ארבע תערוכות יחיד של אמניות ישראליות ייפתחו בשבת (20.10) במסגרת מחזור החורף של בית האמנים בירושלים. 

טל ירושלמי / לא יום ולא לילה

טל ירושלמי תציג מיצב ציורי תלוי מקום בתערוכה ״לא יום ולא לילה״ (אוצרת: טלי בן־נון). למיקומה הגיאוגרפי של ירושלים, הנושקת לפתחו של מדבר יהודה, הייתה השפעה מכרעת על גוף העבודות בתערוכה. ירושלמי מתבוננת וחושבת על מקום קונקרטי – מדבר יהודה – אבל מציירת מקום מטאפיזי, על הנרטיב ההיסטורי, הפוליטי והגיאוגרפי שלו. ציוריה ״מושעים״ ברווח  הלימינלי שבין ציורי יום לציורי לילה, תלויים במרחב שהוא מעבר למחזוריות הזמן, מעבר לסדרי הטבע, מעבר למרחב הריאליסטי של הזמן ולתודעה המתקיימת בו.
הטופוגרפיה, האקלים, האור, הצבעוניות, הטקסטורות וההיסטוריה של מדבר יהודה והממצאים הארכיאולוגיים שהתגלו בו – הם הפילטרים שדרכם התגבשה פלטת הצבעים של התערוכה. ירושלמי, המרבה לחקור בציוריה ממצאים של תרבויות עבר קדומות וחפצים שימושיים המזוהים עם מלאכות מסורתיות, הופכת את אינוונטר הדימויים הפרטי שלה למחסן קולקטיבי המחבר בין טבע לתרבות. דימוי הופך לסמל, סמל הופך לארכיטיפ, ארכיטיפ הופך למיתוס של חברה ותרבות.
באירוע הפתיחה יושק הספר ״יומן סלים״. מפגשי גלריה עם האוצרת והאמנית: שלישי, 30.10 בשעה 18:00; שבת, 24.11 בשעה 12:00.

טל ירושלמי

יערה אורן (צילומים מ״ל)

יערה אורן

יערה אורן / תריס

יערה אורן זוכת הפרס לציור על שם אסנת מוזס לאמן צעיר לשנת 2018, תציג את התערוכה ״תריס״ (אוצרת מלווה: נוגה דוידסון). שופטות ועדת הפרס, דגנית ברסט, זויה צ׳רקסקי ונטעלי שלוסר, נימקו את הבחירה: ״אורן, יצרה גוף עבודות מרשים ואינטנסיבי, שאינו שוקט על שמריו, מתפתח כל הזמן ומעיד על כשרון גדול. בעבודותיה יש ביטוי אתי ואסתטי למקום והזמן. זה ציור המוזן מהמראות  בסביבה היומיומית והמאולתרת בה יערה חיה ועובדת – בשולי העיר, בדרום תל אביב בשכונת שפירא על בתיה, חצרותיה ותושביה.
״עם כל הווירטואוזיות והמורכבות הניכרת בציוריה, יערה בוחרת בציור שהוא קומוניקטיבי, אסתטי ומענג. ציור שאינו מפנה עורף לצופה. היא אינה מקדשת את האוונגרד אלא את האנושי. בשנתיים האחרונות יצרה אורן עבודות בהן שדה הציור כמו נפרם ונעשה מורכב יותר, הדימויים מרומזים והשלם מפלרטט עם הפרגמנט. אלו ציורים חושניים, משחקיים ומלאי חיוניות, המעידים גם על המחויבות והיצירתיות של האמנית״.
מפגש גלריה עם האמנית: שבת, 17.11 בשעה 12:00; טקס הענקת הפרס: ראשון, 28.10 בשעה 19:00.

מירה חרמוני־לוין, צילום: גריגורי קטין

מירה חרמוני־לוין / דומם

התערוכה ״דומם״ של מירה חרמוני־לוין (אוצרת: מאירה פרי־להמן) תציג עבודות שנוצרו בין השנים 1990 – 2017. חרמוני־לוין מציירת בצבעי שמן על בד, וחוזרת אל אותם נושאים שוב ושוב; דומה שנידונה לחזרה סיזיפית לנושאיה, ולשאיפה נצחית לשפר אותם. בודותיה כוללות שתי קבוצות: באחת, נראית ילדה הלבושה בשמלה לבנה, ספק דיוקן עצמי ספק רוח רפאים; האחרת – המוצגת בתערוכה הנוכחית – מתארת חפצים דוממים. העצמים המתוארים קשורים לתלישות, לנדודים ואף לשואה. לעתים מתוארים רק פרגמנטים מהם, והחלקים הבלתי נראים נותרים בגדר סוד, שלדברי האמנית גם היא אינה יודעת מהו. המזוודות הסגורות המרופטות ראו זמנים טובים יותר, וכך גם הארונות והשולחנות, שנדמים אף הם למזוודות צופנות סוד.

מריה סאלח מחאמיד (צילומים מ״ל)

מריה סאלח מחאמיד / פחמאוויה

בתערוכה ״פחמאוויה״ במסגרת סדרת נדבך 21 תציג מריה סלאח מחמיד עבודות רישום ותחריט (אוצרת: דורית רינגרט). סאלח מחאמיד מעדיפה פורמטים גדולים, דמויי מגילות. בעבודתה  אום אל פחם (2016, פחם על בד) היא רושמת דמות איקונית היושבת בפרופיל. הדמות שאובה מציורו של ציבי גבע באותו שם משנת 1983. לצדה היא רושמת דמות נשית נוספת, ארוכת שיער, הלבושה בחצאית קפלים – דיוקנה שלה. כך היא מופיעה בציוריה, ברישום מתומצת, בקו ברור והחלטי. סאלח מחאמיד מתייחסת לציורו של גבע מתוך ההכרח לדבר על מקום מגוריה בדיבור ישיר של בת המקום, כמי שמתקשה עם דיבור הבא מן החוץ: ״אני פחמאוויה [בת אום אל פחם]״, היא אומרת, ״קשורה מאוד לעירי ולהיסטוריה שלה, שלמרבה הצער, חוזרת על עצמה שוב ושוב ומשקפת את הדה־לגיטימציה, שהיא מנת חלקם של העיר ושל תושביה. אני מכירה את המציאות בתוך החברה הערבית ובתוך עירי, אום אל פחם, טוב יותר מכל אחד זר אחר״.
קולות הירי האזרחי, הנשמעים בעיר תדיר ובמפתיע, ביום ובלילה, בימי חול ובימי חג, כמו מפלחים את גופה, בעודה קשובה למסלולו של כל כדור תועה. סאלח מחאמיד מנכיחה את ניקובי הירי על לוחות הנחושת בתחריט וברישומי הפחם, מתריסה על הפקרתם של יושבי ביתה; על הקלות, על האקראיות ועל הסתמיות המאפשרות את נטילת החיים מתושבי המקום.
מפגש גלריה: שישי, 14.12 בשעה 11:30
הכניסה לבית האמנים ללא תשלום.

The post תערוכות אוקטובר-דצמבר 2018 בבית האמנים בירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה הפותחת את עונת התערוכות תשע״ט 2018/19 בגלריה ע״ש מורל דרפלר לצילום, מביאה אל החזית את פעולת הצילום ואת נוכחותו של הצלם ביצירה. אלה מקבלים בסדרה – שחלק קטן ממנה מוצג בתערוכה – מהלך חוזר של השתקפות והכפלה.

עמרי קרן לפידות, בוגר המחלקה לצילום של ויצו חיפה, מצלם מזה שנים בתערוכות המוצגות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. גוף עבודותיו החל בהיותו סטודנט מתוך צורך פונקציונלי לתעד ולשמור יצירות אמנות שראה בתערוכות לצרכי לימודים. הטלפון הנייד היה פתרון נגיש ויעיל הן כמצלמה והן כארכיון. בשלב מסוים הבחין קרן לפידות בהשתקפויות חוזרות ונשנות של דמותו בעבודות המצולמות. בהתחלה נראו אלה כהפרעה אך בהמשך הפכו למעין משחק בין דמותו, דמות הצלם, לבין האוביקט המצולם (יצירת אמנות כזו או אחרת). המצלמה (הטלפון הנייד) הפכה לאוביקט נוכח בכל אחת מן העבודות. בנקודה זו הפך התהליך מעניין פונקציונלי לתחביב משחקי, ובהמשך הצטבר והפך לגוף עבודות המתמשך עד היום.

העבודות המוצגות בתערוכה זו נבחרו מתוך מאות דימויים שהצטברו במהלך השנים והפכו למעין ארכיון מטופל ומעט פארודי של תולדות האמנות והצילום, דרך פרספקטיבה אישית של צורך אמנות מזירת אמנות פריפריאלית. ברוב הצילומים, ההשתקפות נטמעת ברפרודוקציה ומערערת את המציאות. האם זהו תיעוד או יצירה בפני עצמה? תוך כדי תהליך נוספו שיקולים חדשים: היכן תופיע דמותו? איזה דיאלוג יווצר בינה לבין הדימוי המצולם? כיצד ואיך להתערב ביצירה אחרת של אמן או אמנית? ניכר בעבודות ששאלות אמנותיות הנוגעות לקומפוזיציה, אור וצבע נלקחו בחשבון במהלך הזמן כמו גם הפרספקטיבה של המרחב המשתקף אף הוא בתוך הדימוי המצולם. עמדת המתעד ועמדת היוצר נמהלות זו בזו, והפעם באופן גלוי ומוצהר.

קרן לפידות, בוגר בהצטיינות יתרה של המחלקה לצילום במרכז האקדמי ויצו חיפה. הציג בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. השתתף בתכניות שהות אמן (רזידנסי) בגלריה ״האגף״ בחיפה וב״רדליין״, מעבדה לאמנות בבאר שבע. מתגורר בחצרים נשוי+2. מורה ומרצה לצילום במגוון מסגרות.

נעילה: 16.11

The post עמרי קרן לפידות: Reflecting Art
 appeared first on מגזין פורטפוליו.

אמנות הקולנוע הצליחה לבסס את מעמדה כאמנות הפופולרית ביותר. ככזו, היא מאפשרת לקהלים גדולים להשתתף בזיכרון הקולקטיבי שהקולנוע מספק לנו. כיום, בעידן שבו הצפייה הופכת להיות מקור המידע העיקרי, אנחנו שואבים ידע מהמסך, מתעדכנים ולומדים על העולם ומגבשים את הרשמים שלנו על פי צפייה בסרטים. רומא, על אוצרותיה והאסתטיקה הייחודית שלה, מתחרה בפריז, ונציה וניו יורק כאחת הערים המצולמות ביותר בסרטים. ברבים מהסרטים שנעשו בה הפכה העיר בעצמה לשחקנית דומיננטית. העיר והאתרים הידועים שבה מעמיקים את האווירה בסרט ולעיתים אף משמשים גורם מקדם־עלילה. 

חגית פלג רותם, עורכת האמנות של פורטפוליו ומדריכת סיורי אמנות ותרבות, ושולמית סונינו, אשת קולנוע ומרצה, פיתחו יחד סדרה חדשה בת ארבע הרצאות וסיור ברומא, בעקבות קולנוע ואמנות. בסדרת ההרצאות הייחודית נעסוק בדמותה של רומא בקולנוע ובמקומה של האמנות העכשווית בעיר ההיסטורית. MAXXI המוזיאון בתכנונה של זהא חדיד, העלה את המודעות בעולם לסצנה של אמנות עכשווית ברומא, הידועה יותר בזכות אתריה ההיסטוריים. במסגרת הגל החדש של האמנות בעיר מוזיאונים וגלריות בני זמננו מצאו את מקומם באתרים לא שגרתיים: במוסך אוטובוסים לשעבר, בבית מטבחיים או במבשלת בירה.

ההרצאות יתקיימו במקום לאמנות בקריית המלאכה, ביום שני, בשעות 19:00 – 21:00 בתאריכים:

• 17.12.18 
• 31.12.18
• 14.1.19
• 28.1.19 

מועד הסיור ברומא: 8.2.19 – 13.2.19

*ניתן להירשם לסדרת ההרצאות בלבד או לנסיעה לרומא בלבד.

אודרי הפבורן וגרגורי פק, ״חופשה ברומא״ (צילום ויקימדיה קומונס)

אתר הצילומים של ״יום מיוחד״

בסיור המיוחד רומא, אמנות וקולנוע נבקר בכמה מאתרי הצילום האייקוניים בעיר, בתוכנית משולבת הכוללת אתרי חובה לשוחרי אמנות עכשווית, פניני אדריכלות ותרבות, שיספרו את סיפורה של התרבות האיטלקית במאה השנים האחרונות.

הבימאים הגדולים של איטליה: פדריקו פליני, אטורה סקולה, ויטוריו דה סיקה ואחרים – בחרו ברומא כמרכז הסיפור הקולנועי שלהם. סופיה לורן , אודרי הפבורן, מרצ׳לו מסטרויאני, וכוכבים בני זמננו דוגמת מאט דיימון, גווינת׳ פאלטרו, ג׳וד לאו, ויטוריו גזמן ועוד רבים, טובים ואהובים – נחרטו בתודעה על רקע הסצנות הבלתי נשכחות בסרטים שצולמו בעיר.

בסדרת ההרצאות נצא לסיור לוקיישן וירטואלי:

בחירת לוקיישן בסרט קולנוע לעולם אינה ״תמימה״. מאחוריה ניצבים שיקולים סימבוליים, פוליטיים, חברתיים ותרבותיים, עולם של מסרים בלתי מילוליים שמועבר לצופים ו״משלים את התמונה הגדולה״. 

במפגשים נצפה בקטעי סרטים ונפגוש מקרוב את גיבורי הסרטים ואת הסצנות הבלתי נשכחות; נשמע על הרקע ההיסטורי של האתרים ושל הסרטים עצמם, ועל התקופה שהצמיחה את תעשיית הקולנוע האיטלקית. נדבר על מגמות באמנות עכשווית וכיצד היא מוצאת את מקומה בעיר רוויית היסטוריה ואמנות קלאסית.

בין הנושאים שיעלו בהרצאות:

רומא, רומנטיקה ופפרצי – אהבה מהסרטים, הדיוות הגדולות והגיבורים השרמנטים.

לוקיישן לוקיישן – בסרטים של פדריקו פליני, של אטורה סקולה ושל פיטר גרינוויי נראה כיצד היבטים סוריאליסטיים, אנושיים, דרמטיים ועלילתיים, באים לידי ביטוי בבחירת הלוקיישן ובאופן שבו הוא מצולם. מעניין במיוחד לראות ייצוג של חללי פנים וחוץ, צילומים במרחב הציבורי לעומת סצינות שמתרחשות בבית הפרטי ובחללים אינטימיים.

סיפור מסגרת – כל בחירה של אתר צילומים נושאת עימה מגוון משמעויות נוספות, שקודמות לצפייה בסרט. בהרצאה ננסה לבחון מקרוב את האופן שבו הבמאי בוחר להשתמש בלוקיישן ובמשמעויות המקופלות בו, ומסתמך על הזיכרון הקולקטיבי של הקהל וההיכרות שלנו עם העולם.

פונטנה די טרווי

בין קטעי הסרטים שיעלו בסדרה: אהבנו כל כך – במאי: אטורה סקולה, 1974; חופשה ברומא – במאי: ויליאם ויילר, 1953; הכישרון של מר ריפלי – במאי: אנתוני מינגלה, 1999; יום מיוחד – במאי: אטורה סקולה, 1977; רומא – במאי: פדריקו פליני, 1972; גנבי האופניים – במאי: ויטוריו דה סיקה, 1948; לה דולצ׳ה ויטה – במאי: פדריקו פליני, 1960; כרס של ארכיטקט – במאי: פיטר גרינווי, 1987

שולמית סונינו היא מפיקת קולנוע וטלוויזיה ומרצה עתירת ניסיון. בהרצאותיה היא מתמקדת בקשר שבין קולנוע לתרבות ובין קולנוע לארכיטקטורה. שולמית חייתה מספר שנים ברומא, השתלמה בתוכנית לימודי תרבות מטעם האיחוד האירופי ודוברת איטלקית. אהבתה לקולנוע בכלל ולרומא בפרט היא שהצמיחה את הרעיון לקורס המיוחד הזה.

חגית פלג רותם היא עיתונאית, מרצה ואוצרת, מומחית לתרבות חזותית בת זמננו. בשנים האחרונות פיתחה מספר סיורים ייחודיים בארץ ובעולם, המתמקדים באמנות ועיצוב. הסיור לרומא מצטרף לסיורים בביאנלה בוונציה, ביריד ארט באזל, בזירת האמנות של ברלין ועוד.

לפרטים והזמנת מקום: 052-3423221/ hagitpr@gmail.com

(צילומים מ״ל)

The post רומא, אמנות וקולנוע: סדרת הרצאות וסיור ברומא appeared first on מגזין פורטפוליו.

זמן קצר לפני הפתיחה של תערוכת היחיד שלו ״עניין משפחתי״ בגלריה זימאק, מצא עידו מרקוס אצל הוריו סרט שצולם במצלמה ביתית ״סופר 8״ ובו מתעוררת לחיים הסצנה, שסביבה בנה את התערוכה כולה. גילוי הסרט היה עבורו מעין אישור סופי וסגירת מעגל, לאחר תקופה שבה התעסק באובססיביות ברגע אחד בחיי משפחה אחת – המשפחה שלו.

אם בתערוכה שלפניה (התערוכה Gossip שהציג בחודש ינואר האחרון בגלריה רוטשילד) עסק מרקוס בתמונות מאלבום משפחה זרה, שמצא בחיטוטיו בעזבונות של אחרים בשוק הפשפשים, הרי שהפעם הוא מעז ומתקרב למרחב הרגיש והפגיע של סביבתו הקרובה. אם בעבר הציג סצנות שונות שבהן מככבים אותם אנשים במגוון סיטואציות, התערוכה הפעם, ״עניין משפחתי״, עושה עניין רב מצילום משפחתי בודד, אקראי למראה – צילום שנעשה בצהרי יום בשנת 1979, בבוסטון, מסצ׳וסטס.

הרקע לצילום ידוע לו: משפחת מרקוס התכנסה לצילום משפחתי בחצר הבית, רגע לפני חזרתם לארץ, אחרי שהות בת שבע שנים בארצות הברית. מרקוס אוחז בצילום האחד הזה, וממרחק 40 שנה הוא חוקר אותו, מכפיל, מקטין ומגדיל, כמי שקורא בכתב סתרים. הוא מפרק את הסצנה למרכיביה האנושיים, חותך ממנה פרוסות של צבע וצורה, ומציג אותה בעשרות גרסאות בתערוכה אחת שכל כולה נסבה סביב אותו דימוי.

עידו מרקוס. מראה הצבה בגלריה זימאק, צילומים: ליבי קסל

מרקוס (39) אוהב לגדוש את העין, להציף את מושא התבוננותו על פני החלל ולמצוא מחדש את הסדר הנכון של הדברים. כבר בעבודות מוקדמות יותר התעקש על הצגת מיצבים ולא ציורים בודדים. במקרה זה, הבחירה בהצבה של פריטים מרובים המשכפלים את הרגע ודומים זה לזה היא גם עניינית למהות המשפחתית: ״אני מכיר את כולם – יודע מה קרה להם מאז 1979, חלקם כבר לא איתנו – וזה השפיע לעיתים על הדרך שבה ציירתי אותם, כאשר הדמיון והזיכרון היוו חלק משמעותי בתהליך הציור״.

ילד קטן בעולם של גדולים

המבקר בתערוכה מוקסם ונפעם, ולא קל לנסח מהי אותה איכות ייחודית שלוכדת כאן את תשומת הלב וכמו מהפנטת את העין. בסך הכול תמונה אחת, המופיעה בעשרות וריאציות, בגדלים שונים וברמות צלילות שונות – לעתים בכתמי צבע כמעט אבסטרקטיים ולעתים בתווי פנים מפורטים, בחולצות פסים אופייניות כל כך לתקופה ובכרי דשא זרים למקומותינו, ומחדדים את תחושת המרחק. בחלק מהציורים מופיעות דמויות בודדות, אינדיבידואל שנעקר מתוך הקבוצה, בחלקן הדגש הוא על תנועה או על יציבה מסוימת של הדמויות, חלקן חתוכות החוצה כמפריעות למיקוד.

האוצר ירון הרמתי מסביר שהצילום נעשה מזווית גבוהה ולכן נוצר בו עיוות משונה. ואולי להיפך – אולי העיוות נעוץ דווקא במבט מלמטה, של ילד קטן בעולם של גדולים. ממרחק של שנים, מרקוס חוזר לאותו רגע מכריע, בחיפוש פרוידיאני אחר מקומו שלו בעולם ובמערך המשפחתי. מול הניסיון לנחש מיהו הצייר בין המצולמים הוא מבהיר למי ששואל, שהוא עצמו בכלל לא שם: הוא רק נולד כמה ימים קודם והוריו הצעירים נמצאים במרכז התמונה, בלי עידו התינוק.

הסרטון הביתי הישן מוקרן לצד מערך הציורים על הקיר האחורי בגלריה, ונראה כמו אישור לאותנטיות של הזיכרון המעורפל בתמונות. סוג של מפתח או מקרא להיכרות עם הנפשות הפועלות. אולם מבט נוסף מגלה שבסרט מככבים רק הילדים במשפחה, מה שהופך באופן אוטומטי את המבט של הצופה למבט ״מלמעלה״, ממש כמו שצולמה התמונה המקורית. הצופה/המבוגר מתבונן בילדים המשתובבים בחיבה ובידענות מדומה, גם אם הם זרים גמורים. הילדים בסרטון הם משב רוח רעננה בין התמונות הדוממות ובמבט העובר בין אלה למסך נראה שהנה עוד רגע הם יחדלו מתנועה, יתכנסו יחד ויתייצבו במקומם לצילום ההיסטורי.

קיר הסקיצות בגלריה

עידו מרקוס. מראה הצבה בגלריה

זהו צילום משפחתי רגיל, שלכל אחד מאיתנו יש כמותו באלבום (ובאותן שנים עוד היו אלבומים ותמונות ניצבו בהם בודדות, לא בהמוניהן בתיקיית המחשב או מודפסות על מישור אחיד בספר). צילום כמו אקראי, שהופך תחת ידו של מרקוס לתמונת הנצחה אפית, לגביע הקדוש של המשפחתיות המלוכדת, לחלום הפרברים האמריקאי ולמרחק שלו מישראל של שנות ה־70; לדילמה הקיומית של מה טוב יותר – שם או כאן; לנקודה על מפת הנדודים האישית ועל ציר הזמן הכללי.

מרקוס החל את דרכו כצלם ועבר לציור דרך לימוד ממאסטרים שונים. הוא אינו דבק באופי ציורי אחיד אלא נהנה מחופש וירטואוזי, שחורג מהגדרות הציור הריאליסטי־פיגורטיבי ותואם יותר את הגישה הרעיונית שלו. הוא למד בארצות הברית ובמדרשה לאמנות בית ברל, ופיתח עם השנים את סגנונו האישי. הבחירה בריבוי והכפלה מעבירה את הפוקוס מהציור הבודד להצבה הגדושה, למיצב העוטף את הצופה, כמו מכניס אותו לחיק המשפחה. זו דרכו לשתף את הצופים בתהליך העבודה שלו, הצצה דרך מעין קליידוסקופ לבחירות שעשה, ולדרכי ההפשטה של הדימוי.

על העבודה לקראת התערוכה הזו הוא מספר: ״ציירתי במשך תקופה ארוכה, ובמהלכה הרבה דברים השתנו, דמויות זזו, חולצות נצבעו בצבעים שונים והקומפוזיציה זזה והשתנתה כול חודש. הצורה והמפגש בין הדמויות הוא הדבר אשר העסיק אותי לאורך זמן רב. שאלות על רמת ההפשטה וניסיון לייצג הבעת פנים מבלי להיכנס לפירוט יתר. המשקל הוא על איזון ויצירת טווח רחב שמלכד את הדמויות ובאותה עת נותן לכל אחת את מקומה״.

עידו מרקוס. על השולחן בסטודיו

The post החלום האמריקאי של עידו מרקוס appeared first on מגזין פורטפוליו.

The post איסטנבול 2018: הביאנלה לעיצוב בתמונות appeared first on מגזין פורטפוליו.

קו גבול בגלריה בבית מיכל

בתערוכה קו גבול, שנפתחה אתמול (יום ד', 17.10) בגלריה 10 בבית מיכל שברחובות, האוצרת כרמית בלומנזון מציגה שש בוגרות טריות של בתי הספר לאמנות בארץ – מור גל ממכללת אורנים; מיכל אדלר וסוהא תרתיר מהמדרשה; איראדה ג׳ומעה משנקר; וסימה לנדא ואופירה שפיץ ממנשר – המתמודדות כל אחת בדרכה האישית והאותנטית עם סוגיות של גדרות והגדרות, גבולות ותחומים. ריבוי המרכיבים הסיפוריים, התרבותיים והחומריים לצד נקודות מבט שונות וייחודיות מעבירים תמונה מרובדת ומסקרנת. גבול הוא קו הפרדה מלאכותי שעליו הכריז האדם במרחבים הגיאוגרפיים הטבעיים בהם הוא פועל וחי. זוהי תופעה תרבותית־מדינית בעלת השפעה רבה על אורח חיי הפרט ועל יחסו לזולתו שמעבר לקו הגבול. גדר נועדה להקשות על מעבר בני אדם ובעלי חיים, לתחום ולסמן את הגבול בין המרחבים הנפרדים. באפשרותה לחצוץ בין שני עולמות ולהסתיר את האחד מפני השני, אך גם להוות חומת מגן השומרת על הנמצא בתחומה. המרחב הגלובלי, כזירה מרחבית ותרבותית אוניברסלית, הוא מרחב המאפשר ניידות, חופש התנהלות, חופש למידה וידע יחד עם הרחבת החוויה האנושית האישית. אולם מאז ימי בראשית, חומות ומחסומים ממשיים ווירטואליים, המתמקדים בהגדרות ובגדרות – מצמצמים ומגבילים את המרחב. העבודות בתערוכה מתייחסות למרחב תָחוּם פיזית או מטאפורית, ונותנות פרשנות וביטוי למתח שבין צמיחה והתחדשות מול הגבלה וצמצום, דינמיקה ורעננות מול הפחתה, התאיינות וסופניות.

חגית פלג רותם

איראדה ג'ומעה בבית מיכל

6B בטוקהאוס. מעצבת שרית עוז, צילום: לימור יערי,

6B בטוקהאוס. מעצבת מנו גרשטיינקורן, צילום: לימור יערי

6B על שטיח ורוד בטוקהאוס

30 נשים מחלימות מסרטן השד יצעדו בתצוגת אופנה על גבי שטיח ורוד ביום ראשון 21.10 בשעה 20:00 בטוקהאוס תל אביב (יריד המזרח נמל תל אביב: ביתן 12 נמל ת״א, על גדות נחל הירקון). הן ילבשו מערכות לבוש שעיצבו 30 מעצבות צעירות, בוגרות המחלקה לעיצוב אופנה של סטודיו 6B, תוך התחשבות בצרכים הייחודיים שהגדירו ובהשראת הסיפור האישי שלהן. לדוגמה: שמלה עם פתח לצינוריות נקזים שאחרי ניתוח, בגד ים המכסה את הצלקת, חלוק בית חולים מעוצב ופונקציונאלי עם כיס פנימי לצינוריות, חלוק קימונו מעוצב עם כיסים פנימיים שמיועד ללבישה מחוץ לכותלי בית החולים ועוד.  

יובל סער

תמר אפרת ונעה אילן בכולי עלמא

#נעיםלהכיר בכולי עלמא

ביום שני 22.10 יציגו תמר אפרת ונעה אילן בכולי עלמא בתל אביב, ולמשך חמישה ימים, פרויקט משותף שעוסק בעולם ההכרויות האינטרנטי. הפרויקט כולל הודעות שהתקבלו באפליקציות היכרויות שונות שאיירה אילן. את האיורים הן מעלות לעמוד האינסטגרם של הפרויקט, העונה לשם @naim_lehakir, ביחד עם ההאשטאג #נעיםלהכיר. הרעיון לפרויקט נולד משיחות בין השתיים על הקושי בלמצוא בן זוג ב״עולם החדש״, ויחד הן החליטו ליצור פרויקט שיעלה את המודעות והשיח בנושא. ״כיצד אפשר לפרש ההודעות? איך נחליט האם הבחור מצחיק ושנון, ציני, או אולי בכלל סוטה קריפי?״, הן שואלות. ״יש כמויות מטורפות של אנשים בעולם הווירטואלי הזה ולא פעם קורה שבחור או בחורה מקבלים הודעה, ומחליטים להתעלם ממנה״. כך, כל אחד מהאיורים מתאר הודעה שנשלחה באחת מאפליקציות ההיכרויות. הן בחרו את ההודעות המעניינות ביותר, אלו שגורמות להרים גבה, אולי לחיוך והסמקה, להלם או בחילה, או פשוט לתהייה.

יובל סער

The post הרשימה המשותפת // 18.10.2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף PARQUETEAM

תעודת זהות

אדריכלית כנרת ברקוביץ, בוגרת הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, בעלת משרד כנרת ברקוביץ אדריכלות ברמת השרון.

אהבה ראשונה

״האדריכלות שלי מתחילה מאהבה גדולה לאמנות, שתמיד הייתה חלק ממני״, מספרת ברקוביץ. ״למדתי בתיכון לאמנויות תלמה ילין, ומאוחר יותר, כשחיפשתי דרך לשלב את עולם היצירה עם הרצון לעבוד עם אנשים, הפנייה ללימודי אדריכלות נראתה לי הנכונה והמתאימה ביותר״. השילוב שחיפשה מלכתחילה בא לידי ביטוי במשרד שבבעלותה, המתמקד בתכנון בתים ודירות למגזר הפרטי. ״אני אוהבת את המפגשים עם אנשים ומשפחות: לשמוע וללמוד איך כל אחד בדרכו מגדיר את חלקת האלוהים שלו שהוא קורא לה בית, ומבחינתי זה האתגר – להפוך היבטים רגשיים כמו חלומות ומאוויים, למהויות גשמיות־חומריות בדמות קירות וחללים״.

כנרת ברקוביץ. צילום: אלה פאוסט

תפיסת העולם המקצועית של ברקוביץ זהה לתפיסת העולם הכללית שלה, הגורסת שהסיטואציות ידועות מראש וצריך להוציא מהן את המיטב. ״בישראל, לדוגמה, אדריכלות נתקלת בלא מעט מגבלות והגבלות, ולשיטתי זו הזדמנות מאתגרת ליצור יש מאין, ׳למרות ועל אף׳. לגבור דרך היצירתיות על כל המהמורות שבדרך ולממש את התכנון הרצוי״.

הפרויקטים בתכנונה מגלמים כבוד ואהבה שהיא רוחשת לטבע, ומאופיינים בשפה אסתטית שרואה בו שחקן ראשי ומשמעותי. ״הכנסת הטבע למרחב המגורים לעולם נוסכת בו נופך הרמוני ומעשירה אותו בממד רענן. היא יכולה להיעשות גם בדירות ולא רק בבתים צמודי קרקע, ובכל דרך וקנה מידה – אם בהפניית מבטים, אם בשימושים חומריים, אם בשילוב אלמנט טבעי כזה או אחר או קומפוזיציה של אלמנטים, בקשרי חוץ־פנים הדוקים, ואפילו באמצעות שילוב פיסת טבע ׳אמיתית׳. בתכנון הבית שלי, לדוגמה, שילבתי במרכז החלל עץ ברכיכיטון בקבוקי. המופע הפיוטי שלו נראה כמו רישום דיו מעודן, והנוכחות שלו, שמביאה את הטבע פנימה, תורמת הרבה עניין נעים לעין, לנפש ולאווירה״. 

ציורי אקוורל של כנרת ברקוביץ

אהבה שנייה

שני התחביבים של ברקוביץ הם גרסה כלשהי של הביטוי ״ספרא וסייפא״ – סייף וציור, שלענייננו כאן מחליף את הספרא. ״הציור, שהיה גם המקצוע הראשי שלי בתיכון, הוא מבחינתי דרך להתבונן סביב ולראות גם את הדברים הקטנים והמינוריים. למשל, אחד הדברים שמרתקים אותי הוא לצייר אובייקטים, אפילו יום־יומיים, אבל עם היטלי הצל שלהם, שמקנים להם עוד נוכחות ועוד נקודת חיבור עם סביבתם״. הציורים של ברקוביץ הם אקוורלים עדינים, שלדבריה אהובים עליה ״בשל טכניקת התהוותם, שבה שכבות הצבע מייצרות את העומק שלהם עד שהן נאספות לציור המוגמר, ומדובר בתהליך שדורש לא מעט סבלנות״.

אל הסייף, תחביבה השני, היא הגיעה בעקבות בנותיה שהלכו לחוג סיוף. ״התלהבתי מהמהות של הספורט, וכשהתברר לי שיש במקום גם חוג ׳חוצה גילים׳ שמתאים למבוגרים – הצטרפתי״. מאז, שלוש פעמים בשבוע ובאדיקות שאינה יודעת פשרות, מתייצבת ברקוביץ במועדון הסייף שבו היא חברה. ״סייף הוא ספורט אצילי שמהדהד עבר רומנטי של מוסקטרים ואת האמרה הידועה שמיוחסת להם, ׳אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד׳״.

באדריכלות משמעותו של הדיאלוג היא להיכנס לראש של הלקוח כדי להגשים בעבורו את חלום הבית. בסייף צריך להיכנס לראש של היריב כדי להבין את המהלך שהוא מתכנן

״הייחוד שלו הוא השילוב שנדרש בין מוח לגוף, היות והוא כרוך גם בהפעלת כוח. אני מדמה את הסייף לשחמט בתנועה – כמו בשחמט, כך גם בסייף צריך להפעיל מהלכים ואסטרטגיות, והוא דורש ריכוז והבנה גדולה ומהירה של הסיטואציה. זה אמנם ספורט יחידני, אבל בה בעת מחייב להתייחס ולהיות רגיש ליריב, לזהות את החולשות ואת נקודות החוזק שלו״. ברקוביץ גם לוקחת חלק בתחרויות, ״אבל רק במסגרת החברותא של המועדון. את התחרויות הרציניות, הארציות, אני משאירה לבת שלי שנמצאת עמוק בתוך העניין״.

חילוף חומרים

״בציור ההתבוננות והרצון ללכוד את הפרטים מגיעים מאותה נקודת מבט אדריכלית של קריאת הסביבה ושאיפה לרדת לעומקם של דברים. בסייף, כמו באדריכלות, מתקיים דיאלוג שדורש רגישות רבה, אבל אופיו של השיח שונה לגמרי. אם באדריכלות משמעותו של הדיאלוג היא ׳להיכנס׳ לראש של הלקוח כדי לזרום איתו ולמענו ולהגשים בעבורו את חלום הבית, אזי בסייף צריך להיכנס לראש של היריב כדי ׳לצאת נגדו׳ – להבין את המהלך שהוא מתכנן על מנת לגבור עליו״.

כנרת ברקוביץ אדריכלים. הדמיה: סטודיו בונסאי (בשיתוף PARQUETEAM)

כנרת ברקוביץ אדריכלים. הדמיה: סטודיו בונסאי (בשיתוף PARQUETEAM)

בית ברמת השרון

הבית החד־קומתי תוכנן בעבור דיירים שמבוקשם העיקרי היה שהוא ישרה שלווה, והקונספט הרעיוני הושתת על שימוש בטבע כחומר המרכזי בו. תכנונו בוצע כגוש אחד בתצורת ח׳, שחובק גינה גדולה עם בריכה, וקוויו הליניאריים מייצרים קשרי חוץ־פנים ישירים. ״בתוך הבית פנימה נשזר הטבע בקני מידה שונים ומגוונים, שאף מנתבים את זרימת התנועה בו ואת והיררכיית חלליו: הפניית מבטים מובחנת שחושפת מקסימלית את החוץ, שילוב אזורים/אלמנטים מבניים המהווים נקודות אור טבעי, וכן שיבוץ ׳אי טבע׳ של ממש, דוגמת פטיו קטן שתוכנן לחדר השינה. החומרים שנבחרו הם מטבע הדברים – תרתי משמע – חומרים טבעיים כאבן, עץ ובטון חשוף, והצבעוניות נשענת על גוונים לבנים ובהירים המדגישים את האור הטבעי כחומר לכל דבר״.

לקריאת כל הכתבות במדור חדר משלי לחצו פה >>

כנרת ברקוביץ אדריכלים. הדמיה: סטודיו בונסאי (בשיתוף PARQUETEAM)

כנרת ברקוביץ אדריכלים. הדמיה: סטודיו בונסאי (בשיתוף PARQUETEAM)

The post חדר משלי // כנרת ברקוביץ appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

אביטל כנעני, הסבתי לארבעים לפני שבוע. Midlife! גרה בשפירא, תל אביב. שכונה כייפית, שכונתית ומעורבבת.
אתר, instagram ,Facebook

סטטוס זוגי?

בזוגיות פלוס ילדה בת שלוש בקרוב. להסתכל על ילדים מציירים זה אחד הדברים המשמחים בעולם.

מה בצלחת?

אוכלת הכל, ירקות ופחמימות מתוקות זה החולשה.

אביטל כנעני. צילומים: יובל חי

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

תערוכת יחיד ״רגל אחת בים״ שאצרה אלפא חיימוב מוצגת כרגע בלובי – מקום לאמנות (ארלוזרוב 6, ת״א עד 3.11). זהו אינסטליישן של רישומים שמתגנב אל החלל בלי לגעת בקירות. אלו רישומים תת־מימיים מזמן לא ידוע. חלקי גוף וחלקים בלתי מזוהים צפים ושוקעים בחלל הנייר. הפיסול והרישום מתחלפים, כמו תמיד אצלי, כאן הרישומים שטים אל תוך הלובי. הנייר הפך לחומר חי בחלל המייצר סאונד תחתי, מימי ומרוחק.

הלובי שכשמו כן הוא, הוא מקום מיוחד, מבין מקומות התצוגה היחידים בעיר שהים מורגש בהם. אנשים הולכים וחוזרים לים מול חלון הראווה שלו לאורך כל היום. הייחודיות הזו הניעה אותי לתגובה. הלובי משמש כחלון תצוגה שהתערוכה כולה נצפית מחלון הכניסה ומתקשרת עם ההולכים והשבים. ניסיתי לשוות למיצב הזה תכונה של גל שמגיע ונעלם כלעומת שבא, נענה לרצונה של הרוח. מתבלבל אם הוא רוצה להיות הפנים או החוץ.

לרוב אני מציגה פיסול, בעוד שהרישום הוא ההתמסרות הטוטאלית מבחינתי. הוא אינטימי, מדיטטיבי, דורש ריכוז ונוכחות ברגע, וכמובן, לא דורש אף אחד מלבדך. עם השנים, יש לי עניין שהתערוכות יהיו גדולות יותר, עם פחות דברים בתוכן. אחרי תערוכת יחיד בסין ותערוכת יחיד מוזיאלית במשכן לאמנות בעין חרוד, שבה הצגתי רק פיסול, הרישום עכשיו הגיע לבדו, והפך לפיסול.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

משתדלת לשהות הרבה בטבע. אלוהים עשה עבודה טובה. מעבר לכך, לפני עשור בערך פגשתי את מרינה אברמוביץ. היא סוג של חוט להט. מאז המחשבות שלי על הקיום שלי כאמנית תמיד משוחחות גם איתה.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף את צריכה כדי לממן אותו?

הפרויקט הבא הוא הצבה גדולת ממדים שתיקח את הפרוייקטים האחרונים שלי צעד אחד קדימה. 70 אלף שקל יספיקו, ומוזיאון טוב.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית? 

הזמנת אונליין הגדולה שהזמנתי עם חברה מיוניקלו ומעולם לא הגיעה…

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@byfar.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // אביטל כנעני appeared first on מגזין פורטפוליו.

קול קורא לחממת האמנים העצמאים של יריד צבע טרי 11. ההרשמה פתוחה עד 4.11.18. החממה מיועדת לאמניות ולאמנים בראשית דרכם המקצועית ולמי שעוסקות.ים באמנות באופן מקצועי ואינם מקיימים קשרי מסחר מחייבים עם גלריה ישראלית. כל אמנ.ית שתיקח חלק בחממה תציג גוף עבודות נבחר, המוצע למכירה במחירים מיוחדים ליריד, בטווח הנע בין 500 ל־14 אלף שקל.

חממת האמנים העצמאים של יריד האמנות צבע טרי היא פלטפורמת תצוגה ייחודית, ומאז נפתחה לראשונה שימשה במה לחשיפה וזינוק עבור מאות אמנים ואמניות בראשית דרכם המקצועית. אמנים שהציגו בחממה המשיכו לאחר מכן לתערוכות במוזיאונים וגלריות בארץ ובעולם.

יוזמות ומנהלות היריד מסרו כי השנה מודל החממה מתעדכן ומתרענן, לאור הניסיון המצטבר בירידים הקודמים, הבנת התפתחות השדה וצרכי האמניות והאמנים המציגות.ים, כמו גם קהל המבקרים ביריד. מעתה יצטמצם מספר האמנים במתחם העצמאי ל־20 עד 30 אמנים מבטיחים, אשר יזכו לחשוף לציבור גופי עבודות שלמים וחדשים בחללי תצוגה מרווחים. לצידם יציג היריד מיני־תערוכות יחיד של בוגרי חממות מירידי העבר, ויציע תכנית מנטורינג ייחודית בליווי צמוד ולטווח ארוך לאמנים נבחרים.

היריד מציע לאמנים הנבחרים מערכת מקצועית ומקיפה, הנותנת מענה לצרכיהם של אמנים ואמניות עצמאים בראשית דרכן המקצועית. היריד מספק חשיפה מיטבית, יצירת קשרים בעלי ערך בעולם האמנות, ייצוג ותמיכה ע״י נציגות העוברות תכנית הכשרה שלנו, ולא פחות חשוב – האפשרות להתפרנס מכישרונכם.

הליך הקבלה לחממה מורכב משני שלבים:

1. הגשת תיק עבודות באופן אנונימי למערכת ממוחשבת, הנבחנת ע״י ועדת קבלה מתחלפת ובלתי תלויה.
2. ראיון אישי עם הצוות האוצרותי של היריד לבחינת התאמה הדדית.

עם סיום תהליך הקבלה בהצלחה, מתקיים מפגש הסבר והכנה לאמנים המשתתפים, ונקבעים ביקורי סטודיו לצורך מפגש אישי ובחירת העבודות שיוצגו ביריד.

הגשת המועמדות המקוונת בכתובת: www.freshpaint.co.il

ההגשה פתוחה עד יום ראשון ה־4 בנובמבר 2018. לא ניתן להגיש מועמדות בכל דרך אחרת או בכל מועד אחר. תשובות  קבלה/אי קבלה יישלחו באמצעות דואר אלקטרוני במהלך חודש ינואר 2019.

הגשת המועמדות כרוכה בתשלום בסך 148 שקל ובעמידה בכל תנאי התקנון, כפי שמופיע באתר ההרשמה. השתתפות האמניות והאמנים הנבחרים בחממה כרוכה בתשלום דמי השתתפות בסך 1,200 שקל.

לפניות בדבר ההרשמה: freshpaintfair@freshpaint.co.il, אתר, פייסבוק

The post קול קורא לחממת האמנים של יריד צבע טרי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי ענת, מה קורה? מה שלומך?‎

מצוין ( : נחמד ככה‎

יפה. ברור לך מה השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול: למה אנחנו מטיילים בעולם? ‎

מעניין מאיפה היא הגיעה… יש כמה תשובות, אבל בקצרה ממש אגיד שאנחנו מטיילים כדי לגלות: מדינות, אנשים, תרבויות, אבל בעיקר מנסים לגלות את עצמנו‎. כמובן שתלוי באיזה סוג של טיול מדובר‎

איזה סוגים יש?‎

יש את הטיול של כמה ימים – לאכול, לבקר במוזיאונים ולעשות שופינג. אבל אלה לא הטיולים שמעסיקים אותי. מעניין אותי להבין מה גורם לאנשים לזוז ממקום למקום לתקופה ארוכה. מאיפה ה״רעב״ הזה. ויש כמה תשובות‎.

יש את אלה שרוצים לברוח: משהו בחיים לא מסתדר, וההפסקה שמספק הטיול נותנת אוויר. יש בראיונות כמה כאלה, כמו מירי ודייב‎. את מירי מקנדה פגשתי בקיוטו: היא יצאה לטיול של כמה חודשים כדי להתנער מטראומה שהייתה לה. היא הייתה בקיץ בישראל והלכה למסיבה עם חבר. הוא שתה הרבה יותר מדי, והיא עזבה את המסיבה בלעדיו. אחר כך הסתבר שהוא מת… זה ישב לה על הלב, וכל מה שהיא ניסתה לעשות לא שיחרר את המועקה. אז היא החליטה לקחת את עצמה לטיול לבד, וזה סידר לה את המחשבות ובעיקר ניקה את האשמה‎

ודייב?‎

דייב לא מצא את עצמו: במשך שנים הוא היה שחקן כדורגל, ואז החליט להיות בן אדם רציני. נכנס למחקר ביולוגי ועבד כמה שנים במעבדות. הוא הרגיש שהוא מאבד את החיים בארץ המוצא שלו; שהוא משתעמם ושחסר לו אקשן. חברה שראתה אותו במצב הזה הזמינה לשניהם טיסה לארץ בספונטניות, והמרחק העניק לו פרספקטיבה, נתן לו אומץ לקבלת החלטות חדשות‎

ידעת שתעשי תערוכה לפני שהתחלת בפרויקט?‎

לא… כל הפרויקט התחיל כי בדיוק לפני שנה הזמנתי במן דחיפות כזו כרטיסים ליפן לטיול של כמעט חודש, לבד, ולא ממש הבנתי למה אני עושה את זה… ברור שנסיעה ליפן היא חלום, אבל יש לי הרבה חלומות, ולא הבנתי למה אני שוב נוסעת לבד. זה טיול רביעי שלי לבד בתקופה האחרונה. אני באמצע החיים, יש לי ילדים ועסקים; לא עוזבים בספונטניות הכול בלי סיבה ברורה…

ואז החלטתי שלפני הטיול שם אני אחקור את עצמי דרך אנשים אחרים. החלטתי לשמוע אותם: למה הם מטיילים. המשך כמה חודשים הגעתי להוסטל ותשאלתי אנשים. לאחר השאלות עשיתי רישום של המרואיינים באמצעות טושים (כי ככה אני מבינה דברים יותר טוב). אלו היו ממש שיחות קצרות – עשר דקות סך הכל עם הרישום. אחרי שסיימתי איתם ישבתי לכתוב את התשובות שלי לעצמי. היו הרבה והן יופיעו בספר שאוציא בהמשך‎

וואלה. ספרי רגע כמה מילים על עצמך

ענת, 43, נשואה ואמא לשלושה ילדים. חיה בכמה עולמות במקביל. הייתי שנים יועצת שיווק עצמאית, יש לי קפה וחנות קוסמטיקה טבעית. במקביל לאלה תמיד עסקתי בפרויקטים יצירתיים שהמצאתי. התחלתי עם ראיונות של 365 נשים – ראיינתי אישה אקראית בכל יום והעליתי לבלוג. אחר כך עשיתי פרויקט על חלומות בשם i wanted2B בשיתוף פעולה עם צלמים בין־לאומיים. אני מציירת הרבה שנים (בארבע האחרונות עם הברביזון החדש), כותבת המון ומטיילת. הרבה

הכי כיף לטייל!‎

הכי!‎ אני עושה עכשיו פרויקט ראיונות וציורים נוסף בג׳סר א זרקא, וגם שם אני שומעת שוב ושוב את הכמיהה לטייל‎

קודם אמרת שאת עושה רישום בטושים לאחר הראיונות כי ככה את מבינה דברים יותר טוב. זה משהו שתמיד היה?

אני מוכרחה לצייר! אני מבינה ככה הרבה יותר טוב את מה שאני חווה. בעיקר בחו״ל, כשיש זרות, אני עוצרת ורושמת, ורק אז ממשיכה. גם בני אדם. כשאני רושמת אותם אני מבינה אותם יותר טוב. אני משתהה. זה עוצר לי את האוטומט. את הראייה הזו של מישהי שכבר מכירה ויודעת. אני מגלה ככה עוד. הציור בעיקר מעניק לי הזדמנות להרגיש‎

אני מוכרחה לצייר! אני מבינה ככה הרבה יותר טוב את מה שאני חווה. בעיקר בחו״ל, כשיש זרות, אני עוצרת ורושמת, ורק אז ממשיכה. כשאני רושמת בני אדם אני מבינה אותם יותר טוב. אני משתהה. זה עוצר לי את האוטומט. הציור מעניק לי הזדמנות להרגיש‎

אז ספרי רגע איך זה הולך: איך את פונה לאנשים? מה התגובות שלהם? את מראה להם את הציור? וכן הלאה‎

הפרויקט נעשה באברהם הוסטל (המהמם!) ובהוסטלים ביפן שישנתי בהם. פניתי לאנשים שישבו לידי, שאלתי אם אפשר לשאול שלוש שאלות (מאיפה אתה בא, למה אתה מטייל ומה היעד הבא), ואז רשמתי אותם רישום מהיר. אנשים תמיד שיתפו פעולה. אנשים שמטיילים אוהבים לדבר עם אנשים..‎.

ומה קורה בתערוכה באברהם הוסטל?‎

יצרתי קיר גדול בלאונג׳ המרכזי, שיש בו מן מפה של רישומי הפורטרטים, ציטוטים מהראיונות, קצת טקסטים, ומסביב להכל רישומים שלי מסיבוביי בעולם בשנה וחצי האחרונות – קצת יפן, ספרד, צרפת אמסטרדם ויוון. זה המקום האידיאלי להציג את הפרויקט: אנשים עוברים ליד הקיר עם מזוודות, נעמדים, קוראים, חושבים וממשיכים הלאה. הטקסטים לא צפויים: נטרלתי את התשובות של ״אני מטייל כדי לראות נופים ותרבויות״. ככה יש מגוון, והוא מפתיע‎

מה הכי הפתיע אותך?‎

מייק.‎ ממש לקראת סוף הפרויקט ישבתי בחוץ ליד איזה איש מקועקע טוב טוב ששתה בירה ובהה באוויר. הצעתי לו להתראיין. הוא סיפר שהוא מאוסטריה ושהוא בא לארץ כדי להניח פרחים על הקבר של שמעון רוזנטל.‎

ואז הוא הסביר את הקשר: אמר שכל חייו גדל בצל השואה. הבית שלו לא רחוק ממחנה ריכוז, סבא שלו היה בוימאכט, השכנים כולם מסביב היו קשורים למלחמה. הוא רצה להגיע לישראל, ללכת ליד ושם, אולי לפגוש כמה ניצולים ולדבר איתם. אבל יותר מהכל הוא רצה להניח פרחים על הקבר של רוזנטל שהוא גיבור בעיניו. בעיקר כי הוא בחר בצדק ולא בנקמה. זה הדהים אותו. ‎

זה בהחלט היה מפתיע. כזה ״קול גאי״, הייתי בטוחה שהוא הגיע למסיבות פה‎. ויש עוד מפתיעים עם סיבות שמחות. פתאום אני חושבת על המדגם שעשינו פה ( :‎

מייק

יש הבדל בתשובות בין גברים לנשים? מבוגרים או צעירים? אירופאים או אסייתים? וכן הלאה‎

כמובן שמה שעשיתי לא מספיק למחקר מייצג, אבל בגדול התשובה היא ממש לא. יותר מזה, גם הגיל לא יצר הבדלים מהותיים בתשובות. היו בפרויקט נשים מעל גיל 60 שטיילו לבד, היו במקומות שונים בעולם, ולא נראה שהן מתכננות לעצור. הרבה מהאנשים שפגשתי טיילו לבד; גם גברים, גם נשים, אנשים ממוצא‎ים שונים. לדוגמה, קטי נסעה לירדן, למצרים ולישראל לכמה חודשים, והיא מעל 60. גם אנה מצרפת שהיא מעל 60 אמרה לי באופן ברור שאם היא מפסיקה לטייל אין לה סיבה לחיות 

לאן את הכי אוהבת לנסוע? מה השלישייה שלך?‎

הופה. אז כמובן בלי להתחייב שזה מה שאענה מחר, אני מרגישה שיפן שינתה אותי באופן יסודי ועמוק. הטיול שם היה חוויה אקסטרימית. ברזיל, כי למרות העוני והכול התרבות נכנסה לי לנשמה – היא מסקרנת מאוד, מלאה אמונות וסיפורים. גם המוזיקה שם מדהימה. ויוון: אני ממש אוהבת את המדינה הזאת. ומכל הסיבות בעולם – המים, השמיים, האוכל, האנשים, הפשטות, התאנים… הייתי בהרבה מאוד מקומות ביוון, ואני תמיד שמחה לחזור. קצת מצער אותי שאין לי שורשים מהארץ הזאת (איזה סבתא רחוקה או משהו)

יפן! אני טוען שכל רגע שאנחנו מכלים את זמננו בנסיעה למקומות שהם לא יפן הוא בזבוז זמן… וברוך השם אני נוסע לא מעט למקומות אחרים‎

שוב אתה צודק! ‎בעיניי, בטח לישראלים, זה יעד חיוני. יפן היא מדינה שכל רגע האדמה יכולה לרעוד בה ולטרוף הכול (חוסר היציבות במקסימום), ובכל זאת מתקיים בה סדר מוקפד ששומר על תרבות, משפחה, ערכים ואמנות. אדם יכול לשבת לגלף תיבת עץ כמה שנים רק כדי שתצא מדויקת. הוא לא חושב על רעידת האדמה שיכולה להרוס לו הכול. יש התמסרות לרגע. כאן, בארץ המשוגעת שלנו, יש הרגשה שחוסר היציבות משפיע על האנשים בדיוק הפוך. מן מחשבה על הרגע ותו לא. פחות מחשבה על כמה שנים קדימה, פחות מחשבה על שימור ועל תרבות.‎

למרות שיש מצב שהיפנים קצת מגזימים עם ההקפדה שלהם..‎.

לגמרי. מה היעד הבא?‎

אני רוצה לנסוע לאסטוניה, יעד טרי מהבוקר אחרי שיחה עם חברה. בינתיים בשבוע הבא אני עושה קפיצה קטנה לבולגריה..‎.

אסטוניה מקסימה. טיילתי שם שבוע עם אוטו והיה מאוד כיף‎

היא נשמעת מדהימה עם כל המבנים היפים שלה, והבנתי שיש שם הרבה אמנות מעניינת‎

לגמרי. מאוד מומלץ. ולפני שנסיים, משהו חשוב נוסף שלא אמרנו?‎

כן. שאפשר לקרוא את כל הפרויקט באתר שנקרא מסע אינסופ, וגם לפגוש פרויקטים קודמים ושפע רישומים. וכמו שאמרו גדולים ממני – המסע מתחיל בתוכי. דברו, דברו עם אנשים. בעיקר כאלה שאתם לא מכירים. לפעמים זה חוסך כרטיס טיסה..‎.

The post ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה: ענת אור מגל בדקה למה כולם נוסעים appeared first on מגזין פורטפוליו.

על פי הגדרתה המילונית, מטרתה של הארכיאולוגיה כמדע וכמתודולוגיה היא לאתר, ללמוד ולשמר את ההיסטוריה האנושית. כך שדה המחקר מנסה להגדיר ולתאר רצף היסטורי על ידי ניתוח של הדומה והשונה, לשם סיווג ואיפיון של תרבויות אנושיות בהתבסס על חפצים ממשיים. אותם אובייקטים, המתגלים בכוונה או במקרה, ממעמקי האדמה או מקרקעית הים, עומדים במרכזה של ״המטאפורה הארכיאולוגית״ השמה לה למטרה להאיר זרקור וליצור הקבלה בין פרקטיקת הארכיאולוג לבין זאת של האמן.

מתוך כך, האוביקט האמנותי מקבל את תצורתו מתוך המחשבה על אותם חפצים ממשיים ובעיקר מתוך אופן גילויים. כמערך קבוצתי, התערוכה Excavation Mark! Reveal Preserve Glorify, תבקש לאבחן ובכך להבליט את הנטייה ההולכת וגוברת של אמנים עכשוויים לפסוע בדרכה של ״המטאפורה הארכיאולוגית״, כפרקטיקה אמנותית השואפת לחשוף, לשמר ולהאדיר רעיונות, מושאי מחקר ואידאולוגיות שונות באמצעות פעולת החפירה.

פלס אמפייר, צמד. באדיבות האמניות וגלריה Wentrup, ברלין

האמנים המשתתפים בתערוכה מעלים שאלות בדבר רציפותם של אירועים היסטוריים, שאלות החושפות צירי זמן קבועים ומקובעים אשר לרוב מובילים להסתרה. פעולתם מבקשת להתיר את כל אותם חוטים אשר טוותה סבלנותם של ההיסטוריונים, על ידי הכפלה של הבדלים, טשטוש קווי התקשרות והשתדלות להפוך את המעברים הנוצרים לקשים יותר ובכך למאתגרים. ייחודה של התערוכה טמון בו בזמן ברעיון המרכזי הרוצה לחשוב מחדש את ההיסטוריה ואת אופן העברתה דרך המונח ״המטאפורה הארכיאולוגית״ המובא בתצורה של פרקטיקה אמנותית; ובשל מכלול האמנים והאמניות, המגיעים מכאן ומשם, מפרקטיקה כזאת או אחרת תוך מתן דגש על אמנות ניו־מדיה וטכנולוגיה.

משתתפים: מתן אורן, עילית אזולאי, מעיין אליקים, פטריק היו, אוליביה הילד, פלס אמפייר, ג׳ייסון קינג, רוני קרפיול. מיצג פתיחה מאת ג׳ייסון קינג עם מקס קלאוזן ולואיזה רספה יתקיים בערב הפתיחה בשעה 20:30.

התערוכה נאצרה במסגרת הלימודים בתכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל והופקה בשיתוף עם בצלאל ובית הנסן, בסיוע ארטפורט; Culture Ireland; פורום תרבות אוסטרי, תל-אביב; מכון גתה, ישראל.

נעילה: 23.11

The post חשיפה, שימור והאדרה בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

המעצבת הגרפית מיכל קסטיאל מונתה לעמוד בראש התכנית לתקשורת חזותית במרחב‎ של המסלול האקדמי במכללה למנהל. קסטיאל, בעלת סטודיו עצמאי המתמחה בבניית מיתוגים והטמעתם בארגונים ובמרחב, היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה ובעלת תואר שני בתכנית לעיצוב משולב מהמכון טכנולוגי חולון. מזה שני עשורים היא מרצה במחלקות לתקשורת חזותית בוויצו חיפה ובמכון אבני ובימים אלו היא משמשת כאוצרת הראשית של גלריה ויטרינה במכון טכנולוגי חולון. קסטיאל מחליפה בתפקיד את המעצבת אפרת ידיד בן־עזרא.

״תקשורת חזותית במרחב היא חזון אקדמי בעולם העיצוב העכשווי, העונה לצורך הגדל במעצבים רב תחומיים״, אמרה קסטיאל בתגובה למינוי. ״בעולם שבו המרחב והאדם מייצרים ביניהם אינטראקציה מתמדת, היכולת לשלב מידע חזותי, לבטא רעיונות ולייצר אמירה דרך התערבות במרחבים קיימים או תכנונם של מרחבים חדשים, היא מהותו של המעצב החדש.

״החזון שלי הוא להגדיר את דמות המעצב הרב־תחומי ולדייק את תפקידו בתרבות הדיגיטלית והטכנולוגית החדשה בעידן של פוסט מציאות. הסטודנטים שלנו מצויידים בכלים להבנת המרחב הפיזי והווירטואלי השזורים בדיאלוג בעל מסר וערך, תוך שימת דגש על ערכים קהילתיים ועל מעורבות חברתית. אתגר שמשתלם להתמודד איתו״.

ד״ר גוין סאס, דקאן בית הספר לעיצוב וחדשנות: ״למיכל יש תפיסת עיצוב רב־תחומית עכשוית ומרעננת, יכולות ניהול מרשימות, הבנה מעמיקה של העולם האקדמי, וכל זאת בגישה אנושית. עם משובים מצוינים מסטודנטים המצביעים על היותה מרצה מוערכת זה שנים רבות הבחירה הייתה טבעית עבורנו. מיכל בעלת סטודיו עצמאי ותיק בתחום העיצוב ובחייה המקצועיים היא משלבת פרקטיקה ואקדמיה לאורך השנים. אני בטוח שתצליח בתפקידה ותנווט את התכנית להישגים חדשים״.

The post מיכל קסטיאל תעמוד בראש התכנית לתקשורת חזותית במרחב‎ במכללה למנהל appeared first on מגזין פורטפוליו.

צילום של אישה עירומה קבורה תחת מעטה לבבות אנטומיים בצבעים עזים שהודפסו במדפסת תלת־ממד; פנים מכוסות במעין ציפוי מתכתי צבעוני ומנצנץ; גוף עירום כביום היוולדו נח בתנוחה עוברית על אלמנט ארכיטקטוני בתצורת גל, ספק משתלב עימו ספק בולט בחריגותו. המשותף לשלושת הצילומים הוא העובדה שהדמות המצולמת היא גם המצלמת, ושהם לקוחים מתוך תיק העבודות של הצלמת והאמנית אלה מנור. תיק העבודות העשיר מכיל צילומים מסחריים שהיא מבצעת בעבור מותגים וחברות, לצד צילומי דיוקן עצמי אמנותיים המנציחים את דמותה בסביבות משתנות כשהיא נטמעת בין צבעים, חומרים וצורות.

״דיוקן עצמי הוא חומר זמין לעבודה כי אני תמיד איתי״, היא אומרת. ״בצילומים העצמיים אפשר לבנות סיפור, ואני ממלאת בהם את כל התפקידים: אני בוחרת את הלוקיישן ומשמשת בתפקיד המפיק, הבימאי, הצלם והשחקן. זה משאיר בידיי שליטה מלאה על התהליך ועל התוצר״. הריכוזיות שמנור מדברת עליה היא אולי סוד הייחוד שמאפיין את היצירות העצמיות כקומפוזיציות המבוססות על ניגודים וקונפליקטים – בין מה שנדמה כנרקיסיזם לבין ביקורתיות ושיפוט עצמי, בין שליטה לשחרור, בין עידון ענוג לבין ממד של פיתוי, בוטה לעתים, ובין ניסיון להקפיא את הרגע לבין שימור ממד של תנועה ושל מחוות גופניות.

הציר שנע בין הקטבים רוקם לדידה את ה־DNA של אמנותה; הוא מגלם את תפיסתה השואבת השראה מעולמות הציור, הצילום והמיצב שאותם היא מוהלת זה בזה, מטשטשת את הגבולות ביניהם ופורצת אותם בדרכה. ״אני תמיד חותרת לאתגר את עצמי, לחבר בין עולמות תוכן שעל פניו אין ביניהם שום חיבור וגם לנסות טכניקות ודברים חדשים. לאחרונה, לדוגמה, התחלתי לשלב בצילומים אנימציה כדי להדגיש תנועה פיזית/מילולית ככלי מפתה שמדבר לחושים, ושמשמש כתנועה אנרגטית ורוחנית״.

אלה מנור

לאמנות, היא מספרת, תמיד הייתה נוכחות בחייה, וכך גם זיקה לעיצוב. ״מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד ציירתי, ובתיכון למדתי במגמת אמנות שבמסגרתה התמקדנו הרבה בצילום. באותן שנות הנערות הייתה לי מצלמה שסחבתי איתי לכל מקום וצילמתי המון, בעיקר אנשים״. לאחר טיול במרכז אמריקה היא נחתה בניו יורק היישר למוסד הלימודים הנחשב FIT – תחילה ללימודי תעודה בעיצוב תצוגות ותערוכות, ולאחריהם ללימודי תואר באמנות חזותית עם התמחות בצילום אופנה וצילום אמנותי.

לאחר סיום הלימודים הפך הצילום של מנור לקריירה משגשגת: היא התמקדה בצילום מזון, אופנה, יופי ולייף־סטייל, וצילומיה התפרסמו במיטב המגזינים הנחשבים, כמו הרפר׳ס בזאר, אל ונוספים. בתוך כך היא המשיכה לקחה חלק בכיתות אמן כדי להעשיר את עולם ההשראות שלה עוד ועוד. ״צילום אופנה הוא עיסוק שאני אוהבת מאוד, אבל במקביל רציתי ׳עוד משהו׳. הרגשתי צורך עז לנתב את המדיום הצילומי גם ליצירה אישית ולאמירה אמנותית משלי״.

שלוש פעמים בסין בשנה אחת

עם שובה לארץ אחרי עשר שנים בניו יורק השתלבה מנור בתעשייה המקומית, ושוב, כדי להשלים את יריעת הידע שלה באמנות ״נטו״, פנתה ללימודי המשך במדרשה לאמנות. ״החיבור בין מסלולי הלימודים שעברתי מאפשר לי לשלב בין אמנות עם זיקה לאופנה לבין תוכן רעיוני (גיבוש קונספט של מותג, פיתוח שפה חזותית לעיצוב חללים מסחריים וחלונות ראווה) תוך כדי שימוש בתהליכים אלטרנטיביים של צילום. העובדה שלמדתי את התחום בתקופה ׳אנלוגית׳ היא יתרון בעידן שנשלט על ידי צילום דיגיטלי, כי צילום אנלוגי הוא הבסיס, היסוד להבנת תהליכים של סרטי צילום ועבודה בחדר חושך. כך אני יכולה לשחק בין שני העולמות, לפתח טכניקות אישיות וליצור מניפולציות שמעשירות את העבודות״.

בעבודות העצמיות אני מרבה לשלב מצבי קיצון בניסיון להמיס סטריאוטיפים ולאפשר מקום לצמיחה של תודעה חדשה ולא שיפוטית. התיעוד העצמי הוא האקט הכי אישי ומזוקק בחקר העולם הפנימי שלי בנקודות זמן משתנות

ואכן, משחקי תאורה, שכבות, אפקטים מתוחכמים וממד של חושניות ופנטזיה משתלבים בעבודותיה של מנור יחד עם אהבתה לצבעים, לטקסטורות ולחומרים מסוגים שונים ומגוונים. התוצאה היא יצירות מצולמות עזות מבע ובעלות ייחוד ויזואלי ורעיוני כאחד. ״לאמנות יש כוח לשנות תפיסות ולשבור מוסכמות. זו הסיבה שבעבודות העצמיות אני מרבה לשלב מצבי קיצון בניסיון להמיס סטריאוטיפים ולאפשר מקום לצמיחה של תודעה חדשה ולא שיפוטית. התיעוד העצמי הוא מבחינתי האקט הכי אישי והכי מזוקק בחקר העולם הפנימי שלי ובתיעוד הקיים בנקודות זמן משתנות – כסנכרון עם תקופות וחוויות חיים כפי שאני חיה וחווה אותן״.

סדר היום של מנור שממילא כולל נסיעות בעולם המנוצלות בדרך כלל לצילום עצמי בסביבות שונות, הביא אותה בשנה האחרונה שלוש פעמים לסין. ״בחור סיני שחי בארץ וראה עבודות שלי מוצגות בבית קנדינוף ביפו, התלהב וחיבר אותי עם חברת לייף־סטייל שם שפעילותה מכוונת לאנשי העשירון העליון. התחלנו לעבוד על מכירת עבודות, ומפה לשם הדברים התגלגלו והחלטתי לנסוע לבייג׳ין לפגישות עם פיגורות שמחוברות לעולם האמנות. הנסיעה הייתה מוצלחת. הסינים אהבו את העבודות – קיבלתי הצעות לקיים תערוכות וכן פרויקט גדול של יצירת תוכן ושל ייעוץ אמנותי למותג חדש של בית תה וקינוחים בבעלות סינית בניו יורק״.

פרויקט בית התה הביא בעקבותיו נסיעה נוספת שנועדה לאפשר למנור לחקור את עולם התה בצ׳נגדו, וכשגם הנסיעה הזו הניבה הצעות מעניינות היא שוב מצאה את עצמה במאי האחרון בסין (פעם שלישית ברצף) משתתפת ברזידנסי של אמנים. ״סצנת האמנות בסין עצומה, אבל הבנת מדיום הצילום ותפיסתו כמשהו אמנותי עדיין מצויות בהתפתחות. שלא כמו במערב, אין שם הרבה אמנים עכשוויים שמתעסקים בצילום בצורה רחבה (ועוד פחות מכך נשים אמניות), כך שהעיסוק שלי היה להם די חדשני. גם נושאי העבודות, שנעים בין האישי לגלובלי, והניגודים בין רבדים נרטיביים למופשטים היו יוצאי דופן מבחינתם״.

לצד העיסוק באמנות ממשיכה מנור לצלם בעבור חברות ומותגים וכן משתפת פעולה עם אדריכלים ומעצבים המשלבים את יצירותיה בחללים שהם מעצבים – גם עבודות מוזמנות ייעודית וגם כאלה שלקוחות מתוך גוף העבודות שלה ושאפשר להדפיסן על חומרים שונים ובגדלים שונים (עד כדי חיפוי קיר שלם). נוסף על כך היא עוסקת בצילום נשים, אך לאו דווקא מהכיוון של אופנה, אלא מכיוון ״טיפולי״ – באמצעות הכלי הצילומי היא מסייעת לנשים להתחבר לגופן ולהתגבר על פחדים או על טראומות.

״גם בצילומים מסוג זה שהם מסחריים בהגדרה או נחשבים ל׳עבודה׳, אני משלבת חזון, ראייה קונספטואלית ונראות ייחודית. לכן אני צריכה שתפיסת העולם של המותג ושל המוצר עצמו או של האדריכל והלקוח שלו יעניקו לי השראה ויתאימו לדרך שלי. החיבור הזה חשוב לי, ולכן אני לא מצלמת כל דבר. ככלל, אני לא מקבלת את ההפרדה בין מסחר ואמנות כי מבחינתי כל צילום שלי מגיע מאותה נקודת מוצא של תשוקה לאמנות וליצירה״.

צילום: עודד סמדר

stills and video art personal

The post אלה מנור: מצלמת, מצולמת appeared first on מגזין פורטפוליו.

חודש דצמבר הוא חודש מיוחד שבו חוגגים בארץ את החג של החגים: חג החנוכה, חג המולד וחג הקרבן והרמדאן. העיר חיפה מוארת ומקושטת ונערכים בה אירועים רבים, אורחים ותיירים רבים צפויים להגיע לחיפה בחודש זה, ובית האמנים בחיפה – שממוקם באזור התיירות – צפוי לזכות למבקרים רבים.

בתערוכה שתתקיים במקום אפשר להציג ציורים, צילומים, פסלים, עבודות פסיפס, בד, עיסת נייר, קרמיקה, חנוכיות, וכו׳ – כל סוגי המדיה וסגנונות האמנות, פרט לווידאו־ארט. נושא האור וחנוכה יכול לבוא לידי ביטוי נרחב ואין כוונה לתמונה או פסל שמוארים על ידי נורה או רק לחנוכיות: כל הקשור לנושא האור, צילומים עם תאורה, ציורים ופסלים שמקרינים אור לאו דווקא גשמי, האור באותיות העבריות, האור שבחיוך על פני אנשים, וכו׳. התערוכה בתשלום וכל עבודות האמנות שיוצגו בה מוצעים למכירה.

אמנים המעוניינים להשתתף בתערוכה מוזמנים לשלוח צילומי עבודות (ברזולוצית אינטרנט ולא ברזולוצית הדפסה) בצירוף כותרות, טכניקה,ומידות מדוייקות למייל noemi.artexhibitions@gmail.com

עלויות:

• ציור גדול במידות עד 80 ס״מ רוחב, ללא הגבלת גובה, 300 ש״ח לציור
• שני ציורים/צילומים בינונים, 450 ש״ח לשני ציורים
• ציור קטן במידות 30X30 ס״מ, 100 ש״ח ליחידה
• פסל, 200 ש״ח ליחידה
• חנוכיות, 100 ש״ח לחנוכיה עמלת מכירה
• 20% עמלת מכירה
  

The post אור בבית שאגאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

הביאנלה ה־58 לאמנות בוונציה תיפתח ב־11 במאי 2019. אוצר הביאנלה הנבחר לשנה זו הוא ראלף רוגוף, אמריקאי במוצאו, שמאז 2006 עומד בראש גלריה הייוורד בלונדון – מוסד תרבות ציבורי רדיקלי וחדשני. רוגוף העניק לביאנלה את הכותרת האירונית ״שתחיו בזמנים מעניינים״ והסביר את בחירתו: ״בעידן דיגיטלי, שבו פייק ניוז ו׳עובדות אלטרנטיביות׳ מזהמים את השיח הפוליטי וזורעים חוסר אמון, כדאי לאחוז בכל הזדמנות אפשרית כדי לבחון ולהעריך מחדש את נקודות ההתייחסות שלנו. התערוכה לא תעסוק באופן ישיר בנושא, אך היא תדגיש את הגישה שלפיה לאמנות יש תפקיד חברתי ויצירות אמנות נועדו הן לספק הנאה תרבותית ואסתטית והן לקדם חשיבה ביקורתית. אמנים מציעים חלופות משלהם למשמעות של עובדות, על ידי חיפוש דרכים אחרות ומקוריות״.

האמרה ״שתחיו בזמנים מעניינים״ היא בעצמה פייק ניוז, אם כי מדובר באולד ניוז. מקובל לחשוב שמדובר בקללה סינית עתיקה, אך מסתבר שזוהי המצאה אנגלית, שהושמעה לראשונה בסוף שנות השלושים בבית הנבחרים בלונדון, והייחוס לחוכמה הסינית נועד ליצור רושם עז יותר. ״אין ספק שהקללה על ראשינו״, אמר אז לורד צ׳מברליין, ״אנחנו נעים ממשבר למשבר, מאסון להלם״ – וכך, ערב מלחמת העולם השנייה נטבע המושג ״זמנים מעניינים״ במשמעותו הצינית ביותר.

לגישתו של רוגוף, התיאור הזה הולם גם את זמננו, והוא בכל מקרה שואף שיהיה מעניין, בכל המובנים. ״העבודות והאמנים בביאנלה יכוונו לגרום לציבור המבקרים חוויה מרחיבה של מעורבות, קליטה ולמידה יצירתית ועמוקה, באמצעות המפגש עם האמנות״. חלק מהיצירות יזמינו את הצופים למשחק והשתובבות, לא בגלל שהאמנות אינה עניין רציני, אלא ש״כאשר אנו משחקים אנחנו ׳אנושיים׳ באופן המלא ביותר״, הוא אומר.

כבכל שנה תכלול הביאנלה תערוכה מרכזית בינלאומית ותערוכות של אמנים המייצגים עשרות מדינות בעולם. את ישראל תייצג השנה איה בן רון בליווי האוצר אבי לובין, שעל פי המעט הידוע בשלב זה בכוונתה להפוך את הביתן הישראלי למעין בית חולים שדה לטיפול ברעות חולות – נושא ההולם גם את התמה המובילה של הביאנלה.

The post ראלף רוגוף, אוצר הביאנלה בוונציה, מאחל: שתחיו בזמנים מעניינים appeared first on מגזין פורטפוליו.

התורים שהתארכו מאולם הכניסה לאורך המעלה האלכסוני של מוזיאון תל אביב בסופי השבוע האחרונים, הוכיחו שההימור היה מוצדק. התערוכה ״זמנים מודרניים״, יצירות מופת מתוך האוסף של מוזיאון פילדלפיה, נועדה להיות בלוק־באסטר, כזו שתביא לפתחו של המוזיאון מבקרים רבים, חלקם גם חדשים. וכפי שהציג זאת האוצר הראשי, דורון רבינא, בעמוד הפייסבוק הפרטי שלו, ״גם בישראל יודעים לעמוד בתור. שבת בצהריים, הכניסה לתערוכה זמנים מודרניים במוזיאון תל אביב לאמנות״.

התערוכה היא כנראה מתנתה האחרונה של המנכ״לית היוצאת סוזן לנדאו למוזיאון תל אביב, לקראת סיום כהונתה. לנדאו ראתה את התערוכה כשהוצגה במילאנו (ממרץ עד תחילת ספטמבר השנה) והחליטה להביא אותה לישראל כנגד כל הסיכויים. בעולם המוזיאונים פרק זמן של מספר חודשים הוא כימים אחדים ולוח הזמנים של רוב המוזיאונים סגור מספר שנים קדימה. ובכל זאת, כמו שאומרים, אם יש רצון נמצאת הדרך, וכך מצאו עצמן היצירות של גדולי הציירים של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 בתל אביב.

אפשר לראות בזה קורס מזורז בתולדות האימפרסיוניזם והמודרניזם, המתבסס על יצירות איקוניות. על מנת למצות את המהלך, ביקשה לנדאו להחליף את השם הגנרי שניתן לתערוכה במילאנו (אימפרסיוניזם ואוונגרד) לכותרת פופולרית יותר ומושכת קהל: ״זמנים מודרניים״. וזה עובד – עשרות ומאות אנשים עמדו בתור בערב הפתיחה ובסופי השבוע הבאים כדי לחזות בתערוכה.

מארי קאסאט, אישה עם מחרוזת פנינים בתא תיאטרון, 1879. עיזבון שרלוט דוראנס רייט

וסילי קנדינסקי, עיגולים בתוך עיגול, 1923. אוסף וולטר ולואיז ארנסברג

מארי קסאט רכשה יצירות מחבריה האימפרסיוניסטים ושלחה אותן לאחיה בפילדלפיה. אוסף האמנות המודרנית של מוזיאון פילדלפיה נבנה על בסיס מספר אוספים פרטיים שנתרמו למוזיאון

מטבעה, תערוכה המורכבת מיצירות מופת היא בדרך כלל חסרת נרטיב. האווירה היא של ״מצעד הלהיטים הגדולים״, והמבקר עובר בסך מול כל השמות הגדולים והנכונים, רובם מיוצגים ביצירה אחת או שתיים, וקשה לעתים למצוא את ההקשר ביניהן (אם לא לוקחים בחשבון את ההיכרות בין האמנים, התקופה והנסיבות שהעלו את קרנם של הזרמים הללו באמנות). אוצרי התערוכה ערכו את סדר היצירות על פי נושאים – נוף, פורטרטים וכו׳ – אולם קשה לומר שהמהלך מוסיף ערך לחוויית המתבונן. העוצמה היא בכל יצירה בפני עצמה, והצגת כולן יחדיו היא מפגן כוח.

הסיפור המעניין הוא כיצד הגיעו יצירות המופת הללו למוזיאון פילדלפיה – כמשל למוזיאונים בכלל ולמוזיאונים בארצות הברית בפרט. התערוכה מבוססת על חמישה או שישה אוספים פרטיים שנתרמו בנסיבות כאלה ואחרות למוזיאון. היא נפתחת עם יצירתה הנפלאה של מארי קסאט, המתארת אישה הדורה בתא התיאטרון הפרטי, ומייצגת נאמנה את גוף העבודות של קסאט, שהתמקדה בחיי נשים, המשפחה והיום־יום. מארי קסאט הייתה אחת הנשים הבודדות והאמריקאית היחידה שהתקבלה לחוגי האימפרסיוניסטים בפאריס, מתוך חברות עמוקה עם אדגר דגה.

היא הייתה בת למשפחה עשירה מאוד ורכשה יצירות מחבריה האימפרסיוניסטים, שאותן שלחה לאחיה בפילדלפיה. כך התרחב חוג האוהדים של האימפרסיוניזם אל מעבר לים, והאמנים זכו להכרה והצלחה בארצות הברית עוד לפני שכוכבם דרך באירופה. אלכסנדר קסאט, אחיה של מארי, החזיק באוסף משמעותי, שחלקו התגלגל עם השנים למוזיאון פילדלפיה. האוסף לא נתרם למוזיאון, אלא חלקיו קובצו ממקורות שונים, אולם הוא היה חלוצי ובעל השפעה על הדרך בה אנשי פילדלפיה למדו להכיר את הזרם האימפרסיוניסטי.

מתוך האוסף העשיר והאקסצנטרי במידה של הנרי מקילהני, האוצר הראשי לשעבר של מוזיאון פילדלפיה לאמנות, מוצגות עבודות בודדות. מקילהני היה בן למשפחה אמידה שהחל לאסוף יצירות אמנות כבר בנעוריו והוא הקיף עצמו בהן בביתו, שאותו הרחיב מספר פעמים על מנת לענות על צרכי האוסף, כמו גם על חיבתו לאירוח. במשך שלושה עשורים הוא כיהן כאוצר המוזיאון ועם פרישתו הצטרף לחבר הנאמנים שלו. טעמו כאספן נמתח בין נאו־קלאסיציזם צרפתי לפופ־ארט אמריקאי, ומכאן כי היצירות המובאות בתערוכה זו אינן מייצגות אותו באופן מלא. מתוך האוסף מובא כאן ציור נדיר יחסית של פייר אוגוסט רנואר בשם ״השדרות הגדולות״, שבו הצייר חרג ממנהגו לצייר דמויות וסיטואציות חברתיות, ותיאר את נוף העיר המתפתחת פריז, בעת שהאדריכל האוסמן פרץ בה את השדרות הרחבות המוכרות לנו כיום.

אדגר דגה, שיעור הבלט, 1880 לערך (צילומי העבודות באדיבות מוזיאון פילדלפיה לאמנות)

אוסף האמנות המודרנית של מוזיאון פילדלפיה נבנה על בסיסו של אוסף אלברט יוג׳ין גאלטין, עורך דין בעל תשוקה לאמנות, שראה בחומרה את אוזלת ידו של הממסד בארצות הברית לתת מקום לאמנות מודרנית, בת זמנו. גאלטין יסד מוזיאון לאמנות חיה בקמפוס אוניברסיטת ניו יורק שנתיים לפני הקמתו של מוזיאון ה־MoMA  הנודע. לימים ביקשה האוניברסיטה לסגור את המוזיאון וגאלטין חיפש בית חם לאוסף שלו, ומצא אותו במוזיאון פילדלפיה. מהאוסף הזה מגיעה יצירתו של מוריס וולאמינק, ״נהר הסן בשאטו״, שמייצגת את התנועה הפוביסטית, שוולאמינק היה בין מייסדיה, והתאפיינה בצבעוניות עזה שלאו דווקא שיקפה את המציאות אלא את הלך הרוח שהצייר ביקש להעביר.

ואולם, מרבית העבודות שהגיעו מפילדלפיה ומייצגות את הזרמים המודרני והאוונגרד, משתייכות לאוסף העצום של וולטר ולואיז ארנסברג, שעבר לידי המוזיאון בסוף שנות ה־40 של המאה שעברה. הזוג ארנסברג החל להתעניין באמנות מודרנית ב־1913 בעת ביקור ביריד האמנות ארמורי שואו בניו יורק, שם הוצגו היוצרים החמים ביותר באירופה באותה תקופה. הם העריצו את מרסל דושאן, אירחו אותו בחלל סטודיו סמוך לדירתם, והוא בתמורה ייעץ להם ברכישות אמנות מהברנז׳ה שנמנה עליה.

בולטים במיוחד באוסף ציורים מהתקופה הקוביסטית של פיקאסו וז׳ורז׳ בראק, מהתקופה שבה נהגו ליצור יחדיו ונמנעו מלחתום על יצירותיהם – בין אלה ״איש עם כינור״ האיקוני של פיקאסו מ־1911־1912. עוד אפשר למצוא בתערוכה את ז׳אן מצינגר, קנדינסקי ודאלי, אולם גולת הכותרת היא פסל  הנשיקה של ברנקוזי, שלו ניתן מקום של כבוד בחלל התערוכה והוא כמו חולש על כל היצירות ומנהל דיאלוג צורני ונושאי עם כל אחת מהן. התערוכה מספקת הצצה וטעימה מכל אוסף וכיצד כל האוספים הפרטיים הללו יחדיו מרכיבים אוסף מוזיאלי משובח, ואולי לא פחות חשוב – מושך קהל.

מראה הצבה במוזיאון פילדלפיה

The post תמונה סוריאליסטית: במוזיאון תל אביב שוב עומדים בתור לראות אמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.

״בואו נציב ׳כוונות טובות׳ בראש פירמידת המטרות שלנו כמעצבים: מה אם היינו יכולים להשפיע על העולם דרך עיצוב? איך אפשר לספר סיפור כדי להעלות מודעות ולעורר מחשבה, ואולי אפילו פעולה? האם עיצוב יכול וצריך להיות בעל ערך חברתי? אנחנו מאמינות שכן״.

זו הייתה נקודת המוצא של ״כוונות טובות״, קורס שהתקיים בשנת הלימודים האחרונה בשנקר, שהיה משותף למחלקה עיצוב טקסטיל ולמחלקה לעיצוב אופנה בהשתתפות סטודנטים משנה ג׳. הקורס הועבר על ידי ארבע מרצות: מאיה ארזי (המחלקה לעיצוב אופנה), הדס הימלשיין (המחלקה לעיצוב טקסטיל), תמר מני (המחלקה לתקשורת חזותית) ואליסה לוינגטון (מנחה טכנית מהמחלקה לעיצוב אופנה) ותמיכה טכנית בסדנאות הטקסטיל.

במהלך הקורס התבקשו הסטודנטים לזהות בעיות חברתיות גלובליות ומקומיות בהקשר של בעיית הרעב העולמית. בתחילה הם הסתמכו על קורס מקביל בשם Feed the world שהועבר באוניברסיטת Wharton ו־Pen Vet School בפנסילבניה. קורס זה הציע פתרונות לבעיית הרעב באפריקה על ידי פיתוח מודל של רפתות שפועלות באופן אקולוגי, כך שגידול הבקר יספק חלב ויעזור להזין באופן משמעותי את התושבים באותו אזור.

עופרי מצא וענאל מרלי

נועה ברוך וגילי שחר

דור פיצ׳ון ואוריה גואטה

בשנקר, כל צמד סטודנטים (אחד מאופנה ואחד מטקסטיל) החלו לחקור ולנסות לתת מענה דרך פעולת עיצוב במטרה להעלות את המודעות, ואולי אף להציע פתרונות מעשיים. אחד הפרויקטים שעוצבו במסגרת הקורס נבחר בין 20 המועמדים הסופיים בתחרות הטקסטיל היוקרתית Dorothy Waxman textile prize 2018, שם הוצגה מערכת הלבוש והטקסטיל שעיצבו דור פיצ׳ון ואוריה גואטה במסגרת שבוע הטקסטיל בניו יורק שאוצרת לי אדלקורט.

הפרויקט שעיצבו מדגיש את הניגודיות בין נקודת מבטו של הצרכן לנקודת מבטו של העובד בקו הייצור. לצרכן כיום אין מספיק הבנה על ההשלכות של תהליך היצור והוא אינו נחשף אליו ביום־יום. החומרים ליצירת הבד ממוחזרים והגיזרה לקוחה מתוך בגדי העבודה של הפועלים. יחד שני הדגמים מיצגים את שני הצדדים של הייצור- הצרכן והיצרן.

לעומתם, אחרי הביוקר ברפת הילה כהן וניצן רכלס גילו שגידול בקר הוא אחד הגורמים המזהמים ביותר עקב פליטת גזים רעילים. הן רצו מצד אחד לעצב בגד שמעלה למודעות ומתריע על הבעיה – בגד דיסטופי בהשראת מקומות שעברו אסון אקולוגי – ומצד שני להציע פתרון מתוך הבנה שגם תעשיית האופנה היא מהמזהמות ביותר את כדור הארץ. מערכת הלבוש שהן יצרו עשויה כולה מטקסטיל שמתפרק בתהליך של קימפוסט ובכך חוזר לאדמה באופן לא מזהם כלל. המערכת עשויה מחומרים טבעיים ומתכלים בלבד, כמו סיבי כותנה גולמיים שעברו תהליך ליבוד וציפוי בעמילן תירס. כל האביזרים עשויים מעץ והצביעות בשחור התקבלו על ידי פחם.

–

הפקת אופנה
צילום: רוני כנעני
איפור+שיער: רוית אלישקוב
דוגמנים: ירדן לוי (סוכנות Say Talent), ירדן ארדיטי (סוכנות Passion), צופית עימנואל (סוכנות יולי מודלס), רומי נסט (סוכנות PMA חגי דור).

הילה כהן וניצן רכלס

הדר לקס ורוני לוט

נטע איטח ועדן רביבו

קרן צ׳רנוב

ליה פטאל ועדי גרידיש

נטע איטח ועדן רביבו

ניצן בירן ואלה אורן

נועה ברוך וגילי שחר

שיר שטרקר וגיא מגידס

ניצן בירן ואלה אורן

כליל שילה ורימה פסינה

The post כוונות טובות במחלקות לעיצוב אופנה וטקסטיל בשנקר appeared first on מגזין פורטפוליו.

The post איינדהובן 2018: טעימה ויזואלית ראשונה appeared first on מגזין פורטפוליו.

אם שואלים את רויטל בן אשר פרץ – בכל יום נתון – מה היא עושה, כדאי להתכונן לתשובה ארוכה. מאוד. בן אשר פרץ – אמנית ואוצרת, מרצה לאמנות, פעילה חברתית ומשפיעה תרבותית – מתמודדת בימים אלה על מקום במועצת העיר תל אביב מטעם רשימת תל אביב 1 בראשותו של רון חולדאי. סדר היום העמוס ממילא שלה הפך למירוץ במובן המקורי של המילה, וכבר חודשים שהיא מעידה על עצמה שלא ישנה יותר מחמש שעות בלילה. והיא אוהבת את זה. האקשן והאדרנלין מתחרים בחיבה שהיא רוחשת למטרות ארוכות הטווח.

״מה שקורה עכשיו הוא הרחבה של דברים שהתבשלו אצלי שנים רבות. מלהיות אמנית בסטודיו, שעסוקה באוטוביוגרפיה שלי ובעולם הפנימי שלי, ברגע שיצאתי לעסוק באוצרות הבנתי שאני מקיפה עולם רחב יותר של עשייה״.

אבל מה פתאום עכשיו פוליטיקה?

״כרונולוגית, הגעתי אחרי שנים רבות שאני פעילה בחינוך ובתרבות באופן חיצוני. כבר בבחירות הקודמות חולדאי הזמין אותי להצטרף לרשימה שלו, להיות מספר שלוש אז (היום אני מספר שבע ברשימה) ואמרתי לו ׳אני לא פוליטיקאית׳. אז הוא ענה לי – גם אני לא״.

אז הוא אמר. אבל הרי הוא פוליטיקאי.

״ועדיין, בצמתים של מוסר ושל צדק ודילמות חברתיות – אני מסתכלת עליו ואני רואה שגם אחרי 20 שנה שהוא ראש העירייה (בדיוק עכשיו הוא עקף את צ׳יץ׳ בקדנציה הכי ארוכה בעיר); הוא לא באמת פוליטיקאי. את ההכרעה הסופית סיפק לי מיקי, בעלי, שאמר לי שמה שצריך זה אנשים חכמים. אני מאמינה שאנשים מוכשרים יכולים לעשות טוב. הבעיה בפוליטיקה היא שאין קשר בין תחום היידע למה שעושים. מירי רגב לא מבינה כלום בתרבות – ואני כל מה שאני עושה זה תרבות.

״פוליטיקה היא מילה מעניינת. ׳עקבים בחול׳, הפרויקט המוזיאלי הראשון שלי, היה במוזיאון פתח תקוה ב־2006. בעקיפין, ברמת האוצרות הבנתי את האפשרות הזו שעומדת לרשותי: לייצר אמירה חברתית רחבה, בעלת משמעות. אני מרגישה שמפרויקט לפרויקט אני רק מתגברת יותר: שם, ב׳עקבים בחול׳, קרו דברים מדהימים – שלוש נשים, קורבנות סחר, מכרו עבודות אמנות שלהן ומצאנו לכמה נשים ארצות מקלט דרך אמנסטי״.

12 שנים עשית את דרכך כדי להגיע לפוליטיקה העירונית?

״לגמרי. זה המשך והרחבה של שליחות חברתית ואמנותית שאני עושה מהקרביים ומאמינה בה בתשוקה. הרי להיות חברת מועצה בעירייה זה בהתנדבות, ואוצרות זה גם די בהתנדבות, בעיקר כשעושים משהו שלוקח כמה שנים.

״והנה היום אני מיישמת את הידע שלי ואת המומחיות שלי בנושא הכאוב של סחר בנשים וזנות, בניסיון לעשות מהלך הבראה של קריית המלאכה. יש שם יותר מ־200 סטודיואים של יוצרים, גלריות שעברו לשם. התבסס שם מרכז חדש שבעירייה עוד לא מודעים אליו מספיק, ואני מרימה את הכפפה ומנסה לייצר מפגש בין האמנים ואנשי המקום עם הרשויות, המשטרה וגם נציגים גם של הנשים והטרנסים בזנות״.

רויטל בן־אשר פרץ, מתוך פרוטקטיב אדג׳ בגלריה שלוש (צילום: מ״ל)

שיעור בפוליטיקה

בן אשר מקפידה לקשר בין העולמות – הבירוקרטיה, החברה והאמנות. היא מדגישה את חלקם של האמנים במערך של כוחות השוק, שמניעים התפתחות עירונית אורגנית – ג׳נטריפיקציה – שמתעצמת עד שגם הממסד, העירייה, מתחילה להשקיע. ״ואז הערך של הנדל״ן עולה, והזנות והסמים נדחקים עוד יותר, לשוליים חדשים. כמו שעברו לשם מגן החשמל, כך יידחקו עוד פעם״, היא אומרת.

אחרי ״עקבים בחול״ חזרה בן אשר פרץ למוזיאון פתח תקוה עם שני פרויקטים נרחבים וב־2015 אצרה את ״סביבות עבודה״ בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב – תערוכה שהציגה אמנים בתהליכי יצירה חשופים (סקירה נרחבת של הליך הקמת התערוכה התפרסם בפורטפוליו). בשנה שעברה הציגה בגלריה שלוש יחד עם קבוצת אמנים את ״פרוטקטיב אדג׳״, עבודת פרפורמנס ביקורתית ופוליטית.

בכל הפרויקטים שלך יש הבט ״אקולוגי״ חברתי ופוליטי.

״נכון, של ראיית הסביבה. ב׳מוזיאון הטבע׳ במוזיאון פתח תקווה הפגשתי מפחלצים ומדענים עם אמנים. בתערוכה אוצרים בע״מ עבדו אוצרים ואמנים בהבט של מבנה חברתי ומקומם בחברה. זו אותה תפיסה שהיא חברתית ורחבה, בדיקה סוציו־אמנותית של אוצרות ואמנות בשנות האלפיים. וזו גם פוליטיקה״.

אז האוצרות הכינה אותך למה שאת עושה עכשיו?

״נכון. מצד אחד אני מתעסקת בשוליים ושומרת על חופש פעולה – כי כל כך הרבה ממה שאני עושה הוא בהתנדבות – ומצד שני מציגה תערוכות מוזיאליות בתקציבי ענק. תמיד התמודדתי עם מערכות מוזיאליות שנדרשת שם היכולת להתנהל, וזה שיעור בפוליטיקה. כולנו עוסקים בפוליטיקה. פוליטיקה בעיניי זה יחסי אנוש, זה חיברות״.

היא נשואה למיקי פרץ, מעצב תעשייתי ובעל חברת העיצוב PK, אמא לשלושה; מלמדת ציור ואמנות למבוגרים; חברת דירקטוריון בתיאטרון הקאמרי, במכון למחזאות ישראלית על שם חנוך לוין, באופרה הישראלית, בבית האמנים ת״א ובעמותת הכוריאוגרפים. חלק מזה בזכות קרבתה לאיש החזק בעיר – חולדאי – שרואה בה יועצת ואשת סוד לענייני תרבות ואמנות.

איך נוצרה הידידות המופלאה עם חולדאי?

״אני חיה כבר 20 שנה בשכונת שפירא. זה מקום לא קל. היום כבר עוברים עליו תהליכים מתקדמים – ועדיין המקום קשה ומורכב, ואז היה עוד יותר מאתגר וקשה. זה מקום לא מובן מאליו לגדל בו ילדים, אבל זה מה שהתאפשר לנו. קנינו בגרושים בית פרטי, קרוב לתחנה המרכזית החדשה – ולידינו היה הר של פסולת בנייה (היום יש שם בית קפה). ואני עם הנטייה האקטיביסטית שלי – רואה בור בכביש ומתקשרת לעירייה. נולדו לי ילדים והקמתי גינה ציבורית, ואחר כך היה צריך גני ילדים – אז הקמנו גני ילדים. והתחיל שיתוף פעולה מאוד חיובי עם העירייה – אני חייבת תודה לראש מינהל חינוך דאז, דפנה לב – שעבדה איתנו והזיזה דברים״.

הייתה לך חוויה חיובית במקום שאחרים רואים רק קושי?

״אני חושבת שהרבה מהחוויה הקשה של אנשים מתחילה בהנחה מראש שלא יקשיבו להם. אנשים בשכונה אמרו לי – מי יענה לנו? ואני סתם הרמתי טלפון למינהל החינוך: באתי כאזרחית ומצאתי שם גוף של אנשים רציניים ואינטליגנטים שלא מפחדים מיוזמות ומעבודה קשה. הקמנו שלושה גני ילדים עם גננות מדהימות – היינו חמש משפחות, אחת מהן היא המשפחה של שפי פז. היינו היאפים של השכונה וגם פעילים. מיקי היה מאלה שדחפו להקים פרויקט דיור בר השגה – פרויקט שלקח 15 שנה וכעת יאכלס 70 משפחות.

״בשפירא עיקר האוכלוסייה המקורית בוכרית, אבל תמיד הייתה מן שכונת מעבר. כשהאוכלוסייה מתחלפת וארעית המקום לא יכול להתפתח – אנשים לא רוכשים נכסים ולא איכפת להם – בטח כשמדובר במסתננים ופליטים. הייתה תקופה שבה שלוש פעמים ביום הייתי מדווחת מהגינה הציבורית שלנו – והיו שם זרים על הגגות של המקלט, וצרכים בכל מקום (גם היום דרך אגב), וכשהממשלה אסרה עליהם לעבוד רק נהיה יותר גרוע – ומי שסובל מזה זה השכונות.

״את בתי רות (היום בת 15) שלחו לגן שהיו בו 34 ילדים של זרים, שאף אחד מהם לא דיבר עברית. אני נלחמתי לעשות איזונים ושיהיה מינון סביר של ילדים מכל האוכלוסיות בגן, בעוד שהורים אחרים היו שולחים את הילדים לגן אנתרופוסופי ולבית הספר הדמוקרטי״.

יש כעסים, אצל הילדים?

״כן. הבת שלי גם היום רוצה שנעבור לצפון העיר״.

אומרים שחולדאי טוב לעשירים, ולא לדרום העיר ולא לאמנים. את באה משפירא ומהאמנות וחושבת אחרת?

״אומרים, אבל לא יודעים שמיליארדים מושקעים בדרום – בחינוך, בגינות קהילתיות, בפינוי הזבל. חולדאי מתהלך בלילות גם בשפירא וגם בנווה שאנן ויש לו אנשים בשטח שמספרים לו מה קורה״.

יהיה פתרון לבעיית הפליטים?

״אני לא אוהבת את המצב, אבל הם כאן והם לא הולכים לשום מקום. אני בעד לפזר את האוכלוסייה הזרה ברחבי הארץ. קודם כל אני מצפה לטיפול ממשלתי בבעיה – לאחרונה לפני חודשיים יצא מסמך שמגדיר את שפירא, התקווה, תל כביר וקריית שלום – שמכיר בשכונות כאזורי תוכנית חירום לאומית. זה הישג של חולדאי מול הממשלה ויש הצהרות אבל עדיין אין תקציבים ראויים. אני רחוקה מלהיות יפת נפש – כמי שחיה בשפירא, אני ושפי באותו צד, אנחנו גם חברות. אבל בניגוד אליה, שהיא לוחמת גרילה, אני בוחרת באסטרטגיה של עבודה בשקט מתוך המערכת.

שי רטנר, מונומנט, מתוך התערוכה סביבות עבודה. צילום: אלעד שריג

״הייתי שותפה בכתיבת החזון התרבותי של העיר – התכנסנו אנשים מתחומי התרבות השונים, מובילים בתחומי התיאטרון, ספרות, אמנות פרינג׳ ושוליים, מוזיקה ומחול (היה מעניין לראות את הדור הצעיר פורש אחרי פגישה אחת). היו אידאליסטים, שדיברו על הרצון לקדם את התרבות של האפריקאים ואני נעמדתי על רגליים אחוריות ואמרתי סליחה – לפני שצועקים מה מגיע להם בואו נטפל בשלנו – תקציבי תרבות וקהילתיות שיגיעו לתושבי השכונה קודם כל. כשגרים בכיכר רבין מאוד קל להחליט, ואני דיברתי את מצוקתם של תושבי השכונה״.

כמחזיקת תיק התרבות הלא רשמית של תל אביב, מה את עונה ליוצרים ולגלריות חברתיות שצריכים לשלם ארנונה כמו חנות בכיכר המדינה?

״ארנונה זו הגדרה ממשלתית, ואני פעילה גם בזה – הגעתי לפני שנים עם נציגים מאגף התרבות והאמנות בעירייה למשרד הפנים, להסביר מה זה סטודיו של אמן היום. שבאים פקחים ורואים מחשב – וזה כבר לא נחשב סטודיו״.

מפתיע שצריך להסביר את זה.

״נכון. אני מנגנון הסברה. וכל הזמן אני רק רואה כמה אנחנו לא מובנים – כמה המהות של מי שעוסק באמנות ובתרבות לא מובנת. כל סדר היום במדינה של ביטחון, בינוי, תעבורה, רווחה, בריאות, חינוך – רק בסוף תרבות. פחות מאחוז אחד בתקציב המדינה, ובתל אביב 6% מהתקציב העירוני״.

לדבריה, חולדאי בעצמו מייעץ לה שלא תשגה באשליות: אם נדמה לה שתקציב התרבות ותכני התרבות חשובים לליבם של התושבים, הוא אומר שאולי 15% מהמצביעים יבואו מתוך אג׳נדה של תרבות. ״אבל בעיניי, להחזיק בתיק התרבות – אין יותר חשוב מזה. אני מקום שביעי ברשימה וכיום יש חמישה חברים מהרשימה במועצה, אבל זה לא משנה״.

את בן אדם אופטימי.

״אני קצת מטומטמת וקצת נאיבית – אבל חייבים קורטוב של אופטימיות ונאיביות. ועם זאת אני מפוקחת ואני עניינית. בפעם שעברה הייתי בהלם ולא הייתי מעורבת, הייתי מפוחדת מהמילה פוליטיקה. עכשיו, שאני חמש שנים בתוך זה, אני מאמינה וחדורת מוטיבציה. אני הולכת על זה עד הסוף. אנחנו האמנים אנחנו קהילה ואנחנו זקוקים לתיווך, לנראות ולהזנה. מינהל תרבות נמצא היום תחת מינהל קהילה – ואני לא בטוחה שזה הדבר הנכון. אמנות לא צריכה להיות תלויית קהילה וחברה. אמנות צריכה להיות בלתי תלויה״.

The post בחירות 2018: רויטל בן אשר פרץ appeared first on מגזין פורטפוליו.

את הדברים שמוטי רייף אומר לקראת הבחירות העירוניות בשבוע הבא, אפשר לקרוא בשתי דרכים. האחת היא לקחת בחשבון את הכריזמה, המראה, הנוכחות, המודעות לתקשורת, החברים (והחברות) המקושרים והמפורסמים, חשבון האינסטגרם עם 62 אלף העוקבים, התדמית, האגו, ההיסטוריה כדוגמן, כסוכן דוגמניות, כמפיק טלוויזיה (הישרדות, הרווק, היפה והחנון), כיוצר (כולל מועמדות לפרס האמי), כיזם (שבוע האופנה הישראלי). ואז, באופן טבעי, לפקפק במניעים מאחורי ההחלטה שלו להצטרף לרשימת ת״א אחת שבראשה עומד רון חולדאי, ולהתמודד על מושב במועצת העיר תל אביב.

הדרך השנייה היא לנסות ולהשאיר לרגע את הציניות בצד; לנסות ולהתמקד באדם שמאחורי התדמית, הלעתים שנויה במחלוקת. אחרי הכל, אפשר להניח שלרייף היו דרכים טובות יותר למשוך תשומת לב מלהתמודד על מקום – לא ברור עד כמה ריאלי – במועצת העיר.

ולמרות שהוא מספר שהוא מכיר את חולדאי כבר 20 שנה, ואת אשתו, יעל חולדאי, הוא מכנה ״חברה טובה שלי״, ושהוא מוסיף ואומר ש״הרבה מאוד מהעשייה הציבורית שלי ב־20 השנה האחרונות באה ממנה. היא אדם צנוע, לא מעניין אותה להיות בפרונט, והיא מפעילה הרבה אנשים. אני מוקיר לה תודה״ – ההחלטה לקפוץ ראש לבריכה העירונית התקבלה תוך זמן קצר.

שבע דקות, אם להיות מדוייקים, זה כל מה שזה לקח. שבע דקות ו־54 שנים.

״לפני חודשיים פנה אלי רון״, רייף מספר. ״הוא התקשר, הגעתי לפגישה שנמשכה משהו כמו שבע דקות. הוא הציע, אמרתי לו כן, ׳אני חייל שלך׳. התחבקנו, התנשקנו. בשנים האחרונות כל דבר שביקשתי ממנו, לא לעצמי כמובן, קיבלתי התגייסות מלאה שלו, כך שזה היה לא רלוונטי אם זה מתאים לי או לא״.

חייב להירגע

כשאנחנו מתיישבים בבית קפה, השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול אותו, היא מה פתאום. הוא בן 54, אב לתאומים, נועה ועומרי, בני 25, אחד האנשים המקושרים בתעשיית האופנה והזוהר המקומית. למה לו כאב הראש הזה של פוליטיקה?

אבל תוך כדי שאני שואל, אני מבין שזה לא פתאום. מי שקצת עוקב אחרי הפעילות של רייף, יודע שבשלוש השנים האחרונות הוא מכהן כנשיא עמותת רוח נשית, שפועלת להעביר נשים ממעגל של אלימות אל מעגל של עבודה; ושהאג׳נדה שהוביל בשבוע האופנה האחרון, שרייף יזם, מנהל ומפיק, הייתה לשנות את מודל היופי ולהשתמש בדוגמניות בכל המידות והגדלים; ושבעשר השנים האחרונות הוא פעיל בקהילה הלהט״בית ומפיק את מצעד הגאווה.

אבל אני שואל אותו בכל זאת, מה פתאום. למה עכשיו.

״אני לא קורא לזה פוליטיקה אלא עשייה ציבורית״, הוא עונה מיד. ״מהיום שאני זוכר את עצמי אני עוסק בעשייה התנדבותית, בעיקר עם נשים וזקנים. לפני שלוש שנים רואה החשבון שלי והשותפים שלי אמרו לי ׳מוטי, אתה חייב להירגע. עם כל הכבוד, אנחנו צריכים להתפרנס׳. זה קרה כשההתנדבות הגיעה לכמעט 60 אחוזים מהעשייה שלי. זה מסתכם תמיד בהפקה ובגיוס כספים, שאני טוב בזה כשמדובר באנשים אחרים. לעצמך לא תבקש שום דבר.

״אז החלטתי להתמקד במה שהכי עניין אותי, אלימות נגד נשים. אחרי ׳המסלול של מיס עולם׳, הסרט שהפקתי יחד עם ססיליה פק על הסיפור של לינור אברג׳יל, הבנתי שהיכולות שלי לשנות לאנשים את החיים גדולה יותר ממה שאני יכול לעשות בהפקה של תכנית כמו הישרדות (שגם בהפקתה הוא שותף). היינו מועמדים לפרס האמי, ואתה קולט שהעשייה שלך גורמת לעשרות או מאות אלפי נשים לדבר על אונס בקול רם, הרבה לפני metoo. הרגשתי מבורך, שקיבלתי מתנה. אתה פתאום מבין שאתה משתמש בכישורים שלך כדי לעשות שינוי חברתי״.

בחודשיים האחרונים, הוא מספר, הצלילה לפוליטיקה העירונית שינתה את סדר היום שלו והיא כוללת בין השאר סיורי שטח, שמגלים לו פנים אחרות של תל אביב: אמהות חד הוריות שלא יכולות לממן חינוך לילדים שלהן, קשישים שאין להם איך לצאת מהבית. ״זה המקום שאני רוצה לקחת בו חלק ולפתור את הבעיות: שלא יהיה ילד אחד בתל אביב בלי מימון לצרכי חינוך״, הוא אומר בלהט, אבל גם כמי שהפנים את כללי הדיבור שמצופים ממנו. הוא רוצה ליזום פרויקט של ״אמץ קשיש״, בדומה ל״אמץ חייל״. ״בגלל שאני בא מעולם של הפקה, אני מנסה לחשוב על רעיונות שלא ידרשו עוד תקציב מהעירייה״.

מאיפה זה בא?

״יש משפט בסרט חיזור גורלי שגלן קלוז אומרת, ׳זה מעבר לשליטה שלי׳. יכול להיות שבגלגול קודם עשיתי משהו רע. ולעשות היום משהו בהתנדבות או להרוויח ממנו כסף, זו אותה הנאה. אני נהנה מעשייה שלי כל בוקר, כל חיי״.

נראה כמו איש עשיר

שעה לתוך הראיון עולה שוב עניין התדמית של רייף. ״אני תמיד אומר שאני נראה איש עשיר״, הוא מחייך. ומספיק להסתכל על חשבון האינסטגרם שלו: בר רפאלי, נועה תשבי, שגב משה, מיקי בוגנים, דוגמניות ועוד. ״כילד כל יום צילמתי. לא היה יום שלא צילמתי ואחת ליומיים שלושה עשיתי אלבום. יש לי אלבומי תמונות בכמויות שאתה לא מאמין. היום אינסטגרם הוא אלבום התמונות שלי. אני אוהב לצלם ובשבילי להעלות תמונה זה כאילו הרווחתי בפיס; אני נורא נהנה מזה.

״אז נכון שזה גם כלי עבודה. עד האינסטגרם הייתי בן אדם מאוד פרטי. אפרופו לוסי אהריש, אני יכול להגיד תודה לכל העיתונאים ששמרו אלי, שכולם ידעו שאני גיי בארון ולא סיפרו. האינסטגרם שחרר אותי. אני דור אחר: אתה יודע מה זה בשבילי להגיד שאני הומו גאה? בתור ילד הייתי מפחד מזה פחד מוות. היום הבן שלי אומר ׳די כבר, יצאת מהארון כל כך הרבה פעמים. מספיק׳. אבל מבחינתי זה ניצחון, גם אם זה 20 שנה אחרי״.

אפרופו נראה כמו עשיר, מה אתה עונה על הביקורת שחולדאי טוב לעשירים?

״המילה הראשונה שאני רוצה להגיד היא אבסורד. רון הוא צנוע, איש עשייה רציני שלא מפחד מאף אחד, שמה שמעניין אותו זה החזון והדרך. לבוא ולומר עליו שהוא מחובר לעשירים? החברות שלו עם אנשים זה מעל 50 שנה. כראש עיר במשך 20 שנה הוא הפך את העיר. צ׳יץ׳ ורוני מילוא השאירו לו עיר עם גירעון של מיליונים. איך אתם חושבים שהעיר הזו הגיעה למה שהיא היום?

״אני איש עשייה ואני מעריץ אנשים שעושים, שפחות מדברים ולא מבטיחים. ואתה רואה את התוצאות. אתה שומע צעירים שמחפשים שינוי: שינוי על מה? יש משהו מצוין, שעובד.  קחו אחריות ותפסיקו עם כל השטויות שלכם

״אני איש עשייה ואני מעריץ אנשים שעושים, שפחות מדברים ולא מבטיחים. ואתה רואה את התוצאות. הן מדברות בעד עצמן, חד משמעית. הגינות ויושרה זה משהו שפחות מקובל היום, ורון הוא מנהיג. הוא לא מתבלבל. לא סתם הוא נבחר לאחד מעשרת ראשי העיר הטובים בעולם״.

והגיל של חולדאי? זה לא פקטור?

״ניהלת פעם עסק? כשאתה מחפש מנכ״ל אתה מחפש מישהו עם קבלות. אתה שומע צעירים שמחפשים שינוי: שינוי על מה? יש משהו מצוין, שעובד. בכל קדנציה הוא שיפר ושיפר. לנהל עיר כמו תל אביב זה לא משחק ילדים. אז אני אומר קחו אחריות ותפסיקו עם כל השטויות שלכם. נורא קל להבטיח הבטחות, אבל כל מה שהוא אמר שהוא יעשה הוא עשה ויותר מזה. אני גאה להיות חלק מהרשימה שלו. באמת״.

מפזר גליטר על נושאים קשים

רייף ממשיך לדבר בלהט, מספר איך הוא מתרגש מהאנשים שהוא פוגש במסגרת הפעילות ההתנדבותית שלו, אם זה במרכז יום לקשיש ביד אליהו או יום צילום לחולי סרטן, ותוך שהוא מדבר בגרון חנוק, אני קולט שיש מילה אחת שלא נאמרה עדין, באופן מפתיע (או לא?): ״אופנה״. האם תעשיית האופנה יכולה לסמוך עליו שייצג את האינטרסים שלה, ומה הקשר בין העשייה שלו בתחום לפעילות ההתנדבותית שלו?

״במשך שנים הייתי שואל את עצמי למה אתה בעולם הזה של האופנה, זה הרי לא מעניין אותך. ותמיד היה קול קטן שאמר ׳מוטי, חכה׳. גם המיזם הזה שנקרא שבוע האופנה, בחזון שלו, הוא לייצר עולם טוב יותר״.

תסביר.

״תעשיית האופנה בעולם אחראית לדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו. השנה הרגשתי מספיק חזק ובטוח כדי להתחיל ליצור שינוי. הדרך שבה אנחנו מקבלים את עצמנו ואוהבים את עצמנו קשורה לאופנה. תעשיית האופנה מקדמת מודל יופי אחד: גיל 16-17, מטר שמונים, מידה 30 (ולא 32), והיה לי ברור שתפקידי לייצר את השינוי הזה. שיתפנו פעולה עם הרשות למעמד האישה בתהליך ראשון של שינוי אידיאל היופי. חלק גדול מהמעצבים שהקשיבו לי השתמשו בדוגמניות שמקבילות לקהל הלקוחות שלהם, וזה השתלם להם כלכלית. הסטודיו של גדעון אוברזון לא עבד כמו אחרי שבוע האופנה. עידן לרוס. דרור קונטנטו. 24/7 של רנואר.

״זה נתן לגיטימציה לכל מראה וזה לא גימיק. אני מקווה ששבוע אופנה הבא נעלה מדרגה. וזה משהו שאני יכול לעשות רק כי אני 33 שנים בעולם הזה. היום יש לי כוח והשפעה וזה וזה לא פחות חשוב מדברים אחרים שאני עושה״.

אתה חושב שזה יעבוד?

״כל חיי התביישתי בגוף שלי שלי, לא הורדתי חולצה עד גיל 40. אני עובד עם הנשים הכי יפות בעולם, וגם הן לא מרוצות מהגוף שלהן. בתכנית הראיונות חדשה שלי בערוץ האופנה שאלתי את בר רפאלי, ׳את אוהבת את הגוף שלך?׳. החוצפנית הזאת אומרת ׳כן׳, אבל אז מוסיפה שגם לה יש בעיות איתו״.

בום.

״ומה זה אומר? שכל מה שאנחנו מקדשים הוא פייק, ואני שמח שאנשים התעוררו. חלאס. אתה מסתכל על אידיאל היופי הנשי לאורך ההיסטוריה שהשתנה, ותמיד היו גברים שהובילו את המהלך. אני לא אוהב לבוא בטענות, אני אוהב לפתור בעיות. זה חייב להשתנות ומבחינתי זו עשייה חברתית לחלוטין.

״גם בלינור ׳השתמשתי׳: אני מפזר גליטר על נושאים שקשה לשמוע עליהם. לינור לא רצתה לעשות את הסרט, אף אחת לא רוצה לדבר על אונס, ותוך כדי העבודה על הסרט גיליתי שכל החברות והקרובות שלי עברו סיפורי אונס. אונס. לא הטרדה. והן שתקו. היה לי חשוב שלינור תדבר לנשים אחרות בגילה שנאנסו, כדי שהן יוציאו את זה. וזה עבד וזה עובד״.

אתה נהנה בחודשים האחרונים מההרפתקה החדשה שלך?

״כן, גם כשבאים ואומרים לי שפוליטיקה זה להתלכלך. אני לא מקבל את זה. יש אנשים בעולם עם יושרה וכבוד ומוסר וערכים. אתה רואה אנשים שעושים את זה ממקומות של אגו וכוח וכאלו ממקומות של אמת ועשייה.

״תבין שגם הם חששו כשנכנסתי, מה מביאים להם פתאום את מלכת היופי הזו. אלה אנשי שטח, עבודה, שלא מענין אותם לא פרסום ולא שום דבר. כן, יש אגו, כל אחד אוהב לקבל הוקרת התודה. אבל מילת תודה מספיקה. לא צריך אורכידאות ושמפניות״.

אם לא תצליח להיבחר ולהיכנס למועצה?

״אני לא שם בגלל מספר, אני בגלל עשייה שהיא בלאו הכי חלק ממה שאני עושה. זו הזדמנות לעשות משהו עם תמיכה גדולה יותר. עם גב. אם ראית את הסרטונים שאני מעלה באינסטגרם, אני אומר שם שזו פעם ראשונה שאני מבקש לעזור לי. אף פעם לא כתבתי משהו כזה. אז כן, בצורה מאוד גלויה, מכל האנשים שמבינים עשייה מהי, אני מבקש את היכולת לעזור גם מפנים״.

The post בחירות 2018: מוטי רייף appeared first on מגזין פורטפוליו.