1. 1. מבחן כתמי הדיו של כרמלה וייס בגלריה P8

כרמלה וייס מציגה סדרה חדשה של רישומי דיו ומנהלת דיאלוג חושני עם המדיום החמקמק. ״באמצעות השימוש בדיו אני בודקת את גבולות הדימוי, האופן בו הוא מזוהה ברגע אחד והופך למופשט ברגע אחר, ודרכו אני חוקרת את תפיסת המציאות. העולם המופיע בדימויים השונים בסדרה שואב מן המציאות הקיימת אך הוא בעל חוקיות והגיון פנימי משלו. עולם התופס ופושט צורה ונע כמו כתמי הצבע הרטובים בתהליך היצירה, שמתרחש כמעט מעצמו״. וייס מציגה במסגרת הגלריה השיתופית P8, יחד עם מידד אליהו, ויק יעקובסון פריד ושיר לוסקי.

כרמלה וייס, Human Nature

מרתה ריגר, בועות שיבורי. צילום: אריק אשל

2. בועות הענק של מרתה ריגר

מרתה ריגר יצרה את ״אקווה״ בועות הענק מקרמיקה בהשראת מצבי הצבירה השונים של המים – טיפות שמתאדות, זורמות וקופאות. הפסלים שהיא מעצבת ומייצרת בסין, בעיר הקרמיקה ג׳ינגז׳ן, מציגים רגע שברירי שבו נוגעת בועה במשטח וצורתה הכדורית המושלמת נמעכת. הרגע הקצר שבו היא נמצאת הרף עין לפני התנפצות. מרגש במיוחד השילוב של דימוי הבועה בחומר הקרמי, בגודל המפתיע ובצביעה בסגנון שיבורי יפני.

לילי כהן פרח־יה. צילום: יובל חי

3. 3. ניירות אינטימיים של לילי כהן פרח־יה

בשעת תליית העבודות וההכנות ליריד צבע טרי נעצר מול יצירה של לילי כהן פרח־יה אחד האמנים שעבר במקום, בעצמו צייר ואוצר, נעץ מבט חודר בציור וקרא בהתפעלות ״של מי זה?!״. ההתרגשות שמחוללים הציורים העדינים, בגוונים כמעט שקופים ובקווים נוזליים, נובעת מכוחם האינטימי. הם מתארים סיטואציות של פגיעות וכמיהה, הרהור ומחשבה. כהן פרח־יה מציגה יחד עם דפנה אלון ואולף קונמן, בעיקר עבודות על נייר, במסגרת ״המשולש״ של האוצרת שרי גולן.

איתי זלאייט, קינג ביבי. צילום: יאיר מיוחס

4. 4. איתי זלאיט מוכר מזכרות מביבילנד

איתי זלאיט מפסל בחומרים פלסטיים וברדי מייד שהוא אוסף מהטבע ומהרחוב, בסגנון נאו־פופ, קיטשי לעיתים, עבודות שנעות בין פיסול מופשט לפיגורטיבי. בשנתיים האחרונות, בנוסף לעבודותיו הפיסוליות, יצא אל המרחב הציבורי לפעולות אמנות אקטיביסטיות פוליטיות. הבולטת שבהן הייתה  הצבת פסל מוזהב בדמות ראש הממשלה בכיכר רבין ״King Bibi״, עומד כאחרון העריצים של מדינת היהודים. ביריד יציע זלאיט למכירה פסלוני ״קינג ביבי״ במידות של פסלון האוסקר, לצד עבודות נוספות רוויות הומור וסרקאזם. אצר שרון תובל.

רותם ריטוב, דיוקן עצמי

5.  5. פרפרי המלחמה של רותם ריטוב

רותם ריטוב מציגה פרויקט רעיוני, דיורמה של חלקת אדמה כבושה, שניכרים בה עקבות זחל של טנק שמעך את הבוץ והותיר בו צלקות. קווי המתאר של פיסת הבוץ מתחקים אחר מפת רצועת עזה, ועל גביה מתגלים יצורים הנראים כחרקים, פרפרים וחיפושיות. אלה עשויים ממגזרות נייר בצורת טנקים, מסוקים ומכונות ירייה. ריטוב מדמה אותם ליצורים חיים שזהו מקום מחייתם ומתבוננת בהם כתלמידה חרוצה בעבודת ביוטופ. אצר את הפרויקט גידי סמילנסקי.

The post 5 דברים לראות בביתן הפרויקטים של צבע טרי appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון ישראל

מה רואים בתמונה

בשני חלקי הדיפטיך ״בריונות בבית הספר״ מתוארת אותה סצנה, בדיוק כמעט מוחלט. גיבור הסיפור הוא האנטי גיבור – ילד ממושקף, תלמיד כינור, החנון שהילדים מציקים לו וממררים את חייו. הם מקיפים אותו, דוחקים אותו אל העץ, לועגים לו ואחד מהם אפילו משתין על דפי התווים שלו שהושלכו על הקרקע. תנוחותיהם הן אותן תנוחות והבעותיהם אותן הבעות.

בצד האוקראיני הילדים בהירי שיער וסמוקי לחיים ועל הגדר שמאחוריהם כתוב ״מוות ליהודים״, ״זין״ ו״זונה״ ואילו בצד הישראלי, על רקע שיכונים ושני עצי הדקל הסימבוליים של צ׳רקסקי, נראים הילדים כהים ומזוהים כמזרחיים והכיתוב על הגדר הוא ״רוסים תחזרו לרוסיה!״ ו״מוות לערבים״.

זויה צ׳רקסקי, בריונות בבית הספר 2014. צילומים: אלי פוזנר

מה באמת רואים בתמונה

יחד עם הבגדים (הלא מתאימים), השפה (הזרה) והכינור, נארזו ועברו מאוקראינה גם החריגות והרדיפה החברתית, התלישות והבידול האינטלקטואלי. חוויית ילדות קשה מנשוא וכל כך מוכרת. שם היה גיבורנו ״יהודון״ חלשלוש וכאן הוא ״רוסי״. צ׳רקסקי מחלקת בנדיבות את הסטריאוטיפים, הדעות הקדומות והגזענות מכל הכיוונים, ויש מספיק לכולם. הרוסים מתנשאים על המזרחיים, המזרחיים הישראלים לועגים לרוסים הגלותיים, האוקראינים משפילים את היהודים וכן הלאה.

בתעלול שובב היא שותלת את הסצנה בעולם הילדות, בסגנון משחק ״מצא את ההבדלים״ והופכת את הכאב למקור שעשוע – בדיחה פנימית שיצאה מפרופורציה וגדלה לממדי ענק. וכמו שנהוג לומר, זה היה מצחיק אם זה לא היה שלנו.

אולי יעניין אתכם גם

צמד הציורים ״בריונות בבית הספר״ משנת 2014 חולש על ״חדר הילדות״ בתערוכה. לצידו תלויים ציורים מוקדמים שציירה צ׳רקסקי, משנות ילדותה בקייב ולימודיה באקדמיה לאמנות ועד לימי התיכון בתלמה ילין, חלקם מצויירים על דפי מחברת. ביניהם מופיע צמד נוסף: שמנהל דיאלוג עם ציורי הבריונות:  ״כאן איש לא יקרא לך יהודון״ – מתווה לכרזות שיצרה ב־1993, שנתיים אחרי שעלתה לארץ.

״כאן איש לא יקרא לך יהודון״, 1993

לא במקרה מככבת באחד מהם שרת העבודה והרווחה באותן שנים, אורה נמיר, שהציעה להעסיק את העולים בעבודות יזומות ביערות קק״ל, בחפירות ארכיאולוגיות ועוד. צ׳רקסקי מציבה אותה ״נותנת דוגמה אישית״ כיערנית מגוחכת. לצידה בכרזה השנייה ״יהדות השרירים״ שאולי תצמח מעבודות אלה – גאה וחזקה, לא ״יהודונית״.

יחסה של נמיר לעולים עורר שערורייה כשאמרה בין היתר שהם קהילה של קשישים, נכים ואימהות חד הוריות – אוכלוסייה התלויה בשירותי הרווחה ובאה לנצל את משאביה של ישראל. בקטלוג התערוכה מצוטט ראיון לעיתון הארץ שבו אמרה: ״הבנים שולחים לכאן את הוריהם הזקנים והנכים, שמדינת ישראל תוציא עליהם את משאביה ובעצמם מהגרים לארצות־הברית ולגרמניה. מהצד הדתי אני שומעת, שבכלל יש ביניהם 40־30 אחוזים שאינם יהודים״. סטריאוטיפים ודעות קדומות, כבר אמרנו?

The post החיים ע״פ זויה צ׳רקסקי // בריונות בבית הספר appeared first on מגזין פורטפוליו.

חלונות בהקיץ בבארי

בגלריה בקיבוץ בארי תיפתח מחר (27.4) תערוכת היחיד של מרי קושלביץ, ״חלונות בהקיץ״ שאצרה זיוה ילין. קושלביץ בוגרת ביה״ס לאמנות וחברה במכללת ספיר, זכתה במלגת הצטיינות מטעם ידידי ביה״ס לאמנות. בשנתיים האחרונות היא מצלמת מחלונות דירתה באשקלון, בציפייה והמתנה דרוכה לביתה החדש, שנבנה בתוך עיר זרה. צילומים אלה הפכו עם הזמן ליומן אישי, שבו היא מתמודדת עם שאלות של שייכות, בדידות, ביטחון אישי, אימהות, זוגיות ועם השאלה מהו בית עבורה. היא משלבת בסרטים אלמנטים של סכנה וחרדה, כעס ותסכול, אהבה וחמלה.

חגית פלג רותם

מרי קושלביץ, חלונות

זהב על שחור באלמסן

התערוכה ״זהב על שחור״ שתיפתח מחר (27.4) בגלריית אלמסן ביפו תציג את שיתוף הפעולה בין דויד סת, האמן שמאחורי סטודיו אודקה, ל־22 מאיירים. סת, שעוסק בעבודותיו בעיקר בכלים שימושיים, בחר ארבעה סוגי כלים, ארבעה עיצובים, ושני אלמנטים – שחור וזהב – וביקש מהמאיירים לקבל פרשנות ויזואלית לתרבות העכשווית ולגירויים המציפים אותנו במרחב האורבני, ולשלב אותה על הכלים. הפורמט האחיד היוה עוגן ואיפשר היווצרות של דיאלוג בין הדימויים, ונתן דרור לניואנסים עדינים לצמוח על גבי הכלים השחורים. הדימויים שיצרו, המונצחים בזהב ומתכתבים עם עולם הפופ ואמנות הרחוב, מייצרים חוט מקשר לאיורים המסורתיים של פעם, ומציעים מעין סגירת מעגל רב שנים.

משתתפים: אסף בן ארוש, פולינה אלהרר, יובל ישראלי, הילה נועם, אורית ברגמן, אודליה שמעוני, פייר קליינהאוז, אשור לזולי, דומיניקה קרמרובה, ג׳ני מייליכוב, טלי יאלונצקי, עמרי כהן, עומר הופמן, ג׳ני רונן, רועי רחמים, סיון ברון, ענבר הלר אלגזי, קוסטיה פרמיאקוב, עינב ויסמן, לירן רביב גרניט, טל שטדלר, דויד סת.

יובל סער

זהב על שחור. צילום: טל שטלדר

עד כדי כך בגבירול

בשבת 28.4 תיפתח בגלריה גבירול בתל אביב התערוכה הקבוצתית ״עד כדי כך״ (אוצרת: מיכל בן יעקב), המפגישה מחדש בין מספר אמנים בראשית דרכם: דניאל אוקסנברג, רוני דורון, יסמין כספין, רגב עמרני  ואדוה צ׳רנוב. דרך משותפת זו החלה ב״אוצרות״ האקראית שמתרחשת בחלוקה לשנות לימוד וכיתות במחלקה לאמנות בבצלאל, המפגישה בין אמנים צעירים. יצירתם העצמאית והאישית של אמנים אלו מועצמת כשהם עובדים כתף אל כתף; כל אחד מהם פועל בחלל ומדיום שונה ביחס למקום שבו הם נמצאים. בתום ארבע שנות הלימודים הם רואים זה בזה קולגות ולא מתחרים, והתערוכה מהווה נקודת ציון בדרכם האישית ומאפשרת להם לבחון את יצירתם שוב ביחס לקבוצה, כשנתיים לאחר סיום לימודיהם. על אף ההבדלים ביניהם, בבסיס היצירה של כל אחד מהאמנים הללו ישנה התעקשות על עמדה המתעכבת על הדברים השוליים והנחתם במרכז העשייה האמנותית כאקט פוליטי. עמדה זו עוברת כחוט השני בין חללי התערוכה.

יובל סער

דניאל אוקסנברג, פירות

The post הרשימה המשותפת // 26 באפריל 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מתעוררת לה האישה הסבירה בבוקרו של יום בשנת 2018, ומנסה להבין מה עליה לעשות כדי לשרוד בשוק העבודה – בשעה שמכוניות אוטונומיות מחממות מנועים ואת שיחות השירות היא מנהלת עם רובוטים, שחוזרים שוב ושוב על השאלות באדיבות מעצבנת. מילת המפתח היא בינה מלאכותית (AI), והיא עומדת לשנות את שוק העבודה מקצה אל קצה.

זו לא שאלה היפותטית או תרחיש עתידני, אלא מציאות שתחילתה כבר כאן ועכשיו. מדו״חות של גופי מחקר חשובים ברחבי העולם עולה תמונת עתיד שונה לחלוטין מההווה המוכר לנו, ועימה משתנים פניו של שוק העבודה כפי שהיכרנו אותו עד כה. התופעה של היעלמות מקצועות ותעסוקה לטובת טכנולוגיה מתפתחת אינה חדשה: מפעילי מעליות ועובדי מתפרות חוו את היעלמות המקצוע שלהם כתוצאה מהתפתחות טכנולוגית או חברתית. ההבדל העיקרי שאפשר לראות כיום הוא הקצב וההקף של היעלמות תחומים שלמים בשוק העבודה.

השימוש במערכות אוטומטיות כיום ״עיוור לצבע הצווארון״, כותב החוקר ג׳רי קפלן בספרו משנת 2015, ״אין מקום לבני אדם: מדריך לרווחה ועבודה בעידן של בינה מלאכותית״ (Humans Need Not Apply: A Guide to Wealth and Work in the Age of Artificial Intelligence). לדבריו, ״לא משנה אם אתה פועל פשוט, יועץ פיננסי או מוזיקאי: האוטומציה מגיעה גם אליך״.

השימוש במערכות אוטומטיות כיום ״עיוור לצבע הצווארון״, כותב החוקר ג׳רי קפלן בספרו ״אין מקום לבני אדם: מדריך לרווחה ועבודה בעידן של בינה מלאכותית״. ״לא משנה אם אתה פועל פשוט, יועץ פיננסי או מוזיקאי: האוטומציה מגיעה גם אליך״

מצד שני, ההתפתחויות הטכנולוגיות יוצרות צורך במקצועות חדשים וביכולות שלא נדרשנו להם בעבר. המפתח להישרדות בעולם העבודה טמון ביכולת של עובדים להתגמש, ללמוד תחומים חדשים ולהתאים עצמם למציאות המשתנה במהירות. הבשורה המשמחת היא שמעצבים נמצאים בנקודת זינוק מצוינת לעולם העבודה הזה.

בדו״ח של הפורום הכלכלי העולמי משנת 2016 הוצגו התכונות הדרושות לעובדות ועובדי העתיד, על מנת לשרוד בעולם של בינה מלאכותית: שילוב של תפיסה מורכבת ויכולת מניפולציה; יצירתיות רעיונית ויכולת לפתור בעיות בדרכים חדשות; כושר שכנוע, יכולת לנהל משא ומתן, אמפתיה ורגישות לזולת; גמישות, הסתגלות ולמידה מהירה של מצבים והקשרים מגוונים.

לא במקרה הרשימה הזו ורשימות דומות שפרסמו בשנים האחרונות חוקרים באקדמיה, עתידנים ומומחי טכנולוגיה, דומות לרשימת התכונות הנדרשות ממעצבים: היכולת לספר סיפור; יצירתיות; חשיבה ביקורתית; יכולת פתרון בעיות; אמפתיה והבנת המשתמש. תכונות אלה מציבות את המעצבים במקום טוב בתחרות על משרות עתידיות.

ההכרה בסט הכלים של המעצבים החלה כבר לפני מספר עשורים, ובעקבות זאת מעצבים מאיישים כיום משרות הדורשות גמישות והסתגלות מהירה למציאות משתנה. הרעיון של חשיבה עיצובית ככלי וכמתודה הוזכר לראשונה כבר ב־1969, בספרו של הרבט סיימון The Sciences of the Artificial ובספרו של רוברט מק׳קים מ־1973 – Experiences in Visual Thinking. התרגום של הרעיונות הללו לכלי רב עוצמה הנמצא בשימוש בבתי ספר למנהל עסקים, בתעשייה ובמגזר הציבורי כאחד, מיוחס לדיויד קלי – מייסד חברת הייעוץ העיצובי IDEO.

אבל אל תטעו – תחום העיצוב אינו חסין בפני השינויים שתביא ההתפתחות של בינה מלאכותית: היא תשנה את התפקיד הבסיסי של המעצב ותייצר מגוון של תפקידים חדשים. מהלך ראשון בכיוון זה אפשר לראות בכלים הטכנולוגיים שמאפשרים לאנשים לעצב בעצמם מוצרים, שעד לאחרונה היו נחלתם של מעצבים מקצועיים. כך לדוגמה המוצר של וויקס, המאפשר לכל אדם ליצור אתר אינטרנט ״מקצועי״, מבלי לשכור את שירותיו של מעצב, והתוספת שהכניסה מיקרוסופט בפאוורפוינט בגרסת office 365, שמאפשרת יצירת מצגת חצי־מקצועית על ידי חובבים.

בתחום עיצוב המוצר אנחנו רואים תהליך דומה בפיתוח הטכנולוגי של עיצוב יצירתי: עיצוב גנרטיבי. לראשונה אנחנו נתקלים בטכנולוגיה שלא רק מחליפה פעולות מכניות, אלא גם פעולות קוגניטיביות, ומייצרת תהליך אוטומטי של ״מציאת צורה״ (Form Finding Process)

בתחום עיצוב המוצר אנחנו רואים תהליך דומה בפיתוח הטכנולוגי של עיצוב יצירתי: עיצוב גנרטיבי. לראשונה אנחנו נתקלים בטכנולוגיה שלא רק מחליפה פעולות מכניות, אלא גם פעולות קוגניטיביות, ומייצרת תהליך אוטומטי של ״מציאת צורה״ (Form Finding Process). חברת אוטודסק הוציאה לאחרונה את תוכנת Dreamcatcher שבה עיצוב הדימוי, האנימציה או האוביקט מיוצרים בהתאם לחוקיות המתוכנתת באלגוריתם מתמטי. תפקיד המעצב לייצר מערכת של חוקים ומגבלות, והתוכנה מאפשרת לו לקבל מאות אפשרויות העומדות במגבלות הללו.

שימוש כזה בבינה מלאכותית צפוי לייצר שינוי אדיר בעולם העיצוב, שחלקו כבר ניכר היום. הוא ייתר חלק גדול מעבודות העיצוב הפשוטות וידרוש שינוי דרמטי בתפקיד המעצב, בתהליך שכבר זכה לשם ״מיוצר לאוצר״ (From Creator to Curator). במקום להיות מי שמייצר את הפתרונות, תפקיד המעצב יהיה להגדיר ולקבוע את המגבלות, להחליט במה לבחור משלל האפשרויות שהוצגו בפניו ולהביא לעולם על הבחירה הטובה ביותר.

עם הטכנולוגיה החדשה מתפתח גם תחום העיצוב של עולמות וירטואליים ונוצרות הזדמנויות ואתגרים למעצבים, שעוסקים בממשק ובתקשורת בין העולמות השונים – הווירטואלי והפיזי – ויצירת חוויות חדשות ומשותפות. מעצבים עשויים למלא תפקיד מרכזי בתיווך ומיון של עושר הנתונים שמייצרת הטכנולוגיה. המוח האנושי לא מסוגל לקלוט ולנתח נתונים המגיעים אליו ממאות אלפי נקודות מידע. הצורך בהבנה, הצגה וניתוח של נתונים, כך שאפשר יהיה להפיק מהם תועלת – הוא אחד האתגרים העומדים בפני מעצבים. כך שבסיכום אופטימי – השינוי שמטלטל את עולם העבודה יספק לעולם העיצוב הזדמנויות חדשות, שימצבו את מי שרכשו הכשרה עיצובית כעובדים ועובדות נחשקים.

– – –

מיכל איתן היא מרצה בכירה בתוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל
ביום שלישי (1.5) תעביר איתן הרצאה בנושא תחת הכותרת ״מיוצר לאוצר – עתיד המקצועות היצירתיים בעולם של בינה מלאכותית״, כחלק מהכנס עיצוב תעשייתי בעולם משתנה של המחלקה לעיצוב תעשייתי בשיתוף המחלקה להיסטורי ותיאוריה בבצלאל

The post יתרון יחסי: מעצבים בעולם של בינה מלאכותית appeared first on מגזין פורטפוליו.

הדרך אל אולם התצוגה החדש של חברת פיטרו עוברת באזור התעשייה של חולון, אבל כשנכנסים אליו משתנה הנוף האפור והמאובק של החוץ באחת, ומתחלף בתחושת ניתוק שמזמן החלל המרשים, שחזותו מוזיאלית משהו. האולם, המכיל בשטחו גם את משרדי החברה, הינו חלקו הארי של מתחם הנחלק לשלושה חללים/אולמות שונים בתכלית זה מזה. כל אחד מהם מוקדש לתוכן/נושא אחר, וביחד הם מצטרפים למכלול המייצג את התפיסות העכשוויות בזירת העבודה ובזירות שיתופיות לסוגיהן, ולא פחות מכך את סיפורה של החברה הוותיקה.

פיטרו הוקמה בשנת 1962, על ידי משה פיטרו, רפד ונגר אומן, שאליו הצטרפו מאוחר יותר גם ביתו וחתנו, אורה ושלום בלכמן. כחברה שוחרת עיצוב, שתדיר עסקה בחיפוש אחר אפיקי יצירה חדשים, החלה בשנות ה־70 להתמחות בכבישת עץ צורנית, ומאז שנות ה־2000 הרחיבה את פעילותה גם לייבוא מערכות ופריטי ריהוט משרדיים מבית מיטב המותגים הבין־לאומיים. היום, עם לידתם של מודלים חדשניים ודפוסי התנהלות חדשים בשדה עיסוקה, השכילה פיטרו לחבור לרוח התקופה ולהביאה לידי ביטוי במתחם החדש.

משימת תכנונו ועיצובו של המתחם החדש הופקדה בידי האדריכל פיצו קדם, בעליו של משרד ״קדם אדריכלים״ והאדריכליות סיגל ברנוביץ ואירנה גולדברג, בעלות משרד ״ברנוביץ־גולדברג״, שביצעו את התהליך במשותף. האדריכלית האחראית על הפרויקט הייתה עדי פקט ממשרד ברנוביץ־גולדברג, על עיצוב התאורה הייתה אמונה אורלי אברון אלקבס, ועל מלאכת הסטיילינג המעצב ירון שמואלי.

חלל ה־office

חלל ה־social

שלושת האולמות/חללים משלבים את רובדי המסורת היצרנית של החברה עם חדשנות של ״כאן ועכשיו״ והם נחלקים ל־OFFICE, שמציג פתרונות מתקדמים למשרדים וסביבות עבודה, ומכיל בשטחו גם את משרדי החברה; SOCIAL, שמציג מערכות ופריטים מעוצבים לאזורי עבודה משותפים ולאזורי בילוי ואירוח; ו־ATELIER, בית המלאכה של פיטרו, שמתמחה בכבישת עץ צורנית ומאפשר ייצור מותאם ייעודית.

האתגר שניצב בפני האדריכלים בתכנון אולם ה־OFFICE היה, לדבריהם, כפול: לנתק אותו מסביבתו התעשייתית והלא אטרקטיבית בעליל, וליצור חווית חלל עם נוכחות אדריכלית מובהקת, שבה בעת מספקת רקע הולם וראוי למוצרים המוצגים. שילוב האדריכלות והעיצוב משקף קשר ראוי ומתבקש בין שתי המהויות ומעמיק את החוויה הנחשפת באולם – עוצמה ארכיטקטונית, שכמו בהפוך על הפוך נרקמת כ״שקט בעיניים״ התומך בתצוגה.

מאחר ומשרדי החברה משתלבים אף הם באולם, הם מוקמו במפלס גלריה ובמפלס הכניסה באופן שמפריד אותם מהשטח הציבורי שיועד לתצוגה. מארג החלל נשען על חומריות אחידה וצבעוניות מונוכרומטית – משטחי מיקרו־טופינג אפורים בצורות שונות ובזוויות משתנות, שמשמשים בריצוף, בתקרה ובקירות, ואגב כך מטשטשים את הגבולות ביניהם. הצורניות המשתנה של המשטחים מייצרת עניין ומגויסת לטובת חלוקת אזורים במרחב האוורירי למראה, ובכלל זה גם לשילוב סקיילייט מלאכותי שמפיץ אור המלווה את כלל החלל ממעל, מהכניסה ועד עומקו.

עבודה, בילוי ואירוח

במרכז החלל משתלבת מחיצה מפוסלת המייצרת הפרדה בין אזור המשרדים ושטח התצוגה, ובמקביל קושרת בינו לבין קומת הגלריה כשהיא משמשת כבסיס שנושא את גרם המדרגות הקונזולי שמוביל אליה. בעיצובה האוורירי, שמושתת על פרופילי פלדה דקים, היא מעניקה מבט־על ממפלס הגלריה אל החלל המשתרע תחתיו, ובמפלס הכניסה היא מאפשרת לקיים קשרי עין עם אזור המשרדים.

לצד פריטי ריהוט המובחרים שמוצגים באולם, משתלבות בחלל מחוות ראויות לנגרות האומן ומומחיותה של פיטרו בכבישת עץ צורנית: דלפק קבלה מעוצב כאלמנט פיסולי המשמר את תצורת היריעות ואת מופעו הגולמי של החומר; וספריה/מחיצה שעיצובה משלב כבלי פלדת אל חלד דקיקים ומדפי עץ שכמו מרחפים ביניהם. המדפים נוצרו בתהליך של כבישה צורנית, כשלצורך ייצורם נבנו תבניות חדשות והרכבת הספרייה עצמה, כמו גם הרכבת דלפק הקבלה, בוצעו ״מעשה בית״ בידיו המיומנות של הבעלים, שלום בלכמן.

אולם ה־SOCIAL הוא מעין ״לוח השראות״, המציג רעיונות וקונספטים שונים לעיצוב חללי עבודה שיתופיים, שרווחים היום במנעד גרסאות מושקעות, ולצד אזורי העבודה ״הרשמיים״ כוללים פונקציות מגוונות נוספות – אזורי בילוי ופנאי, פינות ישיבה ואירוח ועוד. כמו באולם ה־OFFICE גם בחלל זה אפשר להתרשם מהיכולות היצרניות של פיטרו כפי שהן באות לידי ביטוי באלמנטים שונים, דוגמת יחידות קיר ומידוף שעיצובם מבוסס על כבישת עץ; וממגוון רחב של פריטי ריהוט ופריטים משלימים בשלל עיצובים. חלוקת החלל לאזורים מובחנים מיטיבה להמחיש אפשרויות עיצוב ושילובים שונים של סגנונות, צבעים וחומרים, והמנעד העשיר מציע מענה מגוון לדינמיות ולצרכים המשתנים שעולים מסביבות עכשוויות של עבודה, בילוי ואירוח.

מטבע הדברים חלל ה־ATALIER, בית המלאכה/נגריית האומן של פיטרו, נעדר את הממד הארכיטקטוני של אולם ה־OFFICE או את המראה המסוגנן של אולם ה־SOCIAL. את אלה מחליפות מכונות הכבישה ויריעות עץ, שמגלמות ומדגישות את הפעילות היצרנית של החברה, ואת נקודת ההתחלה של הדרך שהובילה למה שנפרש עכשיו כמפגש ״אולמות/ עולמות״ מושכל ונכון לרוח הזמן.

The post מפגש האולמות והעולמות של פיטרו appeared first on מגזין פורטפוליו.

חמש אמניות – ארבע ציירות וצלמת – מציגות בתערוכה מְדַבְּרוֹת יצירה עזת־מבע, המשירה את מבטה החוצה אל העולם מבלי להשפיל עיניים. האמניות מדברות את עצמן בקול רם, מתרגמות תכנים והיגדים אישיים לדימויים חזקים ולשפה צורנית אקספרסיבית. חמש נשים בגילאים שונים, אמניות ישראליות צעירות וותיקות, מרכזות בתערוכה אחת כוח נשי ברור באמצעות גופי עבודה חזקים ומעוררי השראה.

העבודות עצמן עוסקות בדמויות נשיות המתוארות בתעוזה ובעוצמה רבה כפי שניכר בתכני העבודות ובמחוות הגופניות של הדמויות. התערוכה אינה עוסקת ישירות בשאלות של מגדר או פמיניזם והיא איננה אילוסטרציה או תוצר נילווה למגמת ה־Me Too, אך יש בה הד למקום הנוכח שיש לכוח הנשי בתקופה זו.

רחל ארז. צילום: מ״ל

רקפת וינר־עומר, בדרך לים. צילום: עודד לבל

רחל ארז, צלמת המשתמשת בטכניקות צילום עתיקות ושל צילום אנלוגי, מעבדת זיכרונות אישיים לדימויים מטאפוריים המיוצגים על ידי דמות נשית עוצמתית; האמנית רקפת וינר־עומר מציגה קבוצה של ציורים העוסקים בשאלת הדיבור באמצעות דמויות נשיות אקספרסיביות וגרוטסקיות; ענת מיכאליס־לוי מציגה מיצב המשלב רישומים קוויים עם כתמי צבע תעשייתי אטום ולצדם אובייקטים המקיימים דיאלוג עם דמויות נשיות שצפו מן הלא־מודע.

ענבל מנדס־פלור מציגה ציורים גדולי־ממדים המתארים סצנות של נשים במצבי התנגדות וכוח, השאובות מאירועים אקטואליים או מן המיתולוגיה, בצבעים חזקים ומפתים ובשפה ציורית עזת־מבע; גליה פסטרנק, מציגה גוף עבודות אינטימי, מעין דפי יומן המתארים סצנה מרוכזת הנוגעת לחייה כאמנית ואם, בשפה המשלבת דמיון, הומור וכאב.

נעילה: 3.6

גליה פסטרנק, אופס נפל לי האייפון לשרותים. צילום: מ״ל

ענבל מנדס פלור, ההורדה מהצלב. צילום: אייל פישר

The post מְדַבְּרוֹת בגלריה של ויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה ״Digging Digging״ מציפה את הדיון על התמורות והעיוותים בנוף ועל שינויים עירוניים וטבעיים הנובעים מכריית מחצבים והשימוש שנעשה בהם. כריית חומרי גלם והשלכותיה הכלכליות והסביבתיות משפיעה על החברה ומעצבת את פניהם של אזורים שלמים בעולם ומהווה סוגיה מקומית וגלובלית כאחת.

נקודת המוצא הקונספטואלית של התערוכה – שהוצגה לראשונה בגלריה Galerie am Körnerpark בברלין במאי 2016 – הייתה מיקומה של הגלריה בפארק ששימש במאה ה־19 כמכרה חצץ. הפארק שבו ממוקמת הגלריה נמוך בהרבה מסביבתו העירונית, כיוון ששם הוקם המכרה על ידי תיאודור קרנר, יצרן חומרי גלם לבנייה שהתעשר בזכות אותם חומרים, ששימשו לבניית רבעי העיר התחתית של ברלין.

Hendrik Lietman. צילום: מ״ל

שלומית באומן. צילום: אילן עמיחי

התערוכה בוחנת את נושא החפירה מנקודות מבט שונות, כולל גישות של תיעוד וחקירה וגישות נרטיביות, בנוסף לגישות השואבות השראתן מהרושם החזותי של השינויים במרחב ובנוף העירוני. המרחב והמבנה הצורני של החפירות במכרות שונים מהווה הזדמנות לחקירה אמנותית, וכך גם חומריות המחצבים והרכבם. ה״חפירה״ הזו (המעשית והמטאפורית כאחד) בשכבות השונות של הנושא – מייצרת הקשרים חדשים ואסוציאציות מקוריות.

הזמנת התערוכה לישראל מהווה חלק מפעילותו של בית בנימיני לקדם דיון בשימוש במשאבי טבע בהקשר מקומי. הגלריה של בית בנימיני עוסקת בהקשר הרחב של חומר, מינרלים וחומרים אחרים, ובכוונתה לתת פרשנויות חדשות למושג ״חפירה״. לפיכך, הוזמנו ארבעה אמניות ישראליות להשתתף בגרסה המקומית של התערוכה בנוסף לאומנים האורחים מגרמניה.

משתתפים: אפרת איל, רלי דה פריס, סיגלית לנדאו, שלומית באומן, עדיטל אלה & סטודיו קריאטרה
ANNA LENA GRAU, HENDRIK LIETMANN, INKEN REINERT, INGEBORG LOCKEMANN, OLIVER VAN DEN BERG, ROSWITHA VON DEN DRIESCH & JENS-UWE DYFFORT, SVEN KALDEN

נעילה: 23.6

רלי דה פריס. צילום: ליאת אלבלינג

בוקר של הרצאות בהשתתפות אורחים ואמנים המשתתפים בתערוכה (הכניסה חופשית – הרשמה מראש):
TERRA DEFORMATION | HUMAN – NATURE – שישי 4.5

11:00 דברי פתיחה
שלומית באומן / אמנית, אוצרת ראשית של גלריה בית בנימיני ומרצה בכירה במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון

11:15 Digging at Körnerpark – סוון קלדן (Sven Kalden), גרמניה, אמן ואוצר התערוכה
הקשר בין מיקום הגלריה בגרמניה לתמת התערוכה, וסקירה של מספר עבודות המוצגות בתערוכה, תוך שימת דגש על היבטים של התנגשות בין מעשה ידי אדם לבין טבע ומשאביו.

11:45 ישראל בעידן האנתרופוקן – צפריר רינת, כתב סביבה של עיתון הארץ
האנתרופקן הוא כינוי שניתן על ידי מדענים לעידן הנוכחי ומשמעותו תקופה גיאולוגית חדשה המתאפיינת בשינויים מרחיקי הלכת שחולל האדם על פני כדור הארץ. ההרצאה תתייחס לכמה שינויים כאלו שחולל האדם בישראל ובהם שינוי דרמטי בהיקפם של מקורות המים ובמצבם (ים המלח ואגם החולה), ושינויים בהרכב ומבנה הקרקע כתוצאה מבינוי, כרייה, חציבה וזיהום של פסולת ושפכים.

12:30 Cut and Fill – רלי דה־פריס, אמנית ואדריכלית גנים
מושגי ההנדסה האזרחית הקשורים בחפירה ובמילוי (Cut and Fill) עומדים בבסיס פרויקט ארוך טווח שבו עוסקת רלי דה־פריס – ״מזרח לים התיכון״ – חתך רוחב גיאולוגי בלב ארץ ישראל / פלסטין / עבר הירדן. במהלך ההרצאה תדבר האמנית על הפרויקט ועל האופן שבו היא עובדת וחושבת על תהליכי בניה והרס במרחב המקומי.

13:00 חפירות אידיאולוגיות – עדיטל אלה, מעצבת, מייסדת ומנהלת חברת קריאטרה ומרצה במחלקה לעיצוב תעשייתי, מכון טכנולוגי חולון
בהרצאתה תשתף אלה בתהליך הקמת חברת קריאטרה ובתהליך הפיתוח של הטכנולוגיה המעגלית הייחודית של החברה. ההרצאה תעסוק בתהליך בו פותחה טכנולוגיית אדמה חדשנית המאפשרת ייצור תעשייתי של מוצרים קונסטרוקטיביים מרוכבים מאדמה וסיבים מן הצומח, ובפוטנציאל של יישום עודפי חפירה במחצבות בטון ואספלט כבסיס לטכנולוגיה סביבתית.

מיכל קורן ויהודה קורן. צילום: ניר אליאס

בגלריה הקטנה תוצג התערוכה צבעים (COLORS), בהשתתפות יהודה קורן ומיכל קורן (אוצרת: עינב ברנס אליאסב). התערוכה היא השנייה בסדרת התערוכות העוסקות בקשר בין דורי המתקיים באופנים שונים בין יוצרים.

יהודה ומיכל, אבא ובת, יוצרים יחד בשנים האחרונות וידועים בהתמחותם הטכנולוגית בעולם הקרמי וביכולת לפתח מנעד רחב של גלזורות ,אנגובים ומרקמים ייחודים. יהודה החל את לימודיו בצ׳ילה בהנדסה קרמית ואחרי כן המשיך ללימודי אמנות. בשנת 1960 החל את דרכו במפעל ״לפיד״ בתל אביב ובמקביל החל ללמד בבית ספר ״ויצו״. מאוחר יותר פתח את ״קרמיקה קורן״ מפעל לייצור ומכירה והחל את הוראת הטכנולוגיה בבצלאל שם לימד מעל ארבעה עשורים. גם היום ממשיך יהודה ללוות תלמידים ויוצרים רבים.

מיכל נחשפה כבר בילדותה לעולם הקרמי, ובשנת 2003 התקבלה ללימודי הקרמיקה בבצלאל. עם סיום הלימודים פתחה סטודיו בתל אביב ושמה משקל רב על ללמד ולהנגיש את העולם הטכנולוגי לתלמידים המגיעים אליה ללימודי קרמיקה. לאורך השנים בכל מוצאי שבת נפגשים יהודה ומיכל בסטודיו בתל אביב ומדברים על צבע. בוחנים גלזורות, אנגובים, מרקמים, שכבות, שוקלים,רוקחים, מפתחים ומתעדים עוד ועוד טסטים חדשים.

בעולם הקרמי הטכנולוגיה מלווה את תהליך היצירה ומהווה חלק מהותי ובלתי נפרד ממהלכי החשיבה והפיתוח הרעיוני והצורני אצל יוצרים רבים. התערוכה מבקשת להציג באופן מעט אחר את העולם הטכנולוגי הקרמי, לא רק כמעבדה וכמלאי שרשראות טסטים קטנטנים או ארגזי לוחיות צבעוניות ״ממשפחות״ צבע, אלא כאוביקטים של ממש המחברים צורה וצבע יחד ובוחנים אפקטים של גלזורה, חיבורים ושילובים, ואופן הנחתם על האובייקט. הקשר בין יהודה למיכל מאגד בתוכו לא רק קשר בין אבא לבת, סיפורי חיים, חוויות ילדות אלא גם קשר מקצועי המעביר ידע עצום להמשך הדורות הבאים.

נעילה: 23.6

The post Digging Digging ו״צבעים״ בבית בנימיני appeared first on מגזין פורטפוליו.

בקיץ 1968, כשבניין הספרייה המרכזית על שם אליאס סוראסקי פתח לראשונה את שעריו בפני תלמידים וחוקרים, קמפוס אוניברסיטת תל אביב ברמת אביב היה שרוי עדיין בשלבי בנייה ופיתוח מתקדמים.
מאז, הצליח בניין הספרייה לשמור על מעמדו כליבו של הקמפוס המטופח והתוסס המשרת אלפי סטודנטים וחוקרים מהארץ ומהעולם. ביום רביעי (2.5) תיפתח במבואה של בניין הספרייה תערוכה שתלווה בספר חדש – ״אסם הידע״ – שכתב האדריכל וחוקר האדריכלות מיכאל יעקובסון.

התערוכה והספר מוקדשים לבניין שמציין השנה 50 שנה להקמתו, ושזיכה את מתכנניו – האדריכלים שולמית נדלר, מיכאל נדלר ושמואל ביקסון – בפרס רוקח לאדריכלות, לאחר שהשתתפו קודם לכן בתכנון הספרייה הלאומית בירושלים, ולאחר מכן תכננו ספריות נוספות בקמפוס (חברה, מדעים מדויקים, משפטים, רפואה, וינר), כמו גם ספריות אקדמיות בקמפוסים אחרים (אוניברסיטת בן גוריון, מכללת ספיר). הספר מייצג את השינוי שחל במעמדו של הספר והספרייה והוא מהווה הזדמנות להתעכב ולהתעמק באחד הבניינים הייחודיים שנבנו בארץ בסגנון הברוטליסטי בפרט, ובאדריכלות הישראלית.

עטיפת הספר ״אסם הידע״. עיצוב: נעמי מילר

פסל של יגאל תומרקין על רקע הספריה, 1973. צילום: משה מילנר

הי יובל!

הי מיכאל, בוקר טוב. מה שלומך?

מצוין, אבל קצת לחוץ לקראת התערוכה והשקת הספר. מועד האירוע נקבע על ידי האוניברסיטה ליום שבו מתכנס הוועד המנהל, ויצא שבשעה 16:00 אני פותח את התערוכה ומשיק את הספר על ספריית סוראסקי שמציינת 50 שנה להקמתה, ובשעה 17:00 אני חוצה את הכביש והולך לאירוע השקת ספר אחר שפרסמתי במסגרת האוניברסיטה ״ארץ־גנים״, שעוסק בפיתוח מרחב הפנאי בערים בישראל. זה עומס חריג אבל מהנה

יפה! אתה כותב המון, נכון? נראה לי שיש לך הספק יוצא דופן

אני כותב כל יום כארבע שעות, דבר שמשפר את יכולות הכתיבה ולכן גם ההספק גדול יחסית

וואלה. ארבע שעות כל יום? זה מסביר כמה דברים…

אבל בוא נדבר על הספר החדש: זה די נדיר שמוציאים בארץ ספר על בניין אחד ולא על תקופה או על אנשים. נכון?

לגמרי. אפשר לספור על יד אחת ספרים מסוג זה שיצאו בישראל ובעברית. בנוסף, היות והספר לא יצא מטעם גורם שדרש להיות רק חיובי ולהלל את הבניין עד השמיים, כפי שלרוב מתרחש בספרים מוזמנים, אז גם התאפשר לי לכתוב ביקורת על הבניין. תערוכה וספר מסוג כזה הם הזדמנות להתעמק ביצירה אחת ואני שמח שההזדמנות ניתנה לי

זה אם כך הרגע לשאול, מה כל מיוחד בבנין שמגיע לו ספר משלו?

הספרייה המרכזית של אוניברסיטת תל אביב היא קודם כל יצירה אדריכלית מובהקת של הברוטליזם הישראלי, יצירה שהיא לא רק בולטת וכוללת את כל המאפיינים של הסגנון, אלא יש בה גם את החיבור בין חזות הבניין ובין המערך הפנימי – מהלך שמאפיין את גישת העבודה של האדריכלים שתכננו את הספרייה, שולמית נדלר, מיכאל נדלר ושמואל ביקסון. בנוסף היא הספרייה הגדולה הראשונה שתוכננה בשיטת מדף פתוח ולא כפי שהיה נהוג עד אז. כעת הספרייה עוברת שינוי דרמטי בנושא

מהי שיטת מדף פתוח?

עד סוף שנות ה־60 מי שהיה מגיע לספרייה היה נדרש ללכת לספרן ולהזמין את הספר שהוא מבקש לעיין בו. שיטת המדף הפתוח מבטלת את ההפרדה בין הספר ובין המעיין, היא מציבה מדפי ספרים שאליהם יכול כל מבקר לגשת, לשלוף ספר, ואם הוא מעוניין להשאיל אותו אז הוא פונה לספרן. היום השיטה משתנה, אין כבר את אותו צורך בכל אותם מדפים וספרים והשטח חוזר ומתפנה לטובת המעיינים שכעת יושבים עם מחשבים ניידים.

בספרייה הלאומית האדריכלים רצו ליישם את השיטה אבל ההנהלה התנגדה. כך יצא שסוראסקי היתה הספרייה הראשונה שתוכננה בהתאם לשיטה. זו היתה מהפיכה בתחום

צילום: יעקב סער, 1973

צילום: יוסף ליאור, אוסף שולמית ומיכאל נדלר

מה אתה יכול לספר על תהליך העבודה על הספר – מאיפה מתחילים? כמה זמן זה לוקח?

הוצאתי כבר כמה ספרים בתחום, זה תחום שדורש הרבה זמן והשקעה לא מבוטלת מכל המעורבים. הספר על סוראסקי הוא יחסית ספר קטן – 84 עמודים – והלו״ז שעמד לרשותנו היה מאוד קצר. בסך הכל עבדנו על הספר ארבעה חודשים. בזמן הזה אספתי חומרים מכל מיני גורמים, סרקנו את מה שנדרש, כתבתי את הטקסט, חברים טובים עברו על הטקסט והעירו הערות (ובראשם איתי כ״ץ וד״ר צבי אלחייני – שגם נתן את השם לתערוכה ולספר), נעמי מילר עיצבה והורדנו לדפוס

איפה עובר הקו בין לתאר ולספר לבין לבקר ולהוסיף פרשנות 50 שנה אחרי 

את העבודות של הנדלרים אני מכיר היטב היות וכבר אצרתי להם שתי תערוכות והשתתפתי עם אלחייני בכתיבת המונוגרפיה שלהם. כבר במהלך העבודות האלה צברתי הרבה ידע שלא מצא את ביטויו. בנוסף, זה בניין שאני מכיר היטב כי את התואר השני שלי עשיתי באוניברסיטת תל אביב ובסופו של דבר גם צברתי לקראת העבודה חומרים נוספים שחידשו לי כל מיני דברים כמו מאמרים, מכתבים וראיונות עם ספרנים ועובדי ספרייה באוניברסיטה

מה חידשו לך?

דיברתי עם כמה ספרנים שסיפרו לי שהיה מושג שנקרא ״פליטי סוראסקי״. חלק אמרו שהסיבה לכך היתה הבניין שהבריח את העובדים, וחלקם טענו שזה בגלל הנהלה קשה שפעלה בבניין בעשורים הראשונים לקיומו. אף אחד מהראיונות האלה לא נכנס בסוף לספר כי מצאתי מכתב מטורף שכתבו העובדים ב־1968 וסיכם את כל הבעיות בצורה הכי בוטה וקיצונית שיכולה להיות

איזה בעיות?

כידוע הבניין אטום לסביבתו. למישהו שמגיע לשעה או יום אחד זה לא כזו בעיה משמעותית, אבל מי שנמצא בו מבוקר עד ערב חמישה ימים בשבוע זה כנראה קשה.

העובדים גייסו את השואה, הנה חלק מהמכתב:  ״על העובדים במחלקתנו נמנים חברים מספר שהם ניצולי השואה, שסבלו בחייהם מכליאה, מחוסר אור ומחוסר אוויר וגם מחוסר מגע עם העולם החיצון מאונס ובתנאים בלתי אנושיים וכל מצב העשוי להזכיר להם את התקופה ההיא, ואפילו באופן רופף בלבד, אינו עשוי להוסיף לבריאותם הנפשית, המעורערת בלאו הכי״

זה באמת קיצוני…

לגמרי. לקח זמן עד שהאדריכלים העניקו תשומת לב לתכנון סביבת העבודה. זה עניין של מודעות להרבה רבדים שלא תמיד האדריכלים מודעים או אכפת להם

צילום: פאול גרוס, אוסף שולמית ומיכאל נדלר

צילום: מיכאל יעקובסון, 2018

וכשאתה מסתכל על הבניין 50 שנה אחרי שהוא נבנה, מה אתה חושב עליו, רגע לפני ההתאמות שהוא אמור לעבור למאה ה־21

שיש פה בעיה קשה. לפי דעתי האטימות שלו היא בלתי נסבלת ונדרשת לפתרון. גם לסטודנט, גם לחוקר וגם לעובד הספרייה לא מגיע העונש הזה, לשבת בתוך אולם סגור ומבודד. לא קיים המנעד בין אלה שרוצים לשבת באופן כזה ובין אלה שרוצים לשבת באופן אחר. מבחינת התכנית הנדלרים יצרו תכנית גמישה לשינויים פנימיים, אבל הקונספציה של הניתוק לא מאפשרת שינוי במתכונת שהם תכננו.

אני הייתי מציע לפרק חלק מהחזית הצפונית שממילא לא נצפית, וכך גם הייתי מחדיר אור טבעי פנימה, פותח את המבט אל הנוף, אל העצים הוותיקים והיפים שצומחים שם, וגם לא פוגע בחזות הכללית של הבניין. בספריית בית אריאלה‭,‬ שגם היא תוכננה בגישה דומה שמנתקת בין החוץ ובין הפנים, הבינו את זה כבר לפני חמש או שש שנים והם הולכים לעשות את זה

מה אתה בכלל חושב על ספריות במאה ה־21? נראה שיש לאחרונה פריחה בהתייחסות אליהן, ואני תוהה עד כמה זה היקסמות פנים־מקצועית ועד כמה זה באמת עובד בשטח

קודם כל צריך להבחין בין ספרייה אקדמית לספרייה עירונית: שתיהן עוברות שינוי, אך בעוד שהעירונית הופכת לסוג של מרכז קהילתי אינטלקטואלי־חברתי, האקדמית הופכת למקום של מפגש, גישות לימוד שונות וגם מקום של תרבות שחושף רעיונות חדשים ומעוררים. ספרייה שמבצעת את השינוי הופכת לכוורת מאוד מוצלחת של התרחשות.

הייתי לאחרונה בספרייה המרכזית החדשה של אוניברסיטת אריאל (אללא ירחמו). על העיצוב של הבניין אני יכול לדבר שעות אבל עם דבר אחד אי אפשר להתווכח – זה אחד המקומות הכי סואנים שנתקלתי בהם אי פעם באוניברסיטה בארץ ובעולם

יש לך איזו ספריה מועדפת היום? ולמה דווקא היא?

בתחום של ספריות עירוניות נראה לי שמקומות כמו בית אריאלה בתל אביב וספריית המדיטק בחולון הן מקומות מוצלחים שמתפקדים כמוקדי תרבות. הן מציעות לתושבים מנעד רחב של מרחבי פנאי. בתחום של ספריות אקדמיות – רוב הספריות הגדולות נבנו בשנות ה־60 וה־70 וחלק נוסף נבנו בשנות ה־90, וכולן נדרשות לשינוי. בסוראסקי עשו עבודה מאוד יפה בקומת הגלריה שהפכה למרחב לימוד מגוון.

מעמדו של הספר נפגע מכל הדיגיטציה. אני בעצמי כתבתי עבודת תזה שעליה קבלתי ציון מאוד גבוה, והיא הסתמכה על אין ספור מקורות, אבל כולם באו מהרשת. כף רגלי לא דרכה בסוראסקי במהלך העבודה

אל תגלה…

סיפרתי את זה לבוחנים בסוף בחינה על התיזה

קטעים. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? אולי תגיד כמה מילים על הספר השני שאתה משיק, שעוסק בפיתוח מרחב הפנאי בערים בישראל

הספר ״ארץ־גנים״ שיצא לאור בהוצאת רסלינג סוגר סדרה של ספרים שעסקו במרחב העירוני מטעם ״המעבדה לעיצוב עירוני״ בחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב (בראש המעבדה עומדת האדריכלית ד״ר טלי חתוקה). הספר הראשון עסק במרחב המגורים, השני עסק במרחב התעסוקה, וזה עוסק במרחב הפנאי: גנים וכו׳. יצאנו לשטח ובחנו שש ערים מערד שבדרום ועד עפולה בצפון. אחר כך גם שוחחנו עם תשעה אדריכלי נוף בכירים מדורות שונים. בחנו את הדברים שראינו ושמענו לעומק, עשינו תרשימים, כתבנו מסקנות והוצאנו ספר. זה לקח ארבע שנים.

אז מה עדיף בסוף: ארבעה חודשים או ארבע שנים?

אלה ספרים שונים אחד מהשני. ב״ארץ־גנים״ היינו צוות ובסוראסקי עבדתי לבד. ארבע שנים זה יותר מידי, ארבעה חודשים זה פחות מידי. עדיף משהו באמצע

יפה. עוד משהו חשוב להגיד?

לספרים מסוג כזה אין לצערי הרבה קוראים, אבל הם בהחלט מעוררים ויש להם מקום חשוב. בשונה ממאמר קצר הם פותחים את הראש להרבה מאד תחומים

צילום: משה מילנר, 1970

צילום: מיכאל יעקובסון, 2018

צילום: מיכאל יעקובסון, 2018

The post אסם הידע של אוניברסיטת תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתערוכת היחיד ״גן התענוגות הארציים״, שתיפתח ביום חמישי (3.5)  בגלריה p8 בתל אביב (אוצרת: רוית הררי), מציגה האמנית שירה גלזרמן מיצב קיר המורכב ממגזרות נייר שחורות וגדולות ממדים, הנראות כצלליות הנשזרות זו בזו לכדי פנורמה סוריאליסטית העוטפת את חלל הגלריה. המיצב, המבוסס על דימויים שפורסמו בכלי התקשורת, מתייחס לטריפטיך האיקוני של הירונימוס בוש בשם זה כנקודת מוצא רעיונית, ומייצר פנורמה המתפרשת על שלושה מקירות הגלריה כהדהוד לטריפטיך. הוא מתאר סצנות אפוקליפטיות שונות של אסונות טבע הנובעים משינויי אקלים, משטפונות ועד שריפות יער, וסצנות אחרות של הרס כדור הארץ, תוצר ישיר או עקיף של הרס וזיהום סביבתי מעשה ידי אדם. ואולם, בין דימויי האסונות והחורבן מופיעים גם דימויים של חמלה ותקווה, המבקשים מן הצופה לבחון את הרגלי הצריכה שלו ולשאול שאלות על אחריות ובחירה.

שירה גלזרמן. צילום: מ״ל

הי שירה, בוקר טוב. מה שלומך?

טוב, מתרגשת לקראת הפתיחה כמובן. מה שלומך?

גם טוב, לא רע בכלל. הכול מוכן? כול מגזרות הנייר? זה נשמע כמו המון (המון) עבודה

זה באמת המון עבודה. יותר ממה שדמיינתי, כי אף פעם לא עשיתי משהו כזה, אבל כן, הכול מוכן (:

יפה. את יכולה לספר מאיפה ומתי הגיע העניין שלך בטכניקה של מגזרות הנייר?

זה משהו שהעסיק אותי כבר כילדה, נטשתי את זה להרבה שנים כשהתמקדתי בציורי שמן ורישום, אבל תמיד היה איזה געגוע לזה. עכשיו חזרתי לזה בפרויקט הזה וגם בסדרה הקודמת, ״ג׳ורג׳ הבודד״, שהצגתי בגלריה רוזנפלד, שעסקה בחיות שנכחדו בעקבות פעילות אנושית. הסכין שאני משתמשת בה היום היא אותה סכין מאז, מגיל 13… 

בגלל שהטכניקה הזו, שהיא מסורתית ומתקשרת למשהו נקי וגם לאמנות פולקלור, והיא פחות ישירה באופן שבו התכנים מוצגים, היא מאפשרת לי להתעסק בנושאים שלפעמים נראים בוטים או ישירים מידי בטכניקות אחרות

אני עוסקת הרבה בנושא הזה, של המפגש ההרסני בין המין האנושי והטבע, ביחס הנצלני של האדם לסביבה שלו. אני חושבת שאמנות לא צריכה להיות נעימה או קלה לעין

את חושבת? כי זו לא הפעם הראשונה שאת עוסקת בנושאים בוטים וישירים. ואקטואליים

נכון, זו בהחלט לא הפעם הראשונה, התכנים שלי תמיד כאלה. התכוונתי שזה מאפשר לי, דווקא בגלל ההשטחה והריקון מפרטים, להיכנס לנושאים האלה באופן אחר. אני עוסקת הרבה בנושא הזה, של המפגש ההרסני בין המין האנושי והטבע, ביחס הנצלני של האדם לסביבה שלו. אני חושבת שאמנות לא צריכה להיות נעימה או קלה לעין, אבל כשאני מציירת, לדוגמה, חיה מפוחלצת או משומרת בפורמלין, אנשים לפעמים רוצים להסיט את המבט, וכאן יש דרך אחרת להגיע לשם. יותר מרוככת אולי

אז רגע לפני התכנים באופן כללי, ספרי קצת מה את מציגה בתערוכה הנוכחית בגלריה p8

אני מציגה שם מיצב קיר של מגזרות נייר גדולות, שעוטפות את כל חלל הגלריה. הצופה נכנס לתוך העבודה ולא צופה בה מבחוץ: יש שם משהו קלסטרופובי, מן כניסה לארץ סוריאליסטית שממבט ראשון היא מושכת אבל היא אפוקליפטית מאוד. המגזרות מתארות סצנות שונות של אסונות טבע והרס סביבתי שהם תוצאה של מעשי אדם, והם כולם מבוססים על דימויים מהחדשות, דברים שקרו וקורים כול הזמן

אני יודע שאין פה מתכון או תשובה אחת, אבל איפה עובר הגבול במקרה הזה בין היקסמות מהטכניקה והמיצב המרשים בגלריה, לבין התכנים שאת מציגה. את לא מפחדת שזה יכול ללכת לאיבוד?

אתה יכול לחדד את השאלה? אתה מתכוון לאיך שאני עובדת או לאיך זה נתפס אצל הצופה?

איך זה נתפס אצל הצופה

ברור לי שאנשים מתפעלים מקראפט, בייחוד כשהוא מאוד אסתטי, אבל אני חושבת שקשה לפספס את הנרטיב שם. אולי לא ממבט ראשון, וזה מצוין מבחינתי, כי עבודות שמתפענחות מייד תמיד פחות מעניינות בעיניי. אני גם לא חושבת שכל ההתרחשויות שם יהיו מובנות לכולם וגם זה מכוון, כי זה לא תיעוד פורמלי, זה משהו יותר פתוח, אנשים שונים יזהו שם דברים שונים, וזה לא יתחבר מייד אבל זה יתחבר. והתחושה הכללית, של עולם חרב עוברת

בואי נדבר אם כך על הנושאים שאת בוחרת להתעסק בהם: את יודעת להסביר מה מושך אותך לעסוק באמנות שלך באקטואליה? באסונות? בעוולות? 

אני חושבת שהאמנות שאני עושה משקפת תפיסת עולם ועמדות ערכיות שאני מאמינה בהן. אין פה היקסמות, שלי לפחות, מדימויים של אסונות, למרות שיש בהם משהו מהפנט ואסתטי

האמנות שאני עושה משקפת תפיסת עולם ועמדות ערכיות שאני מאמינה בהן. אין פה היקסמות, שלי לפחות, מדימויים של אסונות, למרות שיש בהם משהו מהפנט ואסתטי

אז יש לך רצון להשפיע? להסב את תשומת הלב של המבקרים? או שאת עושה את האמנות שלך ומוציאה אותה לעולם ושכל אחד יעשה עם זה מה שהוא מבין?

אני חושבת שזה גם וגם. יש לי רצון להשפיע, אבל לא במובן שאני רוצה לומר לאנשים מה לחשוב. אני פשוט רוצה לייצר אי נחת שמעורר למחשבה. אני שואלת שאלות ומקווה שאנשים ישאלו את עצמם את השאלות אבל אני לא נותנת את התשובות. עם ובלי קשר לנושאים אקטואליים קונקרטיים, אני עסוקה מאוד בשאלות על חמלה ואמפתיה, מן הסתם זה בא לידי ביטוי בעבודות שלי

לגמרי. אני יכול לספר שבאופן אישי תמיד קצת קשה לי עם העבודות שלך (בקטע טוב, כן?). יש בהן משהו מאוד פתייני, אבל מהרגע שבו אני מבין מה אני רואה אני לא תמיד עומד בזה. קצת כמו אסון שאתה עוצם את העיניים מולו, אבל פותח עין אחד כדי לראות בכל זאת. ויש סדרת עבודות שאני חוזר אליה כל הזמן, רישומי העיפרון שלך שמתארים את תלייתם של צעירים הומוסקסואלים באיראן. מן הסתם יש לי בזה עניין אישי יותר, אבל אני הכי מזדהה עם מה שכתבת בתשובה האחרונה – חמלה ואמפתיה. שני דברים שמאוד חסרים מסביבנו.

וכן, אני יודע שאין פה סימן שאלה בסוף

זה מאוד משמח אותי שאתה מרגיש כך מול העבודות שלי; והסדרה שאתה מדבר עליה באמת היתה לי מאוד קשה. תליתי בסטודיו את הצילומים מתוך ההוצאה להורג הזו, והם הקיפו אותי בזמן שעבדתי על זה, וזה היה כמעט בלתי נסבל. התחושה היתה כמו אבל אישי, על אנשים שאני לא מכירה. והעבודה על התערוכה הנוכחית היתה גם היא קשה מאוד, כי בתהליך איסוף הדימויים לרפרנס הסתכלתי כל הזמן על ההתרחשויות שמעציבות ומייאשות אותי נורא, על גורים של פילים ליד הגופות של האמהות שלהם, על אנשים המומים מול חורבות הבתים שלהם. ואין לזה סוף

תגידי, עם יד על הלב: לא בא לך לעשות לפעמים משהו שמח? כיפי? חדי קרן ורודים וזיקוקי דינור בשמיים?‎

התערוכה הבאה תעסוק בדובוני אכפת לי (:

כן, הייתי רוצה לפעמים, אבל זה לא מניע אותי לפעולה. ואני זקוקה לנרטיב. כשלמדתי אצל הרשברג עניין אותי לרכוש את הכלים של רישום וציור אקדמי, ואני נפעמת גם מול רישום נוף טוב, אבל בציור *שלי* אני צריכה את הנרטיב. ואני כותבת ״ציור״ למרות שמדובר במגזרות כי אני מרגישה שזה עדיין ציור, פשוט בחומר אחר

עברת לא מעט טכניקות במהלך הקריירה שלך…

אני חושבת שהן קשורות אחת לשניה. ואני חושבת גם שהכלים שלמדתי אצל הרשברג, על קו וכתם, על חללים נגטיביים ופוזיטיביים, עזרו לי מאוד גם בבניה של מגזרות. הכל כאן חלק משפת הציור בעיני

בהחלט. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

שאני מאוד אשמח שתבואו לתערוכה (:

זו לגמרי התכנית!

The post החמלה, האמפתיה והאפוקליפסה של שירה גלזרמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה ״מחוות מקומיות״ – שנפתחה ביוזמת מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל כחלק מהתערוכה לחן עממי בבית האמנים בתל אביב (אוצר ראשי: יובל סער) – מציגה מפגש מקורי דרך מחוות גוף בין צורף, תכשיט ועונד של צורפים מובילים בארץ. בנטור תיעדה את התנועה הנוצרת ברגע שבו היוצר מוסר את התכשיט, ובזמן שהעונד נפגש עם התכשיט ועונד אותו. מסירת התכשיט, הטומן בתוכו סיפור של מקומיות ועשייה, וענידתו כאקט אישי־אינטימי, מייצרים מחוות גוף, מערכות יחסים ותקשורת. התערוכה בוחנת אם הכוראוגרפיה של מסירת התכשיט והכוראוגרפיה של ענידתו תלויות תרבות, ומהם היחסים בין היסטוריה מקומית לחוויה אישית, בין יצירה לשימוש שלה.

גרגורי לרין. צילום: גל דרן

צילום: אחיקם בן יוסף

מה הייתה נקודת הפתיחה שלך בעבודה על התערוכה לפני שנה וחצי?

״כשהתחלנו את התהליך חיפשתי את המקומיות באנשים שמאחורי הצורפות בארץ – העוסקים בדבר, והעונדים הנפגשים לראשונה עם התכשיט. הנחת הפתיחה הייתה שמקומיות באה לידי ביטוי בתכשיט ובעשייה, בתכשיט ובענידה. האופן שבו אנו נעים והאופן שבו אנו משתמשים בחפצים סביבנו מספר על תרבות, על חברה ועל היחסים שלנו עם אותם חפצים״.

מהי נקודת הסיום שלך ומה למדת על מה שאת מציגה, שנה וחצי אחרי?

״במקום לאסוף עבודות לתערוכה, הצורפים מסרו סיפורים ומחוות גוף, של עשייה ומלאכה, של חומר וזיכרון. אפשר לראות לדוגמה את שרשרת מחטי האורן של אסתר קנובל, שרשרת שעשייתה טעונה בזיכרונות ילדות, עבודה שנעשתה בעת שהותה בלונדון. דווקא המרחק לפעמים מדייק מהי מקומיות עבורנו.

״העונדים – סטודנטים, דור ההמשך של הצורפות המקומית. דרכם ואיתם בדקנו אם התכשיט נטען במקומיות, ואם הם עצמם הופכים את התכשיט למקומי בענידתם אותו. כשעופרי אחזה בשרשרת מחטי האורן מיד נזכרה במחוות שלה כילדה בירושלים, מכינה שרשראות כאלה.

דנה חכים. צילום: גל דרן

״קשה להגדיר עיצוב ישראלי או עיצוב בישראל מהו, אך הפסיפס האנושי מטעין את החומר. הפיזיות שלנו וזיכרון הגוף מפיחים חיים באוביקט הדומם, בין אם בעצם עשייתו או בענידתו. במחוות הצורפים אפשר לראות קרבה. התכשיטים והצורפים נעים כיחידה אחת במעין היכרות עמוקה, כמו הליכה בשביל שאותו אנחנו מכירים ככף ידנו עד כי אנו הולכים בו מבלי משים. העונדים, במחוותיהם, משוטטים במחוזות חדשים, חוקרים, הופכים כל אבן ומתבוננים בכל פרט, מנסים לשער, לדמיין את הידיים שעברו שם קודם״.

עיצוב ישראלי או עיצוב בישראל?

״אני מעדיפה להתמקד בתחושה של מקומיות: כשגרתי בהולנד נהגתי לענוד שרשרת שהזכירה לי את הבית, את המקומיות שלי. מפעם לפעם במשך היום הנחתי עליה יד – זוהי המחווה המקומית שלי והיא הולכת איתי לכל מקום. קשה להגיד שמצאתי בתהליך העבודה על התערוכה מחוות מקומיות אבל כן היה אפשר להבחין במחוות שמייצרות תחושת מקומיות. התכשיט הוא מיקרוקוסמוס והמחוות סביבו מייצרות מקומיות רגעית, קשר ושייכות. אני חושבת שבכל אחד מאיתנו יש כמיהה למקומיות ואנו מוצאים אותה דווקא בפעולות הקטנות של היום־יום״.

– – –

סיורים מודרכים: (הכניסה חופשית, אין צורך בהרשמה מראש)
שישי 4.5 בשעה 11:00 בהשתתפות יובל סער, ליאורה רוזין, לו מוריה, איה בנטור ונדב ברקן
שבת 12.5 בשעה 11:00 בהשתתפות יובל סער, טל אמית, ליה שורץ, נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן

בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב. נעילה: 26.5.18
שני–חמישי: 10:00–13:00, 17:00–19:00
שישי: 10:00–13:00, שבת 11:00–14:00

מראה התערוכה. צילומים: אחיקם בן יוסף

The post לחן עממי / מחוות מקומיות appeared first on מגזין פורטפוליו.

אחד מסמליה המובהקים ביותר של הישראליות היה במשך שנים רבות התפוז, פרי של שמש ואדמה המשרת היטב את הנרטיב של עבודת כפיים עברית בארץ ישראל, אומרות ליאורה רוזין ולו מוריה, אוצרות התערוכה ״4 לקילו: סיפורים על עגבניות״ – שנפתחה ביוזמת מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל כחלק מהתערוכה לחן עממי בבית האמנים בתל אביב (אוצר ראשי: יובל סער).

אולם, מאז שנות ה־90 של המאה ה־20 הפכה גם עגבניית השרי לאחד מסמלי המדינה, ואף התפרסמה כהמצאה מקומית. מהלך זה מייצג במידה רבה את השינוי בדימוי של ישראל, ממעצמה חקלאית שתפוזים הם שגריריה ל״סטארט־אפ ניישן״, שמפתחת ומייצאת טכנולוגיה בצורת מיליוני זרעי עגבניות בשנה לכל העולם. אם התפוז היה ייצור של ״חומרה״ אכילה, העגבנייה היא ״תוכנה״ בעלת יכולת שכפול ושכלול אין־סופית.

האם עגבניית השרי אכן הומצאה בישראל? משיחות עם מטפחים, מגדלים, משווקים ואוהבי עגבניות, התשובה האמיתית עודנה חמקמקה ואינה חד־משמעית. בתערוכה זו נבחנת העגבנייה כסמל וכאובייקט, שבתהליך פיתוחה החקלאי קיימים קווי דמיון רבים לתהליכי הפיתוח הקלאסיים של עולם עיצוב המוצר. כך לדוגמה, מנגנונים לזיהוי צורכי שוק ומגמות שוק, חוויית משתמש, הנדסת אנוש, חוויית קנייה ומיתוג הופכים לכלים בעבור מפתחי העגבנייה המודרנית. אורך חיי המדף, צבעה, גודלה, עובי קליפתה, אופן גדילתה, מתיקותה של העגבנייה ואף ״סיפור המותג״ שלה – כולם הופכים למאפיינים של מוצר שאפשר לשלוט בהם ולהתאימם לרצונות הצרכנים.

מה הייתה נקודת הפתיחה שלכן בעבודה על התערוכה לפני שנה וחצי?

״התחלנו את הפרויקט מתוך רצון לחקור ולהציג מוצרים שעוצבו בישראל אך אינם נתפסים בהכרח כעיצוב, כאלו שאינם מנסים לגולל במתכוון סיפור ישראלי אלא מכילים אותו מעצם הווייתם. אוביקטים שעברו תהליכי פיתוח, תכנון ומתן צורה, המזוהים עם ה׳אקו־סיסטם׳ הישראלי, מגיבים אליו ובכך מייצגים אותו, בין אם באופן מודע ובין אם לא. האקו־סיסטם העיצובי המקומי מורכב להבנתנו מהתנאים החומריים, הגאוגרפיים, מההיסטוריה של המקום וגבולותיו, מבני האדם המאכלסים אותו, מהמיתוסים המכוננים, ומיחסי הגומלין בין המערכות השלובות הללו״.

מהי נקודת הסיום שלכן ומה למדתן על מה שאתן מציגות, שנה וחצי אחרי?

״עגבניית השרי, אחת מגאוות המקום הבולטות, תפסה עם השנים את מעמדה כסמל של חדשנות ושל יכולת ההמצאה הישראלית, והיא מגלמת שינויים שהתרחשו באקו־סיסטם המקומי שלנו. עגבניית השרי היא במובנים רבים תוצר מזוכך של יחסי הגומלין בין המערכות המקומיות השונות.

״המיתוס התרבותי־כלכלי של הגשמה חומרית ועבודת כפיים, מתחלף בתרבות של סחר בידע – תהליך שקורה בתחומים רבים ולא רק בחקלאות כמובן. המעבר מייצור של חומרה (תפוז בהקשר חקלאי), לייצור של תוכנה (פיתוח ושכלול של מיני זרעי עגבניות לדוגמה) מאפיין את התקופה הנוכחית, את הנרטיבים השליטים ואת ההגדרות המקומיות להצלחה״.

עיצוב ישראלי או עיצוב בישראל?

״אנחנו מתקשות להפריד בין האפשרויות… העיצוב הוא ישראלי כי הוא עוצב בישראל ותחת הכוחות הפועלים, סדרי העדיפויות, התנאים הפיזיים והאנושיים המקומיים. קריאת עומק של עיצוב אינה יכולה להתקיים ללא הבנת ההקשר שבו הוא נוצר, הצרכים שחוללו אותו והתנאים שאפשרו את קיומו״.

– – –

סיורים מודרכים: (הכניסה חופשית, אין צורך בהרשמה מראש)
שישי 4.5 בשעה 11:00 בהשתתפות יובל סער, ליאורה רוזין, לו מוריה, איה בנטור ונדב ברקן
שבת 12.5 בשעה 11:00 בהשתתפות יובל סער, טל אמית, ליה שורץ, נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן

בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב. נעילה: 26.5.18
שני–חמישי: 10:00–13:00, 17:00–19:00
שישי: 10:00–13:00, שבת 11:00–14:00

The post לחן עממי / 4 לקילו appeared first on מגזין פורטפוליו.

לאחר שיאן בולן, ראש התכנית לתואר שני ב־״social design״ (עיצוב חברתי) באקדמיה לעיצוב באיינדהובן, נבחר להיות אוצר הביאנלה לעיצוב שתתקיים באיסטנבול בספטמבר הקרוב, הוא הזמין למעלה מ־20 סטודנטים וסטודנטיות מרחבי העולם לבקר באיסטנבול. הסטודנטים בתכנית שהו בחודש שעבר עשרה ימים באיסטנבול, כדי לפתח פרויקטים שעליהם התחילו לעבוד עוד בהולנד. ניבי להבי – בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, סטודנטית בתכנית ואחת מהסטודנטים ששהו בעיר – מספרת על שלושה מהפרויקטים.

מזרקות, ברזים ציבוריים וחמאמים

בילי ארנסט (במקור מדרום אפריקה) בחר להתחיל את המחקר שלו בהתבוננות במערכת הכלים והמנהגים סביב החמאם – מקום מפגש חברתי הסובב כולו סביב מים. לאחר שהגיע לאיסטנבול הוא נחשף למערכות האילתור הרבות הקיימות בכל מקום שמטרתן לאסוף מים מכל צינור מטפטף בעיר. הנוכחות של המים באיסטנבול מרכזית ולתפקיד האקטיבי של התושבים באיסוף המים ובהמצאת אילתורים, חשיבות רבה.

בילי ארנסט

״מים הם מקור החיים החשוב ביותר״, הוא אומר. ״עם עליית הטמפרטורות בכדור הארץ עקב ההתחממות הגלובלית, המחסור במים מורגש במקומות רבים. איסטנבול היא עיר עם היסטוריה של מחסור במים ובצורות, והיא שוכנת על אגן הים התיכון, אזור העתיד להיות מושפע ביותר משינויי האקלים, ובשל כך להפוך ליבש בצורה משמעותית.

״על פי חברת המים ההולנדית, לצד קייפטאון, לוס אנג׳לס ומלבורן, איסטנבול נחשבת ל׳עיר צמאה׳, מה שהופך אותה לעיר עם רמת סיכון גבוהה ועל כן נדרשת לעמוד במערכת של ׳הוראות מים׳. בשנים האחרונות גרתי בקייפטאון, שבימים אלה נכנסה למצב חירום עקב שלוש שנים של בצורת. המצוקה הנוכחית של תושבי קייפטאון – לצד ביקור באיסטנבול שבה מצאתי גישה אחרת להתנהלות עם מים – גרמה לי להתמקד בהופעה של המים בעיר״. 

מה גילית על היחס של תושבי העיר למים?

״למים תפקיד חשוב בתרבות הטורקית, ולאנשים באיסטנבול יש יחס פעיל וגלוי למים, בשל מסורות דתיות וחברתיות. גם היום, כשמסתובבים באיסטנבול, עדיין רואים מזרקות, ברזים ציבוריים וחמאמים ברחבי העיר. למי הבוספורוס נוכחות גדולה בעיר – המיצר משמש כנתיב תחבורה ציבורית המחבר בין החלק האירופאי של העיר לחלקה האסייתי, וכן גם למקור תעסוקה ומזון בשל הדיג.

״יש שתי אימרות בתרבות האנטולית ביחס למים. האחת היא שיש לספק מים למי שצריך אותם, והשנייה היא שאין לבזבז מים. את המימוש של האימרות האלה אפשר לראות גם ברחוב, כמו מים שמוצבים בעבור חתולים, כלבים וציפורים, תה שמוגש לאנשים בכל מקום בכל רגע, ומים נוטפים שנאגרים בקערות או בקבוקים חתוכים, המשומשים להשקיה או לניקוי״.

מיפיתי את חזיתות הבניינים בעיר, שמלאות בצינורות מזגנים המייצרים רשת של ׳נהרות׳ אנכיים. מכיוון שרוב האנשים אינם שותים מי ברז באיסטנבול, כמות הפלסטיק שמופצת כתוצאה מרכישת מיכלי מים מייצרת סיכון סביבתי. בקבוק הפלסטיק מקבל חיים שניים בהפיכתו לכלי בעל שימושים שונים

איך בחרת לתרגם את הממצאים האלה?

״מיפיתי את חזיתות הבניינים בעיר, שמלאות בצינורות מזגנים המייצרים רשת של ׳נהרות׳ אנכיים. מכיוון שרוב האנשים אינם שותים מי ברז באיסטנבול, כמות הפלסטיק שמופצת כתוצאה מרכישת מיכלי מים מייצרת סיכון סביבתי. בקבוק הפלסטיק מקבל חיים שניים בהפיכתו לכלי בעל שימושים שונים.

״בנוסף למיפוי המציג את ההזדמנות של איסוף המים, ומקשר בין הבניינים (העיר), האנשים והמים, בחרתי גם לייצר אוביקטים שמבוססים על הצורה האיקונית של מיכלי המים הגדולים. אחרי ביקור במוזיאון המים בעיר, שם ראיתי כלי מים מסורתיים שהיו משמשים את באי החמאם בעיקר בתקופת האימפריה, רציתי לחבר את הגלגול הצורני שעבר על מיכלי המים – מאז ועד היום. בעודי מחבר בין ישן לחדש, המשכתי לחשוב על המהות של האובייקטים האלה; הייתי רוצה לייעד אותם לאיסוף המים מקירות הבניינים. 

בילי ארנסט

כמו שציינת, קייפטאון נמצאת במצב חירום עקב בצורת ממושכת בת שלוש שנים. ההתערבויות והאילתורים הצנועים שראית באיסטנבול, הם דבר שיכול לעזור, או למנוע, מצבי מחסור קיצוניים בקייפטאון בעתיד? 

״הפרויקט בוחן את ההתרחשות האצילית סביב איסוף המים, שיכולה לקרות בכל עיר, ואת האופן שבו בניינים יכולים להשתתף באיסוף מים, באמצעות פעולות א־פורמליות. מיכל המים הופך למרכז של פרקטיקה זו ומקשר בין מים, מבנים ותושבים.

״אני מניח שבאופן יחסי, ההתערבויות האקטיביות של התושבים באיסטנבול לא מהוות שינוי משמעותי במאזני המים בעיר. אבל לדעתי לא פה העניין, אני חושב שהמודעות והגישה הן קריטיות, ובהחלט הייתי רוצה לנסות להעביר את המודעות הזאת לתושבי קייפטאון. השפה האילתורית ומיקומה ברחוב יכולה להתאים גם לקייפטאון ולשנות את היחס של התושבים למים״. 

פליטים וציפורים

איסמעיל ריפאי (במקור מצרפת) בחר לעסוק בנושא אקטואלי ורגיש – אוכלוסיית הפליטים באיסטנבול. כמדינה שקולטת את מספר הפליטים הסורים הגדול ביותר, טורקיה חווה שינויים חברתיים רבים בשנים האחרונות. בנוסף להגירה האנושית, איסטנבול היא נקודת מעבר לציפורים הנודדות מאירופה לאסיה ולהפך. ריפאי ראה את החופשיות של הציפורים ״להגר״ לצד המגבלות המוטלות על בני אדם שנאלצים לנוע בשל סכנה, ובחר למקד את הפרויקט שלו בהקבלה הזו. 

איסמעיל ריפאי

״הגירה אנושית היא נושא שאני מאוד מעוניין ונלהב להתעסק בו מאז תחילת לימודי העיצוב שלי״, הוא מספר על העניין שלו בנושא ״הרגיש הזה, הנוגע לשלושה אחוזים מאוכלוסיית העולם, שהם 200 מיליון בני אדם לערך. זה נושא שאין להתייחס אליו בקלות. עם זאת, רציתי למצוא דרך ׳רכה׳ ופואטית שבעזרתה אוכל להציף את התכנים האלה, ולהדגיש את המציאות של חיי היום־יום של מאות אלפי אנשים. 

״לפני שנסעתי לאיסטנבול עבדתי על צורות ועם חומרים כדי לנסות לנסח קן שיחבר ביחד בני אדם וציפורים, כחלק ממחשבה שלשני אלו גורל משותף במידת מה. הייתי מרוצה מהבדיקות שלי ומוכן לבנייה מחדש באיסטנבול. כשהגעתי לעיר המציאות גרמה לי מהר מאוד להבין שלא הכול יתרחש כמתוכנן. השאלה הגדולה שהחלה להתעורר הייתה איך ואיפה אוכל להכניס את המבנה שלי: כיצד על ידי יצירת פרויקט רחוק מהמציאות החברתית והפוליטית שקיימת באיסטנבול, אני יכול להעביר מסר? זה לא היה נראה לי הגיוני״.

לפני שנסעתי לאיסטנבול ניסיתי לנסח קן שיחבר ביחד בני אדם וציפורים, כחלק ממחשבה שלשני אלו גורל משותף במידת מה. הייתי מרוצה מהבדיקות שלי ומוכן לבנייה מחדש באיסטנבול. כשהגעתי לעיר המציאות גרמה לי מהר מאוד להבין שלא הכול יתרחש כמתוכנן

ואיך בחרת להתמודד עם המכשול הזה?

״באיסטנבול יצא לי לדבר עם מספר אנשים ולהציג להם את המשוואה שיצרתי. כמה מהם חשבו שלהשוות בני אדם לציפורים היה דבר מזעזע לעשות. הרגשתי שאני לא מורשה להביע עמדה כי בסופו של יום אני בחור אירופאי שלומד בבית ספר מיוחס בהולנד. התובנה הזו הקשתה עלי אפילו עוד יותר, אבל במבט לאחור אני מבין כי התגובות האלה הן גם תוצר חשוב כשמביעים עמדה דרך עיצוב״.

איסמעיל ריפאי

ואז מה? 

״ממפגש נוסף, הפעם עם פליטים, ניסיתי להבין מהם הצרכים הבסיסיים של פליט כשהוא מגיע לעיר זרה. מקלט הוא דבר הכרחי כמובן, ואותו תרגמתי לקן הציפור. רציתי גם ליצור מקום שמאפשר לפליט להמשיך להישאר מחובר, גם כדי לשמור על קשר עם ארץ מולדתו וגם כדי להתקדם במקום החדש. על ידי מיזוג בין העולמות, יצרתי קנים בצורת אוהלים – מבנים ארעיים המשמשים הן למקום משכן לציפורים והן לנקודת הטענה למכשירים סלולריים. 

״מבחינתי הפרויקט הוא יותר דרך חדשה להתבוננות על מצב מפתרון משמעותי. הקושי והמורכבות שאיתם מתמודדים פליטים הוא דבר שקשה להבינו, ובטח קשה לתרגם למוצר שיפתור בעיה. יכול להיות שהתהליך שעברתי והבירור שלי עם עצמי – מתי ומה מותר לי להביע – הם התוצר המשמעותי בעבורי מהפרויקט הזה״. 

דמויות של ארדואן על מתלי כביסה מחוץ למספרות 

הנושא שאני בחרתי לעסוק בו בביקורי באיסטנבול הוא תרבות המגזינים הסאטיריים הפופולרית בטורקיה. באמצעות קריקטורות המתפרסמות מדי שבוע, מאיירים רבים מציפים ביקורת חברתית ופוליטית על הנעשה במדינה. כבר כשהתחלתי לקרוא על הנושא בהולנד, הבנתי כמה המגזינים האלה פופולריים וקריטיים להתנהלות של חברה דמוקרטית שמאפשרת חופש ביטוי. כרגע השלטון הנוכחי בטורקיה מטיל הגבלות חמורות על התבטאויות המבקרות את הממשלה, דבר המעמיד את קיומם של המגזינים בסיכון. 

תרבות המגזינים הסטיריים בטורקיה החלה את דרכה בשנת 1870, בזמן שעוד הייתה אימפריה עותמאנית מפוארת. מייסד המגזין הסטירי הראשון היה ממוצא יווני ואף נאסר בעקבות פרסום קריקטורה שהציגה ביקורת על הגבלת חופש האזרחים. היום, כמעט 150 שנים מאז הודפס המגזין הסטירי הראשון במדינה, אפשר כבר לסכם שטורקיה פיתחה מורשת מכובדת של פרסום מגזינים סטיריים.

ניבי להבי

במשך השנים נפתחו ונסגרו עשרות מגזינים ולא מעט קריקטוריסטים אף נאסרו בשל תוכן רגיש שעסקו בו בציוריהם. כמדינה המוגדרת דמוקרטית, בטורקיה קיימות פלטפורמות רבות המקדשות את חופש הביטוי, אך מנהיגים רבים לאורך ההיסטוריה של הרפובליקה זיהו את הכוח שבמגזינים ובאיום שהם מהווים על כוחה של המנהיגות. הכוח של המגזינים לעומת אי יציבותם אל מול הממשלה תמיד היה נתון מגביל בעבור היוצרים. מצד שני, ההגבלות, האיסורים והמאסרים הם גם התמריץ שגורם ליוצרים רבים לא לשתוק ולשמור על הסביבה הדמוקרטית, החופשית, שאחד ממרכיביה הקריטיים הוא חופש הביטוי. 

עם הגיעי לאיסטנבול הלכתי לבקר במשרדים של אחד מהמגזינים הגדולים במדינה, LEMAN, כדי לראות את תהליך היצירה וכמובן לשמוע מהקריקטוריסטים כיצד הם חווים את התקופה הנוכחית. ״זו תקופה רגישה״, אמר לי דוגן פלוואן, קריקטוריסט ותיק במגזין. ״מצד אחד, המגזינים הם אחת הפלטפורמות האחרונות במדינה שממש מקדשות את חופש הביטוי, אבל מצד שני אי אפשר להשוות את החופש היום לזה שהיה קיים לפני 20 שנים, או גם עשר שנים.

״ב־20 השנים האחרונות, מאז שהאינטרנט נכנס לכל בית ולכל כיס, חלה ירידה משמעותית בצריכת מדיה מודפסת כך שכבר יש שינוי כלכלי משמעותי להסתגל אליו. בנוסף, הכסף שהמגזין מצליח להרוויח מושקע ברובו בהתמודדות עם תביעות שהמגזין מקבל מהממשלה. כל אחד מהמאיירים היום כבר יודע מהם הגבולות ואפשר להגיד אנחנו כבר מקדימים תרופה למכה ומצנזרים את עצמנו״.

אחד העקרונות החשובים של המגזינים המובילים הוא להישאר עצמאיים. הם לא יפנו לחברות גדולות כדי לקבל חסויות מסיבות אידאולוגיות, ולא יוסיפו פרסומות בין דפי המגזין, דבר המאתגר אף יותר את קיומם. בפרויקט שלי בחרתי לנסות למצוא מקומות בעיר המהווים הזדמנויות חלופיות להפצת התוכן הסטירי. היה לי חשוב להמשיך ולעבוד בפורמט מודפס שיהיה גלוי ברחבי העיר, ומתוך מחשבה על סיטואציות חברתיות שיכולות לייצר שיח, עיצבתי מצתים ותחתיות לבירה.

ניסיתי למצוא מקומות בעיר המהווים הזדמנויות חלופיות להפצת התוכן הסטירי. היה לי חשוב להמשיך ולעבוד בפורמט מודפס שיהיה גלוי ברחבי העיר, מתוך מחשבה על סיטואציות חברתיות שיכולות לייצר שיח

״במשך יומיים הסתובבתי ותליתי על מתלי כביסה מחוץ למספרות או בתים, מגזינים עם דמויות של ארדואן מתנוססות על השערים. כשנתקלתי בקיר לבנים עצרתי כדי לתקוע פיסות של מגזינים בין החריצים. בנוסף, עיצבתי חתיכות נייר המיועדות להגשת ה׳סימיט׳ – הבייגל הטורקי שנמכר בדוכנים בכל פינה, וכן גם עטיפות לקוביות הסוכר שמופצות על ידי מחלקי התה בכל העיר. 

שאלתי את המאיירים במגזין אם הם מרגישים בטוחים להגיד מהי עבודתם לאנשים זרים או לשוטר ששואל ברחוב. רובם ענו לי שהם יגידו שהם עובדים בחברה כמעצבים גרפיים. כמי שמגיעה מבחוץ, אני יודעת שההצעות שניסחתי אינן עומדות בגדר פתרון למצב המורכב. היה לי מאתגר להבין מהם הגבולות – מה מותר ומה אסור, בעיקר מה אסור. כשהראיתי את הרעיונות שלי לקריקטוריסטים שפגשתי, הם הביעו עניין ואמרו שלא רחוק היום שבו יצטרכו לאמץ דרכי הפצה אחרות. 

ניבי להבי

The post העיצוב החברתי מגיע מאיינדהובן לביאנלה לעיצוב באיסטנבול appeared first on מגזין פורטפוליו.

הדרך לעין חרוד מתחילה בגלריה עודד שתיל

בסוף השבוע בלבד (3־5 במאי) תתקיים בגלריה הביתית של עודד שתיל, ברחוב ליברמן 8 בתל אביב, תערוכת בזק לציון ראשיתה של ״הדרך לעין חרוד 2018״. האמנית אפרת גלנור יוצאת למסע מתמשך ברחבי ישראל, על פי ספרו של עמוס קינן ״הדרך לעין חרוד״. הספר מתאר הוויה אפוקליפטית שבה המדינה נשלטת על ידי הצבא, אזרחיה הערבים ״נעלמו״, ישובים רבים הושמדו, והאזרחים שנותרו אינם מורשים להסתובב חופשי.

המסע של גלנור הינו מסע ויזואלי ופיסי דרך סוגיות נופיות, גאוגרפיות, פוליטיות ואנושיות, ועוסק במרחב התרבותי העכשווי, כפי שהוא משתקף בנוף 30 שנה לאחר צאת הספר ובשנתה ה־70 של המדינה. במשך יותר משנה יתקיימו הליכות, מפגשים, מחקר, צילום וציור שיסתכמו באירועים שונים לאורך התוואי בשיתוף עם היושבים במקום. תוואי המסלול והפעולות: תל אביב – הרצליה – טייבה – קיבוץ גבעת חיים – אום אל פאחם – עפולה ועין חרוד.

מסעו של גיבור הספר מתחיל בדירה תל אביבית, שממנה הוא נמלט צפונה. כך גם נקודת הפתיחה של המסע, בדירתו של עודד שתיל, שהיא גם גלריה לאמנות. את הפרויקט מלווה אתר אינטרנט ובו מאגר מפות, סקיצות, צילומים, שירים ועוד מרכיבים של המסע.

חגית פלג רותם

אפרת גלנור. שושנת הרוחות

דפנה שפירא חסון ושונית גל פאשיה, מיצג בגבעת חביבה. צילום דניאל קדם

בין מילים ואמנות בגלריה בגבעת חביבה

התערוכה החדשה ״בין מילים ואמנות״, שתיפתח בשבת 5.5 בגלריית השלום בגבעת חביבה (אצרו עתר גבע וענת לידרור), שואלת האם עדיין יש כבוד למילה ולמה שהיא מייצגת, במרחב האמנותי היום, או שמא הן הולכות ונמחקות הן מן השיח ומפנות מקום לדימוי החזותי. האמנים המציגים בתערוכה בודקים את היחסים בין אמנות ומילים בימינו: חלקם חוקרים את השפה כייצוג, אחרים בוחנים אותה כרקע, משטח או מצע; נוספים עוסקים בקטלוג, הצפנה וקידוד ואחרים מותחים את גבולותיהם של ז׳אנרים קלאסיים של השפה כגון שירה כתובה, ספרות או ראפ, כסגנון שירה מוסיקלי אל תוך מרחב הגלריה. דרך מדיומים שונים הם תוהים על מקומה ומהותה של שפה, אופני תקשורת, קיומם או אי קיומם של קשרים בין שפות שונות, הבדלים באופן ההבניה של השפה כפי שבאו לידי ביטוי בציורי המערות הראשונים ובשפת האימוג׳י הנהוגה והפופולארית.

משתתפים: אביגיל ארנהיים, אוסי ילון, אירית בהלול, אלי הולנהורסט, אלכסנדרה זסלב, אריאלה שפושניק, דנה בהרב, דפנה שפירא חסון, הדס גרטמן, יצחק ברוזה, מג׳די חלבי, מור פלד, מיכל פירני, מיריי שנאן , סוהא פרוג׳ה, סוהאד דיב, סיגל ניר, סעיד עפאסי, עאישה עראר, ענתי טורק, ציבי גבע, ראבעה מורקוס, ראניה עקל, רחלי ורדי־גרנות, רני אלינב, שונית גל.

חגית פלג רותם

כרזה של הדר גולן במרכז רוטשילד

רואים סיפור במרכז אדמונד דה רוטשילד

תערוכת הכרזות ״רואים סיפור״ תיפתח הערב (3.5) בשעה 19:30 במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב. התערוכה תציג כרזות שיצרו סטודנטים בעקבות סיפורים של סופרים עבריים, במסגרת קורס ״אימג׳מייקינג״ בהנחיית ג׳ודית אשר ואיתן אלוא, במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון. הקורס עסק ביצירת פרשנות חזותית לספרות מקור עברית תוך כדי הצצה לטקסט נבחר ולעולם התוכן של הסופר. מנחי הפרויקט יציגו את הרזות ולאחר מכן תתבצע בשעה 20:30 הקראת סיפורים נבחרים בהשתתפותן של הסופרות שהם סמיט (״גבר חלומותיי״) ואורלי קסטל־בלום (״הייתי פעם שד״).

משתתפים: אנה בורוכין, ירדן דותן, מירי דביר, נוי דקל, נופר חתוכה, רותם זיגלמן, רעות דביר, שביט גורדון, שיראל מנדיל, יוליה טורקינץ, הלה גדה, תומר יצחק, הדר גולן, שקד כהנא, דור שוורץ.

נעילה: 7.5

יובל סער

The post הרשימה המשותפת // 3 במאי 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

70 שנים אחרי הקמת המדינה, פנה נדב ברקן ל־70 מעצבים גרפיים וביקש מהם להציג את הפרשנות שלהם למנורת שבעת הקנים שנחשפה ב־10 בפברואר 1949 על ידי מועצת מדינת ישראל. מנורת שבעת הקנים היא אייקון יהודי ייחודי, שלא קיים בתרבויות אחרות. תהליך עיצובו של הסמל החל במכרז שזכה למאות תגובות. השקפת עולמם, התובנות והמחשבות שלהם כלפי המקום הזה מבוטאים ב־70 סמלי מנורה חדשים, שמוצגים בתערוכה ״490 קנים״ – שנפתחה ביוזמת מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל כחלק מהתערוכה לחן עממי בבית האמנים בתל אביב (אוצר ראשי: יובל סער).

1. מה הייתה נקודת הפתיחה שלך בעבודה על התערוכה?

״בתקופה שבה עליית הלאומיות היא חלק מהותי מהשיח היום־יומי, נקודת הפתיחה הייתה הרצון להתבונן בסמל המדינה שאנחנו חיים בה ולוקחים אותו כנתון קבוע בלתי ניתן לשינוי; להבין את המקורות שלו, כיצד הוא נוצר ואת הרלוונטיות שלו היום עבור מעצבים ומעצבות פעילים בישראל. סמל המדינה מייצג את המדינה ואת ערכיה, מתוך כל האלמטים שבסמל – אובייקט המנורה הוא ייחודי לתרבות היהודית ולהיסטוריה שלה. המטרה היתה להתחבר רגע לסמל האיקוני הזה, הכל כך מאופיין ומסוגנן, ולראות כיצד מצד אחד הוא יכול להכיל פרשנויות מרובות של מעצבים ויחד עם זאת לשמור על התקשורת החזותית שלו כמנורה״.

2. מהי נקודת הסיום שלך ומה למדת על מה שאתה מציג, שנה וחצי אחרי?

״פשוט מרגש לראות את מגוון נקודות המבט של המעצבים שהוזמנו להשתתף בתערוכה, ולהבין כיצד מעצבים מטפלים ברגישות בסמל כל כך מוכר, ברמה הצורנית והקונספטואלית. היה מאוד מעניין לבקר בארכיון המדינה ולהחשף לתהליך של עיצוב סמל המדינה מ־1948 ולהשוות אותו לתהליכים שמעצבים עברו בעבודה על התצוגה הנוכחית.

״יש משהו מהפנט בלראות את מספר האופציות הרב לסמל המדינה, ששלחו אזרחים ישראלים למכרז שערכה המדינה ב־1948, את התקווה ואת ההתלהבות שיש בעבודות מאז. האפשרות של להכניס לחדר אחד פרשנויות למנורה של מעצבים ישראלים עכשוויים יחד עם האופציות מ־1948 והיכולת להשוות בין התקופות הן מרתקות ומלמדות המון״.

3. עיצוב ישראלי או עוצב בישראל?

״קשה מאוד להפריד״.

– – –

סיורים מודרכים: (הכניסה חופשית, אין צורך בהרשמה מראש)
שישי 4.5 בשעה 11:00 בהשתתפות יובל סער, ליאורה רוזין, לו מוריה, איה בנטור ונדב ברקן
שבת 12.5 בשעה 11:00 בהשתתפות יובל סער, טל אמית, ליה שורץ, נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן

בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב. נעילה: 26.5.18
שני–חמישי: 10:00–13:00, 17:00–19:00
שישי: 10:00–13:00, שבת 11:00–14:00

The post לחן עממי / 490 קנים appeared first on מגזין פורטפוליו.

השנה האחרונה העמידה במרכז הדיון הציבורי והסדר העולמי את ההעצמה הנשית. נושא חשוב זה עמד בלב שיתוף הפעולה בין קורס אקטיב של המחלקה לעיצוב אופנה בוויצו חיפה לחברת נייקי, מותג עולמי מוביל בתחום בגדי האקטיב והספורט. הפרויקט הושק בספטמבר 2017 במתכונת של תחרות נושאת פרסים בין הסטודנטים בליווי צוות ההנהלה של נייקי ישראל.

המשימה שקיבלו 13 הסטודנטים הייתה לעצב קולקציית בגדי ספורט מקורית וחדשנית, בעבור ובהשראת דמות נשית יוצאת דופן ובולטת בתרבות, המשקפת באישיותה ופועלה את הרוח והמורשת של נייקי. מטרת הפרויקט, כפי שמספרת  ראשת המחלקה לעיצוב אופנה מירב לביא, הייתה לחשוף את הסטודנטים לתעשיית האופנה העולמית ולהעניק להם, כבר במהלך הלימודים, ניסיון מעשי. 

ירדן פרג׳יאן

יהודית פלג

יהודית פלג

במקום ראשון זכתה ירדן פרג׳יאן, שבחרה כהשראה את האמנית פרידה קאלו. פרג׳יאן הדגישה את הפונקציונליות של הבגד על מנת לאפשר נוחות במצבים שונים ושילבה בו בדי ניילון, רשת וגומי שעליו הדפיסה דפוס תואם. למקום שני הגיעה יהודית פלג, שעיצבה בגד בהשראת האנטומיה והטקסטורה של הנחש, שמאפשרים לו את התנועתיות והגמישות האופייניות לו, תוך של לייקרה, גומי ובדי ניילון להדפסי משי. למקום השלישי הגיעה בת אל מזרחי, שעיצבה בגד בהשראת עולם הקומיקס המתבטא במראה ״קולור־בלוק־רטרו״ בצבעי כחול, צהוב, לבן ואפור. 

עוד השתתפו בפרויקט: אדר סרור שניסתה להאיר נקודת מבט שונה על ליידי גאגא, בהשראת צדפות ואלמוגים; סיהאם עטאללה שעסקה בהזיות בהשראת דוגמנית העל והשחקנית הבריטית נעמי קמפבל; ומור זקן שקיבלה את ההשראה שלה מתרבות האפרטהייד של דרום אפריקה.

בת אל מזרחי

אדר סרור

סיהאם עטאללה

מור זקן

The post גיבורות העל של ויצו חיפה ונייקי appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתרבות המקומית קיים קשר מורכב בין אמונה לחומר. התערוכה נַעֲשֶׂה – שנפתחה ביוזמת מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל כחלק מהתערוכה לחן עממי בבית האמנים בתל אביב (אוצר ראשי: יובל סער) – בוחנת קשר זה דרך עשרות חפצים המשמשים יהודים שומרי מצוות. בעוד האסוציאציה הראשונית המתלווה לנושא הם חפצי יודאיקה העשויים מלאכת מחשבת, אוצרי התערוכה – נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן (סטודיו Reddish) -מפנים את תשומת הלב דווקא אל אוביקטים יום־יומיים, פרקטיים וצנועים למראה. באמצעות חפצים שימושיים המיוצרים בייצור המוני, היא מבטאת את הצרכים ואת האתגרים המאפיינים את שגרת יומם של יהודים דתיים בישראל, מלידה ועד קבורה.

החפצים שנבחרו לתערוכה מסייעים לקיים סגנון חיים המושתת על תפיסת עולם מסורתית בעולם רווי תמורות. האוביקטים המוצגים התפתחו במשך השנים כתגובה לשינויים שחלו בצרכים, בערכים ובאופני ייצור. בעוד החוט המקשר בין המוצגים הוא אמונה, משתקפים בהם גם גוונים נוספים של צרכים אנושיים כגון ביטחון, פרנסה, חינוך, הנאה והגדרה עצמית. חפצי היום־יום מספקים הצצה אינטימית אל שגרת חיים: משתמשיהם רואים בהם חפצים מוכרים ומובנים מאליהם, בעוד אחרים עשויים לראותם במבט ראשון כמשונים וכאקזוטיים. הפער שבין היכרות לזרות, שיכול להעיד על ריחוק ולעורר ביקורת, יכול גם להוות הזדמנות להתבוננות בשגרה לא מוכרת, ולחיפוש מחודש של נקודות חיבור.

ההתמקדות ביהדות נובעת מצביונה הנוכחי של מדינת ישראל, ששלושה רבעים מתושביה מוגדרים כיהודים, ומרביתם מאמינים בקיומו של אלוהים. אך בד בבד זהו מקרה בוחן שכל דת יכולה לעמוד במרכזו, שכן מה שמרחף מעל אסופת החפצים אינם רק עקרונות היהדות, אלא גם האדם באשר הוא. התערוכה מייצרת פורטרט של אוכלוסייה ישראלית המאמינה גם דרך חפציה.

1. מה הייתה נקודת הפתיחה שלכם בעבודה על התערוכה?

״אנחנו מתבוננים על העולם לא מעט גם דרך חפצים, ויש לנו נטייה ללקט ולתעד אותם בכל מקום שבו אנו מבקרים. חפצים יום־יומיים, כביכול סתמיים, שיכולים לספר הרבה על הסביבה שבה הם נוצרו. המבט הזה, שממוקד באוביקטים, משמש לנו כתירוץ להציף שאלות שאולי לא היו מתעוררות בדרך אחרת, וזו אחת הדרכים האהובות עלינו ללמידה על תרבות שאנחנו לא מכירים.

״כשניגשנו לבחון עיצוב מוצר בישראל, עניין אותנו למצוא נקודת מבט מקומית שאותה נוכל להתחיל לחקור ממרחק מסוים ובעיניים ׳נקיות׳. בחרנו לבחון את החיבור לחפצים הקשורים לאמונה יהודית. זהו תחום טעון, רווי במשמעות, עשיר בחפצים, והכי חשוב – כמו רוב הציבור החילוני, לא ידענו עליו הרבה. החיבור בין קודש לחול מלווה את היום־יום של ציבור ישראלי גדול, והוא בא לידי ביטוי בהרבה חפצים שאיש אינו נותן דעתו עליהם. זהו עולם שתמיד סקרן אותנו, ועם הזמן נאספו בסטודיו שלנו כמה חפצים שקשורים אליו. זה סימן לנו שהנושא ראוי לתשומת לב, אבל כמו בכל יציאה למסע משמעותי, לא ידענו לאן נגיע.

״אפשר לומר שנקודת הפתיחה הייתה למצוא את הכיוון שמעורר בנו סקרנות רבה, ושיש בו, לדעתנו, רלוונטיות גדולה לתרבות המקומית״.

2. מהי נקודת הסיום שלכם ומה למדתם על מה שאתם מציגים, שנה וחצי אחרי ?

״בתערוכה אנחנו מציגים את המחקר שלנו דרך חפצים יום־יומיים שנבחרו בקפידה, ושמבטאים אספקטים שונים של חיבור בין קודש לחול. החפצים נבחרו כדי שיוכלו לאפשר אופנים שונים לביקור בתערוכה – מהצצה חטופה בשגרת חיים לא מוכרת, ועד נקודות למחשבה על שאלות גדולות יותר שצפות דרך החפצים, שאלות חברתיות ופוליטיות על זהות ואמונה.

״מסע הלימוד שלנו את התחום התברר כמורכב. מצאנו שהוא נוגע בנו בדרכים שונות – כמעצבים, כאזרחים וכבני אדם. גילינו שבאותה הנשימה אנחנו יכולים להתפעל כמעצבים מהאופן המחוכם שבו פותרים באמצעות מוצרים בעיות הלכתיות, להתרגש מהמשמעות העמוקה שהמוצרים מהווים למשתמשים, ולהשתומם כאזרחים על ההשלכות של חלק מהמהלכים. מכיוון שמלכתחילה בחרנו בתחום חקירה טעון, החלטנו להציג את הסתירות ולא לנסות ליישב אותן.

״כל תהליך הלימוד ׳זיגזג׳ בין תובנות גדולות ללימוד פרטים קטנים ואזוטריים. דרך המוצגים למדנו הרבה על החיבור המדהים בין חומר לרוח, ועל הצרכים המורכבים של הציבור המאמין, אך גם צברנו אין סוף אנקדוטות במפגשים עם אנשים זרים ומרתקים, ובשיטוט בשוליים הסהרוריים של הרשת״.

3. עיצוב ישראלי או עיצוב בישראל?

״חלק מהמוצגים עוצבו בישראל, אבל זו תהיה טעות להגדיר אותם כעיצוב ישראלי. בתערוכה שלנו, עיקר המשקל הוא על השימוש המקומי. המוצגים בתערוכה יכולים לספר הרבה על חיי היום־יום של המשתמשים בהם, ובאותה העת להיות רחוקים מהעין ומהלב של ישראלים רבים אחרים. יהודים או שאינם יהודים״.

– – –

סיור מודרך: (הכניסה חופשית, אין צורך בהרשמה מראש)
שבת 12.5 בשעה 11:00 בהשתתפות יובל סער, טל אמית, ליה שורץ, נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן

בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב. נעילה: 26.5.18
שני–חמישי: 10:00–13:00, 17:00–19:00
שישי: 10:00–13:00, שבת 11:00–14:00

The post לחן עממי / נַעֲשֶׂה appeared first on מגזין פורטפוליו.

מעגל המראות שניצב בחצר הפנימית של ארמון עתיק בלב מילאנו משך את העיניים והעביר השתקפות מרהיבה של דמות המתבונן על רקע הארמון והשמים שמעליו. אבל ההפתעה האמיתית של חברת האופנה COS לקהל של שבוע העיצוב במילאנו המתינה בגינה האחורית רחבת הידיים. שם, בין פרחי אביב קטנטנים שבצבצו בדשא, בין העצים, השבילים והערוגות, הציב האמן האמריקאי פיליפ ק. סמית III פסלי־מראות בדמות טוטמים משוננים, שהכפילו ושיקפו את הירוק החי והעוטף של הגן. התערוכה של COS, תחת הכותרת Open Sky, לא הציגה עיצוב מוצר במובנו המקובל ולא עיצוב אופנה, שעליו אמונה החברה. כמו רבים ממשתתפי שבוע העיצוב במילאנו COS מגיעה לעיר כדי להפגין נוכחות ולשמור יד על הדופק, או אולי להראות עד כמה היא מעודכנת.

פיליפ ק. סמית III במיצב של COS

סמית הוא ממשיך דרכם של אמנים מסוגם של כריסטו ושל ג׳יימס טורל. הוא מרבה לעבוד במרחבים פתוחים ובאזורים בעלי פני קרקע ותנאי אקלים קיצוניים, שבהם הוא מציב עבודות בקנה מידה גדול, המתערבות בנוף וממשיכות אותו. באחת מעבודותיו הידועות עטף במראות את קירותיו החיצוניים של צריף במדבר, והפך אותו למעין רואה ואינו נראה; באחרת הציב מראות אנכיות במבנה קשת שהשתרע על פני רבע מייל. הוא למד ארכיטקטורה ואמנות באקדמיה לעיצוב ברוד איילנד, חי בדרום קליפורניה, שם נולד וגדל ואפשר לומר שהוא מעצב שוב ושוב את נוף מולדתו. עבודותיו מבוססות על משחקי אור־צל והשתקפויות, ומכוונות למחשבה על הקשר בין האדם לסביבה, המבט מהארץ לחלל והמודעות לשינויים החלים בכל אלה.

הזמנתו של סמית למילאנו היא יותר מחווה קונספטואלית מאשר פעולה שיווקית טהורה, ונועדה ככל הנראה להצביע על הקשר העז של COS והכבוד שהיא רוחשת לעולם, לטבע ולסביבה. ולשבוע העיצוב. כמו חברת האופנה, שבאה להציג את סגולותיה במקום שבו מסתובבים קובעי הטעם ומובילי החדשנות של תרבות המגורים והחיים עצמם (מה שנהוג לכנות לייפסטייל), כך נוהגות בשנים האחרונות חברות רכב כמו לקסוס ומרצדס, חברות אלקטרוניקה כמו סוני וסמסונג והשנה הצטרפו אליהם גם גוגל עם פרויקט שהובילה לי אדלקורט; BMW, בעלת המותג מיני קופר, שהציגה קונספט נדל״ני חדש ״מיני ליווינג״; וחברת המשרדים השיתופיים WeWork בשיתוף פעולה אסטרטגי עם מותג העיצוב HAY.

יותר מ־430 אלף איש מ־188 מדינות ביקרו השנה בתערוכה הראשית של סלון דל מובילה במרכז הירידים (פיארה מילאנו), עלייה של 26% מהשנה שעברה. ה״סלון״ נוסד לפני 57 שנים, במטרה לקדם את תעשיית הרהיטים האיטלקית, ותרם רבות למיצובה של איטליה כמעצמת עיצוב במחצית השנייה של המאה העשרים. אחרי שסבל משנים של דעיכה לנוכח הגלובליזציה, כעת הוא פורח מחדש בעקבות הפתיחות של מארגניו והכמיהה של מותגים ויצרנים מכל העולם להיות חלק ממנו כתו תקן של יוקרה וחדשנות.

גוגל Softwear

גוגל לא באה להשיק במילאנו מוצרי מדף מעוצבים. אחרי גוגל גלאס, מוצר הצריכה הניסיוני שנגנז לפני מספר שנים, נראה שגוגל מתמקדת במוצריה הווירטואליים ומחפשת חיבורים אחרים לעולם המוחשי, שיגשימו את ההבטחה שלה: לעזור לנו לעבוד ולשחק, להישאר מאורגנים, לקבל תשובות, לשמור על קשר ולהגדיל את עסקינו. את האתגר כיצד להציג את עצמה בפעם הראשונה במילאנו הפקידה בידי חזאית הטרנדים לי אדלקורט, שבחרה לעשות זאת במתחם של כוהנת העיצוב רוזנה אורלנדי.

בתערוכה Softwear אדלקורט קוראת לנו לאמץ את הטכנולוגיה לחיקנו, במקום להירתע מהשינויים המהירים המתחוללים בעולם הרשתות והחפצים הטכנולוגיים. היא הציגה חלל המדמה בית פרטי קטן, שחדריו עטופים בשטיחים רכים ועבודות טקסטיל בעיצוב קיקי ון אייק, ורהיטיו מאורגנים בפינות ישיבה אינטימיות. המכשירים החכמים – ממחשב נייד וסמארטפון ועד אוזניות ומשקפת מציאות מדומה – משתלבים בהוויה הביתית הרכה, ממש כמו הבגדים וכוס הקפה. הסביבה העוטפת והנעימה למגע היא חלק מהמסר המפוייס והאנושי שגוגל מנסה להעביר.

שיתופיות מסוג חדש

יחסים בין אישיים, חללי ישיבה משותפים, אזורי מפגש ושולחנות ארוכים או עגולים לארוחה רבת משתתפים הם חלק מהטרנד. ככל שעינינו נעוצות יותר במסכי הסמארטפון, כך אנו כמהים כנראה לנקודות מפגש חברתיות. בחשיבה עיצובית מוקדשת תשומת לב רבה לרעיונות של כלכלה שיתופית, וחברות שונות מתייחסות לכך בקולקציות שלהן.

הגדילה לעשות (או אולי יש לומר – הקטינה לעשות) זרוע הנדל״ן של BMW, שהציגה את הקונספט ״מיני ליווינג״, מבוסס על תכנון דירות קטנטנות, בנות 15־20 מ״ר, מעוצבות להפליא, המתאימות בעיקר לצעירים החיים לבד. את המענה למחסור במרחב אישי מרווח מציעה החברה בחללי מחיה משותפים – לשימושים כמו אירוח, הכנת אוכל, בילוי ספורטיבי ואפילו גינון. החברה תשיק פיילוט של דירותיה הקטנטנות בשנגחאי בשנה הבאה, ואם תצליח לסגל את דייריה לצורת החיים הבודדה והשיתופית החדשה, אולי נראה את המגמה מתפשטת בעולם ועונה על מצוקות דיור זמניות לפחות.

מיני ליווינג

שולחן לבישול ועבודה של קרטל בעיצוב פיירו ליסוני

רהיטים שיתופיים של ויטרה

חברת ויטרה הציגה מקבץ של רהיטים ״קהילתיים״, המיועדים לחללים ולקבוצות החיות בשיתוף. בין המוצרים החדשים שחשפה החברה נראו ספות ענק כפולות, הגולשות לשני צדי המשענת, אביזרי ישיבה ניידים ומדורגים, מרבץ מרופד המזכיר ישיבה בג׳קוזי – כולם מיועדים לחללים סלוניים שיתופיים. מנכ״לית ויטרה, נורה פלבאום אמרה כי ״מדובר בשיתופיות מסוג חדש, לא כמו הקומונות או הקיבוצים בעבר. חברות שיתופיות כיום מונעות מאידאולוגיה אחרת, כמו ניצול מיטבי של משאבים, שמירה על הסביבה והפחתת צריכת־יתר״.

ואם כבר בילוי משותף, מובן שגם אוכל ומקומות בילוי כיכבו בכמה מהפרויקטים המדוברים בשבוע העיצוב. נינה ישר, בעלת גלריה נילופר, הקימה בר-קפה אקסקלוסיבי שהכניסה אליו בהזמנה בלבד. ״דיינר״ פופ אפ שהקימו מגזין סרפייס האמריקאי עם אדריכל דייויד רוקוול ליד תחנת הרכבת המרכזית, הביא לבירת העיצוב של אירופה ייצוג סימבולי של המטען התרבותי ומורשת העיצוב האמריקאי מודרני. מאחורי הפרויקט, שזכה בפרס על מעורבות הקהל הנלהב, עמדו רעיון ויוזמה של החברות הישראליות אלנבי קונספט האוס וחברת הייעוץ והאסטרטגיה ג׳ייקוב פרס אופיס.

צניעות ויום־יומיות הן חלק ממגמה משמעותית נוספת. במקום להרהיב ולנקר עיניים במוצרי מותרות נחשקים, שמים המעצבים דגש על היום־יומי, הנחוץ והפשוט. הכול מעוצב להפליא, אבל נראה כאילו מישהו חי כאן ויצא רק לרגע. כך נראתה התערוכה של חברת העיצוב הדנית HAY בשיתוף עם WeWork – ענקית חללי העבודה השיתופיים. בחלקה הראשון עוד הורגשה רשמיות משרדית, בתצוגה של ריהוט ומחיצות לחללים גמישים, אך ככל שהעמקנו פנימה לחדרי הארמון הבארוקי, הפכו החפצים והרהיטים למושכים ושימושיים – שולחנות מטבח ארוכים עם כלי אוכל במראה נקי ובצבעוניות פונץ׳ בננה רכה, כורסאות בעיצוב הצמד הבריטי דושי לוויאן ומחיצות של האחים בורולק, המאפשרות להתבודד או להשתלב בקבוצה, ושילוב של סביבת מגורים ועבודה בחללים וריהוט רב־תכליתי.

אחד החידושים המרשימים מסוג זה הוא שולחן רב־שימושי, שהציגה לראשונה חברת הריהוט קרטל, בתערוכה הרשמית שלה במרכז הירידים. השולחן משלב בתוכו מנגנון חשמלי לבישול באינדוקציה, ומרחיב עוד יותר את המגמה של שילוב חיי בית, חברה ועבודה במקום אחד. קרטל, שעד כה הייתה מזוהה עם מוצרי פלסטיק אלגנטיים, הפתיעה השנה עם השקת כיסרות וכורסאות בעיצוב פיליפ סטארק, שלראשונה מכניס את החברה לייצור בעץ – בטכנולוגיה חדשנית שמותחת את יכולותיה. המעבר מפלסטיק לעץ אינו מעיד על שינוי גורף במוצרי החברה, אך נוגע בהצלחה במגמה של חזרה לחומרים מן הטבע. 

HAY בשיתוף WeWork

סוני, Hidden Sences

גם סוני היפנית מושיטה יד ומדגישה את חשיבות המגע האנושי. בתערוכה ״חושים נסתרים״ החברה הציגה ממשקים טכנולוגיים הנענים למבט, מגיבים בצליל ומושכים למגע יד, ויוצרים בתוך כך סקרנות ומשחקיות. סטודיו ננדו הציג חדשנות חומרית וצורנית, מתובלת בהומור: דף נייר עם נורת לד קטנטנה הופך לפנס כשמגלגלים אותו, בזכות כמה פסים מוליכי חשמל כמעט בלתי נראים; רוכסנים בעלי שלושה פסי פתיחה; כלים המציעים צורות שונות של מזיגת נוזלים; מחיצה המגיבה למידת האור וסדרת רהיטי מתכת שהמשטח העליון שלהם מעוטר בפינה קלועה בשתי וערב, ללא חשיפה של קו הניתוק והחיבור של החומר.

ביציאה מהתערוכה הוזמנו הצופים לרכוש צעצוע שולחני מבית ננדו, שנשלף כמו ביצת הפתעה ממכונת הגרלות. מה שנראה אולי כגימיק חביב עונה למעשה על עוד אחת המגמות של התקופה: חברות מובילות מפתחות צעצועים ואביזרים משחקיים ומשעשעים, שמספרים סיפור ומפעילים את הדמיון אצל המבוגרים דווקא. חברת מאגיס השיקה בשבוע העיצוב גופי תאורה מפלסטיק בצורת חיות לילה מקסימות; וגם ל־MOOOI יש סדרה של גופי תאורה קטנים וחייתיים, עשויים מזכוכית.

ויטרה ייצרה כבר לפני עשרות שנים פריטי נוי הנראים כצעצועים, ובראשם הפילונים והציפורים של ריי וצ׳רלס אימס ובובות העץ של אלכסנדר ג׳יררד. השנה הזמינה החברה יצורים נוספים מסטודיו פרונט השוודי וחשפה לראשונה לוויתן בעיצוב צ׳רלס וריי אימס, שמעולם לא הגיע לשלבי ייצור. אגרטלים במראה של מסכות אתניות ודמויות קרקס של המעצב חיימה חיון כיכבו אצל חברת הקרמיקה בוסה וחברת BD ברצלונה דיזיין.

המוזיאון לחיות נכחדות

הגעגוע לטבע והאהבה לסביבה תרמו לגידול בנוכחות של בעלי חיים וצמחייה בכל הדוגמאות, הגדלים והצורות: בהדפסים על אריגים, על גבי אריחים וריצופי פסיפס מקרמיקה וזכוכית, שאפשר היה לראות לדוגמה אצל חברת ביזאצה, בקולקציה בעיצובה של אינדיה מהדבי; בקולקציה האפריקנית המתמשכת של מורוסו ובקולקציה חדשה – בהשראה מקסיקנית – שפיתחה מורוסו עם המעצבת לורה בת׳אן ווד.

סדרת הורה של רואו אדג׳ס

אבן קיסר וסנארקיטקצ׳ר

ברוח החיבור לטבע אפשר לראות גם את עבודתם של רואו אדג׳ס, בני הזוג יעל מר ושי אלקלעי, שהציגו את המיצב ״הורה״, ובו סדרת גופי תאורה בעלי כנפי זכוכית, הנעים סביב עצמם. תהליך הפיתוח כלל יציקה של הזכוכית לתבנית כמעט שטוחה וכיפופה בין רשתות שהעניקו לה את הדוגמה והזווית, והפכו כל לוח לכנף או עלה כותרת במערך העגול.

אבן קיסר בחרה השנה בשיתוף פעולה עם חברת האדריכלות והעיצוב סנארקיטקצ׳ר האמריקאית, שבחרה לבחון לעומק את אי המטבח האיקוני, שהפך מאזור עבודה פונקציונלי ללב ליבו של הבית המודרני: מקום לאירוח, לקיום אינטראקציה חברתית ומשפחתית ולהצגת יכולות בישול. במוקד המיצב עמדו משטחי אבן קיסר והמים, כמרכיב החשוב ביותר במטבח, שהוצגו בכל מצבי הצבירה כפי שהם באים לידי ביטוי בטבע (קרחונים, נהרות וגייזרים) ובמטבח (קרח, מים ואדים). מסביב לאי הוקם אמפיתיאטרון שכלל למעלה מ־250 כיסאות עשויים לוחות אבן קיסר על מסגרת מתכת דקה, שיחד יצרו מראה מדורג שהזכיר טופוגרפיה של נוף טבעי ודרמטי, בגוונים בהירים שהעלו אסוציאציה לפני הירח.

מתוך התערוכה של MOOOI

את הדוגמה הקיצונית בתחום המשיכה לטבע הציגה MOOOI, שהקדישה את התצוגה כולה ל״מוזיאון לחיות נכחדות״. בעלי חיים אקזוטיים ויערות גשם עבותים כיכבו בהדפסי הבדים וחיפויי הקיר ושימשו השראה לסדרות רהיטים, גופי תאורה, שטיחים וכלים. ביניהם נשתלו באלגנטיות מוצרים איקוניים של החברה המגיעים מאותו עולם תוכן – הסוס־מנורה בעיצוב סטודיו פרונט וידידו החזיר שנושא שולחן קפה; רהיטי העץ השרופים בעיצוב מרטן באס, אהילי ציפורים והרהיטים המעוטרים בחרקים של סטודיו ג׳וב.

במיצב living Nature שהוצג בכיכר העיר המרכזית, לצד הדואומו של מילאנו, יצר האדריכל קארלו ראטי מעין גן פנימי בין קירות זכוכית, שבו מתקיימות ארבע עונות השנה בעת ובעונה אחת. מיקרו־אקלים שנוצר באמצעות מערכות חכמות לשליטה במזג האוויר בחלל פנימי, מאפשר שילוב של תחושת טבע וביתיות. הרעיון, לדברי המעצב, הוא חלק מהמגמה שנועדה להחזיר את הטבע לעיר ואת האנשים לטבע.

The post תמיד תהיה לנו מילאנו appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה ״עיבוד גבולות״, שנפתחה בחודש שעבר בסדנאות האמנים בירושלים (אוצרת: מעין שלף), מפגישה בין האמנית האיראנית מורשין אללה־יארי והאמן והחוקר הישראלי ליאור זלמנסון. לאורך התערוכה גופה של אללה־יארי יודפס בעזרת מדפסת תלת־ממד, בגודל טבעי, בניסיון לבחון את נושא איבוד ועיבוד הגבולות בעידן הדיגיטלי: האמנים פורצים את הגבולות הגיאו־פיזיים והפוליטיים של חלל התצוגה ומנכיחים בו את אללה־יארי, שגלתה מאיראן ב־2007, חיה ועובדת בניו יורק, ואינה יכולה לבקר בירושלים באופן פיזי. 

הפרויקט מתקיים במתחמים שונים במקביל, באופן שמאתגר את המושגים המקובלים של מרחב וזמן של תערוכות: בניו יורק נסרק גופה של אללה־יארי בחלקים, בסריקת תלת־ממד – שתמדל את גופה בתנוחה המאפיינת את האלה הפרסית אישתאר, ותאפשר להעבירה לתוכנות עיצוב תלת־ממדי. משם מועברים קבצי התכנון דרך הרשת למדפסת שתפעל לאורך חודשי התערוכה בירושלים, עד שיודפסו כל איבריה ותוגשם נוכחותה במרחב הפיזי. 

קהל המבקרים בתערוכה יוזמן למבחן שהינו פרפרזה אבסורדית ופואטית על מבחני גיוס ליחידות מובחרות. מי שיעבור את המבחן בהצלחה יהפוך לסוכן של היצירה ויקבל לידו חלק מגופה, ויתבקש לקחת חלק זה ולתעד אותו במקום בעל חשיבות אישית, רגשית או לאומית בעבורו. התיעוד יועלה לאינטרנט בזמן אמת כך שאללה־יארי תוכל לעקוב אחרי חלקי הגוף והמסע שהם עוברים. לבסוף, כל הסוכנים יתאחדו לטקס הרכבת הגוף שיתקיים לקראת סוף התערוכה.

She Who Sees the Unknown: Ya’Jooj Ma’Jooj. מורשין אללה־יארי וגלריית Upfor

הי ליאור, בוקר טוב. מה קורה?

הי. אני כאן

יפה! הבנתי שיש ביום שישי מפגש סוכנים ואני סקרן לדעת מה זה בדיוק אומר ומה אמור לקרות שם

וואלה. אז בוא נעשה סדר ונתחיל מהתחלה: איך נוצר הקשר עם מורשין ואיך נולד הרעיון לתערוכה

מורשין אללה־יארי היא אמנית איראנית שגלתה בשנים האחרונות לארצות הברית. לפני כשנתיים – במסגרת פסטיבל מנופים בירושלים, השתתפתי בעבודת פרפורמנס מתווך של האמן נדב עשור, שבו הוא מייצר מעין חלל סקייפ ציבורי ומעמיד לשיחה שני אנשים דרך שני מסכים בגן ציבורי, שככל הנראה לא היו נפגשים אחרת. אני שודכתי במקרה זה למורשין שכבר עברה לניו יורק, מקום שאליו גם אני היגרתי לאחר מכן לתקופה…

המפגש המתווך היה כל כך כיף ומעניין שהמשכנו לדבר ולהיפגש גם פיזית בניו יורק. נחשפתי לעבודות שלה שעוסקות באקטיביזם ובהדפסת תלת־ממד. היא מידלה והדפיסה את הפסלים שדעאש ניתצו בעיראק, היא הדפיסה חפצים שמוחרמים על ידי השלטונות האיראניים. הרעיון לעבודה המשותפת נבע לאחר ששוחחתי איתה על stuxnet, אותה תולעת מחשבים שהוחדרה והרסה את הצנטריפוגות של מתקני הגרעין באיראן ומיוחסת ככל הנראה למוסד.

מבחינתי זה מקרה מדהים לאיך גבולות נפרצים בעידן הדיגיטלי בצורה ״סטרילית״ והעלתי רעיון שהיא תבוא לישראל כמעין וירוס. היא הציעה שזה יהיה הגוף שלה ממש שייסרק ויחולק לחלקים וכך הרעיון לתערוכה צמח. לשמחתי סדנאות האמנים בירושלים, שיזמו גם את פסטיבל מנופים שבו נפגשנו, וכן האוצרת מעין שלף שאצרה את העבודה של נדב עשור במקור, שמחו לקחת חסות גם על הפרויקט הזה

לאורך העבודה מורשין ואני חשבנו על נשים כמו מרינה אברמוביץ׳ ויוקו אונו, שנתנו למבקרים לעשות בגופן כל שירצו, ותהינו איך ירגיש המפגש עם מורשין התלת־ממדית אך הדוממת

אז מה מבחינתך הערך האמנותי של המהלך, מעבר רק לטכנולוגיה? ולא שאפשר להפריד כמובן…

יש פה מספר דברים שעניינו אותי מבחינה אמנותית. הראשון הוא איתגור הגבולות: בעבודה קודמת שלי במוזיאון ישראל יצרתי עם ערן הדס מדריך אודיו אלטרנטיבי למחלקה לארכיאולוגיה שמורכב רק מקולות של אנשים שלא יכולים להכנס למוזיאון, בגלל שלמדינות שלהם אין קשרים דיפלומטיים עם ישראל. אני מקווה להמשיך פה לחקור אמנותית את הדרך שבה גבולות מאבדים חלק ממשמעותם בעידן הדיגיטלי והוירטואלי.

שנית, העבודה מתכתבת עם עבודות אחרות שעוסקות בגוף ועם מסורת ארוכה של פיסול. לאורך העבודה מורשין ואני חשבנו הרבה על נשים שנתנו למבקרי הגלריה לעשות בגופן כל שירצו כמו מרינה אברמוביץ׳ ויוקו אונו, ותהינו איך אנשים יתייחסו לגוף הפלסטיק, לייצוג, איך ירגיש המפגש הזה עם מורשין התלת־ממדית אך הדוממת. הנושא השלישי הוא כמובן הטכנולוגי: היה חשוב לי שהמדפסת בתערוכה היא אינסטליישן ושהעבודה היא משך. יש משהו מהפנט בלהסתכל על מדפסת מדפיסה גוף לאורך שעות: זה אקט של בריאה, של ליצור יש מאין, וזה מפגיש אותך עם פלא היצירה בצורה מרגשת

מתוך Re:quest. סריקת 3D: זיו שניידר

אני רוצה רגע להתעכב על נושא הגבול: אתה אומר שגבולות מאבדים חלק ממשמעותם בעידן הדיגיטלי והווירטואלי. זה נכון, ועדיין… מורשין לא *באמת* תגיע לפתיחה. מה המשמעות של המהלך הזה אם כך? או אולי – מה אתה רוצה שיקרה למבקרים שיגיעו לגלריה?

נכון, הנקודה שמורשין לא מגיעה לארץ היא קריטית. משמעות המהלך היא בדיוק לשאול את השאלה בדבר מי בפנים ומי בחוץ. הצירוף בין סוגיית הגבולות לסוגיית השדים והכישוף אינה מקרית. חלק גדול מההגנה משדים הוא הגנה מכך שלא ייכנסו אליך הביתה, לשטח שמוגדר שלך. זה גם הרעיון מאחורי אוביקטים כמו מזוזה וזה מתקשר ישירות לתערוכה שחושפת שייצוגים של שדים הם שיקוף של פחדים קמאיים, אבל גם ראי לגזענות ושנאה לכול מה ששונה מהקבוצה השלטת, ועל כן אני רוצה שהתערוכה תייצג קצת את הפחד שלנו מהגוף של האחר/האויב ותפגיש אותנו עם הגוף בדרך המוחשית ביותר כמעין סוג של חוויה מתקנת (אם כי כזו שגם משקפת את המגבלות), שהטכנולוגיה העכשווית מאפשרת. 

אני רוצה שהתערוכה תייצג קצת את הפחד שלנו מהגוף של האחר/האויב ותפגיש אותנו עם הגוף בדרך המוחשית ביותר, כמעין סוג של חוויה מתקנת (אם כי כזו שגם משקפת את המגבלות), שהטכנולוגיה העכשווית מאפשרת

אחת השאלות המעניינות והלא פתורות עד הסוף ביני לבין מורשין הוא מה מערכת היחסים בינינו. לרגעים אני מרגיש כמו איזה שליח שלה שמפיץ את הוירוס הלאה, ולעיתים כמו סבא ג׳פטו שיוצר אותה. במובן הזה התקשורת איתה נדמית לי לאחרונה גם חצי על־טבעית (זו אולי נקודה פחות קשורה אבל היא עלתה לי כאסוציאציה)

אני לגמרי איתך במה שאתה כותב, אבל אני תמיד תוהה כמה השפעה יש למהלכים האמנותיים האלו, מה אנחנו משיגים בהם, וכמובן שזה לא המדד היחיד בהחלטה מה לעשות כשאנחנו קמים בבוקר. מבחינתי מספיק שבא לנו לעשות משהו בשביל שנעשה אותו, אגב

אני לא פוליטיקאי ואני לא מתיימר לשנות סדרי עולם. אני רק יודע שפתאום האיום מהזירה האיראנית חזר אתמול לכותרות סביב סוריה ואיתו גם השנאה לאיראנים ולכל מה שהם מייצגים. אני מקווה שהתערוכה עולה בזמן הנכון כדי לאתגר קצת את השחור/לבן הזה. שלא תבין לא נכון, מורשין היא לא האויב לישראל: היא מתנגדת משטר גדולה שם ולכן היא ברחה לארצות הברית (אגב, השנה היא גם נתקעה מחוץ לארצות הברית לתקופה בגלל הוראות טראמפ ובכלל הייתה בגדר ״גוף בלתי רצוי״). 

המפגש איתה ועם איראנים נוספים בארצות הברית גרם לי לעצב גדול שאיבדנו קשר עם אנשים מופלאים, שמבחינה תרבותית הם סך הכל מאוד דומים לנו בהרבה מובנים. אם המפגש עם מורשין ״הפלסטיקית״ ועבודתה קצת גורם לאנשים ״להכיר את האויב״, זו כבר התחלה טובה

מה אם כך עוד מתוכנן להמשך התערוכה?‎

אחד הדברים שנראה לי הכי רלוונטים לקהל של פורטפוליו הוא מפגש שייערך ב־15.5 ויעסוק בתלת־ממד ובאקטיביזם. מורשין ערכה ספר מעניין וחינמי בשם 3D Additivist Cookbook, שנועד לגרום לאנשים לחשוב על מה ״מעניין״ לעשות עם מדפסות תלת־ממד. התחושה היא שהטכנולוגיה הזו עדיין לא קרובה אפילו למיצוי יצירתי, ומורשין – עם שותפה לפרויקט דניאל רורק – מנסה לאתגר את כל אלו שרואים בזה רק כלי הנדסי ותו לא‎

נשמע מעניין! ואכן, כבר כמה שנים שהדפסת תלת־ממד היא מן באזוורד כזו, וגם לי יש את התחושה שאנחנו רק מגרדים את ההתחלה של הפוטנציאל שלה‎

כן, זה לא הגיע לכל בית כמו שכולם חזו… ואחת הסיבות לטעמי שזה פשוט לא ברור מה אפשר לעשות עם זה

בהחלט‎

Huma and Talismans. מורשין אללה־יארי וגלריית Upfor

She Who Sees the Unknown: Huma. מורשין אללה־יארי וגלריית Upfor

The post מורשין אללה־יארי וליאור זלמנסון פורצים גבולות בירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפני הכניסה לתערוכה All Too Human במוזיאון טייט בלונדון מוצגים קטעי וידאו של ראיונות עם האמנים המשתתפים בתערוכה, ומפת קיר גדולה של לונדון, שבה מצויינים מיקומי הגלריות וסטודיות האמנים, באופן שגורם לצופה לקבל אוריינטציה מרחבית ולהתחבר למושג אסכולת לונדון. התערוכה, ששמה המלא הוא All Too Human: Bacon, Freud and a Century of Painting Life, המוצגת ב־בTate Britain (עד 27 באוגוסט) מהווה סקירה של הציור הפיגורטיבי הבריטי במאה השנים האחרונות, ובמרכזה עיסוק בשני הטיטאנים של הציור הבריטי – פרנסיס בייקון ולוסיאן פרויד.

כוכבו של בייקון דרך בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. הציורים שלו מצליחים ללכוד ולהציג את הכאוס שבפניו עמדו מי שחזרו מהמלחמה והיו צריכים לשקם את חייהם. הקיום המסוכסך הזה נוכח מאוד בציוריו שנחנו בצבעוניות אופיינית, רקע אפל ותחושה מאיימת השורה עליהם. למודלים שלו אין פנים אנושיות והעיוות נובע ספק מהתנועה שבה הוא מציב אותם, ספק מהכאב או מעין חייתיות המתפרצת מהדמויות.

מוזיאון טייט. צילום: Joe Humphrys

אחד הנושאים העיקריים ביצירתו של בייקון היה מאהבו, ג׳ורג׳ דייר. מערכת היחסים הבעייתית ביניהם החלה כאשר דייר, מכור לסמים, פרץ לדירתו של בייקון במטרה לגנוב. בייקון תפס אותו בשעת מעשה וביקש ממנו להישאר. לאורך השנים מערכת היחסים ביניהם ידעה עליות ומורדות (עם הרבה בגידות) עד שב־1971, ערב רטרוספקטיבה גדולה שנערכה לבייקון בפריז, דייר נמצא מת בחדר המלון ממנת יתר של סמים ואלכוהול. בייקון התאבל עליו שנים וצייר אותו באובססיביות. בתערוכה מוצג הטריפטיך (פורמט אהוב במיוחד על בייקון) האחרון שצייר לזיכרו של דייר, בו דמותו שותתת הדם נבלעת בחלל שחור.

אולם גולת הכותרת בחדר של בייקון היא הדיוקן של ידידו ויריבו הצייר לוסיאן פרויד, מ־1964 (וחבל שלא מוצג בתערוכה גם הדיוקן של בייקון כפי שצוייר על ידי פרויד). למרות 20 השנים שהפרידו ביניהם פרויד ובייקון היו קרובים. הם היו חברים, מתחרים ובסופו של דבר גם אויבים. דרכם האמנותית הייתה שונה, אולם יחד הם נחשבים לנושאי הלפיד של הציור הפיגורטיבי הבריטי בעשורים שאחרי המלחמה, בזמן שעיני העולם היו נשואות לארצות הברית, שם התפתח האקספרסיוניזם האבסטרקטי. בייקון מציג את פרויד יושב מקופל בפינה חשוכה כאשר מעליו רק נורת חשמל חשופה, שיחד עם הספה הירוקה מהדהדת תחושת ניכור. פניו של פרויד מעוותים בצורה האופיינית לבייקון, אולם למרבה הפלא ניתן להכיר אותו.

פרנסיס בייקון, מתווה לדיוקן לוסיאן פרויד 1964. צילום: Prudence Cuming Associates

לוסיאן פרויד, נערה עם כלב לבן, 1950. באדיבות מוזיאון טייט

לוסיאן פרויד. צילום: שלומית אורן

גישתו של פרויד לציור הפיגורטיבי מסורתית יותר, אם כי לא פחות ייחודית. בתחילת דרכו הרבה פרויד לצייר את אשתו הראשונה, קת׳לין גרמן, בסגנון ריאליסטי הטומן בחובו מתח רב. הדבר ניכר במיוחד בתמונה בה קת׳לין, דמותה ספק אישה ספק ילדה, אוחזת בחתול בצווארו ולא ברור מה עוצמת האחיזה, ומבטה בוהה אל מחוץ לתמונה. בציור מאוחר ובשל יותר מופיעה קת׳לין בהריון כשהיא שרועה על מזרן חשוף, לרגליה מתרפק כלב, שדה המלא חשוף, בעוד היא מגוננת בידה על השד השני ומבטה בוהה בחלל באופן שמשרה בצופה תחושה של אי נוחות, כמו בשעת הצצה לרגע אינטימי.

פרויד היה צייר הפורטרטים המבוקש ביותר בחברה הבריטית. בני אצולה הזמינו אותו לשהות באחוזתם למשך תקופת הציור, כמו שהיה מקובל בתקופה הוויקטוריאנית. בין אלה ניתן למנות את הדוכס והדוכסית מדבונשייר ואפילו את המלכה אליזבת. הפורטרטים שלו אינם המחמיאים ביותר, אבל יש בהם עומק ייחודי וכמובן חותמת ידו שאין לטעות בה.

שנות הבשרים של פרויד מיוצגות באופן המוצלח ביותר בדיוקנה של ״סו הישנה״ מ־1996. פרויד אהב לצייר נשים גדולות וסו היתה אחת המודליסטיות האהובות עליו. הבשר החשוף, הטקסטורה שלו והאופן בו התיישבו יחד כל האיברים ריתקו אותו והוא ראה את הצבע והאדם כאחד ורצה שהצבע ימלא נאמנה את מקום הבשר.

All Too Human, מוזיאון טייט. צילום: Joe Humphrys

קיטאי, החתונה, 1989-93. באדיבות עזבון האמן ומוזיאון טייט

קיטאי. צילום: שלומית אורן

שני אמנים נוספים שעבודתם מוצגת בתערוכה הם רונלד ברוקס קיטאי (Kitaij) יליד ארצות הברית ופולה רגו ילידת פורטוגל. קיטאי עסק רבות בהווייה של הפליטים היהודים שהגיעו לבריטניה אחרי מלחמת העולם השנייה. הוא התרשם מתחושת הנרדפות והארעיות של הפליטים, גם שנים אחרי שכבר התבססו במדינתם החדשה, כאילו צל גדול עוקב אחריהם. הוא עצמו היה מהגר שנולד בארה״ב להורים יהודים ממוצא רוסי. אמו התחתנה בשנית עם פליט שואה מוינה. בצעירותו קיטאי הצטרף לצי הסוחר, למד בוינה והתיישב בלונדון. ציוריו בדרך כלל מרובי התרחשות והוא רושם ביד קלה. הצבעוניות החזקה פעמים רבות מנוגדת למהות הציור. בציור ״הפליטים בססיל קורט״ הוא מתאר באופן מעט סוריאליסטי את הסמטה בה נהג לבלות בחברת מוכרי הספרים המהגרים מאירופה. הדמויות אינן מעוגנות במרחב אלא כמעט מרחפות, והדמות בקדמת הציור היא של האמן עצמו.

פולה רגו מציירת את חייה, ובעלה, חולה במחלת ניוון שרירים במצב מתקדם, מופיע כמעט בכל תמונה. באחת מהן היא מציירת את עצמה יושבת ועליה גופו המאובן של בעלה, במעין פיאטה מכמירת לב. בתמונה אחרת רגו מתארת את משפחתה עוזרת לבעלה להתלבש. הבעות הפנים של כל אחת מהדמויות מהווה קשת שלמה של רגשות אנושיים ברגע אינטימי זה: אהבה, טינה, כאב. הצבעוניות החמימה עומדת בניגוד לצל שמטילה דמותה של הילדה.

פולה רגו, המשפחה 1988. באדיבות האמנית וגלריה מרלבורו

את התערוכה חותם חדר בו מוצג חוד החנית של האמנות הבריטית העכשווית ואני שמחה לציין כי כל העבודות בחדר זה הן של נשים אמניות. יש בכך אמירה חשובה כשמדובר במוסד חשוב כמו הטייט. ג׳ני סאוויל הושפעה מאוד מפרויד ונחשבת לממשיכת דרכו. היא מציגה דיוקן עצמי עצום מימדים, בו פניה החבולות שכובות על משטח מבריק ועיניה נראות כבוהות בנו.

בצד האוצרותי התערוכה אינה ממצה את מלוא האפשרויות. היא חסרה נרטיב שהיה יכול להוסיף לה עומק חווייתי. אוצרות טובה יותר הייתה יכולה להגדיל עוד יותר את ההנאה מהתערוכה. אך למרות שהאמנות נהדרת, האוצרים עשו כאן הרבה טעויות. ואולי זה דווקא מתאים לכותרת התערוכה, כי הרי אין דבר אנושי יותר מלטעות.

– – –

שלומית אורן משלימה לימודי מאסטר בסותבי׳ס לונדון, בעלת הבלוג SO-ART

The post אמת עירומה: לוסיאן פרויד ופרנסיס בייקון בתערוכה בטייט appeared first on מגזין פורטפוליו.

מתי בפעם האחרונה זיהיתם פריט אופנה ישראלי? האם יש דבר כזה בכלל, והאם הוא מבוסס על שורשים מקומיים או שלא בהכרח? ומה בכל זאת גורם לנו לזהות אותו ככזה? אלו כמה מהשאלות ששואלות טל אמית וליה שורץ בתערוכה ״צווארון כחול־לבן״ – שנפתחה ביוזמת מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל כחלק מהתערוכה לחן עממי בבית האמנים בתל אביב (אוצר ראשי: יובל סער).

מעצבי אופנה בכל העולם משתמשים בזהות המקומית שלהם כדי ליצור. לעיתים הם עושים זאת במודע, ולעיתים באופן לא מודע, מתוך זיכרונות ויזואליים שעליהם גדלו ושנטמעו בהם. גופיית טריקו בצבע ירוק זית, ״נעלי קיפי״, חאקי אתא וחולצות סוף מסלול – בעבורנו הישראלים פריטים אלה נושאים מטען של זהות מקומית – אך לפעמים פריטי לבוש שאנחנו מזהים כישראליים לחלוטין, מעוררים גם אצל אחרים זיכרונות ממקומות רחוקים.

התערוכה מאגדת בגדים פרי עבודתם של מעצבים הפועלים בישראל כיום, ומשלבים בין הרבדים השונים המרכיבים את הנוף המקומי: דת, צבא, קודש וחול. לצד פריטי האופנה המעוצבים, משתלבים בטבעיות גם פריטי לבוש מארכיון האופנה והטקסטיל ע״ש רוז בשנקר, שמהדהדים את החיבור השורשי של הקולקציות העכשוויות ל״מקור״ ולמקום, ומערערים על הדעה הרווחת של אופנה ישראלית דלילה הנשענת על השראות מן החוץ.

יחד, הפריטים מציגים תמונה של זהות חזותית ישראלית המאפשרת למבקרים להתבונן באופנה ובלבוש ולשאול מה ההבדל ביניהם, מה השורשים שטומן בחובו עיצוב עכשווי, ומהי החוויה המתלווה למפגש עם הפריטים, המושפעת מנקודת המבט הסובייקטיבית ומן המטען שנושא עמו הצופה.

מה הייתה נקודת הפתיחה שלכן בעבודה על התערוכה?

אמית: ״נקודת הפתיחה שלי הייתה להראות שיש דבר כזה אופנה ישראלית עכשווית. יש עשייה מופלאה בארץ שנשענת בסופו של דבר על המקום הייחודי שבו אנחנו חיים. לא מעט אנשים מתגאים שהבגדים שלהם מחו״ל: דרך התערוכה רציתי להפוך את היוצרות, להראות שהגאווה האמיתית היא ללבוש את מה שמעוצב ומיוצר פה״.

שורץ: ״הצטרפתי לטל, שעבדה על התערוכה כבר חודשים מספר לפניי, מיד בתום לימודי האוצרות בשנקר ועם אהבה רבה לאופנה ועיסוק באופנה, וכן ידע על הנפשות הפועלות כעת בסצנת עיצוב האופנה המקומית. חשבתי שנושא התערוכה מציג שאלה מעניינת שאנחנו כישראלים, כמעצבים וכאנשים חושבים שואלים את עצמנו המון – האם באמת יש לנו שורשים שאפשר לבסס עליהם יצירה, או שהכול נובע מהתרבויות ומהמקומות השונים שמהם הגענו לכאן?

״תחושת חוסר השורשים שמלווה אותי מאז ומתמיד מפריעה מאוד לחיבור שאני מנסה ליצור עם המקום ולשאיפתי להרגיש שאני אדם שלם. נוסף על כך, האמונה הרווחת שאין כאן מעצבי אופנה מוצלחים ושכל מה שמגיע מחו״ל יותר טוב ויותר שווה את ההשקעה, היא אמונה מייאשת שמנבאת רק שחורות לעתיד המקום הזה, ואני נוטה לחשוב על עצמי כאדם מלא תקווה ולא מיואש. לכן עניין אותי לחקור ולגלות את האומץ והתושייה של המעצבים שעושים את המאמץ ליצור כאן, לשאוב השראה באופן מודע או להיות מושפעים מהמקום הזה, גם אם לא בהכרח מבחירה״.

מהי נקודת הסיום שלכן ומה למדתן על מה שאתן מציגות, שנה וחצי אחרי?

אמית: ״תהליך האוצרות שהביא אותנו לתוצאה הסופית היה ארוך, ממושך ומלא בתהפוכות. בסופו של דבר הבחירה להציג קולקציות עכשוויות של בתי אופנה צעירים היא הבחירה שהפכה להיות החשובה והמרכזית. לצערנו הממשלה לא מבינה את ערכה של האופנה ולא תומכת במעצבים הפועלים בזירה המקומית. לכן ההחלטה להתגאות במעצבים הפועלים כיום, להציג את עבודתם הנוכחית במכלול רפרנסים חברתיים מקומיים, ואולי גם להצליח לקדם אותם ולו במעט לעבר הכרה מקומית כלכלית רחבה יותר, הפכה להיות מבחינתי סוג של שליחות״.

שורץ: ״קשה לי להתחבר לצמד המילים נקודת סיום, לתחושתי זו רק ההתחלה של פליאה חדשה. תמיד אומרים על הישראלים שהם יצירתיים, חדשניים, יודעים לעבוד עם מעט ולאלתר, אבל תמיד חשבתי לעצמי ש׳זה אף פעם לא יוכל להתרומם׳, וההרגשה שיש תקרת זכוכית עדיין קיימת. ההעמקה בעבודותיהם של המעצבים – כמו גם המפגשים והשיחות שקיימנו איתם – גרמו לי להאמין במה שקורה כאן ולהתפעל מיוצרים שפועלים עם חיבור למקום ולא בניתוק ממנו. הכוונה היא לא לנתק את מה שקורה כאן ממה שקורה בחו״ל ומהאפשרויות להתפתח בזכות הקשר עם החוץ – אני בהחלט חושבת שזה הכרחי להמשך – אבל בסופו של דבר הנסיבות והאילוצים הופכים לכר פורה של יצירתיות ותושייה״.

עיצוב ישראלי או עיצוב בישראל?

אמית: ״העיסוק של התערוכה בהבדלים שבין ׳לבוש׳ ל׳אופנה׳ מדגיש את חוסר האפשרות לנתק את העיצוב בישראל מהעיצוב הישראלי. גם אם לא במודע, מעצבים משתמשים בעקרונות חזותיים שנטמעים בהם. אותו סגנון ישראלי נינוח וחמקמק הפך להיות המכנה המשותף של המעצבים הישראלים. במקום מוטרף שבו אין לדעת מתי תפרוץ המלחמה הבאה וכמה חודשי לחות וחום בלתי נסבלים אנחנו הולכים לחוות, הנחמה היחידה שלנו היא שלפחות יהיה לנו נוח. ועל כך סגנון הלבוש הישראלי לא מתפשר. לטוב ולרע. בעיקר לטוב״.

שורץ: ״לאחר התהליך שעברתי אני חייבת לומר שעיצוב ישראלי. נדמה שבישראל של 2018 כבר יש מספיק תובנות, תקוות מנופצות וניסיונות כדי שיוצרים יוכלו לעבור מהישענות ראשונית על הקלישאות שעליהן הם גדלו, להבעת עמדה מעניינת וחדשנית, לעיתים הומוריסטית, לעיתים אוניברסלית, לעיתים עגומה. אי אפשר להתעלם מהיעדר השורשים בתחום המלאכות, מדלות החומר ומהברוטליות שבה אימצנו אלמנטים של תרבויות אחרות. אך כנראה שמה שהופך את העיצוב כאן ל׳ישראלי׳ אינו נשען על הצורות ועל המסורות, או בכלל על איזשהו אלמנט חזותי, אלא יותר על מהויות מסוימות והלך רוח מקומי״.

– – –

סיור מודרך: (הכניסה חופשית, אין צורך בהרשמה מראש)
שבת 12.5 בשעה 11:00 בהשתתפות יובל סער, טל אמית, ליה שורץ, נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן

בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב. נעילה: 26.5.18
שני–חמישי: 10:00–13:00, 17:00–19:00
שישי: 10:00–13:00, שבת 11:00–14:00

The post לחן עממי / צווארון כחול־לבן appeared first on מגזין פורטפוליו.