טלי קושניר. צילום: איזבלה ואן מאק

טלי קושניר: למדה בבית הספר לתפאורה ותלבושות של רקפת לוי, בעלים של חנות הווינטג׳ המנוחה ״המחתרת״ ואסיסטנטית לשעבר של דורין פרנקפורט. הקימה את המותג שנושא את שמה ב־2015 ומוכרת את הבגדים בתיאום מראש בסטודיו הביתי (בקרוב במיקום חדש בדרום תל אביב) ובאירופה.

מכנסי פועלים

מכנסי העבודה שעיצבתי ב־2015 מבוססים על דגם של הצבא הבריטי מהארכיון הפרטי שלי. אף חנות שעבדתי איתה לא רצתה להזמין אותם, ואנשים שהראיתי להם את הקולקציה היו סקפטיים לגבי הבחירה שלי לעשות מכנסיים רחבים. בסופו של דבר החלטתי שאין לי מה להפסיד: זו הקולקציה הראשונה שלי ואני מייצרת בסך־הכל 15 זוגות, אם הם לא יימכרו אתן אותם במתנה לחברים.

מאז הם הפכו ללהיט שלי, אנשים מכירים אותי כ״זאתי עם המכנסיים״. קונים אותם גם נשים וגם גברים, הם מתאימים לכל העונות – אין קניין בחו״ל שלא מזמין גם את הדגם הזה – ונראים טוב על כל מבנה גוף, אז אני מגדירה אותם כהצלחה, כי השאיפה שלי היא שכל הפריטים שלי יהיו כאלה, וזה לא תמיד מצליח. הם הפכו לדגם הקלאסי שלי, שזה מצחיק להגיד על מותג שקיים בסך הכך שלוש שנים.

קולקציית הביכורים, צווארון כחול. צילום: איזבלה מאק ואן

ים תיכוניות

תושבי מדינות הים התיכון מתלבשים שונה מהאירופאיים, בעיקר בגלל תנאי מזג האוויר. בארץ ובמדינות אחרות סביב הים התיכון יש תרבות של dressing down, תופעה שמדברים בגנותה בעולם האופנה המקומי, אבל בעיני היא מלאת חן וקלילות שקצת חסרה בחיים. מבחינתי השילוב של ה״שלוחיות״ יחד עם רצון להיות ממקום אחר הוא מקסים ומעניין, גם כחלק מההיסטוריה של האופנה וגם כצורת לבוש וחיים. ביום־יום אני לא חושבת שצריך להתעסק בגיהוץ חולצות ובצחצוח נעליים.

הבחירה שלי בבדים טבעיים נובעת בדיוק מזה, ואני עובדת עם הטקסטיל הטכני שגיליתי במקרה – מדובר בבדי גלם לתעשיה בארץ, החל מסדינים ועד מפעלי גבינות. הצבעוניות שלהם מוגבלת כי המטרה שלהם היא לא להיות יפים, אבל הם איכותיים ועמידים, כי הם מיועדים לעבור תהליכים קשים כדי להפוך לכל מני מוצרים (שאף אחד מהם הוא לא בגדים).

בזכות הרקע שלי בווינטג׳ אני יודעת בדיוק מה זה בד עמיד, ולכן זה חשוב לי. אין דבר שמתסכל אותי כצרכנית יותר מבלאי בלתי־סביר של מוצרי צריכה, ולא משנה מה – גם קומקום שמתקלקל תוך חצי שנה זה דבר מרגיז שלא אמור לקרות. אני בוחנת ומכבסת את כל הבדים שאני עובדת איתם בשביל לראות איך הם ישרדו, ועקב כך גם מחליטה על הוראות הכביסה שלהם.

עולם הווינטג׳ מתאפיין בשפע עצום ובלתי נגמר, ובאיזשהו מקום קצת שבעתי מזה ורציתי שקט. רציתי לשלב בין משהו עם אופי היסטורי שמהדהד איזה סיפור ישן, יחד עם מבט קדימה והתאמה לזמנים ולמקום שלנו באמצעות צמצום. הבנתי גם שהרבה יותר קל לשלב בגדים כאלה במלתחות של אנשים, ובגלל שאנחנו צורכים המון חשוב לקנות פריטים שישתלבו עם מה שכבר יש לנו בארון. קרה לי יותר מפעם אחת שלקוחות חזרו לקנות את אותו פריט מעונה לעונה בשני הצבעים. כשמישהו מרגיש שבגד שלי משמש אותו כל־כך טוב והוא צריך אותו בשתי הווריאציות שלו, זו הבעת אמון ממש לא מובנת מאליה שמפתיעה אותי בכל פעם מחדש.

קולקציית ״ארכיאולוגיה״, שבוע האופנה 2017. צילומים: אבי ולדמן

ז׳קט אחד לבית

יש משהו כיפי ומספק באפשרות לקנות ז׳קט אחד לבית ולחלוק אותו, זה דבר שקורה באופן טבעי ואני פשוט חושבת עליו מראש כשאני מעצבת בגדי יוניסקס. אני בעצמי אוהבת ללבוש בגדי גברים ואת החופש להתייחס לנראות שלך על כל הצדדים שלה, ואני רוצה לאפשר מרחב לאנשים שהמגדר שלהם אולי לא תואם את הנראות שלהם, כמו הרבה מהחברים שלי. זה משפיע גם על הגזרות, שצריכות להתאים לשני המינים, וזה אתגר טכני מלהיב.

בגלל שאני עובדת בעיקר עם גזרות היסטוריות יש בהן משהו יחסית צנוע, ואני נהנית להציע פתרונות לבוש יפים שהם גם נוחים וגם מכבדים בעבור כל טווח הגילאים של קהל הלקוחות שלי, בגילאי 25 עד 75. לכולנו יש חוסר בטחון לגבי הנראות שלנו: אפשר להילחם בו בעזרת צילומי עירום אבל יש גם דרכים אחרות, ובגדים טובים שאתה מרגיש בהם טוב היא אחת מהן.

דורין פרנקפורט

חצי שנה לפני שסגרתי את המחתרת החלו שיפוצים במבנה הסמוך שהבריחו את הלקוחות, והבנתי שהמצב לא טוב. הרגשתי שאני צריכה עצה של מישהו שמבין את התחום ומכיר את ההתמודדות שלי, וביקשתי מחברתי הסטייליסטית מעיין גולדמן את הטלפון של דורין פרנקפורט, בתקווה שהיא תרצה לעזור לי. התקשרתי והיא הסכימה בשמחה, וביקשה שאגיע עם כל החשבונות והדוחות הכספיים, כדי שנשב על הכל. כך היה, ויחד בנינו תוכנית לחודשים הבאים וסיכמנו שאם המצב ישתפר אעביר את החנות למיקום אחר, ואם לא – אסגור.

יום אחרון במחתרת. צילום: תמר קרוון

בסופו של דבר נאלצתי לסגור את החנות, ואז הגיע שבוע האופנה ולדורין לא היו אסיסטנטיות. שמחתי לתת יד לכמה שבועות כדי לגמול לה, ולאחר כמה ימים היא אמרה לי ״טוב, אני רוצה שתישארי״ – ונשארתי כמעט שלוש שנים. אני חייבת לדורין את כל מה שעשיתי מאז, היא זו שהחליטה שאני צריכה להיות מעצבת אופנה ודחפה אותי לשם בעבודת שכנוע קשה מאד. זה לא מובן מאליו שמישהי במעמד מקצועי כמו שלה זוכרת מה זה להיות מעצב צעיר, אבל היא מתייחסת לזמן הזה ולהליכה לבד באפלה כתקופה נוכחת בחיים שלה: זה קשה, אנחנו צריכים לעזור אחד לשני. אם אפשר, למה לא?

לוח השראה

המחקר שלי לקראת קולקציה מתחיל בספרים ובכמה דברים שמעניינים אותי. אני קוראת, אוספת, מדפיסה דימויים ותולה אותם על הקיר, ובדרך כלל הם מתנקזים לקונספט אחד שמתגלה מתוך המחקר. לאחר מכן אני מתחילה לצייר פאזל של חולצות, מכנסיים, שמלות – ומחליטה מי שייך לסיפור ומי זר בו: זה החלק הקשה, אבל הוא חשוב ובריא. כשיש לי סוג של גזרה, אני מתחילה להוציא בגדים מהארכיון שלי ולראות איך הם עשויים, ובכל פעם מגלה פטנטים מעניינים וחדשים. יש גם ערך מוסף ללקוחות שפתאום רואים את הדימויים ועושים את החיבורים, ומצטרפים לשיח הזה שמנכיח את החשיבות של לבוש כחלק מהתרבות שלנו.

רוב ההשראות שלי ממוקמות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם: חוסר בהירות לגבי העתיד, טשטוש מגדרי, הגירה ותנועה של אנשים ממקום למקום, ובגלל כל הכאוס הזה – גם חופש. זו נקודה בזמן שמעניין להסתכל עליה כמעט בכל מקום בעולם, והיא דומה בעיני לתקופה הנוכחית. שתי הגיבורות של הקולקציה הקודמת שלי, דורות׳י גארוד וקאת׳לין קיניון, פעלו בתקופה הזו. הן היו ארכיאולוגיות בריטיות מראשונות הנשים בתחום, שהגיעו לחפור בפלשתינה של שנות ה־20 כדי לחמוק מכבלי החברה הבריטית הנוקשה לנשים ולהעמיק בתשוקתן בחופשיות. הן אחראיות על כמה מהגילויים והמחקרים המרתקים ביותר כמו מערות האדם הקדמון בכרמל.

טיול למדבר. צילום: מ״ל

לוח השראה

ג׳ורג׳יה או׳קיף היא דמות נוספת שאני חוזרת אליה תמיד. אני מתחברת לסיפור חייה ולבריחה שלה אל המדבר, מקום מעורר השראה גם בעבורי. גם צורת החשיבה שלה – שהחיים הם אמנות, לא כמה שעות עבודה יומיות בסטודיו, אלא הכל. אני בעצמי שואפת לטוטאליות הזו. חוץ ממנה גם פטי סמית׳, ג׳יין גודול, אלזה סקיאפרלי, פיני לייטרסדורף, דורין פרנקפורט וסבתא שלי, חנה כהן ז״ל – כל אשה שפרצה גבולות והתנהגה ״לא יפה״ מעוררת בי השראה, גם אם היא לא אייקון אופנה ואפילו ההפך הגמור מזה.

החיים הם אמנות

בקולקציה שהצגתי בשבוע האופנה ב־2017 שיתפתי פעולה עם בן זוגי, האמן יואב הירש. הוא השתמש בבדים שלי לאחד הפרויקטים שלו, ואת הטסטים שלו הפכתי לבגדים. גם את הפסלים שלו פירשנו מחדש כתכשיטים לקולקציה יחד עם אמו הצורפת. זה מעורר השראה לגור יחד עם יוצר נוסף באותו מרחב, אני לומדת ממנו המון למרות שאנחנו פועלים בתחומים שונים, וכשאנחנו מדברים על ״איך היה יום העבודה שלך״ אנחנו מגיעים לדברים שמעוררים אותנו ליצור.

בכלל, תמיד מעניין אותי לשמוע איך אנשים אחרים פועלים, ממה הם נובעים, מתי הם נובלים ואיך מתמודדים עם זה. אני לא מתביישת להגיד ״לא יודעת״, ואני אוהבת להתבונן על כל הידיים וצורות העבודה שמתקיימות סביבי ולנהל דיון שמפרה את כולם. זה הדבר שהכי חסר לי בחלל שאין בו עוד אנשים, כי התחום שלנו בנוי על עבודת צוות.

צילומים: אסף עיני

עתידות

סיימתי לעבוד על הקולקציה החדשה בהשראת החיים ליד הים, והיא תצא כבר בסטודיו חדש שאעבור אליו ממש בקרוב. המטרה היא להפוך את המפגש איתי ועם הבגדים לנגיש יותר, כי כשזה בבית זה אינטימי מדי להרבה אנשים, ולפעמים גם לי. מעבר לכך חשוב לי להרחיב את קהל הלקוחות בחו״ל ולשמר את המפגש האישי והבלתי אמצעי כאן בארץ.

צילום: איזבלה מאק ואן

טלי קושניר. צילום: ליה שורץ

The post צווארון כחול-לבן // טלי קושניר appeared first on מגזין פורטפוליו.

עיתונים שהצהיבו מיושן, מחברות סקיצות, רשימות יומן, תכניות מוקפדות ששורטטו ביד בוטחת, שקופיות וצילומים בשחור לבן, מסמכים, ספרים, פריטי טקסטיל, תכשיטים, הגדה מעוטרת: כל אלה ועוד, חוברים ליריעת עשייה רחבה ומגוונת בתערוכה ״גולדרייך – דה שליט | מקום״ במוזיאון הרצליה, שמוקדשת לפועלם של בני הזוג ארטור גולדרייך ותמר דה שליט. המכלול העשיר מבוסס על הארכיון האישי של בני הזוג, שנמסר על ידי בנם, האדריכל עמוס גולדרייך, לארכיון אדריכלות ישראלית בראשותו של האדריכל ד״ר צבי אלחייני, שאף אצר את התערוכה בשיתוף עם האדריכלית טליה דוידי.

גולדרייך (1929-2011) ודה שליט (1932-2009) פעלו בזירת העיצוב והאדריכלות המקומית במחצית השנייה של המאה ה־20, כיוצרים רב־תחומיים שעשייתם נעה בטווח רחב שמקיף ציבורי ופרטי, פוליטי ואישי, קיבוצי־שיתופי לצד יזמי־עסקי, אינטלקט ומלאכת כפיים. בין הפרויקטים שבהם היו מעורבים, ביחד, לחוד ועם שותפים נוספים אפשר למצוא את הסבת אולם בית העם בירושלים לבית משפט שבו התנהל משפטו של אדולף אייכמן; עיצוב הפנים והריהוט של לשכות שרים בבניין המטכ״ל; עיצוב הפנים של מטה השב״כ; מסעדה ומועדון במלון הסלע האדום באילת; בית ההבראה יערות הכרמל; מלון שרתון; מרכזי תרבות בקיבוצים מפלסים ומעיין ברוך; מלון הר ציון בירושלים; עבודות עיצוב מוצר, צורפות ואריגה למשכית; ועוד.

ממקום מושבו בלונדון, שם הוא מתגורר, מספר הבן עמוס גולדרייך, שהתערוכה היא בעבורו מסע אישי מרתק: ״בבית היה תמיד ׳ווייב׳ של יצירה. אך כנראה שלא הייתי מודע להיקפה, למרות שביליתי הרבה בסטודיו של אבא בבית והיו שם המון מגירות גדושות בחומרים. מהמשרד המשותף שלהם יש לי פחות זיכרונות, והתערוכה גרמה לי להרגיש שעכשיו מצאתי הכול״.

עמוס גולדרייך על רקע דיוקנאות הוריו. צילום: ינאי יחיאל

תמר דה-שליט, עיצוב פנים לחדר אורחים ביערות הכרמל, 1968. צילום: יעקב אגור; אוסף נחום זולוטוב

ארטור גולדרייך, שיעור עיצוב בסיסי, המחלקה לעיצוב סביבתי ותעשייתי, בצלאל, שנות ה־70. ארכיון אדריכלות ישראל

תחושתו זו של גולדרייך חופפת תחושה חזקה של סגירת מעגל בהתייחס למקום שבו היא מתקיימת, במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. בשנות ה־60 של המאה הקודמת היו גולדרייך ודה שליט אמונים על עיצוב הפנים של המבנה שתכנן יעקב רכטר כבית יד לבנים משולב עם מוזיאון עירוני – רק שנים מאוחר יותר המבנה הורחב והפך למוזיאון העכשווי – ובכלל זה על רכיבי התאורה, ריהוט הפנים, מתקני התלייה ואלמנטים נוספים. פינת ישיבה שעיצבו בעבור מבואת המבנה אף שוחזרה לכבוד התערוכה ומוצבת בחלל הגדול בו מוצגת.

״לא בכדי שמה של התערוכה הוא ׳מקום׳״, אומר גולדרייך. ״זו חזרה למקום פיזי שעיצבו, ולא פחות מכך גם למקום כערך ששזור בעשייתם ומוצא בה ביטוי מגוון. מבחינתי זה מה שמייצג את הכוח שלה: הפרישה הרב־תחומית שהאוסף מציג וההקשרים בין הנושאים השונים״. ואכן, השראות בין־לאומיות והקשרים מקומיים חזקים נכרכים בתערוכה לכדי קולאז׳ תמטי, המאפשר התבוננות שאינה תלויית הבטים היררכיים, כרונולוגיים או טיפולוגיים. העבודות מוצגות בתוך מגירות מהסוג שמשמש בארכיונים, והתמות השונות, שנגזרו מהתחומים שבהם נגעו גולדרייך ודה שליט, ביחד או לחוד, מוגדרות כהצגה, שיעור, שהות, מארג, עתיקות, צבא וקיר.

לדברי גולדרייך, העבודה על התערוכה הייתה ״תהליך מחקר וקטלוג מעמיק וקפדני מאד של האוצרים. לא הייתי שותף לו, אבל כן מעורב בו במידה. צבי (אלחייני) היה בזמנו סטודנט של אבא, ואחרי שהוריי נפטרו התחלנו לדבר על הארכיון האישי שלהם. הכוונה הייתה להוציא ספר שיתעד את פועלם ומורשתם, אבל תוך כדי העבודה והקטלוג של החומרים הבנו שבמקביל לספר מתבקש וגם ראוי להציג אותם בתערוכה.

״צבי פנה למוזיאון הרצליה עם ההצעה והרעיון זכה להיענות מידית. החומרים שהם הותירו אחריהם היו מאוחסנים בצריף בחצר ביתם בהרצליה, ובילינו שם רבות. היות ואני לא חי בארץ, צבי בעיקר היה זה שבילה שם שעות ארוכות, חקר, נבר ודלה עוד ועוד מסמכים, תמונות, יומנים, שרטוטים וחומרים רבים נוספים, שמספרים את סיפור העשייה שלהם״.

יקיר בצלאל

גולדרייך ודה שליט הגיעו מרקעים שונים. גולדרייך, יליד דרום אפריקה, היה בארץ הולדתו אקטיביסט פוליטי וחברתי שלחם נגד מדיניות האפרטהייד. בשנת 1948 הוא הגיע לישראל כדי להצטרף למאבק לקראת המדינה שבדרך ו״נחת״ בקיבוץ מעין ברוך, שם סייע בעבודות שמירה ובמשימות נוספות שנדרשו ביישוב הצעיר. עם תום המלחמה הוא החל ללמוד ארכיטקטורה בטכניון, אך ב־1950 חזר לדרום אפריקה, המשיך את לימודיו וקנה לו שם של מעצב ואמן מוערך. כלוחם חופש מוצהר כל אותן שנים הוא המשיך בפעילות מחתרתית נגד המדיניות הגזענית ואף נרדף בעטיה, וכשהרדיפות גברו ועל ראשו ריחף גזר דין מוות נמלט גולדרייך מדרום אפריקה ועלה לישראל ב־1964.

בארץ הוא השתלב מיד בסצנת היצירה המקומית, ובמסגרת זו ״חבש״ כובעים רבים: של אדריכל, מעצב פנים, מעצב מוצר, מעצב במה ותלבושות ששלח ידו גם בעיצוב גרפי, אמן ואומן. לצד זאת, פרק נכבד ברזומה שלו שייך לעולם החינוך והאקדמיה, שאף זיכה אותו בשנת 2006 בתואר ״יקיר בצלאל״: הוא היה ממקימיה של המחלקה לעיצוב תעשייתי וסביבתי בבצלאל, שלימים התפצלה לשני תחומים נפרדים ועיצוב סביבתי הפך בסופו של דבר למחלקה לאדריכלות. גולדרייך, שכיהן בה כפרופסור ואף עמד בראש המחלקה לעיצוב תעשייתי, נודע בשיטות הוראה שדגלו בהוצאת הסטודנטים ממגדל השן האקדמי אל השטח, להיכרות עם פני המציאות שבחוץ ולפיתוח שיח ביקורתי־פוליטי.

ארטור גולדרייך, שנות ה־70. צילום: אוסף גולדרייך–דה-שליט, ארכיון אדריכלות ישראל

תמר דה-שליט, שנות ה-60. צילום: אוסף גולדרייך–דה-שליט, ארכיון אדריכלות ישראל

דה שליט, ילידת הארץ, הייתה בת למשפחה שורשית ומיוחסת ממייסדות הרצליה. עם סיום התיכון נסעה ללונדון ללמוד בבית הספר המרכזי לאמנות ועיצוב בלונדון, שם פגשה לראשונה את גולדרייך, שהשתלם בעיצוב בסיסי ותעשייתי באותו מוסד לימודי. דרכם הצטלבה שנית לאחר כעשור, אחרי שכבר עלה לארץ, והם נישאו בשנת 1966. ״אימא אולי הייתה מעצבת פנים בהגדרה, אבל במקום שבו למדה ניתן דגש משמעותי לאדריכלות, והיו לה ידע והבנה עמוקים בתחום. לצד חוש אסתטי טבעי ומובחן היה לה כתב יד אדריכלי שאפשר לראות בפרויקטים המשמעותיים שבהם נטלה חלק, בשרטוטים שביצעה בקנה מידה של אחד לאחד, וגם בהבנה המצוינת שהייתה לה בחומרים ובטכניקות ביצוע״.

דה שליט, לדבריו, הייתה גם מי שכיוונה אותו ללמוד ארכיטקטורה. ״עיצוב, אדריכלות, אמנות ויצירה ככלל, היו ׳הדיבור׳ בבית: גדלתי איתם והדברים נטמעו בי. אני נמשכתי לאמנות, עסקתי בציור וראיתי בו את עתידי, אבל כשהגיעה שעת השין אמא שכנעה אותי לפנות לאדריכלות״. גולדרייך, שהשתכנע, פנה ללימודי ארכיטקטורה ב־AA בלונדון, נשאר להתגורר בעיר, ומאז 2010 הוא בעליו של משרד אדריכלים AMOS GOLDREICH ARCHITECTURE העוסק בתכנון מגוון לסקטור הפרטי, הציבורי והמסחרי.

בשנת 2016 הוא זקף לזכותו השג מרשים, כשזכה יחד עם משרד האדריכלים יעקבס־יניב בפרס WAFA הנחשב בעבור תכנון ״בית תמר ועדה דה שליט״ בהרצליה, מקלט לנשים מוכות שנושא את שם אמו וסבתו. ״אני מאמין שמטבע הדברים, בין אם באופן ישיר ובין אם בעקיפין, ההשפעה של ההורים עלי כאדריכל קיימת. לפעמים, תוך כדי עבודה על עיצוב מסוים, אני מוצא את עצמי חושב איך הם היו עושים זאת. היום, עם כל החומר שמצאנו והעובדה שהארכיון סרוק וזמין לי בקבצים, יותר מתמיד אני יכול להסתכל על העשייה שלהם בכל זמן נתון ולשאוב ממנה השראה״.

משהו מקומי

המנעד שמוצג בתערוכה מקיף עיצובים בקני מידה שונים שביצעו השניים במהלך השנים ״בהרכבים״ כאלה ואחרים – מהם במסגרת עבודה אצל ו/או בעבור ו/או במשותף עם אדריכלים ומעצבים נחשבים כמו נחום מרון, נחום זולוטוב, דורה גד, יעקב רכטר ונוספים; מהם במסגרת ״עיצוב ותכנון״ – משרד משותף שהקימה דה שליט עם אהרון גלס ומיכאל מאיר, ושאליו הצטרף מאוחר יותר גם גולדרייך; מהם במסגרת משרדם המשותף; ומהם עיצובים שביצע כל אחד מהם בנפרד.

תמר דה-שליט, אהרון גלס, מיכאל מאיר. תחתיות סירים, שנות ה־60. ארכיון אדריכלות ישראל

גולדרייך ודה-שליט, חדר אוכל, מעלה החמישה, 1969. צילום: ארטור גולדרייך; ארכיון אדריכלות ישראל

תמר דה-שליט, אהרון גלס, מיכאל מאיר. ערכת כלים לתבלינים, שנות ה־60. ארכיון אדריכלות ישראל

הרשימה הארוכה כוללת עיצוב ותכנון של דירות ומבני מגורים; אתרי זיכרון והנצחה; בתי תרבות שתכננו בעיקר בקיבוצים; מוזיאונים, תצוגות ותערוכות; בתי מלון והארחה; טיפול במבנים היסטוריים, וכן קשת רחבה של פריטי ריהוט, תאורה, טקסטיל, חפצים ועבודות אמנות ואומנות. ״כל פרויקט בוצע לגופו, ובה בעת היה בהם מהמשותף. הייתה להם פרשנות מודרניסטית משלהם לעיצוב, שבאמצעותה הם ניסחו ׳משהו׳ מקומי; איזה מודרניזם ישראלי ששאב את השראתו מהמקום והותאם לו. הערך שייחסו למקום בא לידי ביטוי גם בשימוש שהם עשו בתכניו ובחומריו הטבעיים, כמו הטקסטילים שאימא אהבה ועיצבה בהשראת אריגה בדואית״.

התערוכה מלווה בטקסטים מעמיקים, שלצד התייחסות למוצגים מתייחסים להלכי הרוח שרווחו בשנים שבהן נוצרו, ומשרטטים אגב כך את הרקע התקופתי של היווצרותם. גולדרייך: ״החיים היום אחרים כל כך ורצופים בהמון ׳רעש׳ והסחות דעת. אבל דרך התצוגה, שמתעדת שנות פעילות אינטנסיבית ומחויבת לערכי כנות, אני מרגיש שהכל חוזר למקום במובן הרחב של המושג והקשריו״. בתוך כך, התערוכה גם לא באה על חשבון מקומו של הספר שיראה אור בשנה הבאה, ״שיתעד את מורשת היצירה הרחבה שלהם, יהווה מקור העשרה תרבותי ואדריכלי על השנים שבהן פעלו. ובמישור האישי הוא יהיה יותר מכל הנצחה יקרה שאפשר להחזיק ביד״.

צילומי חלל: לנה גומון

The post המקום הישראלי לפי ארטור גולדרייך ותמר דה שליט במוזיאון הרצליה appeared first on מגזין פורטפוליו.

קול קורא: אן וארי רוזנבלט ובית האמנים תל אביב מתכבדים להודיע על שנתו הרביעית של פרס אן וארי רוזנבלט לאמנות חזותית, אשר יוענק לאמן פעיל היוצר מישראל, מתוך רצון לקדם ולעודד יצירה אמנותית ישראלית. הפרס בסך 30 אלף שקל מיועד לאמנים פלסטיים, אשר חלפו לפחות שמונה שנים מסיום לימודיהם באקדמיות השונות, ובמהלכן הציגו לפחות 10 תערוכות יחיד וקבוצתיות בחללים נבחרים, ועבודותיהם תועדו והופיעו בקטלוגים או אמצעי פרסום אחרים.

האמן הנבחר יקבל מענק כספי מסכום הפרס הכולל בסך 15 אלף שקל ויציג תערוכת יחיד באוצרותה של אורלי הופמן, בחלל הגלריה העליון בבית האמנים תל אביב, שגודלו כ־150 מ״ר. יתרת הפרס תשמש להפקת קטלוג, תיעוד מקצועי והפקת תערוכת הפרס. 

ההכרזה על האמן הנבחר תפורסם במהלך חודש ינואר 2019 ויעמדו לרשותו 6 עד 8 חודשים למימוש התערוכה.

חברי ועדת הפרס הם ד״ר גליה בר אור: מנהלת אמנותית ואוצרת, פירמידה מרכז לאמנות עכשווית, חיפה; ד״ר איה לוריא: מנהלת ואוצרת ראשית, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית; אריה ברקוביץ׳: מנהל ואוצר ראשי, בית האמנים תל אביב; אורלי הופמן: יוזמת הפרס ואוצרת תערוכת הפרס; אן וארי רוזנבלט: אספני אמנות, מייסדי ותורמי הפרס.

הליך הגשת המועמדות:

המועמדים מתבקשים להגיש את הצעותיהם עד לתאריך 1/12/2018 בפורמט דיגיטלי בלבד באמצעות דוא״ל לכתובת: rosenblattartprize@gmail.com

על ההצעה לכלול:

• קורות חיים עד 2 עמודים, לרבות פרטי קשר.
• תיק עבודות הכולל 10 דימויים של יצירות אמנות מחמש השנים האחרונות בצירוף שם היצירה, שנה, טכניקה ומידות.
• הצעה לתערוכת יחיד המתאימה לחלל הגלריה העליון בבית האמנים תל אביב שגודלו כ־150 מ״ר בצירוף טקסט קצר (עד אלף מילים) המתאר את הפרויקט ומידע רלוונטי נוסף.
• קישורים לפרסומים אודות האמן, לקטלוגים, לאתר האמן ולכל חומר רלוונטי אחר.
• אנא מלאו אחד ההנחיות הטכניות הרשומות בהמשך.

הנחיות טכניות:

• ניתן להגיש את המועמדות לפרס בעברית, הגשת ההצעה באנגלית תתקבל בהערכה רבה.
• אנא הגישו את הצעתכם בדוא״ל אחד עד לגודל של 25 מ״ב והשתדלו שההצעה תהיה בקובץ אחד בפורמט PDF.
• יתקבלו רק קבצי דימויים שיוגשו בפורמט JPG ברזולוציה של 72 dpi, במידות שלא יעלו על 1200X1200 pixel, ובגודל של לא יותר מ־1 מ״ב.
• בכדי להגיש קבצי וידאו יש להעלות את הקבצים לאתר שיתוף וידאו כגון Vimeo או Youtube. יש לצרף קישורים לצפייה בקבצים במסמך ההצעה ולא בגוף הדוא״ל.
• אין לשלוח הצעות באמצעות אתרים לשיתוף קבצים. הצעות שישלחו באמצעות אתרים אלו לא יטופלו.

לסיכום:

• ניתן להגיש את המועמדות לפרס בעברית, הגשת ההצעה באנגלית תתקבל בהערכה רבה.
• מועד אחרון להגשה: 1/12/2018
• ההכרזה על הזוכה בפרס תפורסם במהלך חודש ינואר 2019.
• כתובת דוא״ל להגשת מועמדות: rosenblattartprize@gmail.com
• כל פנייה בנוגע לפרס יש להעביר באמצעות דוא״ל בלבד.

*קול קורא זה מנוסח בלשון זכר אך מיועד באופן שווה לאמנים משני המינים.
אנו מבקשים להודות מראש לכל המועמדות והמועמדים ולאחל לכולם בהצלחה.

The post קול קורא: פרס רוזנבלט לאמנות 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

יריד האמנות והעיצוב צבע טרי פותח עשור חדש ויערך באביב 2019 בתל אביב. ביתן עיצוב טרי ביריד יציע תמונת מצב עדכנית של עולם העיצוב העכשווי בישראל. הביתן יכלול תצוגות של מעצבי מוצר עצמאים, סטודיות לעיצוב מוצר ולקרמיקה, גופים מסחריים ומותגי עיצוב, לצד פרויקטים של אקדמיות וגופי תרבות.

מעצבים עצמאיים – ביחיד, זוג או קבוצה – מוזמנים להגיש פרויקטים של סדרות מוצרים חדשות ותערוכות מכירה בחשיפה ראשונה לתצוגה ולמסחר בביתן עיצוב טרי 2019. לפרויקטים שייבחרו ע״י הצוות האוצרותי של היריד יוצעו שטחי תצוגה להשכרה בביתן עיצוב טרי. ניהול אמנותי ואוצרות: יפעת גוריון. יעוץ אוצרותי: מיה דבש, אוצרת ראשית, מוזיאון העיצוב חולון; נירית נלסון, אוצרת ומרצה לאמנות.

• מועד אחרון להגשה: 15.11.18
• תינתן עדיפות לפרויקטים חדשים שטרם נחשפו ולמוצרים במהדורה מיוחדת ליריד.
• אפשר ואף רצוי להציע פרויקט שהוא שיתוף פעולה בין מעצבים שאינם עובדים יחדיו בשגרה, החוברים במיוחד לצורך שכירת שטח משותף לתצוגה משותפת ביריד.
• אפשר להגיש הצעה לחלל משותף למעצבים, גם אם אינם משתפים פעולה במוצגיהם, כל עוד התצוגה ותפיסת החלל משותפות.
• שטח תצוגה אחד אינו ניתן לחלוקה למספר מציגים נפרדים.

לקבלת פרטים נוספים ומחירי השכרת שטחים, ולהגשת פרויקט – לחצו כאן

The post קול קורא: עיצוב טרי 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

חנן קמינסקי – אנימטור, מאייר ובמאי אנימציה – מונה לעמוד בראש התוכנית לתואר שני בעיצוב משולב במכון טכנולוגי חולון. קמינסקי, שהקים בשנת 1996 את מגמת האנימציה בבצלאל, עמד בראש המסלול לאנימציה במחלקה לאומנויות המסך בבצלאל והוא מלמד בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. הוא יחליף את פרופ׳ דודי ראב״ד, שמונה לאחרונה לעמוד בראש הפקולטה לעיצוב במכון.

קמינסקי נולד בשנת 1950 בבריסל (בלגיה). בגיל 20 עלה לישראל לבדו וסיים את לימודיו במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל ב־1977. לאחר מכן עבד כמעצב גרפי בטלוויזיה הישראלית המתפתחת ויצר סרטי אנימציה קצרים לילדים. הוא המשיך והשלים את לימודיו ב־Rijksakademie באמסטרדם, במחלקה לתקשורת חזותית, ובמהלך שנות ה־80 יצר סרטי אנימציה קצרים לסדרת הילדים רחוב סומסום, בגרסאות האמריקאית והישראלית, ומאוחר יותר, בשנות ה־90, גם לגרסה הפלסטינית.

במהלך השנים 1985-1988 חי בפריז שם יצר את סדרת סרטי האנימציה הראשונה שלו לטלוויזיה, Les Betises (השטויות). בין השנים 1991-1995 ביים את סרט האנימציה באורך מלא הראשון שלו, The Real Shlemiel (חכמי חלם), שהיה מבוסס על סיפורים קצרים מאת יצחק בשביס זינגר. ב־1998 היה לבמאי אנימציה בסרט באורך מלא ובשנים 1999-2008 יצר שלושה סרטי אנימציה נוספים באורך מלא וסדרות טלוויזיה. בשנת 2015 זכה בפרס Pulcinella על מפעל חיים בפסטיבל הבינלאומי לסרטי אנימציה בוונציה. ב־2017 סיים לביים את סרטו האחרון עד כה, אגדת המלך שלמה, הסרט מצויר לילדים הראשון בישראל.

בתגובה למינוי אמר קמינסקי: ״אני מאמין שלמעצב יש אחריות עצומה כלפי האדם, החברה שבה הוא חי והעולם, שהפך להיות יותר ויותר מורכב. עליו לשאוף לפתור בעיות סבוכות ולהשקיע את מירב כשרונו כדי להפוך את העולם לנגיש, צודק ואסתטי יותר. במאה הנוכחית, שבה המהפכה הדיגיטלית מאפשרת לידע, למחשבה, לטכנולוגיה ולאדם לפרוץ גבולות, המעצב אינו אמור להיות מחויב לחוקי השוק אלא רק לחברה, לתרבות ולסביבה שאותה מתפקידו לחדש ולהעשיר.

״מקצועות העיצוב, כמו הטכנולוגיה, התפתחו ללא הכר במאה הנוכחית. גם אם התחומים המסורתיים שבהם עסק המעצב עדיין רלוונטיים, יש לחקור וללמד Design hinking בתחומים הקשורים לעולם הווירטואלי ובדיסציפלינות חדשות כגון AR (מציאות רבודה) או VR (מציאות מדומה). מאחר והגבולות בין מקצועות העיצוב אינם הרמטיים כמו שהיו בעבר, הפתרונות הם מולטי־דיסציפלינריים ודורשים עבודת צוות.

״לכן, העיצוב המשולב הוא התשובה הנכונה לבעיות הסבוכות שעומדות לפתחנו כיום בחברה הפוסט־תעשיתית. הפתרונות דורשים לא רק ידע אלא גם יזמות, אומץ ומקוריות – אקטיביזם עיצובי. וכשפונים אלי עם פרויקט עיצובי חדש אני משתדל להימנע מהמובן מאליו, ונזכר בסיסמה שרוססה על קירות הסורבון בפריז בזמן מרד הסטודנטים במאי 1968: ׳בואו נהיה מציאותיים, נבקש את הבלתי־אפשרי׳״.

The post חנן קמינסקי יעמוד בראש התוכנית לתואר שני בעיצוב משולב במכון טכנולוגי חולון appeared first on מגזין פורטפוליו.

16 סטודנטים מהמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית של בצלאל עיצבו מערכות כלים לקינוחים, במסגרת קורס שהתקיים בשיתוף רשת פוקס הום. הסטודנטים המצטיינים של הקורס ״עושים כלים״ יקבלו מענק כספי ועבודות של סטודנטים נוספים יזכו לככב בקולקציות עתידיות של הרשת. למקום הראשון הגיע דביר בן־טל שעיצב כלים נערמים. למקום שני הגיעה רחל בסוק שעיצבה כוסות גלידה מפורצלן וכוסות אספרסו ותחתיות חרוטות בהתאם למסורת בני המנשה. למקום שלישי הגיע אלעד גרוזובסקי שעיצב קערית בצבעוניות פירותית מפורצלן. התוצאות מוצגות בתערוכה שמתקיימת בסמוך לחנות פוקס הום בקניון רמת אביב עד יום חמישי 11.10.

דביר בן טל

אלעד גרוזובסקי

עירית אבא, מנחת הפרויקט וד״ר ערן ארליך, ראש המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, הפגישו את הסטודנטים עם הצוות הבכיר של הנהלת הרשת. טליה פורת, מנכ״לית פוקס הום, ועומרית גזית קניון, סמנכ״לית פיתוח ועיצוב של הרשת, ליוו את התהליך הלימודי, אפיינו את המותג והציגו את הפעילות המסחרית – כיצד הרשת מצליחה לייצר כלים שהם פרקטיים, מסחריים ומעוצבים כאחד – וקיימו פרזנטציה בנושא הצגת המוצרים בחנות וכיצד נכון להנגיש את המוצרים למבקרי החנויות. הסטודנטים הונחו לעצב כלים כשהדגש ניתן לעיצוב מוצרים שיהיו בעלי אמירה עיצובית ובו זמנית פונקציונליים, פרקטיים ונוחים לכיס מבחינת תמחור.

״עברנו ביחד מסע מרתק ומוצלח ואני בטוחה שכולנו יוצאים עם סל כלים מחודש ומשודרג להמשך הדרך״, אמרה גזית קניון. ״כחברה מובילה בתחום זו חובתנו לקדם את היצירה המקומית המקורית ולתרום לעידוד ולפיתוח המוחות הצעירים המקומיים ולהעניק להם במה לפעול ולעסוק בענף״.

״המהלך שפיתחנו יחדיו הוא חלק מתפיסה הרואה במפגש של הסטודנטים עם המציאות המקצועית״, הוסיף ארליך, ״הזדמנות להבין כיצד בנויים תהליכים בתעשייה ולא רק באקדמיה, וכיצד נכון לפעול במציאות זו. פיתוח פרויקטים קרמים הוא תהליך מורכב ודורש הבנה עיצובית וחומרית עמוקה כדי שבסופו של תהליך יהיה מוצר שהוא גם מיוחד, גם יפה, גם שימושי וגם נכון מבחינת תהליך הייצור שלו. מעבר לעובדה שחלק מהעיצובים נבחרו על ידי פוקס הום לייצור סדרתי, שזו הזדמנות שמעט מעצבים זוכים להם, הסטודנטים קיבלו הזדמנות שבעתיד תסייע להם לפתוח דלתות נוספות בעולם העיצוב״.

משתתפים: קרולין אייל בורשטיין, סוף אלון, מור אמגר, צפנת בוהדנה, דביר בן־טל, רחל בסוק, אלעד גרוזובסקי, ענב דוידוב, מורן לי יקיר, דגנית מרמרל, נטע פרבר, נעם קלומק, מעיין קרמר.

מור אמגר

סוף אלון

The post פוקס הום בשיתוף פעולה עם המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי שלומית, מה קורה? 

בסדר גמור. כולל החגים

כן, היו וחלפו. התערוכה נפתחה בדיוק לפני החגים, רגע לפני ראש השנה, נכון? 

כן, והיא למעשה מהווה מקבץ של שלוש תערוכות יחיד שיש בהן שיתופי פעולה מרתקים

מאיפה הגיע הרעיון להציב משני צידי המשוואה את הטבעי ואת הטכנולוגי?

לאורך ההיסטוריה המונחים ״טבע״ ו״טכנולוגיה״ נתפסו כהפכים אחד לשני. למעשה, משמעותם של המושגים טבע וטכנולוגיה משתנה ללא הרף בתרבות. חלק גדול מפיתוחים טכנולוגיים שונים מיועד להתערבות של האדם בטבע או להשתלטות של האדם עליו. היום – במין תנועת רוורס – אנחנו מתפנים ללמוד מהטבע (ביומימיקרי לדוגמה). היוצרות של התערוכות פנו אלי בנפרד במועד די סמוך זו לזו (ללא ידיעה אחת על השנייה), ושמתי לב לעניין המשותף שלהן במערכת היחסים הזו.

ברור שזה גם נובע מהעניין ההולך וגובר של המדע בתהליכים המתרחשים בטבע באמצעות טכנולוגיות חקירה חדשות מצד אחד, ומצד שני מהעניין הרב שמתעורר כעת בעולם העיצוב כלפי מדע

אם תשאלי אותי המונח טבעי הוא בעייתי, אבל בואי נשהה רגע את מה שאני חושב על העניין… תוכלי לחלוק משהו על ההצעות שקיבלת?

נשים את הטבע לרגע בצד… אבל אני מקווה שנחזור אליו כי הדיון על המילה ״טבע״ מבהיר את הפערים המוטענים במילה זו בין פרדיגמות ישנות לחדשות. בכל מקרה, כל היוצרות (מאיה בן דוד, אילנה אפרתי ואריאל בלונדר בשיתוף עם שירה שובל) פנו אלי בנפרד על מנת להציג תערוכת יחיד בבית בנימיני.

מאיה בן דוד בשיתוף עם רננה עיר־שי

אריאל בלונדר ושירה שובל

מאיה בן דוד רצתה לעסוק ביחסים בין טבע להדפסה תלת ממדית. בהמשך נושא זה תורגם לשני פרויקטים שבהם נחקרו היחסים בין תהליכי צמיחה בטבע וסביבות דיגיטליות ובין שפה אנלוגית לשפה ממוחשבת, על ידי פיתוח מערכת של קשרים בין שיטות דיגיטליות לתהליכי גידול של עצי בונסאי (בשיתוף פעולה עם עפר גרינולד, מומחה לגידול עצי בונסאי). התהליך התבסס על סריקה תלת ממדית של פרחים ועל פיתוח שפה המתמקדת במפגש בין הבוטני לדיגיטלי (בשיתוף פעולה עם רננה עירשי, מעצבת).

אילנה אפרתי רצתה לעורר דיון על האופנה כתחום מזהם אקולוגית באמצעות אסטרטגיות מעגליות של התכלות בטבע. אריאל בלונדר ושירה שובל ביקשו לבדוק מהו קראפט דיגיטלי או עיצוב פרמטרי על ידי מחקר טכנולוגי חומרי שבהמשך הפך לשיתוף פעולה עם פרופ׳ ערן שרון מהאוניברסיטה העברית. חשבתי שיהיה מעניין לחבר בין ההצעות השונות, ושיש בניהן מכנה משותף. התערוכות מתכתבות זו עם זו ומאפשרות דיון על היבטים שונים של נושאים משיקים

את חושבת שזה מקרי שכולן נשים? או שהיה איזשהו טריגר שגרם לכך? (אני בעד!)

אני לא יודעת… אבל שמתי לב לזה. חשבתי שלציין את זה בטקסט של התערוכה מנציח את החלוקה של תחומי עניין למגדר, לכן לא התייחסתי לזה בטקסט של התערוכה. זה חשוב ומחמם לב שנשים מובילות שיח שנחשב בעבר לגברי. העדפתי להתייחס לזה כמובן מאליו, כתופעה טבעית… דרך אגב – בית בנימיני עצמו הוא פרויקט נשי (אבל זה נושא לצ׳אט אחר)

אז אני יודע שאין תשובה אחת, אבל מה המסקנה שלך מהחיבור של התערוכות – על המנעד של כל תערוכה, על הפער בין התערוכות ועל הדמיון והשוני בין השאלות השונות שמעלות המשתתפות בתערוכה. האם ההגדרה של המושג טבעי השתנתה?

שלומית באומן. צילום: אילן עמיחי

קודם כל, החיבור בין שלוש התערוכות מרתק בעיניי. עד שהן לא עמדו לא היה ברור מה תהיינה נקודות ההשקה, הדמיון או ההיפוך ביניהן – מכיוון שהתערוכות היו כל הזמן בהתהוות (לעומת תערוכות מוכנות שברור מאוד מה יוצג בהן מראש). נוסף על כך, אין לי כמובן יומרה להקיף נושא כל כך רחב בפרויקט אחד. אבל באופן טבעי התפתחו שלוש נקודות מבט שונות.

אצל מאיה בן דוד החקירה של ההדפסה התלת־ממדית הגיעה לעומקים על גבול האינטימיות. כמי שעוסקת בצד החדשני של עיצוב וטכנולוגיה היא בוחנת שאלות מהותיות כמו שפה, זיכרון, שליטה וחוסר שליטה. אילנה אפרתי פעלה על מישור אנטי טכנולוגי מתוך בחירה מושכלת ואמירה חברתית־כלכלית. אני חושבת שהיום, בסביבה תרבותית שבה טכנולוגיה וחדשנות הפכו למוערכות מאוד, זה מאוד אמיץ וצנוע לטמון בדים ביער ולתת להם להתפרק במשך שנה. זה מהלך מאוד מרוסן וההפך ממוחצן (משימה מאוד קשה למעצבים רבים…).

לעומת זאת אריאל בלונדר ושירה שובל – בהמשך לפרויקטים משותפים שלהן מן העבר – מתייחסות לפעולה שלהן כחוקרות של שיטות ייצור חדשות ושל חומריות חדשה באופנים פרמטריים. מעבר לנקודות המבט השונות שמציפות התערוכות עולות גם שאלות פורמליות של שפה עיצובית של כל פרויקט בנפרד ושל היחסים של כל פרויקט עם הפרויקטים האחרים

את חושבת שההגדרה של המושג טבעי השתנתה?

המושג ״טבע״ משתנה כל הזמן. היום חיפוש פשוט במילון ייתן לך כשבעה פירושים שונים. מבחינה היסטורית (פרספקטיבה חביבה עלי) מושגים משתנים על ציר הזמן באופן שונה בחברות שונות. היה לי חשוב להציף את הדיון לגבי המושג הזה. אפשר להתפלפל עליו הרבה… לדוגמה, בשביל מעצבים ״טכנולוגיה חדשנית״ היא טבעית ומובנת מאליה. אבל חשוב להבין שמה שנתפש ״טבעי״ היום בעבורנו הוא תוצאה של תפישות עולם ושל יחסי כוח שונים. לכן הדיון על מושגים והרצון לא להתייחס אליהם כמובן מאליו הוא חשוב בעיני. מקווה שעניתי

אז אם אשאל אותך עכשיו מה ההגדרה שלך לטבעי מה תגידי?

שזה תלוי… בהקשר

מממ…. ובכל זאת. אני יכול להגיד לך מה התשובה שלי? זה משהו שניסחתי עכשיו תוך כדי השיחה שלנו

בטח. מעניין…

זו לא תשובה מהודקת, וכמו שאמרת היא תלויית הקשר, אבל כשדבר נראה לי/לנו טבעי, או כשאנחנו מרגישים שהוא טבעי, אז מבחינת התנהגות נתייחס אל אותו דבר כנכון או כמובן מאליו, משהו שלא היה צריך ללמד אותנו לעשות – משהו שמוטמע בנו ושלא מעורר בנו הרבה או בכלל סימני שאלה. אף שאותו דבר יכול להיות לחלוטין משהו שהחברה הטמיעה בנו, לנו הוא מרגיש טבעי.

וזה לא דבר טוב בהכרח. גם נפט הוא 100% טבעי…

אוקיי. זו הגדרה שמתייחסת להבניה התרבותית של התחושה שיש דברים שהם מובנים מאליו. וזה מתיישב יפה עם הנטייה שלנו להרגיש בסדר ו״טבעי״ עם העולם שסביבנו. אבל חשוב להבין שתמיד יש מערכת שמטפחת את התחושות האלו (עדיף לאותה ״מערכת״ שנשאל פחות שאלות ושדברים יראו לנו כמובנים מאליהם). זה לדוגמה מאוד חזק בשיח על כלכלה. למי חשוב ש״כלכלה חופשית״ תיתפס אצלנו כמובן מאליו? שתיתפס כקשורה ל״טבע האדם״?

מאיה בן דוד בשיתוף עם עפר גרינולד

אריאל בלונדר ושירה שובל

אילנה אפרתי

בסופו של דבר אם נרד לשורשי העניין נגיע לתפיסות עולם או להנחות היסוד שמארגנות את ההבנה שלנו את העולם. ואם נתייחס לכך מכיוון אחר – מה בנוגע לעץ? עץ נחשב לחלק מהטבע, לא? היום, בקרב אוכלוסיות רבות החיות במרחבים אורבניים התהלכות באיזו חורשה יוצרת אצלם את ההרגשה של התקרבות לטבע. האם החורשה או אפילו היער שמטיילים בו הוא ״טבע״? בקיצור, נובעות מהעיסוק במונח עצמו הרבה שאלות

שבאות לידי ביטוי בתערוכה

כן. מאיה בן דוד בודקת פרקטיקות של שליטה טכנולוגית על הטבע, אבל גם מתייחסת לטבע כמושא של זיכרון שמקבל משמעות חדשה אחרי סריקה תלת ממדית. התיווך הטכנולוגי מאפשר שליטה, אבל גם מאפשר בניית מרחב מדומיין של זיכרון טבעי. אילנה אפרתי משתמשת בתהליכי התכלות טבעיים על מנת לאתגר מערכת יחסים עם הטבע שיצאה משליטה (אפרופו נפט…).

ואילו אריאל בלונדר ושירה שובל בוחנות התנהגות של חומר טבעי (לטקס, Latex) ואיך הוא נפגש פיזית עם קידוד פרמטרי (לעומת הפונקציות התאורטיות שאותן מפתח פרופ׳ ערן שרון, המנסות לחזות את ההנהגות של הלטקס). בקיצור, זהו עניין מורכב ואני מקווה ששלושת התערוכות מצליחות להעביר לפחות חלק מהמורכבות הזו…‎

מסכים לגמרי. אני אסתכן ואגיד שאין (כמעט?) שום דבר טבעי במה שאנחנו קוראים לו טבעי…‎

ורגע לפני סיום, יש לך משהו חשוב נוסף להגיד?‎

תודה רבה למעצבות ולמשתפי הפעולה איתן. היו בפרויקט הזה הרבה מאוד התמסרות ומחויבות וזה לא מובן מאליו!‎ וגם תודה לך – תמיד הצ׳אטים האלו מחדדים עוד משהו…‎

The post טכנולוגיה טבעית או טבע טכנולוגי בבית בנימיני appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה השנתית והמסורתית הכי גדולה של לה קולטור תתקיים פעם נוספת בשבוע האיור של תל אביב, שייפתח ביום חמישי 15.11. התערוכה, שתעסוק בנושא הבית (Home), מוגבלת הפעם לאיור על שלל גווניו, סגנונותיו בכל טכניקות הדפוס הקיימות: לינו, מונו, ריזו, משי, דיגיטלי וכדומה. הבית יכול להיות מקום / תחושה / מצב רוח / תודעה / רגש / בני אדם / חיות / סוכה או ממש בית כזה עם ארבע קירות וגג. מועד אחרון להגשת הצעות: 18.10

את היצירות יש לשלוח לשלוח למייל LACULTURE@LCLTR.COM או LALACULTURE@GMAIL.COM  בקבצי JPG (איכות מסך) בצירוף קובץ טקסט המכיל: שם מלא, שם יצירה, טכניקה, שנת יצירה, גודל, מחיר (עד 500 ₪), אתר (אם יש) וטלפון.

The post קול קורא: לה קולטור בשבוע האיור 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

שרון תובל נאבק למצוא את המילים המדויקות בניסיון להסביר לי (הישראלית־אשכנזית) מהי ״חשומה״. התרגום המילולי של המילה המרוקאית הוא בפשטות ״בושה״. אבל זו לא סתם בושה – חשומה היא חרפה חברתית, מודעות יתר ציבורית. אצל מי שגדל במשפחה יהודית צפון אפריקאית, אומר תובל, החשומה היא רוח רעה שמסוננת מתחת לשפה, ומתארת רגש בושה עמוק, שמלווה מעשים לא מקובלים – סטייה מהנורמה החברתית, חריגה מציפיות ההורים, התנהגות שאינה הולמת את כבוד המשפחה ומעמדה, חטא ופשע, טאבו ומנעד רחב של נושאים ותופעות. כל אלה מקופלים במילה יחידה בלקסיקון הקולקטיבי של יוצאי ארצות המגרב, וזר לא יבינם.

בתערוכה ״חשומה״ בבית האמנים בתל אביב תובל מגרד את הגלד מעל פצעי הבושה וההשוואה העצמית של התרבות המזרחית. הוא הזמין אמנים לברר את יחסם לנושא בינם לבין עצמם ואולי גם עם הסובב אותם. להפתעתו, היו אמנים שהבינו מיד על מה הוא מדבר ושמחו להיכנס לתהליך עבודה שיברר את הסוגייה, ולעומתם היו כאלה שלא התחברו כלל לנושא. ״לדעתי יש גם הכחשה – בעיקר אצל דור הביניים, ודווקא הצעירים חוזרים לשורשים ובודקים את תרבות המוצא שלהם״.

האם הייתה זו אותה בושה, שבשמה ביקש אחד ממבקרי בית האמנים לכסות את העירום בציור של מרב סודאי? סודאי עצמה, מספר תובל, אמרה ששנים של חשומה מנעו ממנה להוציא לפועל את הרצון לצייר עירום. בתהליך של שחרור עכבות לקראת התערוכה העזה להתגבר על הביישנות הטבעית והיא מציגה דיוקן עצמי יפהפה בעירום, שיותר משהוא חושף אותה הוא מרמז למסורת הציור של דיוקן עירום ולרוח אימפרסיוניסטית קלה, שמלטפת את גבה של האמנית. (ואין להתעלם מהקשר הצרפתי של יוצאי המגרב, ותחושת השייכות שלהם, כילדים חורגים לתרבות הצרפתית המפוארת).

שרון תובל בתערוכה (צילומים מ״ל)

״חשומה זו מילה מעצבנת. ברגע שנאמרה – אין מה להתווכח, אין לאן לחזור. כל דבר קטן זה כתם על ההורים, על המשפחה״

״חשומה זו מילה מעצבנת, שכל אחד מאיתנו שמע אינספור פעמים בחיים. ברגע שנאמרה – אין מה להתווכח, אין לאן לחזור. חס וחלילה שיחשבו שאנחנו לא בסדר, ומה יגידו… כל דבר קטן זה כתם על ההורים, על המשפחה״, אומר תובל. העובדה שאין תרגום מדויק מספיק (לדעתו) של המשמעות המקופלת במילה המרוקאית מעידה על החומה הגבוהה שניצבת בינינו, ועל הגטו שבו מתחבטת שנים רבות כל כך הזהות הישראלית־מזרחית, והוא רוצה לקרוא לה דרור.

״סוגיית הזהות השורשית והחיפוש אחר לגיטימציה – מצד אחד בעיני ההורים והמשפחה ומצד שני בעיני התרבות המקומית – נוכחת ומוטמעת באופן גלוי וסמוי בתהליכי היצירה של אמנים. התערוכה מבקשת לחקור את הביטויים האמנותיים של אותה זהות – הצפון אפריקאית יהודית ישראלית – מבעד לחשומה. בתערוכה המהלך המחקרי מקבל ביטוי פלסטי והזהות מוגדרת במעין תפיסת נגטיב – מתוך האין, האסור והלא מקובל״.

תובל הזמין לתערוכה אמנים בני דורות שונים, שלכולם זיקה לתרבות צפון אפריקה, בין אם חווייתית, פתוחה ומושרשת, או חבויה ״דהויה ומודחקת ע״י התרבות הארץ ישראלית״, כדבריו. שאלת הישראליות המזרחית לא בהכרח העסיקה את האמנים באופן מודע, וכאשר התבקשו לתת את דעתם על השפעותיה עליהם נוצרה התבוננות מחודשת, מזווית אחרת, האמנותיות שעשו וביחסיות שלהם מול תולדות האמנות הישראלית.

אסף אבוטבול

מתי אלמליח

ההתבוננות מחדש בזהות המגרבית מגלה שכבה תרבותית שניסתה להצניע את עצמה, מתוך בושה וחרדה חברתית

תובל מצהיר שהתערוכה אינה מנסה להתייצב כנגד התרבות והזהות האירופאית האשכנזית, אלא מנסה להתוות מהלך שיגדיר מאפיינים אסתטיים למושג ״המזרחי החדש״. התוצאה היא תערוכה אקלקטית למדי, שבה הנושא המפורש נותר מתחת לפני השטח, ובא לידי ביטוי (אם בכלל) אצל כל אחד מהאמנים באופן אישי ושונה זה מזה.

מתי אלמליח, בעבודה פואטית ויפה מציג את דיוקנאות סבו וסבתו בצעירותם, בצילומים מוגדלים של מתעודות העולה שלהם. פניהם מוסתרות במלבן לבן, נחתכו מהפריים. תובל הציב את שתי התמונות זו לצד זו בקומפוזיציה היוצרת ביניהן צלב דרמטי, ומגלה שמאחורי הפנים המוסתרות עומד סיפור העלייה שלהם ארצה, שהיה טראומטי: מטענם אבד בדרך והם הגיעו חסרי כל לארץ חדשה וקשה. אלמליח מוחק את הפנים באופן סימבולי למחיקת התרבות וההתחלה מאפס – כטאבולה ראסה. האם הייתה בדף החלק גם הזדמנות במובנה המודרני, המתחדש לעומת המסורתי? אולי רק כעבור דור או שניים. 

אסתר כהן

קובי סיבוני

אסתר כהן רושמת בציור עדין שורשים ספק בוטניים ספק אנושיים, ספק נטועים וספק עקורים, ההולכים ומשתרגים ומגיעים עד לסיפור אדם וחוה ושיר השירים. קובי סיבוני ממסמר אל הקיר עבודה מינימליסטית בחוט ברזל דקיק, צבוע ורוד: ״לא יפה, תתבייש״. מאחורי שלוש המילים הקטנות עומדת תקופה ארוכה של שיחות בין סיבוני לאביו, על הבושה שהייתה בת לוויה קבועה בבית, למה ועל מה היה להם להתבייש. סיבוני העיד שזו הפעם הראשונה שהעז להתעמת עם אביו בשאלות אלה.

לפי תובל, ההתבוננות מחדש בזהות המגרבית מגלה שכבה תרבותית שניסתה להצניע את עצמה, מתוך בושה וחרדה חברתית. ״חלק מהאמנים חקרו איסורים ואזהרות שליוו את ילדותם; אחרים הבינו תוך כדי דיון שהשפה האסתטית שלהם מהווה מסך, שמסתיר טיפול בנושאים מבישים, דוגמת שאלות של מגדר וזהות מינית״. זו עולה לדוגמה בעבודת וידיאו של ניר שטרית, בוגר צעיר של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.

אגב מיניות – גם היחס לסקס בהסכמה גם הוא תוצר תרבותי. עבודה של יוסף ז׳וזף דדון בתערוכה מציגה גלויות מצולמות מתחילת המאה ה־20, של יפהפיות יהודיות. חלקן, מסתבר, היו צילומי פרסומת של נשים בזנות. דדון ״רק מניח אותן שם״ על שולחן אור – כמי שאומר שהגיעה העת לשפוך אור על עוד נושאים שהוסתרו. היצירה הזו לבדה הייתה יכולה לפתוח דיון תרבותי על מה שעושים בבית ומה שמותר מחוץ לבית. מבחינה זו – התערוכה היא פקק על צווארו של בקבוק חומצה מסוכנת.

ניר שטרית

יוסף ז׳וזף דדון

״זו הייתה תופעה ידועה, עם המעבר לערים והחברה המסורתית שלא אפשרה לנשים לעבוד – היו נשים שניסו להיות עצמאיות ונקלעו למצב שלא יכלו לפרנס את עצמן״ מסביר תובל. ״במציאות שבה היה מקובל ללכת לבית בושת כבילוי גברי, אחרי בית הכנסת בשבת, או לחנוך את הנערים שהגיעו לגיל הנכון – הזנות הייתה מקובלת והיו גם נשים יהודיות בזנות. זה היה הגיוני. כל זמן שזו לא בת המשפחה שלך, חלילה״.

במרכז החלל ניצבת בגאון עבודתו של אייל אסולין ״מוטי״, פסל המזכיר מיידית את ״נמרוד״, של יצחק דנציגר – מאבני היסוד של האמנות הישראלית. נמרוד ה״כנעני״ הגא, מסותת באבן חול נובית שזופה ומחוספסת, התגלגל פה ביציקת פלסטיק שחורה, זולה, בת זמננו. הצבע השחור מעלה על הדעת גם את פסלו של אוהד מרומי, ״הנער מדרום תל אביב״, דמות נער בגובה שישה מטרים, שכמו נמרוד, גם הוא שוכן כבר שנים רבות בתצוגות הקבע של מוזיאון ישראל בירושלים – מחוז חפץ ש״מוטי״ ויוצרו יכולים עוד לחלום עליו.

למעשה אסולין משרטט לעצמו אילן יוחסין שבו ימצא את מקומו בין אבות האמנות הישראלית ובניה. הוא מעטר את מוטי בשרשרת ״חי״ ובחתול ספינקס, מציג את איברו הנימול חשוף ללא בושה/חשומה. גם אסף אבוטבול, בעבודה ״כאב אב״ מתייחס לא רק לאב האישי שלו, אלא גם לעבודה מוקדמת של דוד גינתון. ״המזרחי החדש סלח להיסטוריה הציונית״, אומר תובל. ״זהותו פלואידית יותר, במובן מסוים הוא מחובר לכנעניות הטרום ארץ ישראלית המקראית. הוא עונד מטאפורית את שרשרת ״החי״ דווקא מתוך אותו חיבור לאנתרופולוגיה של הארץ המובטחת, למקום ולשבט היהודי״.

אייל אסולין

The post חְשוּמָה: שרון תובל עושה בושות בבית האמנים appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתערוכה זמנים מודרניים, שתיפתח מחר (11.10) במוזיאון תל אביב יוצגו לראשונה בישראל 50 יצירות מופת מתוך האוסף הייחודי של מוזיאון פילדלפיה לאמנות (אוצרת אורחת ממוזיאון פילדלפיה: ג׳ניפר תומפסון. אוצרת אחראית: סוזן לנדאו). התערוכה, שמגיעה למוזיאון תל אביב לאחר הצגתה במוזיאון הפאלאצו ריאלה במילאנו, מקיפה 90 שנות אמנות אירופית, וכוללת עבודות קנוניות של האמנים הגדולים באירופה, וביניהם  פול סזאן, אדואר מאנה, קלוד מונה, וינסנט ואן גוך, אדגר דגה, אנרי מאטיס, קונסטנטין ברנקוזי, פבלו פיקאסו, פייר־אוגוסט רנואר ועוד. היצירות במגוון נושאים: נופים, מראות עירוניים, סצנות כפריות, תיאורי פְּנים, טבע דומם ודיוקנאות.

על אף ההבדלים הניכרים בין תפיסות, תקופות ותנועות אמנותיות, כל העבודות המוצגות מגלמות את רוח המודרניזם, שניסח שארל בודלר בטקסט המפורסם ״צייר החיים המודרניים״ משנת 1864: ״במודרניות כוונתי למה שהוא בן־חלוף, זמני, מקרי״. 

התערוכה היא פרי שיתוף פעולה בין מוזיאון פילדלפיה לאמנות ומוזיאון תל־אביב לאמנות והיא מלווה בקטלוג דו־לשוני. הצגת העבודות הללו במוזיאון תל־אביב לאמנות, מייצרת דיאלוג מעניין בינן לבין אוספי האמנות המודרנית של המוזיאון.

פייר־אוגוסט רנואר, 1896 לערך

אדגר דגה, שיעור הבלט, 1880 לערך

מוזיאון פילדלפיה לאמנות נוסד ב־1876. הוא בין המוזיאונים הציבוריים לאמנות הוותיקים ביותר בארצות־הברית וידוע כאחד הטובים בהם. זהו מוזיאון בינלאומי, בעל היסטוריה ארוכה ומכובדת ואוסף יוצא דופן הכולל למעלה מ־ 240,000 עבודות שנוצרו במשך יותר מאלפיים שנה. רוחב היריעה והמגוון המאפיינים את אוספי המוזיאון, ניכרים אולי יותר מכל בכמה עבודות נפלאות, בהן קבוצת שטיחי קיר ייחודית מאמצע המאה ה־17 מאת פטר פאול רובנס ופייטרו דה קורטונה, המובייל רוח רפאים של אלכסנדר קאלדר, הזכוכית הגדולה של מרסל דושאן וסדרת הציורים חמישים יום באיליאם, מאת סיי טוומבלי.

The post זמנים מודרניים: ואן גוך, מונה וקנדינסקי בתערוכה חדשה במוזיאון תל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

פסטיבל הקירות בעיר תחתית חיפה

פסטיבל ״הקירות״ יתקיים בחיפה בסוף השבוע (11־13.10) ויכלול פתיחות של תערוכות רחוב, תערוכות ״פופ אפ״ ומופעים בשיתוף אמנים חיפאיים ומקומות הבילוי הפועלים בעיר התחתית של חיפה. הפסטיבל מתמקד בשינוי המרחב הציבורי של אזורים מתפתחים ולעיתים נשכחים של העיר, מארח כמה מהשמות הבולטים בסצנת אמנות הרחוב העולמית, ובו בזמן מעניק במה לאמנים צעירים בתחילת דרכם. במקביל לתערוכות יתקיימו מסיבות, מופעי מוזיקה, סיורי אמנות מודרכים שבהם יוצגו הקירות החדשים שנוצרו ע״י האמנים בפסטיבל ויימכרו עבודות אמנות ומרצ׳נדייז. המבקרים יוכלו להצטרף למסלול מודרך שבו ישמעו את הסיפור שמאחורי האזור, המבנים, האמנים, ותהליכי היצירה. אמנים משתתפים: Leolyxxx (לאולייקסס – שבדיה), Damsky (דמסקי – ספרד), דימה קורמה, אלין מור, Manyearsago, Tant Missing, Keos.

יובל סער

אביץ (אבי א. כ״ץ) במוסררה

המרווח במוסררה

״המרווח״, תערוכת איור ואנימציה, תיפתח הערב (11.10) בגלריה החדשה של מוסררה, ביה״ס הרב תחומי לאמנות וחברה (רחוב הע״ח 9, ירושלים). התערוכה בוחנת את החיבור – או חוסר החיבור – בין דבר לדבר אחר, בין אדם לאדם, בין רעיונות ובין דעות שונות, שכנים ועוברי אורח. היא מצביעה על החומר שנתפס כ״חוסר חומר״, משום שהוא נוסח כרווח, כהפסקה, כמרחיק בין הדברים שלהם ניתן ערך; ״הרווח״, שנראה כמקום שעליו לא התבוננו מספיק, או שמא לא התבוננו עליו כלל, ונותנת לו במה ונוכחות. אוצרת: ורד גנשרוא; מציגים: עובדיה בנישו, אביץ (אבי א. כ״ץ), הילה נעם, קרן כץ, קובי סיבוני, עידן ברזילי ומור ישראלי.

יובל סער

רניי מזור באלפרד

מוזיאון נייד לפליטות באלפרד

בגלריה מכון אלפרד תיפתח הערב (11.10) תערוכת יחיד של רניי מזור, ״מוזיאון נייד לפליטות״. מזור משתמש בפרקטיקה הנהוגה במוזיאונים לטבע ולאנתרופולוגיה על מנת לפתות את הצופים.  בתערוכה יציג סידרה של דיורמות, מודלים תלת מימדיים בגודל ממוזער, אשר המבקרים יוכלו לצפות בהם דרך חלונות הצצה, ולפגוש בתמונות מתוך סיפור הפליטים האפריקאים המגיעים לישראל. בנייתן התבססה על עבודת מחקר שערך מזור בנושא מחאות לא אלימות (Nobel Activism), כחלק מלימודי התואר השני בעיצוב משולב במכון הטכנולוגי חולון (HIT). התערוכה מוצגת במסגרת פרויקט הגמר של מזור, בהנחיית איתן ברטל, ומהווה חלק ממהלך אקטיביסטי, שנועד להגביר את המודעות לנושא הפליטים, באופן שאינו מתלהם ואשר מבקש להציע אפשרות ל״שיחה״ אלטרנטיבית.

חגית פלג רותם

The post הרשימה המשותפת // 11.10.2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

אייל אסולין, 37, חי ופועל באופקים. בוגר בצלאל, התוכנית לתואר שני; זוכה פרסי אמן בקהילה, אמן צעיר ופרס עידוד היצירה של משרד התרבות. מרצה בבי״ס לאמנות במכללת ספיר ולאחרונה מנהל ומרכז את מרכז המצוינות הראשון של בצלאל בישראל, באופקים.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

נשוי למור וביחד מגדלים שתי מנכ״ליות רומי ושי־לי.

מה בצלחת?

אוכלים הכול מהכול, בעיקר אוכל ביתי פשוט טעים.

אייל אסולין, ״עבד״ מספר 2 במוזיאון חיפה

״דביר״ במוזיאון חיפה

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

כיום אני מציג בו זמנית בשלושה מקומות שונים: בבית האמנים בת״א בתערוכה חשומה (אוצר: שרון תובל) אני מציג את הפסל ״מוטי״ – יציקת פלסטיק שהיא וריאציה עכשווית ל׳׳נמרוד׳׳ של יצחק דנציגר. מוטי הוא דמות ״המזרחי החדש״. אני מרוקן את ״נמרוד״ מהמטען והמשקל ההיסטורי התרבותי שלו באמנות הישראלית ומותיר אותו טעון ברוחניות כנענית שבטית (אולי לזה התכוון דנציגר מלכתחילה) ויוצק בו תוכן של תרבות וזהות מרוקאית ישראלית יהודית.

במוזיאון חיפה לאמנות אני מציג את תערוכת היחיד ״הוד״ במסגרת אשכול התערוכות Shop It, שעוסק בתרבות הצריכה. אני מתייחס לתרבות רהצריכה העכשווית כדת חדשה. יצרתי במקום הצבה סייט ספסיפיק – חדר במראה של היכל קבורה פרעוני מודרני, החלל מוקף במעין ״הירוגליפים״ עכשוויים, שמתארים את העבר, הווה ועתיד של תרבות הצריכה הבולמית. בתערוכה הראשית במוזיאון אני מציג עוד מספר עבודות ברחבי המוזיאון: ״דביר״ וריאציה לארון הברית של התרבות העכשווית החילונית, כמייצג של מעטפה/קליפה חלולה של הראיית ״שפע״ מזוייף, המייצג את תרבות ה״שופוני״. עבודת הווידאו ״פורדיזם״ מציגה עימות אבוד מראש בין האדם והמכונה – האדם כנשלט על ידי הטכנולוגיה; ובצילום ״עבד״ מספר 2, דיוקן עצמי שלי שרוע על שטיח תכשיטים מזוייפים, מתאר את ההיקסמות מהזהב (המזוייף) וקריסתה של אשליית העושר.

במוזיאון לתרבות האסלאם בבאר שבע אני משתתף בתערוכה ״ובסוף מערב״, עם מיצב תכשיטים ענק, שמיצג את הזהב כתעודת עניות ותעודת עושר לתרבות המזרחית ולתרבות העכשווית כאחד, לצד אוסף תכשיטים מרשים ונדיר בן 500 שנים ממרוקו, תוניס ואלג׳יר. 

״אואזיס״ במוזיאון לתאבות האסלאם ועמי המזרח בבאר שבע

״הוד״ במוזיאון חיפה

״הוד״ במוזיאון חיפה

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

ניקולס לובו, אמן פסל אפריקאי מקייפטאון, הקמנו במקביל את תערוכות היחיד שלנו במוזיאון בילדן אן זי בהאג. המפגש אתו ועם יצירותיו עורר בי השראה גדולה.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף אתה צריך כדי לממן אותו?

פרויקט החלומות, בניית העתק משודרג עכשווי ועתידני של פירמידת גיזה בגודל מלא במרכז השדרה החמישית במנהטן, מול מגדל טראמפ. היא תהיה מלאה בהירוגליפים עכשוויים, היכל קבורה לזהב ולעושר מזוייף, כמראה ל״תרבות הקליפות״ העכשווית. כמה כסף?… מעריך שמדובר בכמה עשרות מיליונים.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

כאחד שלובש רק בגדי בייסיק בצבעים אחידים מצאתי את עצמי קונה בפעם הראשונה בחיי חולצה פרחונית מפתיעה לפתיחת תערוכה שלי במוזיאון חיפה. לפעמים שווה לצאת מהקופסא.

רוצות.ים להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@byfar.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

״מוטי״ בבית האמנים בתל אביב

The post מה קורה // אייל אסולין appeared first on מגזין פורטפוליו.

המודעות לעבר של משפחתו החלה אצל יוסי למל לפני כ־25 שנה; עד אז הנושא היה רק ברקע. למל, דור שני להורים ניצולי שואה, שמע מאמו בעיקר על החיים הטובים שלפני המלחמה. ״אמא שלי דיברה על מה שהיה לפני השואה – על החיים הקסומים שהיו לה בתור בת למשפחה חרדית מחסידי ראדומסק״, הוא מספר; ״היא הייתה מלאת אהבה וזיכרונות מאוד חיוביים״. בבית הסמוך לבית ילדותה של אמו, בעיר בנדין שבדרום פולין, גדל אביו. ״בניגוד לאמא ששיתפה, אבא כמעט ולא דיבר על עברו; בקושי הצלחנו לחלץ ממנו מידע״. אך בהמשך האב נפתח, והמידע שסיפק, לצד סיפורי האם, הובילו ליצירת עבודות שהוצגו בהמשך בתערוכות.

התערוכה שמוצגת בימים אלה בעיר טרנבה שבסלובקיה, ששמה ״האדמו״ר האחרון מראדומסק״, היא השלישית בטרילוגיית פרויקטי הזיכרון המשפחתי שביצע למל בעשור וחצי האחרונים. קדמו לה תערוכת ״שישה מספרים״ שהוצגה בשנת 2005 במוזיאון מחנה הריכוז זקסנהאוזן שבגרמניה, ותערוכת ״הלב שלי״ שהוצגה ב־2008 במוזיאון הלאומי בפוזנן שבפולין. החוט המקשר בין שלוש התערוכות הוא זיכרון; ואולי לא פחות חשוב – הנצחה. כל תערוכה מתמקדת בדמות מרכזית אחרת במשפחתו של למל: אבא, אמא, סבא (אביה של אמו). סדר התערוכות אינו כרונולוגי; להיפך: מפרויקט לפרויקט מתקדם למל דווקא בכיוון ההפוך, וחופר יותר בעבר. ״אפשר למצוא בתערוכות האלו את הסיפור הבין־דורי של המשפחה שלי״, הוא טוען.

בכל שלוש התערוכות הציג למל עבודות באותו פורמט: 1.80 ס״מ רוחב, 1.20 ס״מ גובה. גם מספר העבודות שהוצגו בכל תערוכה היה פחות או יותר זהה. בתערוכה הנוכחית מוצגות 16 עבודות. כך גם לגבי הטכניקה – גם היא זהה בכל התערוכות. למל בחר בפוטומונטאז׳ – ״הרכבת תמונה״ בתרגום חופשי – שבמסגרתה מצלם או בוחר האמן כמה תצלומים ומרכיב אותם לכדי תצלום אחד. עבודת פוטומונטאז׳ שבה מופיעות דמויות שונות תיראה מציאותית, אך למל משכפל את אותה דמות (בין אם את עצמו או את ביתו) בסיטואציות שונות. גם כאן התוצאה ריאליסטית, אך בשל השכפול של אותה הדמות היא גם סוריאליסטית.

העבודות שהציג למל בשלוש התערוכות לא היו הפעם הראשונה שבה הוא עסק בנושא הזיכרון המשפחתי. קדמה להן העבודה ״שישה מספרים״, שיצר בשנת 1995 בגודל מטר על 70 ס״מ, שבה נראה תצלום ובו תקריב של המספר שנצרב על זרועו של אביו באוושוויץ. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1998, זכתה העבודה להדים בעולם, כאשר הוצגה בגודל שישה מטרים רוחב ושני מטרים גובה במסגרת התערוכה ״יוסי למל – אמנות מגוייסת״ במוזיאון קונסט אונד גוורבה בהמבורג. לדימוי המצמרר התווסף הפעם הגודל המונומנטלי – דבר שהעצים את הרושם שהעבודה יצרה. חשיבותה של עבודה זו, בין השאר, בכך ששימשה טריגר ליצירת פרויקט הזיכרון המשפחתי הראשון שהוצג בשנת 2005 – זה שנשא את אותו השם.

תערוכה ראשונה: אבא

לברנרד דב למל, אביו של יוסי למל, הייתה ילדות טובה בעיר בנדין הממוקמת ליד העיר קטוביץ שבדרום פולין. הוא נולד למשפחה אמידה, החיים היו טובים. הכל השתנה במלחמה: באוגוסט 1943, בהיותו כבן 16, הוא הגיע ביחד עם אביו לאושוויץ. על הרמפה שלח אותו מנגלה, יחד עם עשרה נערים נוספים, לאוושוויץ 1 – שם בוצעו בהם ניסויים רפואיים בלתי אנושיים, בין השאר בכבד ובקיבה, וללא הרדמה. במסגרת העבודה על התערוכה הראשונה שהוצגה ב־1995 יצא למל למסע ראשון מבין שלושה.

״מצויד במידע ככל שניתן, יצאתי לאושוויץ״, הוא מספר. בקור של מינוס 23 מעלות הגיע לשם למל עם צלם. הוא גילח את שערות ראשו, לבש בגד משוחזר של מדי האסיר של אביו ועליהם המספר 125422 והחל בצילומים. בסך הכל יצר למל 15 עבודות, שהן 15 אפיזודות המתרחשות בשני לוקיישנים שבהם הוחזק אביו: בתחילה באושוויץ ובהמשך במחנה הריכוז זקסנהאוזן שליד ברלין – שעל קירותיו החיצוניים הוצגה התערוכה. בכל עבודה מופיע למל שש פעמים – איזכור לשישה מיליון היהודים שניספו בשואה.

בזקסנהאוזן עבד אביו של למל כמעמיס גופות, לעיתים היה עד לחיתוך איברים של הגופות. יוסי למל מחבר בין עברו של אביו לבין השימוש שהוא בעצמו עושה בדימויים גרוטסקיים בעבודותיו. ״ההתעסקות עם חלקי גופות ועם בשר מגיע מהסיפורים של אבא שלי״, הוא אומר; ״החרדות של אז עברו שעתוק לנושאים אקטואליים״. דוגמאות לכך אפשר למצוא בכמה מהמפורסמות שבכרזותיו של למל, כמו כרזת ״קו התפר 2001״ שבה מוצגים שני גושי בשר וכרזת ״ישראל פלשתין 2004״ הכוללת זוג ידיים כרותות שלוחצות זו את זו. איזכור לניסויים הרפואיים שעבר אביו של למל קיים בכרזת ״ישראל פלשתין 2006״, שבה מופיעה יונה בפורמלין.

תערוכה שניה: אמא

לתערוכה השניה בטרילוגיה, שהוצגה בשנת 2008 במוזיאון הלאומי בפוזנן שבפולין, העניק למל את השם ״סרצה מויה״ (בפולנית: הלב שלי). ״כך סבתא שלי כינתה את אמא שלי, וכך אמא שלי כינתה את הבת שלי נועה מהיום שהיא נולדה״, הוא מספר. ואכן, בעוד שהפרויקט הראשון עסק באביו של למל, זה השני עסק באימו. אך בניגוד לתערוכה הראשונה שתיעדה את תקופת השואה, התערוכה השניה מתעדת דווקא את תקופת הילדות של האם ושל שש אחיותיה בשנים שלפני מלחמת העולם השניה.

הצילומים נעשו בבנדין שבפולין – עיר הולדתה של האם (שבה נולד גם אביו של למל). חלק מהצילומים צולמו בבית ילדותה, אחרים בעיר ובסביבתה, לדוגמה בשוק היהודי הנטוש ובטירה סמוכה שאליה הייתה יוצאת המשפחה לשחק בשבתות. בדומה לשימוש במדי האסיר המשוחזרים של אביו, גם בפרויקט זה הקפיד למל על לבוש ״אותנטי״. ״כהכנה לצילומי הפרוייקט אמא שלי נסעה עם נועה לשכונת מאה שערים בירושלים ורכשה בעבורה בגד דומה לזה שהיה לה בילדותה״, הוא נזכר.

אמו של יוסי למל נולדה בשם בתיה גרפינקל. היא הצליחה לברוח ממחנה ליד חבל הסודטים, התחזתה לפולניה בשם ברברה רוטה והוסתרה על ידי משפחה גרמנית בכפר עד סוף המלחמה; במהלך תקופת המסתור היא שיחקה תפקיד – של נוצריה. 80 שנה לאחר מכן שיחקה נכדתה גם היא תפקיד, לצורך צילומי התערוכה. גם בתערוכה זו הטכניקה היא פוטומונטאז׳ים, בעוד שהפעם נועה למל היא הדמות המשוכפלת. לאמו של למל היו שש אחיות ושלושה אחים. בכל אחת מהעבודות מופיעה נועה שבע פעמים: כסבתא שלה, ובנוסף כשש אחיותיה של הסבתא – חיה, ינטל, שרה, פלה, רחל ופרל גרפינקל – שאף אחת מהן לא שרדה את השואה. משלושת האחים אחד שרד. בתערוכה זו הדגש על הסיפור הבין־דורי הוא משמעותי במיוחד. ״היה חשוב לי שאמא שלי תספר לנועה על כל הילדות שלה – את כל הזיכרונות מהשבת, החגים, הלימודים, התרבות, המוסיקה והקריאה״.

תערוכה שלישית: סבא

התערוכה השלישית, זו שמוצגת בימים אלה בסלובקיה, עוסקת בסבו של למל (אביו של אמו) – יוסף אשר זליג גרפינקל, שנולד בשנת 1889 ונספה באוושוויץ ב־1943 (על שמו קרוי יוסי למל). התערוכה, שעליה עבד למל במהלך השנתיים האחרונות, מוצגת בבית הכנסת המשופץ שהפך לגלריה על שם יאן קוניארק בטרנבה. בעיר זו הייתה קהילה יהודית, שאיננה עוד, אך שני בתי כנסת שרדו. התערוכה צפויה לנדוד למדינות נוספות ולהגיע בין השאר לפולין.

יוסף אשר זליג גרפינקל נולד בעיר שידלוב. הוא היה רב חרדי מחסידות ראדומסק, והיה מקורב לאדמו״ר. בגיל 30 עזב את עיר הולדתו ונדד לבנדין בעקבות האדמו״ר מראדומסק. האדמו״ר הראשון של חסידות ראדומסק חי במאה ה־19, שמו היה שלמה הכהן רבינוביץ׳. הוא הקים את השושלת החסידית השלישית בגודלה בפולין, שבשיאה מנתה כ־50 אלף חסידים שלמדו ב־36 ישיבות ברחבי המדינה. החסידות נעלמה, האדמו״ר נרצח בשואה, כמו גם עשרות אלפים מחסידיו. שרידים בודדים ממשפחתו של האדמו״ר הצליחו להימלט; בשנות ה־60 ניסו להחיות את החסידות, אך ללא הצלחה – האדמו״ר החדש שמונה נהרג כשנה לאחר מכן בתאונת דרכים.

״לצורך התערוכה לקחתי על עצמי את התפקיד הווירטואלי של האדמו״ר מראדומסק״, מספר למל. הפרויקט הוא פרוייקט זיכרון לחסידות כולה, אך בעיקר לסבו. בדומה לשתי התערוכות הקודמות, גם הפעם יצא למל למסע, וגם בתערוכה זו עשה שימוש בפוטומונטאז׳ים, אך אם בפרויקט הראשון שוכפלה דמותו של למל שש פעמים כאיזכור לשישה מיליון היהודים שניספו בשואה, ובפרויקט השני שוכפלה בתו נועה שבע פעמים כאיזכור לאמו ושש אחיותיה, הפעם למספר השיכפולים אין משמעות. מספר הפעמים שמופיע למל בכל פוטומונטאז׳ הוא מקרי ומציג בכל פעם מספר אקראי אחר של חסידי החצר. התצלומים בוצעו במיקומים שונים: בתוך בית הכנסת שבו נהג סבו להתפלל בשידלוב, סמוך לקברו של האדמו״ר הראשון בעיר ראדומסק, ביערות ובעיר בנדין.

פרויקט הזיכרון של חסידות רדאומסק שביצע למל הוא הרבה מעבר לאקט של לבישת בגדי החסידות וביצוע סדרת צילומים. למל עבר מסע רוחני: במשך שנתיים למד יידיש ופולנית, ערך היכרות מעמיקה עם ספרי חסידות ראדומסק, הבין לעומק את התרבות ואת עולם המושגים; הוא לגמרי נכנס לדמות ולא השאיר דבר ליד המקרה. חלל התערוכה בנוי כך שהמבקר בה עובר מסלול, שאותו קבע למל מראש. בתחילה הוא נחשף להצגתו של הפרויקט ולהסבר אודות אותה מטמורפוזה שעובר למל – שבמסגרתה הוא הופך לאדמו״ר. בהמשך המסלול מוצגת עבודה המציגה סצנה משידלוב עיר הולדתו של הסב, משם ממשיכים לראדומסק, ובסיומו של המסלול תלויה עבודה שצולמה בעיר בנדין – שממנה נלקח הסב על ידי הנאצים. אך עבודה זו אינה נועלת את התערוכה, אחריה מציג למל אחת נוספת. בעבודה האחרונה מוצגת סצנה שבה לומדים חסידי ראדומסק בעיר בני ברק. למל ״החייה״ את החסידות והקים אותה מחדש בישראל: ״חזרנו לפה״ הוא מסכם, ״חסידות ראדומסק חיה ובועטת״.

The post זיכרון גורלי 3: על התערוכה השלישית בטרילוגיית הזיכרון המשפחתי של יוסי למל appeared first on מגזין פורטפוליו.

מוזיאון העיר חיפה מזמים יוצרות ויוצרים להציע יצירות אמנות לתערוכה חדשה שתפתח במוזיאון בשנת 2019, בשיתוף עם מוזיאון העיר של דיסלדורף. האדריכלות העירונית מייצגת שכבות של תקופות ומרקמים היסטוריים, ואיתן מגוון של סגנונות, חומרים, פעילויות ותרבויות. בכל תקופה קמה בנייה חדשה, בדרך כלל על חשבון הרס הקיים, בין אם שטחי נוף טבעי ובין אם בנייה קודמת.

הבניה העכשווית בחיפה כוללת מצד אחד שכונות חדשות בשטחים ריקים, ומאידך מגורים חדשים שנבנים על הרס מרקמים של שיכונים ציבוריים דלילים או עתירי צמחיה, או על ידי עיבוי והגדלת מבנים קיימים בהליך תמ״א 38. בניה חדשה זו באה לרוב על חשבון ביטול הפרופורציות הקיימות, החזית המבנית והמעטפת הירוקה, והיא כוללת גם מבני ציבור ומבנים מסחריים, שהוקמו באתרים שמייצגים את תרבויות הבנייה ההיסטוריות: העות׳מאנית, הטמפלרית, הבריטית והישראלית.

המוזיאון מזמין יוצרים ואמנים לשלוח עבודות המתייחסות לאדריכלות העכשווית, מנקודות ראות מגוונות ובעלות אמירה ערכית. אמירה שתתייחס למפגש בין חדש לישן, ובין הבנייה החדשה לזו ההיסטורית, תוך התייחסות לעולם הערכים שמכילה הבניה החדשה, ממדיה, האסתטיקה שלה ויחסה לקיים.

אפשר לשלוח עבודות קיימות ועבודות שנוצרו במיוחד לתערוכה עד תאריך 1.11.2018, לכתובת המייל curator@hcm.org.il. על הפניה לכלול: תיאור קצר של העבודה (עד חצי עמוד), תיעוד העבודה – וידאו/ תמונות, מפרט טכני, פרטי יצירת קשר. את החומרים יש לשלוח בקובץ אחד של PDF.

ועדה מקצועית מטעם המוזיאון תבחר את העבודות המתאימות לפי שיקול דעת חבריה. המוזיאון אינו מתחייב למספר מסויים, או בכלל, של עבודות שיוזמנו להציג בתערוכה.

The post קול קורא: הרס, בניה ומה שבינהם appeared first on מגזין פורטפוליו.

בסוף השבוע הקרוב (20-18 באוקטובר) יתקיימו בתל אביב אירועי אוהבים אמנות. עושים אמנות שיתמקדו השנה בקשר שבין אמנות, סביבה וקהילה. יוצגו עבודות תלויות מקום, סיורים במבנים ציבוריים, עבודות וידאו, סטודיואים פתוחים, גלריות ומוזיאונים שיפתחו בחינם ועוד. אירועי ״אוהבים אמנות. עושים אמנות״ מתקיימים מזה 16 שנים, ביוזמת ובהפקת המחלקה לאמנויות בעיריית תל־אביב-יפו, ומטרתם להפגיש את הקהל הרחב עם העשייה המגוונת של אמנות בעיר. מדי שנה מתקיימים פרויקטים אמנותיים חד־פעמיים מיוחדים ל״אוהבים אמנות. עושים אמנות״, שנוצרים מתוך ערנות והקשבה לשיח האמנותי העצמאי ולתהליכים המתחוללים בשדה האמנות, לצד תהליכי פיתוח עירוניים.

הדגש על הקשר שבין אמנות, סביבה וקהילה נעשה באמצעות אירועי אמנות בארבע שכונות בדרום תל אביב, כל אחת בעלת צביון ייחודי ושונה: שוק לוינסקי, נווה אליעזר, יד אליהו ונווה שאנן. צלילית בן־נבט, מנהלת המחלקה לאמנויות בעיריית תל אביב־יפו: ״אמנות מבוססת קהילה מקיפה ספקטרום רחב של עשייה. הגדרתה איננה אחידה והיא כוללת צורות שונות של התאגדויות ופעילויות אמנותיות, המבקשות ליצור דיאלוג עם הסביבה והקהילה. כל יצירה ופעילות אמנותית דוחפות אותנו לעצור, לחשוב, ללמוד ולעיתים אף לפעול. המטרה שלאורה נרקמו ועוצבו הפרויקטים השונים השנה הייתה הרצון לבחון מודלים שונים של פעילות אמנותית המעודדת את הקהל להרחיב את נקודת המבט שלו על היצירה האמנותית, ובמקביל לעודד אמנים ואמניות להרחיב ולהעמיק את היחסים שלהם עם הסביבה, הקהילה והקהל שמתוכם הם פועלים ועליהם משפיעים״.

רובי בקל (צילומים מ״ל)

בלה וולובניק (צילומים מ״ל)

תמר לדרברג (צילומים מ״ל)

כ־150 אמנים יפתחו את חללי היצירה שלהם לפגישות, שיחות ומפגשים מרתקים לצד 30 גלריות וחמישה מוזיאונים ברחבי העיר, שיהיו פתוחים בחלק מהזמן ללא תשלום ועם פעילויות מיוחדות לסופ״ש זה.

במסגרת אירועי החוצות, דפנה קרון אוצרת את הפרויקט ״עונת מעבר״ במרחב שוק לוינסקי, ובו יוצגו עבודות שמגיבות לסביבתן המיידית: גילי אבישר יציב וילון ענק שחוצה את רחוב השוק; יוחאי מיטל יציג עבודת דוקו־סאונד על הקשר שבין ענף הטקסטיל בשוק התל־אביבי למתפרות בעזה; מיכל אביתר וכרמל בר יציגו פרפורמנס קולינרי בחנות התבלינים המיתולוגית חבשוש; Lev Studio יציגו פרפורמנס קעקועים וענת אייזנברג תציע סיור ב״מחוזות נדל״ן נחשקים״. זוהר גוטסמן יבצע פיסול דובוני גומי מותכים בשיתוף הקהל, עלית קרייז תציג פרפורמנס בחדר מלון ועוד.

גלריה קו 16 בשכונת נווה אליעזר חוגגת 20 שנה עם התערוכה ״16 מתוק״, שאצרה קרני ברזילי. ערב אמנותי־חווייתי יתקיים בגינה הציבורית הסמוכה לגלריה, שתארח פעולות שיש בהן אלמנטים של חגיגה, אירוח ומשחקיות. בין המשתתפים: דן אלון, שחר אפק ונטע קונס, צאלה גרינברג ואילאיל לבן כנען, אלזה הלמישייב, איזבלה וולובניק, מיקה ואבי מילגרום, אסתי נדיב, תמר נסים, יעל רוכמן וסימון קרנץ, נעמי רמתי, רחל שמעוני. הקרנות וידאו: לי אורפז, נבט יצחק, הילה טוני נבוק.

קוצינטה (צילומים מ״ל)

רענן חרלפ (צילומים מ״ל)

איילת לנדאו (צילומים מ״ל)

פרויקט ״עושים אמנות בשכונה״ בניהול אמנותי של מעין נבו ושיר איסר יתקיים ביד אליהו ויכלול מפגשי אמנות במקלטים ציבוריים המשמשים כסטודיואים ויאפשרו הצצה לתהליכי עבודה של האמנים מתחומי יצירה שונים, סדנאות יצירה במרכז קהילתי בת ציון ופעילויות נוספות בפארק וולפסון ופארק גלית.

בנווה שאנן יתקיים אירוע דומה בניהול אמנותי של אלון בר, ויקיף שלל אירועים ברחוב הגר״א והסביבה, ביניהם סיור ״חיות אמנות״, תערוכה של כ־20 מאמני אורבניאקס, מופע דראג ״ליפסטינק״ ותערוכת צילום של האמנית מלכיאלה בן־שבת, המתחקה אחר סצנת הדראג המקומית, מיצב חי בשיתוף הקהל של האמניות איזבלה וולובניק ולילה נ.ק. ועוד.

מופע מחול של קבוצת ה־G.U.I.D הצרפתית בשיתוף ״המסלול״ הישראלי למחול לכבוד שנת התרבות צרפת ישראל, בפרויקט ייחודי שיעלה במהלך סוף השבוע בכיכר קדומים ביפו העתיקה, בכיכר התרבות (הבימה) ובפארק וולפסון. המופע יכלול קטעי מחול של הכוריאוגרף אנז׳לאן פרלז׳וקאז׳, מהכוריאוגרפים החשובים כיום בעולם. 

אורבניקס (צילומים מ״ל)

על גבי קיר בניין העירייה הפונה לכביש במעבר מתחת למרפסת, ״קיר בעיר״, תיחשף עבודה חדשה של ליהי חן. אירוע הנעילה של ״אוהבים אמנות. עושים אמנות״ יתקיים בשבת בגלריה המדרשה (הירקון 19) עם עבודת פרפורמנס של קבוצת תנועה ציבורית.

The post בסוף השבוע: ״אוהבים אמנות. עושים אמנות״ 2018 בתל אביב appeared first on מגזין פורטפוליו.

שולחנות העבודה ברחבי הסטודיו של בברלי ברקת בירושלים עמוסים לעייפה. על חלקם פרוסים ספרי תנ״ך ופירושיו, על אחרים ציורים בשלבים שונים של ביצוע, ובאזור אחר ניצבים חומרי גלם, בעיקר רגבי אדמה ואדמה גרוסה מסוגים וגוונים שונים, שמורים בקופסאות נפרדות, שכל אחת מהן נושאת ציון מקום. אלה מצטרפים לצבעי יסוד ופיגמנטים, שמהם ברקת רוקחת את חומרי הציור. לצידם שורה של סכיני חיתוך, שבאמצעותם היא מייצרת את העיגול המושלם – צורתם האחידה של ציוריה שהיו מיועדים לתערוכה ״בעקבות השבטים״ שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון בונקומפני לודוביזי ברומא. העבודה היא מיצב מיוחד למקום בגובה ארבעה מטרים, שבו יש ייצוג סמלי ל־12 השבטים.

כאשר נפגשנו הם עוד היו תלויים בחלל הסטודיו, שגובהו שתי קומות. הציורים העגולים מזכירים גורמי שמים, ולא במקרה. ברקת אינה נרתעת מההיבט הרוחני ומהפרשנויות הנלוות לעיסוק בדמויות מהתנ״ך ובחומרים מההיסטוריה העתיקה, המיתולוגית של ישראל. החומר הפלסטי השקוף שעליו היא מציירת, יריעות PVC גמישות למחצה, מעניק לציורים גם ברק ושקיפות.

מה שנראה במבט ראשון כציור בצבע מתגלה למעשה כמעין פיסול שטוח, שכן ברקת מתעקשת להכניס לעבודה מזכרות ועקבות ממוצאם של 12 שבטי ישראל. את המחקר לקראת העבודה החלה בספרייה הלאומית וממנה יצאה למסע ברחבי הארץ, במיפוי ואיתור נחלות השבטים השונים של בני ישראל שהתיישבו בארץ אחרי שובם ממצרים. בכל אחד מהאזורים אספה אדמה, אבנים וצמחייה אופיינית, וניסחה לעצמה צבעוניות ייחודית, שהיא רואה כסימבולית לשבט זה או אחר.

בברלי ברקת, מיצב 12 השבטים (צילום: אורן בן חקון)

בסטודיו של בברלי ברקת, עבודות בתהליך

״12 השבטים, בני יעקב, מקבילים גם ל־12 אבני החושן״, היא מסבירה. מהחושן היא שואבת את השראתה למבנה המיצב המונומנטלי, שייתנשא לגובה ארבעה מטרים ויעמוד במרכז החלל כמעין מסגרת טבלה גדולה מידות, שבכל אחד מריבועיה תלוי עיגול המייצג שבט.

כמו שקורה לא פעם במוזיאונים היסטוריים, גם בווילה לודוביזי ברומא הקירות מכוסים בציורי פרסקו עתיקים והתערוכה העכשווית תשתלב במרכז החלל, מבלי לפגוע בקירות. ברקת מאושרת מהשילוב בין עתיק וחדש, והאתגר כיצד לפתור בעיות הנדסיות בדרך להצבה רק ממלא אותה בהתלהבות. לצורך התערוכה היא פיתחה מסגרות שיחזיקו את עיגולי הציורים באוויר, מבלי לסגור אותם בזכוכית. חשוב לה שלא רק מראה הציור ומשיחות הצבע ייראו, אלא גם תבליטי האדמה והחומרים ההופכים את הציור למפה טופוגרפית מופשטת.

״כל עיגול בעבודה מורכב מהצבעוניות של האדמה והצמחייה שנאספה באזור נחלת השבט. המיקום, בתוספת תיאור העיסוקים של בני השבט – אלה יורדי ים ואלה עובדי אדמה, אלה רועים ואלה סוחרים, מהחומר עולה הדומיננטיות של צבע מסויים – כחולים וירוקים או חום־אדום. התוצאה יכולה להזכיר את המראה שמזוהה עם מאדים או צילומים של פני כדור הארץ מהחלל. אבל זה ציור מופשט אקספרסיבי לגמרי, וכמובן שאין שניים אותו הדבר״, אומרת ברקת.

שבט אשר

שבט נפתלי. צילומים: מיכאל עמר

היא מצביעה על שורה של כלי כתישה ידניים – עלי ומכתש, צנצנות של צבע יסוד שבו היא מערבבת את החומר ומשטחי עבודה שעל גביהם היא רוקחת את הפאלטה שלה, כמו אלכימאית שמייצרת תרכובת ייחודית. ״יש גם שבטים שאין להם נחלה, וכדי לייצג אותם אני שואבת השראה מסיפורי התנ״ך או מהאבנים הטובות בחושן: לוי, שבט הכהנים, אין לו נחלה. האבן שלו היא אמרלד והצבע הדומיננטי שבחרתי לו הוא סגול, שמקורו בגלימה של הכהן הגדול. בעבודה של לוי ערבבתי אדמות של כל כל הנחלות במעין עבודת טלאים.

״בניו של יוסף: אפרים ומנשה מיוצגים בהשראת כתונת הפסים בציור שתי וערב. האבן שמוקדשת להם היא אוניקס, שיש לה מופע כהה או בהיר־שקוף. שמעון (אבן החושן טופז) גם הוא לא קיבל נחלה – כעונש על נקמת דם באנשי שכם, בעקבות אונס אחותו דינה. בני שבט שמעון התגוררו בנחלת יהודה והיו אנשי חינוך. הצבע שאני מייחדת להם הוא ירוק רענן״.

ברקת (52), אשתו של ראש עיריית ירושלים ניר ברקת, נולדה בדרום אפריקה לזוג הורים אמנים ועלתה לארץ בגיל 10, לאחר שאביה הוזמן ללמד בבצלאל והיה ממקימי המחלקה לקרמיקה וזכוכית. אמה הקימה עסק מצליח לייצוא קרמיקה בעבודת יד. היא עצמה בוגרת המחלקה לצורפות בבצלאל ובהמשך התמחתה באירופה בעבודה בזכוכית. את לימודי הציור עשתה בסטודיו סקול, אצל ישראל הרשברג, אך עם השנים התרחקה מציור פיגורטיבי והלכה ונמשכה אל המופשט, שבו היא מערבת גם את אהבתה לעבודה בחומר.

Museo Boncompagni Ludovisi, Photo: Vartivar Jaklian

Museo Boncompagni Ludovisi, Photo: Vartivar Jaklian

דרכה של ברקת מירושלים לרומא עברה דרך ונציה – וליתר דיוק – תערוכת יחיד נרחבת, שהציגה בשנה שעברה בארמון גרימאני בוונציה, במקביל לביאנלה לאמנות 2017. התערוכה שהייתה מאירועי הלוויין החיצוניים לביאנלה הצליחה מעל לציפיותיה, היא אומרת. עיקר גאוותה על כך שמוזיאון גרימאני החליט לרכוש שלוש מהעבודות לאוסף הקבע שלו.

לצד עבודותיה מתקופות שונות, שתפסו את החדרים השונים בקומה השנייה של הארמון, במרכז התערוכה הציגה לראשונה סדרת ציורים על גבי יריעות PVC שקופות, ששיקפו את האור מחלונות הארמון והזכירו את ריצודי המים של תעלות ונציה. גם שם הייתה צריכה לפתור בעיות הנדסיות – כיצד מציגים באתר בן המאה ה־16, שבו אסור לתלות על הקירות ואסור לדרוך על הרצפה… ״המחמאה היפה ביותר שקיבלתי מאנשי המוזיאון הייתה שאני מיטיבה להבין את המהות של העיר ומעבירה אותה בציורים״.

בתערוכה החדשה היא תנסה שוב לטוות את מארג הקשרים בין העבר וההווה, בין ירושלים לרומא.

The post רומא וירושלים: בברלי ברקת בעקבות 12 השבטים appeared first on מגזין פורטפוליו.

במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב ייפתחו ביום חמישי (19.10) שתי תערוכות: ״נקודת זכות״ – תערוכת המכירה השנתית של יצירות אמנות למען בני נוער בסיכון, מיוזמת עמותת הרוח הישראלית, שאוצרות שולמית נוס, מנהלת אוסף האמנות של דיסקונט, יחד עם ורה פלפול; והתערוכה ״תמונות מחיי משפחה״ – מבחר יצירות מאוסף דיסקונט בשיתוף אמנים אורחים, שאוצרת נוס יחד עם חגית פלג רותם (עורכת האמנות של מגזין פורטפוליו). בערב הפתיחה וביום שישי (20.10) המוזיאון יהיה פתוח ללא תשלום, במסגרת אירועי ״אוהבים אמנות. עושים אמנות״ של עיריית תל־אביב.

תערוכת המכירה ״נקודת זכות״ מתקיימת זו הפעם השביעית, במטרה לסייע לעמותת הרוח הישראלית להגביר את המודעות ולגייס כספים לתמיכה בפעילותה למען ילדים ובני נוער בסיכון. הרוח הישראלית מייסודה של הסוכנות היהודית, ובראשותה של המנכ״לית מיקי דהב, תומכת במגוון תכניות למען ילדים, בני נוער בסיכון וצעירים מהפריפריה החברתית־כלכלית־גאוגרפית בישראל, במסגרות של פנימיות וכפרי נוער, מכינות קדם ופוסט צבאיות, קרן מלגות ועוד. הרוח הישראלית פועלת באמצעות מתנדבים ושותפים רבים, יחידים וחברות עסקיות, למען צמצום פערים בחברה הישראלית.

ציבי גבע

מיכל ממיט ורקה

בנק דיסקונט תומך בתערוכה ״נקודת זכות״, לאורך כל שנותיה. זוהי השנה הראשונה שהתערוכה מתארחת במוזיאון ארץ ישראל, שהעמיד לרשותה את חללי התצוגה של ביתן הבולאות במוזיאון.

התערוכה תתפרס על פני קומה שלמה ותציג למכירה יצירות אמנות מגוונות: ציור, צילום, רישום, אובייקטים ופיסול, קולאז׳ים ועבודות וידאו. העבודות שנבחרו לתערוכה מהוות צוהר להיכרות עם העשייה האמנותית העכשווית המגוונת בישראל, בה ניתן לזהות עיסוק בנושאים אישיים וחברתיים, נוף ואורבניות, יחסים, משפחה, טבע דומם ועוד. לצד האמנות יש דגש וביטוי ליצירה הענפה באומנויות (קראפט) בישראל, ברוח התקופה, שבה בולט ונוכח העיסוק בתפר שבין אמנות לעיצוב, מלאכת מחשבת ומסורת יצירה. בתערוכה יקחו חלק כמה מאמניות ואמני הקרמיקה והחומר המובילים בישראל, שיציגו אובייקטים הנעים בין פיסול לאמנות שימושית ודקורטיבית.

לצד תערוכת המכירה, בקומה נפרדת במוזיאון, תיפתח התערוכה ״תמונות מחיי משפחה״, בה יוצגו יצירות מופת מאוסף בנק דיסקונט, לצד עבודות שהוזמנו מאמנים צעירים. מדינת ישראל היא קיבוץ גלויות אך לצד הפערים החברתיים והבדלי התרבות בין בני עדות ודתות שונות, המשפחה היא נושא המעסיק את כולנו ועולה גם בעבודות האמנים מימים ימימה. ייצוגים השאובים מתוך האלבום המשפחתי, נוסטלגיה והתרפקות לצד התעמתות ביקורתית עם האידיאה הלאומית־משפחתית, ממשיכות להזין את היצירה האמנותית. התערוכה תציג מבחר חוצה עשורים וביוגרפיות, של אמנים המתייחסים למבנה המשפחתי במלוא יופיו, מטעניו וגווניו השונים.

טלי נבון

שי אזולאי

בין היצירות מתוך אוסף בנק דיסקונט יוצגו יצירות של יוחנן סימון, מאיר פיצ׳חדזה, פמלה לוי, עדי נס, דויד עדיקא, גרי גולדשטיין, יהודית שרייבר. בין האמנים האורחים: עמית קבסה, זויה צ׳רקסקי, אליהו אריק בוקובזה, מירב הימן ועוד.

בתערוכת המכירה משתתפים כ־150 אמנים שתרמו מעבודותיהם, ויוצגו בה למעלה מ־200 עבודות, אשר יימכרו בטווח מחירים בין 1,000 ל־55 אלף שקל. בין המשתתפים: אביר סולטן, אבנר שר, אודליה אלחנני, אולגה קונדינה, אוסנת יהלי סרגבילי, איתן בוגנים, אלה אמיתי סדובסקי, אליהו אריק בוקובזה, אנדי ארנוביץ, אריה ברקוביץ, בועז נוי, דוד עדיקא, הילה בן ארי, ורדי בוברוב, זוהר גוטסמן, זויה צרקסקי, זינב גריביע, חן שיש, טל גולני, טל ירושלמי, טלי נבון, טליה ישראלי, יובל שאול, יוכי שרם, יונתן אולמן, יונתן גולדמן, ליאת אלבלינג, מורן קליגר, מוש קאשי, מיכל ממיט וורקה, נעה יקותיאלי, ציבי גבע, קרן שפילשר, רונה ביוארסקי, רועי קופר, רותם עמיצור, שי אזולאי, שי עיד אלוני, שרון רשב״ם פרופ ועוד רבים וטובים.

The post ״תמונות מחיי משפחה״ ו״נקודת זכות״ במוזיאון ארץ ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

פרופ׳ שמעון עמר נכנס השבוע לתפקידו כנשיא המרכז האקדמי לעיצוב וחינוך ויצו בחיפה. עמר מחליף את פרופ׳ דוד אלכסנדר, שעמד בראש המוסד משנת 2002 וסיים לאחרונה את תפקידו. פרופ׳ עמר הוא בעל תואר ד״ר במדעי החיים מהאוניברסיטה למדעים וטכנולוגיה בניס־סופיה אנטיפוליס, צרפת. משנת 2010 ועד לאחרונה כיהן כנשיא מכללת אוהלו לחינוך, למדעים ולספורט בקצרין, שם הוביל מהלכים להתאמת מערכת החינוך למאה ה־21. בין תפקידיו הקודמים: מנהל אסטרטגיה לפיתוח עובדים ומנהלים בחברת אינטל העולמית; מנהל מה״ט (המכון הממשלתי להכשרה טכנולוגית); מנהל האגף להכשרה ופיתוח כח אדם במשרד העבודה והרווחה; מייסד וראש המחלקה לביוטכנולוגיה במכללת אורט בראודה בכרמיאל.

בתגובה למינוי אמר עמר ש״בעידן הנוכחי – ולאחר עבודה ארוכת שנים בתחום מדעי החיים, בהייטק, ובהתאמת הכשרת המורים למאה ה־21 – הדבר הנכון והטוב ביותר בעבורי לעסוק בו כעת הוא תחום העיצוב והאמנויות. אני מרגיש שאלה עיסוקים שיש להשקיע בהם ולהביא אליהם מהניסיון שנצבר בתחומים אחרים. עלינו להחזיר לצעירים בארץ את הצד הרוחני שדי איבדנו לאחרונה. כמכללה היחידה המובילה בתחומי הארכיטקטורה, התקשורת החזותית, העיצוב והניהול – בשילוב הכשרת מורים בתחומים אלו – עלינו לאתגר ולהוביל את השינוי הנדרש במערכת החינוך על מנת לתת את המקום הראוי למקצועות כל כך חשובים ונחוצים לנפש האדם בסביבתו״.

The post פרופ׳ שמעון עמר התמנה לתפקיד נשיא המרכז האקדמי ויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי תמי, מה קורה?‎ איך מתקדמות ההכנות לאניניישן?‎

מצויין. פחות משבועיים וההתרגשות בשיא‎

למה את הכי מחכה? אני יודע שזו שאלה מתקילה, ובכל זאת…‎

מתקיל לגמרי… אבל בהחלט יש כמה שיאים שאני מחכה להם. הראשון הוא דווקא האחרון בכרונולוגיה – אירוע הנעילה שלנו בבריכת ימקא ההיסטורית, ים־יבשה־בריכה: הקרנה של סרטי אנימציה שנאצרו במיוחד לערב הזה ויוקרנו אל תוך הבריכה הריקה ממים בתוך מתקן מיוחד שאנחנו בונים.‎

אנחנו בדיוק בונים מעקה סביב לבריכה כך שהקהל יוכל להקיף אותה ולצפות בסרטי אנימציה שמתקיים בהם יחס מעניין ואחר בין מים ליבשה.‎ האקוסטיקה כל כך מופלאה שם, והזמרת דניאלה ספקטור הולכת להופיע שם בסגנון א־קפלה‎

מגניב! מה האורך של התכנית? את יכולה לתת דוגמה לסרט או שניים?

התכנית היא כשעה וחצי, וכל הסרטים מדהימים. ואם כבר ליפול למורכבות של בחירה מהאוסף המעולה אז אציין את ״Lose this child״ – הקליפ המעולה של מירב ויובל נתן ל־״איטליז״, ואת ״חוליות״ – סרט שנוצר על ידי אוסי וולד, ריקדו ורדסחיים ומורן סומר לביאנלה בבת ים, שמוקרן על חוף הים בלילה. אנחנו גם נקרין ברצף הזה סדרת מעברונים של תלמידי המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל שיצרו במיוחד לפסטיבל סרטונים מדהימים כפרשנות לנושא ״ים יבשה״

אז בואי רגע ניקח צעד אחורה: תגידי כמה מילים על אניניישן ועל עצמך לטובת מי שלא מכיר?

אני תמי ברנשטיין – אנימטורית, בוגרת בצלאל, בעלת סטודיו ותיק, במאית ותיקה של סרטים ושל סדרות בארץ ובעולם ומנהלת אמנותית של פרויקטים שונים ומגוונים. לפני שלוש שנים הקמנו אני והמיזם לקולנוע ולטלוויזיה ברשות לפיתוח ירושלים את AniNation – פסטיבל האנימציה הבין־לאומי בירושלים שחוגג השנה בפעם השלישית. צעיר מאוד, אבל מבטיח ומקיים כבר שנה שעברה קרוב ל־4,000 איש הגיעו לצפות בעושר של סרטים ופעילויות מדהימות מכל העולם!

הפסטיבל מקדם את הפן המקצועי של מקצועות האנימציה בארץ: סדנאות מעשיות, תכנים לקהל בוגר, אורחים מחו״ל, טכנולוגיות מתקדמות ככלי לסיפור קולנועי, סדנאות אמן, תכנים לקהל הרחב, בכורות, גיימינג אקטיביסטי, הקרנות עותקים ייחודיים, מסלול מציאות רבודה ברחובות העיר של סרטי אנימציה על ירושלים, הרצאות בפאבים ועוד המון דברים

התשובה למה שאני הולך לשאול היא מן הסתם כן, אבל בכל זאת אשאל: יש את אנימיקס, פסטיבל האנימציה הוותיק בתל אביב. יש מקום לעוד פסטיבל בירושלים? או אולי אעלה שאלה מזווית אחרת: מה ההבדל בין הפסטיבלים?

יש לי רק דברים מעולים לומר על פסטיבל אנימיקס התל אביבי. לפני שנתיים אנימיקס העניק לי את אות יקירת הפסטיבל, וברמה אישית זה היה כה משמעותי בעבורי. בעיקר בתור האישה הראשונה שמקבלת את האות אחרי 16 שנים. אני חושבת שאנימיקס התל אביבי מקסים ועושה שירות מדהים לאיור, לקומיקס ולאנימציה בתל אביב.

תמי ברנשטיין

AniNation קורה קודם כל בעיר שלא היה לה עד לפני שלוש שנים שום ייצוג אנימטיבי, שמפאר את הקף העשיה האדיר שמתקיים בה. מבצלאל, דרך פעילויות המיזם לקולנוע ולטלוויזיה ברשות לפיתוח ירושלים, ועד ההפקות הרבות שנעשות בירושלים בימים אלו של אנימציה ישראלית

AniNation, פסטיבל האנימציה הבין־לאומי של ירושלים, קורה קודם כל בעיר אחרת שלא היה לה עד לפני שלוש שנים שום ייצוג אנימטיבי שמפאר את הקף העשיה האדיר שמתקיים בה. מבצלאל דרך פעילויות המיזם, ועד ההפקות הרבות שנעשות בירושלים בימים אלו של אנימציה ישראלית המיוצאת לעולם. נוסף על כך רצינו להביא לקהילה המקצועית הבוגרת תכנים, אורחים, סדנאות והשתלמויות שאין כרגע בנמצא.

בדיוק כמו שיש פסטיבל שטוטגרט בגרמניה ופסטיבל אנסי בצרפת יש כעת AniNation בישראל! מקצועי, בוגר, עם תחרויות ושופטים בין־לאומיים. בתור יוצרת, הגישה שלי היא שככל שהקהילה גדולה יותר הרווח לציבור גדול יותר. ככל שיהיה יותר קהל מגוון במקומות שונים בארץ לאנימציה, כך יהיו יותר שותפים למהפכת האנימציה בארץ

אני מסכים, אבל לא הבנתי מה ההבדל בין שני הפסטיבלים. יש הבדל? צריך להיות?

יש הבדל מעצם כך שהפסטיבל שלנו אינו מתרחב לנושאים שאינם אנימציה. איור וקומיקס הם דברים מדהימים, אבל אנחנו מתמקדים באנימציה בלבד. היא מספיק רחבה ומגוונת היום כדי שניתן יהיה לעסוק רק בה: בארט שלה, בגיימינג, ובסיפורי VR אנימטיביים לצד אנימציות מסורתיות. לשם אנחנו מכוונים, וכך בנויה התכניה שלנו. זה עולם כל כך עשיר. לצד תערוכת תולדות הדרדסים שנאצרה במיוחד לכבוד 60 שנות הכחול לבן המפורסם הזה והקרנות של סרטי ניקולודאון ושל צבי הנינג׳ה החדשים (שלא הוקרנו בשום מקום פרט לבכורה הצפויה אצלנו) יש לנו סדנאות אמן פרקטיות עם בכירי נטפליקס, סוני פיקצ׳רז ואחרים. ובאופן טבעי אף פסטיבל לא דומה לאחר תל אביב־ירושלים. ים־יבשה. ההבדל כבר מובנה

60 שנה לדרדסים

אם כבר הזכרת את נטפליקס, תוכלי להרחיב בנושא? (קראתי השבוע שנטפליקס אחראית על 15% מתעבורת האינטרנט בעולם. מדהים)

במסגרת ״הקפיצה המשולשת״ של מיזם ירושלים מגיעים אלינו אורחים מדהימים מהעולם להעביר סדנאות ב״יום תעשיית האנימציה הישראלית״ ה־26.10. מתשע בבוקר יתרחשו ארבע הרצאות פתוחות לקהל. אחת מהן היא של Alexi Wheeler מבכירי נטפליקס ומפיק על העומד מאחורי סדרות כגון: Peppa Pig, Ben and Holly's Little Kingdom. הוא היה מועמד BAFTA ואחראי פיתוח על 35 סדרות בניקולודיאון. למי שיבוא תהיה הזדמנות לשמוע אותו משוחח על פיצ׳ינג – הפקה ועבודה באנימציה מול חברות מסחריות עם שפע טיפים לאנימטורים, תסריטאים ובמאים. יש לנו ב־12:00 הפסקת מינגלינג במיוחד בשביל ליצור שיח גם מחוץ להרצאה.

היצירה הישראלית כל כך התבגרה; יש לה את הפן האמנותי המדהים שממשיך לגרוף פרסים ולהעניק השראה, לצד פן מסחרי עם אוריינטציה בין־לאומית שיותר ויותר אנימטורים ישראלים הולכים לכיוונו. בדיוק כמו סדרות רשת, לאנימציה יש אפיק מסחרי מדהים באינטרנט

היצירה הישראלית כל כך התבגרה; יש לה את הפן האמנותי המדהים שממשיך לגרוף פרסים ולהעניק השראה, לצד פן מסחרי עם אוריינטציה בין־לאומית שיותר ויותר אנימטורים ישראלים הולכים לכיוונו. בדיוק כמו סדרות רשת, לאנימציה יש אפיק מסחרי מדהים באינטרנט

זו כבר פעם שלישית שאת מזכירה את המיזם לקולנוע ולטלוויזיה ברשות לפיתוח ירושלים, ויש לי תחושה שלא כולם יודעים על מה בדיוק את מדברת. אז רגע לפני שנדבר על העתיד (וההווה), תוכלי להרחיב בנושא זה?

בטח. המיזם הוא בעצם קרן ראשונה לקולנוע בארץ שהיא עירונית. לירושלים יש קרן פיתוח משלה לתכני טלוויזיה וקולנוע, והיא יצרה מהפכה בהבאת סטודיואים תל אביביים ותיקים אל העיר שעד אז היה לה דימוי מנומנם בתחום. בעשר שנות פעילותה היא הובילה לכך שיותר ויותר אנימטורים רואים אופק גם מחוץ לתל אביב. אגדת המלך שלמה – סרט נפלא באורך מלא של חנן קמינסקי שנעשה בתמיכת המיזם – הוא דוגמא מעולה. כל כך קשה ליצור סרט קצר בארץ, לא כל שכן סרט אנימציה ועוד באורך מלא. זה הוביל לכך שעשרות אנימטורים ישבו בעיר והיו חלק מיצירת הסרט. בשנה שעברה הוא הוקרן אצלנו בבכורה ירושלמית. זו הייתה חוויה מדהימה – האנימטורים זכו לראות את השם שלהם ברולר בסוף, ולאחר שהדלקנו את האור הקהל עמד ומחא להם כפיים. האמת שיש לי צמרמורת כשאני מספרת על זה. כי כל כך נדיר שאנימטורים מקבלים הכרה.

אז היום יש לנו עשרות אנשים שעבדו על פייפיליין מקצועי. זה עושה שינוי בתעשייה… מי שמובילים את המיזם הם יורם הוניג וגליה אלטרץ יחד עם אודי בן דרור. זה חשוב לי להגיד את שמם כי אני מלאת הערכה לשינוי שהם עשו ובעיקר לרמות האמון המטורפות שיש להם בי כמנהלת ואוצרת. במציאות התרבותית העכשווית זה לא מובן מאליו. הם פרטנרים טובים לחלום איתם!

נייס! אז מי שיבוא לפסטיבל – מה הוא יבין על ההווה ועל העתיד של התחום בארץ ובעולם?

שאלה מעולה. הוא יבין שאנימציה היא קולנוע מגוון מאוד. בטכניקות שונות. ז׳אנרים שונים. כך שכל אחד יכול למצוא סגנון שהוא אוהב. הוא יבין שהעולם מוצא דרכים מאוד מעניינות לשלב טכנולוגיות מטורפות וחדשניות כדי לספר סיפורים שלא סופרו עדיין. הוא יבין שמה שהיה כיף ב״שלגיה״ ו״פנטזיה״ לפני 80 שנה עובד עדיין כי סיפור טוב מחזיק מעמד לנצח; חוץ מזה, כשהוא יביט מסביבו ויראה את אלפי האנשים הוא יבין שהוא לא לבד. לא כיוצר ולא כצופה. זו תקופה מרגשת מאוד לחיות בה ולספר בה סיפורים.

תוכלי להיות יותר ספציפית? לתת דוגמאות?

לאהוב את וינסנט

ווס אנדרסון, אי הכלבים

בטח. אנחנו מקרינים את ״אי הכלבים״ של ווס אנדרסון, ולפניו הקדמה של סטודיו זז, שעבדו על הקליפ החדש והמהם ל־U2 עם ברוקנ פינגז החיפאים הגאונים בטכניקת סרטי סטופ מושן, אחת מטכניקות האנימציה העתיקות ביותר; סיזיפי ומרשים. אתסטיקה מדהימה ועבודת נמלים עם לוק שמיד מעורר רגש שצל הצופה. בקצה השני בעיני נמצאת תחרות ה־TILT BRUSH שלנו. מדובר על אפליקציה המאפשרת לצייר באוויר (VRׂ) ב־360 מעלות עם פלטת צבעים ומכחולים משתנים בתוך המרחב האינסופי. לכל מאייר יש 15 דקות. בסוף היום אחד מאורחי הפסטיבל יבחר ציור מנצח ואנחנו נדפיס אותו בתלת־ממד.

אחד מאורחינו הוא יו וולשמן, הבמאי של הסרט ״לאהוב את וינסנט״. הסרט שעוסק בחייו של ואן גוך מורכב מ־65 אלף ציורי שמן שצוירו על ידי 125 ציירים המקימים לתחיה את ואן גוך. כמו כן יתארח מאורו קאררו – יוצר של סרטים פיוטיים וסוריאליסטיים בתלת־ממד עם לוק מאויר ידני וקווי. מאורו יעביר סדנה פתוחה לקהל!

וכל זה בארבעה ימים

אפילו עוד לא התחלתי יהיו מסלול AR של סרטים ירושלמים (על ירושלים ובירושלים) לסריקה בטלפון, ״וירוס טרופי״ המעולה המבוסס על רומן גרפי קולומביאני, ומיראי היפני… בקיצור, אתה בא?

יש לי צרות של עשירים – בדיוק חזרתי מהביאנלה לעיצוב באיסטנבול ואני נוסע לשבוע העיצוב של איינהובן, ויש לי את שבוע האיור על הראש (עוד חודש!). אבל אני מבטיח לעשות מאמץ

וואוו, נשמע כיף לא פחות

לגמרי. משהו חשוב נוסף לפני שמסיימים?

יש לנו הסעות מתל אביב! לפנק לפנק לפנק… היכנסו לעמוד שלנו כדי להתעדכן על כל הכיף, ושם גם תוכלו להירשם להסעות עד לפתח הסינמטק ובחזרה. חוץ מהחלק המעשי החשוב הזה אני יכולה רק להוסיף שאני מתרגשת מאוד ושכולנו מחכים לכם בסינמטק ירושלים

אה, ותביאו סוודר! כבר קריר אצלנו

The post AniNation 2018: ״זו תקופה מרגשת לחיות בה ולספר בה סיפורים״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

תערוכת פרסי העיצוב ההולנדי תיפתח ביום שבת, כחלק משבוע העיצוב שיתקיים בעיר איינדהובן בפעם ה־17 תחת הכותרת ״אם לא אנחנו אז מי?״ (If not us, then who). הפרסים מחולקים מדי שנה בקטגוריות מוצר, תקשורת, Habitat (עיצוב לחללים ציבוריים ופרטיים שמשפרים את איכות החיים), אופנה, מחקר בעיצוב, שירות, הלקוח הטוב ביותר, מעצב צעיר, מפעל חיים וחביב הקהל. פרס מיוחד מוענק על ידי חבר שופטים בין־לאומי לעד שלושה מועמדים בכל הקטגוריות. הקריטריונים שעל פיהם נשפטים הזוכים הם אסתטיקה, השפעה, חדשנות, תהליך יצור ושיתוף פעולה.

לאחר שהתחיל כאירוע שהתקיים במשך יום אחד, התפתח שבוע העיצוב באיינדהובן לאירוע שנמשך תשעה ימים, והוא נחשב כיום לאחד משבועות העיצוב החשובים והמעניינים בעולם. בשנה שעברה כלל שבוע העיצוב באיינדהובן 610 תערוכות ואירועים, שלקחו בהם חלק יותר מ־2,600 מעצבים ב־110 מיקומים, ושמשכו קהל של 335,000 מבקרים. עם השנים הפך שבוע העיצוב באיינדהובן מעוד שבוע עיצוב – שבדומה לכל שבועות העיצוב בעולם מציג עיצוב אקספרימנטלי כזה או אחר לצד פריטי ריהוט מסחריים בדגש על עיצוב מקומי – לשבוע עיצוב בין־לאומי, שמה שמעניין את מארגניו הוא לא עוד כיסא, וגם לא (רק) עוד חומר חדש, אלא סוגיות מהסוג שהקהל הרחב פחות מקשר עם עיצוב, ושמגזיני העיצוב פחות נוהגים לסקר.

שבוע העיצוב של הולנד בפורטפוליו: כל הפרסומים >>

חבר השופטים הבין־לאומי של פרסי העיצוב של הולנד יכלול השנה את קמרון סינקלייר, מוביל חדשנות חברתית ב־Airbnb; לילי הוליין, המייסדת והמנהלת של שבוע העיצוב של וינה; איקו יוקויואמה, אוצרת במוזיאון לאמנות חזותית M+, הונג קונג; פייר־איב פאני, המעצב הראשי של Signify, חטיבת התאורה של חברת פיליפס; ויובל סער, העורך הראשי של מגזין פורטפוליו.

סער – מעצב, אוצר, יזם, מרצה ועיתונאי – הקים את מגזין פורטפוליו בשנת 2005. בשנת 2014 יזם את שבוע האיור של תל־אביב-יפו (שיפתח בפעם החמישית ב־15.11), והוא משמש מאז כאוצר הראשי וכמנהל האמנותי שלו. מזה עשר שנים מרצה סער בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ובין השנים 2015-2018 כיהן כראש מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל.

The post יובל סער, העורך הראשי של פורטפוליו, ישפוט בתחרות פרסי העיצוב של הולנד appeared first on מגזין פורטפוליו.