הי נעמי, הי דנה, מה שלומכן?

מצוין. מה שלומך?

הי יובל! הכל מצויין 

יפה! מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה ״פולקלור קונקרטי״, ואיך נוצר החיבור ביניכן?

נעמי ואני למדנו אדריכלות יחד באוניברסיטת תל אביב. שמעתי על המחקר שלה לדוקטורט על בתי כנסת בערך באותו זמן שהתחלתי לעבוד כאוצרת הגלריה בבית האדריכל, והנושא סיקרן אותי מאוד. חשבתי שמבחינת מחקר אדריכלי זהו נושא לא מספיק מטופל, והמפגש עם נעמי אישר את זה. בהמשך נעמי פיתחה את הרעיון לבחון את המרחב הפנימי של בתי הכנסת לעומת מעטפות הבטון החיצוניות שלהם

לפני קצת יותר משנה קיבלתי הודעה מדנה שבה היא שאלה אם המחקר שלי הוא על בתי כנסת. השבתי בחיוב ויצאנו להרפתקה מופלאה

תגידי כמה מילים על המחקר שלך: מעניין אותי מה זה דוקטורט באדריכלות על בתי כנסת

העניין שלי בבתי כנסת התחיל משאלות על זהות יהודית־ישראלית. אני בוחנת את סוגיית הזהות בתור אדריכלית, ובתי כנסת הם ייצוג של הסוגייה הזאת במרחב הישראלי. גדלתי בתל אביב במשפחה חילונית, ואני זוכרת מילדות את בתי הכנסת בשכונה בתור מרווחים במרחב העירוני בין בתי הקפה, החנויות וגני השעשועים; מקומות שחולפים על פניהם בדרך אל המקומות שאליהם הולכים. 

כשהתחלתי לחשוב על בתי כנסת כנושא למחקר, כמה מהמבנים הראשונים שהתקבצו על השולחן שלי היו הבניינים שמוצגים במרכז התערוכה. אלו בניינים שהכרתי מספרי אדריכלות ישראלית – בניינים שכמעט כל אדריכל ישראלי מכיר. שמתי לב שאנחנו מכירים את הבניינים האלה כמעט אך ורק דרך החזות החיצונית שלהם. חזות שהיא ״אדריכלות נטו״, או כמו שאנחנו קוראים לזה בתערוכה ״קונקרטי״; רובנו כמעט שלא יודעים כלום על מה שנעשה בפנים, כלומר, על כל מה שהופך את הבניינים האלה מעוד מבנה לבית תפילה יהודי

אלי סינגלובסקי, בבל #2

ארון הקודש והעמוד בבה"ד 1. צילום: הנרי הוטר, 1970

אלי סינגלובסקי, בית הכנסת המרכזי בנצרת עלית

דנה, מה היחס שלך לבתי כנסת? איפה זה ״פוגש אותך״?

העניין שלי נובע ממקור דומה לזה של נעמי – גם כעירונית וחילונית, וגם כאדריכלית. הייתה בי סקרנות להבין איך נראה בית כנסת מבפנים: מה היחסים בין הפנים לבין המעטפת המוכרת ומה התפקיד של החפצים המונחים בו. הסקרנות היא מנקודת מבט חיצונית – לא כמשתמשת, אלא כצופה. כאוצרת אדריכלות עניין אותי להביא את הדיון הזה למקום שבו מותר לשאול גם שאלות ביקורתיות וגם לבחון ולהציף נושאים שלא נוכחים מספיק בשיח האדריכלי, כמו בתי כנסת. נעמי לימדה אותי הרבה מאוד בתהליך הזה 

מאיפה מתחילים?

נקודת ההתחלה היא היכרות עם נושא פחות מטופל. המעשה המרכזי שבתערוכה הוא הפניית המבט לתכנים הפחות מובנים (לקהל שלא מבקר בבתי כנסת באופן קבוע). המחווה הזאת נעשית דרך הבחירות האוצרותיות והשפה החזותית שגיבשנו, הכוללת חיבור בין מסמכים ארכיוניים, צילום מאז ומעכשיו, עיצוב גרפי ויצירות אמנות שנעשו בתגובה למבנים על ידי שלושה אמנים פעילים. כל אלה משרתים אותנו ביצירת מפגש חדש עם המבנים

דנה גורדון. צילום: אביטל וייברן

נעמי שמחוני. צילום: אביטל וייברן

אז יש טלפון מדנה לנעמי, ועכשיו את החזון צריך להפוך לתערוכה. ספרו קצת על התהליך: מה היה חשוב לכן להציג, איזה מסר היה חשוב לכן להעביר

השאלה הזאת אתגרה אותי לאורך השנה האחרונה בכמה מובנים. קודם כל תהיתי מה המשמעות של יצירת תערוכה מחקרית שלא מתיימרת לסכם מחקר, אלא לפתוח דיון ולעשות היכרות עם דבר חדש. את תחושת הסקרנות סביב הנושא לפעמים ליותה קצת מבוכה

כחלק מהרצון לפתוח את הדיון, כמו שנעמי אמרה, אחד הדברים שהחלטנו לעשות מההתחלה היה להזמין אמנים צעירים להגיב בכלים שלהם לבניינים שבחרנו להציג

בתערוכה ניסינו להסב את המבט מאדריכלות הבטון האייקונית של הבניינים אל התוכן שלהם כמבני דת יהודים. זה נעשה באמצעות היפוך המבט, מבחוץ פנימה. מבחינתנו הפרטים, ובמיוחד הפריטים הליטורגיים ויצירות האמנות היהודית ששולבו במבנים ושנוצרו בדיאלוג עם האדריכלים, הם הגיבורים הראשיים. הם מייצגים את הייחוד של המבנים כבתי כנסת. הם מראים שהחדשנות של הבניינים לא נגמרת בחזות החיצונית הפיסולית, אלא מתקיימת באופן לא פחות רדיקלי דווקא בפנים, באופנים שבהם צורת המבנה מכתיבה תכנון פנים ועיצוב ריהוט לא שגרתי בבתי כנסת.

כמעט כל המשתתפים בתערוכה הם יוצרים חילוניים בשנות ה־30 לחייהם. במובן זה, החזרה שלנו לגוף העבודות נאמנה למה שנעשה לפני 50 שנה, כשהבניינים נחנכו – בניינים שחלקם תוכננו על ידי אדריכלים חילוניים וצעירים

הילי גרינפלד, ללא כותרת. צילום: אביטל וייברן

נעמה רוט, פסאדה, עבודה על חזית בית האדריכל

נעמה רוט, סף (מתוך התערוכה). צילום: אביטל וייברן

אז איך האדריכלות של בתי הכנסת והיצירה של האמנים שהזמנתן באים לידי ביטוי בתערוכה? 

התערוכה נקראת פולקלור קונקרטי, וכמו שהשם שלה מרמז היא עוסקת במתח בין אדריכלות בטון ואמנות יהודית. משתתפים בה שלושה אמנים. הפניה לאלי סינגלובסקי התחילה מהיכרות עם עבודות שלו שבהן הוא מתעד מבנים ברוטליסטיים, לרוב מבחוץ, בשעות החשיכה ובחשיפה איטית. במרכז של סדרת העבודות שהוא יציג בתערוכה מופיעים מבטי פנים בחמשת בתי הכנסת.

הפנייה להילי גרינפלד התחילה מהכרות עם העיסוק שלה בפולחן ובמקומות קדושים. בעבודה שיצרה בעבור התערוכה היא חילצה מוטיבים ואלמנטים מארונות הקודש בחמשת הבניינים, והרכיבה מהם מיצב פיסולי שמורכב מכל האלמנטים יחד. העבודה שלה יוצאת מתוך התיעודי לעבר המופשט.

הפנייה לנעמה רוט נולדה בעקבות העבודה שלה ״פסאדה״ המוצבת על חזית בית האדריכל. העבודה שנוצרה בתגובה לאדריכלות ביפו הזכירה לי ויטראז׳ בבית כנסת. ביקשנו מנעמה להגיב לעבודה שלה מצד אחד ולבניינים בתערוכה מצד שני. היא יצרה עבודה שמדברת על הקשר בין פנים וחוץ, אטימות ופתיחות

שלושת האמנים שהוזמנו הסתכלו על כל החומרים של כל בתי הכנסת, ולא על אחד מסוים. כל אחד מהם בדרכו בחן את החומרים ההיסטוריים או הלך לראות במו עיניו את המבנים. אלי, כמובן, ביקר בכולם וצילם את כולם. הילי עבדה בעיקר על המידע החזותי שהיא קיבלה מנעמי, ופירקה אותו לסמלים ולפרטים שעניינו אותה. אחד הדברים שמשכו אותה בכל המבנים היה ארון הקודש, וזה של בית הכנסת היכל יהודה בתל אביב עניין אותה במיוחד.

בחלל התערוכה, במקום ארון הקודש, מופיע המיצב שלה: דיורמה הנמצאת בתוך ארון שדומה מאוד לארון בהיכל יהודה. הדיורמה עצמה מראה את אוסף האלמנטים, הצורות והסמלים שעניינו את הילי ושמהם היא הסירה סממנים יהודיים; הדיורמה שלה הופכת לסוג של מרחב קדוש רב תרבותי חדש

אלי סינגלובסקי, אהל אהרון #1

היכל יהודה בתל אביב. שרטוט: נורברטו קהן, שנות ה-70

רות צרפתי, תבליט בטון בחצר בית הכנסת המרכזי בנצרת עלית. צילום: אלי סינגלובסקי

ובתי הכנסת? איך הם באים לידי ביטוי?

במקביל לעבודות של האמנים הפעילים שמשתתפים בתערוכה, אנחנו מתייחסים לשורה של אמנים שיצרו עבודות ששולבו במבנים בתיאום עם האדריכלים. בבית הכנסת המרכזי בנצרת עלית (אדריכל נחום זולוטוב, 1968) לדוגמה, נוצר שיתוף פעולה מרתק עם האמנים משה שטרנשוס ורות צרפתי: שטרסנוס יצר פסלי יונים שהותקנו על כיור לנטילת ידיים בחצר בית הכנסת, וצרפתי יצרה ויטראז׳ ותבליט בטון המוצב על קיר בטון בחצר בית הכנסת. העבודות של שטרנשוס וצרפתי מרתקות בגלל הדיאלוג הגלוי שלהם עם הבטון, שמקבל בידיים שלהם משמעות שונה מזו שניתנת לו בבניין. 

לאורך העבודה גילינו שאת ארון הקודש המיוחד בנצרת, שבו שולבו פסי עץ וכסף מרוקעים ביד, יצר האמן דוד אללוף מעין הוד. החיבור בין אדריכלות הבטון הקשיחה והחומריות הרכה שניכרת בפריטים הליטורגיים, העסיקה אותנו לכל אורך הדרך ובכמה מישורים ביצירת התערוכה.

לעומת זאת, בית הכנסת בבה״ד 1 (אדריכלים אלפרד נוימן וצבי הקר, 1969) הוא מקרה בוחן מרתק ומאתגר בנוף של התערוכה עקב הביטוי הכמעט נזירי של תשמישי הקדושה. לא קיים שם ריהוט מסורתי של בית כנסת. ארון הקודש הוא נישה פשוטה בקיר שהחזית שלה בצורת מגן דוד. הבימה עוצבה בצורת משושה משוכלל, צורה שמהדהדת את האדריכלות הרב פאונית של המבנה. במקרה הזה האדריכלות צוברת משמעות של אמנות יהודית.

ובסופו של דבר, איך מתייחסים לכל זה עיצוב התערוכה, השפה החזותית, עיצוב החלל והשימוש בצילום?

בעיצוב התערוכה חיפשנו לא מעט איך להציג את הבניינים עצמם – האם לייחד את התצוגה של כל אחד מהם? האם לתת להם ביטוי מרחבי בחלל הגלריה? אחרי תהליך ארוך ומלא סקיצות ורעיונות שנפסלו, חשבנו שיהיה מעניין לתכנן את חלל התצוגה עצמו כסכמה של פנים בית כנסת שבה יש הפניה של המשתמשים (המתפללים) לכיוון הבימה או ארון הקודש. מכאן הגענו לשולחנות התצוגה שמייצגים בהפשטה את שולחן המתפללים – רק שכאן חומרי הקריאה הם הטקסטים והדימויים של הבניינים. השולחנות נמצאים במרכז החלל, ועבודות האמנות נמצאות על גבי הקירות מסביבם

(בסרטון: עבודתו של אבי בוחבוט, פולקלור קונקרטי, 2018)

השפה החזותית של התערוכה מתהלכת על קווי התפר שבין ההיסטורי והעכשווי. מקור ההשראה שלנו בעיצוב השולחנות היה פרט שנקרא מעמד לספר תורה שמניחים אותו על שולחנות לימוד בבתי מדרש ובתי כנסת. בדיעבד גילינו שהוא מופיע בעבודה של אלי סינגלובסקי שצולמה בבית הכנסת ע״ש חלאסצ׳י בבאר שבע (אדריכל נחום זולוטוב, 1980).‎

בצילום של אלי קיימת התחקות אחר מבטים שמוכרים מתצלומים היסטוריים של הבניינים, אבל מתוך ההקשר וההשפעה הצילומית שלו. הבחירה להציג את התצלומים בשחור לבן, החיפוש אחרי אסתטיקה של פילם, החשיפות הארוכות והחיפוש אחרי פריימים שמראים את בתי הכנסת בתפארתם, מטשטשים את הגבול בין צילום עכשווי והיסטורי לבין צילום תיעודי ופרשני.

ולבסוף, השפה החזותית שעליה אמון אבי בוחבוט, צומחת מצד אחד מחזרה אל אסתטיקה של טיפוגרפיה יהודית וספרי אמנות יהודית תקופתיים (״פולקלור״), ומצד שני מתגובה לאדריכלות (״קונקרטי״). היא בודקת את ההבדלים ואת החיבורים ביניהם ועובדת עם המסורת מנקודת זמן עכשווית

The post שערי שמים: בתי כנסת מבפנים, בתערוכה בבית האדריכל ביפו appeared first on מגזין פורטפוליו.

הוועד הישראלי לביאנלה לאיור ברטיסלבה וספריית בית אריאלה מזמינים מאיירי ספרי ילדים ונוער לסימפוזיון מאיירים ישראלי־סלובקי ראשון מסוגו, שיתקיים ב־25.10 בבית עיריית תל אביב, לקראת הביאנלה לאיור ברטיסלבה 2019. ההשתתפות חופשית ומותנית ברישום מראש.

הביאנלה לאיור בברטיסלבה היא אירוע בינלאומי ללא כוונת רווח, מהוותיקים והחשובים בתחום. היא מתקיימת החל משנת 1967 אחת לשנתיים בחסות אונסק״ו. במרכז הביאנלה תערוכה־תחרות של איורי מקור מתוך ספרי ילדים ונוער מכל העולם, שיצאו לאור בשנתיים האחרונות. חבר שופטים בינלאומי מעניק פרסים כספיים לזוכים בתחרות. לצד התערוכות מתקיימים סימפוזיונים בינלאומיים למאיירים מקצועיים וסדנאות אמן בינלאומיות למאיירים צעירים.

ב־50 שנות קיומה הוצגו בביאנלה כ־60 אלף איורים מתוך כ־9,500 ספרים של 7,580 מאיירים (רק 14 מתוכם ישראלים) מ־110 ארצות. את הביאנלה מייצגת בישראל האוצרת טניה שטרנזון. ב־2017 השתתפו בביאנלה שמונה מאיירים מישראל והמאיירת עפרה עמית זכתה בפרס.

מטרת הסימפוזיון היא לאפשר למאיירים ישראלים להכיר את הביאנלה הבינלאומית לאיור בברטיסלבה – Biennial of Illustrations Bratislava / BIB, באמצעות מפגש עם מנהלי הביאנלה מסלובקיה ועם חברי הוועד הישראלי שמופקד על בחירת הנציגות הישרלאית לביאנלה שתתקיים ב־2019. הסימפוזיון יתקיים בחסות שגריר הרפובליקה הסלובקית בישראל פֶּטֶר הוּלֵאנִי וראש החטיבה לדיפלומטיה תרבותית של משרד החוץ הישראלי, זיו נבו קולמן, ובנוכחות אִיוַון סֶצִ׳יק, ממלא מקום שרת התרבות של הרפובליקה הסלובקית וגיורא יהלום, מנהל אגף התרבות והאמנויות של עיריית תל אביב־יפו.

במסגרת האירוע תיפתח בלובי בית העיריה תערוכת איורים של ספרי ילדים ונוער מארצות שונות, ביניהן סלובקיה, ישראל, הולנד, איראן, יפן, דרום קוריאה, רוסיה, דנמרק, מקסיקו, אוקראינה, פולין, גאנה ועוד, אשר זכו בפרסים בביאנלה לאיור ברטיסלבה 2017. לאחר מכן יתקיימו הרצאות קצרות ודיונים פתוחים בחדר הישיבות בקומה ה־12.

בין המרצים פֶּטֶר טְבְרְדוֹן, מנהל ביביאנה; זוּזָנָה יָרוֹשוֹבַה, נציבה כללית ויו״ר הוועד הבינלאומי של הביאנלה לאיור ברטיסלבה; ויֶרַה אָנוֹשְקִינוֹבֲה, מנהלת מחלקת הביאנלה לאיור ומרכזת הסימפוזיונים הבינלאומיים של BIB; המאייר הישראלי עובדיה בנישו, שהשתתף בסדנת אמן של BIB ואונסק״ו ע״ש אלבין ברונובסקי ב־2017; מרים פוזנר, מנהלת ספריית בית אריאלה ומחלקת הספריות בעיריית תל־אביב־יפו; טניה שטרנזון, חברת ועדת השופטים הבינלאומית של  BIB־2017 ויו״ר הוועד הישראלי לביאנלה לאיור ברטיסלבה. ההרצאות יתקיימו באנגלית ובעברית.

במסגרת הסימפוזיון יוקרן סרט תיעודי קצר על ביביאנה – בית האמנות הבינלאומי לילדים, המארגן את הביאנלה לאיור והביאנלה לאנימציה בברטיסלבה. 

ההשתתפות ללא תשלום, בהרשמה מראש.

The post סימפוזיון איור בתל אביב לקראת הביאנלה לאיור בברטיסלבה appeared first on מגזין פורטפוליו.

שקיעה

התערוכה ״שקיעה״ תיפתח במוצ"ש  22.9 בסדנאות האמנים בתל אביב. שם התערוכה שואב השראה מסיפור בשם זה של סופר המד"ב אייזק אסימוב. הסיפור הוא אלגוריה חברתית, שבמרכזו כוכב לכת בעל שש שמשות, אשר חמש משמשותיו כבו, והחרדה המתגברת סביב היעלמותה של השמש השישית נמצאת במרכזו. התערוכה הקבוצתית בוחנת אופנים אפשריים של פריסת זמן, נרטיב ומרחב . היא מתפרשת ושולחת זרועות לכל עבר – אל הכניסה, המסדרון, הגג, החצר. העבודות אפופות מימד אפוקליפטי, אך גם הבטחה ואפשרות לחלום. אמנים משתתפים: קרן רוסו, רותי סלע ומעין אמיר, אלינור סלומון, יסמין דייויס, ענהאל ברקוביץ', ויטל רטיג, כרמי דרור, מאי עומר, קמיע סמית, אביב בן, עומר שיזף, עדי דהן, נועה יפה, נטעלי שלוסר, אריק וייס, חביב קפצון, ליא ציגלר, יסמין ורדי.
נעילה: 22.10

חגית פלג רותם

קרן רוסו בסדנאות האמנים

אורי גלאון בגלריה טובה אוסמן

אורי גלאון בגלריה טובה אוסמן

במִינִימוּם תְּזוּזָה
וּבִמְהִירוֹת בָּזָק
יָצַרְתִּי לִי עוֹלָם מַקְבִּיל
שָׂם לָעוֹלָם לֹא אֶפְגֹּשׁ אֶת עַצְמִי

״בסדרה של עבודות חדשות נשאבתי אל תוך מעמקי חיי. בתהליך של כרייה נפשית עמוקה עצרתי והתעכבתי בתחנות חיי הקשות, העמוסות, הכואבות והצבעוניות להחריד. שם באומץ רב או אולי בפחד גדול התחלתי תהליך של סליחה, אולי כהכנה להזדמנות נוספת, או אולי כהשלמה מלאה ופיוס עצמי״, כך מסביר אורי גלאון את סדרת עבודותיו המוצגת בתערוכה ״זה לא געגוע״ בגלריה טובה אוסמן. גלאון עוסק בציור, צילום, מדיה דיגיטלית וכותב שירה, מבלי להפריד בין היצירה החזותית והמילולית. גלאון הוא נכה צה״ל קטוע יד, שהתגבר על מגבלתו ולא ויתר על האמנות, שמשמשת לו כלי ביטוי.

חגית פלג רותם

בתים מבפנים, בית ביפו העתיקה. צילום: איתי סיקולסקי

מה רואים בבתים מבפנים

במסגרת אירוע בתים מבפנים יפתח לביקור, בין היתר, בית ליפו ברחוב מזל קשת 6 ביפו העתיקה שנבנה במקור ב־1840, ושופץ לאחרונה על ידי האדריכל יצחק ליפובצקי־ליר ב־2014. זהו מבנה עותמאני עתיק בעל תקרות קמורות פתחים נמוכים וקירות מאבן כורכר, ששימש בין היתר כבית שגריר. (בית פתוח בחמישי, 20.9, 18:00-12:00, שבת, 22.9, 13:00-10:00 ו־19:00-16:00).

הצצה לרכבת התחתית החדשה תתאפשר בסיורים מודרכים מטעם חברת נת״ע, האחראית על בניית הרכבת הקלה. הסיורים ייצאו מנקודת המפגש ברחוב אחד העם 18, מול מגדל שלום ויעסקו בשאלות הנדסיות ואורבניות: איך בונים תחנת רכבת 30 מטרים מתחת לפני הקרקע? בכמה זמן תגיע הרכבת הקלה מפתח תקווה לתל אביב? איך מתמודדים בעבודות הכרייה עם מי התהום? הזדמנות להתוודע לאתגר הלוגיסטי והטכנולוגי שבבניית קו רכבת באזור אורבני צפוף ולגלות את הפתרונות בבניית התחנות והמנהרות התת קרקעיות. חמישי, 20.9, 17:0, 18:15 ו־19:30 | שישי, 21.9, 10:00 ו־11:30. משך הסיורים כ-45 דקות, ללא תשלום וללא הרשמה מראש.

חגית פלג רותם

מארק יאשאייב בגלריה ברוורמן

מארק יאשאייב בגלריה ברוורמן

האות אלף מסמלת את ההתחלה או את המקור. תערוכתו הראשונה של מארק יאשאייב בגלריה ברוורמן (אוצרת עדי גורה) עוסקת במהות זו, היוצרת מרחב על זמני שנע בין דימוי קולנועי לבין ציור, בין גוף לפסל, בין מציאות לדמיון. בספרו של חורחה לואיס בורחס (Borges) ״האלף״ (1945), נכתב: ״חיים שלמים ניתנו כדי לנסות ולגלות את האלף, או לפחות לצמצם את המרחק אליה, לסגור את הפער שבין האות (המילה) לבין הדבר, בין המסמן לבין המסומן. ההתגלות או הבריאה על פי הקבלה, היא משך הזמן שבו נבראת הלשון״. כמו אצל בורחס, יאשאייב שואף להגיע לנקודה זו, אך מכיר בכך שכל ניסיון נדון לכישלון והתוצאה היחידה נמצאת בין הממשי למדומיין, במקום מתעתע הטומן בחובו מימד של נוסטלגיה בלתי אפשרית אל העבר.

חגית פלג רותם

ארכיטיפ קבוצתי בגלריה קו 16

ארכיטיפ 16 הוא פרויקט משותף של אברהם קריצמן (ישראל), אנג׳לס מירלדה (ברצלונה) ומרלין שטיין (דרום אפריקה), שהחלו לעבוד יחד בשנת 2014 כחלק מתערוכת בוגרי התואר שני באמנות ברויאל קולג׳ בלונדון ושוב שנה לאחר מכן בשהות האמנים ODD שבבוקרשט. בגלריה קו 16 הם ממשיכים במחקרם הוויזואלי שתוצריו מוצגים בתערוכה לעבד את הדמות יוצר בז. הקבוצה מתארחת בגלריה כחלק מתוכנית שהות אמן בת חודשיים (יולי־ספטמבר). במסגרת זו ביקרו האמנים באתרים ארכיאולוגיים, בכנסיות ובמוזיאונים שונים ברחבי הארץ, מתוך עניין בנרטיבים היסטוריים מקומיים ובמיתוסים ומיתולוגיות.

חגית פלג רותם

The post הרשימה המשותפת // 20 בספטמבר 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

אהבה ראשונה

״ארכיטקטורה לא הייתה חלום ילדות שלי. לא הייתה לי נטייה מיוחדת למקצוע וגם במהלך הלימודים לא ׳נשביתי בקסם׳ עד הסוף״ מספר עודד לביא ״ההתאהבות הגיעה מאוחר יותר, בסיום הלימודים, כשהתחלתי את דרכי כאדריכל צעיר במשרדו של האדריכל סעדיה מנדל ז״ל. ממנו שאבתי את התשוקה לעיסוק, ודרכו ובהשראתו התגבשה תפיסת העולם המקצועית שלי, שעיקרה הוא ההבנה העמוקה על תפקידו של האדריכל בחברה ואחריותו כלפי הסביבה״.

עודד לביא. צילום: גלעד רדט

האני מאמין של לביא גורס שבראש ובראשונה יש לזכור שמלאכת התכנון, בין אם במגזר הפרטי ובין אם  בציבורי ובכל קנה מידה, פירושה לתת שירות – להיות קשוב לצרכים ולמאוויים של הלקוחות: ״תפקידו של האדריכל הוא לדעת לחקור ולהבין לעומק את הצרכים האמיתיים של המשתמשים, כבסיס הכרחי לגיבוש מענה תכנוני מיטבי שנכון עבורם״.

את משרדו עודד לביא אדריכלות הקים בשנת 1990. ״בתחילת הדרך התמקדנו בעיקר בתכנון דירות ובתים פרטיים, ועם הזמן התרחבנו לכיוונים נוספים. כיום המשרד עוסק בעשייה אדריכלית לגווניה, וזוקף לזכותו מנעד עשיר של פרויקטים בתחומי מלונאות ואירוח, מסחר, בנייה רוויה, תמ״א 38 ועוד״.

אדריכלות, לשיטתו של לביא, היא אמירה פוליטית במשמעות של טריטוריה ״ובמדינת ישראל זה בולט״, לדבריו. ״אחת השאלות שמעסיקות אותי בעניין זה היא האם ראוי להיצמד למרחב הים התיכוני, או לשוות לתכנון גון קוסמופוליטי, וגם אחרי שנות תכנון רבות ומאות פרויקטים אני עדיין מוצא את עצמי לא פעם מתחבט לגביה״.

אהבה שנייה

״מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי לצייר. אבי, שנפטר בנערותי, היה צייר מחונן ונראה שממנו ירשתי את האהבה ואת הכישרון לכך״, מספר לביא.״במהלך השנים היו תקופות שהזנחתי את הציור, אבל אולי העובדה שלכל אורך דרכי המקצועית (כולל היום, בעידן התכנון הדיגיטלי שנשען על שימוש במחשב) אני עובד רק ידנית – משרטט ורושם – היא בעצם וריאציה של עיסוק בציור, גם אם בדרך אחרת וממקום אחר״.

הציור עדיין ״בא לו בתקופות״, כשהחשק לכך מתעורר, כפי שהוא מגדיר זאת. נושאיו מגוונים, וכך גם הטכניקות – צבעי שמן, גיר או אקריל על בד קנבס, ולמרות הרבגוניות הנושאית אפשר לזהות בציוריו מכנה משותף של דמויות שמתבוננות, כמו משקיפות מהצד. ״הציור מסב לי הנאה רבה, ועוד יותר מכך אני נהנה לצייר בחיק המשפחה. כשילדיי הבוגרים היו קטנים ציירתי איתם, והיום אני מצייר עם בנותיי הקטנות״.

חילוף חומרים

״ראייה מרחבית היא בסיס לציור ולאדריכלות כאחד. מבחינתי שתי המהויות כרוכות זו בזו ואינן ניתנות להפרדה, כך שאני לא מדבר על השראות ו/או השפעות שיש לעיסוקיי אחד על השני. הם מגיעים מאותו מקום ואני תופס אותם כמהות אחת. אולי הדמויות המתבוננות שמשתלבות בציורים מגלמות זאת במבטן – מבט שמשקף את ההתבוננות האדריכלית של מתכנן־חוקר, והתבוננות אמנותית של מי ׳שנושם׳ את הקורה סביבו״.

עודד לביא אדריכלים, צילום: שי אדם (בשיתוף PARQUETEAM)

בית במושב במרכז הארץ

(אדריכלית אחראית: טניה גרצוביץ)

הבית, שתוכנן בסגנון ים תיכוני־קלאסי, נבנה על נחלה ששטחה כעשרים דונם, והעמדתו על המגרש נעשתה כך שבקדמתו משתרעת רחבת כניסה נדיבת ממדים, כולל ׳כיכר׳ חניה. המבנה נחלק לשלושה גושים – גוש מרכזי דו קומתי, ושני גושים חד קומתיים, אשר בחלל הפנים משרתים את חלוקת האגפים: קומת הקרקע של הגוש הדו קומתי מכילה בשטחה את הפונקציות הציבוריות; בקומה העליונה מוקמה סוויטת השינה הראשית הכוללת גם מרפסת; ושני הגושים הנמוכים מכילים את סוויטות הילדים. ביציאה מהחלל הציבורי תוכננה פרגולת אירוח, וממנה נחשפים הבריכה ונוף השטח כולו, שמוקף מבנים נמוכים ייעודיים לפונקציות שונות. חלל הפנים משלב בין סגנון קלאסי ומודרני, הבא לידי ביטוי בשימושי החומרים, בעבודות הנגרות שבוצעו ״קאסטם מייד״, ובאלמנטים השונים ששולבו בו.

עודד לביא אדריכלים, צילום: שי אדם (בשיתוף PARQUETEAM)

עודד לביא אדריכלים, צילום: שי אדם (בשיתוף PARQUETEAM)

עודד לביא אדריכלים, צילום: שי אדם (בשיתוף PARQUETEAM)

The post חדר משלי // עודד לביא appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

כשהתחלתי ללמוד לכתוב, בגיל ארבע שנים, כתבתי על הדלת של החדר שלי בערבית: ״מורג׳אן אבו דיבה מכפר טורעאן״. מאז ועד היום אני מגדירה את עצמי אותו דבר. בת 24, מתגוררת בטורעאן.

סטטוס זוגי

בזוגיות.

מה בצלחת?

כל מה שאמא אופה. אם היא לא אופה אז ביסלי, במבה ושוקו.

מורג׳אן אבו דיבה (צילומים מ״ל)

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

כרגע מוצגת עבודת וידאו שלי בפירמידה בחיפה, בסרט רואים אותי לובשת שמלה לבנה ומטפחת על הראש בצבע ורוד ואני גורפת את גלי הים שמגיעים לחוף באמצעות מגב רצפות.

בגלריית בית הגפן בחיפה אני מציגה תערוכת יחיד בשם סילואטה. בתצלומים שלי אני בוחנת באמצעות טכניקות צילום שונות יחסים גיאוגרפיים, לאומיים ומגדריים עם סביבתי. בעבודות משולבים מספר אלמנטים חוזרים: הנוכחות הפיזית שלי (לעיתים כמעט ולא נראית), מקומות הצילום (ביתי בכפר טורעאן וסביבתו) והפעלה של מקורות אור שונים (מנורת חירום, צמר פלדה, פנס לילה תאורת מכוניות). יחד עם שימוש בחשיפות ארוכות נוצרים דימויים המטשטשים את גופי וגורמים להתמזגותו עם המקום והאובייקטים השונים המצולמים.

ההנכחה בצילומים, של הגוף העובר מניפולציות שונות, מהווה עבורי מרחב חקירה של זהות והגדרה עצמית. האמנות המערבית המודרנית והעכשווית כוללת מספר רב של דוגמאות לאמנים שניסו להתעלות ולפרוץ מעבר למסגרת הגוף ולערער את תבניות הייצוג המסורתיות. אני רואה את עבודותי כמצטרפות לעיסוק זה, ובאופן יותר ספציפי לעיסוק  בייצוגים של גוף נשי ומסורת דתית. אני מייצרת סיטואציות על־מציאותיות, אניגמטיות ומטרידות. סיטואציות אלו מתמקדות במתח הקיים בחיים הפיזיים והרגשיים שלי, אך הן גם נוגעות בנושאים רחבים ורלוונטים אודות יחסי כוחות, ריבוי זהויות והיררכיות מגדריות.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

כל האמנים שלימדו אותי אמנות יצירה באוניברסיטת חיפה. אסי משולם, היום ראש החוג בבית ספר לאמנות באוניברסיטת חיפה, הנחה אותי בפרויקט גמר בתואר ראשון. זו הייתה התערוכה הראשונה שלי והמשפט שלו שאני הכי זוכרת היה: עבודת אמנות גורמת לצופה לשאול שאלות ולא חייבת לתת לו תשובות לשאלות האלו. שרון פוליאקין ואורי קצנשטיין ז״ל שהנחו אותי בפרויקט הגמר בתואר שני, למדתי מהם שיותר חשוב להיות אדם טוב לפני שנלמד איך להיות אמן טוב.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף את צריכה כדי לממן אותו?

הייתי מצלמת את אותם צילומים שכבר צילמתי, במצלמה אחרת שתאפשר לי הדפסה בגודל ענקי באיכות טובה.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

שמלה בצבע לבן יש עליה המון פרחים צבעוניים.

The post מה קורה // מורג׳אן אבו דיבה appeared first on מגזין פורטפוליו.

את העיצובים הכי חדשניים ופורצי הדרך של השנה האחרונה תוכלו לראות עכשיו במוזיאון העיצוב בלונדון. כמידי שנה ב־11 השנים האחרונות, חברת הביטוח ביזלי (Beazley) נותנת במה לעיצובים מרחיקי לכת וחדשניים מכל העולם, המתמודדים על פרסיה בתחומי האופנה, ארכיטקטורה, דיגיטל, גרפיקה, מוצרים ותחבורה – ולמעשה חובקים את כל תחומי החיים. חלק מהמועמדים הינם מהחברות הגדולות בעולם, אולם תמצאו כאן גם מעצבים עצמאיים ופירמות קטנות פורצות דרך, ביניהם גם נציגות יפה לעיצוב ישראלי (הרבה מעבר לפרופורציה באוכלוסיה), ורמת החדשנות והיקפה מעוררי השתאות.

אחת המגמות הבולטות השנה הינה מודעות סביבתית ודגש על קיימות. המותג Zoa יצר עור מלאכותי מקולגן, חף מניצול בעלי חיים, ושילב אותו במוצרי אופנה דוגמת חולצות ותיקים. יתרונו של המוצר החדש הוא היכולת להשיג טקסטורות שונות על ידי מניפולציות של החומר. חברת לקוסט החליפה את לוגו התנין המסורתי שלה בזני בעלי חיים נכחדים, על מנת להעלות את המודעות, והחולצות המעוטרות בהם נמכרות במהדורה מוגבלת.

בתחום המוצרים נמשכת המגמה של חיפוש חומרים אלטרנטיביים באופן שיצמצם למינימום את הפגיעה בסביבה או יעשה שימוש בפסולת קיימת. תוכלו למצוא כאן עלי תירס צבעוניים שמחליפים משטחי עץ וניתנים לעיבודים דקורטיביים או אצות שהופכות לחומר גלם להדפסת תלת מימד של מוצרים. הפרוייקט העתידני של המעצבת שחר ליבנה מדמה מציאות שבה את שאיבת הנפט מבטן האדמה מחליפה כריית מצבורי פלסטיק מוטמנים, ומדגים כיצד ניתן ליצור מהחומר הזה מוצרים דקורטיביים. קמפיין דיגיטלי יוצא דופן מאיץ באו״ם להכיר באיים העצומים של פסולת הפלסטיק באוקיינוס השקט כמדינה, על מנת שניתן יהיה לטפל בבעיה בהיבט גלובלי.

Nike. עיצוב לנבחרת הכדורגל של ניגריה למונדיאל 2018

הכניסה לתערוכה

בתחום התחבורה CAKE עיצבו אופנוע־שטח חשמלי ואילו מובייק מציעים לנו אופניים קלים ושיתופיים עם נעילה דיגיטלית, שהגישה לשימוש בהם נעשית באמצעות אפליקציה,  אותם ניתן למצוא גם ברחובות תל אביב.

העיסוק בקהילתיות גלובלית היה בליבם של פרוייקטים אדריכליים רבים. מגדל משרדים בסאו־פאולו, ברזיל, הפך למרכז קהילתי המציע שימושים מגוונים, כולל תיאטרון, ספריה, מרפאות, מסעדה, חלל תצוגה וגם בריכה אולימפית על הגג. בצד השני של העולם, בבייג׳ינג, הופכים, באותה הרוח, מקלטים ישנים למרכזים קהילתיים.

בתחום הדיגיטל והקהילה, בעידן הפייק־ניוז, הקימו במקסיקו מערכת אינטרנטית לאימות מידע המתבססת על ידע המונים. מעצבים רבים שואפים לשיפור את מצבם של פליטים ואוכלוסיות מבודדות ותלושות – החל מפתיחת חנות אינטרנטית בה ניתן לרכוש כל מה שדרוש לפליטים ולהעביר אליהם ישירות, עבור בתנור קרמי צבעוני נייד שאינו דורש חיבור לחשמל וכלה במגזין שמוקדש כולו לאוכלוסיות מהגרים ופליטים, מתוך שאיפה למפות אותן ולתת מענה לצרכי חבריהן.

ברברי, שילוב דגל הגאווה בדוגמה הקלאסית

Choose Love shop. חנות אונליין לפליטים

האתגר המוכר של שילוב המסורת בקידמה גם הוא מעסיק מעצבים לא מעטים, ביניהם שיתוף פעולה של חברות בינלאומיות ביריחו, שיצרו מבנה בטכנולוגיה חדישה תוך שימוש באבן המקומית כחומר בסיס, כפי שהיה נהוג במאות קודמות. עוד משהו שמגיע מהפינה שלנו של העולם הוא הפרוייקט המקסים ״ערברית״ של לירון לביא טורקניץ׳, שמשלב בצורה גרפית בין הכתב העברי והערבי ומאפשר לדוברי כל אחת מהשפות להבין את הכתב. ארז נאבי פנה ממשיך לעסוק במלח כחומר גלם, ומפנה את תשומת הלב למצבו הקשה של ים המלח באמצעות ליין רהיטים שעברו תהליך של קריסטליזציה והרבדת משקעים על גדות ים המלח.

נושא המגדר והגאווה מעסיק אף הוא מעצבים רבים: מותג היוקרה ברברי הפיק את הצעיף המודפס המוכר שלו עם פסי דגל הגאווה; נבחרת הכדורגל של הולנד אימצה לוגו חדש עם לביאה לנבחרת הנשים אל מול לוגו האריה המוכר של נבחרת הגברים; נייקי עיצבה קולקציה צעירה לנבחרת הכדורגל של ניגריה למונדיאל 2018; מותג האופנה TELFAR יצר קולקציה חוצת מגדרים שמתאימה לגברים ונשים כאחד.

ארז נאבי פנה. רהיטי מלח

לירון לביא טורקניץ׳. ערברית

ויש גם עיצובים מצילי חיים – כמו אוהל חדר ניתוח סטרילי, שמתקפל לתיק גב קטן ומאפשר לבצע ניתוח גם בתנאי שטח, ללא זיהומים. אביזרים לבדיקות דם או בדיקות עיניים שכל אחד יכול לבצע. קבוצת מדענים סיניים פיתחה עור מלאכותי שמזרז ריפוי רקמות ומאפשר העברת תחושות כמו לחץ או טמפרטורה לגפיים תותבות.

בסך הכל 87 מעצבים וחברות מציגים ומתמודדים על הפרס היוקרתי של חברת ביזלי. הזוכה יוכרז ב־15 בנובמבר ואת התערוכה ניתן יהיה לראות עד ה־6 בינואר 2019.

AAU Anastas / Scales and Laboratoire GSA. שילוב טכנולוגיות חדשות ומסורתיות ביריחו

SpaceX, טילי פאלקון לשימוש חוזר, לקראת נסיעה מסחרית לחלל

The post מעור מלאכותי עד אופנועי שטח: תערוכת פרס ביזלי לעיצוב בלונדון appeared first on מגזין פורטפוליו.

יומיים; זה מה שהיה חסר לסניף הישראלי של אז׳י (AGI – Alliance Graphique Internationale) להיכנס לדפי ההיסטוריה כאחד ממארחי הכנס השנתי של ארגון המעצבים הגרפיים היוקרתי בעולם. השנה הייתה 1973 והכל כבר היה מוכן: המיקום נקבע (מוזיאון ישראל, ירושלים); חברי אז׳י מרחבי העולם הזמינו כרטיסי טיסה וחדרי מלון; עבודות עיצוב של חברי הארגון הוטסו לארץ והמתינו לתצוגה בתערוכה בכנס; הפתיחה החגיגית תוכננה ליום שני ה־8 באוקטובר.

חברי הסניף הישראלי היו נרגשים, ללא יוצא מן הכלל; כל שני החברים – גם ז׳אן דוד וגם דן ריזינגר. מעצם היותם שני החברים היחידים, הוטלה עליהם מלאכת עיצוב התדמית הגרפית. ריזינגר עיצב את הכרזה והשתמש ברישום של דוד כדימוי המרכזי, אך כ־48 שעות קודם לפתיחת האירוע – ביום שבת ה-6 באוקטובר, בשעה שתיים בצהריים – הופעלו צופרי האזעקה, ומלחמת יום הכיפורים פרצה. בתחילה הוכרזה רק דחייה, אך עד היום לא הורמה הכפפה והכנס המיוחל לא התקיים מעולם בארץ הקודש.

דן ריזינגר, כרזת כנס אז׳י בירושלים, 1973

דן ריזינגר, הסקיצה המקורית לכרזת כנס אז׳י בירושלים, 1973

אחת לשנה מתכנסים חברי אז׳י (מבטאים אז׳י ולא אגי, היות והמקור בצרפתית), בכל פעם במדינה אחרת בעולם. בסוף השבוע הקרוב (28־29 בספטמבר) יתקיים הכנס של 2018, הפעם במקסיקו סיטי. הכנס כולל שני אירועים נפרדים: ה־AGI Congress שבו משתתפים חברי אז׳י בלבד, וה־AGI Open שפתוח לקהל הרחב. האירוע הפתוח יכלול 22 הרצאות של מעצבים ושל מעצבות חברי הארגון. הכוונה באירוע פתוח היא שכל אחד יוכל לשבת באולם וליהנות מסדרת ההרצאות גם אם אינו חבר אז׳י, אך לצורך כך יהיה עליו להיפרד מ־700 דולר. במסגרת האירוע הסגור פונה מדי שנה הסניף של המדינה המארחת למעצבי הארגון ומבקש מהם שיעצבו עבודה במיוחד בעבור הכנס. עבודות אלה מוצגות בתערוכה ובספר.

תחילתו של אז׳י בשנת 1951. הוא הוקם כהתארגנות של חמישה מעצבים גרפיים שכולם כבר אינם בין החיים – שלושה צרפתים ושני שוויצרים שהיו בעלי עניין מקצועי משותף. הרעיון המרכזי היה לקיים מפגש שנתי שבמסגרתו יתעדכנו בעבודותיהם של החברים. הנושא החברתי היה לא פחות חשוב מהנושא המקצועי. עם השנים הקבוצה גדלה, גדל מספר המדינות שמהן הצטרפו מעצבים, וכיום חברים בארגון 488 מעצבים ומעצבות מ־39 מדינות שונות בעולם. ייתכן שהמילה ״הצטרפו״ אינה מדויקת שכן מעצב לא יכול להצטרף לארגון ביוזמתו או לבקשתו. אז׳י הוא ארגון סגור; התקבלות אליו מותנית בהמלצה של מעצבים אחרים שכבר חברים בארגון. מעצב שעליו המליצו צריך לעבור ועדת קבלה. מעטים מומלצים, ועוד יותר מעטים מתקבלים.

היינו שישה

שישה; זה מספר המעצבים הגרפיים הישראלים שהתקבלו לאז׳י מיום הקמתו ועד היום. ז׳אן דוד היה החלוץ: זה קרה בשנת 1957 כשהארגון היה בן שש שנים בלבד. כיצד עושה אמן וגרפיקאי מישראל הקטנה את דרכו לשורות ארגון בינלאומי יוקרתי ואינטימי כל כך, שמרבית חבריו מגיעים ממעצמות עיצוב? תשובה לשאלה זו מספקת רותי אופק – מנכ״לית ואוצרת ראשית של המוזיאון הפתוח תפן, שאצרה יחד עם כרמלה רובין את התערוכה ״ז׳אן דוד – רב פנים״ בשנת 2002. לדבריה, ההסבר טמון בשהותו של דוד כעשור בפריז (בשנים 1935־1926), תחילה כסטודנט ובהמשך כאמן פעיל.

ז׳אן דוד, מתווה לכרזת יום העצמאות תשט״ו, 1955. צילום: שחר ויצמן, באדיבות המוזיאון הפתוח תפן

ז'אן דוד, כרזת תיירות דוד המלך, 1954. צילום: שחר ויצמן, באדיבות המוזיאון הפתוח תפן

״ז׳אן דוד היה אמנם ישראלי, אך הרבה לפני שעלה לישראל מרומניה בשנת 1944, בהיותו בן 36, כבר נחשב לאמן בין־לאומי. נוסף על כך היו לו קשרים חובקי עולם, והוא היה מיודד עם אמנים דוגמת ויקטור בראונר״. אופק מתייחסת גם לסגנון עיצוב הכרזות של דוד: ״בניגוד למעצבים היקים שהיו שמרניים ועצורים, ז׳אן דוד הכניס לתוך העיצוב הישראלי קורטוב של הומור, של קריצה״, בזמן ששימוש בדימויים בעלי אופי הומוריסטי אפיין את הכרזות הצרפתיות של אותה תקופה.

בשנת 1970 התקבל לאז׳י הישראלי השני, דן ריזינגר, כיום בן 84. סיפור קבלתו לארגון התחיל כשנתיים קודם לכן כשביקר בישראל המעצב הבריטי ממוצא גרמני פ. ה. ק. הנריון. ריזינגר, שבשנת 1998 היה למעצב הגרפי הישראלי הראשון שלו הוענק פרס ישראל לעיצוב, מספר: ״זמן מה לאחר ביקורו של הנריון התבקשתי על ידי ג׳ורג׳ הים לשלוח לו דוגמאות של עבודות שעיצבתי, מבלי שפירט מהי הסיבה. בדיעבד הסתבר שהן נועדו לצורך המלצה על מועמדותי לחברות באז׳י. יום אחד הגיע מכתב בדואר שבו הודיעו לי שהתקבלתי לארגון. בכלל לא ידעתי שהייתי מועמד״.

ריזינגר הבין מה מהותו של הארגון רק כשטס לראשונה לכנס השנתי שהתקיים בברצלונה בשנת 1970. ״שם פגשתי לראשונה במעצבים הגדולים ביותר בעולם – אלה שהסתכלתי עליהם בהערצה ושאת שמותיהם הכרתי מהספרות המקצועית״. תכנון הכנס בירושלים (שכאמור לבסוף לא התקיים) היה לדבריו האקט הפעיל הראשון שלו כחבר בארגון. ריזינגר מוסיף כי בשני העשורים האחרונים שינה הארגון את אופיו. ״כיום הוא כבר לא מתמקד בחבר׳ה כפי שהיה בעשורים הראשונים לחברותי, אלא הוא גוף מקצועי, גדול ומאורגן״.

דן ריזינגר, עבודה בנושא דיוקן עצמי לכנס אז׳י באיסטנבול, 2009

דן ריזינגר, עבודה בנושא גבולות לכנס אז׳י בפריז, 2017

ירום ורדימון, עבודה בנושא מודולר לכנס אז׳י בברצלונה, 2011

ורדימון: ״כשאתה מתקבל כמעצב צעיר לארגון כזה, החברים האחרים פשוט מושכים אותך למעלה; זה פותח לך דלתות, מזמינים אותך למקומות שמעולם לא חשבת שתוזמן אליהם״

ירום ורדימון, עבודה בנושא דו קיום לכנס אז׳י בביל (שוויץ), 2015

בשנת 1982 הצטרף לשורות הארגון ירום ורדימון שהיה החבר הישראלי השלישי. ורדימון בן ה־77 גם הוא חתן פרס ישראל לעיצוב, וכעת הוא מכהן כנשיא הסניף הישראלי. באותה שנה הוא התבקש על ידי המעצב האנגלי מייקל פיטרס לשלוח למשרדו שבלונדון תיק עבודות. פיטרס, שהכיר את עבודותיו של ורדימון, חבר לחברי סטודיו פנטגרם הלונדוני, ויחד הם המליצו על הישראלי. במקביל להמלצות האירופאיות המליצו על ורדימון באותה שנה גם מעצבים אמריקאים, בראשם לו דורסמן והרב לובלין. באופן נדיר, בשנה שבה הוא התקבל לאז׳י התקבלו שני מעצבים בלבד – הוא ואדגר ריינהארד השוויצרי.

״כשאתה מתקבל כמעצב צעיר לארגון כזה, החברים האחרים פשוט מושכים אותך למעלה; זה פותח לך דלתות, מזמינים אותך למקומות שמעולם לא חשבת שתוזמן אליהם״, מדגיש ורדימון. בהתאם למה שהיה נהוג בארגון בשנה שלאחר מכן הוא שימש בעצמו כשופט בוועדת הקבלה. רק אז הבין כמה קשה היה להתקבל כאשר ראה את רשימת המועמדים הארוכה של 1983. ורדימון מוסיף שבתקופה שבה הוא התקבל כחבר כמעט שלא היו נשים חברות באז׳י. ״השליטה הייתה לגמרי גברית, אבל מאז דברים השתנו״. ואכן, נשיאת אז׳י הנוכחית היא ניקי גוניסן ההולנדית שמכהנת בתפקיד מ־2015.

בשנת 1998 הצטרף הנציג הרביעי – חתן פרס ישראל לעיצוב דוד טרטקובר (כיום בן 74). מי שהמליצו עליו היו חברי סטודיו גרפוס הצרפתי, בראשם פייר ברנרד. טרטקובר הוזמן מספר פעמים על ידי הוועדות המארגנות להרצות ולהציג את עבודותיו בכנסים של אז׳י, בין השאר באיסטנבול ובבייג׳ין. הוא נוהג להשתתף בפרויקטים שמארגנים חברי הסניף המארח, ולפני שנתיים בכנס שהתקיים בסיאול אירע מקרה יוצא דופן. הבריף שהוגדר היה עיצוב עבודה המתייחסת למונח ״I Love Seoul״. טרטקובר עיצב עבודה שבה שולב טקסט זה עם דמותו של מנהיג קוריאה הצפונית קים ג׳ונג־און. ״ברגע שראיתי את הבריף מיד ידעתי שזה מה שאני אעצב״, הוא מספר.

דוד טרטקובר, עבודה בנושא איי לאב סיאול לכנס אז׳י בסיאול, 2016

דוד טרטקובר, עבודה בנושא דו קיום לכנס אז׳י בביל (שווייץ), 2015

אולם, העבודה, הנחשפת בעיתונות הישראלית כאן לראשונה, צונזרה ולא התקבלה על ידי הוועדה המארגנת. היא לא הוצגה בתערוכה ולא נכנסה לקטלוג. ״שלחתי להם את הקובץ במייל, והם ענו לי שהם לא יכולים לפרסם את העבודה שעיצבתי״. טרטקובר לא ויתר – הוא הדפיס עותקים בגודל איי־חמש, טס לסיאול, וחילק את הגלויות לבאי הכנס. את הכנס פתח ראש העיר סיאול, שמיד בתום נאומו קיבל גם הוא גלויה מטרטקובר. בניגוד למעצבים הקוריאנים שצנזרו את העבודה, ראש העיר דווקא צחק.

חילופי דורות

עשור בלבד חלף מאז קבלתו של טרטקובר לאז׳י ועד שישראלי נוסף הצטרף לארגון: המעצב הגרפי החמישי, עודד עזר, שהתקבל בשנת 2009, היה כבר נציגו של הדור הבא. עזר, כיום בן 46, שמע על אז׳י מטרטקובר שלימים יהיה הראשון מבין שמונת המעצבים מרחבי העולם שימליצו על קבלתו של עזר לארגון. מספר הממליצים הגדול לא היה מקרי; עזר לא נכנס לאז׳י כמעצב אנונימי, אלא לאחר עשור של פעילות עיצובית שזכתה להד עולמי. לדבריו של עזר, איכות גבוהה של עבודות אינה מספיקה על מנת להיכנס כחבר לארגון.

״את חברי אז׳י החדשים בוחרים חברי אז׳י הקיימים, וזאת בעיקר לפי פרמטר עיקרי אחד: מידת ההשפעה של המעצב. מה שמעניין את החברים הוא האם הצלחת להשפיע על המהלך העיצובי במדינה שבה אתה פועל וכמו כן במילייה הבין־לאומי״. עזר מזהה בשנים האחרונות תור זהב נוסף של אז׳י. לטענתו, צורפו לאחרונה לא מעט מעצבי אינטראקטיב, בניגוד לחברים הוותיקים שעסקו בעיקר בעיצוב כרזות ובמיתוג. יחד עם זאת, הארגון לדעתו טרם הפנים את השינוי, והדבר בא לידי ביטוי בבריפים של הכנסים. ״בשנים האחרונות כמעט בכל פרויקט שאני יוצר משולב אלמנט של וידאו או גיפ אנימיישן״, הוא אומר, ״אך גם כיום יעדיפו חברי הארגון בריפים של פרינט בלבד, ואני פחות מתחבר לזה״.

עודד עזר, עבודה לכנס אז׳י בברצלונה, 2011 (מימין פרט לצד העבודה). למטה: וידאו טיפוגרפי, V&A, לונדון

הנציג השישי והאחרון (בינתיים) ברשימה הוא גיא שגיא (בן 50), שהצטרף בשנת 2012 בהמלצתם של שני קודמיו ברשימה – טרטקובר ועזר. טרם הצטרפותו, היכרותו של שגיא עם הארגון ועם פעילותו הייתה בסיסית. לדבריו, הצטרפות לארגון לא הייתה שאיפה גדולה בעבורו. שגיא לא משתתף בכנסים של הארגון (למעט בזה שהתקיים בשנה שלאחר קבלתו, שם הציג בפני החברים את עבודותיו, כפי שנהוג עם מתקבלים חדשים) ולא מעצב עבודות לבריפים השנתיים שהם מעין תרגילים סטודנטיאליים בעיניו.

יחד עם זאת, בחודשים האחרונים הוא דווקא מביע התעניינות ומוטיבציה, וזאת דווקא בהקשר הישראלי, בכל הקשור לפעילותו של הסניף המקומי של הארגון. ״מה שמעניין אותי בפעילות המקומית היא האפשרות להרים פרויקטים שיהיו בעלי משמעות. לבריפים השנתיים שמגיעים מחו״ל אין אורך חיים, הם לא מספיק מפתים. מחוץ לאז׳י יש דברים יותר מעניינים: תערוכות יותר משמעותיות ופרוייקטים יותר מושכים – בארץ ומחוצה לה – שבהם אני כן משתתף״.

עם הפנים לעתיד

לאחרונה יצא לאור בהוצאת Hesign הגרמנית הספר ״2007־2017 AGI new members״, המרכז את מיטב עבודותיהם של החברים שהצטרפו לשורותיו בעשור האחרון. כביכול, זהו ספר המאגד את עבודותיהם של המעצבים הגרפיים המובילים בעולם, אך אז׳י איבד בשנים האחרונות מיוקרתו. לאחרונה עבר הארגון תהליך של שינויים פנימיים מהותיים; הדור הצעיר הוא זה שמצעיד אותו כיום. אולי זו הזדמנות בעבור ההנהגה הצעירה של הארגון לרענן את השורות ולצרף מעצבים גרפיים ממדינות נוספות בעולם. יהיו שיתקשו להגדיר את אז׳י כארגון כלל עולמי כל עוד חברים בו מעצבים מ־39 מדינות בלבד מתוך 194 מדינות העולם.

ובאשר לסניף הישראלי, המונה כיום חמישה חברים – גם הוא יכול וצריך לגדול; הפוטנציאל בהחלט קיים, שני נציגים חדשים ב־20 שנה הם מעט מדי. ניסיונות לצרף ישראלים נוספים נעשו, אך רק עודד עזר וגיא שגיא התקבלו. יש להמשיך לנסות; חברות מעצבים ישראלים באז׳י יכולה לשמש ״צינור״ להעלאת העיצוב הגרפי הישראלי על המפה העולמית. ואולי סוף סוף ייסגר המעגל, והכנס השנתי של הארגון יגיע לישראל – במקום אותו כנס שבוטל לפני 45 שנה. כרזה והזמנה כבר יש – הם ממתינים בסטודיו של דן ריזינגר בגבעתיים. רק צריך לעדכן את התאריכים.

גיא שגיא, סדרת כרזות דמסקוס אל שם לתערוכה ניאו־אנדרטל, 2018

גיא שגיא, שכנים גלובליים – המרכז לאמנות דיגיטלית, 2016

The post ריזינגר, ורדימון, טרטקובר, עזר, שגיא: החמישייה הפותחת של אז׳י appeared first on מגזין פורטפוליו.

שמי ינון גל־און, בן 15, מתל אביב. אני לומד בתיכון ״סטודיו אנקורי״, בית ספר לפיתוח חשיבה יצירתית. בשמונה השנים האחרונות אני עוסק ומעמיק בצילום מתחת למים. השאיפה שלי בצילום היא לתעד מחשבות, זיכרונות, כאב ולעיתים פחדים, שהמים מציפים אצל המצולמים. המים משתיקים את כל הרעשים, מנקים הכול מסביב, ונוצרת סביבה אינטימית ושקטה, שמאפשרת למצולם להתחבר פנימה למקומות עמוקים וכנים. בצילום נוצרת ביני ובין המצולמים מערכת יחסים המבוססת על השקט.

התחלתי לצלם מתחת למים לגמרי במקרה, בגיל שבע. זה היה חיבור מיידי. המים השתיקו את כל הרעשים סביבי, והכול היה פתאום רגוע ושקט. כשאמא שלי ראתה את הצילומים היא התלהבה מהקומפוזיציה, מהעניין ומן ההתרגשות שהם עוררו בה. היא עודדה אותי לחזור שוב ושוב למים, והתחלתי לצלם חברים, בני משפחה ובעיקר את עצמי. היה שם תהליך אישי שהבנו אותו רק כמה שנים מאוחר יותר.

בגיל 11 התראיינתי בגלי צה״ל בתוכנית שאירחה ילדים עם כישורים יוצאי דופן. כשהמראיינת שאלה אותי את מי אני נוהג לצלם השבתי שאני ״מצלם רגש מתחת למים״. אני חושב שאז הבנתי מה אני עושה ומה מעניין אותי בצילום. ובאמת ברגע שהתחברתי לרעיונות שונים והסכמתי לבטא אותם בקול התחילו להיפתח עולמות מרתקים. יותר ויותר אנשים הגיעו להצטלם. נשים בהריון, צילומי משפחות ואנשים שחיפשו חווית צילום אחרת, אישית ואינטימית.

נקודת אור

אנשים מגיעים אליי בדרך כלל אחרי שראו צילומים שלי אצל חברים שלהם או שנחשפו לצילומים בפייסבוק ובאינסטגרם. אני עושה צילומי משפחות, הריון, בת מצווה או צילומים אישיים (בתשלום, אלא אם אני הזמנתי את המצולם לסט). אני לא מגדיר את העשייה שלי כטיפול, אבל הרבה מצולמים אומרים שהם מרגישים שעברו תהליך רגשי איתי במים.

הגיל הצעיר שלי, לדעתי, לא מפריע. אני לא מרגיש שיש מבוכה מולי, להיפך, העובדה שאני צעיר גורמת למצולמים להרגיש בנוח ובחוסר שיפוטיות. רוב המצולמים הם אנשים מבוגרים והשאיפה שלי היא לחבר את המצולם למקומות האינטימיים והרגישים ביותר שבו ושירגיש משוחרר. הצילומים הם כמו מראה למצולם. השילוב של המחשבה או של הרגש של המצולם עם המים, מציף אצל האדם העומד מולי סיפורים אישיים, ואני מתרגש מהשיתוף. סטים רבים מסתיימים בבכי או בצחוק משחרר.

כל סט הוא מפגש מרגש של סיפור אישי נוגע ללב: נער אוטיסט שצולל לראשונה בחייו וחושף אושר ועושר פנימי גדולים; אישה חולה שמשתפת בפחד ובגעגועים לבעלה שנפטר מאותה המחלה, שאותו היא רואה בצילום ומוצאת בכך נחמה; צילום של ילד שמרגיש שהעולם לא רואה אותו ועוד. 

אנשים מרתקים אותי, והשיתוף שלהם בנקודות הכי אישיות הוא שיעור לחיים בעבורי. אני שואף להתקדם בתחום התקשורת הבין־אישית, ולומד באופן אוטו־דידקטי שיטות תקשורת וטיפול על מנת להעמיק את השיח עם המצולם. בצילומים שלי אין איפור, אין סטיילינג, אין פוזות, ואני לא עושה פוטושופ או עריכה. המטרה שלי היא שיהיו צילומים טבעיים ונקיים. אמת נקייה ופשוטה.

עטיפת הספר הניצוץ שבי

את הספר ״הניצוץ שבי״ (שיצא בהוצאה עצמית) כתבה אמא שלי, כנרת גל־און, כתבה בכנות על עולמה הפנימי שהשתלב עם עולמי. הטקסט כתוב בגוף ראשון עליי, אבל בלי שם, ומטרתו לעורר את הקורא להתחבר לניצוץ שבו, לזמן של שקט וחיבור פנימה. 

הצילומים משתלבים עם הטקסט כאילו צולמו בהתאמה, אך בתהליך של הספר הטקסט נכתב בנפרד והצילומים צולמו בנפרד והשתלבו יחד בתהליך העיצוב (עיצבה נועה שורץ, שבעבר ניהלה את הסטודיו של רון ארד בלונדון במשך ארבע שנים. ערכה את הספר עטרה אופק).

המחשבות של נועה

הצילומים בספר צולמו בשנים 2010־2017, כלומר מאז שהייתי בן שבע. הצילום האהוב עליי בספר הוא ״המחשבות של נועה״ מ־2016. נועה קמינר היא רקדנית, וצפיתי בה במופעי מחול. הרגשתי שאני חייב לצלם אותה. בצילומים ביקשתי ממנה להתרכז במחשבה מסוימת הנוגעת לחייה האישיים, ואני חושב שבצילום רואים את המחשבות שלה.

הצילום האהוב על אימי מהספר הוא ״נקודת אור״ מ־2014. צילמתי את אחותי אליה בבריכה במלון בהודו. הבריכה הייתה בגווני כחול, ורציתי להחשיך את המים שמסביבה. כך יצא הצילום הזה שלא תמיד ברור לצופה אם הוא צולם במים או לא.

The post מים שקטים: בגיל 15, ינון גל־און מצלם רגש appeared first on מגזין פורטפוליו.

1

יצירה לא מוכרת של צייר לא מאוד ידוע פותחת את ספר האמנות החדש של אוסף דיסקונט ״מאה שנות אמנות ישראלית״. היצירה ״נוף״ של שמואל הירשנברג גם לא מציגה נוף מפואר או סמלי במיוחד. בעבודות אחרות שלו צייר את כיפת הסלע ואת נופי ירושלים, ודווקא זו, הצנועה, המופנמת, נבחרה לפתוח את האלבום עב הכרס. יותר משהיא מעידה על המכלול העשיר של יצירות וסיפוריהן, שייפתח בפני הקוראים בדפדוף בספר, היא מלמדת על אופיו השקט, הבלתי מתרברב, שהולם את רוח האוסף. את הסמליות אפשר למצוא, אם תרצו, דווקא ביצירה הסוגרת את האלבום – עבודה של עילית אזולאי משנת 2014, ״המצוי האפשרי״ – המתאימה יותר לרוח הזמן ולמצב האמנות בתקופתנו.

בין שני הקצוות הללו מתומצתות יותר ממאה שנים, בספר שערך יונה פישר, בכיר האוצרים בשדה האמנות הישראלית, בהזמנת אוסף דיסקונט. עבודות קנוניות כמו ״מחווה לירושלים״ של מרדכי ארדון, שמתנוססת באולם הדירקטוריון של הנהלת הבנק, מסתתרות כאן בעמודים הפנימיים. לא חסרות באוסף עבודות חשובות ויקרות ערך, מהאמנים של ראשית ימי הציונות ועד לאמנים מובילים בני זמננו, אבל הספר מכוון את המבט למבנה העומק של האוסף.

מאה שנות אמנות ישראלית הן גם מאה שנים של בדידות ישראלית במרחב האזורי. בסיפורים המלווים את  היצירות מקופלים חיי האמנים, נדודיהם ולימודיהם בעולם, ההשפעות שהביאו משם, לצד סיפורי התקופות ששינו את פני הארץ: מלחמות, עלייה והתיישבות אידאולוגית, צנע, שפע ועוד. פישר אינו שואל (ולפיכך גם אינו משיב על השאלה) אם אמנות ישראלית היא קבוצה ייחודית בעולם האמנות. נראה שהוא חוקר את גוף העבודות שבאוסף כמי שניגש אל תיבת אוצר במערת אלאדין; בכל פעם הוא לוקח ממנה מקבץ, מתבונן בו בזכוכית מגדלת ומתאר את מאפייניו.

יונה פישר (צילום באדיבות בנק דיסקונט)

עילית אזולאי, המצוי האפשרי, 2014

מרדכי ארדון, מחווה לירושלים, 1965 (פרט)

חברות החלו לאסוף אמנות וחפצי אמנות במאה ה־19 ואולי עוד קודם לכן, לצרכי השקעה. אך סקרים בנושא מראים כי לא שיקולים של השקעה ורווח מדריכים את רכישת האמנות באוספי תאגידים בני זמננו

יצירות אמנות משמשות לא פעם כסמלי מעמד, כהוכחה לעושר ולאנינות טעם. אוסף דיסקונט, המוקדש כולו לאמנות ישראלית, השיל מעליו את ההיבט הראוותני של הבעלות על יצירות, והוא מתמקד בהשקעה באמנות – לא כנכס כלכלי אלא כעמוד תווך חברתי ותרבותי – כאוסף תאגידי היחיד מסוגו בארץ. וגם אם תרומה לתרבות היא כלי ידוע להתבלטות ויצירת תדמית חיובית של תאגידים, הרי שהחזקה באוסף היא מחוייבות ארוכת טווח – מעל ל־50 שנות אספנות במקרה זה – והיא כרוכה באחריות ובלא מעט הוצאות, שחברות ותאגידים רבים רואים בהן נטל.

חברות החלו לאסוף אמנות וחפצי אמנות במאה ה־19 ואולי עוד קודם לכן, לצרכי השקעה, מציין פישר, אך לדבריו: ״סקרים בנושא מראים כי לא שיקולים של השקעה ורווח מדריכים את רכישת האמנות ברובם המכריע של התאגידים בני זמננו ברחבי העולם״. בצרפת, בשווייץ ובארה״ב בין היתר, יש אוספים בבעלות בנקים וחברות פיננסיות, שמתמקדים בקידום אמנים צעירים ובלתי ידועים, יש שמתמקדים ברכישת עבודות מז׳אנר מסויים. באוסף דיסקונט מדובר בניסיון להקיף את היריעה הישראלית באופן מוצלח.

2

בשנותיו הראשונות היה אוסף דיסקונט משקיע לא רק באמנות אלא גם באמנים. לא מעט מהחלטות הקנייה של אנשי משפחת רקנאטי –  מקימי הבנק ובעליו המקוריים של האוסף – נעשו על מנת לתמוך באמן זה או אחר שנזקק לפרנסה. החלטה פורמלית על הקמת אוסף האמנות של הבנק התקבלה רק באמצע שנות ה-70, וגם אז הובילו לכך נסיבות אישיות. ליאון רקנאטי יצא להתמחות בבנקאות בניו יורק, שם נחשף לאוספי הבנקים הגדולים ולתדמית החיובית שהתלוותה אליהם והוסיפה למיתוג של הבנקים ארומה של פטרוני אמנות.

יוחנן סימון, שבת בקיבוץ 1951

לאה ניקל, דיוקן גבר 1955

אביבה אורי, ללא כותרת 1969

ברוח המקום, דינה רקנאטי ציידה את שלוחת הבנק בניו יורק ביצירות ישראליות מהאוסף הפרטי. ומה שהחל כקניות אקראיות לפי טעם אישי החל לתפוס תפנית חשובה, מתוך החלטה מודעת – להפוך את האוסף למכלול ייצוגי של אמנות ישראלית. ולאמנות ישראלית, כידוע, יש נקודת התחלה – בימיו הראשונים של בצלאל תחילת המאה ה־20.

זו ככל הנראה הסיבה לבחירה באותו ציור נוף של הירשנברג משנת 1900 לעבודה הפותחת את האלבום. מיד אחריה מופיעים כרזות וציורים של מאיר גור אריה, אבל פן וזאב רבן, משנותיה הראשונות של האקדמיה בצלאל. אחרי רובין, גוטמן, ארדון ועוד מענקי המחצית הראשונה של המאה, מגיעים סטימצקי, סימון, שטרייכמן ובני דורם.

מאיר גור אריה, כרזה לפרוגרס, שנות ה-20

משה קסטל, סעודה על הדשא 1930

נחום גוטמן, דייגים, שנות ה־50 או ה־60

3

האוסף מתבונן בו זמנית קדימה ואחורה – ועדת הרכישה, שקובעת כיום אילו עבודות ייכנסו לרשימה בכל שנה, מתבוננת על אמנות בת זמננו, ובמקביל מנסה להשלים חסרים באמנות הישראלית הוותיקה. אבל בל נטעה בו, הספר אינו קטלוג של האוסף, שמקיף כיום יותר מ־2,200 יצירות. יש בו ייצוג של הייצוג. ״נסיוני כאוצר לימדני שככל שמספר המשתתפים (בתערוכה או בקטלוג) גדול יותר – כך גדל גם מספר הנעדרים״, כותב יונה פישר בגילוי לב במבוא, ובכך מספק הסבר חלקי להיעדרם של שמות חשובים ואמנים מצוינים מבין דפיו.

הספר יצא לאור בשנת ה־70 למדינה, אולם היוזמה להוצאתו נבטה ב־2015, במלאת 80 שנה לבנק דיסקונט. שלוש שנים עמל עליו פישר, ואולי מבלי להתכוון לכך התוצאה היא מעין תערוכה נרחבת, שמעידה יותר מכל על מבטו של העורך. פישר מתבונן ממרחק השנים באמנים שאיתם החל את דרכו כאוצר צעיר במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל אביב, אלה שליווה את הקריירה שלהם ואלה שנתן להם הזדמנות ראשונה ואלה שהיטיבו לגדול ולפרוץ. את האמנים הצעירים ביותר הוא כבר מכיר יותר מרחוק.

עדי נס, ללא כותרת (מסדרת הנערים) 2000

נורית דוד, חלב או יין (לנטליה גינצבורג), 1995

4

דגש רב ניתן לאמני דור הביניים של האמנות הישראלית – אלה שקמו בשנות ה־60 וה־70 וחוללו את מהפיכת האמנות המושגית בארץ. לכריכה נבחרה יצירתו של משה גרשוני, ״יושב בסתר עליון״ והיא גם זו שפותחת את הפרק המוקדש ל״טריטוריה של הטקסט״. יגאל תומרקין, דוד ריב, גרשוני ורפי לביא – היו בין אלה שעשו שימוש נרחב בשילוב טקסטים משמעותיים בעבודותיהם.

למרות שאוסף דיסקונט שומר על צביון בלתי פוליטי, נמנע מעבודות פרובוקטיביות, מעירום ממחאה בוטה ומתכנים שנויים במחלוקת, הוא אינו שטחי. את הפרק ״אנחנו והאחרים״, לדוגמה, פותחת עבודה של עדי נס מסדרת הנערים – שצולמה בפריפריה, הגיאוגרפית והחברתית, והיא מציגה רמיזות הומו־ארוטיות. לאלה מצטרפות עבודות הצבר של עאסם אבו שקרה, שהיה הראשון לשאול מיהו הצבר השורשי ומיהו העקור – השתול בפחי זיתים. גם לארי אברמסון עוסק בשאלות של שורשיות ועקירה וכמותו השש־בש שצייר ציבי גבע, שכמו מנסה להתמזג במרחב המזרח תיכוני ומוצא עצמו חורג ודוקר את המבט בכיוון הלא נכון.

ליליאן קלאפיש, מלחמת לבנון 1982

דוד ריב, עציץ 2006

עאסם אבו שקרה, צבר 1987

5

החלוקה לשערים נראית כמעט פיוטית. לעתים היא נעשית בהתאם לנושאים ולעתים לפי התקופות או הז׳אנר. יש אמנים שזוכים כמעט לפרק שלם משל עצמם ויש כאלה שמבליחים לרגע. אחד החלקים המרתקים מוקדש לשחזור אריחי האמבטיה מביתו של יחזקאל שטרייכמן – עליהם צייר במשך עשרות שנים את ילדיו ונכדיו, ויצר יצירות קטנות ונאיביות שהתחברו למכלול מאוד אישי. בעקבות תושייה של מנהלת האוסף, שולמית נוס, הצליחו להציל למעשה את היצירה, והיא שוכנת בתצוגת קבע בבניין הנהלת הבנק.

מעניין ביותר לגלות את מקומן של הנשים האמניות באוסף: מציונה תג׳ר ואביבה אורי, דרך לאה ניקל וליליאן קלאפיש ועד אורית חופשי, יהודית סספורטס, סיגלית לנדאו, טליה קינן ואלהם רוקני. את נציגות שנות ה־2000 נוסיף עוד לראות מן הסתם בספרי ההמשך של האוסף.

דגנית ברסט, כוס וכתם מס. 1 2004

אלהם רוקני, טאפט (ניסיון מס.1) 2014

The post מאה שנות אמנות בספר החדש של אוסף בנק דיסקונט appeared first on מגזין פורטפוליו.

כל תערוכה על פרסונה ידועה נתקלת במוקדם או במאוחר בשאלה על הפער שבין האדם עצמו לבין מסיכת הכוכב שהוא עוטה. זו סוגיה שלא מעט אוצרים נתקלים בה, במיוחד כאשר הפער הזה משמעותי. האם התערוכה צריכה להיות מעין פורטרט של הפרטי, או של המעמד הציבורי? האם היא צריכה לאפשר הצצה לחיים האמיתיים, לקושש רמזים למה שנעשה מאחורי הקלעים או דווקא להתמקד בחיי הבמה, שהם בדרך כלל מתוסרטים, מועצמים ומקושטים בנוצות?

נדמה שהשאלה הזו נחסכה מצמד האוצרים העומדים מאחורי התערוכה ״בראשית: דנה אינטרנשיונל״, רפי וזאנה וגיא מורג צפלביץ׳, שנפתחה לאחרונה בחולון ומיועדת להינעל בחודש דצמבר. ״אני חושב שהפרסונה שלה היא הכוכבת. היא גם אישה נחמדה מאוד, ובכלל – היא הדמות שלה״, אומר מורג צפלביץ׳, שזו הפעם השלישית שהוא עובד יחד עם וזאנה, לאחר שאצרו יחד תערוכה על עופרה חזה ותערוכה על צביקה פיק. ״יש כוכבים שברגע שהם יורדים מהבמה הם הופכים למישהו אחר. אצלה יש משהו לגמרי אמיתי, הפרסונה והמציאות הם לפחות מקבילים לדנה הכוכבת״.

״עדיף להיות שנוא על מי שאתה מאשר להיות אהוב על מי שאתה לא. אני לא התכוונתי אף פעם להיות סמל. החלום שלי היה להיות זמרת. כל מה שקרה מעבר לזה, פשוט נקלעתי לסיטואציות״

פורטרט דנה אינטרנשיונל. צילום: רונן אקרמן

המסע למצרים, 1996. צילום: רוני ינקוביץ'

מצרים 1996. צילום: רוני ינקוביץ'

וכך, התערוכה חוצה הלוך ושוב בין המציאות לבמה, בלי לגלות שום סתירה בין דנה לבין האינטרנשיונל. עשרות המוצגים בה – בין אם שמלות הופעה מפורסמות, צילומים מפורסמים ועד לפתקים עם מילות שיר – סובבים סביב שני צירים מרכזיים: אובייקטים של הכוכבת, או כאלה הקשורים אלה ישירות, ומנגד יצירות אמנות שנעשו עליה. בחלוקת העבודה בין האוצרים מורג צפלביץ׳ היה אחראי על חלק האמנות בתערוכה ואילו וזאנה היה אחראי על ליקוט הפריטים מההיבט האישי וההיסטורי.

ישנן בנות

התערוכה חוקרת את המסע שעברה דנה אינטרנשיונל משולי־השוליים החברתיים והמוזיקליים בשנות ה־80 אל לב המיינסטרים הישראלי. הכרה שבאה לידי ביטוי לא רק בייצוג המדינה באירוויזיון של 1998 אלא גם בשיתופי פעולה עם כוכבי פופ אחרים, לרבות עידן יניב או סבלימינל. כיום, היא מחזיקה ברזומה מפואר, הכולל 14 אלבומים ושורה של להיטים, חלקם נצרבו עמוקות בתודעה המקומית, החל מ״ישנן בנות״ ועד ״לאב בוי״, שחולל שמות בשיר ילדים ונעשה לאחד השירים המושמעים ביותר שלה ולהיט על זמני.

כנגד הסיכויים, אינטרנשיונל הצליחה לשנות לא מעט בכל הקשור לפתיחות וסובלנות ביחס לאחר בכלל, ולקהילת הלהט״ב, ששנות ה־90 היו לה רגע של יציאה מסיבית מהארון. ״עדיף להיות שנוא על מי שאתה״, היא מצוטטת, ״מאשר להיות אהוב על מי שאתה לא. אני לא התכוונתי אף פעם להיות סמל או דגל או דוגמה. אנשים רואים בי מה שהם רוצים, אין לזה שום קשר למי שאני באמת. החלום שלי היה להיות זמרת. כל מה שקרה מעבר לזה לא היה משהו שהתכוונתי אליו, פשוט נקלעתי לסיטואציות״.

אירוויזיון 1998. צילום: זיו קורן

אירוויזיון 1998. צילום: זיו קורן

טיוטת השיר לאירוויזיון, צילום: רן יחזקאל (באדיבות יואב גינאי)

מגימיק לאייקון לאומי

״לא זכור לי מקרה בזירת התרבות הישראלית בת זמננו בו מה שהוגדר כגימיק הפך במהירות שיא לאייקון בינלאומי״, אומר וזאנה. ״מי שקרא בראשית שנות התשעים לזמרת הססגונית עם התסרוקות והלבוש הנועז ׳גימיק חולף׳ או הקצין ותיאר אותה כתועבה, הבין עד מהרה שדנה אינטרנשיונל עשתה את זה ובגדול. בהרבה תחומים אפשר להגיד שדנה היתה הראשונה שעשתה את זה או את זה, והתערוכה מסמנת נקודות ציון מוכרות יותר ופחות בדרך הארוכה הזו, שעוד נמשכת״.

אינטרנשיונל אמנם נתנה את ברכתה לתערוכה, אך למעשה הייתה מעורבת רק בחציה. ״בחלק ההיסטורי של התערוכה, או האישי, היא הייתה מעורבת ועזרה מאוד, ועבדנו איתה די צמוד. היא הייתה פתוחה לגמרי. אבל היא לא ראתה את העבודות שנעשו עליה ובהשראתה, בחלק של האמנות״ אומר מורג צפלביץ׳, ומוסיף בחיוך: ״אני אוהב לעשות לאמנים הפתעה״.

בעוד שבמרכז שתי התערוכות הקודמות שעליהן היו חתומים שני האוצרים יחד עמדו גיבורי תרבות שנדמה שהם קונצנזוס, הרי שאינטרנשיונל פרצה לתודעה המקומית והבינלאומית דווקא משום שהייתה לה תרומה נכבדה בדיון הפוליטי על זכויות להט״ב ומקומם בציבוריות ובנראות הישראלית. 

״היא הצליחה לעשות כמעט את הבלתי אפשרי״, אומר מורג צפלביץ׳, ומנמק בעקיפין את ההחלטה להקדיש לאינטרנשיונל תערוכה. ״אם אתה מדבר על האירוויזיון הראשון, אז לא ידעו איך לאכול את זה. ברור שיש אנשים שעדיין הולכים עם הראש בקיר, אבל בגלל איכות השירה שלה, ההצלחה שלה, והפרסונה שלה היא הצליחה כמעט לבדה לשנות את המצב״.

שמלה בעיצוב ירון מינקובסקי לדנה אינטרנשיונל. צילום: רן יחזקאל (באדיבות קלוד דדיה)

מחוך, אוסף פרטי. צילום: רן יחזקאל

לדבריו, היה חשוב להם להציב בפוקוס את הנוכחות העצומה הזו, שראשיתה באומץ ובפרובוקציה ולאחריה חיבוק מהזרם המרכזי. ״אני חושב שהדמות, יחד עם השירים ויחד עם האיכויות שלה והאישיות המוחצנת, היא העניין, ואני חושב שהצלחנו לתפוס את זה. חלק גדול מהשמלות הן באמת רגעים אייקונים, כמו גם שערי העיתונים מהארץ ומהעולם. זה ישר מחבר לדמות״.

האם זוהי תערוכה פוליטית אם כך? ״אני חושב שאנחנו לא במצב הזה – כשבחרו את דנה אינטרנשיונל לאירוויזיון זה עשה רעש, וזה גרם גם די להרבה תרעומת. היום התקדמנו מאוד. אני לא רואה בזה עבודה פוליטית. זו לא תערוכה פוליטית. אבל כן אני מנסה לא ללכת לברור מאליו, אלא להביא דברים שיגרמו לאנשים לחשוב – גם על הנושא וגם עליה כבן אדם.

״אני מנסה לדבר לא רק על החזות החיצונית אלא גם על התוכן שהאדם מעביר. לקחתי עבודה של האמן אביב גרינברג, שמורכבת ממצתים בצבעי דגל הגאווה וזה קשור למחאת הלהט״בים ובכלל לקהילה הגאה. ויש גם עבודת וידאו מדהימה של כפיר מהצרי, שבה הוא ואחותו התאומה משתנים לנגד עינינו, זה מאתגר את השיח שבין זכר ונקבה. יש גם עבודות מוכרות – למשל פורטרט של דנה שיצר חנוך פיבן ב־2011״.

העבודה על התערוכה ארכה חודשים. ״הכל היה מתוכנן כאן מראש לפרטי פרטים. אספנו מאות פריטים ועבודות. רק שמלות יש כעשרים. איך מחליטים מה נכנס? לוקחים את הדברים הכי טובים. לא לקחתי כל מה שרציתי בהתחלה כי היו לא מעט פריטים שהתברר שהם לא מתאימים״.

–

״בראשית: דנה אינטרנשיונל״ תוצג בגלריית המשכן – בית מאירוב, הרצפלד 31, חולון, עד 31 בדצמבר 2018

עיצוב דני מזרחי. צילום: רן יחזקאל

אירוויזיון 1998. צילום: זיו קורן

The post אין סתירה בין דנה לבין האינטרנשיונל appeared first on מגזין פורטפוליו.

אנחנו ילידים במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון

ממצאים ארכיאולוגיים מתקופת הברונזה שמקורם בשכונת ג׳סי כהן והתגלו במחסני עירית חולון, יוצגו לראשונה בתערוכה ״אנחנו ילידים״ שתיפתח הערב במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, ויזכו לשיחזור, פרשנויות והקשרים אמנותיים עכשוויים שיצר האמן תמיר ארליך תוך שיתוף עם מגוון קבוצות מהקהילה של ג׳סי כהן. התערוכה היא חלק מפרויקט מוזיאון ג׳סי כהן השלם, שפועל במרכז מאז 2016, הוקם על ידי האמנים אפי ואמיר ומופעל ביחד עם צוות של תושבים מהשכונה. המוזיאון הוא פרויקט מתמשך שמטרתו לתעד את ההיסטוריה של שכונת ג׳סי כהן ולהציע פרשנויות והקשרים אמנותיים עכשוויים להיסטוריה זו. הפרויקט והתערוכה ״אנחנו ילידים״ מרחיב את ההיסטוריה של השכונה עד לתקופת הברונזה ומציע אפשרויות חדשות לתפיסת המקום על ידי התושבים ועל ידי האורחים שיבקרו בתערוכה. קהל הצופים יוזמן לקחת חלק ולחשוף את הממצאים המשוחזרים וכך להתנסות בפעולת הארכיאולוג. אוצר: אייל דנון, מנהל המרכז לאמנות דיגיטלית; אוצרת ארכיאולוגיה: גלית ליטני.

יובל סער

אתר החפירה בג'סי כהן 1965, צילום: יריב שפירא. במרכז לאמנות דיגיטלית

גילת אורקין, בגלריה על הצוק (באדיבות האמנית)

הסבון בכה מאוד בגלריה על הצוק בנתניה

עד כמה הניקיון והלכלוך מעסיקים את החברה הישראלית בכלל ואת האמנות הישראלית העכשווית בפרט? על שאלה זו מתכוונים לענות כ־25 אמנים ואמניות בתערוכה הנושאת את השם המחייב ״הסבון בכה מאוד״, שאצר גיא מורג צפלביץ׳ בהזמנת עיריית נתניה בגלריה על הצוק בנתניה. בתערוכה שתיפתח מחר (ו׳, 28.9) ״הניקיון נותן לנו מקום לשנות ולחדש, לנקות את המגירות. אך בעוד שפעולת הניקוי בעבור רבים היא עיסוק תרפויטי ואפילו קיומי, לאחרים היא עשויה לגרום חלחלה מעצם המחשבה עליה. כך או כך, בניקיון יש גם משהו המזכיר את יצירת האמנות. הגוף פועל בעזרת תנועות וחומרים, ויוצר משהו שלא היה קודם – כמו בריקוד, פיסול וציור״, כותב מורג צפלביץ׳.

בין המשתתפים: ג׳ניפר אבסירה, ורד אהרונוביץ׳, גילת אורקין, שי אזולאי, ורדי בוברוב, נועה גרוס, אביב גרינברג, ענבל הופמן, אריק וייס, חביתוש(באדיבות הטלוויזיה החינוכית הישראלית), אירית חמו, מרים כבסה, ענבל מארי כהן, קובי לוי, אנה מירקין, אסתר נאור, ורד נסים, אורן פישר, חן צרפתי, זויה צ׳רקסקי, שולה קובו, אולגה קונדינה, מיכה קירשנר, מורן קליגר, רונן רז, דינה שנהב, קרן שפילשר.

סיור גלריה בתערוכה ביום ששי, 19.10 בשעה 10.30. נעילה ביום שבת ה־17.11.

חגית פלג רותם

עירית דרוב במוזיאון האדם והחי

טבע עירוני הולך ונעלם במוזיאון האדם והחי בפארק הלאומי ברמת גן

מפגש מקרי עם נקבת תן בפארק הירקון, הוביל את הצלמת עירית דרוב לעקוב אחרי משפחות התנים ובמקביל אחרי מגוון המינים בפארק. כשהרגישה בשינויים ובהרס הטבע ובעקבותיו בפגיעה בבעלי החיים, כולל חשד להרעלה מכוונת, הפכה לפעילה וללוחמת סביבתית. פארק הירקון עבר – ועובר באחרונה – שינויים מרחיקי לכת וביניהם בנייה מוגברת, גיזומים, כיסוחים, כריתת עצים, הפקעת שטחים ציבוריים לטובת אירועים פרטיים, בניית שבילי אופניים, ייבוש שטחי ביצה, זיהומים במים, דיג בלתי חוקי, אשפה ואף אוטוסטרדה מתוכננת. כל אלו מתועדים על ידי דרוב בתערוכה ״פארק הירקון – טבע עירוני הולך ונעלם״, שתיפתח הערב במוזיאון האדם והחי בפארק הלאומי ברמת גן (אוצרת: אסתי פרקל).

יובל סער

The post הרשימה המשותפת // 27 בספטמבר 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

עתר גבע, בן 43, גר בעין שמר ופועל בעיקר באיזור פרדס חנה־כרכור ובתל אביב (שם אני מלמד בגימנסיה הרצליה או מגיע כשיש אירוע או תערוכה).
פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

18 שנה בזוגיות נהדרת + 3 ילדים.

מה בצלחת?

אוכלים הכל, די בסטנדרט. אוהבים פשוט, חביתה, סלט טרי.

עתר גבע. בין ציור לפיסול (צילומים: מ״ל)

אני מצייר כשהקנבס שוכב על הרצפה, ומשתמש בכמויות צבע גדולות. אני עובד מהר, נותן לצבעים מסוגים שונים להתערבב ומניח לקומפוזיציה להתרחש ולהפתיע אותי

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בגלריה זוזו בעמק חפר אני מציג כמה עבודות, בתערוכה הקבוצתית ״סביבת עבודה״ (אוצר: יוסי וסיד). העבודות מייצגות את תהליך העבודה שלי, שמשלב ציור ופיסול: אני מצייר כשהקנבס שוכב על הרצפה, ומשתמש בכמויות צבע גדולות. אני עובד מהר, נותן לצבעים מסוגים שונים להתערבב ומניח לקומפוזיציה להתרחש ולהפתיע אותי.

חוץ מזה אני מציג בגלריה גבעון, ויש להם עבודות שלי באוסף. אצל נעמי (גבעון) ונורית (וולף) קיבלתי הזדמנות נהדרת במהלך השנים האחרונות, להציג סגנון ציור מופשט, שכולל ניסיון לאבד צורה ולמצוא אותה מחדש. כך אני נמנע מלהפוך למכונה ולעבוד על אוטומט.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

יאיר גרבוז היה המורה שלי בשנה א׳ במדרשה. הוא סלל לי שפה, ולימד אותי לחשוב, לנשום ולשקוק אמנות. כל שיעור איתו היה חווייה, השראה ומופע סטנדאפ של שעה ועשר דקות.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף אתה צריך כדי לממן אותו?

״ארטפטפת – אירוע, אמנות, מחקר״: תכנית לשלב לאורך זמן בין מדע, אמנות וחינוך באמצעות חוקרים משני התחומים – אמנים חוקרים ומדענים חוקרים. לפני חודשיים הפקנו אירוע פיילוט, שהיה מוצלח בצורה בלתי רגילה. על מנת להגשים את החלום על באמת אני צריך סכום של חצי מיליון שקלים, ואז אוכל לאפשר מרווח כל כך חיוני וחסר הן למדע והן לאמנות בארץ, מרווח של מחקר אמיתי ונטול פניות.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

חולצה מכופתרת ונהדרת בבזאר של דלהי, כשהצגתי שם בתערוכה.

רוצים להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@byfar.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // עתר גבע appeared first on מגזין פורטפוליו.

סיורים לביאנלה ה־58 לאמנות בוונציה

הביאנלה תיפתח ב־11 במאי ותימשך עד 24 בנובמבר 2019. הסיורים הראשונים יתקיימו החל מ־16 במאי.

אוצר הביאנלה הנבחר לשנה זו הוא ראלף רוגוף, אמריקאי במוצאו, שבעשור האחרון עומד בראש גלריה הייוורד בלונדון – מוסד תרבות ציבורי רדיקלי וחדשני. רוגוף העניק לביאנלה את הכותרת האירונית ״שתחיו בזמנים מעניינים״ והסביר את בחירתו: ״בעידן דיגיטלי, שבו פייק ניוז ו׳עובדות אלטרנטיביות׳ מזהמים את השיח הפוליטי וזורעים חוסר אמון, כדאי לאחוז בכל הזדמנות אפשרית כדי לבחון ולהעריך מחדש את נקודות ההתייחסות שלנו. התערוכה לא תעסוק באופן ישיר בנושא, אך היא תדגיש את הגישה שלפיה לאמנות יש תפקיד חברתי ויצירות אמנות נועדו הן לספק הנאה תרבותית ואסתטית והן לקדם חשיבה ביקורתית. אמנים מציעים חלופות משלהם למשמעות של עובדות, על ידי חיפוש דרכים אחרות ומקוריות״.

אוצר הביאנלה, ראלף רוגוף. Photo © Marc Atkins Images

האמרה ״שתחיו בזמנים מעניינים״ היא בעצמה פייק ניוז, אם כי מדובר באולד ניוז. מקובל לחשוב שמדובר בקללה סינית עתיקה, אך מסתבר שזוהי המצאה אנגלית, שהושמעה לראשונה בסוף שנות השלושים בבית הנבחרים בלונדון, והייחוס לחוכמה הסינית נועד ליצור רושם עז יותר. ״אין ספק שהקללה על ראשינו״, אמר אז לורד צ'מברליין, ״אנחנו נעים ממשבר למשבר, מאסון להלם״ – וכך, ערב מלחמת העולם השנייה נטבע המושג ״זמנים מעניינים״ במשמעותו הצינית ביותר.

לגישתו של רוגוף, התיאור הזה הולם גם את זמננו, והוא בכל מקרה שואף שיהיה מעניין, בכל המובנים. ״העבודות והאמנים בביאנלה יכוונו לגרום לציבור המבקרים חוויה מרחיבה של מעורבות, קליטה ולמידה יצירתית ועמוקה, באמצעות המפגש עם האמנות״. חלק מהיצירות יזמינו את הצופים למשחק והשתובבות, לא בגלל שהאמנות אינה עניין רציני, אלא ש״כאשר אנו משחקים אנחנו ׳אנושיים׳ באופן המלא ביותר״, הוא אומר.

מועדי הסיורים הראשונים:

יום ה' 16.5.19 – יום א' 19.5.19
יום ב' – 20.5.19 – יום ה' 23.5.19
יום ו' 24.5.19 – יום ב' 27.5.19 

סיורי ספטמבר 2019

יום א' 1.9.19 – יום ד' 4.9.19
יום ה' – 5.9.19 – יום א' 8.9.19

ונציה + מילאנו

יום ד' 11.9.19 – יום ד' 18.9.19

מועדי הסיורים באוקטובר ונובמבר יפורסמו בהמשך.
ניתן לתאם סיורים פרטיים בתאריכים המתאימים לכם.

את הסיורים עורכת ומדריכה חגית פלג רותם, עיתונאית ומומחית לתרבות חזותית, עורכת האמנות של מגזין פורטפוליו. כל סיור הוא תוכנית אצורה היטב, מעין סמינר מרוכז באמנות עכשווית, הנטוע בהוויה הייחודית של ונציה – בתנועה המתנהלת על המים, בארמונות הרנסנסיים המתפוררים ובמבוך הסמטאות של העיר. נבקר בביאנלה על חלקיה הרשמיים והנסתרים; בתערוכות נבחרות במוזיאונים ובאתרים המפתיעים והמעניינים ביותר ברחבי העיר. ניפגש עם אמנים ואוצרים, עם אוכל מקומי ומנהגים מרתקים בעיר שחוברה לה יחדיו מאלפי איים קטנטנים.

מספר המשתתפים מוגבל עד 15, הארגון פרטי והיחס אישי.
הסיורים מותאמים למועדי טיסות ישירות של אל על, אך תוכלו לשלב טיסות על פי בחירתכם.

לפרטים והזמנת מקום: 052-3423221/ hagitpr@gmail.com

כבכל שנה תכלול הביאנלה תערוכה מרכזית בינלאומית ותערוכות של אמנים המייצגים עשרות מדינות בעולם. את ישראל תייצג השנה איה בן רון בליווי האוצר אבי לובין, שעל פי המעט הידוע בשלב זה בכוונתה להפוך את הביתן הישראלי למעין בית חולים שדה לטיפול ברעות חולות – נושא ההולם גם את התמה המובילה של הביאנלה.

יש המזהים את ונציה עם מסכות הקרנבל, יש שחושבים על הגונדולות ועל צריחי הכנסיות וזוכרים את העיר המוזרה כמלכודת תיירים. אבל זו לא ונציה של הביאנלה לאמנות. בתקופת הביאנלה, לאורך חצי שנה, העיר כולה הופכת למוזיאון פתוח ורחב ידיים. אמנות עכשווית נכנסת לארמונות, לכנסיות ולמחסני מכס שהפכו למוזיאונים. הביאנלה ה־58 לאמנות תיפתח ב־11.5 ותימשך עד 24.11. ובמאה ה־21 גם מסורת שהחלה לפני 130 שנה יודעת שהיא צריכה לחדש ולרגש, להפתיע בכל פעם מחדש, כדי שלא לאבד את מקומה כאירוע האמנות החשוב בעולם.

The post סיורים לביאנלה בוונציה: שנחייה בזמנים מעניינים appeared first on מגזין פורטפוליו.

״אם היית אומר לגיל סמטנה הצעיר, שבעוד 30 שנה יבואו כל כך הרבה אנשים לראות אותנו, הוא היה מאמין?״, שאל רמי פורטיס את סמטנה, נגן גיטרה בס, בפתיחת מסע ההופעות שחוגג 30 שנה לאלבום ״סיפורים מהקופסא״. ״כבר עברו 30 שנה?״, מתפלא גם המעצב יוסי ג׳יברי שהגה את הדימוייים ועיצב את העטיפה האיקונית של ״סיפורים מהקופסא״: דמות ורודה מרובת ידיים שאוחזות בשלט, ג׳וקים – הרכיבים האלקטרוניים שמקיפים אותה – והשם ״פורטיס״ כתוב בגופן שלא היה קיים, באותיות מוצרות, עיבוד שהפך למעין לוגו.

ג׳יברי היה בין הצעירים שאכלסו בשלהי שנות ה־80 את הדירות השכורות ברחובות שמסביב לרחוב שינקין בתל אביב. צעירים, שחיפוש אחר משהו חדש במוזיקה, באמנות ובמחול חיבר ביניהם, ובזכותם החלה להתהוות באזור אווירה שהפכה את הרחוב לסמל תל אביבי. ג׳יברי, שסיים זה עתה את הלימודים בבצלאל, מצא שם את מקומו. נושא פרויקט הגמר שלו היה מיתוג לתיאטרון מחול רנה שינפלד, וכך הכיר את נעמי בלוך, שהייתה אז רקדנית ומנהלת הסטודיו. בין השניים נרקמה ידידות סביב תחומי עניין משותפים, ונעמי סיפרה לו על להקה שפועלת באירופה והשמיעה לו הקלטות. הלהקה היא מינימל קומפקט, ונעמי תהיה לימים נעמי בלוך־פורטיס.

לאחר הלימודים ג׳יברי עבד במשך שנתיים וחצי אצל דוד טרטקובר. גזר, הדביק, חיבר ויצר קולאז׳ים בשיטות ידניות שלמד בבצלאל. בהמשך עבד כמעצב עצמאי מתוך הדירה שלו ברחוב מלצ׳ט. האמצעים והכלים שעמדו לרשות המעצבים הגרפיים באותה תקופה חייבו תהליך עבודה שכלל שלבים רבים. הטקסט הוקלד בסוג של מכונת כתיבה ועל המסך נראה רק קובץ הוראות. התוצאה התקבלה על נייר צילום, שממנו חתך המעצב את האותיות, הדביק על נייר מילימטרי, שילב תמונות וייצר קולאז׳ ידני של הדימוי שראה בעיני רוחו.

יוסי ג׳יברי עם ספר הסקיצות בביתו

ספר הסקיצות

״לא יכולתי לחיות בשלום עם מה שהיה אז״, הוא מספר. ״הרגשתי שאני לא מסוגל להוריד את הדימויים שראיתי בראש, לנייר, ושצריך עוד עזרה או שילוב טכני כדי להוציא אותם אל הפועל״. הוא התעניין בגרפיקת מחשב וידע שבחוף המערבי בארצות הברית כבר רוחשת סצנה: אפריל גריימן עושה ניסיונות במעבדה בלוס אנג׳לס ומשתמשת במחשב כדי לייצר דימויים.

במהלך השנים הראשונות שלו כמעצב עצמאי עסק ג׳יברי בעיצובים ניסיוניים. בביתו שכאז כן היום משמש כסטודיו, הוא פורש על השולחן סדרה של עטיפות ספרים שעיצב באותה תקופה. ״מעבר צבעים כזה לא היה אפשר לעשות בשנת 1986, וזה מה שרציתי. המעברים והגלישות נעשו באמצעות שבלונות ו־Airbrush. הכול חיתוכי נייר והדבקות של טקסט שהוצאתי אצל סדר (מקצוע שבינתיים נעלם). ממש באופן קלאסי, עמוד עמוד על נייר מילימטרי כחלחל.

״האותיות מוצרות או מורחבות, אפשר להגיד שאין פה אף אות שנראית כמו שהיא נולדה, כי לא עניין אותי איך שהיא נולדה – עניין אותי מה אפשר לעשות עם זה. בתקופה הזאת כבר ידעתי מה קורה בחוף המערבי. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאוכל לעשות את זה על המסך. האסתטיקה הזאת, הניסיונות האלה, זה מה שעניין אותי אז ב־1986, שנתיים לפני שיצא ׳סיפורים מהקופסא׳, שגם הוא קרוב מאוד לאותה שיטה״, הוא מספר.

אל מרובה ידיים מהמזרח הרחוק

בינתיים בבלגיה, לקראת סוף הדרך עם מינימל קומפקט, חזר פורטיס לכתוב שירים בעברית. פורטיס וברי סחרוף בילו שעות עם הגיטרות מול הטלוויזיה, ודרך הטלוויזיה ראו גם מה קורה פה בארץ. ואז הכבלים הגיעו לבריסל, ולראשונה היה אפשר לזפזפ בין ערוצים. בקיץ 1988 הגיעו פורטיס וסחרוף לארץ והקליטו שירים לאלבום. ״את כל הדברים האלה אני שמעתי מנעמי״ אומר ג׳יברי, ״ואז נעמי אמרה לי: ׳שמע, רמי בא לארץ, יש צוות חשיבה על תקליט חדש, אתה רוצה לבוא?׳״.

ג׳יברי הצטרף לקבוצה שכבר עבדה כצוות קונספט על תקליטי השדרים, והשתתפו בה רמי ירושלמי, יוסי ירושלמי, יגאל דורון, יוסי לדרמן, ונעמי בלוך־פורטיס. את העטיפות של תקליטי השדרים עיצבו חיים סמרל (מעצב בן כיתה של יוסי ג׳יברי בבצלאל) ויוסי לדרמן. ללדרמן היה מחשב – אחד המחשבים הראשונים בתל אביב. פורטיס וסחרוף חיפשו הקלטה אלקטרונית יותר והמחשב של לדרמן, שימוש בדגימות קול ומכונת תופים, סיפקו את הצליל החדש.

תקליטוני השדרים של האלבום בעיצוב חיים סמרל ויוסי לדרמן

״ידעתי על החיפוש המוזיקלי, על הצליל החדש. שמעתי קלטות. כך נולד העיצוב, זה לא היה ג׳וב. החיבור שלי לפרויקט היה ממקום של חיפוש אמנותי, של סקרנות מכל מיני תחומים, מההיכרות שלי עם נעמי כעוד אדם מתחום היצירה שהכרתי בימים הראשונים שלי בתל אביב. הזדהיתי עם החיפוש שלהם: הרגשתי באותו מקום, עם אותו חיפוש ועם אותה סקרנות״.

ג׳יברי שולף מכוננית עמוסת ספרים את ספר הסקיצות שלו מאותן שנים, שממחיש איך הדברים נולדו, מרישומים ידניים וקטעי צילומים וקולאז׳ים. הדימוי שעל עטיפת התקליט התפתח מרישום קטן שג׳יברי צייר בעט שחור; דמות בהשראת אל מרובה ידיים מהמזרח הרחוק. ״מכיוון שצירפו אותי לצוות הקונספט התבקשתי ללכת הביתה ולהביא הצעה״, הוא נזכר, ״ואני הלכתי וציירתי את הדימוי שנבע מהסיפורים. הדמות הזאת, האלוהים של הטלוויזיה, והתאווה הזאת לטלוויזיה, לכבלים. הוא יושב עם השלט ומפעיל את הטלוויזיות, את המסכים. השנים 1987–1988 הן ראשית התקופה שבה התחלנו לקבל את האינפורמציה ממסכים. לא היה מחשב כמעט לאף אחד. לא היה החופש שאחר כך נוצר והאפשרות לעבד״.

הפאטרן שממנו בנוי הגוף של הדמות הורודה, שנתן לה אסתטיקה חדשה ורעננה, החל ממשחק צורני מופשט בלי קשר לדמות. ״רעיון לבד אינו מספיק, וגם אסתטיקה ללא רעיון אינה מספיקה״, הוא אומר. לאחר שגיבש את הדמות החל לחפש את הטיפוגרפיה ולאחריה הגיע לג׳וקים, הרכיבים האלקטרוניים. ברישומים הראשונים הדמות מוקפת בטלוויזיות. עם התקדמות תהליך העיצוב הרגיש ג׳יברי שאין צורך להציג את הטלוויזיות, ומספיק למקם מסביב לדמות את הג׳וקים. במציאות הרכיבים האלקטרוניים מולחמים ללוח והרגליים שלהם ישרות, אצל ג׳יברי הרגליים שלהם מכופפות והם הולכים.

הרישום הראשון

העטיפה הסופית

״פורטיס וסחרוף עשו ניסיונות מוזיקליים על המחשב של יוסי לדרמן, ואני שמעתי שיש מחשב אז רצתי לראות מה אפשר לעשות״. את הפתקים שעליהם צייר את הדמות ואת הג׳וקים לקח ג׳יברי ללדרמן וביקש ממנו שיכניס אותם למחשב. ״רציתי את הפיקסלים, את הטקסטורה השבורה. לא יכולתי לקבל את הפיקסליזציה באופן ידני״. לדרמן הגיש לו את הפלט ואז הלך ג׳יברי לחפש דימוי לרקע. ״זה לקח לי המון זמן, ובסופו של דבר מצאתי באימג׳־בנק דימוי מקומי של דיונה. האלוהים של הטלוויזיה גולש על דיונה: היא מחברת הכול לכאן, למקום. ואז חזרתי לצוות. באתי אליהם עם זה, וזהו. שלחו אותי לדפוס״.

עם הזמן ״סיפורים מהקופסא״ קנה לו מקום כאלבום מופת וכאחד מאלבומי הרוק הישראלי החשובים ביותר, והיו תגובות גם לאפקט החזותי החדש שהוא הציג. ״בהופעות ב׳זמן אמיתי׳ הקרינו על הקיר את הדימוי של הדמות. הדבר הזה שקשקשתי על נייר כשהייתי ילד הפך עם השנים להיות מין אייקון. בשבילי זאת התרגשות גדולה מאוד: לראות משהו שלא יכולתי לצפות כשעשיתי אותו. באיזשהו רגע הדימוי נהיה משהו עצמאי״.

יוסי ג׳יברי עם הכרזה ללא שמו של גיל סמטנה

הכרזה הסופית עם התוספת

עטיפת התקליט וגם הכרזה להופעות ב״זמן אמיתי״ שעיצב ג׳יברי, נבחרו להיכלל בשנת 1989 בספר ״עיצוב גרפי בישראל״. בספר מוצגות עבודותיו של ג׳יברי לצד עבודות של מעצבים בכירים שהיו מוריו בבצלאל רק שנים ספורות קודם לכן. בכרזה השתמש ג׳יברי בתצלום של פורטיס שצילמה מלי בן־עמי: הוא שכפל אותו במכונת זירוקס, ולצידו מיקם את הדמות מעטיפת התקליט. הצורות המשולשות שיוצאות מהמלבן שעליו כתובים הקרדיטים בחלק השמאלי של הכרזה, נוספו לאחר שכל הכרזות כבר הודפסו. המפיק ניצן זעירא ראה את הכרזות ואמר: ״שכחנו את גיל – תעשה משהו!״. כדי ליצור מקום לשם של גיל סמטנה חיבר ג׳יברי שתי צורות למלבן השחור, הכרזות הוכנסו שוב למכונה, והצורות המשולשות ושמו של סמנטה הודפסו בהדפסת רכב כתוספת על הכרזות הקיימות. שנה לאחר מכן, בקיץ 1990 הביא ג׳יברי את המחשב הראשון שלו מניו יורק.

זה הכול ג׳וקים וטקסטורות, איפה המוזיקאים?

ג׳יברי מסתכל על החומרים הגרפיים: דיסק, תקליט וקלטת. ״זאת הייתה עבודה מורכבת. היה צריך למצוא שפה גרפית, הקשר גרפי ולשמור על סגנון. בדרך כלל הדימויים המצולמים של המוזיקאים שולטים במרחב המעוצב, ופה זה ממש לא ככה. המקום שניתן לעיצוב הגרפי ממש מפתיע. היום כשאני מסתכל על זה אני לא מבין איך זה התקבל. זאת אומרת, אני הלכתי הביתה ועשיתי את מה שעשיתי – אבל הם קיבלו את זה. הם לא אמרו: הלו, מה זה? איפה המוזיקאים? פה צריך תמונה של המוזיקאים.

״אבל לא, זה הכול ג׳וקים וכל מני משחקים של טקסטורות. ההחלטה שלא להשתמש בתצלום, אלא לאפשר חיפוש רעיוני, היא החלטה קודם כל של פורטיס וסחרוף, ואני חושב שזה גם היה חלק מהחיפוש שלהם. הם רצו ליצור ורמי רצה לכתוב בעברית. הם לא ראו את עצמם כוכבי רוק. הם חיפשו אמירה, רעיון, ביטוי. גם זה היה משהו חדש״.

החיפוש עודנו מרכיב מרכזי ביצירה של ג׳יברי. ״אני חי את החיפוש הזה כל הזמן. בלי החיפוש לא הייתי יכול לעצב. זה לא נפסק, ולכן זה לא ׳במגירות׳. לא הסתכלתי על החומרים האלה 20 שנה, אבל עכשיו כשרציתי, ידעתי בדיוק איפה הם. החיפוש הזה הוא חלק ממני גם היום״.

30 שנה לסיפורים מהקופסא במועדון הבארבי

The post האלוהים של הטלוויזיה גולש על דיונה: 30 שנה לסיפורים מהקופסא appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרס ליוצרים בתחומי העיצוב

הפרס מיועד לאמנים בגילאי 27 ומעלה, שהוכיחו פעילות יצירתית מקצועית רציפה בת שלוש שנים לפחות מיום סיום הלימודים, והם בעלי מכלול עבודה משמעותי בעל אפיוני עיצוב השייכים לתחומם. יוענקו עד חמישה פרסים בגובה של 20,000 ₪ לכל פרס.

פרס האמן הצעיר

הפרס מיועד לאמנים בגילאי 27 עד 35 (כולל), שהוכיחו פעילות מקצועית מוכרת ומתמשכת בת שלוש שנים לפחות, ובכלל זה השתתפו בשתי תערוכות קבוצתיות סלקטיביות שלא במסגרת בית הספר, או בתערוכת יחיד במוזיאון או בגלריה מוכרת. יוענקו עד 10 פרסים בגבוה של 10,000 ₪ לכל פרס.

פרס עידוד היצירה

הפרס מיועד לאמנים בגילאי 35 ומעלה, שהוכיחו פעילות מקצועית מוכרת ומתמשכת בת שבע שנים לפחות, ובכלל זה השתתפו לכל הפחות בשלוש תערוכות יחיד או קבוצתיות סלקטיביות שהועלו בחללי תצוגה מקצועיים מוכרים. יוענקו עד 10 פרסים בגובה של 20,000 ₪ לכל פרס.

פרס מפעל חיים

הפרס מיועד לאמנים מגיל 55 ואילך שהינם בין החיים, הפעילים בתחום האמנות הפלסטית במשך 25 שנה לפחות באופן רצוף ושעשייתם האמנותית השאירה חותמה בשדה התרבות והאמנות בארץ, השפיעה על תלמידים ואמנים בדרכם האמנותית וסייעה להתפתחות האמנות הישראלית. יוענק פרס אחד בסכום של 49,560 ₪.

פרס אמן בראשית דרכו בתחום אמנות הווידאו

הפרס מיועד לאמני וידיאו בגילאי 27 עד 35 (כולל) שהוכיחו פעילות מקצועית מוכרת ומתמשכת בת שלוש שנים לפחות, ובכלל זה השתתפות בשתי תערוכות קבוצתיות סלקטיביות שלא במסגרת בית בספר או בתערוכת יחיד במוזיאון או בגלריה מוכרת. יוענקו עד שני פרסים לאמן בראשית דרכו בסך של 25,000 ₪ לכל פרס.

פרס אמן בכיר בתחום אמנות הווידאו

הפרס מיועד לאמני וידיאו שמלאו להם 36 שנים והוכיחו פעילות מקצועית מוכרת ומתמשכת בת שבע שנים לפחות, ובכלל זה השתתפות בלפחות שלוש תערוכות, יחיד או קבוצתיות סלקטיביות, שהועלו בחללי תצוגה מוכרים. יוענקו עד שלושה פרסים לאמן בכיר בסך של 49,560 ₪ לכל פרס.

• יש להגיש את טופס המועמדות בקובץ PDF אחד לכתובת דוא״ל artfor2018@gmail.com
• מועד אחרון להגשת בקשת המועמדות: 18.10.2018
• פרטים נוספים, תקנוני הפרסים וטפסי המועמדויות באתר משרד התרבות

The post קול קורא: פרסי האמנות של משרד התרבות והספורט לשנת 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הנהלת המרכז האקדמי ויצו חיפה בחרה בערן ברק לעמוד בראש המחלקה לצילום בוויצו חיפה. ברק, בן 42, הוא צלם ובמאי של סרטים תיעודיים וניסיוניים. עבודותיו הוקרנו בארץ ובעולם וזכו במענקי יצירה והפקה. מיצירותיו האחרונות ״לצוד את הזמן״ ו״פרדס כ״ץ אהובתי״. ברק הינו בוגר תואר ראשון, בהצטיינות, של המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה (2005) ותואר שני MFA במחלקה לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב (2010). הוא בעל נסיון עשיר בהוראה באקדמיה, בין היתר במרכז האקדמי ויצו חיפה, במכללת אורנים ובאוניברסיטה הפתוחה. הוא משמש יועץ, אוצר ולקטור בקרנות קולנוע דוקומנטרי.

בתגובה למינוי אמר ברק ש״המאה ה־21 היא מאה של דימויים. אדם ממוצע צופה כיום בשעה אחת בחייו בכמות חסרת תקדים של דימויים. מתוך הבנה עמוקה של השינויים המתחוללים בשדה זה כיום, המחלקה שואפת להיות חוד חנית תיאורטי, מעשי ואמנותי ביחסה אל הדימוי המצולם. אנחנו פועלים להקנות לסטודנטים, הרואים בצילום ובשליחיו משלח יד מרתק ומסע חיים, כלים מקצועיים ומיומנויות טכנולוגיות, הרלוונטיים לשינויים אלה. במקביל אנחנו פועלים למצב את עצמנו כאלטרנטיבה אמנותית־תרבותית המקיימת קשרים תמידיים עם סביבתה הפיזית בעיר חיפה. בלב עשייתה של המחלקה פועמת סקרנות למפגש אנושי, להתבוננות וחקר של המציאות הסובבת אותנו״.

The post ערן ברק מונה לעמוד בראש המחלקה לצילום בוויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

תערוכות הבוגרים (מאות פרויקטים, עשרות נושאים, מגוון דיסציפלינות) הן הזדמנות להתבונן, לזהות את רוח התקופה ולאתר נושאים דומיננטיים, שמעסיקים את היוצרים הצעירים רגע לפני שהם מתחייבים לתדריך לקוח ולחוקי שוק. בעידן הנוכחי העולם הוא כפר גלובלי – חומרי גלם נודדים בקלות ממקום למקום, כלים טכנולוגיים מקרבים פיזית ורעיונית בין תרבויות וטכניקות עבודה מסורתיות ועכשוויות מתערבבות לכדי האחדה חזותית של חפצים ברחבי כדור הארץ. בתקופה כזו מסקרן לבחון באיזה אופן משפיע ונוכח המקום שבו פועלים הבוגרים – על עבודותיהם ועל השפה החזותית המבנה אותם.

המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר מתמקדת לכאורה בהכשרת יוצרים לפיתוח ויצירה של חומרי גלם עבור תעשייה יצרנית; אך בפועל היא מאפשרת קו חשיבה ועשייה מגוונים ועתירי רבדים, והיא אחת המחלקות הרב־תחומיות היותר מעניינות הפועלות כיום באקדמיה. 46 פרויקטי הגמר שהוצגו השנה מציפים חשיבה רחבה אודות טקסטיל והאפשרויות שהוא פותח, ונעים בין הבטים פילוסופיים להבטים פרקטיים ובין טכניקות מסורתיות לטכנולוגיות עכשוויות.

סוגיית ה״ישראליות״ והשפעת החיים בישראל על התוצר נוכחת בחלק מהפרויקטים, שבהם הטקסטיל הופך בעבור הסטודנטיות לכלי לביטוי אישי, אמצעי לביקורת תרבותית־חברתית ודרך ליצירת ייצוגים של נוף מקומי. בחיבור בין יצירה ומקום עולה סוגייה של ״חומר מקומי״ – הזמנה להתבונן על חומרי גלם פיזיים ורעיוניים שמקיפים אותנו וזמינים עבורנו, לבחון כיצד הם מוטבעים לתוך תהליך היצירה ולתהות אם הם אכן ״מחתימים״ אותה בתווים של מקומיות.

שירה קפלן. צילום: אחיקם בן יוסף

שירה קפלן. צילום: אחיקם בן יוסף

ניצן וייץ. צילום: אחיקם בן יוסף

שירה קפלן השתמשה בדימויי צמחיה ממגדיר צמחי ארץ ישראל של מיכאל זהרי כנקודת מוצא לעבודתה  – ספר המהווה אייקון של ישראליות בפני עצמו. לשימוש בבוטניקה מקומית היה תפקיד דומיננטי בהבניית שפה חזותית מקומית בארץ ישראל. לפני קום המדינה התבסס כאן סגנון עברי־יהודי שנשען על מוטיבים תנ״כיים כמו שבעת המינים וארבעת המינים, ובהמשך נוספו לאלה גם ייצוגים של חיי יום־יום ומוטיבים בוטניים של זהות ישראלית חילונית – כלניות, רקפות, ושאר צמחי בר.

בפרויקט ״ערוגות״ קפלן בחרה דימויי פרחים דוגמת רקפת, חצב ואירוס, ונתנה להם אינטרפרטציה טקסטילית עכשווית. היא פירקה אותם למרכיבים המבוססים על צורות מלבניות המאפיינות את תהליך האריגה בנול, ויצרה הפשטה צורנית המשטיחה את הדימויים של בוטניקה ישראלית מזוהה לצורות גיאומטריות החוזרות על עצמן; הפשטה זו מעניקה לצמחיה המקומית ייצוגים בעלי הבטים אוניברסליים.

תמונות נוף מקומי שהולך ומאבד את זהותו אפשר למצוא גם בפרויקט של ניצן וייץ, ששילבה איור ידני של צמחים מעולמות רחוקים עם צילומים של סביבות ילדותה. בפרויקט ״סטודיו״ היא ציירה פרחים דמיוניים בתוך נופים מקומיים (דרכי עפר, גדרות ומדרכות בעיר שדרות שבה היא גדלה), ויצרה רקעי צילום שבהם היא מחברת בין פנטזיה למציאות. באמצעות הצבת המופעים ההיברידיים והזמנת המבקרים להצטלם בתוכם היא מנכיחה ומעמעמת את זהות המקום באותה נשימה.

מריאנה אובמיוטקין מציפה את סוגיית הדת היהודית ואת מנגנוני השליטה הגבריים. אובמיוטקין, בת לאב יהודי ואם נוצריה – מצב שהופך אותה ״לא שייכת״ לשתי הדתות. בפרויקט הגמר היא הציגה קולקציית בדים ופרטי לבוש שהפכו תחת ידיה לכלי מחאה כנגד מהלכים הנכפים על נשים בתהליך הגיור ובחייהן כיהודיות. תחת השם ״ברוכה שעשתני״ היא מנכיחה סוגיות מפתח, מצבים ורגעי חיים בעלי משמעות בחיי אישה יהודיה: יום כלולות, שמירת נידה, אלמנה, גיורת ומורדת. באמצעות מוטיבים חזותיים דוגמת טלית, קריעה של בגד אבלות ודוגמה המושאלת מכתמי המחזור החודשי, היא הופכת את הלבוש לאמצעי של התרסה ושל מרד באיסורים, ומעוררת אותנו למחשבה על סוגיות שבין דת לפלורליזם ועל פניה של ישראל 2018.

מריאנה אובמיוטקין. צילום: מירב רהט

ספיר עוז

ספיר עוז. צילום: ספיר עוז

ספיר עוז בפרויקט ״צבא עירוני״ עיבדה את דפוסי ההסוואה המוכרים לנו מלבוש צבאי – מרכיב משמעותי בהוויה הישראלית – פירקה והרכיבה יחד דימויי נופים של טבע ושל סביבה אורבנית, ויצרה קולקציה של לבוש להישרדות בחיי היום־יום שמהדהד את המקום הישראלי, אך בו בזמן מיטשטש ומתאים גם למקומות רבים נוספים.

מהלכים של פירוק, של הפשטה ושל טשטוש גבולות ביחסים בין מקומי לאוניברסלי נוכחים באופן אחר בפרויקט ״מזרן לרוחב״ של אביב שבס. במסע שהתנהל בין העולם הווירטואלי למרחב הממשי, קיבלה שבס אינפורמציה מיותר מ־200 אנשים ששלחו לה כתובות ותצלומים של מזרנים ישנים שהושלכו מבתים שונים למרחבים ציבוריים שונים באזור תל אביב. בעקבות האינפורמציה היא יצאה לאתרים והגיבה לחפץ שהיה בכל מקום בפעולה פרפורמטיבית: היא הפכה את המזרן האקראי לזירת התרחשות אנושית וטקסטילית, פירקה את המזרנים שהוצבו במרחב הציבורי לחלקים הבונים ארכיון של חומרים, והגיבה במחווה חזותית לאדם שהעביר לה את האינפורמציה.

דרך הפעולה המתרחשת באופן שונה בכל אתר היא מנהלת דיאלוג בין סביבה, אוביקט ואדם כשקיבוע המהלך בסדרת צילומים ועבודת וידאו יוצר תמונות של נוף מקומי. על אף הפוטנציאל של פרויקט כזה להתקיים כמעט בכל מקום בעולם, העובדה שהאנשים שהשתתפו בפרויקט הם מישראל, שהפן הממשי של הפרויקט התרחש באתרים בסביבות תל אביב ושהתצלומים מנכיחים סיטואציות עירוניות מקומיות, מציפה (שוב) את הסוגייה של החותם החזותי המקומי ושל המטען התרבותי המוטבע בחפץ או בסביבה מעצם יצירתם או היותם בישראל.

אביב שבס. צילום: אורנה שבס

אביב שבס. צילום: אורנה שבס

אתוס הישראליות נבנה מתוך התרחשויות ותהליכים ועובר שינויים לאורך הזמן, וכך גם הייצוגים הוויזואליים והרעיוניים של ההוויה המקומית. ההיסטוריות (העתיקות והעכשוויות) והקודים התרבותיים מבנים את אופן החשיבה ואת דפוסי ההתנהגות, ואלה נוכחים בתהליכי היצירה של הסטודנטים. בבחינת סוגיית המקום שבו פועל אדם והשפעתו אפשר לחזור אל דבריו של דוד טרטקובר שהתייחס לתכנים המקומיים ולוויזואליה המאפיינת את המקום הישראלי כשקיבל את פרס ישראל (בשנת 2002) ואמר: ״כל עיצוב שנעשה בישראל ועוסק בנושאים המתייחסים למקום הוא עיצוב ישראלי. ההתייחסות ל'מקום' היא התייחסות תרבותית, חברתית ופוליטית״. ואולי, כפי שכתב טשרניחובסקי: ״הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ״, כשבעידן של כפר גלובלי, ובמדינת ישראל המבוססת על עליה ובנויה ממגוון רחב של תרבויות ודתות, זו תבנית עתירת חלקים.

– – –

טקסט זה הוא חלק מתוך טקסט אודות ישראליות בפרויקטי הבוגרים 2018 שהתפרסם בבלוג של מירב רהט. לקריאת הטקסט המלא: חלק א׳ / חלק ב׳

ספיר עוז

The post בוגרים 2018: עיצוב טקסטיל, שנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב מייסד מחלקה חדשה לצילום, שתרכז את הפעילות בתחום הצילום במוזיאון. פעילות המחלקה תקיף את עבודת הארכיון, תצוגה ומחקר, סריקה, פענוח, רישום והנגשת אוספי הצילום הקיימים במוזיאון, וביניהם אוספי הצלמים ההיסטוריים: אברהם סוסקין, שמעון קורבמן, פאול גולדמן, ולטר קריסטלר, אפרים ארדה ועוד. המחלקה תציג תערוכות צילום היסטורי ועכשווי, תיזום שיתופי פעולה עם מוסדות ומוזיאונים, במחקר וניוד תערוכות לחו״ל. לראש המחלקה מונה הצלם והאוצר גיא רז.

המחלקה החדשה, השלישית מסוגה בארץ, הוקמה ביוזמתה של האוצרת הראשית, דבי הרשמן, במסגרת תהליך ההתחדשות של תוכנית התערוכות במוזיאון, שמבקשת ליצור חיבורים עכשוויים ונועזים בין ההיבטים המקומיים המגוונים של התחומים שהמוזיאון עוסק בהם: ארכיאולוגיה, אתנוגרפיה, אמנויות שימושיות, אמנות, צילום ותיעוד החברה הישראלית. מנכ״ל המוזיאון, עמי כץ, אמר: ״אנו רואים בצילום אחד מאבני היסוד המשמעותיים עליהם ניצב המוזיאון, ותרומתנו לצילום הישראלי תבוא לידי ביטוי בחיבור בין עבר להווה – הצילום ההיסטורי והצילום והעכשווי״.

רז, 54, הוא צלם וחוקר, בוגר ״קמרה אובסקורה״ ו״בצלאל״ ובעל תואר שני באמנות מהאוניברסיטה העברית. רז פועל כאוצר מעל עשרים שנה, וחתום על מגוון תערוכות בארץ ובעולם, ביניהן תערוכות היסטוריות דוגמת ״גימנסיה הרצליה״, ״דיוקן תימני״, ״אגם החולה״; תערוכות מעבודות הצלמים הוותיקים אברהם סוסקין, זולטן קלוגר, סוניה קולודני, ציפורה דוד ומקסים סלומון. רז ערך את הספר ״צלמי הארץ״ (2003), המתעד לראשונה את קורות צלמי הארץ. זכה בעבר בפרסים מטעם משרד התרבות והאמנות ובהם פרס ״שר המדע והאמנות לאמן בכיר״ לשנת 2000 ופרס האוצר לשנת 2012.

רז מצהיר כי חזונו המרכזי הוא הקמתו של ״בית לצילום״, שירכז את ההיסטוריה והתיאוריה של הצלמים והצילום המקומי, ישמר את אוספי עבודות הצלמים והצלמות שהלכו לעולמם ו״ישרטט את תולדות הצילום המקומי־ישראלי לדורותיו״.

בקרוב תיפתח במוזיאון התערוכה ״דוד רובינגר / אמת צילמתי״ – רטרוספקטיבה שתביא לצד התצלומים האיקוניים המזוהים עם רובינגר גם תצלומים בלתי מוּכרים ותבליט את תפיסתו האמנותית. עוד תוצג במוזיאון התערוכה ״בלתי מוּכּרים, בלתי מוּכּרות״, בשיתוף עם הפורום לדו קיום בנגב, השתגולל את ההיסטוריה הצילומית של הבדואים בישראל, לרבות צילום עכשווי של צלמות בדואיות.

The post גיא רז מונה לאוצר הצילום במוזיאון ארץ ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

זויה צ׳רקסקי חוזרת לילדות

בגלריה רוזנפלד ייפתחו הערב (4.10) שתי תערוכות יחיד – שתיהן של זויה צ׳רקסקי. האחת ״ילדות סובייטית״, תערוכה וספר המאפשרים לצופה הצצה למציאות החברתית של ברית המועצות בשנות קיומה האחרונות. הספר מאגד כמאה ציורים, בפורמטים קטנים על נייר, אותם יצרה צ׳רקסקי בחמש השנים האחרונות. ״את הפרויקט ילדות סובייטית התחלתי ליצור במהלך חודשי ההיריון הארוכים עם בתי הבכורה״, אומרת צ׳רקסקי.

״הציפייה לילדה ראשונה החזירה אותי לעבר, והציפה בי זיכרונות ילדות וסיטואציות מחיי היום־יום בברית המועצות של ילדותי. ניסיתי לבחור את הרגעים האופייניים ביותר לתקופה משונה זו, כאשר האסתטיקה הסובייטית עדיין שלטה במרחב הציבורי, אולם השפעות מן המערב כבר החלו לחדור את מסך הברזל״. בחלל הפרויקטים בגלריה תוצג תערוכה של ציורים מתוך שני ספרי ילדים שציירה צ׳רקסקי ויצאו לאור השנה: ״שירים לילדות נבונות״ מאת מאיר ויזלטיר, בהוצאת אחוזת בית, ו״מתי כבר החתול שלנו יאהב אותנו?״ מאת גליה עוז, בהוצאת כנרת זמורה־ביתן.

חגית פלג רותם

זויה צ׳רקסקי ברוזנפלד

מעיין וייסטוב ברוזי, בית רומנו

משנסים מתניים בבית רומנו

חלל הסוזי שבבית רומנו בתל אביב יארח בסוף השבוע הקרוב (4־6.10) חמישה אמנים צעירים שיציגו ממיטב עבודותיהם מהחודשים האחרונים, במגוון פורמטים: קולאז׳ים מורכבים שמעוררים את הדמיון, עבודות פיסול וציור שמגיבות לחומר שממנו נוצרו, דימויי גוף משתנים שהופכים לכלי משחק בידיה של האמנית, ציורים אינטימיים הנעים בין המוגדר לדבר שאי אפשר להגדירו, ואנימציה ניסיונית שנוצרה תוך ערבוב עולם החומר עם הדימוי המופשט. משתתפים: מעין סופיה ויסטוב, שירה שלז, דוד רוזנברג, רחל גוטגרץ וישי חוג׳סטה.

יובל סער

לירון לופו במנשר

האפוקליפסה של לירון לופו בגלריה מנשר

הזדמנות אחרונה לראות בסוף השבוע את תערוכת ציוריו של לירון לופו ״היום שאחרי״, שתינעל בשבת (6.10) בגלריה מנשר (אוצר: ליאור גריידי). ציוריו של לופו הם מעשה מרכבה של תמונות ודימויים משלל עולמות וזמנים רחוקים ושונים לכאורה. הוא מזמן אותם אל הבד מתוך מגזינים, ספרים, לוחות שנה, עלוני פרסומת, בולים ומדריכי טיולים, ומתוך google images. לצד נערות רוקדות ניצבים רובים בהצלבה, מאחורי חקלאים בשדה עובר מסע לוויה, לצד ילדים משחקים מונחת ערימת גולגולות ומעבר לבתים אדומי גגות מעשי פורענות והצתה.

אל מול כל אלה ניצבים, שלא בטובתם, כעדים אילמים וחסרי אונים – בעלי החיים, וביחד עם הפורטרטים של אישים – מכצנלסון ועד בגין, מביאליק ועד ירדנה ארזי, מאבן־שושן ועד אבשלום קור – נוצר פאזל תזזיתי הכורך יחדיו עבר ועתיד, בנייה והרס, הצלה והרג, כוונות טובות עם גיהינום. פאזל הכולל גם הבזקים מן העבר, דימויים של מקומות ודמויות מגרמניה של שנות ה־20 ותחילת שנות ה־30 של המאה העשרים. לופו אינו מהסס לעבור על חוק מספר אחד של החברה הישראלית, חוק ה״אסור להשוות״, ולהצביע על הדמיון באופן שבו נעשה עיוות ושימוש באתוס, במיתוס, בהיסטוריה, באמנות, בדת וגם במדע, כדי לאפשר לדברים מחרידים להתרחש.

חגית פלג רותם

נעמה אהרונסון בפריסקופ. צילום: רפאל לוי

נעמה אהרונסון בגלריה פריסקופ

מֵ ת וֹ תַ י, תערוכה חדשה לאמנית הנייר נעמה אהרונסון, תיפתח הערב בגלריה פריסקופ בתל אביב. התערוכה היא מסע פרידה אישי אל תחנות בחייהן של היקרות לליבה של אהרונסון, שהלכו לעולמן. במרכז החלל מונחות שתי גופות עטופות תכריכים. פסלי הגופות הן  מֵ ת וֹ תַ י, דמויותיהן של רחלה, אמה של נעמה ולילי, חברתה הטובה, שהלכו לאחרונה לעולמן. התערוכה היא אוסף של זיכרונות, רסיסים של החיים, המהווים פרידה והנצחה מסוג אחר.

לצד המוות השקט, מוצגות תחנות מאושרות בחייהן המשותפים, של נעמה ויקירותיה – תחנות שמקבלות שוב חיים ומסמנות את הגעגועים הרבים לריטואלים קבועים: קפה וקרואסון בין חברות, שולחן גדוש במנות פתיח של ארוחת שישי מסורתית, בילויים בחוף הים  ועוד. העבודות המוצגות חשופות לפרשנות אישית של הצופה. הגוף האנושי – כמו הנייר, חומר הגלם המשמש את אהרנסון ביצירתה – הוא חומר גלם מתכלה. אלא שבתערוכה, הוא הופך לקשיח, עמיד ומורכב, כזה שעוצר את הזמן מלכת.

יובל סער

The post הרשימה המשותפת // 4 באוקטובר 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

גבריאלה קליין, בת 48. גדלתי ולמדתי בעיקר במסצ׳וסטס, ארצות הברית. אני גרה בתל אביב כבר 20 שנה.
אתר / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

נשואה לדני, אם ללילה (19) ורוני (9).

מה בצלחת?

אוכלת כל אוכל שהוא אמיתי ולא מעובד. אוהבת מתוקים ונמשכת לטקסטורות מובחנות כמו טפיוקה או ספוליאטלה, מאפה איטלקי קרנצ׳י עם מילוי רך שמספק חוויה חושנית.

גבריאלה קליין, מתוך התערוכה אפקט הוקני. צילום: סיגל קולטון

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלו אני מציגה בגלריה P8 בתערוכה ״אפקט הוקני״, יחד עם שלוש ציירות נפלאות – נעם ונקרט, דיאנה קוגן והילה שפיצר – באוצרותה המסורה של איריס מנדל (עד ה־13.10). לפני קצת יותר משנה גיליתי שיש לארבעתנו עניין משותף בציור מהתבוננות ישירה מחוץ לחלל הסטודיו. מצאנו, כל אחת בנפרד, שלהסתכל ולצייר את הטבע (נוף, בני אדם) זו עשייה שמחדשת את החשיבה הוויזואלית – עניין שהצייר דיוויד הוקני גילה כשהוא פנה לראשונה למסורת ציורי ״en plein air״ בתחילת שנות ה־70 לחייו.

אני התחלתי לצייר בחוץ ב־2015 בעקבות רישומים שעשיתי לקראת ציור קיר במוזיאון אשדוד (לתערוכה ״מרחק נגיעה״, 2016, אוצרת: איריס מנדל). מצאתי שאופי הבניינים התל אביביים שרשמתי לא ״עבר״ כשרשמתי מתוך צילומים. יצאתי החוצה והרגשתי שהרישום מהתבוננות ישירה מייצר אצלי סוג אחר של תודעה, שמחברת אותי למהות של מה שאני רואה. המשכתי מאז לצייר בחוץ, ציורים מהירים בצבעי גועש, בפורמטים קטנים.

במקביל, העבודה השגרתית שלי בסטודיו מלאה במצבים של פתרון בעיות, מאבק, ביקורת עצמית ושיקול מחדש לאורך זמן. לרוב אני מציירת ציורים דרמטיים, בממדים גדולים ואפילו מונומנטליים (ציורי קיר), שבהם אני מוציאה פרטים מסביבתי הביתית המוכרת מההקשר הרגיל שלהם – לדוגמה בציורים של מצעי מיטה שנראים קרובים ואינטימיים ובו זמנית כמו נופים מרוחקים (״בדרכים״, סדנאות האמנים 2007, אוצרת: ורד זפרן גני). לאחרונה הנוף והבית שוב מתחברים בציורים כשאני מתייחסת לבני משפחתי כגופים פיסוליים או יצורי בראשית חולמניים.

ציור קיר, מוזיאון אשדוד 2016. צילום: אלעד שריג

מתוך תערוכת יחיד בגלריה המדרשה, הירקון 19, 2016. צילום: אלעד סריג

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

כשלמדתי בתכנית לתואר שני בבצלאל, הייתה לי הזדמנות לעבוד עם הצייר טל ר (Tal R – חי ועובד בקופנהגן) על התערוכה שלו בגלריה טל אסתר בתל אביב. התרשמתי בעיקר מההתלהבות שלו ומהאופי השובבי והתוסס, שבא לידי ביטוי גם בעבודותיו.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף את צריכה כדי לממן אותו?

אני בתחילת עבודה משותפת עם חברה אדריכלית, ששיתפתי פעולה איתה בעבר ומתרגשת מאוד מההזדמנות ליצור אתה משהו חדש. אני רואה את זה כמצב דינמי, שמאפשר מקום למשחק בינינו ובין ציורים, קירות וחלל. מוקדם מדי לדבר על תקציב.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

קניתי טי־שרט יד שנייה בגוון ירוק פטלו (מי שמצייר יבין).

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@byfar.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

גבריאלה קליין

גבריאלה קליין

The post מה קורה // גבריאלה קליין appeared first on מגזין פורטפוליו.