מי?

שיראל הורוויץ, בת 39 מתל אביב.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

פתוחה להצעות. עדיפות למישהו מקומי אחרי רצף מערכות יחסים טרנס־אטלנטיות.

מה בצלחת?

יותר קל לתאר מה מחוץ לצלחת שלי: גויאבה, פפאיה, קימל וכל דבר שקשור לשומר או אניס.

שיראל הורוויץ בתערוכה שידרה. צילומים: אלעד שריג

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

״שידרה״ היא תערוכת היחיד הראשונה שלי במגרש הביתי, אחרי כמה תערוכות יחיד מעבר לים (אוצר: איתן בוגנים). היא מוצגת בסדנאות האמנים בתל אביב עד ה־1 בספטמבר. זה מיצב פיסולי שמורכב ממבנים של יריעות דבק, מתכת ועץ.

לפני שלוש שנים בערך התאהבתי בדבק פלסטי והתחלתי לחקור מה אפשר לעשות עם החומר הזה. זה התחיל כפלירט קליל והפך למערכת יחסים מתמשכת. פיתחתי טכניקה שבה בשילוב של פיגמנטים, דיו ותהליכי ייבוש ייחודיים אני יוצרת מעין יריעות שקופות. ליריעות עצמן יש נראות שנעה בין משהו שנראה אורגני כמו עור או נשל של חיה לבין משהו מלאכותי, שיכול גם להזכיר ויטראז׳. את הפסלים אני בונה בטכניקה הזו ומשחקת איתם על התפר שבין פיסול ואדריכלות.

המעבר של העבודות מהסטודיו לגלריה הוא קריטי, והדבר המרתק בעיניי הוא לראות את האופן שבו מי שנכנס לחלל מסתובב בתוכו ואת הכוריאוגרפיה שנוצרת מתוך ההתבוננות בפסלים. לכן בחלל עצמו התייחסתי גם לרצפה, כדי ליצור תחושה של כניסה למרחב שהוא קצת זר ליומיום שלנו ולהעצים את המתח בין דו ותלת־ממד, שקיים בכל העבודות. המחשבה על המרחב שבו מתקיימות העבודות מכתיבה את הדרך שבה אני בונה את המיצב. אחרי מבט בשטח, הרבה מהעבודות נחתכו בעריכה וחזרו לסטודיו.

יש בתערוכה גם שלושה רישומים (מתוך סדרה של יותר מ־30) שנקראת Bodybuilding. הרישום הוא המקום הטבעי שממנו אני מתחילה וזו הדרך שבה אני חושבת. הרישומים מביעים באופן ישיר יותר את החיבור בין מבנים אדריכליים לגוף.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

בביקור האחרון שלי בלונדון הייתי בתערוכה של מארק דיון פעמיים, כי ניסיתי לעזור לסטטיסטיקה וקיוויתי להיתקל בו. בסוף יצא שישבתי לידו בשולחנות מקבילים בקפיטריה המעוצבת של גלריה ווייטצ׳אפל, אבל לא משנה כמה גוגל אימג׳ עשיתי – לא הצלחתי להחליט בוודאות שזה באמת הוא, אז העדפתי להשאיר את השיחה בפנטזיה.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף את צריכה כדי לממן אותו?

אני בעיקר רוצה להמשיך את החקירה שלי בעבודה עם הדבק, וליצור מבנים בסדרי גודל עצומים, עם אור טבעי ותנאים שיאפשרו מהלכים כאלה מבחינה כימית. המוח שלי מתכייל לפי חלל, כך שאני מפנטזת על אפשרות לשחק עם ארכיטקטורה ואור ביחס לפסלים, כדי ליצור מרחב שבו אנשים יוכלו להסתובב גם סביב הפסלים שלי וגם בתוכם.

כמה זה יעלה? לא מעט, אבל זה בעיקר תלוי בלוקיישן. בארץ אני רואה אותם במשכן לאמנות בעין חרוד ובפנטזיות העתידיות והיותר פרועות (שכבר הולידו רישומי הכנה) הם מוצבים באולם הטורבינה בטייט מודרן.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

אני גרה לא רחוק מהתחנה המרכזית וזה עולם ומלואו מבחינת אופנה ופריטים הזויים. קניתי לי מצחייה ענקית לקיץ כמו אחרונת הפיליפיניות. מומלץ!

רוצים להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@byfar.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // שיראל הורוויץ appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב אדר. מה קורה? איפה אני תופס אותך?

בוקר טוב. אני שותה קפה ואוכל ארוחת בוקר בגינה היפה של שגיא (רפאל) בלוס אנג׳לס

איך התגלגלת לשם? אתה חי בכלל בברלין, נכון?

אני חי בברלין כבר כמעט תשע שנים עם אשתי והבת שלי, לני. שגיא ואני בקשר טוב מאז שסיימתי את הלימודים במדרשה בשנת 2009. הוא אצר את תערוכת היחיד שלי בגלריה שי אריה ב־2011, והשנה הוא הזמין אותי להתארח ברזידנסי שהוא פתח בשנה שעברה. כבר כמה שנים גלגלנו בראש את הרעיון שאבוא לבקר בלוס אנג׳לס, אבל רק השנה זה הסתדר מבחינת לוחות הזמנים

כלומר, זו הפעם הראשונה שלך בעיר?

הייתי עם המשפחה בדיסנילנד כשהייתי בן 12, אבל זו הפעם הראשונה שאני ממש מבקר בעיר וחווה אותה

גיל 12 זה לא נחשב… 

נכון, אז זו באמת הפעם הראשונה שלי. באתי לחמישה שבועות

אדר אביעם

To Union Station

ואיך החוויה בינתיים? אני מניח שיש פער בין הדימוי ההוליוודי למציאות

כן, יש פער גדול ומורגש. חשבתי שתעשיית הקולנוע והחברה הלבנה והעשירה תהיה יותר דומיננטית בשטח, אבל זה ממש לא ככה. זו עיר מגוונת מבחינת צבעים ותרבויות, וקיימים פערים גדולים בין האזורים. ישנם המון אזורים שונים וערים שונות בתוך מה שנקרא לוס אנג׳לס, ויש הבדלים מהותיים ביניהם – באדריכלות, באיך שהכל נראה, וכמובן בסוגי האוכלוסיה (מוצאים אתניים ומעמדות שונים). אתה ממש מרגיש כשאתה עובר מעיר לעיר.

כמי שבא לבחון את העיר ולתת את נקודת מבטו עליה, וכמי שאוטומטית נמשך למקומות ״המכוערים״ והגרוטסקיים באנושות‭,‬ יש לי המון עניין פה – בטיפוסים, בפערים, במאבקים מתחת לפני השטח שמורגשים

כמי שבא לבחון את העיר ולתת את נקודת מבטו עליה, וכמי שאוטומטית נמשך למקומות ״המכוערים״ והגרוטסקיים באנושות‭,‬ יש לי המון עניין פה – בטיפוסים, בפערים, במאבקים מתחת לפני השטח שמורגשים… אנשים בלוס אנג׳לס נוהגים במכוניות ומתניידים בין בועה לבועה. אני השתמשתי בתחבורה הציבורית, ובעקבות זאת נחשפתי לכמויות לא מבוטלות של הומלסים ולמגוון רחב של אנשים ממעמד הפועלים וממעמד הביניים. בברלין אתה רואה אנשי עסקים בתחבורה ציבורית, וכאן ממש לא

וזה חלק מהעניין של הרזידנסי?

המטרה של הרזידנסי היא קודם כל לתת לאמנים זמן להכיר את העיר ולחוות אותה, ולקבל ממנה השראה כדי ליצור גוף עבודה חדש. שגיא ממש לקח אותי ביד ונסע איתי לכל האזורים ברחבי לוס אנג׳לס; לא רק לגלריות ולמוזיאונים, אלא גם לשכונות השונות ולשווקים. הוא עשה זאת כדי שאכיר את לוס אנג׳לס האמיתית שמעבר לתדמית

איך זה בא לידי ביטוי בעבודות שלך?

בעבודות שלי ישנה פרספקטיבה יחודית על לוס אנג׳לס שלא מוצגת באופן שכיח – הן מציגות דווקא את האלמנטים היותר מחוספסים בעיר ואת הזוויות הפחות מחמיאות שלה. נוסף על כך, חלק מהציורים מתעסקים בממד האישי והפרטי שלי: במרחק מאשתי ומהילדה שלי ובהרגשתי בתוך אמריקה, המגלמת סמל של עולם מסוים שיש לי מערכת יחסים של אהבה־שנאה איתו. מופיע בהם העיסוק האישי שלי בהתמודדות עם המרחק בין המזרח התיכון לבין המערב הקפיטליסטי. 

Donate

לדוגמה, באחד מהציורים יש סצינה של אדם שתורם לאזור מלחמה דרך הסלולרי החדש שלו בזמן ישיבת הבוקר. הציור מראה עד כמה החיבור שלנו לחוויות אנושיות – כולל חוויות קשות כמו אסונות – קורה יותר ויותר רק דרך מסך

ואלו הציורים שאתה מציג בתערוכת היחיד שלך שבדיוק נפתחה? ספר קצת איפה היא מוצגת ומה היא כוללת 

כן. אני מציג את גוף העבודות שהכנתי במהלך השהות בלוס אנג׳לס – ציורים ועבודות על נייר. התערוכה היא חלק מפסטיבל אמנות שנקרא Maiden LA, וזו הפעם השנייה ששגיא משתתף בו עם הרזידנסי שלו. זה פסטיבל שמתרחש כל חודש אוגוסט, והוא מקבץ אירועי אמנות אלטרנטיביים (כלומר, לא מוזיאליים) בכל רחבי לוס אנג׳לס. התערוכה מוצגת בחלל הפרויקטים של שגיא שהוסב מהגראז׳ של בן זוגו, אריק

איפה אתה מוצא שהעבודות האלה ממשיכות עבודות ותערוכות קודמות שלך, ואיפה יש בהן משהו חדש או אחר?

העבודות הקודמות – לצורך העניין, בשמונה השנים האחרונות – עסקו בחוויות השירות הקרבי שלי בצבא, ובשלב מאוחר יותר במעבר שלי לברלין וביחס שלי לישראל, המקום שנולדתי בו; ביחס שלי לתרבות שגדלתי לתוכה ולערכים שהיא בוחרת לקדש – הקשר למקום, מושגים כמו ״גבריות״, ״נאמנות״ ו״שייכות״. כמו כן יש בעבודות האלו התעסקות באגרסיביות הישראלית ובאלימות הסמויה והגלויה בחברה הישראלית, שמאוד נחשפתי אליהם בשירות הצבאי שלי.

המורה שלי מהתיכון אמר לי שכל הציורים שלי כנער היו מלאים בלבבות ובמערכות יחסים, ואחרי הצבא הכל נהיה ראשים ערופים. העבודות הנוכחיות ממשיכות בנושאים שאני נמשך אליהם – אני לא מצייר דברים ״יפים״

המורה שלי מהתיכון (יורי כץ, שאיתו נשארתי בקשר טוב עד היום) אמר לי שכל הציורים שלי כנער היו מלאים בלבבות ובמערכות יחסים, ואחרי הצבא הכל נהיה ראשים ערופים. העבודות הנוכחיות שלי ממשיכות את הנושאים שאני נמשך אליהם – אני לא מצייר דברים ״יפים״. אני נמשך  לסבל, לכיעור, לעיוות ולמקומות שמערערים את העולם שאני חי בו ואת האידיאולוגיה שלו; אידיאולוגיה שאני רוצה לבחון מחדש. בין אם אני בוחר לעסוק בנושא כמו אבהות, ובין אם אני עוסק בנושא כמו רחובות לוס אנג׳לס, אני רוצה להציף ביצירה שלי איזשהו קונפליקט; אף פעם לא תופיע ביצירתי עמדה נחרצת. אני תמיד בוחר סיטואציות מבלבלות – חמודות אבל קשות – ומנסה לחשוב עליהן דרך הציור

אתה יכול לתת דוגמה?

בציור החדש של ההומלס יש בחירה להתעסק בנושא קשה ונוכח ברחובות לוס אנג׳לס, אבל באמצעות שימוש בסקאלת צבעים נועזת ושמחה. זו לא הצבעוניות של האוהלים שאפשר למצוא לדוגמה בציור UNDER THE BRIDGE, בעקבות השיר של ה״רד הוט צ׳ילי פפרס״ על העיר. כשאני מצייר אני בוחר להשתמש בדרך כלל בסקאלת צבעים יותר אינטנסיבית ועליזה מהמציאות, וזה מה שיוצר את המתח בין הנושא לאופן שבו הוא מתואר. אני בן אדם עם צדדים מאוד קלילים אבל גם מאוד כבדים. גם עם הומור וגם עם פסימיות. בין חמוד למגעיל

Under the Bridge

מעניין שהזכרת באותו משפט מקומות שמערערים, אבהות וקונפליקט. סיטואציות מבלבלות, חמודות אבל קשות. אתה יכול להרחיב מה בחווית האבהות מציף לך את זה?

כן, ככה אני מתמודד עם החיים. אני אף פעם לא מרגיש בנוח, תמיד מתעסק עם הערעור של הביטחון העצמי שלי, תמיד מרגיש לא בטוח במה שאני עושה. אבהות זה לא דבר שבא לי באופן טבעי; מעולם לא חלמתי להיות אבא. האבהות כביכול לא מתיישבת עם אורח החיים שאני חי, אורח חיים אינפנטילי קצת. כמובן שאני מאוהב בילדה שלי ואוהב להיות איתה, אבל ישנם כל מיני חששות וקונפליקטים פנימיים לגבי טיב ההורות שלי, טיב החינוך שאני נותן, ולגבי השאלה האם אני יכול לספק לה ביטחון כלכלי ופיזי בעולם של כאוס ועומס של אנשים. כל הזמן צפה השאלה האם המבנה האישיותי שלי מסוגל להעניק חיים טובים לאדם אחר, להביא את הבת שלי למקום טוב.

זה גם מעבר אלי, כי אני יודע שהעולם הזה דפוק ויש בו המון רוע. אני פסימי לגבי המציאות, ולכן מעולם לא רציתי להוסיף לתוכה ילדים. אז עכשיו אני במצב של פרדוקס בין לראות את הצדדים הקשים של החברה שאנחנו חיים בה, לבין לדאוג לילדה שהבאתי לעולם ולתווך את העולם בעבורה, כשאני בעצמי לאו דווקא יודע איך להתמודד עם כל הבעיות של העולם הזה. גם לי מעולם לא ממש הסבירו אותו (לפחות לא בצורה משכנעת), ואני צריך להעביר את המבוכה הזו הלאה

ועדיין הציורים שלך מלאי חיים וצבע‎

כן, זה החיבור בין האפל למואר ביצירה שלי. אני אוהב צבעים, אוהב סרטים מצוירים; מילדות אני מאוד אוהב צעצועים. הייתי יושב שעות בחדר ומשחק עם הצעצועים, ואני עדיין אוסף צעצועים היום. קניתי כאן בובות שהן פריטי אספנים, בסנטים. זו חלק מההתמודדות שלי עם העולם ועם המורכבות שלו. אני נמשך לעולם הוויזואלי הזה, זו משיכה פיזית. אני מתלבש צבעוני והצבעוניות הזו מתחברת לי בציור. אין הרבה שטחים לבנים בציורים שלי. בסופו של דבר אני מוצא את הדרך לשלב בין התוכן המורכב לבין האהבה לצבעים מלאי חיות

No Shade in LA

Sunrise Over Sunset Boulevard

אני חושב שזה מאוד לא ישראלי. בטח לא משהו שמאוד רואים ככה באמנות ישראלית‎. אתה חושב שזה גם קשור לזה שאתה חי כבר תשע שנים בברלין?‎

לא חושב. ציירתי צבעוני גם לפני ברלין, אבל היא הוסיפה לי עוד רבדים של תוכן. דווקא נדמה לי שהאמנות בברלין יותר חמורת סבר: אם אני רואה תערוכה מלאת צבע היא לעתים קרובות של אמנים לא מברלין; רוב האמנות המקומית היא מאוד מינימליסטית, אפורה. לגבי האמנות הישראלית – נכון שאמני דלות החומר עם אסתטיקת הדיקט והעיפרון שלטו, אבל עכשיו האמנים בישראל דווקא משתמשים המון בצבע – זויה והחברות שלה, עמית קבסה, רקפת וינר עומר, יערה אורן. המון אמנים ישראליים הם בעלי פלטה מגוונת

אז מה עכשיו? אתה חוזר לברלין? ‎

כן. חוזר לסטודיו, לעבודה שוטפת ולחיים של אמן. מקווה שהתערוכה בלוס אנג׳לס תפתח לי דלת לשדה האמנות המקומי, ושאנשים יכירו את העבודה שלי ונתקדם משם. בינתיים, לפחות ממה שעולה מהפידבק באינסטגרם ומתגובות מאנשי קשר של שגיא, נראה שיש עניין. יש לי עוד הרבה סקיצות לציורים עתידיים שאתחיל לעבוד עליהן כשאחזור לברלין, ונראה מה יהיה

Lovinnn It

Balancing Life and Death

The post אדר אביעם: לא מצייר דברים ״יפים״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

סיורי פורטפוליו לביאנלה ה־16 לאדריכלות בוונציה: תחת הכותרת חלל פנוי (Free Space) אדריכלים מכל העולם עוסקים בסוגיות של חיים, תרבות וחברה; היחסים בין האדם לטבע; טכנולוגיה, עיר וקהילה; הבית והחוץ. הסיור הוא מעין סמינר מרוכז שבו נגלה את המגמות המשמעותיות שמעסיקות את עולם האדריכלות, נראה מבנים ייחודיים ומרתקים שהוקמו במיוחד לתקופת הביאנלה, לצד מיצבים אמנותיים המשולבים במבנים עתיקים ובאזורים פתוחים, ותערוכות מרגשות במוזיאונים משובחים. וכל זאת על רקע ונציה – אחד מפלאי העולם. העיר המספקת רקע מצוין הן להתרחשות האמנותית והן להיסטוריה ולאדריכלות הייחודית, שהתפתחה במקום והיא משומרת במאמץ רב ובתנאים לא פשוטים.

מועדי הסיורים

יום א׳ 7.10 – יום ה׳ 11.10

שבת 13.10 – יום ג' 16.10

*הסיורים מותאמים למועדי טיסות ישירות של אל על, אך תוכלו לשלב טיסות על פי בחירתכם.

הביאנלה לאדריכלות 2018, מראה כללי. צילום: Italo Rondinella

את הסיורים עורכת ומדריכה העיתונאית חגית פלג רותם, מומחית לתרבות חזותית, עורכת שותפה במגזין פורטפוליו. כל סיור הוא תוכנית אצורה היטב, מעין סמינר מרוכז באדריכלות ואמנות עכשווית, הנטוע בהוויה הייחודית של ונציה – בתנועה המתנהלת על המים, בארמונות הרנסנסיים המתפוררים ובמבוך הסמטאות של העיר. נבקר בביאנלה על חלקיה הרשמיים והנסתרים; בתערוכות נבחרות במוזיאונים ובאתרים המפתיעים והמעניינים ביותר ברחבי העיר. ניפגש עם יוצרים ואוצרים, עם אוכל מקומי ומנהגים מרתקים בעיר שחוברה לה יחדיו מאלפי איים קטנטנים. כל אלה ירכיבו את המסע המופלא שלנו.

מספר המשתתפים מוגבל עד 15, הארגון פרטי והיחס אישי.

לפרטים והזמנת מקום: 052-3423221/ hagitpr@gmail.com

The post ונציה 2018: סיורים לביאנלה ה־16 לאדריכלות appeared first on מגזין פורטפוליו.

נעה ארד יאירי

אלה כהן ונסובר

חברים חדשים 2018. אוצרת נוגה דוידסון

כחלק ממסורת ארוכת שנים, בית האמנים מצרף מדי שנה חברים חדשים לאגודת אמני ירושלים. בתערוכה הפותחת של עונת התערוכות השנתית יוצגו שלושה אמנים שהצטרפו השנה לאגודה: נעה ארד יאירי, אלה כהן ונסובר ושמעון פינטו.

ארד יאירי מציגה סדרה בת שבעה פסלי ״מדונה״ – איקונות של נשים, החורגות מתפישות הנשיות ומן הסטיגמות המקובלות, ותחתן מציעות מנעד עשיר של צורות נשיות ומגוון אופני הצגה של הגוף הנשי.

כהן ונסובר מציגה ציורים, שבהם היא חוקרת חפצי פולחן ומסורת מתוך פרספקטיבה, הנעה בין התמסרות למשמעויותיהם הרוחניות לבין התבוננות בהם מרחוק כחפצים שניתן לראות בהם הומור, חולין ויומיום.

פינטו מציג ציורים מן השנים האחרונות המרובדים בסימבוליזם אישי. בעבודותיו הוא מחבר בין סוגיות פילוסופיות ושאלות תיאולוגיות על זהות, ומעניק צורה והסמלה לתמונות חיים, לאסוציאציות, לזיכרונות ילדות ולמחשבות על מקומו של האמן בעולם כאדם וכיוצר.

מפגשי גלריה: שלישי, 28.8.18 בשעה 18:00; שבת, 13.10.18 בשעה 12:00

טל רוזן אליעזר, רועים עם מחוך (פרפורמנס, מעצבת תלבושות שלומית גופר)

טל רוזן אליעזר / למולל כאב לשקוף. אוצרת: דליה לוין

טל רוזן אליעזר ממשיך בחקירותיו בצמחים ובחומרים אורגניים, שאותם הוא הופך לאובייקטים אמנותיים. בתערוכת מיצב ופרפורמנס הוא עורך ניסויים כמדען במעבדה: מלקט וממיין, מנתח ומייבש, פורס ותופר, מטביע תובנות, יוצק אוטוביוגרפיה.

הוא מזמין את הצופה לעשות מעשים בתערוכה: להריח, לגעת – להפוך לפרפורמר ולהרחיב בכך את הפעולה האמנותית בחיבור בין אנשים, חומרים, מקומות וזמנים.

למבקרים בתערוכה ממתין מהלך מאתגר; מפגש בבד מתוח אופקית הממיין את הבאים על פי גובהם, ומטבע הדברים – גם על פי מגדרם. מהנשים, נמנעת האפשרות לראות את הנעשה מעל. הגברים מאידך, זוכים ויכולים לפלוש למרחב העליון, אך מבטם מוגבל אף הוא. טשטוש התחומים בין ״נשי״ ל״גברי״ ושילוב מגדרים מאפיינים את מכלול עשייתו האמנותית של רוזן, והם באים לידי ביטוי גם בעבודות ובמיצגים בתערוכה הנוכחית.

מפגש גלריה: שלישי, 9.10.18 בשעה 18:00. פרפורמנס ״רועים עם מחוך״: באירוע הפתיחה, שבת, 25.8.18; ובשבת, 13.10.18 בשעה 13:00

אופיר ברק

אופיר ברק. הכנות לפסח

אופיר ברק / דרך הזמן. אוצר: דניאל צ׳צ׳יק

סדרת העבודות של אופיר ברק, הממוקמת בזמן לא מוגדר ובמרחב בלתי מוכר, עוסקת במהות ההמתנה. באמצעות צילום מדויק, שקט ועוצמתי מבקש ברק לבחון מחדש את התגובה הקוגניטיבית של ההתבוננות, של מבט מודע נטול שיפוטיות. הוא שופך אור חדש על רגעים מעין אלו בשכונת מאה שערים בירושלים, קהילה סגורה עתירת סודות, טקסים ואמונות הזרות לאדם מן החוץ, תוך שהוא נוקט גישה צילומית המאזכרת את אופן ההתבוננות של צלמים קלאסיים. בדומה לרוחות המנשבות בין סמטאות השכונה, הרוח החמה הפורצת מן העבודות מאפשרת לצופה להתבונן במרחב זה באופן אנושי. ברק מצליח ללכוד רגעים מכריעים, המחדדים תחושה חמקמקה שבין ייאוש לאמונה.

מפגש גלריה: שלישי, 4.9.18 בשעה 18:00

מרואה עבד אלקדר (פרפורמנס, צילום: ליאן סילברמן)

מרואה עבד אלקדר / סבארה. אוצרים: גבריאלה קליין וישראל רבינוביץ

בתערוכתה הראשונה, המוצגת במסגרת סדרת ״נדבך 21״, מציבה מרואה עבד אלקדר עציצי קקטוס – כהד לצבר, צמח המעורר אסוציאציות תרבותיות, פוליטיות ואמנותיות רבות. אולם הקקטוס בעבודתה אינו מהווה סמל או מוטיב מנוכס, אלא חלק בלתי נפרד מעולמה. בערבית, המילה ״צבר״ (צַאבֶּר) מציינת, בין השאר, סבלנות והתמדה עיקשת.

עבד אלקדר חיה בעיר הבדואית רהט שבנגב. לאחר נישואיה היא הציבה מסביב לביתה החדש עציצי קקטוס ליצירת גדר, מהלך העשוי להתפרש כמיפוי הטריטוריה, ואולי גם סמל להתמדה ולאורך הרוח הנדרשים לשם גיבוש זהותה במשפחתה החדשה. לימים, העניקה את שיחי הקקטוס המבויתים שגידלה כמתנות לשכנים ולבני משפחה בתקווה ליחסי ידידות ארוכי שנים, בדומה לכושר שרידותו של הצבר. חמישה מעציצי הקקטוס האלו מוצאים הד בחמש נשים, בהן האמנית עצמה ,מצולמות נטועות בעציצים כמשוכת צבר,  גדר איתנה ומגוננת.

מפגש גלריה: שבת, 22.9.18 בשעה 12:00

The post תערוכות אוגוסט-אוקטובר 2018 בבית האמנים ירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי רונה, בוקר טוב. מה קורה?

אצלי טוב. ואתה?

גם, לא רע בכלל! בואי נדבר על הפרויקט האחרון שלך בביו האוס בירושלים. אולי נתחיל ממה זה הביו־האוס?

ביו־האוס היא חברה המאפשרת לאנשים בתחום הביו־טכנולוגיה לעבוד ולפתח מוצרים במתחם עבודה משותף; סוג של WE WORK. המרכז הראשון נפתח ליד הדסה, וצפויים להיפתח עוד כארבעה מרכזים

איך נוצר הקשר ביניכם, ומה התבקשת לעשות שם?

יצרתי קשר עם מנכ״ל החברה ועניינתי אותו בשיתוף פעולה שזכיתי בו עם LG. ל־LG יש תוכנית שבה היא קוראת למעצבי מוצר לפתח מוצרים, במקרה זה מתאורת ה־OLED שלהם. הם אהבו את מה שהצעתי, וזכיתי בפרויקט איתם

סתם כך פנית אליהם? הכרת אותם קודם? למה חשבת שזה יעניין אותם?

זו חברה חדשה. לא הכרתי אותם קודם, אבל ידעתי מה הם הולכים לעשות. אני פונה לחברות (כמו להרבה חברות שאיתם אני עובדת) כשאני רואה פוטנציאל עבודה משותף. אחרי ש־LG פנו אלי, כמו לעוד הרבה מעצבים אחרים, חשבתי שהביו־האוס יהיה אידיאלי ליישום התאורה שהם רצו. זהו גם פרויקט ראשון מסוגו בארץ. השימוש ב־OLEDS הוא עדיין חדש, ואין הרבה פרויקטים בשימוש ה־OLEDS בעולם. לכן LG מעוניינים לחשוף את המוצר החדש שלהם כמה שיותר

אז זה הזמן ל־60 שניות על תאורת OLED לטובת מי שלא בקיא בהתפתחויות התאורה של השנים האחרונות

יש הרבה שטוענים ש־OLED זו תאורת העתיד. יש לה הרבה יתרונות שאין ללדים: אין לה את אפקט האור הכחול (האור המזיק במסכים שכולם מדברים עליו) וקל לעבוד עם הפאנלים – הם דקיקים, לא דורשים גוף קירור כמו לדים, לא מתחממים, יש להם חיים ארוכים כמו ללדים והם מייצרים אור בריא

בת כמה הטכנולוגיה הזו?

היא קיימת כשנתיים

ורגע לפני שנדבר על הפרויקט עצמו, ספרי: במה בעצם זכית מ־LG?

אז לאחר ש־LG אהבו את הרעיון העיצובי של המנורות שעשיתי, הם שלחו לנו 3,000 פאנלים של OLED (סחורה בשווי 38,000 דולר) ותמיכה טכנית ופרסום של שת״פ. בביו־האוס הראשון בהדסה התקנו 400 יחידות ראשונות

ספרי יותר על התהליך: מה עיצבת, מה היה לך בראש, מה מיוחד בגוף התאורה הזה וכן הלאה

בהתחלה עיצבתי הרבה קונספטים שעובדים עם הפאנל שלהם בגודל 20 על 5 ס״מ. עניינו אותי הדקיקות של המוצר וגם הפשטות שבו. לכן יכולתי לזקק את הקונספטים למודול, והמוצר יכול היה להשתלב כמנורה דקורטיבית ואדריכלית כאחד. התחלנו עוד לפני שהיה תקציב, במנורה שקראנו לה VOLA, מנורת תליה ושולחן שעובדת עם מנגנון של משקל; אבל בסוף זה היה יקר לייצור, וכשנחשף התקציב הבנתי שאני צריכה להוריד הרבה מהמוצר.

תכננו קולקציה של מנורות שולחן, קיר ותליה, וכמו כן בשלב מסוים נתבקשנו לייצר מייצב כך שהיו הרבה קונספטים לאורך הדרך. בסופו של דבר, ביחד עם מעצבת התאורה אורלי אברון אלקבס שתיכננה את התאורה, הצלחנו לשלב את LIGHTO בתוכנית התאורה של החלל. מה שמיוחד ב־LIGHTO זה שהוא מודולרי, כלומר, יכול להשתלב בכל סיסטמה של תאורה וגם משמש כתאורה ארכיטקטונית ודקורטיבית

הביו־האוס בירושלים. צילומים: תומר פדר

תגידי, מי שמבקר במקום ולא מגיע מרקע של תאורה ידע להגיד שיש שם משהו חדש? הטכנולוגיה מאפשרת לעשות משהו שאי אפשר היה לעשות קודם?

אני לא מצפה ממי שלא מבין בתאורה וטכנולוגיה שיבין בדיוק מה יש שם, אבל אני בטוחה שההשפעה של התאורה – תאורה נכונה, בריאה ואקולוגית בחללי עבודה – תהיה בעלת משמעות ותורגש ביום־יום. מבחינה טכנולוגית, ייצרנו את המוצר בעובי 5 מ״מ – דק יותר מאייפון, ואני מניחה שיהיו כאלה שיתרשמו מזה

אני מתרשם!

תודה, כיף לשמוע

בכיף. תגידי, איפה הפרויקט הזה ממשיך את ההיסטוריה שלך בעיצוב גופי תאורה? בעיצוב בכלל? ואיפה את מזהה בו משהו חדש?

אני עובדת עם תאורה כל כך הרבה שנים. אני זוכרת שכשעבדתי באיטליה הבוס שלי הביא נורה קטנטונת מהתערוכה בפרנקפורט, והציג את היתרונות של הנורה הקטנה; זה היה בסוף שנות ה־90. בדיעבד, זו היתה נורת לד. הוא ביקש שנייצר קונספטים לקולקציה הבאה של החברה בשימוש הלד. מאז הלדים רק הולכים ומתפתחים, ומבחינה טכנולוגית זה אחד התחומים המעניינים. אם אני חושבת על פרויקטים קודמים שעשיתי, כולל תעשיית הרכב והיאכטות, אני מאמינה שה־OLEDS יהוו תפנית עצומה בתכנון הוליסטי ונכון של חללים. ואקולוגי כמובן

באיזה מובן?

מבחינת התכנון של גוף התאורה עצמו, שאינו מסובך כמו תכנון של גוף תאורה עם לדים, ובעיקר משום שבזכות זאת הוא יכול להשתלב בקלות בפרויקטים אדריכליים. יש לו את כל היתרונות שיש ללדים, ונוסף על כך האור שלו בריא, הוא דקיק, ולכן אפשר לשלב אותו בקלות בתקרות וקירות

הבנתי. אם אני זוכר נכון יש במקום גם ספסלים שעיצבת?

נכון. עיצבנו ספסלים מעץ אלון (240 ס״מ אורך) וספת ישיבה גדולה (340 ס״מ). האדריכלים עבדו עם בטון, עץ וברזל שחור. החלל מאוד מינימליסטי ונקי. הספסלים עומדים לאורך המסדרון הרחב, ומהווים סוג של קשר בין שני צידי המסדרון. לגבי הספה שאותה ביקש במיוחד המנכ״ל – מדובר בספת ישיבה אלטרנטיבית סגולה מפני שמיתוג החברה הוא סגול. גם במקרה הזה יצרנו הרבה קונספטים, ובסופו של דבר החברה בחרה ברעיון של שלושה עיגולים שמתנתקים ונכנסים אחד לשני

צילום: מ״ל

צילומים: סטודיו kukka

ממה מורכבת הקולקציה? מה ההבדל בין הגופים השונים?

זה אותו גוף שרץ על הפרופילים בתקרה ועל הקירות. הייתי חייבת לתכנן את המוצר לייצור תעשייתי. 2,500 גופי תאורה בסופו של דבר

יפה. מה עוד איתך בימים אלו? מה עוד מעניין על הפרק?

יש דברים על הפרק, אבל לא משהו קונקרטי שאוכל לשתף כרגע

נמתין בסבלנות! 

The post דקה יותר מאייפון: התאורה החדשנית של רונה מיוחס קובלנץ appeared first on מגזין פורטפוליו.

קוביית עץ גדולת מידות עומדת בקצה האולם בגלריה החדשה שבאצטדיון טדי. האמנית אורית חופשי, העוסקת בהדפס בטכניקה אישית, בנתה במקום מעין קופסה שחורה שממנה נשלף הדפס נייר התלוי מרחף מעליה. מקרוב ניתן להבחין בין חריצי העץ הטבעי בקווי החריטה, והכתם השחור מתגלה כעקבות הצבע שנמשח על גבי הלוחות – שמהם נוצר ההדפס. זוהי רק דוגמה לדרך שבה נוכח החומר בכל גלגול של היצירה. בחלל קטן לא רחוק מהכניסה מוצגת עבודת וידיאו־אנימציה של רחלי גוטגרץ, שנעשתה בעבודה עמלנית של צילום סטופ מושן של דפי הדפס, בהם משתנה בכל פעם פרט זערורי. דוגמאות של דפי המקור מוצגות בפינת החדר.

בין שני הקצוות הללו מתקיים מנעד רחב של יצירה. הדפסים קטנים וגדולים, חלקם מפתיעים באווריריותם, כמו גל כחול ושקוף של אביטל כנעני, או רישומים קטנים ורקומים של פריד אבו שקרה, שנראים כאילו יצאו מאלבום זכרונות. עבודות של צדוק בן דוד, של חן שיש, של שרון פוליאקין ושל יוסף קריספל, של איה בן רון ושל דדה – מוכיחות שהמדיום רחב ומגוון הרבה יותר ממה שאנו נוהגים לחשוב.

התערוכה ״הדפס מקומי עכשווי״ מציגה תמונת מצב עכשווית מקיפה של תחום ההדפס בישראל. היא מתקיימת במקביל על פני שלושה חללים בירושלים:  סדנת ההדפס ירושלים, הגלריה החדשה סדנאות האמנים באיצטדיון טדי והגלריה החדשה בבית הספר לאמנות מוסררה. 65 אמנים משתתפים בתערוכה ולדברי האוצרות, אירנה גורדון ותמר גיספאן־גרינברג, אילו היה עומד לרשותן עוד זמן היו יכולות להרחיב עוד את היריעה.

מראה הצבה בגלריה החדשה בטדי. צילום: שי הלוי

שחר יהלום

אלעד לרום

נקודת המוצא לתערוכה הייתה עבודתן המשותפת של השתיים בסדנת ההדפס ברחוב הנביאים בירושלים. גורדון היא האוצרת של סדנת ההדפס וגיספן עבדה שם שנים, עד שנכנסה לפני כשנתיים לתפקיד האוצרת של הגלריה בטדי.

סדנת הדפס היא כמו דלת קסמים המעבירה את המבקר בה לעידן אחר. ריחות הצבע והכימיקלים ומראות המכבשים והרשתות, ואפילו הסינרים הגדולים של העוסקים במלאכה, נראים כאילו יצאו מספר רישומים גותי. ככל הנראה המסע בזמן הוא חלק מכוח המשיכה של המדיום, שאמנים רבים מדיסציפלינות שונות אוהבים לשוב ולהתנסות בו. יש בהדפס משהו שדורש התמסרות ואורך רוח, מגע יד בחומר וציפייה לתוצאות, שלעולם אינן בשליטה מוחלטת של היוצר.

והסדנה הירושלמית לא לבד. סדנאות המתמחות בהדפס שוכנות בקיבוץ כברי שבצפון, בבית האמנים בתל אביב ובדפוס הראל שביפו; בבתי הספר הגדולים לאמנות ובבתי הדפס פרטיים. כשהאוצרות אירנה גורדון ותמר גיספאן־גרינברג החליטו לעבוד על תערוכה של הדפס מקומי עכשווי, הן גילו אוצר בלום של מכונות דפוס מסוגים ומדורות שונים, המצויות גם בידי אמנים בסטודיו. השתיים החליטו לשתף פעולה ולהוציא לאור את המגוון העצום של סגנונות הדפס שבהם עוסקים אמנים כיום.

עילית אזולאי

דליה קליין

״מדהים לגלות כמה אהוד התחום של הדפס וכמה אמנים מתחומים שונים עוסקים בו״, אומרת גיספאן־גרינברג. ״בהדפס יש המון מגע יד אישי ובאמת נמשכים אליו אמנים שמוכרים לנו יותר מתחומים אחרים. יש בזה משהו תהליכי, שמחייב יידע וריכוז, ועבודה עם אנשי הסדנה בסביבה ייחודית. החלטנו ליצור פה במה שתציג לא רק מקום אחד או סגנון אחד, אלא תשקף את כלל היצירה בהדפס בארץ״.

גם אם בתפיסה המקובלת אנחנו חושבים על הדפס במונחי שחור לבן, דו מימד או סטטי, הרי שהתערוכה מוכיחה שכמו בכל מדיום אמנות – גבולות והגדרות עומדים למבחן, ואת אמנות ההדפס ניתן לפגוש בעבודות דו־ממד ותלת־ממד, בספרי אמן, במיצבים, בווידיאו ואנימציה. המשותף לכלל העבודות בתערוכה שכולן נוצרו בטכניקות הדפס שונות, בחמש השנים האחרונות.

״ההדפס הוא מדיום חוצה פרקטיקות והגדרות, שמשלב ידע טכני יחד עם אפשרויות ביטוי ייחודיות, הנעות בין ציור, רישום, פיסול וצילום; בין החד־פעמי לריבוי, ובין שליטה למקריות. גם במאה ה־21, התחום עתיק־היומין מושך אמנים מתחומים רבים, ומהווה חלק בלתי נפרד משדה האמנות העכשווית״, אומרות האוצרות.

בין המציגים גם לארי אברמסון, יוחאי אברהמי, עילית אזולאי, גיל ומוטי, גד אולמן, שחר יהלום, סיגלית לנדאו, אלכס קרמר, גלית ראוכוורגר, דורית רינגרט, ועוד רבים וטובים.

The post תמונת מצב בהדפס מקומי appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשרפי וזאנה החל את תפקידו כעוזר בנושאי תרבות ואמנות למנכ״לית עיריית חולון, לפני עשר שנים, זה היה לפני שמוזיאון העיצוב חולון נפתח. לקראת פתיחת המוזיאון עלתה המחשבה על הסבת הגלריות העירוניות של חולון לגלריות שמציגות עיצוב. ״ידענו שמוזיאון העיצוב יציג בעיקר תערוכות בין־לאומיות, וחשבנו שיהיה נכון בגלריות העירוניות לתת במה למעצבים ישראלים״, הוא מספר. בוקר אחד הוא נתקל בעיתון במודעה שבישרה על מכירת כרטיסים לעונת המנויים של האופרה הישראלית, וכך נולד המיתוג של המהלך: העונה הישראלית לעיצוב בחולון. ״הבנתי שיותר נכון לחבר את העשייה לאורך השנה למשהו שהוא גבוה, מתמשך, לא נקודתי, לא משהו שצריך לספר עליו בכל פעם מחדש, שיהיה ברור שזה עניין ארוך טווח״.

בהתאם לכך גם הפנייה לאוצרים ולמעצבים הייתה ממוקדת, וכל אחת מהגלריות קיבלה אופי אחר. גלריית החוצות של שדרות דב הוז, על 40 מתקני התצוגה שלה מציגה מאז בעיקר עיצוב גרפי, קומיקס, איור וצילום. ״אלו התערוכות שאנחנו מקבלים עליהן הכי הרבה תגובות, כי הן מוצגות במרחב הציבורי. הצגנו שם עבודות ביקורתיות, הגענו עד לוועדת המשמעת של הכנסת בעקבות תערוכה שעסקה באמנת ג׳נבה. אני חושב שצריכה להיות גלריה כזאת בכל עיר, דווקא במקומות שהכי הרבה מסתובבים בהם, זה לא קהל שמגיע במיוחד לתערוכה״. 

רפי וזאנה. צילום: רן יחזקאל

גלריית המשכן בית מאירוב, שהציגה בעבר אמנים רבים לאורך השנים,  יועדה לתערוכות ״שצריכות קירות נקיים וחלל מעונב יותר, ושמאופיינות ברב־תחומיות. השינוי שם גרם לקשיי הסתגלות הכי קשים. כולם – עד היום – נורא התרעמו״. לגלריית החווה ייעד וזאנה פרויקטים נסיוניים וקונספטואלים יותר. ״המבנה דומיננטי, זו באמת חווה, ומדהים לראות איך היא משתנה בהתאם לתערוכה: בתערוכות שמלות הכלה שאצרה יערה קידר הכל היה עם וילונות שחורים, לעומת תערוכת הגולגלות שאצרה קרן שפילשר שהשתמשה ברצפה המקושטת ובאותנטיות של המבנה״. ולבסוף, גלריית חנקין, ״המקום עם הכי הרבה מבקרים בעיר. שם אנחנו מנסים ללכת על התפר בין אמנות לאומנות, להציג דברים שימושיים ויותר, ברורים ומובנים, שנוגעים לקהל רחב״. 

עממי היא לא מילה גסה

וזאנה, בן 39, למד קולנוע ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב ולפני כן היה עורך ערוצי הלייף־סטייל של ענני תקשורת. על השיקולים שמנחים אותו לבחירת התערוכות שיוצגו בגלריות העירוניות הוא אומר ״מתחילת הדרך ועד היום אני לא מתבייש מפופולרי, המוני או עממי. עממי היא לא מילה גסה. אני רוצה להיות נגיש לקהל רחב, המעורבות של הקהל הרחב הרבה יותר מעניינת אותי ממספר המבקרים או מדעתם של מבקרי אמנות או עיצוב. לפני שאני מחליט אם לתת אור ירוק לתערוכה אני שואל את האוצר או האמן האם לדעתם הנושא או התערוכה שהם מציעים יקבלו חשיפה מקסימלית, מעניינת, ויגרמו למעורבות של הקהל.

עממי היא לא מילה גסה. לפני שאני נותן אור ירוק לתערוכה אני שואל את האוצר או האמן אם לדעתם הנושא או התערוכה שלהם יכולים לקבל חשיפה גבוהה ויגרמו למעורבות של הקהל. זה אצלי בראש סדר העדיפויות

״זה משהו שנמצא אצלי בראש סדר העדיפויות. לדוגמה, אם ניקח את טרילוגיית תערוכות הנעליים שיזמתי – הסניקרס והסטילטו (התערוכה השלישית עדיין לא קרתה) – אין מי שלא נועל נעליים: אתה לוקח את המכנה המשותף הרחב הזה ואז מציג הבטים מיוחדים או חדשניים שלו, פריקים, לפעמים אפילו דוחים, אבל כאלו שיוצרים עניין לקהל מאוד רחב״.

איך העובדה שמדובר בחולון משפיעה על הבחירה שלך? 

״אני משתדל תמיד לזכור שמדובר בחולון: אנחנו לא באירופה והמטרופולין לא מקושר ברכבות תחתיות ודרכי התחבורה קלות ומהירות. אם מישהו החליט לבקר בתערוכה בחולון זה דורש ממנו להתכוונן באופן מיוחד. לכן אני משתדל הרבה פעמים לקשר את התערוכות למה שקורה במוזיאון העיצוב, בתיאטרון, ליצור עניין רחב. אני לא הנמל או רחוב מרכזי בתל אביב, שתערוכה שמוצגת שם תקבל חשיפה מעצם היותה מוצגת במקום מרכזי. אני צריך להביא את האנשים לחולון: זו לא עיר של הולכי רגל,  אין לי את העוברים והשבים, כל תערוכה מצריכה הרבה מאוד מאמצים כדי להביא מבקרים״. 

איזו השפעה יש לתערוכות על קהילת העיצוב? אם מחר תחליטו על לסגור את העונה הישראלית לעיצוב, מישהו יזיל דמעה?

״כן. העובדה שיש ארבעה חללי תצוגה שמציגים כמה תערוכות בכל שנה, עם אירועים של פתיחת עונה, כנס בין־לאומי, שנותנים במה למעצבים מקומיים והזדמנות להציג את היצירה שלהם באופן עקבי כבר עשר שנים, זה משהו יחודי לחולון. העקביות היא דבר מהותי למי שרוצה לעשות משהו משמעותי ולהשאיר חותם. ככל שיהיו יותר דברים עקביים עם ראייה לטווח הארוך, זה יהיה יותר משמעותי ליוצרים. לי יותר חשוב שאמן או יוצר יבוא ויגיד ׳בוא נדבר מה עושים בעוד שנתיים או שלוש׳; התהליך יותר משמעותי מהתוצר הסופי״.

שבוע העיצוב חולון. צילום: יחסי ציבור

״היתרון של חולון הוא ש־90 אחוז מהפעילות מתוקצבת וממומנת על ידי העירייה: אני לא תלוי לא בתמיכות, לא בספונסרים ולא בחסויות של חברות מסחריות. כל מוסדות התרבות, הבידור, הבילוי, הספורט והפנאי הם מוסדות עירוניים ששייכים לעירייה ומנוהלים על ידי העירייה. לכן, כשיש לעירייה אג׳נדה היא יכולה ליישם אותה״. 

אפרופו עקביות, מה קרה לשבוע העיצוב ולשבוע האופנה של חולון?

״די מהר הבנו שלקרוא לפעילויות שאנחנו עושים בפסח או למתג אותם תחת הכותרת ׳שבוע העיצוב׳ זה מיותר. הפלטפורמות קיימות לאורך כל השנה, אני מחלק את התקציב לאורך 12 חודשים. חוץ מזה נראה לי לגיטימי לעשות חשיבה מחדש ולהחליט על סדרי עדיפויות. זה ממש בסדר אם לא יהיה שבוע העיצוב בחולון, לא יקרה כלום.

נראה לי לגיטימי לעשות חשיבה מחדש ולהחליט על סדרי עדיפויות. זה ממש בסדר אם לא יהיה שבוע העיצוב בחולון, לא יקרה כלום. מאותן סיבות הפסקנו גם עם שבוע האופנה

״מאותן סיבות הפסקנו גם עם שבוע האופנה. אני רציתי לדחוף יותר לכיוון של תערוכות והשראה, אבל שבוע האופנה הוא מטבעו אירוע מסחרי, המטרה שלו היא לסייע למעצבים למכור את הקולקציות שלהם. בשביל השראה אני לא צריך שבוע האופנה: אני יכול ליצור תערוכות, כנסים וימי עיון בלי להכניס את עצמי לביצה ולאינטריגות, מה שלא אומר שאני לא מאוד מעריך את מה שמוטי רייף עושה. זו עבודת קודש וזה סופר חשוב שיהיה שבוע אופנה בישראל, אבל שוב, זה בסדר גמור שזה לא יקרה בחולון״.

יש לו מה להגיד

בחודש הבא העונה הישראלית לעיצוב בחולון תציין עשור, אחרי כ־250 תערוכות, 70 אחוז מתוכן תערוכות קבוצתיות בהשתתפות כ־20 יוצרים בכל אחת. תערוכת הדגל שתפתח את העונה תהיה בראשית. דנה אינטרנשיונל: התערוכה, שתוקדש למי שחוללה מהפיכה בתרבות הפופולרית המקומית והעולמית והפכה לאייקון תרבות פורץ דרך בארץ ובעולם. את התערוכה אצר וזאנה ביחד עם ד״ר גיא מורג צפלביץ׳, ולדבריו, הכניסה שלו בשנים האחרונות לתפקיד האוצר הייתה טבעית.

״פרסמתי שני ספרי שירה, אני מגיע מתחום היצירה, וידאו וגרפיקה הם תחביב אישי שלי – עד היום אני עורך את קטעי הווידאו לחלק גדול מהתערוכות שלנו – ועם הזמן גיליתי שיש לי מה להגיד. ההיי־לייט הן כמובן תערוכות המחווה לגיבורי התרבות המקומיים: לפני כמה שנים ביקרתי במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון בתערוכה שהוקדשה לדיוויד בואי, ושאלתי את עצמי מה קורה אצלנו? למה לנו אין כאלו?

מתוך התערוכה שהוקדשה לעפרה חזה. צילום: מ״ל

מתוך התערוכה שהוקדשה לצביקה פיק. צילום: מ״ל

״גדלתי על מוזיקה עברית, על תכניות טלוויזיה בעברית, על ספרות עברית. יש לנו גיבורי תרבות משלנו ואין שום סיבה שלא ניצור תערוכה ששמה במרכז גיבור תרבות מקומי. אני תמיד מנסה בתערוכות ללמד משהו, לחנך, כך שגם אם תגיע לתערוכה ותקרא רק משפט אחד, למדת משהו. מצד שני, לא פחות חשוב להיות חוויתי, נעים ואסתטי לעין; להפעיל את הרגש״.

איך אתה בוחר לאלו גיבורי תרבות להקדיש תערוכה? 

״כשחשבתי על גיבור תרבות מקומי היה לי ברור שעופרה חזה תהיה הראשונה. היא גיבורת תרבות שלי שעשתה דברים פורצי דרך, ויש לי אליה חיבור אישי: זה רפי מצפת של שנות ה־80, זה השמלות של האחיות שלי, הנעליים של אמא שלי. אני שמח שזה היה הפרויקט הלאומי הראשון שדיבר על עופרה חזה מזה 17 שנה, כי עד אז דיברו בעיקר על התככים במשפחה ועל קרבות הירושה, והנה אנחנו מדברים עליה מבינה אמנותית ותרבותית.

״משם המשכנו לתערוכה השנייה, והיה לי ברור שזה יהיה צביקה פיק, אולי הדבר הכי קרוב לדיוויד בואי שיש לנו בישראל. ועכשיו התערוכה השלישית שמוקדשת לדנה אינטרנשיונל, יוצרת פורצת דרך לכל הדעות, שהובילה ב־20 השנה האחרונות ערכים של שוויון זכויות. וגם פה יש גם חיבור אישי: אני עדיין זוכר את הניצחון שלה באירוויזיון מלפני 20 שנה כאילו זה היה אתמול״.

אם נשב לשיחה בעוד עשר שנים, מה אתה מקווה שיקרה לעונה?

״שתערוכה בחולון לא תהיה יעד שאתה צריך לשים בווייז; שהיא תהיה יעד לא רק לקהל המקצועי. הייתי רוצה לראות פה יותר שוחרי אמנות ועיצוב ויותר קהל רחב״.

The post עיצוב להמונים: רפי וזאנה מציין עשור לעונה הישראלית לעיצוב בחולון appeared first on מגזין פורטפוליו.

תערוכת יחיד לאמן האמריקאי ג׳ואל מוריסון תיפתח בגלריה אלון שגב ב־30.8, פרי שיתוף פעולה בין הגלריה ל־Almine Rech Gallery. זו התערוכה השנייה של מוריסון בגלריה, והיא תחנוך את חלל הגלריה החדש ברחוב המנוע 7, תל־אביב. מוריסון, יליד סיאטל 1976, חי ועובד בלוס אנג׳לס. הוא התפרסם בסגנונו הייחודי שמשלב פיסול נוצץ וראוותני, המבוסס על מראות של חפצים ופריטים מוכרים, ובה בעת מעמיד אותם באור זר וחשדני.

הפסלים בתערוכה עשויים מתכת מלוטשת ומבוססים על חפצים שנאספו ברחובות של לוס אנג׳לס: עגלות סופרמרקט, כדורי חיזוי מזג אוויר, מגפיים מקסיקניות ופטישים לריכוך בשר. אלה מתמזגים עם אלמנטים של אופנה גבוהה, ליצירת חפצים היברידיים, הנראים כתכשיטים מוגדלים, נחשקים ומפוארים. פסליו המלוטשים עד ברק הם תולדה של תרבות הצריכה והם שואבים השראה מצד אחד מהאל היווני הרמס, פטרון הסוחרים, הסופרים והנוודים, ומצד שני מתנועות אמנות אייקוניות כגון המינימליזם ואור/מרחב, ומתת תרבויות עכשוויות, אופנה והשפעות גאו־פוליטיות. התוצאה משופעת בהומור ובמידה של ביקורת – לא רק כלפי החברה אלא גם כלפי עולם האמנות העכשווית, הגלובליזציה והמיתוג.

ג׳ואל מוריסון, הרמס (צילום: ג׳ושוע ווייט. באדיבות האמן, גלריה אלמין רץ׳ וגלריה אלון שגב)

The post גלריה אלון שגב חונכת את משכנה החדש בתערוכה לג׳ואל מוריסון appeared first on מגזין פורטפוליו.

מענק סנדברג למחקר ו/או פיתוח מוענק מדי שנתיים על ידי המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל להצעות בתחום העיצוב והאדריכלות. השנה יחולק המענק להצעות מחקר הנוגעות לתולדות העיצוב או האדריכלות המקומיים. ההצעות יכולות לעסוק בהבטים תיאורטיים או מעשיים ולהחריב את התחום גם לנושאים כמו מלאכות מקומיות או בנייה מסורתיות.

את הצעות המחקר רשאים להגיש אנשי מקצוע מהתחומים הבאים: אדריכלות, עיצוב מוצר, עיצוב אינטראקטיבי, עיצוב ביקורתי, תקשורת חזותית, אמנות שימושית והוראת העיצוב והאדריכלות. המענק מיועד להצעות מחקר עתידיות ולא למימון מחקר שכבר נעשה. גובה המענק לשנה זו הוא 10,000 ש״ח.

המתמודדים יגישו הצעה המפרטת בבהירות את מהות המחקר ומטרותיו (עד 250 מילים). בנוסף יש להגיש תכנית המפרטת לוח זמנים להשלמת המחקר במהלך שנת 2019 והצעות לאופן יישומו (כמו הצעה לפרסום, יום עיון, מאגר נתונים וכו׳). יש לצרף תקציר קורות חיים. ועדת השיפוט תבחר מספר מועמדים שיוזמנו לראיון אישי ובסיומו יבחר הזוכה. הועדה רשאית לבחור ביותר מזוכה אחד ולחלק את המענק בין הזוכים.

את ההצעות יש לשלוח לדוא״ל osnats@imj.org.il ולציין בנושא ״מענק סנדברג״. לשאלות והבהרות אפשר לפנות למחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל 02-6708026

מועד אחרון להגשת הצעות: 15 באוקטובר 2018. ראיונות ובחירת הזוכה/זוכים ייערכו לקראת סוף אוקטובר 2018.

The post קול קורא למענק סנדברג למחקר ו/או פיתוח לשנת 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

רואה ואינו נראה

רק עד יום א׳ הקרוב (19.8) אפשר לראות בגלריה 32 בתל אביב את תערוכת צילומיו המרשימים של האמן הסיני ליו בולין, הידוע בכינויו ״האיש הבלתי נראה״. בולין (45) הוא אקטיביסט פרפורמר, שאמנותו משלבת פעילות למען זכויות הפרט. הוא שייך לדור שהגיע לבשלות בשנות ה־90, בזמנים שבהם סין החלה להתאושש מהריסות מהפכת התרבות וליהנות מהצמיחה הכלכלית ומהיציבות הפוליטית, וכן מפתיחות יחסית לתיירות ולעולם המערבי. ב־2005, לאחר שהממשלה אילצה אותו לעבור והרסה את הסטודיו שלו (כחלק מתנופת פיתוח והרס של שכונות שלמות), החל את סדרת עבודותיו המפורסמות – שבהן הוא מצולם כשהוא מוסווה בנופי העיר או הטבע. בתמונות המבוימות הוא צובע את גופו ובגדיו עד שהוא נטמע כליל ברקע, כאדם שקוף, שהרשויות אינן מבחינות בו. הסדרה התפתחה והפכה למניפסט חברתי, שבו הוא מוחה על תרבות הצריכה והתאווה לכסף, על הפגיעה בסביבה ועל עוולות שונות.

חגית פלג רותם

ליו בולין בגלריה 32 (צילומים יח״ץ)

אלק (אהרון) שפטל בבית האמנים בתל אביב

אלק שפטל – ״מפה ולא מפה״

בבית האמנים בתל אביב מוצגת חשיפה ראשונה של בתערוכה עבודותיו של אלק (אהרון) שפטל (1922-2012). שפטל נולד בלודז׳, פולין, ובבגרותו נסע ללמוד בפריז, ובמלחמת העולם השנייה היה פעיל במחתרת הצרפתית. הוא עלה לארץ ב־1954 והתגורר בתל אביב. למרות שעבד למחייתו רוב ימיו בסוכנות היהודית, הוא שייך לקטגוריה של ציירים טוטאליים שעבורם הציור הוא דרך חיים. הוא רשם על כל מצע שנקרה בידו: קופסאות סיגריות, עיתונים, פתקים, עלונים פרסומיים ועוד, והחיים היומיומיים המתרחשים סביבו סיפקו לו נושאים לציור: רישומי דיוקנאות של עמיתים לעבודה ושל עולים חדשים, הנוף הנשקף ממרפסת ביתו, אנשים שפגש במקרה ברחוב, בבתי קפה, בתור בקופת חולים ובחוף הים האהוב עליו. למרות שצייר בארץ במשך כחמישים שנה, קשה לזהות בעבודותיו מאפיינים של ציור מקומי: אווירה אירופאית אופפת את עבודותיו. נראה שתמיד עמד רגל פה ורגל שם. את התערוכה הוציאה לפועל בתו, האמנית יערית שפטל ואצר יאיר שולביץ.

חגית פלג רותם

מאוסף מוזיאון טיקוטין

עונות השנה במוזיאון טיקוטין

במוזיאןן טיקוטין לאמנות ותרבות יפן שבחיפה תיפתח בשבת התערוכה היופי שבארעיות / עונות השנה באמנות היפנית. התערוכה מבטאת את הקשר העמוק של אמנות יפנית לעונות השנה ולטבע – בין אם באמצעות נושאים מסורתיים העוסקים בשינויים העונתיים, או באמצעות חפצים אשר צורתם, החומרים מהם הם עשויים והמוטיבים הדקורטיביים המעטרים אותם מעוררים רגשות אהבה לטבע בלב היפנים. ציירים ובעלי מלאכה התבוננו בטבע המשתנה לנגד עיניהם וביטאו באומנותם אמיתות מהותיות על טבע החוויה האנושית. באמנות היפנית מצויים סממנים עונתיים מתוחכמים והאמנים היטיבו לבטא לא רק את חיבתם למחזורי הטבע, אלא גם את המודעות לתפיסת השינוי הבלתי נמנעת, שמקורה בתפיסה הבודהיסטית והשינטואיסטית. בשתי התערוכות הנוספות יוצגו כלי פורצלן יפניים בכחול לבן והדפסים יפניים מודרניים מאוסף המוזיאון.

יובל סער

The post הרשימה המשותפת // 16 באוגוסט 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף PARQUETEAM

תעודת זהות

אורנה ברוש־ויץ, מעצבת פנים ילידת הארץ, מבעלי סטודיו ברוש אלון, המשותף לה ולמעצבת קרן גור־אלון.

אהבה ראשונה

״משיכה לאסתטיקה וליצירה תמיד הייתה חלק מחיי״ אומרת אורנה ברוש־ויץ, שדרכה בעולם העיצוב משובצת בסיבובי פרסה: היא החלה ללמוד אדריכלות, המירה אותה בלימודי עיצוב אופנה בשנקר, ועסקה בתחום עד סיבוב הפרסה הבא, שהביא אותה לעיצוב פנים. הפנייה לעיצוב פנים קרתה כמעט באקראי, כשפגשה את המעצבת קרן גור־אלון, שגם הרזומה שלה כולל לימודי אמנות ואוצרות לפני שפנתה ללימודי עיצוב פנים.

מימין: קרן גור־אלון ואורנה ברוש־ויץ, סטודיו ברוש אלון. צילומים: מ״ל

״נפגשנו דרך בני הזוג שלנו, ששירתו באותה טייסת, והכימיה הייתה מידית. ההיכרות הפכה לחברות נפש הדוקה והעניין המשותף שלנו בעולם העיצוב הביא אותנו להחליט על ההתחלה שאנחנו רוצות לעשות משהו ביחד״ מספרת ויץ. את הסטודיו שלהן, ״ברוש אלון״, העוסק בתכנון ועיצוב בתים ודירות בעבור המגזר הפרטי, הן הקימו לפני 24 שנים בנווה צדק, והיום הוא ממוקם ברמת השרון ״עם צוות נהדר על טהרת המין הנשי, שמקפיד על ארוחות צהריים משותפות כל יום, ולצד החברותא שבעניין מנוצלות גם להתעדכנות בענייני עבודה״.

כל פרויקט מתגבש כסיעור מוחות בינה לבין גור־אלון, ולאחר מכן מתרחב לשיח ״צפוף״ עם הלקוחות על מנת לדייק את הפרוגרמה בדרך לתוצאה המבוקשת, וכשמדובר בפרויקטים של בנייה מהיסוד הן עובדות בשיתוף פעולה עם אדריכלית בכל הקשור להיבטים מתחייבים כרישוי. ״תפיסת העולם שלנו היא ליצור בתים ודירות שחיים בהם. לא בתים מנוכרים או ׳מגזיניים׳ בסגנון ׳אל תגע בי׳, אלא כאלה שמשרתים נאמנה את הדרים בהם ומגשימים בעבורם את החלומות והמאוויים. חשוב לנו שהדיירים ירגישו כיף בבית; שירגישו שהוא נולד מתוכם ושהוא לגמרי שלהם״. למרות שמדובר בלקוחות שונים ובצרכים משתנים, כתב היד שלהן שזור בכל פרויקט, ועיקרו שימוש בחומרים טבעיים ושילוב בין ניקיון וחמימות.

״הקו שלנו נע ׳קדימה ואחורה׳ – משחק על הציר שבין קלאסי ומודרני־עדכני, נקי אבל לא מינימליסטי. מבין החומרים העץ הוא חומר שאהוב עלינו במיוחד, ובמרבית הפרויקטים כל פריטי הריהוט והנגרות מתוכננים על ידנו כ׳קאסטם מייד׳ ייעודי״, אומרת ברוש־ויץ. מדי פעם, היא מוסיפה, ״אנחנו משתעשעות במחשבה על תכנון מבנה ״גדול״ דוגמת מבנה ציבור, אבל בסופו של יום מה שמאתגר אותנו הוא לממש ללקוחות שלנו את חלום הבית שלהם, והעיסוק בכך הוא לדידנו פשוט סיפור אהבה״.

אהבה שנייה

כמי שהגיעה מתחום האופנה, טקסטילים וטקסטורות סרוגות, ובעיקר מלאכות יד מסורתיות שעוסקות בכך, תמיד ריתקו את ויץ, וכשנסיבות חייה אילצו אותה להיות מרותקת לביתה תקופה מסוימת, היא החליטה להוציא את המשיכה לעבודת היד האהובה מהכוח אל הפועל. ״מישהי לימדה אותי קשר סריגה בסיסי, ומשם המשכתי ללמד את עצמי דרך האינטרנט״, היא מספרת. מאז התחילה לסרוג, לסרוג ולסרוג: ״סרגתי דברים לבית בעלי ערך פונקציונלי כמו פופים, שטיחים, סלסילות, הדומים וכיוצא בזה, בעיקר מחוטי כותנה כי הם יציבים וגם פרקטיים כשמדובר בפריטים שימושיים״.

קשת הגוונים המאפיינת את ״הסרוגים״ שלה היא קשת גווני אפור לסוגיהם, וכשגור־אלון מעידה עליה שכמו בעיצוב פרויקטים, כך גם בסריגה הדקדקנות שלה אינה יודעת פשרות, היא מאשרת: ״האמת היא שאני מסוגלת לפרום פריט שעבדתי עליו הרבה והוא כמעט גמור אם נדמה לי שאיזו ׳עין׳ לא נראית מדויקת״. היום, היא אומרת ״הסריגה ׳באה לי׳ בתקופות, אבל תמיד מעניקה לי תחושה טובה של יצירה ועיסוק בכנות החומר, וזו תחושה נהדרת״.

חילוף חומרים

״הרומן שלנו עם הלקוחות מגיע עד רמת האבזור המשלים, ופריטים סרוגים שמייצגים ערכים של חומריות טבעית ואותנטיות של עבודת יד תואמים את התפיסה האסתטית שלנו. בגלל עומס העבודה וחוסר הזמן אנחנו נעזרות היום ברחלי הנפלאה, ׳סרגנית׳ מיומנת שסורגת עבורנו בהתאם לסקיצות מדויקות שאנחנו מכינות, וגם את החוטים אנחנו בוחרות בעצמנו״.

בית באפקה

הבית הממוקם באפקה תוכנן בעבור משפחה ישראלית שהתגוררה מספר שנים באנגליה. מרבית התהליך התנהל בשלט רחוק, עם מפגשים ייעודיים – בארץ או באנגליה – בהתאם להתקדמות הבנייה. הפרוגרמה הייתה רגילה למדי, מותאמת לצרכי המשפחה ולניצול מיטבי של השטח הלא גדול, והותרת די מרחב לגינה. תכנון הבית ״לגובה״ הביא לניצול נכון יותר של השטח, והוא מתפרש על פני ארבע קומות.

שפת התכנון מגלמת השראה שנשאבה ממקום מגוריהם הקודם של הדיירים, ושמשתלבת עם הקו המודרני־קלאסי של ויץ וגור־אלון וחיבתן לחומרים טבעיים: כלל חללי הבית רוצפו בפרקט עץ, באזורים החיצוניים נעשה שימוש באבן, ופריטי הריהוט והדקורציה ששולבו בו מייצרים מארג הרמוני, מסוגנן ונינוח כאחד.

סטודיו ברוש אלון. צילום: עודד סמדר (בשיתוף PARQUETEAM)

סטודיו ברוש אלון. צילום: עודד סמדר (בשיתוף PARQUETEAM)

סטודיו ברוש אלון. צילום: עודד סמדר (בשיתוף PARQUETEAM)

The post חדר משלי // אורנה ברוש־ויץ appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

אסף הינדן, בן 29, תל אביב.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

רווק פלוס אחיין.

מה בצלחת?

הכל, והרבה. תודה.

אסף הינדן: צילום דניאל ז׳קונט

מתוך תערוכה קו כחול בסדנאות האמנים בירושלים. צילומים: מ״ל

מתוך תערוכה קו כחול בסדנאות האמנים בירושלים

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

קודם כל, אני תמיד שמח לארח בסטודיו שלי בקריית המלאכה. בחודש הבא אציג תערוכת יחיד בשם ״לחות יחסית״, שתיפתח ב־20.9 בגלריה ״מקום לאמנות״. כרגע אני משתתף יחד עם שרי הימלפרב בתערוכה זוגית שאצרה גיל כהן, ״קו כחול״ בסדנאות האמנים בירושלים. התערוכה נולדה בעקבות הקמתו המתוכננת של קו הרכבת הקלה, שעתיד לעבור ברחוב עמק רפאים, במושבה הגרמנית בירושלים. הקמתו של הקו מאיימת לשנות את פני השטח של אחד מהאזורים האחרונים לשימור בירושלים.

התערוכה נסבה סביב הסוגייה, ומתייחסת להתערבות האדם במרקם העירוני באופן שמעצב מחדש את שיירי העבר. מדובר בסדרה של עבודות צילום הכוללות שער אלכסנדרוני בן 150 השנה, ארובות שאינן בשימוש ומודלים של מבני אב־טיפוס מהאזור. יש גם עבודת וידאו שבה נראה תושב ותיק של המושבה, שמיתווה התוכנית מעמיד את ביתו בסכנה (התערוכה מוצגת עד 12.10).

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

בזמן שהות אמן בהמבורג, הייתי בפתיחת תערוכה של האמן הלבנוני ואליד ראאד בגלריה Sfeir-Semler. לאחר שיח הגלריה, שבו נכחתי מתוך עניין בראאד, הוא שאל אותי מאיפה אני, וכשעניתי לו הוא הופתע לרגע, ואז המשכנו בשיחה ארוכה ומעניינת. זה היה מפגש מאוד משמעותי בעבורי, ובמבט לאחור אני מופתע שהעזתי והמשכתי מעבר ל״I really like your work״ (תודות לקצת אלכוהול).

מתוך תערוכת היחיד לחות יחסית, שתיפתח בחודש הבא

דויד, 2016

טריפטיך, 1928

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף אתה צריך כדי לממן אותו?

אני מעדיף להסתכל אל העתיד הקרוב. אני בהחלט רוצה לייצא את תערוכת היחיד הקרובה באופן אופטימלי. אני מודע לאילוצים כספיים ומתורגל לעבוד סביבם, אבל תמיד מוודא שאותם אילוצים לא יבואו על חשבון העבודות. יש כבר עיצוב לקטלוג וכותבות נהדרות שאני מתרגש מהן. כרגע עדיין אין תקציב, אבל יש מוטיבציה!

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

לא תהיה כאן תשובה מגניבה ומיוחדת. אני בעד בגדים נקיים ופשוטים. הפריט האחרון שרכשתי הוא מכנס מ־COS, ואני בקושי לובש אותו כי יש לי נטיה להרוס דברים יקרים.

רוצים להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@byfar.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

גריד, 1907

ללא כותרת, נמרוד (ירושלים), 2018

ללא כותרת, דקלים, 2017

The post מה קורה // אסף הינדן appeared first on מגזין פורטפוליו.

פעם בחודשיים בוחרים חברי קולקטיב ״מנהרת הזמן״ שנה – בעזרת מחולל תאריכים רנדומלי – ולאחר מכן ניגשים לוויקיפדיה לבדוק מה קרה במהלכה. כל מאייר בוחר אירוע שמעניין אותו, מאייר את מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, ומעלה לחשבון האינסטגרם של הקולקטיב. לאיורים אין חוקים: אפשר לאייר משהו ביקורתי, אפשר לתת פרשנות אישית לאירועי העבר, או אפילו להציע להם פתרונות חלופיים.

״מאחר שאנחנו הבוסים של עצמנו, השמיים הם הגבול״, מספר חבר הקולקטיב, שחר קובר. ״האירועים יכולים להיות איזוטריים לגמרי וגם כאלו ששינו את פני ההיסטוריה. מה שרוצים. המגבלה היחידה היא הפורמט – ריבוע. נדמה לי שעיסוק בהיסטוריה קורץ לכל מאייר ממוצע מהסיבה הפשוטה שבמסגרתו אפשר לצייר דברים תקופתיים. פעם הכול היה מעניין יותר מבחינה חזותית: כל תקופה והלבוש, האדריכלות והעיצוב שלה. העושר של כל תקופה ותקופה הוא גן עדן בעבור כל מאייר״.

כיום מונה הקולקטיב 15 מאיירים ישראלים (גם אם חלקם לא גרים בארץ), ותיקים וצעירים, דתיים וחילונים, ילידי הארץ ועולים, שעובדים בגישות ובסגנונות שונים: ענת פרי־טל, נעם וינר, מורן ברק, עומר הופמן, רז בן־ארי, מירה פרידמן, שמעון אנגל, ליהי יעקב, יניב טורם, ענת ורשבסקי, אור יוגב, נער נגן, מאיה שלייפר ושחר קובר. שחף מנאפוב הייתה חברה עד לאחרונה, ונועה קלנר תתפוס את מקומה בסבב הבא.

״התאגדנו יחד למטרה אחת אחת פשוטה. לשים לרגע בצד את הלקוחות ולחזור לבסיס שהביא את כולנו, ככל הנראה, לעולם האיור – הרצון הפשוט לצייר בשביל עצמנו. זה המקום בעבורנו ליצור מה שאנחנו רוצים בלי יותר מדי מגבלות; לעשות ניסויים ולגלות דברים חדשים. מעבר לכך, עבודת המאייר היא עבודה בודדה – רובנו יושבים בסטודיו שלנו לבד (בחושך…). יצירת קבוצה מאפשרת לנו לקיים אינטראקציה מקצועית ולהתייעץ אחד עם השני, ולהפרות אחד את השני״.

אור יוגב

מה שכיף בפרויקט הזה הוא שהאירוע שאותו בחרנו לאייר הוא רק טריגר כדי לספר סיפור, מדומיין או לא, על אותו אירוע ספציפי שקרה באמת. בשנת 1982 נולד האזרח המיליארד בסין, מה שאומר שהיום הוא צריך להיות באמצע שנות ה־30 לחייו. ניסיתי לדמיין באיור שלי איך הוא נראה היום ואיך נראים חייו של רווק סיני מגודל במדינה שכזו. תיאור האירוע בוויקיפדיה מסתכם בשורה בודדת המציינת את המאורע. אף על פי כן, שורה זו מעניקה מספיק מידע כדי להצית את הדמיון לגבי מה שאולי היה וקרה מאז, ומאפשרת לספר סיפור קטן בתוך סיפור גדול יותר בהיסטוריה.

יניב טורם

איור בעבור שנת 1717 – כילד תמיד אהבתי ספרי הרפתקאות ואני ממש זוכר את היום, ואיתו את התדהמה, שבו הבנתי ששודדי ים באמת היו קיימים. ים פתוח, סכנות ואוצרות היו הדבר הכי רחוק והכי קסום לילד השקוע בספר וגר בישוב גלילי מנומנם. למרות החספוס הפיראטי המוכר, כשקראתי כאדם בוגר על ״סם השחור״ שמחתי לגלות שהוא היה ידוע בנדיבות הלב שלו ושהוא השאיר את אויביו המובסים בחיים. הוא גם היה מצליח מאוד בתחומו, אסטרטג, ומסופר עליו שהכניע אחת מספינות יריביו בכדור תותח אחד!

ליהי יעקב

לכבוד שנת 1982 בחרתי לציין את הולדת האלבום ״Thriller״ של מייקל ג׳קסון באמצעות אנימציה (צולעת) של הריקוד המפורסם. הגיף שיצרתי מורכב מכ־50 ציורים הנשענים על סרטון יו־טיוב שמראה איך מבצעים את הריקוד ל־״Thriller״ צעד אחר צעד. בהתחלה רציתי לצייר את מלך הפופ עצמו, אבל אז התאהבתי באמריקאית החביבה שהדריכה איך לבצע את הריקוד, במבטא דרומי כבד ובסבלנות רבה. היא כמובן לא הייתה עירומה במקור.

מאיה שלייפר

האיור מתייחס לפלישה המונגולית לטרנסילבניה בשנת 1717: בילדותי בברית המועצות היו שני סוגי אויבים בסיפורים ובמשחקי חצר – גרמנים ומונגולים. הסיפור של האויבים הראשונים היה ברור: היה להם נשק והם נכשלו. לעומתם היו במונגולים מסתורין ואימה: העיניים שלהם היו זרות ומפחידות, ובאגדות נראה שהיה להם כוח על. הם יכלו לישון על סוס ולאכול את בשרו בלי לרדת ממנו, וכך הלאה. הם והסוסים שלהם היו מן יצור אחד שלם. ציירתי איש־סוס כיצור אחד עם עיניים חייזריות, שחותך את הדף כמו חץ בדיוק כמו שהמונגולים חתכו את העולם לפיסות – לפניהם ואחריהם.

מורן ברק

העבודה שלי היא בנושא רישום הפטנט על הניילון על ידי הכימאי וולאס ה. קרות׳רס בשנת 1937. קרות׳רס, שסבל מאפיזודות של דיכאון מאז נעוריו, התחתן כשנה לפני רישום הפטנט, ובאותה שנה התאבד. על אף שמותו לא בהכרח קשור לנישואיו, עניין אותי הקשר בין זוגיות, ניילון וחנק. עד מהרה גיליתי שהיפנים חשבו על הדימוי של זוגות עטופים בניילון לפני: דוגמה לכך היא הצלם האל קווג׳צ׳י (Hal Kawaguchi) שצילם ב־2016 סדרה של זוגות עטופים בניילון באריזת וואקום (תהליך שלדברי קווג׳צ׳י, משאיר לו ארבע שניות לצילום לפני שהזוגות נחנקים).

נעם וינר

בשנת 1937 נפתח בנק הדם הראשון בארצות הברית, וחשבתי לעצמי איך היה נראה שוד בנק שכזה ברוח הגנגסטרים. בתקופה של שנות ה־30 הגנגסטרים היו מעין סלבס, והנראות שלהם הייתה כל כך איקונית שהיה לי חבל שלא לאייר אותם! עיצבתי דמויות לפי בוני וקלייד ועוזריהם.

נער נגן

המאורע שבחרתי לאייר לשנת 1494 היה סיפורו הנורא של אמדה סיון, הקיסר הנוצרי האתיופי הקטן, שהומלך ונרצח בידי דודו באותה שנה. האיור עבר הרבה גלגולים וסקיצות שבהן ניסיתי לאייר סצנה סוערת של התנקשות עם מוטיבים נוצריים ואתיופיים; לבסוף החלטתי להתמקד בילד עצמו וליצור לו דיוקן אינטימי, בניסיון לבודד אותו מכל התככים הפוליטיים שחרצו את גורלו.

עומר הופמן

ב־1982 אסר בית המשפט האירופאי על הכאה, חשמול או שימוש במקל על מנת להעניש פיזית תלמידים, לפחות ללא רשות הוריהם. התיאור הזה היה הזמנה בעבורי לאייר את כל הדברים הנ״ל. הנחתי שמנקודת מבטו של התלמיד, בית ספר שבו פרקטיקות אלו נורמטיביות נחווה כמו מלכודת אלימה; מקום מסוכן המאוכלס בדמויות מבוגרים מפחידות. ניסיתי להעביר את התחושה הזו בעזרת משחקים בקומפוזיציה מעורבלת שנכנסת פנימה ומעוררת הרגשה של רכבת שדים שיצאה מכלל שליטה; שמכל פינה יכול לקפוץ מבוגר ולאכול את התלמיד.

ענת ורשבסקי

ג׳ון וויבר, רקדן וכוריאוגרף אנגלי, העלה את מופע המחול The Loves Of Mars & Venus בלונדון ב־2 למרץ 1717. המופע נחשב למחול המודרני הראשון! הוא סיפר סיפור באמצעות תנועות, מחוות ומוסיקה בלבד (וללא מילים כלל), כפי שהיה נהוג עד אז להעלות מופעי מחול ובלט.

ענת פרי־טל

את האירוע המאויר שלי לשנת 1982 לא היה קל למצוא בין כל אירועי הביטחון והפוליטיקה הישראלית של אותה שנה. לבסוף, החלטתי לבדוק מה קרה במוזיקה הישראלית! שמחתי למצוא את זוהר ארגוב ברשימה של ״אירועים חשובים במוזיקה לשנת 82״. מי שמכיר אותי יודע על חיבתי העזה למוזיקה מזרחית בכלל ולזוהר ארגוב בפרט; שיריו של ארגוב הושמעו בבית הוריי כל ילדותי. מסתבר שבשנה זו זוהר נכנס לראשונה למצעד הפזמונים עם השיר ״הפרח בגני״ אחרי שנים ארוכות שבהן המוזיקה המזרחית לא זכתה להכרה כלל. באיור שלי לשנה זו ניסיתי להציג את ״הפרח בגני״ כשתיל שעולה וצומח דרך שכבות של מוזיקת המיינסטרים של אותה התקופה.

רז בן ארי

לנהר הצהוב בסין זרם אימתני כל כך שהוא סוחף איתו את הקרקע שבה הוא עובר. לכן צבעו הצהבהב והבוצי. אחת לכמה שנים הנהר משנה את מסלולו וגורם לשיטפונות נוראיים, ביניהם השיטפון הגדול של 1494. כשקראתי על הנהר נתקלתי באגדה סינית המספרת על ענק בשם קאו פו שהחליט לרדוף אחרי השמש. במהלך המרדף ניסה קאו פו להרוות את צימאונו ושתה את כל כולו של הנהר הצהוב העצום! אף על פי כן הענק לא הגיע אל השמש, ומת בעודו מנסה.

שחף מנאפוב

שנת 1982 משכה אותי לאייר אירוע רקע שלא בהכרח פתח את מהדורת החדשות העולמית, ולכן בחרתי בטיסת בריטיש איירווייס 9. במהלך הטיסה כל המנועים הושבתו בגלל שאריות אפר מענן הר געש, אך הסיפור נגמר בטוב. בהתחלה תכננתי להתמקד במתרחש בלב המטוס ובלב הנוסעים, ואחר כך גלשתי לתיאור אפי של הר געש. לבסוף החלטתי לשמור על איפוק בריטי ולרמוז לאירוע, שלא ״משחק״ את התפקיד העיקרי באיור. כמו כן, נולדתי באותה שנה ושעשע אותי לעסוק בעצמאות של להיות ילד בשנות ה־80.

שחר קובר

החלטתי שהעבודות שלי לקולקטיב יהיו מבוססות פאנלים של קומיקס. אני אוהב את הז׳אנר אבל גם חושש מההתמודדות איתו בשל מורכבותו. למרות החשש, ובזכות העובדה שיש לנו חופש גדול מאוד לעשות מה שאנחנו רוצים, החלטתי להתמודד עם האתגר. בעבודה על שנת 1717 איירתי את האדון תומס פיירצ׳ילד, שהיה בעל משתלה בלונדון והראשון להצליח לייצר הכלאה מלאכותית בצורה מדעית ומבוקרת בין שני זני צמחים. אני חובב משתלות וחרקים, ולכן בחרתי בנושא.

כל מה שפיירצ׳ילד בסך הכל עשה הוא להאביק זן אחד של ציפורן עם אבקנים של זן אחר: הוא עשה את עבודתם של חרקים, ולכן הפכתי אותו באיור לפרפר. הוא עצמו מבוסס על דיוקן של האדון. רציתי גם להראות את הפרחים עצמם, והחלטתי לנסות לעשות קומפוזיציה סימטרית – שני הזנים שהוכלאו בשני צידי הפריים. אני לא בטוח שזה חוקי בקומיקס כי אין פה כיוון קריאה, אבל זה היה נראה לי פתרון נכון.

שמעון אנגל

בשנת 1717 הסתיים תרגום הספר ״סיפורי אלף לילה ולילה״, ובאופן סופי שחרזדה היגרה לאירופה. שודדים, אריות, מדבריות אין־סוף, ג׳ינים, הרמונות מלאי נשים וסולטן אחד באו יחד איתה, הממו את אירופה הוויקטוריאנית הקפוצה והעיפו לה את הראש. באיור שלי רציתי להדגיש את הצד החזק של שחרזדה – להציג אותה כשליטה במרכזו של הרמון מלא בגברים אירופאים חסרי צבע וחסרי מילים, ולתאר את שליטתה באירופה ממש כשם ששלטה בסולטן בהרמון ההוא שם בלילות ערב.

The post מנהרת הזמן של המאיירים בישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

בית הנסן שמחים לארח זו השנה השלישית יומיים של מכירה חגיגית ומקורית לקראת החגים, ברח׳ גדליהו אלון 14, בימי חמישי (30.8) בשעות 16:00-21:00 ושישי (31.08) בשעות 10:00-15:00. הכניסה חופשית. לרגל האירוע, מעצבים ומעצבות מכל רחבי הארץ יגיעו לבית הנסן שבירושלים, ויציגו עבודות עיצוב מתחומי ההום־סטיילינג והאקססוריז, לצד חנות פופ־אפ למוצרי פרינט שתפעל לאורך כל אירועי הקיץ, בין ה-23.8-1.9. האירוע יתקיים בחצר בית הנסן בטרסות תחת עצי הפרי, הזדמנות מצוינת לקניית מתנות מקוריות לחגים פרי יצירה מקומית.

ליין פרימוורה (Primavera) מתקיים פעמיים בשנה בבית הנסן, במטרה לקדם מעצבים מקומיים צעירים ולחשוף את תוצריהם בפני הקהל. היריד ייערך השנה במסגרת אירועי הקיץ בבית הנסן, הכוללים הופעות, סדנאות והקרנות סרטים תחת כיפת השמיים. הוא יכלול שפע של דוכני מעצבים מכל רחבי הארץ שיציגו עבודות עיצוב מקוריות מתחומי הטקסטיל, האופנה, התכשיטים, הקרמיקה, עיצוב הבית ועוד. בנוסף, יערכו באירוע סדנאות עיצוב.

בין המעצבים שיציגו השנה: מעצבות התכשיטים ליה אלנתן, Woodie המתמחה בייצור משקפים מעץ ממוחזר, סטודיו Suit Case היוצרים ומרכיבים פרטי אמנות מעוצבים מעבודות יד, הצורפת יעל גרשון המייצרת תכשיטים בשילוב עם עם טכנולוגיה עכשווית, שירה זינגר המעצבת תכשיטים אלגנטים וקלילים ועוד.

היזמיות והמנהלות האמנותיות של פרימוורה הן גילי אילן ודנה תגר. אילן היא בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, בעלת מותג תכשיטי טקסטיל ופורצלן המוצג בתערוכות בינלאומיות הנושא את שמה. בנוסף מבעליהם של סטודיו לקרמיקה בעיר התחתית חיפה – סטודיו דווקא. תגר היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מאיירת וארט דרייקטור עצמאית, חברה בסטודיו ״עתיד מזהיר״ בבית אליאנס, יזמה ואצרה את אירועי שבוע העיצוב בבית אליאנס.

The post פרימוורה 2018 בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי קרן, בוקר טוב. מה שלומך?

בוקר אור. שלומי מצויין

מגניב. קודם כל אני מאוד אוהב את השם, מדיה מעורבת. מתי הוא נקבע כשם הסופי? היו לו מתחרים?

לא היו לו מתחרים. מהרגע שהתחלתי לחשוב על הספר באופן קונקרטי, ולפני שאפילו אספתי את אנשי הצוות ידעתי שהשם יהיה מדיה מעורבת. אמנם לקחתי בחשבון שהרבה לא יבינו את הקשר של השם לאמנות (שמן על בד, אקריל על נייר, מדיה מעורבת) אבל החלטתי ללכת על זה

קרן בר גיל. צילום: עדי אורני

כשהתחלת לחשוב על הספר באופן קונקרטי, מה היה לך בראש? למה ספר? ואולי תוסיפי גם כמה מילים על החיבור שלך לאוכל ולאמנות

החיבור שלי לאוכל ולאמנות הוא ותיק וממושך ומגיע מכמה כיוונים. התחלתי לחשוב על החיבור ביניהם כשהכרתי את השוקולטיירית ננסי פומגרין והוזמנתי למסיבת השוקולד שלה. עקבתי אחרי היצירה שלה – ההשקעה, הטוטליות, התכנון, יצירת הקונספט והשימוש בחומרים – וחשבתי לעצמי שהיא אמנית. אחר כך במשך שנה הרכבתי רשימה של שפים ו״פודיז״, שמעשה יצירת האוכל בעבורם הוא כמו תהליך יצירת האמנות, ומצד שני של אמנים שגוף העבודה שלהם עוסק באוכל – ויש כל כך הרבה. האוכל כל כך נוכח בחיים שלנו. גם בחיינו הרגשיים

איך המשכת משם? אני שואל כי הספר הוא לא בדיוק ספר בישול וגם לא ספר אמנות רגיל, ואני לא מציין את זה לשלילה. אפשר להגיד שקשה להכניס אותו למגירה אחת

אחרי שחשבתי על החיבור בין אוכל ואמנות יצרתי ערבי אוכל שמפגישים בין אמנים לשפים; אחרי הערב השני שהיה מאוד מוצלח, החלטתי שאני אאגד את כל המפגשים המרתקים האלה לספר שיושק בערב אמנות ואוכל. בחרתי לאגד את החומרים שנאספו לספר כי אני חובבת ספרי בישול וממשיכה לקנות אותם, אף שאני נעזרת הרבה באינטרנט. יש משהו כיפי בפתיחת ספר בישול, ורציתי שהספר הזה יתעתע ויתחפש לספר בישול בשניה הראשונה, עד שהקוראים יבינו שהמתכונים הם מתכונים ליצירה באופן כללי

הייתי אומר אפילו מתכונים לחיים

לגמרי. מתכונים לחיים

החיבור שלי לאוכל ולאמנות הוא ותיק וממושך ומגיע מכמה כיוונים. במשך שנה הרכבתי רשימה של שפים ו״פודיז״, שמעשה יצירת האוכל בעבורם הוא כמו תהליך יצירת האמנות, ומצד שני של אמנים שגוף העבודה שלהם עוסק באוכל – ויש כל כך הרבה. האוכל כל כך נוכח בחיים שלנו. גם בחיינו הרגשיים

אז יש חיבור ויש חזון, ועכשיו צריך לפנות לאנשים שישתפו פעולה. אני מניח שחלק ממי שפנית אליהם לא ממש הבינו מה את רוצה…

נכון. לחלק מאלה שלא מכירים אותי מקרב השפים לא היה ברור לגמרי מה החזון שלי, ובהתחלה היה קשה להסביר. אבל חלקם (כאלה שאולי ראו דבר או שניים בפייסבוק), כמו ניר צוק, נענו מייד, ועם חלקם נפגשנו ודיברנו. מי שמאוד עזרה לי בפרויקט היא הילה נבו, עורכת התוכן של הספר. היא פנתה להרבה שפים והצליחה בשיחה די קצרה לאתגר אותם להשתתף – כמו, לדוגמה, מוטי טיטמן ממלגו ומלבר ואוראל קמחי מפופינה. הדיאלוג איתם יצר גם חברות וביקורים תכופים במסעדות שלהם. חנוך שכטר מבאנה, שאין לו קשר עמוק לאמנות, לא הבין בהתחלה מה אני רוצה ממנו. אבל זוגתו נעה מכירה אותי, והחלום שלה היה להגיע לערב אמנות ואוכל, אז היא דאגה להסביר לו…

איך התבצע התהליך? מה היה הבריף לאמנים ולשפים?

עם האמנים זה היה קל כי פשוט בחרנו מגוף העבודה שלהם את הדימויים הכי מזוקקים לנושא. עם השפים הבריף היה הכנת מנה שנקודת המוצא שלה היא יצירת אמנות ספציפית או אמן אהוב; שיבינו שלא מדובר בצילחות יפה, אלא בחיבור עמוק בין היצירה לתוצאה האכילה

בואי תני כמה דוגמאות

חנוך שכטר, לדוגמה, הסביר שבעבר הוא בישל עדרים וכעת עבר לבשל את שדות המרעה של העדרים. לכן הוא חיבר את השדה לשדות הצבע של רותקו. הבישול שלו הוא מאוד עונתי; הוא הכין מרקים שכל אחד מהם היה בצבע שונה ומאוד מוגדר – מרק סלק סגול, מרק דלעת כתום ומרק כרובית לבן – ופשוט צייר עם המרקים קומפוזיציה של רותקו. ניר צוק מאוד אוהב את ורסצ׳ה ואת התעוזה שלו. בעקבות זאת המנה שלו הייתה מאוד דרמטית, חגיגית ומלאת צבעים נועזים – זהב, אדום ושחור‎

חנוך שכטר

ניר צוק

מה לגבי האמנות שבחרת?‎

התחלתי מאיתמר גלבוע שאני עובדת איתו כמה שנים, ושבשנת 2009 החליט לרשום כל מה שהוא אוכל במשך שנה שלמה בלי להחסיר גרגר מלח. אחר כך הוא יצק את כל מה שהוא אכל – 8,000 פריטים – ובנה סופרמרקט שהכיל אותם. ‎עקבתי גם אחרי נלי הורביץ שכל יום מצלמת את קופסת האוכל שהיא מכינה לבת שלה לבית הספר, וההצטברות של הקופסאות האלה הופכת את הצילום היומיומי ליצירה קוהרנטית ומרגשת‎.

יש עוד הרבה אמנים שהאוכל נוכח אצלם – לפעמים כשחקן ראשי ולפעמים כשחקן משנה. לדוגמה, אוהד מטלון שהוא צלם יחסית חמור סבר בעבודותיו, השתמש בירקות כדי ליצור קומפוזיציות פיסוליות סוריאליסטיות מצד אחד ועם הרבה הומור מצד שני‎

איפה בסופו של דבר את ממקמת את הספר כחלק מהעשייה הכוללת שלך בתחום האמנות? אני שואל כי יש בו מנעד שנע מארוחות ותערוכות ביתיות ועד פרויקטים בגלריות ובמוזיאונים נחשבים. זה פרויקט צד? זה חלק ממהות היצירה שלך? ‎

זה לגמרי חלק מהמהות. שלוש שנים עסקתי בפרויקט הזה, והספר הוא סיכום שלו. חלק מהאג׳נדה שלי בהצגת אמנות מוזיאלית בבית הוא לשבור את היחס הפטישסטי בין הצופה לבין יצירת האמנות הקדושה, וגם הספר עושה את זה. הספר מאפשר לכל קורא להיכנס לעובי הקורה של יצירת אמנות באופן שונה, כיפי, מצחיק ומרגש. ניסיתי לפתוח פתח לחלק המסתורי והלא מובן באמנות ‎בלי טקסטים כבדים וארוכים שאף אחד לא קורא 

מעניין. לא חשבתי על זה ככה: על פתיחת פתח לחלק המסתורי והלא מובן‎ של האמנות

רונית ברנגה

מרילו לוין

אני לא יודעת אם שמת לב בספר לחלק של זמן ההכנה. הוא מאוד חשוב לי. כשמכינים אוכל זמן ההכנה מובן מאליו, אבל גם בהכנת יצירת אמנות זמן ההכנה הוא קריטי, והוא נע בספר בין צ׳יק צ׳ק לחיים שלמים‎. זה אחד האלמנטים שמחברים בעיני בין הכנת אוכל להכנת יצירה‎

לגמרי שמתי לב. בדיוק לזה התכוונתי כשאמרתי מקודם מתכונים לחיים‎.
מה הלאה? את יכולה לספר על מה את עובדת היום? מה הפרויקטים העתידיים?‎

כרגע אני בחופש אחרי שנה מאוד עמוסה ואינטנסיבית. בשנה הבאה אני מתכננת לאצור תערוכת יחיד לנעמי מנדל וללטיסיה בולו – שתי אמניות שמציגות בספר. אבל העבודות החדשות שאעסוק בהן לא קשורות בכלל לאוכל‎. באופן עקרוני, אחרי החגים אראה אינטואיטיבית מה הדבר הבא ש״יקרא״ לי‎

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

כן. בחרתי לא להכניס את הספר לרשתות הגדולות, כי על כל מכירה שם אקבל פחות ממה שעלה לי להדפיס את הספר. לכן הוצאתי אותו לאור לבד ובאופן עצמאי, וכעת הספר נמכר בחנויות הספרים הבוטיקיות כמו ״סיפור פשוט״ ו״מגדלור״, או דרך פנייה ישירה לאי־מייל שלי

סיון שטרנבך

אורלי פלאי־ברונשטיין

The post המתכונים לחיים וליצירה של קרן בר גיל appeared first on מגזין פורטפוליו.

מגדלור, תערוכת היחיד של האמנית שילה היקס (Sheila Hicks) שתיפתח ב־11.10, תהיה התערוכה השנייה שתוצג בחלל היפואי של מגזין III מאז שנפתח בינואר 2018 כשלוחת קבע של המוזיאון. בתערוכה תוצג סדרת פסלים של היקס המתייחדים בצבעוניות עזה ובחומריות מגוונת, החל מסיבים טבעיים כמו פשתן וכותנה ועד חומרים שפותחו בטכניקות חדישות של מחקר תעשייתי.

היקס, אמנית אמריקאית בעלת שם בין־לאומי המתגוררת בפריז מאז שנות ה־60 של המאה ה־20, היא בעלת קריירה אמנותית החובקת שישה עשורים. היא נודעת בשימוש פורץ הדרך שלה בחומר ובצבע, ובעבודתה האמנותית הגדירה מחדש גבולות מדיומליים ואחרים. בראשית דרכה הושפעה מטקסטילים פרה־קולומביאנים ומאז לא פסקה לחדש, כשהעבודות עצמן – בצבעוניות עזה ובריבוי גוונים – משתנות ומתאימות את עצמן בכל פעם לסביבה שבה הן מוצבות.

שילה היקס, Comets

התערוכה תכלול שלושה מיצבים משמעותיים שיצרה היקס בשנים האחרונות. המרכזי שבהם, ״Saffron Sentinel״ (2017), הוא עבודה גדולת־מימדים התופסת שטח ניכר מחלל התצוגה; היא תוצב כך שאפשר יהיה לראותה מבעד לחלונות בשתי החזיתות של החלל, ביום ובלילה. במקור יצרה היקס את העבודה בעלת הנוכחות המסיבית הזו לתערוכה הרטרוספקטיבית שהציגה במרכז פומפידו בפריז בחורף של השנה החולפת. העבודה מורכבת מלמעלה מ־200 צרורות של פיגמנט טהור שלופפו לסיבים רופפים. אלו הוערמו על הרצפה עד לתקרה, בהעמדה המזמינה את קהל הצופים להתמסר לפנטזיית הצבע.

עוד יוצג בתערוכה ״Commets״ (2016–2018), תבליט פיסולי המורכב מפסלים מעוגלים במגוון צורות, צבעים ומרקמים. גרסה מוקדמת יותר של המקבץ הדרמטי הזה, שיהיה פרוס לאורכו של אחד הקירות העיקריים בחלל, הוצגה השנה במוזיאון לאמנות מודרנית בפריז. המיצב השלישי בתערוכה, ״Menhir״ (2016), ייתלה מתקרת החלל של מגזין III יפו, המתנשאת לגובה כפול. זהו עמוד רך העשוי מאגודות של חבלים הגולשים מטה אל הרצפה בפרץ מתנחשל, ליצירת טקסטורה נוזלית ואלגנטית.

שילה היקס, Saffron Sentinel

The post מגדלור של שילה היקס במגזין III יפו appeared first on מגזין פורטפוליו.

בית הנסן, מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה בירושלים, מזמין את כל המשפחה בתאריכים 23.8-1.9 למגוון רחב של פעילויות שיתקיימו בסוף הקיץ: הקרנות סרטים תחת כיפת השמיים, סיורים מרתקים, הרצאות, יריד מעצבים, הצגות, מופעי קרקס, סדנאות יצירה והופעות חיות של מיטב המוזיקאים.

בגלריות בית הנסן לאורך כל אירועי הקיץ, ימים א-ה 16:00-21:00 ימי ו׳ 10:00-16:00: סדרת איורים שנוצרו בעבור ספרו של מאיר שלו, ״גינת בר״, שיתוף פעולה ראשון בין הציירת רפאלה שיר לבין אחיה, הסופר מאיר שלו. באירוע מיוחד במקום ידבר מאיר שלו על תהליך הכתיבה הספרותית שלו, על יחסיו עם הגיבורים ועריכת התחקיר לסיפרו האחרון ״גינת בר״.

סדנת עיצוב בבוץ. צילום: מוסללה המרפסת

סדנאות שונות ומתחלפות לקטנטנים, ילדים, נוער ולכל המשפחה: עיצוב בבוץ והכנת עציץ מקרמה, Wall Of Nature – סדנת בנייה מקרטון בחצר, סדנת הידרופוניקה, מיזם Pico בסדנה בנושא הידרופוניקה ובה המשתתפים יבנו יחד עץ של שתילים לגינת הנסן, סדנת גינה ביתית, סדנת Hanger מעצים ממוחזרים, מיזם Pico בסדנת נגרות, סדנת עיצוב קפסולות עציץ, סדנת עיצוב גופי תאורה, print it – סדנה לעיצוב תיקים, סדנת מקרמה מחוטים בסגנון בוהמייני.

הקרנות סרטים לאורך כל היום וגם בלילה – לילדים, למבוגרים ולכל המשפחה: ״מטילדה״, הגוניס, ״אנני״, ״משחקי גמדים״, ״הלקחנים״, ״קורליין ודלת הקסמים״; הקרנה לאור ירח של הסרט הישראלי ״מכתוב״, בבימויים של כוכבי ״עספור״ – חנן סביון, גיא עמיר ועודד רז – שמספר על סטיב ו״צ׳ומה״, צמד גובים קשוחים בארגון פשע ירושלמי.

מופעים והצגות לילדים ולכל המשפחה: מופע הקרקס ״קרקס בצוותא״: קומדיית קרקס ליצנית מבית ״קרקסום״ – ג׳אגלינג וליצנות בשיא הרצינות; ״מעיל הפלאים״ – הצגה של תיאטרון הקרון, תיאטרון חפצים עשיר ויצירתי, המשלב מעט טקסט, משחק ומוסיקה מקורית; ״להטוט ברוח שטות״ – מופע קרקס: ״קרקסום״ – ג׳אגלינג וליצנות בשיא הרצינות מזמינים אתכם למופע להטוטנות ליצני; ההצגה ״האוסף הכי הכי״ של תיאטרון הקרון: המופע הוא תוצר של שיתוף פעולה בין שני אמנים, אנטוניו קטלאנה, אמן איטלקי ויהונתן בן־חיים, אמן תיאטרון הקרון בירושלים.

קיץ בהנסן. צילום: דור קדמי

הרצאות מיוחדות והופעות חיות: הרצאתו של ביזי גולדברג – ״החיטה צומחת שוב״: מדוע בני האדם הפכו את הלחם, מזון שאמור להזין אותנו, למשהו שמזיק לנו ולסביבה? הרצאה מרתקת העוסקת בתהליכים היסטוריים וחברתיים שעברו על תעשיית הלחם לאורך השנים; מתי כספי בהופעה; דניאלה ספקטורבהופעה; מאיר שלו על תהליך הכתיבה הספרותית שלו, על יחסיו עם הגיבורים ועריכת התחקיר לסיפרו האחרון ״גינת בר״; D.J אסף כהן ושני רכס – תקלוט בגינה (מסיבה צבעונית של באסים נמוכים ומלודיות מסתלסלות); הופעה חיה של אקו, זמרת וראפרית, שלצד פרויקט הדגל שלה ״Tito & Echo״, יצאה השנה עם אלבום סולו המאגד שיתופי פעולה עם כמה מהאמנים המעניינים בארץ (ההופעה היא במסגרת אירועי תלת פאזי – המחלקה לאירועי צעירים באגף תרבות).

פרימוורה #5 Primavera – יריד המעצבים של בית הנסן: יריד מכירות מעצבים ומעצבות מקומיים שיכלול שפע של דוכני מעצבים שיציגו עבודות מקוריות מתחומי הטקסטיל, האופנה, התכשיטים, הקרמיקה, עיצוב הבית ועוד. לצד הדוכנים, תוקם חנות פופ אפ למוצרי PRINT שתפעל במשך כל תקופת אירועי הקיץ.

פרטים מלאים על כל האירועים, שעות הפעילות ולהרשמה מראש באתר בית הנסן

The post סוף־סוף סוף הקיץ בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

במכונית הרולס רויס המוזהבת שבנה אייל אסולין, ושמוצגת באחד האולמות במוזיאון חיפה, החלונות אטומים והמראות מכוונות זו אל זו בנרקסיזם מושלם. המכונית המדומה היא היבריד חסר תועלת, לא ברור איפה פניה ואיפה אחוריה, וניכר שהיא תקועה במקום ומשמשת סמל בלבד. או אולי רק נושאת את הסמל, כי בעוד שהמכונית היא דגם מוקטן, דווקא הסמל – פסלון האלה המכונפת של רולס רויס – בולט בגודלו החריג, כאיבר מפלצתי ומלאכותי שהושתל בגוף המתקשה לשאתו. על הקיר מאחורי המכונית מתנוסס שלט נאון המכריז בגדול ״אין כסף״ – עבודה של בלו סמיון פיינרו. בציור סמוך של אלין אלג׳ם סמל מסחרי נוסף, הפעם של שאנל, מסתיר ולא מסתיר סצנה פורנוגרפית. סמלי כוח, שליטה וסטטוס יש כאן בשפע. או אולי יש לומר – שפע יש כאן בשפע.

כסף הוא לא רק הציר שמניע את העולם, אלא במקרה זה, באופן מובהק, זהו הנושא המרכזי של אשכול התערוכות החדש SHOP IT! שנפתח במוזיאון חיפה בתחילת החודש. האשכול מציג עבודות של כ־70 אמנים מהארץ ומהעולם, במספר תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד, בניסיון להקיף ולטפל בנושא טעון ומורכב – יחסי אהבה־שנאה עם כסף וצרכנות. בחלק מהמקרים הטיפול מצליח יותר ובאחרים פחות. בעבור המבקרים במוזיאון, כמו בקניון, קצת קשה להבחין בין התערוכות השונות (בעיקר הקבוצתיות) ולעמוד על ההגדרות הספציפיות של כל אחת מהן. אבל זה גם לא כל כך משנה. 

חלק מהאנושות המאושרת

״רצינו להתאים את אופי התערוכה לנושא שלה״, מסבירה סבטלנה ריינגולד, האוצרת  הראשית, את התחושה הכללית שעולה בעת שיטוט בין החללים והקומות. גודש. עומס יתר. עודף גירויים, מתובל בשקיות ריקות המפרסמות את חנות המוזיאון, שלא נשכח שיש גם קופה ביציאה.

״התשוקה לשופינג מתורגמת בימינו לבילוי זמן פופולרי. חלק ניכר מהאנושות המאושרת, המצוידת בכרטיסי אשראי, מתייצבת בחגיגיות לפולחן הצריכה, במטרה למצוא משמעות ולגלות זהות חדשה: ׳אני צורך משמע אני קיים׳ – אני שייך לקבוצה של אנשים מאושרים – צרכנים של סחורות והזדמנויות״, אומרת ריינגולד, שעבדה על התערוכות עם אוצרות המשנה לימור אלפרן־זרד ושקד שמיר.

אייל אסולין ובלו סמיון פיינרו

אייל אסולין

אמנים מגיבים בדרכים שונות למנגנוני הצרכנות השולטים בחיים, בתרבות השפע שאנחנו וגם הם חלק ממנה. לעתים הם מותחים ביקורת באופן ברור ולפעמים הם משתמשים באסטרטגיות של היטמעות והתחפשות: פרסומות, ראווה, הפצה ויראלית באינטרנט ועוד. ומכיוון שגם האמנות היא מעין סחורה, כל מה שיעשו האמנים נכנס בחזרה לאותו מנגנון חובק־כל של כלכלת השוק. 

לעתים האמנים מותחים ביקורת באופן ברור ולפעמים הם משתמשים באסטרטגיות של היטמעות והתחפשות: פרסומות, ראווה, הפצה ויראלית באינטרנט ועוד. ומכיוון שגם האמנות היא מעין סחורה, כל מה שיעשו נכנס בחזרה לאותו מנגנון חובק־כל של כלכלת השוק

בתערוכה שכותרתה ״סחורה מקודשת״ אמנים מתייחסים לנושאים של דת ואמונה כחלק מתרבות הצריכה, ואילו אייל אסולין, בתערוכת היחיד ״הוד״, עוסק בצריכה עצמה כדת חדשה. אסולין מקים מעין מקדש פרעוני ומחפה את הקירות בסמלי כוח וסימבולים דתיים לצד לוגואים וסמלי סטטוס קפיטליסטיים. יציקות זהב בדמות חתולי ספינקס מסמלים את הקשר בין הסגידה לכוחות נעלמים בעולם העתיק לבין הסגידה לכוחו של הממון בימינו.

עבודותיו של אסולין, ציניות ורוויות בהומור עצמי, משובצות ברחבי המוזיאון כלייט־מוטיב בין פרקיו השונים של אשכול התערוכות. בין הצילום הנפלא המקבל את פני הבאים, שבו אסולין מתפלש בשרשראות זהב המזוהות בחברה הישראלית דווקא לא עם שפע אלא עם תרבות נמוכה ו״ערסית״; עבור ברולס רויס המשובשת ובמקדש ההוד; ועד לסרט וידיאו שבו הוא ניצב על ארבע מול ג׳יפ שמנועו דולק ונוהם כנגד נהמת הרכב, כחיית טרף אנושית המנסה לשמור על טריטוריה. 

שפע משחית ומענג

חלק מהתערוכות עוסקות באופיו המשחית של השפע, ובחינוך המעוות לצריכת יתר כדרך למצוא עונג ואושר. חלקן מרחיקות לכת עוד קצת, ונכנסות לטריטוריה הביקורתית של מגדר ונשיות. שהרי מי אם לא נשים מניעות בפועל את פס הייצור הקפיטליסטי? חלק ניכר מתרבות הצריכה מבוסס על שכנוע נשים שהן ״צריכות״ את הסחורה. הכורח הצרכני משמר את התלות של נשים בכסף (וגם את העוני היחסי שלהן בחברת השפע).

התערוכה ״Dress Code״ עוסקת בכוחה של האופנה בתרבות הצרכנית ובאופן שבו היא מבקשת לסחוף בצריכה אין־סופית את הצרכן(ית) אחר תשוקות בלתי מרוסנות. לידה שרת מסד עובדת עם בקבוקי בושם של מותגים ידועים והופכת אותם למעין דחליל מנצנץ, ריק מתוכן. עבודה מוצלחת של נגה יודקוביק עציוני מציגה פסל בדמות שמלת קרינולינה ויקטוריאנית (שמלת חישוק). העבודה עשויה כולה מגלילים וגופים גאומטריים מנייר בשחור ולבן, שיודקוביק יוצרת בעבודת יד עמלנית. הבחירה בשמלה קלאסית – שמצד אחד מדגישה את ההדר שבלבוש ומצד שני את המגבלות שהוא מטיל על גוף האישה, על יכולת התנועה (ואפילו הנשימה) שלה – מעלה שאלות על האופן שבו מקובעת הנשיות במוחנו הצרכני. 

אלכס קורבטוב

ליהי שני

התערוכה ״Not Your Toy״ בוחנת את דמות האישה לא רק כצרכנית אלא כסחורה בעצמה. לי חן ברלינסקי יוצקת סדרת בובות שנראות כדיוקן עצמי משוכפל וארוזות כצעצועים צבעוניים. ריינגולד מציינת את השימוש הבולט בבובת ברבי כסמל וכפארודיה עצמית. אבל לא רק ברבי. עבודתה של ליהי שני (שמוצגת בכניסה למוזיאון) משתמשת בבובות מין מתנפחות ליצירת מעגל רוקדים – ציטוט ישיר מציור מפורסם של מאטיס. זילות, פארודיה, התגרות – כל התשובות נכונות. גם אלכס קורבטוב עושה טייק אוף על עבודות איקוניות מתולדות האמנות – ומעמידה את עצמה בדמות ונוס של בוטיצ׳לי עטופה בניילון או בדמותו של ישו הצלוב בסופרמקט.

עבודתה של ליהי שני משתמשת בבובות מין מתנפחות ליצירת מעגל רוקדים – ציטוט ישיר מציור מפורסם של מאטיס. זילות, פארודיה, הברקה או התגרות – כל התשובות נכונות

תערוכת היחיד של חנאן אבו חוסיין היא מיצב המורכב ממאות חזיות שאספה האמנית. זהו שיחזור של עבודה שהציגה ב־2010 בשיתוף עם חברת קום איל פו, וההזדמנות לראותה מחדש מגלה שלא איבדה מעוקצה וחשיבותה. אבו חוסיין טובלת את החזיות במלט ותולה אותן על הקיר – כל אחת מהן בתנוחה משלה. יחד הן נראות כלהקה של ציפורים במעופן. אך במקום לפרוש כנפיים הן מאובנות, המלמלה שלהן אפורה והן מרוקנות מכוחות – מהפונקציה השימושית כמו גם הפתיינית שהייתה בהן. קשה שלא לחשוב על מעמד האישה ומקומה בחברה בחדר שמזכיר קירות זיכרון.

תערוכת היחיד של אולף קונמן, ״מקדש אופניים״, מצליחה לצאת מהגודש הכללי וליצור בועה של שקט. קונמן, המתגורר בברלין, מצליח לשלב שתי אהבות: הציור והאופניים, שהם חלק מהתרבות האורבנית של ברלין. כבר כמה שנים הוא אוסף אופניים נטושים ברחבי העיר ומשפץ אותם בסטודיו שלו. הוא עושה זאת להנאתו אך גם כפעולה חתרנית, המציעה כלכלה אלטרנטיבית. את התיקונים הוא עושה באמצעות חלקי חילוף משומשים בלבד – כך שאם חסר לו פריט, הוא ימתין עד שימצא אותו בזוג אופניים נטוש אחר שיפול לידיו. את הזוגות המחודשים הוא מחלק בחינם לחברים. על הדרך הוא גם מצייר את האופניים, הניצבים כדוגמנים בסטודיו, ואחת העבודות היפות בתערוכה היא קיר הציורים של קונמן, הנראה כמהלכו של יום – מזריחה לשקיעה.

עוד רגע של שקט והרהור (קצת עצוב, יש לומר) אפשר למצוא בחדר שמוקדש לעבודתה של האמנית האמריקאית אדי וואגנט ״מקדש לאייפונים״. אנדרטה למכשירים ניידים מיושנים, שנראים כתכלית ההזדקנות המהירה בתרבות הרודפת באובססיביות אחר החדש, המבריק והדור הבא.

אולף קונמן, מקדש אופניים

אדי וואגנט, מקדש לאייפון

The post המוזיאון התחפש לקניון (וקצת איבד את עצמו בין המדפים) appeared first on מגזין פורטפוליו.

היה משהו מתעתע בביקור בתערוכות הבוגרים של המחלקות לתקשורת חזותית, שהתקיימו בבתי הספר לעיצוב ואמנות בחודש שעבר. לרגע היה אפשר לחשוב בטעות כאילו מדובר בכלל במחלקות לאיור, והיה קשה להתעלם מהדומיננטיות שהתחום תפס, ודאי בהשוואה לשנים קודמות. ספרי ילדים, אפליקציות, משחקים (פיזיים ודיגיטליים), קומיקס, ספרות חזותית למבוגרים, מיצבים, סרטונים, פופ־אפים: כמעט ולא היה פורמט שלא הייתה לו נציגות מאויירת כזו או אחרת בתערוכות הבוגרים.

ואיזו נציגות: מספיק להציץ ב־12 הפרויקטים שיוצגו בהמשך הכתבה, כדי להתרשם מהמנעד הרחב של התחום ומהכשרונות האדירים שצומחים במחלקות לתקשורת חזותית, עדות לרמה הגבוהה של תכנית הלימודים וסגל המרצים. בהקשר זה יהיה מעניין לראות איך והאם ישפיעו חילופי התפקידים במוסדות השונים על התחום.

בבצלאל, אורית ברגמן החלה את תפקידה כראש תחום איור במחלקה במקומה של מרב סלומון, שביססה ב־11 השנים האחרונות את מעמדו האיתן של התחום ושל בוגרי המחלקה בסצנה המקומית. במנשר יחליף המעצב יגאל הרמן את המאייר הוותיק עמית טריינין, ובמכון טכנולוגי חולון האמן והמאייר תמיר שפר סיים את תפקידו כראש המחלקה, אולם עדיין לא מונה לו מחליף. שינויים אלו מתווספים לכניסתו של מורן ברק בשנה שעברה לוויצו חיפה, תוספת משמעותית ומבורכת לסגל מרצי האיור במחלקה.

אלי בבג׳נוב | בצלאל

ב״יהי חושך״ מציג בבג׳נוב שלושה סיפורים מאויירים על בריאת העולם של שלוש תרבויות מקצוות שונים: זימבבואה, דרום סיביר והחוג הארקטי. עם התגלגלות העלילה מועלות התמודדויות אנושיות וקיומיות שאיתן צריכים הגיבורים להתמודד, ואלה בסופו של דבר גורמות לבריאתו של הרוע בעולמנו. כחלק מניסיון לפצח את הפורמט המאתגר של ספרות דיגיטלית, הסיפורים מסופרים בפורמט של טאבלט תוך שימת דגש על חוויה שלמה של קריאה, דפדוף, איורים מונפשים וסאונד.

צילום: אלון בסקינד

דור בשרי | מנשר

בשרי מציג בפרויקט הגמר שלו פרשנות מאויירת לחלקים מהסיפור ״כובע המומחה״ מאת קלי לינק. הסיפור מתאר את חופשת הקיץ של התאומות קלייר וסמנתה שמבלות עם אביהן לאחר מות האם, בבית הנקרא ״שמונה ארובות״. כך, ובהתאמה לקול היחודי של לינק, הסיפור מאויר בסגנון גותי ואפל ומבקש לעורר שאלות על הפיזי והמטאפיזי, על החיים והמוות.

דרור כהן | בצלאל

״להיות קוקו באבל טי״ הוא ספר קומיקס אילם, הבנוי מארבעה סיפורים קצרים. כל סיפור עוסק בדמות בודדת במקום שונה בעולם: בטייגה בסיביר, ברחובות טאיפיי או באוקיינוס הארקטי. הסיפורים מתמקדים בהתרחשות היום־יומית של הדמויות שנפרמת או משתנה במפגש עם הטבע. הנרטיב מסופר בצורה גרפית, כשהצבעוניות והסגנון האיורי מבחינים בין הסיפורים ומאפשרים את המפגש ביניהם. התוצאה מרגשת, מעוררת השראה ומרשימה במיוחד לאור העובדה שהסיפור לא כולל מילים, מה שלא פוגע בחווית הקריאה וההבנה.

וליה רוזנצוייג | מנשר

״זדיינו אני אומרת לכם״ הם סדרת סרטונים קצביים וסוחפים, המפרשים את חוויותיו של ״דור 1.5״ שעלה מברית המועצות לשעבר, בליווי שירים של אמניות ספוקן־וורד. המונח ״דור 1.5״ מתאר ילדי עולים שהגיעו עם הוריהם בגיל הילדות או ההתבגרות המוקדם וגדלו בארץ: הוריהם היו אלה שחוו את העליה במלואה, ואילו הם לא דור שני מכיוון שלא נולדו פה, העברית היא שפה שנייה בעבורם והיחס כלפיהם אמביוולנטי.

רוזנצוייג נוגעת בתרבות משולבת, רוסית־ישראלית: ברצון לנער ולהגדיר מחדש את המושג ״כור ההיתוך הישראלי״. היא עושה את זה עם דימויים חזקים ומדוייקים, שכל אחד מהם יכול לשמש ככרזה בזכות עצמו. התוצאה הנוקבת מצליחה להפנט את הצופה למסך ולמזג בצורה אינטלגנטית בין קלישאות, סטריאוטיפים ומקומיות. 

טליה דריגס | ויצו חיפה

מאחורי כל הצגה מתרחש תהליך ארוך, קסום ומורכב שלא רבים מכירים. באמצעות המארז המקסים שיצרה דריגס, היא מספקת לצופה הצצה מאויירת אל מאחורי הקלעים של הפקת המחזה ״חלום ליל קיץ״ מאת ויליאם שייקספיר. הצופים מבקרים בכל חללי העבודה של בעלי המקצוע השונים, מכירים את הדמויות השונות ועוברים יחד איתם את תהליך הקמת ההצגה. בנוסף מצורף במארז מקט להרכבה, שבו מוצגת סצנת היער שעליה עבדו בעלי המקצוע.

יקטרינה אולשקו | ויצו חיפה

מגיל קטן אולשקו מכירה את משלי קרילוב, ומספרת שהיא אוהבת אותם גם היום בזכות המסרים העל־זמניים שמחנכים את הדור הבא. בדומה לרבים אחרים, אולשקו הייתה בטוחה שמקורם של המשלים בתרבות הרוסית. אולם, לאחר שגילתה את המקור היווני של המשלים, היא החליטה ליצור להם פרשנות מאויירת חדשה, שמציגה את המקור התרבותי שלהם.

נאור שלום | מכון טכנולוגי חולון

בפרויקט הגמר שלו יצר שלום את צה״לנד, פארק שעשועים פיקטיבי המזמין ילדים ומשפחות להשתתף במגוון פעילויות מבצעיות של צה״ל בשטחים. שלום משקף בצורה ביקורתית את האופן שבו הצבא משווק לילדים בישראל, על ידי פעילויות כמו גדנ״ע ומסעות בעקבות לוחמים, או ימי הולדת בנושא טירונות או קומנדו, שמציגות את השירות בצבא כפעילות חוויתית וכיפית. 

מרים לונגדים | שנקר

הנובלה הקצרה ״מאישה לשועלה״ שכתב דיויד גארנט חושפת סיפור על זוג טרי שעובר שינוי בן־רגע. הסיפור מתמקד במחשבות, התמודדויות והשלמה של הבעל עם השינוי. לונגדים יצרה לספר איורי גואש ידניים בשלושה צבעים – שחור, לבן ואדום – השואבים השראה ויזואלית מהתרבות הבריטית של אותה תקופה ומביאים איתם פרשנות אישית לסיפור.

נועם מלכה | בצלאל

״ארבעה סיפורים על בית״ מכיל ארבע חוברות מאוירות שבוחנות הגדרות שונות למושג ״בית״, דווקא כשחסרונו מורגש. כל חוברת מכילה סיפור קצר המתייחס לבניית בית ויצירתו יש מאין – מתוך ההיעדר והחוסר. הדמויות בסיפורים פועלות באופן אקטיבי על מנת לייצר לעצמן את הבית, גם שתנאי המציאות מנוגדים לכך.

העיסוק של מלכה בפורמט הוא חלק מרכזי בעבודה: בהתייחסה לבית, היא בדקה את היחס בין הדימוי לפורמט שבו הוא ״חי״. כך, גודלה של כל חוברת נגזר מתוך כל סיפור, והכתיב צורת עבודה שונה ומאתגרת בכל אחת מהחוברות: ״האדריכל והקיסר״, סיפור קצר מאת ש״ עגנון – חוברת בגודל A2; ״ארון הבגדים״ – סיפור על הומלסית ביפן מתוך כתבת חדשות – חוברת בגודל 10X34.5 ס״מ; ״תמונת החתונה״ – סיפור משפחתי על סבתה של מלכה שעלתה לארץ מפרס – חוברת בגודל 10X15 ס״מ; ו״הבית המצויר״ – סיפור חייה של עפיה זכריה וביתה בישוב שלומי – חוברת בגודל 10X8 ס״מ.

נעם פלומבו | בצלאל

פלומבו אייר חמישה מערכונים מתוך ״תעלולי צ׳ופק ואפצ׳יק״, פרק במקבץ המערכונים של חנוך לוין ״הג׳יגולו מקונגו״. הפרק מאגד 22 מערכונים שמגוללים את תעלוליהם של שני חברים שחולמים על זוגיות עם נשים מפוארות, חיי יוקרה וטיסות לחוץ לארץ, אבל מפחדים מנשים וממין פחד מוות, ולא מסוגלים לחשוב על פרידה מהתיק שלהם בקופת חולים. מעבר להומור הנפלא, הטקסט נוגע בפער הגדול בין פנטזיות וחוסר מימוש, רצון באהבה ותסכול, בדידות וחוסר טעם שפוגשים את כולנו בחיים, והכל בכנות החנוך לוינית שמאפיינת הרבה מהטקסטים שלו. פלומבו התעלם מהוראות הבימוי ונתן פרשנות איורית נפלאה ומלאת תנופה לטקסט של לוין.

שרון ארדיטי | שנקר

גם ארדיטי בחרה בטקסט של חנוך לוין לפרויקט הגמר שלה: היא יצרה חמישה מקטים ואיורי תלבושות המציגים פרשנות חזותית למחזה ״כולם רוצים לחיות״. היא בחנה את האפשרות שלה כמאיירת להשתמש בצורת חשיבה ובכלים מעולם האיור לעיצוב במה, והתוצאה היא פרויקט יוצא דופן בפורמט שלו ובמעבר של האיור מהדו־ממד לתלת־ממד.

תם קריב | בצלאל

The Postman, סרט האנימציה הקצר שיצרה קריב, מבקש להתחקות אחר הקו הדק המפריד בין החיים המערביים האינדיבידואליסטים לבין הבדידות, פשוטה כמשמעה. המסר מועבר באמצעות דמותו של דוור, מקצוע שעד לא מזמן היווה לדמות קהילתית חשובה, והיום יש שיאמרו מאיים להיעלם מן העולם. בסרט הדוור מחליט לנקוט בפעולה אמיצה מתוך הכמיהה לאינטראקציה אנושית, והתוצאה נוגעת לב בפשטות שלה ובמנעד הרגשי שהיא מעבירה.

The post בוגרים 2018: האיור בכל מקום appeared first on מגזין פורטפוליו.

מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל שם לו למטרה לשמר את ההיסטוריה ואת תרבות העיצוב בישראל החל מראשית ההתיישבות ב־1882 ועד ימינו. המכון אוסף מגוון עבודות עיצוב ומתעד, מעבד, ממיין, חוקר ומתארך אותן. כל פריט מידע הנוגע לכל מעצב ולכל עבודה נשמר ומקוטלג עם הפרטים אודותיו.

בתוך כך, מחזיק המכון בכתבות ומאמרים הנוגעים למעצבים ולעבודותיהם, כמו גם אודות מכלול התפיסות של עולם העיצוב בתקופות שונות. המכון הספיק לתעד ולקטלג עד כה עשרות אלפי עבודות, בעיקר מתחום העיצוב הגרפי והעיצוב התעשייתי, והיד עוד נטויה. בנוסף לאוספי המכון הדיגיטליים, קיים בשנקר גם ארכיון פיזי המכיל חומרים כתובים וחזותיים המתארים את ההיסטוריה העשירה של המוסד, כמו גם את ההיסטוריה וההתפתחות של שדה העיצוב וההנדסה בישראל.

תיאור התפקיד:

• ניהול והובלה מקצועית של צוות המכון
• ניהול תהליך הרישום, שימור, מיון, קטלוג ודיגיטציה של אוספי המכון
• ניהול העבודה השוטפת של המכון (השאלות, התכתבויות, חוקרים, אתר, מדיה חברתית וכו׳)
• בניית אוספי המכון ועדכונם
• ביסוס קשרים מקצועיים עם קולגות, גלריות ומעצבים
• לערוך, לעודד ולקדם מחקרים וכתיבה בכל תחומי העיצוב, תוך כדי פיתוח קשרים עם מחלקות הפקולטה לעיצוב, מרצים וסטודנטים
• לאצור תערוכות מאוסף המכון ומתחום האיסוף שלו בכלל
• ניהול קשר שוטף עם תורמים, אספנים, ומעצבים מקומיים
• ניהול קשר ועבודה שוטפת עם דוברות שנקר. עבודה זו כוללת: השלמת הקמת אתר ארכיון המכון, פרויקט הספרייה הלאומית והקמת הארכיון ההיסטורי של שנקר

דרישות התפקיד:

• לימודים אקדמיים: תואר ראשון, עדיפות לבעלי תואר שני
• היכרות עמוקה עם תולדות העיצוב הישראלי
• ניסיון ניהולי, וניהול אוספים וארכיונים פיזיים ודיגיטליים (מיון, רישום, קטלוג ודיגיטציה של אובייקטים דו ותלת־ממדים)
• ניסיון במחקר אקדמי בתחומי העיצוב והתרבות החזותית וכושר הבעה בעל פה ובכתב
• ניסיון מוכח באצירת תערוכות עכשוויות והיסטוריות (תערוכות יחיד, קבוצתיות, ונושאיות)
• ידע באפיון תהליך עבודה, ידיעת השפות עברית ואנגלית על בוריין

מכללת שנקר רשאית לערוך מיון ראשוני של המועמדים ואינה מתחייבת לזמן את כולם. מכללת שנקר שומרת על זכותה לפנות בעצמה למועמדים/ות פוטנציאליים/ות, ולבחור במועמד/ת שלא השיב/ה למודעה זו.

אפשר להגיש קורות חיים עד לתאריך 21.9.18. לכתובת המייל president.office@shenkar.ac.il

The post קול קורא: ראש מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.