״גראז׳ יודאיקה״ היא סדרת פריטים שיצרה האדריכלית עירית אביר מאוביקטים שמוחזרו ושינו את ייעודם, המהווה גרסה חדשה בת־זמננו – אישית וחילונית – למבנה ולצורה של תשמישי קדושה וחפצים מהעולם היהודי. אלה שינו צורה וקיבלו פרשנות הומוריסטית בתערוכה (אוצרת: מירב רהט) שתיפתח ביום חמישי (10.5) בגלריה ויטרינה של מכון טכנולוגי חולון, בליווי ביאורים של הרבה לילה וסיד. בערב פתיחת התערוכה יושק ספרה של אביר, באותו השם, שבו מלווים תצלומי היצירות בטקסטים של מגוון כותבים ביניהם פרופ׳ דוד אסף, דני קרמן, חיים באר, אברהם בורג, יאיר גרבוז, מסקי שיברו ואחרים.

גביעי קידוש

עירית אביר

הי עירית, מה שלומך?

הי יובל, תודה רבה. מה שלומך?

לא רע בכלל. מתרגשת לקראת התערוכה?

קצת… תערוכת יחיד ראשונה שלי

תערוכה ראשונה זה באמת מרגש. ספרי קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר, מה עשית עד היום ומה את עושה כשאת לא מקימה תערוכה ראשונה?

אני אדריכלית, כבר 25 שנה, ובדרך כלל העבודה שלי היא מה שאדריכלים עושים. במקביל, כל השנים, השתעשעתי תמיד להנאתי בתחומים אחרים: איור, צילום וגם עיצוב. כל השנה האחרונה היא גלגול שקרה

מה היה הגלגול?

החלטתי לפתח סדרה שעשיתי לספר. כמו תערוכה, גם ספר הוא לא העולם הטבעי שלי. לפני כמה שנים טובות, בחנוכה, כשהבת שלי הייתה בת שנתיים, רציתי להדליק איתה נרות והבנתי שאין לנו חנוכייה בבית. אני אוספת ג׳אנק מתועש ובונה ממנו פסלים של חיות וכד׳, והעדפתי להרכיב חנוכייה ממוחזרת מגלגל שיניים של טרקטור וכמה ברגים ואומים. אחר כך הוספתי פמוטים על בסיס מבערי בונזן שונים, והתחלתי לחשוב על זה שחוץ מצלחת פסח, נגמרו המוצרים שאני מכירה.

מכאן מדי פעם קראתי על חפצי יודאיקה שונים, כדי להבין את הפלסטיות והיעוד הנדרש מהם, והכנתי את האינטרפרטציה המתועשת, החילונית והמודרנית שלי. הבנתי שני דברים בתהליך: ראשית, כמה זה תחום יחסית מקובע בתפיסה הציבורית בשמרנות. קצת אולי כמו פריטי לבוש מהמאה ה־17, גם הייצוג הפיזי־ויזואלי של פריטים אלו מקובע בקונוטציה המקובלת בעיצוב פסבדו־עתיק ובשימוש בחומרים מסורתיים. ושנית, כמה דל מאגר הידע הנגיש העוסק בתרבות של הורי הורינו למי שאינו מאמין או בתהליך התחזקות. המחסור הזה הוא תוצאה של ניכוס הזהות היהודית התרבותית, כאילו היהדות הנכונה מזוהה עם צורה אחת של אמונה ושל דרך חיים

אז למה ספר?

חשבתי שספר אמנות, שיכלול הסברים כלליים על מהותו וייעודו של כל אוביקט, עם טקסטים ממגוון כותבים ויוצרים מכל קשת החברה, יוכל להיות מעין Jewish Coffee Table Book, לשמש כמגדיר תרבותי של חפצי יודאיקה ולפתוח פתח לדיון במשמעותה רבת־הפנים של זהות יהודית מודרנית. לשמחתי מצאתי שותפים להשלמת היצירה

כלומר המהלך שלך מאתגר גם את הידע שיש לנו החילונים על המסורת, וגם את העיצוב של המסורת הזו?

הפרויקט מאתגר את מסורת העיצוב, בהחלט, אבל את הידע הוא מתיימר דווקא להנגיש, כחלק מעניין תרבותי, לאו דווקא אמוני.

כשהבנתי שהפרויקט הוא ספר אמנות, שיכלול את הפרשנות שלי לאוביקטים לצד הסברים, מצאתי כשותפה ראשונה לתהליך את הרבה לילה וסיד, המשמשת כרבה הרפורמית של עמק חפר: היא כתבה את הביאורים לכל פריט. להשלמת התמונה פניתי אל כותבים אורחים, שלכל אחד מהם זווית מבט אישית וייחודית. חלק מהכותבים היו חבריי עוד קודם, חלקם הפכו לחבריי תוך כדי התהליך. חלקם גיבורי התרבות שלי, והתרגשתי במיוחד מהזכות להכיר אותם באופן אישי.

לשמחתי הרבה הייתה היענות גדולה, והפרויקט הלך והתפתח. אחת הכותבות שאליה פניתי היתה פרופ׳ דנה אריאלי, דיקנית הפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון. היא זו שהציעה לי להגיש את הפרויקט לקול הקורא לתערוכה בגלריה ויטרינה במכון. כך עשיתי, והנה הגענו לתערוכה שתיפתח ביום חמישי, תחת שרביטה של האוצרת מירב רהט. שלא כמקובל, כשיש תערוכה ויוצא לה קטלוג, כאן מדובר בספר שיש לו תערוכה. בערב הפתיחה גם יושק הספר ״גראז׳ יודאיקה״, כשמו של הפרויקט

למה את קוראת לזה ספר אמנות ולא עיצוב (או תרבות)? 

המוצר הסופי בהחלט ספר תרבות או עיצוב. תיארתי את הלך המחשבה שלי לאורך הדרך

אוקיי. אז מה כוללים התערוכה והספר מבחינת אוביקטים? תוכלי לתת כמה דוגמאות שאת אוהבת במיוחד ושמשקפות את רוח הדברים

קופת צדקה

בחרתי לעסוק רק בפריטים שבשימוש ביתי, לא בבית הכנסת וכיוצא בזה. אחד הפריטים הוא קופת צדקה: הבנתי שמטרת הצדקה היא לא רק העזרה עצמה, אלא שהיא נובעת מהאמונה שכתימלא מכסת הצדקה תגיע הגאולה. מכאן הפרשנות שלי לפריט הייתה קופה שמובנה בה מד־גאולה, כדי שאפשר יהיה לנטר את מצב הגאולה בכל רגע.

כל אחד מהכותבים האורחים בחר לאיזה פריט הוא מתייחס. חיים באר בחר לכתוב על קופת צדקה, והעלה סיפור מזכרונותיו על קופה מסתורית בבית הוריו, שלא ידע את ייעודה. אמו הבטיחה לו שכשיגדל יבין, ואכן הוא מתאר מתי הבין מה משמעות האותיות מ.ב.י.א. הכנתי לו קופה במתנה המתייחסת לקופה הזכורה לו, וגם תמונתה מופיעה בספר

מה משמעות האותיות מ.ב.י.א.?

את זה אפשר לקרוא בסיפור של חיים באר בספר

יאיר גרבוז כתב טקסט המשלב זכרון ילדות שלו מסבו על פריט שלא הכרתי: קופסת הרחה. מסתבר שבין כל האיסורים המרובים שמנהלים את חיי היהודי המאמין, רק על חוש הריח אין איסור, ולכן גם בשבת ובצום מקובל לשאת טבק, או שלל עשבים ריחניים, ולהתענג על הסנפתם, גם בבית הכנסת. הכנתי פריט כזה ברוח הגראז׳.

קופסת הרחה

כוס אליהו הנביא

פריט אחר שהכרתי, כמו כולנו, הוא כוס אליהו הנביא. לא הצלחתי להבין מה מייחד אותה מגביע רגיל, לדוגמה לקידוש, עד שהסתבר שאין הבדל ייעודי, פרט לזה שכתוב עליו ״כוס אליהו״. הפרשנות שלי בסדרה כוללת גביע דומה לגביע הקידוש שהכנתי (ממשפך של דלק, מוט הברגה וראשי ברז), ואליו נוספה דיסקית חייל עם שמו. הרבה לילה מסבירה בטקסט הנלווה, שדמותו של אליהו החביב היא גם של איש צבאות שנוי במחלוקת, כך שהבחירה היתה הולמת.

אפשר לראות שחלק מהעבודות בסדרה הן פרקטיות לגמרי, כמו חנוכיות, פמוטים, מזוזות וכדומה, וחלקן, כמו קופת הצדקה כאן, הן קונספטואליות. אחד הפריטים הקונספטואליים החביבים עלי הם התפילין. הבנתי שמטרתם היא כיול יומי למצפון ולנפש, ולכן הכנתי תפילין מידות טובות, הכולל סרט מידה, פלס, ומצפן

אז נראה לי שזה השלב שבו אני שואל על המנעד הזה שבין פרקטיות לאקספרימנטליות, אם את לא חוששת שהדברים שאת עושה עלולים להיתפס כגימיק של מעצבים

מכיוון שנכנסתי לפרויקט לא כמעצבת מוצר, שמחפשת מה יתפוס, אלא באמת מתוך עניין ותרגיל אישי, האוביקטים מעולם לא נועדו להפוך לפס ייצור. הם מעלים שאלות, מאתגרים קונבנציות בתפיסה הפלסטית המקובלת שלהם (בחומרים כמו גם בצורה). העבודות הן חלק ממכלול שלם שמאפשר גם למאמינים להתבונן בפרשנות שונה לגמרי מהמקובל על פריטי יום־יום, וגם לחילונים – להבין מה מהותם של כל מני חפצים מסתוריים שאנחנו לא תמיד נתקלים בהם. אני מביאה לפרשנות את עולמי הרגיל, שהוא כאמור של ארכיטקטית ולא אמנית. לדוגמה: הכוס עם שתי הידיות (שלמדתי ששמה נטלה), ואפשר לראות אותה במקומות ציבור מסויימים לנטילת ידיים, בפתרון האדריכלי שלי מנסה לענות על צורך פרקטי של ויסות חום המים לרחיצת הידיים – ״בדגם נטלה חם וקר״‎

נטלה חם-קר

והיה הבדל בין התגובות של חילונים לדתיים? יהיה מעניין גם לראות איזה תגובות תקבלי מהתערוכה‎

קודם כל אציין שבין 27 הכותבים, נמנים אנשים מתחומי יצירה וכתיבה רבים, חלקם חילונים וחלקם דתיים.‎ אני סקרנית אם יהיה אפשר לאפיין תגובות, בינתיים אני מבחינה רק בדומה: נענו בחיוב ובחיוך כותבים מכל הזרמים, שזיהו שאין כאן משהו מתריס נגד, אלא שאלות תרבותיות שכל אחד מאיתנו יכול להתחבר אליהן. אבל התגובות העתידיות ולאן הן עשויות להוביל, הן חלק מהגלגול שאליו התייחסתי, שהביא לא רק להוצאת הספר (בעיצובו המעולה של אורי קרמן), אלא גם לתערוכה וגם להשתתפות פריטים נבחרים בסדרה בתערוכת ההומור היהודי שנפתחה בחודש שעבר בבית התפוצות

יפה! בכלל נראה שיש התעוררות בתחום בזמן האחרון מצד עולם העיצוב המקומי, במבט אל היודאיקה ואל המסורת‎

וזה מצוין. זהו חלק מהפולקלור והזהות שלנו, שרובנו איכשהו הודר מלעסוק בו. וזו כלל איננה שאלה אמונית, כאמור, אלא תרבותית ועיצובית מרתקת‎

בהחלט. אז עד הפתיחה ביום חמישי, משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

אני מקווה שהספר (שהוא דו־לשוני, עברית ואנגלית) ינגיש את הנושא לכל מי שיש לו זיקה לתרבות יהודית, בעיקר במגזר החילוני. הספר כבר נמצא בחנויות ספרים נבחרות, ויושק רשמית בפתיחה, אז זו שמחה כפולה‎

פמוטי בונזן

חנוכיית חוגה – dial M for menorah

מבער אצבע לתורה

כוסות רוח למת ונרות לנשמת החי

The post מה קורה כשאדריכלית מכניסה את היודאיקה למוסך appeared first on מגזין פורטפוליו.

ביום שלישי הבא יתקיים במוזיאון ישראל אירוע טוּסוֹבְקַה (ברוסית: מפגש היכרות לא רשמי, שילוב בין זוּלה), בהשראת התערוכה ״פרבדה״ של זויה צ׳רקסקי, המציגה ראייה מורכבת של העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה־90. בימים אלו המושג ״כור ההיתוך הישראלי״ כפי שהיה מקובל מאז קום המדינה, עובר שינוי והגדרה מחדש מתוך הכרה בכך שאנו חברה מרובת זהויות ותרבויות, ומתוך חיפוש אחר מכנה משותף שיכבד את המגוון ויאפשר אותו.

את האירוע יובילו חברי הבריגדה התרבותית, קבוצת צעירים דוברי רוסית, מבית ״דור 1.5״, שנולדו בברית המועצות וחיו רוב שנותיהם בישראל. הם יוצרים תרבות משולבת, בריה״מית־ישראלית ומנגישים אותה לציבור הרחב, כדי להפוך את הסיפור והתרבות של יוצאי ברית המועצות לחלק מהתרבות הישראלית. המטען התרבותי שהביאו איתם לא קפא, אלא המשיך והתפתח כחלק מהתרבות הישראלית. בהתאם לכך, הפרויקטים שבהם הם עוסקים משלבים בין יצירה מקורית, המבטאת זהות מהגרת, ובין פולקלור סובייטי, המבקש לפתוח דלת לבית ההורים.   

זויה צ׳רקסקי, ברוכים הבאים לשבוע התרבות הרוסית באשדוד. צילום באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד

במהלך הערב יספרו (בעברית) סיפורים אישיים המתארים את חוויית ההגירה האישית של המשתתפים ויתנו הצצה למציאות מורכבת, המפריכה את הסטיגמה של הזהות הרוסית האחידה והסטריאוטיפית. הערב מזמן לקהל דובר העברית היכרות עם חוויות ההגירה של יוצאי ברית המועצות, ומזמן לדוברי רוסית צעירים הזדמנות להתחבר מחדש לחוויות שעברו בעצמם. זהו ניסיון ליצור זהות ישראלית־בריה״מית ולהיפטר מהצורך לבחור בין שתי הזהויות האלה.

משתתפים: שמואל זלצר, יעל חץ, קמילה, אלכס רויטמן, אריק אבר. ניהול אמנותי: אלקס ריף.

שמואל זלצר. מוסיקאי ומתרגם. ב־2006 הקים את להקת ״עלא אש״ ובשנת 2011 הוציא אלבום סולו ראשון. בגיל 16 החל לתרגם לעברית את שירי תור הזהב של הרוק והשנסון הרוסי, תוך הקפדה על כך שאת השירים המתורגמים ניתן יהיה לשיר בעברית קולחת ועכשווית. אסופת התרגומים הבשילה בשנת 2015 לפרויקט ״שירי ברזל״ על סך מסך הברזל – שמאחוריו הוחבאו במשך שנים. הדיסק יצא וזכה להצלחה רבה.

יעל חץ. משוררת ספוקן־וורד, חוקרת וכותבת את חוויות ההגירה לארץ ממוסקבה בגיל מוקדם ומעבר של תהליך גיור במסגרת הצבאית, ובחינה מחודשת של הזהות היהודית והרוסית שלה, מול הזהות הישראלית.

קמילה. זמרת, מלחינה ויוצרת. נולדה לתוך משפחה עם שורשים עמוקים במוסיקה האזרבייג׳אנית בברית המועצות. אלבום הבכורה שלה ״אדמה״, המשלב עוּד וג׳אז, מוזיקה אזרית, אופרה ומוזיקה ים תיכונית. 

אלכס רויטמן. משורר, נצר לשושלת מפוארת של פרוטלריון יהודי, דור שלישי לעגלונים ומועמדים שנדחו מפקולטות לחינוך באשמת נאמנות יתר למשטר הסובייטי ובעיקר יתר ז׳ידיות. ניסה לעמוד בציפיות הצבריות וללמוד שחמט והנדסת אלקטרוניקה. היום מלמד תנך.

אריק אבר. משורר ספוקן־וורד, ממייסדי פואטרי סלאם ישראל ומנהלו האמנותי. נולד בסנט פטרבורג, התבגר בירושלים, ממשיך להתבגר בתל אביב.

יום שלישי, 15 מאי, 19:30, כלול בכרטיס הכניסה למוזיאון

The post ״טוּסוֹבְקַה״ שירת הגירה במוזיאון ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

סמל האוניברסיטה הפתוחה הוא מהבולטים בהיסטוריה של העיצוב הגרפי הישראלי. מינימליסטי, פשוט, תמציתי; אך יחד עם זאת ייחודי וזכיר – בדיוק כפי שסמל טוב צריך להיות. את הסמל עיצב בשנת 1974 ירום ורדימון – אז מעצב גרפי צעיר ולימים פרופסור וחתן פרס ישראל לעיצוב. ארבעה עשורים וחצי לאחר שעיצב את סמלה, תעניק האוניברסיטה הפתוחה תואר עמית כבוד לורדימון, במסגרת טקס חגיגי שיתקיים מחר (חמישי 10.5) בקריית האוניברסיטה ברעננה. התואר יוענק לו ״על תרומתו המקורית והחדשנית למיתוגם ולתדמיתם של גופים ציבוריים, ארגונים, תעשיות ומתחמים רבים בישראל״, כפי שנמסר מהאוניברסיטה. באותו טקס יוענקו תארי עמית כבוד גם ליוצרת והשחקנית חנה אזולאי־הספרי ולראש עיריית רעננה לשעבר זאב בילסקי.

סיפורו של עיצוב סמל האוניברסיטה מלווה את ורדימון מאז 1974. ״מי שתמכה בהקמת אוניברסיטה פתוחה בישראל הייתה קרן רוטשילד, שביקשה לעשות זאת לפי המודל באנגליה״, הוא מספר. כחלק מההקמה חיפשו מעצב שיעמוד באתגר: עיצוב תדמית מקיפה לאוניברסיטה חדשה שתשמש מעוז לחשיבה שונה ומאתגרת. אחרי שלבים מוקדמים בתנאי מכרז, הוחלט לפנות לורדימון – אז מעצב בן 33 שמאחוריו בין השאר עיצוב לאולימפיאדת נכים ולאולימפיאדת שחמט.

ירום ורדימון: צילום גלעד שליו

סבב התכנון הראשון כלל עיצוב סמל, ניירת ראשונית, עקרונות לעיצוב לטלוויזיה ולספרות מקצועית. פגישה עם ד״ר מקס רו – מנהל הקרן, שמקום מושבה היה בז׳נבה – נקבעה ליום שישי בשעה 13:00 בסטודיו של ורדימון ברחוב שלמה המלך בתל אביב. ב־13:00 בדיוק, כיאה להנהלת קרן הממוקמת בשוויץ, נכנסו לסטודיו קבוצת מומחים ויועצים בראשותו של ד״ר רו. סקיצות מילאו את החדר; רו ביקש להימנע מהסברים מילוליים. לפניו היה מונח סמל שמורכב מצורה ידידותית, לא מוכרת, גמישה, דינמית וקליטה. ואכן, הסברים לא היו נחוצים. הסמל פשוט עבד. ״רק שאלה אחת שאל רו, נזכר ורדימון, והיא: מדוע דווקא הכחול הזה?״.

הכחול היה כחול קובלט, שבעבור רו לא נראה נכון. באותה תקופה נהגו לעשות שימוש בפילם צבעוני דביק, וקובלט היה צבע הפילם שבו השתמש ורדימון. בעקבות השאלה שלף ורדימון את הסקיצה המקורית שביצע בגואש, שם עשה שימוש בכחול אולטרמרין – זה של דגל ישראל. ״זה הצבע הנכון, אמר רו, זו מדינת ישראל! מדוע לא הצגת את הכחול הזה?״. ״לא מוכרים פילם אולטרמרין בחנויות בישראל…״, השיב ורדימון. וכך ננעלה הפגישה שבה הוחלט כיצד יראה סמלה של האוניברסיטה הפתוחה בישראל; פגישה שארכה אגב פחות מרבע שעה.

הרציונל במרכז

ורדימון, יליד תל אביב 1941; מעצב רב־תחומי ואיש חינוך, מחשובי המעצבים בעולם בתחומי העיצוב הגרפי, המיתוג והעיצוב בסביבה אדריכלית. עבודותיו התפרסמו בספרות הבין־לאומית, הוצגו בתערוכות ומצויות באוספי מוזיאונים מובילים בעולם, דוגמת המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו יורק, מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ומוזיאון ישראל בירושלים. הוא הוביל מהלכים שקידמו את תחום העיצוב בישראל, זאת במסגרת תפקידים שונים שבהם כיהן, ביניהם יו״ר אגודת המעצבים הגרפיים בישראל וסגן יו״ר ה־Icograda (המועצה הבין־לאומית של ארגוני העיצוב הגרפי). התואר שיוענק לו מחר מצטרף לשורה של עשרות פרסים ותארי כבוד שהוענקו לו, החל כאמור מפרס ישראל לעיצוב לשנת תשס״ז (2007), ועד תואר יקיר בצלאל לשנת 2016. בין השאר הוענקו לו ״כדור הבדולח״ – אות המצוינות בעיצוב של ה־ Icograda ואות המצוינות בעיצוב של ועידת דרום אמריקה ״דיסניו״. ורדימון הוא גם חבר ארגון AGI היוקרתי (Alliance Graphique Internationale).

ורדימון נמנה על דור המעצבים שחוללו שינוי משמעותי בתחום העיצוב הגרפי בישראל בשנות ה־60 וה־70. כבוגר לימודי עיצוב ואמנות במספר מוסדות באנגליה, ביניהם הקולג׳ לאמנויות של צ׳לסי וה־LCP – London College of Printing, ייבא ורדימון בחזרה לישראל את גישות העיצוב האירופאיות שעליהן התחנך. שימוש בגריד, בדימויים מצולמים, בטיפוגרפיה נטולת תגים (סנס־סריפית), ובעיקר בקונספט רעיוני מתוחכם, כזה ששם את הרציונל במרכז – כל אלה החליפו את העיצוב שהיה נהוג עד כה בארץ, שהיה מבוסס בעיקר על הצגת האוביקט המשווק כפי שהוא. הטיפוגרפיה השוויצרית, עקרונות הבאוהאוס הגרמני וגישת ה־Total Design ההולנדית, שהביאו איתם ורדימון ובני דורו מאירופה, החליפו את סגנון הזאכ־פלאקט (כרזת האובייקט) שבמסגרתו פעלו מעצבי דור המייסדים.

כרזת תערוכות סוף שנה בצלאל, 1980

כרזת תערוכת מרצי בצלאל, 1970

דוגמה בולטת לגישת העיצוב המודרני שאימץ אפשר למצוא בכרזת ״תערוכת מרצי בצלאל״ שעיצב בשנת 1970, בהיותו מרצה לעיצוב גרפי במוסד הירושלמי הוותיק. בכרזה נראית קופסת סרדינים פתוחה בחלקה. על גבי המכסה פסי שחור־לבן ופנים הקופסה אדום. רוח האומנות הקינטית, או האופ־ארט (אופטיקל ארט), שורה על הכרזה. זאת בעקבות מעברם של הפסים מדו לתלת־ממד, לאור פתיחתה כביכול של הקופסה. אגב, השימוש דווקא בדימוי זה הגיע בעקבות בדיחה פנימית של מרצי בצלאל שחשו לחץ ״כמו סרדינים״. כרזה זו מכילה את כל המוטיבים שאיפיינו את גישות העיצוב שאותן ספג ורדימון בלונדון ואותן ייבא איתו בחזרה לארץ, החל מהרעיון, דרך הטכניקה ועד הטיפוגרפיה. בסוגיית הצבת הטיפוגרפיה בכרזה נחלץ לעזרתו של ורדימון מעצב גרפי ישראלי חשוב נוסף, הלוא הוא חברו לספסל הלימודים ב-LCP מייק (מיכאל) פלהיים, שכיהן באותה תקופה כראש המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל. לאחר שפלהיים נפטר בשנת 1977, היה זה ורדימון שהחליפו בתפקיד.

לצד עיצוב עבודות מסחריות, נוהג ורדימון לעצב גם כרזות אישיות, שבהן הוא מביע דעות סוציו־פוליטיות. בשנת 1983 עיצב כרזה אישית שהתייחסה להקצנה הפוליטית בארץ באותה תקופה. על אף שעוצבה לפני 35 שנה, כרזה זו, שלה העניק ורדימון את השם ״שמאל ימין בום״ היא אקטואלית גם כיום, אולי יותר מאי פעם. למילים שמאל וימין תפקיד כפול: איזכור לשני צידי המפה הפוליטית בישראל, ומתן קצב של צעידה בעלת ניחוחות מיליטנטיים; כזו שמסתיימת בפיצוץ. הקונספט הרעיוני מתגבש בעזרת חזרה משולשת על המילים בטור. ורדימון מביע חשש מוצדק, ולמי שעוקב כיום אחר מהדורות החדשות, נראה כי כרזה זו ניבאה את העתיד לבוא. בשנת 1992 עיצב גרסה אנגלית, וגרסה נוספת – רוחבית – הוצגה ב־2004 בחזית בניין הרייכסטאג בברלין.

כרזת שמאל ימין בום – גרסה עברית, 1983

סקיצות לכרזת שמאל ימין בום, 1983

קיר כניסה בבניין המרכזי של חברת אסם. צילום: גילעד ורדימון

מרכז האם והילד הדסה עין כרם, 1994. צילום: גילעד ורדימון

מאגר עבודותיו של ורדימון כולל גם לא מעט עבודות שפורצות את גבולות הדו־ממד, מה שמכונה עיצוב בסביבה אדריכלית. קיר בן גוריון במרכז הרפואי סורוקה, עיצוב סביבתי למרכז רבין וניתוב אגף הנוער במוזיאון ישראל הן רק דוגמאות אחדות. בולט במיוחד העיצוב התדמיתי הכולל שיצר בעבור מרכז האם והילד במרכז הרפואי הדסה עין כרם ירושלים בשנת 1996. במסגרת פרויקט רחב־ממדים זה ורדימון היה אחראי על הנראות הכוללת של המרכז, שבמסגרתו עיצב החל מקיר הוקרה לתורמים, דרך איורים מוארים בשלטי נאון ועד מזוזות.

ורדימון אינו עוצר לרגע ופעילותו העיצובית מתקיימת גם כיום. שתי כרזות שעיצב לאחרונה מוצגות בימים אלה בתערוכות שעוסקות בשנת ה־70 למדינת ישראל. בזו שעיצב בעבור תערוכת ״490 קנים״ שאצר נדב ברקן כחלק מהתערוכה ״לחן עממי״ – שאצר יובל סער במסגרת מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל ומוצגת בבית האמנים בתל אביב – מציג ורדימון את פרשנותו למנורת שבעת הקנים. בכרזה שבעה טילי כיפת ברזל משוגרים לעבר השמים, כמניין קני המנורה. הוא אינו מסתפק במסר בודד; מצד אחד מודגש הפן חיובי שבהפעלת כיפת ברזל – זו המגנה על אזרחי המדינה; אך בוא בעת נוכח גם השלילי – זה שצף מעצם הצורך לעשות שימוש במערכת, בעקבות המצב הביטחוני התמידי שבה שרויה ישראל.

מתוך התערוכה לחן עממי של מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל

כרזת הגדרה, 2018

גם בכרזת ״הגדרה״ מציע ורדימון מבט מקורי על מצבה של ישראל בשנת ה־70. בעבודה זו, שהוזמנה על ידי מוסף כלכליסט לגיליון יום העצמאות ומוצגת בתערוכת ״מכריזים בזאת״ בקפה ביאליק בתל אביב, הציב ורדימון דימוי מונומנטלי – תקריב על גדר תיל, ולצידה המילה הגדרה. משחק המילים הגדרה – גדר מציב בפני הצופה שאלות רבות: איזו גדר מקיפה אותנו, ואיזו מפרידה בינינו? ומה מגדיר אותנו כישראלים?

הענקת תואר עמית כבוד לורדימון על ידי אוניברסיטה בישראל נושאת משמעות נוספת מעבר להכרה בהישגיו כמעצב. זאת משום שבין הישגיו המשמעותיים, בולטת תרומתו המכרעת לחינוך לעיצוב בישראל וכן השפעתו על תהליך האקדמיזציה של תחום לימודי העיצוב בארץ. כמרצה לעיצוב ורדימון מנחיל לתלמידיו מזה כחמישה עשורים את אותן גישות מודרניות שהביא איתו מלונדון, תחילה בבצלאל, שם החל ללמד בהיותו בן 26 בלבד, ובשנים 1988-1977 כיהן כראש המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל. ובהמשך במוסדות נוספים, דוגמת בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב והמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, מוסד שבו הוא כיהן משנת 2005 ועד לאחרונה כדיקן הפקולטה לעיצוב, ושבו ייסד את התוכנית לתואר שני בעיצוב. 

סמל בנק המזרחי, 1994

אלמנט מתוך קירות הוקרה ביד ושם, 2017. צילום: ירום ורדימון

The post תואר עמית כבוד של האוניברסיטה הפתוחה יוענק למעצב פרופ׳ ירום ורדימון appeared first on מגזין פורטפוליו.

בדצמבר האחרון הושק האתר החדש של המוזיאון העירוני לאמנות מודרנית באמסטרדם (Stedelijk Museum). המוזיאון – המאופיין בארכיטקטורה יוצאת דופן ובאוסף אמנות מרשים הכולל יצירות מודרניות ועכשוויות של אמנים כמו קית׳ הרינג, אנדי וורהול, רוי ליכטנשטיין, פייט מונדריאן ואמנים רבים אחרים – ביקש לשנות את אתר האינטרנט שלו כדי לעדכנו ולהתאים אותו לחווית המבקר העכשווית; חוויה שכוללת לרוב שיטוט דיגיטלי המקדים את הביקור הפיזי במוזיאון.

לטובת השדרוג פנה צוות המוזיאון לסטודיו Grrr, סטודיו לעיצוב באמסטרדם, מחלוצי התחום המשלב טכנולוגיה ועיצוב דיגיטלי עם עיצוב גרפי מסורתי של ספרים, קטלוגים ופרסומים מודפסים שונים. לאחרונה, באירוע שארגנתי בחסות ארגון המעצבים הגרפיים הבינלאומי The Design Kids, יצא לי לבקר בסטודיו ולשוחח עם המעצב הראשי של הסטודיו ירון דיש (Jeroen Disch) על תהליך העיצוב המחודש של האתר. שוחחנו על התאמת האתר לגלישה במחשב ובטלפון ועל התהליך המורכב של עיצוב בעבור מוסד תרבות כה חשוב, יחד עם חשיפת מקורות ההשראה, הקשיים והלבטים שביצירה.

ירון דיש, מעצב ראשי סטודיו Grrr

סטודיו Grrr (מבוטא חררר) הוא סטודיו לעיצוב דיגיטלי וטכנולוגי שהוקם בשנת 2003 וממוקם במרכז אמסטרדם. הסטודיו ידוע בעיצוביו הייחודיים ופורצי הדרך לפלטפורמות דיגיטליות, אתרים ואפליקציות. אחד מהמאפיינים של הסטודיו הוא עיצוב המתחשב באדם וביצוע של מחקר מקיף ומעמיק של צרכי הלקוח ושל קהל היעד. במרץ 2017 הגיעו שלוש סוכנויות עיצוב לפגישה במוזיאון. לאחר שהציגו את הצעתן לעיצוב החדש של אתר המוזיאון והדגימו את ההבנה שלהם בתחום העיצוב למוזיאונים ומוסדות תרבות, זכה סטודיו Grrr בפרויקט והחלה העבודה הממושכת על בניית האתר הדיגיטלי החדש.

המוזיאון ביקש מהסטודיו להתאים את האתר לימינו באופן שיוכל להתקיים בגאווה לצד הפרסומים המודפסים הכל כך מזוהים אתו. לפרסומים הלא מקוונים של המוזיאון נוכחות מרכזית באמסטרדם ומחוצה לה ובקלות אפשר לזהות את הקו העיצובי שלו. הזהות הנוכחית של המוזיאון עוצבה רק לפני שבע שנים, אך במהרה קברניטי המוזיאון הבינו כי עליהם לעדכן אותה לעולם הדיגיטלי של היום. על כן הם ביקשו מהסטודיו להמחיש גם בפלטפורמה הדיגיטלית את העובדה שהמוזיאון הוא פורץ דרך, חדשני, יצירתי ושונה ממוזיאונים אחרים בחווית המבקר שלו.

לסטודיו ניתן תדריך עם דרישות רבות: האתר צריך לענות על כמה ערכים שונים, לעתים סותרים; עליו למסור אינפורמציה למבקר על הנעשה במוזיאון ולהיות כמעין ארכיב דיגיטלי ליצירות המוצגות; יחד עם זאת על האתר לתת השראה ומידע, לתקשר עם המבקר וליצור אצלו מחויבות להגיע לביקור ראשון או נוסף; כמו כן על האתר להיות מעט משונה ובלתי קונבנציונלי כיאה לאתר המוזיאון לאמנות מודרנית הגדול והמשמעותי בהולנד.

התהליך ארך כמעט כשנה, כשתוך כדי התהליך התחלפה המנהלת הראשית של המוזיאון. כתוצאה מכך התהליך התחיל עם צוות אחד במוזיאון והסתיים עם צוות אחר. לאורך כל הדרך עבד הסטודיו באופן צמוד עם מעצבת הבית של המוזיאון, לינדה ואן דורסן (Linda van Deursen), שעיצבה לפני כשבע שנים את השפה הוויזואלית של המוזיאון על פרסומיו השונים כגון קטלוגים, פוסטרים לתערוכות וחוברות מידע למבקר. היא גם זו שעיצבה את הלוגו המפורסם בצורת ה־S. כשסטודיו Grrr התבקש לעצב את האתר היה עליו להתאים את עצמו, ולו במידה, לשפה החזותית הנוכחית של המוזיאון. לדוגמה, הוטל על הסטודיו להשתמש באותו הפונט ומערכת העיצוב שקבעו את עיצובי המוזיאון המודפסים עד כה.

מוזיאון הסטדלייק היה פורץ דרך בתחומו כשהציג למבקרים לראשונה את חלל התצוגה כ״קוביה לבנה״, שבה הקירות לבנים, חפים מכל קישוט, טפט או הסחת דעת, מניחים את עבודת האמנות במרכז. קשה לדמיין היום מוזיאונים וגלריות שלא עונים להגדרת ״הקוביה הלבנה״, אך כשהמוזיאון נפתח בסוף המאה ה־19, בשנת 1874, היה זה דבר חדשני ומפתיע. כיום, השפה החזותית של פרסומי המוזיאון עוקבת אחרי אותה תמה שעוצבה בשנת 2012. האמנות נמצאת במרכז, ולצידה מופיעים הטקסט, שם האמן, שם התערוכה, תאריכי הפתיחה ופרטי מידע נוספים. יצירות האמנות תחומות בשני קוים שחורים לרוב, והטקסט כתוב בפונט הייחודי Union. פונט זה שעוצב על ידי המעצב הצ׳כי רדים פאוקו (Radim Peöko) ב־2009, ומהווה שילוב בין פונט Ariel ו־Helvetica, מופיע בשוליים. אותם עקרונות עיצוב ליוו את יצירת אתר האינטרנט כדי שליצירות תהיה במה ראויה והן יזכו למרב תשומת הלב.

לפיכך, כשחשבו אנשי הסטודיו על עיצוב אתר האינטרנט המחודש הם ביקשו ליצור מצד אחד התאמה למגבלות הפלטפורמה הדיגיטלית ולענות על תדריך הלקוח, ומצד שני להצליח להיות מקוריים ולחדש את הפורמט הקיים של אתרי אינטרנט למוזיאונים ולמוסדות תרבות גדולים. לשם כך הצוות שאב השראה ממספר תחומים. ראשית, אחת ההשראות ששימשה אותם בתחילת העבודה היא העיצוב הקיים של פרסומי המוזיאון והרצון לשמור על המערכת המשחקית של צורת האותיות בלוגו ובפוסטרים המודפסים. שנית, על אף כי רצו לשמור על אסתטיקה ובהירות המתקשרת לאמנות מודרנית ועכשווית, הם בחרו לצאת מהעיצוב המינימליסטי והמהוקצע המשמש כיום אתרים רבים כדוגמת אייר בי־אנד־בי, פינטרסט ודומיו. הם ביקשו לצאת מהאסתטיקה ה״סטרילית״ וה״מרוחקת״ לדבריהם, וכמו כן ביקשו לחזור לימי ראשית הרשת בשנות ה־90 שאופיינו בעיצובים מסיביים, מנצנצים ובולטים, ויש שיאמרו חסרי טעם.

מאדריכלות ברוטליסטית לעיצוב דיגיטלי

מקור נוסף שממנו שאבו השראה בעיצוב האתר הוא תנועת האדריכלות הברוטליסטית, שהייתה פופולרית במחצית השניה של המאה ה־20, בין שנות ה־50 וה־70. הסגנון הברוטליסטי מאופיין במבני בטון חשוף ובשימוש בצורות גיאומטריות בסיסיות אך מגוונות. מטרת הבניה בסגנון זה הייתה לחשוף את ה״אמת״ האדריכלית של המבנה ולהציג את החומריות, הצורניות והשימוש של המבנה, ללא כיסוי וחיפוי. לשם כך השתמשו בחומרי בנייה זולים יחסית, כגון ברזל ובטון.

בארץ, הברוטליזם צבר תאוצה בתחילת שנות ה־50 עם הקמתה של מדינת ישראל, ושירת את הלאומיות והממלכתיות הישראלית. אדריכלות הבטון, חומר בנייה זול וזמין יחסית, הפכה להיות נפוצה ופזורה בכל רחבי הארץ. אחת הערים המזוהות עם סגנון זה יותר מכל היא באר שבע שהייתה כמעבדת ניסוי לסגנון הברוטליסטי, ושאפשר למצוא בה אוסף מרוכז של בנינים ואנדרטאות הבנויים בסגנון זה. בנינים אלו נבנו על ידי מיטב האדריכלים של התקופה והם מהווים בניני מגורים, מוסדות תרבות והשכלה גבוהה ומבני ציבור. אוסף זה הוא לעתים מוקד לגאווה לאומית, אך גם ידוע לשמצה בשל גודלם המסיבי וכיעורם של המבנים החשופים הבנויים בהתעלמות מופגנת מסביבתם.

בערים שונות בעולם אפשר למצוא מבנים הבנויים בסגנון זה. מרב הבניה הברוטליסטית מרוכזת במדינות מערב אירופה (בריטניה, גרמניה וצרפת) ובחוף המערבי של ארצות הברית. גם להולנד הגיעה הבניה הברוטליסטית במחצית שנות ה־60, והיא מפוזרת ברחבי המדינה, באמסטרדם, ברוטרדם ובערים נוספות. בנייה זו משמשת בהולנד בעיקר מבנים של מוסדות ממשלתיים ושל מוסדות תרבות והשכלה.

בעבור הסטודיו, אבני היסוד של האדריכלות הברוטליסטית היוו השראה לעיצוב האתר, ולכן הם יצרו אתר ״חשוף״ בדומה לבטון החשוף במבנים הברוטליסטיים. הם רצו ליצור נוכחות ברורה של התוכן. כזו שלא תהיה מינימליסטית אלא ברורה, גדולה ומשתלטת. באתר ובאפליקציה אפשר להבחין ב״אבני היסוד״ של האתר ובקורות הבולטות המחלקות את העמוד הדיגיטלי לשורות שורות הזהות בגודלן, המסודרות כמו קומות בבניין, ומזמינות גלילה ולחיצה על העכבר.

יחד עם העיצוב החדשני, הסטודיו ביקש להימנע מניווט ידני ארוך ומייגע בין תכני האתר. לכן הוא בחר ליצור אתר שאינו מחולק להיררכיות תוכן, כמקובל באתרי מוזיאונים רבים, אלא מדגיש את התערוכות המציגות כרגע, ויוצר חווית עיצוב חדשנית. המאפיין הבולט ביותר באתר זה הוא השימוש במנוע החיפוש, שיוצר שיח עם המשתמש, מגיב לשאלות של המבקר ומפנה אותו לתוכן המבוקש. נוסף על כך, מפתחי האתר הוסיפו לאחר ההשקה שורת חיפוש מגיבה העוזרת למבקר להגיע אל מבוקשו, לשאול שאלות ואפילו להשתמש באימוג׳ים.

לצד זאת המעצבים השאירו תפריט בעל שלושה קוים (כמקובל בעיצוב אתרים ואפליקציות) המחזיר את האתר לצורת העיצוב ההיררכית והקלאסית. על כן, אם המבקר באתר אינו מצליח להגיע למידע שאותו הוא מחפש, הוא יכול ללחוץ על התפריט ולשוב ל״חוף מבטחים״ המחולק לפי מידע למבקר, תערוכות מציגות, חדשות המוזיאון, תערוכות קודמות ועוד. מעצבי האתר ומפתחיו מודעים למגבלות העיצוב החדש, על אף כי הוא אינטואיטיבי, אינטראקטיבי ומזמין. נוסף על כך, לאתר כמה מאפיינים ייחודיים: בין השאר, האתר נגיש לעיוורים ומאפשר גישה מהמקלדת. הסטודיו הגדיל לעשות לטובת מי מהמבקרים שמתנייד בכיסא גלגלים, והוסיף לאתר תמונות של 360 מעלות של חללים במוזיאון שאינם נגישים. כך, כל אחד יכול לחוות את התערוכה ללא נוכחות פיזית במקום.

לבסוף, לאתר הוספו מאפיינים נוספים המאפשרים לצוות המוזיאון לעדכן אותו וליצור דפי תוכן חדשים לפי התערוכות המתחלפות ויצירות הנוספות לאוסף המוזיאון. כך, הסטודיו יצר פלטפורמה עיצובית שתתאים לאותם עקרונות וכללים המנחים את המוזיאון ושתשמש אותו לעוד שנים רבות.

The post האתר הברוטליסטי החדש של מוזיאון הסטדליק appeared first on מגזין פורטפוליו.

חגיגות ה־70 למדינה הן ציון דרך שמהווה בעבור מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל הזדמנות לעצור לרגע כדי לבחון את הפעילות שלנו, אומרת אורלי עמרמי, העורכת הראשית של המכון, שכמשתמע משמו מתעד וחוקר את העיצוב שנוצר כאן, בישראל. האם העיצוב הזה ייחודי? האם הוא יכול להיווצר רק כאן ולא במקום אחר? האם יש בו מאפיינים של המקום ושל יושביו? האם אפשר לדבר בכלל על עיצוב ישראלי, או שצריך לדבר על עיצוב בישראל? ומיהו אותו ישראלי שעיצובים אלה מיועדים לו?

חמש מעצבות ושני מעצבים – שבמקביל לעבודתם כמעצבים פעילים עוסקים גם במחקר ובאוצרות – הופקדו על החללים השונים בבית האמנים בתל אביב והתבקשו להציע תשובה משלהם לשאלות הללו. בתשובות שמוצגות בתערוכה לחן עממי (אוצר ראשי: יובל סער), מגולם שילוב של מחקר ושל אוצרות הנסובים סביב דת, חדשנות, לאומיות, מקומיות, חומר, תנועה וזיכרון, והמפגש שלהם עם עיצוב.

אלה לצד אלה מוצגים סמלים איקוניים וממלכתיים ואובייקטים יום־יומיים, חלקם כלל לא ייחשבו ״מעוצבים״ במובן הרווח של המילה, וחלקם הפכו ברבות השנים למעין ״לחן עממי״ שכולם מכירים אבל איש אינו נותן דעתו עליו. נקודות המפגש השונות שמציגות העבודות, השילובים המסוימים האלה, יכלו אולי להתקיים גם במקום אחר, אבל בנקודת הזמן הזו הם מתרחשים כאן. אנו מבקשים להשתהות לרגע, לראות מחדש את מה שהעין הפסיקה לראותו מכוח ההרגל, ולהציע נקודת מבט צפויה פחות על אותו עיצוב, עיצוב ישראלי או עיצוב בישראל.

מה הייתה נקודת הפתיחה שלך בעבודה על התערוכה?

״תחילת העבודה שלי על התערוכה הייתה במפגשים עם האוצרים שבהם שמעתי על הרעיונות ועל הכוונות שלהם שהיו אז במצב מתקדם למדי, אחרי שכבר עבדו עליהם במשך כשנה. אחד הדברים המעניינים בתערוכה הוא שהיא מרעננת את מושג היצירה בכלל, ואת היצירה במסגרת תערוכות עיצוב בפרט. המקוריות מתחילה ברעיון של אשכול תערוכות שבוחנות שאלה אחת מנקודות מבט שונות הנובעות מעיסוק בתחומי עיצוב שונים.

״במקרה זה, עבודת האוצרות של יובל לא נשענה על ליקוט עבודות קיימות או על הזמנת עבודות חדשות ממעצבים אלא על שליחת מעין משלחות מחקר לחפש ממצאים שמהם אפשר יהיה ללמוד משהו על ישראל ועל העיצוב המקומי. ואלה יצאו, ממש כמו משלחות לקוטב הצפוני או לחלל החיצון, לחקור את הלא נודע.

בתחומי האמנות והעיצוב אין בישראל תרבות של אורך רוח. בתחומים אחרים, כמו לדוגמה בתחומי המדעים, ברור לכול שנדרש זמן, לעיתים שנים ארוכות, כדי להגיע לפריצת דרך. ב׳לחן עממי׳ ניתנה למעצבים־חוקרים הזדמנות יוצאת דופן, גם אם מוגבלת, לבחון נושא לאורך זמן, להבשיל ולגבש אמירה שממנה אפשר ללמוד על מקום, על חיים ועל תרבות״.

מהי נקודת הסיום שלך ומה למדת, שנה וחצי אחרי?

״אחד הדברים המעניינים בתערוכה הוא המקומות הבלתי צפויים שאליהם פנו האוצרים כדי ללמוד על העיצוב המקומי. נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן מסטודיו Reddish אספו חפצים שהציבור הדתי בישראל משתמש בהם כדי לקיים את אורח החיים הדתי. נדב ברקן התמקד במנורת שבעת הקנים מסמל המדינה, ליאורה רוזין ולו מוריה מצאו דווקא את העגבנייה כסמל לחדשנות ישראלית, טל אמית וליה שורץ חיפשו באופנה את המוטיבים שמעוררים בישראלים תחושה של מקומיות ואיה בנטור הסיטה את המבט מיצירות של צורפים אל התנועות המלוות את המפגש עם היצירות.

״המסקנות מהבחירות הללו הן שמי שחפץ ללמוד על חדשנות בעיצוב אל ילך אל בתי הספר לעיצוב אלא מוטב שיבקר בחנויות העמוסות והבלתי מעוצבות בבני ברק. ומי שחפץ ללמוד על לאומיות כדאי שיביט בפרשנויות עכשוויות של שוכני בתי הספר לעיצוב לסמל המדינה. מי שמבקש ללמוד על הטבע יגלה שמה שנראה כדבר הטבעי ביותר – עגבנייה – הוא תוצר של תהליכי פיתוח מחושבים שכמותם לומדים בבתי ספר לניהול ובפקולטות להנדסה. ומי שחשקה נפשו בהוט קוטור ישראלי שיחפש אותו באפסנאות בצה״ל. למקומיות פנים רבות, ודרך נוספת לגלותה היא לא להסתכל בחומר, במקרה זה החומר שממנו צורפים מקומיים יוצרים תכשיטים – אבנים, מחטי אורן, חוטים ובדים דמויי טלית – אלא דווקא בתנועות הידיים ובמחוות של ישראלים במפגש שלהם איתו״.

עיצוב ישראלי או עיצוב בישראל?

״התערוכה עצמה משיבה לשאלה הזאת שכן השלם גדול מסך חלקיו. אולי אי אפשר להצביע על מאפיינים מסוימים של עיצוב ישראלי אבל בביקור בתערוכה אפשר לזהות עיצוב ישראלי ממש כמו שאנו מזהים ישראלים בחו״ל ולא יודעים איך: כולם קונים באותן רשתות ובכל זאת אנחנו יכולים לזהות ישראלים מקילומטר״.

– – –

סיור מודרך: (הכניסה חופשית, אין צורך בהרשמה מראש)
שבת 12.5 בשעה 11:00 בהשתתפות יובל סער, טל אמית, ליה שורץ, נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן

בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב. נעילה: 26.5.18
שני–חמישי: 10:00–13:00, 17:00–19:00
שישי: 10:00–13:00, שבת 11:00–14:00

The post לחן עממי / עיצוב ישראלי או עיצוב בישראל? appeared first on מגזין פורטפוליו.

רני ששון באלמסן

״פרי מוזר״, תערוכת היחיד של האמנית רני ששון (אוצרת: מרינה פוזנר) תיפתח הערב בגלריה אלמסן ביפו. יצירתה של ששון נעה על הקו החמקמק שבין אימה ופיתוי. היא יוצרת עבודות מיצב גדולות ותלת־ממדיות, פסלים מסתוריים שנדמה שנבראו כבמעשה כישוף המתגלם בצורות מפוחמות וסדוקות: קליפות חרוכות, כמאובנים או חלקי כוכבים. אלו אוביקטים חידתיים, חסרים ומרחפים בחלל; ספק איברים, ספק צמחים. אוביקטים חיים אך לא מזוהים, שנותרו בקליפתם, שרידים ועדויות לחיים של מקום וזמן כלשהו שאינו בר שיוך היסטורי – שאריות מעולם נכחד או ניצנים של עולם חדש כדימוי ארכאולוגי של העתיד.

באמצעות תבניות ואקום ויציקות שעשויות מחומרים פלסטיים ומפולימרים שונים, ששון יוצרת איברים חריגים ותלושים, ונותנת להם מרחב חדש ​שאליו עליהם להסתגל. כהמשך לעיסוק שלה ב״פטמות נשיות״ כמקום של חיבור ויניקה, היא חוקרת את הגבולות הפיזיים של איברי הגוף; עוסקת בנשיות כמפלצתית, זו שהמפלצתיות שלה מתקיימת באיברי הרבייה והפוריות שלה, שנתפשים כמקור לסכנה. התערוכה מזמינה את הצופה להתעמת עם בלבול בין יופי לדחייה, בין מופשט לברור ובין אסוציאציה לקונוטציה.

יובל סער

רני ששון בגלריה אלמסן. צילום: לורה לכמן

מעיין טולדנו במרכז רוטשילד

אמת ובגד במרכז רוטשילד

אירוע האופנה ״אמת ובגד״ יתקיים בשבוע הבא (16־18 במאי) במרכז אדמונד דה רוטשילד. האירוע בניהולם האמנותי של אייל דה ליאו ובר אליקים יעסוק בסוגיית האותנטיות ביצירה. במסגרתו ייערכו תערוכת צילום (אוצרת: מעין גולדמן), הרצאות, שיחות מומחים ותצוגת בגדים ייחודית. בין המשתתפים העיתונאי וחוקר אופנה לירוי שופן, המעצבים האחים מוסלין, המעצב אסף ביטון, חזאית הטרנדים נתלי יצחקוב ועוד.

״בעידן שבו אנו חיים, כשתהילת עולם נקנית ב־15 שניות סטורי – חשובה ביותר התבוננות עמוקה, קריאה והבנה של המושגים הרבים בהם אנחנו משתמשים: אותנטי מול מזויף, מקורי מול משועתק, יופי מול כיעור, טרנדי מול גחמתי״, אומר דה לאו. האירוע מבקש לעורר דיון ושיח על מקומה של האותנטיות באופנה ובתעשיית התרבות העכשווית, ולהציף שאלות על עשייה אופנתית עם משמעות ומסר, על הכוחות השיווקיים בתעשייה ועל דור הצרכנים הבא.

חגית פלג רותם

נוי פורר בסדנאות האמנים בתל אביב

יאיר פרץ בסדנאות האמנים בתל אביב (צילום מ״ל)

יאיר פרץ ונוי פורר בסדנאות האמנים בתל אביב

בסדנאות האמנים בתל אביב יפתחו במוצ״ש (12.5) שתי תערוכות יחיד (אוצרת ורד גני). יאיר פרץ יציג תערוכת ציור ורישום HOMONCULUS – העבודות בתערוכה עוסקות במבניות, פירוק, ופרימה הקושרים את מצע העבודות ופעולת הציור עצמה. תוצאותיהם מבססות קשרים של יחסי גוף, מרחב, ופני שטח בציור וברישום המציעים רשת מורכבת של חשיבה, פעולה ותגובה. כותרת התערוכה שאולה ממושג הקשור ביחסי פנים/חוץ של המבט ותפיסה ויזואלית, מחקר מוח ועד ציורי מנגה.
נוי פורר מיצב וידיאו ופיסול ״מאה עיניים ממצמצות״. חלום על סחלבים מייצר סיבוך בין תודעת עולם הצומח לתודעה של אדם דתי. במקום בו אסור לעשות פסלים ותמונות לכל קליפה יש עולם פנימי ושינוי צורה הוא אמצעי הישרדות.

חגית פלג רותם

The post הרשימה המשותפת // 10 במאי 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מותג הילדים והנוער nununu, שהוקם לפני עשר שנים על ידי איריס אדלר וטלי מילכברג, נמכר כיום בכ־450 נקודות מכירה ברחבי העולם: ארצות הברית, יפן, הונג קונג, טיוואן, קוריאה, אוסטרליה, אירופה, קנדה ועוד. לאחר שנים שבהן התבצעה המכירה לקהל הרחב המקומי בשואו־רום של nununu, אדלר ומילכברג החליטו לפתוח חנות ראשונה בישראל בקרית שאול בתל אביב, ולהשיק בה את קולקציית אביב־קיץ של המותג, הכוללת את שני ההדפסים המובילים של העונה – מסכת גולגולת וכתב ברייל.

דפוס מסכת הגולגולת החדשה נוצר בשיתוף פעולה עם האמן הישראלי שי עיד־אלוני. אל עבודתו של האמן נחשפו אדלר ומילכברג לראשונה ב־2014, אז הציג תערוכה של פסלי עץ עצומים תחת השם ״טיטאנים״. הפסלים, מעין הכלאה בין קופים, חייזרים ויצורים מיתולוגיים, עם השפעות אפריקניות־שבטיות, שבו את ליבן של השתיים. הדפוס החדש מעטר פריטים שונים בקולקציה, ביניהם קפוצ׳ונים, טי־שירטים, גופיות, שמלות, חצאיות, מכנסיים, אוברולים, בגדי ים וכובעים.

הי שי, מה קורה?

הכל טוב אני פה! ואתה?

לא רע בכלל. תגיד, איך קרה שנקלעת לשיתוף פעולה עם מותג אופנה לילדים? זה לא משהו שאמנים עושים בדרך כלל…

אני בוגר תואר ראשון בעיצוב פנים והוריי עוסקים באופנה כל השנים. האמנות הגיעה אחר כך, בתואר השני, ומשם זה התפתח. אני מפלרטט בין התחומים כל השנים… ויש לי שלושה ילדים משלי. איריס וטלי מגיעות לתערוכות שלי כבר כמה שנים, אני מאוד אוהב את הבגדים והגישה החדשה שהן מביאות לאופנת ילדים, יש לנו חברים משותפים. פניתי לאיריס ונפגשנו במשרד, הגעתי עם מחברות הסקיצות שלי ומיד החלטנו שזה זמן מעולה לשיתוף פעולה

מגניב! עכשיו אני סקרן מה היה לך במחברת הסקיצות

מחברת הסקיצות היא המקום הכי משוחרר שלי, יש שם דמויות, מפלצות ומסיכות, כמעט ואין שם טקסט: קילומטרים רבים של קו וכתם. אני דיסלקט ומילדות המחברות שלי הן הדרך הכי טובה לשחרר את כל הדברים שעליהם אני חושב

אז הייתה פגישה עם איריס וטלי ואז מה? איך מתקדמים מפה?

בהתחלה חשבנו על ״מיני״ קולקציה משותפת, הן התחברו למסיכות ולגולגולות במחברות. חשבנו שיש מקום אחרי עשר שנים שבהן המותג מתפתח, להוסיף ולחדש את הגולגולת בקו יותר אמנותי ופחות גרפי. אנחנו עובדים ביחד, מפתחים את הפאטרן ואת אופי הקו. אני לומד את תהליכי הייצור ואת האפשרויות החדשות. חשוב לנו מאוד להעביר את הדימוי בצורה הכי מדויקת שלו לבד, ובקולקציה אחת יש סוגים שונים של בד וטקסטורות. היו המון בדיקות והמון נסיונות עד שהגענו לתוצאה הטובה ביותר

מה כוללת אם כך הקולקציה החדשה?

בקולקציה החדשה יש חמש מסיכות גולגולות שנבחרו מתוך עשרות רבות; אנחנו מבינים לגמרי שבקצה התהליך יש אמא, אבא וילד שבוחרים להלביש וללבוש את הבגדים. המסיכות הודפסו כפאטרן וגם מופיעות על הבגדים כבודדות, והן משולבות בקולקציה עם פאטרן נוסף של נקודות כתב ברייל. בשבילי המסיכה היא כלי לתקשורת ולא אוביקט להסתתר מאחוריו. תנועות הגוף והבישנות נעלמות כשאנחנו מאחורי המסיכה

אז זה הרגע לשאול על הדבר הזה שנקרא עיצוב לילדים: אני בטוח שיהיו מי שיחשבו שגולגלות הן לא הדבר הראשון שמתאים לילדים קטנים. זה משהו שעבר לכם בראש? מה זה בכלל ״מתאים לילדים״ מבחינתך, גם כאבא וגם כמי שעכשיו עשה משהו לילדים?

זאת שאלה מצויינת. בתור אבא אמן הגישה שלי לילדיי היא מאוד חופשית והילדים שלי לובשים דברים שהם אוהבים, כל ילד והבחירות שלו. nununu כבר מתחילת הדרך בחרו לעשות בגדים אחרים: צבעים של ״גדולים״ וגולגולות. אני הצטרפתי למשחק הזה הרבה בזכות האהבה שלי לאחר ולשונה. יש הרבה התלבטויות בבחירת הפאטרן, וכן יש הרבה רישומים וסקיצות שנפלו ונשארו על רצפת הסטודיו

אתה יכול לתת דוגמה למשהו שנפל כי החלטתם שהוא פחות מתאים לילדים?

בדרך כלל המפחידים והמפלצתיים יותר נשארים במחברת או חוזרים איתי לסטודיו… זה גבול מאוד דק ‎

אפרופו גבול, איפה אתה רואה המשך של העבודה שלך עם nununu לאמנות שלך ואיפה זה משהו אחר או שונה? ‎

אנחנו ממשיכים לשתף פעולה, עשינו ביחד תערוכה בשבוע האופנה בפריס, חנות nununu בטיוואן, חנות פופ־אפ בקניון רמת אביב ואנחנו עובדים על קולקציות חדשות ביחד. זה מאוד שונה מעבודה בסטודיו, תהליכים שונים, וזה מה שמעניין אותי

כלומר אין בכלל קשר בין השניים? כאילו שני אנשים שונים עשו את האופנה ואת האמנות?‎

בדיוק ההפך! אני אותו אדם, שבוחר לפרוס את היצירה שלו על הרבה יותר תחומים, זה הרבה יותר מורכב בשבילי. אני לומד את התחום החדש, את הכלים ואת הטכניקות, ואז יוצק לתוכו את היצירה שלי. אני מאמין שעיצוב ואמנות חייבים להיות חלק בלתי נפרד מהיום־יום שלנו, המקום הטבעי של היצירה הוא לא הגלריה או המוזיאון, המקום של היצירה הוא סביבנו‎

אפשר לשאול על מה אתה עובד היום? יש איזה משהו באופק?‎

אני אמן שהולך לעבודה! אני קודם כל ולפני הכל פסל, עם תהליכי עבודה מאוד ארוכים. בחודשים האחרונים אני עובד על סדרה גדולה של ילדים של נפילים, המשך של סדרה ישנה יותר של נפילים גדולים. במקביל אני המנהל האמנותי של זומו – המוזיאון הנייד הראשון בישראל – פרויקט גדול ומורכב בפריפרייה

יפה! אבל זה את זה נשאיר לשיחה אחרת…

The post הילדים לובשים אמנות: הקולקצייה החדשה של שי עיד־אלוני ל־nununu appeared first on מגזין פורטפוליו.

בעידן שבו פריצות דרך טכנולוגיות ותמורות גיאו־פוליטיות קורות על בסיס יום־יומי ובאופן שגובר על כל דמיון, נדמה כי העתיד נמצא מחוץ לשליטה. ברגעים כאלה, גוברת המשיכה אל העבר, כעוגן להיאחז בו בתקופות סוערות. אולם העבר תמיד משתנה כשהוא מועתק אל ההווה, וההיאחזות בו משפיעה באופן בלתי נמנע על העתיד. שימור ושמרנות הם הכלים שלנו להיאחז בעבר.

אולם, כיצד אפשר לפרק מונחים אלו כדי לשאול מחדש שאלות על העתיד? אילו טכניקות חבויות בבסיסן, כיצד הן זולגות מעבר למשמעויות הצפויות המשויכות אליהן? ואיך פועל העיצוב בתפר שבין עבר לעתיד – כפורץ דרך או דווקא כמקבע מוסכמות? תחת התמה ״השמורה״ יושקו בשבוע העיצוב ירושלים כ־30 אירועים, תערוכות ופרויקטים מקומיים ובין־לאומיים שידונו בשאלות של שימור ושמרנות. העבודות יעסקו במערכת היחסים בין העבר לעתיד דרך ההווה – במובניו החברתיים, האנושיים, הטכנולוגיים והתרבותיים, ובכוחו של העיצוב לשחק בתוכם.

לוקה אור. צילום: דן לב

שבוע העיצוב הוא פרויקט הדגל של הפעילות המקצועית של בית הנסן, שמייצר פלטפורמה לפיתוח וקידום תחום העיצוב בארץ, בהובלתם של המשרד ירושלים ומורשת והרשות לפיתוח ירושלים ובתמיכת הקרן לירושלים. המהדורה השביעית של שבוע העיצוב ירושלים תתקיים בתאריכים 7-14 ביוני ברחבי שכונת טלביה בירושלים. למעלה מ-100 מעצבים מהארץ ומהעולם יציגו בבית הנסן ולאורך הציר שנמתח ממנו לאורך רח׳ שופן, דרך רחבת תאטרון ירושלים, ועד למבנה הרחב ששימש בעבר כמרכזית בזק שבו תוצג התערוכה המרכזית.

רן ישי, מנכ״ל משרד ירושלים ומורשת: ״שבוע העיצוב בירושלים הוא אירוע נוסף המשתלב במגוון הפעולות שהמשרד עורך לחיזוק העיר ירושלים בתחומי החדשנות, העיצוב והתעסוקה המתקדמת. מדובר באירוע דגל לקהילת העיצוב המושך מעצבים משלל תחומים שיציגו מבחר מאומנותם ורעיונותיהם באווירה המיוחדת השוררת בירושלים. שיח אומנותי זה מביא את ירושלים לקדמת הבמה הבינ״ל בתחום העיצוב. האירוע פתוח לקהל הרחב שמוזמן להגיע ולחוות את המיצגים ואת העיר באופן מיוחד ובלתי אמצעי״.

רן וולף, מנכ״ל האירוע: ״שבוע העיצוב השביעי שמתקיים השנה הוא אירוע מרגש במיוחד מאחר ונושא השימור נמצא בלב ליבו של בית הנסן. במהלך האירוע ייפתחו חללים חדשים בבית הנסן ששופצו לאחרונה ושטרם נפתחו למבקרים. בחדרים הללו יוצגו עבודות מקומיות ובינלאומיות העוסקות בשימור וממשיכות את הדיאלקטיקה המרתקת שבית הנסן בפרט, וירושלים בכלל, יוצרים בין העבר לעתיד. במרכז עשייה זו יוצג פרויקט ׳אגודה למען ירושלים׳. האגודה שהוקמה בשנת 1918 ניסחה – ובמובנים מסוימים אף המציאה – את הזהות החזותית של ירושלים. שאלת השימור והשמרנות העסיקה אז ועודנה מעסיקה אותנו היום בפעילות בבית הנסן ובכלל בנושא בפיתוח העיר בשנת 2018״.

ענת ספרן, המנהלת האמנותית של האירוע, וטל ארז, האוצר הראשי: ״בעוד אנו מתקדמים אל הלא נודע, אנו נאחזים בשימור ככלי ובשמרנות כאידאולוגיה, ואלו משחקים תפקיד מרכזי בקיום התרבותי, החברתי והסביבתי. אנו עסוקים באופן בלתי פוסק בשימור עצמנו, תרבותנו, סביבתנו גופנו וזיכרונותינו, אך האם אנו מסוגלים לשלוט באופן מוחלט על הדרך בה האנושות מתהווה ונשמרת? מתי ההחלטות שאנו מקבלים היום ייפרדו מסמכותנו? כיצד ייראה עולם ללא נוכחות אנושית? ומה נותיר לעולם הבא, החדש, נטול קיומנו?

״שבוע העיצוב ירושלים יבחן שאלות אלה ואת תפקידו של העיצוב בתוכן בעשרות עבודות שיוצגו בבית הנסן ובמרכזית בזק שבה תוצג התערוכה המרכזית ׳פרוייקט השימור האנושי׳, שתעסוק במשימה האנושית המתמשכת של שימור התודעה, שימור הגוף ושימור ההיסטוריה התרבותית, מזוויות התבוננות מגוונות, ומעוררות מחשבה.״

Noortje de Keijzer. צילום: Anne Dokte

ערב הפתיחה של שבוע העיצוב יצוין במספר התרחשויות ומופעים

• בבית הנסן יקבל את פני הבאים האמן גיא קניגשטיין במיצג ומיצב של יצור בלוני הליום בצורת סמלי תרבות.
• המעצב גיא משעלי יזמין את הקהל להביא חפצים שיורכבו יחד וישומרו במיצב של אריזת ואקום ייחודית.
• במסגרת שיתוף פעולה מיוחד בין פסטיבל ישראל לשבוע העיצוב, יציג סטודיו מג׳נטה על הרחבה החיצונית של התיאטרון ברח׳ שופן פרשנות חדשה למשחק הפינג פונג, במיצב אינטראקטיבי רחב היקף ובקשת רחבה של צבעוניות וגרפיקה, תוך פירוק והרכבה מחדש של כל האלמנטים של המשחק. הקהל יוזמן לקחת חלק במשחק ולקחת צד במאבק שבין עבר לעתיד.
• בטרסה האחורית של הנסן תתבונן מיכל אביתר על שימור ושחזור מזון דרך עבודה עם מלח. כ־15 טונות של מלח יהפכו למעין אתר ארכיאולוגי לבן. האתר יופעל בערב הפתיחה על ידי פרפורמרים שיחצבו מתוכו מזונות ויעבירו אותם לעמדות שחזור המשתמשות במתכונים שמשתמשים בטכניקה עתיקת יומין זאת מאז ימי התקופה הרומית העתיקה ועד היום.
• ״סלון״ הילדים שעוצב במיוחד עבור המבקרים הצעירים, יזמין את הילדים שבקהל למיצב אינטראקטיבי מתמשך.
• זירת השוק וזירת הגן ייצרו חלל דינמי ואינטראקטיבי של התרחשות ואירועים החל מערב הפתיחה ולאורך השבוע. ״זירת השוק״ תקבל את פני הבאים למבנה מרכזית בזק, ותעסוק במושג כיכר השוק כמקום שבו מתחוללות מהפכות ובתפקיד העיצוב כאחראי למעטפת החזותית שמובילה את השינוי. בהובלתו של המעצב טל גור, יחולל צוות מעצבים שבוע של מהפכה מתמדת ויקים כיכר מהפכה באמצעות דגלים, כרזות, פסלי תלת-מימד, עלונים ועוד. זירת עיצוב ״הגן״, בהובלת קולקטיב ״אניה״, תפעל על טראסות הגן בבית הנסן, ותציג פרשנויות של מעצבים לשאלות סביב שימור ויחסי אדם וטבע.

ליאת סגל ורועי מעין. צילום: שמאי גיבש

התערוכה המרכזית – ״פרוייקט השימור האנושי״ – ושיתופי פעולה בין־לאומיים

• במסגרת תכנית הצוותים הבינלאומית, צוותו גם השנה חמישה מעצבים ישראלים לחמישה מעצבים מאירופה, ליצירת פרויקטים חדשים שיהוו את לב התערוכה המרכזית שתוצג במבנה מרכזית בזק. לצד חמשת עבודותיהם של הצוותים יציגו בתערוכה המרכזית עבודות מהארץ ומהעולם, כמו לדוגמה הפרויקט The alternative limb project של סופי אוליבירה ברטה, שמציע תותבות ייחודיות המדמיינות מחדש את תפקידה ונראותה של התותבת – מתותבות עם חלקים ניתנים להחלפה, דרך תותב הנראה כשרך ועד תותב המהבהב בקצב פעימות הלב; ה־Graham project, שמציג איך הגוף האנושי היה מתפתח לו היה מכוון להישרדות בתאונות דרכים; או פרויקט Plate Recorder של ליאת סגל ורועי מעין, שמתעד את הקול האנושי בסימונים על צלחות קרמיקה.
• במסגרת עונת התרבות צרפת־ישראל יקיים שבוע העיצוב שיתוף פעולה עם הפורום לעיצוב מפריז. הדיי עפאים ודלפין הוגה יעסקו בשימור וסביבה דרך עיסוקם בעיצוב ובמזון; קובי ווגמן והאב אוליביה תומה ונרד – יעסקו בשימור ותרבות תוך התייחסות לפרויקט מולטימדיה לשימור התנ״ך; ושירה ז׳ כרמל ולודביג הופלין מהסטודיו הפריזאי H5 יעסקו בשימור וחברה מתוך התבוננות על אצטדיון טדי וכדורגל.
• במרכזית בזק יוצג פרויקט ״רשמים של זמן״, שעוסק במושג הזמן דרך סדרה של שולחנות ״מציירים״. במחברות שיקבלו המבקרים תדפיס מדפסת עטים ייחודית ציטוט, שרטוט או איור שיעסקו באנקדוטות שונות של מושג הזמן. העבודה בהובלת ג׳ון סטם, היא פרי שיתוף פעולה בין שבוע העיצוב בירושלים, גלריה Z33 הבלגית והביאנלה לעיצוב באיסטנבול שאוצר יאן בולן.
• במסגרת שיתוף פעולה עם המכון הפולני הוזמנו שלושה משרדי עיצוב גרפי פולנים צעירים ופורצי דרך ליצור עבודה חדשה. באמצעות מדפסת ייחודית Hand-held יעבדו המעצבים ישירות על החלל וקירותיו בשלל צבעים.
• פסטיבל סרטי העיצוב של מילאנו יתארח גם השנה בשבוע העיצוב גם השנה עם מבחר סרטים שיוקרנו בבית הנסן.

Diana Scherer

ירושלים אז ועכשיו, היסטוריה ומקומיות

• התכנית ״היסטוריה מקומית״ תתמקד השנה בציון מאה שנה ל״אגודה למען ירושלים״. האגודה שהוקמה בשנת 1918 ניסחה – ובמובנים מסוימים אף המציאה – את הזהות החזותית של ירושלים, החל מחיפויי האבן וכלה בייבוא וריכוז מלאכות יד ״ירושלמיות״ כמו הקרמיקה הארמנית, שהפכה לשלטי הרחובות בעיר. התערוכה תציג את השפעותיה של האגודה על האופן שבו ירושלים נראית ונתפשת כדימוי, ותזמין מעצבים להתבונן על הגדרת פני העיר ולשאול את השאלה שנשאלה לפני מאה שנה: ״מה יש לשמר מירושלים?״.
• תשעה בעלי מלאכה ירושלמים וותיקים, בניהם בונה כינורות, כורכת, מפעל למטאטאים ובית מלאכה לקרמיקה ארמנית, ישתפו פעולה עם מעצבים ירושלמים מתחומים שונים במסגרת תכנית העסקים הקטנים. התהליכים והתוצרים של פרויקט כלכלה מקומית בינתחומי ובין־דורי זה יציגו בבית הנסן ומוצריו יוצעו למכירה לקהל הרחב.
• תחת הכותרת ״חדרי עתיד״ יציגו בפלטפורמה אקדמית חדשה חמש אקדמיות את הפרספקטיבה שלהן על הבאות. בפורמט שהוא בין תערוכה למיצב ישתתפו השנה המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון, המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, המחלקה לאופנה וצורפות, בצלאל, המחלקה לתקשורת חזותית בויצו חיפה ואקדמיית מוטזיוס מקיל (גרמניה), בקורס בהובלת האוצרת והמעצבת מטילדה קז׳קובסקי. לצידן יציג מסלול אודות עיצוב בתואר השני לעיצוב תעשייתי בבצלאל בהנחיית מיה דבש ומעיין פוס את התערוכה ״על המשמר״. בנוסף יתקיימו שיתופי פעולה עם המוזאון לאמנות האסלאם, מוזיאון ארצות המקרא, בית אליאנס, גלריית המקלט ובית המודל.
• לצד הביקור בתערוכת והשתתפות במיצגים יוכלו המבקרים בשבוע העיצוב ליהנות ממטעמיו של משק עפאים בקפה שנפתח לאחרונה בבית הנסן ע״י האחים ינון והדיי עפאים, לבקר בחנות הפופ אפ לעיצוב ישראלי של ״אסופה״, ולהתארח ב״סלון״ שבוע העיצוב שבו תזמין גלית גאון מבחר מעצבים ואוצרים לשיחות על עבודותיהם המוצגות באירוע.

מאיה בן דוד

שבוע העיצוב ירושלים
7-14.6.2018, מתחם התרבות בשכונת טלביה ירושלים

ניהול כללי: חן גזית ורן וולף, חברת רן וולף
ביוזמת בית הנסן – מרכז לעיצוב מדיה וטכנולוגיה
מנהלת אמנותית: ענת ספרן • אוצר ראשי: טל ארז
במימון משרד ירושלים ומורשת והרשות לפיתוח ירושלים ובתמיכת הקרן לירושלים.

השקת התערוכות ומסיבת פתיחה: ערב יום חמישי ה-7 ביוני, 19:30-23:00
ההשתתפות בכל אירועים הינה ללא תשלום ופתוחה לקהל הרחב
מודיעין ומרכז מבקרים: בית הנסן – רחוב גדליהו אלון 14/ דובנוב 2
לפרטים נוספים, תכניה, דרכי הגעה וחניונים – אתר שבוע העיצוב ירושלים

The post שבוע העיצוב ירושלים 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

״אין דבר יותר מדהים מלבנות בניינים. העובדה שאפשר לדמיין באיזו עיר או באיזה עולם אתה רוצה לחיות, ואז לעשות את זה – ליצור בעולם משהו שלא היה קודם״, אומר ביארק אינגלס, העומד בראש משרד האדריכלים BIG (ראשי התיבות של ביארק אינגלס גרופ) מדנמרק. אינגלס בעל פני הילד הנצחי חוגג 40 ועושה חשבון נפש, סימבולי ואמיתי כאחד, בסרטו של קספר אסטרופ שרודר BIG Time שיוקרן בסינמטק תל אביב ביום שישי ובמהלך השבוע הבא במסגרת פסטיבל דוקאביב ה־20. 

קשה לחשוד באינגלס בצניעות יתר, עם משרד ששמו BIG, למרות שמדובר בעיקר בהברקה שיווקית. בסרט הוא עובר כאיש פשוט ונעים, שיודע לעבוד בצוות ומנסה לאחוז את כל כדורי ההצלחה באוויר בג׳גלינג לא פשוט. אינגלס, שנמצא כיום ברשימת 100 האנשים המשפיעים בעולם של מגזין טיים, לא חשב בכלל ללמוד אדריכלות. הוא בכלל חשב על קומיקס ורק הצייתנות להוריו שהתעקשו לרשום אותו לאוניברסיטה הובילה אותו לשולחן השרטוט, שעליו הוא רושם את רעיונותיו בטוש עבה, ובתוך כמה קווים מפיח חיים ויוצר סביבה חדשה. כמה דקות מפתיחת הסרט הוא מונה רשימה ארוכה של עבודות זמניות שבהן עסק בנעוריו, שליח בסופר, מוכר נקניקיות ומחלק עיתונים, והגרועה מכולן: סוקר טלפוני בחברת הסקרים הסטטיסטיים גאלופ, ״עבודה שמשתלטת לא רק על הזמן שלך אלא על המוח. זו התעללות מנטלית, אין חופש לחשוב״, הוא אומר.

החופש לחשוב, לתכנן להציע משהו חדש שאיש לא חשב עליו קודם, הם המאפיינים שהפכו את הפרויקטים של משרדו של אינגלס לבולטים בשטח, ואותו לאחד הכוכבים הצעירים והמצליחים שדה האדריכלות של שנות ה־2000. נוסחת ההצלחה כוללת חשיבה מחוץ לקופסה, במלוא מובן המילה. כך לדוגמה, בפרויקט המוזיאון הימי בעיר אלסינור – הפרויקט הציבורי הראשון שבו זכה המשרד – חרגה התוכנית מהגדרת העבודה, ובמקום לתכנן את מבנה המוזיאון בתוך שטח המבדוק של מספנה היסטורית שיצאה משימוש, החליטו אינגלס ואנשיו לבנות מסביב לה בניין חפור בקרקע שישתמש בעומק הבור של המספנה כחצר פנימית ועל גגו, בגובה פני הקרקע, טיילת מוריקה.

ההר של קופנהגן

גגות הם מנקודות המפתח של אינגלס. ״הבית של הוריי צמוד בגבו לגבעה וכשהייתי ילד הכי אהבתי לשחק על הגג, שאפשר להגיע אליו בקלות מהגבעה. עד שאבא שלי עלה עלינו יום אחד ואסר לעשות את זה. היום אני רוצה לעשות אדריכלות שתאפשר לשחק על הגג, לעשות סקי מהגג לרחוב, לראות נוף, לשבת בגינה. זה גם יעיל וגם משמח״, הוא אומר בסרט.

ברוח זו מתוכנן מפעל המיחזור הענק של קופנהגן, שאמור להפיק אנרגיה חשמלית ממיחזור אשפה, בתהליך שימזער את הנזק לסביבה. אינגלס שואף להרבה יותר מזה – הוא רוצה לבנות את המפעל העצום בדמות הר ולהפוך את המקום לאתר סקי. ״שלג לא חסר לנו אבל קופנהגן שטוחה ומשוועת לאתר סקי״, הוא מסביר בהיגיון המיוחד שלו. אחד האתגרים שאמורים להתגבר על רתיעת הקהל כרוך בהסבת הארובה כך שתפלוט טבעות ענן במקום עשן מיתמר.

״מאז שהיה בן שנה וחצי ידענו שהוא מיוחד״, אומרת אמו של אינגלס, ״כבר אז הוא ישב וראה איתנו סרטים בשפות זרות והבין בדיוק על מה מדובר״. ילד הפלא מחייך בביישנות וקופץ על מונית בדרך לראיון מתוקשר בניו יורק, שם פתח סניף של החברה, בעקבות הזכייה בפרויקט תכנון המגדל השני שייבנה במרכז הסחר העולמי.

הסרט מלווה את אינגלס במשך מספר שנים אבל מתמקד בשנה שבה הוא מסתער על ניו יורק; חונך את אחד הבניינים הנפלאים בקו הרקיע המתחדש תדיר של מנהטן; חוגג יום הולדת בשידור טרנס אטלנטי עם עובדיו  בעודו מאבד אחיזה בשוק הסקנדינבי, ומתרחק מנמל הבית שלו; מונה לא מעט הישגים מרשימים ובמקביל מגלה את המחיר האישי הכבד של החיים במרוץ מתמיד. קשה שלא להתאהב באיש המוכשר ויפה התואר על המסך. כשהוא מתחיל למנות את האדריכלים החשובים בעיניו (לה קורבוזייה, גאודי, לואי קאהן), שהותירו חותם משמעותי בעולם ומתו מיתות משונות בגיל צעיר, מחלחל לעלילה גם משבר גיל הארבעים, האנושי כל כך.

–

בימוי: Kaspar Astrup Schröder; דנמרק 2017, 90 דקות, אנגלית ודנית, כתוביות בעברית ובאנגלית

The post ביארק אינגלס על גג העולם appeared first on מגזין פורטפוליו.

משפחתה של יאיוי קוסמה לא הכירה בכישרונה מילדות. להפך. מאז שהיא זוכרת את עצמה ניסו ההורים לרפות את ידיה ולהניא אותה מהציור, אבל היא הרגישה שהדחף לצייר חזק ממנה, והציור שימש לה מפלט מהבית, שהיה מסוכסך ורווי מתח. גם היא עצמה לא הבינה מה היא מציירת ולמה, עד שראתה תערוכת ציורים של ג׳ורג׳יה או׳קיף האמריקנית, ובצעד נועז וחריג החליטה לכתוב לאו׳קיף ולבקש את חסותה. להפתעתה קיבלה מכתב תשובה ובו מילות עידוד ואף הצעה להראות את עבודותיה לדילרים שעשויים להתעניין בהן.

התגלית על הקשר – המרוחק אמנם אבל ללא ספק משמעותי – בין שתי האמניות הגדולות הללו היא נקודת מפתח בהבנת סיפורה של קוסמה, ואחד הרגעים החזקים בסרטה של הת׳ר הייז קוסמה-אינסוף, שיוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב החל מיום שישי השבוע, בסינמטק תל אביב ובמוזיאון תל אביב. 

קוסמה, שבשנה הבאה תחגוג 90, הגיעה לניו יורק בסוף שנות ה־50. היא עבדה בחריצות, הכינה רשימה ארוכה של גלריות ודילרים וכיתתה רגליה ביניהם. לא מעט לעגו ליפנית הקטנה והמשונה, אך היו גם שהתרשמו מהנחישות הבלתי מתפשרת שלה ולעתים גם מעבודותיה. היא למדה את חוקי המשחק והחליפה בין זהות האמנית בבגדי עבודה לעלמה מצודדת ומסתורית בקימונו מלא בערבי פתיחת תערוכות. צילומיה מאותה תקופה מציגים אדם אחר, שונה מאוד מהדמות הצבעונית והממותגת של ימינו.

צילומים מתוך הסרט Harrie Verstappen

ציוריה הלכו ותפסו אופי אחיד: היא החלה למלא משטחי קנבס גדולים בקשתות זעירות, רשתות של גוון על גוון, בציור אובססיבי ואינסופי. נראה שהיא מצאה את שפת הציור שלה, והחלה גם לזכות לתשומת לב של מספר גלריסטים, אולם במקביל החלה להתפרץ מחלת הנפש שממנה סבלה. ״כיסיתי את הקנבס ברשתות והן בלעו אותי, עד שמצאתי את עצמי בליבו של התקף חרדה קיצוני״.

מאותו רגע היו אלו שני הכוחות המניעים של חייה: האובססיה לציור וההפרעה האובססיבית, שהיא למדה לשלוט בה באופן מבריק ולרתום אותה לטובתה. המקוריות שלה הובילה למחוזות חדשניים: הפסל הראשון שלה היה כורסת פאלוס, מרופדת כולה בקוצי בד הנראים כאברי מין גבריים. הכורסה הוצגה (לראשונה) בתערוכה קבוצתית של אמני התקופה, ראשית הפופ ארט, לצד עבודות של פרנק סטלה, אנדי וורהול וקלאס אולדנבורג.

אחרי הכורסה הגיעו ספה וסירה באותה טכניקה – פיסול רך בבד, שעליו היא יוצקת צבע לבן אחיד. מה שנתפס כתעוזה נשית בתקופה שמרנית עדיין – טרום מהפכת הגלולה למניעת הריון, האהבה החופשית וילדי הפרחים – נעשה לדבריה כדי להתמודד עם הבעתה שחשה מכל הקשור ביחסי מין. המטמורפוזה שעברה, מציירת לפסלת, לא נעצרה שם, והיא החלה לעבוד במושגי מיצב ולפסל סביבות וחללים שלמים. האפשרות להכניס את הצופים לתוך עבודת האמנות הייתה פריצת דרך משמעותית.

וורהול העתיק ממנה

בסרט היא מצביעה על אולדנבורג – שלפני שראה את עבודתה לא עסק בפיסול רך בתפירה. גם וורהול חיקה אותה, היא אומרת, אחרי שראה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריה גרטרוד שטיין. היא הציבה סירת משוטים עטויה כולה בפאלוסים לבנים, הצטלמה בחלל ועטפה את קירותיו כולם בצילומי ענק שלה, כך שהתערוכה השתרעה על פני הקירות והחלל כמו עטף את עצמו. אנדי וורהול בא לתערוכה ואחרי כמה חודשים עטף את קירות הגלריה בתערוכה שלו בהדפסי עגל הזהב שלו.

היא סבלה מתסכול עמוק, בשל העובדה שעבודותיה – מקוריות וחדשניות ככל שיהיו – לא התקבלו באותה התלהבות שלה זכו אלה שפעלו בהשראתה או אפילו חיקו אותה. היא נותרה במעגל החיצוני, גם בשל היותה אישה וזרה. אחרי ניסיון התאבדות חזרה ליפן ואשפזה את עצמה בבית חולים לחולי נפש, ומשם, בתקופות טובות, המשיכה להציג בעולם.

לביאנלה בוונציה הגיעה בפעם הראשונה כפולשת, ב־1966, התנחלה על המדשאה המרכזית ופיזרה סביבה 1,500 כדורי מראה, שהציעה למכירה עבור 2 דולר לכל דורש. אחרי שגורשה משם, חזרה כמנצחת רק כעבור 30 שנה, כאישה הראשונה שהציגה תערוכת יחיד ראשונה בביתן הלאומי של יפן.

קוסמה כיום היא אחת האמניות בעלות השווי הרב ביותר (יותר מאו׳קיף ומלואיז בורז׳ואה). תערוכותיה הן תעשייה של נקודות וחדרי אינסוף, מרצ׳נדייזינג ועבודות בהזמנה. יש לה מיליוני עוקבים באינסטגרם שאולי בזכותה מבקרים במוזיאונים. גם במבט האוהד של הסרט קשה למצוא בקשישה המאוד מודעת לעצמה את הנערה הנועזת והביישנית שברחה מהבית כדי להיות אמנית.

–

בימוי: Heather Lenz; ארצות הברית 2018, 80 דקות, אנגלית, כתוביות בעברית 

The post ניצחון בנקודות: מה שג׳ורג׳יה או׳קיף נתנה ליאיוי קוסמה appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשיעל מר ושי אלקלעי (סטודיו Raw Edges) הוזמנו על ידי יצרנית הזכוכית הוונציאנית WonderGlass להציג בשבוע העיצוב במילאנו, ההשראה הגיעה ממקום לא צפוי, ודאי למי שחיים ופועלים בלונדון למעלה מעשור: ריקוד ההורה המסורתי. ״אהבנו את הרעיון של הרבה דברים שנעים באותה מהירות, כמו בריקוד, בשחייה או במצעד צבאי״, מספר אלקלעי על 30 גופי התאורה בעלי כנפי זכוכית במידות שונות ובצבעוניות משתנה, שהציגו בשבוע העיצוב של מיאלנו שהתקיים בחודש שעבר.

לכל גוף בסדרה בסיס מתכת עגול שעל גביו מורכבות מספר כנפיים, והוא מניע אותן בתנועה מעגלית איטית לכיוון אחד ולאחר מכן לכיוון השני. ״רצינו להשאיר מקום לראות שזה חלק ממעגל גדול יותר״, הוא מוסיף. ״אנחנו רואים את זה קצת כצורה אורגנית כמו תנועה של עלה ברוח. במהלך התנועה מעבר האור משתנה, הצורה של כנפי הזכוכית נראית שונה מכל זווית, כך שהיא נעה ומשתנה לנגד עינינו״.

התהליך עצמו היה מרתק, אומרת מר: ״יש קסם ברגע שבו הזכוכית יוצאת מהתנור כשהיא נוזלית ונמזגת לתבנית שמגדירה את צורת הכנפיים, בסילואטה דו־ממדית, שמתחתיה ומעליה יושבת הדוגמה. בשלב זה היא מתחילה להתקרר אבל עדיין במצב צבירה גמיש – זה כמעט כמו לעבוד בפלסטלינה או בבצק של פיצה, אבל ב־1‭,‬000, מעלות.

״אנחנו אוהבים לבדוק מהלכים ולשנות חשיבה על דברים שקבועים בתודעה. אחד הדברים הבסיסיים שלומדים בלימודי עיצוב זה שצריך להיות קומוניקטיבי ואפילו אינטואיטיבי, כשרואים את החפץ מיד מבינים למה הוא נועד ואיך להפעיל אותו. הפעם רצינו קצת יותר מסתורין, שאנשים יסתקרנו״.

״יש קסם ברגע שבו הזכוכית יוצאת מהתנור כשהיא נוזלית ונמזגת לתבנית שמגדירה את צורת הכנפיים. זה כמעט כמו לעבוד בפלסטלינה או בבצק של פיצה, אבל ב־1‭,‬000, מעלות״

שי אלקלעי ויעל מר

תנועה, מגע, טקסטורה

מר ואלקלעי, זוג בחיים בעבודה, נפגשו במסגרת לימודיהם במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. הם נולדו ב־1976, היא בתל אביב והוא בבת ים. הם סיימו את לימודיהם במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל ב־2002, ואת התואר השני בקולג׳ המלכותי לאמנויות בלונדון (RCA) סיימו ב־2006. באותה שנה הקימו את הסטודיו המשותף, Raw Edges (קצוות חשופים/ פתוחים). את השם בחרו עקב נטייתם לא לעבד את החומרים עד הסוף, ומתוך כוונה לחשוף את תהליך העבודה במוצר המוגמר. 

זו לא הייתה הפעם הראשונה השניים הציגו בשבוע העיצוב של מילאנו. אחת מהתצוגות הגדולות והמרשימות שלהם הייתה ב־2014, כששיתפו פעולה עם חברת אבן קיסר ויצרו את המיצב ״איים״ (Islands). במרכז המיצב ניצב שולחן מודולרי באורך 18 מטרים שסטה מהעיצובים המקובלים של מערכות מודולריות והעניק פרשנות חדשה לעיצוב הבית באמצעות שימוש במשטח העבודה כמוטיב חוזר.

Islands, אבן קיסר. צילום: Tom Mannion

צילום: Vicky Lam

לואי ויטון, 2017. צילומים: Grégoire Vieille

לואי ויטון, 2015

שנה לאחר מכן, ב־2015, מר ואלקלעי הוזמנו על ידי חברת לואי ויטון – ביחד עם שמות מפורסמים אחרים כמו פטריסיה אורקיולה, האחים קמפאנה, מרסל ואנדרס ואחרים – לעצב אובייקטים שמתבססים על תיקי הנסיעות הידועים של החברה תחת הכותרת Objets Nomades. השניים הציגו בתערוכה במילאנו כיסאות מתקפלים, שולחן קפה וגוף תאורה תחת השם ״קונצרטינה״, שהחלו במחשבה להמציא מנגנון חדש לכורסה מתקפלת, כזו שגדלה כשהיא נפתחת לישיבה. בשנת 2017 הוסיפו השיים לקולקציית החברה מדפים מתקפלים ששואבים השראה מאמנות האוריגמי.

״זה אולי נשמע ברור מאליו, אבל הפיזיקליות של חפצים והחוקים החלים עליהם הם הכוח המניע העיקרי מאחורי העיצובים שלנו״, אומרת מר. ״זה יכול להיות גם טקטיליות או משהו אחר בחושים שמזמין אותך לגעת בהם, או צורה שתגרום לך לתהות איך היא נוצרה. אנחנו אוהבים את הרעיון שאוביקט יכול להיות לא תמיד ברור, בעבור אנשים או משתמשים שיחקרו את הצורה ואת המבנה שלו״.

״הפיזיקליות של חפצים והחוקים החלים עליהם הם הכוח המניע העיקרי מאחורי העיצובים שלנו. זה יכול להיות גם טקטיליות או משהו אחר בחושים שמזמין אותך לגעת בהם, או צורה שתגרום לך לתהות איך היא נוצרה. אנחנו אוהבים את הרעיון שאוביקט יכול להיות לא תמיד ברור, בעבור אנשים או משתמשים שיחקרו את הצורה ואת המבנה שלו״

״בדרך כלל אנחנו מחפשים היתכנות, משהו מעניין, עיקרון פיזי, תנועה, מגע, טקסטורה, משהו שיאתגר את החושים״, מסביר אלקלעי על האופן שבו נולדים העיצובים שלהם. ״ההיתכנות הזאת, ומה שאנו חושבים שאנחנו יכולים לעשות עם ההיתכנות הזאת, מובילה את התהליך. זה קצת שונה ממה שמלמדים אותך בבצלאל. אתה יכול לחשוב בצורה אנליטית, לעשות סקר שוק, לחשוב מה לא עובד. אנחנו לעומת זאת אוהבים לחשוב על רעיון ואז מנסים להבין לאן הוא יכול להתאים. בדרך הזאת אפשר להגיע לתוצאות מפתיעות יותר״.

דוקטורט בלצבוע עצים

ואמנם, האוביקטים שהשניים יוצרים מאתגרים את התפיסה החושית של הצופה באמצעות שימוש נבון ומתוחכם בתנועה, באשליה, בצבע, בטקסטורה, בגאומטריה ובמרחב. כך לדוגמה, סדרת השטיחים שעיצבו השניים לחברת גורלן (Gorlan), ובהם שטיח בדגם Lake המהווה מחווה למזרקה המפורסמת של יעקב אגם בכיכר דיזנגוף, כוללת תעתוע אופטי כך שהם נראים אחרת משני הצדדים.

״לא רצינו להתייחס לשטיח כמשהו גרפי דו־ממדי, לשלוח קובץ ולהגיד ׳יאללה רוקמים׳. אנחנו מעצבי תלת־ממד״, אומר אלקלעי. ״כשקיבלנו מגורלן שטיח בפעם הראשונה שמנו לב שהוא ארוג בגבהים שונים ואמרנו ׳בואו נקצין את זה ונעשה יעקב אגם על השטיח׳. לאחר מכן גילינו שאגם גם עשה שטיחים, אבל דו־ממדיים. הוא לא התייחס לרעיון שלו עצמו בשביל להכין את השטיחים, מה שדי הצחיק אותנו״.

גורלן, 2017. צילום: Claudia Zalla

אבל לפני הכל, מה שתופס את העין בעיצובים שלהם, הוא האסתטיקה יוצאת הדופן והרגישות מעוררת ההשראה לחומר ולצבע. ״ככל שאנחנו מתבגרים יש לנו נטייה לזנוח את השימוש בצבע ולהרגיש בטוחים יותר באפורים ובשחורים, אבל יש משהו בצבעוניות עשירה שעושה אותנו מאושרים״, אומרת מר. ״וזה לא רק אותנו, גילינו שצבע הופך גם הרבה אנשים אחרים למאושרים, כמו הדוגמה הקלאסית של שדה פרחים צבעוני עם שמים כחולים: זה אולי נשמע ׳דביק׳, אבל זה נכון. ככלל אנחנו נוטים להיות חמדנים למדי כשמדובר בצבע, במיוחד כשאנחנו לא יכולים להחליט באיזה צבע להתמקד״, היא אומרת בחיוך.

״כשבתנו הבכורה היתה בת שלוש או ארבע, היא החלה לסדר את כפות הפלסטיק שלה לפי צבעים, מה שגרם לנו לחשוב שהצורך הזה בסדר צבעוני מוטמע בנו״, מוסיף אלקלעי. ״קראנו לאחרונה סיפור על האמן הוונצואלי קרלוס קרוז דיאז (Carlos Cruz Diez), שלמד אמנות בעזרת ספרים שהודפסו בשחור ולבן. ברגע שהוא עבר לפריז הוא נדהם איך לאמנות שהוא הכיר היתה השפעה שונה לגמרי עליו מרגע שהתווספו לה הצבעים״.

העניין של השניים בצבע הוביל אותם למחקר מעמיק בצביעת עץ, או כמו שהם קוראים לכך ״עשינו דוקטורט בלצבוע עצים״. זה התחיל בתערוכה Wall To Wall של חברת אסטבלישד־אנד־סאנס בשנת 2009, שהמוצג היחיד שהיא כללה היה רצפת עץ שחקרה את הקשר בין ריצוף וטקסטיל. מר ואלקלעי התמקדו ברעיון ששטיח יכול להיות חלק אינהרנטי מהרצפה, וחשבו איך אפשר לשלב שני משטחים קשים ורכים על ידי יצירת חיפוי עץ שמזכיר דפוסי טקסטיל מסורתיים.

מעצבת האופנה סטלה מקרטני, אשתו של מנהל אסטבלישד־אנד־סאנס דאז, ביקרה בתערוכה, התלהבה וביקשה מהם לעצב את הרצפות של כל החנויות שלה ברחבי העולם. לאחר ביקור בחנות של מקרטני במילאנו, השניים שמו לב שבכניסה לחנות רצפת העץ נשחקת במיוחד, מכיוון שזה המקום שבו המבקרים משפשפים את הנעליים שלהם לאחר הכניסה מהרחוב המלוכלך (והרטוב בעונת החורף), מה שגרם לצבע להיעלם.

Wall to Wall, אסטבלישד אנד סאנס

סטלה מקרטני

Endgrain

Chatsworth House MYC

הביקור הזה שלח אותם למסע ארוך במטרה להבין מה הדרך הטובה ביותר לצבוע עץ מבפנים, כדי שגם שאחרי שהוא יישחק הוא יישאר צבעוני. סדרה של ניסיונות שהסתמכה בין השאר על תהליכים שקורים בטבע אצל צמחים, וכללה שיטות בישול שונות של עץ בצבע, הולידה את קולקציית Endgrain, שבשיאה כללה ב־2015 השתלטות על גלריית הפסלים של Chatsworth House, אחוזה במרכז אנגליה. הניגוד בין פריטי הריהוט שצמחו מתוך הרצפה, הפאטרנים הצבעוניים שהפכו לתלת־ממד ופסלי השיש העתיקים יצרו שילוב מושלם בין חדש לישן ובין צבעוני למונוכרומטי.

שנה לאחר מכן הם הציגו בשבוע העיצוב של מילאנו פיתוח נוסף של המחקר, שבבסיסו פאטרנים מקריים שלא תוכננו בעזרת מחשב. במרכז חלל תעשייתי הציבו השניים פריטי ריהוט שהורכבו מלוחות עץ, שהוטבלו במכלי צבע שהונחו בזווית של 45 מעלות. חיבור הלוחות שנצבעו במכלי הצבע השונים יצר פטרן משחקי ומרענן של צבע ושקיפות.

זום אין זום אאוט

חברה נוספת שאיתם עובדים השניים בשנים האחרונות היא Mutina, שבעבורה עיצבו השניים בין השאר אריחי קרמיקה עם טקסטורה של בדים או אריחים עם מראה של נייר מקומט או מקופל. Tape, הקולקציה האחרונה שעיצבו בעבורה מ־2017, מורכבת מדפוסים צבעוניים שונים על שני בסיסים שונים, אחד לבן ואחד שחור, והמספר הרב של הצירופים ביניהם יוצר סביבה מורכבת ועשירה יותר. ״העניין שלנו במשטחים ובחיפויים קשור להבנה שיש להם השפעה מכרעת על הסביבה הביתית. זה מאוד לא סביר שיהיה לנו נעים לשהות בחדר, אם הרצפה תהיה מגעילה והקירות יחופו בטפטים נוראים״, אומרת מר.

HERRINGBONE. צילומים: Claudia Zalla

מוטינה, 2012

״כשחברת מוטינה פנתה אלינו, בהתחלה היינו קצת מודאגים כי עדיין חשבנו בצורה סטראוטיפית על אריחי קרמיקה. כולנו זוכרים את אריחי הקרמיקה האיומים של שנות ה־80״, היא אומרת בחיוך. ״הפנייה סקרנה ואתגרה אותנו. הבנו שאנחנו צריכים לעבוד על ׳זום אין׳ ו׳זום אאוט׳ במקביל: אריח אחד, כמו אוביקט, צריך להיות יפה, וכמובן שהוא צריך לעבוד גם כשמכפילים אותו לסדרה. מה שמוזר במוטינה הוא שהכל אפור אצלם. הזהות המרכזית שלהם היא אפורים, ומסיבות מסוימות הם פנו דווקא אלינו לתכנן בעבורם. זה דיאלוג מעניין מכיוון שהם באמת נוטים למונוכרומטיות״.

אתם מרגישים שלעידן הדיגיטלי יש השפעה על העניין שלכם בטקסטורות ובטקטיליות?

אלקלעי: ״כשאנו חושבים על העולם הווירטואלי שסביבנו, שמציע אפשרויות אין־סופיות בתוך המסך השטוח, אנו רוצים להאמין שהעיצוב שלנו יכול להעשיר את ׳החיים האמיתיים׳ של המשתמשים ושל החושים שלהם. כדי להשיג את זה אנו משתמשים בצבעים, בפאטרנים, בתנועה או באלמנט אחר של הפתעה שיאתגר את התפיסה שלנו ושלהם״.

מר: ״לאחרונה אנחנו גם רוצים לאפשר לאנשים להיות מעורבים בעיצובים שלנו בכך שהם ישתתפו בתהליך היצירה, אם זה לצבוע קיר בתערוכה שעיצבנו במוזאון העיצוב של ויטרה או לצייר על זכוכית מסתובבת ולטבול קרשי עץ בדליי צבע בשבוע העיצוב של מילאנו. יש משהו בלאפשר לאנשים אחרים להשתתף ביצירה שמתאים לסדר היום שלנו של ׳לאבד שליטה׳. אנחנו אוהבים את הרעיון שלמה שאנחנו עושים יש את החיים שלו, אבל האופן שבו הוא נגמר הוא לא בהכרח איך שאנחנו חשבנו עליו״.

איך אתם מסכמים עשר שנים של עבודה בלונדון מרגע שסיימתם את התואר השני?

אלקלעי: ״כמו שרון ארד אמר לנו בסוף התואר השני: זה קשה בהתחלה וזה עדיין קשה גם לאחר מכן״.

– – –

חלקים מראיון זה פורסמו לראשונה בכלכליסט

The post מילאנו 2018: ריקוד ההורה של יעל מר ושי אלקלעי appeared first on מגזין פורטפוליו.

עבודת הקיר ״מעברים״, המוצגת בימים אלה על גבי הקיר הדרומי של בית האמנים בתל אביב היא תולדה של עיסוק ממושך שלי באופן שבו טונאליות צבעונית, מעברים בין גוונים – שבאה לידי ביטוי בעונות השנה, אך גם בציור מופשט – יכולה לייצג ולהתחבר אסוציאטיבית להלכי רוח ולמאפיינים רגשיים, כמו פתיחות וסגירות, שמחה, בדידות, רוחב לב וגעגועים.

בשנתיים האחרונות אני עוסקת בעיקר במיצבים ציוריים גדולי מימדים. אני מציירת על גבי גלילי קנבס בני עשרות מטרים, ומציבה אותם כשהם תלויים בחלל בקומפוזיציות משתנות, (לא מתוחים על גבי מסגרות) ויוצרים חוויה תלת מימדית עוטפת. הציור במצבו המיצבי יוצא מהמסגרת המקובעת שלו וממצבו ״הסופי״, הסביל, והופך לזירה פעילה, המתחדשת ומשתנה ביחס לשטח ולמבנה החלל שבו היא מוצגת. הצופים כמו נכנסים לציור עצמו ונעים בתוכו וסביבו, וכך הופכים שותפים במסע אמנותי הכרוך בחלל ובזמן.

היצירה ״מעברים״, שמוצגת בימים אלה בחזית הרחוב של בית האמנים בתל אביב, היא עבודת החוץ הראשונה שיצרתי, וככזו היא דרשה אופן עבודה שונה, שימוש בחומרים עמידים והתייחסות לסביבה שהיא עולם פתוח, חי ופעיל. העבודה מתערבת בסביבה ובחזות האדריכלית ומציגה מראית עין של חזית חדשה ומשופצת, בסגנון באוהאוס, לקיר הדרומי של בית האמנים: 20 חלונות שבתוכם שתולים 20 ציורי מונוכרום מופשטים ועזים, במקבצים המייצגים את עונות השנה. הציורים שבחלונות מציגים את המעברים שבין העונות – סתיו, חורף, אביב וקיץ – באמצעות מעברים טונאליים של תתי־גוונים, בין סקאלת הצבעים החמים (צהובים, ורודים ואדומים) לבין סקאלת הצבעים הקרים (כחולים וסגולים) – ולכל מנעד צבעוני האיכויות האסוציאטיביות הנקשרות בו.

העבודה עוסקת באשליה – אשליה של חזית, אשליה של חלונות, אשליה של מראות שניבטים מהם, אשליה של שקיפות, אשליה של אדריכלות או של רישומי קרקע בצילומי אוויר. כל האשליות הללו מצביעות על היעדר

מראה הקיר החשוף של בית האמנים

החלונות צולמו מתוך ציורים שנוצרו במקור בהטבעה של חומרים וחפצים בצבע על גבי הקנבס. חפצי פלסטיק, חוטים, כפיסי עץ מוטבעים ומשאירים עקבות בבד, באמצעות צבע מדולל על פני מצע קנבס, ללא שימוש במכחולים או מברשות. אלו ציורי רפאים, המציגים למעשה שכבה מקולפת של דימוי מוטבע – עדות של תהליך אמנותי שנותר ברובו מחוץ לציור הסופי. שכבת רפאים נוספת נוצרה בהצבה זו, מאחר ואין אלו הציורים המקוריים, אלא הדפסה שלהם, שעתוק מורחק מן המקור, אך כזה ששייך למהלך האמנותי של התקרבות והתרחקות.

ברובד נוסף העבודה עוסקת בסוג של אשליה – אשליה של חזית, אשליה של חלונות, אשליה של מראות שניבטים מהם, אשליה של שקיפות, אשליה של אדריכלות או של רישומי קרקע בצילומי אוויר. כל האשליות הללו מצביעות על היעדר ומבקשות להעלות אותו למודעות, בדרך שממתיקה את הגלולה. הרהור שהוא סוג של לו יהי, של כמיהה – אם הכול לא היה זמני, אם אפשר היה לעשות ״שיהיה בסדר״, אם שכבות הרפאים עליהן אנחנו חיים ובתוכן אנו מתפקדים היו משתדרגות, ומאפשרות להביע את היופי והעושר במקום את הדלות וההתפוררות.

עבודת הקיר קושרת פנטזיה עם מציאות. יריעה אחת גדולה מתחברת בחלקה העליון לאדריכלות הקיימת, של שורת העמודים המחברים בין המעקה הקיים לגג ובתחתיתה צמחייה חיה, שנשתלה בערוגה לאורך הקיר. למעלה – מבצבץ חלקו החשוף והמתפורר של הבניין, ולמטה הצמחייה מעוררת אופטימיות, צמיחה והתחדשות, ומהדהדת את הצבעוניות של עונות השנה. כך מתחברת העבודה לקרקע והפנטזיה מתחברת אל המציאות.

החלונות אינם מתפקדים כ״חלון אל המציאות״ או כמו צינור להעברת מידע על מה שקורה בתוך המבנה, אבל מזמינים את העוברים ושבים להאט את קצב הליכתם, להביט אל הקיר החיצוני של בית האמנים. הם מעידים על הבניין שמתקיימת בו אמנות ומזמינים להתבונן פנימה, אל תוך המבנה, אל הציור וגם אל תוך עצמם.

The post חלונות לארבע העונות appeared first on מגזין פורטפוליו.

״עיצוב״.

עיצוב הוא אניגמה תודעתית חסרת גבולות. השאלה ה״קארברית״, על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על עיצוב, פורצת לתודעה כמו פטריות לאחר כל ״גשם מילולי״, בין אם כתוצאה ממאמר בעיתונות הכתובה, מתערוכה נושאית, מכנס אקדמי או מהרצאת TED בתחום. ״עיצוב״, שבמהותו פועל באזורי חוסר ודאות עצומים, יודע להכיל מענה לשאלות מגוונות בחיינו, אבל עדיין משאיר את התודעה הציבורית מושפעת בעיקר מזאת השולטת בשיח התקשורתי מבחינה כמותית. וזה, בין אם מטעמים אידיאולוגיים ובין אם מסיבות של רצון להרשים, בוחר בקצוות: בעיצוב נוכח, אקסטרווגנטי, המתמקד בלהרשים הרבה יותר מלענות על צורך אנושי.

בסמיכות מקרית לחלוטין, פורסמו בעיתון הארץ שני מאמרים חסרי כל הקשר משותף, יום אחר יום. האחד עסק בתערוכת לחן עממי בבית האמנים (אסתר זנדברג, גלריה, 3.5.2018). השני היה ראיון עם השחקן אלן אלדה (סמדר רייספלד, מוסף הארץ, 4.5.2018), שעסק בהנגשת מדע לבריות, אבל עסק בתקשורת בין תחומי עיסוק מורכבים ואנשים מן הישוב.

איך כל זה מתחבר דווקא ל״עיצוב״? בעיקר בפער הרחב ובאופן שבו ״עיצוב״ מונגש לבריות, וכפועל יוצא מכך באופן שבו הוא נתפס על ידם בכלל, ולא פחות מכך על ידי חלק משמעותי מאלו האחראים באופן ישיר או עקיף על יישום עיצוב בחיי היום־יום שלנו. כתחום הנוגע בכל הבט של חיינו מעריסה עד קבר, האופן שבו העיצוב נתפס הוא פונקציה של מציאות היוצרת תודעה באופן המשפיע בהיזון חוזר על תודעה המייצרת מציאות וחוזר חלילה.

בהרצאה בפני בוגרי יוניון־קולג׳ הסופר דיוויד פוסטר וואלאס סיפר את הסיפורון הבא: שני דגים צעירים שוחים להם ביחד ופוגשים במקרה דג מבוגר השוחה לכיוון השני, הוא מהנהן לעברם בראשו ואומר: בוקר טוב בחורים, איך המים? שני הדגים הצעירים ממשיכים לשחות זמן מה, ולבסוף אחד מהם מביט באחר ושואל מה זה לעזאזל מים?

בפרפרזה מוקצנת נשאלת השאלה: מה זה לעזאזל ״עיצוב״? לא מדובר בדיון מחכים שסביר להניח ששורתו התחתונה תהיה שעיצוב הוא ״גם זה, וגם זה, וגם מזה לא נסיר את ידנו״. השאלה היא איך נתפס ״עיצוב״ בתודעה הציבורית באשר היא. האם במבנה מונומנטלי של זאהה חדיד, או לשם דוגמה במקלדת שבה נכתבת רשימה זו, בצג המחשב שעליו היא נערכת, במשקפי הקריאה המסייעים לכותב להתגבר על חולשת הראיה?

פיליפ סטארק, צילום: jikatu; אינגבר קאמפרד, צילום: Sandra Baqirjazid

בשיחות עם סטודנטים במסגרת קורסים שאני מנחה באקדמיה אני נוהג להציג את שתי התמונות הללו עם השאלה מי תורם יותר לעיצוב? התשובה, גם אם לא נאמרת מילולית, היא פחות או יותר ״מי לעזאזל הדמות שמשמאל לפיליפ סטארק!״. על אף הממד הדמגוגי בשאלה, במהותה היא שאלה נוקבת. האם פיליפ סטארק (כאייקון עיצוב מייצג ובולט בעולם העיצוב) משפיע בעבודתו על תודעת העיצוב הציבורית יותר מאינגבר קאמפרד המנוח, האיש שמאחורי איקאה? התשובה כנראה אינה משאירה מקום לספק: איקאה, המאפשרת לאנשים בכל מקום על הגלובוס לרהט את דירתם בסדר גודל של משכורת חודשית ממוצעת בעולם המערבי, אינה מועמדת אפילו לייצג עיצוב בתודעת הבריות.

הרשימה ״עיצוב עממי״ סוקרת תערוכה מבורכת ורחבת־הקף תחת השם לחן עממי, המורכבת מחמש תערוכות שונות שנאצרו על ידי אוצרים שונים. אופי הנושאים בתערוכה עלול להיתפס – וכנראה כבר נתפס, אם מתייחסים לרשימה של אסתר זנדברג – כאיזוטריה, כמעט כקוריוז, ולא בהכרח כזיהוי צורך אנושי. ההתפעמות מכך שמוצר המשרת צורכי טקס דתי, עוקף כביכול את מגעו של מעצב, אבל הוא שימושי ויעיל באופן שמותיר מאחור ״פריטי עיצוב אלגנטיים יפהפיים שעוצבו על ידי מעצבי על״, מזכירה את האדם שאמר ״אני מדבר כבר 40 שנה ולא ידעתי שאני מדבר פרוזה״.

מסתבר שנדרשת תערוכה נושאית על מנת לחשוף שעיצוב אינו רק ״פריטי עיצוב אלגנטיים ויפהפיים״, אלא מה שמקיף אותנו 360 מעלות, 365 ימים בשנה. התערוכה – המבורכת לכשעצמה – ״חוטאת״ בכך שהיא מנתבת את המבט המחכים על מהות ״עיצוב״ לאזורים אזוטריים, לשאלה האתנו־צנטרית לגבי קיומו או אי־קיומו של עיצוב ישראלי, ולאמירה מתחכמת המשאירה כדברי אסתר זנדברג עצמה ״את השאלה פתוחה, לפחות עד היובל הבא״.

נטלה מתנפחת מתוך ״נעשה״ בלחן עממי. צילום: אחיקם בן יוסף

עיצוב העונה לצורך ספציפי אינו אנקדוטה, אלא מענה לצורך אנושי. אם הצורך הוא יחידני, אנחנו מתייגים אותו בדרך כלל כאלתור. אם הצורך רחב, מיוחס לקהל/קהילה גדולים (מה שמצריך מענה כמותי) זהו עיצוב (גם אם יד מעצב לא נגעה בו)! במידה ו״המעצב״ היה לוקח את הפרויקט להסתכלות רחבה יותר, מערכתית, הוליסטית במהותה, והיה מחפש משתמשים נוספים הנדרשים למים במקרים שאינם זמינים בתצורה העכשווית של אספקת מים (לשם דוגמה מסורת היגיינית שאינה משתמשת בנייר טואלט), מרחיב את קהל המשתמשים, מלטש את המוצר טכנולוגית, כלכלית ומרחיב את עמידותו ונוחות השימוש, סביר אפילו שזה היה עיצוב טוב. ישראלי? ממש לא. עיצוב נועד ליצור שינוי במציאות קיימת שאינה עונה על צורך ספציפי או עונה עליו באופן לא שלם. אלגנטיות ויופי הן תכונות סוביקטיביות שמרכזיותן במוצר הסופי חשובה רק לאחר שניתן מענה לאותה התאמת מציאות לצורך.

הרשימה ״עיצוב עממי״ של אסתר זנדברג מצליחה גם הפעם להתחמק מאותה שאלה קארברית מהותית, לעיסוק הנצחי באני הלאומי שלנו: ״האם אפשר בכלל לדבר על עיצוב ישראלי או שצריך לדבר על עיצוב בישראל״. ההתמודדות עם הזהות הלאומית מופרכת כשלעצמה, על אחת כמה וכמה שהיא מקדימה את השאלה הלא פחות חשובה, מה הוא עיצוב? מובן מאליו כשמביטים על טיפוגרפיה עברית שיצירתה הוא ״עיצוב ישראלי״, אחרי הכל למעלה מ־90% ממשתמשי סימני הכיתוב בעברית הם ישראלים. אולם, האם מערכת הנשמה רפואית המפותחת בארץ היא עיצוב ״ישראלי״? מעבר לכל תשובה אפשרית נשארת התהייה מה אמורה לשרת התשובה לשאלה הזאת!

ועדיין נותרנו עם השאלה מה היא תודעת העיצוב בקרב צרכניו (להבדיל מיוצריו). בראיון של סמדר רייספלד עם אלן אלדה הוא אומר: ״להסביר מדע לאנשים שאינם מדענים זה כל כך חשוב, הייתי אומר גורלי. בארצות הברית המדע מאבד את מעמדו, ואם רוצים שיהיה לו המשך ומימון, מקבלי ההחלטות צריכים להבין מה מדענים אומרים להם. במפגשים כאלה, המדענים שיושבים בצד אחד של השולחן מסבירים בשביל מה הם צריכים את הכסף, וקובעי המדיניות בצד האחר מעבירים זה לזה פתקים: יש לך מושג מה הבחור הזה אומר שם? שום מושג״.

אם נחליף ״מדע״ עם ״עיצוב״ נקבל את הפער הבלתי נתפס בין עיצוב שנוגע בכל אחד מאתנו 24/7, לעיצוב כפי שהוא נתפס בקרב הבריות. אולי העדר המיקוד לגבי מהותו של העיצוב אינו כהגדרת זנדברג לקראת סוף רשימתה, בקביעה כי ״עיצוב הוא ככלל תחום שנוי במחלוקת, מלווה לא אחת במרכאות כפולות, נקשר להתייפיפות לשמה, לתרבות צריכה, מותרות, נובורישיות…״, אלא ההבנה שעיקר הפעילות העיצובית המתרחשת סביבנו נעשית על ידי בני אדם (לאו דווקא מעצבי על); על ידי בני אדם לטובת בני אדם.

המאמר של זנדברג מסתיים בשורה ״עיצוב, לא מה שחשבתם״. הנה גם מה שחושבים ״לוחות הברית״ של המידע האנושי, ויקיפדיה, הפותחת הגדרתו של המונח עיצוב עם האיוולת ״עיצוב הוא תת־קטגוריה באומנות… בדומה ליצירת אמנות, צריך לענות על צרכיו של לקוח מסוים״. אולי הגיע הזמן שגם בארזים תיפול שלהבת?!

–

פרופ׳ דודי ראב״ד עומד בראש התכנית לתואר שני בעיצוב משולב במכון טכנולוגי חולון

The post על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ״עיצוב״? appeared first on מגזין פורטפוליו.

אחד הדברים שמאפיינים את העולם הדיגיטלי הוא המרדף הסיזיפי והאין־סופי אחרי ״אינבוקס אפס״: אותו תרחיש דמיוני שבו לא ממתינים יותר מיילים בתיבה שצריך לטפל בהם. המקבילה לכך במערכת של monday.com היא שורת המשימות שמחכה למשתמשים שלה בתחילת השבוע, ושמזמנם להם את האתגר להשלים אותן, ובמילים אחרות: לצבוע אותן בירוק.

לפי רותם וייסמן, מנהלת העיצוב של החברה, הפעולה הפשוטה הזו – לצבע משימה בירוק – היא הדוגמה הטובה ביותר למעורבות הרגשית שהם הצליחו לפתח אצל המשתמשים שלהם. ״אנשים אוהבים לוח משימות שכולו ירוק״, היא מספרת בחיוך. ״אתה ממש יכול לראות אנשים שיוצאים לסופשבוע בטירוף ועושים סלפי עם עצמם ולוח המשימות שהכול בו צבוע בירוק״.

זה ממש נשמע כאילו יש סיבה לקום בבוקר וללכת לעבודה…

״אנחנו אומרים שהבעיה היא לא ביום, גם אם אתה שונא אותו. אנחנו באים לעזור בדיוק בנקודה הזו: זה לא שתקום עם חיוך אבל עבודה יכולה להיות מקום כיפי ומקום טוב. זו גם הסיבה ששינינו את השם של החברה מ־dapulse, שהיה שם שאף אחד לא הבין, שקשה לבטא אותו, שעשה לאנשים אסוציאציות לא נכונות: פאלסים של רפואה מצד אחד, מוזיקת ראפ מצד שני. הבנו את זה הרבה זמן ורצינו לשנות את השם, ואחרי שלוש שנים הגענו ל־monday ומיד ידענו שזה זה: זה יום העבודה הראשון של השבוע, זה שם שאי אפשר לשכוח, זה עושה אחלה אסוציאציה, אנשים מבינים את זה״.

גדול זה גדול, קטן זה קטן

וייסמן, בת 33, היא בוגרת התמחות אינטראקטיב במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר (2012). עם סיום הלימודים היא עבדה במשך שנה בסטודיו שעוסק במיתוג ובעיצוב אתרים ואפליקציות בדגש על חווית משתמש. לפני ארבע וחצי שנים הגיעה ל־monday.com (אז עדיין dapulse), והייתה העובדת השישית של החברה. כיום עובדים בחברה כ־100 עובדים, בשני משרדים בתל אביב ובניו יורק. בתפקידה כמנהלת העיצוב היא עומדת בראש צוות שמונה שישה מעצבים.

מי הלקוחות שלכם?

״בגלל שקל מאוד להתאים את המוצר לצרכים שלך – הוא מאוד ויזואלי, פשוט לתפעול, וזה אחד הדברים הכי מאתגרים שגם הופכים את העבודה איתו ועליו לכיף – הוא מתאים לכולם. זה מוצר שעוזר לצוותים לעבוד טוב יותר ביחד: כל אחד שנכנס יכול להבין מי אחראי על מה, באיזה שלב זה נמצא, להבין איפה הדברים עומדים.

״ולכן אין לנו קהל יעד אחד, אלה אנשים שעובדים עם עוד אנשים והם רוצים לנהל את מה שזה לא יהיה שהם עושים. עובדים איתנו חברות היי־טק גדולות, בנקים, כנסיות, עמותות, מסעדות, מבשלות בירה, בתי ספר, גן חיות; הלקוחות שלנו מרתקים, אנחנו עפים על הלקוחות שלנו, זה מנעד אין־סופי וזה אתגר כיפי: אתה פונה לכולם, במה שאפשר אולי להגדיר כעיצוב גנרי אישי״.

מה הערך המוסף שלכם בעידן הגוגל־דרייב והענן? 

״קודם כל שזה ויזואלי וקל לתפעול. אחד הדברים הקריטיים במערכת הוא איך שהיא נראית, וזה אחד הדברים שהמשתמשים שלנו הכי אוהבים בה – זה ׳UX ברבאק׳. זה לא אקסל, שגם בגוגל־דרייב אולי מי שיודע להשתמש ב׳ספרדשיט׳ עף אליו, אבל הוא לא קל להבנה. אצלנו אתה פותח, זה נורא אינטואיטיבי, לא משהו שצריך ללמוד, האימוץ שלו פשוט, הוא קל נורא לשיתוף (גם ברשת וגם באפליקציה), אתה יכול לשתף קבצים בתוך המערכת, לכתוב את כל מה שיש לך להגיד בפנים.

״כל הפלואו שם: אתה יכול לראות מה עשיתי ולהגיב שם במקום לתאם עוד ישיבה או שיחת טלפון. הכוח של הכלי הוא שהוא שובר המון בירוקרטיות, מקל על התקשורת בתוך החברה. הוא עוזר לאנשים שאוהבים את מה שהם עושים להזיז הצידה את מה שמיותר ולהתמקד בעשיייה״.

לפי וייסמן, אחד הערכים החשובים שמפעילים את המערכת הוא שקיפות לאורך כל תהליך העבודה. ״אנחנו מאמינים בסביבה שבה כולם יכולים לראות על מה כולם עובדים באמצע, תוך כדי התהליך, ולא בסופו. במקום לקיים ישיבות ופרזנטציות כל אחד יכול לראות, לשתף את כולם בעשייה, ולא לפחד שלא יראו מה עשית. להפך: זה מאוד מקל על התקשורת. וזה גם מרכז את הידע של כולם, אני יכולה ללכת אחורה ולראות באנרים שעשיתי לפני שנתיים, לשתף עם אנשים אחרים.

״זה מחבר את הצוות: אני יכולה לעצב באנר והמנכ״ל, מישהו מהפיתוח או מישהו מהמרקטינג יכולים לתת הערה. זה כיף: זה מחבר את כולם מבלי שכולם יצטרכו לשבת בעוד ישיבה. כמובן שזה מורכב יותר; פשוט אבל לא פשטני. אנחנו נורא רוצים שיהיה לך יותר פשוט ושתוכל לעשות כל דבר שתרצה״.

  מה פשוט במוצר שלכם?

״העובדה שכול דבר במערכת הוא לחיץ, אפשר לגרור, אני מבינה מהר מה אני יכולה לעשות, אני לא צריכה לעשות דוקטורט. והכול לפי הערכים העיצוביים שלנו: בהירות, מהירות, אמינות, אינטואיטיביות ומחויבות רגשית.

״הבהירות מתבססת על פיזיות: כולנו יודעים איך העולם הפיזי עובד, אם  אני רוצה להזיז אוביקט ברור לכולם מה סדר הפעולות שאני צריכה לעשות. על מסך יכולים לקרות הרבה דברים בצורה שונה ונורא רצינו שהכול יהיה נורא אינטואיטיבי, שזה יהיה ממש פיזי: לגרור זה לתפוס ולהזיז. מצד שני הפעולה זמינה גם בתפריט אם אתה רוצה. דוגמה אחרת היא שאם משהו בא מעל משהו אחר אז יש לו צל, ואתה יכול להבין מה נמצא מעל מה. רצינו שזה ירגיש כמו מרחב אמיתי, שתבין מה יקרה, איך דברים זזים, באנימציה מהירה, בתנועות.

״שיהיה קונטרסט – ואנחנו ממש דתיים בזה – גדול זה גדול וקטן זה קטן, ולא קצת פחות קטן. אנחנו מאמינים בפונטים גדולים וקריאים, ומשתדלים להימנע מאפור על אפור כדי שאנשים יוכלו לקרוא. אנחנו גם מאמינים ב׳עיקרון החרטה׳ – לתת לכל אחד להתחרט, שאף פעולה לא תהיה דרמטית. הכל בסדר, יש undo, זו מערכת שאמורה להוריד את הסטרס. אנחנו לומדים מעולם המשחקים – להשתמש במתודות של משחק, ללמוד לבד את המערכת כמו שאתה לומד ממשחקי מחשב, כדי שלאנשים תהיה חוייה טובה ועמוקה בלי לעשות דוקטורט״.

והאינטואיטיביות?

״כמו מדף של ספרים: אתה יכול לסדר את המשימות מ־A ל־Z, מגדול לקטן, מכחול לאדום. אנחנו רוצים לתת לך תחושה נעימה שאתה שולט בסיטואציה. זה שלך. שהמערכת תעבוד בשבילך ושלא נהיה עבד של המערכת. שאנשים ירגישו שזה נותן להם כוח״.

המינימום ההכרחי

המדד העיקרי שלפיו עובדים ב־monday.com הוא מדד ה־wap, ראשי התיבות של weekly active paying people – לקוחות שמשלמים פר שבוע. ״זה מדד שמודד איכות״, מסבירה וייסמן: ״לקוח שחוזר להשתמש בנו על בסיס שבועי; לא מישהו ששילם, שכח מזה ומעולם לא חזר להשתמש בנו״.

מה תהליך העבודה שלכם?

״אנחנו לא עובדים על דברים הרבה זמן, מאמינים במה שנקרא המינימום ההכרחי – minimal viable product – ובגלל זה אין לנו גרסאות. נניח שחשבנו על משהו, אחרי שעשינו מחקר מקדים נעשה את המינימום ההכרחי ונעלה אותו לאוויר. אם הוא באמת יצליח נשפר ונפתח אותו.

״בנוסף, אנחנו כל הזמן לומדים מהמשתמשים, הם המקור ידע הכי חשוב. אנחנו מדברים איתם, יש לנו קבוצת פייסבוק של הלקוחות שלנו, ואנחנו בקשר איתם על הכול. הם מאוד אוהבים לקחת בה חלק כי הם מעלים שם רעיונות, הצעות, תלונות, כול מה שעולה להם בראש, ואין מישהו אחד שעונה, כולנו שם. לדוגמה, אם לקוח אומר ׳למה אתם לא עושים משהו,׳ הוא יכול לראות אותי עונה לו, מישהו מהפרודקט, המנכ״ל יכול לתייג את אחד המפתחים ולהגיד ׳בוא נתחיל לעבוד על זה׳. הלקוחות הם חלק אינטגרלי מהפיתוח של של המוצר ואנחנו כל הזמן חוזרים אליהם בשאלות: מה אתם רוצים, איך אתם רוצים.

״בתוך החברה הבנו בשלבים מוקדמים שזו עבודה של כולם. כולם חייבים לדבר את זה, העבודה היא בצוותים, כל המפתחים הם מפתחי פיקסל־פרפקט. כולם חושבים פרודקט. הדיון נעשה על ידי מפתחים, אנשי פרודקט, מרקטינג, וזה פשוט מעלה את הרמה של השיחה. אנחנו כול הזמן חושבים איך אפשר לשפר. זה כיף! זה היתרון הגדול שכולם מעורבים בהכול״.

מה את יודעת היום על עיצוב לעומת תקופת הלימודים?

״למדתי שתפקיד המעצב הוא הרבה מעבר למה שמבקשים ממנו לעשות; שכדי לעשות עיצוב נכון אנחנו לא יכולים לבוא עם התשובה שאנחנו מעצבים, מבינים הכל, יודעים הכל, איך לפתור את הבעיות. להפך: עיצוב אמיתי הוא עיצוב שעסוק בלהקשיב, בללמוד את המשתמשים ואת הרעיונות של כל מי שמסביבך, ולהיות מסוגל להרכיב את זה ביחד. חזון הוא לא תוצר של מעצב בהכרח או של איש פרודקט אלא תוצר של למידה במעגלים.

״אבל הדבר הכי טוב שיצאתי איתו מהלימודים הוא ההבנה שכול דבר שאני צריכה ללמוד אני צריכה ללמוד לבד. למדתי שעיצוב הוא לא רק להתעסק באסתטיקה, ושלעשות UX טוב ומוצר טוב דורש הבנה עמוקה של הרבה דברים מסביב. מעצב טוב זה מעצב שמתעניין ב־1,001 דברים, שיש לו ידע רחב, מישהו שמנסה להבין את המהות של מה מניע אנשים. והכי חשוב שהוא עושה את זה בשביל לשפר ולהתקדם.

מה זה עיצוב טוב מבחינתך?

״מעצב טוב הוא מעצב שישמח לזרוק את כול מה שהוא עשה עכשיו לפח, אם הוא מבין איך הוא יכול לעשות את זה יותר טוב. אם בלימודים אתה מתאהב בדבר שלך ומציג אותו לעולם, היום אין לי בעיה לזרוק משהו לפח, להביא את הדבר הבא ולהתקדם.

״חשוב שמעצבים יבינו את המודל העסקי ואת המספרים, אם אני רוצה להתקדם ולשפר את המוצר, אם אני רוצה להיות חלק משולחן ההחלטות ולהבין מה ולמה עושים ואיך לשפר. אנחנו מונעים מדאטה, זה בליבה של המוצר שלנו. אנחנו מקבלים בכל בוקר במייל את המטריקות של החברה: כמה שילמו, כמה ביטלו, כמה כסף עשינו, ואנחנו חיים את המספרים האלו. העיצוב שלנו מונע מתוך הנתונים האלו, כמו כול דבר שאנחנו עושים״.

The post רותם וייסמן רוצה לגרום לעולם לאהוב את ימי שני appeared first on מגזין פורטפוליו.

מועד הסיור: 18.6-14.6

סיור פורטפוליו לשבוע האמנות והעיצוב בעיר באזל

ארט באזל + דיזיין מיאמי/באזל: יריד האמנות והעיצוב החשוב בעולם, יתקיים בתאריכים 14 – 17 ביוני 2018, בעיר באזל בשווייץ.
בירידים אלה מתארחות הגלריות המובילות בעולם ונחשפים האמנים המעניינים ביותר, הפעילים היום ואלה שלעולם לא ייצאו מהפוקוס. סביב ארט באזל מתקיימת פעילות אמנותית ערה, ירידי לוויין, תערוכות מיוחדות במוזיאונים ובגלריות והעיר כולה לובשת חג
השנה לראשונה אנו מציעים סיור מודרך לשבוע האמנות של באזל, הכולל ביקור מודרך בארט באזל, בדיזיין מיאמי/באזל ועוד:

ביקור מקיף במוזיאון העיצוב של ויטרה ובאוסף האדריכלות המופלא של קמפוס ויטרה, עם בניינים בתכנונם של זהא חדיד, טדאו אנדו, הרצוג ודה מרון ועוד; הדרכה והיכרות עם עיצוב מודרני־קלאסי ועכשווי, הצצה למעבדת הצבע של הלה יוגריוס, ולתצוגה החדשה בעיצוב רו אדג׳ס, המתמקדת בחיי משפחה. 

כרמן הררה בארט באזל. Lisson Gallery

© Art Basel

ביקור בפונדסיון ביילר, המוזיאון הפרטי החשוב והאהוב ביותר בשווייץ! התערוכה ״בייקון וג׳קומטי״, מפגש ענקים שמכנס תחת קורת גג אחת יצירות מופת מכל העולם (בשווי מאות מילוני דולרים). נפגוש בחבצלות המים של מונה בבניין המוזיאון המרהיב, בתכנונו של האדריכל רנצו פיאנו ובעבודות של קלדר, אלסוורת קלי ואחרים בגן המוזיאון

נבחר מבין ירידי הלוויין: וולטה, ליסטה, פוטו באזל, אאוטסיידר ארט, RHY

משך הסיור: 4 ימים, 14 – 17 ביוני 2018 (טיסה חזרה 18.6)
הסיור בקבוצה קטנה – עד 14 משתתפים
אפשרות הגעה בטיסות ישירות (איזיג׳ט) או טיסות קונקשן, או דרך ציריך ברכבת לבאזל.

את הסיור עורכת ומדריכה חגית פלג רותם, עיתונאית ומומחית לתרבות חזותית, עורכת שותפה במגזין פורטפוליו. הסיור הוא תוכנית אצורה היטב, מעין סמינר מרוכז באמנות עכשווית ועיצוב בן זמננו. 
העיר באזל היא מוקד אמנות ותרבות, בין השאר בזכות מיקומה, בנקודת מפגש בין שלוש ארצות: שווייץ, גרמניה וצרפת. יריד האמנות ארט באזל הוא היריד הגדול והמשפיע מסוגו בעולם, ומשמש במה לחשיפת רעיונות חדשים, אמנות פורצת דרך ולעיתים אקסטראווגנטית. לצד ארט באזל מתקיים יריד האמנות דיזיין מיאמי, והעיר כולה מתמלאת באירועים ותערוכות אמנות ועיצוב. 

תוכנית הסיור אינטנסיבית ורבת גירויים, ממוקדת ואצורה בקפידה.

לפרטים נוספים צרו קשר אישי: hagitpr@gmail.com 052-3423221

The post סיור חדש: ART BASEL 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

פעם, בנסיעה הביתה אחרי קניות באיקאה, שאלה מרגרט שהייתה אז בת שמונה: אבא, למה בכל פעם שאנחנו יוצאים מאיקאה אתה במצב רוח כל כך רע? ואביה, רולף היי, בעליה של חברת העיצוב הדנית HAY, ענה לה: ״כי אבא לא מצליח להבין איך הם מצליחים לעשות את זה במחירים המטורפים שלהם״. היום מרגרט בת 13, ובשנה שעברה הייתה ל־HAY הזדמנות ללמוד איך הם עושים את זה, כשהחברה הוזמנה לעצב קולקציה בעבור איקאה. אבל חוץ מהמורשת הסקנדינבית המשותפת ואותה קולקציה חד פעמית, שני המותגים שונים זה מזה באופן קיצוני.

״הקמנו את החברה ב־2002, ולקח לנו מספר שנים להגיע לניסוח מדוייק של ה־DNA שלנו״ אומר רולף היי, שביקר השבוע בארץ בהזמנת טולמנ׳ס, שתשווק מעתה את מוצרי החברה בישראל. ״ידענו מהתחלה שאנחנו לא רוצים לעשות עיצוב לאנשים מעטים בלבד, אבל לא רצינו ללכת לייצור המוני. כשהתחלנו, מטה אשתי היתה בת 23 ואני בן 33, ורצינו לייצר עיצוב ׳לאנשים בגילנו׳, בני הדור שלנו. כעת הדור שלנו כבר מתבגר ועדיין אנחנו רוצים לפנות לאנשים צעירים, מפרספקטיבה מודרנית, תוך שימוש בכלים המתקדמים והחומרים המתקדמים שעומדים לרשותנו. אנחנו חברה מוכוונת עיצוב, אבל גם מוכוונת ייצור: חשוב לנו להיות ידידותיים לסביבה, חסכוניים בחומר, למזער את החותם שאנו מותירים ולשכלל את יכולות הייצור הנקי״.

עולם אחד, פילוסופיה אחת, משפחה אחת

מאז נוסדה HAY היא הצליחה להתמקם בין החברות הבולטות והחדשניות בסצנת העיצוב הבין־לאומית העכשווית. היא עובדת עם שורת מעצבי־על מרשימים, חתומה על פריטים שזכו בפרסי עיצוב נחשבים, משווקת רהיטים ומוצרים ב־30 מדינות ומושכת למעלה ממיליון עוקבים באינסטגרם. לחברה תמהיל מוצרים רחב לסביבת הבית, החוץ והמשרד, החל מריהוט, אקססוריז, פרטי טקסטיל, כלים ועד ציוד משרדי, מוצרי נייר וכלי כתיבה. החברה מקפידה על חומרי גלם וגימורים איכותיים, עיצוב מתקדם ומחיר נגיש. המוטו של המותג הוא ONE WORLD, ONE PHILOSOPHY, ONE FAMILY.

מטה ורולף היי. צילום: דניאל סטיירנה

בשבוע העיצוב במילאנו, שהתקיים בחודש שעבר, הציגה HAY בשיתוף עם חברות האלקטרוניקה הביתית Sonos ועם ענקית חללי המשרד הגמישים WeWork, תערוכה שהתייחסה לסביבת המגורים והעבודה המשתלבות זו בזו. ל־HAY שיתוף פעולה ארוך שנים עם מותג האופנה COS, והיא המרהטת הרשמית של חנויות COS ברחבי העולם (לרבות חנות המותג בתל אביב), ואף חתומה על מספר קולקציות משותפות תחת הכותרת HAY X COS.

״בעבר עיצוב מעולה היה אפשרי רק למעטים בעלי יכולת. רציתי לעשות משהו אחר. לא מזמן שאלו אותי אם החברה היום היא מה שרצינו שתהיה, מה שראינו בעיני רוחנו כשהקמנו אותה, ואני אומר כן. היא רק יותר גדולה ממה שיכולתי לשער״

גם מטה וגם רולף מגיעים לעיצוב מתוך אהבה לדבר. ״אפשר לומר שאני גדלתי בתעשייה. אני לא מעצב, אבל את הקריירה המקצועית שלי עשיתי בתחום הרהיטים והתחלתי לטפח את הרעיון של חברה משלי. מנקודת ראותי באותה תקופה עיצוב מעולה היה אפשרי רק למעטים בעלי יכולת. רציתי לעשות משהו אחר. לא מזמן שאלו אותי אם החברה היום היא מה שרצינו שתהיה, מה שראינו בעיני רוחנו כשהקמנו אותה, ואני אומר כן. היא רק יותר גדולה ממה שיכולתי לשער״.

היי מספר שבתעשייה שבה התחיל את הקריירה שלו ״חברות איטלקיות עבדו עם מעצבים איטלקים ובדנמרק עבדנו עם מעצבים דנים. כמובן שאני גאה במורשת העיצוב הדני, שממנה אני בא, אבל את ההשראה העיקרית לחברה קיבלתי מג׳וליו קפליני, שעשה תפנית בענף כשעבד עם מעצבים מכל העולם. הוא עבד עם מארק ניוסון מאוסטרליה, עם האחים בורולק מצרפת בראשית דרכם, עם ג׳ספר מוריסון מאנגליה; הוא גילה את הכישרונות הצעירים האלה ונתן להם את הבמה. ויכולתי לראות שזה הכיוון הנכון לשוק, שיהיה לו פרופיל עיצוב הרבה יותר בין־לאומי״.

כיום החברה עובדת עם מעצבים ואמנים מגוונים, לפי הצורך וההחלטות העסקיות. בני הזוג משמשים כארט דירקטורים של החברה, והם עובדים עם מיטב המעצבים – האחים בורולק, דושי לויאן, אינגה סמאפה ואחרים. ״אנחנו פתוחים – לא משנה לי אם אתם מעצבים מישראל או מסין או מלונדון, העיקר שאתם טובים״.

נסענו לאיקאה עם הילדים

HAY מצטיינת בשיתופי פעולה עם חברות מתחומים שונים. אבל שיתוף הפעולה עם איקאה, שיצא לאור בשנה שעברה, היה יוצא דופן. ״איקאה פנו אלינו לפני שלוש שנים וחשבנו שהם כל כך שונים מאיתנו, אבל זה מעניין. אז נסענו לסניף איקאה, עם הילדים, לחשוב על זה״, הוא מספר.

אתם ״לוקחים את העבודה הביתה״? הילדים שותפים לעיצוב?

״הרבה פעמים הבית הוא התחנה הראשונה לניסוי כלים. אבל הילדים שלנו עוד קטנים, ואני לא יודע אם הם חושבים על זה מעבר לשימוש היום־יומי״.

HAY בטולמנ׳ס גן העיר. צילום איתי בנית

ההליכה לאיקאה לא שינתה את אופי החברה. ״אנחנו אמנם רוצים לפנות לקהל רחב אבל לא המוני, לכן לעולם לא נוכל לתמחר כמו איקאה. אנחנו מתמחרים את המוצרים באופן ריאליסטי. אחרת לא נשרוד ולא נוכל לכבד את איכות החומר ואיכות המוצר שלנו. אז אנחנו לא הכי זולים, ומחקים אותנו בשוק לא מעט, אבל החקיינים לא יכולים להתחרות באיכות שלנו״, הוא אומר.

״התנינו את שיתוף הפעולה עם איקאה בשקיפות מלאה משני הצדדים: אנחנו נחשוף בפניהם את כל תהליכי העיצוב והם יחשפו בפנינו את כל תהליכי הייצור. למדנו מזה המון על הגישה לעיצוב תעשייתי. כמה מאנשי איקאה באו לעבוד במחלקת העיצוב שלנו ועבדנו עם מהנדסים של החברה – מהטובים בעולם; זה אחד היתרונות כשעובדים עם איקאה. חלק ממה שעשינו בעבורם המשכנו אחר כך לפתח אצלנו. אני מאמין שמי שרוצה לשרוד בעולם של ימינו חייב להשכיל לעשות פרויקטים משותפים״.

משם הגיע שיתוף הפעולה עם WeWork בשבוע העיצוב של מילאנו?

״WeWork היא אחד הלקוחות הגדולים שלנו בעולם. אנחנו עובדים איתם בכל מקום, ומפתחים מוצרים בהתאמה לדרישות המתעוררות שלהם. במילאנו הצגנו את סדרת New Order – מערכת ריהוט משרדי שפיתחו לפי הצרכים שלהם – זה חלק מהיתרון שיש לחברה כמו שלנו, שעובדת קרוב מאוד ללקוחות שלה. אני יכול להקשיב לצרכים שלהם ולהגיב לכך״.

מערכת ריהוט משרדי New Order, פיוח מיוחד עבור WeWork

אתם שמים דגש רב על צבעוניות, על חומרי הטקסטיל ורכות המגע. איפה מתקבלות ההחלטות על המגוון ועל גבולות הייצור שלכם?

״בחלוקת העבודה בינינו כמנהלים אמנותיים של החברה, מטה אחראית על האקססוריז – צבעים, טקסטיל – ואני על הרהיטים ועל הייצור. את החלטות העיצוב והמוצרים שלנו אפשר לומר שהרבה פעמים אנחנו מקבלים על פי תחושת בטן. מטה היא בעלת עין מעולה והיא חותכת מהר – היא יכולה ברגע לדעת אם משהו נכון לנו. אצלי זה תהליך יותר ממושך, אני יותר מתייעץ ובודק״.

״אפשר לומר שאת ההחלטות שלנו אנחנו מקבלים הרבה פעמים על פי תחושת בטן. מטה בעלת עין מעולה וחותכת מהר – היא יכולה ברגע לדעת אם משהו נכון לנו. אצלי זה תהליך יותר ממושך, אני יותר מתייעץ ובודק״

על פי הפילוסופיה של HAY, אין צורך לייצר עוד ועוד סוגים של כסאות, אלא אם יש בהם משהו שונה. ״חידוש מבחינתי הוא לעשות דברים מחומר עמיד אבל חסכוני יותר״. הוא מדגים את משנתו על כיסא תלמיד קלאסי בעיצוב חריט ריטפלד ההולנדי משנת 1958, שהחברה חידשה את ייצורו. ״זה כיסא נפלא, למה לעשות אחר? בסיס הכיסא במקור היה עשוי מצינורות מתכת. כיום אנחנו עושים אותו מלוחות מתכת שטוחים ומכופפים – הרבה פחות חומר, פחות משקל, יותר יציבות. זה יותר חסכוני (עולה חצי), דרושה השקעה גבוהה בתיעוש – אבל כשמסתכלים עליו מלמטה הוא יפהפה. לפעמים להוסיף או לשנות משהו – אפילו פרט קטן – הופך את המוצר ליותר רלוונטי״.

כורסה בעיצוב דושי לויאן

אם מתבוננים לדוגמה על הכורסה החדשה של דושי לויאן, מה עושה אותה יותר ״נכונה להיום״?

״ניפה דושי מגיעה מהודו וג׳ונתן לויאן הוא אנגלי. הם מביאים לעיצוב משהו ממיזוג התרבויות הזה. הכורסה הזו היא פיתוח של סדרת רהיטים שהם עיצבו לפרויקט אדריכלי שהם עשו את כולו. זה היה בניין למגורי סטודנטים. בכלל אדריכלות היא מקור השראה מצוין לעיצוב ואני מאוד אוהב פרויקטים הוליסטיים – של עיצוב כללי שנעשה בהמשך לאדריכלות. זה משהו שהיה נהוג בעבר – לה קורבוזיה, סוטסאס, מיס ואן דר רוהה, ועכשיו קצת חוזרים לזה. אני אוהב לתכנן ריהוט שימושי וספציפי למבנה. אנחנו עושים לדוגמה ריהוט לפרויקטים של ביארק אינגלס (חברת BIG), ולפעמים משהו מהפריטים הייחודיים נכנס לקולקציות שלנו״.

עיצוב מצוין במחירים נגישים

שוקי שוורץ, בעלי טולמנ׳ס מסביר למה היה חשוב לייבא את HAY לישראל: ״HAY הוא לא רק מותג ובית עיצוב, זו תופעה, וכדי להיות תופעה משמעותית בעולם צריך מרכיבים ייחודיים. בחיבור עם היי אנחנו עושים מהלך פורץ דרך בתחום העיצוב הנגיש והצעיר בארץ. לשם כך  שינינו את המיתוג והתצוגות בחנויות האורבניות שלנו, והמטרה היא שיותר ויותר אנשים יוכלו לגעת בעיצוב״.

כניסת היי לטולמנס היא חלק ממהלך אסטרטגי של החברה, שממתגת מחדש את חנויות האאוטלט שלה בשם TOLLMAN's Dot במטרה להגיע לקהל רחב יותר של חובבי עיצוב, באמצעות עיצוב מצוין במחירים נגישים. בחנויות טולמנ׳ס יימכרו רהיטי החברה לצד מוצריה הקטנים – כלים לבית, ציוד משרדי, מוצרי נייר וטקסטיל. אלה יוצגו על גבי מדפים ארוכים ופתוחים, בשיטת ה״סופרמרקט״, בדומה לחנויות החברה בעולם ולחנות ה־MOMA בניו יורק.

טווח המחירים של מוצרי היי נע בין עפרונות ב־12 שקל, דרך שולחן קפה אייקוני במחיר 778 שקל ועד למערכת ישיבה בעיצוב האחים בורולק, במחיר 9,800 שקל.

The post רולף היי: הבית הוא התחנה הראשונה לניסוי כלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

החוץ גופי בגלריה בנימין

הערב (17.5) תיפתח בגלריה בנימין בתל אביב התערוכה הקבוצתית ״החוץ גופי״, בהשתתפות: אתי לוי, מיתר מורן, סיוון אלירזי, רוני קרפיול, שלומית ליוור, שושנה צ׳חנובסקי, תמר שפר ורוני אביב, שגם אצרה את התערוכה. העבודות בתערוכה עוסקות במושג הגוף בעידן העכשווי. הן בוחנות ומרחיבות את מושג הגוף המסורתי תוך התייחסות לקיום הגופני העכשווי, שנמצא בין הפיזי לווירטואלי. הרחבה זו מאפשרת מתיחת גבולות של הגוף הקונקרטי. בטכניקות שונות, כגון חווית מציאות מדומה, עבודות וידאו, אינסטליישן, הדמיות תלת־ממד, ואסמבלג׳ צילומי, התערוכה מציגה ספקטרום של אפשרויות התבוננות חדשות על הגוף וההוויה, כשגוף האמנית וגוף הצופה מתערערים ומתעצבים מחדש.

יובל סער

סיוון אלירזי בגלריה בנימין

ורד נסים בגלריה בעפולה

המצב האישי: רווקה

מחר (שישי, 18.5) תיפתח בגלריה העירונית בעפולה תערוכת היחיד של ורד נסים ״המצב האישי: רווקה״ (אוצר: ניר הרמט). התערוכה מציבה מראה חברתית, תרבותית, מעמדית ביחס למוסד הרווקות. וכדרכה של נסים, משקפת מציאות מורכבת ומרובדת, אישית וקולקטיבית גם יחד. היא נוצרה בשיתוף פעולה עם שש נשים תושבות עפולה והסביבה, חברות תנועת תרבות, בתהליך עבודה שנמשך כשנתיים וכלל ראיונות שבועיים, ביקורים מוקלטים, צילום ועריכה. סיפוריהן של הנשים קיבלו ביטוי ויזואלי בעבודותיה של נסים, באמצעותן הא מבקשת לפרק את מושג הרווקות ולהעלות אל מולו רגישויות ותכנים אישיים. היא מתרגמת את החוויות לשפתה האמנותית והאסתטית המשלבת אלמנטים מהתרבות הפופולרית ״עממית״ וכך הופכת אותם למשקפים מעמד, יחסי כוח, תובנה וראיה חברתית חריפה. בהשתתפות: גילי ברק, נטע כהן, מור ליפשיץ, אסתי מיטלברג, נטע קופלזדה, שרונה תירם.

חגית פלג רותם

עטיפת הספר מוסללה

מוסללה: חמש השנים הראשונות

קבוצת מוסללה ומגזין האמנות ערב רב ישיקו הערב (17.5) את הספר ״מוסללה: חמש השנים הראשונות״, כותר ראשון בהוצאת מגזין האמנות ערב רב. הספר מסכם את פעילותה של קבוצת האמנות מוסללה בשכונת מוסררה בירושלים. הקבוצה, שהוקמה על ידי אמנים ופעילים חברתיים העוסקים בחיבור בין אמנות, מרחב ציבורי, היסטוריה וחיי קהילה, ביקשה לפעול בשכונה תוך שימת דגש על מה שחבריה כינו ״התערבויות שאפשר לחיות איתן״ – מהצבות אמנותיות קטנות בפינות זנוחות במרחב הציבורי, ציורי קיר מתחלפים על לוחות מודעות עירוניים ועבודות שמחברות בין המרחב הגיאוגרפי לעולם המקוון, עבור דרך מיזמי אמנות שימושית וכלה בהנצחה אלטרנטיבית של חברי תנועת הפנתרים השחורים במלאות 40 שנה להקמתה.

ערכו את הספר מתן ישראלי, שהיה ממקימי מוסללה ופעיל בה עד היום, ועורכי ערב רב, רונן אידלמן ויונתן אמיר, שעקבו אחר פעילות הקבוצה כעיתונאים ומבקרים. בין כותבי המאמרים בספר: העיתונאי ניר חסון; יותם דביר, שהיה פעיל במוסללה בתקופת עבודתה בשכונה ומנתח את עבודתה של הקבוצה מנקודת מבט פילוסופית; הסוציולוגית ד״ר מירב אהרון־גוטמן, שחקרה את פעילות הקבוצה בשכונה ואת הסיבות לדחייתה; חוקרת האמנות ד״ר לי וינברג, המותחת קווי השוואה בין עבודתה של מוסללה למיזמים אמנותיים ואוצרותיים בינלאומיים; האוצר אודי אדלמן, שבוחן את פעילותה של הקבוצה ביחס למודלים היסטוריים של אמנות ציבורית ופוליטית בישראל, וכותבים נוספים.

המרפסת במרכז כלל, רחוב יפו 97, ירושלים (על הגג) בשעה 19:00.

יובל סער

דניאל אייזקס בגלריה אסול

מודל עירום

התערוכה ״המודל העירום״ בגלריה אסול שתיפתח ביום שני 21.5 חוגגת את מודל העירום באמנות (אוצרת: בלהה זייצ׳יק־שומר). בעולם האמנות הקלאסי העריצו את העירום הגברי, כחלק מהתפיסה תרבותית של העירום המייצג את הגבר החופשי. נשים תוארו על גבי כדים ופסלים, כשהן לבושות ומכוסות מכף רגל ועד ראש, יוצאת דופן היתה הדמות המיתולוגית ״אפרודיטה״, שהופיעה כאלת הפריון, עירומה כביום היוולדה. מלבדה, שאר הנשים העירומות שתוארו באמנות ייצגו זונות. באמנות המודרנית יש אינספור דוגמאות של עירום נשי, חם ואנושי, מרגש ויפהפה. כיום העירום קיבל תפקיד חדש, מעבר לתיעוד האדם בעירום, העירום הפך לאמצעי לומר משהו על החיים ועל החברה האנושית. משתתפים: דניאל אייזקס, נדי בית תלמי, אורי גלאון, חוה גל־און, ורה ז׳מוד ורטנוב, שלמה זנגלביץ, מתקה ישראל, אנלייה מגן, אולגה מטוסוב, דוד צינמן, מרים קוג׳וקרו, רותי קלמן, לבנה לונה רבינוביץ, אברהם שמי־שהם.

חגית פלג

The post הרשימה המשותפת // 17 במאי 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי שרון, מה שלומך?

בוקר טוב, אני בסדר גמור, נחתת?

תלוי את מי שואלים, הג׳טלג הוא אויב אכזר! אבל אני לא באמת מתלונן…

אכן אויב מר

כן. אבל בוא נתחיל: האמת שאני סופר סקרן לדעת איך מבּוֹגר בהצטיינות של המחלקה לצילום בבצלאל התחלת ליצור ספרים ולהתמחות בכריכה (אני מדייק?)

מדייק, אם כי הדברים נבנו בסדר ליניארי. את לימודי הצילום סיימתי ב־2002, כשהצילום הדיגיטלי עוד היה בחיתולים. למדנו צילום כמו שלמדו 50 שנה קודם: פילם, פיתוח, הדפסה בחדר חושך. היה משהו רב־גוני בעיסוק הזה של החומר. בעשור שלאחר מכן הכול השתנה ופתאום המחשב הפך להיות סביבת העבודה היחידה כמעט. כתוצאה מכך נוצר אצלי פער בתפיסה – המדיום הפך בעבורי לדו־ממד מדי.

אך לא אזקוף את הפזילה לתחום אמנות הספר רק לזכות הפער הזה. כשהפעילות המסחרית שלי כצלם היתה בשיאה, עת התגוררתי בארצות הברית, חיפשתי את השלב הבא בהתפתחות המסחרית שלי, שאלתי את עצמי איך אוכל להתפתח והבנתי שההתפתחות הראוייה תגיע בצורת השינוי שבו אני תופס את תהליך היצירה שלי. אני לא יכול לראות יותר את הצילום מוצג באמצעי רנדומלי: אלבום התמונות שלי לא יכול להיות משהו שמישהו אחר מייצר בעבורי בסטנדרטים מקובלים

מה כללה הפעילות המסחרית שלך כצלם באותה תקופה?

באותה תקופה הפעילות המסחרית שלי כללה פורטרטים ואירועים יוקרתיים ללקוחות פרטיים

שרון עמית. צילומים: מ״ל

ואיך למדת את עולם הכריכה? 

ברגע שהבנתי שזה הנדבך הנוסף שאני מחפש להוסיף התחלתי לחפש מקום להתחיל בו ומצאתי קורס בסיסי במרכז לאמנות הספר בניו יורק, Center of Book Arts. אני זוכר שתוך כדי הקורס הבנתי שאני נוגע במשהו שילווה אותי בהמשך הפעילות האמנותית והמסחרית שלי, לפחות באותה תשוקה כמו הצילום. חזרתי לביתי בפלורידה והתחלתי להתנסות, רכשתי מעט ציוד וחומרים ודי מהר חיפשתי את השלב הבא.

חשבתי שהדבר הנכון ביותר יהיה לימוד פרטני עם מאסטרים בתחום וחיפשתי אותם ברשת. זה היה תהליך מרתק, שבמהלכו למדתי המון על התחום רק מתהליך החיפוש הזה. מצאתי את Monique Lallier, מורתי האהובה בצפון קרוליינה, לשם נסעתי לשבוע של אחד על אחד ולמדתי לכרוך בעור. השהייה בסטודיו של אמנית בסדר גודל כזה איפשרה לי ללמוד איך סטודיו פעיל נראה, מה הציוד שקיים בו, ועוד. לסטודיו של מוניק, שנשואה ל־Don Etherington, גם הוא מאסטר בתחום, הגיעו תמיד אנשים מעניינים מהתחום, וזה איפשר לי לצלול לעומק די מהר. 

תחילת המסע ממש זכורה לי כשוק מוחלט. נסעתי למוניק שלוש פעמים, בכל פעם למדתי טכניקה חדשה, ושוב, חזרתי הביתה, רכשתי עוד ציוד, נסיון וחוזר חלילה. שהייה נוספת של שבוע עשיתי בסטודיו של Daniel Kelm, במאסצ׳וסטס, איש מרתק שהמציא טכניקה שקסמה לי

על איזו שנה אנחנו מדברים?

2012-2013, בשנתיים לפני שחזרתי לישראל

ואז מה? אתה מצלם וכורך במקביל? לאט לאט מצלם פחות? 

שאלה מצויינת… אני מתחיל לקחת צעדים מאוד שאפתניים בתחום יצירת הספרים. רציתי ללמוד איך לכרוך לא סתם ספרים אלא ספרי צילום, ולכן האתגרים שעמדו בפני היו קשורים לא רק בטכניקות מסורתיות אלא גם בחיבור עולם טכנולוגי עדכני – התפתחות המדפסות המקצועיות בהזרקת דיו והיצור ההולך ומתגבר של נייר – למסורת בת מאות שנים. הבנתי שאני בר מזל מהעובדה שאני יוצר בתקופה שבה נוצר מפגש ענק בין טכנולוגיה דיגיטלית זמינה למסורות עתיקות, שאפשר ללמוד מענקים התחום בעודם בחיים (מוניק ודון חצו את גיל ה־80!).

נוצר אצלי רעב אדיר שהתחיל לקבל ביטוי די מיידי בצורת ספרים שיצרתי ללקוחות שלי. משם התחיל תהליך חדש, אני מתחיל ליצור גם בעבור לקוחות שלא צילמתי, צלמים אחרים, אמנים, מעצבים… ולפני שחזרתי לישראל אספתי את כל הציוד שהייתי זקוק לו כדי לקיים את המפגש הזה בין הסטודיו לצילום על מכשיריו הטכנולוגיים העדכניים לציוד כריכה מסורתי בן עשרות שנים ויותר.

משהו נוסף התחיל להתחבר לי: בתיכון למדתי שרטוט אדריכלי ולפני הלימודים בבצלאל חשבתי ללמוד ארכיטקטורה. זה כמובן לא קרה, והיום כשאני יוצר ספרים אני מביא לידי ביטוי צד מאוד יקר לי והוא היצירה בתלת־ממד, מן סוג של מבנים ארכיטקטונים בגודל מוקטן

אז כששואלים אותך היום מה אתה עושה, מה אתה עונה?

אני נתקל בקושי רב כשאני בא לסכם את מה שאני עושה במילה או שתיים. זה מצריך ממני לפעמים להסתכל על השואל ולנסות להבין מה הוא מצפה ממני לענות  

אני צלם ואמן ספר, אם להיות פשטני, אבל אני יוצר חוויות וויזואליות שתוכנן צילום, והתוצר הסופי שלהן אמור לקחת את הצופה או את המשתמש למסע חוויתי רחב יותר הכולל חיבור של טכניקות מגוונות, חומרים, נפח ומגע. אבל אם לומר את האמת, אני משתדל לא לענות על זה מכיוון שכל נסיון כזה מרגיש לי כמו צמצום הפוטנציאל. במקום תשובה אני מספק לשואל דיאלוג

אני מניח שאחרי שאתה מספר מה אתה עושה יש לך את הדוגמה או שתיים שאתה נותן תמיד (או כמעט תמיד) מכל מה שעשית בשנים האחרונות. נכון? אולי תספר קצת תכל׳ס

נכון, כל פרויקט שייצרתי שונה מקודמו בכל מובן כמעט, לכן קל לי לשלוף פרויקטים שיצרתי ושיכולים להיות רפרנט לתהליך היצירה שלי. לדוגמה, הספר הראשון שיצרתי בטכינקה שהמציא קלם, חיבור של דפי הספר בפליז וקשירת הדפים לספר. את הספר הזה יצרתי בסך הכל שלוש שנים אחרי שהתחלתי להתעסק בתחום והוא היה בעבורי קפיצת מדרגה עצומה, אך גם ביקשתי להעמיד בעבור עצמי ובעבור הלקוחות שלי סטנדרטים כאלה והיה לי חשוב להבין שאני נמצא שם (זה פרוייקט שעשיתי בעבור עצמי, לא בעבור לקוח)

פרויקט אחר יצרתי בעבור צלם הארכיטקטורה ליאור אביטן. הוא ביקש תיק עבודות שיאפשר לו פתיחה בשני אופנים שונים – האחת כספר והשנייה כמשהו יותר מתמשך ופרוס. יצרתי ארבעה מבנים של אקורדיון שמאפשר את שני האופנים. את כל העיצוב של הכריכות אני יוצר כביטוי של השפה שבה הלקוח פועל

זה באמת מסביר את העניין שלך בלימודי אדריכלות…

וזה משהו שנפל לי רק עמוק לתוך המסע

זה מעניין התהליך הזה שעברת, כמו כל העולם, מהפיזי לדיגיטלי ובחזרה. או אולי לא בחזרה, אלא במקביל. איפה אתה מוצא את ההקבלה בין הפעולה הדיגיטלית היום של הצילום, לעבודה הידנית והפיזית בכריכה? איפה הן משלימות אחת השנייה ואיפה הן מנוגדות?

התהליך היה באמת מעבר מעולם פיזי לדיגיטלי ואז לא ממש חזרה. נוצר חיבור שרואה את התהליך ומשתמש בכל חלק ממנו. שום דבר לא מחליף דבר אחר, אני מסתכל על הרצף כאחד. זה באמת מאפשר לי להיות חופשי מהגדרות כשאני בא לתכנן פרוייקט חדש. לעיתים קרובות אני מציע עיצוב שאת חלקו אני כלל לא יודע איך לבצע. אני משלים את הידע תוך כדי התהליך. אם הייתי יוצר רק מתוך הידע הקיים לא היתה התפתחות. אני תמיד לומד טכניקות נוספות, בין אם הן עתיקות יומין כמו דפוס משי או כאלו שיותר בנות זמננו. אני לא רואה ניגודים כמעט אף פעם…‎

ברור לי היום כשאני עמוק יותר בתוך תהליך היצירה בעולם הספר שלעיתים הביטוי שלי כצלם קטן יותר,‎ אני מעצב/אמן שיוצר בתלת־ממד. אז לא תמיד ישנו חיבור שווה ערך בין שרון הצלם לשרון יוצר הספרים, ואכן הם מתקיימים גם במקביל‎, כיום‎

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

שאחרי הכול כשנוצרת הטמעה של שפת ביטוי חדשה נבחנת אצלי כמעט מיידית השאלה: מה השלב הבא?‎

נמתין בסבלנות לתשובה…‎

מבטיח לשתף כשאדע‎

The post שרון עמית מצלם וכורך, כורך ומצלם  appeared first on מגזין פורטפוליו.

העניין של קווין ואן־בראק (Kevin Van Braak) בנוכחות רבת השנים של הולנד באינדונזיה, נטוע בפרויקט ארוך טווח שהחל בשנת 2012, במחקר אישי על ההיסטוריה המשפחתית שלו. סבו של ואן־בראק הוא ממוצא אינדונזי, ועובדת היותו בן למשפחה מעורבת עוררה בו את הרצון לנבור בעברו המשפחתי, האישי והלאומי. המחקר הניב סדרת עבודות המתארת באופן חזותי את ההיסטוריה של הסב, ומאוחר יותר הניעה עניין מתמשך בעניינים פוליטיים עכשוויים באינדונזיה, המתקשרים פעמים רבות לעברה הקולוניאליסטי. ואן־בראק אף שהה באינדונזיה במכון Cemeti לאמנות וחברה שביוגיאקרטה, שם המשיך לחקור סיפורי עבר של משפחתו וסיפורים אישיים נוספים של אחרים סביבו.

בשבוע הבא (27.5) תינעל בגלריית Framer Framed באמסטרדם התערוכה הקבוצתית Pressing Matters, שאצר ואן־בראק בשיתוף עם הגלריה המארחת. התערוכה מאגדת בתוכה 24 אמנים אינדונזים – כולל ואן־בראק עצמו – שעוסקים בנושאים סוציו־פוליטיים בוערים הקשורים בישירות ובעקיפין לנוכחות רבת השנים של הולנד במדינה. במהלך התערוכה חלל הגלריה הפך לסדנת הדפס ענקית, שהתמקדה באמנים ובהתכתבות הוויזואלית ביניהם, באקטיביזם של האמנים ובגבולות והאזורים החופפים שבין קראפט לאמנות. במשך שלושה חודשים פעלה במקום סדנת הדפסי עץ, והגלריה מכרה טי־שירטים ותיקים הנושאים עליהם יצירות אמנות, והדפסים חתומים של אמנים מובילים יוצרו וחולקו לקהל הרחב בחינם.

בפרויקט של ואן־בראק לקחו חלק גם אמנים נוספים שיצרו במדיומים שונים כמו שירה, כתיבה וטכניקות הדפס אינדונזיות מסורתיות. שיתוף הפעולה הצית את הרעיון למוצג המרכזי בתערוכה – גוף עץ תלת־ממדי בעל 24 צלעות המשמש כמשטח הדפס משתנה. כל צלע בגוף העץ נוצרה בגילוף בעץ על ידי אמן אחר ומהווה התבוננות שונה ואישית. רבות מהעבודות מעבירות מסר אקטיביסטי ופוליטי: ספרת העץ מהווה חלק מנקודת מבט, וביחד העבודות יוצרות פרספקטיבה מרובדת ושלמה של המצב הסוציו־פוליטי באינדונזיה. התערוכה מתייחסת לניצול משאבי הטבע על ידי האדם, לתיעוש, לזכויות על קרקעות על ידי ילידי המקום ועוד. כמו כן, עולים נושאים כמו זכויות מיעוטים, זכויות הקהילה הגאה ואזכורים שונים להיסטוריה של אינדונזיה כמושבה קולוניאלית של הולנד.

כמו היצירה המשותפת, גם הארכיטקטורה של התערוכה יוצרת שילוב בין חלקיה השונים. חלל התערוכה חולק לגריד של שתי וערב ונתחם בקורות עץ כמחקה מבנה של בית אינדונזי מסורתי (Javanese). כדי לעודד השתהות בגלריה ושיח בין המבקרים נוסף פודיום נמוך המשמש להתכנסות ומנוחה בתערוכה. גם מבנה זה בנוי בסגנון אינדונזי ומכונה Bala-Bale. אין חלק בתערוכה שהוא מרכזי יותר או בעל חשיבות יותר מחברו; התערוכה, הגרפיטי על הקיר, הסדנה, החנות והעבודות המוצגות, כולם נמצאים באותה ההיררכיה ומשתלבים זה בזה.

מאתגרים את השיח הפוליטי המקומי

התערוכה מחולקת לשלושה חלקים. האחד, סדנת ההדפס שבמרכזה עומד כדור בעל 24 צלעות, המכיל 24 גלופות שונות. הוא מהווה עמדת הדפסה, ובמשך התערוכה, בכל שבוע, מודפסים הדפסים מקוריים נוספים, נתלים לייבוש ומחולקים בחינם לקבל הרחב. כך המסרים של האמנים מופצים בין המבקרים. בחלל ההדפס ממוקם אזור ישיבה המאפשר מנוחה, התבוננות ושיחה.

החלק השני הוא חנות הגלריה שהוקמה במיוחד לתערוכה זו ומהווה חלק בלתי נפרד מחלל התצוגה. חנויות בגלריות אמנות הן פרקטיקה נפוצה בתערוכות באינדונזיה: הן מאפשרות לאמנים ליצור מוצרי צריכה שונים (מרצ׳נדייז) לצד עבודות האמנות וליצור בעבורם מקור הכנסה נוסף, הנגיש לכלל המבקרים ולא רק לאספני וצרכני אמנות. כך לדוגמה, אחד האמנים המציגים בחנות, Ibob Arief, אינו מציג כלל בתערוכה הכללית, אלא בחר להציג את עבודותיו אך ורק על חולצות, תיקים, סינרים וארנקים. הוא טוען שברצונו לחלוק את המסר האמנותי והפוליטי שלו עם מגוון אנשים גדול ככל האפשר, ועל כן הוא בוחר במוצרים שימושיים לטובת היצירה ואילו ציור או פסל אינם משרתים מטרה זו.

זה לא נדיר לראות חנות המוכרת מוצרים הקשורים לתערוכה מוצגת, אך פרקטיקה זו מזוהה לרוב עם מוזיאונים גדולים ולא עם גלריות. החנות הממוקמת באמצע הגלריה יוצרת תחושה מזמינה ויוצרת קרבה בין המבקר לעבודות המוצגות, שכן, גם המבקר שנכנס באופן מקרי לגלריה עשוי לרכוש לעצמו סטיקר או חולצה ולהזדהות, בעקבות רכישת המוצר, עם הדימויים והתכנים המוצגים בתערוכה. חנות שכזו מצמצמת את הפער שבין הקהל הצופה לאמן ויוצרת אמנות נגישה לכל כיס.

החלק השלישי של התערוכה מכיל אסופת עבודות של האמנים המשתתפים, הקשורה לאחד הנושאים הטעונים באינדונזיה של שנות ה־60 במאה ה־20 – סיפוח פפואה המערבית ואירועים עקובים מדם שהתרחשו בשנת 1965. בנוסף היא עוסקת בנושאים כמו מגדר, זכויות מיעוטים וזכויות עובדים. האמנים המשתתפים יצרו בטכניקות ובמדיומים שונים מוצגים המאתגרים את השיח הפוליטי המקומי בארץ מולדתם. לרוב, הם אינם יכולים ליצור אמנות פוליטית בארצם, ולכן התערוכה משמשת פלטפורמה ייחודית להצגת נושאים חברתיים רגישים ולדיון בהם.

לדוגמה, איפה נור (Ipeh Nur), אמנית צעירה מיוג׳קרטה, יצרה בעבור התערוכה המשך לסדרת עבודות שיצרה בעבר, המתארת את סלימה (Salimah), זמרת הפועלת החל משנות ה־90 ושרה בסגנון אינדונזי בשם dangdut. סלימה מזוהה לרוב עם סגנון לבוש צמוד וחושפני, ורבים באינדונזיה מעריצים ומגנים אותה כאחד. כיום סלימה שינתה את סגנון חייה והיא מבלה את רוב ימיה בלימוד הקוראן במסגד. האמנית מתארת ביצירה את האידאולוגיה הדתית המצרה את צעדיה של סלימה כאשה, ומונעת ממנה להביע את עצמה ולעסוק במקצוע שבחרה. העבודה מתייחסת לנושאים פוליטיים ומגדריים הנובעים מהמשטר החדש והמסורתי (״הסדר החדש״) באינדונזיה.

בעבודה Jatiwangi Cup האמן ג׳וליאן אברהם ('Julian Abraham 'Toger) מציג באופן ציני תחרות ״בודי בילדרס״ שנערכת כל שנה בין מפעלי ייצור אריחים ורעפים בעיר IJatiwangi באינדונזיה. התחרות מעודדת עובדים להשוויץ בגופם אחרי שנים של עבודה פיזית מאומצת בייצור. בתערוכה מוצג לוח שנה של העובדים וסדרת גלויות המחולקת לקהל, עם מדריך תרגילים לבניית הגוף, שאפשר לעשות עם הרמה וסחיבה של רעפים. סדרת הגלויות מכונה ״כיצד לבנות את הגוף באמצעות אריחי בוץ״ (how to build some body with some muddy).

מתיחת גבולות אסתטיים

שטחה של אינדונזיה הפך להיות חלק מהאימפריה ההולנדית בתחילת המאה ה־17. מצב זה נמשך עד הכרזת העצמאות של אינדונזיה ב־1945. אף שאינדונזיה קיבלה עצמאות רשמית, היא הוכרה על ידי הולנד רק ארבע שנים לאחר מכן בדצמבר 1949. התערוכה ממשיכה דיון שהתעורר בשנים האחרונות בהולנד, על אחריותה לאירועים ולמעשים שנעשו באינדונזיה בשם הקולוניאליזם ההולנדי.

בעבור ואן־בראק אחת ממטרות התערוכה היא ליצור תערוכה פוליטית במהותה, שאינה מתיימרת לחנך את הצופה, אך היא עשויה לפקוח את עיניו לגבי המתרחש באינדונזיה כיום. היא מאפשרת התבוננות מעמיקה במתרחש באינדונזיה בהווה ובעבר, ואחד הנושאים הטעונים, בחלק השלישי שלה, עוסק באירועים מרכזיים שעיצבו את אינדונזיה במאה ה־20. 

בסופו של דבר התצוגה מעוררת מחשבה ומעלה למודעות את המציאות הפוליטית העכשווית באינדונזיה ואת השפעות הקולוניאליזם ההולנדי עליה. יחד עם זאת, ללא הכרות מוקדמת עם התכנים, רבים מהדימויים הוויזואליים ייראו למבקר ההדיוט כמסר אמנותי אקטיביסטי, אך ללא הכרת הקשר ההיסטורי הוא יתקשה להבין את היצירות לעמקן וליהנות מהאסתטיקה שלהן באופן מלא.

נוסף על כך, התערוכה מדגישה את מלאכת היד שהאמנים מתמחים בה ואת המסרים האקטיביסטים שהם בוחרים להדגיש. כתוצאה מכך התערוכה מאתגרת את ההגדרה המערבית הרווחת לשדה האמנות ומרחיבה אותו למחוזות נוספים של אמנות הדפס, ציורי גרפיטי וחולצות מודפסות. בזאת באה לידי ביטוי חוזקה של התערוכה המשרה אווירה נגישה המאפשרת גם לצופה לא מיומן להתבונן, להשתהות בהתבוננותו ולתהות על התכנים המוצגים.

מכיוון שמרבית היצירות הן אקטיביסטיות במהותן וישנו שימוש נרחב בטכניקת הדפס עץ מסורתית, האסתטיקה של העבודות עשויה להיות שנויה במחלוקת, ואינה עונה תמיד להגדרה ״יפה״. אף על פי כן, מתיחת הגבולות האסתטיים מיטיבה עם התערוכה שכן היא מציעה חוויה אחרת מהעבודות המוצגות לרוב בגלריות אמנות, ובגלריית Framer Framed בפרט. העבודות נטועות בהקשר שבו הן נוצרו, במקום שבו הן נוצרו ובטכניקות מסורתיות. שילובן עם אזור הסדנה המפעיל את הצופה ועם אזור החנות, מאפשר לעסוק בנושאים מהותיים ופוליטיים ולתווך אותם לצופה בצורה יצירתית וידידותית.

אלטרנטיבה למפגש עם אמנות מודרנית

גלריה Framer Framed היא גלריה מארחת, שהוקמה בשנת 2014 בשכונת צפון אמסטרדם, כחמש דקות שיט במעבורת מהתחנה המרכזית של אמסטרדם. במבנה שלה נמצא ה־Tolhuistuin, מרכז תרבות המאחד קולנוע, אולם הופעות, גלריות שונות ומסעדה.

הגלריה מהווה פלטפורמה לאמנות מודרנית ותרבות חזותית, ופועלת כמרכז לתיאוריה וביקורת המאתגר את התרבות ואמנות המיינסטרים המקומית. היא פועלת לרוב בשיתוף פעולה עם גופים שונים בהם מוזיאונים מוכרים וגלריות מתחילות, כמו גם אוצרים ואמנים מרקעים שונים. זאת, על מנת להציג פרספקטיבות שונות, לחשוף את הקהל לאמנים הפועלים ברחבי העולם ולעודד שיח פעיל באמצעות האמנות.

התוצאה היא פעמים רבות אלטרנטיבה למפגש עם אמנות מודרנית: כגוף עצמאי, הגלריה מציגה יצירות אמנות המתמודדות עם שאלות בוערות בחברה ההולנדית, ונותנת פתחון פה לאמנים ולאוצרים בעלי דעה. בכל ביקור בגלריה אפשר לפגוש בנושא אחר לחלוטין המטופל ואצור בדרכים מקוריות. לצד התערוכות המתחלפות בקצב מהיר למדי (כחמש בשנה), הגלריה מציעה תכנית פעילות נרחבת, המוסיפה על התכנים המוצגים ונותנת מקום לדיאלוג פלורליסטי בין האמנים, האוצרים והמבקרים.

The post להפוך בקולוניאליזם: מאינדונזיה לגלריה באמסטרדם appeared first on מגזין פורטפוליו.

נַטְלָה מתנפחת (עם איור העיר חברון) או נטלה עשויה זוג קופסאות שימורים וברזי פלסטיק (חם וקר)? קופת צדקה סטנדרטית המותאמת להתקנה על גבי עמודי רחוב קיימים או קופת צדקה יחידנית המתהדרת בשעון מדידה (מד נדיבות/מד גאולה), כאמירה על מהותו של חפץ?

שתי תערוכות המוצגות בימים אלה מציעות שתי נקודות מבט דרך חפצים על הדינמיקה בין דת, חילוניות ותרבות מקומית בישראל 2018. האחת – ״נַעֲשֶׂה: חפצים בין קודש לחול״ – מונעת מסוגיות של פרקטיקה בחיי היום־יום של מקיימי מצוות בסביבה מעורבת; השניה – ״גראז׳ יודאיקה״ – מציגה אינטרפרטציה אישית של יוצרת חילונית (עירית אביר) סביב חפצי פולחן המשמשים בטקסי דת יהודיים. בשתי התערוכות עולה מפגש בין עולם חילוני לדתי ולהיפך, ומשתקפת תרבות מקומית באופן מסקרן ומעורר למחשבה.

קופת צדקה סטנדרטית ב״נעשה״ לצד קופת צדקה יחידנית עם שעון מדידה ב״גראז׳ יודאיקה״

התערוכה ״נעשה״, המוצגת בבית האמנים בתל אביב, צמחה כחלק ממקבץ תערוכות ביוזמת מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל – לחן עממי – שנועדו לבחון את הסוגיה עיצוב ישראלי או עיצוב בישראל? המקבץ מהווה הזדמנות לבחון חפצים המאפיינים תרבות ומקום בנקודת הזמן שבה אנחנו פועלים דרך מבטם של אוצרים שונים, כשבכל תערוכה עולות סוגיות של זהות מקומית דרך דיסציפלינה אחרת בשדה העיצוב (סיורים מודרכים בתערוכה יתקיימו בשישי 25.5 בשעה 11:00 ובשבת 26.5 בשעה 12:00).

אוצרי התערוכה ״נעשה״ – נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן (סטודיו Reddish) – מצהירים על עצמם ככאלה שמסתכלים על העולם דרך חפצים ובוחנים אנשים ותרבות דרך אוביקטים. הסוגיה ״עיצוב ישראלי?״ הובילה את השניים לתהות מהי ״ישראליות״, וכשלמול השם מדינת ישראל עלתה ההגדרה ״מדינת היהודים״ הם החליטו לפנות אל טריטוריה פחות מוכרת בעבורם, ובחרו לצאת לתהליך מחקרי הבוחן ״ישראליות״ דרך חפצי תרבות יהודית.

במהלך חודשים ארוכים השניים ביקרו ולמדו אודות סביבות וחפצים המשמשים חברה דתית שומרת מצוות, הרחיבו את הידע שלהם סביב ענייני הלכה ואספו פריטים המשקפים חיי יום־יום בתרבות מקומית עכשווית. לתצוגה בתערוכה הם בחרו מתוך מנעד רחב של אוביקטים פריטים המציפים שינויים של זמן ותפיסה בדפוסי ההתנהלות בחברה הדתית.

כיפת דגל הגאווה

עכבר שבת בעל היתר הלכתי של ״גרמא״

העיצוב של רב החפצים המוצגים בתערוכה הוא עיצוב ורנקולרי – עיצוב ללא מעצבים. המוצרים, שנולדו מתוך צורך ממשי של אוכלוסיות שונות, הם פרי יוזמות ותהליכי פיתוח של אנשים וחברות מתוך המגזר הדתי, ולמרות שחלקם נראה כמו תרגילים מחשבתיים של מעצבים תעשייתיים, הם אינם מזוהים עם יוצרים ספציפיים.

בין המוצגים אפשר למצוא: נטלה לכיס – אוביקט מתנפח שנראה כמו תרגיל סטודנטיאלי עתיר הומור – המאפשרת ניוד בקלות של הכלי המשמש למהלך טקסי יום־יומי של נטילת ידיים ומקלה על קיום המצווה בחברה המתניידת בסביבה חילונית בארץ ובעולם; חולצת ציצית – חולצה מנדפת בגזרה שמותאמת לקשירת ארבעה פתילים שזורים בארבע פינות הבגד, המציעה גירסה המקלה על קיום המצווה בגין התאמתה למגוון פעילויות ולתנאי מזג האויר הישראלי; כיפה סרוגה בצבעי הקשת הלהט״בית, מציפה גם היא גמישות בהתאמת חפצי לבוש לרוח התקופה. בעוד סוגי כיפות שונות מהוות כלי מבחין בין חצרות שונות, הכיפה הצבעונית עוסקת בסוגיות של זהות מינית וחבישתה מנכיחה תפיסה יהודית עכשוויות וליברלית.

בחיבור בין מסורת לתרבות עכשווית מעניין להתבונן על השפעת התפתחויות טכנולוגיות על דפוסי קיום מצוות. עכבר שבת בעל היתר הלכתי של ״גרמא״ (הפעלה בעקיפין) הוא דוגמה לפיתוח המאפשר שימוש בכלים טכנולוגיים בעת הצורך גם בשבת. אופן השימוש בו תוכנן במכוון כמסורבל ופחות נוח, כתזכורת לכך שהוא נועד למקרה חירום. חיבור מסוג אחר בין טכנולוגיה ויהדות אפשר לראות באתר וירטואלי של הכותל המערבי – האתר מאפשר (בין השאר) לצפות בכותל בזמן אמיתי דרך מצלמות כמו גם לשלוח פתקי בקשה לאלוהים דרך הרשת. אתר זה אינו פעיל במהלך שבת וחג.

מנשא צבאי לספר תורה

הזהות הישראלית מחוברת בעבותות לצבא ולשירות בצה״ל והסממנים הצבאיים מחלחלים גם אל חפצי דת. שני אוביקטים מרתקים המוצגים בתערוכה מעוררים למחשבה על החיבור הזה: האחד, כתובה צה״לית – פריט המשמש טקס דתי אזרחי במהותו מתהדר בסמלי צבא וחתום על ידי הרבנות הצבאית . השני, אוביקט מרתק ומפתיע: מנשא צבאי לספר תורה – ארון קודש נייד שפותח כאמצעי אמל״ח בתקופת ״צוק איתן״ ומשמש יחידות דתיות הנמצאות בשטח. שטיינבוק ופרידמן מספרים שהעבודה לקראת התערוכה, שהחלה בציקצוק קל וקורטוב של ציניות כלפי הלא מוכר, הפכה במהלך המחקר לסקרנות כנה לחפצים ולתרבות המתקיימת כאן. לדבריהם, בתערוכה הם מנסים להנגיש את האוביקטים וחלק מהידע שאותו הם אספו באופן המקרב ומגשר בין קלישאות למציאות.

מסע אישי בין עולם חילוני לדתי

למול התערוכה שבה מוצגים חפצי תרבות מקומית המשמשים קהל דתי מעניין לבחון את התערוכה גראז׳ יודאייקה של האדריכלית עירית אביר, המוצגת בימים אלה בגלריה ויטרינה של מכון טכנולגי חולון. בתערוכה, שצמחה במקביל לעבודה על ספר, מציגה אביר אינטרפרטציה אישית, חילונית ובת קיימא, לתשמישי קדושה וחפצי יודאיקה המשמשים את האדם הפרטי באופן מחזורי ובמעגלי זמן: שימוש יומי, שימוש שבועי, שימוש עונתי־שנתי, וחוזר חלילה.

אביר – שלא מגיעה מרקע דתי – מתבוננת ומחפשת משמעות לזהות יהודית־חילונית, מתעניינת בפן התוכני־תרבותי הניצב מאחורי חפצי פולחן ומנצלת את תהליך היצירה כדי לבחון וללמוד את מהותם של תשמישי קדושה שונים במסורת היהודית. את מסעה האישי היא החלה כשערב חנוכה אחד היא גילתה שאין לה חנוכיה. הצורך במענה ברגע נתון הוביל אותה למהלך של אלתור וליצירת אוביקט מחומרים זמינים שסבבו אותה. הפריט הראשון שנולד מאילוץ הוביל אותה למחקר סביב חפצי פולחן נוספים המשמשים את האדם היהודי וליצירת סדרת אובייקטים טקסיים מחומרי יום־יום פשוטים, כשדרך חיבורים רעיוניים היא קושרת משמעויות חדשות לאלמנטים מזוהים.

תפילין מידות טובות

כוסות רוח למת ונרות לנשמת החי

כך, זוג קופסאות שימורים וברזי פלסטיק פשוטים (חם וקר) הופכים נטלה; פלס לבחינת איזון (המידות הטובות) מוטמע לתוך סט תפילין; שעון מדידה (״מד נדיבות״) משולב בקופת צדקה כסוג של מד גאולה; נר נשמה עשוי כוסות רוח (למת) מיועד לנשמת החי; דיסקית שם של חייל (נביא אליהו) נענדת סביב גביע המשלב בין הטקס הדתי לתרבות הצבאית.

אביר זימנה לעצמה מסע אישי בין עולם חילוני לדתי ובין פשטות חומרית למסורת רוחנית. בעבודותיה היא הופכת הומור משעשע לכלי ביטוי, אך לצד יצירתה שלה היא בחרה לצרף שותפים לדרך המעניקים לפרויקט נקודות מבט נוספות. הרַבָּה לִילָה וסיד שימשה בעבור אביר ״סמכות תורנית״ וכתבה טקסטים המסבירים ומבארים את המקורות המסורתיים של כל אוביקט. כותבים אורחים מכל הקשת התרבותית שלחו לבקשתה של אביר טקסטים הנוגעים בהקשרים שונים של זהות יהודית. כל אלה קובצו יחדיו בספר מרשים – ״גראז׳ יודאיקה״ – שהושק בפתיחת התערוכה ומוצג גם הוא במסגרתה (עיצוב: אורי קרמן; צילום: אורית ארנון).

נַעֲשֶׂה: חפצים בין קודש לחול

גראז׳ יודאיקה

במפגש בין החילוני לדתי ולהיפך מעניין להתבונן (גם) על אופן ההצבה של שתי התערוכות. ב״נעשה״ ניצבים האובייקטים על גבי סטנדים עם משטח עליון אלכסוני המהדהד מראה של מעמדי בית כנסת ומכניס את האסתטיקה המזוהה עם מעוזי הדת אל הגלריה החילונית. ב״גראז׳ יודאיקה״ האיסוף האקלקטי של ״מה שיש״ הנוכח בעיצוב האוביקטים מלווה גם את התצוגה, המבוססת על הצבת מקבץ אקראי של פודיומים ואמצעי תצוגה שהיו זמינים ביום ההקמה. על גבי מקבץ זה הוצבו בקפידה החפצים שעיצבה אביר על פי סדר מחזורי של שימוש יומי, שבועי ושנתי, כשלמולם, על הקיר, מוצגים הטקסטים הפרשניים של הרבה לילה וסיד המעניקים את העומק התכני לכל אחד מהם ומהווים חלק חשוב בתערוכה. פסים בצבעוניות שונה (מאיזולירבנד סטנדרטי) הנמתחים בין האוביקטים לקיר מבדלים בין הפריטים שבשימוש יומי (אדום), שבועי (צהוב) ועונתי־שנתי (שחור), ומנכיחים מקצב המייצג את מחזוריות הזמן בחלל.

התערוכות ״נַעֲשֶׂה״ ו״גראז׳ יודאיקה״ מאפשרות, כל אחת בדרכה, התבוננות מעניינת על דינמיקה בין דת, מסורת, חילוניות ותרבות מקומית עכשווית בישראל. אילו ערכים בוחרות קבוצות שונות לקדש? אילו חוויות רוחניות ופונקציונליות מציעים חפצים שונים לקהל של מקיימי טכסים ומצוות – דתיים או חילונים? הווי מקומי רב-רבדים? ישראליות? שתי התערוכות מוצגות עד סוף החודש והמלצתי הלגמרי לא אובייקטיבית היא: אל תפספסו את שתיהן.

– – –

פורסם לראשונה בבלוג של מירב רהט

The post הדתה שמדתה? בין קודש לחול ב״נעשה״ וב״גראז׳ יודאיקה״ appeared first on מגזין פורטפוליו.