בפעם הראשונה שלי בארט באזל, לפני עשר שנים בדיוק, הסעירה את העיר השמועה שליאונרדו דיקפריו קנה פסל ענק (ויקר במיוחד!) של ג׳קומטי. הקשר בין מגה־סטארים מהוליווד לענקי עולם האמנות מעולם לא נראה הדוק יותר. כסף חדש, אספנים צעירים, מובילי דעת קהל שיובילו גם את הקונים הבאים אל השוקת של האמנות – כל אלה נראו בחודש יוני 2008 כמבשריה של תקופת שפע חדשה. ואז הגיע ספטמבר, ועימו המשבר הכלכלי שטרף את הקלפים.

אבל מותגים חזקים כמו ארט באזל, ג׳קומטי ודיקפריו נותרו על עומדם גם בשנים הרזות, והמשיכו להתבסס בעשור שחלף מאז. ביריד שנערך בחודש שעבר הציגו כ־300 גלריות מ־35 מדינות בעולם והגיעו אליו כ־95 אלף צופים בשישה ימים. היריד הוא הזדמנות לצפייה במגוון עצום של אמנות, בעיקר אמנות עכשווית, ולמרות שמטרתו מסחרית במובהק, הוא משמש גם כבמה לניסוי ולמימוש שגיונות אמנותיים ותחרות בריאה בין הגלריות – מי יציג פרויקטים מרהיבים ועצומים יותר.

Unlimited, איברהים מהמה, גלריה ווייט קיוב

בביתן של גלריה דביר

גלריה סטיבן פרידמן

1. אמנות חסרת גבולות

לצד ההבט המסחרי, ארט באזל הוא שעתם היפה של פרויקטים שהמתינו להזדמנות. תחת הכותרת UNLIMITED מוצגים פרויקטים ועבודות אמנות של כוכבים מובילים. מיצב של אי ווייוויי עם שברי כלים מקרמיקה מסורתית סינית, ולא רחוק ממנו פרויקט התיקונים של יוקו אונו, שמזמינה את הקהל לקחת חלק בהדבקה, קשירה ואיחוי שברים של כלי בית. גם אם האובייקטים דומים – המסרים שונים בדקויותיהם. אי ווייוויי מושיט אצבע מאשימה (ולעיתים משולשת) בפרצופה של הממשלה הסינית הממהרת קדימה, מתעלמת מהפרט הבודד ורומסת את התרבות בת אלפי שנים. יוקו אונו מנסה להשרות רוח זן ושלווה בעולם מפורק ומסוכסך.

עוד באותה קטגוריה של כלי חרסינה, מציגה האמנית ברברה בלום עגלת תה אלגנטית, עמוסת כלי אוכל לבנים בחדר תכלכל תחת שנדליר. מבט ממוקד במראה של מדפי העגלה מגלה שהכלים הם שחזור של כלי האוכל של נוסעי הטיטניק. תכול הקירות של החדר מזכיר לפתע מראה תת־ימי, ומחשבות על חטא הגאווה ועונשו עולות על הדעת.

בכניסה לאולם התצוגה רחב הידיים נתקלים הבאים בחומה של ארגזי כלים מעץ של מצחצחי נעליים – עבודתו של איברהים מהמה מגאנה, שמשרטט את דיוקנם של הנערים הנאבקים למחייתם. עבודה של קנדיס ברייס מדרום אפריקה מתמקדת הפעם בקולם המושתק של עובדי תעשיית המין בארצה.

מייקל רקווויץ, גלריה ברברה וויין

פייר הואיג

אחד הפרויקטים המרהיבים בחלק זה של התערוכה הוא שחזור קירותיו של מקדש אשורי עתיק, שנחרב באחת מהתקפות דעאש בעיראק. האמן מייקל רקוויץ, אמריקאי ממוצא עיראקי, עוסק כבר יותר מעשור בשחזור עתיקות וחפצי תרבות שאבדו לעד מאז הפלישה האמריקאית לעיראק. הוא יוצר קולאז׳ים מרהיבים ומתעתעים באמצעים זולים וזמינים, כמו עטיפות של חטיפים ומוצרי צריכה. הוא פורט על המתח הנוצר בין המראה המרשים של עבודתו, המדמה את העבר המפואר, למציאות העלובה של הרס תרבות תחת מצבי מלחמה וכיבוש.

ארט באזל גולש הרבה מעבר לתחומי מרכז הירידים של העיר, ועבודות מוזמנות מפוזרות במיקומים מפתיעים ברחבי העיר, בקטגוריה שזכתה לשם ״פרקור״. לא מדובר בספורט רחוב מאולתר אלא ביצירות של אמנים מהשורה הראשונה. אלמגרין ודרגסט שתלו סלע במסדרון של המוזיאון ההיסטורי; פייר הואיג הציב על גדת הריין אחד מפסליו שראשו עשוי חלת דבש. החיפוש וההליכה בשבילי הפארק על גדת הנהר יוצרים ניתוק מיידי מהמולת העיר ומכניסים את הקהל למצב של השתאות.

פרנסיס בייקון ואלברטו ג'קומטי. צילום: גרהאם קין, פונדסיון ביילר

2. בייקון וג׳קומטי

במקביל לארט באזל מתקיימות בעיר תערוכות מיוחדות ומוצגים יותר מעשרה ירידי לוויין, המתחרים ביניהם על תשומת הלב של המבקרים. בפונדסיון ביילר, אחד המוזיאונים היפים בעולם, נמשכת עדיין (עד 2 בספטמבר) התערוכה המפגישה בין שני ענקים: ג׳קומטי ופרנסיס בייקון. הקשר בין השניים – ילידי העשור הראשון של המאה ה־20 – לא היה ידוע במיוחד, והתערוכה משרטטת תמונה מפתיעה של קירבה וטעמים משותפים, שגילויים מרגש. שניהם היו מוקסמים מתפיסת החלל ומגוף האדם, שהפך למרכז עבודתם. אצל שניהם עיוות הגוף שימש כמניפולציה אמנותית ביקורתית, הערה מנקודת מבט אישית ומעורבת באופן מובהק.

כבר באולם הראשון של התערוכה מסתבר שהייתה להם מוזה משותפת, איזבל רוונסתורן, צעירה אנגליה שבימי מלחמת העולם השנייה שירתה כמרגלת של הביון הבריטי במדינות אירופה הכבושות. ג׳קומטי ניהל איתה רומן והיא הייתה הדמות הראשונה שפיסל בסגנונו הדקיק והמוארך – שהפך בהמשך לחתימת ידו האמנותית המובהקת. אצל בייקון היא מופיעה ברחוב אוקספורד האנגלי ובמספר דיוקנאות.

בהמשך התערוכה נוצר מפגש מרתק שמגלה מוטיבים משותפים בין הפיסול של ג׳קומטי והציור של בייקון. גם הדיוקנאות שיצרו, של מאהבים וחברים לצד דיוקנאות עצמיים חושפניים וחסרי רחמים, מדגישים את הטמפרמנט הסוער שאולי היה חלק מהשפה המשותפת שמצאו זה עם זה.

פרנסיס בייקון

אלברטו ג'קומטי

ברוס נאומן. צילום: דורותי זיידמן, © 2018, ProLitteris, Zurich

3. תרגילי היעלמות והופעה מחדש

עוד תערוכת־חובה שהדהדה בין באי ארט באזל הייתה רטרוספקטיבה של ברוס נאומן במוזיאון שאולאגר. מחסן בן ארבע קומות של אוסף אמנות ענק, השוכן בבניין מרשים בתכנון משרד האדריכלים הרצוג ודה מרון, ובקומותיו התחתונות מוזיאון פרטי. תחת הכותרת ״תרגילי היעלמות״ מוצגת (עד 26 באוגוסט) תערוכה מקיפה מעבודותיו של האמן הקונספטואלי, עם עבודות משנות ה־60 ועד ימינו.

בין פיסול נסיוני שמתחקה אחר מידות גופו של נאומן, ליצירות וידיאו ארט נועזות, בולטות עבודות הניאון המילוליות שלו. הטקסטים הם חלק משמעותי בעבודותיו והוא משתמש בהם לחיוב ולשלילה, כשהוא מצביע על מצבים אנושיים: אלימות, אהבה, סקס, מלחמה, חיים ומוות – מתחרים ביניהם בשפתם האדישה של שלטי נאון מהבהבים. נאומן הוא אחד האמנים ששרדו את שנות הפופ ארט והמשיכו לשכלל את שפת היצירה שלהם. את תרגילי ההיעלמות שלו הוא עושה גם בחלל התערוכה – שבכל עבודה בה הוא מעין נעדר־נוכח.

עיבוד של ראף סימונס לכורסאות של גאיטנו פשה

4. שמיכת הטלאים של קלווין קליין

בין שיתופי הפעולה המסחריים המוצלחים של יריד ארט באזל אפשר למנות את השותפות עם יריד העיצוב דיזיין מיאמי. ארט באזל מתארח במיאמי בדצמבר ודיזיין מיאמי מתארח בבאזל ביוני. הכניסה אליו נפרדת אמנם, אבל פריטי העיצוב בדיזיין מיאמי פונים במובהק לאספנים ולא לשוק הרחב, והולכים על קו התפר שבין עיצוב לאמנות.

בדיזיין מיאמי הציגו השנה גלריות מניו יורק ומפריז, מלונדון ומברלין. את ההצגה גנב חלקו הבלתי מסחרי של היריד, שם הציגה חברת קלווין קליין אוסף של שמיכות טלאים אמריקאיות מסורתיות, חלקן מהמאה ה־19, שמעצב הבית ראף סימונס אסף באהבה בשוקי פשפשים ובמכירות פומביות. סימונס חיבר את השמיכות לכורסאות לבד רכות מדגם Feltri, בעיצוב גאיטנו פשה לחברת קסינה. מהדורה מוגבלת של 50 כורסאות הוצגו סביב מבנה המשחזר אסם בחווה אמריקאית טיפוסית, ולוו בהסברים על מקור הדוגמאות של השמיכות: ממלחמת האזרחים בארה״ב ועד לגלי הים של ניו אינגלנד.

כאמור, גם המותג של לאונרדו דיקפריו נותר רלבנטי בעשור מאז הפציע לראשונה כאספן בארט באזל. לצד הקריירה ההוליוודית הוא הפך לנדבן ופטרון שתשומת ליבו נתונה לא רק לאוסף הפרטי שלו, אלא גם לעולם. הקרן שהקים משקיעה משאבים למען איכות הסביבה, והשנה הציגה בדיזיין מיאמי באזל שיתוף פעולה מקסים ומשעשע עם האמן הדרום אפריקאי פורקי הפר. הפר יצר סדרה של פסלי בד ענקיים ורכים בדמות בעלי חיים בסכנת הכחדה: דב לבן שרוע על הרצפה, נדנדת ענק בצורת כריש, עצלן תלוי על ענף וקוף ענק מזמינים ליטוף וקוראים לתשומת הלב.

פורקי הפר. צילום: אנטוניה שטיין

5. רון ארד בויטרה

כפי שהמוזיאונים וירידי הלוויין מתחרים ומשלימים את ארט באזל, חובבי עיצוב לא יסתפקו בדיזיין מיאמי בלי לקפוץ לביקור בקמפוס של חברת העיצוב ויטרה, השוכן בעיר הסמוכה וייל אם ריין. הקמפוס של ויטרה הוא אוסף אדריכלות מרתק, שבו נבנו לאורך שלושה עשורים בניינים בתכנונם של סטאר־כיטקטים דוגמת פרנק גרי, זהא חדיד, טדאו אנדו, סטודיו סנאא היפני והרצוג ודה מרון. בשנים האחרונות החלו ראשי ויטרה לצרף לרשימה גם עבודות אמנות, ובין אלה נמצאת מגלשת ענק של האמן הבלגי הנפלא כרסטן  הולר וכמה פסלי חוצות של האחים בורולק.

לאוסף הכסאות ההיסטורי של ויטרה מוקדש ביתן מיוחד, ובו מוצגת (עד 14 באוקטובר) תערוכת יחיד נהדרת של רון ארד. כיסאות פיסוליים של ארד מוצגים בחללים שנוצרים בין שורות מדפי האוסף, המסודרים כמעין ספריה ענקית. התצוגה של כסאות מעצבים מכל התקופות ומכל הסוגים – בגודל טבעי – היא הזדמנות להכיר מקרוב פרק בתולדות העיצוב.

את אולמות התצוגה מיקמה החברה בבית קומות שחלליו מעוצבים כ״הצעות הגשה״ למגורים. בקומה העליונה הוזמנו אנשי סטודיו Raw Edges יעל מר ושי אלקלעי ליצור הדמיה של דירה למשפחה צעירה. הם לקחו את משפחתם שלהם כמודל, ויצרו חלל לופט המספק מרחב משפחתי לזוג הורים ושני ילדים קטנים, עם פינות רב־שימושיות לתפקודי היום־יום, המשלבים בין עבודה, משחק, וחיי משפחה, כולל גינה קטנה לירקות וצמחי מאכל.

רון ארד

המגלשה של כרסטן הולר בויטרה

The post בבאזל יסדנו את מדינת הענקים appeared first on מגזין פורטפוליו.

״יום אחד קיבלתי מייל מאם ששאלה אם אוכל להנחות את הבן שלה בפרויקט אמנותי״, מספר זאב אנגלמאיר על האופן שבן הכיר את ירדן הירש, אמן רב־תחומי ששם קץ לחייו בפברואר 2016, עוד בטרם מלאו לו 20 שנה. ״המשימה נראתה לי בלתי אפשרית. הייתי בעיצומה של תקופה אינטנסיבית, עבדתי על ספר מאויר, והנחייה נראתה לי עניין שמתאים לזמנים אחרים, רגועים יותר״.

במייל נוסף הגיעו אל אנגלמאיר כמה רישומים של הירש. שרבוטי הקומיקס הצבועים ביד, בטושים צבעוניים, שכנעו אותו מייד להסכים. ״משהו באנרגיה המתפרצת מהקווים, בהגזמה הקריקטורית, בהומור הלא מרוסן, היה נדיר ופורץ גבולות״, מתאר אנגלמאיר את עבודותיו של הירש, שיוצגו בתערוכה ״ירדן הירש: עבודות״ (אוצר: גיל יפמן), שתיפתח בשבוע הבא (חמישי 9.8) במקום לאמנות בקריית המלאכה, תל אביב.

ירדן הירש בגיל 19 במכללת ספיר

הירש היה אמן אינטנסיבי מאוד; עבד, יצר, חקר ולמד כל הזמן. באוקטובר 2015 עבר להתגורר בשדרות והתחיל ללמוד במכללת ספיר במחלקה לתרבות, יצירה והפקה. בפברואר 2016 שם קץ לחייו. הוא השאיר אחריו מאות עבודות במדיומים שונים (פיסול, ציור, רישום, קולאז׳, אנימציה וקומיקס), שמאופיינות בחוש הומור פרוע וחסר רסן מחד, ובתחושת ניכור מורבידית משהו מאידך. 

גרעפסים של להבות, תינוק בולע רכבת דוהרת

בגיל שנתיים אובחן הירש כמי שנמצא על הרצף האוטיסטי, ובגיל ארבע צייר לראשונה. מאז לא הפסיק לצייר וברבות הזמן השתכללו הטכניקות שלו: הוא לימד את עצמו להשתמש בתוכנות אנימציה, פיסל בחומרים שונים והשתמש בטכניקות מגוונות ליצירות שלו. הוא ביקר בגלריות ובמוזיאונים, הלך לחוגים וגם נפגש עם אמנים מקצועיים, שהקדישו לו מזמנם. כשסיים את לימודיו התנדב לשנת שירות לאומי במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון. 

כשהירש הגיע בפעם הראשונה אל ביתו של אנגלמאיר – עם הדר, אימו – אנגלמאיר זוכר את הניצוץ המיוחד, שהיה חריג לנער בגילו. ״הסתגרנו לכמה שעות בחדר העבודה שלי ונסחפנו למערבולת של סרטונים ומקורות השראה, שהוא הראה לי ואני הראיתי לו: רן וסטימפי, האחים פליישר, סרטוני תעמולה של דיסני, מונטי פייטון, אנימציות רוסיות וטים ברטון, שהיה אולי האהוב עליו ביותר.

״היה שם רצף מוטרף של דימויים:  מכונית שצמחו ממנה שורת ליצנים סגולים, בחורה קשורה לבחור שהפכה ליצור דמוי תפוח אדמה עם כרבולת ירוקה, גרעפסים של להבות, תינוק בולע רכבת דוהרת, דייג שדג מפלצת טורף אותו, וכל זה הסתיים באיחולי מזל טוב ליום הולדת״

״דפדפנו בפגישה הראשונה בספר של ג׳ים וודרינג ובחוברות קומיקס אלטרנטיבי אמריקאי. ירדן הראה לי סרטון שהכין, שהוא מעין כרטיס ברכה אישי באנימציה. היה שם רצף מוטרף של דימויים: מכונית שצמחו ממנה שורת ליצנים סגולים, בחורה קשורה לבחור שהפכה ליצור דמוי תפוח אדמה עם כרבולת ירוקה, גרעפסים של להבות, תינוק בולע רכבת דוהרת, דייג שדג מפלצת טורף אותו, וכל זה הסתיים באיחולי מזל טוב ליום הולדת״.

כבר בפגישה הראשונה המציאו הירש ואנגלמאיר התחלה של סיפור לט״ו בשבט, שעלילתו מספרת על שוד של צימוק מכספת סודית, ועל הבלש דוּבּי שְׁבָט שחוקר את התעלומה. ״זהירות, ספוילר: אחרי הרפתקאות רבות מתברר שגמל הוא שבלע את הצימוק, וחיפשנו דרך להוציא אותו מהגמל. הפתרון המעולה של ירדן היה ערבוב של קוקה קולה עם מנטוס, בהשראת סרטוני יו־טיוב, שילוב שייצור לחץ גזים חזק וידחוף את הצימוק החוצה מבטן הגמל״.

הירש צייר סטוריבורד מפורט, מצויר עד הפרטים הקטנים, וכעבור שלושה ימים שלח לאנגלמאיר גרסה של הסרטון, כמעט גמור, ״אנרגטי, קצבי ומוטרף. הפתיעה אותי המיידיות שלו, ההתלהבות, המהירות שבה הפך את הסיפור שלנו לרצף דימויים כֵּיפי ומסחרר. את הקולות בסרטון דיבבו בני המשפחה. מצאנו לוקיישן מושלם לצילומי המעבדה בסרטון: בית מרקחת ברחוב הרצל שמנהל רוקח צרפתי.

״הגענו לשם מייק (אביו של ירדן), ירדן ואני. הרוקח הנדיב הסכים שנצלם במעבדה שמאחורי הדלפק והופתע כשירדן הזיז צינורות ומבחנות כדי שיתאימו לפריים וביים אותי בביטחון של במאי בוגר ומנוסה. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה, נתן לי הוראות בימוי מדויקות והדגים לי הבעות ומחוות גוף״.

הסרטון השני שיצרו יחד לכבוד ל״ג בעומר, ״בר כוכבא הסיפור האמיתי״, היה פרוע עוד יותר. גם אותו ערך הירש בימים ספורים, ״וכיכבו בו אצבעות כרותות של לוחמים, ברבי רפאלי, גמל מנשנש, אש אש מדורה תחתונים של בר כוכבא״. הסרטון, שזכה ליותר מ־10,000 צופים ביוטיוב, מתחיל בטקסט היסטורי שמזכיר את מונטי פייטון וגם הוא מחוספס ואבסורדי. 

ארץ פלאות מסחררת

במקביל לתערוכה במקום לאמנות, ראה אור ספר אמן בן 350 עמודים באותו השם, שכולל עבודות במדיומים שונים. חמש הכפולות הראשונות של הספר מציגות את חדרו של הירש, ״ארץ פלאות מסחררת״ לדברי אנגלמאיר, שביקר בו לראשונה בארוחת ערב שבת עם המשפחה. ״ירדן הראה לי לרגע את החדר לפני הארוחה וחזרנו אליו מייד אחריה. היה בו משהו מחדרים ובתים של אמנים אאוט־סיידרים שאני אוהב במיוחד, כאלה שבמשך שנים יצרו לעצמם ממלכה פרטית בעלת חוקים ושפה״.

חדרו של ירדן הירש

עטיפת הספר ״ירדן הירש: עבודות״

החדר היה כמוסה מרוכזת, בועה של צבע והתפרצות יצירתית: ״כל הקירות טופלו וצוירו, כולל התקרה, היו בו המוני פסלונים מקרטון צבוע, שרבוטים בעטים ובטושים של יצורים דמיוניים ונערים מחוצ׳קנים, יצירות בגדלים שונים, סיפורי קומיקס, מסכות ותחפושות שתפר לעצמו, דגמים ואוביקטים לצילום. העבודות כולן דינמיות, ססגוניות ומלאות אנרגיה ותנועה. וכולן ספוגות בהומור פרוע, שובב ולפעמים מקאברי, עסיסי ולא מתחשב״.

לצד העבודות מופיעים בספר – שעיצבו סטודיו קרן וגולן – טקסטים של אנגלמאיר, של יפמן ושל ד״ר עמרי הרצוג, ראש המחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר. הספר יוצג בפסטיבל אנימיקס לאנימציה קומיקס וקריקטורה ה־18, שיתקיים בתאריכים 7-11.8 בסינמטק תל אביב.

״זה ספר ייחודי ומעורר השראה, מצחיק ויפהפה. הוא הזמנה לטיול מסחרר ברכבת הרים, שטסה במהירות מוגזמת בין סלעים והרים צבעוניים, ועל גגות הקרונות והקטר רוקדים ומשתוללים המוני היצורים שהמציא ירדן״

״זה ספר ייחודי ומעורר השראה, מצחיק ויפהפה, והוא מספק הזדמנות לטעום מעבודותיו של יוצר מעולה וטוטאלי״, מסכם אנגלמאיר. ״הוא הזמנה לטיול מסחרר ברכבת הרים, שטסה במהירות מוגזמת בין סלעים והרים צבעוניים, ועל גגות הקרונות והקטר רוקדים ומשתוללים המוני היצורים שהמציא ירדן – חייזרים ירקרקים, אנשי ביצה צהובים, עצים פעורי עיניים, תרנגולות נלהבות – ומפצירים בנו: יאללה, דפדפו כבר, בואו איתנו לארץ הפלאות של ירדן״.

The post ברוכים הבאים לארץ הפלאות של ירדן הירש appeared first on מגזין פורטפוליו.

01

בחלל הכניסה לתערוכת הבוגרים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל מחכה למבקרים שולחן עגול רחב ידיים (ומסביבו כיסאות), שעליו הונחו זה לצד זה מבחר ספרים ופנזינים בפורמטים שונים שעוצבו, אויירו (וחלקם אף נכתבו) על ידי בוגרי המחלקה. זו החלטה מעניינת, אמיצה, ואולי יהיה מי שיטען – לא עדכנית: דווקא בעידן הדיגיטלי, שבו נשמעים לא פעם קולות שמבכים את מותו של הפרינט, החליט אוצר התערוכה, איל זקין, להדגיש את הפן המודפס, המדופדף והמאוייר של התחום.

בשולחן – ובעיקר בכיסאות שלצידו – יש הבט מעניין נוסף: בניגוד אולי להיגיון המקובל, הדבר הראשון שהמבקרים מתבקשים לעשות בתערוכה הוא להתעכב. להאט את הקצב ולהתיישב. לקחת את הזמן ולהתעמק. בעבור אלו שרוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, נתלו על הקיר מאחורי השולחן מסכים שמציגים דפדוף באותם הספרים שנמצאים על השולחן. הפרויקטים האחרים של ה״עיצוב״ יכולים לחכות.

ויש לא מעט כאלו: מעל 90 בוגרים סיימו השנה את הלימודים במחלקה, לכל אחד מהם נציגות בתערוכה של שתי עבודות – פרויקט הגמר ופרויקט אחר מהלימודים. אלו כמובן נערכו – פרויקט הגמר לא מוצג בהכרח במלואו – ואף על פי שזו תערוכה עשירה ורחבת הקף, במספר העבודות ובפורמטים השונים, התחושה שהיא יוצרת היא תחושה נעימה ומרווחת. בפינת חלל הכניסה נתלו גלויות שמציגות פורטרטים מאויירים־מקסימים של הבוגרים, כמו אומרים: נעים להכיר, הנה אנחנו ואלה העבודות שלנו.

מחלל הכניסה יש למבקרים בתערוכה שתי אפשרויות, להמשיך ימינה או שמאלה, כשהציר כולו עובר מחללים בהירים ומוארים היטב (מימין) לחללים חשוכים יותר (משמאל), שמתאימים יותר למיצבים ולהקרנות שמוצגים בהם. בשני הקצוות מחכות למבקרים אפשרויות ישיבה נוספות: מצד שמאל חלל הקרנה, ומצד ימין אמפי צנוע שנבנה במיוחד לתערוכה ומאפשר – שוב – מבט רגוע יותר על חלל התערוכה מצד אחד, ומצידו השני הזדמנות אינטימית לעלעל בספרים נוספים ולהביט אל הנוף הנשקף מהחלון. 

02

מבחינה אוצרותית, התערוכה של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל היא אחת מתערוכות העיצוב המרשימות שהוצגו בארץ בשנים האחרונות. לא רק תערוכות בוגרים, תערוכות עיצוב ככלל. זו תערוכה עשויה היטב, שנותנת כבוד לעבודות שמוצגות בה ושמצליחה להציג את העושר החזותי של הבוגרים הטריים מבלי לצעוק. אין בה תחושה אקראית, והיא מאפשרת להתמקד בעבודות למי שמעוניין בכך, אבל גם להבין בסיבוב קצר ובכמה מבטים את רוחב היריעה של התחום האין־סופי הזה, שנקרא תקשורת חזותית. 

אבל מעל הכל – או אולי דווקא בתחתית הדברים – נמצאת ההבנה שתערוכת בוגרים היא קודם כל תערוכה, ולא איזו תצוגה אקראית של פרויקטי גמר. וזה מפתיע בכל פעם מחדש: בבתי הספר לאמנות ולעיצוב מלמדים מיטב המעצבים בישראל; בתערוכות הבוגרים מושקעים אנרגיות וכספים רבים; אלו אירועי השיא השנתיים, שמסכמים ארבע שנות לימוד, הזדמנות להציג לעולם את כרטיס הביקור של כל מחלקה ושל כל מוסד. ועדיין, רוב התערוכות נראות כמו חלוקה כמעט אקראית של שטחי תצוגה שאיתם נדרשים הסטודנטים להתמודד. ולא משנה אם זה עיצוב תעשייתי, אמנות, צילום, עיצוב פנים, תקשורת חזותית, צורפות וכן הלאה.

המחלקה לעיצוב תעשייתי, מכון טכנולוגי חולון, 2018. צילום: ענבר פרץ

לפעמים זה דווקא עובד. לדוגמה, המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון מקיימת מדי שנה את תערוכת פרויקטי הגמר בקומת הסדנאות. המגרש הביתי, הגריד האחיד והצנוע של העבודות (שמאפשר חריגה במקרה הצורך), וההצבה הנבונה, יוצרים תערוכה אינטימית שנעים להסתובב בה למרות הצפיפות היחסית. בקצה השני של הסקאלה נמצאת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר: בשנים האחרונות המחלקה מקיימת ״הגשות פתוחות״, שהקהל מוזמן לבוא ולהתרשם מהן. זו לא תערוכת בוגרים, הם מדגישים. רוצים לראות תערוכה עם תמה ואוצרות? חכו לחודשי החורף לתערוכה השנתית של המחלקה.

03

והכל ביחד מתנקז לדיון הוותיק על נחיצותם של פרויקטי הגמר ועל תפקידה של תערוכות הבוגרים: מהי תערוכת בוגרים, מה מציגים בה, למי היא שייכת, מה אמור לקרות בה. אלו סוגיות שמהדהדות גם שאלות כמו אלו שהתעוררו בעקבות המיתוג של סטודיו רה־לבנט לתערוכת הבוגרים של בצלאל: האם ראוי שסטודיו חיצוני ימתג את התערוכה או שיש לתת לסטודנטים את המשימה? ולמה צריך בכלל למתג בכלל מדי שנה את תערוכת הבוגרים, ולהשקיע מאמץ רב כל כך כמו במקרה של ״מדינת בצלאל״.

התשובות, כמובן, משתנות בהתאם למי ששואל ומי שעונה. באופן אישי אני סבור, ויסלחו לי לרגע הבוגרים, שחוויית הביקור והאפשרות להתרשם מהעבודות ומפרויקטי הגמר קשורות קשר הדוק לאוצרות ולעיצוב התערוכה. לאופן שבו העבודות מסודרות בחלל. לאופן שבו נערכו פרויקטי הגמר לטובת התצוגה. למסלול שבו אנחנו הולכים. לתאורה. ללייבלים: האם יהיה מוגזם לבקש לייבלים גדולים, שעברו עריכה לשונית, ובלי ערימות של טקסט? אלו שאלות שאנו שואלים בכל תערוכה, ופתאום כשמגיע הרגע הזה של תערוכות הבוגרים, אותם מעצבים ואמנים פתאום שוכחים (או נותנים לעצמם הנחות).

ואפרופו המיתוג: מה המטרה של מיתוג תערוכות הבוגרים בכל מוסד? במובן מסויים זה ממש קמפיין פרסומי שמטרתו לעורר עניין ולהביא כמה שיותר קהל בזמן קצר כל כך. ולא פחות חשוב: להיות רלוונטי למוסד שבו הן מוצגות. עם יד הלב: בכמה מהמיתוגים השנה (ובשנים קודמות) היה אפשר להחליף את שם המוסד ואף אחד לא היה שם לב?

עופרי גיל ומירב לרך. מיתוג תערוכת הבוגרים של ויצו חיפה, 2018

סטודיו רה־לבנט. מיתוג תערוכת הבוגרים של בצלאל, 2018

היו מעט מאוד מיתוגים השנה שהיו נאמנים למקום הייחודי של המוסד ושל התערוכה, ושאי אפשר היה להחליף אותם, ובראשם ויצו חיפה ובצלאל. בוויצו ההשראה נלקחה מתבליטי מתכת ואומנות שפזורים ברחבי העיר חיפה, עם פונט שנוצר על בסיס כתב ידו של האמן גרשון קניספל, שמופיע על רבים מהתבליטים. בבצלאל אחת מנקודות הפתיחה היתה כרזת תיירות ישנה של זאב רבן, שקוראת לבוא לבקר בארץ ישראל, ואחד האתרים המצויינים בכרזה הוא בצלאל הישן: דיאלוג עם ההיסטוריה של העיצוב המקומי שאך מתבקש מאקדמיה כמו בצלאל שקיימת 112 שנים. 

04

ולמרות שעל העבודות שהצליחו לבלוט ומשכו את העין תתפרסמנה כתבות בהמשך, בכל זאת כמה מילים על מחזור הבוגרים ועל מה אפשר להבין מפרויקטי הגמר שהוצגו השנה במחלקות העיצוב. הדבר הראשון והבולט הוא טשטוש הגבולות והדיסציפלינות, גם בתוך התחומים וגם ביניהם. מיצבים בתקשורת חזותית, נעליים בעיצוב תעשייתי, תכשיטים בעיצוב פנים, אמנות בקרמיקה וזכוכית, וכן הלאה. מצד אחד הדבר מצביע על חופש הפעולה המבורך שהסטודנטים מקבלים, מצד שני אני מחכה למפץ הגדול וליום שבו תקום מחלקה לעיצוב בתואר ראשון שתנסה לצאת מהחלוקה המסורתית ולהציע משהו חדש. אחרי הכל אנחנו ב־2018.

המגמה השנייה היא הבריחה? ההתחמקות? ההימנעות? מהפוליטי. דרך אחרת שאפשר לתאר את המגמה הזו היא שהפוליטי הפך למקומי או לחברתי. פרויקטים רבים השנה עסקו בהבטים חברתיים של המציאות הישראלית. חלק גדול מהבוגרים יצא מהסיפור האישי, אבל לזכותם ייאמר שרובם הצליחו להימנע מלעסוק רק בפן האישי ולחלץ אמירה מעניינת ורלוונטית יותר למקום ולמציאות. בהקשר הזה יהיה מעניין לראות בשנה הבאה האם סערת חוק הלאום והדרישה לשוויון של קהילת הלהט״ב יבואו לידי ביטוי בפרויקטי הגמר של השנה הבאה.

05

ועוד שאלה שנותרת פתוחה: למה כל כך קצר? (ולמה בקיץ…). השקעתם, מיתגתם, הצבתם, פרסמתם – שלא לדבר על ההשקעה העצומה של זמן, כסף ויצירתיות של הבוגרים – ואחרי כל זה תערוכה שנמשכת לפעמים רק שבוע אחד ונסגרת בעיצומו של היום הכי נוח לקהל המבקרים. לא חבל? התשובה מן הסתם היא כסף. אבל לפחות בתערוכות המוצגות בחללי המחלקות ומאויישות בידי הבוגרים עצמם – אפשר היה להקל על הקהל למצוא זמן ולבוא, דבר שמן הסתם ייטיב עם המציגים ולא יזיק ליחסי הציבור של מוסדות הלימוד.

The post בוגרים 2018: תערוכת בוגרים היא קודם כל תערוכה ורק אחרי זה בוגרים appeared first on מגזין פורטפוליו.

לא נדיר למצוא בישראל מעצבים שעוסקים בעיצוב גופנים עבריים. גם לא נדיר למצוא חוקרים שניגשים לנושא מהפן המחקרי. אך מה שכן נדיר הוא למצוא דמות בעלת תשוקה, ידע וכישרון לשני הצדדים – גם המעשי וגם התיאורטי. כזו הייתה ד״ר עדה ירדני: השילוב בין היכולת המעשית לבין ביצוע המחקר העיוני, הוא שהפך אותה לחוקרת הכתב העברי החשובה והמשמעותית ביותר שפעלה בישראל, ואף למעצבת גופנים מהמעניינות שפעלו בארץ.

ירדני נולדה בירושלים בשנת 1937. היא הייתה מומחית בפלאוגרפיה של הכתב העברי העתיק, ועסקה במחקר של מגילות עתיקות ובכתובות (הפלאוגרפיה עוסקת בחקר הכתב ובהתפתחותו הגרפית; במקביל אליה קיימת האפיגרפיה – העוסקת בתוכן הכתובות ובידע העולה מהן). במקביל לעיסוקה התיאורטי, ואף לפני שצללה לתוכו, ירדני הייתה מעצבת. בשנת 1960 סיימה את לימודיה במחלקה לגרפיקה בבצלאל, שם – בשיעוריו של ירחמיאל שכטר – עשתה את צעדיה הראשונים במה שכונה אז ״כתיבה יפה״. בשנים 1969-1960 עבדה ב״הוצאת קורן״, בעיקר על ניקוד תנ״ך קורן המפורסם.

מאליהו קורן למדה פרקים חשובים נוספים בעיצוב כתב עברי, שהתווספו ליסודות שרכשה אצל שכטר. בעשור שלאחר מכן החלה בשילוב הפן התיאורטי, בעוד שאת זה המעשי לא זנחה. היא החלה במסלול לימודים ארוך באוניברסיטה העברית בירושלים: בשנת 1976 סיימה תואר ראשון בלשון עברית, ב־1983 תואר שני בשפות שמיות ופלאוגרפיה, ובשנת 1991 השלימה תואר שלישי מאותה המחלקה. עבודת הדוקטורט שלה נשאה את הכותרת ״התעודות הארמיות והעבריות בכתב רהוט מואדי מרבעאת ומנחל חבר וחומר קרוב: בדיקה פליאוגרפית ואפיגרפית״.

ירדני כתבה למעלה מ־50 ספרים ומאמרים בנושא פלאוגרפיה, הכתב העברי וחקר מגילות וכתובות עבריות, בעיקר מגילות מדבר יהודה. אך מעל כולם בלט ״ספר הכתב העברי – תולדות, יסודות, סגנונות, עיצוב״ שיצא לאור בשנת 1991

ירדני כתבה למעלה מ־50 ספרים ומאמרים בנושא פלאוגרפיה, הכתב העברי וחקר מגילות וכתובות עבריות, בעיקר מגילות מדבר יהודה. אך מעל כולם בלט ״ספר הכתב העברי – תולדות, יסודות, סגנונות, עיצוב״ שיצא לאור בשנת 1991, ובהמשך – בשנת 1997, גם במהדורה אנגלית. הספר, בן כ־300 עמודים, הוא תולדה של מחקר מקיף ואיכותי אודות הכתב העברי. הוא מכיל 235 דימויים חזותיים (״ציורים״ כהגדרתה), החל מדרך ההכנה של מגילת פפירוס, דרך כתובות פסיפס בבתי כנסת ועד כמובן דוגמאות לסידורי טקסט ודוגמאות גופנים עבריים.

עדה ירדני, 2008

ספר הכתב העברי. © כל הזכויות שמורות להוצאת כּרטא

ירדני סיקרה בספר את תולדות האלפבית עד ראשית הכתב היהודי, משם המשיכה לסקירה אודות הממצאים בכתב היהודי ובכתב העברי המרובע. פרקים נוספים עסקו באות העברית בדפוס, בחומרי הכתיבה ובתנועות היד הבסיסיות וכיווני משיכות בכתיבה העברית. עוד כתבה ירדני בספר זה על היסודות הגרפיים של האות העברית וכללי יסוד של הפליאוגרפיה העברית, והציגה סגנונות כתיבה ולוחות כתב. מאז יציאתו לאור שימש ספר זה כלי משמעותי ונגיש למחקר ולהוראת תולדות הכתב העברי.

הנחיות לכתיבה יפה

ספר הכתב העברי יצא לאור בהוצאת כרטא, שם גם עבדה ירדני עשרות שנים, כמעט עד יומה האחרון. שי האוזמן מנכ״ל הוצאת כרטא מספר על ארבעה הכובעים שחבשה ירדני במסגרת עבודתה בהוצאה: ״אצלנו בכרטא הייתה עדה סופרת (הוציאה לאור את ספריה בהוצאה) עורכת, מתרגמת (מאנגלית לעברית) ומעצבת״. את ספר הכתב העברי היא לא רק כתבה אלא אף עיצבה.

האוזמן מתאר את ירדני כסוג של עילוי: ״עדה הייתה אישה מוכשרת באופן בלתי רגיל, ויסודית באופן בלתי רגיל – לא דבר מצוי בכלל. היא הייתה אישה עם יכולות נדירות – כשהיא עיצבה ספר זה היה לעילא ולעילא, וכשהיא עיצבה את האותיות שלה זה גם היה לעילא ולעילא״. האוזמן מצביע על אישה צנועה, חברת צוות בלתי רגילה, ידענית ובעלת כישרון נדיר, שהשליטה שלה בלשון העברית הייתה מוחלטת.

לספר הכתב העברי הייתה תרומה גדולה בתחום הוראת תחום הכתב העברי מעבר לפן התיאורטי, שכן חלק נכבד בו מוקדש להוראת דרך הכתיבה ודרך העיצוב של האותיות מהבחינה המעשית. רבים מהמרצים שלימדו ומלמדים כיום טיפוגרפיה עברית, ולא רק את תולדותיה, חבים לירדני בזכות מחקרה שהופיע בספר זה

לספר הכתב העברי הייתה גם תרומה גדולה בתחום הוראת תחום הכתב העברי מעבר לפן התיאורטי, שכן חלק נכבד בו מוקדש להוראת דרך הכתיבה ודרך העיצוב של האותיות מהבחינה המעשית. רבים מהמרצים שלימדו ומלמדים כיום טיפוגרפיה עברית, ולא רק את תולדותיה, חבים לירדני בזכות מחקרה שהופיע בספר זה. פרקו השמיני והאחרון עוסק בכתיבה יפה (קליגרפיה), עיצוב כתובות ומערכות אלפביתיות, והוא נפתח בהנחיות לכתיבה יפה. ירדני לא חסכה מקוראיה ופירטה אפילו בנושא כלי העבודה, ביניהם קולמוס ונוצה. היא הפנתה את קוראיה לסופרי סת״ם ולחנויות שמוכרות קלף – שם יוכלו לרכוש את הציוד הנדרש. היא תרמה מניסיונה המעשי בתחום שכה בער בה, ולא השאירה את הקורא עם המידע התיאורטי בלבד. כל שצריך – לכל המעוניין לעצב כתב עברי.

לצד חשיבותם של המחקרים התיאורטיים שביצעה, תרומתה של עדה ירדני לעולם הטיפוגרפיה המקומית באה לידי ביטוי גם בעבודה מעשית. בין עבודותיה בלטו אלה הקליגרפיות; בין השאר יצרה כתובות, תעודות ואף הגדות של פסח. היא עיצבה מספר גופנים בשפה העברית – המשמעותי שבהם הוא גופן ״עדה״, שלו קראה על שמה ושאותו הגדירה כ״כתב מסוגנן לדפוס״. גופן נוסף שזכה להגדרה דומה היה ״דפנה״. את גופן ״חגית״ הגדירה ירדני כ״כתב קליגרפי״. שלושתם מוצגים בספר הכתב העברי.

גופן עדה מתוך ספר הכתב העברי. © כל הזכויות שמורות להוצאת כּרטא

גופן דפנה מתוך ספר הכתב העברי. © כל הזכויות שמורות להוצאת כּרטא

גופנים ״דפנה״ ו״חגית״ קרויים על שמן של שתי בנותיה של ירדני. דפנה אוניל, בתה הבכורה, מספרת כי במקביל לעבודתה בהוצאת קורן, עבדה אמה מהבית בשעות אחר הצהריים והערב, על מגוון עבודות גרפיקה. בשנת 1960 החלה לעצב כרזות בעבור חנויות של אגודת הצרכנים השיתופית בירושלים. ״אני זוכרת שהיא הייתה עובדת על שולחן ליד המטבח, ואני הייתי עומדת לידה ועוקבת אחרי הכתיבה״, נזכרת אוניל. ״היא הראתה לי כיצד היא משרטטת בקלות בעיפרון את השורות הישרות, ואז כותבת את הטקסט כדי לקבל מושג היכן האותיות והמספרים ינוחו על השורה.

״אז הייתה מתחילה לכתוב, במכחול עבה וישר, משמאל לימין. אני זוכרת אותה מדגישה את הצורך ברווחים נכונים ובגודל עקבי של האותיות, ואני זוכרת אותה שואלת אותי למה אני חושבת שהיא מתחילה לכתוב בשמאל ולא בימין. התשובה הייתה כמובן: כדי להימנע ממריחת הצבע על ידי יד ימין בכתיבה שמאלה״. לדבריה של אוניל, בעת עיצוב הטקסט באותן כרזות שעיצבה בעבור אגודת הצרכנים, החלה ירדני בתהליך עיצוב האותיות הייחודיות שלה, שמהן נולד מאוחר יותר גופן עדה.

חגית להב, בתה הצעירה של ירדני, מספרת על אם וסבתא משקיענית שאהבה ליצור. ״בכל אחד מביקוריה תמיד הגיעה וידיה מלאות כל טוב: טושים, ניירות צבעוניים והמון כלים ליצירה. הייתה יושבת, מראה ומלמדת ונהנית מיצירה משותפת. אמא תמיד תיקנה דברים לבד; בנתה שולחנות אור לעצמה וגם לנכדות. מאוד אהבה לקשט את בגדיה ולצבוע את נעליה. פטיש, מסמר, פלייר וצבת תמיד היו בהישג יד, כמו גם רפידוגרפים, סרגלים, עפרונות, מספריים, והמון סוגי ניירות וצבעים״.

לצד בני משפחתה האבלים, מרכינים ראשם גם אנשי הטיפוגרפיה העברית, שכן איבדו את אחת הדמויות החשובות שפעלו בקרבם. מחקרה בנושא חקר הכתב העברי לא יסולא בפז, ופרסומיה ישמשו עוד שנים רבות את חוקרי ומעצבי ישראל, בראשם ספר הכתב העברי, שאין שני לו. יהי זכרה ברוך.

סקיצות של שלבי עיצוב טיפוגרפי בעבור כריכת הגדה של פסח

עדה ירדני, 1991

The post עדה ירדני, 1937-2018. כל שצריך לכל המעוניין לעצב כתב עברי appeared first on מגזין פורטפוליו.

״בראשית. דנה אינטרנשיונל: התערוכה״, שתוצג בגלריית המשכן בית מאירוב בחולון, תפתח ביום חמישי 6.9 את העונה הישראלית לעיצוב העשירית של העיר חולון. דנה אינטרנשיונל – הרבה יותר מזמרת פופ מצליחה – חוללה מהפכה בתרבות הפופולרית המקומית והעולמית. היא הגיחה לתשומת הלב הציבורית בקיץ 1992 עם השיר הראשון סעידה סולטנה, והייתה האמן הישראלי הראשון שדיבר באומץ על נטיותיו המיניות. בשנת 1998 היא נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון שנערך באנגליה, ובסיום אותה התחרות, זכתה במקום הראשון וכבשה את אירופה בסערה.

דנה אינטרנשיונל באירוויזיון 98׳. צילום: זיו קורן

20 שנים אחרי, קשה לדמיין את ישראל ללא דנה. מאחוריה 14 אלבומים, שלושה בין־לאומיים, עשרות להיטים, קליפים ייחודיים; היא מככבת בפלייליסט הקבוע של שירי כל הזמנים במועדוני הגייז בעולם, בקמפיינים לחברות מובילות, בתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה בארץ ובעולם, בהצגות ילדים בישראל וכמובן במרכז מצעדי הגאווה הגדולים בעולם.

רפי וזאנה, אוצר ויוזם התערוכה: ״ברמה האישית זו הצדעה שלי למי שנשאה גם בעבורי כנער מתבגר בצפת, את דגל קבלת השונה והאחר. היא הצליחה לקרב אל שורותיה את כל קשת האוכלוסייה בארץ ואף בעולם, ולהוביל שינוי חברתי של ממש בתפיסות המעוותות של קהילת הלהט״ב. השינוי המשמעותי ביותר הוא ההבנה שהכישרון האמנותי יכול לשמש כשפה בין־לאומית להעברת מסרים.

״לא זכור לי מקרה בזירת התרבות הישראלית בת זמננו שבו מה שהוגדר כגימיק הפך במהירות שיא לאייקון בין־לאומי. מי שקרא בראשית שנות ה־90 לזמרת הססגונית עם התסרוקות והלבוש הנועז ׳גימיק חולף׳, או הקצין ותיאר זאת כתועבה, הבין עד מהרה שדנה אינטרנשיונל עשתה זאת ובגדול. בהרבה תחומים אפשר להגיד ש׳דנה עשתה זאת ראשונה׳, והתערוכה שד״ר גיא מורג ואני אצרנו מסמנת נקודות ציון מוכרות ומוכרות פחות בדרך הארוכה הזו שעוד נמשכת״.

שמלה של אלון ליבנה. צילום: רן יחזקאל

כך, בתערוכה יוצגו פריטי אופנה ומערכות לבוש המזוהות עם הופעותיה בארץ ובעולם, ובהן שמלת קדם אירוויזיון 95 בעיצוב ירון מינקובסקי, שמלת אירוויזיון 98 בעיצוב ז׳אן פול גוטייה, מספר מערכות לבוש בעיצוב גלית לוי, דני מזרחי, אלון ליבנה, רקפת לוי ודודו בראור, מערכות לבוש לתפקיד קרואלה דה־ויל בהפקת המחזמר 101 כלבים דלמטיים ועוד.

כמו כן יוצגו פריטים כמו נייר טיוטת השיר דיווה שנכתב על ידי יואב גינאי, ערכת הכניסה לאירוויזיון 98, תקליטי זהב, תעודות ופרסים, פריטי אספנות מהעיתונות המודפסת, קטעי וידאו ביתיים המתעדים את מסעותיה בעולם לצד קטעי וידאו זכורים ואהובים בשיתוף הטלויזיה החינוכית ותאגיד השידור כאן, ראיונות וקליפים, צילומים והפקות אופנה מהאוסף הפרטי ומגדולי הצלמים בישראל ביניהם  זיו קורן, רונן אקרמן, ורדי כהנא, רוני ינקוביץ׳, דפנה דולינגר מאירוביץ, עידו לביא, איתן טל ועוד.

בנוסף יוצגו עבודות של אמנים ומעצבים ישראליים ותיקים לצד חדשים ופורצי דרך המתייחסים בעבודתם לדמותה של דנה ולתרומתה לתרבות המקומית והבין־לאומית. בין המשתתפים: מנשה קדישמן, אביעד סייביץ׳, יצחק מבורך, כפיר מהצרי, צחי נבו, איתי זלאיט, חנוך פיבן ועוד.

גלריית המשכן ״בית מאירוב״
פתיחה: יום חמישי 6.9
נעילה 31.12.18

דנה אינטרנשיונל. צילום: ורדי כהנא

The post דנה אינטרנשיונל: התערוכה appeared first on מגזין פורטפוליו.

בחודש שעבר נפתחה במעבדה של מוזיאון העיצוב חולון התערוכה מוכרמוזר שאצרה נגה שמשון. התערוכה מציגה כ־20 עבודות על קו התפר שבין המדומה לממשי; עבודות שמעוררות תחושה מוכרת ועם זאת זרה; עבודות שיכולות לעורר אי נוחות ומעלות שאלות באשר לאפשרות ליצור משהו חדש מן המוכר. חלק מהעבודות קרובות לדימויים מוכרים ורק במבט נוסף מתגלה בהן הזר או המאיים, ובחלקן מתקיים מהלך הפוך, שבו כשחפץ זר או צורות משונות חושפות בפנינו חומר, דימוי או שיוך מוכר וידוע.

הי נגה, בוקר טוב. מה קורה?

הי

מה שלומך?

בסדר גמור, ואתה?

גם, לא רע בכלל. בואי נדבר על התערוכה ״מוכרמוזר״. אני מניח שלא היה פשוט למצוא מקבילה בעברית ל־uncanny valley

נכון. שם העבודה הראשון של התערוכה היה משהו כמו ״סייבורגים בעמק המוזרויות״, וחוץ מזה שזה לא בדיוק התגלגל על הלשון, גם המילה ״מוזר״ לא בדיוק ענתה על הצורך שלנו בבואנו לתאר את אותו uncanny חמקמק. גם התרגומים הקיימים בעברית, ״המאוים״ וה״אלבייתי״, משויכים מדי לעולמות אחרים ולא ענו על הצורך שלנו. וככה, מתוך דיבור על דברים מוכרים שיש בהם גם מן הזרות, נולד המוכרמוזר

דב גנשרוא, בהמות האנתרפוקן

איתי יעקב, שחורדינית

זה הרגע להסביר ב־60 שניות על הביטוי, על המקור שלו ועל מה הוא אומר

ה־uncanny במקורו הוא מונח פרוידיאני, המתאר תחושה שמעורבב בה המוכר והזר (קצת כמו להגיד את אותה מילה שוב ושוב עד שהיא נשמעת ממש מוזרה), אבל התערוכה עוסקת דווקא בגלגול צעיר יותר של המונח. בתחילת שנות ה־70 ביפן, כשהדבר החם ביותר היה לפתח רובוטים שיראו בדיוק כמו אנשים, פרופסור בשם מסהירו מורי השתמש באותו מושג של פרויד כדי לתאר תופעה של דחיה ורתיעה. 

מורי זיהה תופעה זו באינטראקציות שערך בין בני אדם ורובוטים שדמו מאוד לאדם חי; על אף הדמיון הרב של הרובוטים לאדם ״רגיל״, עדיין יכלו בני האדם להבחין שמשהו ״לא בסדר״ ושהדבר שניצב מולם הוא לא באמת אדם, אלא מכונה. את המנעד הזה שבין מכונה לאדם, מורי כינה ״the uncanny valley״. היום אנחנו מייחסים את התופעה לא רק לעולמות הרובוטיקה, אלא גם לכל תחום ה־Computer Generated Imagery, שגם הוא מאפשר לנו לייצר בקלות דימויים מוכרים־מוזרים. כאלו שקל להתבלבל ולתהות אם הם מעשה ידי אדם ומחשב או צילום של דבר פיזי קיים

מאיפה הגיע הרעיון לאצור תערוכה בנושא הזה במוזיאון? 

מכיוון שזו פעם ראשונה שמוזיאון העיצוב מקדיש עצמו באופן בלעדי לתקשורת חזותית, החלטנו שזו תהיה גם נקודת המוצא לתערוכות האוסף. אני חושבת שהתערוכה נולדה מתוך התבוננות בחומרים בתהליך העבודה על התערוכה המרכזית במוזיאון, המוקדשת לפירמת העיצוב הניו יורקית סגמייסטר וולש. העבודות בתערוכה שלהם חומריות מאוד ומשחקות כל הזמן במתח שבין שני ממדים ושלושה ממדים.

מוטיב זה חילחל גם למוכרמוזר: מתוקף היותה מוצגת ב״מעבדת העיצוב״ במוזיאון, כיוונו לכך שהיא תחקור את הקצוות הלא ברורים והקצת מזגזגים של אותו מעבר חומר, שינוי מצב צבירה. היום, כשאני בוחנת את התערוכה של סגמייסטר וולש, אני יכולה להגיד שתערוכת המוכרמוזר יושבת במתח שבין שתי עבודות מאוד ספציפיות.

האחת, סרטונים טיפוגרפיים מתוך הביוטי־שואו של ״הזוג״ (גלריה תחתונה), שמציגים מודלים דיגיטליים לחלוטין המנסים להציג חומר והתנהגות פיזיקלית של חלקיקים. השנייה היא עבודת וידאו הנקראת If I Don't Ask I Won't Get (בדרך לגלריה העליונה), שבה, בעזרת צילום וידאו super slow motion וחומרים מאוד פיזיים (מים, בלונים, גוף), מקבלים תחושה מאוד לא אמינה, בובתית, כאילו נוצרו בעזרת תוכנת הדמיה

נטע שונוולד, תומכות

דנה זליג, חבצלות

ואז מה? מאיפה מתחילים?

כתערוכת אוסף, נקודת הפתיחה היא לרוב עבודות קיימות מתוך אוסף המוזיאון. הפעם בחרנו ״לנצל״ את ההזדמנות, ובאמצעות מחקר וחיפוש להעשיר את האוסף בעבודות חדשות המתארות נקודת מבט מסוימת ותהליכים בעולם העיצוב. העבודה התחילה מעבודות דיגיטליות שאספנו, חלקן של סגמייסטר וולש וחלקן עבודות שנתקלנו בהן ברחבי הרשת ובמדיות שונות. אלו עבודות צבעוניות וחומריות מאוד – גושים של חומר נוזל, קופץ, משתנה; כל מיני דימויים שישבנו מולם מהופנטים והחלטנו לצאת ולברר מי עושה אותם ואיך.

תהליך העבודה על התערוכה כלל הרבה מפגשים, וזה היה חלק באמת כיפי ומרגש. כל מפגש כזה הפנה אותי לעוד תחום, עוד תוכנה, עוד מעצבים שכדאי להכיר ועוד עבודות ששווה לראות. ואם חשבתי שיצאתי לחפש מעצבים גרפיים או מעצבי תקשורת חזותית, מהר מאוד הבנתי שהשפה שלי דלה מדי ושהאנשים שאני מחפשת יושבים תחת כל מיני הגדרות שונות ומשונות וחובשים כובעים רבים – motion graphics ,CGI ,VR ,AR ,3D, רובוטיקה, Interactive, פרודקט VFX…

בואי תני דוגמה לכמה עבודות מהתערוכה שמייצגות את הצדדים השונים של הנושא ושל הדיסציפלינות

הדוגמה הקלאסית היא העבודה של רונן תנחום, ״עיוורון״, שבה הוא מציג הדמיות של חומר וגוף עד שקשה ממש להבחין אם מדובר באדם חי שצולם כשהוא הולך בתוך מעטפת בד מוזרה, או כפי שהדבר באמת – הדמיה ממוחשבת, יפהפייה וחומרית מאוד המייצגת את הכליאות והבידוד שאנשים חווים לעיתים במרחבים דיגיטליים. לצד העבודה של רונן מוצגות שתי עבודות שיש ביניהן דמיון ויזואלי, אבל כל אחת מגיעה מעולם אחר לחלוטין.

העבודה Animating matte שיצר צוות מחקר במעבדה לחדשנות במדיה (Milab, בבית הספר לתקשורת של המרכז הבין־תחומי הרצליה) – רובוט אמורפי, רחוק מאוד מצורה מזוהה של גוף אדם או חיה, אבל באמצעות מחוות ותנועות הוא מייצר אמפטיה והתחלה של תקשורת. עבודה נוספת מאת ענת סבר הנקראת ״בגוף החומר״, עשויה Slime המדמה גוף או שומן אדם; העבודה מעוררת בצופה דחיה, אבל גם רצון לגעת ולבדוק מהו החומר הניצב מולו

מי־לאב, אנימטייטינג מאטר

נגה שמשון. צילום: סתו אקסנפלד

אז אני רוצה לשאול אותך, למה זה מעסיק אותנו, המוכרמוזר הזה? למה זה משנה בכלל? ואיפה נקודת החיבור האישי שלך לנושא?

אני חושבת שזה מעסיק אותנו כי אנחנו מזהים יכולת די יוצאת מן הכלל של מעצבים ויוצרים לברוא יש מאין, ואז זה מביא אותנו לשאול מהו הדבר הזה שאתה עושה כשאתה יכול לעשות כמעט הכל. מבחינת השוק והתעשייה יש פה טכנולוגיות שחוסכות הפקות ענק והשקעה כלכלית עצומה. מנקודת המבט של המעצב מדובר בכלים, תוכנות ומרחבים וירטואלים חדשים – ממש מגרש משחקים עצום, שבו מעניין לראות לא רק מה אפשר עוד ליצור, אלא גם מתי הטכנולוגיה והיכולות משפיעות על האסתטיקה והתוצר הסופי או מגבילות אותם.

ומבחינת הצופה, המבקר בתערוכה, אני חושבת שמעסיקה אותו שאלת האמינות. אם אפשר לייצר הכל באופן דיגיטלי, וירטואלי, מה אמיתי? על מה אני יכול לסמוך? במה אני בוטח? וכאן אני חושבת שאנחנו חוזרים חזרה לאותו אזור דמדומים של ה־uncanny valley 

כן, אבל למה זה משנה לנו מלכתחילה? פעם היו אומרים על העולם הפיזי שהוא העולם האמיתי לעומת העולם הדיגיטלי או הווירטואלי, אבל היום כשכולנו בעולם הדיגיטלי נדמה לי שהוא לא פחות אמיתי, אם לא יותר… אז מה, אני פחות אסמוך על משהו שאני לא יודע להגיד מה הוא בדיוק?

אני חושבת שאתה צודק ושאנחנו חיים את חיינו בנחת יחסית בין הפיזי לדיגיטלי, עם נטייה חזקה לדיגיטלי. רמת הביטחון והביתיות שאנחנו חשים במרחבים האלו גבוהה, ודווקא בגלל זה כשאנחנו מזהים תרמית או שקר אנחנו נדרכים. ברמה האישית, כמי שחונכה באקדמיה תחת הגדרה של מעצבת מוצר, היום כש־product כבר לא שייך רק למעצבי המוצר או למעצבים התעשייתים, ו־3d בהחלט כבר לא מתאר דבר מוחשי, אני חושבת שקיימת משיכה ליכולות שעוד יגיעו, לצד רתיעה מהן. מהאופן שהן ישפיעו על מערך ההכשרה, האקדמיות, ארגז הכלים העצום שמעצבים נדרשים לו, והקצב המהיר שבו הכל משתנה. ‎

היום, כש־product כבר לא שייך רק למעצבי המוצר או למעצבים התעשייתים, ו־3d בהחלט כבר לא מתאר דבר מוחשי, אני חושבת שקיימת משיכה ליכולות שעוד יגיעו, לצד רתיעה מהן

אבל המוכרמוזר מדבר לא רק על המוזר, או על הפחד, אלא גם על המוכר, על היכולת לייצר יופי, הזדהות, קוסמות ואמפתיה. בסרט Rogue One מסדרת Star Wars אנחנו צופים בדמות שמשוחקת ע״י שחקן שנפטר, מודל דיגיטלי שנוצר מסריקת פניו של פיטר קושינג. אני מניחה שרוב הצופים בסרט לא ידעו אפילו להגיד שמדובר בהדמיית מחשב. היכולת הזו היא נהדרת ומרגשת אבל יש בה גם מוטיב מעט מטריד. היה חשוב לנו לחפש את החיבור בין השניים ולתהות אודותיו‎

את חושבת שזה עניין של גיל? (בת כמה את בכלל…?), שאותי ממרום גילי (45) זה יטריד יותר לעומת אנשים בני 25 או 15 או 5? או שזה לא יטריד אותם בכלל?‎

שאלה קשה. התשובה היא כן ולא. אני (34) חושבת שמהות ההתעסקות בשקר ואמת, מה חיקוי ומה אמיתי, היא עניין של דורות של אנשים שהטכנולוגיה התנפצה עליהם וקצת ״הפתיעה אותם בסיבוב״. לדעתי, אנשים שגדלים מאחורי פילטרים של סנאפצ׳ט פחות מוטרדים מזה, ואפילו מנצלים בצורה טובה ויעילה יותר את המרחבים הווירטואליים. ועם זאת, אולי גם אותם ילדים שגדלים לצד סירי ואלקסה עדיין יביעו עמדה בבגרותם, יתהו ויפעילו שיקול דעת לגבי האג׳נדות שעומדות מאחורי הדמויות הווירטואליות שנכנסו אליהם הביתה

אולי… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

הכי חשוב. תודה לכל המציגים בתערוכה שממש הובילו את האופן שבו התערוכה הזו התגבשה, ולמוזיאון שנתן לה להתגלגל למקומות מוכרים אבל מוזרים. ותודה לך! כיף לדבר / להתכתב על התערוכה, במיוחד עכשיו, כשאנשים מסתובבים בה, נוגעים בה (איפה שמותר), וכשהיא חיה ונושמת וצריכה להמשיך לעשות זאת חמישה חודשים (מלא זמן!)

איתי לניאדו, לב של נייר

The post אנחנו מכירים? בין המוכר למוזר במוזיאון העיצוב חולון appeared first on מגזין פורטפוליו.

אדריכל יפתח חיינר, יליד הארץ, בוגר הפקולטה לאדריכלות ובינוי ערים בטכניון. שותף במשרד נוימן חיינר אדריכלים.

אהבה ראשונה

״הבחירה ללמוד אדריכלות התגבשה אצלי רק אחרי טיול ארוך בעולם״, אומר האדריכל יפתח חיינר, שלאחר שירות צבאי מאתגר, כולל תקופה בשירות קבע, יצא לדרום אמריקה ושנה תמימה ״חרש״ את היבשת לעומק. ״המרחבים והחיבור הטוטלי שבין אדם לנוף ׳פתחו לי את העיניים׳ עם אפיקי מחשבה חדשים ומעוררי השראה, שהותירו עלי רושם עז״. במעבר חד אחרי החוויה הלטינו־אמריקאית הוא נחת בצרפת, שם בילה שנה נוספת כשהוא עטוף בקלאסיקה האירופאית.

יפתח חיינר ושרון נוימן. צילום: עמית גושר

צילום: יפתח חיינר

״המפגש בין שני העולמות שחוויתי ׳תפר׳ את ההחלטה על העתיד, וההתחבטות שהייתה לי הפכה לידיעה ברורה שאדריכלות היא הכיוון שלי״. היכולת שלה להשפיע על המרחב שבו אנו מתנהלים מרתקת אותו, והעיסוק במקצוע מאתגר אותו כל יום מחדש: ״אדריכלות נוגעת בכל תחומי החיים. היא אוצרת בתוכה כל כך הרבה הבטים: טכניים, סביבתיים (אקלימיים וגיאוגרפיים) ופסיכולוגיים; היא מאפשרת ללמוד ולהתחדש תדיר. אני מאמין שהאפשרות ללמוד נמצאת בכל מקום ותמיד יש מה וממי לספוג עוד ועוד, בין אם אלה יועצים ואנשי מקצוע ובין אם אלה לקוחות״.

את המשרד המשותף לו ולאדריכלית שרון נוימן הוא מגדיר כמשרד חוקר, שסדר היום שלו האוחז בתפיסה מקיימת חותר להרחיב את יריעת הידע שלו, להגשים אותה ואף לעשות למען הרחבת המודעות אליה. העבודה במשרד מתנהלת כעבודת צוות, וה״ביחד״ הזה, לשיטתו, הוא משמעותי מאוד: ״יש בזה מהיכולת להוביל נבחרת, לדעת להעריך את התרומה של כל אחד מהאנשים לטובת העניין המשותף. דברים שנעשים נכון מניבים תוצאה נכונה ואיכותית. הכל מתחיל ונגמר באנשים: התוצר הסופי שתוכנן למענם, ובאותה מידה גם הדרך שמובילה אליו״.

יפתח חיינר. צילומים: מ״ל

אהבה שנייה

טיולי שטח במדבר, גלישת קייט־סרף (גלישת עפיפונים) וצילום הם שלושה תחביבים מוצהרים של חיינר, שאינם באים זה על חשבון זה, אלא מתקיימים במקביל. ״כל אחד מהעיסוקים האלה הוא מבחינתי אהבה גדולה וחלק בלתי נפרד משגרת החיים שלי. הטיולים במדבר, שאליהם אני יוצא לפחות אחת לחודשיים, הם מפגש עם מרחב פתוח, עם השתנות מתמדת של אור, חומר וצבע, כמו גם עם רצף של תנועה בין קצוות, כי אף פעם לא ממש יודעים מה ׳מסתתר׳ מאחורי עיקול הדרך״. כמו המדבר, כך גם הים הוא לדידו חוויה שמשלבת פתיחות, מרחב ותנועה, ושניהם, הוא אומר ״מזמנים קשר הכי ישיר ומידי עם הסביבה – אם זה החול שבמדבר, אם זה המליחות, ואם זה הקסם שמזמנים מפגשים בלתי אמצעיים בשטח, הפתיחות והכנות טוטאלית״.

בצילום לובשים הדברים כיוון מעט שונה: ״אני אמנם מחפש את אותם מרכיבים, אבל מתמקד במרחבים עירוניים – בחומריות, בתנועה ובקצב, בחוויה האנושית בתוכם ובאינטנסיביות לעומת הפסקות. הפריימים מנסים ללכוד את כל אלה ולכן הם גם מאד מחושבים ומובחנים. עם זאת, ועם כל האהבה לכך, כשאני נמצא בעיר גדולה בעולם יש ימים שאני בוחר לצאת בלי המצלמה כדי להתרכז בלחוות את הדברים בתוכי ולא בלתעד ולהנציח אותם״.

צילום: יפתח חיינר

צילום: יפתח חיינר

נוימן־חיינר אדריכלים. הדמייה: סטודיו אנדו (בשיתוף PARQUETEAM)

חילוף חומרים

״ככל שאני חושב על זה, עם כל השוני בין אדריכלות לטיולי השטח במדבר והספורט הימי, הם מתנקזים לאותם מקומות של חומר, תנועה, מרחב וכד׳, ומעניקים תובנות והשראות בלתי פוסקות שמשליכות על העשייה האדריכלית ומתורגמות באמצעותה. באשר לצילום, המבט מבעד העדשה זהה למבט האדריכלי, שמבחינתי נע מהסוף להתחלה. תמיד שואף לקלוט את מכלול הרבדים של הסיטואציה ותמיד מחפש את החוויה האנושית ואת קנה המידה האנושי״.

בית בהרצליה פיתוח

הבית תוכנן לאמנית שרצתה בית ים־תיכוני (״חיפשנו פרשנות מודרנית ולא ׳קלישאתית׳ למושג המופשט ושאבנו השראה מעולם התוכן שלה). המתאר המבני מדמה חיתוך של גוש חמר מלבני, שנחתך בתנועה אחת יחידה עם חוט ברזל, תוך יצירת שתי מסות בתצורת L. אופן חיבורן זו לזו מייצר חצרות פנימיות, מרפסות וזיזים בשתי הקומות, והבית נקרא כקומפוזיציה של שתי תצורות ה־L: הן בחזית והן בתכנית, שמאופיינת בזרימת חוץ־פנים ובמבטים ארוכים ומשתנים.

בחירת החומרים הותאמה אף היא לעולם התוכן של בעלת הבית, דוגמת האבן המסורקת שמחפה את המעטפת באופן שמטשטש את החיבורים ומייצר תחושה של מקשת מסה אחת. לחללים החסרים – החצרות הפנימיות – נבחר חיפוי פלדה על מנת להדגיש את החיתוך/ההפרדה; לחללי החוץ נבחר ריצוף אבן; ולחללי הפנים פרקט שמשרה חמימות. לחדרי הרחצה נבחרה רזינה המשמשת לריצוף וחיפוי הקירות ומייצרת אגב כך המשכיות חומרית־ויזואלית.

נוימן־חיינר אדריכלים. הדמייה: סטודיו אנדו (בשיתוף PARQUETEAM)

נוימן־חיינר אדריכלים. הדמייה: סטודיו אנדו (בשיתוף PARQUETEAM)

נוימן־חיינר אדריכלים. הדמייה: סטודיו אנדו (בשיתוף PARQUETEAM)

נוימן־חיינר אדריכלים. הדמייה: סטודיו אנדו (בשיתוף PARQUETEAM)

The post חדר משלי // יפתח חיינר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הידיעה על תערוכה שמוקדשת לאליל הפופ מייקל ג׳קסון בנשיונל פורטרט גלרי בלונדון, נשמעה תחילה מגוחכת. אחרי הכל, מה הקשר בין אליל פופ אמריקאי למוסד הבריטי המעונב שחוסה בצל בית המלוכה? ואם כבר תערוכה, לכאורה זה מהלך שהולם יותר את מוזיאון ויקטוריה ואלברט, שעורך תערוכות פולחן אישיות חדשות לבקרים.

בדיקה קצרה העלתה שהרעיון לתערוכה Michael Jackson: On The Wall נבט במוחו של ד״ר ניקולאס קולינאן, מנהל הנשיונל פורטרט גלרי, כבר לפני עשר שנים, כשאצר תערוכה על אנדי וורהול בטייט מודרן. העיסוק האובססיבי של וורהול בידוענים, וביניהם מייקל ג׳קסון, גרם לקוליניאן להרהר על ההשפעה שיש לדמות כזו על עולם האמנות. לאורך השנים הוא התוודע לעבודות אמנות רבות שעסקו בדמותו ובמסריו של ג׳קסון, וחשב שיהיה מרתק לבחון את ההשפעה של האמנות ״הנמוכה״ על האמנות ״הגבוהה״.

סוגייה זו צצה לאחרונה פעם נוספת באמצעי התקשורת, בעקבות הקליפ שצילמו ביונסה וג׳יי זי במוזיאון הלובר בפריז. איתה צפה גם ההכרה שהגבולות היטשטשו כבר מזמן, ושקיים פעפוע מתמיד והפרייה הדדית בין תחומי התרבות השונים. גם ביונסה וג׳יי זי הם אייקונים בעלי השפעה, אולם יש להם עוד כברת דרך לעשות כדי להגיע למעמדו של ג׳קסון.

דייוויד לה שאפל, 1998

בכירי האמנים בעולם ביקשו להשתתף בתערוכה וחלקם יצרו עבודות חדשות במיוחד בעבורה. בין השמות הבולטים נמנים איזה גנסקן, מייקל קרייג־מרטין, גארי היום, דייויד לה־שאפל, KAWS, פול מקרתי, גרייסון פרי וקהינדה וויילי, שנודע לאחרונה בציור הדיוקן המפורסם של ברק אובמה. גם עבודות של וורהול ושל קית הרינג נכללות בתערוכה המגוונת, שמאירה פנים שונות בדמותו של האליל – שהיה תמיד באור הזרקורים, ובכל זאת שמר על דוק של מסתורין, שמשך מעריצים מכל העולם.

איפה הילד

התערוכה מתחילה בילדותו של ג׳קסון, ולצד פורטרט של ג׳קסון הילד, שיצר מייקל קרייג־מרטין לאחרונה בסגנונו המזוהה, מופיעות עבודות פורטרטים שיצרו אמנים שונים בנעוריהם, כשדמותו של ג׳קסון הייתה דומיננטית ומשפיעה בעבורם. דון מלור ציירה כנערה עשרות פורטרטים של ג׳קסון שהיווה בעבורה מקור השראה להתמודדות עם המציאות הקשה של ילדותה. גרהם דולפין רשם בכתב מיקרוסקופי כמעט את כל מילות שירי האלבומים על עטיפת אלבום באופן שמתכתב איתו ויזואלית. נוסף על כך הוא יצר בעבור התערוכה עבודות קיר מונומנטליות שגם הן מורכבות מאותו כתב נמלים.

חדרון המוקדש ליחסים של ג׳קסון עם וורהול מכיל צילום מוגדל על הקיר של השניים באירוע משותף, מחליפים מבטים. כמו כן מוצגת ממורביליה שוורהול אסף על ג׳קסון, הממחישה את המשיכה שהיתה לו לדמות של ג׳קסון. באותו חדרון מוקרן גם קליפ שיצר ג׳קסון יחד עם אחותו ג׳נט, ובו יש מחווה לדמותו של וורהול.

אחד החדרים מוקדש לזהותו השחורה של ג׳קסון, נושא שהיה שנוי במחלוקת בזמנו עקב ריבוי הפרוצדורות הפלסטיות שבחר לעבור. עם זאת, האוצרים בחרו לא להתייחס לקונפליקט. במרכז החדר מוצבת עבודתו הנוגעת ללב של דייויד האמונס, ״Which Mike do you want to be like״ – שלושה מיקרופונים מסוגים ומסגנונות שונים המייצגים את מייקל ג׳ורדן, מייק טייסון ומייקל ג׳קסון. ביצירה זו האמן מוחה על ההסללה שעוברת החברה האפרו־אמריקאית; הסללה המכתיבה שאדם שחור יכול להצליח רק בתחומי הבידור והספורט.

טוד גריי סיפר כיצד בין השנים 1979־1983 הוא היה הצלם הפרטי של ג׳קסון וליווה אותו לכל מקום. שנים רבות אחר כך רצה לבדוק את מקומו של ג׳קסון באפריקה, כחלק מהפזורה האפריקאית בעולם. הוא צילם אנשים שפגש בסיטואציות יום־יומיות אוחזים בצילום ממוסגר של מייקל ג׳קסון. את העבודות מיסגר במסגרות ישנות שמצא בשכונות השחורות של דרום לוס אנג׳לס ובסווטו שבדרום אפריקה.

קהינדה וויילי, 2010 (אוסף אולבריכט, ברלין; גלריה סטיבן פרידמן, לונדון וגלריה שון קלי, ניו יורק)

ג׳קסון עצמו היה מלומד בהיסטוריה של האמנות, ובהרבה אימג׳ים שהוא בחר ויצר יש התייחסויות לציורים מפורסמים ולסגנונות שונים. ידועה במיוחד היא יצירתו של מארק ריידן בעבור האלבום Dangerous מ־1991, שבה אפשר למצוא התייחסויות להירונימוס בוש ולנפוליאון, לצד סימבוליזם מורכב. עבודה מוכרת נוספת היא הפורטרט שקהינדה וויילי צייר בעבור ג׳קסון. ציוריו של וויילי מתארים דמויות ממוצא אפריקאי בקומפוזיציות שנשענות על ציורים איקוניים ממסורת האמנות האירופית. ג׳קסון נתקל באחת מעבודותיו המוקדמות של וויילי והזמין אותו לצייר את הפורטרט שלו ב־2009, חודשים מעטים לפני מותו. הוא לא זכה לראות את הציור הגמור.

האמן תיאר את העבודה עם ג׳קסון כך: ״חוויה יוצאת מן הכלל. היידע של ג׳קסון בהיסטוריה ובתולדות האמנות היה מעמיק הרבה יותר משתיארתי לעצמי. הוא דיבר על השוני בין משיכות המכחול של רובנס בתחילת דרכו למשיכות המכחול שלו בשיא עבודתו. אחד הדברים שדיברנו עליו הוא השימוש בבגד כמגן. ואכן, אם תסתכלו בדיוקן של ג׳קסון שציירתי תוכלו לראות אותו על סוס בשריון גוף מלא״. האזכור של רובנס לא מקרי – וויילי ביסס את הדיוקן של ג׳קסון על הפורטרט שרובנס צייר למלך פיליפ השני.

מייקל כוכב עליון

האמן דייויד לה שאפל יצר טרילוגיה בשם American Jesus שבה הוא משתמש באיקונוגרפיה נוצרית דתית על מנת לתאר את ג׳קסון כקדוש מעונה מודרני: פעם הוא מופיע כמלאך מכונף העומד מעל שטן אדום, ובפעם אחרת הוא אוחז בידה של כלה צעירה לבושה לבן, ויונה לבנה אוכלת מידו. בפעם השלישית מוצגת פייטה שבה ג׳קסון מופיע במקומו של ישו, בעוד שדמות המזכירה את ישו, שהילה סביב ראשה, אוחזת בג׳קסון בחמלה.

אנדי וורהול, 1984 (באדיבות נשיונל פורטרט גלרי והסמיתסוניאן וושינגטון)

העבודות העוסקות בשנותיו האחרונות של ג׳קסון מורכבות יותר ובעלות אופי אינטרוספקטיבי ביקורתי. עבודתו של גארי היום מתארת בקווים מעטים את פני המסכה של ג׳קסון. היום מסביר: ״ניסיתי להיות אמפטי ככל שיכולתי, לא ניסיתי ללעוג לו בשום אופן… התמונה בחרה אותי״. עבודה מעניינת נוספת היא עבודת הווידאו של ג׳ורדן וולפסון. קטע הווידאו לקוח משידור שערך ג׳קסון מביתו שבו הוא מכחיש את ההאשמות נגדו בדבר ניצול קטינים. וולפסון מחק את כל הפריים והשאיר לנו רק את עיניו של ג׳קסון. הצופה רואה את ג׳קסון הנרגש ממצמץ, ואז מוריד מבט. זוהי אחת העבודות המרגשות בתערוכה.

בסופו של דבר התערוכה מביאה לידי ביטוי את דמותו הגדולה מהחיים של מלך הפופ, והעניין הרב שהיא מעוררת נובע מהפנים השונות של ג׳קסון שהאמנים בחרו להתייחס אליהן. הבטים תרבותיים, חברתיים־פוליטיים וגם לא מעט ביקורת וחמלה חוברים יחדיו ליצירה תלת־ממדית, של דמותו של מי שהיה אמור לחגוג בקרוב את יום הולדתו ה־60. זו נקודת החוזקה של התערוכה והיא המבדילה אותה מתערוכות פולחן אישיות אחרות. 

The post פופ פורטרט: מייקל ג׳קסון בנשיונל פורטרט גלרי appeared first on מגזין פורטפוליו.

אייל אסולין

הקניון נכנס למוזיאון

במוזיאון חיפה יפתח במוצ״ש (4.8) אשכול תערוכות חדש SHOP IT! (אוצרת: סבטלנה ריינגולד). התשוקה לקניות קיבלה בימינו משמעות של בילוי זמן פופולרי. חלק ניכר מן האנושות המאושרת, המצוידת בכרטיסי האשראי, מתייצבת בחגיגיות לפולחן הצריכה. המטרה היא למצוא משמעות ולגלות זהות חדשה: ״אני צורך משמע אני קיים״.

אמנים מגיבים למנגנוני הצרכנות השולטים בחיי כולנו, המכריעים ומעצבים את התרבות העכשווית. התערוכות מציגות התייחסות ביקורתית וחתרנית – לעתים עבודות המאמצות באופן ערמומי את האסטרטגיות של המנגנון הקפיטליסטי: פרסומות, ראווה, הפצה ויראלית באינטרנט ועוד. האמנים נרתמים לשיקום הפונקציות החברתיות הבסיסיות, שעליהן מרחפת סכנה בגלל שׂררת השוק.

כ־70 אמנים מציגים ב־12 תערוכות, מתוכן ארבע תערוכות יחיד: לאולף קונמן, חנאן אבו חוסיין, אייל אסולין ואדי וואנגנט. עוד בין המציגים אלכס ליבק, ברי פרידלנדר, אריאן ליטמן, זמיר שץ, ניר הוד, רון עמיר, אנדי ארנוביץ, אלונה הרפז, וכן עבודות של אמנים בינלאומיים, ויק מוניז, ג׳ק ודינוס צ׳פמן, סינדי שרמן ועוד.

חגית פלג רותם

טבע ודומם בגלריה מרס

התערוכה ״טבע״ דומם שתיפתח הערב בגלריה מרס (רוחמה 16, מתחם נגה, יפו), בוחנת את את גבולות ה״אמיתי״ והממשי, ה״דומם״ וה״חי״, מבעד לעיסוק הקאנוני בטבע דומם. זו התערוכה הגשמית הראשונה של האוצרת הדיגיטלית האוסטרלית קאט מוריסון, הידועה בשם s____o__, שנשארה נאמנה למדיום שבו היא פועלת והוציאה קול קורא לעבודות אמנות באמצעות המדיה החברתית. מעל 100 אמנים מהארץ ומהעולם נענו לקריאה ויציגו בתערוכה עבודות צילום אנלוגי ודיגיטלי, עיבודי תלת־ממד, וידאו, מיצבים, צילומים מטופלים, קולאז׳ים ועוד.

יובל סער

פריאנקה שאה

מישאל פיליפ

אחי איפה אתה גר

ביום ראשון (5.8) תיפתח במזא״ה 9, בית הצעירים של תל אביב, תערוכת יחיד של מנחה נופה, ״אחי איפה אתה״, המתעדת אנשים ובתיהם ברחבי הארץ. במהלך השנים צילמה נופה יותר מ־60 בתים, ביניהם אוהל מונגולי בגלבוע, בחור צעיר שגר עם כלבתו בקרוואן קטן, בית ביפו שמוקדש לתרבות ההודית, אנשים שמקדישים את חייהם לנושא הקיימות, בית שהוא אולם קונצרטים, בית שהוא גם בית כנסת, בית בעמונה רגע לפני הפינוי, בית בורמזי, מגורים במגדל ענק ועוד.

בתערוכה יוצגו 10 סדרות של צילומים, כל אחת מהן מספרת את סיפורו של בית אחד ואגב כך את הסיפור של מי שמתגורר בו – על אמונותיו, דרך חייו והחלומות שלו. מנחה נופה היא עיתונאית וצלמת. בעבר תיעדה בין היתר את המסע של אוהדי הפועל אוסישקין בכדורסל ואת בניית כביש מנהרות הכרמל שבחיפה. התערוכה מוצגת במסגרת אירועי ״עונת הנדידה״ המוקדשים לשוכרי הדירות של תל אביב. נעילה: 20.8.

חגית פלג רותם

מנחה נופה

מנחה נופה

The post הרשימה המשותפת // 2 באוגוסט 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

טל אזולאי, בן 29 מתל אביב.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

רווק. תמיד בחיפושים, אבל לא במיוחד. אני מאמין שזה יקרה כשזה צריך לקרות.

מה בצלחת?

בעיקרון הכל (במיוחד דגים), אבל לאחרונה התחלתי להכיר יותר את העולם הצמחוני ואת העולם הטבעוני.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך, ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

אפשר לראות עבודות מהסדרה ״אחרי הכל״ (שעליה אני עובד בשנה האחרונה) בתערוכה ״ארכיאולוגיה עכשיו״ שאצרה אפרת גל שמש, המוצגת עכשיו בגלריה זוזו בעמק חפר. בעבודה שלי אני משלב בין צילום ומיצב עם חפצי רדי מייד שאותם אני מוצא. אני יוצר מיצבים תלת־ממדיים שבהם הצילום הוא אחד מהאוביקטים. העבודה שלי תלויית חלל, וחלק ניכר ממנה הוא ההצבה בחלל התצוגה שבה היא מוצגת. לכן כדאי לראות את העבודה במו עיניכם ולא להסתפק בצפייה במסך. נוסף על כך אני עובד על כמה יצירות חדשות הצפויות להיות מוצגות בקרוב – כמה מהן כבר בספטמבר הקרוב.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

זה סיפור מעניין. ממש כשהתחלתי לעבוד על הסדרה ״אחרי הכל״ יצא לי לפגוש את לאורה לטינסקי, אמנית אמריקאית שהציגה בפסטיבל הצילום הישראלי האחרון. מספר ימים לאחר שנפגשנו (ולאחר שהפסטיבל נגמר) הלכתי לצלם בחלל הפסטיבל, ומצאתי עבודות שלה שהושארו מאחור. העמדתי אותן, יצרתי מהן מיצב וצילמתי אותו. הוא מופיע כאן בכתבה ומוצג בתערוכה בגלריה זוזו (:

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף אתה צריך כדי לממן אותו?

פרויקט החלומות שלי הוא יצירת מיצב סביבתי נרחב בכיכר אתרים שבתל אביב, שכמובן יהיה פתוח לקהל הרחב. כיכר אתרים היא מקום מיוחד בשבילי – המקום האהוב עליי ליצירה המהווה השראה, המקום שבו התחלתי את דרכי האמנותית. באופן עקרוני הפרויקט המדובר לא יהיה יקר במיוחד מפני שרוב החומרים שאני אוהב לעבוד איתם הם פשוטים, אך הוא גם לא יהיה זול מפני שהוא יהיה גדול ויתפרס על חלקים שונים בכיכר.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

האמת שלא רכשתי לאחרונה איזשהו בגד מיוחד, אבל קיבלתי ממועדון הבלוק שבו עשיתי מספר תערוכות פופ־אפ, ושבו עבדתי בתור מעצב חלל בחצי שנה האחרונה, חולצה שאני ממש אוהב. היא נוצרה במיוחד למועדון ובשיתוף פעולה בין המותג ישראלי מונוגמי לאמנית סיון דיין.

The post מה קורה // טל אזולאי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הנהלת מנשר בחרה ביגאל הרמן לכהן כראש המחלקה לתקשורת חזותית. הרמן, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מזה שנים רבות מרצה בה לטיפוגרפיה ומיתוג, במקביל לעבודתו כמרצה במחלקה לתקשורת חזותית במנשר לטיפוגרפיה ועיצוב לוגו. בנוסף הוא בעל סטודיו עצמאי המתמחה בבניית מיתוג ואסטרטגיה תקשורתית. הוא יחליף את המאייר עמית טריינין שמילא את התפקיד ב־12 השנים האחרונות.

יגאל הרמן

בתגובה למינוי אמר הרמן ש״המחלקה הגיעה בשנים האחרונות להשגים כבירים בזכות ראש המחלקה הקודם וצוות המרצים המצויינים. השילוב בין תחומי הלימוד, בשילוב ליווי צמוד של הסטודנט, יוצרים סטודנטים בעלי יכולות גבוהות וקו אישי מובהק. על כן, לפני שמפתחים חזון בר־קיימא צריך ללמוד היטב את מה שקיים, ולהעצים את מה שיש. אני מאמין שבכדי לפתח פרויקטים עתידיים בקנה מידה משמעותי – יש לגבש סביבת עבודה שבה הצוות יהיה במרכז, ולתת דגש ללימוד עבודת צוות ושיתוף פעולה תוך חלוקת תפקידים המעצימה את האופי היחודי של כל אחד״.

במכתב שפירסם עודד ידעיה, מנהל ״מנשר לאמנות״, הוא כתב: ״תהליך הבחירה של ראש מחלקה אינו פשוט ואינו דומה לנעשה בבתי ספר מקבילים. בגלל האופי המיוחד של מנשר אנחנו תמיד בוחרים ראשי מחלקות מתוך הצוות, ומחפשים ראשי מחלקות עם יכולות ניהול, עם חזון ועם יחסי אנוש לעילא. בחרנו ביגאל הרמן, מרצה ותיק לטיפוגרפיה (ה־א״ב של התחום) גם אצלנו וגם בבצלאל, עם משובים מצוינים מתלמידים ומרצים, ובעל עסק עצמאי בתחום. אני בטוח שיצליח בתפקיד, כולנו נעזור לו״.

The post המעצב יגאל הרמן נבחר לכהן כראש המחלקה לתקשורת חזותית במנשר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי מיכל, בוקר טוב. מה קורה?

בוקר אור! אני מצויין. שילוב בין עייפות להתעוררות והתרוממות… רגע לפני שהכל מתחיל. איך אתה? 

לא רע בכלל! החום הזה של אוגוסט פחות מדבר אלי, אבל השמועה אומרת שבירושלים קריר בלילות…

החום הזה של אוגוסט לא מדבר בירושלים בכלל, כנראה… אתמול היו רוחות וסוודרון ממש לא הספיק

נחמד! ובואי נדבר על מקודשת. זו העונה ראשונה שאת המנהלת האמנותית של הפסטיבל, אחרי שאיתי מאוטנר עזב בתום תשע שנים בתפקיד. נכון?

ממש ככה. לקחתי חלק בארגון הרבה שנים, כשהוא יצר את ״עונת התרבות בירושלים״ וכשעברנו ליצור את ״פסטיבל מקודשת״. כמעט כל שנה יצרתי יצירה חדשה. אפשר ממש להגיד שגדלתי, אמנותית (ואישית) בעונה. כל שנה הייתה איזו הזדמנות להזות וליצור דבר חדש, וכל שנה זה היה מפחיד ומרגש. והשנה זה עלה בחזקה, ואיפשר לי להזמין עוד הרבה אנשים ליצור את שלהם

אז אני יודע שזו שאלה קצת גדולה, אבל בכל זאת, ודווקא בגלל שכמו שאת אמרת גדלת אמנותית בתוך הפסטיבל: מה מהדי.אן.איי של מקודשת חשוב לך להשאיר, ואיפה את רואה הזדמנות לשנות משהו? להצעיד לדרך חדשה?

שאלה מעולה, שנשאלת כל הזמן, ותוך כדי עבודה. כי בעצם הדי.אן.איי הכי עמוק של הארגון הוא שינוי מתמיד. בין אם זה שינויים גדולים כמו להפוך מעונה של מספר פסטיבלים של כמעט חודשיים לפסטיבל אחד דחוס יותר של שלושה שבועות, ובין אם זה באנשים ששותפים בארגון, ובגישות השונות לעיר.

כולנא. צילום: שי דרור

אנחנו עושים כמעט אך ורק הפקות מקור, מה שאומר שכל שנה יוצרים פרויקטים חדשים מאפס (או מ־1 או 2). ממציאים פורמטים חדשים. אפילו חברת המיתוג שעושה את המיתוג שלנו יוצרת משהו חדש כל שנה. לכאורה בלי סיבה, אבל זה חלק מהרצון לא להתקבע, ולחפש כל הזמן מה התפקיד המדוייק שלנו עכשיו בעיר. אז ככה שהדרך כל הזמן משתנה, אבל אני עדיין מחוברת לדי.אן.איי של הארגון

והשנה? 

השנה, היו כמה שינויים משמעותיים. האחד זה שהבנו, את מה שגם במידה מסוימת תמיד היה, שאנחנו ארגון שאולי עושה פסטיבל פעם אחת בשנה, בקיץ, אבל עובד כל השנה. המחקר – גם לקראת הפרויקט וגם לצורך המיפוי האמנותי־תרבותי־חברתי של העיר. המפגשים שהעיר מזמנת ושאנחנו מזמינים אנשים לפגוש את העיר. כל אלה חלק מאותה יצירה.

הדבר נוסף שהתרחש, הרבה ממנו מאחורי הקלעים בשלב הזה, הוא התקרבות ליוצרים ממזרח העיר. זה תהליך שהתחיל ביום הראשון, אבל תופס תאוצה, לאט לאט ומהר יחסית, וזה נדרש כל כך בימים כאלה. תהליך אחר שהתחיל היה להכיר את היוצרים ואת מובילי התרבות של העולם החרדי בעיר. זה מדהים לחלק פתאום את העיר אחרת, לא בהכרח ל״ישראלים ולפלסטיניים״ או ״דתיים וחילונים״, אלא ל״פתוחים״, לדוגמה. או ״יוצרים״. ו״פתוחים״ מגיעים מכל שבט בירושלים. איך הדברים האלה משפיעים על היצירות? את זה אפשר לראות עם הזמן. ובמבט מקרוב. חלק מהפריוולגיה שלנו הוא להוביל תהליך, והפירות מתגלים על הדרך

בואי תני דוגמה או שתיים מתוך האירועים של הפסטיבל הקרוב שמדגימים את הדבר הזה שאת מדברת עליו

דוגמה אחת היא פרויקט שהולך ומתגלגל במשך שלוש שנים שנקרא ״הצעות להמסת גבולות״. הוא מבוסס ממש על התובנה הזאת, של איתור אנשים בירושלים שאמנם יש להם זהות וגבולות מאוד ברורים, אבל יש להם גם יכולת למוסס גבולות. זה פרויקט דוקו־תיאטרלי, שבו הקהל צריך לסמוך עלינו הרבה כי הוא לא יודע לאן הוא הולך, הוא רק יודע לפנות חמש (או שבע) שעות ולהגיע לנקודה מסוימת.

משם אנחנו ניקח אותו למסע שיעבור בבתים פרטיים, במוסדות, בגינות, בכנסיה, בבית כנסת, בבית חולים, במזרח העיר, במערב העיר, ביער ובמרכז העיר הצפוף, ולא רק במרכז העיר המוכר – אלא גם באלה של מזרח העיר וירושלים החרדית.  בכל נקודה נפגוש אדם כזה, שהוא מה שכינינו בסופו של דבר ״ממיס גבולות״ (אלה שלו, ושל הקהילה שלו, ואולי גם את שלנו, הקהל).

מתוך מסעות להמסת גבולות. צילום: גיל רוביו

ירושלים, בגלל הגיוון המטורף שיש בה, וזה שהיא מרחב של עימות (או מפגש) – ממציאה כל מיני מעקפים מרתקים וגשרים במקומות שהיו נראים ממש מבואות סתומים. לדוגמה, וזו ממש נקודה אחת קטנה מתוך כל המסעות, פאב שומר שבת שפתוח בשבת. איזו המצאה! הוא משרת גם שומרי שבת, וגם לא שומרים, והחיוב נעשה בצאת השבת… ככה שזו תשובה מרעננת לשאלה של האם המקום שלך פתוח בשבת או לא, ומי הקהל שלך

מעניין. מה עוד?

״מעל ומעבר״ נולד מתוך הפעולה הפשוטה של להסתכל למעלה. אל גגות העיר. בעיר העתיקה הגגות הם ממש חלק מהחיים: מגדלים עליהם ומייבשים עליהם אוכל, ישנים בהם, נפגשים בהם… במערב העיר הרבה מהגגות עומדים ריקים. הם מרחבים נטושים, חוץ מתשתיות ואולי כמה רהיטים שאף אחד לא צריך בבניין שמישהו מתישהו העלה לגג ושכח, לא הרבה מגיעים אל הגגות. וזה חבל, כי זה אחד המרחבים הכי יפים. הם מביאים איתם בריזה, נשימה, ובעיקר – פרספקטיבה, שזה דבר די נדרש בעיר כל כך עמוסה וצפופה באנשים ואג׳נדות.

אז לתהליך יצאו השנה יהודית שלוסברג ויצחק מזרחי, צמד האוצרים של הפרויקט, לאתר ולפתוח גגות שיאפשרו לקהל ולעבודות לעלות עליהם. משימה לא פשוטה אגב, הרבה בעלי בניינים היו מאוד חששנים. בסופו של דבר נבחרו חמישה גגות במרכז העיר, במרחק הליכה זה מזה, ועל כל אחד מהם מוצבות עבודות אמנות.

את יכולה לתת דוגמה לגג או שניים?

על גג אחד – גג גבוה במיוחד, עם נוף מטורף של כל העיר, שהיה אגב מוצב צבאי בששת הימים – מוצבת עבודה של מאיה דוניץ: חמישה פסנתרים. הם מרוקנים ובתוכם יש מעין מנועים שמרעידים אותם, כך שהם משמיעים את הקולות הכי נפלאים ומפתיעים, כמו מעין לוויתנים או ממותות ששוכבים על הגג. באותו גג יש גם עבודה של חגית קיסר, שמסמנת את האיזור אסור לטיסה סביב הר הבית.

בגג ליד, בבית החולים ליולדות (הפעיל במיוחד), יש עבודת סאונד של עלית קרייז, ובקצה של מסלול הגגות ישנו גג נוסף שמשקיף על הוספיס שעליו מוצבת עבודת סאונד של אדם וינוגרד, שמבוססת על הראיונות שהוא עשה עם מטפלים מעבר לקירות שאנחנו מתבוננים עליהם 

לילה אחד באטלנטיס. צילום: חן וגשל

אז אני רוצה לשאול אפרופו העבודות שפירטת לגביהן, ובכלל לגבי תכנית הפסטיבל: יש בה מנעד רחב שנע בין עבודות קונספטואליות, לא שגרתיות – שכמו שאמרת מבקשות מהקהל לסמוך עליכם – לבין עבודות יותר תקשורתיות או מובנות, על הנייר לכל הפחות. איפה עובר הקו הזה – ואני יודע שאין פה תשובה מדויקת – הקו בין אני לא יודע מה זה אבל אני מוכן להשקיע את הזמן, לבין זה נראה לי יותר מדי לא ברור. כי דבר אחד ניכר, אתם לא הולכים על בטוח

שאלה מעולה. וברור לי ולנו לגמרי, שהרבה פעמים צריך זמן להסביר את הדברים ולהוביל אנשים בתוכנייה ובאתר שלנו. זה, אגב, לא תמיד רע – לפעמים ההכרח להתעמק מאפשר להרחיב את השיח, שזה מה שאנחנו רוצים. ונכון גם שלפעמים כשאתה כקהל פשוט רוצה לדעת איזה כרטיס לקנות, זה גם עשוי להיות מסובך ולהרחיק, כמובן.

מה ששאלת מתחבר לשאלה ששאלת אותי קודם, ותיארתי את השינוי המתמיד – חשוב לנו להתבונן על הדברים מחדש, ולהמציא המצאות ופורמטים חדשים. דרכים חדשות להיפגש עם עצמך, עם הקהל ועם היצירה. ולדרכים חדשות לוקח זמן להתנסח, להבין את עצמן. לדוגמה, ״המסעות להמסת גבולות״: לפני שלוש שנים זה היה פרויקט חדש, לא מובן, שהיה צריך לתווך אותו המון. היום זה היה הדבר הראשון שכל הכרטיסים אליו נחטפו איך שעלה האתר.

עוד דבר קשור בשאלה של איך מתארים את היצירות. כל אחת מהיצירות אפשר לתאר ב״מה קורה על הבמה (לא שתמיד יש במה…), מי המופיעים, לעשות קצת ניים־דרופ ולסיים ב״תבואו יהיה מדהים״. אפשר גם לתאר אותה מתוך ה״למה היא נולדה״: איזו אלטרנטיבה היא מציעה לעיר, לאנשים, לעולם האמנות. אנחנו משתדלים לספר את שני הסיפורים יחד, ככה שכשנגיע לרגע עצמו, ליצירה עצמה, למפגש עצמו, כולנו – גם הקהל, גם היוצרים, גם המפיקים, גם האנשים שעובדים בקופות… כולנו – נהיה מכווננים ונחווה את זה יחד.

אז שאלה אחרונה: איך את (אתם?) מודדת את ההצלחה של הפסטיבל? אם נדבר בעוד כמה שבועות ותגידי שהיה מוצלח, למה תתכווני? ‎

יש מדדים מאוד פרקטיים – של כמה קהל הגיע וזה. זו רמה אחת.

אבל יש מדדים עמוקים יותר שמעניינים אותי יותר, איזה סיפור הצלחנו לספר. זה מתבטא באיך קהלים מתארים את הדברים שהם חוו; במה הם בוחרים לקחת ולהבליט. זה מתבטא גם בהאם משהו, אפילו פצפון, השתנה בנקודת המבט שלהם על העיר. ודרך העיר, בנקודת המבט שלהם בכלל. זה ממש לא מדע מדויק, ממש לא, אבל אפשר לחוות את זה בפידבקים שאנחנו מקבלים.

עצום. צילום: חן וגשל

ויש את המדד של ״איך אנחנו כיוצרים מרגישים את מה שיצרנו?״. בפסטיבל כזה של 90 אחוז הפקות מקור, זו התרגשות מטורפת (ולא מעט לחץ), כי אף אחד לא יודע איך היצירה תצא עד שהיא תפגוש קהל. גם יוצרים מנוסים כמו נועם ענבר, שעושה עם מקהלת גיא בן הינום עבודה שנקראת ״עצום״ והיא מעין טקס מומצא או קונצרט שנחווה בעיניים עצומות, מעולם לא עשה דבר כזה. והוא מעיד על כך שזה אחת מהיצירות, אם לא ״ה״. הכי מאתגרות וגרנדיוזיות שהוא יצר אי פעם. אז כשאנחנו שם, יוצרים וקהל, פשוט מרגישים את מה שיצרנו.

ואם הצלחנו להזיז משהו, אולי אפילו ליצור ״רגע מקודש״ – שזה בשפה הפנימית רגע שמשהו עובר בו מהיום־יומי לייחודי ומאפשר מבט מחודש – זו הצלחה

נייס! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? ‎

יש עוד המון מה להגיד. אני אסתפק בלהזמין את קוראי שורות אלה (שלום לכם!) להכנס לאתר, או לתוכנייה. לצלול לתוכם. ולבחור משהו או משהואים שמסקרן את לבכם ולהצטרף

The post פתוחים או יוצרים? מיכל ואעקנין ממשיכה להמיס גבולות בירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

עטיפות אותנטיות של תקליטים, קסטות ודיסקים, קליפים, צילומים של הופעות, צילומי עיתונות ועוד, מוצגים בתערוכה ״קריות שדרות: צלילי מקום, שנות ה־70 – שנות ה־90״, שנפתחה בשבוע שעבר בבית האמנים בתל אביב. ביחד הם מרכיבים תמונה שמבקשת לענות על השאלה איך ״נראית״ המוזיקה שצמחה בפריפריה? העבודות הן של צלמים ושל מעצבים גרפיים שמילאו תפקיד כפול – הם תיעדו את הסצנה ובה בעת המבט שלהם מסגר ועיצב אותה. המוזיקאים, הצלמים שצילמו אותם ואת ההופעות, והמעצבים הגרפיים שעיצבו את הכרזות ואת עטיפות התקליטים יצרו את הממד הוויזואלי של המוזיקה.

״קריות שדרות״ היא תערוכת המשך לתערוכה רואים רוקנרול: הממד הוויזואלי של הרוק הישראלי, שהוצגה בבית האמנים לפני שבע שנים. ״אז התמקדנו בהולדת הרוק הישראלי״ אומר אריה ברקוביץ׳, שאצר את התערוכה עם אירית לוין, ״ואז כיכבו בתערוכה אמנים אחרים לגמרי, הן מצד המוזיקאים והן מצד הצלמים והמעצבים הגרפיים. היו שם לדוגמה אריק איינשטיין ודוד טרטקובר, שבתערוכה הזאת אינם מופיעים בכלל״.

התערוכה עוסקת בתקופה בת שלושה עשורים, משנות ה־70 ועד לסוף שנות ה־90, שבה התגלו עוד ועוד להקות ומוזיקאים שצמחו בפריפריה ונעו אל המרכז. היא סוקרת ארבעה מוקדים מוזיקליים בפריפריה: אזור הקריות בצפון; ושדרות, תלמי אליהו ובאר שבע בדרום. מקומות שהיוו השראה לצליל חדש ואחר. ״רוב המוזיקאים שמצליחים בתל אביב וגם בערים הגדולות בעולם״, אומר ברקוביץ׳, ״הם אלה שהגיעו מהפריפריה, מכיוון שהאמביציות שלהם להצליח חזקות הרבה יותר״.

חוה אלברשטיין מתוך התערוכה בבית האמנים. צילום: מ״ל

אבל מוצאם הגיאוגרפי של המוזיקאים לא היה התנאי היחיד לבחירת העבודות לתערוכה. פרופ׳ נסים קלדרון, ששימש יועץ אמנותי לתערוכה, הציע לאוצרים לשים לב להבט נוסף  – ביטוים של החיים בפריפריה במוזיקה. ישנם מוזיקאים שצמחו בפריפריה והגיעו למרכז, כמו יהודית רביץ ואילן וירצברג, אך ביצירה שלהם אין זיקה למקום שבו הם צמחו, אין בה ביטוי לעיסוק בשוליים, ולכן הם אינם מופיעים בתערוכה. לעומת זאת אפשר לראות בתערוכה את חוה אלברשטיין. בשנת 1986 הוציאה אלברשטיין את ״מהגרים״, אלבום שלם העוסק במעברת שער העלייה ובחייהם של העולים בחיפה.

הפריפריה כמנוע

״בשנות ה־70 ביטאה המוזיקה אסקפיזם״, נזכר ברקוביץ׳, שהגיע לארץ כעולה חדש, גדל בבאר שבע בשנות ה־60 וה־70, ובהמשך שירת בלהקה צבאית. ״שלישיית גשר הירקון, צמד הפרברים, שלמה ארצי והלהקות הצבאיות היו המיינסטרים, אבל בשוליים, בפריפריה, לא שמעו אותם. בפריפריה שמעו מוזיקה שהגיעה מחו״ל. הלהקות המקומיות נקראו להקות הקצב והן ניגנו קאברים ללהקות ולזמרים מחו״ל. השוליים בנויים על עליות, ובני הדור הצעיר רצו למרוד בבורגנות וגם להתרחק מההורים, מהעולים החדשים, אז הם לא שמעו את מה ששמעו בבית״. ברקוביץ׳ מספר שכשניגש לבחינות ללהקה צבאית, לא הכיר אף שיר עברי. ״אבל לא רק אני הייתי כזה״, הוא מעיד, ״כל הכיתה שלי הייתה ככה. לא שמענו את ההרמוניות הנעימות של הלהקות הצבאיות. שמענו מוזיקה של מועדונים״.

גבריאל בלחסן. צילום: דניאל צ׳צ׳יק

ערן צור. צילום: שוש קורמוש

לקצב הרוקנרולי שהתאים למרד הנעורים היה ביטוי גם במראה. מי ששמע את הלהקות שרואים בעיתונים, רצה גם להיראות כמותן – בגדים צעקניים, קצת מצחיקים, קצת משוגעים, אאוטסיידריים. ״היום המוזיקה הזאת שצמחה בפריפריה עם הצליל הקשה של הגיטרות החשמליות, מוכרת לנו כמיינסטרים. בנזין זה רוק׳נרול, אפילו טיפקס עשו מוזיקה רוק׳נרולית, המילים והמוזיקה לא היו נוחות ונעימות. לא מיינסטרים. והצלמים שצילמו את אותן להקות והמעצבים שעיצבו בעבורן, כמו שוש קורמוש ויהודה דרי, גם הם היו אז אמני שוליים, והיום הם יוצרים מרכזיים״.

״הוויזואליה של המוזיקה מעניינת״, אומר ברקוביץ׳, ״מכיוון שלמוזיקאים, ולאמנים בכלל, יש מבט אחר על הנראות. הם הרי ליצני החצר. ובפריפריה נוסף לזה מרכיב של התרסה: ׳אנחנו נראה להם, לאליטות׳. גם הראפרים מגיעים מהשכונות ואומרים: מה שהאליטות שונאות אצלי אני אבליט עוד יותר. שונאים את הגורמט? אני אגדיל אותו. במקום שן זהב אחת, כל השיניים יהיו מזהב. בפריפריה אין מספיק קהל, ומי שפועל בה מבין שכדי להצליח כלכלית צריך לחדור אל המרכז והדרך לחדור אל המרכז היא להיות שונה, מיוחד, בועט. במובן הזה הפריפריה היא מנוע״.

זה רוקר?

המאפיין הבולט של המראה של המוזיקאים בתערוכה הוא הלבוש הפשוט. התערוכה מציגה כמה מהיוצרים המרכזיים ביותר בישראל רגע לפני שפרצו לתודעה הציבורית, אנשים שעדיין לא הצליחו, אנשים משונים ושונים בפשטותם. הבגדים אינם תואמים, קטנים מדי או גדולים מדי. ״רואים שלא מעצבי אופנה עיצבו את הבגדים״ אומר ברקוביץ׳, ״זאת הייתה הדרך שלהם להיות שונה. להיות שונה בלי כסף. זמר מצליח יכול למתג את עצמו כשונה בעזרת כסף, הם לעומת זאת לקחו בגדים סתם, לא ממותגים, וניסו להיות מעניינים״. ברקוביץ׳ מצביע על צילום של ערן צור לבוש בסוודר קטן. תראי איזה מבט מבוייש, הוא אומר, ילד מהגר עם כובע. זה רוקר?

על צילום של קובי אוז הוא אומר: ״הכובע שהוא חובש, זה כובע שאתה קונה בשוק, לא כובע של מעצב. הכי פשוט. העיקר להיות מיוחד״. על גבריאל בלחסן הוא אומר ״ אין תלבושת, אין כלום. גופייה, הכי פועל. ״בתחילת הדרך הופיעה דיקלה ברחבה של בית האמנים כמחווה לחבר שהציג בתערוכה. היא הרימה את כל השכונה בלי כלום, אחר כך חברת הליקון החתימה אותה והמראה שלה השתנה״.

החברים של נטאשה. צילום: אפרת בלוססקי

החברים של נטאשה. צילום: משה שי

כך, אפשר לראות בתערוכה את השוני בין תמונות המוזיקאים בתחילת הדרך לתמונות מהתקופה שבה הם התחילו להצליח. ״רואים שהלבישו אותם ושהבגדים בכלל לא מתאימים להם; שהבגדים חריגים על האנשים האלה. ברגע שמעורבת אמרגנות אומרים להם להופיע אחרת, פתאום יש להם מעצבי תלבושות ומשנים להם את התדמית. בתמונות הראשונות אין עיצוב, אלה בגדים מהבית וזה שונה״.

בסופו של דבר ההיבטים החזותיים של המוזיקה שמוצגים בתערוכה מעידים על הייחוד של האנשים – הגרפיקה, הלבוש, הצילומים מההופעות, כולם פשוטים ואותנטיים. רגע לפני ההצלחה. ״מצליחנים לא נראים כך״, מסכם ברקוביץ׳, ״אם נסתכל על צילומים מאותו זמן של אריק איינשטיין ושמוליק קראוס ההופעה שלהם אחרת, הם בטוחים בעצמם, הלבוש מהוקצע גם אם הם לובשים ג׳ינס, הוא בסטייל. תלוי באיזו סביבה גדלת ומה ראית״.

The post מהשוליים למרכז, משנות ה־70 לשנות ה־90: איך ״נראית״ המוזיקה שצמחה בפריפריה? appeared first on מגזין פורטפוליו.

ביום חמישי 16.8 תיפתח בגלריית הרחוב ביפו העתיקה התערוכה יוצאים לאור #2 – שתציג  את 60 העבודות הנבחרות של בוגרי האקדמיות ובתי הספר לאמנות בישראל לשנת 2018. את התערוכה אוצרים חגית פלג רותם ויובל סער, עורכי מגזין פורטפוליו, והיא מתקיימת ביוזמת החברה לפיתוח יפו העתיקה, שחרטה על דגלה קידום ועידוד אמנים צעירים בתחילת דרכם ושמירה על יפו העתיקה כמרכז תרבותי מעורר השראה, המשלב אמנות עכשווית וייחודית.

זו תערוכה שנייה בסדרה, לאחר שתערוכת הבכורה יוצאים לאור 2017 חנכה את גלריית קופסאות האור בסמטאות מזל דגים ומזל אריה ביפו העתיקה בדיוק לפני שנה. בגלריית הרחוב הוצגו לאורך השנה מספר תערוכות מתחלפות של אמנים צעירים ואנונימיים לצד אמנים מוכרים וותיקים, וכמו כן הוצגו בה עבודות מתוך תערוכות בין־לאומיות. הצגתן במרחב הציבורי מאפשרת לקהל הרחב, הכולל תיירים ומבקרים מכל שדרות החברה הישראלית, מפגש בלתי אמצעי עם מיטב הכישרונות הצעירים והיצירתיים בארץ, והקהל מגיב למפגש עם האמנות בהתלהבות ובעניין רב.

משכית גולן, המחלקה לצילום, מנשר

בר יחזקאל, המדרשה לאמנות, בית ברל

אילת רוזנברג, המחלקה לאמנות, סמינר הקיבוצים

העבודות בתערוכה נבחרו בעקבות פרסום קול קורא, שהזמין את הבוגרים להגיש הצעות להשתתפות בתערוכה, וביקורי האוצרים בתערוכות הבוגרים ברחבי הארץ: בצלאל, שנקר, המדרשה בית ברל, מנשר, מכון אבני, מכון טכנולוגי חולון, הדסה ירושלים, ויצו חיפה, סמינר הקיבוצים ועוד. העבודות – שעוסקות בקשת רחבה של נושאים, ביניהם שאלות חברתיות, התמודדות עם מצבים אישיים ומשפחתיים מורכבים, שאלות של מגדר ומקום היחיד בחברה, ניכור, חיים ומוות, געגועים ואהבה – יוצגו בקופסאות אור שמוארות בשעות החשכה ומעניקות מבט יוצא דופן על היצירות.

משתתפים: אור זהבי, אורטל אבריאלי, איה נחשון, איזבלה וולובניק, איילת רוזנברג, בר יחזקאל, בר קזדן, גיא לנמן, גל נפתלוביץ, דוד רוזנברג, דמיטרי אישצ׳וק, דן חודק, דניאלה רזניק, דפנה שטרן, דריה מוריה, הודיה טוויטו, הילה חן, ויקטוריה טורצ׳ק, חן טל, חנה אמר, טל דרורי, יוסי עבודי, יעל פוקס ברומר, ירדן רוקח, ליאל בומברג, ליהיא בנימין, ליפז גולן, למיס שחות, מונה ג׳בלי, מיכאל שבדרון, מיכה קיזנר, מירי דביר, מרב דרור, מריה שרף, משכית גולן, נוח גרין, נועה קלגסבלד, נטשה קנדוב, נעם זונשיין, נעמה רחמים, סימה לנדא, סשה קוטליאר, סתיו פורגס, עטר ברזילי, עטר טל, עידן בן ארי, עידן סימון, עמית הדר, ענאן נג׳מי, ענבר שגיא, קרולין אייל בורשטיין, רן סלפק, רעות יסכה אלישביץ, רתם שמואלי, שירן פרידלנד, שמואל גולדשטיין, שקד מזרחי, שרון אטיאס.

עידן סימון, המחלקה לצילום, בצלאל

בר קזדן, עציב פנים, מכון טכנולוגי חולון

דפנה שטרן, מכללת הדסה

The post יוצאים לאור #2: המיטב מתערוכות הבוגרים של 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

שירת הסירנה: המדרשה

ערב תערוכת הבוגרים של המדרשה לאמנות בית ברל זכתה עאישה עראר בפרס הצטיינות על שם בועז ארד, מתנת משפחתו של ארד. כמעט במקביל פרסם אתר מאקו מעין התנצלות חמקנית על הכתבה שאולי הייתה הטריגר להתאבדותו (כפי שהצהיר מראש). בעבור הסטודנטים של ארד – מורה אהוב ואמן נערץ, דמות מפתח ונוכחות דומיננטית במדרשה במשך עשורים – הייתה המחצית השנייה של שנת הלימודים צבועה בטראומה של מותו. הפרס הוא מחווה שמאפשרת את הבעת הכבוד והאהבה שרחשו לו תלמידיו ועמיתיו, ואולי גם תשובה למתלבטים בשאלת האופן שבו ייזכר ארד באמנות הישראלית.

פרויקט הגמר של עראר הוא מיצב ציורים שנפרשו בחלל רחב ידיים. הבדים אינם ממוסגרים ונראים כאילו נמתחו חלקית בלבד, על מנת לאפשר להם חופש תנועה, שהולם את התנופה והחופש שבהם נעשה הציור עצמו, במשיחות ארוכות ומתמשכות של צבע. מבין גלי הבדים עולה לפתע קול שירה בערבית כקול זעקה. ״סירנה סירנה סירנה אלערביה״ – ובתרגום: סירנה ערבייה, חופשייה במאה אחוז, אני סירנה, אני בת הים. המשמעות הכפולה של המילה סירנה (בעברית לפחות) מתחברת לתחושת המועקה והקריאה לשחרור שעולה מהשיר ומהציור גם יחד.

בתערוכת הבוגרים של המדרשה מוצגים 23 פרויקטים בלבד, מתוך כ־40 מסיימי המחזור – שחלקם אינם רואים בעצמם אמנים, אלא ממוקדים במסלול החינוך לאמנות. אולי זו אחת הסיבות שהתערוכה במדרשה התבלטה מבין תערוכות המחלקות לאמנות השנה. לעומת התערוכות במוסדות המקבילים, במדרשה גם נראו הרבה יותר פרויקטים שהתמקדו בציור, לצד עבודות פיסול, מיצב, וידיאו ומעט צילום.

עאישה עראר, המדרשה

עטר ברזילי, המדרשה

איזבלה וולובניק, המדרשה

גל נפתלוביץ׳ יצרה גוף עבודות אקוורלי יפה, שבחלקו הגדול יוצא מהמרחב האינטימי של חדר הרחצה. היא ממקדת את המבט כזכוכית מגדלת בכל פעם בחלק מזערי אחר בגוף, ומוציאה אותו מהקשרו, ובה בעת שותלת רמזים לנוכחות המים ולהוויה הנזילה, האורגנית, של אברי הגוף. אלה פזורים סביב החדר, מצד אחד חובקים את הנכנס ומצד שני מעוררים תחושת ערעור וחרדה. לעומתה, עטר ברזילי מציגה מיצב ציורים מטופלים, שנראים כצמחייה חיה ההולכת ומתפשטת על פני החלל. לשונות ציור בירוק עשיר שולח עלים למעלה לשמים ולרוחב הרצפה. מחייה את החדר כגן פלאי.

המגמה הרואה את הציור כנקודת מוצא ולא כעבודה מוגמרת חוזרת וניכרת גם בעבודה של שמואל גולדשטיין – שגזר את ציוריו ותפר מהם כדורי רגל. הם מוצגים כאילו מוכנים למכירה בחנות למוצרי ספורט, ויוצרים מפגש מפתיע ומרתק בין ״התרבות והספורט״, בין הרצינות שמצופה מאמנות לבין קלות הראש שבמשחק – או אולי להיפך, אם חושבים על ההישגים והתפוצה של הספורט בקרב הקהל, לעומת מקומה המתמעט והולך של האמנות.  ואילו בר יחזקאל משווה חפצים ביתיים למוצרי צריכה המשמשים לה כקנה מידה אפשרי, מציבה מוצרי צריכה ומזון בקומפוזיציות טבע דומם ורוקמת תמונות אינטימיות. כך היא בוחנת את מקומם של מושגי הבית, שבהם ניתן לשמור על סדרי עולם פנימיים, למול העולם החיצון. 

בלה וולובניק מציירת במחברת קטנה, סורקת ומגדילה את ציוריה לעתים עד לגודל טבעי של אדם. התוצאה מסיטה את הפוקוס הציורי ומשפיעה על שיווי המשקל של הצופה מול העבודה. מה שנראה כשרבוט מתוק וילדותי מקבל משמעויות חדשות, לעתים קרובות מיניות ומגונות, אך מבלי לאבד את המבט המשועשע־מרושע. החלל שלה מורכב מחלקי ציורים שהפכו לתפאורה מזמינה ופתיינית; סרטונים טעונים באנרגיה פרועה וסקסית, עמדות להכנסת הראש – לצילומים שלא בטוח שנרצה להיראות בהם.

ניצן יולזרי מציג מיצב פיסולי שבוחן מציאות חומרית. כך לדוגמה, אפוד קרמי מקבל משמעות מילולית ונראה כשריון אנכרוניסטי, מוטל כגוויה; כדי פלסטיק הופכים ליציקות פורצלן, צינור שנראה כמטען חבלה פולט טבעות עשן רגועות, כמקטרת שלום הזויה.

ניצן יולזרי, המדרשה

לילך ליבמן, המדרשה

לילך ליבמן משבשת את תפקידם המוכר של חפצים במרחב הקרוב. פסי חניה בכחול לבן הופכים תחת ידה לקווי מתאר של מיטה זוגית; מזרקת מים מברז פשוט וכיור. הניסוי מתרחב עד למניפולציה בטבע – ירקות שגדלים בתוך סד־כפייה שיצרה בעבורם, משמשים ככלים במשחק האנושי בסדרי הבריאה. ״ניסיתי להפוך מלפפונים לעגבניות ועגבניות למלפפונים״, היא מסבירה (ויש לציין שהצליחה חלקית). 

החזק ישרוד: שנקר, בית הספר לאמנות בין תחומית

התערוכה קצרת הימים של בוגרי בית הספר לאמנות בשנקר הציגה פרויקטים של כ־40 בוגרים. עבודתה של מירב גרול הייתה כנראה המינימליסטית שבהם – שני פסלים המדמים באופן ריאליסטי מתעתע בעלי חיים בעמדת מתקפה־מגננה, תחת הכותרת הטעונה ״החזק ישרוד״. האחד שחור, שיניו חשופות ומראהו מאיים והשני לבן, שעיר ורך. אך מבט נוסף מגלה שהשחור פגוע ובשרו חשוף ומעוכל, והלבן אינו פחות מסוכן.

לצד גרול הציגה איה נחשון סדרת ציורים מצוינים, עדינים, שבהם משתלב גוף אדם בזה של קוף והטבעי הופך למופשט. סדרת ציורים של ויקטוריה טורצ׳ק בגואש על נייר, המתארים סביבת מגורים על הסף שבין חושך של סוף יום לאור ביתי חמים ומזמין, מצליחה להעביר מסר של שייכות ושל תנועה מן החוץ לעבר הביתי. ליפז גולן מתאר את קץ הילדות כתמונת מציאות פוסט אפוקליפטית, היפר תקשורתית, שטופה בצבעי דגל ארצות הברית. ההקשר הפוליטי עולה גם מהסגנון הפופ־ארטי של ציוריו.

איה נחשון, שנקר

נועה קלגסבלד, שנקר

הציור הביתי של נעם זונשיין מתמקד ב״גברים ישנים בסלון״. לדבריה, בשפת הגוף של הגברים הישנים היא רואה איזה ביטחון טריטוריאלי, שאינו זקוק לכיסוי ולהגנות. גם עמית לבלינג מציירת את הגברים בחייה, אך היא מעמידה אותם בסיטואציות טעונות, חושפניות, המעלות שאלות על היחסים שלהם עם הסביבה וזה עם זה. נועה קלגסבלד יצרה מיצב וסדרת צילומים העוסקים ביחסי כוחות, מגדר וקונבנציות חברתיות. היא לוקחת את החולצה הלבנה המכופתרת כנקודת מוצא, דף חלק, ובאמצעות העברתה מאדם לאדם היא בונה תובנה ויזואלית של הפערים בין הלובשים.

תחת הכותרת ״פורטרט משפחתי״ דריה מוריה מציגה מיצב אניגמטי, שנראה יותר כבית בתהליך התפרקות, כאילו רהיטיו־איבריו כבר אינם יודעים את מקומם זה לצד זה. היא משתמשת בחומרי בניין, צבע וחלקי צילומים ויוצרת כאוס פואטי. מיכל לופט יצרה מעין חדר המתנה גנרי, שנראה מזמין תחילה אך תחת פני השטח של רהיטיו תפחו ועלו גידולים מרוב ציפייה לבאות. היא מצליחה ללכוד את המהות המטרידה, הבלתי נסבלת של המתנה, כאילו הרהיטים והקירות נושאים את תחושות האנשים שנעדרים מהמקום.

יוצאים מהרשת, נכנסים לסלון: בצלאל המחלקה לצילום

צילום כבר לא מספיק, כנראה. לא מעט מבוגרי המחלקה לצילום בבצלאל עסקו בהצבה של סביבה מפותחת ומורכבת, כהשלמה או כחלק מהפרויקטים שהציגו. שי דרור יצר סרט שמתחקה אחר חזונו של בוריס שץ, מייסד בצלאל, ממרחק של 100 שנים. הוא יוצר נרטיב קולנועי שמקיף את הארץ, העיר, ועולם האמנות (הסרט מצולם בגן הפסלים של מוזיאון ישראל), כולל רבים מחבריו למחלקה, היוצאים להעלות קורבן, וציור כבש של קדישמן במקום השה לעולה. אך דרור אינו מסתפק בהקרנה, הוא בונה עבור הצופים אולם הקרנה הדורש פעולה אקטיבית של עלייה לרגל (בכמה מדרגות).

מאיה אגסי מנסה לתאר באופן פיזי את בולמוס הצילום והתיעוד העצמי והחברתי שהוא ראי התקופה. גם שלהבת ורדי מדברת על חיים וירטואליים מלאכותיים וריקים מתוכן. היא מרפדת את קירות החדר במאות צילומים של עצמה, ומדברת על עידן הסלפי, האינסטגרם, האושיות הריקניות והעוקבים (מי צריך חברים כשיש עוקבים). לעומתה, הפרויקט של נעמה רחמים מתחקה אחר קשר אישי, אנושי וחם, במערכת יחסים המתנהלת במרחקים.

שי דרור, המחלקה לצילום, בצלאל

מיכאל שבדרון, המחלקה לצילום, בצלאל

רחמים ודרור הם חלק מקבוצה שהקימו תשעה מהבוגרים, מכנים עצמם ״סלון 5״. חלק מהם הציגו תערוכה מהוקצעת בחלל משותף, והם שואפים להמשיך לעבוד (ולהציג) בשיתוף פעולה. ביניהם עידן סימון, שעבודתו ״בנים״ עוסקת בתרגילי ההתבגרות של בנים בעיר מגוריו, חולון. בעין רגישה הוא דוגם סיטואציות של בחינת השייכות והמעמד החברתי, החברות, המיניות. לצדו הציג מיכאל שבדרון תיעוד רגיש של מירוצי סוסים בכפרי הבדואים בנגב. מציאות זרה המתקיימת בסמוך לעולם המוכר לנו – כיקום מקביל.

נטשה קנדוב בוחנת את מקומה כאישה צעירה ולבנה בין שכניה הקרובים, מבקשי מקלט ומהגרי עבודה קשי יום, באזור התחנה המרכזית בתל אביב. אהרון פז עסק בקשר שלו עם הוריו מאז עבר לירושלים וחזר בתשובה. הוא משלב בעבודתו כתיבה המבטאת את לבטיו בין העולמות. ואולי גם הצילום עצמו הוא חלק מהדילמה.

חקר שורשים: המחלקה לאמנות, בצלאל

בתערוכת המחלקה לאמנות בבצלאל נראה היה שהבוגרים מסתפקים במועט. מעטים מבין 36 הפרויקטים הציגו אמירות חזקות ומקוריות. תעוזה ניכרה בהחלטה של כמה מהם לשלב מיצגים חיים בתערוכה: כך אצל רון חן, שהציג מיצג מסקרן לצד ציורים שנראו כאילו מבעד לעדשה מעמעמת. חן מדלג בין תקופות ומדיומים ומנסה להעביר את חוויית השטיחות ואי־מציאות של מסכים דיגיטליים לעולם הממשי.

רון אסולין יצר מיצב מעניין שהורכב מצד אחד מפיסול במתכת ומצד שני מחומר רך – רסטות בשיער שנתלו בחלל ונראו כשורשי אוויר. במקביל הקרין סרט שתיעד ביקור ב״מעבדה לחקר שורשים״. הקשר בין שורשי עצים לשורשיות ושייכות אנושית עולה מסיפור תולדות משפחתו של אסולין, שנעקרה מביתה במרוקו, התיישבה בבית ביפו שתושביו נעקרו אף הם, וניסתה להכות בו שורש.

סתיו פורגס, המחלקה לאמנות, בצלאל

גם עבודתה של סתיו פורגס עוסקת בשורשיה – ליתר דיוק במשפחתה של אמה, משפחת בוהדנה שהיא ממתגת את הוויית היום־יום שלה במעין בוטיק או קיוסק, שמוצריו נעים בין שווארמה לחולצות טריקו ולתכשיטים זולים ומופרזים. פורגס שיתפה פעולה עם יוצרים שונים, ושילבה בעבודה מיצג משפחתי חי ופעיל, שכלל גם טיפולי יופי ומכירת מוצרים.

עבודתו של עבד אלרחמן גולאני ״גדר בתוכי״ מתייחסת באופן ישיר לגדר ההפרדה ומצולמת משני צדדיה – בירושלים ובמחנה הפליטים שועפט. הצבת העבודה בחלל שיש אליו כניסה משני כיוונים – והגדר שהציב ביניהם ממחישה את הקושי במעבר בין שני העולמות הסמוכים ומנותקים זה מזה, ואת המציאות שבה הוא חי.

טיפת מזל: סמינר הקיבוצים

שירן פרידלנד, בוגרת המחלקה לאמנות בסמינר הקיבוצים, הבינה בשלב מוקדם שלא יהיה קל לחיות מאמנות, ובמקום לרכוש צבעים, בדים ומכחולים השקיעה 3,000 שקל בכרטיסי גירוד של מפעל הפיס (חיש־גד). היא בחרה במיוחד בכרטיסים מהסדרה האמנותית – כאלה שעל גביהם מודפסים איורים של ציורים מפורסמים, המונה ליזה והנערה עם עגיל הפנינה של ורמיר, כהומאז׳ ציני ושטחי לאמנות. את עבודת הגירוד היא תיעדה בווידאו כדרמה טעונת מתח וציפייה, את הכרטיסים המגורדים צילמה והציגה (לצד החשבונית ממפעל הפיס) כשהם תלויים סדורים בתערוכה. ההימור, אגב, השתלם חלקית – בזכיות מצטברות לסכום של כ־2,400 שקל.

שירן פרידלנד, המחלקה לאמנות, סמינר הקיבוצים

אילת רוזנברג, המחלקה לאמנות, סמינר הקיבוצים

נגה רוזמן הציגה בתערוכה מיצב מורכב ומשועשע שכלל וידאו ארט וחפצים מטופלים מהסביבה היום־יומית, שאותם הפכה לאיזכורים מתולדות האמנות. איילת רוזנברג הציגה סדרת ציורים שנעשו בשכבות, בהתאם להוראות חיצוניות שקיבלה מאנשים, כמעין תגובת שרשרת שבה היא מעמידה את עצמה בתפקיד המבצעת של רעיונות מקובצים, ואת עבודותיה כתמונת מראה של שלל המקורות המשפיעים עליה.

קולות האל־ביתי: מוסררה

בסרט וידיאו שהציג אורי ברקת במחלקה לצילום במוסררה נראים הוא ואביו מעמיסים תכולת בית על רכב. בעבודה סיזיפית הם מוציאים עוד ועוד חפצים ורהיטים, בלופ אינסופי. ברקת מתעד את העזיבות של בתים – שהגיעו לשיא כשהוריו עזבו את בית האחרון ועברו לגור בבית נייד, איתו הם נודדים ברחבי הארץ. את תחושת החסר שלו הדגיש בסדרת צילומי עצמו בעירום, חשוף, בתוך או מחוץ לחללים נטולי קירות. עבודתה של אנסטסיה רומנובסקי עוסקת גם היא במעברים ועזיבות, בראייה נוסטלגית היא מנסה לשמר את הזיכרון החמקמק של כל מקום ומקום.

אורי ברקת, מוסררה

במחלקה לסאונד ומוזיקה חדשה ניב גפני הציג מחול מקרטע של זוגות זוגות של עלי ומכתש, הניגפים אלה באלה, משמיעים צלילים אקראיים ולעתים שוברים זה את זה. איציק גיל אביזוהר הרכיב מעין טוטם של מערכות סטריאו ישנות, המתפקדות כאנסמבל מוזיקלי מהדהד.

מיכל ששון עוסקת נושאי מגדר, פמיניזם ומיניות, באמצעות וידיאו, פרפורמנס וצילום. עבודותיה מתוחכמות, מתגרות בצופה ומעוררות מחשבה. באחת מעבודותיה היא משוטטת בין תיקיות המחשב שלה ומעבירה תכנים וירטואליים ממקום למקום (וירטואליים). מוחקת ומשכפלת קבצים ומשמעויות. בעבודת טקסט על הקיר היא רושמת שוב ושוב את הביטויים ״עותק מקורי״ ו״מציאות מדומה״ – שני אוקסימורונים מקובלים, שהיא מגחיכה ומאירה באור אבסורדי.

The post להפוך מלפפונים לעגבניות ועגבניות למלפפונים: על השאיפות והרעיונות של בוגרי המחלקות לאמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

ארבע תערוכות יפתחו ביום חמישי 6.9 את העונה הישראלית לעיצוב העשירית של חולון. ״מזה עשור שחולון הפכה לבית למעצבים ישראלים שמוצאים בגלריות העירוניות לעיצוב ואמנות, לצד מוזיאון העיצוב, את ההזדמנות להעביר מסרים חברתיים, אמנותיים וכלכליים״, אומר רפי וזאנה, ע. מנכ״ל העירייה לתרבות ואמנות, העומד מאחורי העונה. ״הבמה שניתנת לכל אותם יוצרים הינה חסרת תקדים בהיקפה וייחודית, ובאמצעות שפת העיצוב היא מצליחה לתקשר עם קהלי יעד שונים ומגוונים ובהם ילדים ותלמידים, מורים, משפחות ותיירים וכמובן קהל שוחרי אמנות וקהל מקצועי״.

יפה ירקוני, מתוך אוסף הדי אור. צילום: טל קירשנבוים

זה הסוד שלי: יפה ירקוני כאייקון אופנה

אוצרת: אילנה כרמלי לנר
גלריית החווה

שיריה של יפה ירקוני מ״באב אל וואד״, ״הן אפשר״ ו״יצאנו אט״ ועד ״כשהיינו ילדים״, הפכו לנכסי צאן ברזל והיו ללהיטים שהתנגנו ללא הפסקה ברדיו בשידורי הטלוויזיה ובוצעו בהופעותיה בארץ וברחבי העולם. בכולם ניצבה דמותה האיתנה והמרשימה מלווה בתנועות הידיים האופייניות ומציגה את מערכות הלבוש ואביזרי האופנה המעודכנים ביותר שהפכו לסמלה המסחרי: צווארון גבוה, בדים נשפכים, חגורות מותן ותכשיטים גרנדיוזיים ובולטים.

התערוכה ״זה הסוד שלי״ תתחקה אחר דמותה של יפה הפרטית ויפה הציבורית, מימיה כרקדנית בסטודיו למחול של גרטרוד קראוס, כאלחוטאית בהגנה, ולאחר מכן כזמרת בהרכב המוסיקלי של חטיבת גבעתי במסגרת הרכב מוסיקלי, ההופעות במוצבים ובסיסים הצבאיים, בהיכלות ובתיאטראות הגדולים בארץ ובעולם ועד לארון הבגדים הפרטי בביתה בתל אביב.

בתערוכה ייחשפו המבקרים אל יפה ירקוני כאייקון אופנה תוך הצצה אל עולמה הפרטי. בנוסף יוצגו עיצוביהם של עשרה מעצבים ישראלים שהתבקשו לעצב לקראת התערוכה בגד ליפה ירקוני אילו הייתה פונה אליהם היום. המעצבים המשתתפים: מיכל נגרין, ששון קדם, משכית, יובל כספין, גדעון אוברזון, דורין פרנקפורט, אילנה אפרתי, גרשון ברם, אליאן סטולרו וירון מינקובסקי.

בראשית. דנה אינטרנשיונל: התערוכה

אוצרים: רפי וזאנה וד״ר גיא מורג צפלביץ׳. יעוץ אקדמי: דר׳ גלעד פדבה
גלריית המשכן בית מאירוב

דנה אינטרנשיונל – הרבה יותר מזמרת פופ מצליחה – חוללה מהפכה בתרבות הפופולרית המקומית והעולמית. היא הגיחה לתשומת הלב הציבורית בקיץ 1992 עם השיר הראשון סעידה סולטנה, והייתה האמן הישראלי הראשון שדיבר באומץ על נטיותיו המיניות. בשנת 1998 היא נבחרה לייצג את ישראל באירוויזיון שנערך באנגליה, ובסיום אותה התחרות, זכתה במקום הראשון וכבשה את אירופה בסערה.

בתערוכה יוצגו פריטי אופנה ומערכות לבוש המזוהות עם הופעותיה בארץ ובעולם, ובהן שמלת קדם אירוויזיון 95 בעיצוב ירון מינקובסקי ושמלת אירוויזיון 98 בעיצוב ז׳אן פול גוטייה. כמו כן יוצגו פריטים כמו נייר טיוטת השיר דיווה שנכתב על ידי יואב גינאי, ערכת הכניסה לאירוויזיון 98, תקליטי זהב, תעודות ופרסים, פריטי אספנות מהעיתונות המודפסת, קטעי וידאו ביתיים המתעדים את מסעותיה בעולם לצד קטעי וידאו זכורים ואהובים וצילומים והפקות אופנה מהאוסף הפרטי ומגדולי הצלמים בישראל. בנוסף יוצגו עבודות של אמנים ומעצבים ישראליים ותיקים לצד חדשים ופורצי דרך המתייחסים בעבודתם לדמותה של דנה ולתרומתה לתרבות המקומית והבין־לאומית.

שמלה של אלון ליבנה מתוך התערוכה על דנה אינטרנשיונל. צילום: רן יחזקאל

עבודות של אבי בוחבוט (משמאל) ודני שושן עמית מטלון אוחיון

על החתום, טראמפ

אוצר: יוסי אוחיון
תערוכת חוצות שד׳ דב הוז

דונלד טראמפ הוא האיש הכי חזק והכי משפיע על חיינו היום. לאיש השנוי במחלוקת הזה יש את החתימה הכי מפורסמת היום אפילו יותר מפורסמת מהחתימה של פיקאסו. בכל פעם שטראמפ חותם על מסמך הוא מציג את החתימה שלו על המסמך כשהיא תופסת את רוחב העמוד בלי שום פרופורציה למה שכתוב במסמך. בתערוכה הופכת החתימה המפורסמת של טראמפ לכלי להעברת מסרים באמצעות כרזות שעוצבו במיוחד לתערוכה, תוך התייחסות למיקומה של החתימה ולמשמעויות החדשות שבהן היא נטענת. רוב העבודות הן של קבוצת ״יוסי אוחיון דני שושן ועמית מטלון״, שהתקבצה יחד במיוחד כדי להכין עבודות לתערוכה.

זיכרון קולקטיבי: חדש מאוסף מוזיאון העיצוב חולון

אוצרות: נגה שמשון ורונה זינגר
גלריה חנקין

מוזיאון הוא מוסד שיש בו אוסף פריטים בעלי ערך תרבותי המוצגים לקהל הרחב. השאלה ששואלת התערוכה היא מה מגדיר אוסף ומי קובע את ערך המוצגים? מנהלי האוספים או אלו שיצרו את האוביקטים? המילים שנכתבו אודות הפריטים או אולי בכלל זיכרונות השימוש בהם? פריטים חדשים המתווספים לאוסף נועדו לשפוך אור על הלך הרוח החומרי היום, אך גם לגלות לנו משהו על העבר ועל החפצים הוותיקים שמאכלסים כבר שנים רבות את מדפיו. בתערוכה יוצגו אוביקטים נבחרים, מתוך מוצגים חדשים שנכנסו לאוסף המוזיאון בחמש השנים האחרונות, ביניהם עבודות בין־לאומיות, עבודות בוגרים מקומיות, ומוצגים חדשים של יוצרים ותיקים, במגוון מדיומים מתחומי העיצוב. בין המשתתפים: דנה חכים, טל גור, טליה מוקמל, סטודיו knob, קיארה אונידה, סטודיו ננדו ופאולו קפלו.

פאולו קאפלו מתוך תערוכת האוסף של מוזיאון העיצוב חולון. צילום: Newblack

כריס סנדרסון. צילום: דיויד מקגוורן

Next: טרנדים בעיצוב ומיתוג לקראת 2020+

כנס העיצוב הבינלאומי השני במוזיאון העיצוב חולון

כריסטופר סנדרסון, המייסד והשותף של ״מעבדת העתיד״ (The Future Laboratory), חברת תחזיות בריטית מהמובילות בעולם, יהיה אורח כנס העיצוב הבין־לאומי השני שיתקיים כחלק מאירועי הפתיחה של העונה הישראלית לעיצוב חולון. הכנס, ביוזמת עיריית חולון ומוזיאון העיצוב חולון, יתקיים ביום רביעי 5.9.18 במדיטק חולון ויפתח עם הרצאתו של סנדרס תחת הכותרת ״התקוממות מוסרית: עתידם של המיתוג והעיצוב הגרפי״. עוד ידברו בכנס: ד״ר גלעד פדבה על מיתוג וחיזוי סלבריטיז: מחשבות על הקלות הבלתי נסבלת של הכוכבוּת; הדס צוקר על בזמן שדיברת עם אלקסה, סין מיתגה מחדש את תרבות השפע; ופדי מרגי שיקרא לקהל ״קנו אותי, אני ערכי!״.

The post עשור לעונה הישראלית לעיצוב של חולון appeared first on מגזין פורטפוליו.

פעימות הלב הן אחד מחומרי הגלם החשובים בעבודותיו של כריסטיאן בולטנסקי, שתערוכתו ״ימי חיים״ מוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל. בשנת 2008 יסד בולטנסקי ״ארכיון פעימות לב״, יצירה מתמשכת שבאופן היפותטי עשויה להכיל את פעימות ליבם של כל בני האדם. בכל מקום שבו הוא מציג ברחבי העולם הוא אוסף פעימות לב של אנשים, ומשגר את ההקלטות לארכיון השמור באוסף האמנות באי טשימה ביפן. אחד המופעים הדרמטיים של פעימות הלב היה בתערוכת הענק שהציג בגראנד פאלה בפריז במסגרת המונומנטה בשנת 2010. שם שובצו רמקולים בין חלקות של בגדים נטושים, שנראו כשרידים מגיא הריגה, חלק מתמונת הזכרון הקולקטיבי של השואה – מוטיב חשוב בעבודותיו.

במוזיאון ישראל מוצג ״הלב״ כחדר שבו לוחות זכוכית, מעין מראות שחורות או חלונות אפלים משובצים בקירות. נורה מהבהבת בקצב הלב, כבה ונדלקת. צליל הפעימות נשמע עוד לפני הכניסה לחדר וגם לאחר עזיבתו, כך שהוא הופך לפסקול המשתלב בתערוכה. ברבות מעבודותיו בולטנסקי עוסק במוות ובסופיות הידועה מראש של החיים. דווקא פעימות הלב הן סוג של אישור חי ומתמיד לחיים השורה על התערוכה, מערסל את הצופה – כמו עובר השומע את פעימות ליבה של האם מבעד למסך מי השפיר.

ברבות מעבודותיו בולטנסקי עוסק במוות ודווקא פעימות הלב הן סוג של אישור לחיים, מערסל את הצופה – כמו עובר השומע את פעימות ליבה של האם מבעד למסך מי השפיר

כריסטיאן בולטנסקי, מתוך התערוכה במוזיאון ישראל. צילום: אלי פוזנר

תמר הרפז ואסף חזן במוזיאון תל אביב. צילום: אלעד שריג

השימוש בסאונד בעבודות אמנות אינו חדש, אבל נראה שיותר ויותר אמנים זונחים את החלק הוויזואלי שנלווה בדרך כלל לעבודות ומשאירים את הבמה לסאונד, אותו ממד חמקני, בר חלוף. בתערוכה ״פחדתי להירדם עוד״ המוצגת בימים אלה במוזיאון תל אביב, האמנית תמר הרפז והמלחין אסף חזן מכניסים את הצופים לתוך ״חלל תהודה״, שבו אובייקטים פיסוליים, חפצים ביתיים יום־יומיים וכבלי חשמל, מהדהדים צלילים, חלקם מכוונים וחלקם תולדה של ההתרחשות והתנועה בחדר. רמקולים זעירים, מגברים, אמצעי האזנה כמו סטטוסקופ רפואי ומנגנונים שונים – גלויים ונסתרים – מייצרים תנועה וצלילים מכניים ודיגיטליים המוכפלים, מהדהדים, מפתיעים ולעתים מרתיעים.

הסאונד עובד בתערוכה יחד עם המראה הכללי. הנוכחות של החומרים באולם תערוכות במוזיאון מעניק להם מסגרת מוצהרת של עבודת אמנות. אולם ממש כפי שאפשר לראות בהם פיסול – אקראי, צף בחלל, רדי־מייד מטופל ומשובש, או אסמבלז׳ של חפצים – המראה יכול באותה מידה להיות כאוס של חדר שננטש, שנמצא בשלבי פירוק.

האוצרת ענת דנון סיון מסבירה כי התחושות בחלל נוצרות כאשר גלי הקול פוגעים באוביקט וגורמים לו לנוע ברטט בלתי נראה לעין. החוטים, המוליכים את גלי הקול והחשמל בתערוכה, נשארים חשופים ויוצרים רשת מסועפת המקבילה בין תהליכי עיבוד מידע לתהליכי היזכרות. שם התערוכה – ״פחדתי להתעורר עוד״ – לקוח מדבריו של המשורר אבות ישורון על תהליכי היזכרות בעברו המודחק. 

לסאונד, כמו לריח, יש תכונות שתלטניות. לאנשים שונים יש רגישויות שונות לצלילים ולתדרים. אמנים העושים שימוש משמעותי בסאונד למעשה בונים על תגובות בלתי מודעות

גיא גולדשטיין, החופשי במחשבותיו במוזיאון הרצליה. צילום: טל ניסים

גיא גולדשטיין מתוך Silence Isn't Very Much במוזיאון פתח תקוה

לסאונד, כמו לריח, יש תכונות שתלטניות: סאונד – אם הוא נוכח – אי אפשר להימנע ממנו. לאנשים שונים יש רגישויות שונות לצלילים ולתדרים, לעוצמת ההגברה, לצלילות ולאיכות הקול. אמנים העושים שימוש משמעותי בסאונד בונים על הבנות משותפות ועל תגובות בלתי מודעות, לפחות בחלקן.

גיא גולדשטיין מגיע לאמנות מעולם המוזיקה. בתערוכה שהציג בשנה שעברה במוזיאון הרצליה הציב 20 כסאות בית ספר שפורקו והורכבו מחדש באופן משונה, שעל כל אחד מהם הניח מכשיר רדיו שונה. ביחד הם ניגנו יצירה של המלחין הגרמני ריכארד ואגנר, שבה כל כיסא מנגן כלי נפרד ביצירה. גולדשטיין קודד את היצירה בתרגום לסימונים של תיבת נגינה, שמוקרנים על קירות החלל. בתערוכה האחרונה שלו, במוזיאון פתח תקווה, הציג תסכית רדיו של מחזה של בקט.

״אצל גיא יש דגש רב על קונפליקטים, והם באים לידי ביטוי במה שיש ובמה שאין״ אומרת האוצרת דרורית גור אריה: ״השעונים משתבשים, הקונפליקט בין מוזיקה לטקסט נוכח בתסכית. וגם בין תיאטרון להיעדר – הקהל יושב תקוע מול קיר. הוא לוקח ומשבש את הוראות הבימוי של בקט – ופתאום דווקא כשהמוזיקה בשיא הפורטה מופיעה המילה: ׳שקט׳. עבודה אחרת שהציג בתערוכה, הפיאנו רול – הוראות נגינה לפסנתר מכני עתיק, הפכו תחת ידו לתצוגה דוממת – היעדר על היעדר״.

מסתבר שהיעדר הצליל (עבודה מבוססת סאונד) הוא משמעותי כמעט כמו הצליל. ברטרוספקטיבה מרתקת של ברוס נאומן במוזיאון שאולגר בבאזל, מוצגת עבודה המורכבת מסרט מגנטי ארוך של טייפ־סלילים ישן, המחובר לכיסא ועפרון. זוהי עבודה משנת 1968, שבה נאומן הקליט שישה קטעי סאונד, הכוללים צעדים, נגינת כינור והקפצת כדורי טניס במרחב הגלריה. בכל יום מימי השבוע בתערוכה מנוגנת אחת ההקלטות, ובהתאם לאורכה נקבע המרחק והמיקום של הכיסא ביחס לטייפ. סרט ההקלטה מקיף את הכיסא וחוזר אל הטייפ, משמש הפרעה בחלל, בעוד שצליל ההקלטה עולה קלוש מתוך הטייפ הישן, ללא מערכת הגברה. נאומן מצביע על הקול כנוכחות פיזית בחלל החדר.

חנה ויינברגר, מיצב סאונד ברחוב, ארט באזל באדיבות גלריה פרידמן פיצפטריק

לא רחוק משם, במרכז העיר באזל, נראו אנשים מהלכים במדרחוב כשראשיהם מורכנים ואוזניהם כרויות אל פתחי הניקוז. האמנית חנה ויינברגר שתלה עבודת סאונד במדרחוב, כחלק מעבודות האמנות במרחב הציבורי בתקופת יריד ארט באזל (בחודש שעבר). עבודתה מורכבת ממספר קטעי סאונד שונים, הבוקעים מפתחי הניקוז בדרך שבין המוזיאון החדש לכנסייה העתיקה בעיר. חלקם מוזיקליים והרמוניים וחלקם מזכירים זעקות וקולות של חיות פרא לכודות. העבודה ״שם למטה״ (Down There 2018) משתמשת במכוון במשחק מילים בעל רמיזה מינית מובהקת. כמו המיניות הנשית, גם המחשבה על מה שקורה מתחת לפני השטח בעיר ״מושך אנשים ומצית את הדמיון״, היא אומרת. ״מחילות נסתרות ומעברים המחברים מקומות זה לזה מזינים מיתולוגיות וסיפורים״. השימוש בעבודות סאונד שחוברו במיוחד למקום יוצר לעיר רובד חדש, נוף קולי שמהדהד מתחת לרגלי העוברים ושבים.

לא במקרה רבים מהאמנים העובדים עם סאונד כמדיום מרכזי מדברים על זיכרון: צלילים ולחנים מקושרים אצלנו בזיכרון רגשי, והתמונות העולות מהם נבנות בעיני רוחנו. אצל בולטנסקי אלה הם פנים של אנשים – חלקם קשורים אליו וחלקם אנונימיים, שהוא מנסה לבודד ולדבר על האנושות כולה. אצל רועי ניצן ואבישי כהן עבודת וידיאו מולחנת ובה יום הולדת של ילד אחד – שיכול להיות הילד שלי או שלך, או אנחנו בעצמנו. ניצן וכהן הציגו כחלק מסדרת התערוכות ״קומפוזיציות לזמן חלל״, שאצרו טל לניר וחגית אמה ורנר במוזיאון תל אביב. המטרה הייתה לחבר את המדיום הקולי לאמנות פלסטית ולמצוא לו מקום בתוכנית התערוכות של המוזיאון.

להכרה במדיום מכוונים גם הבוגרים הטריים של בית הספר מוסררה לאמנות ומוזיקה חדשה. אחת העבודות שהוצגה בתערוכת הבוגרים השנה היא פסל סאונד שהרכיב איציק גיל אביזוהר ממקלטים ורמקולים של מערכות סטריאו ישנות, שליקט ברחובות. מגדל בבל חלול שאור בוקע מקרבו והוא מטלטל ומרעיד את החדר בהרמוניה המורכבת – כמו הפסל עצמו, מצלילים שדגם ברחובות, בחניונים ובבניינים ריקים ומהדהדים. כמו אצל גיא גולדשטיין, גם כאן כל אחד מהמקלטים מנגן כלי אחד; הצלילים, במקום כלי נגינה, עשויים ממוזיקת הרחוב, ואורך חייה של היצירה יימשך רק עד שקול המכשירים יידם.

– – –

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין בסיס

רועי ניצן ואבישי כהן, מה שנותר

איציק גיל אביזוהר במוסררה

The post צליל מכוון: איך עבודות סאונד כבשו את חללי האמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

במשך שלושה עשורים להקות ומוזיקאים ישראלים מגיעים אל הסטודיו של הצלם רן גולני: נכנסים מוזיקאים ויוצאים פרסונות. הדימויים של רבים מהם חרותים בתודעה שלנו בדרך שבה ראה אותם גולני מבעד לעדשת המצלמה, ואופן הצילום שלו שינה במידה רבה את הדרך שבה מצלמים בארץ להקות ומוזיקאים.

לצד פעילותו כצלם עסק גולני במהלך השנים גם במוזיקה, ובסטודיו שלו, ליד ציוד הצילום, מוצבת מערכת תופים. בימים אלה מגיעים עיסוקו בצילום והאהבה שלו למוזיקה למיזוג מושלם כשלרדיו יוצא סינגל ראשון מתוך האלבום I Remember You, שנוצר במסגרת FOG, הרכב מוזיקלי של גולני ושי להב ממופע הארנבות של ד״ר קספר. את הדימוי שמלווה את הסינגל הוא צילם בעצמו כמובן.

הפעם הראשונה שבה חיבר גולני בין הצילום למוזיקה הייתה אי שם בתחילת שנות ה־90, כשצילם את מופע הארנבות של ד״ר קספר לקראת צאת האלבום הראשון של הלהקה. הוא היה אז צלם בתחילת דרכו והחיבור אל הקספרים נוצר בזכות חברו ומי שניגן איתו בלהקת נעורים עוד בימי הלימודים בתיכון בטבריה – הקספר שי להב.

רן גולני. צילום: נטע גולני

מופע הארנבות של ד״ר קספר

״כשצילומי הפרומו של הקספרים יצאו, התמונות היו שונות בנוף המקומי. השתמשתי בעדשות רחבות ובתאורה קונטרסטית. לא דאגתי לכך שהמוזיקאים ייצאו יפים – רציתי שייצאו מוזיקאים. ואז קיבלתי שיחת טלפון והקול אמר: מדבר ניצן זעירא. אמרתי: לא מכיר. הוא ענה: כדאי מאוד שתכיר. תגיע מחר לפגוש אותי ואת ברי סחרוף ורע מוכיח באולפן״.

זעירא הוא מפיק ובעל חברת התקליטים המיתולוגית נענע דיסק. ״אני זוכר שלפגישה הזאת התלבשתי כמו לבר־מצווה. ומשם זה כבר התגלגל. אחד הדברים המעניינים שהבנתי באותה תקופה הוא שכשמוזיקאים מגיעים לסטודיו של צלם ומתחילים לחשוב איך הם רוצים להיראות, הניתוח של הנושא משפיע גם על איך שהם ייראו על הבמה, על איך שהם יעמדו על הבמה ועל איך שהם יופיעו. כך מתחיל להיווצר דיאלוג שהעניין שלו אינו רק איך תיראה תמונה״.

אתר הצילום שבו מוקמו ברי סחרוף ורע מוכיח, היה השוק הסיטונאי בתל אביב. גולני הודיע לסחרוף שהפעם הוא לא ייראה ״יפה״. בסדרת תצלומים דמוית חלום נראה סחרוף כשהוא חובק דלעת ענקית, ורע מוכיח, ״הילד הרע של הרוק הישראלי״, מופיע כדמות מקומדיה דל׳ארטה. כשסיימו לצלם בשוק הסיטונאי ביקש גולני לצלם את סחרוף גם בסטודיו. ״עניין אותי הרוקנרול״, הוא אומר. התוצאה היא צילום שרואים בו רק צללית. ״כולם מזהים פה את ברי וזה ברי מבחינתי. צורת העמידה שלו, האחיזה בגיטרה – אפילו בלי לראות אותו״.

רע מוכיח וברי סחרוף בשוק הסיטונאי

ברי סחרוף

הג׳ינג׳יות

את אמיר צורף ותמיר אלברט, הלוא הם ״הג׳ינגיות״, צילם בסגנון שהוא מגדיר Back to the 80's מבחינת הצבעוניות, זווית הצילום ההרואית והרקע. ״היה להם ברור מאוד איך הם רוצים להתלבש ולא היה צורך בסטייליסטים ובמלבישים. בכל המרכיבים יש ביטוי להתכתבות של השירים שלהם עם מוזיקה משנות ה־80״.

לאחר ש״הג׳ינגיות״ הצטלמו נשארה שאלה אחת פתוחה: איך תיראה עטיפת הדיסק? באותו שבוע צילם גולני גם פסלים סביבתיים של הפסל מוטי מזרחי, ומזרחי הזמין אותו לראות עבודות בסטודיו. כשנכנסו לסטודיו ראה גולני עבודה עם כפפות אגרוף ומייד ידע איך תיראה העטיפה של הג׳ינגיות. לפני שמזרחי נתן את הסכמתו לשימוש בפסל, ביקש לשמוע את המוזיקה ולפגוש את צורף ואלברט. ״הייתה פגישה מדליקה״, נזכר גולני, ושיתוף הפעולה יצא לדרך.

משהו שיש למוזיקאים

השותפות המוזיקלית של גולני עם שי להב התחילה במקלט של בית משותף בטבריה, לפני 30 שנים. שני נערים שמנגנים שירים של ה־Doors ושירים שכתבו בלהקה Fields of Gold, שבה היה שותף גם ניסו כאביה, היום שחקן תיאטרון הקאמרי. מראשי התיבות של Fields of Gold נולד שמו של ההרכב הנוכחי FOG.

חלק משירי האלבום, I Remember You, שעלה לספוטיפיי ושסינגל מתוכו יצא לרדיו לאחרונה, הוקלטו בסטודיו של גולני בדרום תל אביב. הנגינה בסטודיו החזירה את גולני ולהב לימים שבהם ניגנו במקלט, וכמתבקש, יש באלבום, לצד שירים מקוריים, גם קאברים לשירים של ה־Doors. את הדימוי המלווה את הסינגל Take It as It Comes גולני מגדיר כהומאז׳ לג׳ים מוריסון, אף על פי שהוא צולם לפני הרבה שנים וללא קשר לאלבום. ״אני מרגיש שג׳ים מוריסון נמצא בצילום הזה. זאת החולצה שלו ואלה המכנסיים שלו״, הוא אומר.

שי להב ורן גולני

שי צברי ודיקלה

גולני ולהב משתפים פעולה כיום גם בעבודה עם הזמרת קורל: להב מפיק, מעבד ומנגן, וגולני מנגן בקטעים מסוימים באלבום וגם מצלם.

מה ההבדל בין צילום בסטודיו לבין צילומי חוץ?

״סטודיו הוא כמו מעבדה, ויש אמנים שהיציאה מהסטודיו והצילום בחוץ משחררים אותם, דווקא כשנתונים לדברים ספונטניים שקורים. כשדיקלה ושי צברי הקליטו ביחד שיר והגיעו לסטודיו להצטלם היה לי ברור שנצלם בחוץ. יצאנו החוצה ואת הצילום הזה צילמתי בצל, מתחת לסככה, מבלי שמשתקפת בו הגדרה של מקום״.

״יש עבודות שהתחילו מעבודה אישית שעשיתי לעצמי ׳בתנאי מעבדה׳, ומצאו את דרכן לעטיפות של דיסקים. כך קרה עם עטיפת הדיסק השני של מופע הארנבות של ד״ר קספר, ועם עטיפת דיסק של אתניקס. את הצילום ששימש את הקספרים – ביצה על צלחת על נייר צלופן כחול – רצתה לקנות חברת סאייטקס כדי להראות את היכולות שלה מבחינת רזולוציות. אבל נאלצתי לומר (בשמחה) שהצילום שמור לקספרים״.

מה מייחד את העבודה שלך עם מוזיקאים לעומת צילום מסחרי אחר?

״ההתבוננות שלי במוזיקאים באה ממקום ששואל מה באופי שלהם גורם להם להיות מוזיקאים. הצילום של הבלקן ביט בוקס לדוגמה, זה יכול להיות בריטפופ. משהו בעמידה שלהם, בהבעה, זה משהו שיש למוזיקאים. אני אוהב את התמונה הזאת כי יש כאן להקה, יש לכל אחד את הלך הרוח שלו. אי אפשר לצלם ככה סופר״.

אתניקס

הבלקן ביט בוקס

״במועדון האגרוף זה כבר משהו אחר. פה הם מודעים לעצמם ולמקום שבו הם נמצאים. יומיים לפני הצילומים התקשר אליי תומר ואמר: שמע, זה חייב להיות בזירת אגרוף. פתאום התחלתי להסתובב במועדוני אגרוף, וזה בזמן שביום־יום אני מתרגל וגם מלמד צ׳י גונג וקונג פו. היה ברור שתומר יוסף יהיה המתאגרף, שתמיר מוסקט יהיה המנהל העסקי, ושאורי קפלן יהיה המאמן. לכן היה קל למצוא את האביזרים, זה כל כך התאים לאופי שלהם, שכל אחד מהם השתמש בפריטים שהוא הביא מהבית״.

באיזה אופן אתה משתנה בהתאם למוזיקאים שעומדים מולך?

״כשפנו אליי שאצלם את רמי פורטיס וברי סחרוף, להופעת איחוד ולדיסק אוסף (1999), בחרתי לצלם אותם לבושים בשחור על רקע לבן. אחרי הכול אלה פורטיס וסחרוף, שני ענקים. לא צריך יותר. חיפשתי את המתח ביניהם ולכן השתמשתי במצלמה טכנית בפורמט גדול. רציתי לעמוד מאחורי מצלמה גדולה – להיות נסתר, נוכח אבל לא נוכח. עוד דבר ייחודי לצילום במצלמה טכנית הוא שאי אפשר לצלם באמצעותה רצף של תמונות. היא מחייבת התייחסות אחרת לזמן. צריך לחכות בסבלנות לרגע מסוים״.

ברי סחרוף ורמי פורטיס

The post רן גולני: ״ההתבוננות שלי במוזיקאים שואלת מה באופי שלהם גורם להם להיות מוזיקאים״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

כמדי שנה, יתקיים בחול המועד סוכות יריד עיצוב הבית במרכז הירידים, ובשנתו ה־41 הוא מתחדש בעצמו תחת השם: בית חדש – בנייה, עיצוב וריהוטים 2019 (במקום ״תערוכת ריהוטים״ לשעבר). לאירוע מגיעים מדי שנה למעלה מ־100 אלף מבקרים, זאת לצד הקהילה המקצועית של מעצבים ואדריכלים הבאים לראות את החידושים בתחום.

השנה בביתן 2 יוצגו בפני המבקרים מקורות השראה וטרנדים מובילים בעיצוב הבית, לצד אינטראקציות ופעילויות שונות לכל המשפחה. לראשונה יתקיים מתחם מרכזי שיעסוק בעיצוב ולייף־סטייל, ובו מוזמנים מעצבים לחשוף את פרי עבודתם בפני אלפי המבקרים ולמכור פריטים שעיצבו. התשלום עבור ההשתתפות סמלי בלבד.

היריד יתקיים בחול המועד סוכות בתאריכים 24.9-1.10 במרכז הירידים ויהיה פתוח לקהל הרחב ללא תשלום. לפרטים נוספים: טומי, 050-5466677, 03-5173828
tommy@tim-exhibition.co.il

The post קול קורא: יריד בית חדש appeared first on מגזין פורטפוליו.

חופש הביטוי באנימיקס תל אביב

ביום שלישי (7.8) נפתח בסינמטק תל אביב בפעם ה־18 פסטיבל אנימיקס תל אביב – הפסטיבל הבין לאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורה שאוצר את מיטב היצירה בתחומים אלו. בתגובה על פיטורי הקריקטוריסט אבי כ״ץ תוצג במקום התערוכה ״בין חופש הביטוי לחזירות״, שבה מציגים קריקטוריסטים ומאיירים ישראליים קריקטורות מהעבר עם מוטיב החזיר ותגובות קריקטוריסטיות לפרשיה, במחאה על הפגיעה הקשה בחופש הביטוי. בין האירועים שיתקיימו בשבת, יומו האחרון של הפסטיבל: בשעה 10:30 ישוחחו גיל שוחט ודודו שליטא, אוצר האנימציה בפסטיבל אנימיקס, ויאירו נקודות  מעניינות במוסיקה ובסרטים; בשעה 21:30 ייערך אירוע מחווה מצוירת ללהקת אבבא ולהיטיה, עם המנצח דודי זבה והזמרת יעל לויטה ובהנחיית ניסים חזקיהו; ובשעה 22:30 יוקרן מקבץ זוכים ומועמדים בפרס האוסקר אמריקאי בקטגוריית סרטי האנימציה הקצרים.

יובל סער

Rafa Caballero

אבי כ״ץ

מלכה ענבל במקום לאמנות בקריית המלאכה. צילום: אבי אמסלם

מלכה ענבל וירדן הירש במקום לאמנות

הערב (חמישי, 9.8) נפתחות במקום לאמנות בקריית המלאכה תערוכות היחיד של מלכה ענבל ושל ירדן הירש. ענבל מציגה בתערוכה High & Low / Encore (אוצרת: אירית לוין) קולאז׳ ייחודי משפות שונות: תולדות האמנות, פרסום, תקשורת חזותית ועבודת יד עמלנית. העבודות בפורמט קטן ואינטימי עשויות עיסות נייר ממוחזרות גסות, שבהן מוטבעים מוטיבים מפרסומות וממגזינים שבחרה בקפידה. העבודות נוצרו בהשראת התערוכה  High & Low: Modern Art and Popular Culture שהוצגה בשנת 1991 ב־MoMA בניו יורק ועסקה בקשר בין האמנות המודרנית לתרבות הפופולרית – גרפיטי, קריקטורה, קומיקס ותחום הפרסום. כיצד האמנות שואלת מהתרבות הנמוכה ומשפיעה עליה חליפות. 

תערוכת ציוריו של ירדן הירש תוצג למשך עשרה ימים בלבד (אוצר גיל יפמן). הירש היה אמן אינטנסיבי מאוד. הוא אובחן בגיל שנתיים כמי שנמצא על הרצף האוטיסטי ומאז ילדותו המוקדמת הציור היה אחד ממוקדי חייו. הוא עבד, יצר, חקר ולמד כל הזמן, ושיכלל את טכניקות היצירה שלו. בפברואר 2016 שם קץ לחייו. בטרם מלאו לו 20 שנה. הוא השאיר אחריו מאות עבודות במדיומים שונים (פיסול, ציור, רישום, קולאז׳, אנימציה וקומיקס), שמאופיינות בחוש הומור פרוע וחסר רסן מחד, ובתחושת ניכור מורבידית משהו מאידך.

חגית פלג רותם

הסיפור של אהובה בבית האדום

הערב (חמישי, 9.8) יתקיים בבית האדום בשכונת שפירא אירוע ותערוכת מיצב של אורן פישר, ״הסיפור של אהובה״, בעקבות ספר איורים העשוי עבודת יד, שפישר נתן במתנה לחברה שחלתה בסרטן בסרטן השד. לדברי פישר, אהובה החלימה, ויחד החליטו להדפיס את הספר במהדורה מצומצמת ולקיים סביבו אירוע תרבותי-אמנותי להעלאת המודעות לנושא הסרטן ומתוך נסיון לייצר שיח אמנותי בנושא.לצד התערוכה יתקיימו בבית האדום בערב זה הופעה של נועה בנתור, הרצאה של יאנה דרום, הקרנת ווידיאו של זוהר וגנר, תקלוט של אקו (אקו וטיטו) מיצגי אמנות חיים ועוד.

חגית פלג רותם

אורן פישר בבית האדום

נופים ואנשים בגלריה צדיק 

בגלריה צדיק ביפו מוצגת עד 15.8 התערוכה הקבוצתית נופים ואנשים (אוצרת: יאירה יסמין) – תערוכת צילום שבה שזורים מבטי הצלמים, תפיסת הרגע המכריע, ונותנים ביטוי לעולמם האישי דרך הצילום. מציגים: אסנת רמות, אורה סתר, אלינור רותם, אלכסנדר פוצ׳טרנקו, ארז פרידמן, גילת גור-אריה גרינברג,  זאב שכטר, טוני הירש, טלי בלסון כגן, מיכל אלעזר, מיכל פרי, עדי אהרון, רבקה לוי, רונה וינטר, רחל הרפז.

חגית פלג רותם

אורה סתר בגלריה צדיק

The post הרשימה המשותפת // 9 באוגוסט 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.