לרגל שנת ה־70 למדינת ישראל, תערוכות מיוחדת במוזיאון ארץ ישראל, תל אביב. יום העצמאות, חמישי 19.4:

לחיי העם הזה! חגיגת ישראליאנה בזכוכית – פריטי אספנות בתצוגה מיוחדת

פריטי הזכוכית שבתצוגה המיוחדת לרגל 70 שנה למדינת ישראל, נוצרו כאן למן הקמתה ועד אמצע שנות ה־70. כלים שנועדו לשימוש יום־יומי, לקישוט הבית או למזכרת. תוצרי התרבות העממית האלו מציגים תמונה דינמית המשקפת סגנון חיים, אירועים היסטוריים ומגמות תרבותיות. המוצגים נבחרו לאו דווקא בזכות עיצוב מקורי, ביצוע מוקפד או מורכבות טכנית, אלא בשל הסמליות הגלומה בהם ויכולתם לזרוע אור על ההוויה הישראלית המתגבשת באותן שנים מכוננות. מעבר לערכם התיעודי־היסטורי, דווקא הנאיביות והיעדר התחכום מעניקים להם לווית חן, אינטימיות ואנושיות – הד רחוק לעידן של תמימות.

ישראליאנה בזכוכית. צילום: הדר סייפן

ציבי גבע, מתוך תערוכת המפה. צילום: אברהם חי

המפה – לקרוא בין הקווים

למעלה מ־150 עבודות של כ־50 אמנים ישראלים בולטים, ופרשנותם למפת המדינה. הקו הירוק? ארץ ישראל השלמה? לא מה שחשבתם. בין המציגים: דוד טרטקובר, דגנית ברסט, אבנר בר־חמא, ציבי גבע, מיכה אולמן, פריד אבו שקרה, בועז ארד, זויה צ׳רקסקי, מיכאל סגן־כהן ועוד.

טבע עולמי, טבע מקומי

מיטב צילומי הטבע וחיות הבר מהארץ ומהעולם. צילומים נבחרים ומעוררי התפעלות מהחיים באוויר, ביבשה ובים, של מיטב צלמי הטבע. בתערוכות ״תמונת טבע 4״ הישראלית ו־״wildlife photographer of the year״, התערוכה הבין־לאומית היוקרתית מבית מוזיאון הטבע של לונדון. לצד תצוגת ״מיצבי טבע״ שחוזרת לדרכי ההצגה ולימוד הטבע שהיו נהוגים בתקופת קום המדינה.

שיעור מולדת

צלמים ישראלים חושפים נקודות מבט אישיות וקבוצתיות על מראות נופי הארץ.

צילום: Justin Hofman

סיורים מיוחדים בתערוכות יערכו בשעות 11:00, 12:00 ו־13:00
עלות הכניסה: מבוגרים: 10 ש״ח בלבד. ילדים: הכניסה חינם (עד גיל 18)
מחיר מיוחד להקרנות הפלנטריום: 15 ש״ח
למידע נוסף: אתר המוזיאון * רח׳ חיים לבנון 2, רמת אביב, טל' 03-6415244

The post חוגגים עצמאות במוזיאון ארץ ישראל, תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

״אני מציירת בחוט. הסריגה שלי לא נעשית בטכניקה אחת ולא על פי דוגמה, היא נעשית כמו שכבות של צבע בציור. היופי בעבודה הזו הוא שחוץ מהקונספט שלה שום דבר לא היה מתוכנן״ – אומרת יוכי שרם לקראת הצגת הפרויקט שלה, ״רקמה אנושית״ ביריד האמנות צבע טרי. בעבודה עמלנית ומורכבת, שרם עובדת כבר כמעט שנה על מיצב ענק, סייט ספסיפיק, שישתרע על פני חלל התצוגה ויעטוף את המרחב כגוף חי ונושם, רווי צבעוניות וטקסטורות.

מקור ההשראה, כפי שמעידה כותרת העבודה, היא גוף האדם. המיצב מתחקה אחר אברי הגוף והרקמות, ואחר רישומי ה־DNA האנושי, באמצעות עשרות סוגי סריגה, העשויות בעבודת יד. שרם מתייחסת לגוף כנקודת מוצא, אך במקום לראותו כפי שהוא, היא מעמיקה חדור לשכבות הפנים, מתחת למעטפת, ומגיעה להפשטה מוחלטת של הפיזי. ורידים, שרירים, לב וקרביים זוכים לנראות צבעונית ואסתטית, מתפתלים סביב עצמם ונמתחים על גבי אלמנטים מאלומיניום – שמשמשים כשלד ומזכירים קווי מתאר של חלקי גוף.

״התייחסתי לשלד האדם, שהוא הבסיס שמחזיק את הכל, ועל גביו נמתחת רקמה רכה. אלה הם החלקים העשויים סריגת קרושה – זוהי אהבה ישנה שלי שלראשונה נכנסת לתוך האמנות״.

יוכי שרם

״אני לא יכולה להגיד איך הגעתי לצורות האלה דווקא – עניין אותי הגנום האנושי, ומשם התפתחו בשלבים גם הקונספט וגם הצורניות: בכל שלב הגעתי לעוד הפשטה ועוד שחרור. שנה שלמה, שעות על שעות, בעשר אצבעות״

עבור שרם, השחרור משליטה בחומר והעבודה ללא תכנון מדוייק היא הישג – כמי שמגיעה מעולם המתמטיקה והניהול והפכה את האמנות לעיסוקה המרכזי בשנים האחרונות, במשך 12 שנים למדה פיסול ועשתה מעברים מחומר לחומר, כשבכל פעם היא לומדת את תכונותיו של חומר חדש, מעמיקה וחוקרת את ה־DNA של יצירתה. ״ללמוד בגיל מבוגר זו פריבילגיה, בלי לחצים, מתוך עניין״, אומרת שרם. 

״כל החיים אני יוצרת, תמיד סרגתי ובמשך שנים רבות יצרתי תכשיטים, עד שפניתי ללמוד פיסול. אם כי במקור אני מתמטיקאית״, היא מספרת. ״בדור שלי ילדים לא בחרו מה הם רוצים ללמוד. אני הייתי תלמידה טובה והייתי גם מאוד טובה במלאכת יד – אז לימדו עוד בבית הספר מלאכות שונות כחלק מתוכנית הלימודים, זה היה חלק מהדרך. אהבתי את זה כל כך שחשבתי שאלך לתיכון מקצועי, ואמא שלי הזדעזעה״, היא מחייכת. ״באוניברסיטה  החלטתי ללמוד מתמטיקה כי רציתי ללמד בתיכון״. 

אבל במקום לעסוק בהוראה פנתה לתחום הניהול במסגרת משרד התקשורת. ״ובגלל שאני בנאדם כל כך יסודי, וחייבת לנהל את הכול כמו שצריך – לקח לי הרבה שנים לחזור לאמנות ולעסוק בזה ברצינות. ועוד הרבה שנים כדי להסכים להציג את העבודות״. 

יוכי שרם. צילום: סיון נשרי

כיום היא כבר לא נמנעת. להיפך, ממש בימים אלה מסתיימת הצגת תערוכת היחיד שלה בבית האמנים בתל אביב, וכבר עומדת להיפתח התערוכה ב״צבע טרי״. הפרויקט של שרם הוא מהגדולים והמורכבים ביותר שייראו ביריד. ״אפשר לראות את הדידקטיות שלי באופן העבודה: אני עובדת על פרויקט, לא עושה פסל אחרי פסל, אלא עובדת בסדרה והיא תימשך שנה או שנתיים, לא אכפת לי – עד שאבטא את כל מה שאני רוצה. המוטיבציה שלי יותר עמוקה ויותר רחבה. אני עושה 100 סקיצות ואז צריכה לבחור וללמוד מהם החומרים שיתיאימו לפרויקט.

״בפרויקט הפיסול הראשון שעשיתי, ׳מעקב אחר הקו׳, עשיתי 16 פסלים בהשראת דמויות רוקדות. חיפשתי חומר שיהיה יציב מספיק אבל גם גמיש, כדי להציג מחול לא רק בדמויות רוקדות אלא בפיסול גמיש. רציתי שהפסל עצמו ירקוד. סשה סרבר שהיה מורה שלי בבית הספר בסיס, עוזר לי למצוא פתרונות״.
הפרויקט שהציגה בבית האמנים ״שקיעה נוגה״, החל את דרכו בתערוכה בוונציה. שם הייתה לו תפאורה טבעית של המים המקיפים מכל עבר, ואילו בבית האמנים החליטה שרם לטבול אותו בעצמו באקווריום שקוף, כדי לסמל את השקיעה.

״ההשראה מגיעה מהמצב של ים המלח מצד אחד ושל ונציה מצד שני – שני אתרים ייחודיים ושניהם בתהליך של היעלמות. זהו ייצוג אפוקליפטי של מה שגרמה ההתערבות ההרסנית של האדם בכדור הארץ. מצד אחד ים המלח מתייבש ומצד שני ונציה טובעת. הפסל מוקף בצילומים של ורישומים בשחור לבן, של ארמונות, וגשרים, שנמצאים בתהליך התפרקות – נשארת רק הפסאדה הריקה ואפילו פחות מזה״.
בפרויקט החדש ״רקמה אנושית״, את עוברת מהחומר הקשיח, מהמתכת, לחומרים רכים, ומתנועת הרקדנים לרקמת הגוף.

״אחרי עבודה בחומרים קשים ובמתכות, בנירוסטה ואלומיניום, אני אומרת רגע רגע, בואו נתייחס רגע למהות, לנפש, נתבונן על האדם במבט יותר רך. חוטי סריגה הם פטיש ישן שלי, מלפני 40 שנה, אספתי חוטים מכל העולם. אבל לקח לי שנים להתחיל לשלב אותם באמנות שלי. התחלתי לעבוד על הפרויקט ללא תוכנית ברורה, וכשהתחילו להתפתח הטקסטורות של החומרים, גיליתי את העושר הצורני והצבעוני שאין כמוהו״.

עבודתה של שרם היא חלק ממגמה בולטת בעולם האמנות כיום, של המסת החומות בין התחומים של ארט וקראפט. בשנים האחרונות ניתן מקום וחשיבות רבה יותר מבעבר לעבודות שנחשבות נשיות, רכות, עשויות בטכניקות של מלאכה מסורתית. אמניות כשילה היקס האמריקאית, ג׳ואנה ושקונסלוש הפורטוגלית ודומותיהן, החזירו את ״הכבוד האבוד״ לאמנויות בטקסטיל. ״השימוש בסריגת קרושה כדי לייצג ים, למשל, נראה כבר לא מעט. לדעתי גם אם דמיאן הירסט היה עושה את האלמוגים שלו בקרושה הוא היה מצליח להעביר את המסר״, אומרת שרם, בהתייחס לפרויקט הענק שהציג הירסט בוונציה בשנה שעברה, ולפרויקט שהציגה ושקונסלוש לפני מספר שנים בביאנלה בוונציה – כשעטפה את בטנה של ספינה שלמה בעבודות בד וסריגה. ״חוטי הצמר, הצבעים, החומר הרך, הטקסטורות והצורניות – מבטאים כל דבר שנראה לומר״.

ישן וחדש, מסורתי וטכנולוגי

את הפרויקט החדש אוצרת דנה גילרמן, המעידה על אופיו הבלתי צפוי: ״זה פרויקט מיוחד, כהגדרתו. המיצב הזה הוא חדשני ומפתיע, יש בו שילוב של ישן וחדש, מסורתי וטכנולוגי. ברור שסריגה היא לא דבר חדש, אבל החיבור שיוכי שרם עושה והמעבר שלה מקראפט לאמנות – מאוד נכון לתקופה. רואים את זה אצל אמניות חשובות בעולם. וגם העיסוק בגוף ובאישי – מאוד חשוב בעיניי״, אומרת גילרמן. ״העיסוק בגוף נוכח בעבודתה של שרם בשנים האחרונות בעקבות מחלת דם נדירה שבה לקתה. הביטוי שלו
במלאכת הרקמה והאריגה משתלב היטב בשפת האמנות הנשית העכשווית. כפי שראינו גם בתערוכות בעולם בזמן האחרון.

״אני מאמינה שביריד לאמנות עכשווית צריך להראות את הדברים הכי רלבנטיים. ירידי אמנות בעולם מראים את מה שקורה באמת – לא רק את מה שעומד למכירה. המטרה היא חשיפה – זו הזדמנות לחשוף את העבודה בפני קהל מקצועי וקהל שאוהב אמנות ויכול להעריך אותה. חשיפה ל־35 אלף איש – אין לכך תחרות״.

בניסיון לייצג רקמות אנושיות, יצרה שרם דוגמאות ניסיוניות והכפילה אותן. ״דוגמה אחת הפכה להגדלה כאילו פוקוס פנימה, דוגמה אחרת מתפשטת ומכפילה את עצמה. עבדתי על כל חלק בעבודה בפני עצמו וכפי שאני רואה אותה היא מלאה אינפורמציה. רקמה אחת מייצגת DNA, אחרת מייצגת מוח וקשרים עצביים, ועוד אחר אחרת מייצגת כרומוזומים.

יותר משהיא יוצרת פסל, נראה שהיא יוצרת עולם פנטסטי, גן קסום. ״אני לא יכולה להגיד איך הגעתי לצורות האלה דווקא – אבל עניין אותי הגנום ומשם התפתחו בשלבים גם הקונספט וגם הצורניות – בכל שלב הגעתי לעוד הפשטה עוד צבעוניות, עוד שחרור. שנה שלמה, שעות על שעות, בעשר אצבעות״.
בצבעוניות המתפרצת של העבודה הקישור לגופני אינו מובן מאליו. ״מתוך החלטה מודעת אני לא משתמשת לא בשחור ולא באדום. הייתה לי מחלת דם לפני שלוש שנים והאדום הוא מבחינתי אסוציאציה ישירה לדם. והשחור – הוא פסימי ועשיתי בו מספיק שימוש בפרויקט הקודם״.

בהמשך לבניית השלד שעליו נמתחת הסריגה, משולבים במיצב גם מנועים שמוסיפים לו תנועת נשימה. ״באמנות עכשווית כל החומרים שייכים לחלק מהחיים של העבודה. אני חושבת שהיום באמנות העכשווית נעלמו הקריטריונים. יש עבודות שדורשות הרבה הסבר ותיווך – אבל יש עבודות שאת רואה והן נוגעות בך, עושות לך טוב או עושות לך רע. אני רוצה שיראו את העבודה שלי וירגישו, ואני בטוחה שיבינו״.

The post יוכי שרם סורגת את סודות הגנום appeared first on מגזין פורטפוליו.

באחת האבחנות המבריקות בספר The Suit של חוקר האופנה כריסטופר ברוארד, מתואר כיצד עובדי ענקית הפיננסיים האמריקאית ליהמן ברדרס, שנקשרה בפרשת שחיתות דרמטית ובמשבר הכלכלי של 2008, נראו בכלי התקשורת כשהם עוזבים את מקום עבודתם שקרס, אוחזים בקופסאות קרטון המכילות את חפציהם האישיים ולגופם בגדים ספורטיביים בצבעי פסטל. לא בחליפות מחוייטות ונעליים אלגנטיות, כפי שמצופה מאנשי הצווארון הלבן, אלא באותם בגדים – לרוב מכנסי צ׳ינו, חולצות פלנל מכופתרות או חולצות פולו – שנהוג ללבוש לעבודה משרדית מאז שהוקל קוד הלבוש המחמיר בשנות ה־90 והוצג לעולם הטקס המכונה ״קז׳ואל פריידיי״.

אלא שלפי ברוארד לא מדובר רק בסוגיה שעניינה העדפה אופנתית של עידן פוסט־מודרני; המעבר לקוד לבוש מחמיר פחות – שבהדרגה הביא ב־20 השנים האחרונות לסגנון פחות רשמי בסקטור העסקי, עד שכיום אפשר לראות שלל אנשי ונשות עסקים בג׳ינס וסניקרס ‭-‬ הוא גם עדות להתרופפות בגזרות אחרות. ״דבר לא היה יכול לסמל טוב יותר״, הוא מציין, ״את הקריסה באמון של הציבור במוסדות פרטיים שבהם הוא הפקיד את המשכנתאות, החסכונות והפנסיות, מהיעדרה של חליפה גזורה היטב… מערכת לבוש שהתפתחה לאורך מאות שנים בדיוק כדי להשרות ביטחון״. במילים אחרות, וכמו שהמשטרה הצבאית בוודאי רוצה שנאמין, יש קשר הדוק בין משמעת לבין פרוטוקול לבוש, והגמשה של האחד בהכרח תביא להשתחררות באחר.

האבחנה הזו קיבלה משנה תוקף אירוני למדי בשבוע שעבר, על דרך הניגוד. מארק צוקרברג, המייסד המיתולוגי של פייסבוק, שנודע יותר מכל בלבוש שכולל חולצת טי אפורה ומכנסי ג׳ינס, תולדה של הפיכת הקז׳ואל־פריידיי לקז׳ואל־תמיד, הופיע לשימוע שלו בקונגרס האמריקאי דווקא בחליפה החליפתית ביותר שאפשר להעלות על הדעת: אפורה כהה, עם חולצה לבנה ועניבה תכולה, שלמעט העובדה שציטטה את הצבעים המזוהים עם הרשת החברתית, ולמעט כך שהחמיאה למתאר גופו, נראתה כמו העיצוב הממוצע ביותר שאפשר לראות בשעת ארוחת צהריים באיזור הבורסה בוול סטריט.

כפי שאפשר כבר להבין, בהופעה של צוקרברג, שהגיע כדי לענות על מטח שאלות שעניינן העברה של מידע של משתמשי פייסבוק לחברות אחרות, היה יותר מאקט של כבוד כלפי המוסד השלטוני; המראה המאורגן והמהודק, שלא לומר השמרני במודע, נועד להעביר מסר שהכול נמצא תחת שליטה, ולטשטש את האסוציאציה המתבקשת – הקשר שבין הסניקרס והלבוש המשוחרר של הזאטוט לבין יכולות הניהול שלו. בדרך שאי אפשר שלא לכנותה פואטית, צוקרברג בוודאי מבין עכשיו לא רק את כוחו של שיימינג ציבורי, אלא גם את מערכת היחסים שבין אופי, יכולת והופעה.

זהירות, מהפך לפניך

כל הפרשה הזו שופכת אור חדש על מקומה של החליפה הגברית – וחליפות מחויטות בכלל – בסדר היום הציבורי. אין ספק שמעמדה נפגע בשנים האחרונות: מאז נוצרה לראשונה לפני כ־400 שנים כשילוב בין מעיל צרפתי לווסט אנגלי שנלבש עם מכנסיים תואמים, והפכה בהדרגה מסמן של האריסטוקרטיה להבעה מודרנית טהורה המקדשת צורה ופונקציה בשירות הבורגנות העובדת, ניכר שהיא נמצאת בשפל בכול הקשור לפופולריות שלה. על פניו – וגם אם יש לכך מחיר, כפי שהוכיח צוקרברג – נדמה שאף אחד לא רוצה באמת ללבוש אותה, מלבד אולי חתנים ונערים בדרכם לנשף סיום התיכון.

האמת היא שלא רק אנשי עסקים, לבלברים ושאר נותני שירותים מטילים בה כיום ספק אלא גם מעצבי האופנה, שעל המסלולים ממירים את המראות המחויטים שאפיינו את אופנת הגברים עד לאחרונה בנעלי התעמלות מגושמות ובקריצות לעולמות האתלטיים. בכלל, הכוכבים הגדולים בשמי האופנה העכשווית הם דווקא מעצבים שברחו מהחליפה המודרנית הכהה והמינימליסטית, לרבות דמנה גווסליה, המעצב הראשי של בלנסיאגה, או הבריטי קים ג׳ונס. הגדיל לעשות בית האופנה לואי ויטון, שאף מינה לאחרונה לתפקיד מעצב קו הגברים את לא אחר מווירג׳יל אבלו, מעצב שמקושר יותר אל קניה ווסט ואל אופנת הרחוב מאל מערכות לבוש שכוללות מקטורן ומכנסיים מחויטים, כרמז מטרים לכך שבקולקציות הקרובות נראה הרבה יותר אופנה־קולית מהצעות קפוצות־תחת שהיו יכולות לשמש משרד.

מתוך תצוגת אביב קיץ 2018 לגברים של לואי ויטון, בעיצובו של קים ג׳ונס

וירג׳יל אבלו. צילום: Fabien Montique

אחד הדברים המעניינים הוא שהחליפה אכן נעלמת, אך היא נעלמת מאופנת הגברים. בעוד שהם מאמצים מראות שלקוחים מעולמם של בני תשחורת, בקולקציות הנשים לעומת זאת, מערכות לבוש מחויטות, גבריות ובוגרות בהחלט, עוברות רנסאנס אדיר. מה שניכר מאוד בקולקציות לנשים לחורף הבא, מאלכסנדר מקווין דרך שאנל ועד למעצבים צעירים יותר כג׳וזף אלטוזארה, הם חליפות וז׳קטים שנועדו להפגין שררה תוך שימוש באותו טריק ששימש בזמנו את מרגרט תאצ׳ר – כתפיים מודגשות ודשים מלאי נוכחות.

אלא שמה שעלול להיראות במבט ראשון תוצאה שטחית של תנועת metoo# – או במילים אחרות, נשים מאמצות על חשבון הגברים את הסממנים שהעידו על היותם מנהלים – מתגלה כמורכב יותר ובעל השלכות דרמטיות יותר, כשלוקחים בחשבון פרמטרים אחרים. לדוגמה, העובדה שמאז שגברים שילבו את החליפה המודרנית, הכוללת ז׳קט ומכנסיים תואמים, בשלהי המאה ה־18 בחיי היום־יום שלהם, הלכה ואיבדה האופנה הגברית מזוהרה. היא נעשתה גנרית יותר וסטטית יותר, שילוב של ז׳קט, חולצה ומכנסיים שעברו שינויים מינוריים יחסית. למעשה, גברים נדרשו לאיפוק סגנוני, שבא לידי ביטוי בדבקות בחליפה גנרית, בעוד שמנשים נדרש ההפך הגמור; במידה רבה זה מה שמיסגר חלקים נכבדים מהתפקידים החברתיים של שני המגדרים.

פרנסואה הראשון, מלך צרפת

השאלה המתבקשת היא, האם היעלמותה של החליפה הגנרית מהאופנה הגברית היא רמז לכך שאנו עתידים לראות בקרוב מהפך? עולם שבו נשים נפטרות מאלמנטים טווסיים ואילו גברים מאמצים גינונים מצועצעים ברוח המאה ה־16 – תקופת קדם־חליפה שהולידה מערכות הלבוש המהודרות במיוחד, נוסח אלו של מלך צרפת פרנסואה ה־1. ואם כן, מה תהיה משמעותו של אותו מהפך ואילו השלכות במאזן הכוחות שבין המגדרים עלולות להיות לו? או שאולי, בעקבות השיעור שהוכיחה לעולם החליפה של צוקרברג, הפוטנציאל לחילופי תפקידים אופנתיים בין גברים ונשים נגדע עוד לפני שמומש, וגברים יבינו שהוויתור על החליפה שלהם עשויה לגבות מהם מחיר בלתי נסבל.

The post חליפות העתים: המופע של מר צוקרברג appeared first on מגזין פורטפוליו.

בשנה שעברה ערך אתר האפינגטון פוסט מבחן מעניין שבדק את ההבדל במעורבות הגולשים בין כתבה שפורסמה בפורמט רגיל, לבין כתבה שהשתמשה בפיצ׳רים של חברת פלייבאז (Playbuzz). ״התוצאות הראו שלאותה כתבה בדיוק, בפורמט הרגיל של כתבות באינטרנט אנשים נשארו במשך ארבע שניות, ובכתבה שפורסמה בפורמט של פלייבאז זמן השהייה הממוצע היה מעל דקה, מספר ערן זהבי, שמשמש כקריאייטיב דיירקטור של פלייבאז בשנתיים האחרונות.

״אחרי השבוע הראשון לניסוי הם חזרו אלינו ואמרו שמשהו לא בסדר בתוצאות״, הוא מוסיף בחיוך, ״אבל  לאחר שבוע נוסף הם חזרו אלינו עם אותה תוצאה. גם למי שמבין שהתוכן שלו מעולה, קשה לגרום לגולשים לצרוך אותו על בסיס יומי. במקום לקרוא עוד ועוד, התוכן שאנחנו מציגים הוא אינטרקאטיבי, ויזואלי ומעניין. החוויה מעניינת יותר ובהתאם גם התוצאות: כמה זמן אנשים מבלים בתוכן, כמה גללו את העמוד, כמה הגיעו עד הסוף וכן הלאה״.

ואמנם, החוייה היא מילת מפתח בשירות שפלייבאז מספקים ללקוחות שלה, וגם מי שלא מכיר את החברה, ודאי מילא באינטרנט את אחד השאלונים שהיא יצרה בעבור חברות רבות. כך או כך, כיום פלייבאז היא הרבה מעבר לשאלונים: היא פלטפורמה ליצירת תוכן ויזואלי ואינטראקטיבי שמעודד מעורבות גולשים (או בשמה המקצועי, אנגייג׳מנט). די להסתכל על רשימת הלקוחות של החברה כדי להבין את ההצלחה שלה: משתמשים בה אתרי התוכן והמותגים המובילים בעולם, ביניהם סקיי ניוז, האפ־פוסט, אי.אס.פי.אן, איי.בי.סי, בי.בי.סי, סי.בי.אס, נטפליקס, פורד, אמריקן אקספרס, האחים וורנר, יוניליבר, אסתי לאודר ועוד; ובתכנים שנוצרים בה מבוצעות למעלה מ־12,000 אינטראקציות בכל דקה, שמובילות לתוצאות גבוהות בהרבה מהממוצע בתעשייה.

ככה אנשים צורכים היום תוכן

פלייבאז מעסיקה כיום למעלה מ־150 עובדים במשרדיה בניו יורק, בלונדון, בתל אביב, בהמבורג, בסאו פאולו, במוסקבה, בלביב ובלוס אנג׳לס. זהבי, שבמסגרת תפקידו אמון על צוות של כעשרה מעצבים, עבד לפני כן כמעצב פרודקט ראשי וארט דיירקטור ב״פנטומיק״ וכמרצה במחלקה ללימודי חוץ בשנקר לעיצוב ופיתוח משחקי מחשב. הוא פעיל בתחום העיצוב כתשע שנים, בעיקר בהיי־טק, דרך תפקידים של מאייר, אנימטור, מעצב, יועץ לסטארט־אפים, ארט וקריאייטיב דיירקטור. הוא בוגר תואר ראשון בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, והתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל.

למה הלכת ללמוד עיצוב אחרי שלמדת מדעי ההתנהגות? 

״תואר ראשון הוא תואר כללי, כמו תעודת בגרות מבית ספר. הקבלה לבצלאל – מעבר למה שלמדתי שם – נתנה לי את החותמת שגם אני יכול ׳להשתתף במשחק׳, ואחרי שעשיתי תואר ראשון במדעי התנהגות, להיכנס לבצלאל, זה היה כמו מֶכּה בשבילי. מעבר להילה שיש למוסד, אחד הדברים הכי יפים בבצלאל הם המשענת של הכיסאות שאתה יושב עליהם בשיעורים, אתה נחשף שם לאדריכלות, לקרמיקה, לאנימציה. תענוג…

״אם כשהגעתי לבצלאל עסקתי יותר בדברים שקשורים לאיור – זה היה יותר אינסטנקטיבי – בפרויקט הגמר שלי בתואר השני שילבתי בין קשישים לגרפיטי. לעומת לפני עשר שנים, כיום כל התחום של UX הוא סקסי וזוהר יותר, והקשר בינו לעיצוב ברור הרבה יותר״.

סיימת את התואר השני, ואז מה?

״התחלתי לעבוד בסטודיו קטן, ועד שהגעתי לפני שנתיים לפלייבאז עברתי דרך כמה עבודות: משרד פרסום אינטראקטיב, סטארט־אפ, העיתון גלובס, חברת המשחקים פנטומיק ועוד. בשנים הראשונות אחרי הלימודים אתה מנסה להגדיר את עצמך, ואני חושב שזה טוב לחוות כמה שיותר. עם הזמן הגעתי להבנה שמעצבים הם אנשי קריאייטיב שכלי התקשורת שלהם הוא עיצוב. ברגע שיורדים מהגדרות זה יותר נוח, בטח היום כשאני צריך לעשות הכול מהכול״.

כמה ״עיצוב״ כבר צריך בשאלונים?

״שאלוני הטריוויה היו אחד המוצרים הראשונים שלנו, שגרם לנו לפריצה די משוגעת, אבל מאז התקדמנו הרבה. הם גרמו לפלייבאז להיות אחד האתרים הכי משותפים בפייסבוק, עד שביקשנו לצאת מהדירוג כדי לא להתחרות בלקוחות שלנו״.

ובכל זאת.

״היה קשה לשכנע לשנות את העיצוב בשאלונים: יש מוצר שעובד, אז למה לגעת בו? כשהחלפנו את העיצוב של שאלוני האישיות כולם חששו ולכן עשינו איי.בי טסטינג, והתוצאות היו משוגעות. היו מי שחשבו כמה זה כבר ישנה, אבל ה׳סטארט רייט׳ – כמה אנשים התחילו את השאלון – עלה ב־40 אחוזים, הזמן באינטראקציה עלה ב־25 אחוזים, מספר הקליקים ביחס לדפים עלה ב־100 אחוזים. ויש לזה מן הסתם משמעויות כלכליות. אבל, כאמור, אנחנו מזמן לא (רק) שאלוני טריוויה אלא פלטפורמה ליצירת תוכן, מבלוגים קטנים ועד הסי.אן.אן״.

״זו אבולוציה: היה עיתון פרינט, ואז הגיע האינטרנט שדרס את העיתונות המודפסת והעביר את הטקסט מנייר למסך. וזה הבדל משמעותי: היום אתה נוגע במסך, הקורא לא פסיבי; אתה משפיע, מגיב, מצביע, מגדיל, מקטין, זה כבר לא חד כיווני. הטקסט צריך להיות בשפה של שיח: אנחנו לוקחים את הכתבה שלך ומעבירים אותה לצורת צריכה שרלוונטית למציאות של היום.

״ככה אנשים צורכים היום תוכן – בווטסאפ, לא בכתבות ארוכות. אני יכול לחלק את הטקסט למקטעים, להכניס שאלון, סקר, אפקט של דרמה, לחשוף את מה שמאחורי התמונה, לטשטש תמונה שמתבהרת כי יש בה ספויילר, להכניס תנועה, להכין וידאו מהתמונות שלך וכן הלאה. כששואלים אותך שאלה אתה כבר חושב, זו חוויה אחרת לגמרי, זה דיאלוג. וכשהכול מפורק, לחיץ, מסתובב, יש סיכוי שתשהה יותר זמן עם התוכן וגם תצרוך אותו.

״וגם הכותב עצמו יכול לקבל המון פידבקים לכתבה. יש לנו מוצר, פלייבאז אנליטיקס, שמראה לך לדוגמה באיזה חלק של הכתבה הקוראים שלך נטשו. אתה יכול ללמוד מזה הרבה דברים״.

זה לא גם עניין של גיל?

״לא. אנחנו עובדים עם אתרי תוכן מכל הקהלים, ספורט ופוליטיקה, בידור ושוק ההון, בני נוער ומבוגרים, זה ממש חוצה קהלים וגילאים. יש לנו שמונה משרדים ברחבי העולם עם כל כך הרבה טריטוריות, כולל קמפיינים למוצרים שקשה יותר לתקשר – זהירות בדרכים או חפץ חשוד. זה לא טבעי שמישהו ירצה לקרוא על חברת ביטוח. והתגובה שאנחנו מקבלים בדרך כלל היא ׳וואוו, זה בדיוק מה שחיפשתי׳: זה חינמי, נגיש ומאוד ידידותי לכל אחד. מי שכותב רוצה שיראו אותו, והאתגר הוא לבנות פלטפורמה שלא מכתיבה לך את התוכן״.

יש כזה דבר יותר מידי אנגייג׳מנטס?

״יש אתרי קליקבייטס אבל אנחנו נותנים אנגייג׳מנט עם ערך לשני הצדדים: גם לכותב וגם ליוזר. הגולשים לוחצים  כי הם רוצים לגלות עוד״.

חדש (מימין) מול ישן

לא רק קליקבייט

אחת המשימות שזהבי היה אחראי עליהן בתפקידו הוא העיצוב מחדש של פלייבאז: נקי יותר וקל יותר מהעיצוב הקודם. ״העיצוב החדש מתכתב עם עיצוב ׳שטוח׳, יותר מעודן ונעים. אנחנו לא רוצים להציף יותר מדי אינפורמציה, וזה קשה כי אנחנו כל הזמן מוסיפים פיצ׳רים, ואז עולות שאלות כמו כמה אתה מחצין את מה שחדש, כמה אתה מנקה ומוריד מהעומס. אנחנו כול הזמן מנסים להגיע לאיזון בין להציג לך את כל מה שאתה יכול לעשות, לבין לשמור על פלטפורמה קלה ונוחה לשימוש. הקלות של השימוש היא דבר סופר חשוב – זו פלטפורמה שאתה עובד בה באופן עצמאי, ואם זה לא עובד מבחינה עיצובית, זה לא יעבוד״.

הניקיון משפיע על האנגייג׳מנט?

״ניקיון לא אומר גוש טקסט בפונט נקי על דף לבן. אנשים לא צורכים ככה תוכן, אף אחד לא יקרא משהו אסתטי אבל עם אפס משמעות. מצד שני אנחנו גם לא make my logo bigger. ככה אנשים משתמשים בתוכן היום. זה לא רק קליקבייט, יש בזה מהות״.

אתם גם גורמים לזה שככה אנשים צורכים היום תוכן.

״לעומת פייסבוק – שהיא משאבת זמן: אתה לוחץ ולא יודע מתי תצא – אני לא מאמין שתוכן של פלייבאז ישאב אותך לחצי שעה. אבל אם התעניינת ולחצת ורצית לקרוא, ניתן לך חוויה משמעותית וארוכה יותר. אנחנו לא התוכן, אנחנו הפלטפורמה. אנחנו נותנים לכותב את הבמה לבלוט, לייצר חוויה יותר משמעותית״.

איך אתה תופס את התפקיד של עיצוב בחברה כמו פלייבאז?

״בחברות בכזה סדר גודל, אתה צריך אנשים שיבינו את המוצר הכי טוב ויריצו אותו קדימה. חייבת להיות אינטגרציה בין המחלקות: רוב המוצרים של החברה עוברים דרכנו, ובגלל שזו חברה כל כך גדולה, לא תמיד כל אחד יודע הכול על השני, אבל כולם עוברים דרך הדיזיין. אנחנו מהווים נקודת ממשק בין החלקים השונים של החברה.

״מדי פעם אנחנו עושים ווישליסט. אתה יודע איך הדברים נראים, איך הם צריכים להיראות, ולא תמיד תצליח להכניס לשם את מה שאתה רוצה. אנחנו עושים את העבודה שצריך וגם את מה שאנחנו מאמינים בו, והכול מחכה לרגע שזה יהיה מוכן. ולכן המעצבים שלי צריכים להיות יותר טובים ממני בכל תחום שהם מתעסקים. אני צריך לפנות להם את הזמן, ולאסוף את כול המידע מסביב שקשור לתמונה הכללית והרחבה ביותר: להיות נקודת ממשק בין הביזנס לדאטה ולפיתוח. המשימות שלנו נובעות מתוך החברה, אנחנו נקודת הממשק והחיבור, לא להרבה גורמים בחברה יש השקפה חוצת מחלקות שנוגעת בכול״.

איזה מעצבים אתה מחפש?

״60-70 אחוזים זה דרישות התפקיד, השאר זה ה־Special Power, תביא משהו משלך. אם לא, לא תהנה מהעבודה. אני, לדוגמה, מעביר בפלייבאז סדנאות מיינדפולנס. אתה עובד עם ורואה את האנשים האלו יותר מהאישה והילדים, ואחד הדברים החשובים זה שנהנה. אנחנו עובדים בהספק משוגע: מה שאתה עושה פה בשנה זה כמו שבע שנים במקום אחר. הפגישות השבועיות של הצוות זה להזכיר למעצבים מה הם עשו בשבוע האחרון…״.

The post ערן זהבי מפלייבאז רוצה שתגעו. ותלחצו. ותגיבו appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון ישראל

מה רואים בתמונה

העולים היורדים מכבש המטוס אל אדמת הארץ עם כל מטען זרותם וציפיותיהם, מתקבלים בנפנוף דגלים סימבולי מצד הממסד, נתקלים לראשונה בחום של החורף הישראלי, כשהם לבושים בשכבות רבות של בגדים (״לכל אחד היה מותר לשלוח 40 ק״ג, כל מה שלא נכנס למזוודה לבשנו עלינו״ – סיפרה זויה). זוהי משפחתה של זויה, שלושה דורות, והיא עצמה שהייתה בת 14 כשעלתה לארץ מצוירת כאן כקטנה יותר, עולזת, בזמן שפני המבוגרים מודאגים.

זויה צ׳רקסקי, קורבנות חדשים, 2016. באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד

מה באמת רואים בתמונה

בכל פעם שראתה מטוס נוחת, סבתא של זויה הייתה נאנחת ואומרת: ״הנה מגיעים קורבנות חדשים״. קורבנות שעוד רגע יילכדו בסבך היום־יום של החיים בארץ. תמונת ״העולים היורדים״ מהמטוס היא תמצית הכניסה לחוויית הזרות שתלווה את חייהם מעתה, כנראה לעולם. לוגו אל על וצבעי הכחול לבן משתלטים על התמונה, צובעים אותה כאילו הייתה כולה דגל ישראל, אולי בהשלכה מהדוגמטיות הקומוניסטית, שגם היא עלתה איתם לארץ. העובדה שציירה את עצמה כילדה קטנה מעידה אולי על הרגשתה, כאילו היא מתחילה מנקודת פתיחה חדשה, כמה צעדים אחורה.

צ׳רקסקי מעידה על עצמה שהיא לא שותפה לתחושת הקורבן, אבל היא מיטיבה לראות אותה באחרים ולדווח עליה. אפשר לפגוש אותם שוב ושוב ביצירות בתערוכה: באישה המשכילה, אולי דוקטור לרפואה או למתמטיקה, המנקה בתים לפרנסתה; בדוד יאשה שעובר ברית מילה בגיל מבוגר; בזוג המתגייר, העומד נבוך וכושל בבדיקת הכשרות. פערי שפה, פערי תרבות ותפיסה שגויה של המקום ואופן פעולתו עולים שוב ושוב בעבודותיה.

זויה צ׳רקסקי, בדיקת כשרות 2016. צילום באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד

אולי יעניין אתכם גם

זוג הדקלים המופיע ברקע התמונה, מציץ כאילו באקראי מאחורי זנב המטוס, אינו מקרי. אותם שני דקלים מופיעים כמוטיב חוזר בתערוכה ״פרבדה״ כמעט בכל מקום שבו מצויר חוץ – בין אם מדובר בפיסת נוף בחלון או במרחב הפתוח. זהו אחד המוטיבים המסמלים את הארץ בשפת הציור של זויה, והוא גם מוטיב אוריינטליסטי מובהק. כמו האוריינטליסטים, שהתרפקו על קסם המזרח ודמיינו אותו כמקום של חום ושל יופי פראי, כך זויה מזכירה לעצמה ולצופיה שוב ושוב שה״קסם״ נותר בציור. לעומת החלומות של העולים שנחתו יחד עם המטוס שהביא אותם הנה, הציור הוא מקום שבו ניתן לקיים בו זמנית מציאות מפוכחת וקשוחה, ראייה ביקורתית ופנטזיה רומנטית.

The post החיים ע״פ זויה צ׳רקסקי // קורבנות חדשים appeared first on מגזין פורטפוליו.

קונסטנטין גרצ׳יץ׳, Magis

ויטרה, Typecasting

Mini Living

קפליני

קנגו קומה, Dassault Systèmes

סטודיו ננדו, Forms of Movement

סוני, Hidden Senses

Snarkitecture, מצבי צבירה

Raw Edges, Horah

ביזאצה

Cos, Open Sky

Moooi, A Life Extraordinary

The post מילאנו 2018: מתחילים appeared first on מגזין פורטפוליו.

״מי שעומד מאחוריי או מלפניי או מצדדיי הוא העומד…״. אין כמעט ילד שלא מכיר את המשפט: משחק המחבואים הוא אחד המשחקים האלמותיים, פופולרי בקרב ילדים היום כפי שהיה במשך דורות רבים. המשחק מתחיל בחיפוש אחר המחבוא המושלם, מחבוא שיתאים למידות הגוף, יסתיר אותו לחלוטין ויספק תצפית במתרחש בחוץ ללא חשש. המחבוא הטוב מאפשר להיות רואה ואינו נראה. כמו במצלמה נסתרת המציאות נגלית בלי ההפרעות שבמודעות לצופה. בתוך המחבוא ההתרגשות גוברת, לצד דריכות וציפייה במתרחש מסביב, השהייה במקום מסתור מאפשרת התכנסות, ריכוז ושקט. במחבוא מתקיימת מציאות חדשה, הנוכחות היא בעולם מוכר אך החוויה משתנה. הארון הוא כבר לא מקום לאחסון בגדים אלא חלל שעוטף מכיל ושומר. השהייה במחבוא מלווה בציפייה לצאת. היציאה ממנו היא חזרה מאי-נוכחות אל החשיפה, אל ההכרה.

צורה נוספת של מחבוא בילדות היא המחנה. בקרב ילדים, המחנה ממלא צורך במרחב ניסתר רחוק מעיני המבוגרים. גרוטאות שהובאו אל המחבוא שינו תפקיד, כך למשל גלגל אופניים ישן הפך להגה של ספינה ומקל מטאטא לתורן. בעזרתם הפליגו הילדים לעולמות אחרים והגשימו את הרצונות שלהם. הילדים תכננו את המרחב בקפידה והיו מודעים לארעיות שלו. המחבוא בילדות היה עולם זמני וחולף, מרחב מומצא לזמן מוגבל.

לצד ההרפתקאות והגילויים שמזמן המחבוא הוא גם מפלט המעניק ביטחון הגנה ונחת לשוהים בו. בעולם החי, החזות של החיה וממדיה מאפשרים לה להיטמע בסביבה ולהסוות את עצמה. היכולת של החיה להיות אך לא להיראות היא מנגנון הישרדותי חשוב שמקנה לה ביטחון והגנה מפני אויבים. באופן דומה זקוק האדם לרגעים בהם הוא נוכח אך אינו חשוף.

חווית ההיעלמות־התגלות, הצורך להיות נסתר ולהיחשף טמון באדם עוד מהיוולדו. המחבוא הוא צורך קדמון שקיים במסורות עתיקות יומין. כבר בסיפור גן העדן, אדם וחווה מחפשים מחבוא מפני האל לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת. במיתולוגיות, בסיפורי האגדות והפנטזיה, יצורים פלאיים נסתרים מהעין ובכך מייצרים קסם כשדמותם נותרת חבויה ובלתי מושגת. המחבוא משמש דיאלוג בין עולמות שמתקיימים במקביל, בין הסתרה וגילוי, פנים וחוץ, נוכחות ואי נוכחות, אשליה ואמת.

ליוצרים, אמנים, וסטודנטים מוזמנים להגיש הצעות לעבודות לתערוכה ״מחבוא/ים״ שתתקיים בקיץ 2018בגלריה החדשה לאומנות חזותית ע״ש ג׳ינוגלי. על עבודות לזהות את המתח והדואליות העולים מתוך הנושא מחבואים (ראו קובץ המצורף), עבודות שמצליחות להעמיק את תפיסת תת המודע האוניברסלי של המחבוא.

אפשר להגיש הצעה לפרויקט אחד או למספר פרויקטים שונים, אפשר להגיש עבודות קיימות שנוצרו בשנים האחרונות, או להציע עבודות חדשות עבור התערוכה. העבודות יכולות להיות בכל פורמט ומדיום, ומכל תחומי היצירה. פרויקטים נבחרים יזכו למימון חלקי או מלא.

תאריך סופי להגשה: 22.4.2018 כולל.
כתובת מייל: ginoglicenter@gmail.com
בהצעת עבודה יש לציין: שם היוצר, שם הפרויקט, עד 5 דימויים/הדמיות, טקסט הסבר קצר, האם הפרויקט הוצג בעבר והיכן ופרטי תקשורת. התערוכה מיועדת לכל המשפחה, ילדים ומבוגרים כאחד.

The post קול קורא: מחבוא/ים בירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

The post מילאנו 2018: ממשיכים appeared first on מגזין פורטפוליו.

קולקציית הקפסולה Wings, שעיצבה תמר ניקס בהזמנת חברה סינית בג׳יאנגזו, זכתה בפרס החדשנות בתחום פיתוח חומרים, בפסטיבל העיצוב Purple Gold. ניקס, מעצבת טקסטיל ובעלת המותג boodo, תציג ביריד ״עיצוב טרי״ במסגרת יריד צבע טרי, שייפתח במרכז הירידים בתל אביב ב־26 באפריל.

הקולקציה שתציג ביריד כוללת פריטים לבית ולמשרד – שטיחים, גופי תאורה, חיפויי קיר, מחיצות, ואביזרי אחסון. המוצרים עשויים מלבד טבעי איכותי, שהיא מייבאת במיוחד בהתאמה למוצרים שהיא מתכננת, ומיוצרים בישראל בטכנולוגיית חיתוך מתקדמת.

״המינימליזם שולט בדימויים, בטכנולוגיה ובחומר של עבודותיי. אני מתחילה עם דימוי עשיר, שהולך ומאבד פרטים עד שהוא מתמצה בקו החיתוך, שמרכז בתוכו את המהות בלבד״

תמר ניקס. צילום: סיגל בלייר־גת

צילום: אלעד גונן

ניקס למדה תואר ראשון במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ותואר שני בעיצוב תעשייתי בטכניון. ״הייתי ילדה של מלאכת יד ויותר מכל נמשכתי לטקסטיל״, היא מספרת. ״עולם ההשראה שלי נשען על צורות מהטבע, בין אם במבט מיקרוסקופי ובין אם במבט הרחק אל האופק. אני מתבוננת בהרבה תמונות תקריב של צורות מהטבע, מתוך גוף האדם ואורגניזמים חיים. העולם הצורני האורגני מרתק, מפתיע ומרגש אותי כל פעם מחדש״.

כך לדוגמה תציג ניקס ביריד בין היתר פיתוח של שטיח Stones, שהחל את דרכו במקרה, והפך למוצר המצליח ביותר שלה. ״תוך כדי עבודה על שטיחים עם דימויים של חלוקי נחל קטנים, החלטתי לנסות לראות מה קורה אם אני מבודדת כמה אבנים קטנות ומגדילה אותן לקנה מידה גדול באופן יוצא דופן. המראה החדש יצר משהו מפתיע ולא טיפוסי לשטיח. לקראת צבע טרי החלטתי לעבד את הרעיון לשטיח צר וארוך״.

בין מקורות ההשראה לבין המוצרים נשאר דמיון מופשט בלבד. ״המינימליזם הוא ערך מרכזי בעבודתי, והוא שולט בדימויים, בטכנולוגיה ובחומר. אני מתחילה לעבוד עם דימוי עשיר, שהולך ומאבד פרטים עד שהוא מתמצה בקו החיתוך, שמרכז בתוכו את המהות בלבד״. כל פריט נוצר מחומר אחד. המוצרים עשויים מלבד מצמר מרינו טבעי דחוס, ועומדים בסטנדרטים אדריכליים גבוהים.

צילום: ג׳וליה מלכר

The post תמר ניקס זכתה בפרס החדשנות בתחרות עיצוב בסין appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפני עשר שנים – בעודם סטודנטים במחלקה לעיצוב תעשייתי בצלאל – זכו בועז ומיי קאהן במקום הראשון בתחרות בין־לאומית של מגזין העיצוב המקוון דיזיינבום. זה היה הפרויקט המשותף הראשון שלהם: השניים הכירו בבצלאל, שלושה חודשים לאחר מכן החליטו להתחתן, ומיד אחרי החתונה – שהתקיימה בשנה השנייה ללימודים – החלו לעבוד ביחד. הפרויקט היה פשוט וחכם: מלחייה ופלפלייה מקרמיקה, שמגיעות מחוברות זו לזו, והמשתמש צריך לשבור את החלק המחבר ביניהן כדי לעשות בהן שימוש.

למרות שאז עוד היה מוקדם לנבא לאן יתפתח הפרויקט, המלחייה והפלפלייה ‭ -‬כמו גם פרויקט הגמר של בועז, שלוש דמויות עשויות מקרמיקה וסיליקון מתוך האגדה כיפה אדומה, שידעו להתחפש, להפוך את עורן ולהיות משחקיות ללא פונקציה – סימנו את המשך הדרך ואת תחילתה של השפה המובחנת שכה מאפיינת כיום את הסטודיו.

״הדי.אן.איי של הסטודיו נשאר אותו דבר מאז״, מאשרת מיי קאהן. ״זה כמו זרע שמכיל את כל המטען הגנטי שלנו, ושממנו הייתה גדילה טבעית של הייצור הזה שנקרא סטודיו קאהן. כבר מהמוצר הראשון שלנו אפשר לראות את כל המאפיינים שלנו עד היום בפן החומרי והטכנולוגי, ובמחשבה על קונספט של מעצב תעשייתי, שיהיה משהו ׳מעבר׳. בכל מוצר זה משהו אחר, התייחסות לא שגרתית לחומר, כמו במלחייה – הפיצוח הטכנולוגי של שבירה באמצע, עם חורים במקום הנכון וכן הלאה״. 

מה התגובה שקיבלתם? זה היה די יוצא דופן באותה תקופה במחלקות לעיצוב תעשייתי.

״זה באמת היה יוצא דופן שכסטודנטים לעיצוב תעשייתי עבדנו הרבה במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית. באותה תקופה לא היו הרבה מעצבים תעשייתיים שעבדו עם קרמיקה, והתפיסה של מעצב תעשייתי שעושה פסלים הייתה יחסית חדשה. זה היה פחות מקובל לעומת היום, וזה לגמרי פתח לנו עולם חדש.

״כשהיינו מסתובבים במחלקה לעיצוב קרמי הם תמיד היו שואלים על העבודות שלנו, מאיזה חומר זה עשוי. כשנכנסה מדפסת התלת־ממד הראשונה לבצלאל, שבוע לאחר מכן כבר השתמשנו בה כדי להדפיס את המלחייה. בועז הוא פיזיקאי, יש לו תואר וחצי מאוניברסיטת תל אביב, שנינו עם ראש מאוד הנדסי. אני חושבת שרואים את זה במוצרים שלנו: יש מחברים, יש ניתוח מחקרי והנדסי של תבניות, אנחנו ממש מפתחים טכנולוגיות״. 

בין המחול לפיזיקה

עשר שנים לאחר אותו פרויקט, וחמש פעמים לאחר שהציגו ביריד צבע טרי, יחזרו בני הזוג קאהן מהסטודיו, הגלריה והחנות שלהם ברמות השבים אל מתחם העיצוב של היריד שיפתח ביום חמישי הקרוב (26.4). אולם, אם עד כה השניים הציגו ביריד רק את הפריטים האיקוניים שלהם, שנעשו בייצור סדרתי, זו תהיה הפעם הראשונה שבה הם יציגו גם אוביקטים יחידניים, במיצב שאצרה גלית גאון תחת הכותרת ״האי אולי״. במרכז החלל יוצג ה״אי״ שיכלול כ־20 דמויות קרמיות, אוביקטים שולחניים מסקרנים, שבריריים ופואטיים בגובה 20-50 ס״מ, סדרה של יצורים קרמיים שאליהם מחוברים מחברי סיליקון צבעוניים ותוספות שונות – זרדים, נוצות, מוטות מתכת.

בועז ומיי קאהן

״צבע טרי תמיד שימש לנו כטריגר להתחיל תהליך חדש בסטודיו״, מספרת קאהן, ״אבל השנה פינינו את הסטודיו מאנשים, ממש יצרנו רחם, אי של יצירה, והשם של הפרויקט מתייחס לאופן שבו עבדנו על הפרויקט החדש – כמו אי. תוך כדי התהליך הסתובב אצלנו בבית הספר ׳המסע אל האי אולי׳ שכתבה מרים ילן־שטקליס, ומשהו בתהליך שהדמויות עברו בספר נגע בנו והתחבר לדברים שהלבשנו על הדמויות שיצרנו.

״הדמויות בספר יוצאות למסע של גילוי ותיקון עצמי, וגם החפצים בסדרה החדשה שלנו עוברים את אותו המסע. מאוד התחברנו לכתיבה השברירית אבל גם עוצמתית של ילן־שטקליס, ורצינו לדבר כמוה דרך החפצים, בצורה שלא מפחדת לטעות, גם שברירית וגם קצת מתריסה. אבל אצלנו השם הוא רק ׳האי אולי׳, כי יש פה משחק מילים: הוא גם אי־אולי שמבטל אחד את השני, בין ביטחון עצמי לשאלות שאתה שואל את עצמך כל הזמן. אולי זה ככה ואולי זה אחרת״. 

גלית גאון: ״אנחנו כל הזמן מדברים על דיזיין־ארט, אבל מה זה בדיוק הדבר הזה? אני חושבת שהמסע אל האי אולי ובחזרה מאפשר את הדיבור על אוביקטים ׳לא שימושיים׳. הנוכחות שלהם בחיים שלנו הכרחית, הם מאפשרים לראש לנדוד ולחזור, לנשום בקלות, ובסוף זה יותר פונקציונלי מכל הדברים האחרים

זו לא הפעם הראשונה שהשניים עבדו עם גאון, שאצרה בשנת 2015 את תערוכת היחיד של הסטודיו, ״מתבנית לשבר״, שהוצגה בחלל המעבדה של מוזיאון העיצוב חולון. ״בשבילנו זה היה כמו רטרוספקטיבה על תהליכי עבודה: התערוכה הציגה תבניות, מודלים, חלקים מתוך תהליך, ומאוד נהנינו מהראייה של גלית אותנו, אפילו באופן אישי, זה היה יותר טוב מפסיכולוג.

״והפעם זה מרגיש דומה. הרעיונות לקראת צבע טרי כבר היו במחשב אבל עדין לא היינו סגורים מה נציג, הרגשנו שאנחנו רוצים מישהו שיבוא מבחוץ, שינסח במילים את הרעיונות המופשטים שלנו, שיראה אותנו ויעבור ביחד איתנו את התהליך הזה, שיוציא אותנו קצת מהוואקום״. 

גלית, מה את עושה כשאת מקבלת מהם את הטלפון?

גאון: ״קודם כל אני אומרת ׳בטח׳. כשהתחלנו לדבר ולהבין מה זה האי אולי, זה נראה לי כמו ההתפצלות חדשה ומעניינת בעשייה של סטודיו, שנמצא במקום שבו הוא מהווה השראה למעצבים צעירים. תראה כמה מעצבים צעירים פנו מאז לקרמיקה (זה כמובן לא רק בעקבות סטודיו קאהן…). 

״זה בטח נכון לא לטעון שהם ׳הראשונים׳ שנכנסו מעיצוב תעשייתי לקרמיקה, אבל כבר אז אפיינו את העשייה שלהם האינטנסיביות והתפיסה של מעצב תעשייתי שעובד עם קרמיקה, איך הוא פוגש חומר חדש ואיך תהליכי העבודה שלו נראים בהשוואה למעצבים קרמיים. הם יכולים לדבר במשך שלושה שבועות על הקשת של העין של אחת הדמויות, עוד שנייה יש תערוכה והם יכולים לדבר על שני מילימטר. אתה מסתכל עליהם בחיפוש האין־סופי הזה ולא קולט שהם מעצבים ישראלים – אין שם שום דבר מהפרטצ׳יות, זה ממש בין המחול לפיזיקה. עד שזה לא הרמוני לגמרי זה לא קורה״. 

גלית גאון ובועז קאהן

מה מיוחד ברגע הזה, בהשוואה לתערוכה במוזיאון העיצוב לפני שלוש שנים?

״הרגע הנוכחי שבו נמצא הסטודיו הוא רגע מעניין, שנובע מבגרות מקצועית של להבין את החומר ולדעת את הגבולות שלו, וגם מאיזו חוסר שביעות רצון מהעבודה האין־סופית; פתאום הם מאפשרים לעצמם לפנות לכיוון חדש ובוגר. עד היום כמעט ולא נכנס חומר חדש לעבודה שלהם, זו תמיד הייתה קרמיקה עם קצת צבע; זה דיבר עם עצמו, נבע אחד מתוך השני, והכניסה של החומרים שנכנסים עכשיו פנימה מאפשרת לקרמיקה להיות משהו אחר: היא מאבדת את המקום היציב שאנחנו הכי רגילים לראות.

״אנחנו כל הזמן מדברים על דיזיין־ארט, אבל מה זה בדיוק הדבר הזה? מאיפה הוא נובע? מה התפקיד שלו בחיי היוצרים? אני חושבת שהמסע אל האי אולי ובחזרה מאפשר את הדיבור על אוביקטים ׳לא שימושיים׳. הנוכחות שלהם בחיים שלנו הכרחית, הם מאפשרים לראש לנדוד ולחזור, לנשום בקלות, ובסוף זה יותר פונקציונלי מכל הדברים האחרים: הצורך לנדוד במחשבה.

״וזה מה שיש באוביקטים האלו: אנושיות, שברירות, כמיהה, געגוע. הם מייצרים אמפטיה גדולה בלי להיות חמודים או ילדותיים, והיה מעניין לגלות שיש בהם משהו אל־תרבותי, אל־מקומי: הם לא ישראלים, הם לא אירופאים, הם באמת ביקום של עצמם. אתה נשבה בקסם שלהם בגלל התלישות הזאת״.

קאהן: ״בכל פעם מחדש אנחנו מסתכלים עליהם ולא מבינים מאיפה הם נחתו עלינו. הם לא מזכירים לנו שום דבר, אנחנו מופתעים מעצמנו ותוהים איך הגענו לזה?״.

גאון: ״וכשמעצבים מסתכלים על משהו שהם עשו ולא מבינים מאיפה זה הגיע זה אומר משהו. הם עבדו על זה במשך שנה, והדבר הזה צמח בלי שמישהו יגיד לו ׳לא׳, מין ישות עצמאית שמתפתחת בקפדנות גדולה. זה מחקר של גבולות החומר ובדיקה מחדש של מערכות היחסים שבין החומר למה שהוא יודע לעשות, בין חפץ למוצר. אין להם בכל פעם פריצות גבול מאוד גדולות, להפך: בסוף יש איזה צמצום מדויק של משפט אחד, אמירה אחת, של תהליך שבודק את עצמו עוד ועוד ועוד. יש בעבודה הזו משהו כמעט סיזיפי שמתאים למיי ולבועז, אין משהו שנראה כמו משהו שיצא במקרה״. 

עשר שנים מסוג אחד, עשר שנים מסוג אחר

קאהן: ״היום אנחנו כבר מרשים לעצמנו להיות יותר פואטיים, פחות מחוברים לבריף נוקשה. רעיונות יכולים להיות יותר מופשטים ופחות מילוליים, מתוך ידיעה שהתוכן או הרעיון נמצאים בפנים ושאנחנו לא חייבים לנסח אותו עד הסוף. זה קשור לביטחון עצמי של יוצר: אני מגיעה מהתחום של מחול, רקדתי במשך 20 שנה, זה תחום מאוד מופשט וזה ניכר באופן שבו אני ניגשת לרעיונות ובצורה שבה אני מעבירה רעיון לקומפוזיציה״. 

בני כמה אתם?

קאהן: ״בועז בן 43 ואני בת 33״. 

זה משבר גיל ה…

קאהן: ״יכול להיות שאני במשבר עם שלוש ילדות מאחורי, התחתנתי בגיל 22, הכל אצלי מואץ. במשך תשע שנים היה לי קוקו עם 12 סיכות ראש, לא יצאתי מהבית בלעדיו, ועכשיו אני עם שיער פזור. אנשים לא מזהים אותי ברחוב, אפילו אח שלי לא זיהה אותי…״.

מיי קאהן

גאון: ״אני לא יודעת אם מואץ אבל כשנכנסים לסטודיו שלהם אתה כאילו צריך להוריד נעליים: אתה יורד, יש שקט, מפחד לעשות תנועות גדולות שלא תשבור משהו; יש שם משהו יציב, רגוע. וככה גם הפרויקט: יש בו חופש יצירתי ומקצועיות גדולה, עם שחרור גדול ותפיסה קראפטית מקצועית. היכולת להכיל את המתח בין הדברים האלו ביחד זו ההפתעה של הגיל הצעיר שלהם. זה לא מישהו בגיל 60 שעבר המון בחיים ויש לו את היכולת להחזיק את הדברים האלו ביחד.

״הפרויקט הזה מסמל את הסוף של עשר שנים מסוג אחד והתחלה של עשר שנים מסוג אחר. כשעשינו את התערוכה של פלוס 10 במוזיאון העיצוב גילינו שמעצבים שעדין עובדים במקצוע אחרי עשר שנים מאז שסיימו את הלימודים, ומוצאים את הדרך להתפתח כאדם יוצר, יש סיכוי שזה מה שהם יעשו בחיים שלהם. אין צל של ספק שזה המקום שבו נמצאים בועז ומיי״.

מאיפה הגיעו הדמויות?

קאהן: ״יש את האומללים, שיש להם מחווה של עצב בצוואר, יש את השומרים, יש את הקבוצה שהולכת, ויש את הצוללת שהיא האלמנט המרכזי הכבד ביותר, שקוע חלקו בתוך המים. הוא היחיד שמצמיח כלפי מעלה את התותבות ולא הפוך. היום שמנו לב שלכל הדמויות שאני הייתי אחראית עליהן יש עיניים, ולכל אלו שבועז היה אחראי אין. כנראה שאני הרבה יותר מוציאה אותנו החוצה״.

מי יקנה אותן? איזה חיים יהיו להם לאחר צבע טרי?

גאון: ״אני מרגישה שהדבר הזה שקורה בצבע טרי הוא כמו הפרק הראשון של המסע הזה. זה לא נגמר שם, זה רק מתחיל. וכשאני חושבת מי יקנה את האוביקטים האלו, אלה יהיו אנשים שלא יוכלו להשאיר אותם במקום, שירגישו ש׳אני חייב לקחת אותו הביתה׳; אנשים שמבינים שהם קונים אוביקט בתהליך, שהם מעורבים ויודעים שהאחד שהם קנו – אין עוד אחד כזה אחר, למרות שלכאורה זה אוביקט שנעשה בתבנית. וזה בדיוק המקום של עיצוב וצבע טרי, זה קהל שיכול להבין את זה״. 

קאהן: ״בפנטזיה שלנו אנשים ילבישו תותבות משלהם לדמויות שהם יקנו. אנחנו לא בטוחים שזה יקרה אבל נשמח אם זה יקרה״.

The post השבריריות המתריסה (והחדשה) של סטודיו קאהן appeared first on מגזין פורטפוליו.

הדגמים שוחזרו על ידי סטודנטים בשנה ב׳ בהתאמה מלאה לדגמים תקופתיים קיימים לאורך ההיסטוריה של העולם המערבי, באמצעות מחקר עיוני ומעשי ובהסתמך על חומרים מקוריים – צילומים, ציורים, גזרות אותנטיות וטכניקות תפירה וקישוט. דרך שחזורים אלו אפשר ללמוד את האבולוציה של הלבוש לאורך השנים ולהבין את המטען ההיסטורי העשיר כהשראה לעיצוב בן זמננו.

השחזורים נעשו במסגרת פרו־סמינריון בתולדות הלבוש בהנחיית מוני מדניק, אנה סולו, יבגני משנברג ושלומית פוגטש. הדגמים נתפרו כולם מבדים וחומרים שונים, כולם בגוונים אדומים (האלמנט היחיד בשחזור הדגמים שאינו נאמן למקור). ההחלטה לשחזר את הבגדים בצבע האדום, הגיעה מהרצון לחזק ויזואלית את הפרטים העיצוביים ואת הדגם כולו. הצלליות התקופתיות השונות ומורכבות הדגמים, קיבלו כח מחודש ונוכחות דומיננטית, דרך השימוש בגווני האדום השונים.

נעילה: 4.5

—

צילום: שי נייבורג
דוגמנים: נטלי צור, לודוביקה מרקריה, שרה בלוז־כרמי, נועה גולדפדן, חנא חמאם, עמרי אלבו
שיער: אלרן איפרגן
איפור: לימור אלוני־סגל ל־MAC

דנה אקוס ותומר סטולבוב

אליזבת הראשונה, בריטניה, 1598
שיחזרו: דנה אקוס ותומר סטולבוב על פי פורטרט של המלכה שצויר על ידי Nicolas Hilliard
הפורטרט מוצג ב־Hardwic Hall Devonshire

איציק רוקח, עומרי אלבו ושיר כהן

בגד גבר בסגנון הספרדי, בריטניה, 1560
שיחזרו: איציק רוקח, עומרי אלבו ושיר כהן על פי פורטרט של Robert Dudley הרוזן מלסטר, שצויר על ידי Steven Van Der Mulen.
הפורטרט מוצג במרכז ייל לאמנות בריטית שבאוניברסיטת ייל, ארצות הברית.

קטיה רומנצוב, נועם לוי ואן דהאן

שמלת ערב, ארצות הברית, 1884
שיחזרו: קטיה רומנצוב, נועם לוי ואן דהאן על פי ציור מתוך Victorian Fashion, Harper's Bazar.

יובל פורת וליאן בן סימון

גבר בחליפת ערב ויקטוריאנית, צרפת, 1890
שיחזרו: יובל פורת וליאן בן סימון על פי צילום של הצלם הצרפתי Nadar שצולם בפריז.

עדן בן עמי, דר יעקובזון וסיגל מנדלוביץ

שמלת כלה ויקטוריאנית, ארה״ב, 1874
שיחזרו: עדן בן עמי, דר יעקובזון וסיגל מנדלוביץ.
השמלה מוצגת ב־Chicago History Museum.

דניאל רייף ולודוביקה מרקריה

בגד גבר – Incroyable, צרפת, 1795
שיחזרו: דניאל רייף ולודוביקה מרקריה על פי בגד מתקופת המהפכה הצרפתית של ה־Incroyable, קבוצת מהפכנים בוהמייניים גנדרנים.
שוחזר לפי ציור של אמן לא ידוע.

תומר אבן ארי, אורן איתן ואיילת קולפק

שמלת מעיל, אנגליה, 1823
שיחזרו: תומר אבן ארי, אורן איתן ואיילת קולפק על פי דגם מתקופת ה־Regency שמוצג ב־Museum of London.

The post Redress: תערוכת אופנה תקופתית בשנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

אחרי שני פרויקטים שנוצרו בשיתוף רשת קום איל פו ומותג האופנה דניאלה להבי, המעצבת מאיה ארזי לוקחת צעד נוסף קדימה את ״לב״, פרויקט האופנה שהקימה לפני חמש שנים, ומשלבת בו גם פן חברתי. לשם כך היא החליטה לשתף פעולה עם עמותת ״הופכות את היוצרות״ ועם מותג הג׳ינסים השוודי Nudie.

״ניסיתי להבין איך אני יוצרת מעגל של עשייה מקיימת גם סביבתית וגם חברתית, והבנתי שרשת story היא שותף מושלם״, מספרת ארזי. ״אני אקבל מהם עודפים טקסטיליים, ואעצב אותם כך שהם יקבלו חיים חדשים״. ב־story התלהבו מיד מהרעיון והציעו להתמקד במותג הג׳ינס השוודי Nudie, שהערכים הבסיסיים שלו הם מותג שלא מתפשר ולא מנסה לרצות צרכים של אף שוק או טרנד; שלא מזיק לסביבה; ושמקדש זכויות אדם ושוויון.

״ב־Nudie מאמינים שלג׳ינס שלהם מגיעים חיים ארוכים ככל האפשר, ולכן אם הם נקרעים אפשר להביא אותם לחנות ולתקן אותם ללא תשלום. חלק מהג׳ינסים מגיעים עם קרעים שנוצרו עם הזמן, משימוש, אבל כמו שכולם יודעים, כיום כבר לא מתקנים בגדים: יותר קל פשוט להעביר הלאה ולרכוש ג׳ינס חדש״.

ארזי קיבלה ג׳ינסים משומשים והחלה לחקור את מסורת התיקונים, שהולכת ונעלמת מיום ליום. אז היא נתקלה במושג ״בורו״, המונח היפני לתיקונים בתפירה, בעיקר של בדים שעברו צביעת אינדיגו, הצבע המקורי של הג׳ינס. זה גרם לה לחשוב איך היא יוצרת תיקונים לג׳ינס כך שהפגם יהפוך לייחוד של הבגד. ״חשבתי גם על גזרות כמו קימונו ומכנסי ׳שק׳ מתרבויות המזרח, כהשפעות שבאות לידי ביטוי בעיצובים החדשים שלי. הג׳ינסים של Nudie עשויים מחומרים משובחים שהם רק משתפרים עם הזמן, וזה היה תענוג לעבוד איתם כחומר גלם״.

את הג׳ינסים המשומשים שקיבלה ארזי גזרה, פירקה, הרכיבה, עיצבה, שיחקה ויצרה מהם עיצובים חדשים ביחד עם המתפרה של ״הופכות את היוצרות״ – עמותה המכשירה ומעסיקה נשים שיצאו ממעגל הזנות בישראל, כך שנוצר מעגל מקיים. הדגמים החדשים שנוצרו הם סדרות של פריטי one of a kind, כשכל פריט שונה בצבעוניות ובמידה, מכיוון שבמקור מדובר באוסף מגוון ואקראי של ג׳ינסים שעברו מסע משותף עם מי שלבש אותם, ועכשיו מקבלים הזדמנות חוזרת, במופע חדש.

הפריטים כוללים מכנסים קצרים, ג׳קט קימונו, מכנסי ״שק״, ג׳קט קצר, תיק פאוץ׳, מכנסים מחולקים. כך, שני ג׳ינסים במידות קטנות הפכו לג׳ינס במידה גדולה יותר, ג׳ינס במידה גדולה פורק וחובר מחדש, כיסים אחוריים הפכו לכיס לטלפון הנייד בפאוץ׳, ושני זוגות מכנסיים התחברו לג׳קט קימונו. התוצאה מתאפיינת באסתטיקה מפתיעה שמהדהדת את המסע שעבר פריט הלבוש מהרגע שבו הוא יצא משערי המפעל באיטליה ועד החיים החדשים שקיבל בתל אביב.

ערב ההשקה של המכירה יתקיים ביום רביעי 25.4 בשעה 20:00 בסניף שרונה של רשת story.
המכירה תימשך לאחר מכן במשך סוף השבוע 26-28.4.

The post הלב של מאיה ארזי ב־story שרונה appeared first on מגזין פורטפוליו.

The post מילאנו 2018: נועלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

התרבות העכשווית בנויה שכבות של ידע חומרי ורעיוני מצטבר של אלפי שנים. אוביקטים ותפיסות שנשתמרו לאורך ההיסטוריה בונים את הנרטיב של המין האנושי. תהליך השימור עשוי לקרות באופן מקרי, שבו החזק והמתאים שורד במרוצת הדורות, או במהלך יזום, שמטרתו לשמר כוחות שולטים ולעצב נרטיב מסוים. ארכיונים, ספריות, מוזיאונים, היסטוריונים, אנשי דת ואמנות שייכים לקבוצות משמר שונות העוסקות בקיבוע העבר. אילו מנגנוני כוח פועלים בזירת השימור ומה מניע אותם? איזה נרטיב היה נוצר אם מה שהודר היה נשמר? מי עומד על המשמר? מה תפקידו של הזמן בתהליכי שימור? מה בין הטבעי למלאכותי בטיפוח אידאל היופי ומה היינו רוצים שיישאר אחרינו?

במסגרת שבוע העיצוב בירושלים תיפתח ב־7.6.18 תערוכה בבית הנסן שתעסוק במושג ״שימור״ ובמנגנוני הכוח השולטים בשימור התרבות. יוצרים, מעצבים, אמנים בוגרי בצלאל, מרצים וסטודנטים, מוזמנים להגיש הצעות לעבודות אמנות ועיצוב, שחושפות מנגנוני שימור בתרבות, מתבוננות בתהליכי שימור של יופי ונעורים, מתעמתות עם אותם ״אנשי משמר״ ואף שואלות מה היה קורה אילו נעשו חילופי משמרות. עבודות שאינן חוששות לשחוט פרות קדושות, לדון בתרבות שהתגבשה בעבר ומתקיימת בהווה, ולהציע אלטרנטיבה למען העתיד. עבודות המאתגרות ואף סותרות את הנרטיב המוכר.

הנחיות להגשת הצעות: אפשר להגיש הצעה לפרויקט אחד או למספר פרויקטים שונים; להגיש עבודות קיימות שעוצבו בעשר השנים האחרונות או להציע עבודות חדשות שיוכנו במיוחד בעבור התערוכה. העבודות יכולות להיות בכל פורמט ומדיום, ומכל תחומי היצירה. בהצעת עבודה יש לצרף מספר דימויים/הדמיות ולציין: שם היוצר, שם הפרויקט, טקסט הסבר קצר, האם הפרויקט הוצג בעבר והיכן.

את ההצעות יש לשלוח בפורמט PDF למייל bezaleldw2018@gmail.com עד לתאריך 29.4

אוצרות: מסלול אודות עיצוב בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל – מיכל אביתר, גיא און, עדי אוריאן, אורלי כהן אלורו, ליה ברוס, ענת גולן, עמרי פישר, ענבר פרים, אביגיל רוביני, עופר רותם והילה שמיר.

The post קול קורא: על המשמר / SAVE AS appeared first on מגזין פורטפוליו.

אלי גרוס, ותיק המרצים במחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה – ואולי במרכז כולו – מסכם קריירת צילום ארוכת שנים. גרוס החל ללמד בשנת 1985. לצלם: הרבה לפני כן. גרוס הוא דור שני למשפחת צלמים: אביו, משה גרוס הקים את סטודיו ״קרן אור״ בחיפה והיה אחד הצלמים המסחריים הבולטים בארץ. משה גרוס ו״קרן אור״ החלו מסע אל תוך עולם צילום התעשייה והארכיטקטורה בישראל. אז הצטרף אלי אל הסטודיו שהקים אביו. הוא יצא ללימודים שהחלו במכללת הדסה ירושלים ב־1974 והסתיימו ב־1977 בווינונה, ארצות הברית.

בתחילת דרכו התמחה גרוס בפיתוח והדפסת צבע, תחומים שהיו חסרים בישראל וב״קרן אור״. תחום זה עיצב את תפישת הצבע הכל כך אופיינית בעבודותיו הצילומיות. יותר מאוחר עמד שווה מול שווה עם אביו, ויחד פיתחו השניים את תחום צילום התעשייה, דרך התעשיות הביטחוניות, התעשיות המסורתיות ואף תעשיות ההייֲטק, שהיו אז בראשית הדרך. התערוכה הרטרוספקטיבית תקיף את כל סוגי התעשיות שבהן נגע גרוס: מתכשיטים דרך טקסטיל ועד לאופטיקה, מחשבים, כלי נשק, טילים ומטוסי קרב.

גרוס אינו רק צלם תעשייה: הוא גם מחנך, שמוביל את נושא הצילום המבויים במחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה. את השפעתו של גרוס על התלמידים אפשר לראות בכל עת ובכל פרסום, סטודנטים ובוגרים כאחד. את ההשפעה של תלמידיו עליו אפשר לראות בקו הצילומי המתפתח שלו, שמתאפיין כיום בקו פשוט המנצל את איכויותיה של המצלמה, פחות מושפע מאפשרויות ממוחשבות ומושפע הרבה יותר מתפישות קולנועיות, שבאות לידי ביטוי במפתחי צמצם, בזויות צילום ובתנועות מצלמה, בשימוש שהוא עושה בתאורה קיימת, בסטייה הצבעונית כאיכות כשלעצמה.

קו הצילום הנוכחי עומד כהיפוך לאיכויות שאיתן הגיע גרוס אל המרכז האקדמי. גרוס וקרן אור הציעו בשנות ה־80 צילומים מורכבים מאין כמוהם, שהתאפיינו באיכויות מונטאז׳ צילומי שנעשה באמצעים אנלוגיים. שקופית בודדת שנחשפה הרבה יותר מפעם אחת במספר חשיפות על מספר ״סטים״ צילומיים שונים, שחלק מהם כללו מסיכות שהיו עשויות מנגטיבים על סרטי Line, טכניקות מורכבות מאין כמוהן שהציבו את הצלם של אותה תקופה על אותה מדרגה יחד עם קוסם.

״איך הוא עושה את זה״ היה ביטוי השתאות חוזר באותה עת. וכשקוסם שכזה עובר טרנספורמציה ובוחר בפשטות, אך באותה עת איננו מוותר על הווירטואוזיות ועל החתירה הבלתי פוסקת אל עבר האסתטי והיפה, התוצאה היא תערוכה שמסכמת את התקופה שבה לימד גרוס במרכז האקדמי ויצו חיפה, אולם בשום פנים ואופן לא את פועלו כצלם שימשיך לייצר בתשוקה אין־סופית, דימויים מלאים ביופי ואסתטיקה מחוברים אל רוח התקופה.

נעילה: 19.5

צילומים: אלי גרוס

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

The post אלי גרוס: קרן אור appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשהמעצבות אירית וילנסקי ואביטל אבקסיס החליטו לקרוא לסטודיו המשותף שהקימו אינסייד אאוט (InsideOut), כשמם של גלילי הסושי עם האורז מחוץ לאצה, הרעיון נשאב מאופיו של תהליך עיצוב, שמתחיל ״בפנים״ – בחשיבה ובגיבוש רעיון – ומסתיים בתוצר ״חיצוני״, חלל או מבנה. ספק אם הן העלו בדעתן שבשם טמון גם מה שלימים התברר כסוג של רמז לבאות, לעובדה שלצד עיצוב חנויות, אולמות תצוגה ומשרדים, חלק נכבד מעבודתן בזירה המסחרית תתמקד בעיצוב רשתות מזון מהיר, ברים, בתי קפה ומסעדות, גם אם לאו דווקא יפניות – בינתיים לפחות.

וילנסקי, בוגרת המחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון ואבקסיס, בעלת תואר ראשון ושני מהפוליטכניקום במילאנו, הכירו כשאבקסיס הגיעה למכון במסגרת חילופי סטודנטים. מהלך הלימודים זימן להן עבודה על פרויקט משותף, שאף נבחר לפרויקט כיתתי מצטיין, והכימיה הייתה מידית. ״חלקנו עניין בתחום המסחרי וחלמנו להקים סטודיו ביחד, אם כי היה לנו ברור שאנחנו צריכות להשתפשף בעבודה לפני שנגשים את חלום הדרך העצמאית״, אומרת וילנסקי, שהתמחתה בסטודיו של איל צלאל, בעוד שאבקסיס התמחתה בסטודיו מו.

אביטל אבקסיס (מימין) ואירית וילנסקי. צילום: אינסיידאאוט

עד העצם כפר סבא. צילומים: מתן כץ

אחרי ארבע שנים בנפרד הן הרגישו בשלות מספיק לפתוח סטודיו משלהן, שיתרכז בתחום שריתק אותן מלכתחילה – עיצוב פנים מסחרי. ״העשייה בשדה המסחרי היא דינמית, משיקה לתחומים כאופנה ומיתוג, ומאגדת בתוכה דיסציפלינות מגוונות כעיצוב מוצר, רהיטים וגופי תאורה״, מסבירה אבקסיס. ״מעבר לכך, היא מחייבת גמישות וזריזות: מעורבים בה אנשי מקצוע רבים, כך שהכרחי לוודא התאמות ותיאומים מדויקים לאורך כל התהליך ובדרך כלל מדובר בלוחות זמנים צפופים״.

אז איך עושים זאת? ״קודם כל מתאהבים״ הן פוסקות פה אחד ״אחר כך מתמקצעים, בדרך עושים גם כמה טעויות, אבל לא מתייאשים״. ואבקסיס מחדדת: ״זה תחום שהלימוד בו הוא בלתי פוסק – מפרטי בניין, דרך חומרים ועד טרנדים חדשים. אין אפשרות לדרוך במקום, והאתגר הוא תמיד ליצור משהו אחר, להמציא את הגלגל מחדש״. תהליך פיתוח קונספט מתגבש אצלן כסיעור מוחות, שעליו מספרת וילנסקי: ״אנחנו בוחנות מנעד השראות – הן אישיות של כל אחת מאיתנו מחיי היום־יום, והן כאלה שאנחנו שואבות מהתעדכנות מתמדת במה שקורה בעולם, ובכלל זה מביקורים בתערוכות עיצוב ואמנות. אחר כך אנחנו ׳זורקות׳ מילים כדי לגבש קו מנחה, שלאורו אנחנו ׳תופרות׳ את הרעיון ומהדקות אותו״.

לדבריהן, במרבית המקרים התהליך זורם, אבל יש מקרים שלוקח יותר זמן לקלוע לכוונת הלקוח ולפעמים גם מתברר שישנם אילוצים כאלה או אחרים – אילוצי חלל או ׳התיישרות׳ עם תקנות וחוקים, שמקשים ליישם דברים ואז צריך למצוא להם פתרונות יצירתיים בלי לפגוע בקונספט. אבקסיס: ״עיצוב מסחרי ככלל, ושל בתי אוכל בפרט, אינו מתמצה רק באסתטיקה ובנראות מושכת. הוא כרוך בהרבה מאוד פרמטרים שאינם עיצוביים במהותם, אך כן הכרחיים וחיוניים על מנת ליצור מערך תפקודי יעיל וזורם, ולקדם את השורה התחתונה של פרויקט מסחרי באשר הוא – הצלחה עסקית. זוהי המורכבות של התחום, ובה בעת גם האתגר הגדול שכל כך מושך ומרתק אותנו״.

עד העצם אקספרס כפר סבא. צילום: נמרוד סונדרס

עד העצם אקספרס נתניה. צילום: נמרוד סונדרס

לחם ארז. צילום: אינסיידאאוט

פרש קיטשן. צילום: אינסיידאאוט

רולדין. צילום: אינסיידאאוט

תחום האוכל נחשב לתת קבוצה בעיצוב מסחרי, והעיסוק בו לא הייתה החלטה מכוונת מראש. הדברים התגלגלו לכיוון, אולי בעקבות אחד הפרויקטים הראשונים שקיבלו לידיהן – עיצוב הסניף הראשון של רשת ״עד עצם אקספרס״, רשת מסעדות מזון מהיר שהינה גרסת בת של מסעדת עד העצם הוותיקה בהרצליה פיתוח. ״תחילת דרכה של הרשת הייתה גם תחילת דרכו של הסטודיו״, אומרת אבקסיס. ״זה היה שידוך מפרגן של המעסיקים הקודמים, ומאז 2012 אנחנו מלוות אותה. היום יש ברשת כבר 12 סניפים, ובכלל זה סניף כשר״.

הסניף הראשון נפתח ברח׳ אבן גבירול בתל אביב והקונספט הרעיוני שהגו, ופותח תוך דיאלוג פורה עם היזם והממתגת, קרם עור וגידים כעיצוב שפונה לקהל צעיר ושם דגש על יצירת חוויה קצבית שמותאמת גם להתנהלותו ולאופיו הקולינרי. שפתו העכשווית נרקמת מצבעוניות עזה, חומריות גולמית־מחוספסת, ועיטורי גרפיקה וגרפיטי על הקירות. ״באופן כללי, מסעדות/רשתות מזון אקספרס הן סוגה בפני עצמה בסצנת האוכל, וקצב הוא אלמנט מפתח בהווייתן״, אומרת וילנסקי.

״כל סניפי עד העצם מאופיינים באותה שפה שמשמרת את המקצב הדינמי שעומד בבסיסה, ושנשענת על המוטיבים שנועדו ליצור אותו ואת התחושה הצעירה. כמובן שמטבע הדברים יש ניואנסים קטנטנים שמשתנים מסניף לסניף כנגזרת של המיקום הפיזי, קהל היעד שפוקד אותו ונתוני החלל הספציפי, אך הנרטיב האסתטי זהה״. היום, עם סניפים שפרושים ברחבי הארץ ומושכים אליהן צעירים ובליינים, הן מרגישות שדייקו את העיצוב, ״כמובן שבלי לגרוע מאיכותו המצוינת של המזון המוגש בהם. ככלל, אנחנו שמחות על כברת הדרך שעשינו ביחד. היא מאוד משמעותית בעבורנו, ואנחנו ממש מרגישות שצמחנו ביחד״ מוסיפה אבקסיס.

״ארסנל האוכל״ של השתיים כולל עיצוב סניפים של רשתות נוספות כרולדין, לחם ארז, פרש קיטשן, מנדרין, ובכלל זה פיתוח קונספט רשתי חדש; מסעדות לקבוצת סינטה בר, שבעבורה הן מעצבות גם את משרדי המטה; ובימים אלה ממש הושק ביסטרו BP, שמיקומו בתחנת דלק במחלף נתניה הכתיב את עיצובו כפונדק דרכים עכשווי. כל פרויקט, בין אם עיצוב משרד, חנות או מסעדה, הוא לדידן סיפור חדש, שמטופל בהתאם לאופיו המיועד ומזמן חוויית יצירה חדשה. ״היינו בוגרות טריות של לימודי עיצוב כשבחרנו להתמקד בתחום המסחרי, ומאז הוא ממשיך לרתק אותנו ומאתגר אותנו להתפתח עוד ועוד. הזמן שעבר, הפרויקטים שביצענו לצד כאלה שנמצאים בתהליך, ובעיקר העניין שלנו בתחום לגווניו השונים, שרק הולך וגדל, מוכיחים לנו כל פעם מחדש שההתאהבות של תחילת הדרך הוכיחה את עצמה כנכונה לנו״.

עד העצם הרצליה. צילומים: אפיק גבאי

The post ארסנל האוכל של אינסייד אאוט appeared first on מגזין פורטפוליו.

Redress Design Award היא התחרות הגדולה בעולם לאופנה וקיימות, ומטרתה יצירת פלטפורמה למעצבים צעירים לקבוע מחדש את כללי האופנה בעולם, על ידי יצירת נורמות מוסריות חדשות ששואבות השראה מעיצוב מקיים ואופנה מעגלית. גנית גולדשטיין, סטודנטית שנה ד׳ במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, עלתה לחצי הגמר של התחרות (היחידה מישראל) יחד עם 29 נבחרים מכל העולם. מתוכם ייבחרו עשרה ויציגו את הקולקציה שלהם בשבוע האופנה בהונג קונג בפני אלפי אנשי מקצוע מכל העולם (להצבעה בפרס חביב הקהל ליחצו כאן).

הקולקציה של גולדשטיין עוסקת בשילוב בין עולמות של מסורת וקדמה, ישן מול חדש, הן בחומר הגלם והן בטכניקה. את ההשראה שאבה משפע הבגדים שקיימים בעולם ההופכים לפסולת ונטל גלובלי. בישראל, פחות מ־20% מהבגדים שאנו מוסרים לחנויות יד שנייה יילבשו בשנית וימכרו בחנויות ובשווקים. הקצב הבלתי נתפס של האופנה המהירה בשנים האחרונות הפך את התעשייה של האופנה לנטל בלתי יתואר גם בתהליך הייצור במדינות עולם שלישי בתנאי העסקה נמוכים, אך גם בכמויות אדירות של בגדים משומשים שנותרים ללא שימוש חוזר.

גולדשטיין מיישמת טכניקות עיצוב של מיחזור ורה־קונסטקציה מבדים משומשים ושאריות טקסטיל תעשייתיות, בתהליכים של גריסה ואריגה מסורתיות ומתקדמות במטרה להפוך את הטקסטיל המשומש בחזרה לאוביקטים של תשוקה. טכניקת האריגה העיקרית שאיתה היא עובדת נקרא IKAT, ובה תהליך צביעת החוטים נקבע בעזרת חישוב הפאטרן לפני מלאכת האריגה. את הטכניקה למדה גולדשטיין במהלך חילופי סטודנטים בטוקיו בשנה שעברה, בהתמחות של טקסטיל יפני מסורתי באוניברסיטה לאמנויות של טוקיו.

תהליך היצירה של הבדים בקולקציה כולל פירוק והרכבה מחדש של חומר הגלם בבגדים המשומשים, החוטים, והפיכת הצבעים והטקסטורות שקיימים לפאטרנים ייחודיים במינם, שכוללים עבודה ידנית בעזרת שיטות של ליבוד ואריגה מסורתיות, אך גם שימוש בטכנולוגיה מתקדמת כגון הדפסה תלת־ממדית ליצירת מארג המשלב בין מסורת לקדמה.

The post נציגה ישראלית בתחרות הבין־לאומית Redress Design Award לאופנה וקיימות appeared first on מגזין פורטפוליו.

״הוליווד ומיתוסים אחרים״, התערוכה הקבוצתית שתיפתח ביום חמישי 26.4 במוזיאון תל אביב, היא תערוכה של עבודות וידאו שעניינן קולנוע: הן משקפות את הזיקה ההולכת וגוברת של אמנות הווידאו לקולנוע מבחינת אופני העשייה, התכנים וחוויית הצפייה. וידאו-ארט – המדיום שנולד בשנות ה-60 וה-70 מתוך עולמות האמנות הפלסטית והקולנוע הניסיוני, ותוך הפניית עורף לקולנוע הפופולרי, החל לפתח בשנות ה-90 יחסי משיכה-דחייה, היקסמות-ביקורתיות והתבוננות מחדש בקולנוע המיינסטרים. אם לנקוט בהאנשה פרוידיאנית, הווידאו נמצא בשלב שבו הוא מאמץ לו הורה אחר, זוהר יותר, זה שאליו התכחש בתחילת דרכו: הוליווד.

עבודות הווידאו בתערוכה, שאורכן הכולל כשלוש שעות, מציפות את היחסים הכפולים האלה: אימוץ כלים קולנועיים, התייחסות לתעשיית הקולנוע ומנגנוניה האידאולוגיים והכלכליים, עיסוק במיתוסים ובגיבורים והתבוננות בכל אלה מהצד.

יספר יוסט, משהו לאהוב

תום פניני, משקולת נייר

האמנים המציגים בתערוכה – פייר ביסמוט, אוקייה דקר, תרזה האברד ואלכסנדר בירכלר, פרנצ׳קו וצולי, גווידו ון דר ורווה, יספר יוסט, תום פניני ויוליאן רוזפלדט – הם מהדמויות המרכזיות בתחום הווידאו הקולנועי המתגבש כיום. עבודותיהם לא רק מעוררות מחשבה על הקשר המורכב וידאו־קולנוע־אמנות, אלא גם מאפשרות לחוש אותו. איכות צילום שנועדה למסך גדול, פסקול עשיר ועוטף, רגש בווליום גבוה – כל מאפייני הקולנוע שהפכו אותו למדיום הסוחף ביותר, משמשים כאן כחומרי גלם. 

התערוכה קוראת לצופיה להתמסר להם וגם להרהר באופן שבו מוסכמות הוליוודיות עיצבו את תפישת עולמנו בכל הנוגע לרגש ולתשוקה, לאופן שבו נשמר זיכרון ולדרך שבה נרקם סיפור.

במסגרת התערוכה יוקרנו באולמות הקולנוע של המוזיאון הסרטים ״איפה רוקי 2?״ של פייר ביסמוט ו״גראנד פריז טקסס״ של תרזה האברד ואלכסנדר בירכלר, (חלקים מהסרטים מוצגים באולמות התערוכה).

בערב הפתיחה המוזיאון פתוח 24 שעות להקרנת ״השעון״, עבודתו של כריסטיאן מרקליי, שהיא מעין עבודת־על בהקשר של יחסי אמנות וקולנוע. התערוכה החדשה תהיה פתוחה עד חצות ובשעה 22:00 האמן תום פניני ישוחח על עבודתו המוצגת בתערוכה.

מידע נוסף וזמני הקרנות באתר מוזיאון תל אביב

פייר ביסמוט, איפה רוקי II

The post ״הוליווד ומיתוסים אחרים״ במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

לפרק תערוכה זה קצת כמו לחזור מחופשה בחו״ל. את עומדת בתור לביקורת דרכונים וכל דקה שעוברת מרחיקה ממך את זיכרון החופשה; ככל שהתור נמשך את שוכחת את העולמות הנפלאים שטיילת בהם ורוצה כבר הביתה. ככה לרוב אני מרגישה עם נעילת תערוכה. החוויה והריגוש הסתיימו ונשארו רק הבירוקרטיה, הנהלים וכל הסידורים שהודחקו. אני מוצאת את עצמי ״מגלה״ עולמות שמעולם לא רציתי לגלות: ביטוח ומכס, מכולות ומנופים, דוחות מצב ועוד. יצירות האמנות הופכות להיות ״עבודות״ וכל הערך הפואטי שלהן נעלם לתוך ארגזים. הצוות שהקים את התערוכה נאסף שוב לפירוקה, אבל הפעם התערוכה היא רק מכשול בדרך להקמת תערוכה אחרת, וכולם כבר קצת חסרי סבלנות. גם אני.

אבל ימי הפירוק של תערוכת אי ווייוויי הפתיעו אותי: הם היו אינטנסיביים כמו ימי ההתקנה. צוות עובדי ההקמה חבר שוב לטובת הפירוק, והפעם ידענו מול מה אנחנו עומדים – הייתה תחושה כאילו ההקמה הייתה חזרה גנרלית ועכשיו כולנו כבר מכירים בעל פה את התפקידים: יודעים ממה להיזהר, מה סדר הפעולות הנכון ואיך מתנהלים מול עבודות ששוקלות טונות ובעלות מידות אדירות, שאנחנו לא מורגלים בהן.

צילומים מ״ל

כשנערכנו לגלגול השטיח העצום, העבודה המכונה ״מצע רך״ (softground), פתאום הבנתי שהפירוק אינו רק מטרד, תופעת לוואי של התערוכה, אלא במקרה של אי ווייוויי – פעולה שמחזירה לעבודות את הכוח ואת ההבנה של הסיפור שטמון בהן. 25 אנשים מגלגלים שטיח ששוקל כמעט 2 טונות. איזה עוצמה יש לשטיח הזה, שהוא מפעיל את כולנו יחד. השטיח המחקה במדויק את רצפת השיש במשכן לאמנויות במינכן, שנבנה על ידי המפלגה הנאצית והיה מיועד להצגת אמנות המאושרת על ידי השלטון, הוצג פה בירושלים. זה אותו שטיח שבתשעת חודשי התערוכה הזמין אלפי ילדים לרוץ ולהתגלגל עליו, משפחות להשתרע עליו, נערות צעירות לתרגל עליו צעדי מחול. השטיח הזה נוסע הלאה עם כל המטען האנושי הזה למקום חדש, ולחשוב שהוא התגלגל ממקום אחר לגמרי, מאידאולוגיה של הכחדת עם. כעת הוא מגולגל על כל 35 מטריו, ואני מסתכלת עליו ארוז ומבינה שהעוצמה של העבודה טמונה גם במידותיה האדירות.

ימים שלמים של עבודה לאסוף 23 טונות של גרעינים שחורים. חשבתי שאני יותר לעולם לא אתרגש מהם. אני רואה אותם וצפים לי המשפטים שכבר דקלמתי מתוך שינה ״כן, הם עשויים אחד אחד״, ״לא, הוא לא עשה את זה במיוחד לישראל, גם בסין נהוג לאכול גרעינים שחורים״… אבל דווקא בשעה שהם חוזרים לתוך שקי ענק, נשפכים בדליים – אני נזכרת בעוצמה של המפגש הראשון שלי איתם: בהתפעלות מעבודת היד המדהימה הזו, מההיקף האדיר, מהמחשבה על כפר שלם שיוצר עבודה שמתריסה כנגד המפלגה הקומוניסטית, שאמללה בין היתר גם את תושביו. כמה כוח יש לאמן הזה, שמצליח ליצור עבודה כל כך איקונית שכל העולם דיבר אודותיה, שהפכה למוכרת כמעט כמו החמניות של ואן גוך, ובמקביל לפרנס כפר שלם במשך שנתיים, וללמד את כולנו במערב גם על העבר וגם על ההווה בסין. גרעין חמניה אחד לא מספיק בשביל השיעור הזה, גם לא קילו. זה שיעור במשקלים.

כשמפרקים את העבודה ״קיפֶּה״ (kippe) שמורכבת מכ־6,000 חתיכות עץ של מקדש עץ שנופץ, רואים כמה ייחודית מלאכת הנגרות הסינית המסורתית: אין דבק, אין מסמרים, יש התאמה של חתיכה לחתיכה, מתוך הסתכלות מעמיקה על תכונות העץ וצורניות החתיכה. המבנה הזה קשיח. הוא לא מתפרק בקלות, תשעה חודשים הוא עמד בלי תזוזה. פירוקו מזכיר את העדינות שבה הרכיבו אותו, וזו עומדת בניגוד גמור לפסלי עצי העץ העצומים. ברקע קולות המברגות והפטישים מהאולם הסמוך, מתמודדים עם הברגים העצומים שמחברים את ענפי העץ לגזע. פתאום מתחדדת ההקבלה בין עבודת העץ המסורתית לבין העצים, המתריסים ומשמשים תזכורת כיצד המודרניזם דרס את סין המסורתית.

סיימנו לפרק את התערוכה, הקירות עירומים, על הרצפה אינסוף גלילי טפט מקומטים ואני נזכרת בביקורת שקראתי כנגד האמן, משהו על זה שאי וייוויי הוא בכלל לא אמן אלא מפיק. המבקר התכוון בכך להמעיט בערכה של אמנותו. בעקבות חוויותיי מההתקנה ומהפירוק של התערוכה אני מסכימה עם המבקר שהאמן הוא במובן מסוים ״מפיק״: הוא הפיק את ימי ההתקנה והפירוק. אי ווייוויי הוא אמן קונספטואלי ומלאכת ההתקנה והפירוק של עבודותיו אינה כורח בעיניי, אלא חלק מהאמנות שלו. היא מוסיפה מטען מעשיר של משמעות תוכנית. חוויית הפירוק לימדה את כל העושים במלאכה על עוצמת החומר ועל עוצמתו של רעיון, שבכוחו לחבר עשרות אנשים כדי להוציאו אל הפועל.

שוע בן ארי היא עוזרת לאוצרת הראשית של האגף לאמנויות, מוזיאון ישראל ירושלים

The post לפרק את אי ווייוויי appeared first on מגזין פורטפוליו.

מוזיאון העיצוב חולון יקדיש את התערוכה הבאה שלו – שתיפתח ב־6.6 – לצמד מעצבי העל בתחום התקשורת החזותית – סטפן סגמייסטר וג׳סיקה וולש – מהמעצבים הגרפיים החשובים ביותר כיום המשפיעים על דור שלם של יוצרים, שיגיעו לארץ במיוחד לפתיחת התערוכה. סטודיו סגמייסטר & וולש הפועל במנהטן מתמחה ביצירת זהות ומיתוג. עבודתו מאופיינת בעיצוב נועז ופרובוקטיבי, אמיץ וחצוף, רגשי ואנושי, המאתגר מוסכמות ופורץ גבולות בין מדיות ואמצעי הבעה. השניים מגמישים את השפה החזותית ומחליפים כובעים בין מעצבים גרפיים, טיפוגרפים ואקספרימנטליים ועד לאמני פרפורמנס. הם משנים תפיסות פופולריות של עיצוב, מאתגרים את הסטטוס קוו ובוחנים את תפקידו העכשווי של המעצב בחברה.

מיה דבש, אוצרת התערוכה והאוצרת הראשית של המוזיאון: ״במגוון טכניקות, אמצעי הבעה מגוונים, חומרים בלתי שגרתיים, תוך נטילת סיכונים, סגמייסטר & וולש מפיחים חיים חדשים באמרה הידועה של מרשל מקלוהן ׳המדיום הוא המסר׳ (1967). הם מצליחים ליצור דימויים בלתי נשכחים ולעורר אותנו לחשוב על הדימויים שאנו צורכים ומייצרים. באמצעות התערוכה תשאלנה שאלות כמו: איך נראה רגש? איך מתעצב אושר? מהו יופי? והאם אפשר לגעת בליבו של אדם באמצעות עיצוב?״. העבודות בתערוכה יחולקו לשש קטגוריות המייצגות כמה מהכלים שבאמצעותם מצליחים מעצבים לרגש, לשכנע וליצור דימויים בלתי נשכחים, כמו אות כדימוי, רפרנסים והפניות, פירוק והרכבה, בוראים עולמות, ייצוג של גוף, ייצוג של רגשות.

Flower Face. צילום: ארון פילקיי והנרי הארגריבס

שערים לניו יורק טיימס. צילום: זאק מוליגן וג׳סיקה פאטוויי

לצד תערוכה זו יוצגו במוזיאון שתי תערוכות נוספות שתאצור נגה שמשון, המבקשות להטיל ספק במעמדו העכשווי של הדימוי. התערוכה ״חיטה היא חיטה היא חיטה״ של המעצב פדי מרגי, שתוצג במסדרון ההיקפי, חושפת את השקר הגדול של צריכת הראווה ומבקשת לשאול האם מוצרי יסוד של מותגים כמו קמח של פראדה או אורז של לואי ויטון, שווים יותר? התערוכה ״מוכרמוזר״ במעבדת העיצוב, תציג עבודות על קו התפר שבין המדומה לממשי, שמעוררות תחושה מוכרת ועם זאת זרה, כאלה שיכולות לעורר אי נוחות ומעלות שאלות באשר לאפשרות ליצור משהו חדש מן המוכר.

בתערוכה זו יוצגו כ־20 עבודות הממוקמות כל אחת בנקודה דמיונית ורעיונית שונה ב״עמק המוכרמוזר״. חלקן קרובות לדימויים מוכרים ורק במבט נוסף נגלה בהן הזר ואפילו המאיים, ובחלקן מתקיים מהלך הפוך, שבו כשחפץ זר או צורות משונות חושפות בפנינו חומר, דימוי או שיוך מוכר וידוע. בין המעצבים המשתתפים בתערוכה: רינת אשכנזי, נעה רביב, דנה זליג, חברת Intuition Robotics, ענת סבר, איתי יעקב, אמיר יציב, בית הספר לתקשורת של המרכז הבינתחומי הרצליה, Durrell Bishop and Robert Poll ,Isabel Mager, נטע שונוולד, טל בלטוך, רועי ניצן, רונן תנחום, איתי לניאדו, דב גנשרוא וגל שריר.

The post סגמייסטר & וולש במוזיאון העיצוב חולון appeared first on מגזין פורטפוליו.