראות אופרה בישראל? כמו גלריה לעיצוב, זה משהו כל כך איזוטרי, שרק פיינשמקרים צורכים אותו על בסיס קבוע.

״במשך השנים, והתערוכות, הפתיחות והסקרנות הלכו וגברו. כשאנשים התחילו לשאול מה התערוכה הבאה זה היה סימן. כמובן שגם תקשורת ההמונים תרמה לכך, הנסיעות לחו״ל, הירידים, כולם ביחד פתחו את התיאבון. ועדיין, אין לנו אספנים ישראלים, וגם התעשיה הולכת וגוועת״.

אבל עיצוב הוא תחום כל כך פופולרי. הרבה יותר אנשים מכירים את המילה הזו היום.

״הקטגוריה מדוברת, הנושא נמצא על סדר היום, אבל כמו שאתה ואני יודעים, גם התקשורת לא רואה בזה חשיבות. כנראה שצריך משוגעת אחת לדבר. אם מחר אני סוגרת את הגלריה אני לא מאמינה שמישהו ירים את הכפפה, זה מדאיג אותי שאין דור המשך״.

3.

בחודש שעבר נפתחה לציון 20 שנות פעילות לגלריה תערוכת המחווה בין לבין (אוצרת: גלינה ארבלי), המציגה עבודות חדשות של 85 יוצרים מתחומים שונים שהציגו בגלריה לאורך השנים. ביום חמישי (11.1) יתקיים במכון טכנולוגי חולון כנס שיעסוק בתפישות של אוצרות עיצוב בזירה המקומית. בין הנושאים שבהם ידון הכנס: תפקידה של גלריה לעיצוב; נקודות המבט השונות של אוצרי עיצוב, של המבקרים בתערוכה ושל היוצרים; וגישות ודרכי פעולה באוצרות עכשווית בשדה העיצוב המקומי.

״מבקר בתערוכה צריך להיכנס לעולם שמרחיב לו את הפירוש של המציאות שבה הוא חי״, אומרת פארן על החוויה שצריך מבקר בתערוכה לעבור. ״מעבר לזה שעיצוב הוא פונקציונלי, הצד האמנותי של התחום מעניק הרחבה בלתי צפויה של הצד הצרכני ומראה שיש לעיצוב הבטים רסים נוספים שהצופה לא חשב שקשורים לעיצוב או שעיצוב מתעסק בהם. זו הרחבה אינטלקטואלית, רגשית וחוויתית לגבי עולם האוביקטים הסובב אותנו.

״תערוכה יכולה לגרום לך להתחיל לחשוב על הקשר בין עולם האוביקטים למציאות. אתה יכול לדוגמה להסתכל על הדברים בהומור, מה שעולם האוביקטים הסגור לא עושה, הוא לא מעניק לך את החוייה המורחבת הזאת. במובן זה, תערוכת עיצוב עובדת כמו תיאטרון: היא מספרת על המציאות בדרך רוחנית ויחודית שמרחיבה את העולם הרוחני של הצופה. היא מפתיעה אותו וגורמת לו להסתקרן. היא מפעילה את התאים האפורים שלו מעבר לצד הפונקציונלי״.

מה מאפיין את התערוכות בפריסקופ היום אחרי המעבר מעיצוב לניאו קראפט?

״בזכות המודעות הגדולה והמורחבת בעולם העיצוב לקראפט, הייתי רוצה לראות יותר תערוכות שנקודת המוצא שלהן היא עיצוב תעשייתי אבל שבודקות איך הוא מתייחס לקראפט ומה הוא עושה איתו. אפשר לראות בתערוכות הבוגרים איך הבוגרים מרחיבים את עולם המושגים שלהם דרך קראפט לטובת העיצוב. אם בשנים האחרונות עסקתי בבנייה של אינוונטר של אנשים שהציגו יותר קראפט, הייתי רוצה עכשיו לעסוק בכול אותם הצעירים שמנהלים את הדו־שיח הזה, להציג את הדיאלוג הפורה ביניהם. זה יותר מענין אותי.

״בנוסף, שמתי לב לתופעה של הרבה מעצבים צעירים שמתאגדים בסטודיאות. זה עולם חדש גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה אמנותית, ויש מקום לתת ביטוי לסטודיאות האלה. וגם אשמח לבדוק את הקשר בין עיצוב לקהילה. חזרנו למקומיות ולאותנטיות האזורית, לזרקור על המקום שבו המעצבים פועלים ועל הקהילה שלה הם שייכים״.

4.

לפני חמש שנים התקיימה בבית האמנים בתל אביב התערוכה פריסקופטיבה (אוצרת: זיויה קיי) שציינה 15 שנים לפעילות הגלריה. לרגל התערוכה אמרה פארן ש״עיצוב ישראלי הוא ספונטני, הוא מוכן ללכת עם כל דבר שמגרה אותו. כל דבר שאתה זורק לו טריגר, הוא יקפוץ אליו. לעיצוב הישראלי יש חוט שדרה גמיש, הוא משוחרר ממסורות, נע כמו נחש לכל כיוון, מה שגם נהדר וגם מסוכן. אבל אנחנו מדברים על יצור צעיר: אי אפשר לדרוש מילד בן שלוש שיצעד במצעד צבאי. 15 שנים זה רק דגדוג״.

״עברתי עם העיצוב הישראלי שלוש פאזות״, היא אומרת כעת. ״הראשונה, ההשתלבות שלו בגלובליות, בבין־לאומיות, הפזילה למגזינים ולירידים. כשראינו עיצוב ישראלי במילאנו לא תמיד ידענו שהוא ישראלי. לאחר מכן היה לו קטע שהוא התחבר לנאו־קראפט, ויצר יחידות חד־פעמיות בסדרות קטנות בנוסח של אמני הקראפט, תוך שילוב של קרמיקה, אריגה וטקסטיל. המגמה השלישית בשנים האחרונות בכל העולם היא זניחת הגלובליזם וחזרה למקומיות מובהקת יותר, וכל אחד מגדיר בדרכו מקומיות: קומבינה, אימפרוביזציה, הגירה, פליטים, אזורי חירום וכן הלאה. זה מחזיר את היוצר לקהילה״.

מה את אומרת על התשובה שלך מלפני חמש שנים?

״עברו חמש שנים אבל הילד לא גדל בצורה היסטרית״, היא צוחקת. ״יש כאן סוג של התבגרות. כל מה שאמרתי אז נכון גם להיות אבל יש  יותר מודעות לצרכים קהילתיים, גם מצד האוצרים שנולדים תוך כדי תנועה. אני חושבת שהם ינסו להציג את העיצוב כחלק מהתשתית הרעיונית של חשיבה והשקפת עולם ישראלית.

״להיות ישראלי זה לגור בארץ הזאת שיש לה את כל הפאזל המורכב שאנחנו מכירים – חרדה, ביטחון, ארעיות, ריבוי שפות, ריבוי תרבויות – וכמובן שהצעירות הזאת והבוסר הזה עדיין קיימים. עדיין קשה לדבר בשפה רהוטה ומושלמת, התחביר עדיין נוצר, עדיין רוטט, טרי, יש לו את הרעננות אבל יש לו ניצני בגרות.

״זה לנהל דיאלוג עם החברה שמקיפה אותך. אני רואה מעצבים בתערוכות בוגרים ואוצרים שמתעסקים עם בעיות השעה. מלהשתעשע כל הזמן בגן הילדים, הם נוקטים בעמדה ומעירים על ומאירים את המקום שבו הם גרים בשפה היחודית שלהם. לא אסקפיזם אלא ריאליזם, לכן זה קו של התבגרות. עיצוב שמסתכל נוכחה על המציאות ולא רק משעשע אותה, עיצוב מגיב שמנהל דיאלוג ושיש לו מה להגיד״.

5.

״אחרי שבניתי רפרטואר במשך 20 שנה, ויש כלים, יש תזמורת, עכשיו אפשר לנגן יצירות מסובכות. היום פריסקופ היא לא גלריה טיפוסית: היא קצת מעבדת מחקר, יש לה אופי מחקרי ואוריינטציה אקדמית. מה אתה אומר, אולי צריך לשנות את השם שלה? היא בין גלריה למוזיאון, יש לה טאץ׳ של מחקר בתוכה. אולי נקרא לה מעבדת פריסקופ?״.

The post דיאלוג בחשיכה: שרי פארן מציינת 20 שנה לפריסקופ appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתערוכה ״דיוקן חלקי: פרגמנטציה של זהות״ המוצגת בבית האמנים בירושלים (עד 27.1), הציבה האוצרת סמדר שפי ארבעה גופי עבודות: של אסף שחם, מיכל היימן, ירון לפיד וארם גרשוני, המציגים דיוקנאות חלקיים וחסרים, איש איש בדרכו. אך לא מדובר  בתערוכה קבוצתית, אלא במגש של יחידים. שפי בחרה לייחד לכל אמן חלל משלו וכך יצרה פרגמנטציה, שמהדהדת מכותרת התערוכה אל המבנה שלה בפועל.

בית האמנים שוכן במבנה היסטורי, מעין וילה עירונית שנבנתה בסגנון ערבי מקומי בתחילת המאה ה־20, ושימשה במקור (יחד עם הבית השכן) את האקדמיה בצלאל ואת משפחתו של מייסדה, בוריס שץ. בקומה השנייה נשמר המבנה הביתי של חדרים המסודרים סביב מבואה, המעבר אליהם אחד מתוך השני ופתחיהם ניצבים כשורה של קשתות מקבילות. הצופים בתערוכה עוברים מחלל לחלל, כמו מתערוכת יחיד אחת לאחרת. במפתיע, דווקא הניתוק הזה מדגיש את הדיאלוג הפנימי בין גופי העבודות, השונים מאוד זה מזה.

ירון לפיד, המתגורר בלונדון, משתמש בצילומים של אחרים, שמצא וניכס לעצמו. חלקם נמצאו בירושלים והיו שייכים ככל הנראה לחנות צילום שנסגרה, ואחרים נמצאו באנגליה והם מציגים מציאות, תקופה וסגנון חיים שנראים זרים בירושלים. במקבץ הראשון, הירושלמי, לפיד עושה שימוש כחומר גלם לעבודות וידאו שבהן הדמויות נותרות נסתרות ומוצגות בחלקים בלבד. מקבץ הצילומים האנגלי, לעומת זאת, מוצג בתמונות מודפסות, כאילו נלקחו מהאלבום הפרטי, שבכל אחת מהן לפיד בוחר להשחיר חלקים שונים בפסים שחורים עבים המטשטשים את זהות המצולמים, או מוחקים חלק מהתמונה ומותירים בה פערים. לעתים אלה פנים או עיניים, לעתים אלה חלקי גוף.

הפס השחור נראה כתוספת גאומטרית בקומפוזיציה אך בה בעת מעלה אסוציאציה למסמכים מצונזרים ואף לכרזות של סרטי פורנו. לפיד מצטרף לשורה ארוכה של אמנים ״מספרי סיפורים״, המשתמשים בחומר שמצאו כדי לבדות ממנו קווי עלילה אפשריים, בפרקטיקה של השלכה או הרחקת עדות.

לפיד הוא בוגר המחלקה לצילום בבצלאל ולימודי MFA בגולדסמית׳ קולג׳ בלונדון. בעבודתו ניכרת ההנאה שהוא מפיק מטיפול בתשלילים של סרטי הצילום שמצא. התמונות המצולמות בהם הן רדי־מייד אך המניפולציה שהוא עושה בהן מעבירה אותן לתחום תוכן אחר ומעמידה את הצופים בעמדת מציצנות חקרנית וסקרנית, שאינה באה על סיפוקה.

על מרכז החלל חולשת עבודה בשם ״הכפילה״, ובה דמות אישה המוצגת פעמיים, במרחקים שונים, מופיעה בהדפס־טפט ענק ומגורען, בגווני ספיה אדמדמים. היא נראית כאילו יצאה מספרי וירג׳יניה וולף או אגתה כריסטי, האנגליות שלה תואמת את הנוף ורוחה שורה על התערוכה כולה. היא מקבלת את פני הנכנסים ונראית למרחוק.

בנקודה מסויימת, כאשר הצופה ניצב במרכז החלל המקביל, בין עבודותיו של אסף שחם, הוא יכול לשלוח מבט לכל עבר ולראות אחת העבודות של כל אחד מהאמנים. המבטים הצולבים הללו, שניכר שחושבו במדוייק (והעבודות שנראות בהם נבחרו בכוונה רבה) משמשים כנקודת המיקוד של התערוכה כולה. ״התערוכה מהווה חלל רעיוני, לא פחות מאשר פיזי, להנכחת קו התפר שבין התפרקות הדיוקן לבין הניסיון – הספק מהוסס, ספק נואש – לאחוז במהות, בגרעין הפנימי של נוכחות״, כותבת שפי. ״התערוכה בוחנת את המתח התמידי בין הכרה בכך שזהויות הן תצרף של חלקים חופפים, מתנגשים, מתחברים ומתרחקים, לבין הכמיהה שלנו להאמין שאנו מכירים אחרים או לפחות את עצמנו״.

שחם למד במנשר ובלימודי המשך בליסבון ובלוס אנג׳לס. בתערוכה מוצגים דיוקנאות חתוכים ומשולבים זה בזה, שנלקחו מהפרויקט השאפתני ״אנשי המאה העשרים״ של הצלם הגרמני אוגוסט זנדר. זנדר תיעד את החברה הגרמנית ערב מלחמת העולם השנייה, וערך אותם בחלוקה לפי מקצועות ומעמדות. שחם חוזר אל ספרו של זנדר ויוצר מדיוקנאותיהם של מספר אמנים דיוקן אחד, משולב וחסר כאחד. למעשה הוא מותיר את מרבית האנשים נטולי פנים, קורע אותם מהקשרם ויוצר חיתוכים כמעט אלימים בנייר. התוצאה משדרת ריקנות ותלישות – הנכונה הן למקור והן לתוצר.

עבודותיה של מיכל היימן כמו מגשרות בין גישותיהם של שחם ושל לפיד. גם פיזית הן מוצבות בחלל המחבר בין שניהם. היימן מנכסת לעצמה ומכניסה את עצמה לעבודותיהם של אמנים שונים, ומתכתבת עימם מתוך תחושת תימהון ותהייה תמידית. הפס השחור, המצנזר, שנראה בעבודותיו של לפיד מופיע אצלה בעבודה ״דיאן?״, החוקרת צילום של דיאן ארבוס. הידיים המסתירות, שאצל לפיד הופיעו בהקרנת הווידאו, מופיעות כאן בדיוקן עצמי ״מיכל בוכה״ שבו היא מליטה את פניה בידיה.

החיתוך של שחם מהדהד בדיוקן אישה של פיירו דלה פרנצ׳סקה, שבו היימן יוצרת מניפולציה ספק מסתירה ספק קורעת את קו העיניים. תחת פני המדונה מהמאה ה־15 מופיע הכיתוב ״מה את חושבת?״, טקסט שהוא אחד מסימני ההיכר הידועים של עבודותיה (מתוך הסדרה ״מאה ומיליון נשים חושבות״).

לעומת ריבוי העבודות בחדרים האחרים, הבחירה להציג רק שני דיוקנאות עצמיים של ארם גרשוני משלימה את התערוכה באקורד סיום מרשים. גרשוני מוצג בחלל האחרון בשרשרת. בהקשר הקבוצתי של התערוכה הוא נתפס כצייר בין צלמים, בהקשר הרעיוני של הדיוקן אלו הן שתי עבודות חידתיות: באחת הוא נראה מגבו ובאחרת הוא מצוייר בעיניים עצומות. הציור הפיגורטיבי־וירטואוזי מעלה שאלות על פערי תפיסה בין העין ליד ובין הצילום לציור. ציורי הדיוקנאות עצמם (שניהם מוכרים והוצגו בעבר בהקשרים שונים) מעוררים קושי ואי נוחות בצופה. גם אם ברור שגרשוני אינו מצייר מהתבוננות, העובדה שהדיוקן אינו מישיר מבט מבלבלת. שפי מסבירה זאת כמבוכה הנוצרת כשאנו צופים ברגע פרטי של אדם אחר – אולי זו הפגיעות שבעיניים העצומות או ההסתגרות שבהפניית הגב, שאינה מותירה פתח לקרבה. את הבדידות הסגפנית מדגישה התליה של שתי העבודות לבדן בחדר.

איזה עונג ואיזו שבת

רגעים פרטיים למכביר מרכיבים את תערוכת היחיד של מורן אסרף, ״עונג שבת״, המוצגת במסגרת סדרת נדבך של בית האמנים בירושלים, בה אמן מזמין (ואוצר) אמן צעיר בתערוכת יחיד ראשונה. לדברי רותי צדקא, מנהלת בית האמנים, ב־25 שנותיה של הסדרה עד כה הציגו במסגרתה כ־140 אמנים, ביניהם שמות ידועים כמו יהודית סספורטס ואלי פטל, לדוגמה.

אסרף היא בוגרת טרייה של ביה״ס לאמנות תרבות וחברה במכללת ספיר. התערוכה שאצר ליאב מזרחי מתבססת על עבודת הגמר שהציגה בספיר בקיץ האחרון, אך מתרחקת ממנה לעומק חדש. החומרים של אסרף הם ביוגרפיים וחושפניים, למרות שהיא מנסה לשמור את הסערה מתחת לפני השטח: מפה זהובה על שולחן השבת עשויה מבד המתכת של ציפוי כריות סקוץ׳ לניקוי כלים. באותן כריות היא מחפה את הפאנלים בחלל התערוכה – כפראפרזה על המושג השחוק ״עושה פאנלים״.

לדבריה, בבית שממנו היא באה הביטוי לא היה מוגזם. היא מעמתת את הציפייה לשבת, לעונג ולמנוחה, עם העבודה הקשה, המשפילה אפילו, שהיא מנת חלקן של הנשים המכינות את הבית לשבת. השבת היא רק מקום אחד שבו  מתקיימת סתירה פנימית, בעולם רחוק ממושלם.

בשיח גלריה שהתקיים בשבוע שעבר בתערוכה היא מספרת איך האווירה המפוייסת של ערב שבת סביב שולחן ערוך הייתה מתחלפת באלימות שניצתה באחת, איך כילדה ניסתה ליישב את המתח בין העבודה הקשה של בישולים, ניקיונות וסידורים מתישים, לבין המנוחה המדוברת; בין הקולות הכעוסים לבין התפילות ומזמורי השבת.

הידיים בצילומים הן ידי אמה העמלות, לשות, בוחשות, מנקות, ממרקות, מזדקנות, קמלות, לקראת שבת. בתמונה שהיא מביאה מהאלבום המשפחתי נראית אמה צעירה, ערב חתונתה ״תמימה, עוד לא יודעת כלום״, היא מתארת אותה. המבט שלה מדלג בין עצמה לבין האם, מבט ביקורתי וכאוב. הקול בעבודת סאונד הוא קולה שלה, דורכת על זכוכיות מתנפצות ושואלת שאלות שאינן זוכות למענה.

אסרף הגיעה לעיסוק באמנות במקרה ומצאה בו דרך ביטוי שהיא הולכת ומשכללת. היא מעידה על עצמה שילדותה ונעוריה היו רצופים התעללויות ופגיעות, אך כעת היא אישה חזקה, פמיניסטית מזרחית בהכרה, הנלחמת על מקומה בחברה ובעולם האמנות – עולמה החדש. הדילמה בין הביתי והמוכר לבין המקום האחר שהיא יוצרת לעצמה, היא הדלק המניע את החיפוש שלה.

The post מי שמביט בי מאחור: דיוקן חלקי בבית האמנים בירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

מעשה נדודים / רועי מרדכי ביד מרדכי

ביום שבת 13.1 בשעה 12:30 יתקיים שיח גלריה בתערוכה של רועי מרדכי ״מעשה נדודים״, בגלריה דנה בקיבוץ יד מרדכי (אוצרת: רווית הררי). התערוכה שואבת השראה מספרי מסעות ומגילויים ארכיאולוגיים של תרבויות קדומות, שמרדכי משלב במראה יום-יומי עכשווי. עבודותיו מטפלות בדימויים כבדי משקל ורוויי היסטוריה, אך בו בזמן מתאפיינות בהומור פואטי, כתוצאה מהבחירה בחומרים תעשייתיים שהוצאו מהקשרם. מרדכי חוצב בגושי קלקר שחור מה שנראה כשרידים ארכיאולוגיים של מקדש קדום; מפסל בבלוקים של איטונג ראשים דמויי טוטם ומייצר מפגשים מפתיעים בין מסורתי לחדש, המבטאים כמיהה לחזור אל מקום בתולי וראשוני בעיצומו של עידן טכנולוגי ומתועש.

סדרת הציורים בתערוכה מתייחסת, בין היתר, לאיורים מתוך ספר מסעותיו של חוקר הארצות קפטן קוק, שיצא במאה ה־17 למסעות גילוי קולוניאליסטיים, חקרניים ומיסיונריים כאחד; מסעות המייצגים קדמה וגילוי, אך דנו תרבויות שלמות לחורבן במפגשן עם האדם הלבן. האיורים בספר צוירו על ידי כומר מאורי מניו זילנד, שליווה את קפטן קוק במסעותיו באוקיינוס השקט, ותיעד סצנות מן המסע בשפה נאיבית ופרימיטיבית. כשם שהכומר־הצייר הוא מקומי המתבונן על תרבותו מבחוץ כצופה זר, כך מתפקד מרדכי כצופה המתבונן מבחוץ על חלקיקים מן התרבות המערבית שממנה הגיע. הוא מתרחק בשביל להתקרב יוצא למסע גילוי פרטי המתקיים בין כתלי הסטודיו –  מסע חיפוש אחר זהות אישית, ומנסח אוטוביוגרפיה של נוודות רגשית.

חגית פלג רותם

מעין לויצקי / המאגר בבית הנסן

ביום שני 15.1 בשעה 16:00 תתקיים בבית הנסן הרצאה על למידה חזותית שתועבר על ידי מעין לויצקי, בוגרת מסלול אודות עיצוב בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. לויצקי תציג את פרויקט הגמר שלה, ״המאגר: למידה חזותית״, שמתמקד בפיתוח יכולות אוריינות חזותית וחשיבה יצירתית לשם למידה משמעותית, במגוון הקשרים. המאגר הוא כלי עבודה והוראה דיגיטלי ושיתופי למורים, המנגיש אסופות ייצוגים מקוריים למושגים מופשטים מתחומי הוראה שונים. הפרויקט ממנף את הבנת הצורך והחוסר הקיים למורים במשאבי זמן, תקציב, ידע ויכולות בעבור יצירת כלים מעשיים ורלוונטיים בעבורם, כך שיוכלו להקנות מיומנויות אלו לתלמידיהם.

הרשמה להרצאה: https://goo.gl/pAGhgX

יובל סער

אורית גולדמן / יבשת משל עצמה

ביום שבת 13.1 בשעה 11:30 יתקיים שיח גלריה בתערוכה של אורית גולדמן בבית האמנים בתל אביב. בתערוכת היחיד ״יבשת משל עצמי״ (אוצר: אריה ברקוביץ׳) מציגה גולדמן שאלות לגבי גבולות פיזיים ומנטליים, ומשלבת מגוון חומרים בסדרת ציורים גדולי מידות על לוחות דיקט. רישום עפרון, ציור בגירי שמן ובצבעים, קולאז׳ מדפי מגזינים ותמונות ישנות ומחלקי מפות אטלס – החומרים והמרכיבים כמו מתחרים זה בזה ותופסים לעצמם מקומות במרחב הטופוגרפי של הציור. מתוך האבסטרקט עולים רמזים למקומות ורעיונות שבהם היא נאחזת, והמבט נמשך בעקבותיה למחוז חפץ. אוסטרליה – הארץ שהיא יבשת משל עצמה – מיוצגת באזכורים שונים, אולי בזכות המרחק או המהות המבודדת, הארץ שהיא עולם ישן וחדש, ארץ יצורי הפרא (ובכל זאת דוברת אנגלית).

כמה מעבודותיה של גולדמן מזכירות את המחוות הסביבתיות הגדולות של כריסטו וז׳אן קלוד, שעטפו איים ונהרות, אולם אצלה מתרחשת הדרמה כולה על מצע דו־ממד. את האי־שקט הפנימי שלה היא משקיעה במיזוג האקספרסיבי בין ציור וקולאז׳, רישום ומיפוי, תוספות קטנטנות במרחב הענק. גולדמן, כפי שכותב ברקוביץ׳, ״מכורה לבדיקת קטבים וקצוות, ניתוץ ואובדן, חיבורים לא בהכרח קוהרנטיים״. לדבריה, תפקיד האמנות הינו לסחוף את הצופה, לטלטל ולהזמין אותו למסע מתוך הרעיון, מפגשי הכתם, הקו והצבעים.

חגית פלג רותם

דניאל פלדהקר / סולמות וחבלים

חוטי חשמל ונורות נאון, חלקן ״חיות״ חלקן כבויות, הם חומרי הגלם של המיצב של דניאל פלדהקר ״סולמות וחבלים״ בבית האמנים בתל אביב (אוצרת: ורה פלפול). חומרי הרדי־מייד הופכים תחת ידיה לנשאים של כתב סתרים פרטי, לשחקנים במארג של יחסים במרחב, שהצופים מוזמנים לנוע בינם ובתוכם. פלדהקר בוחרת בקפידה את המרכיבים, ומחליטה מתי לאפשר לפונקציה להישאר נוכחת (נורה מוארת או כבויה, חוט חשמל מוליך או משמש לכפיתה ואריגה) ומתי להותיר את הפוטנציאל דמום ובלתי ממומש. הפיסול בחומר ובאור מתעתע והעבודות מגלמות מעין תהליך של הפשטה והיפרדות של החפץ מהמובן מאליו שדבק בו – כפי שמתארת זאת פלפול: ״בתהליך העבודה ניכר רצונה של האמנית להשתעשע – לא רק בשימוש באור וחושך ובחשמל, כי אם גם בבחירת שמות העבודות – unknown pleasures ,Hung – ובקריצה לעולם המשחק של ילדים ומבוגרים״.

חגית פלג רותם

צורפים תורמים / מכירה בגלריה פריסקופ

בסוף השבוע הבא, בתאריכים 19־20.1, תקיים קהילת הצורפים בגלריה פריסקופ אירוע מכירה שהכנסותיו יוקדשו ליעקב (וילי) בלוך. בלוך נולד בשוויץ, שם למד כנער את מלאכת החריטה. הוא עלה לישראל בגיל 20 מתוך סקרנות לארץ ישראל ולעם היהודי, התנדב בקיבוץ להב והפך לחבר קיבוץ. לאחר כמה שנים עזב לאנגליה אך חזר לישראל וקבע את מקום מגוריו בירושלים, שם החל ללמד במחלקה לצורפות בבצלאל שבה הוא מרצה מוערך עד היום. לפני כשנה בלוך חלה במחלת הסרטן והוא מתקשה כיום לעבוד ולהתפרנס.

בין האמנים המציגים: מירב אוחיון, מיכל אורן, ורד בבאי, שירלי בר אמוץ, טל גור, ענת גולן, כרמל גולדנטל, חלה גנור, אוהדה האי גורדון, עדן הרמן רוזנבלום, רקפת הס, ליאת ולדמן, גבי בן זנו, נגה חדד, אריאל לביאן, הדס לוין, עצמון מימון, אפרת נורדמן, גלית עינב, עינת פלד, קובי רוט, שלי סתת קומבור, דניה צ׳למינסקי, ורד קמינסקי, איה שיין ועוד.

שישי 19.1 בשעות 10:00־16:00, שבת 20.1 בשעות 17:30־20:00

יובל סער

The post הרשימה המשותפת // 11 בינואר 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי נועה, בוקר טוב. איך היה בפינלנד?

קר… אבל חוץ מזה, מצויין

אני סקרן לשמוע הכול! איך קרה בכלל שנסעת?

שמעתי על זה דרך בן הזוג שלי, שהוציא לשם משלחת סטודנטים של תלתן (לתלתן יש מסלול פיתוח משחקי מחשב של שלוש שנים). האקתונים יש הרבה, במיוחד לתעשיית המשחקים, אבל בהאקתון הזה משחקים היו רק מסלול אחד מתוך מסלולים רבים שעסקו בנושאים שונים, כך שהיה שם הרבה מאוד מקום ל־UX/UI

וזה משהו שאת מתעסקת בו במקביל לאיור?

כן. פעם יכולתי לסמוך על איורי עיתונות כהכנסה חודשית קבועה. כיום יש הרבה מקום לאיור במסכים, אבל פחות מוציאים עבודה למאיירים פרילנסרים. כמעט אף אחד לא מחזיק בסטודיו מאייר במשרה מלאה, אבל כל חברה / סטודיו / משרד ישמחו להעסיק מעצב/ת עם יכולות איור

אז במה את עובדת היום?

אני עובדת בחברה בטחונית

אני מניח שלא תוכלי לספר יותר מזה…

אני אוכל לספר לך, אבל אז אצטרך להרוג אותך…

וברצינות: אנחנו מעצבים מערכות מורכבות. אבל חוץ מזה אני עדיין מאיירת ועושה דברים נוספים, כמו הנסיעה להאקתון שנועדה לפגוש אנשים ולעסוק בדברים שלא יוצא לי לגעת בהם בעבודה היום־יומית

אז מה את יכולה לספר על ג׳אנקשן?

הג׳אנקשן הוא ההאקתון הגדול ביותר באירופה, שמתקיים מדי סוף נובמבר בהלסינקי למשך 48 שעות. הוא מהווה מפגש למעצבים, למפתחים, ליזמים וכיוצא בזה, והוא מאורגן על ידי ארגון שלא למטרות רווח. השנה הגיעו לשם אנשים מ־60 מדינות. הוא התחיל בשישי אחר הצהרים והסתיים בראשון אחר הצהרים. זמן הגשת הפרוייקטים היה עד 10:00 בבוקר בראשון (בתיאוריה. בפועל הדדליין הוארך ל־11:30 כי הייתה אזעקת שוא על שריפה באמצע הלילה). בסך הכל היו 13 טראקס (מסלולים). לטראק משחקים היה נושא, melt, ובכל טראק היו אתגר אחד או יותר שהוקצו על ידי ספונסרים. נניח – בחלל – עבודה מול ה־ESA, סוכנות החלל האירופית

ספרי אם כך מה קרה מהרגע שהגעת, איך זה עובד בתכל׳ס (ומתי ישנים…)

יש להם מערכת שמאפשרת לך להתחבר עם אנשים לצוות עוד לפני הג׳אנקשן עצמו (זה גם מה שמומלץ). המערכת מאפשרת לך לחפש צוותים שפירסמו מה הם מחפשים, ולהציע את עצמך ברשימת מחפשי צוותים. רשמתי את עצמי ובמקביל הסתכלתי מי מחפש מעצבים. מעצבים, מתברר, הם סחורה ממש מבוקשת. מתכנתים לא חסרים בהאקתונים, אבל מעצבים מגיעים פחות.

התחברתי עם ברנש בשם ג׳ון: הם היו ארבעה מתכנתים שחיפשו מעצב/ת, והתכוונו לגשת לטראק חלל, שהיה אחד משלושה שעניינו אותי (בכל זאת, לא כל יום יוצא לך לעבוד מול סוכנות החלל האירופית). התקשורת עם ג׳ון לא היתה משהו, הוא הודיע לי שלמרות הצהרות החלל הם הולכים לעבוד על משהו אחר, כנראה, אבל לא ענה מה האפשרויות.

ואז פנה אלי ברנש בשם ג׳ונתן, אזרח אמריקאי, חצי ישראלי וחצי פיני, והאחרים בצוות היו שני פינים ורוסי. וגם פה אותו סיפור: הם ארבעה מתכנתים, מחפשים מעצב/ת, טראק חלל. נפגשתי עם ג׳ונתן לפני ההאקתון, ישבנו לצהריים במסעדה נפאלית מעולה, ודיסקסנו מה הולכים לעשות. התברר שגם הם, למרות ההצהרות, לא מתכוונים ללכת על חלל, וסקרנו ביחד את האופציות האחרות. בסופו של דבר הגענו למסקנה שמה שאנחנו צריכים לעשות זה להגיע ולדבר עם הנציגים, וזה מה שעשינו.

אחרי שדיברנו עם חלק מהנציגים, ישבנו כל הצוות, עשינו הצבעה והחלטנו ללכת על הטראק של פרודוקטיביות. מתברר שממשלת פינלנד הולכת להפריט בעוד שנתיים את מערך חיפוש העבודה שלה. כמו אצלנו, לשכת התעסוקה נותנת את המענה הפחות ביותר, ויש אלטרנטיבות בשוק החופשי. מצד שני יש להם מאגר נתונים עצום שהם רוצים לעשות בו שימוש על מנת למגר / למזער את האבטלה. והנה לך אתגר

לגמרי

ישבנו וחשבנו מה אנחנו עושים. לקחנו שלוש פרסונות: בן 15 שעכשיו צריך לבחור תיכון, נהג משאית בן 30 שאולי בעוד חמש שנים כבר לא תהיה לו עבודה כי יהיו רכבים אוטומטיים, ופועל יצור בן 50, שעבד ב־15 השנים האחרונות במפעל נייר גדול שבדיוק נסגר בפינלנד

וכל זה רק ביום שישי אחר הצהרים?

בשלב הזה, זה כבר היה שישי בלילה. אחרי שגיבשנו רעיון, קראנו לברנש מהטראק, השמענו לו אותו, זה נראה לו נהדר, ואז התפזרנו כל אחד למקום אכסנייתו. בשבת בבוקר חזרנו, ישבתי ותרגמתי את הרעיון שלנו למסכים, סקיצות עפרון ונייר. סיכמנו שאנחנו עושים אפליקצית סלולר, כי רוב הגלישה מתבצעת מסלולרי, וגם – ליותר אנשים יש בימינו סמרטפון ממחשב

אפליקציית סלולר שתעשה מה?

שני דברים עיקריים: אתה יכול לקבל יעוץ תעסוקתי, בהתבסס על מצבך בחיים ומה שעשית, ואתה יכול גם פשוט לברר איתה אינפורמציה על תחום ספציפי. נניח – מה השכר הממוצע למעצבי פרינט עם חמש שנות ניסיון? איזה שפות תכנות הכי מבוקשות עכשיו בשוק? הרציונל הוא שאנשים שמקבלים החלטות מושכלות מאושרים יותר, מייצרים יותר, ותורמים יותר.

ואז פיתחנו את הפרסונה של בן ה־15 שעכשיו מחפש בית ספר. כלומר, אפיינתי את המסכים בהתאם לתרחיש שלו

וכל זה במהלך יום שבת?

במהלך הבוקר של שבת. אחרי זה ציירתי על לוח מחיק את כל פירוט המסכים לחבר׳ה (התנחלנו בחדר ישיבות כי חיפשנו שקט עוד בערב הקודם. הג׳אנקשן מקום ממש מגניב, עם שולחנות ארוכים בחדרים גדולים שכולם יושבים לידם, אבל כל זה מייצר המון רעש ורצינו קצת שקט כדי לדבר).

אחרי זה ישבתי לאפיין את הכל במחשב, ובמקביל המתכנתים התחילו לעבוד על המערכת עצמה. הרבה פעמים, כשמעצב עושה אפיון, הוא נראה מאוד מעוצב. ברגע שהיה אפיון (בעצם, עוד קודם), המתכנתים כבר יכלו לבנות את הדברים, ולנו היו ארבעה מתכנתים. אני חשבתי שלמשימה הספציפית הזו היו עדיפים ארבעה מעצבים ומתכנת (שיגיד מה אפשרי ומה לא), ואילו היו לנו שני מאפיינים, מעצב ומאייר – וואו, מה היה אפשר לעשות. אבל החבר׳ה האחרים דווקא היו מרוצים. הם אמרו שלא כל כך קל לבנות את הדברים כמו שנדמה. עד כאן, הגענו לשבת בלילה

ואז מה?

בשבת בלילה, כבר היתה מערכת עובדת, או פרוטוטייפ שלה, ואז המתכנתים הלכו הביתה ואני נשארתי על העיצוב ועל הלוגו – שהקרין על בחירת הצבעים של האפליקציה. לפני שהם הלכו, בחרנו שם – אורקל היה יכול להיות שם מעולה לזה, אבל הוא כבר תפוס. שאלתי אותם אם אין להם איזו מגדת עתידות מיתולוגית מההמיתולוגיה הפינית, אבל אין, או שלא עלתה להם לראש. אז הלכנו על חיות והסכמנו על hummingbird‭,‬ יונק דבש

מה הצגתם בסוף ביום ראשון?‎

בראשון בבוקר מה שנשאר להם לעשות היה להזין לקוד את מה שהשתנה במהלך הלילה: צבעים, פונט, גודל. זה לא יצא לגמרי זהה למה שעיצבתי, אבל זה יצא דומה מספיק. אחרי שמוסרים את העבודות  אסור לשנות בהן כלום – אבל אפשר לעבוד על המצגת עוד איזה שעתיים. המצגת שלנו כללה את הרעיון וחלק מהמסכים (אני עיצבתי 14 מסכים). חוץ מזה, הצגנו על מחשב נוסף את המסכים עצמם.

בקהל ישבו כל המשתתפים – היו בג׳אנקשן 1,500 איש, כך שהיו לפחות 300 צוותים (כל צוות הוא *עד* 5 אנשים, היו צוותים של פחות). יש גם אנשים שליוו את הג׳אנקשן ולא השתתפו בו. ומנטורים. וכיוצא בזה. ‎השופטים הם נציגי הספונסרים (כלומר, מי שיזמו את הצ׳אלנג׳ים) + שופטים של הטראק עצמו + שופטים נודדים

ו… איזה תגובות קיבלתם? איך את מסכמת את החוויה?‎

זה הקטע המעניין. הצגנו, והם נראו לא מתרשמים בעליל. לעומת זאת ראינו שהם מתלהבים עד אין קץ מקבוצה אחרת. אמרנו לעצמנו, ״אנחנו יודעים שעשינו עבודה טובה, היה כיף לעבוד יחד (באמת). זה העיקר״.‎ ואז מכריזים על המנצחים בצ׳אלנג׳. מקום ראשון. אנחנו

נייס! מה זה אומר בתכל׳ס?‎

זכינו ב־2,000 יורו והולכת להיות פגישה במשרד העבודה הפיני

כלומר יש עוד נסיעה באופק להלסינקי?‎

האחרים יהיו שם בגופם, אני אהיה בסקייפ

גם משהו…

The post 48 שעות בהלסינקי: ההאקתון שסידר לנועה ויכנסקי הצעת עבודה מממשלת פינלנד appeared first on מגזין פורטפוליו.

בעקבות החלטת האו״ם מנובמבר 2005, עשרות מדינות ברחבי העולם מציינות את יום כניסת הצבא האדום למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ־בירקנאו, 27.1.1945, כיום הזיכרון הבין־לאומי להנצחת קרבנות השואה. הכרזות של הסטודנטיות לירון טבת, רותם גזונטרמן והילה וילצ׳יק מהמחלקה לתקשורת חזותית נבחרו במסגרת פרויקט ייחודי של בית הספר הבין־לאומי להוראת השואה ביד ושם בשיתוף האו״ם והן חלק מ־12 כרזות נבחרות – מתוך עשרות כרזות של מעצבים מרחבי העולם שנשלחו לתחרות – שיוצגו בתערוכה בבניין האו״ם בניו יורק ובמשרדי האו״ם במדינות שונות סביב העולם לציון המועד.

הכרזה של הילה וילצ׳יק ורותם גזונטרמן מציגה אוסף חתימות של קורבנות שואה שביחד יוצרות פורטרט אנושי ואת ״הפנים שמאחורי החתימה״. הכרזה של לירון טבת מייצגת את סיפורו של היחיד בשואה דרך סיפורים שסופרו בכתב. הדמויות עוצבו מיומנים כתובים ומסמכים שנאספו בארכיון יד ושם המתעדים את החיים לפני ובזמן השואה. הכרזה מייצגת ניצולים ונספים שהסיפור שלהם לא ידוע, סיפורים ללא תיעוד כתוב או מצולם.

״מזה עשור מתקיים שיתוף פעולה בין המחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה עם בית הספר להוראת השואה ביד ושם״, מספר ירון שין, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה. ״בתגובה לנושא המרכזי שבו עוסק בית הספר מדי שנה, סטודנטים יוצרים פרויקטים המשמשים את מדריכי בית הספר בהוראת תכנים בנושא השואה, בפורמטים שונים: איורים, סרטונים, ספרים, עבודות תלת־ממד, עבודות וידאו, אנימציה, פסקול ועוד.

״לאור הקשר המתמשך והחוזר בין הגופים, ובעקבות פניה מצד יד ושם, השתתפו סטודנטים בקורס טיפוגרפיה בהנחיית אדוארדו מיטלמן בתחרות השנתית ׳מעצבים זיכרון׳ לעיצוב הכרזה הממלכתית לרגל יום השואה. המשימה הועברה לידיו של המרצה והמעצב אדוארדו מיטלמן, שמעביר קורס בטיפוגרפיה ושאותות הקורס ניכרים בכרזות המצורפות. אנו רואים לכבוד רב להיות לעזר וסיוע בהנצחת יום השואה הבין־לאומי בישראל ובעולם״.

The post כרזות של סטודנטיות מהמרכז האקדמי ויצו חיפה בבנין האו״ם appeared first on מגזין פורטפוליו.

למעלה מ־7,000 תצלומים הוגשו לתחרות המקדימה של עדות מקומית 2017, על ידי 280 צלמים. חבר שופטים בלתי תלוי, שהורכב מאנשי מקצוע מובילים מתחומי הצילום, האוצרות והתקשורת, בחר בעבודותיהם של 65 צלמות וצלמים, 207 תצלומים וחמש עבודות וידאו שמוצגות בשבע קטגוריות התערוכה: חדשות, טבע וסביבה, דת ואמונה, חברה וקהילה, ספורט, אורבניזם ותרבות וסיפור מצולם. מהתערוכה משתקפת מציאות החיים באזורינו, אירועים שבלטו בתקשורת בשנה החולפת, לצד אירועים בעלי חשיבות חברתית ואנושית גבוהה.

בתואר תמונת השנה שמוצגת בכניסה לתערוכה במוזיאון ארץ ישראל, זכה צילום של נועם מושקוביץ מפינוי עמונה בפברואר 2017, ״כוחות הביטחון פורצים את דלתות בית הכנסת״. בתואר סדרת השנה זכתה סדרה של זיו קורן/פולריס אימג׳ס, גם היא תיעוד של כוחות הביטחון בפעילות מבצעית של היחידה ללוחמה בטרור (ימ״מ), ״מעצר באישון לילה והבאה לחקירה של חשוד בפעילות טרור״ דרום הר חברון, בנובמבר 2016. תמונת השנה לשנת 2016 בתחרות World Press Photo היא של בורהאן אוזביליצ׳י (תורכיה, The Associated Press), שמתעדת את אירוע רציחתו של השגריר הרוסי אנדריי קרלוב בעת שנאם בגלריה לאמנות באנקרה, תורכיה ב־19 בדצמבר.

הי עמרי, בוקר טוב. מה שלומך? ביקרתי בשבוע שעבר בעדות מקומית, והיה נחמד ומפתיע לגלות את העיצוב החדש של התערוכה

בוקר אור, שלומי נהדר, ואני שמח שנהנית מהעיצוב החדש. זאת הפעם הראשונה שאני מעצב תערוכה מסוג זה והיה לי חשוב ליצור משהו ״מרענן״

למה הכוונה ״מסוג זה״?

כוונתי לתערוכה המבוססת כולה על תמונות, ובשילוב של תוכן כל כך אקטואלי ולעיתים מעיק…

כן, על התוכן נדבר אחר כך… איזה תערוכות תכננת עד היום?

תכננתי בעיקר תערוכות אמנות מודרנית כמו ביבליולוגיה במוזיאון פתח תקוה לאמנות, אנרי סאלה במוזיאון תל אביב לאמנות או תערוכת מצבי קיצון (נייר ישראלי) במוזיאון ארץ ישראל

ועכשיו עדות מקומית: למה שיניתם את העיצוב? מה גרם לכך?

כשנכנסתי להרפתקה של עיצוב החלל, בחנתי את דרך ההצבה של תערוכות קודמות של עדות מקומית שהתקיימו בשנים האחרונות בבניין רוטשילד במוזיאון. לתחושתי אופן העמדה היה אמנם מדוייק ביחס לצרכי התמונות, אך מעט התעלם מהחלל עצמו, שהוא עצום בגודלו וייחודי בתכונותיו. רציתי לחבר בין שני הגורמים הללו. זה נובע ככל הנראה גם מהיותי ״חסר ניסיון״ בהעמדות מסוג זה, סוג של הימור… רציתי לרתום את החלל להעצמת התערוכה והפיכתה לטוטאלית

ואז מה? היו כמה רעיונות שבחנת או שישר הגיע הרעיון של מין כיכר מרכזית?

האמת שהיו מספר רעיונות להצבה שכולם התייחסו לעמוד המרכזי והיחיד בחלל כנקודת מיקודלןם שאליה נמשכת העין בכניסתה לחלל ומשם מתחיל הסיור. היה לי חשוב ליצור תערוכה שההליכה בתוכה אינה במסלול לינארי (כך פעלתי גם במצבי קיצון). הבחירה בהצעה כפי שהיא מוצגת כיום הייתה ברוב קולות, זאת הייתה גם הנטייה שלי מלכתחילה: היא עוררה המון סקרנות בקרב אוצרת התערוכה וצוות ההפקה וניתן לי אור ירוק

ובכל זאת יש לך מספר ידוע של עבודות שכולן צריכות להיכנס, ויש קטגוריות, ויש זוכים, ויש שתי תערוכות שמוצגות באותו אולם – המקומית והבין־לאומית. איך עושים סדר בבלאגן?

אמדתי את אורך כל העבודות למטר רץ וגיליתי שבאופן הצגה זה אפשר להציב וליצור חלוקה בין התערוכות בצורה קלה להפליא. הפריסה הדו־צדדית של הקירות איפשרה גמישות רבה, והיציאה של כל הקירות מנקודת מרכז אחת השקיטה והנמיכה את הסיכוי שעבודה כזאת או אחרת תיעלם או תתפספס. היה חשוב למקם את עדות מקומית ואת התערוכה הבין־לאומית על אותה פלטפורמה בסיסית ולבדל באמצעים מינימליים האחת מהשנייה

ומבחינת הסדר של העבודות, מה להציג איפה ובאיזה סדר?

היה ברור שהקירות הפרונטליים בכניסה לחלל יציגו את הצילומים הזוכים משתי התערוכות. ככל שהעמקת פנימה הסידור היה יותר אינטואיטיבי וללא סדר היררכי. עוד דבר שנלקח בחשבון הוא שהיות והכניסה לקירות התצוגה מכיוון ה״כיכר״ צרה יותר, בחרנו להציג בה תמונות בפורמט קטן יותר שהלך וגדל עם התרחבות הקיר

אפרופו התמונות הזוכות (והמעולות), והנושאים שבאים לידי ביטוי בתערוכה: אחד הדברים שהם תמיד חידה בעיניי הוא מה הופך את התערוכה הזו לכזו בסט־סלר. הרי את רוב הדברים ראינו לא מזמן בחדשות ובעיתונים, והנושאים שעולים שם הם לא בדיוק feel good… יש לך אולי הסבר לכך?

אני נוטה לחשוב שהיות ואנחנו מחוברים לאקטואליה ולחדשות מכל ממד טכנולוגי, ישיר ועקיף, הפכנו לצערי למכורים לדבר, אפילו עד כדי כך שנלך למוזיאון

אבל אני צוחק… יש משהו בתצוגה במסיביות של התערוכה ובגודל הפורמט שמצליחים לספר את הסיפור של הצלם שקלט רגע מסויים מזוית מאוד ספציפית, שמייחד את הצפייה במוזיאון; ממש כמו התבוננות בתמונות מתוך אלבום תמונות ולא מתוך מסך החמישה אינץ׳ של הטלפון הנייד שלנו

אני מניח שיש לך כמה תמונות מהתערוכה שאתה אוהב / זוכר במיוחד. אני יודע שזה קצת צפוי אבל התמונה הזוכה בוורלד פרס פוטו של בורהאן אוזביליצ׳י, של הרוצח של השגריר הרוסי בתורכיה, היא פשוט מאסטרפיס. זו ממש קלישאה מה שאני הולך להגיד, אבל זה ממש נראה כמו מתוך סרט…

מסכים לחלוטין. התמונות שלכדו בעיקר את עייני והיו מעט יוצאות דופן אלה התמונות של בעלי החיים, בדגש על הצלת גור דב הפנדה. היה בתמונה הזו משהו מעט אופטימי בכל השיגעון הזה

ובתוך כל השיגעון הזה צריך להזכיר שגם התחלף לך אוצר לקראת פתיחת התערוכה. מיכה קירשנר, שהחל לעבוד על התערוכה, נפטר בחודש ספטמבר האחרון והחליפה אותו ורדי כהנא. באיזה שלב זה תפס אותך מבחינת התכנון?

זה תפס אותי בשלב מוקדם: למעט מספר שיחות טלפון אפילו לא הספקנו להיפגש. זה היה הלם לכל הצוות שמעורב בפרויקט הזה ושמניע אותו בהמון אכפתיות ומסירות מהיום הראשון. ההירתמות של ורדי לאוצרות הייתה מהירה ומדהימה. זה אמנם יצר עיכוב בתכנון החלל, כי זה היה ארוע טראומטי וכואב באופן אישי לכל הצוות, ולבסוף התכנון והיציאה לבינוי נעשו כמעט במקביל במהירות

רגע לפני שהתערוכה ננעלת, אני מניח שיצא לך לבקר בה ולהסתכל קצת על התנועה של האנשים, על התגובות שלהם, וגם שקיבלת תגובות על התערוכה. היה משהו שהפתיע אותך, שחשבת שיתנהג אחרת, שלא צפיתם? ומה מהצד השני בתכנון של התערוכה עבד כמו שרצית?‎

זאת אכן תערוכה שנוהרים אליה המונים ולשמחתי אנשים מחמיאים על אופן התצוגה. היות והיא נעשתה רק על גבי המחיצות שבנינו ולא על הקירות ההקפיים, נתקלתי בתופעה שבה חלק מהאנשים נמלטים מידי פעם אל קירות המבנה המקוריים והולכים לאורך הקיר הריק מתוכן, ככל הנראה כדי להתאושש מהתכנים, ולעיתים הם ממשיכים מנקודות אחרת. עוד דבר: סביב העמוד המרכזי בחלל בניתי ספסל עגול שאנשים רבים נהנים לשבת עליו ולהתבונן מהצד

יפה! מה הלאה? מה הדבר הבא שאתה עובד עליו?‎

אתמול נפתחו במוזיאון פתח תקוה לאמנות ארבע תערוכות מרתקות שעבדנו עליהן בחודש האחרון. אני עובד כעת על תערוכת התצלומים טבע מקומי ובין־לאומי, גם כן במוזיאון ארץ ישראל: תוכן אופטימי יותר מעדות מקומית…

הו! התערוכות במוזיאון פתח תקווה נפלאות, אני מניח שהאתגר הגדול היה אצל גיא גולדשטיין. נכון?‎

התערוכה של גיא מרתקת ורב־חושית. נדרשנו לתכנון קפדני, בדגש על הפרדות אקוסטיות‭,‬ בכדי למקסם את איכות הצלילים והדקויות שעליהן הוא עבד בשנים האחרונות בעבור התערוכה. כמו כן השקענו מאמץ בכדי לבדל את גיא מהאמן השכן מעבר לקיר, האמן הותיק בני אפרת, שגם הוא השתמש בסאונד ובהקרנות

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

לכו לראות אמנות! העשייה וההשקעה של המוזיאונים ביצירת תערוכות מקוריות ומעניינות היא רבה. ישנם אוצרים ואמנים נהדרים בארץ

The post ״לתת לחלל להפוך את התערוכה לטוטאלית״: עמרי בן ארצי על העיצוב של עדות מקומית 2017 appeared first on מגזין פורטפוליו.

אפשר לומר בקלות יחסית שהסולידריות הנשית שהופגנה בטקס גלובוס הזהב בשבוע שעבר הייתה הדבר הבולט ביותר בו. לא מדובר רק בנאומה חוצב הלהבות של אופרה וינפרי, אלא כמובן בעניין האופנה: רובן המוחץ של המוזמנות לטקס, שנחשב לאחד הפרסים המשמעותיים באמנויות המסך, צייתו לקוד הלבוש החברתי ולבשו שחור כאקט מחאה והזדהות עם קמפיין metoo#. האפקט, לפחות כפי שהשתקף בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, היה עוצמתי. לרגע אחד היה ניכר שגם אם המהפכה עוד רחוקה מלמצות את עצמה, הרי שהעולם כולו מגויס לה.

האם הבחירה בשחור הייתה הבחירה הנכונה? במבט ראשון, כן. לא רק שהוא נחשב כצבע האלגנטי מכולם, כבחירה הבטוחה בכל מלתחה, הכהות העזה מייצרת נראות של חזית אחידה, מעוררת כבוד ונוקבת, ושיוותה להתרחשות רובד כמעט מיסטי. אבל בבהייה שנייה באותו מסך שחור כבר מתעוררת תהייה, ואופיו הדו־פרצופי של השחור עולה וצף מעל לפני השטח.

סמליות נדבקת לדברים עם הזמן, ולשחור יש היסטוריה ארוכה, רגשית ומורכבת, שחושפת שלא תמיד הוא היה כל־כך מקובל או אהוד. אחת האסוציאציות הראשונות שהוא מעורר היא כמובן של אבל. הקשר בין אבלות לבין לבוש שחור נקשר עוד ברומא העתיקה. הטוגה, אותה יריעת בד ארוכה ואליפטית שלבשו גברים אזרחי הרפובליקה, שימשה במקרים רבים כסממן למעמד ולמצבי חיים, וטוגה כהה, שכונתה בשם טוגה פולה, העידה על קרובים שמתו. זה אולי תרם לכך שלאורך ההיסטוריה השחור לא היה צבע נחשק. בעוד שלבן סימל בתרבויות מסוימות טוהר, ולארגמן ולכחול היה מעמד של עושר אמיתי (כחלק מהקושי להפיק אותם), הכהה שבכהים היה מרתיע, ורק מתקופת הרנסאנס חל שיפור מהותי במעמדו.

אפשר לזהות שתי תקופות שבהן השחור היה אופנתי, ובכל אחת מהן דבקו בו משמעויות נוספות. מלבד פרק קצר יחסית של עליונות הבורגונדי באופנת הגברים, בסוף ימי הביניים, תקופת הזוהר הראשונה של השחור הייתה בתור הזהב של ספרד במאה ה־16, שהפך אותה לסמנית הטעם החשובה של התקופה. המראה הספרדי נודע בעושר בלתי רגיל, עדות לכוחה האימפריאלי של הממלכה דאז, אך גם בחומרת־סבר וצניעות, תולדה של סדר יום נוצרי אדוק. מערכות הלבוש לגברים ולנשים היו נוקשות מאוד, סגורות מאוד ובעלות צווארון גבוה, אטומות לגוף ו…שחורות. מסורת הלבוש החונקת הזו התפשטה במאה ה־17 לאזור הולנד, והלבוש האדוק הפך למזוהה עם פרוטסטנטיות (הקתוליות, אגב, ויתרה בשלב זה על האופנות הספרדיות ואימצה במקום זאת את הבארוק השופע).

השחור נטען באסוציאציות של ערכים דתיים, ולראיה, זרמים בולטים בשלוש הדתות המונותיאיסטיות אימצו בגדים שחורים ככלי יעיל לסוכך על הגוף ולהצניע את קימוריו הפתייניים. במהלך המאות ה־18 וה־19, על רקע תנועת ההשכלה והמהפכות, נחלש כוחו של השחור כמרכיב אופנתי ונדרשה חירות של צבע ומרקם.

למעט בחליפות הגברים, הוא נעדר מהמלתחה – אחרי המהפכה הצרפתית ניכרה העדפה לצבעים בהירים יותר, ברוח הקלאסיקה היוונית; לטקסטורות חמות יותר בהשראת חיי הכפר או לצבעוניות פטריוטית של כחול־לבן־אדום. השחור אמנם חזר שוב באנגליה, עם מחלצות האבלות של המלכה ויקטוריה, אך אפשר לומר שזו הייתה שוב התפשרות של עצב. כהוכחה, האופנה הצרפתית של סוף המאה ה־19, שכבר נוסחה בשיטה שלימים תכונה הוט קוטור, שפעה עודף מסחרר של גוונים רומנטיים. גם בתחילת המאה ה־20, מעצבים כמו פול פוארה או מעצבות כמו ז׳אן לנווין או ז׳אן פאקין, העדיפו לקדם גוונים אחרים, ובין היתר זהובים, תכולים ואדומים. שחור, מבחינתם, היה לא רלוונטי.

השחור נדרש לטלטלה על מנת לשוב למרכז הזירה, ורצה אלוהי הסגנון והטלטלה הזו אכן הגיעה, בדמות מלחמת העולם הראשונה. המלחמה הגדולה ביותר שידע העולם עד אז, עם כ־16 מיליון הרוגים ומעורבות בין־לאומית, החזירה ביתר שאת את הצורך בבגדי אבלות. אורכה של המערכה, שנמשכה כארבע שנים, אילצה נשים רבות להתמודד עם נוכחות מתמדת של שחור בארון. האבל נשזר בחיים האזרחיים ואפילו מגזיני אופנה הקימו מדורי עצות להתלבשות ראויה (וכמובן מסוגננת) לאלמנות ולבנות משפחה אבלות.

יש הטוענים שהמציאות הזו, שבה נדרשים פתרונות אופנתיים שחורים, הייתה בדיוק ההזדמנות שנדרשה לקוקו שאנל, אז מעצבת קטנה ואנונימית וכיום בית האופנה הידוע ביותר בעולם. שאנל סלדה מהלבוש המצועצע של ה״בל אפוק״, קרי העת היפה של לפני המלחמה, והעדיפה בגדים פשוטים הרבה יותר. בשנות ה־20, כשהציגה שמלות שחורות עשויות ריון או חומרים אחרים, הן נראו הגיוניות ורלוונטיות לחלוטין. העין הייתה מורגלת לחשכה. ואם דנים באסוציאציות, זה המקום להוסיף ששאנל גדלה בבית יתומים קתולי, וקל לראות כיצד השמלות השחורות שלה, לעיתים קרובות בעלות חפתים או צווארונים לבנים, שאבו השראה מלבוש הנזירות.

אבל מה שחשוב בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה היה לא רק כיצד התקבל הצבע, או כיצד הוא מימש במודע או שלא את ההקשרים הדתיים שלו, אלא שהוא הוסיף לעצמו משמעות נוספת: בשנות ה־20 של המאה הקודמת השחור החל לשאת גם את ערכי המודרניות, של צורה המתחקה אחר תוכן. שמלות שחורות – שהיו בדרך כלל חלקות ובעלות גזרה פשוטה – הן גם פרקטיות וגנריות, מה שהופך אותן מתאימות לפס ייצור ולתפוצה המונית. ובכלל, אופיין האחיד מאפשר להן להיות פחות ספציפיות ולכן גם מתאימות למכלול של פעילויות, הנדרשות בעולם שהולך ונעשה מתועש.

משמעויות נאספות עם הזמן אך לעולם אינן הולכות לאיבוד. בהקשר הזה, האם היה עדיף לכוכבות בגלובוס הזהב לבחור בצבע אחר, שיש לו היסטוריה מורכבת פחות? התשובה ניתנה בעקיפין מהצד השני של האטלנטי. במניפסט נוקב שהתפרסם בעיתון הצרפתי לה מונד, בחרו 100 נשים משפיעות – שעליהן נמנית בין היתר קתרין דנב – לתקוף תקיפה ישירה את קמפיין metoo# ולהאשים אותו בשלל האשמות, לרבות בכך שהוא מחליש נשים, מעודד רדיפה פרועה של גברים ובעיקר מכליל בהקשר אחד אונס עם הטרדות מיניות אחרות.

אפשר לצדד או להתקומם על הטענות הללו, כפי שעולה מהוויכוח הפומבי שהתפתח בעקבותיו. עם זאת, אי אפשר להתעלם מאחד המסרים המסרים המעניינים ביותר שעלו מאותו מניפסט, הקשור לאופן שבו המאבק הזה יכול להפוך בקלות כלי משחק בידי השמרנים שבשמרנים. ״הלהט הזה לשלוח את ׳החזירים׳ למשחטה לא עוזר לנשים עצמן אלא רק לאויבים של החופש המיני, לפנאטים דתיים, לגרועים שבריאקציונרים, לפוריטנים ולבעלי מוסר ויקטוריאני״, נאמר שם, ״הרואים בנשים סקטור חריג שיש לשמור עליו מכל משמר, ממש כאילו היו ילדים״.

ההשוואה מתעוררת כמעט מעצמה. בדומה להופעתה המפורסמת של חברת הכנסת מרב מיכאלי, חנוטה בסריג גולף שחור ואטום, האם הבחירה בשחור יכולה להוביל לאותה תוצאה? האם השחור של גלובוס הזהב הזה מסמל ערכים של כוח, של קלאסיקה ושל אבלות על תרבות מחוללת, או שאולי הוא משמש בסופו של דבר פרגוד מבודד, מדכא ומסתיר, נושא בצניעותו המטשטשת את הגוף גם משמעויות שנויות במחלוקת, רחוקות מרחק רב מסדר יום ליברלי ומעצים?

The post שחור דו־פרצופי: בעקבות גלובוס הזהב 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

בבסיס התערוכה הקבוצתית ״פוליטיקלי קורקט״, שתיפתח בשבת 20.1 בגלריית עין הוד (אוצרת: נעמי הוס), עומד הרעיון ששפה יכולה לעצב ולהשפיע על מציאות של עוולות חברתיות ופוליטיות, ושאם השיח והשימוש בביטויים מפלים ומעליבים כלפי אוכלוסיות בחברה ישתנו – גם המציאות תשתנה ותהיה מתוקנת. בין המשתתפים בתערוכה אפשר למצוא את זאב אנגלמאיר, יוסי וקסמן, מוטי מזרחי, עדי נס ואת האמן עמית גרינברג (בן 36), שיוצר וחי בשנים האחרונות בניו יורק

גרינברג – ששיתף פעולה בין השאר עם חנות הקונספט הפריזאית Colette ועם מותג הריהוט השוודי איקאה – יציג בתערוכה עבודות מהסידרה This is a Happy Thought שהוצגה לראשונה בקולט. להשקפתו, השיטה שבה הוא עובד מאפשרת לבחון את מחשבותיו ללא כל צנזורה או תקינות פוליטית לגבי הנושאים, אך במקביל – בתקינות פוליטת ובפתיחות – בעבור כל רעיון שמקבל את מקומו על הדף והופך לחלק מהפאזל שיוצר את השלם.

הי עמית, מה קורה?

הכל טוב

בדיוק ראיתי את הסירטון של ערוץ הכיבוד על פרשת יאיר נתניהו…

איך מזג האוויר בניו יורק? קצת השתפר אחרי גל הקור, נכון?

 האמת שהיום היה ממש לא קר

תגיד, כמה זמן אתה כבר בניו יורק / לא בישראל?

13 שנים. לא, 14. וואוו

וואלה. משום מה היה לי נדמה שפחות. בוא תעשה לנו קצת סדר, לטובת מי שלא מכיר, מה שנקרא – תקציר הפרקים הקודמים – מה עשית עד היום ואיך התגלגלת לניו יורק (אבל ממש בראשי פרקים)

עברתי לניו יורק ישר אחרי הצבא. למדתי לימודי משחק שנתיים בלי שטרסברג. אחרי שני אודישנים הבנתי שבא לי לחפש משהו אחר והתחלתי לעבוד בעבור המותג הברזילאי Osklen, עבדתי כמוכר ועשיתי את חלונות הראווה לחנות שלהם בסוהו. משם עברתי לעבוד בחנות הדגל של פראדה, הייתי עושה את חלונות הראווה בחנות ואחראי על המכירות ללקוחות מיוחדים.

כשהייתי בפראדה הבנתי שמה שאני באמת רוצה לעשות זה להיות ארט דיירקטור ולפתח קראייטיב סטודיו ומותג. חיפשתי בית ספר שיאפשר לי להתנסות בכל מיני מדיומים – אופנה, צילום, וידאו, עיצוב וכו׳ ומצאתי את CCA בסן פרנסיסקו, California College of Art. קניתי כרטיס טיסה וטסתי לסן פרנסיסקו, התקבלתי למגמה שנקראה Individualized Major, מגמה מולטי דיסציפלינרית שבה יכולת יכלת ליצור מערכת שעות מכל שיעור שמצאת בבית הספר‎

מתי זה היה? ‎

2009-2010. החזקתי בבית הספר הזה שנה…

תוך כדי לימודי השנה הראשונה שלי, חבר מניו יורק שראה כמה תמונות של עבודות הבית הראשונות שלי בלימודים, שאל אם אני רוצה לתרום עבודה לאירוע צדקה בעבור רעידת האדמה בהאיטי. כמובן ששמחתי לקחת חלק בזה והצעתי שתי עבודות. אני ממש זוכר שישבתי עם המחשב שלי בשיעור היסטוריה של האמנות המודרנית וקיבלתי אימייל ‎עם ההזמנה לאירוע הצדקה ‎

וככה התחילה הקריירה שלך העולם האמנות?‎

כן במכירה פומבית בסותבי׳ס, השם שלי בין השמות של פטי סמית וג׳ף קונס. זה היה טיפה מוזר לשמוע את המורה שלי מדברת על אמנים שאני הולך להציג לצידם, קצת לא אמיתי ‎

כן… מתי חזרת לניו יורק?‎

באותו חודש קיבלתי טלפון מגלריית marlborough וחזרתי בסוף הקיץ ‎

אז שבע שנים לאחר מכן, בפרספקטיבה לאחור, אתה זוכר את העבודה, הפרויקט או הלקוח שבעקבותיו הבנת שאתה במקום הנכון, שזה מה שאתה רוצה לעשות, ושאתה גם מצליח?‎

אני חושב שעם כל החוויות שהיו לי בעולם האמנות של ניו יורק וסן פרנסיסקו, דווקא תערוכת היחיד ב־colette ב־2015 הייתה הכי משמעותית.

זה התחיל כשחבר שרצה לעשות פרויקט קטן של צלחות הכיר ביני ובין שרה, המנהלת הקריאטיבית של colette. כששלחתי לשרה קובץ עם עבודות היא הציעה שאולי בנוסף לעיצוב כמה צלחות אני גם אציג בגלריה. כמובן שישר אמרתי כן. כשהגעתי לפריז חודשיים לפני התערוכה פגשתי את שרה והראיתי לה את העבודות וכמה עבודות חדשות. יום אחרי קיבלתי אימייל שעידכן אותי שהתערוכה לא תהיה רק בגלריה אלא על כל הקומות, כולל במסעדה, ושהתערוכה לא תהיה רק שבועיים אלא תימשך חודש ושבוע

‎

אני מניח שלא ציפית לתגובה כזו… ‎

לא היה לי מושג למה לצפות, זה הפך להיות פרויקט ענק, אבל היה לי כל כך כיף ליצור. עליתי על מטוס יומים אחרי השיחה חזרה לסטודיו בניו יורק כדי לסיים הכל בזמן ‎ובסוף קראנו לתערוכה This is A Happy Thought

וזה גם מה שתציג בתערוכה בעין הוד? חלק מאותו פרויקט? המשך שלו?‎

כן, העבודות בעין הוד הן חלק מהסידרה, מיקס מדיה ‎- ציורים ונגיעה של צבע במגזרת נייר‎. העבודות מבוצעות כמו כתיבה אוטומטית: הציורים לא עוברים תהליך סינון אלא מתפתחים כמשהו אורגני על הדף. החשיבה הבלתי מצונזרת וציור בדיו ללא סקיצה אלא ישירות על הדף החלק יוצרות מעין יקום אחר, אולי שמח יותר.‎ הגדירו אותי כיוצר פופ סוריאליסטי – אני חושב שיש משהו נורא חיובי בזה‎

אז במובן מסוים כל עבודה זו הצצה לנפש ולמחשבות שלך ברגע שבו יצרת אותה?‎

כן, קצת כמו יומן: לפעמים אני מסתכל על פרט מסויים ונזכר ברגע ספציפי שמתקשר אליו. אז אולי העבודות הם קצת כמו מפה וקצת כמו יומן‎

והבחירה הצבעונית לעבוד בעיקר בשחור (וכחול)?‎

כחול, לבן ושחור תמיד היו הבחירה הטבעית שלי – מתוך מקום אלמנטרי של עיצוב אבל גם כקריצה לעטי הפילוט שהיו לי בקלמר בכיתה ו׳. אני לאט לאט יוצר מערכת יחסים עם צבעים ומתנסה: אני חושב שהעבודות החדשות שאני יוצר מתחילות להיות טיפה יותר נועזות עם צבע‎

אז אפרופו שיטת העבודה שלך והתערוכה בעין הוד, שעוסקת בפוליטקלי קורקט: איפה אתה מוצא את החיבור שלך לנושא התערוכה, ואיך זה לא מתנגש בעבודה עם לקוחות מיינסטרים ענקיות כמו איקאה?‎

אני לא כל כך מבין את החלק השני של השאלה‎

אנסח את זה אחרת: האם אתה עובד אחרת כשאתה יוצר אמנות שמיועדת לגלריה לבין עבודה שמזמינים ממך לקוח כמו איקאה, שמחויב למסחריות ופונה לקהל הרחב‎

האמת שלא כל כך. אני חושב שיש השפעה מסוימת על מה אתה רוצה להציג ולמי‎. תהליך היצירה שלי עצמו הוא נורא גמיש, אז החוויה של היצירה עם נושא מסוים בראש פשוט מעלה מחשבות מסוימות‎. לא יודע אם ממש עניתי לך…

דווקא כן. אבל רק לגבי החיבור שלך לנושא התערוכה, פוליטיקלי קורקט. איפה אתה ביחס לזה?‎

אני חושב שהעבודות מהסידרה This is a Happy Thought שמוצגות בתערוכה, משקפות תקינות פוליטית לגבי הרעיונות והדימויים הצפים ממעמקי המחשבה אל פני השטח ומתורגמים ישירות לדף. שיטת היצירה הזאת, המשויכת לתנועה הסוריאליסטית, מאפשרת לבחון את המחשבות ללא כל צנזורה או תקינות פוליטית לגבי הנושאים, אך במקביל – בתקינות פוליטת ובפתיחות – בעבור כל רעיון שמקבל את מקומו על הדף והופך לחלק מהפאזל שיוצר את השלם ‎

אז בסופו של דבר, אם יורשה לי, אתה גם רומנטיקן וגם אופטימי…

גרמת לי לחייך‎, אז כנראה שכן ‎

יפה! מה הלאה? על מה אתה עובד היום?‎

אני עובד על פרויקט אמנות למלון בוושינגטון (לצערי שם המלון עדיין לא מותר לפרסום), על פיתוח הסטודיו והמותג שלי, על סיום התואר הראשון (אחרי שמונה שנים וחמישה בתי ספר), ועל תערוכה חדשה… וואוו, יותר מדי‎

למה חשוב לך לגמור את התואר הראשון? ‎

אני בסמסטר האחרון שלי והשאלה הזאת נשאלה כל כך הרבה פעמים… נראה לי שיום יבוא ואני בטח ארצה ללמד, ומעבר לזה פשוט להוציא את זה מהמערכת ולסמן V. הלוואי שהייתה לי תשובה קונקרטית, אבל התחושה של לא לסיים משהו היא תחושה רודפת אז עשיתי את כל המאמצים לעבור את זה ‎

אז במה יהיה לך בסוף תואר? ומאיפה?‎

BFA Design ב־School of Visual Art. יש לך המלצות לבית ספר מדהים לתואר שני?‎

אהבתי שלקח לך לסיים תואר ראשון בשמונה שנים וחמישה בתי ספר ואתה כבר חושב על על התואר השני…‎

אני (חצי) צוחק‎

כן, הבנתי את זה… משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

אני גאה להציג בעין הוד. אני חושב שבמקום הזה טמונה אידיאולגיה קסומה

The post שמח בחלקו: המחשבות של עמית גרינברג מ־Colette ועד לעין הוד appeared first on מגזין פורטפוליו.

אמנות העיטור המוסלמי הידועה בשם ערבסק עומדת במרכזה של ״ערבסק עכשווי״, תערוכה חדשה שתיפתח ביום חמישי (18.1) במוזיאון לאמנות האסלאם. האוצרת תמר גיספאן־גרינברג, מבקשת לבחון כיצד אמנים מקומיים, פלסטינים וישראלים, מאמצים מוטיבים שונים שקשורים לערבסק ומשלבים אותם בעבודותיהם, תוך שהם יוצקים בו תכנים ביוגרפיים, פוליטיים ומגדריים.

העבודות, שרובן נוצרו במיוחד בעבור התערוכה, מצביעות על שתי גישות שונות של האמנים לערבסק: רוב האמנים הישראלים מתייחסים אל צורתו של הערבסק והאסתטיקה שלו, כמה מהם מציעים לו חלופה ואחרים יוצרים לו הקבלות פנים־תרבותיות ובין־תרבותיות. לעומתם, האמנים הפלסטינים מזהים את הערבסק עם תרבות האסלאם השמרנית, רואים בו סמן של הסמכות הפטריארכלית שבבסיסה ורותמים אותו ביתר חופשיות למטרות מחאה חברתית, מגדרית ופוליטית או לתיאור עוולות.

הי תמר, בוקר טוב. מה שלומך? מתרגשת לקראת הפתיחה?

בוקר אור! כן מתרגשת מאוד. זו הפעם הראשונה שאני אוצרת תערוכה מוזיאלית בקנה מידה כזה

איזה תערוכות אצרת עד היום?

אצרתי מספר תערוכות יחיד בבית האמנים, ירושלים. הייתי אוצרת מלווה של אגריפס 12, שם אצרתי מספר תערוכות יחיד ותערוכה קבוצתית לציון עשור לגלריה השיתופית. אצרתי את התערוכה ״צומח דומם״ בת(א)עשייה סדנאות האמנים בתלפיות, במסגרת פרס אוצר ירושלמי שהם העניקו, ובשנתיים האחרונות אצרתי מספר רב של תערוכת בגלריה החדשה של סדנאות האמנים טדי, מתחם שאותו אני מנהלת. התערוכה הנוכחית שמוצגת שם ושאצרתי, ״אקראיות מכוונת״, תינעל בסוף השבוע הקרוב

ומאיפה הגיע הרעיון לתערוכת הערבסק העכשווי?

הרעיון עלה בראשי כבר לפני למעלה משלוש שנים, בעקבות מספר עבודות אמנות שנתקלתי בהן והצטברו למקבץ מעניין שסייע לי לנסח את נושא התערוכה. אני מאוד אוהבת אורנמנטיקה (על אף שהגישה האוצרותית שלי מינימליסטית), והתערוכה מתמקדת במוטיבים המאפיינים את הערבסק המסורתי, עיטור שכיח בתרבות האסלאם, ובוחנת באילו אופנים המוטיבים הללו באים לידי ביטוי באמנות העכשווית, ביצירות אמנות של אמנים מקומיים, פלסטינים וישראלים. אני חושבת שהנקודה המרתקת היא החיבור בין המסורתי לעכשווי

אני יכול להניח שיש הבדל במוטיבציה של השימוש באלמנט בין אמנים פלסטינים לאמנים ישראלים?

ממה שהבחנתי – ומדובר כמובן בהבחנה גסה שכוללת יוצאי דופן – נדמה כי האמנים הישראלים מתייחסים ועוסקים באורנמנט ביצירתם מנקודת מבט חיצונית תיירותית, ובוחנים בעיקר את הצד הצורני והמרתק של האורנמנט, ואילו הפלסטינים – בנוסף להתפעמות מהאורנמנט המורכב – מרגישים נוח להיעזר במוטיבים המאפיינים אותו לשרת אמירות פוליטיות, מגדריות ועוד…

את יכולה לתת לזה דוגמאות מהתערוכה?

עבודת הוידאו־סאונד של האמן דור זליכה לוי מבקשת לייצר חוויה מקבילה לזו שהוא חווה בארמון בדרום ספרד, שהיה מעוטר בערבסק. תחושת האין־סוף של האורנמנט עודדה אותו לנסות ולתרגם את אותה התחושה בעבודה ״לולאות״ שיצר במיוחד עבור התערוכה. רובא סלאמה, לעומתו, משתמשת בקליגרפיה המשולבת באורנמנט כדי למחות על היחס המשפיל והפוגעני שהיא חווה כאישה ברחוב הערבי. גם זו עבודה נוספת שנוצרה במיוחד בעבור התערוכה

בדרך כלל אני לא בודק בתערוכות מה המוצא של האמנים, ומה הדת שלהם, אבל בתערוכות כמו אלו זה מתבקש – כמו גם בתערוכה חילוף חומרים, שאצרתי אני בחלל סמוך במוזיאון האסלאם – ואני תוהה במקרה של ערבסק עכשווי, האם העיסוק של אמנים יהודים בערבסק הוא עניין של יוצרים שמוצאם מעדות המזרח? האם יש פה איזו חזרה למסורת או מנהגים של פעם?

שאלה מעניינת. באופן אישי לי יש שורשים מזרחיים, אבל קשה לי להגיד אם הנטייה שלי לנושא נובעת משורשים אלו. אני כן חושבת שלפחות בשניים מהמקרים בתערוכה הביוגרפיה משפיעה על העיסוק בנושא הערבסק והתרבות המזרחית בכלל

אם כך, איך או איפה את ממקמת את העיסוק הזה כחלק ממה שנקרא שיח הזהויות של החברה הישראלית? ואם זה לא רק עניין של מוצא, האם זה גם עניין של גיל?

 אני לא בטוחה שהשיח הזה רלוונטי לתערוכה הזו. רוב האמנים שהוזמנו להשתתף בתערוכה עסקו בעבר באורנמנטיקה, ובכלל זה בערבסק, ולכן היה לי חשוב להזמין אותם ליצור עבודה חדשה לתערוכה זו. חלקם ממוצא אשכנזי וחלקם ממוצא מזרחי, ובלי קשר אני שמחה על כך שיש יצוג מכובד לאמניות בתערוכה זו

את חושבת שהשיח הזה לא רלוונטי? שאין בשימוש בו איזושהי נקיטת עמדה, גם אם לא מודעת? זה בכל זאת עיטור מוסלמי, לא סתם אורנמנטיקה יפה וניטראלית

אם יש נקיטת עמדה לא מודעת? יתכן. שוב, אני יכולה להעיד על עצמי בתור חצי מזרחית שאורנמנטיקה מאז ומתמיד עניינה אותי, גם מוסלמית וגם מערבית. כן, בחלק מהעבודות הביוגרפיה משפיעה, אבל לא באופן גורף לדעתי

אז אם לחזור למה שציינת בהתחלה, על החיבור בין המסורתי לעכשווי, ממה הוא נובע? ואיך מתחמקים מרק להיות נוסטלגי או להתרפק על העבר?

אני חושבת שהחיבור בין המסורתי לעכשווי נובע בעיקר בשל העוצמה והמורכבות של אורנמנט הערבסק שעדיין מרתק ורלוונטי. באמצעות טכניקות עכשוויות, העבודות בתערוכה רותמות מוטיבים של האורנמנט המדהים הזה לטובת אמירות אסתטיות, פורמליסטיות, מגדריות, ביוגרפיות ופוליטיות. לא מדובר לדעתי בהתרפקות על העבר, אלא בהצעה להבין כיצד האורנמט – או ליתר דיוק מוטיבים ממנו – מקבלים ביטוי באמנות העכשווית

למה הוא מושך אותך כל כך? מה מדהים בערבסק בעינייך? ואולי תספרי קצת על ההיסטוריה שלו לטובת מי שלא מכיר‎

ממש בקצרה: הערבסק הוא אורנמנט מוסלמי שמעטר בעיקר מבנים ארכיטקטוניים. אין בו היררכיה – כלומר מרכז ושוליים – אין בו נרטיב, הוא ללא התחלה, אמצע או סוף, והוא בעל פוטנציאל להתפתח לאין־סוף. הוא מורכב ממוטיב צמחי או לחילופין ממוטיבים גיאומטריים, ופעמים רבות משולבים בו שני המוטיבים. בעיניי מלבד יופיו, הכוח שלו טמון בעיקר ביכולת שלו להתפשט לאין־סוף

מה אם כך חשוב לך שיקרה למבקר בתערוכה? שמה הוא יבין, ילמד, ירגיש? מה את רוצה שהוא יקח איתו לאחר הביקור?‎

חשוב לי שהמבקר יבין שמוטיב מסורתי בעל תפקיד משמעותי, דתי ואסתטי בתרבות האסלאם נשאר רלוונטי ומעסיק אמנים עכשוויים, שרותמים אותו לאמירותיהם האישיות. חשוב לי שהמבקר שמגיע למוזיאון לאמנות האסלאם יחווה את הערבסק המסורתי בתצוגת הקבע של המוזיאון, ולאחר מכן יחווה את הפרשנות העכשווית שלו בחלל לתערוכות המתחלפות, ואני מקווה שהתערוכה תעורר אצלו מחשבות

The post הכוח להתפשט לאין־סוף: ערבסק עכשווי במוזיאון לאמנות האיסלאם appeared first on מגזין פורטפוליו.

שבוע אופנת הגברים במילאנו לחורף 2018-19, שננעל אמש, שינה דבר מה משמעותי. במקום אופנת רטרו, כפי שהתרגלנו לקבל ממעצבים בשנים האחרונות (אם לוקחים בחשבון את סגנונות שנות ה־70 או ה־90 הפושים בכול), אפשר לומר שמעצבים פונים עתה אל מחוזות אקולוגיים יותר. במילים אחרות, העונה הבאה היא בסימן מיחזור, שניכר בכל רובד אפשרי, ובעיקר בכך שקולקציות רבות נראו כמו אוסף להיטים, שחלקם אף לא עבר עריכה מחודשת. תפיסת הגבריות שעלתה מהן ממוחזרת, הצלליות ממוחזרות ואף החומרים עצמם (וגם אלה שבחרו בהשראות אקזוטיות, נניח כמו בקולקציית בלאק גולד של דיזל, התוצאה הייתה יותר מקומית מאשר אקזוטית).

״הם נואשים למכור״ ציין בשיחה פרטית בהקשר הזה קניין אירופאי בכיר בנוגע לדוגמה לקולקציית החורף של פראדה, רומז למצבו הכלכלי של הבית. במרכזה של התצוגה שימוש חוזר בקו תיקי הניילון המיתולוגי של בית האופנה, שהוצג לראשונה ב־1984. כדי להצדיק את הופעתו המחודשת, זכה החומר המוכר לפרשנויות של אחרים, ובין היתר האדריכל רם קולהאוס. הניילון לא נותר רק בגבולות התיק, שבשנות ה־90 נעשה סמל למינימליזם פרקטי ונכון, אלא שהחומר החלקלק (והאיקוני?) שימש גם ליצירת מערכות לבוש, חלקן מסורבלות במופגן (ז׳קטים מרופדים), חלקן ספורטיביות יותר.

מיוצ׳ה פראדה, המעצבת הראשית, לא עצרה את המיחזור כאן. במהלך הקולקציה שולבו כמה ציטוטים נוספים מרגעי עבר של הבית, כמו דוגמת בננות או להבות קיטשיות־במודע, שמטרתן, כך נראה, להעלות מחדש בזיכרון את הרגעים שבהם האופנה הייתה באמת מסעירה.

יהיה הוגן למחזר את האמירה על פראדה גם על צמד המעצבים דין ודן קייטן, החתומים על המותג דיסקוורד. ייאמר לזכותם שהם עשו זאת בגדול: לעונה הבאה הם לא רק העלו באוב נושא שהם עצמם דנו בו בעבר, אלא בחרו אחד שגם האנושות כולה חזרה אליו פעם אחר פעם: בתפריט – המערב הפרוע. הקונספט השחוק סיפק לשניים הזדמנות פז לחזור לקלישאות של גברים במגפי בוקרים, כובעי בוקרים וחולצות משובצות. מיותר לציין שג׳ינסים, אחת מקטגוריות הליבה של המותג, היו ציר מרכזי: הם היו גזורים היטב, אבל גם חסרי מעוף.

דולצ׳ה וגבאנה, שניים מהמעצבים הקולניים ביותר במילייה המעצבים האיטלקיים, המשיכו עונה נוספת עם אותה נוסחה שאמורה להביא להם קהל צעיר יותר – דוגמנים שהם בנים של אושיות מפורסמות (או אושיות מפורסמות בעצמם) ועיצובים שנועדו להיות מלכודות אינסטגרם. כך, בארוק, רוקוקו, קופידון וסתם קיטש, כונסו יחדיו פעם נוספת כדי לחולל מקסימליזם שווה תיעוד ברשתות החברתיות. המעניין היה לא רק הניגוד המוחלט בין העומס האדיר ששלט בעיצובים לבין כמה מעט חדש יש לשניים לומר, אלא גם איך אפשר למתוח את האי־חדש הזה על פני 109 מערכות לבוש.

היו גם כאלה שהצליחו למחזר בחן מסוים. הקולקציה של פנדי לדוגמה, שהתקיימה על רקע אולם נחיתות של שדה תעופה (כולל כמובן מסוע עם מזוודות), חזרה אמנם לסמלי הבית ונגעה בהיקסמות העכשווית מלבוש מעמד ביניים מובהק (צ״ל נורמקור), אבל בחירה של חומרים יחודיים של יוקרה בוטה כמו פרוות מינק או שרלינג ומוטיבים גרפיים חריפים, שיוותה למתרחש איכות חד פעמית, שהיא אולי הדבר היחיד שיכול לגרום לאנשים באמת לרצות דבר מה אופנתי. אפקט דומה עוררה גם הקולקציה של ורסצ׳ה. גם בה שלט מיחזור מופגן, אבל היא עשתה זאת מזווית מקורית: היא פרשה פריטים ומוטיבים מקו עיצוב הפנים והבית של ורסצ׳ה והפכה אותם לאופנה. וכך בדי ריפוד נעשו למעילים, בזמן שדוגמת קפיטונז׳ של ספות קישטה תיקי יד.

כך או אחרת ניכר מסר חד בהיר: חרדה מהחדש. קל לנחש למה – בעידן כה מפוקח בניו מדיה, כל אמירה שחורגת מהצפוי היא מתכון לשיימינג או לבריחת לקוחות. ללכת על בטוח זו תמיד אופציה הגיונית, אבל היא מיד מעלה בעיה נוספת – אם משתמשים כבר במה שיש, מעצבים כבר לא יכולים להצדיק רכישה נוספת של עיצוביהם. וזו הסכנה האמתית לאופנה.

The post אל תגידו רטרו, תגידו למחזר: בעקבות שבוע אופנת הגברים במילאנו לחורף 2018-19 appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתהליך איתור שארך כחצי שנה, נבחר מר עמי כץ לכהן כמנכ״ל מוזיאון ארץ ישראל, על ידי ועדת איתור שמינה דירקטוריון המוזיאון ובראשה יושב הראש עו״ד צביקה האוזר. כץ – בוגר תואר שני בהצטיינות במדיניות ציבורית ותואר ראשון באמנות התיאטרון מאוניברסיטת תל אביב – החחליף את אילן כהן שכיהן בתפקיד במשך 20 שנה. בתגובה למינוי אמר כץ שהחזון שלו הוא ש״המוזיאון יהיה אחד משלושת המוזיאונים המובילים במדינה, יעמיד את המתח בין אומנות לאמנות על סדר יומו, יוביל את נושא הצילום האקטואלי ויפנה לקהלים חדשים בדגש על צעירים ותיירים״.

כץ כיהן בשבע השנים האחרונות כמנכ״ל המישלמה ליפו – הרשות העירונית לפיתוח יפו. במהלך כהונתו יזם והוביל מספר פרויקטים נבחרים, ביניהם הקמת מבנה לבית הספר לתיאטרון ע״ש ניסן ניסן נתיב ביפו, הקמת מרכז צעירים, הקמת מבנה לעירייה ביפו, הקמת זרם חינוך דו לשוני, פסטיבל כוכב נולד למגזר הערבי, שיקום תשתיות תיירות ועוד. כמו כן, כיהן כמנהל אגף משאבי אנוש בעיריית תל־אביב-יפו, ניהל את המחלקה למוסיקה ואמנויות הבמה בעיריית תל־אביב-יפו, ובעברו אף היה מנהל אמנותי בתיאטרון לילדים ״ביממא״ ושחקן בקבוצת התיאטרון נווה צדק. במקביל לעבודתו כיהן כיו״ר דירקטוריון חברת חלמיש.

The post עמי כץ מונה למנכ״ל מוזיאון ארץ ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

״פתוח לרגל שיפוצים״? נשמע מוזר ותמוה, גורם להרמת גבה: אנחנו הרי רגילים לכך שסוגרים מקום לרגל שיפוצים; שמצניעים את המתרחש כצעד טבעי ומתבקש למניעת אי נוחות וחשיפה של התהליך הלא אטרקטיבי, שכרוך בנוף של לכלוך, אבק ופסולת בנייה.

ובכן: הכותרת שייכת לסלוגן שמלווה את תהליך השיפוץ־שימור שמתבצע בימים אלה בבית ליבלינג (מרכז העיר הלבנה) בתל אביב, ושמגלם את הרעיון העומד בבסיסו – לנצל את התהליך המאובק כפלטפורמת פעילות מקדימה לקראת השמשת הבית הוותיק כמרכז העיר הלבנה, שעתיד להיפתח בשנת 2019. כך, להבדיל מ״סגור לרגל שיפוצים״, השיפוץ הפתוח בבית ליבלינג הוא חלק בלתי נפרד מעולם התוכן של המרכז, ומזמין את הציבור להתרשם מהתהליך ב״לייב״: לראות, לחוש, למשש ולהתחקות אחר העבר. לקחת חלק בפעילות הרוחשת במקום כבר עכשיו ולהרחיב את יריעת הידע על מסורות שימור ובנייה בהקשרים תרבותיים.

קצת היסטוריה: בשנת 2003 הוכרזה תל אביב על ידי ארגון אונסקו כאתר מורשת בין־לאומי בזכות למעלה מ־4,000 בנייני באוהאוס המהווים נפח משמעותי בנופה האדריכלי של העיר. הקמת המרכז, כיוזמה משותפת של עיריית תל־אביב-יפו וממשלת גרמניה, נועדה להבטיח שההכרזה לא תיוותר כ״כותרת״ בלבד, אלא תקבל את הכבוד הראוי לה כאתר מורשת חי ונושם; כמקום שחותר להקנות ערכי תרבות וזיקה לתכנים אדריכליים, כאיכויות אותנטיות ומסורות בנייה.

״הכוונה היא שהמרכז, הממוקם בלב ליבה של תל אביב ההיסטורית, יהווה חלק חי ופעיל במרקם העיר והסביבה הוותיקה כולה תזכה להכרה הולמת״, אומרות האדריכליות שרון גולן-ירון, מנהלת התוכן של המרכז ומי שהגתה את רעיון הקמתו, וסברינה צגלה, אוצרת ומנהלת התוכניות הציבוריות של הבית. הן נפגשו בברלין בעת ששהו שם במסגרת עבודה כאדריכליות והידידות ביניהן התפתחה על רקע העניין המקצועי המשותף בשימור ובאג׳נדות היסטוריות. עם השיבה לארץ השתלבה גולן-ירון במחלקת השימור של עיריית תל אביב, וכשרעיון המרכז לשימור בבית ליבלינג החל לקרום עור וגידים היא רתמה לכך את צגלה.

שפגאט שמותח רגליים לשני כיוונים

בית ליבלינג שעתיד לאכלס את המרכז, היה בבעלותם של מקס, קבלן, וטוני ליבלינג ונבנה בשנת 1936. המבנה בן שלוש הקומות, שסממני הסגנון הבין־לאומי ניכרים בו היטב, תוכנן על ידי האדריכל דב כרמי, ממבשרי הסגנון בארץ והראשון שזכה בפרס ישראל לאדריכלות. בנוסף לבני הזוג ליבלינג התגוררו בו דמויות ידועות כמו פרופסור אשרמן, מבכירי הגניקולוגים של המדינה בתחילת דרכה, והדירות היו בדמי מפתח. טוני ליבלינג נפטרה בשנת 1963 ובצוואתה תרמה את הבית לעיריית תל אביב במטרה שייעשה בו שימוש לצרכי הקהילה (בית יתומים או אבות), או תרבות (מוזיאון).

אבן הפינה לקראת הכשרתו של בית ליבלינג לשמש כמרכז העיר הלבנה הונחה בשנת 2015, כשעל התכנון האדריכלי אמונה האדריכלית רבקה כרמי ועל חללי הפנים מופקדים האדריכלים דן חסון ויונתן כהן. בשלהי הקיץ האחרון, לאחר שנה של גיבוש רעיוני־תכני להתוויית אופי פעילות המרכז, יצא השיפוץ־שימור לדרך. שלא כבתהליכי שימור שמתמקדים במעטפת ובחזיתות בלבד, השימור בבית ליבלינג מקיף גם את כל חללי הפנים על כלל האלמנטים והפרטים הקטנים, וכאמור – לא מתבצע מאחורי יריעות אטומות, אלא חשוף ופתוח לציבור המקצועי והרחב. במסגרת זו מתקיימות בבית סדנאות מקצועיות בנושאי בנייה שונים, אירועים ופעילויות תרבותיות, הרצאות וסיורים מודרכים.

את הסדנאות המקצועיות, שנושאיהן נבחרו בשל הרלוונטיות למאפייני הבנייה של הסגנון הבין־לאומי, מנחים מייסטרים מומחים מגרמניה והן משלבות תיאוריה ופרקטיקה. כך לדוגמה, את סדנת הטרצו העבירו המייסטר מיכאל דורר וד״ר נורבט הופפר, ד״ר לגיאולוגיה ומינרולוגיה, שחשפו בפני המשתתפים את רזיו, ובכלל זה סוגי האגרגטים המשמשים לייצור תערובת החומר, טכניקות יציקה מסורתיות, הבנה ואומדן של נזקי זמן ועוד. בחלקה הפרקטי של הסדנה הם יצקו במו ידיהם אריחים ומשטחים, ואף התנסו בתיקון פגמים בריצוף של אחת הדירות. המייסטר פרנק שולצה, שהנחה את סדנת הנגרות (תיקון חלונות ודלתות), התמקד בעיקר בפרקטיקה, ואת הידע שרכשו לגבי טיפול בעץ הישן ושיקומו יישמו המשתתפים במהלכה על החלונות בבית.

גולן ירון: ״הקשר עם משרד הבינוי והגנת הסביבה של ממשלת גרמניה נוצר על רקע העובדה שחלק ממורשתה האדריכלית נמצא בארץ, הן באמצעות המבנים שתוכננו על ידי אדריכלים שהתחנכו על ברכי עקרונות הסגנון הבין־לאומי, שמכונה כאן באוהאוס, והן בדרך של שימוש בחומרים שהגיעו משם לארץ במסגרת הסכם ההעברה משנת 1933״ (הסכם שנחתם בין השלטון הנאצי לבין ההתאחדות הציונית בגרמניה, שעל פיו יכלו היהודים להעביר רכוש וסחורות לארץ).

במקביל לסדנאות מתקיימים במקום בכל חודש מפגשים שמוקדשים לחללי הבית השונים ושנערכים באוריינטציה רב־תחומית. ״המפגשים מאירים את החלל הנדון מזוויות שונות, ומתרחבים להקשרים שבין תרבות, רוח הזמן, אנשים וסביבה״, מספרת צגלה על המפגשים, שהופכים אגב כך לאירועי תוכן מרתקים שעד עתה עסקו באזורי המבואה, הסלון והמרפסת.

״כל מפגש כולל שלוש הרצאות ומלווה בתכני יצירה שונים שמתקשרים לנושאו. לדוגמה, המפגש שהוקדש לחלל הסלון כלל גם עבודת סייט־ספסיפיק שביצע קולקטיב היוצרים TAPE THAT מברלין בסלון של דירת ליבלינג, וכן הקרנה של הסרט סינדרום שטוקהולם, של האמן הוויזואלי עמית אפשטיין. במפגש שהוקדש למרפסת שילבנו תוכן מוסיקלי עם זמרים מקצוענים וחובבים שעמדו במרפסות הבית וביצעו סרנדות לאוזני הקהל שצפה בהם מהרחוב״. סדרת המפגשים תתקיים עד סוף מרץ, והמפגשים הבאים, שייערכו באותה מתכונת תוכנית, יוקדשו לחללי המטבח וחדר הרחצה.

שימור ככלל, הוא נושא שמעלה הרבה דילמות וסוגיות אתיות ואחרות, כמו מה ראוי לשימור, על מה אפשר לוותר, ולמה נכון להעניק פרשנות חדשה. גולן-ירון וצגלה הושפעו מגישת השימור שרווחת באירופה בכל הקשור למקום שניתן להיסטוריה, למסורת, לשכבות הזמן שמבנים נושאים עמם, לסיפור חייהם ולנשמה שלהם. ״השימור שם מתבצע ׳מלמטה׳, מהקרביים של המבנה, כשהכיוון הוא לתקן ולתחזק את מה שאפשר ופחות לעשות שימוש בתחליפים חדשים״, מציינת ציגלה.

״בעוד שבמדינות ותיקות הדברים הרבה יותר אורגניים, אצלנו בארץ יש מקום ללמידה עמוקה יותר של נושאים אלה, שכן כמדינה צעירה הם לא היו קיימים, מה גם שהאג׳נדה שרווחה בתחילת היישוב כיוונה למחיקת העבר כבסיס לכינון זהות מקומית״. עם פתיחתו הרשמית עתיד המרכז לשמש משכן לתערוכות קבע ומתחלפות, ליזום ולקיים פעילויות תוכן ציבוריות, ולהוות בית למחקרים רלוונטיים. ״אני מדמה את הפעילות שלנו ל׳שפגאט׳ שמותח רגליים לשני כיוונים״, מסכמת גולן-ירון בלשון ציורית, ״לכיוון של חקר ולמידת העבר, ולכיוון של בדיקת השלכות שאפשר וראוי להחיל על המרקם העירוני העכשווי״.

The post פתוח לרגל שיפוצים: תהליך השיפוץ־שימור של בית ליבלינג appeared first on מגזין פורטפוליו.

לי רמון אינה מוצאת מרגוע. בחודש שעבר נסגרה גלריה הקצה בנהריה אחרי 11 שנות פעילות. הגלריה שהקימה רמון וניהלה יחד עם בן זוגה, האמן יצחק דה לנגה, הייתה בייבי שתבע משניהם עבודה רבה. אולם במפתיע, הסגירה אינה מקלה על סדר היום והבירוקרטיה הכרוכה בסיום הפעילות רבה מששיערה. אלה מצטרפים למידה של צער על מה שהיה ולא ישוב עוד.

גלריה הקצה נפתחה ב־2006, מיד אחרי מלחמת לבנון השנייה, עם התערוכה ״במבט חטוף״, שהוקדשה לקריאה להשבת החטופים מלבנון ומעזה. מאז התוותה קו פעולה חברתי, מעורב ומשפיע. בתערוכה הלפני־אחרונה ״ברוכים הבאים לנהריה!״, שהוצגה בספטמבר בשנה שעברה, ניסו רמון ודה לנגה, יחד עם אמנים אחרים, מעצבים ואדריכלים, לתת מבט (אחרון) ביקורתי וחומל כאחד, על המקום שבו צמחה הגלריה. בדיעבד נראות העבודות בתערוכה כמעין ״ספירת מלאי״ של מרכיבי הסביבה העירונית, וזו בתורה מספקת מעין דין וחשבון נוקב, כמעט הסבר לכך שלא נמצא מקום לגלריה בעיר.

זוהר אייזנברג וטל בדיחי בחנו את מצבו של נחל הגעתון החוצה את העיר בשממונו (במקור זהו ה״נהר״ החרב שעל שמו נקראה העיר); מיכל קלסובסקי הדפיסה אותו על מזכרות מקומיות (סובנירים), אורית רייך העלימה אותו תחת פרויקט נדל״ן ויעל מגרי הציגה צילומים של הנחל בגעשו, ברגע נדיר וחולף; עבודותיהם של דה לנגה ושל קובי סיבוני התבוננו בתותח הגרוטסקי שצמח בכיכר העיר, ומזכיר בנוכחותו משטרים טוטאליטריים; צילומיו של עמיקם  חורש חזרו למפעל האסבסט – ספק הפרנסה שהמיט אסון ומחלה על עובדיו וסובביו.

״אחת הסיבות לסגירה היא הקושי לנהל מקום כזה, שבו פעולות רבות נעשות בהתנדבות לאורך זמן כה רב״, אומרת רמון. ״ההכרה והתמיכה של מינהל תרבות איפשרו לנו לצוף, בעוד שהעירייה, לצערנו, לא תמכה בכלל, למרות בקשות חוזרות ונשנות. בנוסף, לא הצלחנו לעמוד בדרישת חוק הנגישות שנכנס השנה לתוקף מחייב, ובצדק מוחלט. ניסיונות למצוא פתרון להכשרת המקום או לעבור למקום חלופי לא צלחו״.

כשאת מסתכלת לאחור אל תקופת העבודה של הקצה, מה את רואה?

״כשאני מנסה לנסח מה היה הקצה אני חושבת שיותר חשוב מה הציבור ראה בנו. ניסינו להביא את האמנות הכי טובה, שמדברת מתוך עצמה ומאפשרת לזולת להגיב ולדבר ועוטפת ומכילה אותו ומתכווננת אליו. לא אמנות מסתגרת. אם היא מדברת רק עם עצמה ועל עולם האמנות היא לא נכנסה. אבל לא בחנפנות, לא בלהקל – אמנות טובה; כזו שמאפשרת ליצור דיאלוג. זו האמנות שהבאנו לקצה״.

כמה תערוכות הצגתם?

״ב־11 שנים עשינו 80 תערוכות״.

את נשמעת כמעט מופתעת, וזה באמת מספר לא מבוטל.

״מדובר בהרבה מאוד עשייה, וזאת בנוסף לתצוגת תערוכות. הדגם שלנו כלל מפגשים, הרצאות ושיחות לכל תערוכה מתחומי ידע, דעת ותרבות נוספים – פעמים רבות גם מפגשי נושאים שהאמן לא שיער שראינו כנובעים וכבעלי זיקה לעבודות, שנתנו לו עצמו מבט חדש״.

במבט חטוף

ב־2006 החלה לפעול הגלריה בתנאים מחתרתיים. ״היינו תוך כדי שיפוץ והתחילו אזעקות״, נזכרת רמון. ״התעכבנו בגלל מלחמת לבנון השנייה והתערוכה הראשונה הייתה מיד אחריה, ובמובן רב עסקה בה״.

במבט לאחור נראה שהקשר בין המלחמה והחיים בצפון לפעילות הגלריה היה בלתי נמנע. ״מיקי גולדווסר, אמו של החייל החטוף אודי גולדווסר, שנחטף בלבנון, פנתה וביקשה שנציג עבודות שלו. אודי היה צלם חובב רציני. אני חשבתי שתערוכה של צילומים שלו בגלריה חדשה בפריפריה לא תעשה מספיק הד ציבורי לעניינם של ׳הבנים׳ אודי גולדווסר, אלדד רגב ז״ל וגלעד שליט, והרי זו הייתה המטרה. החלטתי לפנות לצלמים מקצועיים בהזמנה להצטרף״.

״זה היה המפגש הראשון שלי עם האינטרנט – שלחנו מייל שהתחיל להשתרשר בין חברים וכך הגענו ל־80 צלמים (שוב המספר הזה, 80). עוד לא פתחנו את הגלריה וכבר עמדנו בפני תערוכה עם 80 משתתפים. התערוכה ׳במבט חטוף׳ התחילה אצלנו ונדדה אחר כך לעוד תשע תחנות ברחבי הארץ. זה היה מטורף. תוך כדי התערוכה התחלנו לארח דיונים ומפגשים עם אנשים מתחומים שונים הקשורים לצילום ולחטיפה. בין היתר הגענו להבנה שקהילות העולים החדשים בעיר ובארץ מארגנטינה, מאתיופיה ומרוסיה חוו אי ודאות, חטיפות ועינויים ונושא פדיון שבויים רלוונטי גם לקהילות אלו.

״יצרנו מפגשי תוכן ודיונים, ביניהם מפגשים ולימוד הנושא בשפות השונות, וכמו כן קיימנו מפגשים על צילום, על תיעוד, ועסקנו בשאלה האם בכוחם להשפיע ולעורר מודעות. בעקבות תערוכה ראשונה זו הבנו שתערוכה על הקיר – כמו גם הציבור – יכולים להתרחב ולהתעצם זה מזה. מכאן התחילה המסורת שכל תערוכה הייתה מלווה בתוכנית של לפחות ארבע או חמש הרצאות ומפגשים מדיסציפלינות שונות הנוגעות לתכני התערוכה. כך הגיע לקצה גם קהל שנחשף לתערוכה דרך העיניין שגילה בהרצאה, ומתוך והפך לחלק מקהילת הקצה״.

הנושא החברתי עלה גם בבחירות האמנותיות?

״בין תערוכות האמנים הצגנו לדוגמה גם אמנות של אאוטסיידרים, כמו התערוכות ׳בן, אב, אהבה ואוטיזם׳ בשנת 2011, ששמה מעיד על תוכנה, או התערוכה ׳גם חלום הוא בית׳ ב־2008, של קבוצת בוגרים הלוקים בפיגור שלמדו בפרויקט מיוחד במכללת אורנים. במפגשים הנלווים היו לדוגמה הרצאה של מנהל כפר נופים לאנשים עם פיגור שכלי, מפגש עם יעל גילעת, מנהלת המכון לאמנות אורנים שדיברה על האחריות החברתית של עולם האמנות כלפי אוכלוסיות מיוחדות והאלוף (במיל׳) דורון אלמוג, שדיבר על מחויבות החברה לחלשים ועל ניסיונו האישי. גם בתערוכות אלו זכינו להתעניינות רבה וקיבלנו עוד אישור עד כמה האמנות של אאוטסיידרים מסעירה, מרתקת ומאתגרת לא פחות מאשר של האמן המודע והמנומק״.

גם אתם, כמי שיושבים בצפון מחוץ למילייה התל אביבי, הרגשתם אאוטסיידרים?

״במידה מסויימת כן, הרי אנחנו בפריפריה על כל המשתמע מכך, וזאת הייתה בחירה מודעת כשהגענו לגליל (1982) מייד כשחזרנו ארצה, אחרי חיים של שמונה שנים ולימודים באמסטרדם, כשבמקור שנינו ממרכז הארץ. אאוטסיידרים גם בדרך שבה בחרנו להקים ולהפעיל את הגלריה בשנים הראשונות ללא כל תמיכה. כשקיבלנו את ההכרה והתמיכה של מנהל תרבות עם הדרישות להציג אמנים מקצועיים, בדגש על בכירים, נענינו לדרישות (ולשמחתנו אמנים בעלי שם רבים נענו להזמנתנו). מצד שני היה חשוב לנו לא פחות שהאמנות תדבר עם הקהילה גם על תכנים מקומיים. כך לדוגמה ב־2009 הצגנו את התערוכה שאצרתי ׳עת מסיק׳ של אמנים ערבים ויהודים מאזור הצפון. התערוכה סיפקה לנו קרקע למפגשים על תרבות הזית והמסיק. העיסוק באמנות לצד העיסוק בחיים הוא שהקנה לגלריה קהל נאמן, שמצא בה בית״.

רציתי לשנות את העולם

בין הדברים שנישאו בפתיחת התערוכה האחרונה, אמר נדב רם – מחנך מנהל בית ספר הפתוח תפן, מידידי הגלריה: ״העדינות והאנושיות, מלווה בראיה מפוכחת, חדה ורגישה מאפיינות את דרך עבודתכם כאן. ביסוד של כל תערוכה עומדים תמיד הכאב האנושי והמאמץ להבינו, לבטאו ולחפש לו מזור. יצרתם תערוכות אמנות שאפשר להגדירן כאופן שבו הפרט משליך את פנימיותו על החומרים כאמצעי לדבר עם סביבתו, לדאוג לה, להשפיע עליה וליצור באמצעותה הזדמנות להיות מושפע ממנה״.

כשזכיתם בהכרה נוצר גם קושי ודרישות פורמליות?

״ההכרה והתמיכה מאוד עזרו, אחרי שבחמש השנים הראשונות עבדנו בהתנדבות מוחלטת. אבל התקציב לא באמת הספיק: אחד הקשיים הגדולים הוא העבודה עם אנשים בהתנדבות – ניהול האתר והתפעול הטכני, הישיבה בגלריה. המרצים מהשורה הראשונה הגיעו בהתנדבות. בתחילה פנינו לכל חברינו ואחרי שגמרנו את מאגר החברים שלנו התחילו לבוא חברים של חברים, אפילו מומחים שכלל לא הכרנו נענו לקריאת הקצה, מהצפון כמובן, אבל גם מהמרכז ואפילו מירושלים ומבאר שבע. אבל לא היה קל למצא אותם ולחזר אחריהם, ואני כמובן מבינה אנשים שמתקשים להתחייב מראש ולהגיע בהתנדבות.

״הפעילות בהתנדבות ולאורך שנים שוחקת. התפעול השוטף גבה מאתנו הרבה מאוד השקעה והמועקה הלכה וגדלה, ולמרות שהיה כסף, אף פעם הוא לא הספיק וחסרונו הגביל את יכולת העשייה. לקראת הסוף כבר לא היה לנו כוח למצוא תחבולות, וכמובן שבמקביל אנחנו עובדים בעוד מקומות כדי להתפרנס״.

את מרגישה שזה אובדן או שזה מיצה את עצמו?

״אני לא חושבת שזה מיצה את עצמו, לא בשבילנו ולא בשביל הציבור. רבים הביעו צער גדול על הסגירה, היו אפילו אנשים שממש כעסו עלינו כי הקצה הפך לחלק בלתי נפרד, אפילו מובן מאליו (במובן החיובי) מההוויה המקומית, מחיי התרבות והקהילה בעיר והאזור״.

ואת חשה הקלה?

״במובן מסויים כן. זו הייתה עשייה ואחריות ללא הפסקה. אבל זה גם וגם – בהחלט אובדן ובהחלט הקלה – יש רגעים כאלה ויש רגעים כאלה״.

כשיצאתם לדרך, מה חשבת שיהיה?

״אגיד את האמת, אני רציתי לשנות את העולם – מאז ומתמיד זו הייתה משאלת הלב שלי, תוך כדי שאני יודעת שזה בלתי אפשרי. בהתחלה חשבתי שאשנה את העולם באמצעות האמנות שלי אבל אני יודעת שאמנות לא תשנה את העולם. ואמרתי או־קיי – כל המאבק הזה של להיות אמן ולחפש מקום לחשוף את העבודה לציבור על מנת ליצור דיאלוג ואולי השפעה קטנה, כל כך מורכב ואולי גם חסר משמעות. כך שבמשך הזמן הגלריה היוותה בעבורי מרכז עשייה משמעותי יותר, ומסתבר שלרבים היא היתה אכן משמעותית מאד. ואני בהדרגה המעטתי לעסוק באמנות שלי״.

אבל יצחק (דה לנגה) לא הפסיק.

״יצחק המשיך במקביל לעבוד בסטודיו ולהציג, אבל אני ראיתי בגלריה את הביטוי האמנותי והחברתי שלי וזה היווה לי דרך אחרת, דרך חדשה לביטוי עצמי״.

ועכשיו הקול שלך נחלש?

״עכשיו אני מחפשת את הקול שלי מחדש״.

הייתה תערוכה אחת שהיא ״ה״תערוכה, שבה את רואה את הייצוג האולטימטיבי שלכם?

״כל תערוכה נעשתה בכוונה גדולה, בהתלהבות ובהתרגשות, לא הייתה אף תערוכה שנעשתה כבדרך אגב. היו כמובן תערוכות מסעירות ומשמעותיות יותר, לדוגמה: התערוכה ׳בונקרים, חומות וחפירים׳ באוצרות יצחק, שבה התבוננו על החברה הישראלית באמצעות דימויים של ביצורים. במפגשים היו היסטוריון וארכיאולוג שבעזרתם למדנו והתבוננו אחורה על המיגננות הרבות כל כך לאורך ההיסטוריה של הארץ, כמו גם מפגש עם פסיכולוג שדיבר על ההתבצרות של הפרט.

״שנינו השתתפנו בתערוכה לצד מיכה אולמן, אברהם אילת ושושי חורש. הצגנו ביצורים שיצאו מהקשרם, מהשטח ומהזמן שבו נדרשו לתפקד, מעין רומנטיזציה של הברוטליות והדגשה של האיוולת האנושית. נקודת המבט הייתה אקטואלית, היסטורית, ציבורית ואישית. העבודה שלי בתערוכה הייתה פסל בית קטן שיושב על אי קטן מוקף חפיר מלא מים, יצחק הציג ציור של מגרש משחקים על גבי מקלטים ציבוריים עם נדנדות, קרוסלות ומגלשות. אפשר לראות בזה מטאפורה וגם בבואה של החיים שלנו כאן בארץ״.

וגם על הגלריה בסביבה שלה?

״לא חשבתי על זה. אולי. מאז ומתמיד חיפשנו אמנים ותכנים שהם באופן מסויים לפחות רלבנטיים לאנשים כאן, כך שלא היינו אי בודד, ההיפך, הציבור ההולך וגדל ראה בגלריה מרכז, או כפי שהגדירו רבים ׳בית כנסת חילוני׳. כך הפכה הגלריה למוכרת ובעלת משמעות להתבוננות באמנות ולא פחות משמעותית מהבחינה החברתית״.

על כך העיד גם ההיסטוריון ד״ר יאיר בוימל, בדברים שאמר בפתיחת התערוכה האחרונה:  ״אף פעם לא הסתפקתם ביצירת אמנות ובאצירת תערוכות. אתם הפעלתם מרכז אמנות, תרבות והשכלה רב תחומי. וחשוב מכך – מרכז לבחינה אומנותית ביקורתית של פני המציאות החברתית בישראל״. לדבריו, תפקידה העיקרי של האמנות הוא לעורר מחשבה וביקורת וסגירת גלריית הקצה ״הופכת אותנו לחברה שמפחדת מביקורת, שחרדה מהצבת סימני שאלה, לחברה אנטי דמוקרטית. קהילה שלא מציפה ולא עוסקת בשאלות קיומיות ושלא מטפחת מוסד, ולו קטן, ולו מפרספקטיבה אמנותית בלבד, שעוסק בביקורת עצמית, היא קהילה פגומה, מבוהלת ומפוחדת״.

״סגירת גלריית הקצה מהווה פגיעה קשה במרקם הציבורי של החיים בצפון. איני מתכוון רק לנו, שהביקור בגלריה יחסר לנו. אני טוען שמרקם ציבורי וקהילה אנושית שיש להם תותח, בית חולים, תחנת משטרה, בתי ספר, חנויות, שכונות מגורים, רחובות מסחריים, אולם תרבות, קניוני קניות, חוף ים, מרחב עצום של יישובים כפריים ואין בו ולו מוסד אמנותי אחד ששואל ותוהה אודות החיים, המציאות ובעיקר אודות מפגעיהם והסכנות שבהם, הוא מרקם ציבורי נכה, גם למי שלא מבקר בגלריה״.

לאן פנייך? מה הלאה?

״אני עושה משהו שמעולם לא עשיתי קודם: אני נחה. תמיד עברתי מפרויקט אחד לאחר בריצה ועכשיו אמרתי ׳לא׳. אני אעמוד רגע בשקט ואתבונן. ואני שואלת את עצמי לפעמים – לי, זאת את? זה מאוד מבלבל אותי״.

The post עד הקצה: אחרי 11 שנים גלריה הקצה בנהריה נסגרה appeared first on מגזין פורטפוליו.

מה שנותר / משה גרשוני, שנה למותו, תערוכה בגלריה גבעון

בשבת 20.1 בין השעות 12:00־14:00 תיפתח בגלריה גבעון תערוכה שאצרו שלושת ילדיו של האמן משה גרשוני, האמנים אורי גרשוני, ארם גרשוני ועתר אשל, לציון שנה למותו. לצורך התערוכה צללו השלושה אל תוך העיזבון ושלו ממנו כל אחד מקבץ עבודות. המבחר שנוצר טעון בזיכרונות ילדות, בסיפורים ובאסוציאציות אישיות, ועם זאת מהווה חתך־רוחב של מכלול יצירתו של גרשוני: ציורים מוקדמים ומאוחרים, עבודות מושגיות לצד רישומים פיגורטיביים וקרמיקה.

גרשוני פעל החל משנות ה־60 המאוחרות, והיה מזוהה ביושרה אמנותית, בעמדה אתית בלתי־מתפשרת ובמעורבות חברתית מתמשכת. במהלך הקריירה יוצאת הדופן שלו, על פני יותר מ־40 שנים, נשאר נאמן לאמונותיו והציג אומץ פומבי כאשר נדרש לכך, גם אל מול מחלוקות. עבודותיו המוקדמות של גרשוני קיבלו השראה מפופ, קונספטואליים ופוסט־מינימליזם, וכללו ערב רב של מדיה, החל מפיסול ועד מיצגי אומנות, וידאו, מיצגי קול ועבודות על נייר. בהמשך הוא העביר את המיקוד שלו לציור, רישום והדפס, ויצאו לאורך השנים אחת הסדרות המרשימות שנראו בישראל, לרוב תוך שילוב פיוטים טקסטואליים ואזכורים תנ״כיים הנוגעים הן באדם כפרט והן באירועים פוליטיים ובהיסטוריה העדכנית של ישראל.

חגית פלג רותם

היער השחור / אמיר פולק בכברי

בגלריה השיתופית בכברי נפתחה בשבת התערוכה היער שחור של אמיר פולק (אוצרת: דרורה דקל), הכוללת עבודות בתווך שבין שמחה ועצב, הומור ואימה, בתנועה מתמדת בין מדיומים שונים: אנימציה, ציור, רישום וקומיקס. ״לאחר אובדן התינוקת שלנו, כשאשתי בהריון מתקדם״, מספר פולק, ״השתמשתי בעולם המונפש כמנגנון הגנה שאפשר לי להתמודד עם הכאב ותחושת האשמה. התחלתי לכתוב סיפור על ילדה שהולכת לאיבוד ביער, סיפור הרפתקאות על ילדה, שלד וארנב ועל משהו שהשתבש. דרך כתיבת סיפורה העצוב של יה־יה המצאתי לעצמי הסברים לאן נעלמה לנו התינוקת ומה באמת קרה. בתערוכה אציג ציורי קיר גדולים בצבע שחור. אני אוהב את הרעיון שבסוף התערוכה הקירות יצבעו שוב בלבן וישאר רק הזיכרון״.

יובל סער

חרדה קיומית / תערוכה קבוצתית בגלריה דביר

אם הייתי צריכה לתת לתערוכה הקבוצתית The Noise Of Time בגלריה דביר כותרת חלופית, שתסכם אותה במילה אחת, הייתי בוחרת במילה חרדה. בשתי מילים: חרדה קיומית. התערוכה בהשתתפות אמנים ישראליים ובינלאומיים, מורכבת מעבודות שלכאורה אין כל קשר ביניהן. אפילו פיזורן בחלל הגלריה, בשתי קומות (שיש ביניהן קשר־עין מסויים) מבודד אותן זו מזו במה שנראה כנתק מכוון. מעין אוטיזם אמנותי. ובכל זאת, היחסים במרחב מבטאים את ההיגיון המצרפי – של עבודה של דור גז ועוד עבודה של אתי אברג׳יל ועוד עבודה של אדל אבדסמד, ושל תומס הירשהורן ושל מירצ׳ה קנטור ואחרים – חיבור שמצליח לזקק תחושת בהילות ואיום. כאילו כל עבודה (או האמן שיצר אותה) לכודה בבדידות ובחוסר אונים אל מול סכנה כלשהי, קטסטרופה מתרגשת ומשרה מחנק, גם אם טיבה עוד לא ידוע.

בקומה העליונה של הגלריה תערוכת יחיד של עדי פלומן, המשחקת בתעתועי חומר וקנה מידה. פלומן יוצרת תמונות מושכות עין, בטקסטורה פנימית וברזולוציה עילאית, וממסגרת אותן כך שהן הופכות לאובייקטים. אבל אלה בתורם נראים כאילו יצאו מהקשרם, חרגו מקנה המידה הנתון בדרך כלל ואיבדו את פשרם, כך שהם מותירים את הצופה תמה ללא תשובה.

חגית פלג רותם

במחשבה שלישית / ספר חדש לאבנר כץ

ביום שישי 19.1 בשעות 12:00־15:00 תתקיים בחנות הספרים ״סיפור פשוט״ בנוה צדק בתל אביב השקת ספרו של אבנר כץ, On Third Thought, שיצא לאור בהוצאת Salomon & Daughters לספרות חזותית למבוגרים. הספר, מסוגת הפואטיקה החזותית, כולל 87 חיתוכי לינולאום ולצידם קטעי טקסט קצרים פרי עטו של כץ, המציעים הרהור על חייו של אדם. יחד הם בוחנים את הדמות האנושית כתו שחור על דף, ומהדהדים את השאלה איזה סימן מותיר אדם בחייו? זה הספר השני שיוצא לאור בהוצאת Salomon & Daughters, הוצאת ספרים אלטרנטיבית, המוקדשת לספרות גרפית למבוגרים, שהוקמה בשנה שעברה על ידי המאיירת מרב סלומון. בהשקה יקרא אבנר כץ קטעים קצרים מתוך הספר ויחתום על ספרים. יברכו ויתייחסו לסוגת הספרות החזותית למבוגרים האומנים רותו מודן ודני קרמן.

יובל סער

ראש כחול / גדי צדר במקום לאמנות

בתערוכה כחולBLUE* המוצגת במקום לאמנות בקריית המלאכה, גדי צדר מחבר בין עיסוקו האמנותי לכובעו השני כפירסומאי ועוסק בחיבורים שבין המציאות לבין הדימוי הפלקטי שלה. צדר עושה שימוש בשלטי פרסום כמצע לעבודותיו, והופך את משמעותם המקורית לעתים באופן גרוטסקי. הוא יוצר מהלך בו הבנאלי הופך לנשגב, הזול ליקר, ה״נמוך״ הפופולרי והמשוכפל הופך לנדיר וחד פעמי. הוא מותח גבולות של מגדר ומיניות ומייצר עמדה ביקורתית על האופן בו הורגלנו לצרוך דימויים. לדברי האוצר, ניר הרמט: ״התערוכה מבקשת לפרק את המנגנונים הפתייניים אשר עושים שימוש בעירום, סקס ובמבט מחפיץ, ועל דרך אימוצם והטיפול האמנותי בהם, לעקר מהם את העוקץ״.

שיח גלריה בתערוכה יתקיים בשבת 27.1 בשעה 12:00

חגית פלג רותם

The post הרשימה המשותפת // 18 בינואר 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

ישראל רבינוביץ / יוצר אור ובורא חושך
אוצר: ניר הרמט

התערוכה ״יוצר אור ובורא חושך״ מזמינה את הצופה למסע בין מדיומים שונים בגוף יצירתו של ישראל רבינוביץ. עבודתו שואלת דימויים הן מן האתוס הישראלי־ציוני והן ממיתוסים מקומיים, משחקת בהם ומעמידה אותם בספק. רבינוביץ מנסח מחדש את מורכבותה של המציאות המקומית, מהתל בהיסטוריה, בזיכרון, בחלום ובהקיץ של תבניות הידע המוקדמות שלנו, ובכך מבקש לערער על ערכים נוסטלגיים, שבהם העמדה המוסרית וסימני השאלה חזקים מן הגעגועים לעבר. הוא מלקט את חומרי הגלם שלו כאספן ועושה שימוש ב״סובנירים״ עשויים עץ זית מתקופת בצלאל ומראשית הציונות, בפרגמנטים ארכיאולוגיים מקומיים קדומים, בכתובות אש ובשיירים חלודים מן השדה הסמוך לביתו.

התערוכה מבקשת להעלות שאלות על מקום ועל מקומיות, על המשמעויות הסימבוליות של ארכיאולוגיה אמיתית או מפוברקת ועל תווי התוקף של ריטואליים ישראליים בהקשרים חברתיים ותרבותיים. היא מערבבת חומרים, זמנים ומקומות, מתעתעת בין הממשי למדומיין ושוזרת זיכרון והיסטוריה אישיים בקולקטיביים. עולם הדימויים של ישראל (כשם האמן וכשם המדינה) עורג לימים טובים יותר שעוד יבואו. עד אז הוא מציב מראה נוקבת אל מול המתרחש כאן ועכשיו.

מפגשי גלריה: שלישי 27.2, בשעה 18:00; שבת 24.3, בשעה 12:00

נועה ברזנר / משכן
אוצר: יאיר ברק

מרבית העבודות בתערוכתה של נועה ברזנר מתארות רִיק: מְכלי חלל אנונימיים, שזיקתם לשדה האמנות מבליחה רק לעתים, ורוב הזמן הם חללים שתוּקים ובהירים, מצפים לבאות או זוכרים את שהתרחש בתוכם. ברזנר מצלמת חללי תצוגה משדה האמנות, אך בניגוד לתצלומים רבים, המתארים תערוכות או עבודות אמנות, תצלומיה מתעלמים ממעשה האמנות ומסיטים את המבט אל אתר ההתרחשות, אל זירת ההופעה של האמנות.

עבודותיה נשענות על מסורת של צילום ישיר, נוקשה וגברי, אך מקבלות תפנית מפתיעה עת הן מבליטות את מבטה של האמנית ומדגישות את קווי המתאר הנוקשים האופייניים לאדריכלות חללי תצוגה. אלו הופכים לחומרי גלם צורניים, גיאומטריים ומופשטים, המעמידים את הצופה בפני חוויה בעלת אופי מדיטטיבי, מטאפיזי.

מפגשי גלריה: שישי 9.2, בשעה 11:00; שלישי 6.3, בשעה 18:00

איזאבל וייס: השתקפויות, 1945–2014
אוצר: אלברט סויסה

איזאבל וייס, ילידת צרפת, הייתה ציירת ייחודית, שמאז עלייתה לישראל בשנת 1972 כמו פעלה כאן בחשאי. יצירתה נגדעה עם פטירתה ב־2014. רוח זיכרון החיים בקהילה היהודית בצרפת בימי הכאב והבלבול שלאחר מלחמת העולם השנייה, הטביעו את חותמם העמוק על עבודתה, אף שמרביתה התהווה בישראל. יצירתה כולה היא פרי התבוננות הבוקעת מן הרגש ופונה אל הרגש, ציור הלומד מעצמו ויודע את עצמו, הולך ומתפתח תוך כדי חקירה והתבוננות ונבנה מבפנים, מציור לציור, כמשנה סדורה וסוערת, פנימית ואפופת סוד. המקום הממשי והסמלי, שממנו נובעים מרבית ציוריה ושאליו הם שבים, הוא תמיד הבית, שדימויו הרוחני והדיאלקטי המועדף הוא החלון, שנמצא במרכזו. קיום הציור הוא כ״מצווה״, תרתי משמע – כל כולו חובה ודחף פנימיים, שעניינם אדיבות, שיתוף ונתינה שמעבר לאובייקט האמנותי ומעבר לחשיבות העצמית של האמן.

מפגש גלריה: שלישי 20.2, בשעה 18:00

שיר לוסקי / שנת שמיטה: תערוכה שנייה בסדרת נדבך 21
אוצר: אורי גרשוני

בכל שנה שביעית למניין השנים, מצווה אדם לעזוב אחיזתו בנכסיו הגשמיים, לשחרר שליטה. עבודותיה של שיר לוסקי מתהוות על הציר שבין ״שליטה״ ל״שמיטה״. בדומה לעניי הארץ, כמו חית השדה, אוספת לוסקי את מה שנעזב ונשמט. היא מלקטת את מה שנשכח ומטמינה במאורה שלה לשימוש בזמנים קשים יותר.

כדי לספק לחפצים שנאספו תנאי מחייה מיטביים, היא מציבה אותם בחלל בהיר, שטוף אור. לרגע קט הם ניעורים מתרדמתם, מתמתחים, משתופפים, רוקדים איזה ג׳יג מהיר. ברגע הזה לוכדת אותם שיר בעדשת המצלמה, מקפיאה אותם אל הנצח. ברגע הצילום נשאבים החפצים מהחלל הבהיר בו הם מוצבים אל קרביה של המצלמה, אל הלשכה האפלה. רק בחשיכה מתבהרת התמונה, מתגלה מהותם האמיתית של החפצים. הם נראים, חסרי שחר אמנם, אך שלמים וגמורים על פי דרכם.

מפגש גלריה: שלישי 13.3, בשעה 18:00

The post תערוכות חורף 2018 בבית האמנים ירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הנערים בציורים של גידי (גדעון) רובין, בתערוכת היחיד שלו בגלריה אלון שגב בתל אביב, מזכירים קצת את החלוצים העבריים בגלויות ובכרזות הישנות, משנות ה־30 של המאה שעברה. הדימויים של צעירים אידאליסטים עם ברק בעיניים וכוח בזרועות – בונים, כובשים ושותלים את הארץ החדשה, או סתם נהנים מזיו השמש. הם נראים ומרגישים כה טבעיים בנוף הפתוח, יפים וספורטיביים, מתמזגים עם הטבע. אלא שאלה לא החלוצים בארץ ישראל. רוב הציורים מגיעים מסדרה שמבוססת על צילומים ממגזינים ועיתונים שיצאו בגרמניה הנאצית בשנות ה־30, לפני המלחמה.

התקופה אותה תקופה, הסגנון הגרפי והצילומי דומה, רק האידאולוגיות כה שונות כל כך זו מזו. ולכך יש להוסיף את היידע שלנו על מה שקרה אחר כך. העקבות יותר מעניינים אותי. תמיד אני נמשך לעבר.

יצירות נוספות בתערוכה מבוססות על תצלומים מסרטו של אנדריי טרקובסקי ״המראה״, משנת 1975. זהו סרט אוטוביוגרפי בחלקו של היוצר הרוסי, והנרטיב הפואטי שלו עוסק בזיכרונות מתקופות הילדות, הנעורים והבגרות. שאלות על זהות, זהות אלטרנטיבית ושאלות על איכות ועיוות הזיכרון, מתעוררות לנוכח המבט בדמויות חסרות הפנים של רובין.

הפער בין החלק המפורש בתמונה לבין החלקים החסרים דורש מהצופה השלמה, ומותיר את הדמויות לפרשנות. הוא יוצר השלכה של זהות אחת על אחרת, פותח אפשרות לסיפורי כיסוי ונרטיבים אלטרנטיביים. אפילו כותרת התערוכה – If this not be I – מרמזת על ההחלפה האפשרית של אדם באדם אחר.

את הכותרת שאל רובין מיצירה מוקדמות של הצייר הקנדי אמריקאי הנודע פיליפ גסטון (1913־1980) המתייחסת לאגדת ילדים ״הקשישה והרוכל״ שנהג גסטון לספר לבתו. מסופר שם על קשישה אשר נרדמה בדרכה לשוק. רוכל שחלף על־פניה ברחוב גזר את מעילה ובגדיה. הקשישה התעוררה כולה רועדת מקור ולא זיהתה את עצמה (משם הציטוט If this not be I) לחרדתה, בשובה הביתה גם כלבה לא זיהה אותה ונבח לעברה נמרצות.

גידי רובין (44) הוא נכדו של הצייר ראובן רובין, מגדולי הציירים הישראליים המוקדמים. הוא חי עם אשתו סיליה ושלושת בנותיהם בלונדון, אמו כרמלה היא החוקרת ומקור הסמכות העיקרי בכל הקשור לעבודותיו של ראובן, אחותו מיכל היא צלמת החיה בניו יורק. כמי שגדל באור המיתוס של ראובן, הוא מספר שחשב שציור זה לא בשבילו. ״ניסיתי להתחמק ועסקתי דווקא במוזיקה. עד שבגיל 22 נמשכתי בכל זאת אל הציור״.

אחרי פתיחת השנה בישראל, עם התערוכה אצל אלון שגב, רובין עומד לפתוח ב־7.2 תערוכת יחיד בבית פרויד בלונדון, ואחריה צפויה לו שנה אינטנסיבית של תערוכות נוספות ברחבי העולם, בין השאר בסן פרנסיסקו, בסיאול ובסן מוריץ.

תמיד אתה מציג כל כך הרבה?

רובין: ״בדרך כלל מדובר בשתי תערוכות בשנה בממוצע, אבל השנה יש שש, אחרי שנה שבה הצגתי פחות, נולדה לנו תינוקת והקצב ירד קצת״.

״על סדרת העבודות הזו אני עובד כמעט שנה. מוזיאון פרויד בלונדון הוא הבית שבו גר זיגמונד פרויד עם משפחתו בשנה האחרונה לחייו 1938־1939. המקום עורר בי סקרנות על מה שקרה בתקופה שלפני המלחמה״, אומר רובין. ״פרויד עבר לאנגליה והביא אתו את כל מה שיכול היה. מי שעזרה לו להימלט הייתה מטופלת שלו, נצר למשפחת בונפרטה. היא שילמה לנאצים כופר – הון עתק– כדי שיוכל לצאת עם בני משפחתו (חלקם) ועם הספרים והחפצים שלו. הם התיישבו ברוב מרסנד – שם נמצא הבית עד היום״.

ביקרת שם והתעורר העניין שלך בתקופה כחומר ויזואלי?

״לגמרי. לראות מה יש שם, מה היה שם שהניע את הדברים שקרו״.

העיסוק של רובין במגזינים ועיתונים ישנים הוא סדרתי, וניתן היה לראותם כמצע לעבודותיו בתערוכה שהוצגה לפני כשנתיים במוזיאון הרצליה.

״זה משהו של השנתיים שלוש האחרונות – מאז שהייתי כאן בישראל בשהות אמן של אאוטסט. התחלתי לצייר על מגזינים, זה התחיל במגזינים ישראליים שקניתי כאן – בחנות ביבליופיל (לא רחוק ממוזיאון בית ראובן). המגזינים הראשונים היו ׳עולם הקולנוע׳ הישראלי. אחר כך בשהות אמן בסין אשתי גילתה לי את המגזינים סיניים מלפני מהפיכת התרבות, היא חשבה שאוהב אותם״.

אשתו של רובין היא סינית במקור, שגדלה בהונג קונג ובלונדון, שם פגש אותה כשלמדו שניהם אמנות באקדמיה סלייד.

אני מזהה מוטיב חוזר: הציורים בסדרה החדשה הם למעשה עבודת כיסוי על צילומים ממגזינים גרמניים מלפני המלחמה. בסין לפני מהפכת התרבות.

״זה נכון. באופן כללי קצת מאפיין אותי העיסוק ב׳לפני׳ – שם העקבות יותר מעניינים אותי. תמיד אני נמשך לעבר, גם כשאני מגיע למקום חדש. וגם במקרה הזה, פחות עניין אותי לראות את העיתונים הנאציים בתקופת המלחמה, אלה מראות שכבר ידועים. דווקא רציתי לראות איך העיתונים מלפני המלחמה נראו. איך נבנה האתוס, והמוזר הוא כמה זה דומה לתמונות ממקומות אחרים, וגם כאן בארץ באותה תקופה. העניין החקלאי, לדוגמה״.  

אתה מכסה את הפנים ומוחק את הזהות, זה הפך לסימן ההיכר שלך ויש אמנים רבים שאף מושפעים ממך.

״בגלל שאני עוסק במחיקה, או בציור על נוצר מקום להשלים פערים״.

למה בעצם אתה משאיר את הדמות והנוכחות הפיזית אך ללא פנים?

״זה סיפור אחר בכלל. עד 2001 הושפעתי מאוד מאמנים כמו לוסיאן פרויד וציירתי ריאליסטי עד בלי די. אבל אז קרה אסון התאומים. הייתי בניו יורק ב־11 בספטמבר 2001 – התמזל מזלי או לא התמזל מזלי להיות מאוד קרוב לשם, ברחוב 8 וברודוויי. זה היה בין השנה הראשונה והשנה השנייה שלי בסלייד. ואז כשחזרתי ללונדון כבר לא יכולתי לצייר כמו שציירתי קודם. לא יכולתי לצייר פורטרטים ארוכים שלוקחים חודשים לצייר כל קמט בפנים״.

תחושת בהילות? פוסט טראומה?

״ברור. אני מאוד חרדתי ועוד הסיפור הזה – נישקתי את האדמה בלונדון כשהגעתי״, הוא אומר בציניות חלקית בלבד. ״ציור כמובן הוא התרופה. השינויים בציור שלי היו מעבר ליכולתי להחליט. ברור שהייתה טראומה והבנתי מה זה שינוי – פשוט לא יכול לצייר אותו דבר.

״ואז התחלתי לצייר צעצועים ישנים שאני אוסף, כל מיני אובייקטים. ואם הושפעתי לפני כן מלוסיאן פרויד אז עכשיו אני מושפע ממורנדי, ואני מצייר סטיל לייף וחלק מהבובות חסרות להם יד או רגל, הצעצועים לא שלמים״.

סימני הזמן חשובים לך?

״טביעות האצבעות של הזמן״.

ומצאת במגזינים סממנים ויזואליים של תקופה.

״גם בקולנוע. יש בתערוכה ציורים שנלקחו מסרט רוסי מ־1975, ׳המראה׳ של אנדריי טרקובסקי. סרט מאוד איטי ויפהפה״.

כשאתה עובד מתוך דימויים קיימים מהמגזינים או מהסרט, אתה נכנס לתוך הסיפור או שאתה מתייחס אל המקור כמצע בלבד, טבע דומם?

״בצירוף הזה אני מאוד אוהב להיכנס למקום של מספר סיפורים, אני מניח שלעצמי לא פחות מלאחרים. זה מתחיל עם הרבה סימני שאלה, בנקודת ההתחלה דווקא הריחוק משחק תפקיד. ופתאום משהו תופס אותי ואני מתחבר לסיפור״.

בין התערוכות בתל אביב ובלונדון מקשר אותו ביקור במוזיאון בית פרויד בלונדון שממנו החל לחשוב על מנוסתו של פרויד מוינה, ועל החיים ערב מלחמת העולם השנייה. אבל פרויד איננו הדמות המוכרת היחידה בתערוכה החדשה, שתיקרא Black Book – על שם עבודה שעשה רובין על ספרו של היטלר ״מיין קאמפף״: הוא הצטייד בעותק מהמהדורה הראשונה של הספר, שהודפסה באנגלית בלונדון ב־1939 ומחק שורה אחר שורה בדיו שחור.

פעולת המחיקה דומה לזו שאופיינית לציוריו, שבהם הוא מוחק ומכסה מציאות אחת באחרת, אולם בהקשר של בית פרויד כבר אפשר לדבר באופן ישיר על המושגים הפסיכואנליטיים ״הדחקה״ ו״הכחשה״, שאותם הוא מממש וחוקר.

התערוכה היא חלק מסדרה יוקרתית שאוצר ג׳יימס פוטנאם בבית פרויד, והשתתפו בה בעבר בין היתר אמנים חשובים כסופי קאל, לואיז בורז׳ואה ושרה לוקאס. לדברי פוטנאם, המראות הלקוחים ממגזינים טרום המלחמה היו כאלה של אידאליזציה (עוד מושג פרוידיאני) שנועדו להציג ולקדם את תפיסת עליונות הגזע הארי ואיכותו. ״התהליך של כיסוי הפנים ומחיקת איזכורים של צלבי קרס וסמלים נאציים מתקשר לנטייה האנושית לחסום זכרונות קשים מפני הפגיעה בנפש. עבודתו עליהם הייתה דרכו של רובין להתחבר לעבר ברמה אישית.

״הוא זיהה בבריחה של פרויד ברגע האחרון מציפורני הגסטאפו אם הסיפור המפשחתי האישי של סבו וסבתו, שנמלטו ב־1939 מרומניה. רובין ממקם את העבודות בקונטקסט של בית פרויד והמראה התמים־לכאורה של הציור מהדהד ומעלה לזיכרון את המטרה הנאצית של רדיפת היהודים עד ׳הפתרון הסופי׳״.

גם העבודה על מיין קאמפף, שמנכסת את המקור כמצע להשחרה ולדימויי אבסטרקט שתופסים את מקום התעמולה הנאצית המובהקת ביותר, משמשת למעשה כחשבון נפש אישי.

לכאורה רובין עוסק בתקופות שחלפו ומתמודד עם העבר – בין אם האישי או הקולקטיבי. בפועל, עבודותיו, ובמיוחד כאשר הן ״שתולות״ בהקשר הביתי של בית פרויד, מעלות נושאים אנושיים אוניברסליים, ואלה אקטואלים בכל מקום ובכל זמן. גם כאן.

The post גידי רובין מוחק את ״מיין קאמפף״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

יום העיון השנתי של המחלקה לעיצוב במכללת סמינר הקיבוצים יבחן פעולות שנקטו אנשים בשדה העיצוב לכדי יצירת שינוי, וידון בפרקטיקות פעולה של יחידים היוצרות השפעה. הוא ידון במקרים שבהם בודדים פעלו לשינוי חברתי רחב היקף ובמקרים שבהם השינוי נעשה על ידי בודדים ובעבור בודדים; בשינוים מרחיקי לכת וגם בשינויים קטנים המתאחדים לשינוי משמעותי; ובשאלות כמו מה כוחו של היחיד המעצב בחברה, והאם יחידים יוצרים שינוי או הם רק הד למהלך חברתי רחב יותר.

יום העיון יתקיים בתאריך 30.4.2018 ויתחלק בין הרצאות בפני מליאת יום העיון לבין סדנאות לסטודנטים במחלקה. מרצים המעוניינים להציע הצעות להרצאות של בין 20-40 דקות ולסדנאות של עד שלוש שעות, מתבקשים להגיש תקציר בהיקף שלא יעלה על שלושת רבעי עמוד A4, יישור דו־צדדי, פונט דוד 12 נקודות וברווח של 1.5 בין השורות. אפשר להגיש תקצירים גם בשפה האנגלית.

על ההצעות להגיע עד לתאריך 15.2.2018 לכתובות המייל:
dorior@gmail.com / Dana.Tsarfaty@smkb.ac.il
בשורת הנושא נא לציין: ״הצעה ליום העיון – להזיז הרים״.
תשובה לגבי השתתפות בכנס תגיע לא יאוחר מה־10.3.2018

The post קול קורא: להזיז הרים appeared first on מגזין פורטפוליו.