כמה ימים לפני שביקרתי בתערוכה אוטובוסים במוזיאון ישראל, הוקרן בטלוויזיה הסרט ״החיילת מקו 300״. בניגוד לטיסות מפורסמות ולאוניות פאר, קשה לחשוב על עוד מקומות בעולם שיש להם ״אוטובוסים מפורסמים״. אצלנו, אבוי לנו, יש שורה של אוטובוסים עם שמות קוד, שבכל אחד מהם מקופלת אינפורמציה רב־שכבתית, עמוסה בפרטים אישיים, חברתיים, תקופתיים: קו 300 הוא קו פרשת המים של העיתונות והביטחוניזם הישראלי. אליו מצטרפים אוטובוס הדמים בגלילות; קו 405; קו 6 בגבעה הצרפתית; קו 5 בדיזנגוף. יש גם את שלד האוטובוס שנגרר להפגנות מול בית הדין הבין־לאומי בהאג, כראיה לפיגועי ההתאבדות (ואחד דומה שמוצג במוזיאון הרכב ההיסטורי של אגד בחולון).
כל אלה עלו איתי במדרגות והלכו במסדרון, אל התערוכה של גיל מרקו שני במוזיאון ישראל. שני אינו מצביע במפורש על הקונוטציות, להיפך, הוא ״רק מניח אותן שם״: שני אוטובוסים לבנים, עצומים, כהי חלונות ומלוכסני פנסים, מאחורי דלת שקופה־כהה. אין יוצא ואין בא ובכל זאת הם מוארים חלקית, נוהמים כחיות קדמוניות, מוכנים לתנועה, ממתינים לנוסעים דמיוניים שייצאו לנסיעות דמיוניות.
גיל מרקו שני, אוטובוסים. צילומים: דניאל שריף
והדמיון הוא טריטוריה מבטיחה, אבל גם מסוכנת וחסרת גבולות, במיוחד כשחושבים על כך שהאוטובוסים הללו אינם ניצבים בחניון המוכר שבכניסה למוזיאון ישראל, אלא בלב בניין התערוכות המרכזי. ולא סתם בליבו – שני בחר למקם אותם בין שתי קומות של המוזיאון, במרחב ביניים שבדרך כלל עובר בו גרם־מדרגות המקשר בין אולמות התערוכות המתחלפות לאולמות תצוגת הקבע של התקופה המודרנית. הוא הקים לשם כך מערכת של פיגומים ורצפה זמנית, כמו סט קולנועי.
הצופים המהלכים במוזיאון אינם מודעים לכך בהכרח. הם עשויים להיקלע לחלל הקדמי של התערוכה, הנראה ריק ונטוש, לקרוא את טקסט התערוכה על הקיר ולהסתקרן להמשיך ולחקור. אז יעברו דלת אחת ויגיעו אל הדלת השנייה, החסומה, שמעבר לה ניצבים האוטובוסים. וכמו שקורה לפעמים באמנות עכשווית – לא כל מי שיגיע לתערוכה יבין שעבודת אמנות לפניו, יש שיחשבו שהגיעו בטעות ליציאה מהמוזיאון.
ההיפך מרדי־מייד
גם מי שיודע שזו עבודת אמנות, עשוי לתהות מה היא עושה שם, למה ואיך הגיעו האוטובוסים לקומת הביניים – הלימבו שבין אמנות התקופה המודרנית לעכשווית – מדוע הם סגורים מאחורי דלת נעולה? יש מי שיתהה מה הופך אוטובוס ליצירת אמנות ואז, כשמתברר שזהו בכלל פסל, ״דיוקן של אוטובוס״, תעלה השאלה – למה לפסל אוטובוס? ובמיוחד כיום, בעידן הפוסט־פוסט מודרניזם, כשהרדי־מייד זמין כל כך.
המגבים עשויים בהדפסת תלת־ממד, הכיסאות והגלגלים פלסטיק יצוק. הם נראים כמו הדבר האמיתי ומצביעים על רמת ביצוע מעולה, אבל בפועל מדובר בתפאורה ובאביזרים של ״כאילו״
״החלל עצמו וכל מה שיש בו נבנה במיוחד בעבור המיצב – החל מהרצפה, שצפה על גבי פיגומים שנבנו לשם כך, ועד האוטובוסים עצמם, שנראים אמיתיים אך כל חלקיהם – כולל ההגה, הגלגלים, הפנסים, המראות, הכסאות והמגבים – יוצרו מחומרי פיסול מגוונים״, אומרת איה מירון, אוצרת התערוכה.
אם נתבונן מזווית הראייה של ההיסטוריה המודרנית של האמנות – שני עושה כאן מהלך הופכי, ומציב תמונת מראה לאסכולת הרדי־מייד של מרסל דושן וממשיכי דרכו. במקום לקחת מן המוכן, ללקט חלקים מהמציאות ולהרכיב מהם את הפסל שלו, הוא טורח ומפסל כל פרט ופרט ברמה גבוהה של ריאליזם אמנותי. המגבים עשויים בהדפסת תלת־ממד, הכיסאות והגלגלים פלסטיק יצוק. הם נראים כמו הדבר האמיתי ומצביעים על רמת ביצוע מעולה, אבל בפועל מדובר בתפאורה ובאביזרים של ״כאילו״.
לעומת ההקפדה בחלק הנראה לעין, את הקצוות הוא מעדיף להשאיר פרומים, כאילו מתוך משאלת לב להיתפס ולחבל באשליה. הצופה התמים לא יראה זאת, אבל האוטובוסים נראים מושלמים רק מזווית הדלת הנעולה. בפועל הם נקטעים באמצע, והופכים לשלד עץ ומתכת, שבתוכו מוצבות רק משענות של כסאות – החלק הנראה לעין. מאחורי הקלעים שוררת מהומה כאילו ההצבה נעצרה בעיצומה והעובדים יחזרו עוד מעט. ואולי מבחינתנו של שני חשוב רק החלק הגלוי, ואין משמעות לגימור הפסל. אבל ההחלטה להשאיר כל כך הרבה עקבות בשטח לא נראית מקרית.
האוטובוסים כפי ששני מציג אותם הם גלמים תמימים וחלקים – ללא מספר וללא לוגו פרסומי, כאילו נועדו לצאת אל העולם ולהותיר בו את חותמם. הם יכולים לשאת הבטחה (של נסיעה תיירותית לדוגמה), אבל קשה לנתק אותם ממטען אסוציאטיבי אלים, של פיגועי ההתאבדות והדריסה בארץ ובעולם.
בקטלוג התערוכה מירון מכנה את המיצב ״שערי הגיהנום של גיל מרקו שני״. היא מתייחסת לא רק ליצירה כשלעצמה, אלא להתערבות בארכיטקטורה של הבניין, שיוצרת ״מקום״ שאינו קיים. ״התערבות אדריכלית שאפתנית ורבת־שכבות בגוף המוזיאון. המיצב בנוי כסט קולנועי או כתפאורת במה, ופרטיו הוכנו במיוחד מחומרים שונים ובטכניקות מגוונות של תכנון וייצור. האוטובוסים נראים שלמים, כאילו נלקחו מן המציאות, אך הם חסרים, חלקיים, ומותאמים לנקודת המבט שמכתיב מבנה המיצב. מהו המקום שגיל מרקו שני משתיל בחלל המוזיאון? איזה רגש הוא מעורר, וכיצד?״.
דרמה מכל דבר
העבודה מציגה אפשרות לשתול את הדרמה בחומרי יום־יום, ובכך מזכירה שאכן אנו נוהגים ליצור סיפורים דרמטיים ולייחס תכונות מיתיות ומשמעות נסתרת לחפצים, למקומות ולמצבים בחיי היום־יום. חניונים הם חללי שוליים, לרוב תת־קרקעיים או בקומות אין־סופיות, ומכיוון שאינם מיועדים להשתהות, יש בהם אי נוחות מובנית לגוף האדם. לכך יש להוסיף פינות חשוכות ואפלוליות כללית, ריחות לא נעימים, זיהום אוויר. במאמר התערוכה מירון מזכירה קונוטציות ״קולנועיות״ של סצנות בסרטי מתח ולפעולות המתרחשות בשוליים או מתחת לרדאר, כמו עסקאות מפוקפקות, זנות, אונס, שוד ושאר דוגמאות של פשיעה ואלימות, היוצקות במושג ״חניון״ טעם לוואי של מתח וחרדה.
בהקשר זה עולה מחשבה על יצירת הווידאו של יספר יוסט, ״משהו לאהוב״, המוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב, בתערוכה ״הוליווד ומיתוסים אחרים״. יוסט ממקם התרחשות כמו קולנועית בחניון, ומטעין אותה במרכיבי מתח, תשוקה, אהבה וקנאה – כולם לקוחים ממאגר התגובות האוטומטיות של הקולנוע ההוליוודי. כמו אצל שני, גם אצל יוסט הסיטואציה חסרת עבר והווה, חסרת מוצא, ואת סיפור המסגרת יצטרכו הצופים לספק בעצמם.
אוטובוסים, תהליך העבודה במפעל, צילום: גיל מרקו שני
שני כבר יצר חללי לימבו מסוגים שונים בעבודותיו בעבר, מזכירה מירון: ״גם מיצבים קודמים של שני – שניהם התערבויות אדריכליות במוזיאונים – התייחסו לאתרים של מעבר או של שהות זמנית: המיצב ׳ספארי׳ (בביתן הלנה רובינשטיין, 2001) דימה חדר בבית מלון או פנימייה, ואילו ׳חדר מדרגות׳ (במוזיאון הרצליה, 2011) דימה חדר מדרגות בבניין דירות. שני המיצבים הללו – חללים דוממים של שקט (חיצוני) ואי־שקט (פנימי) – הותוו על הרצף שבין הביתי והמוּכּר לבין הציבורי והזר. החניון, לעומתם, אינו איבר מאיברי הבית – וכאתר ציבורי הוא מתחבר למוזיאון בצורה ׳טבעית׳ יותר״.
שם וגם כאן, בתערוכה ״אוטובוסים״ התוצאה היא להטוט מורכב, שנועד ליצור אשליה פיזית ורעיונית. הבלבול הנוצר בשטח מעורר מחשבה ומניע מערכת של תובנות ואסוציאציות – סיפור שאינו מוכתב מראש, וכל אחד יספר אותו לעצמו בדרך אחרת. על מנת שהקסם יעבוד שני משאיר לא מעט עבודה בידי הצופים, או ביד המקרה.
דוגמה אחת לבלבול המובנה ביצירה אפשר למצוא באנקדוטה שמספרת מירון: בתדריך הבוקר, כשהשומרים במוזיאון מקבלים את החלוקה היומית לעמדותיהם באולמות השונים, נשלחה אחת השומרות ל״אוטובוסים״, ויצאה כמובן מאליו לאולם הכניסה של המוזיאון, לקבל את פניהם של אוטובוסי התיירים. דוגמה אחרת נמצאת בטביעות האצבעות של המבקרים על פני הזגוגית ודלת ה״חניון״ הנעולה. כולם רוצים להיכנס, או לצאת למקום הבלתי אפשרי הבא.
The post אוטובוס לשום מקום, גרסת האמן גיל מרקו שני appeared first on מגזין פורטפוליו.
