מתנחלת וערבי חותכים ביחד סלט; בחורה צעירה עצובה בהדלקת נרות בכיכר רבין; אריתראי גונב לתל אביבי את מקום עבודתו; הומו ישראלי מתלהב מתייר ברוטשילד; חבורת סטארטאפיסטים משלבת ידיים; צעירה יוצאת עם שקית של אסוס מהדואר. תמונה אחר תמונה, סיטואציה אחר סיטואציה, גיא עמיאל מפרק את הישראליות על כל שבטיה. לרוב זה פשוט מצחיק, לרגעים זה גם מזעזע (קלוז אפ על יד של פעוט שנשכח ברכב), אבל תמיד לוחץ בצורה מדויקת על נקודה מוכרת.

אף אחד לא אוהב אותך. אני כל הזמן ממשיכה להגיד דברים מטופשים. אני כישלון גמור. אני אשאר לבד. הכל מתפרק. אין לי שום כישרון. חרדה אחר חרדה, עמית הדר מעניקה פרשנות חזותית רווית צבע ומפתה כקינוח עתיר סוכרים וקצפות, לפחדים ולחרדות של דור שלם. חלקם מאפיינים גם דורות אחרים, חלקם מאפיינים בעיקר את בני ובנות גילה (״אף אחד לא עוקב אחריך״).

״האסון המושלם״ של עמית הדר (שנקר) ו״ישראסטוק״ של גיא עמיאל (בצלאל), הם לא בהכרח שני פרויקטי הגמר הטובים ביותר שהוצגו השנה במחלקות לתקשורת חזותית. ועדיין, אלה שני הפרויקטים שהצליחו לבלוט ולהישאר איתי גם חודש וחצי אחרי שנתקלתי בהם לראשונה. וכשהעברתי בראש את הקיץ האחרון ואת מאות פרויקטי הגמר שהוצגו במחלקות לתקשורת חזותית, ניסיתי להבין למה דווקא הם.

מעבר לכך שאלה שני פרויקטים מצויינים, שונים בתכלית אחד מהשני, הם מציגים תקשורת חזותית במיטבה, והיה בהם הבט אחד מכריע שכמעט ולא נראה בעיצוב הישראלי: חוש הומור. בין אם זו הפרשנות החזותית רווית הצבע של הדר לחרדות חברתיות, או האופן שבו עמיאל מפרק את הקלישאות והסטראוטיפים שמרכיבים את החברה הישראלית, יש משהו מרענן ולא ברור מאליו בגישה הבוגרת של שניהם לעיצוב. נדיר למצוא מעצבים שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות – גם אצל מעצבים ותיקים, ודאי אצל סטודנטים – אבל שעושים את זה בצורה הכי רצינית שאפשר.

טקסטורה של נייר סופג אחרי טיגון שניצלים

המחשבה על יצירת מאגר תמונות גנרי מקומי, צצה אצל עמיאל לאחר שבמהלך הלימודים בבצלאל הוא התחיל לעבוד בחברת היי־טק קטנה בירושלים כמעצב, שם נתקל לראשונה בחווית החיפוש במאגרי תמונות כמו שאטרסטוק ודומיו. ההעמדות המגוחכות והחיוכים המזויפים הצליחו להצחיק ולהטריד אותו בו זמנית; כמו גם הרעיון שהתמונות האלו מנסות להיות כמה שיותר כלליות על מנת שכמה שיותר אנשים ירצו לשלם עליהן ולהשתמש בהן.

כשנדרשתי למצוא רעיון לפרויקט גמר בלימודים, הוא תהה איך תראה גרסה ישראלית של מאגר כזה: ״כמה גנרית וקלישאתית יכולה להיות הישראליות? האם אפשר לייצר דימוי בודד שיתאים לידיעות שחוזרות על עצמן שוב ושוב ושוב?״, הוא מספר.

״הרגשתי שבניגוד לתרבות האמריקאית ולמאגרי התמונות שמציגים אותה, שמנסים להיות מאוד פוליטיקלי קורקט והגזענות שבהם מוחבאת, למאגר הישראלי מתאים לא להחביא את הגזענות שלו. ממש כמו החברה בארץ שלא מנסה או מצליחה אף פעם להיות פוליטיקלי קורקט״.

מהלך העבודה היה זורם ואקראי והרעיונות לתמונות פשוט עלו. עמיאל פתח קובץ אקסל לרעיונות וכל יום הוסיף לשם עוד ועוד רעיונות לדימויים שקפצו לו לראש, חלקם הצחיקו אותו, חלקם הטרידו אותו: ממש כמו התחושה בזמן החיפוש בשאטרסטוק.

״הצילומים עצמם היו הזויים לחלוטין״, הוא נזכר. ״הכנסתי את עצמי לסיטואציות כמו מעגל הדלקת נרות זיכרון מזויף עם חברים בכיכר רבין, שגרר תגובות דואגות של אנשים מסביב שחשבו שלא הספיקו לקרוא חדשות ולהתעדכן באסון שקרה. הסתובבתי בתחנה המרכזית עם חבר בן 28 במדי חייל ונשק מזויף שהצריך המון אישורים. יצרתי קשר עם בחור אריתראי שהסכים לזרום עם הרעיונות המוזרים שלי לצילומים ועל הדרך שיתף אותי בסיפור החיים הבלתי נתפס שלו.

״פניתי לזוג גייז באינסטגרם עם המון עוקבים שהסכימו להצטלם, בתמורה שאעזור להם בסשן צילומים מיוחד לאינסטגרם למצעד הגאווה, ועוד שלל חוויות. היה גם בחור חרדי ממאה שערים שהצטלם ונאלצתי לגנוז אותו בסוף מהפרויקט (עלתה תמונה אחת שבה הפנים שלו הוחלפו בפנים של חבר אחר בפוטושופ)״.

בנוסף, עמיאל בחן סוגי דימויים נוספים שמאגרי התמונות כוללים,  כמו טמפלייטים וטקסטורות: טמפלייט של עיתון ביום שאחרי אסון, טקסטורה של נייר סופג אחרי טיגון שניצלים. ״הטקסטורות בהתחלה התחילו קצת כמו דאחקה על עיצוב גרפי, אבל אני חושב שדווקא שם הצלחתי לדייק את ה׳ישראליות׳ בצורה הכי מדוייקת ואינטימית״.

כחודש לאחר ההגשה הפרויקט הוצג בתערוכת הבוגרים והתגובות המשיכו לזרום. מספר ימים לאחר פתיחת התערוכה עמיאל פתח את עמוד הפייסבוק של ישראסטוק. ״עניין אותי איך הפרויקט יכול לחיות באינטרנט ומה הכוח שלו שם, איך הוא יתפרש, האם אנשים שאינם מעצבים ואנשי תקשורת יבינו את הקונספט.

״נראה שהעמוד מעורר הרבה הזדהות, הרבה תיוגים ושיתופים. שימח אותי שהצלחתי לתקשר החוצה את ההרגשות והמחשבות שלי בנושא הזה. בינתיים, מבין כל התגובות יש שתיים שחוזרות על עצמן הכי הרבה. הראשונה היא השאלה ׳מה כתובת האתר שלכם׳. אין אתר וגם לא יהיה: זה קורע שאנשים לא מבינים שזו פארודיה, אבל הגיע הזמן שמישהו ירים את הכפפה ויעשה מאגר תמונות ישראלי כי הביקוש עצום. השאלה השנייה היא מה תעשה כשיגמרו התמונות? יש כמה כיוונים, אני עדיין חושב איך נכון לי לפעול״.

אני כישלון גמור

לעומת הצילומים היום־יומיים של עמיאל, הדר מציגה בפרויקט הגמר שלה משפטים המייצגים חרדות, כתובים על גבי אוביקטים יום־יומיים, בטיפוגרפיה ידנית ובצבעים עליזים ורוויים. הקונטרסט בין התוכן לצורה מבטא התמודדות עם מחשבות מטרידות ופחדים אישיים לעומת ניסיון לשדר נינוחות ואופטימיות כלפי חוץ.

״חרדות היו דבר שליווה אותי בשנים האחרונות, ובמיוחד במהלך הלימודים בשנקר״, היא מספרת, ״ולכן היה לי ברור שזה נושא שאני רוצה לעסוק בו בפרויקט הגמר״. נקודת ההתחלה הייתה שאלון אנונימי בנושא: מתוך כ־400 איש שענו עליו, 85 אחוזים סיפרו שהם מתמודדים עם חרדות, חלקם גם ממש הרחיבו וסיפרו איזה חרדות ואיך זה מפריע להם ביום־יום. ״זה ממש ריגש אותי, גרם לי להבין שאני לא לבד, וחידד לי את הנקודה שתמיד הכי עניינה אותי בנושא: הקונטרסט בין העובדה שרובנו מתמודדים וחווים חרדות, לבין מה שלרוב אנחנו מקרינים כלפי חוץ – שהכל בסדר ואפילו די מצויין״.

וזה מה שהיא ביקשה  להעביר בחלל, שהורכב מאוביקטים יום־יומיים שייצגו – כל אחד – חרדה אחרת. הקונטרסט עבר בטיפוגרפיה הידנית ובצבעים העליזים והרווים, ״שהרגישו לי קצת משונים וזרים לאוביקטים, ויצרו חוויה שתרגיש קצת היסטרית. הטכניקה הידנית גם היא משהו שהרגיש לי נכון מההתחלה: הרגשתי שיש בה משהו אובססיבי ועמלני וגם קצת תראפויטי״.

הדר בחרה בחרדות שהיא מזדהה איתן ובכאלו שחזרו על עצמן בשאלונים. חלק מהאוביקטים עוסקים בחרדות ספציפיות כמו השטיח, פחד לא רציונלי מזר שייכנס הביתה ויפגע בבני המשפחה, ויש כאלו שעוסקים בתחושה כללית כמו הכד (Disaster), הגביע (I"m a Total Failure), הכסא שמדבר על חרדות חברתיות, או החזיר שעוסק בחרדה שחזרה בשאלונים: חרדה כלכלית.

התגובות לפרויקט הפתיעו אותה, במיוחד אלו שאמרו שזה נורא הצחיק אותם. ״זה לא משהו שחשבתי שיכול לקרות בהקשר לנושא טעון כמו חרדות. בנוסף, הרבה אנשים ניגשו אלי וסיפרו כמה הם מזדהים, שמבחינתי זה היה קצת סגירת מעגל. בהתחלה חששתי לעסוק בנושא הזה, הרגיש לי נורא חשוף וגם קצת מביך, ופתאום אני מדברת עליו בגלוי ואנשים משתפים אותי בצורה נורא פתוחה ומקבלת בחרדות שלהם״.

The post בוגרים 2018: תקשורת חזותית במיטבה appeared first on מגזין פורטפוליו.

מימין לשמאל: נועה גור, נוי גוז ודפנה רובין. צילום: מירב בן לולו

TRES: נועה גור, דפנה רובין ונוי גוז נפגשו במהלך הלימודים במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. לאחר שסיימו את הלימודים בשנת 2012 עבדו בנפרד אצל מעצבים מקומיים, עד שהחליטו לפתוח יחד את המותג שנתים לאחר מכן ב־2014. החנות המשותפת שלהן ושל מותג הנעליים vas&crafts נמצאת ברח׳ אחד העם 58 בתל אביב.

LE CLUB TEL AVIV

דפנה: הטי־שירט Le Club Tel Aviv היא פוקס שלא תכננו, שהתחיל ככותרת לתצוגה בשבוע האופנה בשנה שעברה. אחרי הצילומים הצלמת מירב בן לולו ״דרשה״ ללבוש אותה לחתונה. היא הלכה ברחוב אלנבי, פגשה את יערה קידר שצילמה אותה והעלתה לאינסטגרם, ומשם זה התגלגל.

נועה: היום נורא מנסים לייצר את ההייפ הזה סביב דברים ובמקרה של חולצות הטי־שירט זה באמת קרה לגמרי במקרה, ובסופו של דבר הפך לחלק מהזהות של המותג. יש לנו חלום שהן יהפכו לסוג של פריטי אספנות, והן מתיישנות בצורה וינטג׳ית ויפה בדיוק בשביל זה.

לוח השראה

נוי: עכשיו גוגן והצבעים שלו השתלטו לנו על החיים. גם קצת קולוניאליזם, ברמה האסתטית כמובן ולא הדבר עצמו. חיבור, הטמעה של דברים שלך במקום אחר, קרבה לטבע. לקח לי זמן להבין למה אני רואה חיות ומזוודות כל הזמן, ושזה באמת גוגן ורכבת לדארג׳ילינג. אלו תחושות בטן ואינטואיציות שמתגבשות, ולא תהליך מתוכנן מראש.

טי־שירטים בפרשנויות עונתיות משתנות. צילום: ליה שורץ

ציורים של גוגן על קירות הסטודיו. צילום: ליה שורץ

דפנה: לי ולנוי בא פתאום ירוק, צבע שבחיים לא חשבנו שנלך איתו, ופתאום אנחנו מסתכלות עליו ומרגישות שיש פה משהו. גם לבוש ריזורט בשנות ה־30 זו השראה קבועה שלנו. נשים זוהרות, בחוץ, במכנסיים, וגיזרה אלכסונית ומחמיאה שמקבלת הד במעטפות שלנו.

נוי: אבל יותר כהלך רוח: אנחנו מדמיינות מישהי עושה 1־2־3 ונראית מדהים ללא מאמץ. קודם היא היתה בריזורט ועכשיו היא נוסעת לבורמה. האשה הזו תקועה לכולנו בראש ואנחנו מאוהבות בה.

GIRLPOWER

נוי: אנחנו ממש אוהבות לעבוד עם נשים, לא סתם אנחנו שלוש חברות טובות ועובדות יחד בצורה מדהימה. גם בימי הצילום שלנו כולן נשים בדרך כלל. זה לא מכוון, אבל מצאנו צוות שמבין ואוהב את המותג, בלי לנסות לכפות עליו חזון אחר, וכולן יוצאות בתחושה טובה מיום כזה.

דפנה: ממש שימח אותנו כשסתיו שפיר לבשה את הבגדים שלנו ונראתה מעולה, וכרגע אנחנו חולמות להלביש את גל גדות. מאד מחמיא לנו לראות את הנשים שמגיעות לחנות – מעצבות, אדריכליות, שופטות או נשים מבוגרות יותר, שאנחנו רוצות להיות הן כשנהיה גדולות.

נועה: כל תהליך העבודה על הגזרה נעשה עלינו ועל המוכרות והחברות שלנו. אנחנו מודדות את הבגדים על כמה שיותר נשים ואם זה עובד על כולן אז כנראה שיש משהו שעשינו נכון. להרבה נשים יש הפרש מידות בין חלק הגוף העליון והתחתון, ירכיים רחבות ומותן צרה – מבנה ים תיכוני שהבגדים שלנו מצליחים לאזן בצורה מחמיאה בעין.

אנחנו לומדות את הלקוחות שלנו ולפעמים מעצבות ממש כשירות בעבורן – מכנסיים שחורים מחויטים – פריט לבוש שימושי שהרבה נשים צריכות. זה חלק מהעניין: מצד אחד לתת ללקוחות שלנו שרוולים תפוחים וחולצה שמרגישה לא מכאן, ומצד שני שמלת־ריב פשוטה להעביר בה את אוגוסט.

דפנה: ודוקא אלו הפריטים שהכי קשה למצוא, וממש חיפשנו בקיץ הקודם. כמו הגופיה של נועה: על פניו הדבר הכי פשוט בעולם, אבל לדייק את הגזרה היה פשוט סיוט.

נועה: נחשוב איפה השרוולים של הטי־שירט חותכים את הזרוע כי אנחנו יודעות שזרועות זה נושא כאוב אצל נשים, אז ננסה למצוא את האורך הנכון, ברמת המילימטרים, כדי שהיד תיראה הכי יפה. זה מה שגורם לנו להרגיש כמו הגרסה הכי טובה של עצמנו בבגד, ואנחנו עושות תיקונים בהיסטריה מוחלטת בגלל זה. תמיד נשכנע לקוחה לעשות תיקון אם לדעתנו צריך.

TRES_DENIM

נועה: אני זוכרת את עצמי בתקופות שהייתי לובשת רק חולצות משי, וזה פשוט לא מתאים לשלב ולגיל הנוכחי. יש בגדים שצריכים להיכנס ל־30 מעלות במכונה ולצאת מושלם. בגדי קז׳ואל ב־TRES היו השתלשלות עניינים שנבעה מהחיים המקומיים ומהאמהות, כמו גם מתן מענה לביקוש הגדול שנוצר.

דפנה: לא תכננו לעשות ג׳ינסים, זה מקצוע שלם, כמעט מדע מדויק, שאין בו גבול לפרטים. ברגע שרכשת את הג׳ינס מתחילה מערכת יחסים שלמה – הוא מתרחב, מתכווץ, דוהה – ופחדנו לייצר גזרות מורכבות כאלה בארץ. כשלא מצאנו את הגזרות הספציפיות שחיפשנו – אולי רק באינטרנט ללא אפשרות מדידה – הבנו שאנחנו פשוט צריכות להתאמץ ולעשות את זה. בעונה הראשונה זרקנו חצי מהג׳ינסים לפח.

טוטאל לוק לבן מקולקציית הקז׳ואל. צילום: ליה שורץ

קולקציית סתיו 2018. צילום: מירב בן לולו

החנות

דפנה: אחרי שבוע האופנה בשנה שעברה התחלנו להרגיש תנופה והבנו שהצפיפות של החנות הקודמת שלנו ברחוב שפ״ר כבר לא מתאימה. אנחנו כל כך משקיעות במוצרים שלנו, והיינו צריכות משהו שיתמוך בהם וישים אותנו בליגה של הגדולים. יש משהו נכון באנרגיה בחנות החדשה ברחוב אחד העם, וכולנו מרגישות את זה, היא כמו בית באיזור הכי יפה של העיר.

נועה: ההחלטה להקים את החנות יחד עם רותם גור (הבעלים והמעצבת של מותג הנעליים vas&crafts) נבעה מכך שאנחנו מאמינות במה שהיא עושה, והחיבור בין הפריטים שלנו הוא טבעי. אנחנו מחזיקות גם את התכשיטים של Born from Rock ואת משקפי השמש של Quattrocento מכיוון שאלו הפריטים המשלימים שאנחנו היינו בוחרות. בנוסף, יש גם את צמידי היוניסקס של C's – נגיעה ממש קטנה לגברים יחד עם הטי־שירטים. מעבר לזה לא מעניין אותנו לעצב לגברים, אנחנו מונעות מדברים שאנחנו רוצות ללבוש בעצמנו.

החנות ברחוב אחד העם, תל אביב. צילום: אורית פניני

את זה את עיצבת?

נועה: כל הזמן לקוחות שואלות ״את זה את עיצבת?״, אבל זה לא עובד ככה אצלנו. יש בינינו אמון מלא וכל אחת מביאה את עצמה. הגזרות והפרטים הקטנים זה משהו שיותר ממלא אותי ואת דפנה, שהיא הכי מחמירה מבינינו.

דפנה: נועה נלחצת שנה לפני שנוי ואני נילחץ, וזה מה שגורם לדברים לזוז, כמו ביזנס־מנג׳ר מקצועי אין־האוס. לנוי יש אינטואיציות מדהימות וחוש טבעי לגבי מה קול: אם היא לא היתה ב־TRES, היא היתה מנהלת קריאייטיב במשרד פרסום.

נוי: יותר טוב שאנחנו שלוש, לא היינו יכולות לעשות את הדבר הזה בנפרד. כשהכל אין־האוס יש שליטה על הכל והמחויבות היא אחרת. זה מייצר גם ביטחון וגם אחריות שעוזרים להתקדם קדימה. אם אנחנו לא מצליחות להחליט בינינו על משהו בנוגע לעיצוב אנחנו עושות סקר, ולרוב, במיוחד בפרינטים, זה נבחר פה אחד; זה מדהים.

קולקציית קיץ 2018. צילום: מירב בן לולו

קולקציית קיץ 2018. צילום: מירב בן לולו

דפנה: ברור שיש גם אתגרים, דבר ראשון כל מחזור של אחת מאיתנו… אבל אנחנו מאד אוהבות ומעריכות אחת את השניה ולמדנו להתנהל יחד, כמו משפחה.

נוי: אבל בואי נודה שזה היה די קל, זה פשוט עובד. היינו חברות טובות גם קודם. לנשים יש פחות אגו, לפחות אחת מול השניה.

נוי: בחודש יוני האחרון נסענו יחד לשבוע במרסיי, במסגרת פסטיבל OpenMyMed של Maison Mode Méditerranée. היינו קבוצה של מעצבים צעירים מכל הים התיכון, והורגש כמה ישראל רחוקה מהתעשיה, חיסרון שהפך גם ליתרון – מצד אחד אנחנו לא מוכרות ב־net-a-porter כמו המעצבים האירופאיים שעובדים במסלול אחר, ומצד שני אנחנו היחידות שמחזיקות חנות ופוגשות את הלקוחות שלנו, שזה תהליך למידה חשוב בעבורנו. הצלחנו לגדול מהר בגלל שהשיטה פה לא ממש מסודרת לפי שלבים.

עתידות

נועה: לצאת לדיסציפלינות שונות. מבחינת יכולות טכניות אנחנו עוד לא שם, אבל היינו רוצות להיכנס לנישות נוספות של לבוש – מקו לאונג׳ ועד למגבת לים, אין גבול לפריטים הנחשקים שאפשר לדייק. עכשיו הכנסנו קולקציה של צעיפי משי ובקרוב יגיעו גם חולצות טי־שירט רקומות.

קולקציית צעיפי המשי החדשה. צילום: ליה שורץ

נוי: יש לנו תכניות לגדול גם בחו״ל, בכל זאת, 2018. כרגע אין נקודות מכירה בין־לאומיות מלבד האתר, אבל חלק גדול המבקרות בחנות הפיזית הן תיירות שמגיעות אלינו בכל ביקור שלהן בארץ, שזה נורא מחמיא.

נועה: אנחנו גם לא מכירות הרבה מותגים בנישה הזו שעובדים בכזה טווח מחירים. אולי כשנגדל לחו״ל דברים ישתנו, אבל חשוב לנו לעשות בגדים ברי־השגה שיענו על כל הצרכים. אנחנו לא מחפשות להיות מותג פרימיום, ממש הפוך. יש לנו לקוחות שגרות בניו־יורק וממשיכות לקנות אצלנו כי הן לא מוצאות משהו בין הרשתות למותגי הפרימיום.

דפנה: היינו שמחות להכניס פריטים ומעצבים נוספים לחנות, הכל קרה נורא מהר. אנחנו תמיד בתחושה שאנחנו רודפות אחרי הזנב של עצמנו וזה באמת ככה רוב הזמן. אבל עצם זה שיש לנו חנות ויש לנו מוכרות זה כבר דבר גדול שקרה.

קולקציית סתיו 2018. צילום: מירב בן לולו

קולקציית סתיו 2018. צילום: מירב בן לולו

The post צווארון כחול־לבן // TRES appeared first on מגזין פורטפוליו.

גבר לבוש בחליפה שחורה נכנס למשרד שלו, מניח את המזוודה על הרצפה, וקופץ מחלון גורד השחקים שבו שוכן המשרד. מספיק תיאור יבש של הסצנה שפותחת את כותרות הפתיחה של סדרת הטלוויזיה מד מן, כדי לראות בדמיון את אותה דקה אלגנטית, חידתית ואיקונית, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהסדרה עטורת הפרסים. 11 שנים לאחר שנוצרה, שוק הטלוויזיה שינה את פניו עם ענקיות הסטרימינג וצפיית הבינג׳, ובימים אלה תכניות טלוויזיה וסרטים רבים מתחילים בלי שום כותרות – או במקרה הטוב מציגים רק את שם הסרט או הסדרה – כדי למנוע נטישת צופים.

״אני לא חובב של ז׳אנר הסרטים או תכניות הטלוויזיה בלי כותרות הפתיחה״, אומר גרנט לאו, שעובד ב־22 השנים האחרונות ב־Imaginary Forces, החברה שעשתה מהפיכה בעיצוב כותרות הפתיחה של סרטים וסדרות טלוויזיה, ואחראית בין השאר לכותרות הפתיחה של סדרות הטלוויזיה מד מן, אימפריית הפשע, וייניל, Stranger Things ועוד. ״האם היית קורא ספר בלי עטיפה?״, הוא שואל. ״בעבורי זו המקבילה לצפייה בסדרת טלוויזיה בלי כותרות פתיחה, שמייצרות ציפייה לתוכן שאני עומד להקדיש לו את הזמן שלי. אני מנסה לדמיין איך זה יהיה לראות את משחקי הכס בלי כותרות הפתיחה: תקרא לי שמרן, אבל בעיניי זה קצת עצוב.

האם היית קורא ספר בלי עטיפה? בעבורי זו המקבילה לצפייה בסדרת טלוויזיה בלי כותרות פתיחה, שמייצרות ציפייה לתוכן שאני עומד להקדיש לו את הזמן שלי

״אני באמת נהנה מההקדמה הקצרה הזו, מהפתיח לסרט או לסדרה שאני עומד לראות. אהבתי לשקוע בעטיפות של תקליטים, ולהבין את הקשר של האמנות עם המוזיקה. זה נתן לי תובנות על המוזיקה, זה משהו שאני מתגעגע אליו היום. כמובן שאם כותרות הפתיחה לא טובות זה יכול להיות מעצבן, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים להיפטר מהן. אנחנו פשוט צריכים לעבוד קשה יותר כדי ללכוד את תשומת הלב של הקהל. זה האתגר היום, לתפוס את צופי הבינג׳ בכל פעם שהם מתחילים לצפות בעוד פרק״.

המשימה שלנו היא לבדר

אימג׳נרי פורסס החלה את דרכה כסניף החוף המערבי של סטודיו R/Greenberg, שכבר אז היה ידוע בזכות עבודתו על קדימונים ופתיחים לתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. כשהפוקוס של הסטודיו השתנה, עזבו כמה מעובדיו והקימו את אימג׳נרי פורסס בשנת 1996. בהתחלה התמקדה החברה בעיקר בעבודה לתעשיית הסרטים והטלוויזיה, אולם לאחר מכן הרחיבה את תחומי הפעילות שלה להפקת פרסומות, סרטים, מיתוג ויצירת סוגים ופורמטים שונים של תוכן.

לאו החל לעבוד בחברה עם הקמתה כמתמחה ומשם התקדם לתפקיד מעצב, מנהל אמנותי ומנהל קריאייטיב. ״אחרי 22 שנים אני חושב שעשיתי כל מה שאפשר לעשות בחברה״, הוא אומר. ״היתרון של להתחיל כמתמחה הוא שזה עזר לי להבין איך הסטודיו עובד בלי הלחץ של לספק את הסחורה״. הוא למד עיצוב גרפי באוניברסיטת סן דייגו, ״בשנות ה־90 של ההיפ הופ ותרבות המועדונים, תחילותו של עידן מחשבי המקינטוש״. את קריירת העיצוב החל בלעצב הזמנות למסיבות, פנזינים ומשם עבר גם לחולצות ובגדים, ״בתור הזהב של לבוש הרחוב״.

גרנט לאו. צילום: Zen Sekizawa

בחודש הבא יגיע לאו לישראל וישתתף בפסטיבל העיצוב הבין־לאומי OFFF, שיתקיים בפעם השנייה במוזיאון תל אביב. ״אימג׳ינרי פורסס היו ברשימת המשאלות שלנו מהרגע שהתחלנו לעבוד על הפסטיבל״, מספרים המעצבים לירי ארגוב וניצן רוזנברג, היזמים שאחראים להגעתו של הפסטיבל לישראל. ״הם הסטודיו המכונן של כל מה שקרה בתחום העיצוב למסך ב־20 השנים האחרונות.

״בשבילנו, כמעצבים – וזה לא ממש משנה מאיזה תחום אתה מגיע – יש משהו מרגש בלפגוש את האנשים שיוצרים את התכנים שמגיעים לכולנו מדי יום לטלוויזיה, בין אם זה טריילר לסרט מעולה או פתיח לסדרה שכולנו מכורים אליה. יש בעבודה שלהם משהו שחוצה דיסציפלינות, הוא מדבר לכולנו כיוצרים וכצרכנים״. 

על תהליך העבודה על קדימונים ופתיחים של סרטים וסדרות טלוויזיה, לאו מספר שהוא משתנה מפרויקט לפרויקט. ״הפרויקטים מגיעים אלינו בשלבים שונים של עבודה, ואנו מוכנים לטפל בכל אתגר: זה שומר על הדריכות שלנו. ההבט החשוב ביותר הוא התוצאה הסופית שבה אני שואל את עצמי, האם הצלחתי לתקשר לקהל את מה שהיוצרים ביקשו להעביר ביצירה שלהם? זה לא קשור למה שאני חושב או רואה ביצירה.

״כבר בשלב מוקדם של הקריירה שלי בחרתי שלא לנקוט בגישה יהירה. אתה פותר בעיות, אז תפתור את הבעיה. אנחנו שם כדי להקשיב ליוצר ולתת לקהל טעימה של מה שהוא עתיד לראות. אנחנו יודעים שהמשימה שלנו היא לבדר, ועם זאת התוצאה צריכה להיות יפה, ברורה ובעלת משמעות. אם המידע יהיה משעמם או מכוער, אף אחד לא יקדיש לך תשומת לב״.

מה הן המגמות הנוכחיות בכותרות פתיחה ובקדימונים, בהשוואה לתחילת הקריירה שלך?

״כל השימוש בתלת־ממד הרבה יותר נפוץ היום מאשר כשהתחלתי. הקריירה שלי החלה בשלב המעבר של עיצוב גרפי לעידן הדיגיטלי, כשמצלמות הווידאו הדיגיטליות החדש יצאו לשוק והשתמשנו בהם כדי לחסוך כסף וזמן. הפילוסופיה שלי היא להשתמש במה שזמין. הטכנולוגיה התקדמה בצורה ניכרת, ולמעצבים יש היום הרבה יותר כלים ועזרים לעבודת איתם, אבל אני לא חושב שזה מה שעושה את העיצוב טוב יותר. 

״רוב הזמן אני אפילו חושב שזה מכשול ליצירתיות. כמובן, שיש יוצאים מהכלל, וזה היופי של זה. לפעמים אנחנו יכולים להיות מודאגים מדי ממה היה האפקט הטרנדי הבא, אבל בסופו של דבר רעיון חזק יעבוד הרבה יותר טוב ויחזיק מעמד הרבה יותר זמן במוחו של הצופה. סול באס, לדוגמה, עיצב כמה מכותרות הפתיחה המושכות ביותר עד היום, והן נוצרו באמצעות טכנולוגיה שבסטנדרטים של היום ייחשבו כפשטניות או אפילו גסות. אסור לפחד להשקיע ולתת לזמן לעשות את שלו. זה לא ספרינט לפסגה, כי ברגע שהגעת לראש, כל מה שנשאר זה לרדת״.

Boardwalk Empire

Bosch

The post בינג׳ והרצנו (את כותרות הפתיחה) appeared first on מגזין פורטפוליו.

באגף הנוער של מוזיאון ישראל מוצגת בימים אלו התערוכה ״בינינו״, שאצרה שיר מלר ימגוצ׳י. האמן דניאל לנדאו הקים בתערוכה סלון ביתי, והמבקרים מוזמנים להיכנס לבית של משפחה – שתי משפחות ליתר דיוק, ערבית ויהודית – ולהציץ לחייהן. בהמשך האורחים מתבקשים להרכיב משקפי מציאות מדומה ולפגוש את המשפחות המארחות – כל אחת בצד אחד של ה״סלון״. באמצעות המיצב האינטראקטיבי שנקרא ״הכנסת אורחים״, המבקרים יכולים לחצות את הגבול שבין הממשי לווירטואלי, ולהקשיב לאנשים, כפי שלנדאו פגש אותם ושמע אותם בביתם. הם מוזמנים להתבונן על המציאות ולחשוב עליה מזווית חדשה.

לנדאו הוא אמן מדיה שעוסק בהבטים החברתיים של מציאות מדומה, ובכוחה לגשר על פערים חברתיים, על סטריאוטיפים ודעות קדומות ועל סוגיות שונות של זהות. הוא חוקר את ההשפעה של מציאות מדומה על תפיסת ה״אני״, ואת האפשרות של בחינה מחודשת של הפער בין האני לאחר ככלי המסייע בפתרון סכסוכים. הוא עמית מחקר בכיר במעבדה למציאות מתקדמת במרכז הבינתחומי בהרצליה, הוביל את תחום לימודי המדיה הדיגיטלית במדרשה לאמנות, ובימים אלה הוא כותב עבודת דוקטורט במעבדת המדיה של אוניברסיטת Aalto בפינלנד.

דניאל לנדאו, הכנסת אורחים. במוזיאון ישראל. צילומים: מ״ל

דניאל לנדאו

הי דניאל, מה שלומך?

הי. שלומי מצוין!

יופי, אפשר להתחיל. למען קוראינו שלא יודעים עליך כלום – כמה מילים כלליות?

אמן, מרצה וחוקר מדיה. למדתי בהולנד מוסיקה ומדיה חדשה

אפשר לומר שהקדמת את זמנך (או לפחות היית בין הראשונים)

לא ממש. ההגדרה שלי לאמן מדיה היא אמן שעוסק בטכנולוגיות החדשות של זמנו ובוחן את ההשפעה של אותן טכנולוגיות על החיים שלנו. יש מסורת של אמני מדיה, מנאם ג׳ון פייק ועד לורי אנדרסון, שתופסים רגע ביחסים המורכבים של האדם והטכנולוגיה ומגיבים להם דרך יצירות אמנות 

נכון. ויחד עם זאת, המעבר מתגובה למציאות להכללת מציאות מדומה בתוך העבודה הוא יחסית חדש, וגם לא חף מקשיים

מסכים. לטכנולוגית מציאות מדומה יש פוטנציאל להגדיר מחדש את יחסי אדם־סביבה, את יחסי אדם־עולם וכן את האינטראקציות הבין־אישיות של בני האדם

עוד לפני שנדבר על העבודה שלשמה התכנסנו כאן, ספר קצת על כמה מהעבודות שקדמו לה. אני ראיתי לדוגמה עבודה על במה שבחנה יחסים בתוך משפחה (ממש סצנה משוחקת כהצגה), ובמקום ראשים לכל דמות היו פנים שהוקרנו ממקור חיצוני, כך שנוצרה הזרה. קטע קצר מזה הצגת לפני שנים בפצ׳ה קוצ׳ה, אבל הוא הותיר בי רושם כפי שאתה רואה…

כן – מדובר בפרויקט דוקו־פרפורמנס שעסק במנגנוני פירוק של גוף, חברה ומדיה. האמצעי היה הרכבה של תיעוד דיגיטלי המורכב על גוף נע של ישות אחרת. בסופו של דבר אני חושב שאחת הזירות המעניינות והמטרידות ביותר בהקשר של תרבות הצריכה מתרחשות על הגוף עצמו

וכמובן בזירת הבית

נכון

נזכרתי בעבודה ההיא כי גם הפעם – בעבודה שמוצגת באגף הנוער במוזיאון ישראל – אתה שואף להכניס את הצופה לתוך החוויה הביתית של מישהו אחר. במקרה של העבודה הזו, לסלון הביתי של משפחה בצד השני של המתרס

מעניין, לא חשבתי על זה. תודה על ההארה של ההקשר 

דברים שרואים מכאן…

הייתי כותב על בית כמטאפורה, אבל בתור איש של משפחה, בית ותרבות, שפה היא דבר מאוד קונקרטי

בהחלט. אבל לדעתי אחד המאפיינים (והיתרונות) של תערוכות באגף הנוער, הוא שהן מצליחות להביא גם אנשים שלא מסוגלים לראות מטאפורה באמנות, להרגיש ולהבין משהו. מזווית חווייתית. במקרה הזה אתה מכניס אותנו לתוך הסלון. ברגע הראשון זה פשוט מרחב ביתי. רק במבט בוחן אפשר לראות שהוא חצוי ולהתחיל לזהות סממנים מבחינים שמקורם בהבדלים תרבותיים

זה בהחלט הפוטנציאל שמצאתי בליצור עבודה ל״כל המשפחה״. את יודעת מה – הביטוי הזה צריך להיות הכותרת משנה של המיצב 

מה? לכל המשפחה?

״עבודה לכל המשפחה״ – כן

אחלה. עכשיו לשאלות הקשות: למה צריך להוסיף לזה מציאות מדומה? 

תראי, המשקפיים בתערוכה הם מרכיב אחד. הם תורמים ביצירת רגע אינטימי של מפגש עם המשפחה בהקשר יחסית רועש של תערוכה מוזיאלית

עם המשפחה המארחת?

כן

איך זה עובד? אם אני מסתכלת לצד הישראלי אני רואה את המשפחה היהודית, ואם אני מסתכלת לצד הפלסטיני המשפחה היא ערבית?

נכון

אבל רק אדם אחד יכול להרכיב את המשקפיים בכל רגע נתון. מה היתרון של זה על פני וידיאו ארט לדוגמה?

יש שש עמדות משקפיים. מה שחשוב להבין בהקשר של VR (מציאות מדומה) זה שהחוויה, בשונה מצפיה בווידאו, מייצרת תחושה של נוכחות. התחושה שאתה שם. בגלל זה VR הוא כלי כל כך חזק למחקר חברתי. זה הצד השני של העבודה שלי. על זה אני כותב את הדוקטורט שלי

יש משהו בדבריך. אני כאילו נרתעת בגלל המחיצה הפיזית שזה יוצר, ובגלל המגבלה של צופה יחיד בכל מכשיר. אבל אין ספק שיש עוצמה חווייתית אחרת כשאתה ״בתוך זה״. איך נעשה העיצוב של הסלון? זה קצת דורש לעבוד עם סטריאוטיפים?

יצרנו רפליקה של הבתים של המשפחות שביקרנו בהן. ממש 1 ל־1

הרבה יותר טוב. והן גם המשפחות שפוגשים במשקפי ה־VR?

כן

אגב, זה שבהתחלה לא מבינים שזה סלון ׳חצוי׳ עובד בעיניי חזק מאוד ברמה הרגשית. כי הרי אין הבדלים מהותיים בין סגנונות החיים של האנשים. רק בין המטענים שלהם/שלנו

זאת חוויה מרובדת. אתה מתיישב במרחב פיזי של מרחב וירטואלי, שאותו אתה רואה במשקפיים

כשביקרתי בתערוכה ״התנחלה״ בסלון משפחה – הורים ושלושה ילדים בגילאים שונים. נראה שהם הרגישו מאוד בבית

תראי, זה נושא שלא נגענו בו; החלוקה היא ממש לא יהודים/ערבים, אלא המורכבות של המקום של היהודי/ערבי בתוך הסיפור

כלומר?

הקשר התרבותי בין היהודי המזרחי לערבי הוא מהותי, והוא היסוד המפוספס בסכסוך

נושא חשוב, ואני נוטה להסכים איתך שזו אחת הבעיות. אתה חושב שדרך החוויה האנשים (ילדים בעיקר) נפתחים לראות דברים מזווית חדשה?

אני מקווה. הקריאה שלי היא שמתחת למנגוני המדיה והטכנולגיה, מצוי הניאו־ליברליזם הלבן שמנווט את הסיפור לפי נרטיב פופולרי ורגשי שמנכיח קוטביות

גם אני מקווה

במובן הזה אני מאמין בצעדים קטנים, לא יומרניים ובכוחה של אמנות לייצר חוויה שהיא חלק ממרקם של רעיונות. פעולות שיש בכוחן לתקן

אינשאללה. אגב, בוגרת של מוסררה עשתה השנה איזה משחק עם הביטוי ״מציאות מדומה״ וציינה שזה אוקסימורון. עד שהיא אמרה את זה לא חשבתי על כך שזוהי סתירה פנימית 

לא ממש – בגלל שאין באמת מציאות… יש רק פעילות במוח שקשורה איכשהו לעולם הפיזי… 

טוב, על זה נוכל להמשיך לדבר עד מחר. ומה התכניות קדימה? יש כבר עוד פרויקטים בדרך שנוכל לראות בקרוב?

בהחלט. קודם כל התכנית היא לסיים את הדוקטורט. ולאחר מכן סדרה של פעולות מחקר ואמנות הבוחנות את נושא גילום הגוף במציאות מדומה וההשפעה של זה על היחסים בין Self / Other. ויש טיזר – אני מקים השנה מעבדה ייעודית חדשה לנושא זה בבינתחומי הרצליה

מרשים. בהצלחה, נשמח להתעדכן

תודה!

The post דניאל לנדאו מקבל אורחים במוזיאון ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב שים, מה קורה? מזל טוב על הקולקצייה החדשה!‎

תודה רבה, תינוק חדש‎

תגיד, כמה שנים אתה כבר בעסק? ‎

אני עובד בשכטר כבר 12 שנה‎

נייס. וכל שנה מוציא קולקציה חדשה?‎

כן פעם בשנה אני מוציא קולקציה רשמית שלנו שאני עובד עליה כל השנה, ובמשך השנה אני מייצר מוצרים מהחומרים, מעצב ומפתח

איך זה עובד? ועד כמה חשוב לך שכל קולקציה תהיה שונה מהקודמות?‎

קודם כל מאוד חשוב לי שהקולקציות יהיו שונות אחת מהשניה. אני בסך הכל מוציא בכל פעם שבעה פטרנים חדשים רשמיים בהרכב, בנוסף לבדים משלימים, טקסטורות נלוות, מרקמים חדשים ובדים חלקים.‎

אני אוסף השראות כל הזמן לתיקיה בטלפון שבסוף מתגבשת לנושא: הקונספט הוא מלך בעבודה שלי, מאוד חשוב לי שהאמירה תהיה שלמה מבחינת נושא או צבע. וזה לוקח המון זמן לפתח, כי יש המון אתגרים בבדי ריפוד מבחינת שימוש, המון דברים טכניים, ואני בכלל לא בא מעיצוב טקסטיל.‎ זה לא שונה מלכתוב שירים, מה שעשיתי רוב חיי בעולם המוזיקה, אתה מתחיל לנגן וזה בא; זה נולד

וחשוב שיהיה בין הקולקציות חוט מקשר?

אין באמת חוט מקשר אבל יש יד של מעצב וחותם עם סגנון. לטוב ולרע אני לא מעצב קלאסי של בדי ריפוד: להפך. אני מחפש תמיד למרוד ולהגיד שבד ריפוד לא מחויב להיות בד ריפוד, ושהוא חומר גלם, התחלה לדברים חדשים.‎ בתחום שלנו בעולם, כשאתה מגיע למפעל, טכנאי הטקסטיל יודעים את העבודה שלהם מ־1 עד 10. בגלל שאני לא בא מטקסטיל אני מאתגר אותם יותר ואנחנו מגיעים לתוצאות מרדניות. אז אני מבין שפיצחתי את הקולקציה והטבעתי את החותם שלי

שים אדרי. צילום: אילן ספרא

לגבי הקולקציה החדשה: מה מכל מה שצילמת לאותה תיקיית חומרים נשאר כהשראה? ובמה נושאי ההשראה שונים מהקולקציה של השנה שעברה?‎

לפני כמעט שלוש שנים הפכתי להיות אבא במשרה מלאה לתאומות וזה השפיע עלי המון במפגשים חדשים של צורות וצבע. אני תמיד קורץ לאמנות פרימיטיבית, היא נראית לי כמו פלא שאנשים מצליחים לייצר באפריקה או בדרך המשי; ליצור עיצוב ואמנות מחומרי גלם שהם אוספים מהשדה ומהאדמה. מצד שני אני בן אדם שחי חיים מודרניים, למרות שיש לי המון הערכה לצעצועים ישנים שהיו בדור שלנו, במיוחד לפליימוביל ולעולם שהם יוצרים. בנוסף, לפני שנה נסעתי לבד לשוודיה לחגיגות 40 עם עצמי למלון בשם hobo בשטוקהולם, שצילמתי בו בלי הפסקה וקיבלתי המון השראה. וכמובן אני עוקב אחרי המון מעצבים ובתי עיצוב מעולם האופנה, ואני תמיד מנסה להרכיב עולם חדש בקולקציה, משהו שאנשים שיראו אותה יגידו תמיד לא חשבתי על השילובים האלה

אז יש לנו תאומות ויום הולדת 40 ומלון בשטוקהולם ואמנות פרימיטיבית ומשחקי פליימוביל. איך זה בא לידי ביטוי ביחד?

יש לנו לדוגמה בד בשם פליימוביל, שמורכב מצורות גאומטריות ראשוניות, שחופפות בשקיפות ובקומפוזיציה מרחפת עם חגורות שיניים שחוצות אותו לכל כיוון, גם בצבעים פסטלים וגם בצבעים אפריקאים.‎ יש בד בשם סקאגן, שהוא ממש מחווה למלון – אתני, חדשני, סקנדינבי עם צורות מהעולם הכי נייטיב־אמריקה. ואגב, אינדיאנים זה דבר שמרתק אותי וכשהצלחתי למצוא פליימוביל אינדיאני הרגשתי שניצחתי.‎

יש גם את בד האינרי, שנראה כמו נגזרות נייר צבעוניות שמונחות אחת על השניה באופן אקראי, והיה בזה אתגר לתרגם את זה לאריגה כי אחרי הכל אני לא מתעסק בפרינט אלא אורג והתרגום של הקובץ הגרפי לאריגה הוא מהלך עצום לטוב ולרע.‎ ויש את קופנהגן ובד פיקה מאוד סובינירי ועוד

למה זה כל כך מסובך? ‎

כי כשאתה מעצב פטרן שעובר לפרינט הוא יודפס כמו על כל חומר. מכונת האריגה לוקחת אותו כפיגורות של צורות, והטכנאי צריך לייצר מרקם שיצליח לשמור מצד אחד על הרעיון שלי, ומצד שני שכשתיגע בזה תדע שזה בד ריפוד ארוג, ולא מודפס. זה מאוד קריטי לי בעבודה, אני אפילו לא שמח כשכותבים על הדברים שלי משפטים כמו ״קולקצית הדפסים חדשה״. אם הייתי מדפיס הקולקציה הייתה נגמרת בחודש ולא בשנה :)‎

ואז מה היית עושה ב־11 החודשים שנשארו…‎

תאמין לי שהייתי עושה עוד המון המון דברים, אני כל הזמן חייב לעבוד וליצור, לא זוכר את עצמי במנוחה אף פעם. אני מאוד אוהב יזמות, ולהמציא טרנד זה דבר שמעסיק אותי. מעניין אותי ההבדל בין חברות קמעונאות לבתי עיצוב: קיימות חברות מסחריות לעיצוב הבית, שכבודן במקומם, שיש שלהן תחזית טרנד, נוסעים לתערוכה וקונים קונטיינרים.‎

אנחנו בית עיצוב: יש לנו תפקיד ואחריות למה שאנחנו מיצרים, זה צריך להתאים גם למחר, כי בד ריפוד זמנו ארוך יותר מבד אופנה, ואם אייצר את מה שנכון לעכשיו אני מקצר את חייו. לכן חשוב לי שהקולקציה תתקבל טוב גם שנה אחרי. והניסיון הוכיח את עצמו, גם כשעשיתי בדים שלא מיד הבינו מה אני רוצה להגיד, אחרי שנה עדיין מכרנו אותם. ‎

בקמפיין שעבדנו עליו הפעם במשך שלושה חודשים על יום צילום אחד, היה חשוב לי להראות הצעות הגשה ולא רק בדים, אלא למה התכוונתי שזה יהיה אצלך בבית ועם מה תשלב את זה. וזה היה מאתגר, כי היה לי חשוב לבנות תפאורה מתאימה: קלעתי פרגוד ענק מסרטים ומקלות ורציתי שיראו את התיקים ואת הנעלים משתלבים בתוך כל זה

אז זה בדיוק מה שרציתי לשאול, העניין של לראות איך זה יהיה אצלי בבית. מי הקהל? עד כמה הטעם הישראלי – אם יש כזה דבר בכלל – מוכן לעיצובים כאלו?‎

תפקידי לחנך, ולא במובן היהיר אלא במובן של להציע ללקוח משהו חדש ואחר, להכין לו את זה מסודר כי הוא לא מעצב ולא יכול לדמיין. למזלנו יש קהל מעצבים כזה שעובד איתנו ובנוסף רשתות העיצוב לבית והגלריות לרהיטים ועוד פרויקטים שאנחנו לוקחים בהם חלק.‎ היום הרשתות החברתיות מנגישות אנשים מכל חתכי האוכלוסיה: כולם רוצים לחיות בסביבה יפה ונעימה. בנוסף אנחנו מדינה שרוב הזמן קיץ וחם בה, והקולקציות שלי תמיד צבעוניות ושטופות טקסטורות. זה מגרה אותם ונותן תחושה של להעז, שזה אחר

זה באמת אחר‎

כן, ולמזלי אני בחממה – יותר נכון באדנית – הכי טובה שיכולתי לשתול את עצמי: משפחת שכטר. שאול ועדי הקימו את העסק הזה עם חזון ורצון להביא אופציות חדשות לבית הישראלי, וכשהצטרפתי הם נתנו לי גיבוי ויד חופשית. לא הייתי יכול לעשות את כל זה בלי הגב הזה. כשאתה מייצר קולקציה יש תמיד סיכונים עסקיים, אסור לשכוח את זה, ואני מרגיש בר מזל כמעצב שיש לו את האפשרות הזאת

מגניב. תגיד איזו מילה על התיקים והנעלים?‎

נעלים היו החלום הראשון שלי בעיצוב, לפני הכל. לפני שהלכתי ללמוד עיצוב תעשייתי רציתי ללמוד עיצוב נעלים ותיקים אבל לא היו כאן אופציות חוץ מבצלאל, והחלטתי ללכת על זה. בהמון פרויקטים במסגרת הלימודים אסכולה הגשתי נעליים כעבודות. החיבור שלי לעולם האופנה היה תמיד, וחשוב לי להשיק את העולמות האלה. המותג של AA הוא מותג שנולד במטרה לגבש את המוצרים המוגמרים שלנו ולמכור אותם בעולם. לפני שנתיים יצרתי קולקציית קפסולה עם קאפל־אוף ושכטר, נעלים לקיץ שהצליחו מאוד. המטרה שלי במוצרים המשלימים היא לתת מרחב של עיצוב מתוך מה שאני יודע לעשות ורוצה להגיד, ואני ממש מרגיש שבקולקציה החדשה הצלחתי לאחד את הכל לשפה אחת מכמה עולמות של מוצרים

אז מה עכשיו? יש כבר תיקייה חדשה בטלפון לקולקציה הבאה?‎

תמיד תמיד היא מתמלאת, נראה מה ישרוד ממנה

The post המחנך: שים אדרי חושב על המחר appeared first on מגזין פורטפוליו.

בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים, מציעה כיום חמש תכניות לתואר שני, ייחודיות מסוגן בארץ, המיועדת לבוגרי תואר ראשון מכל התחומים. התכניות מהוות חממה פורצת דרך לטיפוח פרויקטים חדשניים ומחקר מעשי. במהלך הלימודים מקפידה בצלאל לקיים גם שיתופי פעולה אקדמיים ומעשיים של הסטודנטים עם האקדמיות המובילות בעולם והחברות המובילות בתעשייה. ההרשמה ללימודי תואר שני בבצלאל נסגרת ב־16 בספטמבר.

חמש התכניות המוצעות כיום בבצלאל הן: תואר שני בתקשורת חזותית, תואר שני במדיניות ותיאוריה – מגמות אוצרות וביקורת, תואר שני באמנויות, תואר שני בעיצוב אורבני ותואר שני בעיצוב תעשייתי – במגמות אודות עיצוב, ניהול עיצוב ועיצוב וטכנולוגיה.

עדי טקו, תואר שני בתקשורת חזותית

תכנית התואר השני בתקשורת חזותית M.Des

תכנית ייחודית וראשונה מסוגה בארץ. התכנית מהווה חממה פורצת דרך לטיפוח פרויקטים חדשניים ומחקר מעשי. בוגריה יהיו מתווי דרך בשדה העיצוב המקומי והבין־לאומי, ויחוללו שינוי הן בזירה המקצועית והן במרחב האקדמי בפיתוח מחקר מעשי והשתלבות בהוראה.

המרחב שבו אנו חיים מאופיין בהשתנות מתמדת. תמורות אלו מחייבות למידה והפנמה מעמיקה של צורות חשיבה חדשות ושל תגובות יצירתיות למרחב תקשורתי רווי ודינמי. לשם כך נדרשים המעצבים והמעצבות, ממגוון הדיסציפלינות הקיימות, לפתח תובנות וכישורים חדשים. אלו דורשים יכולת ניתוח והבנה של ההקשרים החברתיים, התרבותיים, הטכנולוגיים, הכלכליים והפוליטיים בהם אנו פועלים. בתכנית יושם דגש על הקניית כלים לדיון ביקורתי וחשיבה אסטרטגית שיעזרו לבוגרים/ות להיות מחוללי שינוי הן בשוק והן במרחב האקדמי בפיתוח מחקר מעשי והשתלבות בהוראה.

סגל התכנית כולל מעצבים/ות וחוקרים/ות מובילים מן הארץ ואורחים בין־לאומיים שמוזמנים לסמינרי אורח ויקחו חלק בשיתופי פעולה אקדמיים בין בצלאל לאקדמיות מובילות בחו״ל.

*הענקת התואר מותנית באישור המועצה להשכלה גבוהה.

רוני שיאון ואדווה מטר, תואר שני בעיצוב אורבני

תכנית התואר השני בעיצוב אורבני M.Urb.Des

תכנית מובילה כפלטפורמה אקדמית לניהול שיח וידע על העיר העכשווית בארץ ובעולם. התכנית מהווה חלק מרשת של שיתופי פעולה מקומיים ובין־לאומיים וצומת תיאורטי ומקצועי לדיון בסוגיות עיצוביות ותכנוניות בעיר. הלימוד והמחקר התיאורטיים משמשים בסיס ידע ללימודים המעשיים (הפרקטיקה של עיצוב אורבני), המהווה שדה מחקר ופעולה חלוציים ומתווי דרך בעיצוב אורבני. עבודת הסטודנטים והמרצים בתכנית מבוססת על יצירת מעורבות אקטיבית בחיים העירוניים במרחב האורבני בכלל ובירושלים בפרט. התכנית מבוססת על תחומי ידע מגוונים ובמרכזה זיקה בין לימודים מעשיים במסגרת סטודיו ובין לימודים עיוניים, תיאורטיים ומתודולוגיים. זוהי תכנית ייחודית, בין־תחומית ופורצת דרך המכשירה אנשי מקצוע בעלי ידע רחב אופקים ובסיס תיאורטי מעמיק. מיקומה הייחודי של בצלאל בעיר מרתקת כירושלים מהווה, אנו סבורים, הזדמנות למחקר תיאורטי ומעשי ייחודי בשדה העיצוב האורבני.

תואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות. צילום: הדס גלזר

תכנית התואר השני במדיניות ותיאוריה של האמנויות
מגמות אוצרות וביקורת .M.A

אמת או פוסט־אמת? אולי עובדה אלטרנטיבית? המציאות והיום־יום שלנו הפכו למורכבים מאד. ניתן לומר שאפשר לבחון כמעט כל מצב, מהרבה מאוד פרספקטיבות ולעיתים כולן נכונות. התכנית מזמינה אתכם ואתכן להיות הדור הבא של מעצבי/ות האמת.

בשנים האחרונות שאלות של חברה, תרבות, אמנות עיצוב וארכיטקטורה מתבססות על ידע נרחב ומחקר רב תחומי. אנחנו צריכים/ות לדעת לשאול שאלות. אנו צריכים/ות לדעת איזו תחום מחקר מתאים לאיזה ענין, מדעי הרוח או מדעי החברה? אולי מדע וטכנולוגיה? אנחנו צריכים/ות לדעת איך לגשת לידע תיאורטי, אבל רוצים/ות גם ידע מעשי. בנוסף, עלינו להבין את המסגרות הנלוות לתחומי התרבות: אוצרות, מוזיאולוגיה, כתיבת ביקורת על אמנות או תרבות. אלו רק חלק מהמומחיות שמגשרות לקהל יצירות אמנות ועולמות תרבותיים. אלו רק חלק מהאמצעים בהם עשייה תרבותית נראית ומוצגת, ואלו תחומים בעלי חשיבות מכרעת לכל העוסקים/ות בתרבות.

התכנית מציעה תואר מוסמך (מ.א. עם תזה ובלי תזה) במדיניות ותיאוריה של האמנויות – בשתי מגמות: אוצרות וכתיבה ביקורתית. זוהי תכנית ייחודית המכשירה אוצרים ואוצרות, בעלי/ות גלריות, בעלי/ות תפקיד במוסדות אמנות אחרים, כותבי וכותבות ביקורות, כותבי/ות קטלוגים וחוקרי/ות תרבות ואמנות. התכנית פונה לאנשי ולנשות מקצוע עם ידע רחב אופקים ובסיס עיוני מעמיק של עולם התרבות. התכנית מתאימה לבוגרי ולבוגרות בצלאל ולבעלי ולבעלות תואר ראשון באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות.

עם סיום הלימודים התכנית, בשיתוף עם מוזיאון ישראל, מציעה קורס ייחודי המעניק תעודת אוצרות מוכרת על ידי משרד התרבות.

אבנר בנדהיים ודביר בר, תואר שני בעיצוב תעשייתי

תכנית התואר השני בעיצוב תעשייתי M.Des

תכנית המכשירה מעצבים ויוצרים יוצאי דופן לתפקידי מנהיגות בעולם משתנה, בשלושה מסלולים: ניהול עיצוב, אודות עיצוב ועיצוב וטכנולוגיה.

המסלולים מקנים לסטודנטים כלים, ידע ומסגרת לימודית ויצירתית כהכנה לתפקידי המעצב החדשים: עיצוב תהליכים, עיצוב מערכתי, מחקר וביקורת ואסטרטגיה כוללת. התכנית מושתת על ההנחה כי מעצבים הם סוכני שינוי המאפשרים חיבורים בין־תחומיים, התבוננות חדשה על בעיות והצעת פתרונות ומהלכים מקוריים. אנו מכשירים את המעצבים לפעול כיוצרים, מחדשים ומחוללי שינוי במקביל להבלטת תפקידם כאנשי צוות מנהיגים ויזמים. לשם כך התוכנית מייצרת לסטודנטים הזדמנות להתנסות בעבודה מעשית במגוון תחומים: בהיי־טק ובתעשיה, עולם האוצרות והאמנות, עולם האקדמיה והמחקר, המגזר השלישי ורשויות מקומיות – כמו גם במסגרות של שיתופי פעולה בין־לאומיים.

יאשה רוזוב, תואר שני באמנויות

תכנית התואר השני באמנויות M.F.A

תכנית מבוססת סטודיו ייחודית מסוגה בישראל המכשירה אמנים המסוגלים להחזיק סטודיו פעיל ופורה בתל-אביב.

בהסתמך על אבני היסוד שהסטודנטים רכשו במהלך לימודי התואר הראשון ולאחריהם, התכנית פועלת כ״חממה״ רעיונית התומכת בבניית גוף עבודות מגובש, מקורי, חקרני וניסיוני המוצג במסגרת תערוכת הגמר. התכנית כוללת טווח פעילות בין־לאומי רחב בשיתוף מרצים, אמנים, תוכניות מקבילות ברחבי העולם (חילופי סטודנטים) ותוכניות רזינדסי ייעודיות לתלמידי התכנית בניו יורק, בקליפורניה ובברלין. מערך הלימודים משלב דיסציפלינות מגוונות כדי לאפשר לסטודנטים להיחשף למנעד רחב ככל האפשר של כיווני פעולה הכוללים: התנסות בביקורת, העמדת תערוכות, עבודת סטודיו, יצירת קשרים מקצועיים עם גורמים בשדה האמנות, מחקר שטח, מחקר היסטורי ותיאורטי, הקמת פלטפורמות לשיתוף ידע ועוד. בלב התוכנית עומדת התפיסה כי אין תחליף למפגש המשמעותי שבין אמן בכיר לאמן צעיר וכל סטודנט מקבל סטודיו אישי.

לאתר ההרשמה של בצלאל: http://register.bezalel.ac.il

The post תואר שני בבצלאל: חמש תכניות ייחודיות וראשונות מסוגן בארץ appeared first on מגזין פורטפוליו.

על על קיום התחרות לתכנון חממת סטארט־אפ בלוכסמבורג, פרויקט מרשים ורחב הקף שיזמו במשותף רשויות העיר ומשרדי המסחר והתעשייה והאוצר של המדינה, שמע יובל סמואלוב ברגע האחרון, ״מחבר של חבר מתקופת לימודי באנגליה״. בזמן הקצר שעמד לרשותו, ארבעה ימים בלבד, ההצעה שהגיש הייתה שונה מהמקובל. ״לא הגשתי פרזנטציה ׳תקנית׳ עם הצעת עיצוב מגובשת״, הוא מספר, ״אלא הצהרת כוונות שהציגה ׳סט סיפורים׳ שלשיטתי צריך לספר במרכז. מדובר בפרויקט מורכב ששותפים בו שלושה ארגונים שונים, לכל אחד מהם יש זהות משלו, ובה בעת צריך היה ליצור משהו שמרגיש שלם״.

ביוני האחרון נחנך הפרויקט בלוכסמבורג סיטי, בירת לוכסמבורג – חממת סטארט־אפ (HOUSE OF STARTUPS) שמאגדת שלושה ארגונים המשמשים כאינקובטורים לחברות הזנק, ושטחה, המשתרע על 6,000 מ״ר בפרישה לחמש קומות, כולל משרדים מסוגים שונים, חללי עבודה פתוחים, מרכז כנסים ומרחבים ציבוריים מגוונים. על תכנון ועיצוב החממה כולה, שהיא הגדולה מסוגה במרכז אירופה ועתידה לאכלס מאות חברות צעירות בתחילת דרכן, חתום סמואלוב, שמתמחה בעיצוב חללים מסחריים ושנבחר למשימה מבין שורה מכובדת של מעצבים בין־לאומיים.

יובל סמואלוב. צילום: ניר עצמון

ככלל, לחממת סטארט־אפ בסדר גודל כזה אין תקדימים, והיא מביאה לידי ביטוי את החשיבות הרבה שממשלת לוכסמבורג מייחסת לנושא. ההחלטה על הקמתה מגלמת את המטרה שהציבה לעצמה הממשלה להפוך למרכז הי־טק אזורי, ומעורבותה בפיתוח וליווי הפרויקט הייתה גבוהה. ״מה שנדרש היה להמציא קונספט חדש מאפס״, אומר סמואלוב, שאת תפיסתו בעיצוב חללים מסחריים מגדיר כ״יצירת חוויית משתמש על בסיס סיפורים שמייצרים אותה״.

הסיפורים שרוקמים את עיצוב החממה שונים זה מזה, אך חולקים מכנה משותף המותאם לאופייה כמרכז ש״מגדל״ חברות סטארט־אפ. ״הרעיון היה ליצור מקום דינמי וצעיר באופיו, צבעוני ומדליק. כזה ששם דגש משמעותי על תקשורת ועל חיבור בין אנשים, מעודד יצירתיות ומציע סביבה תומכת שמעניקה מרחב, תרתי משמע, למשהו חדש״. לוכסמבורג היא מדינה קטנה והפרויקט שזכה לתהודה רבה העשיר את החוויה הלוכסמבורגית של סמואלוב בפרויקט חדש שמצוי עכשיו בשלבי תכנון – עיצוב קומת ה־VIP של לשכת המסחר והתעשייה של המדינה, כשבאופק מסתמנת אופציה לפרויקטים נוספים.

המון שאלות ופחות תשובות

דרכו של סמואלוב אל עולם העיצוב היא לא פחות סיפור מאלה שהוא מספר בעיצוביו. ״התואר הראשון שלי הוא בפילוסופיה, תחום שעניין אותי כבר בגיל הנעורים. היה לי ברור שזה מה שאלמד בבוא היום וכך היה, אבל ככל שהתקדמתי עם הלימודים הבנתי שיש המון שאלות והרבה פחות תשובות, ועם סיומם החלטתי לשנות כיוון. פניתי לדרך הפוכה לגמרי, תכליתית יותר, כשהתחלתי לעבוד בסטודיו לרסטורציה שם עסקתי בחומרים ובעבודה ידנית והמפגש הזה הביא אותי ללימודי עיצוב״.

כמעצב הוא נגע בזוויות מגוונות שנכרכות בתחום מעבר לטיפול בדירות/בתים, כמו עיצוב ארט לסרטי סטודנטים, עיצוב תערוכות וכתיבה עיתונאית בנושאי עיצוב. ״עשיתי הרבה דברים שקשורים לעולם העיצוב, אבל הרגשתי חוסר מסוים, כי לא הייתה לי איזו אג׳נדה מוצקה. רציתי להמשיך הלאה ובחיפוש שלי נתקלתי בלימודי תואר שני שעוסק ב״סביבות נרטיביות״ בקולג׳ לאמנות ועיצוב סנט מרטין. הלימודים היו מרתקים, וכך גם החברה שהייתה מורכבת מסטודנטים שהגיעו מתחומי עיצוב שונים ומרחבי עולם שונים והעשירו את השיח. הנושא אמנם מופשט, חמקמק משהו, אבל הוא מילא לי את החוסר שהרגשתי וחידד את ההכרה שאני רוצה לעסוק בחללים ציבוריים ומסחריים, שמזמנים נגיעה בקהלים גדולים ומקום לקונספט ואג׳נדה״.

חוויית משתמש אינה מתמצה בעיצוב גרידא, היא מהות. בבסיסה עומד סיפור שמהווה כלי ליצירתה ולהעברת מסרים, והמטרה שלנו היא לגרום לכך לקרות. עם כל המופשטות של המושג, מדובר בתהליך מובנה שחותר ליצירת חוויה

לדידו של סמואלוב חוויית משתמש היא תמצית העשייה של עיצוב סביבות משתנות ותכליתה, ובכלל זה של עיצוב מסחרי. ״חוויית משתמש אינה מתמצה בעיצוב גרידא, היא מהות. בבסיסה עומד סיפור שמהווה כלי ליצירתה ולהעברת מסרים, והמטרה שלנו היא לגרום לכך לקרות. עם כל המופשטות של המושג, מדובר בתהליך מובנה שחותר ליצירת חוויה באמצעות עיצוב שמספר סיפור: חוקר את ערכי המותג/ארגון ומאפייניו, מזקק אותם, ומתרגם אותם לשפה אסתטית מנומקת״.

במסגרת זו הפרוגרמות שקודמות לכך מעמיקות, וסמואלוב מספר שהוא גם מקיים קבוצות מיקוד וראיונות עם משתמשים שונים בחלל על מנת להרחיב ולהעמיק את יריעת המידע והפרטים כמה שרק אפשר. ״כל העשייה וההחלטות האסתטיות נרקמות על בסיס המידע שנצבר ונחקר, כי רק כך אפשר לדייק את החוויה וליצור מובחנות״. את שיטת העבודה שלו הוא מגדיר כ״זום אין, זום אאוט״ – ציר שנע בין הקונקרטי למופשט ובין הקטן לגדול בחתירה ליצור עיצוב שלם, מהודק ומנומק.

״השאיפה היא תמיד לבטא את הרעיון שגובש בצורה שמקיפה את כל רובדי הפרויקט, ולהיצמד אליו דרך קני המידה המשתנים שלו, מרמת האדריכלות, דרך התאורה, פריטי הריהוט והסטיילינג הסופי. זוהי הסיבה שבסטודיו אני מעסיק לא רק מעצבי פנים, אלא גם אדריכלים וסטייליסטית, כשכל אחד תורם את חלקו בקנה המידה של עיסוקו. בנוסף אני נוהג לעבוד עם ׳סטודיואים׳ מתמחים שמשלימים אותנו ומייצרים עבור הפרויקטים פריטים ו/או אלמנטים ייעודיים תחת הניהול האמנותי שלנו. בתכנון החממה לדוגמה, עבדתי בשיתוף פעולה עם סטודיו לוקה, שיצרו ברוב כישרון את המעטפת הגרפית של כל הפרויקט״.

בארץ הוא הרחיב את עיסוקו בעיצוב מסחרי לכיוונים נוספים כעיצוב משרדים, מרכזי שירות, בנקים וגם מרפאות: ״כל אלה הם סביבות משתנות, שלחוויית המשתמש שהן מציעות יש חשיבות רבה. מטבע הדברים סביבות רפואיות, לדוגמה, מורכבות יותר לסיפורים וליצירת חוויה, אבל זה בדיוק האתגר. ככל שהקשרי החוויה הקיימת במקום מסוים הם פחות ׳סימפטיים׳, כך מעניין אותי יותר להיכנס אליו ולחולל בו מהפך״.

The post יובל סמואלוב: עם הפנים ללוכסמבורג appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי גל, בוקר טוב. מה קורה?

הי, בוקר טוב. אחרי לילה ארוך של עבודה אבל מצוין. מה שלומך?

גם, לא רע בכלל. עמוק בהכנות של שבוע האיור, ואני כבר אתן לך טיזר, ואגיד שלך יהיה מעניין באופן מיוחד (ולא, אני לא יכול להרחיב מעבר לזה כרגע…)

מה?! זה טיזרי מאוד לזרוק כזה דבר לחלל האויר (: סקרנית… מתי מתחיל שבוע האיור?

עוד קצת סבלנות… הוא נפתח ב־15.11. אבל בואי נדבר על בארכה! מאיפה הגיע הרעיון ליצור את ״נעלי הברכה הראשונות בעולם״?

בארכה נולדה בעקבות כתבה שראיתי במגזין טיים אאוט רמאללה. כתבים פלסטינאים סיקרו את העיר מזוויות שאנחנו לא מכירים – אוכל, תרבות, אופנה ועוד. אותי ריתקה כתבה אחת על מעצבות אופנה ועל רקמות פלסטינאיות. הרקמות היו על כל אביזר אפשרי: הן היו צבעוניות, גאומטריות וחלקן היו כמעט כמו כתב סתרים. סקרן אותי מה משמעויות המוטיבים שהנשים בחרו לרקום, ונכנסתי לחפש קצת בגוגל. נפתח בפניי עולם שלם…

אחרי שהזמנתי ספרים, קראתי ונסעתי לראות בחברון את הדבר מקרוב, גיליתי שהנשים הפלסטינאיות רקמו את משאלות ליבן, ארועים מסביבתן הקרובה, סממנים מקומיים ועוד. כולן רקמו את אותם מוטיבים, אך היו שינויים דקים בהתאם לעיר שממנה הן באו. את הביטוי האישי הקטן שלהן הן יכלו לרקום על מקום נסתר בגב השמלה. לדוגמה, אישה שציפתה לבת רקמה בובה קטנה. שלושה מוטיבים שחזרו על עצמם היו משאלות לבריאות, לאהבה (שידוך) ולפרנסה. שאלתי את עצמי: ״מה את, אישה מודרנית, 2018, היית מאחלת לעצמך?״ שאלתי נשים נוספות, וגיליתי שאת אותן שלוש משאלות גם הן ביקשו. עיצבתי שלושה מוטיבים שיירקמו על קולקציית הנעליים וניגשתי למלאכה

גל שוקרון. צילום: עדי טרקאי

ולמה דווקא נעליים? אולי זה השלב להגיד כמה מילים על עצמך לטובת מי שלא מכיר

נכון! נעים מאוד (: אני עוסקת בתחום הנעליים כבר 15 שנה. הקמתי וניהלתי את הגילדה, וכל השנים הרצון והתשוקה להוציא קולקציית נעליים משלי בערו בי. כשאני ושותפתי לגילדה נפרדנו לפני שנתיים וחצי הבנתי שזה הרגע. ולמה נעליים? כי זה מה שאני יודעת לעשות הכי טוב… הנשים הפלסטינאיות רקמו על בגדים ותכשיטים, ואני חשבתי שאם ארקום את הרקמות על נעליים הבראכה תלך איתי לכל מקום… נעליים זאת תשוקה עזה. בלתי ניתנת לעצירה

מה למדת בכלל? איך הגעת לתחום?

למדתי ארבע שנים עיצוב תלבושות ואביזרים בסמינר הקיבוצים, ועוד שנה נוספת עיצוב נעליים בבית ספר הראשון לעיצוב נעליים – אכילס. כשהוא נסגר אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שלא יהיה בארץ מקום שבו אפשר יהיה ללמוד עיצוב נעליים! משם הכל התגלגל מהר מאוד להקמת בית ספר הגילדה

בואי נחזור לשלוש המשאלות. מה עכשיו? כי יש הבדל בין לקרוא ולהגיד ״מגניב״, לבין להוציא את הרעיון לפועל

נכון… אבל מהרגע שהקונספט והסיפור היו סגורים לי בראש, הצעדים לעבר המטרה היו מאוד ברורים. כמעט שנה שלמה עסקתי בעיצוב הקולקציה והקמת המותג boota; העיתון רק הצית את הדמיון, הכל התגלגל מהר מאוד. עיצבתי קולקציה שחורה, בדקתי איך חומרי הגלם מגיבים לרקמות מכונה ויצרתי אין־סוף דגמים ראשוניים לנעליים עד שהגעתי למוצר המדויק. אחר כך חיפשתי מקום לייצר את הנעליים. כמו שאתה יודע, התעשייה בארץ כבר שנים רבות בקשיים. חיפשתי מקום יציב (כמה שזה ישמע מוזר), מקצועי, ובמחירים שפויים. דיברתי עם אנשים, חיפשתי, ולבסוף הגעתי לחברון

רגע לפני חברון, תגידי רגע משהו על השם – boota‎

boota פירושו נעל במרוקאית (:

את השם בחרתי מתוך סיעור מוחות משותף עם גיל אוסר, המעצב הגרפי של כל הפרויקט הזה, ועם אמא שלי בוואטסאפ. התגלגלו שמות שונים, ואז גיל שאל איך אומרים נעל במרוקאית. אמא שלי מייד התחילה לזרוק שמות (מסתבר שיש כמה שמות לנעליים במרוקאית), ואז בוטה עלה ובינגו: ידעתי שזה זה! אגב, אמא שלי נולדה במרוקו ועלתה לישראל בגיל חמש, ולכן את שם המותג הקדשתי לה

ברכה לפרנסה

ברכה לאהבה

וממרוקו בחזרה לחברון: הגעת לשם ואז מה? 

קודם כל התאהבתי! אני ממש זוכרת שהדבר הראשון ששאלתי את אשרף, בעל המפעל, היה: איפה הנשים? התמונה הזאת נצרבה בראשי בכזאת עוצמה שזה לא הניח לי. הוא הסביר לי שהן רוצות לעבוד, אבל הרבה מתנאי העבודה במפעל לא תואמים תרבות, שעות טיפול בילדים ובבעל וכו׳. בליבי חשבתי שאת הנעליים של boota תייצרנה נשים!

גיליתי שם אנשים מדהימים: אנשי שיחה, חמים, מפרגנים ומאוד רוצים בהצלחתי. מצאתי שם אנשי מקצוע שרק בחלומות הכי ורודים הייתי מדמיינת למצוא אותם בתל אביב. כמו כן גיליתי שפע של חומרי גלם, טכנולוגיות, ידיים טובות, וזה הוליד את ההבנה הגמורה שהגעתי ל״עיר הנעליים״. זה הכינוי של חברון

וואלה? לא ידעתי

כן, שם נוסף הוא ״סין של ישראל״

מבין את האסוציאציה אבל נראה לי שאין דבר רחוק יותר לחברון מסין…

סין של ישראל זה דבר אחר (: מצאתי שם בעלי מקצוע שלמדו שמונה שנים ייצור אימומים בגרמניה, מודליסטים שלמדו חמש שנים באיטליה… זה היה כמו למצוא אוצר. ועוד לא דיברנו על העלויות

אפרופו עלויות, למה החלטת להשיק את הקולקציה בקמפיין מימון המונים?

כמעצבת נעליים בעלת מותג אני טריה וחדשה כמו כל מותג. הבנתי שמצד אחד אני רוצה לעשות משהו אחר, שונה, בעל ערך מוסף, ושמצד שני אני מעוניינת למזער סיכונים. מימון המונים מאפשר לי לייצר את כמות ההזמנות המדויקת ללא צורך במלאים. הוא מאפשר לי לייצר לפי הזמנה את סוגי הנעליים – עור או טבעוני. החשיפה בקמפיין מימון המונים היא מאוד גבוהה. יש לזה הבט חשוב מאוד מבחינה שיווקית – בעולם שבו כמעצב עצמאי אתה עסוק המון בשיווק העסק והמותג. הפלטפורמה איפשרה לי למתוח את הגבולות ולייצר קולקציית נעליים לפי חוקים מודרניים המתחשבים בסביבה. מה שהוזמן מיוצר, אין שאריות.

ומהמקום הכי פשוט – אם הקהל אוהב הוא קונה. הקמפיין מאפשר לשמוע תגובות והערות. הקשר האישי היום־יומי עם המקדמים הוא מנוע אדיר. ההמון מניע את הפרויקט להצלחה. או שלא…

אילו תגובות קיבלת בינתיים?

התגובות נחלקו לשתיים: התגובות על העיצוב של הנעליים היו מדהימות! הבנתי שהצלחתי לפצח מסחריות וסיפור אישי יחד. לעומת זאת, השיח על כך שחלק מכספי הגיוס יועבר להכנסת נשים פלסטינאיות לשוק העבודה, היה מעורב – רובו מפרגן וחלקו זועם. התגובה שחזרה הכי הרבה היתה ״מה עם עניות עירך? תדאגי להן קודם כל!״

ומה ענית?

שלעניות עירי יש הזדמנויות באופן טבעי. יש מי שידאג להן. לעניות חברון, אין! אפס הזדמנויות

אני איתך

יסססס!

זה מקסים ומרגש

תודה! אני מאמינה שהיצירה המשותפת היא רק קצה הקרחון לעוד חיבורים מרגשים

פרנסה

אהבה

בריאות

עד עכשיו דיברנו על כל הסיפור מסביב, אבל לא על הנעליים. אז רגע לפני שאנחנו מסיימים, מה את יכולה לספר על הקולקציה: מה היא כוללת, ממה היא עשויה, איזה גזרות יש וכן הלאה

קולקצית בארכה מורכבת מתשעה דגמים של כפכפים, נעלי סירה ומוקסין. נסעתי לאיטליה לבחור את האימומים המדויקים ואת חומרי הגלם הכי משובחים. הקולקציה עשויה מעורות שחורים, ועל כל נעל רקומה ברכה בחוט שחור. בחרתי בגזרות נצחיות עם טוויסט אוריינטלי. יש שני גבהי עקבים: 2.5 ו־4.5 ס״מ. אפשר להזמין את הנעליים מעור או מתחליף עור (טבעוניות). הנעליים מחמיאות לכף הרגל, והידע והניסיון הרב שרכשתי עזרו לי ליצור קולקציה שמדייקת את העיצוב עם הנוחות‎. הנעליים לא משאירות אותך אדיש, וזה מבחינתי הצלחה‎

יפה. מה עוד חשוב להגיד לפני שנפרדים?‎

שכדי שאוכל לייצר את הקולקציה ולגרום לנשים המקסימות האלה להיכנס למעגל העבודה, אני צריכה שייכנסו לקמפיין ויזמינו נעליים! כל נעל שתימכר מקדמת אותי ליעד הכל כך חשוב. הצבתי יעד די שאפתני, אבל אני מאמינה מאוד שאגיע אליו – 200 אלף ש״ח, 650 זוגות נעליים בחודשיים! זה מאתגר, ולשם כך אני צריכה את תמיכת ההמון‎

בהצלחה‎

תודה רבה!

The post Boota: מעוצב בתל אביב; מייד אין חברון  appeared first on מגזין פורטפוליו.

מכונת זיעה קרה בגלריה חנינא

מכונת זיעה קרה, התערוכה הזוגית של ליטל רובינשטיין ואביבה דאום מרקס, תיפתח הערב בגלריה חנינא (שביל המפעל 3, תל אביב); אוצרת: הגר בריל. המכונה היא מערכת מרובת פעולות הבנויה על עקרון של תגובת שרשרת, המבקשת להתחקות אחר התהליך שעובר אדם הנמצא תחת התקף חרדה. היא המתפרשת על פני חלל הגלריה מהווה מטאפורה מכאנית, פסאודו־מדעית, להתקף החרדה. התהליך שהיא מחוללת מדמה את הכשל המערכתי המתרחש בגופנו בזמן ההתקף: החל מתדר פנימי פתאומי שגורם לנו לבעבע ולרטוט, דרך התפרצות של פחד משתק ועד לרגע שבו מתכסה גופנו זיעה קרה, בניסיון להחזיר לעצמו את השליטה על המתרחש. המכונה מפיקה את אותן טיפות זיעה, אשר בחלקן ״מנקות״ את תהליך החרדה ובחלקן – ממשות אותו.

בעבודת הוידאו המתלווה אל המכונה, מתעדות רובינשטיין ודאום מרקס תהליך של מחקר, מיצוי ושימור של אותן טיפות. הנוזל האפרורי המופק מן המכונה עובר תהליכים של אידוי וחימום, עד להפקתה של תמצית שחורה משחור – תמצית הפחד, שמשמשת לאחר מכן לניסוי בבני אדם. תנאי המעבדה המדומים, המנכיחים את רצף הפעולות האוטומטי, הקר והמסודר, מעלים שאלות אודות חוסר האונים האנושי אל מול תחושת החרדה כמו האם אנחנו יכולים לשלוט בפחד? האם אנו נשלטים על ידו?

יובל סער

פרי רוזנפלד. צילומים: רן ארדה

פרי רוזנפלד בגלריה SAPCE

התערוכה ״פרי רוזנפלד-דרכו של אמן״, תיפתח הערב (6.9) בגלריה SAPCE (גן העיר, תל אביב); אוצר: איקי שובל. התערוכה מאגדת גוף עבודות עשיר וססגוני, שמייצג את עשייתו רבת השנים של פרי רוזנפלד ז״ל, שבעיקר זכור כאחד הקריקטוריסטים הבולטים בתקופתו. עשרות ציורי אקוורל, הבולטים בקווי הרישום שלו עם שקיפותם האקספרסיבית, שופכים אור על סיפורה של מדינה, מטרום תקומתה עד ימיה הראשונים. האידיליה והנופים, שמתעדים דרמה של דינמיקה מתחדשת, בהם שיירות גמלים, סוסים, וחמורים, מושבות צעירות או רחוב עירוני מלבלב. אלו מייצגים ניגוד אל מול מוטיב הגבורה והווי הצבאי, המציג ״סצנות״ של שיירות הטנקים, ג׳יפים השועטים במדבר. ו-הים, שמהווה תשתית רגשית חשובה ביותר בביוגרפיה של פרי, הופך במשיכת מכחול לסוער ולפעמים רגוע. מתעד מקומות רבים ים כנרת, או הים לחופי תל אביב וחיפה, מעגן סירות בנמל אילת, או בנחל הירקון. חלק מהעבודות אוגד לספר, שמכיל מאות ציורי אקוורל, שמן ורישום.

יובל סער

מארק יאשאייב בגלריה ברוורמן

מארק יאשאייב בגלריה ברוורמן

״אלף״, תערוכת היחיד של מארק יאשאייב, תיפתח הערב (6.9) בגלריה ברוורמן (השרון ב׳ 12, תל אביב); אוצרת: עדי גורה. האות אלף מסמלת את ההתחלה או את המקור. תערוכתו הראשונה של מארק יאשאייב בגלריה ברוורמן עוסקת במהות זו, היוצרת מרחב על זמני שנע בין דימוי קולנועי לבין ציור, בין גוף לפסל, בין מציאות לדמיון. בספרו של חורחה לואיס בורחס, ״האלף״ (1945), נכתב: ״חיים שלמים ניתנו כדי לנסות ולגלות את האלף, או לפחות לצמצם את המרחק אליה, לסגור את הפער שבין האות (המילה) לבין הדבר, בין המסמן לבין המסומן. ההתגלות או הבריאה על פי הקבלה, היא משך הזמן שבו נבראת הלשון״. כמו אצל בורחס, יאשאייב שואף להגיע לנקודה זו, אך מכיר בכך שכל ניסיון נדון לכישלון והתוצאה היחידה נמצאת בין הממשי למדומיין, במקום מתעתע הטומן בחובו מימד של נוסטלגיה בלתי אפשרית אל העבר.

יובל סער

The post הרשימה המשותפת // 6 בספטמבר 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

לקראת ראש השנה פנינו לבעלי תפקידים חדשים בשדות העיצוב והאמנות שנכנסו לתפקידם בשנה האחרונה ופותחים כעת שנה חדשה. הם צמחו בשדות העיצוב והאמנות המקומיים ועסקו עד כה בהוראה, במחקר, בניהול וביצירה. חלקם רואים בתפקידם החדש התפתחות טבעית של דרכם החינוכית והמקצועית, חלקם רואים בו חזרה הביתה, ולאחרים זו הזדמנות לבנייה של בית חדש.

כיוון הפעילות שלי כרגע הוא יצירת מרכז אמנות חי ונושם בפירמידה שבוואדי סאליב בחיפה. יש לכך פוטנציאל גדול כי המקום מרתק, ויש תחושה שבחיפה קיים רצון שהמקום יפרח ויצליח

גליה בר אור. צילום: מיכל היימן

גליה בר אור

בת 66, המנהלת האמנותית והאוצרת של פירמידה, מרכז לאמנות עכשווית

מה עשיתי קודם

מנהלת ואוצרת משכן לאמנות עין חרוד; מוזיאון שאיתו גדלתי כי בעין חרוד נולדתי. המוזיאון התפתח, התגבש בו צוות מעולה והוא ממשיך לצמוח. ב־2016 יצאתי, אצרתי תערוכות בחו״ל ובישראל, וכיום מוקד העבודה שלי הוא בחיפה.

ציון דרך מהשנה האחרונה

אצרתי במוזיאון תל אביב תערוכה מלווה בקטלוג לאמן מופלא, אברהם אופק. הכרתי אותו ואת עבודותיו היטב (עוד בחייו), ומאוד הערכתי אותו. אבל שום דבר לא הכין אותי לחוויית ההתחקות אחר העבודות שהותיר, וקסם הגילוי עדיין מלווה אותי. האמת היא שכל עוד התערוכה מוצגת (עד סוף אוקטובר) העבודה לא הסתיימה וזו זכות גדולה בשבילי.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

כיוון הפעילות שלי כרגע הוא יצירת מרכז אמנות חי ונושם בפירמידה שבוואדי סאליב בחיפה. יש לכך פוטנציאל גדול כי המקום מרתק, ויש תחושה שבחיפה קיים רצון שהמקום יפרח ויצליח. אני עובדת על כך וגם רוקמת תוכניות לעתיד. האירוע הראשון ״רציף פירמידה, מנמל חיפה לוואדי סאליב״ התקיים לפני כחודש בשיתוף ״בתים מבפנים״. הקהל הצביע ברגליים והגיע בהמוניו. האירוע הבא יצא לכיוונים נוספים. אני מקווה שרציף פירמידה יהפוך למסורת ויאפשר פעולה משותפת של קבוצות ואוכלוסיות בעיר.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

האמת? בשלב הזה מתרכזים בלעשות, לא בלצפות.

להפוך את המוזיאון לאחד המוזיאונים החשובים והמובילים במדינה, להמשיך לפתח ולהרחיב את פעילותו בתחומים נוספים שיחברו בין העבר להווה, ולעסוק במרחב המרתק שבין אומנות לאמנות

עמי כץ. צילום: ראובן קפוצ׳ינסקי

עמי כץ

בן 62, מנכ״ל מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב

מה עשיתי קודם

בשבע השנים האחרונות כיהנתי כמנכ״ל המישלמה ליפו – הרשות העירונית לפיתוח יפו. במהלך כהונתי יזמתי והובלתי מספר פרוייקטים נבחרים: הקמת מבנה לבית הספר לתיאטרון על שם ״ניסן נתיב״ ביפו, הקמת ״מרכז צעירים״, הקמת מבנה לעירייה ביפו, הקמת זרם חינוך דו לשוני ועוד. לפני כן כיהנתי כמנהל אגף משאבי אנוש וניהלתי את המחלקה למוסיקה ואמנויות הבמה בעיריית תל־אביב-יפו.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

להפוך את מוזיאון ארץ ישראל לאחד המוזיאונים החשובים והמובילים במדינה, להמשיך לפתח ולהרחיב את פעילותו בתחומים נוספים שיחברו בין העבר להווה, ולעסוק במרחב המרתק שבין אומנות לאמנות באמצעות תערוכות ותצוגות שיחקרו את המתח בין עולמות אלה. נפנה לקהלים חדשים בדגש על צעירים ותיירים, נקים מחלקה לצילום ישראלי שתשלב בין הצילום ההיסטורי לצילום עדכני ואקטואלי. הדרך להגשמה מתחילה בחיזוק העוצמות הקיימות במוזיאון; בהקשר זה שיקום והנגשת תל קסילה כאתר ארכיאולוגי, לקהל הרחב (פרויקט שיימשך מספר שנים) וחידוש ביתן המטבעות. ולהשקיע בפיתוח יכולות חדשות באמצעות הקמת מבנה חדש לתערוכות מתחלפות.

ציון דרך מהשנה האחרונה

לרגל 70 שנה למדינת ישראל המוזיאון מציג שלל תערוכות וביניהן: ״הסנדלים״, ״לחיי העם הזה״ – חגיגת ישראליאנה בזכוכית, מסלול תצוגות ״הפיקניק הישראלי״ ו״יונה וזלדה״, שיתוף פעולה עם מכון גנזים. בעתיד הקרוב תפתח במוזיאון תערוכת הוקרה לצלם דוד רובינגר, אולם גולת הכותרת של אירועי ה־70 במוזיאון היא תערוכת ״המפה – לקרוא בין הקווים״ של האוצרת בתיה דונר: תערוכת אמנות העוסקת במפת ישראל בכל הבט אפשרי, תערוכה אמיצה, מקיפה ומעמיקה. כמו כן, שיפצנו את טחנת הקמח, אתר משוחזר הנמצא בחלקו המערבי של המוזיאון.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

בשנה הקרובה תוקם במוזיאון מחלקה לצילום ישראלי, שבראשה יעמוד אוצר הצילום גיא רז, ותחל הקמתו של מבנה חדש שיכיל אודיטוריום וחלל משמעותי לתערוכות מתחלפות.

התכנית תתרכז בקידומם האמנותי והתאורטי של הסטודנטים וכמו כן בטיפוח עבודה קבוצתית סביב נושאי מפתח תאורטיים הנוגעים באמנות עכשווית – בין־לאומית ומקומית

שרון פוליאקין. צילום: אורי רובינשטיין

פרופ׳ שרון פוליאקין

בת 54, ראש התכנית לתואר השני באמנות, אוניברסיטת חיפה

מה עשיתי קודם

בוגרת המחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל (1989). אמנית, מומחית להדפס ואשת חינוך. לאורך השנים שימשתי בתפקידים בכירים באוניברסיטת חיפה, ביניהם ראש החוג לאמנות וראש בית הספר לאמנויות של אוניברסיטת חיפה, הכולל את החוגים מוסיקה, תיאטרון ואמנות. כרגע אני חברה בוועד המנהל של המרכז היהודי ערבי של האוניברסיטה והחל מ־2012 אני משמשת גם כאוצרת אוניברסיטת חיפה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

מסלול הלימודים לתואר שני באוניברסיטת חיפה ישאף לחזק את הקשרים בין התכנית לבין תכניות התואר השני הנוספות (באוניברסיטה בכלל ובבית הספר לאמנויות בפרט). התכנית תתרכז בקידומם האמנותי והתאורטי של הסטודנטים וכמו כן בטיפוח עבודה קבוצתית סביב נושאי מפתח תאורטיים הנוגעים באמנות עכשווית – בין־לאומית ומקומית.

ציון דרך מהשנה האחרונה

תערוכת יחיד בסדנת ההדפס בירושלים, רחוב הנביאים פינת שבטי ישראל. אוצרת תערוכת הגמר של תלמידי התואר הראשון באמנות בבית הספר לאמנויות.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

תערוכת יחיד בגלריה גורדון, תערוכה במוזיאון הרצליה.

אני מאמין שחינוך לתרבות חזותית צריך להתחיל מגיל בית הספר. הסביבה החזותית שלנו די כאוטית וללא מסורת, ולימודי העיצוב יוצרים מעבדה לשינוי סביבתי וחברתי ושואפים לחדש. בוגרי תקשורת חזותית יהיו אלו שיחוללו את השינוי

יגאל הרמן. צילום: מ״ל

יגאל הרמן

בן 54, ראש המחלקה לתקשורת חזותית, מנשר

מה עשיתי קודם

סיימתי את לימודי בבצלאל בהצטיינות. את עבודתי התחלתי בסטודיו אדלר שם עבדתי כשנתיים. לאחר מכן עבדתי בחברת אינטראקטיב על פרוייקט עיצוב מוזיאון האינדיאנים (בדומה לבית התפוצות) במרכז מנהטן, ניו יורק. כשחזרתי ארצה פתחתי סטודיו עצמאי לעיצוב ומיתוג בתל אביב בעבור חברות הייטק, אקדמיה ותרבות. במקביל לימדתי לאורך כל הזמן בבצלאל, מנשר ומוסדות נוספים – בעיקר בנושאי טיפוגרפיה ומיתוג.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני מאמין שחינוך לתרבות חזותית צריך להתחיל מגיל בית הספר. הסביבה החזותית שלנו די כאוטית וללא מסורת, ולימודי העיצוב יוצרים מעבדה לשינוי סביבתי וחברתי ושואפים לחדש. בוגרי תקשורת חזותית יהיו אלו שיחוללו את השינוי. אני רואה שליחות בהוראת הסטודנטים, בהקניית יכולת להביט רחוק, להאיר את העומקים ולקחת אחריות.

תחילה עלי ללמוד היטב את מה שקיים במחלקה, ולהעצים את ההצלחות. במקביל להעצמת תחומי האינטראקטיב והדיגיטל בכוונתי לשלב סדנאות בחומר, כגון קליגרפיה, טכניקות איור, lettering וכדומה. כמו כן אשאף לקידום קשרים עם מוסדות מקבילים בחו״ל. הייתי רוצה להעניק לבוגר כלים שיעזרו לו במעבר מלימודים לעבודה בתחום. כלים שישפרו את יכולתו לעמוד מול קהל, להציג רעיון, לנהל לקוח, לנהל צוותי קריאטיב ולהוביל תהליכי עיצוב.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנים האחרונות ביקרתי מספר פעמים ביפן במקביל לעבודה וההוראה. מתוך ניסיון להבין את הסוד של האסתטיקה והמינימליזם היפניים ובשל האהבה שלי לטיפוגרפיה ולסימן הכתוב, נשאבתי למסע המופלא של לימודי השפה, הכתב, הקליגרפיה והתרבות המרתקת של יפן.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

השנה אני מצפה להגיע לעולמות חדשים בעבורי ובעבור המחלקה לתקשורת חזותית, וציפיות יש לי בעיקר מעצמי.

החזון שלי הוא לצייד את הסטודנטיות והסטודנטים שלנו בכלים משוכללים להבנת הטקסטים החזותיים הסובבים את עולמנו, ולשים דגש מיוחד על ערכים חברתיים של תרומה לקהילה ומעורבות חברתית

טל דקל. צילום: ליאת דאודי

ד״ר טל דקל

בת 50, ראש התכנית ללימודי תואר שני באוריינות חזותית וראש המסלול ללימודי אוצרות, מכללת סמינר הקיבוצים

מה עשיתי קודם

הייתי ראש הפורום ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב, ואני עדיין מלמדת בתכנית למגדר ובחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. נוסף על כך, אני מכהנת כיו״ר העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל, ואני חברת הנהלה בעמותה ״אחותי – למען נשים בישראל״.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

מעבר לקהל שממשיך את לימודי האמנות בהתמחויות השונות, אני שואפת לקבל גם סטודנטיות וסטודנטים שהם דור ראשון להשכלה גבוהה במשפחתם, וללוות אותם בדרכם האקדמית האמנותית. הצבתי לעצמי מטרה לפתוח את הדרך לקהלים חדשים ולהקפיד על גיוון בהרכב הסטודנטיות והסטודנטים שלומדים אצלנו בתכנית לאוריינות חזותית ובמסלול האוצרות – כל זאת תוך כדי הקפדה על רמה אקדמית גבוהה ועל בסיס מצויינות.

בגיוון הכוונה לסטודנטים מכל קבוצות החברה: יש לנו בלימודי התואר השני סטודנטית יוצאת אתיופיה, אישה עם לקות שמיעה, מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים, צעירות ומבוגרות, דתיות וחילוניות. החזון שלי הוא שהלימודים בשתי התכניות יציידו את הסטודנטיות והסטודנטים שלנו בכלים משוכללים להבנת הטקסטים החזותיים הסובבים את עולמנו, ולשים דגש מיוחד על ערכים חברתיים של תרומה לקהילה ומעורבות חברתית.

ציון דרך מהשנה האחרונה

רגע השיא של השנה האחרונה היה הטקס השנתי המרגש של חלוקת מלגות ההצטיינות לסטודנטיות בתכנית לאוריינות חזותית בסכום כולל של 20,000 ש״ח. המלגות הן מתרומה על שם דליה בן אליעזר ז״ל ובתמיכת מכללת סמינר הקיבוצים. גם יום העיון המחלקתי שעשינו השנה – ״אמנות. חברה. אקטיביזם״ – היה רב משתתפים וזכה לתגובות נלהבות.

במקביל, היו לנו גם התרגשויות גדולות בלימודי האוצרות. במסלול האוצרות שלנו כל סטודנט חייב בהקמת תערוכה בחלל תצוגה פיזי (לא רק בניית דגם מוקטן או תערוכה וירטואלית). אחת התערוכות המרגשות ביותר השנה היתה התערוכה של סמדר מסינג, שהוצגה בכנסת ישראל ושעסקה באמנות של יוצאי אתיופיה בישראל. לרגל התערוכה עסקה הישיבה השבועית של הוועדה לקליטה ולעלייה בנושאים שהועלו בה. חברי הוועדה – חברי כנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית לצד אורחים ואמניות – הקדישו את זמנם לדיון במעמדם של אמניות ואמנים מקבוצות שלא זוכות לנראות בחללי תצוגה של אמנות בישראל. הם דנו בדרכים שבהן ניתן לנתב תקציבים ממשלתיים ומענקים, לאמניות ואמנים מהקהילות השונות בחברה בישראל בצורה צודקת ושוויונית.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

אנו עומדים לערוך יום עיון מרתק שבו יקחו חלק דוברות ודוברים המתמחים בשילוב של חקר התרבות החזותית ורב־תחומיות באמנויות ביחד עם אקטיביזם חברתי. במקביל אני פועלת למיצוב התכנית לאוריינות חזותית כתכנית למצוינות בתחומי האמנות השונים. אני מאוד סקרנית לראות את הפרויקטים שיגישו הבוגרים השנה; עיסוק בחקר האמנות (בשילוב היבטים חברתיים וחינוכיים) ויצירה של חיבורים חדשים בין מקצועות האמנות השונים, יולידו בוודאי פרויקטי גמר שידגישו את הבחירות האישיות של כל אחד ואחת מהסטודנטיות והסטודנטים שלמדו בתכנית.

הסטודנטים שלנו מגיעים מתחומים מגוונים של הוראת האמנות: קולנוע, עיצוב, תאטרון, אמנות פלסטית, ניו מדיה, חינוך לגיל הרך, חינוך יצירתי ועוד. הדבר מאפשר תהליך לימוד רב תחומי ומרתק לכלל הקבוצה הלומדת. כל אחת ואחד בהתאם לצרכיו ולנושאים שהוא מעוניין לחקור. רובם יעשו זאת במסגרת המסלול של עבודת גמר, וחלקם במסלול הכולל כתיבת תזה. אני מחכה בציפייה לשנת הלימודים ולדרך המשותפת שנעשה ביחד.

אני שואף להרחיב את המבע האמנותי מבוסס העדשה אל ערוצי יצירה נוספים שמתכתבים עם תחומי דעת רבים כמו חברה ופוליטיקה, זהות וטכנולוגיה, מדע ואמנות

דוד עדיקא. צילום: ינאי יחיאל

דוד עדיקא

בן 48, ראש המחלקה לצילום, בצלאל

מה עשיתי קודם

מרצה במחלקה לצילום בבצלאל ומרצה במחלקות לעיצוב אופנה ותקשורת חזותית בשנקר. נוסף על כך ריכזתי את מגמת האמנות בבית הספר לאמנויות ע״ש אריסון, בתל אביב.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני רואה את המחלקה לצילום בבצלאל כמרכז למצוינות בתחום הצילום והוידאו. תחום הצילום כפי שהוא מתבסס בשנים האחרונות הינו רב־ערוצי ומולטי־דיסציפלינרי. במסגרת הלימודים במחלקה אני שואף להרחיב את המבע האמנותי מבוסס העדשה אל ערוצי יצירה נוספים שמתכתבים עם תחומי דעת רבים כמו חברה ופוליטיקה, זהות וטכנולוגיה, מדע ואמנות. המחלקה לצילום בבצלאל נטועה בין מחלקות לעיצוב, לאמנות ולאדריכלות – אני מבקש להשתמש ביתרון בולט זה ולהרחיב את שיתופי הפעולה של מחלקות אלו עם המחלקה לצילום, במטרה להרחיב את הגישה הצילומית ואת הפלטפורמות להופעתה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

במסגרת קיום שיתופי פעולה על מנת לארגן ״ארכיון צילום עכשווי״ התחילו שלושה סמינרי קיץ: סמינר בשיתוף עם מוזיאון ת״א, סמינר בשיתוף עם ארכיון הצילומים של קק״ל ועם פסטיבל הצילום הבין־לאומי, PHOTO IS:REAL, וסמינר בשיתוף המחלקה לארכיטקטורה שמתקיים ביפן ובשיתוף עם אוניברסיטת ווסדה.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

בשנה הקרובה שתיפתח באוקטובר, ביחד עם צוות המורים וסגל ההוראה, נעדכן את תכנית הלימודים במחלקה ונגבש לה זהות עכשווית כמובילה של תחומי הצילום ושל האמנות המבוססת על עדשה וטכנולוגיה. נוסף על כך יורחבו שיתופי הפעולה עם מוסדות וגופים שונים, ותועברנה סדנות אמן קצרות וממושכות עם צלמים ויוצרים מהזירה המקומית והבינלאומית (רונה יפמן, תומר קאפ, מיכל חלבין, דוויל כהן, אמיר יציב – ועוד).

אנחנו לומדים עיצוב לא רק למען האסתטיקה או כדי להפוך את העולם לסטייליסטי יותר; אנחנו עוסקים בעיצוב על מנת להשפיע ועל מנת לשנות

דנה צרפתי. צילום: הדר צרפתי

דנה צרפתי

בת 48, ראש המחלקה לעיצוב, מכללת סמינר הקיבוצים

מה עשיתי קודם


עיצבתי תפאורה ותלבושות לכ־150 הפקות תיאטרון ואופרה במשך 23 שנים. בכל אותו הזמן תמיד לימדתי באקדמיה. בשלוש השנים האחרונות ניהלתי את המסלול לעיצוב תפאורה ותלבושות בסמינר הקיבוצים, ובשנה האחרונה אני מנהלת את המחלקה לעיצוב.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

חשוב לי להנחיל את התפיסה שמשמעותה של אג׳נדה חברתית היא לקחת את הערכים ולהציבם במרכז. כלומר, אנחנו לומדים עיצוב לא רק למען האסתטיקה או כדי להפוך את העולם לסטייליסטי יותר; אנחנו עוסקים בעיצוב על מנת להשפיע ועל מנת לשנות. המטרה אינה לייצר עוד מוצר או ממשק דיגיטלי אלא לפתוח את העולם למחשבה חדשה. זו הדרך ליצור את השילוב המנצח בין חינוך ועיצוב – גם לפתח מחשבתית ומקצועית את הסטודנטים וגם להנחיל להם את עולם הערכים החברתי, הסביבתי והפוליטי שמאפיין את סמינר הקיבוצים.

מטרתו של שדה העיצוב היא לאפשר לכולם לבטא דעות ומחשבות. אנחנו מאמינים בפלורליזם אקטיביסטי וביכולת שלנו להשפיע על העולם, ובעיקר על האנשים שבו, באמצעות העיצוב. אנחנו מעודדים את הסטודנטים להביע את דעתם מקשת רחבה של תפיסות, לפתח דיאלוג ביניהם וכמובן להשפיע על החברה ועל אנשים. כשאנחנו משתמשים בעיצוב ככלי להשפעה, הוא יכול לעזור לאדם אחר לראות את הדברים בדרך אחרת ולחוות אותם בצורה שונה.

ציון דרך מהשנה האחרונה

תערוכת הגמר שבה כל אחד מהסטודנטים מביא את עולמו האישי לתוך יצירה, שמטרתה לתקן משהו בעולם ולהשפיע על אנשים, היא ציון דרך משמעותי. הסטודנטים מביעים את דעתם ואת השקפתם בדרכים שונות. לאחר ארבע שנים במחלקה, שבמהלכן הסטודנטים מדברים על החברה, חוקרים את העולם שמסביבם ומנסים להשפיע ולהיטיב, אחוז ניכר מהם פונה לנושאים חברתיים בפרוייקטי הגמר שלהם, גם בלי שדוחפים אותם לכך. אנחנו רואים את מגוון הסוגיות החברתיות שהסטודנטים בוחרים לעסוק בהן ואת הטיפול היצירתי והעמוק בהן באמצעות העיצוב, ויודעים כי יש כאן דור חדש של מעצבים משני עולם.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה


זהו המחזור הראשון שאני מרגישה שכולו שלי. אני מצפה להכיר את האנשים ואת התפיסות שמאחורי תיקי העבודות של הסטודנטים החדשים. מסקרן אותי לדעת אילו סוגיות חברתיות יעלו ומה ההתמודדויות החברתיות והאקטואליות שנידרש להן. כמו כן מעניין אותי להיחשף לשיח מעמיק בין הסטודנטים, ללבטים שלהם וגם להתנגדויות שלהם שמהן עולים כיווני חשיבה חדשים ואפילו מהפכניים.

לחוג שלנו יש משמעות חברתית וקהילתית עצומה – הוא מהווה תחנת כוח אקדמית, אינטלקטואלית ויצירתית שמרכזת תלמידים מכל אזור הצפון,
ולא רק ממנו

אסי משולם. צילום: מ״ל

אסי משולם

בן 43, ראש החוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה

מה עשיתי קודם

לפני היכנסי לתפקיד עשיתי הרבה יותר אמנות כי היה לי הרבה יותר זמן.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה ממצב את עצמו מזה שנים כחוג ייחודי וחשוב בנוף של שדה האמנות הישראלית, ואני, כבוגר החוג (משנת 2000), משתדל להמשיך בכך ואף לחזק את מעמדו ואת משמעות קיומו בעולם. בשנים האחרונות יצאו את החוג כמה וכמה אמנים חשובים ומקוריים (בעיקר נשים ובעיקר פלסטיניות), והמגמה הזו נמצאת כרגע בעלייה מרעננת.

מעבר לעבודות האמנות ולתערוכות שבוגרינו משתתפים ביצירתן, לחוג שלנו יש משמעות חברתית וקהילתית עצומה – הוא מהווה תחנת כוח אקדמית, אינטלקטואלית ויצירתית שמרכזת תלמידים מכל אזור הצפון, ולא רק ממנו. גם תכנית התואר השני שלנו עוברת שדרוג והעצמה בימים אלה, ותמשיך להוות את אחת התכניות המובילות לאמנים צעירים בארץ.

ציון דרך מהשנה האחרונה

ציון הדרך המשמעותי ביותר בשנה האחרונה הוא כמובן תערוכת הבוגרים של תכנית התואר הראשון שלנו שכללה למעלה מ־40 בוגרות (ושני בוגרים). הם הציגו תערוכה ברמה גבוהה מאוד (באוצרותה של שרון פוליאקין) שזכתה להתייחסויות ולביקורות מצויינות. חלק מן הבוגרות הטריות כבר הוזמנו להשתתף בתערוכות ובפרויקטים בשדה המקצועי של האמנות הישראלית.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

בשנה הקרובה נמשיך לקיים כנסים, ימי עיון, סיורים ותערוכות במשכן לאמנויות באוניברסיטת חיפה. תכנית התואר השני צפויה להתרענן ולשנות מעט את פניה, ומספר אמנים (גם מחו״ל) צפויים להתארח בחוג ולפגוש בתלמידיו ובתלמידותיו. תכנית הלימודים צפויה לעבור רענון וכמה שינויים חיוביים מהותיים, ובאופן כללי צפויה שנה מרתקת ועמוסה באנרגיות ובאווירה של יצירתיות, שיתופי פעולה ושיוויון בין העמים.

התפיסה המרכזית היא לתת לסוסי החדשנות הטכנולוגית לדהור, אך לשאול כל הזמן שאלות על חדשנות מול מסורת, על אחריות חברתית ועל שיח ביקורתי; לחקור ולהבין על אלו אלמנטים מהעבר טכנולוגיות של ימינו מתבססות, כדי לדעת איזה עתיד אנחנו בונים

בת דזבלי. צילום: מ״ל

בת דזבלי (Batt-Girl)

בת 42, ראש המחלקה לאמנות מדיה חדשה, מוסררה, בית הספר לאמנות רב־תחומית

מה עשיתי קודם

אמנית ניו מדיה ומעצבת Web. מתעסקת בנושאים שנעים סביב עידן האינטרנט והתרבות הדיגיטלית ובתוכם. לימדתי בעבר בסמינר הקיבוצים, ומ־2013 אני גם מלמדת קורסים בנושאי אינטראקציית אדם־מחשב במחלקה לתקשורת חזותית בויצו חיפה. התחלתי לכהן כראש מחלקה במוסררה מתחילת 2018. אני חוקרת מודלים לבניית קהילות ופיתוחם, ופועלת בקולקטיבים ובשיתופי פעולה רבים; ביניהם – שותפה מייסדת בהרכב ״בנות טיורינג״, יחד עם דגנית אליקים וערן הדס וב־Lashk.it עם ד״ר איל גרוס. בשנתיים האחרונות אני מתמקדת ב־e-textile: שילוב מלאכות יד מסורתיות עם כלים טכנולוגיים, ובמקביל פיתוח פלטפורמה וכלים טכנולוגיים לסריגה ידנית.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

התפיסה המרכזית שמנחה אותי היא לתת לסוסי החדשנות הטכנולוגית לדהור, אך לשאול כל הזמן שאלות על חדשנות מול מסורת, על קוד פתוח כערך מרכזי, על אחריות חברתית ועל שיח ביקורתי. כמו כן ברצוני לחקור ולהבין על אלו אלמנטים מהעבר טכנולוגיות של ימינו מתבססות, כדי לדעת איזה עתיד אנחנו בונים. אנחנו שמים דגש רב במעבדה במוסררה על חניכה שמקנה לסטודנט יכולת עצמאית למצוא מידע וללמוד לבד ויכולת לפתח תפישת האקינג והיברידיות תודעתית, פיזית וחברתית. פיתחנו תכנית שמכינה את הסטודנטים לניהול קריירה כאמני מדיה גם אחרי שיסיימו את הלימודים, ואנחנו עובדים על פיתוח פורמטים שיאפשרו להפוך את כל בוגרי בית הספר לקהילה עם תמיכה ונוכחות.

למוסררה יש יתרון משמעותי באופי העצמאי של המוסד ושל הסטודנטים – ביכולת המוסד להציע אפשרויות ניסיוניות לתכנים ומורים שאינם כפופים למל״ג ולבדוק אופציות שיש בהן חתרנות המנסה לפרוץ דרך. אנחנו מתחילים פורמט של קורסים שנתיים שבהם המנחה מתחלף כל חודש, על מנת לחשוף את התלמידים לגישות וטכניקות שונות. הוספנו קורסים תיאורטיים וביקורתיים. הגדלנו את מנעד החומרים והטכניקות של ה״ירושלאב״, מעבדת המדיה של מוסררה – נוספו עיסוק בחומרים רכים, לימוד מלאכות עתיקות ופיתוח של AI בקוד פתוח.

ציון דרך מהשנה האחרונה

במהלך פסטיבל מוסררהמיקס ערכנו ״האקתון״ (שילוב של האקינג ומרתון) ב״ירושלאב״, מעבדת המדיה של מוסררה. הפסטיבל כולו עסק באי־ודאות, ואנחנו דיברנו על אי־ודאות טכנולוגית – כיצד השימוש בטכנולוגיה גורם לנו לחוות דרך החושים שלנו דברים שאינם קיימים במציאות. הקסם בהאקתון אמנותי טמון באווירה היצירתית, במעבדה רעיונאית טהורה, ולא בהכרח בתערוכה כמטרת על. במשך שלושה ימים הסתגרנו במעבדה באווירה חיובית ופורה והצגנו תערוכה נהדרת של כל הפרויקטים בערב הנעילה. תערוכה שבה השתתפו כ־20 יוצרים בתחומי אמנות, קוד, חומרה, מוזיקה, תוכן ותנועה.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

אני עובדת על תערוכה המשלבת זיכרונות ופרשנויות של תושבים על המקום שהם גרים בו באמצעות טכנולוגיה וסריגה. מעניין אותי להגיע לחלל הגלריה יחד עם הקהל ולבנות את העבודה ביחד.

כדי לקדם הבנה טובה יותר של האדריכלות ושל האיכות האדריכלית, עלינו בראש ובראשונה לגדל דור של אדריכלים שלמדו את התחום לעומק

אלס ורבקל. צילום: יובל טבול

אלס ורבקל

בת 42, ראש המחלקה לאדריכלות, בצלאל

מה עשיתי קודם

הייתי ראש התכנית לתואר השני בעיצוב אורבני בבצלאל ושותפה מייסדת ב״בדרמן ורבקל אדריכלות״ – משרד המתמחה באורבניזם, מתכנון ערים ועד עיצוב אורבני ואדריכלות נוף. במסגרת תפקיד זה עבדתי כיועצת לעיריית תל אביב לבניית התכנית האסטרטגית החדשה לכל העיר לקראת שנת 2048.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

כדי לקדם הבנה טובה יותר של האדריכלות ושל האיכות האדריכלית, עלינו בראש ובראשונה לגדל דור של אדריכלים שלמדו את התחום לעומק. מסורת המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל מהווה קרקע פורייה ביותר לפיתוח הבנה עמוקה של טכנולוגיות בנייה, של חומרי בניין ושל הנדסה אדריכלית, ולניתוח מורכב של יחסים מרחביים בתוך מבנים ומסביבם. במקביל, כשמסתכלים על התחום בכללותו במאה ה־21, רואים שדה מתרחב.

כיום אדריכלים כבר לא עוסקים רק בעיצוב מבנים כשלעצמם. הם התפתחו לכוריאוגרפים של פרויקטים מורכבים של העצמה חברתית: פיתוח מערכות בנות־קיימא הכוללות אקולוגיות אנושיות ולא אנושיות, תזמון תהליכים פוליטיים, משא ומתן בין חקיקה מקומית, אזורית, לאומית ובין־לאומית ועוד. אני משוכנעת שהמחלקה לארכיטקטורה תצטרך להרחיב את היקפה ולהוסיף תחומי ידע חדשים לרפרטואר שלה, נוסף על העמקת המקצועיות והידע הדיסציפלינרי, תוך כדי מתן מגוון רחב ככל האפשר של כלים וידע.

ציון דרך מהשנה האחרונה

בשנה האחרונה הקמנו בתכנית לתואר שני בעיצוב אורבני פורמט לימודים חדש של ״מעבדות״ – פלטפורמה פדגוגית של RESEARCH BY DESIGN (מחקר על ידי כלים עיצוביים ותכנוניים) הנותנת לסטודנטים אפשרות לעבוד כצוות על סוגיות מרכזיות במרחב האורבני של העיר הישראלית העכשווית. קבוצת הסטודנטים מייצרת בהנחיית המרצים ואנשי מקצוע בשטח מחקר וארגז כלים תכנוניים בפורמט של ספר. תוצרי המעבדה ״הקוד האורבני״ בהנחיית אדר׳ דניאלה פוסק הוצגו כתערוכה בקרן רוטשילד במסגרת כנס בינלאומי של אונסקו ושל מרכז העיר הלבנה. תוצרי המעבדה ״מצבי קיצון בפתח תקווה״ הוצגו כתערוכה ביום העירוניות בכנסת ביוזמת ח״כ תמר זנדברג. כל תוצרי המעבדות הובילו לספר מחלקתי על העיר העכשווית בישראל.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

אני מצפה להכיר את הסטודנטים ואת הצוות במחלקה לארכיטקטורה מקרוב, ולפתח יחד עמם חשיבה על עתיד המחלקה בפרט ועל עתיד הדיסציפלינה בכלל. נוסף על כך אנחנו מתכננים שיתופי פעולה עם משרד התחבורה, עם מנהל התכנון ועם משרד הבינוי והשיכון. זאת במקביל לפרויקטים מיוחדים על העיר ירושלים עם בתי ספר לארכיטקטורה ברמה הבינלאומית, במסגרת התכנית LEARNING FROM JERUSALEM.

לימודי האמנות אצלנו הם אי של שפיות במציאות החברתית המורכבת, המשלב סטודנטים ומרצים מרקעים ומגזרים שונים

עודד הירש. צילום: הדר סייפן

עודד הירש

בן 42, ראש החוג לאמנות, המכללה האקדמית לחינוך אורנים

מה עשיתי קודם

מאז שסיימתי את לימודיי אני עוסק באופן הדוק בקשר שבין יצירה לחינוך. במקביל להיותי מרצה בכיר במכללת אורנים ובמרכז האקדמי ויצו חיפה אני אמן וידאו פעיל המציג תערוכות בארץ ובעולם. ביצירתי אני עוסק באמנות קהילתית ובקשרים ובהיררכיות המורכבות המתקיימות בתהליכי יצירה קבוצתיים. ככל שחולפות השנים אני מבין לעומק עד כמה תהליכי היצירה האמנותיים ותהליכי היצירה החינוכיים שלי מקבילים אחד לשני ומפרים זה את זה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

ראשית, לשמר ולהעצים את החוג ואת המכון לאמנות באורנים. לימודי האמנות אצלנו הם אי של שפיות במציאות החברתית המורכבת, המשלב סטודנטים ומרצים מרקעים ומגזרים שונים. הלימודים אצלנו שמים דגש על התעמקות בטכניקה, על עבודה עם חומרים מגוונים ועל פיתוח כישורי קראפט; זאת לצד שליחות חברתית חינוכית שמהותה פיתוח של ערוצי קשר ודיאלוג. זו משימה מאתגרת ומלאה בהשראה, ואני מקווה שאוכל להמשיך את המסורת הנפלאה הזו של לימודי האמנות והחינוך באורנים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

נוסף על לימודי האמנות הסטודנטים שלנו מתנסים בהוראה בבתי הספר ובקהילות השונות הסובבות אותנו. השבוע הייתי נוכח בשיעור אמנות בבית הספר התיכון בכפר נעורה שאותו העבירה סטודנטית יהודיה שלנו. זה היה מרגש לראות את החיבור הבלתי אמצעי הזה שנוצר בין האנשים. חיבור אשר הסתמך על התבוננות, התעמקות באור וצל ויכולת מבע ודיאלוג בין־אישי. חיבורים כאלה מתקיימים אצלנו על בסיס יומיומי.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

ברמה האישית, אני עומד לסיים עבודת וידאו חדשה שעליה אני עמל כבר שנתיים. מדובר על הפקה מסובכת שבה שיתפו פעולה קבוצה נהדרת של אנשים המרותקים לכיסאות גלגלים. ברמה המערכתית, אנו נערכים לתחילת השנה שתהיה מאתגרת ומלאה בעשייה.

אני מאמינה שהתכנים שיוצגו במוזיאון צריכים לצמוח מתוך ההקשר המקומי או להגיב אליו, כך שיהיה הכרח מסוים בהצגת תערוכה זו או אחרת דווקא במוזיאון בת ים לאמנות

הילה כהן־שניידרמן. צילום: תומר אפלבאום

הילה כהן־שניידרמן

בת 38, אוצרת ראשית, מוזיאוני בת ים

מה עשיתי קודם

התחלתי מלימודי ספרות וחינוך, ולפני כעשר שנים איכשהו התגלגלתי לנהל את הגלריה של החללית בתל אביב, הירקון 70. נרשמתי ללימודי אוצרות, ולאחר מכן עבדתי כאוצרת במוזיאון פתח תקוה לאמנות, עם דגש על הפעלת האוסף של המוזיאון על ידי אמנים עכשוויים באופנים שונים ומשונים. תמיד עניין אותי הקשר שבין אמנות למרחב העירוני, וכמו כן עניין אותי ליצור פלטפורמות לתהליכים של מחקר אמנותי. בשנתיים שקדמו לתחילת העבודה שלי בבת ים ניהלתי תכנית שהות אמן בין־תחומית בבית ליבלינג בשיתוף עם המחלקה לשימור של עיריית תל אביב, ואצרתי את הפרויקט ״בטון חצוף״ שהיה מחווה לאדריכלות הברוטליסטית.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

נכנסתי לתפקיד לפני ארבעה חודשים, ואני עוד עסוקה בללמוד את העיר ואת המוזיאון. אני מאמינה שהתכנים שיוצגו במוזיאון צריכים לצמוח מתוך ההקשר המקומי או להגיב אליו, כך שיהיה הכרח מסוים בהצגת תערוכה זו או אחרת דווקא במוזיאון בת ים לאמנות. זאת שנה של הנחת תשתיות, של יצירת תכנים לטווח הרחוק, של ייסוד מחודש של מחלקת החינוך ועוד. כך שבעיקר נחפור לעומק כדי שבשנים הבאות נוכל לבנות מהלכים על יסודות איתנים. מוזיאוני בת ים מורכבים משלושה בתים שונים – לא גדולים, אבל מלאי קסם – שנמצאים במקומות שונים בעיר; יש משהו בד.נ.א הזה שמזמין לפעול במרחב העירוני ולא רק בין קירות המוזיאונים.

ציון דרך מהשנה האחרונה

ללא ספק קבלת התפקיד לשמש כאוצרת הראשית של מוזיאוני בת ים. זאת הפעם הראשונה שאני עומדת בראש מוסד מוזיאלי, וזה מרגש ומפחיד כאחד. בשיחה עם חברה אמרתי לה שאני לא יכולה שלא לחוש את כובד האחריות, והיא הציעה לי בתגובה: ״נסי להרגיש אחריות רק בלי הכובד״. אז אני מנסה.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

יש כל מיני תהליכים שהתחילו לזוז, והלוואי שבשנה הבאה כבר נראה אותם קורים, ואז גם נוכל לדבר עליהם.

אחת השאיפות הגדולות שלנו במוזיאון היא לחזק את המקום ואת התפקיד של המוזיאון בתוך מרקם החיים התרבותי־עירוני בבת ים, ולנסח את מקומו ואת קולו הייחודי בשדה האמנות המקומי

עפרי עומר. צילום: טליה הופמן

עפרי עומר

בת 37, מנהלת מוזיאוני בת ים

מה עשיתי קודם

התחלתי בתואר ראשון בתכנית הרב תחומית במדעי הרוח והאמנויות באוניברסיטת תל אביב, ומשם המשכתי ללימודים בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. בארבע השנים האחרונות אני עובדת בבת ים בתפקידי אמנות ותרבות שונים. התחלתי כעוזרת מנהל אמנותי בפסטיבל בת ים לתיאטרון ואמנות רחוב, וכחברה בוועדה האמנותית וכמרכזת עבודה קהילתית במתחם האמנים פסט׳פקטורי. המשכתי לאגף התרבות בעיר כרכזת תרבות וחברה, ומשם הגעתי למוזיאון.

חזון ותכניות לשנה החדשה

אחת השאיפות הגדולות שלנו במוזיאון היא לחזק את המקום ואת התפקיד של המוזיאון בתוך מרקם החיים התרבותי־עירוני בבת ים. בעיקר באמצעות העמקת הקשר בין המוזיאונים לעיר, לעירייה ולתושבים המתגוררים בה. לצד זאת אנו מנסחות את מקומו ואת קולו הייחודי של המוזיאון בשדה האמנות המקומי. מכיוון שאנו צוות חדש ברובו, זוהי שנה של הנחת יסודות ותשתיות למוזיאון, שעל גבם ואחריהם נוכל להתחיל לממש את התכניות הגדולות ואת החלומות.

ציון דרך מהשנה האחרונה

צוות המוזיאון (הקטן והנדיר) שהתגבש לו בשנה האחרונה, הוא בהחלט ההישג הגדול של השנה. זאת החבורה לצעוד איתה את המסע: הילה כהן־שניידרמן, האוצרת הראשית של המוזיאון; ליאוני שיין, אחראית תוכן ורכזת פעילות בבית שלום אש (ביתו של הסופר היידי שהתגורר בבת ים, שהוא חלק ממערך מובי); עדי גולן בכנפו שאחראית על פיתוח תוכן, הפקה וניו מדיה; אופיר פינקלשטיין – עוזר הפקה ואונליין; ג׳ורג׳ חורש – מנהל התחזוקה.

משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

ווי ווי. אני מצפה לכל כך הרבה דברים. אבל אסור להגיד בקול רם, כי אז הם לא יקרו, לא? נדבר בעוד שנה על מה שקרה במהלך השנה החולפת.

לעשות תערוכות של אמנים לא ישראלים שהיצירות שיציגו ייעשו על ידיהם בעת שהות בישראל; להזמין אמנים ישראלים ואמנים לא ישראלים לאצור תערוכות; להגדיל את שיתופי הפעולה עם מוסדות אחרים

ניקולה טרצי. צילום: עדי פלומן

ניקולה טרצי

בן 35, מנהל המרכז לאמנות עכשווית, תל אביב

מה עשיתי קודם

אוצר עצמאי, כותב ומחנך. מאז 2007 אני מייסד־שותף של לוסי פונטיין, פרויקט שיתופי נודד. בין השנים 2007־2014 פעלתי כעורך במגזין פלאש ארט וכאוצר בקרן הביאנלה בפראג. בין השנים 2014־2017 כיהנתי כראש תכנית ה־MFA, בצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

החזון שלי למרכז לאמנות עכשווית בתל אביב הוא להמשיך את המורשת שהקים סרג׳יו אדלשטיין לפני 20 שנה, ובו בזמן לשים דגש על כמה הבטים היקרים לי במיוחד. הראשון הוא לעשות תערוכות של אמנים לא ישראלים שהיצירות שיציגו יעשו על ידיהם בעת שהות בישראל; השני הוא להזמין אמנים ישראלים ואמנים לא ישראלים לאצור תערוכות למרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, כדי להביא נקודת מבט שונה למרכז. השלישי והאחרון הוא להגדיל את שיתופי הפעולה עם מוסדות אחרים, באמצעות הפקות משותפות של תערוכות, עבודות והוצאות דפוס.

ציון דרך מהשנה האחרונה

״קדם–קודם–קדימה״, התערוכה הראשונה שלי במרכז לאמנות עכשווית תל אביב, כללה יצירות של 44 אמנים ואמניות ילידי ישראל, אינדונזיה, איטליה, תוניסיה, מרוקו, קנדה, הודו, ארצות הברית, צרפת, יוון, פולין, רומניה, בריטניה, אלבניה, תאילנד, קובה, צ׳כיה, ארגנטינה וגרמניה. היצירות הוצגו במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב ובשלושה חללים נוספים – הלובי מקום לאמנות, אידריס, וסטודיו BORN FROM ROCK. התערוכה לוותה בתכנית עשירה של אירועים, כגון שיחה בין פראטצ׳איה פינתונג לביני; שיחה בין מוניקה בונוויצ׳יני לסרג׳יו אדלשטיין; שיח אמן עם שורוק הרייש; פאנל עם דרורית גור אריה, דורון רבינא ואיתי, בהנחיית הילה כהן-שניידרמן; שיחה בין כריסטיאן ינקובסקי לסרג׳יו אדלשטיין; ו״הראיון״, פעולה של תנועה ציבורית.



משהו שאני מצפה לו בשנה הקרובה

התמקדות באמניות ישראליות, כמו נבט יצחק, נעמה צבר, עילית אזולאי, קרן ציטר ונועה גלזר נוסף לתערוכה קבוצתית אמביציוזית שנהגתה ושתיאצר על ידי חן תמיר, אוצרת המרכז לאמנות עכשווית תל אביב. תערוכה זו תחקור את השפעתן של טכנולוגיות חדשות בעידן האינטרנט על עבודותם של אמנים עכשוויים.

The post ראש חדש לשנה החדשה // 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

אולה ברנר, בת 38, גרה ויוצרת במושב אביעזר שבעמק האלה, בעלת סטודיו לניפוח זכוכית.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

נשואה, אמא של מיכאלה (בת שנתיים וחצי).

 מה בצלחת?

12 שנים צמחונית בתוספת B12.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלה אני מציגה במוזיאון המזגגה שבקיבוץ נחשולים תערוכת יחיד בשם ״מיכאלה״ (אוצרת: ברכה זילברשטיין), שעוסקת באימהות וביצירה. האימהות העניקה לתהליך היצירה שלי ממד עמוק, שניכרת בו האהבה לפיסול בזכוכית חמה. רציתי לשמר את כל פרק הזמן שחוויתי עם מיכאלה, לזכור כמה שיותר, וליצור אלבום תלת־ממדי. כשמיכאלה נכנסה לפעוטון, וחזרתי לסטודיו, לא הצלחתי להתנתק מהמחשבות ומהגעגועים אליה, ולכן התחלתי לפסל אותה תוך התמקדות קפדנית בכל איבר ובכל פרט מגופה הזעיר. עיסוק זה גרם לי לאושר אין־סופי, הקל על הפרידה והפרה את עולמי האמנותי.

 בנוסף אני מציגה עבודה בתערוכה ״קראפטולוגיה״ (אוצרות: מור שילוני ומיכל מרחב) שנפתחה בשבת האחרונה במלון רויאל ביץ׳ בתל אביב. העבודה, FungiNet, נוצרה בהשראת ההשתלטות של רשת האינטרנט, ביטוי צורני של ״האינטרנט של הטבע״, חוויה אסתטית של ריבוי והתפשטות האורגניזמים ללא שליטה, בצורה של רשת הפטריות. 

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

לינו טאגליאפטרה (Lino Tagliapietra), אמן זכוכית ידוע, כיום בן 84, ולא מפסיק לעבוד ולהפתיע. נפגשנו מזמן, אך כל יום אני מעריכה אותו עוד יותר. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת לראות אותו עובד.

אולה ברנר. צילום: מ״ל

FungiNet מתוך קראפטולוגיה במלון רויאל ביץ׳, תל אביב. צילום מ״ל

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

פרויקט שמעניין אותי לעשות כיום קשור לניצול זכוכית ממוחזרת. 

מהו פריט הלבוש האחרון שקנית?

שמלת פשתן לבנה בחנות יד שניה (30 ש״ח), הסמוכה לגן של מיכאלה. מאז שמיכאלה הצטרפה לפעוטון, זו החנות המעודפת עלי.

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@byfar.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

עבודות קודמות של אולה ברנר. צילום: שי הלוי

צילום: סשה פליט

The post מה קורה // אולה ברנר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי שמאי, מה שלומך? הצלחת כבר להתגבר על הג׳טלג האכזר של החזרה מארצות הברית?

ממש לא. לצערי זה לוקח לי שבוע. יקח קצת זמן עד שאצליח שוב לישון לילה שלם

בוא בינתיים תספר על Shadows in Smoke: איפה התערוכה מוצגת, מה אתה מציג בה, ואיך זה קרה

שמאי גיבש

התערוכה מוצגת בגלריית Plinth בדנבר בקולורדו, וההתחלה של היווצרותה הייתה די הזויה. לפני שנתיים ישבתי בבית קפה בברצלונה מול אחד הבתים של גאודי עם עוד חברה אמנית קנדית, וחיכינו להתחלת ארוחת ערב של הסימפוזיון של האקדמיה הבין־לאומית לקרמיקה שבה אני חבר. ניגש אלינו מישהו עם גבס ושאל אם הוא יכול להצטרף – הוא זיהה אותנו מהסימפוזיון. הצגנו אחד את השני, והיה חביב. הוא נתן לי את כרטיס הביקור שלו. לא היה לי מושג מי זה.

בלילה כשהגעתי לדירה שלי שאלתי את שותפי לדירה, שהיה מנהל ארגון הקרמיקאים האמריקאי, מי זה האיש הזה. הוא חייך ואמר: ״אם אי פעם הוא יציע לך להיות איתו בקשר, כדאי לך – הוא מנהל את אחת הגלריות הטובות בארצות הברית״. למחרת בארוחת הבוקר בעל הגלריה ניגש אלי ואמר – ״אתה תשמע ממני בקרוב, אני מאוהב בעבודות שלך״. אחרי שלושה חודשים קיבלתי הזמנה לתערוכת יחיד שנפתחה בחודש שעבר

כשאוהבים לעשות משהו ומקדישים לו הרבה אנרגיה, דברים טובים קורים. אני מרגיש בר מזל – היכולת לראות את העולם דרך האמנות ולהציג בכל כך הרבה מקומות היא לא דבר מובן מאליו

דייי. איזה יופי! 

עבדתי על היצירות בתערוכה תקופה ארוכה – מוצגים בה מספר עבודות פיסוליות וציורים. המכנה המשותף של רוב העבודות הוא שהן מעוטרות בחימר שאותו אני אוסף במסעותי בעולם. אני יוצא לשטח ואוסף אדמה, ואחר כך בסטודיו ביפו אני מערבב את האדמה עם מים ואוסף את החלקיקים הקטנים שצפים – ואיתם אני מצייר ומעטר.

העבודות מושפעות בחלקן ממה שראיתי בנסיעה בשנה שעברה לוויאטנאם ולקמבודיה – במהלך השהייה שם חקרתי מפעלים ללבנים ורעפי גג, ומשם בא הרעיון ליצור קנבס שעשוי מחימר בצורת רעפים ועליו להשתמש באדמות כבמעין דיו לציור קליגרפיה. התוצאה היא עבודה תלת־ממדית שמכילה את המזרח, אבל גם אדמות ממקומות אחרים כמו ישראל, אירופה ועוד. נוסף על כך היא מכילה עבודות פיסוליות אורגניות יותר, שהן המשך לתערוכה שהיתה לי בארץ בגלריית פריסקופ בשנה שעברה – גם בהן פני השטח הם צבעים שכל אחד מהם בא ממדינה אחרת

מה מושך אותך להביא אדמה מהעולם לישראל ולערבב אותה עם האדמה המקומית?

בעבר התעסקתי הרבה זמן רק עם אדמה מקומית. יצרתי עבודות רבות שעסקו בכאוס הישראלי, בין השאר במלחמות (מהשואה עד המלחמות הנוכחיות בישראל) ובמה שקורה עם הפלסטינאים. העבודות האלו הוצגו בכמה מוזיאונים בארץ, והתערוכה האחרונה שערכתי בנושא זה הוצגה לפני כשש שנים באוצרותה של ענת גטניו בביאנלה במוזיאון הארץ. אחרי העבודה הזו הרגשתי שאני לא מסוגל יותר לעסוק בזה, והייתה תקופה של חיפוש.

מאחר שההתמחות שלי בתחום היא בטרה סיגילטה – כלומר, באדמה מעורבת במים ובאיסוף החלקיקים הקטנים שאיתם אני מעטר, מצייר ושורף כמה פעמים בתנור חשמל ובסוף שורף עם גז ועצים ומעשן – התחלתי לאסוף אדמה בכל מקום שנסעתי אליו לתערוכה או שהזמינו אותי ללמד. הרגשתי שהשימוש באדמות השונות, שלכל אחת מהן גוון וצבע שונים, אולי מסמן איחוד – אולי עוד יש תקווה לשיח ולו לפחות בעבודות שלי

עד עכשיו דיברת על עבודות שעשית בעבר. אולי תספר קצת על עצמך, לטובת מי שלא מכיר?

נולדתי בארץ. למדתי בתיכון בתל אביב. בצבא הייתי מפקד טנק ונפצעתי קשה במלחמת יום כיפור. לאחר מכן עזבתי את הארץ. למדתי הנדסה ועבדתי בארצות הברית הרבה שנים. התחלתי לעסוק בציור ובחומר כתחביב, שהפך במשך הזמן למקצוע הראשי. חזרתי לארץ לפני 19 שנה עם בן זוגי ועם תינוק מאומץ מקמבודיה. היום הוא חייל. מאז חזרתי לעבוד בסטודיו שלי במתחם נגה ביפו והקמתי את הגלריה ״8 ביפו״ עם עוד שותפים, במתחם שוק הפשפשים. אני מלמד בבית בנימיני בדרום העיר ומעביר סדנאות והרצאות בכל העולם. אני משתתף בתערוכות בכל העולם, חבר באקדמיה הבינלאומית לקרמיקה שיושבת בג׳נבה והנציג הבינלאומי בהנהלת ארגון ICAN בארצות הברית

אפרופו הגלריה ביפו ובית בנימיני, איך אתה רואה את הסצנה המקומית?

העשייה הקרמית המקומית רוחשת מאוד בשנים האחרונות, ומנסה בצדק לקבל את מקומה הראוי בתחום האמנות. מצד שני אפשרויות לימוד המקצוע בארץ מאוד מוגבלות. בית בנימיני שנפתח ביוזמתה של מרסל קליין ושל עוד כמה משוגעים לעניין הוא עזרה עצומה.

הייתי חבר בקואופרטיב בירושלים והרגשנו שצריך לפתוח שלוחה בתל אביב. יפו נראתה מקום מתאים, ואחרי חיפושים ומציאת חלל מתאים באזור פתחנו עשרה שותפים קואופרטיב. מעבר לשותפים אנחנו מארחים כל חמישה שבועות אמן אורח מהארץ, ופעם בשנה וחצי אני מביא חבר מהעולם. אנחנו מאוד מקפידים על רמה גבוהה ועל תערובת בין שימושי לפיסולי. מאבק מתמשך ולא פשוט כמו בכל תחומי האמנות, אבל הוא משתלם

תגיד, יש הבדל בין התגובות שקיבלת על העבודות בדנבר קולורדו לבין אלו שאתה מקבל בארץ? או במקומות אחרים בעולם? התפיסה של מקומיות ושל מקום בכל זאת שונה ממדינה למדינה, אני מניח

אנחנו בישראל מאוד צעירים, וגם בזה. לדוגמה, כשהגעתי לתערוכה בקולורדו יום לפני התערוכה, הכול היה מותקן, תלוי וממוספר סופר מקצועי. הייתי בהלם – לא היה לי מה להגיד או להעיר. אמרתי תודה, שתינו קפה, וחזרתי למחרת לפתיחה. התגובות גם של בעל הגלריה וגם של המבקרים היו מדהימות – הרבה נחת. בעבר נסעתי הרבה פעמים לקוריאה הדרומית. במשך שש שנים רצופות הם הזמינו אותי על חשבונם להתארח, להציג את עבודותיי וללמד. גם שם המקצועיות בהכנת תערוכה, האהבה וההערכה לעבודות היו מדהימות. יש שם תרבות רבת שנים של אהבת החומר, ואף שהעבודות שלי כל כך שונות משלהם – חיפוי באדמות ולא בגלזורה – ההתלהבות הייתה רבה.

לעומת זאת, בשתי תערוכות שהיו לי ביפן (אחת בטוקונמה לפני ארבע שנים ואחת בקיוטו לפני שנתיים) החוויה הייתה שונה מאוד. גם תערוכות אלה הוצגו בגלריות מקומיות טיפוסיות ויפות מאוד, אבל היפנים (בעיקר המבוגרים) מאוד שמרנים ולא אוהבים שוני. היה להם קשה לקבל עבודות בעלות ניראות כל כך שונה. הצעירים היו קצת יותר פתוחים. בארץ יש יותר פתיחות, אבל השוק שונה. בינואר השנה הייתי שלושה שבועות בהודו – מזרח, מערב ודרום. לימדתי שם והצגתי עבודות. הודו נמצאת מאוד מאחור במה שקשור בקרמיקה שאינה עממית, אבל יש בה המון פתיחות לקבל את האחר ולהכיל אותו

ואיך אתה תופס את עצמך: יוצר ישראלי? יוצר בישראל? משהו אחר?‎

אני לגמרי יוצר מקומי אגן ים תיכוני. שיטת העבודה שלי שאובה ממה שהיו עושים כאן לפני אלפי שנים בכפרים כמו בית ירח לשפת הכנרת, ואחר כך ביוון. בתקופה שעדיין לא היתה גלזורה היו עושים סליפ מחימר ומים (טרה סיגילטה), ואיתו אוטמים ומעטרים עבודות. זהו מקור ההשראה שלי ומקור הטכניקה שבה אני עובד. ‎

טכניקה נוספת שבה אני עובד בזמן האחרון (פיגמט לסטר) מקורה במצרים במאה התשיעית. משם היא עברה למדינות כמו עירק ואירן ומשם לספרד ולאיטליה. אנגלי אחד בשם אלן קיגר סמית, שהייתי אסיסטנט שלו כשעבדתי בהרוורד בארצות הברית, לימד אותי את רזי השיטה הזו, ולעיתים אני מיישם גם אותה‎. בקיצור, אני מחייה שיטות שונות של שריפות אלטרנטיביות‎ ועובד איתן

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?‎

כשאוהבים לעשות משהו ומקדישים לו הרבה אנרגיה, דברים טובים קורים. אני מרגיש בר מזל לגבי מהלך החיים המקצועי שלי בשנים האחרונות – היכולת לראות את העולם דרך האמנות ולהציג בכל כך הרבה מקומות היא לא דבר מובן מאליו. חשוב לי מאוד גם להעביר ולתת – החודש אסע לשתי תערוכות בטיוואן במסגרת האקדמיה, ובדצמבר אני נוסע (עם שלושה חברים אמנים שאקח איתי) לאי קטן בקריביים שם אעבוד עם ילדים מקומיים ביצירת קיר בבית הספר שלהם. זה מתקשר לקיר אמנות גדול שעשיתי לפני עשר שנים ברחוב יפת ביפו, על גבי החזית של בית ספר אג׳יאל, בהזמנת עיריית תל אביב

The post שמאי גיבש אוסף אדמה בעולם, עובד ביפו ומציג בדנבר, בטיוואן ובאיים הקריביים appeared first on מגזין פורטפוליו.

פעם בשנה לה־קולטור לאמנות בת־השגה יוצאת מגלריית הבית שלה במזא״ה 9, ומציגה בבר או בגלריה אחרת. בסוף השבוע הקרוב (13.9 – 15.9) תתקיים התערוכה טיפוגרפיקה בגלריה קן הקוקיה ביפו, ותעסוק בשילוב של טיפוגרפיה, גרפיקה ותרבות הקעקועים, אוצר: איתי בלאיש.

בתערוכה יוצגו כ־140 יצירות של כ־90 אמנים מקומיים עכשוויים, בטכניקות שונות: קליגרפיה, דפוס, איור, דפוס משי, חיתוך לינולאום, וציורים, בגדלים שונים ופורמטים שונים. בנוסף ליצירות האמנות, יוצעו בתערוכה כ־40 ״פלאשים״ (עיצובים לקעקועים) מקוריים של עשרה אמניות ואמני קעקועים מהטובים בתחומם בתל־אביב. המבקרים בתערוכה יוכלו לקנות קעקוע כמו יצירת אמנות – העיצוב שמור רק לקונה והוא יקבל את התמונה שירכוש וקעקוע בסטודיו של המקעקע/ת. מחירי העבודות לא יעלו מעל 500 שקל, כולל הקעקועים, יצירות מקור ויצירות מוגבלות בעותקים.

פול רוזנבוים

אלאמר סטרוז

אילן ברקני

בתערוכה זו לה־קולטור תעבוד בשיטת #buyittakeit – המבקרים רוכשים יצירות ולוקחים אותן במקום. לאחר שיצירת האמנות יורדת מהקיר, נשארת במקומה רפרודוקציה שלה תלויה על הקיר, וכך מבקרי התערוכה יוכלו לראות איזו יצירה עמדה שם לפני שנמכרה.

משתתפים המקעקעות/ים: אודליה שמעוני, בועז סידס, דנה דקטור, יונתן גולדמן, יונתן שגב, ליאור לחמן, עמרי גולדזק, קטיה בריודין, קרין פינטו, תמר בר

אמנים: אופליה, אורטל בירקה, אורטל בראל, אוריאל גוך ואן דר לוכט, אילן ברקני, אילן גורן, איריס גרין, איתמר חפץ, אלאמר סטרוז, אליזבט מירוצ׳ניק, אלכס בולוטוב, אמיר פורת, אסיה איזנשטיין, ארתור ברמן, בר זוטרא, ג׳ורדן טאנר, ג׳סי, גאיה מצלאוי, גבריאלה מלול, גל בן דוד, גליה לוז, גלינה חפיזובה, דב ליימון, דביר איסק, דוד גולדשטיין, דור בלייר, דימה גורבצ׳וב, דימה קורמה, דן זהבי, דניאלה רזניק, דר לאור, הגר ברקת, הגר לב טוב, הדר ורדימון, הדר לוטן, ויקטוריה שלקוביץ׳, זיו שמח, טל סולומון ורדי ותכלת זוהר, טל ריפטין, יאנה גורליק, ‎⁨יהונתן כהן לויטס⁩, יובל קפצן, יוליה ברשקוב, ירונימוס, לור סממה, ליבי מינגזיטינוב, ליעד שדמי, מאיה נקר, מאיה קדם, מאיה שילו, מורין בן ישי, מיכל וינטראוב, מירי דביר, מירית בן אור, נועה גילהר, נטלי שקד, נטשה (זנבות) איבניצקי, ספיר איל, סתיו לוי, עדי מרמרי, עדי רזניק, עדן ברזילי, עומר ויסמן, עומרי אברהם, עידור נסים, עידן גלבוע, עידן טסלר, עינבר קסבי, עמית בן צור, עמרי גולדזק, ענת לוי, ענת קלימן, ערבה רובינוביץ׳, פול רוזנבויים, רוני קוך, רועי עובדיה, רותם ביקסנשפנר, רמי מורדוך, שי דגן, שני דבורה, שקד גינות, שר זפרני, תמר חן, SIND STUDIO, SQUARE

הגר לב טוב

עומרי גולדזק

The post לה־קולטור בקן הקוקיה appeared first on מגזין פורטפוליו.

סיפורם של ילדי הכפרים הבדואים הבלתי מוכרים בנגב עומד במרכזה של תערוכה החדשה ״הקול שמאחורי התמונה״, שתיפתח ביום ו׳ 14.9 במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב (מוז״א). התערוכה תציג צילומים של הילדים, המספרים סיפור על ילדות במרחבי המדבר הפתוחים, הכרוכה במאבק הישרדות בתנאי חיים קשים, ומלווה בחרדה מפני האיום בהריסת בתיהם. הצילומים הם פרי עבודת הילדים במסגרת פורום דו־קיום בנגב לשוויון אזרחי, אוצר התערוכה: הצלם יורם פרץ, שנמנה על מנחי הפרויקט.

פרויקט הצילום מתקיים כבר במשך עשור והשתתפו בו עד כה 240 ילדים. הפרויקט פועל ברוח הפוטו־ווייס (Photo voice) – המשתתפים קיבלו לידיהם מצלמות והתבקשו לצלם מנקודת מבטם האישית את שגרת חייהם, סביבתם הקרובה על האירועים וההתרחשויות בה. הילדים המצלמים מלווים בהנחיה של צלמים מקצועיים מרחבי הארץ.

השימוש במצלמה מקנה לילדים כוח להתבונן במציאות, לתעדה ולהציגה בדרכם, לחשוף את סיפורם ובכך להפכם לשותפים פעילים בשיפור איכות חייהם. המטרה – מעבר ללימוד מלאכת הצילום וההתנסות בה – היא לעודד את הילדים לפעילות וליצירה, ובתוך כך לתת להם קול ומקום וחשיפה לקהל. הילדים לומדים להנכיח את עצמם, להגביר את מעורבותם במתרחש, להשמיע את קולם בסוגיות שונות ולאפשר להם להגיע למקבלי ההחלטות כדי להביא להכרה בכפריהם.

צילום: עלי אבו אלקיעאן

צילום: אסראא אבו חוטי

צילום: הנאדי אלסע'אירה

פורום דו־קיום בנגב לשוויון אזרחי הוקם בשנת 1997 בידי תושבים ערבים ויהודים בנגב, כדי להוות מסגרת לשיתוף פעולה ובסיס למאבק למען שוויון זכויות מלא בין ערבים ויהודים, המאפשר צדק חברתי וצדק חלוקתי. אחת ממטרות הארגון היא להשיג את הכרת המדינה בכפרים הבדואים הבלתי מוּכּרים בנגב.

לאורך השנים, נקטה מדינת ישראל במדיניות של העתקת תושבי הכפרים הללו לעיירות מתוכננות. בעוד שמדיניות המעבר הכפוי לעיירות הצליחה במידה מסוימת ומרבית האוכלוסייה הבדואית בנגב (כ־160 אלף נפשות) מתגוררת בהן כיום, הרי כפרים רבים עדיין ניצבים על מקומם. ברובם אין בנמצא בתי־ספר, גני ילדים או מרפאות, תשתיות חשמל ומים, כבישים סלולים, שירותים של פינוי אשפה וכו׳; התושבים משוללי זכויות אזרחיות, פוליטיות וחברתיות, אינם מיוצגים בגופי הממשל המקומיים ואינם זכאים להשתתף בבחירות המוניציפאליות. בנוסף, הם נתונים לאיום מתמיד בהריסת בתיהם ונידונים לחיי מצוקה ועוני.

The post ילדים מצלמים את חייהם, בתערוכה חדשה במוזיאון ארץ ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

4 ציירות בעקבות הוקני בגלריה P8

״אם אתה רוצה לחדש את החשיבה הויזואלית שלך, אתה חייב לחזור לטבע״ אמר האמן החשוב דיוויד הוקני. התערוכה הקבוצתית אפקט הוקני, שתיפתח הערב (ה׳) בגלריה P8, מכנסת מבט על גוף עבודות שנעשה מחוץ לכתלי הסטודיו. היא מאירה דווקא את העבודות הקטנות, כביכול משניות ונלוות לעשייתן המרכזית של ארבע האמניות – נעם ונקרט, דיאנה קוגן, גבריאלה קליין והילה שפיצר (אוצרת: איריס מנדל). אלמנט משותף עקרוני הוא היציאה החוצה לצייר באוויר הפתוח או בחללים זרים. בנוסף ניכרת אצל כל אחת בדרכה השפעתו של דיוויד הוקני ויצירתו, שהובילה להבנת מהלך ציור החוץ כ״אפקט הוקני״. פרקטיקת ציור החוץ מצטרפת כשלוחה מקבילה לסטודיו, המזמנת דרכי פעולה חדשות ומהירות על גבי נייר בפורמט קטן: קליין ושפיצר מציירות בגואש, ונקרט בגואש, ולעתים בטלפון נייד וטאבלט וקוגן בטושים צבעוניים ובפחם.

סדנת ציור חוץ ביום שישי 28.9, 10:00־13:00; שיח גלריה בשבת 6.10, 12:00

חגית פלג רותם

גבריאלה קליין בגלריה P8

דיאנה קוגן בגלריה P8

ליאוני שיין בגלריה הקיבוץ

רקוויאם של ליאוני שיין בגלריה הקיבוץ

״תיק חבצלת״ הוא פרוטוקול ההתנהלות המתוכננת לקראת הלוויה צפויה של אישיות בכירה. זהו גם הכינוי המקובל בעיתונות לחומרים שנאספו מראש לכתבה על אישיות ידועה, המיועדת לפרסום מיד לאחר מותה. זוהי פרקטיקה מקאברית משהו אך מעשית, בהתחשב בעובדה שכל אדם סופו למות בעת כזו או אחרת. התערוכה ״תיק חבצלת״ של ליאוני שיין בגלריה הקיבוץ משליכה את המושג לחיי הגלריה. זוהי תערוכה רביעית בסדרת ״עוזבים״ – מושג טעון בפני עצמו, בעיקר בהקשר הקיבוצי וביחס לעוזבי הקיבוץ – והיא מצטרפת למהלך אוצרותי רחב של אוצרת הגלריה, יעל קיני, לקראת סגירת שערי הגלריה הוותיקה, הצפויה בעתיד הקרוב.

קיני: ״הזמנתי את ליאוני שיין להציג בגלריה בסוף דרכה, בכוונה לנסח סוג של רקוויאם לגלריה באמצעות איסוף והיאחזות בקרעי מידע ממשי ומדומיין ויצירת ׳תיק חבצלת׳ ארכיוני לגלריה הקיבוץ. מבנה הגלריה שייך ל׳קבוצת חבצלת׳. הגלריה עצמה מתנהלת תחת ארגון מוסדות תרבות וחינוך של ברית התנועה הקיבוצית. תכולת תיק החבצלת של גלריה הקיבוץ היא החומר הארכיוני שייצרה הגלריה במהלך 51 שנות קיומה ושיין עושה בו שימוש ומציגה חומרים מגוונים מפעילות הגלריה לעיון. הארכיון האלטרנטיבי אותו מכוננת שיין בגלריה, מתבסס על מתודה ארכיונית סדורה ומכיל חטיבות, סדרות ורשומות שנוצרו מתוך ניסיון ומאמץ לשמור על ׳גוף הגלריה׳ מפני התפרקות והיעלמות מוחלטת. חטיבת מסמכים, חטיבת תכריכי קטלוגים, חטיבה אדריכלית ואוסף אדמות שהמשותף להן הוא קיבוץ״.

בנוסף לשעות הפעילות הרגילות הגלריה פתוחה בימי שבת 11:00־14:00, בנוכחות האמנית

חגית פלג רותם

טטיאנה טרובה במוזיאון פתח תקוה. צילום: אלעד שריג

דיסאורינטציה במוזיאון פתח תקוה

״זה שנים אני יוצאת מתערוכותיה של האמנית טטיאנה טרובה חסרת נשימה. הן תופסות אותי בגרון, כמעט משתקות את הגוף. עבודותיה של טרובה חריפות ופואטיות גם יחד, כמו שיר צרוף, כומס שכבות, שהצופה נתבע לקלפן בגופו ובמוחו״, אומרת דרורית גור אריה, מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון פתח תקוה, בו מוצגת תערוכתה של טרובה ״האטלס הגדול של הדיסאורינטציה״ (אוצרת: הדס מאור).

בשבת 15.9 יתקיים סיור בתערוכה והשקת קטלוג התערוכה בליווי הרצאתו של הפסיכולוג דניאל מילמן ״טטיאנה טרובה: מלאך ההיסטוריה של זמננו״. מילמן ינתח ויעיר על עבודתה של טרובה לאור ״מלאך ההיסטוריה״ של ההוגה וולטר בנימין ודרך שאלת מושג ה״דיסאוריינטציה״, בתולדות האמנות. ההרצאה והסיור יערכו באנגלית.

The post הרשימה המשותפת // 13 בספטמבר 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

באגף הנוער של מוזיאון ישראל מוצגת בימים אלו התערוכה ״בינינו״, שאצרה שיר מלר ימגוצ׳י. האמן דניאל לנדאו הקים בתערוכה סלון ביתי, והמבקרים מוזמנים להיכנס לבית של משפחה – שתי משפחות ליתר דיוק, ערבית ויהודית – ולהציץ לחייהן. בהמשך האורחים מתבקשים להרכיב משקפי מציאות מדומה ולפגוש את המשפחות המארחות – כל אחת בצד אחד של ה״סלון״. באמצעות המיצב האינטראקטיבי שנקרא ״הכנסת אורחים״, המבקרים יכולים לחצות את הגבול שבין הממשי לווירטואלי, ולהקשיב לאנשים, כפי שלנדאו פגש אותם ושמע אותם בביתם. הם מוזמנים להתבונן על המציאות ולחשוב עליה מזווית חדשה.

לנדאו הוא אמן מדיה שעוסק בהבטים החברתיים של מציאות מדומה, ובכוחה לגשר על פערים חברתיים, על סטריאוטיפים ודעות קדומות ועל סוגיות שונות של זהות. הוא חוקר את ההשפעה של מציאות מדומה על תפיסת ה״אני״, ואת האפשרות של בחינה מחודשת של הפער בין האני לאחר ככלי המסייע בפתרון סכסוכים. הוא עמית מחקר בכיר במעבדה למציאות מתקדמת במרכז הבינתחומי בהרצליה, הוביל את תחום לימודי המדיה הדיגיטלית במדרשה לאמנות, ובימים אלה הוא כותב עבודת דוקטורט במעבדת המדיה של אוניברסיטת Aalto בפינלנד.

דניאל לנדאו, הכנסת אורחים. במוזיאון ישראל. צילומים: מ״ל

דניאל לנדאו

הי דניאל, מה שלומך?

הי. שלומי מצוין!

יופי, אפשר להתחיל. למען קוראינו שלא יודעים עליך כלום – כמה מילים כלליות?

אמן, מרצה וחוקר מדיה. למדתי בהולנד מוסיקה ומדיה חדשה

אפשר לומר שהקדמת את זמנך (או לפחות היית בין הראשונים)

לא ממש. ההגדרה שלי לאמן מדיה היא אמן שעוסק בטכנולוגיות החדשות של זמנו ובוחן את ההשפעה של אותן טכנולוגיות על החיים שלנו. יש מסורת של אמני מדיה, מנאם ג׳ון פייק ועד לורי אנדרסון, שתופסים רגע ביחסים המורכבים של האדם והטכנולוגיה ומגיבים להם דרך יצירות אמנות 

נכון. ויחד עם זאת, המעבר מתגובה למציאות להכללת מציאות מדומה בתוך העבודה הוא יחסית חדש, וגם לא חף מקשיים

מסכים. לטכנולוגית מציאות מדומה יש פוטנציאל להגדיר מחדש את יחסי אדם־סביבה, את יחסי אדם־עולם וכן את האינטראקציות הבין־אישיות של בני האדם

עוד לפני שנדבר על העבודה שלשמה התכנסנו כאן, ספר קצת על כמה מהעבודות שקדמו לה. אני ראיתי לדוגמה עבודה על במה שבחנה יחסים בתוך משפחה (ממש סצנה משוחקת כהצגה), ובמקום ראשים לכל דמות היו פנים שהוקרנו ממקור חיצוני, כך שנוצרה הזרה. קטע קצר מזה הצגת לפני שנים בפצ׳ה קוצ׳ה, אבל הוא הותיר בי רושם כפי שאתה רואה…

כן – מדובר בפרויקט דוקו־פרפורמנס שעסק במנגנוני פירוק של גוף, חברה ומדיה. האמצעי היה הרכבה של תיעוד דיגיטלי המורכב על גוף נע של ישות אחרת. בסופו של דבר אני חושב שאחת הזירות המעניינות והמטרידות ביותר בהקשר של תרבות הצריכה מתרחשות על הגוף עצמו

וכמובן בזירת הבית

נכון

נזכרתי בעבודה ההיא כי גם הפעם – בעבודה שמוצגת באגף הנוער במוזיאון ישראל – אתה שואף להכניס את הצופה לתוך החוויה הביתית של מישהו אחר. במקרה של העבודה הזו, לסלון הביתי של משפחה בצד השני של המתרס

מעניין, לא חשבתי על זה. תודה על ההארה של ההקשר 

דברים שרואים מכאן…

הייתי כותב על בית כמטאפורה, אבל בתור איש של משפחה, בית ותרבות, שפה היא דבר מאוד קונקרטי

בהחלט. אבל לדעתי אחד המאפיינים (והיתרונות) של תערוכות באגף הנוער, הוא שהן מצליחות להביא גם אנשים שלא מסוגלים לראות מטאפורה באמנות, להרגיש ולהבין משהו. מזווית חווייתית. במקרה הזה אתה מכניס אותנו לתוך הסלון. ברגע הראשון זה פשוט מרחב ביתי. רק במבט בוחן אפשר לראות שהוא חצוי ולהתחיל לזהות סממנים מבחינים שמקורם בהבדלים תרבותיים

זה בהחלט הפוטנציאל שמצאתי בליצור עבודה ל״כל המשפחה״. את יודעת מה – הביטוי הזה צריך להיות הכותרת משנה של המיצב 

מה? לכל המשפחה?

״עבודה לכל המשפחה״ – כן

אחלה. עכשיו לשאלות הקשות: למה צריך להוסיף לזה מציאות מדומה? 

תראי, המשקפיים בתערוכה הם מרכיב אחד. הם תורמים ביצירת רגע אינטימי של מפגש עם המשפחה בהקשר יחסית רועש של תערוכה מוזיאלית

עם המשפחה המארחת?

כן

איך זה עובד? אם אני מסתכלת לצד הישראלי אני רואה את המשפחה היהודית, ואם אני מסתכלת לצד הפלסטיני המשפחה היא ערבית?

נכון

אבל רק אדם אחד יכול להרכיב את המשקפיים בכל רגע נתון. מה היתרון של זה על פני וידיאו ארט לדוגמה?

יש שש עמדות משקפיים. מה שחשוב להבין בהקשר של VR (מציאות מדומה) זה שהחוויה, בשונה מצפיה בווידאו, מייצרת תחושה של נוכחות. התחושה שאתה שם. בגלל זה VR הוא כלי כל כך חזק למחקר חברתי. זה הצד השני של העבודה שלי. על זה אני כותב את הדוקטורט שלי

יש משהו בדבריך. אני כאילו נרתעת בגלל המחיצה הפיזית שזה יוצר, ובגלל המגבלה של צופה יחיד בכל מכשיר. אבל אין ספק שיש עוצמה חווייתית אחרת כשאתה ״בתוך זה״. איך נעשה העיצוב של הסלון? זה קצת דורש לעבוד עם סטריאוטיפים?

יצרנו רפליקה של הבתים של המשפחות שביקרנו בהן. ממש 1 ל־1

הרבה יותר טוב. והן גם המשפחות שפוגשים במשקפי ה־VR?

כן

אגב, זה שבהתחלה לא מבינים שזה סלון ׳חצוי׳ עובד בעיניי חזק מאוד ברמה הרגשית. כי הרי אין הבדלים מהותיים בין סגנונות החיים של האנשים. רק בין המטענים שלהם/שלנו

זאת חוויה מרובדת. אתה מתיישב במרחב פיזי של מרחב וירטואלי, שאותו אתה רואה במשקפיים

כשביקרתי בתערוכה ״התנחלה״ בסלון משפחה – הורים ושלושה ילדים בגילאים שונים. נראה שהם הרגישו מאוד בבית

תראי, זה נושא שלא נגענו בו; החלוקה היא ממש לא יהודים/ערבים, אלא המורכבות של המקום של היהודי/ערבי בתוך הסיפור

כלומר?

הקשר התרבותי בין היהודי המזרחי לערבי הוא מהותי, והוא היסוד המפוספס בסכסוך

נושא חשוב, ואני נוטה להסכים איתך שזו אחת הבעיות. אתה חושב שדרך החוויה האנשים (ילדים בעיקר) נפתחים לראות דברים מזווית חדשה?

אני מקווה. הקריאה שלי היא שמתחת למנגוני המדיה והטכנולגיה, מצוי הניאו־ליברליזם הלבן שמנווט את הסיפור לפי נרטיב פופולרי ורגשי שמנכיח קוטביות

גם אני מקווה

במובן הזה אני מאמין בצעדים קטנים, לא יומרניים ובכוחה של אמנות לייצר חוויה שהיא חלק ממרקם של רעיונות. פעולות שיש בכוחן לתקן

אינשאללה. אגב, בוגרת של מוסררה עשתה השנה איזה משחק עם הביטוי ״מציאות מדומה״ וציינה שזה אוקסימורון. עד שהיא אמרה את זה לא חשבתי על כך שזוהי סתירה פנימית 

לא ממש – בגלל שאין באמת מציאות… יש רק פעילות במוח שקשורה איכשהו לעולם הפיזי… 

טוב, על זה נוכל להמשיך לדבר עד מחר. ומה התכניות קדימה? יש כבר עוד פרויקטים בדרך שנוכל לראות בקרוב?

בהחלט. קודם כל התכנית היא לסיים את הדוקטורט. ולאחר מכן סדרה של פעולות מחקר ואמנות הבוחנות את נושא גילום הגוף במציאות מדומה וההשפעה של זה על היחסים בין Self / Other. ויש טיזר – אני מקים השנה מעבדה ייעודית חדשה לנושא זה בבינתחומי הרצליה

מרשים. בהצלחה, נשמח להתעדכן

תודה!

The post דניאל לנדאו מקבל אורחים במוזיאון ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

נועה שוורץ לב הר, בת 29 מתל אביב.

אתר / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

בזוגיות פלוס אחת.

מה בצלחת?

אני מאוד אוהבת ירקות ופירות, הפרי המועדף עליי הוא פפאיה.

נועה שוורץ לב הר, חלון 2016

רצפה ומזגן מתוך: 2016 workworkwork

יורו, 2017. צילום דור אבן חן

יורו (פרט). צילום דור אבן חן

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

כרגע אני משתתפת בתערוכה הקבוצתית ״שפע״ במוזיאון בת ים, שאצרה הילה כהן שניידרמן. אני מציגה את העבודה ״שטיחי כניסה [תנוחות 1־5]״ – סדרה של פסלים עשויים חול מחופי בת ים, שיצרתי במיוחד עבור התערוכה. בשבוע שעבר נפתחה בגלריה אידריס בתל אביב תערוכה זוגית שלי עם האמנית מיקה חזן בלום. התערוכה נקראת ״לא פלא״ ובה אני מציגה פסלים שמתייחסים למושג ״פלא״ באובייקטים יום־יומיים שוליים או איזוטריים, כמו צינור מזגן, שרפרף וחלביות (הכדים הקטנים מנירוסטה שמלווים את הקפה).

אני חושבת שהעבודות שלי לא נראות אישיות, ובדרך כלל גם הטקסט או הכותרת שמלווים אותם לא מעידים על כך, אבל יש להן פן אוטוביוגרפי שמייצר עבורי מוטיבציה לעבוד. לדוגמה, בעבודה ״רצפה״ מתוך האינסטליישן WORK WORK WORK יצקתי 420 מרצפות בטון שבתוכן שילבתי צדפים מהכנרת ומהים התיכון, והסיבה לכך היא שזוגתי גדלה בטבריה ובתל אביב. אבל הסיפור האישי נותר מאחורי הקלעים. עבור המבקרות שילוב הצדפים בטח מתקשר יותר לים וימה ולכל מיני חיות וצדפים שלא נפגשים בדרך כלל.

דוגמה אחרת היא בעבודה ״שרפרף״, בה הכנתי שרפרף לבת שלי, כשבמושב שלו יש מעין מגרעת המיועדת לאוכל לציפורים; וזאת כדי למשוך את הציפורים אל בתי, שכל הזמן רוצה בקרבתן אך הן עפות ממנה. ובכל זאת, בתערוכה לא מוצג אוכל ולא מוזכר עבור מי השרפרף, וכך מתאפשר לצופה לחבר את מה שהיא רואה לנרטיב שמתאים לה.

מתוך שטיחי כניסה [תנוחות1-5] 2018, חול ודבק

נ.צ,2017. צילום דור אבן חן

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

פגשתי את האמנית אנדראה זיטל כשהשתתפתי ברזידנסי שלה ״Institute of Investigative Living״ ב־Joshua Tree, קליפורניה. המפגש איתה, ובעיקר עם העבודות שלה ועם איך שהיא חיה הדהים אותי. ההקשרים שעולים מהעבודות שלה, כמו הקשר בין אמנות ותנאי מחיה ובעיניי גם הקשר בין אמנות ונדל״ן עניינו אותי. הכנות והשקיפות שלה מאפשרות לתכונות והתנהגויות שהן לכאורה מנוגדות, להתקיים בהרמוניה – למשל אורח חיים מינימליסטי תוך כדי התפרשות על שטחים נרחבים.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף את צריכה כדי לממן אותו?

פרוייקט החלומות שלי הוא לעשות עבודה שעוברת בין קומות בניין לאחר שפונה ולפני תוכנית תמ״א. זה לא אמור לעלות יותר מידי כי לא צריך לשלם שכירות וזה גם חלק מהעניין, לנצל נכס לא פעיל. בכל זאת העלות תכלול שכר אמניות ותשלום עבור חומרים.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

סוודר בז׳ עם מיקי מאוס קטן, שקניתי באיסלנד.

The post מה קורה // נועה שוורץ לב הר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הרבה לפני שהאדריכל אלון בן נון ביקר בניו יורק והתלהב מאירוע Open House ניו יורק, שהתקיים באותה עת בעיר, כבר הייתה לו ולבת זוגו, אביבה לוינסון, גרסה פרטית משלהם לרעיון העומד בבסיסו. ״מאז תחילת היכרותנו, לפני כ־25 שנים, אנחנו נוהגים לצאת ולשוטט ברחובות תל אביב, נהנים ללמוד אותה ולהתחקות אחר מבנים ואתרים מעניינים״ מספרת לוינסון בראיון לפורטפוליו, ערב צאתו לדרך של אירוע בתים מבפנים, שהיא ובן נון יזמו את הבאתו לארץ והם משמשים אוצריו ומפיקיו.

בסוף השבוע הקרוב (20.9־22.9) יתקיים אירוע בתים מבפנים בתל אביב בפעם ה־12 ברציפות, ועצם קיומו הוא בשורה משמחת לאוהדיו הרבים, שבאפריל האחרון התאכזבו לשמוע על ביטולו. לאחר מכן הוחלט לדחותו לנובמבר ולבסוף הוקדם ונקבע המועד הנוכחי, בהתראה קצרה יחסית. ״כן, היו כל מיני עניינים ארגוניים שדרשו ליבון, ולשמחתנו הם הסתיימו בכי טוב״. אומרת לוינסון, שיחד עם צוותה עסוקה בסגירת קצוות אחרונים לקראת הפרויקט, שמושך אליו אנשים מכל רחבי הארץ.

ביולי הספיקו לוינסון ובן נון להשיק לראשונה את ״בתים מבפנים״ בחיפה, שהוכתר כהצלחה עם היענות מצוינת; באוקטובר יתקיים האירוע בירושלים; ועכשיו, כשהאירוע התל אביבי ניצב בפתח, לוינסון מציינת שלמרות זמן ההתארגנות הקצר שעמד לרשותם, רשימת האתרים המוצעת למבקרים מרשימה ומגוונת, וכוללת 140 אתרים. ״לו היה לנו יותר זמן היינו מגיעים גם למאתיים. זה לא כמו בשנה־שנתיים הראשונות, כשרק התחלנו ונאלצנו לכתת רגליים ולהשתמש בכל כושר השכנוע שלנו כדי לקושש מקומות. היום הדברים כבר משומנים ומתגלגלים מעצמם. ההצעות זורמות כל השנה, ומסתבר שהמרחב הוא כמעט אינסופי״.

אביבה לוינסון. צילום: תומר פולטין

צילום: יוסי סליס, סגנון: נטשה חיימוביץ'

לא רק מבפנים

המנעד הרחב כולל בין היתר דירות ובתים פרטיים, מבני ציבור וממשל, אתרי שימור, אתרי טבע ונוף, סיורים נושאיים ועוד. התוכן הוא לב לבו של האירוע, ומהות קיומו, שנועדה לגלות וללמוד את הסביבה הבנויה על מכלול רבדיה ובכל קנה מידה. ״אנשים מוצאים עניין בדברים שונים, ואין פרופיל אחד שמשותף לכולם״, אומרת לוינסון.

״יש שוחרי אסתטיקה לשמה, שמטבע הדברים מעדיפים דירות ובתים פרטיים, יש חובבי היסטוריה, ששימור מרתק אותם, ויש כאלה שאוהבים מסלולי סיור רגליים. יש חובבי טבע, פיתוח נוף ופרויקטים אקולוגיים, ויש מי שמוצאים עניין מיוחד בתשתיות ובמערכות עירוניות. אני זוכרת שאלון (בן נון) כלל ברשימת המקומות את גשר גלילות, והבחירה נראתה לי מוזרה ולא אטרקטיבית בעליל. המפגש גם נקבע לשעה לא נוחה והייתי בטוחה שאף אחד לא יגיע. להפתעתי הרבה מאוד הגיעו 300 איש והמהנדסים שעמדו לנהל את הסיור נאלצו לחלק את הקהל לקבוצות״.

טבע פראי בפארק הירקון. צילום: ליאב שלם

התחדשות טיילת החוף. צילום: גיא כהן

התחדשות טיילת החוף (באדיבות מייזליץ כסיף אדריכלים)

אתרים נבחרים אם יש להם ערך היסטורי, ייחוד אסתטי, אדריכלות מקורית, ערך אקולוגי או סביבתי. ״אנחנו מחפשים מקומות שאוצרים בתוכם תוכן מיוחד, מעורר השראה ומחשבה״

העניין בתשתיות בולט גם בביקוש לביקור במינהל התנועה, שנמצא ברשימת אתרי בתים מבפנים כבר מספר שנים. ״כ־50% מהאתרים הם ׳אתרים חוזרים׳. הרי אי אפשר למצות את ההיצע הרחב באירוע אחד ולהגיע לכל המקומות הרצויים בשלושה ימים, בפרט כשיש סיורים מוגבלים מבחינת מספר משתתפים, כאלה שדורשים רישום מוקדם או מותנים בזמנים״. ההחלטה לחזור למקומות שכבר נכללו ברשימת הביקורים בשנים קודמות מעוגנת בשני קריטריונים ברורים: היותם ׳להיטים׳ מעוררי עניין ומושכי קהל, והחשיבות שלהם בהיבט האורבני.

הקריטריונים לשילוב אתרים חדשים דומים: ״צריך שיהיה בהם ׳עוד משהו׳, כמו ערך היסטורי או שימורי, ייחוד אסתטי, אדריכלות מקורית, ערך אקולוגי או סביבתי וכיו״ב. אנחנו מחפשים מקומות שאוצרים בתוכם תוכן מיוחד, שראוי להיכרות והכרה, או ערך מוסף כלשהו שמעורר השראה ומחשבה״.

דירת 39 מ״ר. צילום: עוזי פורת

צילום: גדעון לוין

צילום: איתי בנית

42 ערים ותואר אבירות

הקונספט של ״בתים מבפנים״ נולד בלונדון בשנת 1992, ביוזמת האדריכלית הבריטית ויקטוריה תורנטון. היא שאבה השראה מאירוע ותיק יותר בצרפת, שבמסגרתו אחת לשנה נפתחים בתים היסטוריים לקהל הרחב. לוינסון: ״תורנטון חתרה לקידום הבנה של אדריכלות לגווניה בקרב הציבור הלא מקצועי. היא ׳תמללה׳ מרכיבים ושכבות של עיר, וזיקקה אותם למסמך רעיוני עב כרס, שמכתיב מה צריך להיכלל בתמהיל האירוע. בין קידום מצוינות אדריכלית, תכנים אקולוגיים, תכני מורשת ושימור, פרויקטים בעלי גוון עתידי, סיורים שתכליתם לחוות את העיר ועוד״.

בנוסף, גובשו כללי ההתנהלות ברורים: האירוע חייב להיות חינם, ללא כל מטרות רווח, מונגש ושווה לכל נפש, וחף משיקולים והקשרים פוליטיים. בשנת 2002 הגיע הקונספט לניו יורק, באמצעות סטודנט אמריקאי שנחשף אליו כשלמד אדריכלות ב־AA בלונדון, ומשם החל התפשט לערים נוספות ברחבי העולם (תל אביב, אגב, הייתה העיר הרביעית שאימצה אותו!). מאז 2010 ״בתים מבפנים״ הוא ארגון בינלאומי, שמאגד כיום 42 ערים בהן הוא מתקיים, ותורנטון, העומדת בראשו, זכתה להוקרה על פועלה המיוחד, ובעיטור כבוד ומצוינות (OBE) מטעם מסדר האבירות של האימפריה הבריטית.

צילום: איתי בנית

אמנות רחוב Klone. צילום: פאולינה שולץ

מעבר להעשרת הידע ולערכו החווייתי, האירוע, לדברי לוינסון, הוא הזדמנות לאדריכלים ומעצבים לחשוף ולהציג את עשייתם, ולגופים שנוטלים בו חלק זוהי הזדמנות להנכיח את תכני פעילותם. ״כל מי שנרתם לעניין משקיע בו מזמנו, ולדידנו זוהי הוכחה לקיום מוטיבציה שעניינה הנחלת ידע ותרבות אדריכלית, ולשותפות מלאה לרעיון של קידום שיח ומעורבות אזרחית. קונספט האירוע יצר דרך ללמוד את העיר, ואגב כך לחזק את הקשר עמה ולפתח הבנה ומודעות למרחב בו אנו חיים״.

ולוינסון עצמה? גם אחרי 12 שנים ״בתים מבפנים״ הוא עבורה סיפור אהבה ״מבחינתי מדובר בעניין מרתק שלא נגמר. השנה יצא לי להתוודע מקרוב לחיפה, וגיליתי עיר מאתגרת מבחינה טופוגרפית. מה שנדמה כמרחק הליכה קצר מתברר כמסלול צעידה לא פשוט. גיליתי בה יופי פיוטי, שיוצרים עצי האורן הרבים ששתולים בעיקר בכרמל, וגם שהטופוגרפיה ההררית היא סוג של תמונת מראה למבנה של שכונתיות – שמבטא את המבנה החברתי של העיר, מבנה סקטוריאלי עם גבולות ברורים. זה היה גילוי מפתיע ושונה מאד מהרקמה התל אביבית שהיא מעורבבת ורציפה הרבה יותר. כן, אני עדיין מתרגשת מאוד מכל למידה וגילוי חדשים שנקשרים לסביבות אורבניות״.

The post לא עוזבים את העיר: סופ״ש בתים מבפנים בתל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

התכנית למצטיינים בעיצוב במה, קולנוע וטלוויזיה נפתחה לפני שלוש שנים בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, והיא מציעה מסלול משולב ללימודי תואר ראשון ושני. התכנית הוקמה על בסיס המגמה לעיצוב עתירת המוניטין, שפעלה במשך כשלושה עשורים בחוג לתיאטרון. התוכנית החדשה מאפשרת לסיים לימודי תואר ראשון ותואר שני ברצף בארבע שנים במקום בחמש, במהלך לימודים אינטנסיביים, אך בחיסכון ניכר בכסף ובזמן.

מקצועות העיצוב לאמנויות המופע והמסך נלמדים בעולם במסגרות האקדמיות במהלך שני תארים, בשל הריבוי והמורכבות של תחומי הידע שהם כוללים. הכשרת המעצבים מחייבת הקניית שליטה בכלים גרפיים ופלסטיים, ידניים וממוחשבים, רקע עיוני עמוק בתולדות האמנות והעיצוב, הקולנוע והתיאטרון, ושליטה בטכנולוגיות מתקדמות, בהפקה ובניהול.

הגשת עבודות, שנה ג׳, קורס עיצוב לטלוויזיה

מבנה הלימודים בתכנית למצטיינים מאפשר יציקת יסודות איתנים וחינוך לחשיבה רב תחומית בתואר הראשון, והתמחות מקצועית ברמה גבוהה בתואר השני. בשנתיים הראשונות נחשפים הסטודנטים לכל הדיסציפלינות המעשיות: עיצוב לתיאטרון, עיצוב לסרטי קולנוע, תפאורה לטלוויזיה, וכן עיצוב תלבושות ותאורה. בשנים השלישית והרביעית מתמחים הסטודנטים בתחום נבחר, מעצבים הפקות בתחום התמחותם ויוצרים פרוייקט גמר. בנוסף לתיאטרון, קולנוע וטלוויזיה קיימת גם אפשרות להתמקד בעיצוב לאופרה, למחול ולמיצג, ולבנות תכנית התמחות אישית משולבת.

בכל שלב בלימודים יושם דגש על פיתוח יצירתיות אישית. בשנת ההתמחות כל אחד יגבש את נטיותיו ואת סגנונו האישי, במטרה לצאת לקריירה אמנותית של מחקר וחדשנות.

יותם רודין, שנה א׳, קורס מאקט, קנ״מ 1:20

בתכנית מלמדים מיטב היוצרים והחוקרים בתחומי התיאטרון והקולנוע והם גם חונכים את התלמידים בהפקות. בשנים השלישית והרביעית ללימודים הסטודנטים משתתפים בתערוכות, בפרוייקטים בינלאומיים ובסדנאות וקורסים הניתנים על ידי מרצים ואמנים אורחים מחו״ל. התוכנית מקיימת יחד עם המסלול לבימוי בפקולטה סדנאות עיצוב בינלאומיות, בשיתוף תלמידים ומורים מהאוניברסיטה לאמנויות UDK בברלין, קורסים בהנחיית Pamela Howard, Sophi Tauber, Ana Gisle ועוד.

בשנה הקרובה יכינו התלמידים, בהנחיית המעצב סשה ליסיאנסקי, פרוייקטים מיוחדים לתערוכה הבינלאומית PQ בפראג, וכן ישתתפו בתערוכה שתתקיים במוסקבה, בנושא ״חדשנות בעיצוב תלבושות״, בהנחיית המעצבת ילנה קלריך וד״ר שלומית שלגו.

נועה פרידמן, שנה ג׳, עיצוב תלבושות ל״בית ברנרדה אלבה״ מאת לורקה, בהפקת תיאטרון האוניברסיטה

שקד נאור, שנה ג׳, הצעה לעיצוב הסרט Life Lessons של מרטין סקורסזה

העניין הבינלאומי בתכנית והיוזמות לחילופי סטודנטים ומרצים, מעודדים וממריצים את ההיערכות לקראת הקמת תכנית מעשית לתואר שלישי, PhD מבוסס יצירה. בוגרי התואר השני יוכלו להמשיך לאחר ארבע שנים ללימודי דוקטורט בהנחיית מומחים בינלאומיים ולפתח אופקים חדשים בעיצוב לבמה ולסרטים.

המצע העשיר המצמיח מחקר ויצירה ייחודיים נובע מכך שהתכנית היא חלק מפקולטה אוניברסיטאית לאמנויות. כך לדוגמה: פרויקט ״נימוסי שולחן״ שהתקיים בשנה החולפת בשיתוף החוג לתולדות האמנות והחוג לאמנות התיאטרון בגלריה האוניברסיטאית, חשף את התלמידים לאמנות עכשווית, ישראלית ובינלאומית ואת עבודת הסטודנטים בפני קהל רחב ומגוון. כך גם שיתוף הפעולה באופרה ״אורפאוס״ מאת טלמן, שעלתה באקדמיה למוזיקה בעיצוב תלמידינו, פתח צוהר להיכרות עם עולמם של זמרים, מנצח ונגנים.

בצילום: ״הוצאה להורג״ מאת הווארד בארקר, תיאטרון האוניברסיטה. עיצוב תפאורה: נוגה חסיד, עיצוב תלבושות: עדי ביבר, עיצוב תאורה: דן גלזר. בימוי אלון טיראן, בהשתתפות תלמידי המסלול למשחק (צילום: מיקה קושלביץ׳).

ההרשמה לתכנית לעיצוב במה, קולנוע וטלוויזיה לשנת הלימודים תשע״ט נמשכת.
למידע נוסף ניתן להתקשר למזכירות התכנית: 03-6406756, 03-6409004

The post לימודי עיצוב במה, קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב – תואר ראשון ושני בארבע שנים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי עומר, מה קורה?

הי יובל. הכל בסדר

מגניב! אז מה, התחלת למכור קומיקס לפי מטר רץ?

זה משתלם הרבה יותר

אהבתי. מאיפה הגיע הרעיון?

בהתחלה הקומיקס היה אימג׳ אחד ארוך. הוא נוצר במקור בעבור גיליון החורף באנגלית של מגזין השירה והאמנות ״החוטם״. אני ויתר חברי קולקטיב הקומיקס Humdrum (הילה נעם, קרן כץ, דן אלון, הדר ראובן) השתלטנו על הגיליון ובחרנו בנושא הכה ישראלי ״שלג״. התחברתי לפורמט של הגלילה הוירטואלית; יש בו כח שאין בספרים

שלג? מאיפה זה הגיע?

חיפשנו רעיון שיפרה אותנו. שלג הוא אלמנט מאוד שונה לנו כישראלים, וזה זרק אותנו למקומות שלא חשבנו עליהם. מבחינה ויזואלית יש לו ייחוד של צבע וצורה כמובן. אני אהבתי את הרעיון של פתית שלג, וזה הביא אותי לסיפור שלי

ספר אם כך על הסיפור, מה קורה בו?

הקומיקס שלי נקרא Foreigner (זר). יותר משהוא סיפור, הוא מתאר מסע של רובוט שיוצא לחפש שלג או פתית שלג. הוא בנוי משברים של סצינות, שילוב של טיפוגרפיה ואימג׳ים. הוא מתחיל ביום ונגמר בלילה. המבנה של הקומיקס הוא סיפור של שוטטות במרחב פסיכדלי פתוח: זה נתן לי אפשרות לאייר מגוון רחב של אלמנטים מקצוות שונים – אם זה פוסטר, סטריפ, פריים שבנוי על טיפוגרפיה בלבד או שברים של שורות קוד

ואז, איך מהגלילה הווירטואלית זה עבר לפורמט הרציף של שמונה מטרים?

במתכונתו המודפסת הקומיקס הוצג לראשונה בגלריית בנימין במסגרת שבוע האיור ב־2016. הדפסתי את הקומיקס שהגיע לשמונה מטרים בעולם ״האמיתי״. היה לנו מעין טקס בגלריה – כשנכנסו אורחים היינו פורסים בעבורם את המגילה, שהייתה מגולגלת בצד עד אותו הרגע, לאורך החדר. בתחילת השנה הוצאת ברחש (ערן הדס וקרן כץ) הציעו להדפיס ממנו עותק מוקטן באורך של ארבעה מטרים (חצי מגודלו המקורי) בעבור פסטיבל הקומיקס אנגולם בצרפת. 

ההפקה של המגילה בישראל הייתה מעט מורכבת. אמנם בגיליון אחד ארוך מאוד נכנסו כמה מגילות, אבל לא מצאנו בית דפוס שיפריד את המגילות האחת מהשנייה. אז הקמנו בית חיתוך מאולתר בבית הדפוס, ושם בילינו שעות בחיתוך גיליונות פלוטר מודפסים. קרן כץ אף הקריבה חלק מהאצבע שלה בעבור המאמץ. כשחושבים על כמות החיתוך שנעשתה, עשרות מטרים של שימוש בסכין יפני, מפתיע שזה לא קרה יותר ושנותרנו כולנו עם עשר אצבעות. הדפסנו כמות מוגבלת של כמה עשרות עותקים שלשמחתנו כמעט נגמרו 

והצגנו את הקומיקס השנה גם במוקה־פסט בניו יורק! אני יכול לספר לך שהתגובות היו נלהבות; במיוחד כשקרן עשתה את מה שהיא יודעת לעשות והציגה אותו בתיאטרליות המתבקשת

נכון! יש לנו תמונות שלה בתנוחות אקרובטיות איתו. גם בצרפת זה משך תשומת לב, כי כדי לקרוא אותו היינו צריכים לחסום את המעבר המרכזי של האוהל

עומר הופמן

ועכשיו גרסה נוספת בהוצאה גרמנית? 

כן. בפסטיבל אנגולם פגשנו מארגנת של פסטיבל קומיקס גרמני ב־Erlangen, שעשתה את החיבור עם ההוצאה הגרמנית Round Not Square. זו הוצאה שמתמחה בהוצאה לאור של מהדורות של ספרי אמנות וקומיקס בפורמט מגילה. משם הדרך להוצאת המגילה בגרמניה הייתה קצרה. לשמחתי הם הדפיסו אותה בגודל המקורי שלה, וזה אומר שהיא כבדה ותופסת המון מקום על המדף

מה זאת אומרת הוצאה שמתמחה בהוצאת מהדורות של ספרי אמנות וקומיקס בפורמט מגילה? לא היה לי מושג שיש הוצאות שמתמחות בזה. ספר קצת על הדבר הזה, כי, בינינו, זה לא מאוד נוח לקרוא ככה…

Round Not Square היא הוצאה קטנה של שני אנשים: לואן, צרפתי שאחראי על ההפקה והעיצוב, ואנטוניה שמנהלת את ההוצאה. הם גם מתפעלים את האתר שדרכו אפשר לרכוש את המגילות השונות. ההוצאה יושבת בברלין והם מתמחים בהוצאת ספרות בפורמט מגילה שפיתחו במיוחד בעבור ההוצאה, כדי שיהיה קל לקרוא בצורה הזו. הם מוציאים ספרי אמן, קומיקסים, וספרות מאוירת. 

את המגילות הם מדפיסים וכורכים בעבודת יד. הכריכה הקשה שמצופה בד פנימי כדי לשמור על הנייר, הופכת למעין ״ידית״ כשפותחים את המגילה, על מנת שיהיה קל לאחוז את המגילה משני הצדדים ולקרוא בנוחות. לתוך הכריכה נתפרים מגנטים ששומרים שהכריכה תישאר סגורה, שזה בכלל מגניב. כל המוצר עצמו מוקפד, מרמת הגימור ועד בחירת צבע הכריכה הפנימית, שבמגילה שלי היא ורודה. הרעיון הוא שמגילה דורשת קריאה מסוימת, והמוצר מציג את התנאים האידיאלים כדי לקרוא אותה, וגם יוצר מוצר שכיף להציג על המדף.

את המהדורה הראשונה ההוצאה מכרה בפסטיבל קומיקס Erlangen בגרמניה. עכשיו אפשר לרכוש את העותקים שנותרו דרך האתר שלהם

נייס! אז אני רוצה לשאול לגבי ״הזר״: ראיתי אותו בלייב בניו יורק, וניסיתי לחשוב עד כמה זה הסגנון שלך ועד כמה יש פה משהו חדש, ולתחושתי יש פה יותר חדש. אני צודק? איפה אתה בשאלה הזו?

שאלה טובה. כשזה מגיע לקומיקס, אני בדרך כלל משתמש בסגנון המבוסס על איור ידני ועיפרון. במקביל, לעיתונות אני משתמש בסגנון אחר – הרבה יותר גרפי. הקומיקס הזה הוא חיבור בין שני המקומות הללו. הייתה מחשבה בהתחלה שאאייר את הקומיקס בטכניקה ידנית. התהליכים הראשונים (סקיצות ופריסה) נעשו בעיפרון. כשהבנתי שזה ייקח הרבה זמן ולא יביא תוצאות מדויקות, עברתי לאייר באופן דיגיטלי. הפועל היוצא הוא החירות לייצר טיפוגרפיה מאויירת ייחודית היכן שזה נדרש. אני אוהב ליצור טיפוגרפיה ייחודית

מה עוד על הפרק אצלך בימים אלו?‎

שקדתי יחד עם שאר קולקטיב HUMDRUM על אנתולוגית קומיקס חדשה שיצאה לאור בחודש שעבר. במקביל אני עובד על איור ספר ילדים שכתבתי על ילד שמתעצבן על ההורים שלו ומעיף אותם מהבית. הוא יצא בהוצאת טל מאי לקראת סוף השנה

זו פעם ראשונה שאתה מאייר ספר ילדים שאתה כתבת, נכון?

כן. פנה אלי יותם שווימר (עורך ההוצאה) ושאל אם אני מעוניין לכתוב ספר. תהליך הכתיבה התברר כתהליך כיפי, ועם זאת אני מודה שכסופר יש לי המון ביקורת על העבודה שלי כמאייר. זה מוזר ומפתיע

קטעים. ממש ד״ר עומר ומיסטר הופמן, הא?

בסוף הם יסתדרו, לא תהיה להם ברירה

לגמרי

The post האורך כן קובע בקומיקס החדש של עומר הופמן appeared first on מגזין פורטפוליו.