התערוכה השנתית השלישית של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שמוצגת במוזיאון יפו העתיקה, מזמינה את המבקרים להשתהות לרגע ולהתבונן בניסיון לחוות עומק רגשי וחיבור משמעותי דרך העיסוק של הסטודנטים באוביקט ממשי. היא כוללת עבודות שונות שנבחרו ונאספו משנות הלימוד השונות: אותיות ואיורים תלת־ממדיים, אריזות, פסלים, כלים, בגדים, צעצועים, כלי בישול, טקסטילים, ריצופים, דמויות מותג, בובות, ספרים, סבונים, פרלינים, תכשיטים, סרגלים, תיקים, כלי תספורת ועוד.

״לצד הגבולות המיטשטשים בין תחומי העיסוק המסורתיים של ענפי העיצוב השונים, המעניקים למעצב חופש לבחור בכלי או בחומר שאינם מארגז הכלים המידי לו, פונים הסטודנטים לעיסוק באוביקטים ובתלת־ממד ככלי הבעה טבעי בתקשורת חזותית״, כותבות אוצרות התערוכה, הילה שאלתיאלי ומיכל פאוזנר. ״הפעולה בתלת־ממד אינה באה להחליף את העשייה בדו־ממד או במסך: היא מבקשת להעשיר אותה ולהוסיף לה עומק״.

בוקר טוב, מה שלומכן?

שלומנו טוב! אני מתרגלת מחדש לא לראות את הילה כל יום…

לא פשוט… תגידו, מאיפה הגיע הרעיון לעשות תערוכה שעוסקת בתלת־ממד בתחום התקשורת החזותית?

נהיה מין מנהג לא כתוב כזה שאנחנו משוחחים במחלקה בתום הגשות פרויקטי הגמר על אלו מגמות אנחנו יכולים להצביע שבלטו בהגשות. כמו שלפני שנה יכולנו לסמן עיסוק משמעותי בענייני המקום הזה והשייכות אליו (עיסוק שעדיין ממשיך, אגב), השנה בלטה בהגשות הנוכחות של אוביקטים, של תלת־ממד, נוכחות של חפצים ממשיים. זה לא מובן מאליו במחלקה לתקשורת חזותית, שהביטויים המעשיים שלה יהיו בדרך כלל תוצרי דפוס שונים או תוצרי מסך למיניהם.

ואז חשבנו שיהיה מעניין להצביע על המגמה הזו, מפני שברור שהיא לא עניין אופנתי אלא משהו יותר עמוק

אז יש רעיון לתערוכה, שתיכן מתחילות לעבוד עליו ביחד?

יש רעיון לתערוכה ואז נוצר שיח. הילה התקשרה אליי בוקר אחד ואמרה לי – יש לי רעיון לתערוכה, בואי נפגש. נפגשנו לקפה והתחלנו לדבר. כמובן שאחד הדברים הראשונים היה לבדוק את הגבולות של הדבר הזה ואת ההגדרה שלו. חיפשנו הגדרות שנוכל להתבסס עליהן ואחד הדברים היפים שנתקלנו בהם היה המשמעות המילונית של אוביקט – שמוגדר מעצם ההגדרה של אלו שחשים אותו

התחלנו לחפור במשמעויות של אוביקט, בטשטוש הגבולות בין תחומי העיצוב, בקולו של דור שמחפש לגעת בתוצרים ממשיים ולהרגיש דרכם. והתחלנו לאסוף חומרים

איך התבצע תהליך האיסוף? אני מניח שהוצאתן איזשהו קול קורא ודיברתן עם סגל מרצים, אבל במקביל היה לכל אחת מכן בראש איזה פרויקט או שניים שחשבתן שמתאים לקונספט וחייב להיות בתערוכה

ידענו מתוך ההכרות שלנו והנוכחות במחלקה שיש הרבה פרויקטים שמשלבים עיסוק בחומר, בתלת־ממד, בנוכחות פיזית בחלל. הופתענו לגלות כמה פרויקטים כאלו יש מעבר למה שאנחנו כבר מכירות

בפרויקטי הגמר של השנה שעברה בלטו מספר פרויקטים שהתוצרים שלהם היו רק תלת־ממדיים כמו הפרויקטים של תום אברמוביץ׳, מתן קלבו (עיסוק בשאלות של גבריות), עדי גולדשטיין (אמריקה – אריזות קונספטואליות להמבורגרים) ואיורים תלת־ממדיים (פסלים) של מיכל רוט. חלקים מהפרויקטים הללו מוצגים עכשיו בתערוכה, אבל לא רק פרויקטי גמר: גם בקורסים נוספים חלה גמישות רבה בבחירת הפורמט הסופי

אחד הפרויקטים הראשונים שעלו אצלי היה פרויקט הגמר של תום אברמוביץ׳ שבחר לעסוק בניסויים תלת־ממדיים שהם פרשנות לפואמה ״אלטסור״. לאורך תהליך העבודה עלו שאלות לגבי המדיום שבו יוצגו הניסויים כשלבסוף הוחלט להציג אותם כפי שהם ולא לשלב אותם בתוך פורמטים מזוהים יותר מתוך התחום. אליו מצטרפים פרויקטים נוספים כמו של מיכל רוט או עדי גולדשטיין, ופרויקטים נוספים מתוך קורסים של שנים ג׳-ד׳ כמו המעבדה הנהדרת של דן ריזינגר

מה ההסבר שלכן לעיסוק המוגבר של הסטודנטים בתלת־ממד?

במהלך איסוף החומרים לתערוכה גילינו שהגבולות מיטשטשים ובמהלכים חסרי פחד סטודנטים מגדירים קונספט נטול פורמט, שנבחר בסופו של דבר ככלי הביטוי החזק ביותר למסר. לכן, אם עולה הצורך מתוך ההגדרה של הפרויקט לעסוק בחומר שאינו מארגז הכלים המיידי של הסטודנט, הוא מוצא את הדרך אליו. אני גם חושבת שגילינו שיש רצון להשאיר משהו במרחב הפיזי, איזה חותם, שלא הכל יעלם בתוך מסת המידע החזותי (והתוכני) שמקיף אותנו

כן. כמו שכתבנו בטקסט האוצרות, זה דור שמתנהל בצורה מסיבית באופן וירטואלי, דרך מסכי מחשב וסמארטפון (גם מבחינה מקצועית וגם מבחינת יחסים אישיים וחברתיים). נוצר געגוע אנושי מוצדק לגעת, להרגיש ולתקשר דרך אובייקטים שיש להם נוכחות אמיתית.

ויש עוד נקודה משמעותית והיא תכני הלימוד שהסטודנטים פגשו עד השלב הזה. יש יותר ויותר קורסים שמפגישים את הסטודנטים עם תלת־ממד ויותר ויותר קורסים (בשנים מתקדמות ג׳ ו־ד׳) שמעודדים את הסטודנטים לאקספרימנטליות ולחיפוש אחר הפורמט המדוייק לתוצרים שלהם, כולל פורמטים מומצאים לגמרי, חד־פעמיים

אז יש מוצגים, ויש חלל, ועכשיו צריך לעשות תערוכה: מה אתן יכולות לספר על ההחלטות האוצרותיות של מה לשים ליד מה ועל ההחלטה לשים את האוביקטים על משטחים על הרצפה‎

רק חצי תערוכה על משטחים נמוכים…

רצינו לאפשר שיטוט והתבוננות של 360 מעלות סביב האוביקטים, שיהיה אפשר להתכופף אליהם, להתקרב ולהתרחק

לשמחתנו נוצר שיתוף פעולה עם לימור ועם מוזיאון יפו העתיקה, חלל שמעצם הוויתו מגדיר אינטימיות דרך השיטוט בו. אחד הדברים הראשונים שהגדרנו הוא שאין תלייה על הקירות ואין מסכים מיותרים. בזמן איסוף העבודות הגדרנו חמישה צירים נושאיים – בין עטיפה לאריזה, בין האדם למכונה, בין השימושי לקישוטי, בין הממשי לווירטואלי, בין דו לתלת־ממד. הצירים האלו היוו מוקדים שביניהם התחלנו לשבץ את העבודות.

החלוקה של העבודות נעשתה על פי התמות/הצירים: ישנם משטחים המאגדים תוצרים של קורס מסויים (כמו קורס מבוא לאריזה) וישנם משטחים שבוחנים פרשנויות שונות לנושא מסויים (כמו ההגדרה של ספר כאוביקט). הגבהים של המשטחים מייצרים מפגשים שונים בין המבקרים בתערוכה לאוביקטים. על המשטחים הגבוהים מוצגים אוביקטים שהקירבה אליהם משמעותית. באלו שמוצגים נמוך מבט העל הראשוני נמצא בעדיפות על המבט הקרוב

וחשוב לציין שהיינו מאוד נוקשות בעניין הזה של לא להכניס לתערוכה שום תוצר שלא עונה על הבריף הקשוח של אוביקטים. הרבה עבודות שוות במיוחד נשארו לצערנו בחוץ השנה

זה היה תהליך לא פשוט. התערוכה עוסקת בנושא אחד קטן מתוך עשייה רחבה ועשירה של המחלקה, שמסמן מגמה, אבל הוא לא מייצג את המחלקה בשלמותה

בהקשר הזה, מעניין אותי במיוחד מה לא נכנס… או במילים אחרות: איפה עובר הגבול בין אופן ביטוי חדש בתלת־ממד לסטודנטים במחלקה לתקשורת חזותית לבין עבודות תלת־ממד שיכולנו למצוא במחלקה גם לפני חמש או עשר שנים?

זה לא שלא היה תלת־ממד לפני חמש או 10 שנים…

ברור

זה עניין של הקף: הלגיטימציה לפנות לדיסציפלינות עיצוב שכנות, עולם שמטשטש גבולות של הגדרות, דיוק ושיוך של פורמט לפרויקט ספציפי – כל אלה לא היו ממש נוכחים לפני מספר שנים. המחלקה מעודדת אקספרימנטליות, ביטוי ושפה אישית וזה נוכח בתוצרים. לדוגמה, ספרים היו צריכים לעבור איזשהו סף שבאינטואיציה שלנו הפך אותם קודם כל לאוביקט ורק אחר כך הם ספר. ספרים, מורכבים ככל שיהיו, שנשארו קודם כל ספר ורק אחר כך אוביקט, לא נכנסו. וכואב הלב…

התשובה המיידית היא בטכנולוגיות שנוספו (החשיפה להדפסות תלת־ממד, סריגה דיגיטלית) ובצורה שבה המחלקה מעודדת שיתופי פעולה עם בעלי מקצוע שונים, במחלקות נוספות בשנקר: זה נמצא בתוך המבנה של תוכנית הלימודים. ובהמשך למחשבה על ההיסטוריה של לימודי העיצוב בעשור האחרון – זה שהיה תלת־ממד לפני עשר שנים זה נכון, אבל האופי של הסטודנטים מאוד השתנה. הסטודנטים שלנו היום מגדירים תלת־ממד קודם כל בממד הדיגיטלי ורק אחר כך בממד הפיזי

רציתי לציין שגם הקטלוג וגם כל האלמנטים מסביב בתערוכה זכו לטיפול של אוביקטים. אלו נגיעות שהיו משמעותיות בשבילנו והמבקר אולי לא יבחין בהן, אך הן חלק מהטוטליות שבה טיפנו בתערוכה הזו (ואני לפחות, לא בן־אדם טוטלי…)

אז אפרופו המבקר, הגענו לשאלת מיליון הדולר: למי מיועדת התערוכה ומה הדבר שהכי חשוב לכן שיקרה למבקר, שמה הוא יבין, ירגיש, יחווה?

לתערוכה כמה רבדים כמו בהרבה תערוכות: יש את הרובד הפנים־תחומי, עיסוק של מעצבים ואוצרים בדיון פנימי בעל חשיבות גבוהה שמהווה גורם מקדם ומפתח. יש את הרובד של הקהל המתעניין שחווה ומקבל פיסות מתוך הדיון הפנימי, ויש את הקהל הרחב יותר שפוגש עיצוב, שחושק באוביקטים, שנהנה באופן אינטואיטיבי בלי להתעסק בשאלות של התחום. ככה אני מנסה לדוגמה לחוות אוכל ומוסיקה: רק לאהוב או לא לאהוב. לא רוצה להבין באוכל ומוסיקה, רק שיהיה לי טעים ונעים

התערוכה יוצאת מהאקדמיה. הדיון שהתערוכה מבקשת לייצר הוא כזה שמיועד גם למעגל קרוב יותר של מעצבים וסטודנטים לעיצוב, שיכולים לדון בעתיד התחום, וגם לאנשים מחוץ לעולם העיצוב שמאפשר להם ליהנות מהאוביקטים בצורה אינטואטיבית יותר – אלו יכולים להיות הורים של הסטודנטים או בני נוער שמתעניינים בעיצוב. היה לנו חשוב שהדיון לא יהיה פנימי בלבד, ובמידה מסויימת אולי קצת לערער על סטיגמות שקיימות מבחוץ על התחום – תקשורת חזותית זה לא רק אפליקציות, אתרים, ספרים ומיתוג

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

קודם כל תודה וגם – בואו לבקר! התערוכה פתוחה במשך חודש ובימי רביעי בערב יתקיימו ערבי שיח על פי הצירים הקיימים בתערוכה. כל המידע באתר שנקר כמובן…

The post עמוק בתלת־ממד: התערוכה השנתית של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הספר Gang, שיצא לאור בהוצאת ברחש, מציג שישה סיפורים גרפיים מאת חברי קבוצת האמדראם: עומר הופמן, קרן כץ, דן אלון, הדר ראובן, עובדיה בנישו והילה נועם. בסיפורים מתוארות עלילותיהן של כנופיות נבחרות בישראל ומחוצה לה: כנופיית השש־בש, כנופיית האופניים הלבנים, כנופיית יתומי בגדד, כנופיית סוף הדרך, כנופיית החמין השרוף, כנופיית נחשי הים העליזים, כנופיית השבת ועוד.

העבודה על הספר החלה בשבוע האיור 2016, כשחברי קבוצת הקומיקס האמדראם הציבו שולחן גדול בגלריה בנימין בתל אביב ופצחו במרתון עבודה של עשרה ימים רצופים על סיפורי הקומיקס. התוצאה הסופית היא עיבוד של עבודת הכתיבה והאיור מאותם עשרה ימים. מאז הדפסת הספר הוא הוצג בין השאר בפסטיבל MOCCA בניו יורק, ובשבוע הספר בתל אביב, ונמכר בחנויות ספרים בברלין, בניו יורק ובתל אביב. השנה מועמד Gang לאנתולוגית הקומיקס האלטרנטיבי הטובה ביותר לשנת 2018 של פסטיבל אנגולם. בנוסף יציגו חברי הקבוצה את אנתולוגית הקומיקס הראשונה שלהם, הכוללת חמישה סיפורים המתייחסים לחמש כתובות שונות בארץ, בתי ילדותם של היוצרים.

קרן כץ תציג במהדורה מוגבלת לפסטיבל את ״פרופסורים מתים מול סבים מתים״ מאת שחר סריג וקרן כץ: פרופסור מינץ, מר פוקס בלי, סטודנטית בשם בברלי ושתי ג׳ירפות נמצאים בשלבים שונים של ריגול ומוות. בנוסף היא תציג את ״השעה האקדמית״ שיצא לאור בהוצאת Secret Acres:  סיפור אהבה אפיסטולרי בין מרצה מתוסכל לארכיטקטורה לבין תלמידתו, בבית ספר שמורכב מחדרים שמשנים את צורתם, קומה שנייה מסתורית שהמדרגות אליה נעלמו, וחדר 1001 המתרחק תמידית מכל המנסים להגיע אליו. לבית הספר מתקבלים רק תלמידים שהיו מעורבים בעבר בתאונות דרכים אך לא נגרם להם נזק, והם מסיימים את לימודיהם כשכל מה שהיה אמור להישבר בעת התאונה- אכן נשבר. על רקע השינוי הגופני והארכיטקטוני המתמיד הזה מתפתחים יחסיהם הבלתי אפשריים של המרצה לתלמידתו.

גפן רפאלי, שתתארח באנתולוגיה השלישית של האמדראום תציג שלושה ספרים. ״החלקיק האלוהי״ מספר על מסעותיו בג׳ונגלים של מדען מבוגר וערירי, שמוצא חלקיק פלאי. בין השניים נרקמת החברות שלה ציפה הפרופסור הזקן כל חייו: טיולים בפארק, מסיבות תה, הרכבת פאזלים ובילויים בקולנוע. ״פלורה״ הוא  קומיקס על מערכת היחסים הטרגית/קומית בין הראש הביקורתי מדי והגוף הכנוע של ילדה־אישה. הראש העצמאי של פלורה תובעני, ציני, חריף ותמיד יורד ומשפיל אותה. הגוף שלה אנושי, מגושם, חסר מעצורים, ביישן והיא נגררת תמיד אחרי הראש בשתיקה, מבינה אולי את חוסר הבטחון של הראש בעצמו. ככה הן חיות יחד במרירות אך בהומור ולא יכולות אחת בלי השניה. ולבסוף, ״סיפור קורע לב״ שיצרה ביחד עם קרן כץ.

הילה נועם תציג את The Swedish Match, גרסת קומיקס לסיפורו של אנתון צ׳כוב, הגפרור השוודי: רוסיה של סוף המאה ה־19, שני חוקרים מתחקים אחר פרשיית רצח סבוכה הכוללת בין השאר ניאוף, וודקה ותרנגולות קופצניות עם ראשים כרותים. הסיפור ייצא לאור באנתולוגיה The Graphic Canon of Crime and Mystery בהוצאת Seven Stories Press האמריקאית.

ניר לוי יציג שלושה ספרים. Mycelium Seep הוא סיפור מדע בדיוני המספר את סיפורו של קהלק, נער החי בעיר תת קרקעית, שמקור המזון היחיד של תושביה מופק משורשים החודרים מפני הקרקע. כשהוא מגלה מחלה מסתורית באחד השורשים, קורה דבר מוזר – התודעה שלו מתמזגת עם זו של לורה, מעצבת בחברת רכבים בעולם ההווה, בפרוור הקרוב לעיר הגדולה. התודעה המשותפת החדשה יוצאת במסע להבין את הקשר בין העולם של קהלק לעולם של לורה בניסיון למנוע את המחלה המאיימת.

ספרו השני, Outskirts of Vision, מספר את סיפורו של בן, אדריכל צעיר שמופיע באופן פתאומי בעולם אפוקליפטי מסוכן. האדם היחיד שהוא מצליח לתקשר איתו ולהתחבר אליו הוא טיפוס אנרכיסט מרדן ואלים, ובמהרה מתגלה כי הם חולקים ידע משותף על העיר: היא משתנה. התכנון העירוני, הבניינים, הכבישים, הדרכים – הכל מתחלף, נעלם ומופיע במיקום אחר – בנקודות זמן לא צפויות. באופן מפתיע, אף אדם לא מתייחס לשינוי מלבד שניהם.

ולבסוף, ״מתוכנן/לא מתוכנן״ הוא רומן גרפי על ערים שעוסק בשאלות מה היא עיר ״טובה״? האם יש למתכנן שליטה על איכות המקום? האם ישנה דרך לתכנן עיר ולטייל בה לפני שהיא נבנית? והאם יש דרך לדעת איך העיר תתפתח לפני שנבנתה?

עוד יציגו ביריד:

• עומר הופמן יצג את ״זר״ (Foreigner) , קומיקס בפורמט מיוחד של מגילה באורך ארבעה מטרים (הוצאת ברחש), סיפור פואטי במרחב מופשט, על רובוט משוטט בחיפוש אחר שלג.
• הדר ראובן תציג את ספר האמן ״מה שהתרחש בקוביה הלבנה״: בתוך חלל הגלריה הריק האמנית מחכה לרעיון שיגיע; ואת ״ספר קר״ הכולל שני סיפורים: ״רשימות מבית המוות״ בהשראת ספרו של דוסטוייבסקי ו״תנועה טקטונית״.
• הילה נועם ועינת צרפתי יציגו את Omnibus, שני סיפורים על שתי נשים שבעזרת מסע באוטובוס מנסות להחלץ משגרת חייהן הכיאותית והקלסטרופובית.
• רוני פחימה תציג את מיסטר יואינג, רומן גרפי מאת אורי אמיתי., המתאר אפיזודות סוריאליסטיות ממסדרונות בית החולים של צעיר החולה בסרטן ומאושפז במחלקת ילדים.
• ליאב צברי יציג אסופה מתורגמת של המדור שלו במוסף מעריב, אב הבית.

The post האמדראם ואמני קומיקס ישראלים באנגולם 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הכניסה לתערוכה "נימבי" בגלריה קו 16 מלווה בתחושת זרות. הרצפה מכוסה כולה חומר שחור גרוס, שניחוח קל של גומי חרוך נותר בו מגלגולו הקודם כצמיגי מכוניות; התקרה והקירות נראים מבעד לחרכי צמר, כי החדר כולו עטוף בחופת סריג מחורר מצמר בגוון צהוב-כתום. האמנים השותפים לתערוכה, תמר ניסים וטל אליעזר רוזן, סרגו את החופה הזו – מעין אוהל חסר צורה, ללא התחלה וללא סוף – במשך זמן רב לקראת התערוכה, בהשתתפות פעילה של חברים, בני משפחה וחברים מהקהילה הסובבת את הגלריה, והם ממשיכים לסרוג תוך כדי הצגתה.

גלריה קו 16 שוכנת בקומה השנייה של מתנ"ס נווה אליעזר בתל אביב. במשך 20 שנותיה הוכיחה הגלריה שלא מדובר ב"תערוכות מתנ"ס" אלא להיפך, היא פועלת מתוך אג'נדה שמטרתה לקרב אמנות ואמנים לסביבה שאינה אמנותית במובהק, אפילו להיפך. ילדים, נוער, מבוגרים וקשישים מגיעים לשם לעסוק בענייניהם, חוגיהם, מטלותיהם, והגלריה אמנם נחבאת אל הכלים בחלק אחורי, אך מושכת ומסקרנת. בתערוכה הנוכחית – כמו גם בתערוכות קודמות – היא עושה צעדים נוספים אל מחוץ לשטחה המוצהר, ומציבה שלושה מסכים ברחבי הקומה הראשונה של המתנ"ס.

"אני רואה את הגלריה כחלק אורגני מהמקום", אומרת האוצרת קרני ברזילי, שנכנסה לתפקיד לפני כשנה. ככל שהיא רוצה שיבואו שוחרי אמנות לראות את התערוכות, היא גאה במיוחד בקשר המתהדק והולך עם האוכלוסייה הטבעית. היא עושה זאת בין היתר באמצעות עלוני פעילות אמנותית שמכינים אמנים עבור ילדים המבקרים בגלריה; לקראת התערוכה הנוכחית התקיימו חוגי "סריגת אצבעות", עם האמנים.

"את רואה את הגרב שם?", אומרת תמר נסים, "מעניין שדווקא לנשים הקשישות בקבוצה שעבדנו איתה היה קשה עם הסריגה הזו – אולי זה דורש יותר גמישות אצבעות. אחת מהן לקחה את הצמר הביתה כדי לסיים את העבודה, והחזירה לנו גרב סרוג במסרגות".

שיתוף הפעולה בין נסים ורוזן החל בשידוכה של ברזילי. שניהם אמנים היוצרים בעבודת כפיים ועוסקים לא מעט בטקסטיל, בתפירה ומיצב בחומרים בלתי צפויים. ברזילי הזמינה אותם להכיר את הסביבה והם יצאו לשטח וחקרו את השכונה, את הגדרות והבתים, ובתוך כך גילו את פארק אריאל שרון (חיריה), הסמוך.

בפארק מתקיים שילוב מעניין של טבע פרוע ונוף מתוכנן. לכל אורכו והיקפו עוברים שבילים משורטטים היטב, התוחמים את החלק הפראי של הצמחייה והנוף, ומפרידים בינו לבין שטחים חקלאיים וערוגות גינה מתוכננות בקפידה. גם האוכלוסייה הפוקדת את הפארק מעניינת: ספורטאים חובבים יוצאים לשם ללכת, לרוץ, לרכב על אופניים ועל סוסים, אנשים מטיילים עם כלביהם.

בביקוריהם שם צד את ליבם שיח טפילי משתרע בשם "כשות", שפורס את עצמו כשמיכה צהבהבה על פני הצמחייה החיה באזור, וכאשר היא נחנקת וגוועת הוא מסתלק ומחפש לו מקור מחייה חדש. הכשות סיפק השראה ליצירה הסרוגה ההולכת ועוטפת את חלל הגלריה כגולם העומד לסגור על הפרפר. במרכז החדר הציבו נסים ורוזן גדר מתכת מאולתרת (עשויה מתלי כביסה) החוצצת בין החלק הגלוי והנגיש לחלק הפנימי של החלל ומעוררת שאלות על זכות המעבר והסגת גבול, היכולת לנוע בחופשיות, הצורך לשאול או לבקש רשות. התוצאה כולה היא סביבה דרמטית, אפלולית, עלובה אך לא לגמרי בלתי נעימה – מעין חיק המפתה את הצופה להתעלם ממגרעותיו ואיומיו ולהיכנע לרכות החמימה של הצמר העוטף את החלל.

המונח "נימבי" (NIMBY), ראשי התיבות של "לא בחצר האחורית שלי" ((Not In My Back Yard, נטבע בשנות השמונים על ידי הפוליטיקאי הבריטי ניקולס רידלי, כביטוי להתנגדות של אזרחים למוסד ציבורי בסביבתם הקרובה. לרוב מדובר במוסד שהעיר או השכונה זקוקים לו, אבל התושבים אינם רוצים לגור בקרבתו, משום שהם רואים בו מטרד או הפרעה לחיי היומיום. "בהקשר של התערוכה הנוכחית, המונח מכניס את המבקר לעולם מושגים שקשור ברצוי ובדחוי בסביבת חיים קהילתית", אומרת ברזילי.

"האזור שבו נמצאת הגלריה והפארק גובל בפארק שעד לאחרונה היה אולי התגלמות הנימבי של תל אביב. התערוכה מתרחקת מהאתר הקונקרטי וממורכבות הקשר שבין חירייה וסביבתה לשכונת נווה אליעזר, ותחת זאת מנסה לגעת ולבחון תצורות שונות של סדר ואי סדר, ארגון ואורגניות ושאלות של הגדרת גבול במרחב ציבורי. היבטים מופשטים ומהותיים שעלו בעקבות שהותם של האמנים במקום שהיה עד לא מזמן מוזנח ושאיש לא רצה בו, ואט אט הופך למקום אטרקטיבי ומוסדר".

הסריגה הפכה מעבודת הכנה לקראת התערוכה לאמצעי קשר, שממש כמו הצמח שממנו שאבה את השראתה היא משתרעת ונפרשת על  הסביבה. אך בניגוד לכשות, כאן היא אינה חונקת אלא מחיה, מוסיפה עניין ומייצרת אינטראקציות מפרות.

"זו פעולה שמייצרת בגלריה נוף מעשה ידי אדם, ובמובן זה מחזירה אותנו למקורו של הר חירייה". גם עבודות הווידאו שמצד אחד מתבוננות על האמנים ומציגות עבודות מיצג (פרפורמנס) שלהם, ומצד שני מתבוננות החוצה אל המרחב הנופי הנוגה שמעבר לחצר האחורית של העיר.

שיח גלריה בתערוכה יתקיים ב-2.2 בשעה 10:30

The post תמר נסים וטל רוזן סרגו תערוכה appeared first on מגזין פורטפוליו.

כובע טמבל ישראלי (פריט מס׳ 019), כפייה ערבית (פריט מס׳ 052) וכיפה (פריט מס׳ 055) אינם פריטי אמנות. ובכל זאת אפשר למצוא אותם בקומה השישית של המוזיאון לאמנות מודרנית MoMA בניו יורק, בתערוכה ?Items: Is Fashion Modern (פריטים: האם אופנה היא מודרנית?). מבט מקיף בתערוכה יגלה שאחוז גבוה מהמוצגים בה דומים להפליא לפריטים שמשמשים את המבקרים עצמם. כזו היא חולצת הטריקו הלבנה, הטי־שירט, שייצרה לראשונה חברת הנסה ב־1903 בעבור טירוני הצי האמריקאי. הטי־שירט הלבן שנותר כמעט ללא שינוי לאורך המאה האחרונה, הוא אחד מתוך 111 פריטי אופנה המבהירים שהבגדים שמשמשים אותנו בחיי היומיום הם אוביקטים של עיצוב, שיש להם מקור אמיתי, שנוצר בנקודה מסוימת בזמן, בדרך כלל על מנת לענות על צורך.

המונח ״אופנה״ מעלה בדמיון תמונות של דוגמניות־על זוהרות, טופפות על מסלול התצוגה, כשעל גופן הצנום קונסטרוקציות מחרידות לעתים, שכל מטרתן היא להדהים את עיניהם של מבקרי האופנה חדי העין. אופנה היא מילה נרדפת למשהו מתחלף, שאינו שורד את ממד הזמן, ושאין בו מהות או איכות נצחית. במקום זה, התערוכה קוראת תיגר על התפיסות המקובלות בנוגע לאופנה, מפוררת תפיסות ופרדיגמות של יוקרה ותשוקה, שנבנו בעמל רב לאורך שנים רבות. אוצרת התערוכה – פאולה אנטונלי, ראש המחלקה לאדריכלות ולעיצוב וכן למחקר ופיתוח ב־MoMA – משבשת את הציפיות של עולם האופנה, שזו תופיע בכל הדרה וזוהרה כשהיא נכנסת לאחד המוזיאונים החשובים בעולם. 

אנחנו שבויים בתפיסה, שלפיה אופנה היא מרכיב תרבותי המשתנה במהירות, גחמני ומתחלף באופן עונתי. התערוכה איננה מתעלמת מההבט הזה של עולם האופנה, אך היא מציגה את העובדה ההיסטורית, שכל תצורת השינוי והתחלופה האינטנסיבית מתרחשת סביב אריכיטיפים קבועים, והיא מעלה על נס דווקא את אותם פריטים ששרדו עשורים רבים ולא השתנו באופן מהותי.

בעיניי ״פריטים״ בעולם האופנה הם כמו ״סטנדרטים״ בעולם הג׳אז: יש אלפי גרסאות לסטנדרט הג׳אז ״עלי שלכת״ ויש אלפי גרסאות לסטנדרט האופנה ״מעיל חפירות״ (Trench Coat). זו טענה פשוטה, אולי טריוויאלית, אבל אף אחד לא הציג אותה עד כה באופן מתריס כלפי עולם הזוהר של האופנה, מעל במה מרכזית כמו ה־MoMA, וזו רעידת אדמה מבחינה אוצרותית ותיאורטית.

האם האופנה היא אמנות?

אמא שלי נוהגת לומר שהמילה ״מודרני״ כבר לא כל כך מודרנית. אנטונלי שואלת בכותרת התערוכה אם אופנה היא מודרנית, לא משום שהיא חושבת שפריט אופנתי הוא לא מודרני, אלא משום שהיא רוצה לייצר טענה חדשה ומשמעותית. המודרניזם הוא אחד המושגים החמקמקים בתיאוריות התרבות המערבית, והוא נולד בעולם העיצוב והארכיטקטורה. אחרי 30 שנים או יותר של מתקפה בלתי מתפשרת על המודרניזם מצד תיאורטיקנים רבים, המגדירים את התקופה כפוסט־מודרניזם, אנטונלי מציבה סימן שאלה גדול מעל הכול ומשתמשת באופנה כפלטפורמה נבחרת לניסוח מחדש של אמיתות, לגבי הפריטים האישיים והאינטימיים שאנו משתמשים בהם – הבגדים שלנו.

אנטונלי לא מאשימה את הפוסט־מודרניזם במצב הדקדנטי שבו אנו נמצאים. במקום זה היא מתווה דרך פשוטה וברורה על מפת ההיסטוריה של הלבוש, ומראה כיצד ניתן לאתר עוגנים בתוך האוקיינוס הזה. כך מתרחש באוצרות התערוכה, במקביל לתיעוד מרשים של חפצים ופריטי לבוש, מהלך תיאורטי נועז. וכל זה קורה בהיכל שבשם שלו עצמו מופיעות המילים ״אמנות מודרנית״.

שם התערוכה מתכתב עם תערוכה היסטורית שהתקיימה במוזיאון ב־1944, בסמוך לסיום מלחמת העולם השנייה. ״האם בגדים הם מודרניים?״ הייתה הכותרת לתערוכה שאצר ברנרד רודובסקי. הוא בשעתו קבל על כך שהבגד נדחה על ידי עולם האמנות, שסירב לראות בו אוביקט של יצירה אמנותית. אנטונלי מרחיבה את השאלה, במהלך רפלקסיבי כלפי עולם האופנה.

הסקירה של 111 פריטי אופנה נבחרים כוללת את ההקשרים התרבותיים שלהם והקרקע ממנה צמחו, אך גם את תהליכי הייצור שלהם, השינוי החומרי שעברו פריטים הנחשבים ל״על־זמניים״, ההשפעה האקולוגית שלהם על העולם, היכולת שלהם להיות מיוצרים במיליוני עותקים ומכלול ההבטים שלהם. ההתייחסות לפריטי האופנה היא כמו לכל מוצר תעשייתי אחר, וזה אולי כוחה העיקרי של התערוכה.

ומה חסר בה? התערוכה אינה שמה דגש על הצד הנרקיסיסטי של האופנה ואינה מאדירה מעצבי אופנה ידועים או בתי אופנה יוקרתיים, אלא בהקשר שלהם לפריטים. ״הפריטים״ הם גיבוריה ואילו השמות הגדולים של כוכבי העל של האופנה מוצנעים בתצוגה. אפשר לומר שאנטונלי ״מסתבכת במודע״ עם אחת הקליקות מוטות האגו ביותר בתרבות. אופנה מבוססת לא מעט על מותגים וחלק מרכזי במהות המותגים הם המעצבים עצמם. בבואה לבסס תערוכה על 111 פריטי אופנה ולא על 111 מעצבי־על, היא נדרשת לא רק ליכולת ניתוח נדירה אלא גם לאומץ ציבורי.

נעלי אולסטאר לנצח

הפריטים (Items) המופיעים ברשימה הם מוצרי אופנה שזכו בחיי נצח. טי שירט, כובע דלי (שכובע טמבל הוא הנגזרת הישראלית שלו), חולצת ספורט, מעיל טרנץ׳ ועניבה. אוביקטים אלה נוצרו לצורך ספציפי וזכו בווריאציות מגוונות, כשהפכו למוצר המיוצר בהמוניו. לעומת פריטי עיצוב טכנולוגיים, פריטי האופנה האיקוניים אינם נעלמים במהירות. כשהווקמן של סוני הגיע לשוק ב־1979 הוא הפך לאייקון מיידי, המסמל את המוזיקה הניידת. אבל הוא נעלם באותה מהירות כשהטכנולוגיה העבירה את המוסיקה מתוך סרט מגנטי ל־CD ולאחר מכן לקבצי MP3. לעומתו, נעלי הכדורסל ״אולסטאר״ של קונברס נוצרו על ידי מרקיז מילס קונברס בשנת 1908 במלדן, מסצ׳וסטס. מאז עברו הרבה גלגולים עיצוביים וחיקויים, עד שב־2003 רכשה NIKE את המותג. עד היום מיליוני נעליים של אולסטאר מיוצרות ונמכרות ברחבי העולם בווריאציות על המקור. מה עושה את הפריט הזה כל כך עמיד ובר קיימא?

הפריטים בתערוכה מסודרים מ־A ל־Z ועוד לפני האותיות מככב ג׳ינס ליווייס ששמו ״501״ להיות פריט מס׳ 001. את הג׳ינס, מכנסיים עשויים בד דנים (קנבס כותנה) צבוע באינדיגו כחול, המציא חייט מהגר יהודי מלטביה בשם ג׳ייקוב דייויס, שבעקבות קרעים חוזרים ונשנים במכנסי לקוחותיו הגה את הרעיון להחדיר מסמרות מתכת בפינות הכיסים והחגורה. חבר אליו סוחר הבדים שלו, לוי שטראוס, לרישום פטנט על ההמצאה, והשאר היסטוריה. הג׳ינס התפשט במהירות בקרב פועלים, כורי זהב, קאובוי׳ס ומלחי הצי, וזלג לבסוף אל הקהל הרחב, כפריט אופנה של יצרנים רבים. לייצור זוג אחד של מכנסי ג׳ינס דרושים 2,000 ליטר מים. ב־2016 נמכרו בעולם 1.2 מיליארד מכנסי ג׳ינס. וזהו רק חלקיק מתעשיית האופנה, התעשייה המזהמת ביותר אחרי תעשיית הנפט. אין הרבה מוצרים תעשייתיים בעולם שמשוכפלים בכמות גדולה כל כך.

התערוכה מדגישה את המוצא המגוון של פריטי אופנה על־זמניים. בין אלה אפשר למצוא את כובע הקש עם הרצועה השחורה מפנמה (פריט מס׳ 068), חולצת אוקספורד מאנגליה (פריט מס׳ 067) וחיג׳אב מארצות האיסלאם (פריט מס׳ 049). ישנם פריטים שמקורם באפריקה, אסיה וצפון אירופה או המזרח התיכון. פריטי לבוש רבים פותחו לצרכי ספורט או צבא, כמו מעיל הטרנץ׳, פריט מצוי במלתחות גברים ונשים כאחד, שמקורו בלוחמי החפירות במלחמת העולם הראשונה. פריט כמו הקפוצ׳ון Hoodie הוא אמנם שימושי אבל יכול להיתפס גם כאוביקט פוליטי, המשמש אקטיביסטים המתנתקים מהסביבה או נסים מהמשטרה. התערוכה מותחת את גבולות ההגדרה לפריטי אופנה עד לכיסוי הגוף בקעקועים (פריט מס׳ 098).

פריטים מסוימים הפכו להיות מזוהים עם דמויות מפורסמות כמו ״חולצת מאו״, חולצת עבודה כהה מכופתרת, או סריג גולף (פריט מס׳ 104) שהפך להיות, יחד עם מכנסי ג׳ינס, הסמל המסחרי של סטיב ג׳ובס. בחירת הפריטים מעלה כמובן שאלות. לדוגמה, הבחירה בנעלי ד״ר מרטין (פריט מס׳ 035) והתעלמות ממגפי בלנסטון הפופולריים או נעלי פלדיום, המותג הצרפתי שזכה להעתקים רבים וחזר לאופנה בשנים האחרונות בגרסאות צבעוניות וחומריות שונות.

האמירה הכללית העולה מהתערוכה גורסת שהאופנה אינה בת חלוף כפי שאנחנו חושבים, אלא מתבצעים בה רק שינויי ניואנסים וגרסאות חדשות. פריטים נצחיים בודדים מצטרפים לרשימה בכל עשור. אחד מהם הוא הפליז (Fleece), אריג שהוא תוצר של פוליאסטר סרוק, המצאה מ־1979 של אהרון פורשטיין, מנכ״ל מאלדן מילס, שהפכה לבד בגדי הטיולים של מותג פטגוניה.

טרנד ה־Normcore של השנים האחרונות, הנטייה לקונפורמיזם אופנתי על־זמני, רק מחזק את האמירה של אנטונלי בתערוכה: אלה הפריטים שנמשיך לצרוך ללא הגבלת זמן. בניגוד למושג הרומנטי של ביטוי אישי בלבוש, הוא כנראה מייצג נכון יותר את רוח התקופה ואת השאיפה של היחיד בעידן הרשת החברתית, להשתייך.

לאחרונה צפיתי בסרט תיעודי בנטפליקס, על שבטי ילידים מנותקים מהציוויליזציה ביערות האמאזונס בברזיל. אחד מהם מצולם אומר, חודש אחרי ביקור במקום של משלחת ממשלתית, שמצאה אותם עירומים כביום היוולדם: ״זה טוב״ והוא מצביע על חולצת ה־T שלו (פריט מס׳ 044) ואז הוא מסיר את כפכף הגומי (פריט מס׳ 041) שעל רגלו  ואומר ״זה גם טוב״.

– – –

פרופ׳ עזרי טרזי הוא ראש התוכנית לתארים מתקדמים בעיצוב תעשייתי בטכניון

The post המודרניזם כבר לא באופנה, או להיפך appeared first on מגזין פורטפוליו.

גלריה בנימין בקריית המלאכה בתל אביב מזמינה אוצרים, אמנים, קבוצות וסטודנטים להציע תערוכות קבוצתיות מעניינות, מחדשות, ומנומקות. הגלריה פותחת את שעריה ליוזמות מכל סוג, ומעודדת קו מולטי־דיסציפלינרי וכן שילוב של ערבי מחול, שירה, פרפורמנס, הרצאות, ועוד במהלך התערוכה, ו/או כרזידנסי שילווה את הגלריה לאורך תקופה. אפשר גם להציע שיתופי פעולה עם אמנים ואוצרים מבין חברי הגלריה.

הגלריה היא גלריה לא־מסחרית שמנוהלת בשיתופיות על ידי קבוצת אמנים, שפועלים כל אחד באופן עצמאי במדיומים שונים, ובנוסף פועלים בתחום היזום, האוצרות והטקסט של תערוכות והפקות אמנות. הגלריה רכשה בשש שנותיה מוניטין מצוין וקהל נאמן, והייתה קרש קפיצה של אוצרים ואמנים רבים וטובים. הגלריה מציעה חלל בלב הפועם של האמנות בתל אביב: מתחם הסדנאות והגלריות בקריית המלאכה. חזונה של הגלריה הוא להוות גורם משפיע בזירת האמנות העכשווית, וליצור במה ושיח בין חברי הגלריה, אמנים, אוצרים, אנשי תאוריה ומקצועות משיקים, וכמובן הקהל הרחב.

לשליחת הצעות ופרטים נוספים: binyamin.artgallery@gmail.com בנושא ״הצעה לתערוכה״.

• הצעות לשנה הקרובה תבחנה עד לתאריך 15.3.2018. אפשר להמשיך ולשלוח הצעות בשוטף.
• ההצעה תוגש בקובץ pdf יחיד ותכלול רשימה של האמנים המשתתפים, תיאור קונספט התערוכה (בין חצי עמוד לעמוד), דימויי עבודות לתערוכה המוצעת, דימויים של עבודות/ תערוכות קודמות, וקורות חיים של המציעים. כמו כן יש להתייחס לנושא האוצרות של התערוכה.
• הגלריה אינה גובה תשלום אולם גם אינה מעניקה תקציב למימון התערוכות. בהיותה גלריה לא מסחרית – תערוכות שתאושרנה תוכלנה להגיש בקשות מימון למפעל הפיס ו/או לקרן רבינוביץ.
• תינתן עדיפות לתערוכות של ארבעה אמנים ויותר אולם תישקלנה גם תערוכות־דו מענינות.

The post קול קורא: תערוכות קבוצתיות בגלריה בנימין 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

״הדרך הכי טובה להבין את המציאות היא להקשיב לה מקרוב״, אומרים גיא חג׳ג׳ ורום אטיק על ״הרגע״, הפודקאסט החדש שהשיקו בשבוע שעבר בכאן, תאגיד השידור הישראלי. בכל פרק השניים לוקחים מיקרופון ומתלווים לסיפור אמיתי, נכנסים לעולם שהם לא מכירים ומנסים להבין אותו. בפרק הראשון, ״התימני האחרון״, אטיק התלווה ליוגב ושי מלאכי שקיבלו בירושה את התימניאדה מאביהם, והם עומדים לעשות בה מהפכה.

בפרק השני, ״אמנות זה קשקוש״, חג׳ג׳ יצא למסע שהחל ברעיון לעקוב אחרי המסלול של יצירת אמנות אחת מהסטודיו של האמן עד לתצוגה בגלריה, עבר באחורי הקלעים של התערוכה של לואיז בורז׳ואה במוזיאון תל אביב, ונגמר בשאלות על מהי אמנות ואיך אפשר לענות על השאלה הזו ללא השכלה רלוונטית.

הי גיא, מזל טוב על הרגע!

הי יובל, תודה ואיזו התרגשות!

לגמרי. עבדתם עליו רק איזה מיליון שנה, לא?

חצי מיליון, כן. כאילו, הוא עבר המון גלגולים עד שהוא הפך לדבר הזה שנמצא עכשיו בחוץ

אם אני זוכר נכון כתבת איפושהו שזה הדבר הכי מורכב שעבדת עליו אי פעם, נכון?

זה בוודאות הדבר שדרש ממני הכי הרבה עבודה אי פעם על פרויקט יחיד, גם מבחינת שעות וגם מבחינת מאמץ וזיעה והעמקה. אני חושב שזה יהיה הוגן לומר שזה גם הכי מורכב, כי פודקאסט נרטיבי הוא דבר מורכב נורא במובן הכי פשוט של המילה: הוא פאזל של המון חלקים

אז תקציר הפרקים הקודמים: איך נוצר החיבור עם רום? ומה פתאום פודקאסט? (ולא שצריך סיבות…)

קודם כל ברור שצריך סיבות. אתה ואני הוצאנו ביחד מגזין (דרוש פה איזה גילוי נאות, לא?), והסיבה שלא הוצאנו ביחד פודקאסט היא שלא מצאנו בו את הדבר הזה שמעורר את שנינו. היינו יכולים לעשות פודקאסט או תערוכה או סרט או סיור מודרך או ספר בישול, אבל הדבר שהכי עורר אותך ואותי באותו הזמן היה מגזין.

ב־2013 הצעתי לעונת התרבות בירושלים ליצור סדרת תכניות רדיו תיעודיות על מוזיקת שוליים ירושלמית, וכשהם הסכימו היה לי ברור שאני צריך עורך רדיו מנוסה עם אוזן טובה לסיפורים. חבר משותף הציע את רום, וזה היה אחד הדברים הכי טובים שקיבלתי ממנו אי פעם. אחרי ירושלים היה לרום ולי ברור שאנחנו צריכים לעשות עוד משהו ביחד, אבל סיכמנו – כמו שאתה ואני סיכמנו בסוף ״אתה נמצא כאן״ – שכשניתקל בדבר הזה, נדע ונרים טלפון אחד לשני. זה לקח כמה שנים

ומה היה אותו משהו? או במילים אחרות: מה זה ״הרגע״?

אותו משהו היה בהתחלה חסר צורה. ״סיריאל״ התפוצץ והתחלנו להבין שיש קהל לדבר הזה שאנחנו אוהבים שנינו, שנקרא רדיו נרטיבי, אבל שאלנו את עצמנו איזה מין רדיו נרטיבי אנחנו רוצים לעשות, ובגלל שיש כל כך הרבה סוגים, לקח לנו לא מעט זמן לחדד מה זה ״הרגע״

את זה אני יכול להבין, אבל אני תוהה מה כותרת העל של הדבר הזה – איך אתם בוחרים את הנושאים? כי היה לנו בינתיים בשבוע שעבר את התימניאדה והבוקר את לואיז בורז׳ואה, ונעזוב רגע בצד את השאלה את מי זה יכול לעניין – אני מניח שלא בחרתם סתם דווקא את הנושאים האלו

נכון. ברגע שהתחלנו לעבוד מול התאגיד הבנו שאנחנו מתקשים להסביר לאנשים מה אנחנו עושים. כולם היו אומרים לנו ״אה, איזה יופי! איזה מין סיפורים אתם מחפשים?״, ואז היינו מגמגמים. חזרנו אחורה כדי להבין בעצמנו ולהבין איך אנחנו מבהירים לכתבים פוטנציאליים שלנו מה אנחנו מחפשים: סיפורים שקורים כאן, מן הסתם, אבל אלה סיפורים שצריכים לעשות שלושה דברים מרכזיים למאזינה המזדמנת.

הם צריכים ללמד אותה משהו חדש שהיא לא ידעה קודם, הם צריכים לגרום לה להרגיש משהו (אם היא אומרת ״זה היה מעניין״ אבל נשארת אדישה, מבחינתי לא עשינו עבודה מספיק טובה), והם צריכים לחשוף בפניה את המסגרת החברתית שסביב הדבר. בפרק של התימניאדה, לדוגמה, למדת על ההיסטוריה והחשיבות של התימניאדה אבל נחשפת גם למערכת המשפחתית־קהילתית שסביבה, ולמסגרת החברתית שבתוכה היא פועלת, ואני מקווה שגם הרגשת משהו כלפי הקונפליקטים של האבא והבנים

אז אני רגע אקשה עליך

תקשה

כשמציעים לי לכתוב על משהו, או שיש לי רעיון משלי, אני תמיד חושב (וזה לא רק אני מן הסתם) למה עכשיו? למה לא לפני יומיים או בעוד חצי שנה. נכון שהתשובה משתנה, ובטח ובטח כשהמקום שבו אתה מפרסם הוא שלך ואתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אבל אני תוהה מה המחויבות שלכם לאקטואליה (לא במובן של להתייחס רק למה קרה אתמול או היום), ועד כמה הרלוונטיות של מה שאתם עושים תלויה בזה

המחויבות שלנו לאקטואליה רופפת, ודומה יותר למחויבות של יוצר סרטים דוקומנטריים לאקטואליה. ברור שזה יעזור לו להשיג תקציבים ולנו להשיג קליקים אם זה יהיה נושא ״חם״, אבל זה לא השיקול העיקרי. כך, הסיפורים שאנחנו עוסקים בהם בעונה הראשונה קשורים באופן מאוד רופף, אם בכלל, להתרחשויות אקטואליות. הם כן כולם נוגעים, בעיניי, בשאלות שרלוונטיות למי שחי היום בתרבות שאנחנו חיים בה

נכנסים באמצע השיחה

בוא אם כך נדבר על לואיז בורז׳ואה. מאיפה הגיע הרעיון להקדיש לה פרק?

הרעיון המקורי היה הרבה יותר פשוט: לעקוב אחרי יצירת אמנות אחת ולראות מה המסלול שהיא עוברת מהסטודיו של האמן עד התצוגה בגלריה, וכמובן לשמוע את כל האנשים הבלתי נראים שבדרך – הסבל, הנהג, האוצר, התאורן, מי שמביא את היין לפתיחה. הייתי בטוח שזה רעיון מבריק עד שרום אמר לי ״אני לא מבין למה זה מעניין״, שזו אולי התשובה הכי טובה שאפשר לקבל משותף יצירתי או מעורך

ואז?

ואז ניסיתי במשך כמה זמן לשכנע אותו שזה רעיון מעולה, ולא הצלחתי. עד שהוא בא יום אחד ואמר: יש לי שאלה מעניינת על אמנות, אולי היא יכולה להוביל את הפרק שאתה מציע – למה אמנות עולה כל כך הרבה כסף? מתי היא התנתקה מכלכלת השוק כמו שאנחנו מכירים אותה? איך קרה שאמן היה יכול פשוט להמציא מספר ולהדביק אותו לציור, ואף אחד לא חשב שזה מופרך?

עם השאלה הזו התחלנו. פניתי לסוזן לנדאו ממוזיאון תל אביב והצעתי לה את הרעיון, והיא התלהבה מהרעיון של פודקאסט על אמנות. ישבתי איתה ועם דורון רבינא והסתכלנו על תערוכות עתידיות שמגיעות למוזיאון. לא היה לי מושג מי זו לואיז בורז׳ואה כשהשם הזה עלה, והפרק הזה הוא לחלוטין לא על בורז׳ואה: אנחנו לא ממש מספרים מה עוד יש בתערוכה, מי הייתה בורז׳ואה ולמה היא מעניינת. מה שמעניין אותנו זה כל מה שקורה כשמקימים תערוכה.

אבל, כמו תמיד, ברגע שיצאתי לשטח והתחלתי להקליט גיליתי שהשאלה שלנו פשוט לא מחזיקה. היא לא מעניינת אף אחד. כלומר, היא כן מעניינת, אבל היא לא מחזיקה פרק שלם של 45 דקות. אולי סגמנט בתכנית כלכלית

כלומר, יצאת עם שאלה אחת והבנת שזו לא השאלה הנכונה?

כן, לגמרי. זה פחות או יותר מה שקרה לנו בכל פרק. זו אחת הסיבות שהפודקאסט הזה היה ועודנו עבודה כל כך קשה. כמות האי־וודאות שאתה צריך לחיות בתוכה כל הזמן, ולקבל כחלק הכרחי, היא עצומה

אז על מה אם כך הפרק של לואיז בורז׳ואה?

אנחנו אוהבים להגיד שכל פרק שלנו הוא על משהו, אבל בעצם על משהו אחר. הפרק הזה הוא על איך נראים אחורי הקלעים של הקמת תערוכה, אבל הוא גם על הקושי שכמעט כולנו מכירים כשאנחנו נתקלים בעבודת אמנות עכשווית/מודרנית/מיצג/ווטאבר וחושבים משהו כמו: מה זה הקשקוש הזה? למה זה אמנות? ‎זה פרק על הניסיון להתמודד עם הקושי הזה בלי השכלה אקדמית‎

אני מניח שלכל מי שדיברת איתו הייתה תשובה אחרת לשאלה הזו‎

היו המון תשובות, ורובן לא נכנסו לפרק‎

מה התשובה שלך, היום, לשאלות האלו?‎

התשובה שלי זהה לתשובה שמוצעת בסוף הפרק, אז אני קצת לא רוצה לקלקל למי שעדיין לא שמע‎. אבל אני יודע שלך יש תשובה משלך‎

זה נכון… קודם כל אני אגיד את הצפוי ואני אגיד שהשאלה למה זה אמנות היא לא שאלה מעניינת. השאלה ש*אותי* מעניינת היא האם זו אמנות טובה, האם היא מעוררת השראה, האם היא גורמת לי משהו. ובתור התחלה זה פחות ניסיון להבין ויותר להרגיש. כמובן, כמו בכל שפה, ההבנה מגיעה אחרי לימוד או אחרי שרואים הרבה אמנות או שומעים הרבה מוזיקה או רואים הרבה קולנוע או כל תחום יצירה אחר. מבחינה זו אין הבדל‎

נכון, אבל עם מוזיקה אני יכול להידלק על האלבום של אלט־ג׳יי גם אם שמעתי מעט מאוד מוזיקה בחיי, ואני לא מבין חצי כלום בהשפעות של קראוט־רוק או שירת נזירים או מה שזה לא יהיה שהשפיע עליהם. זה יכול פשוט לדבר אליי מיידית. גם בקולנוע, כל עוד זה לא משהו סופר־ניסיוני: אם אני אלך לבית קולנוע אני אראה דברים שאני יודע לעכל גם אם ראיתי מעט מאוד קולנוע. באמנות אתה יכול להיכנס למוזיאון הכי גדול ולראות דברים שבשביל המבקר המזדמן, שלא מבין באמנות, הם מאוד קיצוניים, ניסיוניים, תובעניים – הם סתומים בשבילו.

אני יודע שזה קורה לי, ואני כן מתעניין קצת באמנות‎. ואני לא מתמרד נגד זה. אני לא אומר: תנו לי אמנות שקל לעכל, כל הזמן!‎ אני רק אומר: מצד אחד מוסדות האמנות רוצים להביא קהל חדש, רחב, להביא במובן מסוים את ההמונים, שלא מבינים את ההיסטוריה של האמנות, שבמילים של רבקה סולניט הם ״נכנסים באמצע השיחה״… ומצד שני המבקרים האלה באמת נתקלים בחומה של אי הבנה. והשאלה היא – וזו שאלה שמטרידה גם את המוזיאונים, לא רק אותי – איך מסירים את החומה הזו‎.

אגב, חשוב לי להבהיר ש״מה זה הקשקוש הזה״ אינו שווה ערך ל״הילד שלי יכול לצייר את זה״. אני חושב שאת זה עברנו כבר מזמן, באיזור ציורי המערות‎

רגע לפני החומה, אני רוצה להגיד שאני לא מסכים עם מה שכתבת בהתחלה.

יש לא מעט מוזיקה שאחרי שיר אחד אני לא מבין מה זה, לא אוהב ולא מתחבר. וזה הרוב, אגב. יש מעט דברים שהחיבור שלי אליהם במוזיקה הוא מיידי. מצד שני, אחרי שנים של האזנה ללינקים שאתה מפרסם בעונג (!) ומשמיע בקצה (!) הטעם שלי השתנה, אני אוהב דברים אחרים, או נוספים. ואם אני אאזין לשדרן אחר בקצה, יכול להיות שאחרי חמש דקות אני ארגיש שמה שאני שומע זה ניסיוני, קיצוני או תובעני.

כלומר, אני אגיד שוב שזה אותו דבר מבחינתי, ההבדל הוא ש: 1. הרבה אנשים חושבים שאמנות צריך להבין מייד, ואם זה לא מדבר אלי ואני חושב שזה קשקוש אז זו לא אמנות; 2. החומה: נכון, מוזיאונים צריכים עוד קהל, ואיך להביא אותם זה סוגיה לא פשוטה‎ ומורכבת

אני חושב שיש הבדל בין להגיד ״השיר הזה לא מדבר אליי״ לבין ״איך הדבר הזה הוא בכלל שיר?״. אבל אולי זו פשוט לא אנלוגיה שאני מסתדר איתה

אתה צודק, אבל יש לא מעט מוזיקה אסקפרימנטלית שאתה תעוף עליה בגלל הידע שלך והאהבה המדהימה שלך למוזיקה, ואני לא אבין למה אתה מתלהב ואיך בכלל הוציאו את הדבר הזה לאוויר העולם‎

ברור‎. בוא נדבר על מוזיקה באמת ‎

על זה אני באמת יכול לדבר לנצח‎

ספר לי משהו שאני לא יודע…

אגב, יש פרק על מוזיקה בהרגע? תגלה לנו על מה הפרק או הפרקים הבאים?‎

אין כרגע פרק על מוזיקה, לא. ‎יש לנו שני פרקים של כתבות מדהימות מהתאגיד, ששניהם גרמו למאזינים לבכות מסיבות שונות מאוד‎. אז אזהרת דמעות‎:

אחד מהם הוא של דנה פרנק, שעשתה קורס הגנה עצמית לנשים והופתעה לגלות שליד המדריכות יש גם מדריכים, רק שהתפקיד שלהם הוא לא ללמד אותך איך להכניס אגרוף או בעיטה, אלא לעשות סימולציה של הדברים הכי נוראיים, מהטרדות רחוב ועד ניסיונות אונס, ולחטוף ממך מכות רצח. היא רצתה להבין מה המחיר שזה גובה מגבר, לקחת על עצמו תפקיד כזה.

השני הוא של ירדן מרציאנו, שיושבת ממש שולחן ליד רום בתאגיד. היא בחורה צעירה מאוד שבגיל חמש עברה תאונת דרכים שהשאירה אותה עד היום משותקת ברוב גופה. לפני כמה זמן היא החליטה להרים טלפון לנהג המונית שגרם לתאונה ההיא, ובפרק שלה היא גם חוזרת לאירוע ולמה שזה עשה למשפחה שלה, וגם מדברת לראשונה עם הנהג, ובוא נגיד שהיו לי כמה סוגים שונים של התכווצויות בבטן בפרק הזה.‎

ויש לנו עוד פרק שכרגע ממש בעבודה אז אני לא יכול לגלות עליו כלום, והפרק האחרון בעונה הראשונה שלנו יהיה משהו חמוד ומעורר חיוך ‎

יפה! מעורר חיוך זה טוב. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? ‎

כן!‎ שרק אני נמצא פה בשיחה אבל רום אטיק הוא העורך והמספר סיפורים ואיש הרדיו הכי מדהים ביקום, ואני מודה כל בוקר לבוראת עולם שאני עושה איתו פודקאסט, והוא בתכל׳ס נושא על כתפיו 99% מהעול (אולי טיפה הגזמתי). ושאלכס בלינקי עיצב לנו את הלוגו! שמעתי שאתה מתעניין בעיצוב או משהו

או משהו…

The post הגיע ״הרגע״. גיא חג׳ג׳ ורום אטיק משיקים פודקאסט חדש בתאגיד appeared first on מגזין פורטפוליו.

מפולין לירושלים ב־airbnb

תערוכת היחיד ״חלק ונחלה״ של האמנית צפיה דגני (אוצרת: אביטל ברק) נפתחה בתחילת השבוע בסדנאות האמנים בירושלים. הפרויקט שעליו מתבססת התערוכה התרחש בדירות Airbnb בפולין. דגני, בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל, נוהגת ליצור מיצבים ושילובי מציאות ובדיה בצילום. לצורך הפרויקט שכרה דירות דרך הפלטפורמה של Airbnb, הקימה בהן מיצבים מאובייקטים שנמצאו בהן, והחזירה אותם למקום, מבלי להשאיר עקבות (יש לקוות). דגני מתייחסת אל מעשה ״הכנסת אורחים״ בעידן שלנו, חוקרת יחסי בעלות ומוסר בתיירות של ״כלכלה שיתופית״, ואת אופיו של אובייקט האמנות הנוצר ומופיע בתנאים אלו. במיצבי הפנטום שלה היא בוחנת יחסי שייכות למרחב הגאוגרפי והתרבותי ממנו מגיעה משפחתה, כפי שמהדהד הפסוק המובלע בכותרת. היא בודקת מה מותר ומה אסור לה לעשות במרחב זה, כאמנית, כתיירת וכיהודייה ממוצא פולני – על המטען האסוציאטיבי הכרוך בכך. בחלל הגלריה דגני מציגה ספק מזוודות ספק קופסאות, המייצרות זירות אמנות קטנות ומתכתבות עם המזוודות של מרסל דושאן, ובתוכן היא מציבה צילומים ואובייקטים.

ב־5.2, 19.2 12.3 יתקיימו בתערוכה מפגשים עם האמנית והאוצרת בתערוכה ואמנים אורחים.

חגית פלג רותם

לקסיקון הכלים של קשת בן עמי

קשת בן עמי מציגה בגלריה הביתית של עודד שתיל את התערוכהI Lost My Keys  (עד 17.2). אפשר לקרוא את הכותרת לאור ההקשר המובן (הצגת תערוכה בגלריה שהיא למעשה דירת מגורים) אבל זוהי רק אחת משלוש כותרות אופציונליות שבן עמי מציבה לתערוכה. האופציה השנייה היא ״מערכת הכסות״ והשלישית ״You Sleep Alone״. שלוש כותרות שכל אחת מהן מתווה קו מחשבה, שביל להתחקות אחר ההיגיון האידיוסינקרטי שלה. בן עמי, בוגרת המחלקה לאמנות בשנקר (2016), היא משוררת בחפצים. בעיקר חפצים חדים, אך לעיתים גם איברים וחלקים חסרים של כלים ומכשירים אלקטרוניים. מחטים, אנקולים וסכינים קטנות היא עוקרת ממקומם הטבעי ונועצת במצע רך, או עורכת ככלי ניתוח מוכנים לפעולה, על מצעים ורודים המזכירים את העור. ״אובדן המפתחות הוא אובדן של שליטה, של מקום לחזור אליו (safe zone), של קרקע מוצקה. אם איבדתי את המפתחות לאחר שנעלתי את עצמי בפנים – אז בתום שהייה ממושכת יתחיל החלל להסתחרר ויהפוך להזיה, ראש המיטה ישנה צורתו ללקסיקון הכלים שלי… הדלת תישאר נעולה, תותיר אותי ללא הזמנה למסיבה חסרת הגבולות שהפנטזיה שלי, לבדה, עורכת״.

חגית פלג רותם

TAP and TOUCH בגלריה ברוורמן

התערוכה TAP and TOUCH בגלריה ברוורמן (אוצרת: עדי גורה) מציגה עבודות של כמה מהאמניות הישראליות הבולטות ביותר כיום: אניסה אשקר, יעל ברתנא, ברכה ל. אטינגר, סיגלית לנדאו, טל מצליח, נירה פרג, מיכל רובנר ומאיה ז״ק. תוך התמקדות ביצירה נשית, התערוכה מאגדת עבודות העוסקות בגוף מנקודת מבט גיאוגרפית כמו גם קונספטואלית. הדרכים השונות שבהן האמניות המשתתפות בתערוכה מתייחסות לגוף נקשרות להתעוררות הציבורית העכשווית סביב שימוש לרעה בכוח. כל עבודה בתערוכה מציעה דרך התנגדות או זווית שונה להתייחס לנושא, ויחד הן יוצרות חלל שבו מחוות, פעולות ומבעים שונים מדגישים נושאים אקטואליים.

יובל סער

The post הרשימה המשותפת // 26 בינואר 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

עודד הירש מונה לתפקיד ראש החוג והמכון לאמנות במכללה האקדמית לחינוך אורנים. הירש (בן 41), שמחליף את האמן יוחאי אברהמי בתפקיד, הוא אמן רב תחומי המתמחה בצילום וידאו וסטילס. הציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם וזכה במלגות ופרסים בין־לאומיים, ביניהם מלגת הצטיינות מטעם מדינת ניו יורק, מענק להפקת סרט ותערוכה מטעם הקרן הבין־לאומית ג׳רום ופרס מטעם משרד התרבות בישראל. 

הוא נולד בקיבוץ אפיקים ומתגורר כיום בחיפה. בוגר המחלקה לצילום בוויצו חיפה, שכיום הוא מלמד בה. בשנים 2006־2012 חי בניו יורק, ואת התואר שני למד במכון פראט בברוקלין. מרצה במכללת אורנים משנת 2013.

הירש: ״בשנים האחרונות הפך המכון לאמנות למוסד ייחודי ומשמעותי בנוף התרבות הישראלי. הבוגרים והבוגרות שלנו משתלבים בסצנת האמנות המקומית, מציגים במוזיאונים, גלריות וזוכים להכרה גורפת באיכותם. זאת, לצד התרומה המשמעותית לקהילה בדמות השתלבותם במערכת החינוך כמורים לאמנות וכמחנכים״.

המכון לאמנות הוא חלק מקמפוס מכללת אורנים, מכללה אקדמית לחינוך הגדולה בצפון, בקריית טבעון. קהילה מיוחדת של סטודנטים ומרצים יהודים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, המגיעים מהעיר, הכפר והקיבוץ, יוצרת סביבה חברתית מעורבת ומאפשרת ריבוי של סוגי יצירה, המשולבים בסדנאות מסורתיות בציור, פיסול, צילום, וידאו, קרמיקה, מלאכות, תחריט ורישום, סדנאות חדשניות והתנסות בבתי הספר.

בין מורי המכון: האמנים עידית לבבי גבאי, הילה בן ארי, דליה מאירי, דורית רינגרט, יוחאי אברהמי, לי אורפז וטלי כהן גרבוז והחוקרות והאוצרות ד״ר יעל גלעת וגליה בר אור. בתום ארבע שנות לימוד מקבלים הבוגרים תואר בוגר ותעודת הוראה באמנות לכיתות א׳־י״ב​. במכון פועלות גלריה לאמנות ישראלית, שהוקמה לפני 28 שנים הנותנת במה לאמנים ותיקים וצעירים בתערוכות מתחלפות, וגלריית ״קשר עין״, הפונה לקהל ילדים (גן חובה עד כתה ו׳) ומאפשרת למידה פעילה וחווייתית באמנות חזותית בתערוכה המתחלפת אחת לשנה.

The post עודד הירש מונה לראש המכון לאמנות באורנים appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשתום רזניקוב (בת 32) סיימה את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה בשנת 2011‎, היא לא האמינה ששבע שנים לאחר מכן היא תחשוב – ואף תספר על כך בהתלהבות – שעולם הונאות האשראי באינטרנט, והמפגש בין חשיבה עיצובית לעולמות הדאטה והסטטיסטיקה, ירתקו אותה כל כך. כיום היא מובילת העיצוב ב־Riskified, סטארט־אפ ישראלי שעוסק במניעת הונאות אשראי, מהונאות של ילדים בני 15 שפועלים בסלון ביתם ועד ארגוני פשיעה בין־לאומיים. האתגר של צוות העיצוב של החברה – שמעסיקה כ־200 עובדים במשרדיה בניו יורק ובתל אביב – הוא איך להפוך את המידע הרב ואת הטכנולוגיה שמנתחת אותו לידידותיים יותר למשתמש. והדרך? להשתמש בניקיון עיצובי ודגש גדול על היררכיה.

הי תום, בוקר טוב

הי יובל! בוקר טוב

מה קורה? עבר קצת זמן אבל אפשר להניח שיש לך פחות עבודה אחרי בהלת קניות האונליין של השנה החדשה ובלאק פריידי ושאר חגי השופינג, או שלהיפך?

שאלה טובה. עונת החגים (מבלאק פריידי ועד חג המולד) היא אחת התקופות הכי עמוסות שלנו – בעונה הזו מכירות האונליין גדלות פי שתיים עד שתיים וחצי. מלבד האקשן והעומס בחברה, לנו כמעצבים זו הזדמנות לבחון את הכלים שאנחנו מעצבים. אז ברגע שהחגים מסתיימים זו תקופה רגועה יותר ללקוחות שלנו, אבל אצלנו אף פעם לא רגוע. עכשיו אנחנו יכולים להתרכז יותר בפיתוח כלים פנימיים או בשיווק ומכירות, כך שיש סוויץ׳ ואנחנו מתחילים לעבוד על פרויקטים חדשים

יפה. בואי נתחיל בכלל שתספרי קצת על ריסקיפייד, כמה זמן אתם קיימים ומה אתם עושים שם

ריסקיפייד היא חברת סטארט־אפ שמתמחה בזיהוי הונאות ועובדת מול חנויות אונליין. אנחנו עוזרים ללקוחות טובים לקנות וחוסמים משתמשים שמבצעים קניות עם כרטיסי אשראי גנובים. החברה קיימת חמש שנים וזה סטארט־אפ שגדל מהר, אנחנו כיום כ־200 עובדים עם משרדים בניו יורק ובתל אביב

מה תפקידך בכוח ואיך התגלגלת לשם?

אני ראש צוות עיצוב, שמונה חמישה מעצבים ואנחנו נותנים מענה עיצובי לכל החברה – עיצוב ממשקי משתמש, חומרי שיווק ומכירות, ועוד. הגעתי לריסקיפייד במקרה: אחרי הלימודים בוויצו חיפה התחלתי לעבוד כפרילאנסרית ולאט לאט השתלבתי בחברה. האמת שבמבט לאחור לא היה לי מושג לאן אני נכנסת ואיזה עולם תוכן מרתק זה

מה כל כך מרתק בו? ואיזה חלק יש בו לעיצוב?

כשסיימתי לללמוד עיצוב האופציות שהכרתי היו משרדי פרסום ועבודה בסטודיו. עם השנים (וכישראל כ״אומת הסטארט־אפים״ יש למעצבים הזדמנות להשתלב ולהשפיע בהרבה תחומים, וריסקיפייד היא חברה שמאוד מעניין לעבוד בה כמעצבת. זו חברה שתחום ההתמחות שלה הוא הונאה, Fraud, ולכן היא מורכבת ברובה מ־data scientists, fraud analysts, מתכנתים, מומחים ל־machine learning, ויש פה מפגש מעניין בין חשיבה עיצובית לעולם הנורא מורכב הזה של דאטה וסטטיסטיקה.

בנוסף, לעבוד במקום כזה נותן הזדמנות ללמוד על עולם התוכן המרתק של Fraud (לא משפט שכמה שנים אחורה הייתי מדמיינת שאגיד, אבל באמת, מרתק בטירוף). דבר ראשון, היום הקלות שבה אפשר לבצע הונאה היא בלתי נתפסת, כך שכשאתה מתמודד עם זיהוי הונאות אתה מוצא את עצמך נלחם עם ילד בן 15 שעושה פשע מהסלון שלו וגם עם ארגוני פשיעה בין־לאומיים שמונים עשרות אנשים.

המטרה המרכזית של ריסקיפייד היא לאפשר לקונים הטובים חווית קנייה כמה שיותר טובה וחלק ממה שזה דורש זה להבין באופן מעמיק איך מתנהגים אנשים שקונים באינטרנט: מה הם יעשו מהמובייל? מתי הם ישתמשו במחשב? איך זה קורה באזורים שונים בעולם? הפן האנתרופולוגי של העניין מרתק. לדוגמה, האם ידעת שיש יותר גניבות בהזמנת אונליין של כנפי עוף מאשר בהזמנת פיצה?

וואלה. מה הסיבה?

זו שאלה מעולה. אנחנו בודקים את זה – בדרך כלל יש מתאם גדול בין פופולריות ומחיר להונאות. בכל תעשייה יש הבדלים בין אחוזי ההונאות – אחד האתגרים שלנו כמעצבים זה להנגיש את המידע הזה באופן שהוא גם מושך וגם קל להבנה. דוגמה שאני מחבבת במיוחד היא על הונאות בתעשיית הכרטיסים ואירועים: אפשר לראות בדוגמה איזה אחוז מהעסקאות הן מדד ה״safe״ של העסקה לפי סוגים של אירועים שונים. יש יותר עסקאות בטוחות באירועי ספורט מבפסטיבלי מוזיקה. בנוסף אפשר לראות שהמחיר הממוצע באירועי ספורט נמוך יותר משל פסטיבלים של מוזיקה – כך שאפשר להסיק שיש קשר בין מחיר הכרטיס לביצוע ההונאה

הבנתי. כתבת קודם שאחד האתגרים כמעצבים זה להנגיש את המידע הזה באופן שהוא גם מושך וגם קל להבנה. אבל להנגיש למי?

ללקוחות קיימים, ללקוחות פוטנציאלים ולמטרות שיווק. למרות שהונאות הן עולם תוכן מעניין, זה גם עולם מורכב שמבוסס על המון סטטיסטיקות ועיבודים של מידע, כך שעדיין קשה להנגיש אותו גם לסוחרים שעובדים בתחום. כמעצבים בריסקיפייד אנחנו צריכים לייצר דימויים שמצד אחד מכילים הרבה תוכן או מידע מורכב, ומצד שני להגיש את זה באופן מושך ואינטראקטיבי שיהיה קל להבנה. לצורך הזה אנחנו משתמשים באינפוגרפיקות – שהן כלי מעולה בשביל לתקשר טרנדים של דאטה. זה אתגר עיצובי מסוג אחד שאנחנו מתמודדים איתו, ויש אתגרים אחרים שיש להם מענה שונה לגמרי.

אולי אני אתן קצת רקע: זיהוי ההונאות נעשה על ידי טכנולוגיות machine learning (אינטליגנציה מלאכותית), במערכת שמקבלת המון פרטי מידע ממקורות שונים באינטרנט ומחשבת הסתברויות סטטיסטיות לתרחישים שונים של הונאה על סמך למידה ממיליוני עסקאות שונות. הענין הוא שאינטליגנציה מלאכותית והשימוש בה יכולים לייצר בעיה, כיוון שלא תמיד קל להבין בדיוק את האופן שבו המחשב מקבל את ההחלטה.

כמעצבים, שבסוף צריכים לחשוב על המשתמשים שלנו, האתגר הוא איך לתרגם באופן נהיר החלטות של מכונה למשהו שאדם יכול להבין ולהשתמש בו. דוגמה לאתגר כזה שעבדנו עליו לאחרונה הוא ה־Decision Insights: פיצ׳ר בממשק שלנו שמתרגם החלטה של המודל לתצוגה פשוטה, המאפשרת לאדם להבין מהם הגורמים שהשפיעו על המודל בהחלטה לאשר או לדחות עסקה. מאחורי הקלעים מדובר באלפי פרמטרים, והיינו צריכים לפלח אותם להקשרים שונים כדי לחשב את ההשפעה היחסית של פרמטרים מסוגים שונים על ההחלטה הסופית

איזה עקרונות עיצוביים אם כך עוזרים למידע להיות ברור ומובן?

למרות עומס המידע אנחנו לא רוצים להציף את המשתמש בהמון נתונים. העקרון העיצובי שמנחה אותנו הוא הרבה ניקיון ודגש גדול על היררכיה.‎ למרות שמדובר במידע מורכב, המאמץ העיקרי שלנו הוא לפשט אותו ולתת לו ביטוי ויזואלי – לדוגמה שימוש בגרפים. מצד אחד אנחנו רוצים להיות נאמנים לטכנולוגיה (לא לעשות משהו שנראה קוּל אבל לא נותן מידע), ומצד שני התוצאה חייבת להיות פשוטה ונהירה ואנחנו מתמודדים עם המתח הזה באופן קבוע.

בחומרים השיווקיים שלנו אנחנו משתמשים באיורים ומנסים להיות יותר ידידותיים ולספר סיפור. עוד אתגר עיצובי הוא בעבודה על כלי מחקר פנימיים, ושם הדיוק של הממשק הוא קריטי ויכול להטות את ההחלטות של המשתמשים והמשמעות של זה יכולה להיות אלפי דולרים.

יכולה לתת דוגמה?‎

אם אתה צובע משהו בצבע זה יכול להשפיע האם הפרמטר נראה חיובי או שלילי. לאנשים יש הרגלים גם בעבודה עם הממשק, כל שינוי קטן בעיצוב יכול לשנות את קצב העבודה

אז בהקשר הזה, ובכלל, ואפרופו מה שאמרת בתחלת השיחה שלנו – שלא היה לך מושג לאן את נכנסת – אני תוהה מה בכל זאת לקחת מהלימודים שלך לעבודה בהיי־טק‎

פתרון בעיות: מעצב קודם כל מזהה בעיה ומציע לה פתרון; אני חושבת שזה מייצג מאוד את העבודה גם בסטארט־אפ. בנוסף ליכולת לפשט מידע מורכב ולתת לו ביטוי ויזואלי – אנחנו מסוגלים להבין את הרעיונות והמסרים ולתרגם אותם למשהו שיש לו נראות ואני חושבת שזה לגמרי משהו שהגיע מהלימודים. דבר שלישי הוא הבנה של user experience – להרגיש את המשתמש, לחשוב עליו בתהליך, ולא רק ממקום של נתונים ומחקר אלא גם מתוך רגישות ותשומת לב.

אנחנו מעצבים בתוך עולם תוכן מאוד מאוד מורכב. הטכנולוגיה מטורפת אבל בסוף צריך מעצבים בשביל שהדבר הזה בכלל יכול להיות מתורגם למשהו שאנשים יכולים להבין אותו, להשתמש בו, להבין את הרלוונטיות שלו, ללמוד ממנו

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

כן ‎

למייסדים של ריסקיפייד היה חשוב מהיום הראשון שיהיה מעצב בחברה, זה לא מובן מאליו. (במיוחד בחברת B2B בתחום ה־fintech). יש פה דגש גדול על עיצוב ולמעצבים יש הרבה מקום להשפיע, זה חלק מהתרבות הארגונית. אין משהו שיוצא החוצה מהחברה שלא עובר דרכנו. חלק ממה שאני עוסקת בו כראש צוות זה להטמיע את דפוס החשיבה הזה עם כל חבר צוות שמצטרף – ואנחנו בדיוק מגייסים מעצבים – על כך שיש לו מקום להביע דעה, להיות פרו־אקטיבי ולהיות גורם משפיע

The post תום רזניקוב מציגה: הונאת רשת ידידותית למשתמש appeared first on מגזין פורטפוליו.

האמנית רימה ארסלנוב (39) משלבת בעבודותיה מעט מכל התרבויות שהיא נושאת בביוגרפיה הפרטית שלה. ״נולדתי בטג׳יקיסטן וכשהייתי בת שנתיים עברנו לאוזבקיסטאן. שם גדלתי ושם למדתי אמנות כילדה. עליתי לארץ בשנת 2000, בגיל 22, והמשכתי ללמוד אמנות במכון אבני ואחר כך במדרשה לאמנות ובבמת מיצג אצל תמר רבן", מספרת ארסלנוב, שכיום חיה עם משפחתה בין גרמניה לישראל. "יצא לי קצת להסתובב בעולם, אם ברזידנסי או תערוכות שאני משתתפת בהן ואם בטיולים, ומכל מקום אני סופגת משהו מהתרבות וזה משפיע על האמנות שלי״, היא אומרת. ״בעיקר מושכת אותי הארכיטקטורה, שהיא עדות היסטורית מתמשכת ובדרך כלל מכילה השפעות שונות שמספרות סיפור דומם על המקום. אני נהנית לעבור למקום חדש כל כמה זמן, ללמוד את השפה, להיות תקופה במקום. כל פעם מחדש להבין ולהתחבר לסצנת אמנות המקומית״.

רימה ארסלנוב. צילום: נועם פיינר

צילום: שי הלוי

בתערוכה ערבסק עכשווי במוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים, ארסלנוב מציגה את ״חצי הדרך למעלה״ – עבודת וידאו ארט חדשה, מיוחדת לחלל, על פני קיר שלם. מרחוק היא נראית כמשרבייה צבעונית, אך במבט מקרוב מתגלה רצף של פרפרים המנפנפים מדי פעם בכנפיהם. התנועה כה קלה שכמעט קשה להבחין בה. היא מעלה אסוציאציות של משק כנפי הפרפר בקצה אחד של העולם, המניע זרמי אוויר ותהפוכות אקלימיות בקצה האחר, על פי תיאוריית הכאוס.

״בזמן הלימודים במדרשה התחלתי לצייר לפי צילומים משפחתיים שטיחים שהזכירו את השטיחים שהיו תלויים על הקירות ומונחים על הרצפה בבית באוזבקיסטאן, כסוג של תגובה לגעגוע הביתה. מהשטיח האוזבקי התפתחו אלמנטים אורנמנטליים שמלווים את העשייה שלי לאורך כל הדרך״.

ארסלנוב משחקת באשליית המשרבייה המפרידה בין פנים לחוץ. היא מציבה רהיט המדגיש את השהות בתוך חדר, אך מכיוון שלא ניתן לפתוח אותו הוא נראה מסתורי ויוצר תחושה של התבוננות מציצנית במשהו אישי, אינטימי – קצת כאילו היינו מציצים מבעד למשרבייה אל רשות הפרט.

הניגוד בין דימוי הכנפיים, כייצוג של תעופה, לבין הדימוי הכללי של הקיר המקובע, המפריד ויוצר גבול, מטעין את העבודה במתח. ״הכנפיים זזות, מתמתחות, נראות כמתכוננות לקראת משהו, אבל שום דבר לא קורה, הן נשארות באותו מקום ולא מצליחות לממש את יעודן,׳לשבור את תקרת הזכוכית או לצאת מהמעגל הסגור. קיר הכנפיים הוא בעצם גוף חשוף, וכל אחד מהפרפרים הוא איבר פנימי שחי ומתפקד מעצמו. אפשר לומר שבמובנים רבים הוא מתייחס לנשיות ולמעמדה, אך גם להגירה ונדידה״, היא מסבירה.

״כמו בערבסק, גם בעבודת הווידאו שלי לא קיימים התחלה, אמצע וסוף״. השכפול של כנפי הפרפר הרוטטות יכול להימשך לנצח.

בהשראת התערוכה ערבסק עכשווי יתקיים במוזיאון ביום חמישי (22.2)  מופע מוזיקה סופית של אמיר שהסאר והרכב נגנים סופיים קלאסיים. שהסאר שמוצאו מאיראן נמלט לפני למעלה מ־30 שנה מאיראן האיסלאמית לטורקיה והגיע לישראל. כאן הפך למוזיקאי בולט, ונחשב לאחד המאסטרים בתחום מוזיקת העולם בישראל.
https://www.youtube.com/watch?v=ujF_UIPHvhc#action=share

The post משק כנפי הפרפר: רימה ארסלנוב במוזיאון האסלאם appeared first on מגזין פורטפוליו.

אומרים שהגודל לא קובע, אבל בחברה של היום המחקרים מראים אחרת. למרות שהסטטיסטיקה גורסת שלמעלה מ־60% מהנשים מעל גיל 20 במדינת ישראל נחשבות מידות גדולות, הן עדיין מופלות מבחינה תעסוקתית, חברתית ואופנתית. מרבית חנויות ומעצבי האופנה מציגים קולקציות עד מידה 42 – המידה הממוצעת של האישה הישראלית. נשים רבות במידה גדולה מכונות ״לא ייצוגיות״ ולא מתקבלות לעבודות שונות, ונערות גדולות זוכות להחרמות. מערכת הבריאות, עולם האופנה ועולם הפרסום עדיין מקדשים רזון. נדמה שהחברה מתקשה לקבל את הכוח הנשי ככוח חזק ושולט שגודלו הוא כבר הרבה יותר מ־XL.

התערוכה XLove מנכיחה את תפיסת המקום של האישה המודרנית בחברה ופועלת להעצמתה. לא עוד קטנה, צנועה ומאחורי גבר, אלא אישה נוכחת, גדולה, בקידמת הבמה, שלא מתנצלת על קיומה ולא מתאימה את עצמה לתבנית אידיאל היופי; כי הגודל לא קובע ובמקום שמנופוביה ואפליה הגיע הזמן לאהבה – ובגדול.

מאוריציו פולצ׳ק ואיתמר שגיא

השיח הגובר בנושא לא מאפשר יותר להתעלם מהעניין. כתבות על נשים חזקות, נשים שמנות ונשים מובילות מפורסמות חדשות לבקרים בכל פלטפורמה אפשרית. דוגמניות פלאס סייז כובשות קמפיינים ומסלולי תצוגות והגיוון בפרסומות הולך וגדל, הן מבחינת גילאים והן מבחינת מידות. יש מקום להרבה יותר מאשר רק לברבי והכניסה לפוטושופ אסורה. התערוכה נועדה להגביר שיח זה של דימוי הגוף, אידאל היופי ומעמד האישה גם במידות קיצון, ומציגה אותו מתוך חוזק ולא מתוך חולשה, כפי שנהגו להציגו עד היום.

לדברי האוצרות אילנה כרמלי־לנר והסטייליסטית גאלה רחמילביץ׳: ״נשים אקסטרווגנזיות שיוצאות נגד מוסכמות מעוותות הן הנשים של ה־XLOVE; נשים שתופסות את הזרקור במרכז הבמה ומחוללות שינוי אדיר בחברה, שמתחילה להפנים שיש מקום לגיוון בגיל ובגודל. הביטוי ששימש עד היום לגנאי, XL, הופך בתערוכה את עורו ומבטא כוח, עוצמה ונוכחות. ׳גדולה׳ היא כבר לא מילה שלילית להקנטה, היא מילה המבטאת עוצמה וכוח, וכך גם עבודות התערוכה. גדולות, נוכחות, אקסטרווגנזיות, שמאפשרות לכל אחת למלא חלל מבלי לחוש אשמה, המייצגות את האישה החדשה, תפיסתה ומעמדה״.

עדן סעדון

בתערוכה תוצגנה 32 עבודות של מעצבים מעולם האופנה, הטקסטיל, התקשורת החזותית, התדמית, הנייר, הצילום, האיור ועוד. משתתפים: ששון קדם (מעצב אופנה ואמן), ירון מינקובסקי (מעצב אופנה ואמן רב תחומי), גיל גורן (אמן אורבני ומומחה למיתוג), אילנה אפרתי (מעצבת אופנה ואמנית), מאוריציו פולצ׳ק (מעצב אופנה היי־סטריט גברים), טלי שרף חזן (מעצבת אופנה), פיטר באריסן (מעצב אופנה), פדי מרגי (מעצב, אמן חזותי), אמנון אילוז (מעצב גרפי), איתמר שגיא (אמן טקסטיל ואופנה), שי שניידרמן (מעצב טקסטיל ואמן), עידית קפלן (אמנית טקסטיל), גלי כנעני (מעצבת טקסטיל ואמנית), שירי כנעני (מעצבת טקסטיל ואמנית), עדן סעדון (מעצבת טקסטיל), שלי ואילון סתת (מעצבת ואמנית נעלים), ד״ר ולנטינה פנפיליו, ד״ר עדי בייר (״מעצבי חיוכים״, אמנים אדריכלים של הפה), כרמל שיינר (מעצבת דיגיטלית), אילן גריבי (אמן ומעצב), מירב פלג (מעצבת קונספט בנייר), מירב כהן (אדריכלית ואמנית נייר), סימה לוין ( מעצבת ואמנית נייר), רמה אמיר (מעצבת בפיגמנטים מהטבע), עומרי גורן (מעצב אופנה ותכשיטים), ליקה רמתי (מעצבת ואמנית ויזואל), סשה פרילוצקי (צלם אופנה ואמן ויזואלי), ורד רוזן (אדריכלית מעצבת ואמנית), כרמיה רוטנברט (מעצבת ואמנית), דליה בר אור (היסטוריונית, חוקרת, מעצבת, מאיירת אופנה ומרצה), מימי זיו (אמנית, מעצבת ומרצה), טליה צורף (מאיירת), יואב מאיר (מעצב ומאייר אופנה), זאב אנגלמאיר (אמן וקומיקסאי).

נעילה: 30.4

ירון מינקובסקי

טלי שרף וטליה חזן

ששון קדם

The post XLove בגלריית החווה appeared first on מגזין פורטפוליו.

מימו יודיצ׳ה (איטליה) הוא מגדולי הצלמים בני זמננו, אמן שעוסק בחיפוש וביטוי הקול הפנימי והרגש באמצעים אמנותיים יוצאי דופן וברגישות לסוגיות חברתיות. לדבריו התערוכה ״מראות מממלכות אבודות – הסדרה הים-תיכונית״ (במקור: Medditerraneo) הייתה מבחינתו כורח אינטלקטואלי, וביטאה ״צורך בנחמה ועידוד״. התערוכה, באדיבות המוזיאון לאמנות עכשווית Modern and Contemporary Art of Trento and Rovereto, נודדת באגן בים התיכון, חוזרת אל מקורותיה, כשבישראל תוצג לראשונה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב.



אחרי שהתאכזב מהישגיה של אמנות ששמה לה למטרה לעסוק ישירות בחיי היום־יום, החל יודיצ׳ה בחיפושיו אחר ״רגשות עזים״, תוך שהוא תר אחרי השורשים הקדומים של הקיום האנושי שלו־עצמו, חוזר ומגלה את ההווה בעודו מתבונן בעבר. בשנים 1990–1995 ערך יודיצ׳ה מסעות צילום במזרח התיכון, שבמהלכם ביקר במקומות רבים שסייעו לכונן את אוסף הדימויים המרכיבים את ״הממלכות האבודות״. אתרים ארכיאולוגיים, פסלים, פסיפסים, נופים, יסודות של הטבע – כל אלה סוללים נתיב של תצלומים בעלי פורמט אחיד. 


הטיפול המיוחד בשחור ולבן בעבודות הללו מייתר את הצורך או הרצון לקבוע תאריך, עונה או זמן לתצלום, כשכל תצלום מעניק דימוי מוחלט, מנותק מזמן ומקום. יודיצ׳ה מתמקד במושאי צילום נבחרים ובו בזמן מדגיש את הדינמיקה של מעשה הצילום באמצעות ״הסתכלותו האיטית״, המאפשרת היפתחות לרובדי פרשנות שונים. יחסי הגומלין בין אור וצל, השפעת האור על מראות של שמים או לשרידי אמפיתיאטראות, המתח הדרמטי ומלא החיוּת בציורי קיר קדומים והבעות הפנים העל-זמניות של ראשי השיש – כל אלה הם, במילותיו של יודיצ׳ה, ״החיים הנמשכים״, דימוי המעורר ״התבוננות פנימית״.


יודיצ׳ה, מרחיק מתצלומיו את הדמות האנושית (אך אינו שוכח אותה) ומתמקד במקומות עצמם; ייתכן, כי כך הוא חוזר ומתמקד באדם – לא כייצוג בלבד אלא כמושא פעיל, בעל נקודת מבט התואמת את זו של הצלם. באתרי הים התיכון אנו הולכים שבי אחרי הדימוי של ההיסטוריה עצמה, אחרי עיי חורבות, אחרי צורות עתיקות שיצרה שחיקת הסלעים,אחרי עצמתו האין-סופית של הים, שקו האופק המדומה תוחם אותו ברַכּוּת, אחרי ניתוצם הנוגע ללב של פסלים ומבנים שידעו את תהפוכות גורלם של ממלכות וסמליהן. וכך אנו שבים מגלים כי כולנו אזרחי ״הים שלנו״, מגלמים תרבויות של שלוש יבשות השוכנות לחופיו, חלק מהתרחשויות בנות זממנו ובאותה העת – מקורותיו של המקום.

נעילה: 24.1

The post מראות מממלכות אבודות במוזיאון ארץ ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

במהלך 2017 ציינה הולנד 100 שנים לדה־סטייל (במקור: דה־שטילDe Stijl‭ ‬), התנועה האמנותית והעיצובית שהחלה בהולנד בתחילת המאה ה־20 וכללה בין השאר את האמנים הידועים חריט ריטפלד (Gerrit Rietveld) ופיט מונדריאן (Piet Mondrian). לרגל חגיגות המאה, ברחבי הולנד ערים התהדרו בפסלי כיסאות של מעצבי התנועה, חלונות ראווה קושטו בצבעי היסוד שבהם השתמש מונדריאן ובטפטים של יצירותיו, ומגוון תערוכות הוצגו במוזיאונים המובילים.

תנועת הדה־סטייל, שפירוש שמה ״הסגנון״, היא אחד מסימני ההיכר של העיצוב ההולנדי, המאופיין במינימליזם, תחכום ופשטות. כשנוסדה, דגלה התנועה בחזון אוטופי שעשויה לספק האדריכלות המתפתחת לחברה האנושית. התנועה צמחה כתנועת נגד לקישוטיות ולעומס הצורני של סגנון הארט־נובו שקדם לה, ושאפה לכונן סגנון אוניברסלי מודרני שיהלום את רוח התקופה עם סיום מלחמת העולם הראשונה. מעצבי ואדריכלי הקבוצה ביקשו להציע סגנון מינימליסטי ופונקציונלי שיאפשר שפה חזותית אוניברסלית ואחידה, ושיהלום את העולם החדש של תחילת המאה ה־20. פעילי התנועה דגלו באדיקות באידיאל שפונקציה עוקבת אחרי הצורה ונתנו לו ביטוי בציורים, בפסלים, בטיפוגרפיה, בעיצוב מוצר באדריכלות ואפילו בשירה.

התנועת הוקמה ב־1917 בעיר ליידן על ידי מעצבים ואדריכלים שדגלו בסגנון עיצובי מינימליסטי אך אבסטרקטי, שמייצג אוניברסליות על ידי שימוש חיוני בלבד בצבעי יסוד וצורות בסיסיות. הקומפוזיציות שבהן הם יצרו נצמדו לקווים מאוזנים ומאונכים והשתמשו בצבעי היסוד אדום, כחול, צהוב, שחור ולבן. התנועה הייתה פעילה בעיקר בשנים 1917-1931 בהולנד אך השפיעה על אדריכלים ומעצבים מכל העולם, ויש שמשווים את חשיבותה להשפעה שיצר סגנון הבאוהאוס הגרמני. דה־סטייל הוא גם שמו של מגזין התנועה שפורסם על ידי צייר, מעצב ומבקר אמנות הולנדי, תאו ואן־דוסבורג (Theo van Doesburg). המגזין שימש כשופר האידאולוגי של התנועה ונתן מקום לחיבורים של חברי התנועה על אמנות ופילוסופיה כמו גם לפרסום עבודותיהם של היוצרים.

״לזהם״ את מונדריאן וריטפלד

במוזיאון העירוני של אוטרכט – בעל האוסף הגדול ביותר של רהיטים שעוצבו על ידי מעצבי ואמני התנועה – נפתחה בחודש דצמבר האחרון התערוכה הקבוצתית BYE BYE DE STIJL של 11 אמנים הולנדים ובין־לאומיים עכשוויים, שמהדהדים בעבודתם את סגנון התנועה, מחקים אותו, מגחכים עליו ומרחיבים אותו. בתערוכה בולטות עבודות שבעיקרן עושות שימוש מודע ביצירות המקוריות של התנועה, ויחד עם ההתכתבות שלהם עם אמני דה־סטייל מחבלות או מגחכות על האופן האידאולוגי והמעט פוריטני של היצירות המקוריות.

העבודות בתערוכה מציגות פרשנות חדשה לעיצובים המזוהים עם התנועה, שכל סטודנט לעיצוב מכיר, ומעוררות את השאלה כיצד הם היו נתפסים היום – באקלים האמנותי והפוליטי הנוכחי, מחוץ לאידאולוגיה של התנועה – כשאפשר לסטות מהשימוש בקווים הישרים, מפלטת הצבעים המצומצמת ומהאבסטרקטיות הצורנית. כך לדוגמה, בתערוכה מוצגים מספר אוביקטים שיצר מארק בייל (Marc Bijl) – אמן הולנדי שחי ויוצר בברלין – המתעסקים עם סמלים איקוניים של תנועת הדה־סטייל.

מארק בייל

בייל מחקה את הכיסאות הגאומטריים (Steltman Chair) המוכרים של ריטפלד. הכסאות המקוריים יוצרו לראשונה ב־1964 לטובת תצוגה בחנות של יצרן התכשיטים Steltman בהאג. הם יוצרו בזוגות כהפוכים זה לזה ויועדו לזוגות שמגיעים לאסוף ולמדוד את טבעות הנישואים שלהם. לאחר שנים מועטות הכיסאות הוצאו מהחנות בטענה שהם מודרניים מידי בעבור הלקוחות. בייל משח אותם בצבע שחור סמיך ובשרף דביק, ועל ידי כך יצר אחידות של הרס מכוון של העבודות האיקוניות של ריטפלד, מעצב אותן מחדש ומחבל ביוקרתן.

האמן הסיני העכשווי דינג יי (Ding Yi), יוצר החל משנות ה־80 המאוחרות ציורים אבסטרקטיים וגאומטריים. הציורים עשויים בטכניקה חוזרת של ציור אקסים המסודרים בגריד מאונך ואופקי מוקפד. הטכניקה יוצרת משטחי צבע גדולים המורכבים בצורות חוזרות, השואבים אליהם את הצופה. בסרטון המלווה את התערוכה יי מסביר שהוא הושפע מציוריו של מונדריאן ומהאידאולוגיה שלו, ואומר ש״האבסטרקטיות הרציונלית של מונדריאן הפתיעה אותו והייתה חדשנית לאבסטרקטיזם שהכיר עד אז״. כתוצאה מכך הוא נמשך לחוסר הטבעיות והרציונליות של היצירה והחל לנסות את הגישה המחושבת גם בציוריו שלו.

דינג יי וכריסטינה לוקאס

Abstraction Licking, עבודת הוידיאו של כריסטינה לוקאס (Christina Lucas), עושה שימוש ביצירות מוכרות של פייט מונדריאן ובאמצעות צילום ועריכת וידיאו מוסיפה דימויים של נשים הרוקדות ריקודים ארוטיים על העמודים הגאומטריים הנמצאים ביצירה. לוקאס משלבת בעבודה טכנולוגיה חדשה יחד עם אופן הביטוי המזוהה עם היצירות המקוריות של מונדריאן: שילוב הרקדניות עם הגריד הנוקשה של היצירות ברקע, עם הקווים הישרים ומשטחי הצבע, יוצר דיסונסס וחוסר נוחות אצל הצופה כשהיצירה ״הטהורה״ והרציונלית עוברת תהליך של החפצה והחצנה מינית.

קולקטיב האמנים הקנדי General Idea פעל במשך השנים 1967-1994 במדיות שונות ושילב חפצים יום־יומיים ותרבות פופולרית בפרויקטים שלו. במשך השנים 1987-1994 עסקה הקבוצה בפרויקטים שונים בהתפרצות מחלת האיידס, ויצרו מניפולציות צבעוניות וצורניות ביצירות אמנות מוכרות. בפרויקט Infected Mondrian  בחרו האמנים ״לזהם״ את יצירותיו של מונדריאן וריטפלד בצבע הירוק שאותו הוא תיעב. הם יצרו חלל גדול המלא ביצירותיהם של אמני התנועה, מוגדלים ומשוכפלים לממדי ענק, בעוד המשתנה היחיד הוא השימוש השונה בצבעים והכנסה של צבעים חדשים למניפת הצבעים הקבועה של התנועה כמו ירוק ואפור.

–

התערוכה BYE BYE DE STIJL מוצגת במוזיאון המרכזי של אוטרכט עד 3 במרץ 2018

Infected Mondrian. צילום: General Idea & Galerie Bruno Bischofberger

התערוכה BYE BYE DE STIJL. צילומים: ארנסט מוריץ

The post ביי ביי לדה סטייל: המוזיאון העירוני של אוטרכט מציין 100 שנה לתנועה האמנותית appeared first on מגזין פורטפוליו.

תחרות העיצוב של קוסנטינו ישראל לעידוד מצוינות בעיצוב ובאדריכלות – שמטרתה פיתוח פרקטיקה ויצירתיות, עידוד הישגיות וחשיבה מחוץ לקופסה בשימוש בחומר ה־DEKTON וה־SILESTON – נמצאת בשלביה האחרונים. רגע לפני סגירת הרישום החליטה החברה לצאת בקול קורא לסטודנטים במקצועות העיצוב ולאתגר אותם להגיש מועמדותם בקטגוריה של שימוש חדשני/עתידני בחומר.

בין הפרסים: סיור מקצועי בפסטיבל העיצוב של לונדון כולל ביקור בסטודיו של רון ארד, טיול קולינארי בספרד כולל ארוחה במסעדת 2 כוכבי מישלן ופרס כספי בסך 5,000 ש״ח. חבר השופטים המכובד הורכב מאנשי אקדמיה, אנשי מקצוע ומומחים בתחומם מהארץ ומחו״ל: אדריכל ומעצב, מר רון ארד; עורכת מגזין בנין ודיור, גב׳ חדווה אלמוז; אדריכל וראש הפקולטה לעיצוב המכון הטכנולוגי בחולון, מר ניסן (ניני) ורשבסקי; סמנכ״ל תקשורת קוסנטינו העולמית, מר סנטייגו אלפונסו רודריגז.

על הסטודנטים המתמודדים להראות שימוש יצירתי, חדשני, טכנולוגי ופורץ דרך במשטחי ה־DEKTON וה־SILESTON. הקטגוריה תבחן חדשנות בעיצוב מוצרים שונים, יצירתיות וחשיבה טכנולוגית. במטרה לחשוף בפני הסטודנטים את אפשרויות היצירה בחומר תקיים קוסנטינו יום פתוח ביום שלישי 6 במרץ בשעות 15:00-18:00. טקס הענקת הפרסים יתקיים ב־18 במרץ בנוכחות מובילי דעת קהל, אנשי הקהילה המקצועית, ונציגי תקשורת.

• הגשה תעשה בפורמט דיגיטלי בלינק
• ההגשה תכלול פוסטר בגודל A1 ובו סקיצות, הדמיות, תוכניות, פרטים וכל אימג׳ העולה על דעתכם ומסייע להעברת הרעיון + עמוד A4 ובו טקסט המסביר את הרעיון, מקורות ההשראה וכו׳.
• מועד אחרון להגשת הצעות: 10 לחודש מרץ 2018

The post קול קורא: תחרות העיצוב של קוסנטינו ישראל לסטודנטים appeared first on מגזין פורטפוליו.

איילת השחר כהן, אמנית, אוצרת וראש המחלקה לצילום בבית הספר מוסררה, מונתה למנהלת שלוש הגלריות של בית הספר: הגלריה החדשה, הגלריה החברתית והגלריה ע״ש דרפלר. האוצר הראשי של הגלריות הוא אבי סבג, מייסד ומנהל מוסררה. לדברי כהן ״שלוש הגלריות במוסררה הן מרחב תצוגה ייחודי מאוד בארץ, שכן הן נמצאות בתוך בית ספר לאמנות בתוך שכונת מוסררה, עוסקות בנושאים שונים, ולעיתים יוצרות שיתופי פעולה לא שגרתיים. בעיקר הגלריות מאפשרות  תפישות אוצרותיות שונות, כך שהסטודנטים במוסררה יוצאים נשכרים, וכמותם גם הקהל הרחב״.

שלוש הגלריות מציגות אמנות עכשווית, אמנים מקומיים ובינלאומיים בעלי שם ונותנות במה לאמנים צעירים. ״לשמחתי אנו יוצרים כל העת פרויקטים חדשים ומאתגרים, המאפשרים לנו לתת שכר אמן לאמנים המציגים וגם תקציבים להפקה. בין אוצרי התערוכות אפשר למצוא את בוגרי בית הספר לצד המרצים שמלמדים בו.

איילת השחר כהן. צילום: אמל

רון חן

נינו בניאשוילי

הערב (שלישי) יפתח במוסררה מיזם ״פוטופואטיקה״ – שיתוף פעולה אמנותי בין שלוש הגלריות, העוסק במפגש בין צילום, וידאו וכתבי שירה והגות, ומתקיים במוסררה זו השנה השביעית. התערוכות בעקבות  ובהשראת ״האיש בלא תכונות״, ספר הגות שכתב רוברט מוסיל לקראת מלחמת העולם הראשונה, והוא מתאר היווצרות של דגם אדם שיהיה עמיד בפני כל זהות שההיסטוריה תכפה עליו, וכן של ״מדינה בלא זהויות״. את הספר בחר סבג, במטרה להציף את הדמיון שבין הכתוב לבין העת העכשווית בישראל, וכן מתוך שאיפה לייצר שאלות על הזהויות המרובות שמאפיינות את המזרח התיכון בכלל, ואת שכונת מוסררה, שכונת תפר בין מזרח ירושלים למערבה, בפרט.

בתערוכות משתתפים האמנים: אורי דרומר, אורי לנדסברג, איתי דויטש, דינה סירא, יאיר ברק, מלי דה־קאלו; אוריאל זיו, דן סתוי, יוסף משיח, מיה מגנט, מיה שרבני, רון חן, רוני קרפיול, תומר פרוכטר; חן כהן, נינו ביניאשוילי, שי זילברמן, שרון אתגר, תמר לצמן. אוצרים: איילת השחר כהן, שראון פז ואילנית קונופני.

The post איילת השחר כהן מונתה לנהל את גלריות מוסררה appeared first on מגזין פורטפוליו.

בספר ״הערים הסמויות מן העין״, מתאר מרקו פולו את ונציה כעיר מיוחדת שבהשוואה לערים אחרות היא מהווה השראה. עוד נאמר בו שוונציה היא ״אפרודיטה מאבן שעולה מהמים״; עיר יפה, רומנטית וחושנית, אבל גם נרקבת ודועכת, עיר של ניגודים. סופרים ואמנים נמשכו אליה בתיאורים טעוני מסתורין מרתקים. לא פלא איפה שהמיתוס הוונציאני משך גם את יוכי שרם, אמנית ישראלית שהוזמנה להציג במסגרת הביאנלה לאמנות בוונציה, ויצרה עקב כך מיצב רב שכבתי המשלב מראות מנוגדים של מציאות ודמיון, עבר והווה, רומנטיקה וריקבון, אפוקליפסה אקולוגית מעשה אדם.

יוכי שרם. צילום: רועי גרינברג

המיצב של שרם מקבל בבית האמנים בתל אביב משמעויות חדשות. אפשר לראות בו אלגוריה לאקטואליה של תקופתנו: צרופים של אסתטיקות שונות בהן רישומים, צילומים, קולאז׳ ופיסול תלת־מימדי, עובדו והוגדרו מחדש. המיצב קורא לדיון ומבט מחודשים על מעשה האמנות כמעשה קונספטואלי, מטפורה על המציאות התרבותית העכשווית, כשקווי הגבול של נורמות מוסריות וחברתיות מתעממות. שרם מעמתת את הקורה בים המלח והיעלמותו ההדרגתית של הים מול עליית מפלס המים תנודות הקרקע ושקיעתה העתידית של ונציה.

ונציה של שרם שוקעת תרתי משמע. הרישומים ומגזרות הנוף הוונציאני שעל הקירות מטילים צלליות במחזה אבסורד סוריאליסטי, כמו גם הפסל הממוקם במרכז החלל שמדמה את השקיעה הפיזית של ונציה, מנוסחים במונחים של יופי מקולקל עם סוף טראגי. המים, מקור החיים, מצד אחד עומדים להציף יבשות ומצד שני הולכים ונעלמים. שני אתרים שבהם המים בבסיס קיומם: וונציה וים המלח. ונציה שוקעת וים המלח הולך ונעלם.

יוכי שרם. צילומים: רועי גרינברג וסיון נשרי

המיצב של שרם מציב מראה סימבולית, אנלוגיה למציאות אקולוגית ואנושית זו. הפסל עשוי מתכת חתוכה בלייזר, וגבישי מתכת מבריקה מדגישים את הסכנה ואת האיום הטכנולוגי. שקיעה נוגה, של תקוות ורעיונות ליברליים נאורים, זילות תרבותית לצד שחיתות חברתית, זלזול באחר והפגיעה האקולוגית מעשה האדם המודרני, משתקפים בשקיעה האלגורית של ונציה הנשגבת. הריקבון וההתפוררות הפיזית מציבים מבט מטאפיזי. שרם בוראת עולם שהוא בא בעת שביר ומתכלה: היא יוצרת מיצב תיאטרלי בעל אפקט דואלי של קיום: חיים ומוות, ישות והיעדר, מסתורי ועל טבעי.

נעילה: 17.3

צילום: סיון נשרי

צילום: רועי גרינברג

The post שקיעה נוגה בבית האמנים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אלעד, מה שלומך? מזל טוב על קמפיין הקיקסטארטר החדש. אחלה סרט יש לו!

תודה רבה יובל. עבדנו קשה כבר כמה חודשים, ואנחנו מאוד מתרגשים לעלות איתו

זה הקיקסטארטר השלישי שלכם, אני זוכר נכון?

נכון, זה השלישי שלנו. הראשון היה למוצר הדגל שלנו, ה־Slim Wallet של Paperwallet, השני היה Magic Coin Pouch, מוצר מדליק וחדשני שבא לפתור את הבעיה של מה עושים עם המטבעות, ועכשיו אנחנו מוציאים מוצר חדש שנקרא Micro Wallet

תעשה לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים: מי זה אנחנו ומה הוא ה־paperwallet

אנחנו זה אני (אלעד בורקו), רועי בורקו וגרייס ווטנברג, יחד עם קהילה של מעל 100 אמנים מכל פינות העולם. paperwallet הוא קנבס לאמנות שהוא גם שימושי, עם סטייל ייחודי. המותג בנוי סביב האמנות והמטרה היא להוריד את האמנות מקירות הגלריות ולתת לה רגליים. המוצרים שלנו הם יצירות אמנות לא יקרות ונגישות לכל אחד, ובנוסף הם מקדמים את האמנים

ומתי זה היה? מתי יצאתם עם הקמפיין הראשון?

הקמפיין הראשון יצא לפני כשלוש שנים. הקמפיין השני של ה־coin pouch יצא לפני כשנה

Slim Wallet

Coin Pouch

והנה מוצר שלישי – ״ארנק מיקרו״. מה אתה יכול לספר עליו?

יצאנו במטרה למצוא את הארנק המינימליסטי המושלם מבלי להתפשר על הפונקציונליות ועל היופי שלו. ארנק צריך להיות נוח ולכן הוא צריך להיות הכי דק והכי קטן שאפשר. לאחר תהליך של בדיקות, ניסיונות ושינויים, הגענו לארנק אופטימלי שאנחנו מאוד גאים בו. הארנק מתחיל בעובי של כרטיס אשראי אחד בלבד, ויכול להכיל עד שמונה כרטיסים ושטרות: הוא מתרחב לפי התכולה שלו ולפי הצרכים של המשתמש

והנייר? זה אותו חומר כמו בארנקים הקודמים? ואולי על הדרך – למה נייר בכלל?

נקודה חשובה מאוד! הארנק עשוי מנייר מיוחד שנקרא Tyvek: החומר הזה עמיד, חסין במים וידידותי לסביבה, וזאת הסיבה שהמוצרים שלנו באיכות כל כך גבוהה ומחזיקים לאורך זמן. ולמה נייר בכלל? קודם כל הרעיון של paperwallet התחיל מאהבה לאמנות האוריגמי, וכך נוצרו מירב המוצרים שלנו: לא רק שזה מאפשר לנו לייצר את הארנקים הכי דקים ונוחים, זה גם מאפשר לנו להדפיס צבעים באיכות של אמנות

אפרופו האמנות, שלוש שנים אחרי המוצר הראשון, מה אתה יודע להגיד על מה הולך, מה נמכר, מה פחות עובד, והאם יש הבדלים בין ארצות שונות או שהיום הטעם היום הוא לגמרי גלובלי?

בהחלט קיבלתי פרספקטיבה על הטעם של תרבויות שונות וקבוצות דמוגרפיות כתוצאה מהניסיון שלי בשוק הגלובלי. האמנות על הארנקים מאוד מגוונת: מצד אחד אני רואה שהארנקים הפחות נועזים נמכרים הכי הרבה כמעט בכל מדינה; אנחנו מקבלים הרבה פידבקים חיוביים מהארנק כמוצר פונקציונלי ולקוחות נהנים ממנו גם בלי האמנות. מצד שני בערים הגדולות ובתרבות האורבנית אני רואה שיש ערך גבוה לאמנות ולייחודיות, והארנקים הכי נמכרים הם אלה בעיצובים היותר צבעוניים ופאנקיים. ביפן יש דגש חזק על אמנות ועיצוב, ושם ארנקי האמנות מאוד פופולריים

אלעד בורקו

איך אתם בוחרים את האמנים? כי יש לכם מנעד מאוד רחב, מאמני רחוב מקומיים ועד איי ווייווי…‎

העיניים שלי תמיד מחפשות אמנות, גם כשאני הולך ברחוב. זו גם המדיניות שלנו: להזמין אמנים לא מוכרים לפנות אלינו ולהציע את העיצובים שלהם. אנחנו שואפים תמיד לאצור קולקציות מגוונות ומעניינות, שהקולקציה תהיה מן תערוכה או אוסף אמנות בפני עצמו ‎

יש לך רקע באמנות בכלל? איך התגלגלת לזה בכלל? ‎

לא למדתי אמנות בצורה פורמלית. אני בא ממשפחה של אמנים, אמנות תמיד היתה בסביבה הקרובה שלי, למדתי להעריך אמנות איכותית. אני לומד כל יום ממאות האמנים שאני עובד איתם

לפני שאנחנו מסיימים יש לך איזה טיפ לחלוק איתנו (חוץ מסרט מגניב…) איך מרימים קמפיין קיסטאטרט מוצלח? ‎

הייתי אומר שהדברים החשובים ביותר בקמפיין קיקסטארטר הם סיפור מעניין וברור, מוצר שמציע פתרון לבעיה אמיתית והיכולת לייצר מוצר איכותי שיעלה על הציפיות של הלקוח‎

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

כן! השקנו את הקמפיין שלנו אתמול בשעה 21:00. מידע נוסף על החברה, הקמפיין, המוצרים והאמנים שלנו אפשר למצוא באתר שלנו

The post פחות זה יותר: ארנקי הנייר של paperwallet appeared first on מגזין פורטפוליו.

שבעה ימים בשבוע, במשך 20 שנה, מאז השנה הראשונה ללימודיה במדרשה, אניסה אשקר מקיימת טקס יומי קפדני: ״השעון הביולוגי שלי מעיר אותי בחמש, חמש וחצי, ואני אוהבת את השעות הראשונות של היום. להיות בבית בסוג של שקט ומדיטציה ולהכין את עצמי ליום חדש. הימים שלי מאוד אינטנסיביים, וקודם כל זה זמן האיכות שלי עם עצמי״.

שם, בשעות הבוקר השקטות, נוצרת עבודת האמנות היומית שלה – כמה מילים רשומות על פניה בקליגרפיה ערבית, בכתב ראי, במכחול דקיק שהיא טובלת בצבע. ״זה המיצג היום־יומי שלי. כיום, מפרספקטיבה של שנים, אני יכולה להגיד יותר בקלות שאני חיה את האמנות. כשהתחלתי לכתוב על הפנים לא חשבתי ככה״. המשפט הראשון שכתבה כך, באופן ספונטני, לפני 20 שנה, היה ציטוט משיחת הטלפון היומית עם אמה ״שמרי על עצמך בתי״. מילים משמעותיות ואירועים בלוח השנה נחרתים כך בלוח פניה ומלווים אותה. הם מעט לא קריאים, גם לקוראי ערבית, בגלל ההיפוך וכתב הראי. אך הם מושכים תגובות ללא הרף – ואלה הפכו לשיחה מתמשכת שלה עם הסביבה.

אשקר מציגה בימים אלה (עד 3.3) את ״זהב שחור״, תערוכת יחיד רחבת היקף במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע. בשנה שעברה זכתה בפרס לנדאו למדעים ולאמנויות ובמקביל לתערוכות קבוצתיות במוזיאונים וגלריות ברחבי הארץ, הוזמנה להציג תערוכת יחיד בפתיחת מלון־האמנות של האמן הבריטי החמקמק בנקסי בבית לחם. בנוסף לכל אלה היא מלמדת מספר ימים בשבוע במסגרת שהקימה לחינוך ילדים לאמנות, ומחלקת את זמנה בין תל אביב לעכו, עיר הולדתה.

אניסה אשקר מתוך התערוכה ״זהב שחור״. צילומים: לנה גומון

״אני עוסקת באמנות מגיל תשע, אם לא קודם, אבל לא ידעתי להגדיר את זה כאמנות. חשבתי שזה טבעי ושכך עושים כולם, אבל הסתבר שעשיתי דברים לא מקובלים – בגיל חמש יצאתי החוצה וציירתי במים על משטחים של לוחות ברזל חלוד – והייתי נדלקת מזה שהציור נעלם בחום השמש, מההשתקפות של השמים. ציירתי על מדרכות בפחם שמצאתי בשכונה. בלימודים הייתה לי התלבטות גדולה, כי אהבתי גם ספרות – וברגע שהתחלתי לכתוב את המשפטים על פניי אני מכניסה אליהם גם תמצית של ציטוטים מספרות״.

היא בת למשפחה מוסלמית, ילידת 1979, ובתיכון עברה ללמוד בבית ספר קתולי במגמת אמנות. ״מה שלמדתי שם משך אותי יותר ויותר. תולדות האמנות ריתקו אותי, והבנתי שזה מה שאני רוצה – ללמוד באקדמיה ולעסוק באמנות. כבר בשנה ג׳ במדרשה ב־2003, טל בן צבי אצרה את תערוכת היחיד הראשונה שלי, בגלריה הגר ביפו״ (שנסגרה לאחר מכן, זו הייתה התערוכה האחרונה בגלריה). מאז הציגה תערוכות יחיד וקבוצתיות רבות והיא דמות בולטת באמנות הישראלית.

בתערוכה במוזיאון בבאר שבע היא מציגה לראשונה ציורי פנים צבעוניים, בצילומי דיוקן עצמי המשולבים בסדרת מיניאטורות חרסינה מדלפט, הולנד. כותרות הצילומים משמעותיות. האחד, שבו היא מישירה מבט אל המצלמה, עיניה הגדולות פקוחות לרווחה וכובשות את מבטו של הצופה כותרתו: ״אמא שלי אמרה: רחם אישה פורה כבוסתן״; בשני היא מושפלת מבט והציור סביב פניה מתכתב עם העיטור בכחול לבן קלאסי על כד חרסינה הולנדי, והכותרת: ״יאמי יאמי מידל איסט״.

פניה העטויות ברישום הצבעוני נראות כאילו נלקחו מציור רומנטי אוריינטליסטי, ודוגמאות הצמחים והפרחים העליזים מתמלאים חיים תחת התלתלים השחורים שלה. הפנים הן הקנבס והצילום הוא פיתוח של המדיום האישי שלה. שכן אשקר היא גם אמנית פרפורמנס מיומנת והצילום הוא לא אחת תזכורת לעבודה שחלפה (״כשאני מתכננת סדרת צילום אני עובדת על זה זמן רב״ – היא אומרת). בכותרות העבודות היא מתייחסת לקסם המזרחי ולמשיכה של האקזוטי, לצד המרד האישי שלה בציווי המסורתי. מצד אחד – כמצוות אמה היא שומרת על עצמה, ומצד שני, היא לא מוכנה להיענות למוסכמות. אשקר בעצמה היא התגלמות הקונפליקט של חיים מודרניים בחברה פוסט־מסורתית ושל זהות ערבית־ישראלית־פלסטינית בעולם האמנות.

הקליגרפיה על הפנים התפתחה עם השנים?

״יש התפתחות ויש בכל פעם חשיפה של דברים חדשים שלא חשפתי קודם. העבודה הצבעונית צמחה מניסיונות יום־יומיים, כאילו הדיוקן היומי הוא סקיצה. אבל היא לא רחוקה מצבעי המסגדים ומצבעי האיפור היומי שלי – תחת העין כחול או ירוק או סגול והעין עצמה היא כיפה – כמו כיפות המסגדים. בעכו יש הכי הרבה מסגדים עותמאניים, והתערוכה מוצגת במסגד עותמאני בבאר שבע. אני רואה בנוף ובארכיטקטורה את ההשתקפות של באר שבע. ירוק ולבן וכחול של הים של עכו או של השמים״.

יש בעינייך משמעות לכך שהמוזיאון שוכן במסגד?

״בעבר חייתי שנתיים באתונה וכמה שנים בגרמניה – שם הצגתי בכנסייה ונחשפתי בפעם הראשונה לאפשרות להציג בבית האלוהים. אמנם בתרבות האירופאית יש לא מעט כנסיות שהפכו לחללי תצוגה וגלריות – חלקן מבלי לאבד את הפונקציה של בית התפילה. בבאר שבע לעומת זאת, מה שהיה בעבר המסגד הגדול, הוכשר לשמש כמוזיאון. כשראיתי את החלל מאוד התרגשתי. זו הרגשה חד פעמית בשבילי – כמעט כמו אקט של פרפורמנס, זו תערוכה חיה שמשתנה כל הזמן – יש אינטראקציה והתרגשות של אנשים״.

התערוכה ״זהב שחור״ שאצרו שרון לאור־סירק, אוצרת המוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח ודליה מנור, מנהלת מוזיאון באר שבע והאוצרת הראשית, כוללת ציורים על בד ועל נייר, התצלומים הגדולים המשולבים בקרמיקה הולנדית, מיצבים עשויים מחול ומתמרים ועלי זהב, שנוצרו במיוחד לחלל התערוכה; שנדליר ענקית עשויה משרשראות שהוזהבו. התערוכה מתחקה אחר רעיונות וחוויות מימי ילדותה בעכו, עולם המשפחה שבו גדלה וצדדים שונים של התרבות האסלאמית והמגעים עם תרבות אירופה הקלאסית.

זוהי תערוכת יחיד ראשונה במוזיאון, מאז פתיחתו ב־2014. עד כה הוקדשו התערוכות במקום לאובייקטים, חומרים ומוטיבים מתרבות האסלאם. אשקר, ביצירתה האמנותית ובביוגרפיה שלה, מציגה מבט מורכב על הקשרים התרבותיים שמגולמים בחייה – כאמנית וכאישה ערבייה מוסלמית במדינת ישראל. בקטלוג התערוכה היפהפה, מופיע בין היתר מאמרו של חוסני שחאדה, שליווה גם את תערוכת היחיד שלה בבית לחם. לדברי שחאדה, החיפוש של אשקר אחר אמצעי ביטוי מדוייקים, מקביל לחיפוש האנושי הנצחי אחר סודות הבריאה והיקום. חומרי היצירה שלה משקפים מצד אחד את החומרים הביוגרפיים של ילדותה וסיפור חייה ומצד שני את הקונפליקטים של זהות מורכבת – של מי שחיה בין עולמות ואוכלוסיות ותרבויות שונות.

ענפי הכותנה בעבודה שכותרתה ״שביל הזהב״ צבועות בזפת ובזהב ״לא בכדי אשקר משתמשת בזפת כדי לצבוע את הכותנה הלבנה״, כותב שחאדה ״זהו ביטוי לסתירות העצומות, במישור האישי והעולמי שהיו מנת חלקה״, כותב שחאדה ומתאר בין השאר את עץ הלימון ואת דימוי הסוס הערבי האצילי. בפינת הסטודיו שלה, בשעת הראיון אני רואה תמונת סוס רקומה על כרית, ואשקר מסבירה: ״זוהי כרית משוק פשפשים בגרמניה. חשבתי על האישה הגרמניה שרוקמת את הסוס ממש כמו האישה הערביה. תרבויות שונות ורחוקות משתמשות באותם סימבולים״. כך גם בכלי הפורצלן העדינים שהיא משתמשת בהם בעבודותיה. בניגוד לפרקטיקה המקובלת של מיחזור ורדי־מייד, אשקר מקפידה על כלים לא משומשים, ״ללא עבר״, היא מתארת אותם.

צלחות וכלים עדינים שעוברים תחת ידה סוג של ״הכתמה״, טבולים ומרוססים בהתזה ובנזילה של גווני אדום וזהב: ״כמו בתרבות היפנית, שיש שם תיקון בזהב, שמדגיש את הסדק – מביא את המתבונן להתעמת ולראות את הפגם אבל באותו זמן לראות את היופי. זה מגיע מכל התרבויות – כיפת הזהב, גשם של זהב (במיתולוגיה היוונית) ואני רואה את זה גם כדיוקן עצמי – האור, האנרגיות  החומר ששומר על עצמו. הזהב הטהור הוא מרתק כחומר – אולי ככה הוא קיבל את יוקרתו, כי הוא שומר על עצמו״.

בתערוכה בבאר שבע, בתוך חול זהוב מוצבת סדרת הציורים ״כינויי גוף בערבית״ – סדרה קליגרפית בציור שמן ופיגמנט זהב. ״כינוי הגוף מצוין במילים והטקסט הופך לתמונה, דימוי גופני – רציתי לעשות את המפגש בין הצורה לבין התוכן, ׳היא׳ – זו לא רק צורה ולא רק מילה. זה ההיפך ממינימליזם – החומריות של הצבע האדום כמו למרוח אודם בידיים ולא במכחול, כמו שאני מתאפרת. החוויה היא גופנית״.

בימים אלה היא מציגה גם בתערוכה ״ערבסק עכשווי״ במוזיאון לאמנות האיסלאם בירושלים. העבודה ״חלב שחור״ היא חלון וסורג משרבייה, שמבעדו רואים את הכניסה לבית בעכו. ההצגה של עבודותיה בכל פעם בקונטקסט שונה, מדגישה את השייכות והניתוק שלה מתרבויות האם. בסדרת עבודות חדשה שעליה היא עובדת כעת בסטודיו, היא משתמשת בפיגורינות פורצלן בדמויות בעלי מלאכה שהיא מזמינה מהולנד ומצ׳כיה. דמות הנפח והבנאי ודמות האישה בתפקידי משק הבית מרתקים בעיניה ״זו קלאסיקה אירופאית אבל למעשה מה ההבדל? מה שמעניין אותי זה מתי מזרח ומערב נפגשים״.

אבל מעל לכל אלה, היא שואבת סיפוק מעבודת הכיתוב היומית שלה על הפנים. ״זה לא כרוך בתחושה שאני חייבת את התערוכה במוזיאון או בגלריה. אני מקבלת את התגובה היום־יומית, הפידבק לאמנות שלי״.

את רושמת את הכיתוב היומי גם בצבע לפעמים?

״כמעט ולא. אם הייתי יוצאת עם כל־כך הרבה על פניי ביומיום לא הייתי יכולה לעבוד ולהשלים את סדר היום שלי. כי אפילו האיפור היומי הפשוט גוזל הרבה תשומת לב ומתיש. בעבר שאלתי את עצמי מתי זה יגמר? ואז בכל פעם אני מבינה שזה כל־כך רלבנטי. אנשים עדיין מגיבים בעיקר כאלה שעוד לא נחשפו ויש רעב, סקרנות התבוננות. זה שלי יש את היצירה הזו כבר 20 שנה, זה לא אומר שזה כבר מיותר במרחב. לפי התגובות ולפי הקהל השונה והמשתנה – אני מסתובבת בארץ ויש מפגשים ואינטראקציה – ויש שאלות כל הזמן, על אמנות״.

את מנהלת את החיים שלך כשיחה מתמשכת על אמנות.

״כן, נכון. גם מבוגרים וגם צעירים. אפילו תינוק בן שנה וחצי מגיב לזה, בסקרנות ובחיפוש – מה יש שם, אם זה מחיק או שניתן להיאחז בזה״.

ונתקלת גם בביקורת, בקללות?

״היו בעבר, אבל כבר לא. אני חושבת שיש מין הילה ששומרת עליי. זה הכוח הפנימי של הרצון הטוב – אני עושה בכל יום חשבון נפש, מה עשיתי טוב – היום כתבתי ׳אעלם׳ – ׳יודעת׳ במשמעות של ׳בעלת יידע׳. זה משהו שאני דורשת מעצמי, כאמנית. אתמול כתבתי ׳אעמלי׳ – מעשיי או עבודותיי – גם המעשים שלי כאדם וגם עבודות האמנות שלי – ואני מתייחסת לזה כאחד״.

The post יאמי יאמי מידל איסט appeared first on מגזין פורטפוליו.

נועה ברזנר, מתבוננים בעזה 13

אביב נווה שועפט, בעזה 13

״תקווה״ בעזה 13

רק עד סוף השבוע מוצגת התערוכה ״תקווה״ בעזה 13 ביפו. יחזקאל לזרוב אצר ועמרי שפירא הפיק את תערוכת ההפנינג השנתית, המתפרסת על פני כ־20 חללים בבית הבאר שבו שוכן בית הספר העצמאי ליצירתיות וליזמות סטודיו אנקורי. בתערוכה עבודות צילום, ציור, פרפורמנס, מיצב, מוזיקה, מחול, וידאו וקולנוע. התערוכה ״תקווה״ היא הרביעית בסדרה המתקיימת אחת לשנה במקום, והיא מהווה הדהוד לתערוכות שקדמו לה – ״צנזורה״ ״האמנות – לשרוד״ ו״הפגנה״.

״התערוכה מתמקדת בעבודות המעוררות תקווה שלא אבדה, אך אולי גם אירוניות לגביה. במאבק יום יומי של מציאות הגוררת אותנו לאופטימיות מדומה, ראוי להמשיך לקוות ולתהות היכן היצירות שלנו ממוקמות על הציר שבין ייאוש לתקווה״, אומר לזרוב. ״סדרת התערוכות בעזה 13, מציגה השתקפות של מצב חברתי, פוליטי ואישי של תקופה בה אנו נמצאים, בניסיון לייצר שיח, להציף ולבחון את מיקומה של האמנות בתוכה״.

משתתפים: אריאל רייכמן, איל פנקס, נועה ברזנר, יאיר ברק, מיה לנדסמן, עדי חנה פז, מיכל בראור, עמרי שפירא, אורי כרמלי, תום מ.ונדר ביקן, רן סלוין, לוסיאנה קפלון, אביב נווה, מאיה שמעוני, נסרין אבו בכר, איתמר פריד, נדב ברנע, אילת כרמי, מתן גור, עמית ברלוביץ, גילי סיטון, שרון גלזברג, יאיר ורדי, סיוון פרסלר וניתאי שלם, אלכסנדרה צוקרמן,רון וינטר,דניאל שופרא,עלית קרייז,סאמיר ג׳אבאר,שירה יסעור, ארי טפרברג, מורן דובשני, חן כהן ואיה צייגר.

חגית פלג רותם

נסרין ראבו בכר בעזה 13

אבישי פלטק בגלריה בבארי

״רגלי ההר״ בגלריה בקיבוץ בארי

בשבת 23.2 תיפתח בגלריה בבארי התערוכה ״רגלי ההר״ של אבישי פלטק ונאוה פרנקל, שנולדה מתוך חשיבה על המשותף באופני העבודתם ומתוך הסקרנות הדדית של השניים. המדיום העיקרי של פלטק הוא ציור ושל פרנקל הוא מופע, ובתערוכה הם בחרו להתמקם באזור זמן ייחודי: זמן ה״לקראת״, הזמן שלפני ״הדבר עצמו״. האתר שעליו פועלים האמנים הוא מרחב מתחלף, מתעתע ודינמי: מרחב הסטודיו, מרחב הקנבס, מרחב כף היד או הפנים, הפריים המוגבל והאינסופי כאחד. לצד סדרה של עבודות וידאו המשוחחות זו עם זו, שבהן מצלמים האמנים בסטודיו את עצמם – או חלקים מתוך עצמם – כשהם ״מתכוננים למשהו״, תוצג בתערוכה סדרת ציורים של פלטק ובה ציורי חיות בר מקומיות, שגם בה נוכח זמן ה״לקראת״. בעבודותיהם מערבבים האמנים במכוון בין האובייקט, הסובייקט ומצע הפעולה. כך הם מניחים מאחור הנחות מוקדמות, יוצרים תנועה מתמדת במחשבתו של הצופה, ומזמינים אופקים חדשים לחשיבה על ציור, על מופע, ועל היחסים ביניהם.

יובל סער

תומר אפלבאום בבית מעמותה

עיר מקלט בבית הנסן

בגלריה של ״מעמותה״ בבית הנסן בירושלים מוצגת התערוכה ״אין מקום מרומם יותר ממקלטי הנוכחי״ המוקדשת למצבם של הפליטים ומבקשי המקלט בארץ. הכותרת לקוחה מדבריה של לאה במחזה ״הדיבוק״ מאת ש׳ אנ־סקי, והתערוכה, כמו גם האירועים שלצידה, מנסה לעורר מחשבה ושיח, לקדם עשייה ופעולה, ולהדגיש את התפיסה האזרחית הרואה באירוח מבקשי מקלט שחייהם נתונים בסכנה ערך הומני בסיסי. נקודת המוצא לתערוכה היא סדרת ציורים של סילביה כביב לספר ״מולו וצגאי״ שנכתב בשיתוף פעולה בין ישראליות לפליטים. הספר מתאר את מסעם האמיץ של התאומים מולו וצגאי, שנאלצים לברוח מביתם לאחר שהכפר שלהם נשרף במלחמה.

בין המשתתפים: סילביה כביב, אלהם רוקני, ערן זקס, רועי רוזן, ראובן זהבי, מקס אפשטיין, עדי קפלן ושחר כרמל, עומר עיסא, עופרי כנעני, שרה בניגנה, ישראל רבינוביץ, גוסטבו סגורסקי, גלעד אופיר, אפי ואמיר, ישיעהו רבינוביץ, אבי מוגרבי ודן אלון, לזלי רובין־קונדה, תומר אפלבאום, חנה בן חיים־יולזרי, מרסלו לאובר, איתמר מנדס־פלור, ליאורה וייס, דורית פיגוביץ־גודר, ניצן כהן, הילה רויזנמן, שרון פזנר, תמר אלול, מור עפרון־רוטגולץ, רונית ברות, קבוצת סלה־מנקה ועוד.

חגית פלג רותם

The post הרשימה המשותפת // 22 בפברואר 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

אין ספק ששנת 2017 האירה פנים לאדריכל דיוויד אדג׳יה, בריטי יליד טנזניה, בן לאב גנאי. הצעה לתכנון אנדרטת השואה בלונדון, שהגיש לתחרות במשותף עם האדריכל רון ארד, קטפה את המקום הראשון; המגזין טיים כלל אותו ברשימת 100 האנשים המשפיעים של השנה (האדריכל היחיד שצוין בה); הוא הוכתר בתואר האבירות סר, שמעניק בית המלוכה הבריטי לנתינים נבחרים; והמוזיאון הלאומי להיסטוריה ותרבות אפרו־אמריקניים (NMAAHC), שתכנן בוושינגטון ונחנך בספטמבר אשתקד, הוכרז בסוף ינואר האחרון כזוכה בפרס עיצוב השנה שמוענק מטעם מוזיאון העיצוב בלונדון לפרויקט אחד מוביל, ולפרויקטים מצטיינים נוספים, שמקדמים שינוי, מציגים פרקטיקות עיצוב חדשניות ולוכדים הלכי רוח אקטואליים בקטגוריות גרפיקה, ארכיטקטורה, דיגיטל, תחבורה ועיצוב מוצר.

הזכייה של המוזיאון הייתה כפולה, כשקטף את פרס הפרויקט המוביל, כמו גם את פרס הפרויקט המצטיין בקטגוריית הארכיטקטורה. בין נימוקי הבחירה הוגדר פרויקט המוזיאון כנקודת מפנה – ציון דרך שמגלם הגשמה של 100 שנות תכנון, דחייה והתנגדות פוליטית, ומהווה תזכורת לכך שעיצוב מאפשר שיח מגוון ויכול לאתגר שיח פוליטי. השופטים אף ציינו בדבריהם כי על רקע הדיון הצורמני על גזענות וזהות שמתנהל היום בארצות הברית, התכנון של אדג׳יה מייצג אופטימיות.

בין נימוקי הבחירה הוגדר המוזיאון כנקודת מפנה – ציון דרך שמגלם הגשמה של 100 שנות תכנון, דחייה והתנגדות פוליטית

הממד האופטימי, שחותר למיגור עוולות ולקידום זמנים טובים יותר, יוחס גם לתכנון אנדרטת השואה בלונדון, ואולי יש בכך כדי ללמד משהו על תפיסת החיים והאמירה החברתית־פוליטית של מי שמסתמן כאחד המובילים בסצנת אדריכלות המוזיאונים בארצות הברית (ולא רק). כך, עוד בטרם יבשה העט על הודעת זכייתו של אדג׳יה בפרס על תכנון המוזיאון בוושינגטון, נחנך בסוף השבוע מוזיאון ריגול (!) אינטראקטיבי שתכנן במנהטן, ניו יורק.

במהלך השנה הנוכחית צפויה להתחיל בניית המבנה החדש שתכנן למוזיאון הסטודיו בהארלם – מוזיאון שמוקדש לאמנות אפריקנית מהמאות ה־19 וה־20; ובסן אנטוניו, טקסס, הולך ונבנה מוזיאון חדש לאמנות עכשווית בתכנונו. לצד נפח עשייה משמעותי ופורה בזירת המוזיאונים, גוף הפרויקטים מבית משרדו ממשיך להציג מגוון תכנוני חובק עולם, שאינו פוסח גם על מחוזותינו: אדג׳יה הוא מי שהופקד על תכנון משכנה החדש של להקת בת שבע, שמיועד להיבנות במתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב (בשיתוף עם משרד האדריכלים המקומי GAB – גולדשמידט, ארדיטי, בן נעים).

פירמידה הפוכה

הרעיון להקים מוזיאון לאומי להיסטוריה ותרבות אפרו־אמריקניים נודד שנים אחורה לעשור השני של המאה שעברה, אך הוא עבר לא מעט מהמורות והתחבטויות שונות, ובכלל זה על מיקומו המיועד, עד שנתקבלה החלטת הקונגרס על יציאה לדרך הביצוע. ב־2008 התקיימה סוף־סוף תחרות התכנון שבה זכה אדג׳יה, שהוביל את הפרויקט עם שיתוף פעולה של המשרדים האמריקנים Freelon Group ,Davis Brody Bond ו־SmithGroupJJR.

ב־16 החודשים שחלפו מאז פתיחתו ביקרו במוזיאון למעלה משלושה מיליון איש, לאחרונה הוחלט גם להנציחו על בול, ואת תחושתו של אדג׳יה לגבי ההצלחה העצומה לה זכה מיטיבים לנסח דברים שאמר בראיון שקוים עמו באתר המוזיאון, ״ההזדמנות לתרום משהו שחולל כל כך הרבה תהודה הוא חלומם של אדריכלים, ועדות לכוחו של חלל טעון רגשית בתכנים פוליטיים וחברתיים״.

אדג׳יה נחשב לאדריכל בעל חזון, שעבודתו שואבת ממציאות ההווה ומהקשרי עבר בעת ובעונה אחת, ומפליאה ליצור דרכים חדשות להציג רבדים תרבותיים ולשקף אותם בסביבה הבנויה. באותו ראיון באתר סיפר שהעבודה על המוזיאון הייתה לדידו הזדמנות לחשוף היסטוריה, ולהעביר את מסר התרומה של קהילה שבמארג החיים האמריקניים הייתה פעמים רבות בלתי נראית, כמעט שקופה. ״הסיפור האפרו־אמריקני קשור לאמפתיה של תרבויות, ומתייחס להבנה של אנשים מתרבות אחת את התרבות האחרת״.

העבודה על המוזיאון הייתה הזדמנות לחשוף היסטוריה, ולהעביר את מסר התרומה של קהילה שבמארג החיים האמריקניים הייתה פעמים רבות בלתי נראית, כמעט שקופה

המוזיאון ממוקם סמוך לאנדרטה של ג׳ורג׳ וושינגטון ב״מול״, השדרה המרכזית של הבירה האמריקנית שבה מרוכזים מבני ממשל, מוזיאונים חשובים ואנדרטאות היסטוריות. השטח שעליו נבנה משתרע על 29 אלף מ״ר, והיה פיסת הקרקע היחידה שנותרה פנויה בשדרה הנתפסת כחצר הקדמית של האומה. בתוך כך, לדברי אדג׳יה, כפי שצוטטו באתר המוזיאון, הנושא הראשון שעלה בתחילת השיח התכנוני היה כיצד מעצבים אתר מונומנטלי בסמיכות לאנדרטה רבת החשיבות של וושינגטון, כזה שיתרום ויוסיף לתכנית האב מהמשמעותיות בעולם של כלל סביבתו המכובדת. ואמנם, האתר שנרקם מגלם היטב את חתימת ידו של מי שנודע בשפת תכנון עשירה בפרטים ובחומרים, בחזיתות ייחודיות ובמשחקי נפחים: מעין פירמידה הפוכה ומדורגת כלפי מעלה, שמחופה בשבכות מתכת זהובות היוצקות עניין שונה בנוף השיש והאבן של השדרה.

ההשראה למבנה השכבתי נשאבה מעמודים תומכים מגולפים כדמויות עם כתר, אלמנטים אדריכליים מסורתיים של תרבות היורובה ממערב אפריקה, והשבכות המוזהבות שמצלות על שקיפות המעטפת מייצרות מראה עשיר וחם שגונו משתנה עם שעות היממה. עיצוב השבכות, כעין משרביות ״צפופות״, מהדהד דיגום מסורתי שנוצר ע״י חרשי ברזל אפרו־אמריקניים מהדרום, כשהאור החודר דרכן משרטט אותו גם בחללי הפנים. העמדת המבנה על השטח נעשתה כך שהוא מאפשר להשקיף היטב על האנדרטה של וושינגטון, והוא מכיל שלוש קומות תת־קרקעיות, קומת כניסה שקופה, שלוש קומות עליונות וקומת גג פתוחה שצופה לנוף הסביבה.

מרחב הפנים כולל חללי תצוגה גבוהי תקרה עם עמודי בטון המשווים מראה תעשייתי, אודיטוריום, מרכז חינוכי, אזור קפטריה, משרדים ואזורי מנוחה והרהור יצירתיים, דוגמת ספסלי אבן שתוחמים מפל מים הזורם מפתח כיפה עליונה לתוך בריכת שיקוף. הקומות התת־קרקעיות הוקצו לתצוגת תכנים היסטוריים שעניינם תקופות העבדות והשחרור, והקומות הגבוהות לתצוגת תכני תרבות עכשוויים, כמוסיקה, אמנות חזותית וספורט. התצוגות מאגדות כ־40 אלף פריטים במנעד מגוון ביותר – החל מבקתות עץ ואמצעי תחבורה, דרך פריטי ריהוט ולבוש, חפצי אמנות כפסלים וציורים, וכלה בחפצים ופריטים שונים נוספים.

חלק נכבד מהמוצגים הגיע מאנשים פרטיים כתיעוד אותנטי שמייצר חוויה רגשית, המתיישבת עם דברי אדג׳יה: ״המוזיאון הוא הרבה מעבר לבניין. זהו שיאן של 100 שנות מאבק להשגת צדק להיסטוריה המורכבת של אנשים שסיפוריהם עדיין לא סופרו, וזוהי אחריות עצומה״. לאדריכלות, אמר, אסור לפעול בוואקום והעוסקים בה צריכים ללמוד את כלל ההקשרים של ״החומר״ שהם עובדים עמו. ״אדריכלות היא שיח שמתקיים עם העולם סביבה, ולאדריכלות טובה צריך שיהיה ׳משהו׳ להוסיף לו. משהו חזק, מחייב ומרתק״.

The post אופטימיות זהירה: המוזיאון להיסטוריה ותרבות אפרו־אמריקניים בוושינגטון זכה בפרס עיצוב השנה appeared first on מגזין פורטפוליו.