הי עמרי, מה קורה? מה שלומך?

מצויין. בדיוק סיימתי שיח גלריה קטן היום בצהריים

נחמד! איך התגובות בינתיים לתערוכה בגלריה של המחלקה לצילום בוויצו חיפה?

הפעם השיח היה בעיקר עם קהל לא־אמנותי, וזה מעניין, כי זו תערוכה שמתבססת מאוד על רפרנס שאמור להיות מוכר לקהל אמנותי, ועל היומרה שלפעמים יש לקהל הזה. מתישהו בהמשך החודש יש שיח גלריה עם המחלקה לצילום, וזה אמור להיות מעניין מאד

היו תגובות שהפתיעו אותך?

היה מעניין לראות א/נשים מגיבות/ים לעניין ההשתקפויות, לשאלות של זכויות יוצרים, לסוג של שכבתיות של רפרודוקציה: נניח תמונה שלי משתקף בעבודה של דושאן על המונה ליזה. אני חושב שיש בעבודה הזו אלמנט שמגשר על הפער בין הציבור הכללי לאמנות קונספטואלית; פער שהרבה פעמים מעורר כעס של ״אני יכולתי לצייר את זה בעצמי, איזו מין אמנות זו?!״. כמובן שזה מצריך תיווך אבל יפה לראות איך מישהי/ו מצליח/ה לעשות את המהלך ולהבין קצת את הרעיון של אמנות מושגית. 

היה מעניין גם, בזמן התליה, לראות קבוצת סטודנטיות מביטות בעבודות ופתאום אחת מהן קולטת שההשתקפות חוזרת על עצמה. כי במבט ראשון זה קצת נראה כמו איזו רטרוספקטיבה לתולדות הצילום…

עמרי קרן לפידות. צילום: דפני קרן לפידות

מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה? כולנו הרי מצלמים ומתעצבנים על ההשתקפויות, מנסים לעשות כל דבר כדי שזה לא יקרה, ומוחקים בסוף (או לא) את התוצאות המבאסות. והנה, לא רק ששמרת, אתה גם עושה מזה תערוכה

גם אני התעצבנתי, אבל אני חושב שאת האנאליות הטכנית שלי אני פורק בעבודות אחרות, על מצלמה טובה עם חצובה טובה. העבודה הזו התחילה בשנת 2013 עם קניית האייפון הראשון שלי, כאיזשהו תיעוד של תערוכות, כמו יומן שתפקידו להזכיר איפה הייתי כדי שאדע לספר למרצה כשישאל ״באיזו תערוכה הייתם/ן השבוע״. וגם כי אני מאד אוהב טיפולוגיה, והאלמנט החוזר והמאחד הזה היה מעין עוגן טיפולוגי בעבודה שמאד רחוקה משאר העקרונות שהציבו רבותינו ברנד והלה בכר ואסכולת דיסלדורף

אז חמש שנים אתה לא מוחק תמונות? זה מה שאתה אומר פה?

למה חמש שנים? אני פשוט לא מוחק תמונות. הארכיון הוא כלי משמעותי בעבודה שלי, יש לי עוד עבודות שהתחילו לעלות ממנו רק אחרי כמה שנים של צבירת חומרים כשלא היה ברור לאן הם יילכו, ובסוף התגלה איזה מכנה משותף. ברוב המקרים אני מתחיל לצבור צילומים שמעניינים אותי מכל מני סיבות עד שפתאום אני מוצא למה

וואלה. טוב, לא למחוק תמונות זה נושא לצ׳אט אחר או מקביל…

בוא נחזור להשתקפויות: מתי הבנת שיש פה גוף עבודות שמעניין יהיה להציג אותו ולהגיד דרכו משהו?

אני חושב שהבנתי שזה מעניין כשהתחיל לעניין אותי המיקום שלי בתוך הדימוי המקורי. כשראיתי שאני יכול לעמוד בין כמה דמויות, או בתוך הראש של מלקולם X, או להושיב את עצמי בקולנוע של אגלסטון או להשתקף עם שומר המוזיאון העייף על רקע האלטלנה הבוערת

איך בחרת מה להציג בתערוכה?

בעבודה עם ענת גטניו, האוצרת, התחלנו לסנן בכמה שלבים. מתוך ארכיון של מעל 1,000 דימויים ירדנו ל־400 ומשם לאזור ה־100. אלה הודפסו. את הבחירה האחרונה עשינו במהלך התליה ובסוף יש סביב 75 עבודות על הקיר. יש חשיבות גדולה לדימוי המקורי וליחסים בינו לבין ההשתקפות.

כמובן שגם קשרים אישיים נכנסו לשיקולים: לתלות תמונה של שמחה שירמן שבה הוא ואני משתקפים יחד במחלקה שבה הוא מלמד, או תמונה של תמר סצמסקי, אוצרת הגלריה לשנה הקרובה, מביטה בתמונה יחד איתי. זה מוסיף לאווירה המשחקית שיש בעבודה הזו: זה קצת כמו להגיע לאירוע ולחפש את מי אתה מכיר

למה הכוונה בחשיבות הגדולה שיש לדימוי המקורי וליחסים בינו לבין ההשתקפות?

המקום שבו אני מכניס את עצמי בתוך הדימוי המקורי הוא קריטי לדימוי החדש שנוצר. אני יכול להציב את עצמי בין הדמויות, ״בתוך הראש״ של אחת הדמויות, עם ציצי במקום הפנים שלי, אני יכול להדגיש או למחוק את הזהות שלי מתוך שימוש בתוכן הפריים המקורי. הפריים המקורי והתוכן שלו יכול להיות מה שחושף או מסתיר אותי

אני מבין אם כך שבאיזשהו שלב (מוקדם? מאוחר?) זה הפך מתיעוד של איפה הייתי לצילום לגמרי מחושב

כן, בהחלט. היום כשאני מגיע לתערוכה אני עושה סבב צילומים לפני שאני עוצר להשתהות מול העבודה. אין דבר שמעצבן אותי יותר מזכוכית אנטי רפלקטיבית

איזה מזל שלא כולם כמוך… למרות שיש בטח איפושהו מישהו שעובד על פילטר לאינסטגרם שמבטל השתקפויות

בטוח אפשר להשיג פילטר מקטב לסמארטפון… אבל בלי ההשתקפיות האלה, התוצאה היא לא יותר מרפרודוקציה. העובדה שצופות/ים בתערוכה מזהים את מוזיאון תל אביב דרך השתקפות החלל בעבודה – זה ענק

אז אם לחזור לתערוכה: מה אתה רוצה שיקרה למבקרים? שמה הם יבינו? ירגישו? עם מה אתה רוצה שהם ייצאו ממנה?

אני רוצה לייצר חוויה של משחק, קצת היתולית. לסדוק את המעטה הרציני והכבד של מבט באמנות גבוהה. ושיהיה להם/ן מצחיק, ומעניין, שיהיו גילויים גם במבט השני והשלישי בעבודות. ואני שמח שהקהל המשמעותי של התערוכה הוא קהל של סטודנטיות/ים לצילום. לא יכולתי לקבל קהל מתאים יותר

איך ו/או האם זה מתחבר לעבודות אחרות שלך? לדברים אחרים שעשית עד היום?

אני חושב שיש בעבודה הזו שורשים דומים לעבודות האחרות. יש בה בהחלט שורש טיפולוגי, כמו ב״נחלת הכלל״, העבודה על הקיבוצים שעדיין ממשיכה. ויש בה מבט על הניסיון של התרבות לייצג משהו באופן מושלם, והכישלון המובנה בניסיון שכזה. בסופו של דבר כל מי שלומד אמנות רואה את כל היצירות, מדה וינצ׳י ועד אתמול בגודל אחיד על מסך ברזולוציית מקרן. האחדה טוטלית של עבודות בגודל גלויה או בגודל מבנה. שלא לדבר על הגסות והיעדר הניואנסים שיש למקרן

את כישלון הייצוג אפשר לראות גם בעבודה Image Pipeline שמסתמכת על תקלה חוזרת שהיתה באחת המצלמות שלי

ואתה קצת תוקע סיכה בבלון?

לא הייתי מתיימר לומר שאני תוקע סיכה בבלון. אחרי הכל גם העבודה הזו עברה לדפוס ומוצגת בגלריה, ונכנסת לקורות חיים והופכת לעוד נדבך ב״קריירה האמנותית״ שלי. אני לא בראש של לתקוע סיכות ולשבור דברים. אני אוהב להצביע, אולי לסדוק. אני חושב שמי שפתאום מתנפצת לו התפישה לא מחבר אותה טוב. התפקיד שלי הוא לייצר סדק. השבר חייב לבוא ממהלך פנימי של הצופה

למה המרכאות ב״קריירה״?

משני טעמים: האחד, ההתייחסות לקריירה אמנותית כמושג. השני, כי אין לי באמת קריירה אמנותית. אני רחוק (מאד) מלהתפרנס באיזושהי צורה מאמנות. קשה לקרוא לזה קריירה…

וזה כבר נושא לצ׳אט שלישי…

The post עמרי קרן לפידות: לצלם, לשקף, להשתקף appeared first on מגזין פורטפוליו.

בעיבוד הקולנועי החדש של ״כוכב נולד״, שזוכה להצלחה מסחרית וביקורתית מרשימה, מככבת ליידי גאגא: היא מציגה בו את דמותה החדשה, שבאה לידי ביטוי גם באלבום האחרון שלה. ליידי גאגא כבר אינה אמא־מפלצת אקסטרווגנטית, שחוגגת את הניצחון של ״הלא מקובלים״, הדחויים והשונים, באמצעות מוסיקת פופ בומבסטית ומופעים חזותיים שומטי־לסת. בוגרת ומפוכחת יותר, היא מופיעה בסרט כבת השכן. בהמשך לאלבום האחרון שלה, שהתבסס על שירי קאנטרי, היא ממשיכה בקו חדש של מיצוב עצמי: אישה בשלה ומודעת, שהחיים זימנו לה הזדמנות יוצאת דופן, והיא מגשימה אותה בהכרת תודה ובהתרגשות. אך מהי בדיוק ההזדמנות הזו?

המשחק של ליידי גאגא בסרט מאופק יותר, בוודאי בהשוואה לגרסה שבה ככבה ברברה סטרייסנד. אולם יש הבדל נוסף בין העיבוד העכשווי של הסיפור ההוליוודי המוכר שעוסק בפרסום, הצלחה והרס עצמי, לבין קודמיו. שקיעתו של הזמר שמגלה אותה (בגילומו של בראדלי קופר) אינה כרוכה ישירות בנסיקתה של הכוכבת הצעירה. ההרס העצמי של הגיבור החל קודם למפגש ביניהם, והתרומה שלו לקריירה של הצעירה מעכבת את תהליך ההידרדרות שלו – ולא מחריפה אותה. ברגעים ארוכים בסרט, דמותה של גאגא מטפלת בו: היא מציעה לו שותפות ונחמה, היא מתמודדת עם הבושות שהוא מסב לה ולא מתנערת ממנו. היא מבקשת למנוע את ההתמכרות שלו לאלכוהול, ומציעה לו כתף תומכת – גם במחיר הקריירה שלה עצמה.

ליידי גאגא משכנעת, כשהיא ממלאת במקביל עמדה טיפולית ותפקיד של כוכבת פופ, משום שזה תפקיד שאינו זר לה. לפני שנתיים נכחתי בהופעה שלה בטורונטו. ההופעה נעה חליפות בין תלבושות מופרכות ושירי פופ פטישיסטיים, לבין טיפול קבוצתי. אני מתכוון לכך שבמהלך ההופעה, כשהיא ישובה ליד פסנתר, ליידי גאגא העלתה לבמה שלושה אנשים באופן אקראי (או כך זה נראה), והם ישבו לצדה נרגשים על הבמה וסיפרו בקול חנוק מדמעות את סיפורם האישי: סיפור של זרות, בדידות, התעללות והשפלה. אחת דיברה על המשקל שלה, ועל הלעג שספגה במהלך שנות התבגרותה; אחר סיפר בדמעות על יציאה מהארון בעיירה קטנה, והשלישית דיווחה על הורים מנוכרים ועל קושי במציאת אהבה.

הקהל באולם היה שרוי במן דיבוק. היינו מהופנטים. ליידי גאגא לא נתנה למעריצים עצות ולא סיפקה סיפורים משלה. היא רק חיבקה אותם, ונתנה להם מתנה שאי אפשר לאמוד: את הזכות לספר את סיפורם מול 40,000 אנשים. זו הייתה חוויה מעצימה: לרגעים ספורים, שהם בוודאי יזכרו כל חייהם, הם לא היו לבד

הקהל באולם – ובתוכו גם אני – היה שרוי במן דיבוק. היינו מהופנטים. הסיפורים היו רהוטים (וגם תחומים בזמן) באופן שעלול להיות מבויים; אין לדעת, וזה גם לא משנה. ליידי גאגא לא נתנה להם עצות ולא סיפקה סיפורים משלה. היא רק חיבקה אותם, ונתנה להם מתנה שאי אפשר לאמוד: את הזכות לספר את סיפורם מול 40,000 אנשים, שהריעו להם בהתרגשות עצומה. זו הייתה חוויה מעצימה, במובן אישי וקולקטיבי: לרגעים ספורים, שהם בוודאי יזכרו כל חייהם, הם לא היו לבד.

מטפלת קולקטיבית של מעריציה

כ־60% מבני האדם בעולם המערבי מדווחים על בדידות; בבריטניה מונתה לאחרונה טרייסי קרוץ׳ כשרה לענייני בדידות. הרציונל מאחורי המשרד הממשלתי החדש נוגע לבעיה עכשווית – שאינה רק בעלת אופי רגשי ואישי, אלא ליקוי חברתי, בריאותי וכלכלי רחב, שחוצה גילאים ואבחנות זהות אחרות. העובדה היא שככל שהאינטראקציות האנושיות מתרחשות דרך מסכים, כך אנשים חשים קצרי רוח ומאוכזבים מהדינמיקות שמאפיינות יחסים אנושיים פנים מול פנים: הן לא הולמות את האופי המהיר והאופטימי של גירויים אנושיים מתחלפים. התוצאה היא בדידות; אולי המחלה התרבותית של העידן הזה, ואולי רק תסמין גמילה זמני מיחסים אנושיים מסורתיים יותר.

המושג הסוציולוגי Para-Social Interaction נטבע כדי להגדיר יחסים אינטימיים שנוצרים דרך המדיה ההמונית, ולא באמצעות חוויה ישירה של מפגש פנים מול פנים. זו אינטימיות מסדר שני, משום שהיא נסמכת על ייצוגים של האדם ולא על מגע פיזי. ככל סלבריטאי, גם ליידי גאגא מציעה למעריציה מגע מסוג זה, שמבוסס על הזדהות והכרה: בחשבונות הטוויטר והאינסטגרם שלה, גם במוסיקה שלה ובהופעותיה. מעריציה מחפשים משמעות דרך מערכות היחסים הללו – שלא תמיד מצויה בחייהם הממשיים. אין סיבה לפטור אותן כמלאכותיות או שטחיות; אלו מערכות יחסים שמציעות חוויה אמיתית של שייכות ושל אינטימיות.

יותר מסלבריטאים אחרים, הגלגול החדש של ליידי גאגא אינו מבוסס על דימויים של זוהר והצלחה, כלומר של הפצת תקווה ברוח החלום האמריקאי, שעל פיו כל אחד יכול להצליח בגדול. היא משרתת כמטפלת קולקטיבית של מעריציה, שלא מגשימים, וכנראה גם לא יגשימו את החלום הזה. היא מעבדת את המשבר הזה בעבורם

אולם יותר מסלבריטאים אחרים, הגלגול החדש שלה אינו מבוסס על דימויים של זוהר והצלחה, כלומר של הפצת תקווה ברוח החלום האמריקאי, שעל פיו כל אחד יכול להצליח בגדול. ליידי גאגא משרתת כמטפלת קולקטיבית של מעריציה, שלא מגשימים וכנראה גם לא יגשימו את החלום הזה. היא מעבדת את המשבר הזה בעבורם. באופן פרדוקסלי, היא מציעה להם מקור לנחמה ולהעצמה בדמות האפשרות להאזין להם, בזמן שהם מאזינים לה; והספקטקל הטיפולי בסיבוב ההופעות שלה מדגים זאת היטב.

המופעים העכשוויים של ליידי גאגא יוצרים חפיפה מרתקת וחדשה בין שני תפקידים. סלבריטאות ככלל היא המשך ישיר של תרבות פגאנית; הסלבריטאים הם אלים, שאחרי סיפורי ההצלחה, המאבקים והכישלונות המיתולוגיים שלהם, עוקבים בני התמותה בשבע עיניים. הם מפעילים טקסים, מיתוסים, חפצים קדושים ואתרי עליה לרגל, ומייחסים להם כוחות מאגיים של חוכמה, שפע וברכה. תפקידם החברתי, כמו של האלים, הוא לאגד קהילה סביב פולחן משותף. אולם ליידי גאגא משכילה לאפיין את עצמה גם כשאמאנית ממש – כלומר, כמי שניחנה בכוחות מאגיים כמטפלת: היא מגלמת את רוח הזמן, כשהיא מכהנת כפסיכולוגית קולקטיבית.

סצנת הסיום המלודרמטית של הסרט ״כוכב נולד״ מבהירה זאת היטב: המצלמה מציגה תקריב על פניה ועל עיניה הנוצצות מדמעות, בזמן שהיא שרה מכל ליבה: על האומללים, הנכשלים, האבודים. על כולנו. אבל היא לא שרה רק עלינו, אלא גם אלינו. ובמידה רבה, אנו שרים לה בחזרה: דרך הכרטיס שרכשנו לקולנוע, דרך העיניים שלנו, הנוצצות גם הן מדמעות. זה רגע מרהיב של מגע; וליידי גאגא בוראת בו מחדש את תפקיד הכוהנת הגדולה של המגע, שאליו רבים כל כך כמהים.

The post ליידי גאגא: הכוהנת הגדולה של המגע appeared first on מגזין פורטפוליו.

Holyland Civilians: ענת משולם ודור חן התחילו לצאת אחת עם השני לאחר שסיימו ללמוד בשנת 2010 במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, והשיקו את Holyland Civilians בתצוגת אופנה בשבוע האופנה 2017, לאחר שזכו שנה קודם לכן במענק של מפעל הפיס. הפריטים נמכרים בחנות האונליין, ברזילי, בקום איל פו ובסטודיו היפואי בתיאום מראש.

ענת משולם ודור חן. צילום: אביב חופי, מגזין את

GRIEF TEE

דור: בחולצת GRIEF אין כלום, אבל יש בה הכל. היא מבוססת על הנוהג של קריעת הדש באבל ביהדות: יש בו משהו מלא ברגש, שנכון גם כפרט בבגד שלנו וגם בהקשר של מה שקורה בעולם האופנה היום.

ענת: אני תמיד תוהה אם לספר מה עומד מאחורי החולצה, כי יש אנשים שלא ירצו ללבוש אותה אחרי שישמעו, אבל בעיני זה מקסים ואני מספרת את הסיפור למי שמתעניין.

דור: היא מושלמת, הכל בה יצא טוב. יש לי חבילה שלה בארון.

ענת: חבילה בכל צבע, כן?

GRIEF TEE. צילום: אסף עיני

בראשית

ענת: אחרי שנקר, כשהתחלנו לצאת אחד עם השני, נסענו לעבוד בסין אצל יוסי גביזון שמנהל את ״הודי׳ס״, יחד עם עוד כמה חברים. כעבור חצי שנה העבודה די מיצתה את עצמה, והתגלגלנו למותג הנעליים ההולנדי United Nude דרך חבר. זה התחיל בשבוע נסיון שהפך לחודש, שהפך לשלושת חודשי התמחות שבסופם הפכנו לשני המעצבים הראשיים. השילוב בינינו, שבאנו מאופנה, לבין המותג שמגיע מעולם עיצוב המוצר, היה מעניין: למדנו לעבוד עם זהות מותגית ברורה, כלי שמשמש אותנו עד היום גם בהולילנד – אם זה המיתוג, השקיות או ניירות הגלגול.

דור: אחרי ארבע שנים הגענו לצומת שבה שאלנו את עצמנו מה עוד אפשר לעשות. העבודה כיפית ומתגמלת אבל אנחנו עדיין צעירים וחדורי מוטיבציה, ובסופו של דבר, גם בגלל ההריון, החלטנו לחזור לארץ. לא ראינו את עצמנו מתפתחים במקום אחר והרגשנו שאם אנחנו רוצים לעשות משהו משלנו צריך לחזור ולעשות את זה מכאן.

ענת: כשחזרנו עבדנו על הקמת מותגי הבית של Story במשך שנה וחצי. ממש ביום שסיימנו קיבלנו מייל על קול קורא למענק של מפעל הפיס. לקח לנו שבועיים להחליט שאין לנו מה להפסיד. הרעיון של Holyland, או ה־Promised Land בזמנו, כבר היה לנו בראש ועבר כל מני גלגולים. בשלב הזה כל אחד הוציא מהארון את הפריטים שהוא הכי אוהב והרכבנו רשימה של אלו שאנחנו רוצים בקולקציה: טי־שירט לבנה, ג׳ינס, סווטשירט – וככה זה התחיל.

דור: מעבר למענק הכספי, החיבור עם מוטי רייף ודורין פרנקפורט הוא מה שגרם לנו לעשות את זה. הם ראו את החזון למותג שעוד אין לו כלום על סמך כמה סקיצות שהראינו להם, נתנו פידבקים חשובים וגם נלחמו עלינו, כי היה חשש לתת את המענק למעצבים שעדיין אין להם מותג. לא היינו יכולים לעשות את זה אחרת.

ענת: אחרי התצוגה יעל שנברגר (המעצבת הראשית של אתא), הציעה לנו ליצור קולקציה משותפת עם אתא, והסכמנו בשמחה. דור קיבוצניק ואני מושבניקית, ויש הרבה במשותף בתוך עולם ההשראות שלנו ושל יעל. היתה לנו יד חופשית בתהליך, מה שאיפשר לנו לבחון את המותג מזווית קצת שונה ולחדד אותו, והתוצאה היתה מאד מוצלחת לשני הצדדים.

הארץ הקדושה

ענת: לקח לנו זמן להיסגר על המילה שתתווסף ל־Holyland ועל השם בכלל, בגלל שיש לנו טריידמארק עליו ולא רצינו להיתקע עם משהו סתמי. בחרנו ב־Civilians, אזרחים, מתוך רצון ליצור קהילה ותחושה של ״להיות חלק״ מהמקום ומהחלום של הארץ הקדושה.

דור: גם הניגודיות בין השם המיסטי לאופנת הרחוב יוצרת התנגשות שמרגישה לנו נכון.

צילום: דודי חסון

ענת: לא היינו יכולים לעשות משהו אחר מאופנת רחוב – זה מה שאנחנו רוצים, לובשים ומתחברים אליו. אמנם קשה להוציא את זה לפועל בארץ בנפח קטן – את הסריגים והניילונים אנחנו מייצרים בטורקיה מאפס, והקהל הישראלי עוד לא ״מחונך״ לשלם עליהם מחירי פרימיום, אבל אני בכל זאת מופתעת שאין יותר מותגים ישראלים שעושים אופנת רחוב.

לוח השראה

ענת: המשפט הראשון בטקסט המותג הוא Holyland is Home: אנחנו עובדים בבית ומתרגמים תהליכים שעוברים עלינו בתהליך די אינטימי, מוציאים פריטים מהארון שלנו, מעצבים בגדים בעבורנו ומלבישים את הילדים שלנו. אנחנו מתחילים את העבודה מתחושה משותפת שגוררת סוג של מאבק יצירתי, עד שמבינים מה הכיוון, וברגע אחד כל הפאזל מתחבר ומתחיל לתפוס צורה. בקולקציה הזו זה היה המדבר. גם הקולקציה הבאה מונעת מאיזושהי תחושה של שנינו, והיא סוג של המשך.

צילום: תום מרשק

דור: בנוסף, אנחנו עובדים בקביעות עם מעצבים צעירים, סטודנטים ועצמאיים שמעצבים לנו חלק מההדפסים. אלו אנשים שנמצאים סביבנו או שעוברים בסטודיו כלקוחות והופכים לחברים. לתצוגה הראשונה שירלי איציק (Ruby Star) יצרה תכשיטים מיוחדים בהשראת אלמנטים משלושת הדתות, והיו גם הסנדלים שיצרנו מסוגי עץ שגדלים בארץ יחד עם אמן עץ מירושלים וסנדלר מיפו. את התכשיטים לתצוגה השניה יצר עמרי שהכרנו דרך הילי וארי (HILI ARI).

Holyland is Home

ענת: כל אחד מאיתנו עובד נורא שונה. דור אמוציונלי יותר ואני לוגית וצריכה שדברים יתחברו לי. אני יכולה להכין סקיצה רק אחרי שיש לי את הבד ואת הגזרה.

דור: היא צריכה את המחברת ואני צריך דפים.

צילום: דודי חסון

דור: את בניית הקונספט וקבלת ההחלטות העיצוביות אנחנו עושים ביחד. בנוסף, ענת אחראית על התקשורת מול המפעלים, החנויות, היצרנים וכל הארגון הלוגיסטי, ואני אחראי גם על ״קשרי החוץ״, האנשים שמגיעים כלקוחות וממשיכים יחד איתנו לכל מני תהליכים מעניינים.

ענת: למרות שרוב הפריטים הם יוניסקס ושנינו מודדים את רובם, יוצא שדור מתחיל את העיצוב מבגדי הגברים, ואני מבגדי הנשים.

ללא הבדל דת, גזע, מין ועונה

דור: הרבה לקוחות מספרים שהבגדים שלנו מעוררים שיח ושלא מפסיקים להגיד להם ״הללויה״ ברחוב, במיוחד עם פריטים כמו חולצת BROTHER, או ה־HOLY MAN. זה מצחיק, זה משמח, זה עושה משהו לכולם. אנחנו שמים את שם המותג בצורה פתוחה וזה יכול להיות נוקב, מצחיק, סרקסטי; התרגום הסופי הוא בידי הלקוחות והאנשים שלובשים את הבגדים שלנו מכל הצדדים הפוליטיים של המפה.

צילום: דניאל ז׳קונט

צילום: דניאל ז׳קונט

ענת: יחד עם זאת, אי אפשר להתכחש לכך שיש תוהו ובוהו בעולם, גם פה וגם במקומות אחרים, ואנחנו מתייחסים לזה בצורה מודעת, אבל הנושאים שאנחנו מתמקדים בהם קשורים גם לתהליכים שאנחנו עוברים ברמה האישית, כמו המותג שנולד יומיים לפני התינוק. זו היתה תקופה של תוהו ובוהו בחיים שלנו.

לא מזמן היתה לנו הזמנה מפתיעה מערב הסעודית, שהדגישה בפנינו שהבגדים מתקשרים עם מגוון של אנשים באופן שחוצה גבולות, פיזיים ותרבותיים. שלחנו אותה דרך לונדון. גם כאן ביפו אנחנו רואים קבוצות של תיירים סינים פאשניסטיים שלובשים את הבגדים שלנו, ובעבור מישהי שגרה בסין זה גם מצחיק וגם מרגש לראות אותם לובשים את זה.

דור: התבנית של קיץ וחורף לא כל־כך רלוונטית בעבורנו, ונכון לעכשיו אנחנו עובדים על קולקציה שנתית, מייצרים מלאי, ובכל כמה שבועות יש פריטים חדשים. בחו״ל ההתנהלות עדיין מסורתית ועונתית וצריך להציג חצי שנה מראש את הקולקציה של העונה הבאה, ובמקומות האלה זה מתנגש לנו ואנחנו עדיין מנסים להבין איך להתנהל.

עתידות

דור: שנת 2019 תוקדש לגדילה של נקודות מכירה בארץ ובחו״ל, באונליין ובאופליין. בארץ יש לנו כבר מקום להחליט מה יותר מתאים למותג, אז אנחנו מחפשים עוד נקודות פופ־אפ שבהן נוכל להעביר את המסר, החוויה והסיפור של המותג, כמו החנות־בתוך־חנות שפתחנו במתחם של קום איל פו בנמל תל אביב, או חנות הפופ־אפ שתיפתח באמצע נובמבר ברח׳ שבזי 63 בתל אביב.

צילום: ליה שורץ

ענת: חוץ מזה אנחנו מוכרים ברזילי את קולקציית הנשים ויש עוד שתיים־שלוש נקודות שאנחנו בודקים. אנחנו מתכננים לפתוח משהו יותר קבוע ומאורגן ב־2019, וגם לפתח עוד את קולקציית הגברים. למרות שאנחנו נשמעים גדולים אנחנו עדיין מאוד קטנים וצעירים, ויש עוד הרבה אנשים בארץ שלא מכירים אותנו. אנחנו רוצים שהרבה אנשים ילבשו אותנו, נשמח להסתובב בבירת אופנה עולמית ולהתקל בבגדים שלנו ברחוב.

דור: מבחינת בגדים, הדבר הבא שאנחנו עושים מנוגד ומפתיע ביחס למה שעשינו, וגם טווח הפריטים הקיים שלנו מכיל קצוות שונים. אנחנו לא מפחדים להתעסק גם עם זה וגם עם זה, ולא חושבים שדבר מסוים ראוי יותר ליחס מדבר אחר.

ענת: אתה עושה ספוילרים.

דור: ספוילרים זה כיף.

צילום: תום מרשק

צילום: דניאל ז׳קונט

צילום: דודי חסון

צילום: ליה שורץ

צילום: תום מרשק

The post צווארון כחול־לבן: Holyland Civilians appeared first on מגזין פורטפוליו.

שתי עבודות פותחות את התערוכה תמונות מחיי משפחה, המוצגת כעת במוזיאון ארץ ישראל, והן מגלמות את הקצוות שביניהם נע האופן שבו אמנים ישראלים תופסים את מושג המשפחה: מצד אחד יצירתו האיקונית של יוחנן סימון מ־1951, ״שבת בקיבוץ״, המתארת את המנוחה המשפחתית דרך עיניו של האמן הסוציאליסט המגוייס, על כובעי הטמבל, החולצה הכחולה ומכנסי החאקי. סימון מציג מקבץ של סצנות משפחתיות, שמתקיימות כל אחת באופן עצמאי במרחב המתואר: ילד על ברכי אביו, אם שרועה למרגלות העץ ובנה משחק על הדשא עם טרקטור אדום, ילד רץ עם עפיפון, ועוד כהנה וכהנה סצנות המגדירות אינטראקציה משפחתית/קיבוצית דרך עיניו של סימון.

יוחנן סימון, שבת בקיבוץ. צילומי העבודות: אוסף דיסקונט

מירב הימן, טרמפולינה

מנגד, עבודתה של מירב הימן ״טרמפולינה״ מ־2010, היא צילום של משפחה ישראלית טיפוסית לבושה לבן סביב שולחן אוכל חגיגי עמוס כל טוב. אלא שכל אלה – המשפחה והשולחן – מרחפים באוויר בשיאה של קפיצה, מנסים עוד לשמור על הסדר בין האטריות המעופפות והיין שנשפך, ומשאירים לצופה לדמיין את הרגע שלפני ואחרי. העבודה של הימן היא מטאפורה אפקטיבית לתזזיתיות ולכאוס של התא הגרעיני ושל חיי משפחה מודרניים, שכוחות שונים מופעלים עליהם. בה בעת יש כאן גם חדווה ואומץ שנותנים פתח לתקווה.

הפנים השונות של המשפחה והמשפחתיות ניכרות במבחר העבודות שמוצגות בתערוכה, חלקן מתארות סצנות מחיי היום־יום, דוגמת העבודה של נטליה זורבובה, שציירה חברותא נשית בסלון הבית, כשחלק מהנשים קוראות, חלק רוקמות, והאינטימיות ביניהן ניכרת. בעבודות של מאיר פיצ׳חדזה מהדהדות תמונות משפחתיות הזכורות מאלבומי משפחה ישנים, עטופות בנהרת האור האופיינית לאמן.

אוצרות התערוכה, שולמית נוס, הממונה על אוסף בנק דיסקונט וחגית פלג רותם, עורכת האמנות של מגזין פורטפוליו, יצרו הצבות מעוררות מחשבה. ציורו של יחזקאל שטרייכמן, ״צילה וגיורא״, מוצג לצד ציורו של גיורא שטרייכמן, בנו של יחזקאל, שצייר את אשתו אראלה, באופן המהדהד את היחסים המורכבים שלו עם אביו המאסטר. קיר המכתבים המאויירים ששלח יוחנן סימון לבנותיו ממסעותיו בארצות רחוקות, ובהם הוא מתאר במילים ובציור את חוויותיו ורשמיו, נותן הצצה למורכבות היחסים במשפחת סימון, כמו גם  לרוח התקופה. פינה בחלל התערוכה הוקדשה לחוויות מחוף הים, ובה הוצבו זו מול זו עבודה גדולה של פמלה לוי המבוססת על תמונות שצילמה האמנית בחוף הים ובבריכה, וסדרת צילומים של דוד עדיקא המתעדים רוחצים בחוף.

על הספקטרום

משפחה; כביכול נושא בנאלי שאין מה לחדש בו, ובה בעת מרכזי בחברה האנושית בכלל ובחברה הישראלית בפרט. בטקסט התערוכה האוצרות קוראות תיגר על מילותיו הידועות של לב טולסטוי בפתיחת אנה קרנינה, ״כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה״. זאת מתוך תפיסה כי המשפחה היא יחידת הבסיס של כל אדם ואדם, והיא המעצבת את נקודת מבטו, ויחד עם זאת השוני בין המשפחות בשילוב עם הדינמיקה התמידית בתוך המשפחה יוצרים עושר וגיוון. המתח בין הדומה לשונה, על כל נגזרותיהם ומופעיהם, הוא הבסיס לתערוכה זו.

פבל וולברג

רון אמיר

סמירה ווהבה

נקודת המוצא לתערוכה היתה עבודות מפתח מאוסף דיסקונט דוגמת זו של סימון, ״שבת בקיבוץ״, הנזכרת לעיל; עבודתו הקלאסית של משה קסטל, ״פיקניק משפחתי״, שמזכירה גם את הסגנון של רובין וגוטמן מאותה תקופה; עבודות ״אם וילד״ ו״אב וילד״ של פנחס ליטוינובסקי; עבודות של פמלה לוי, אסתר פרץ ארד, נורית דויד וכן צילומי ארבעת הדורות הנוגעים ללב של יהודית שרייבר – אם שהיא גם סבתא עם בתה, והנכדה שהפכה לאם עם תינוקה – שמתארות סיטואציות משפחתיות טעונות.

אל אלה צורפו עבודות של אמנים אורחים, בתמהיל שווה, שדרכן ניסו האוצרות ״לספק זוויות ראייה שונות שייצרו תמונה יותר מורכבת – ולכן גם יותר שלמה – של משפחתיות״, כפי שמספרת פלג רותם. ״ניגשנו לנושא מתוך שאיפה לתת ייצוג לאמנים בני דורות שונים, ולרב־תרבותיות שמאפיינת את החברה בישראל, המורכבת מקבוצות שונות ומגוונות״. פלג רותם מציינת את הרב־תרבותיות המכוונת להתחבר למגזרים שונים דרך סיטואציות אוניברסליות, דוגמת צילומי הכלות – חרדית, דרוזית וערבייה – בצילומים של פבל וולברג, סמירה והבה ורון אמיר. יחד עם זאת, ״היה חשוב להראות דינמיקה ויחסים בין אנשים, כמו בעבודות של מירב הימן, בצילום ובווידאו, שמראות את המשפחה והבית כזירה לא יציבה, שיש לעשות הרבה מאוד תרגילים כדי לשמור בה על האיזון״.

נקודת זכות

במקביל ל״תמונות מחיי משפחה״ נפתחה במוזיאון תערוכת מכירה בחסות הבנק לטובת עמותת הרוח הישראלית. בתערוכה זו משתתפים אמנים רבים שתרמו יצירות העומדות למכירה במנעד מחירים רחב, והכנסות המכירה מוקדשות לילדים ונוער בסיכון. את התערוכה אצרה נוס יחד עם האוצרת ורה פילפול. על פי מיקי דהב, מנכ״לית עמותת הרוח הישראלית, כבר בסוף השבוע הראשון נמכרו כרבע מהעבודות שעזרו לגייס סכום נכבד המשמש למלגות לימוד בעבור הילדים, ביניהן גם לתחום האמנות.

זו השנה החמישית שמוצגת תערוכת המכירה של הרוח הישראלית, בתמיכת בנק דיסקונט, שנושא בהוצאות ההפקה והקטלוג, אולם רק השנה הצליחו למצוא לתערוכה בית מוזיאלי. מוזיאון ארץ ישראל התגייס ותרם את החלל לתערוכות, וזאת בהשראת תערוכות המכירה שנערכות ברויאל אקדמי בלונדון זה 250 שנה. נוס מוסיפה שבתערוכות שבהן הבנק מעורב, השאיפה היא לשתף אמנים נוספים שהבנק מאמין בהם ולתת להם הזדמנות חשיפה לאספנים מהשורה הראשונה. רבים מאמנים אלה הציגו עבודות בשתי התערוכות, וחלק מעבודותיהם נכנסו לאוספים נחשבים. החבירה למוזיאון ארץ ישראל אפשרה את הצגת שתי התערוכות במקביל עד ה־10 בדצמבר באכסניה מוזיאלית – שיתוף פעולה שעל פי המעורבים בדבר צפוי להימשך בעתיד.

נטליה זורבובה

שי אזולאי, מראה הצבה

The post משפחה שכזו במוזיאון ארץ ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

1. צוות השופטים של פרס שפילמן למצוינות בצילום, המוענק מדי שנתיים מטעם מוזיאון ישראל, בחר באמנית האמריקנית אליסון רוסיטר לזוכת הפרס לשנת 2018, מבין 66 אמנים שהציעו 38 מוסדות שונים בעולם. הפרס בסך 40 אלף דולר יוחד השנה לרעיון ״התצלום האחרון״, מתוך מחשבה על מקומם של תצלומים ושל חומר צילומי בכלל בעידן הנוכחי של ייצוגים וירטואליים ושל העברה מיידית של מידע חזותי. 
2. רוסיטר נולדה ב־1953 בג׳קסון, מיסיסיפי, ופועלת כיום בניו יורק. בצד היותה צלמת, עבדה רוסיטר שנים רבות כמשמרת־צילום, והדבר ניכר ביצירתה האמנותית: בסוף שנות ה־90 היא החלה להתמקד ביצירת הדפסים צילומיים בלי מצלמה. עבודתה העדינה והמוקפדת מבוססת על ניסויים עם נייר צילום שפג תוקפו משנים מסוימות וממדינות שונות. רוסיטר מפיחה חיים בהיסטוריות העלומות של החומרים המיושנים הללו, בחשיפה מחודשת שלהם בחדר החושך וביצירת שפה מינימליסטית ייחודית אשר זוכה באחרונה להערכה רבה בעולם.

   ועדת השיפוט של הפרס בחרה ברוסיטר בשל המקוריות והכנות המאפיינות את מלאכתה האמנותית ואת המסגרת המושגית של יצירתה; בשל יכולתה למצוא מקום חדש ליצירה אנלוגית בעידן הדיגיטלי; בשל מחשבתה הביקורתית על ההיסטוריה החומרית של הצילום כחלופה להיסטוריה גלובלית; בשל מחויבותה לשאלות הדחופות על תנאי הצילום בימינו; ובשל האסתטיקה הבלתי מתפשרת שלה ובניית תחביר עשיר וייחודי במסגרת מצומצמת וקשוחה.

   פרס שפילמן למצוינות בצילום מוענק אחת לשנתיים מאז 2010. את הפרס יזמו משפחת שפילמן ומכון שפילמן לצילום בשיתוף עם מוזיאון ישראל, מתוך הכרתם המשותפת בתחום הצילום כמדיום מוביל בתרבות בת זמננו, ובמטרה לעודד יצירה חדשה ומקורית בתחום זה. הפרס, בסך 40 אלף דולר, מוענק מדי שנתיים על פי החלטתה של ועדת שופטים המונה חמישה מומחים בין־לאומיים בשדה האמנות והצילום. הוא נועד לתמוך בפרויקטים עכשוויים בצילום הנוגעים בשאלות היסוד של האדם, החברה והאמנות. בעבר זכו בפרס האמנית הישראלית מיכל היימן, האמן הטורקי סרווט קוצ׳יג׳יט, החוקר והאוצר האמריקאי ג׳ון ג׳ייקוב והאמנית האמריקאית ליסה אופנהיים.

3. חברי ועדת הפרס לשנת 2018 הם סלינה לנספורד, המנהלת האמנותית של פוטו־פורום פרנקפורט; קרולינה לבנדובסקה, אוצרת צילום במרכז פומפידו פריז; פלמה פשאזי, שהקימה את המרכז לאמנות עכשווית בטיראנה, אלבניה; ורדית גרוס, מנהלת ארטפורט, תל אביב; ד״ר נעם גל, אוצר וראש המחלקה לצילום במוזיאון ישראל. ציונים לשבח הוענקו לאמנים: רפאל מילאה (פולין), נואמי גודאל (צרפת), דור גז (ישראל) ואיוואן בוקארה (מרוקו).

The post אליסון רוסיטר היא זוכת פרס שפילמן 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

במסגרת סדרת הבולים הראשונה שעיצבה מרים קרולי, קרה סיפור שנראה כאילו נלקח מהמציאות שבה אנו חיים כיום, במסגרת הסדרה – שהונפקה לציון 20 שנה ל״עלית הנוער״ (1955) – עיצבה קרולי שישה בולים, שכל אחד מהם התמקד בהבט אחר של ״עלית הנוער״. בסקיצה המקורית שהגישה לעיצוב הבול בעריך 25 פרוטה, שעסק בחינוך חקלאי, ציירה קרולי נער שראשו חשוף בעודו מחזיק בידו ארנבת. אך היות וארנבת היא חיה לא כשרה, עיצוב הבול לא אושר על ידי שר הדואר דאז יוסף בורג, וקרולי התבקשה לבצע שינוי. בנוסף, היא קיבלה הנחיה כי יש לכסות את ראשו של הנער. וכך, בבול שבסופו של דבר הונפק, מופיע נער עם כובע לראשו ובידו טלה.

מעטפת היום הראשון של בולי עלית הנוער, 1955, מאוסף רני רדזלי

הסקיצה המקורית לבול חינוך חקלאי עלית הנוער, עם הארנב

בול חינוך חקלאי מסדרת בולי עלית הנוער, 1955, מאוסף רני רדזלי

סדרת בולים זו מוצגת בימים אלו במוזיאון הפתוח תפן בתערוכה ״ייקה בול״, שהוקמה ביוזמת ארגון יוצאי מרכז אירופה והמוזיאון ליהדות דוברת גרמנית – מרכז מורשת הייקים בגן התעשייה תפן. התערוכה, שאצרה רותי אופק יחד עם אוצרת המשנה תמר ליבנה, מבקשת להציג את התרומה של היהדות דוברת הגרמנית למפעל הציוני, כפי שהיא מתבטאת בעיצובם של בולים. מוצגים בה בולי דואר שעיצבו המעצבים מהמורשת הייקית, שפעלו בשנות קום המדינה. בין הסקיצות המקוריות והבולים הרבים שמוצגים בתערוכה, בולטים אלה של מרים קרולי – מהמעצבות הגרפיות החשובות שפעלו בשנות קום המדינה – שמשתייכת לקבוצת יוצרים ויוצרות, שפעלו בתקופה המשמעותית ביותר (ואולי אף המרתקת ביותר) בהיסטוריה של מדינת ישראל – העשור הראשון 1958-1948. עשור זה הוא עשור עיצוב הזהות הישראלית, שהחליפה את הזהות העברית שלפני קום המדינה.

בין הסקיצות המקוריות והבולים הרבים שמוצגים בתערוכה, בולטים אלה של מרים קרולי – מהמעצבות הגרפיות החשובות שפעלו בשנות קום המדינה – שמשתייכת לקבוצת יוצרים ויוצרות, שפעלו בתקופה המשמעותית ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל – העשור הראשון 1958-1948. עשור זה הוא עשור עיצוב הזהות הישראלית, שהחליפה את הזהות העברית שלפני קום המדינה

מרים קרולי, אמצע שנות ה־50

אגרת ברכה לראש השנה, מאוסף רני רדזלי

קרולי, שנולדה בשם מרים רחל קלוגר בשנת 1925 בווינה בירת אוסטריה, הלכה לעולמה בשנת 1994; בפברואר הקרוב יצוינו 25 שנה למותה. היא הייתה חלוצה, שפרצה את הדרך בעבור מעצבות גרפיות שפעלו אחריה: האישה המעצבת הראשונה שעיצבה בולים בעבור השירות הבולאי הישראלי, והראשונה שזכתה בתחרות עיצוב כרזת יום העצמאות; היא אף עשתה זאת שנתיים ברציפות. ראוי למקם את שמה בשורה אחת לצד הנשים המעצבות המובילות שפעלו בישראל בשנות ה־50, דוגמת האדריכלית ג׳ניה אוורבוך, מעצבת הפנים דורה גד ומעצבת האופנה פיני לייטרסדורף.

בנוסף לעבודתה כמעצבת רב־תחומית שעסקה בין השאר בעיצוב סביבתי, קרמיקה ותכשיטים, קרולי הייתה גם אמנית שהתמחתה בציור ובפיסול. אך את קריירת היצירה שלה החלה כמעצבת גרפית: במסגרת עבודתה בתחום זה עיצבה קרולי כרזות, בולים, גלויות, אריזות, כריכות ספרים ועוד. בשנת 1939, בהיותה בת 14, עלתה עם משפחתה לארץ ישראל וזו התמקמה בחיפה. חמש שנים לאחר מכן, בשנת 1944, נישאה לאריק ולטר קרולי. במשך ארבע שנים למדה בסטודיו של אהרון מייזלמן בחיפה; במהלך שלוש השנים הראשונות התמקדה בציור נוף ובפיסול, ובשנה הרביעית עברה ללימודי גרפיקה. כבר עם סיום לימודיה בשנת 1950 זכתה בתחרות עיצוב סמל העיר עכו. בהמשך עיצבה סמלים נוספים, ביניהם סמל נמל חיפה.

מעטפת היום הראשון של בולי מועדים לשמחה התשיז (בחתימת מרים קרולי), 1956, מאוסף רני רדזלי

מעטפת היום הראשון של בולי מועדים לשמחה התשטז, 1955, מאוסף רני רדזלי

רישום מקורי לבול מנענעים מסדרת מועדים לשמחה התשיז, 1956

30 בולים עיצבה קרולי בעבור השירות הבולאי הישראלי. אלו הונפקו בין השנים 1963-1955 במסגרת שש סדרות שונות. בנוסף עיצבה בולים גם בעבור גאנה וקפריסין. בחלק גדול מהבולים שעיצבה העניקה ייצוג ופרשנות גרפית מקורית לנושא המקורות היהודיים. בדומה ליוצרים בני דורה, גם היא ניסתה לתרום את חלקה ביצירת הזהות הלאומית של המדינה החדשה שזה עתה נוסדה. הדרך ליצור את הזהות עברה דרך שורשיו של עם ישראל, וליתר דיוק: דרך התנ״ך. ואכן, בכרזות, במדליות ובבולים שעיצבה מופיע מוטיב דומיננטי שחוזר על עצמו, והוא נושא הצגתה, בעצם מיתוגה, של מדינת ישראל כארץ התנ״ך.

כך, בסדרת מועדים לשמחה התשט״ז (1955) ובסדרת מועדים לשמחה התשי״ז (1956) מופיעים כלי נגינה מתקופת התנ״ך. בסדרה הראשונה היו אלה תוף וצלצלים, שופר, חצוצרה ונבל, ובסדרה השניה הופיעו כינור, מנענעים וחליל. בבולים שהונפקו במסגרת סדרת מועדים לשמחה התשי״ח (1957) הציגה קרולי חותמים עבריים עתיקים מתקופת מלכי יהודה וישראל. סדרות בולים אחרות שעיצבה עסקו בספנות ובציפורי ישראל.

גיבורת התנ״ך

מוטיבים תנ״כיים הופיעו גם בכרזות שעיצבה קרולי. מבין אלו בולטת בחשיבותה כרזת יום העצמאות ה־10 תשי״ח (1958). תחרות עיצוב כרזת יום העצמאות נחשבה באותם ימים ליוקרתית במיוחד, ומעצב שזכה במקום הראשון זכה לפרסום ברמה הארצית ולהערכה רבה בקרב קהילת המעצבים המקומית. באותה כרזה מ־1958, הידועה גם ככרזת העשור, עשתה קרולי שימוש בפסיפס – אלמנט שמבליט את המקומיות ומתכתב עם המסורת היהודית. בכרזה נראית קבוצה של עשר דמויות שמרכיבות יחדיו רצפת פסיפס ובה האות ״יוד״, המספר 10 והמילה עשור. השימוש בפסיפס מייצג נאמנה את קונספט ״ישראל ארץ התנ״ך״ בשל החפירות הארכיאולוגיות שכללו בין השאר את גילויין וחשיפתן של רצפות הפסיפס בבתי הכנסת העתיקים ברחבי ישראל.

כרזת יום העצמאות 1958, באדיבות מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל

כרזת יום העצמאות 1959, באדיבות מכון שנקר לתיעוד וחקר העיצוב בישראל

איזכור לפסיפס ניתן למצוא גם באגרת ברכה לראש השנה שעיצבה קרולי. באיור המופיע על גבי האגרת (הידועה יותר בכינויה ״שנה טובה״) נראה איש מלאכה שאורג בחוטים צבעוניים שטיח עגול, שדוגמתו כוללת פרח ואת הטקסט ״ברכת שנה טובה״. על אף שקרולי לא נמנתה על בוגרי בצלאל, ניכרת בעבודה זו השפעה מכיוונו של המוסד הירושלמי. זאת בעיקר בשל איור דמות האורג היהודי ממוצא תימני המופיע באגרת. שימוש בדמות זו של תימני בעל זקן ופיאות ארוכים, חובש כיפה גדולה ולבוש בגלימת פסים, היה נפוץ בקרב מורי ותלמידי בצלאל. דוגמאות לכך אפשר למצוא בעבודות שיצרו אמני בצלאל בולטים כגון אפרים משה ליליין, זאב רבן ומאיר גור אריה.

בכרזת יום העצמאות השניה שעיצבה – זו של יום העצמאות ה־11 תשי״ט (1959) – כבר עשתה שימוש בשפה גרפית שונה, וממנה נעדרו לחלוטין המוטיבים התנ״כיים. קרולי התיזה באופן אקספרסיבי צבעי גואש בצבעוניות חיה ועשירה, על רקע כחול כהה של הלילה, שמאזכרים את זיקוקי ערב יום העצמאות. לצד אלה הופיעה משפחת עולים שירדה זה עתה מהאניה. קרולי עיצבה כרזות גם לאירועי ספורט בינלאומיים, כגון כרזת הכינוס הבינלאומי ה־7 של הפועל (1961), וכרזות לתערוכות פרחים שהתקיימו בעיר מגוריה חיפה.

מסקירה של גוף עבודותיה של קרולי אפשר להבחין במעבר שעשתה מביצוע עבודות דו־ממדיות לתלת־ממדיות. היא החלה בעיצוב סמלים, בולים וכרזות, בהמשך עיצבה מדליות ומטבעות. על אלו האחרונות אפשר לומר שהן נמצאות על הגבול שבין עיצוב דו־ממדי לתלת־ממדי. בשנת 1958 עיצבה את ״מטבע העשור״ בערך נקוב של 5 לירות. מטבע זה היה מטבע עשוי הכסף הראשון שהנפיקה המדינה, וזאת לציון עשור לקיומה. בהמשך עיצבה מטבעות נוספים, ביניהם מטבע יום העצמאות בנושא 100 שנה להולדת הרצל (1960). בין המדליות שעיצבה מדליית הקמת המרכז הרפואי הדסה (1960), מדליות לציון פסטיבל ישראל (1965-1962) ומדליית צליינים (1963) שהוענקה לאפיפיור פאולוס השישי בביקורו בישראל.

סקיצת גואש לבול בעבור גאנה, 1960

גלוית בול מסדרת בולי עלית הנוער, 1955, מאוסף רני רדזלי

מרים קרולי בממגורות דגון בחיפה

היצירה התלת־ממדית של קרולי באה לידי ביטוי בין השאר בסדרת מוצרים מחרסינה שעיצבה בעבור חברת נעמן. אחת הסדרות המרתקות היא זו הנושאת את השם ״גיבורות התנ״ך״, שבמסגרתה איירה את דמותיהן של נשים כגון נעמי ובת שבע. קרולי עיצבה גם את סט כלי החרסינה וגם את אריזות הקרטון שבהם נארזו הכלים. סט מרתק אחר שיצרה בעבור נאמן עסק במזלות; איורי סמלי 12 המזלות שיצרה הוטבעו על גבי ספלים.

אך עבודות התלת־ממד המשמעותיות שיצרה קרולי היו מתחומי הפיסול והתבליט. בין החשובים שבתבליטיה הם שניים שהוצבו בעיר מגוריה חיפה: האחד בתחנת הרכבת בת גלים והשני בקיר החזית החיצונית של ממגורות דגון. בפיסול החלה קרולי לעסוק בשנת 1965, זאת בעקבות זכייתה בתחרות לעיצוב תבליטי מתכת. ליצירת הפסלים עשתה שימוש בחומרים מגוונים, החל מזכוכית, דרך שיש ועד פלדת אל־חלד. קרולי הציגה מפסליה ב־13 תערוכות יחיד ובכ־40 תערוכות קבוצתיות ברחבי העולם. על יצירת הפסל ״צדף״ זכתה בשנת 1980 בפרס שטרוק מטעם עיריית חיפה.

המקום שלו זכתה קרולי בתולדות העיצוב הישראלי אינו תואם את הישגיה ואת איכות עבודתה. שמה נשכח ונבלע בין שמותיהם של מעצבי שנות קום המדינה – אוטה וליש, האחים שמיר, פרנץ קראוס, רודי דיין, גרד רוטשילד וזאב ליפמן (סטודיו רולי), ז׳אן דוד ואחרים, אך תרומתה הייתה לא פחות משמעותית ועבודותיה היו לא פחות יצירתיות. מדוע נשכח שמה? אולי משום שחיה ופעלה בחיפה, שהייתה מרוחקת מתל אביב ואף מירושלים – שני מרכזי התרבות, העיצוב והאמנות של ישראל; אולי כי לא השתייכה לחבורת תלמידי ומורי בצלאל, שעבודותיהם קיבלו חשיפה בפרסומים שונים ומתועדים עד היום בספרות המקצועית; אולי בשל היותה מעצבת אישה בתקופה שבה העולם נשלט על ידי גברים במרבית התחומים. ואולי – שילוב של כל אלה יחד.

סט כלים מסדרת גבורות התנ״ך בעבור נעמן

סט ספלים מסדרת המזלות בעבור נעמן

עיצוב אריזת אבקת כביסה ביוטף

כריכת ברושור בעבור בית היציקה פרמט, שנות ה־50

גלוית בול חליל מסדרת בולי מועדים לשמחה התשיז, 1956, מאוסף רני רדזלי

The post מרים קרולי בארץ התנ״ך appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי תומר, מה שלומך? מזל טוב על הספר

תודה רבה יובל! שלומי טוב, מתאושש מהשקת הספר. מה שלומך?‎

אני מצוין, תודה. איך הייתה ההשקה?‎

הייתה מוצלחת מאוד. באו אנשים, קצת קנו, היתה אווירה נעימה וקלילה ואני בעיקר די התרגשתי

כן… אני יכול לתאר לעצמי. וקודם כל אני רוצה להגיד שהספר נראה ממש טוב! כלומר, גם בלי שקוראים מילה אחת הוא אוביקט ממש נחשק‎: גם הצילומים, גם העיצוב, גם הפורמט‎

חזית וגב הספר. צילומים: מ״ל

אני מסכים. אביגיל ריינר (מ־The Studio), בן זוגי אבי לובין שערך, ואני – חשבנו הרבה על הספר הזה כאוביקט, ולקח לא מעט זמן עד שהגענו לתוצר הסופי. אני חושב שבסופו של דבר אביגיל עשתה עבודה מעולה. היה חשוב לנו שהוא יהיה ספר אמן עם ערך מוסף מעבר לקטלוג עבודות

ומה הוא אותו ערך מוסף?‎

הספר מסכם את הפרויקט המתמשך שלי בעשור האחרון, ״מחקר לקראת האינדקס הקריפטו־טקסידרמי המלא״. הפרויקט מורכב משלבים רבים ואינטנסיביים שהוצגו בחללים שונים, ואני מניח שהרבה אנשים לא בהכרח ראו את כולם. הספר הוא הזדמנות לאפשר קריאה מחודשת של המהלך הזה שעברתי בעשור האחרון.

הטקסטים הנפלאים של תמי כץ־פרימן וטלי תמיר, ופתח הדבר שאבי כתב, מאפשרים מבט מקיף. תמי, טלי ואבי מעורבים בפרויקט כבר לא מעט שנים, כל אחד בדרכו. הדימויים מתוך המחקר ותהליכי העבודה שלי מעניקים מבט נוסף. סדר העבודות גם משמעותי: הוא לא בהכרח כרונולוגי ומאתגר מעט את ציר הזמן. וכמובן העיצוב של הספר שהוא אכן משמעותי ונותן תחושת אינדקס מחקרי‎

הבנתי. אולי זה הזמן להסביר למי שלא מכיר (וגם למי שכן) מה הוא אותו אינדקס קריפטו־טקסידרמי‎

נקודת המוצא של הפרויקט היתה סיפור ״המפלצת ממונטוק״. נתקלתי בסיפור ובדימוי החזק של המפלצת ברשת. ביולי 2008 שלוש נשים טענו שמצאו על חוף העיירה האמריקאית מונטוק פגר של יצור לא מזוהה, ספק יונק ספק עוף. הן טענו ששעות ספורות לאחר מכן הפגר נרקב ונעלם. הרבה תיאוריות סבבו אז את הסיפור, חלקן קשורות למתקן סודי שאכלס אז תוכנית ניסויים נגד טרור ביולוגי. הסיפור מפוקפק, אבל עניין אותי אותו יצור מאיים שנפלט מהאוקיינוס האמורפי אל תוך היבשה וערער בה את הסדר.

המפלצת ממונטוק, עבודת הקרנה

מחקר לקראת האינדקס הקריפטו-טקסידרמי, מוזיאון חיפה. צילום: אלעד שריג

דרך סיפור המפלצת ממונטוק הגעתי למושג ״קריפטידים״, שהם בעלי חיים שאינם נמצאים באינדקס הזואולוגי הרשמי. ומשם הגעתי ל״קריפטו־טקסידרמיה״ שזאת מלאכת הפחלוץ של בעלי חיים דמיוניים. לא עבדתי אז עם חלקי בעלי חיים, אבל יצרתי עבודות פיסול רבות שהן מחקר של קונפיגורציות אורגניות בדויות. ב־2010 השתתפתי בתערוכה ״חיי מדף״ שאצרו תמי כץ־פרימן ורותם רוף במוזיאון חיפה לאמנות. העבודה שהצגתי שם, שמופיעה בספר, היא מערכת ויטרינות ושולחנות אור המציגה עשרות רבות של אוביקטים, והיא קיבלה את הכותרת ״מחקר לקראת האינדקס הקריפטו־טקסידרמי המלא״.

בהמשך היא הפכה למטרייה לרוב גוף העבודות שלי מאז. הכותרת כמובן אירונית ויומרנית, כי אינדקס המתבסס על דמיון הוא אין־סופי ולעולם לא יהיה מלא. מאז זלגו לפרויקט נוכחות תרבות ואדם

מעניין. זה מתחבר לי לאיך שטלי תמיר פותחת את הטקסט שלה בספר, כשהיא כותבת על ההנחה השגורה שאתה עוסק במפגש בין אמנות ומדע. אני רוצה להוסיף לכך גם את העיצוב, ולשאול איך קרה שהשילוב הזה מתקיים אצלך – הרקע של לימודי עיצוב ואמנות, והמדע שנכנס בינהם. האם כולם חיים בהרמוניה זה עם זה…‎

את התואר הראשון שלי עשיתי בעיצוב תעשייתי בבצלאל ואת התואר השני באמנות גם בבצלאל. היום, מעבר להוראה, אני לא עוסק בעיצוב תעשייתי, וכבר הרבה שנים אני אמן פלסטי. הרקע בעיצוב תעשייתי נתן לי כלים מעולים כאמן שעוסק בעיקר בפיסול. המדע נכנס כאן כדבר שמעניין אותי מילדות והוא בלתי נפרד מהפרקטיקה שלי

ברור שהם חיים בהרמוניה. את התואר הראשון שלי עשיתי בעיצוב תעשייתי בבצלאל ואת התואר השני באמנות גם בבצלאל. היום, מעבר להוראה, אני לא עוסק בעיצוב תעשייתי, וכבר הרבה שנים אני אמן פלסטי. מה שכן, הרקע בעיצוב תעשייתי נתן לי כלים מעולים כאמן שעוסק בעיקר בפיסול. קיבלתי תשתית, גישה לעבודה בחומרים וכלים תכנוניים טכניים שמאוד עוזרים לי כפסל. המדע נכנס כאן כדבר שמעניין אותי מילדות והוא בלתי נפרד מהפרקטיקה שלי

תומר ספיר. צילום: ענבל קצף

שרון וזנה, Bodies. צילום: יניב לוי

בכלל, תמיד עניין אותי בעבודה שלי חיבור עם שדות ידע אחרים. כמו ב״אם החיטה״ שהוצגה בתערוכה החקלאית שאצרה טלי תמיר במוזיאון פתח תקוה, שם הדיאלוג היה מול המחלקה לחקר הצמח במכון ויצמן; או עבודת המחול BODIES, שיתוף פעולה שלי עם הכוריאוגרפית שרון וזנה, שם אני יוצר על הבמה ועל גוף הרקדנים מעין שכבת עור או מחלה שמתפוררת לאורך המופע והופכת לאבק

אז איפה עובר הגבול אצלך (ואני יודע שזו לא תשובה של שחור ולבן) בין התחושה או הנראות הקלינית והמדעית המדויקת לבין הפן האמנותי המשוחרר? אתה לא פוחד שזה עלול להרתיע? שמישהו עוד יחשוב בטעות שזה ספר מדעי ולא פרויקט אמנותי?‎

האמת שזה היה יכול להיות מעניין אם מישהו היה טועה לחשוב שמדובר בספר מדעי; אבל אני לא מאמין שזה באמת יכול לקרות. השפה החזותית בסופו של דבר מגיעה מאמנות פלסטית, במיוחד כשמסתכלים על המכלול. יחד עם זאת טשטוש הגבול בין עצם ״אמיתי״ ו״טבעי״, לדוגמה בין אוביקט אורגני שלוקט מהטבע לבין פסל המתחזה לטבעי, הוא מקום שמעניין אותי להיות בו. אותו מקום שמאתגר חלוקות דיכוטומיות מקובלות כמו אמיתי/בדוי, חי/מת, זכר/נקבה, טוב/רע. זה גם נכון שפעמים רבות בעבודות שלי יש מתח בין דיספליי קפוץ וממשטר לאוביקטים חסרי גבולות במובנים שונים.‎

גם הטקסטים בספר הם של שתי אוצרות ואוצר מרכזיים, ונכתבו מנקודת מבט שהיא מתוך שדה האמנות. בהקשר שלי, ברור שתמיד קיימת התלבטות אם לכלול טקסט של אדם העוסק במדע, אך במקרה של הספר היה לי חשוב שהטקסטים יאפשרו הרחבת מבט על הפרויקט. ובסופו של דבר הוא אמנותי…

בהחלט. בהמשך לתערוכה האחרונה שלך בגלריה שלוש, שכתבנו עליה בפורטפוליו, אני מוכרח לשאול: הילדים שינו אצלך משהו בקשר למושגים האלו של טבעי, אמיתי, אורגני, אמיתי, מדעי?  ‎

תמרה ונמרוד שהיום הם כבר בני שבע, שינו אצלי הרבה דברים ולא רק בהקשר של מושגים אלה. בסופו של דבר גידול יצורים חיים, גבר ואישה לעתיד בעולם הזה, מעלה שאלות והתבוננות מחודשת בכל מושג. אין לי ספק שהנוכחות החזקה של האדם והתרבות בפרויקט הנוכחי היא אלמנט שהתגבר עם השנים בעבודות שלי. כמו בתערוכה ״מרכז ההסברה״ שאצרה נטע הבר בבית חנקין ובעבודה ״תינוק עוברי״ שאצרה מיכל מור. 

משהו קרה לנו, אבא, גלריה שלוש

משהו קרה לנו, אבא. צילום: אלעד שריג

התערוכה ״משהו קרה לנו, אבא״, שהצגתי בגלריה שלוש, עסקה כולה בתא המשפחתי שלנו: שני אבות עם תאומים, בת ובן. היה לי גם חשוב שבן הזוג שלי אבי (לובין) יאצור אותה, והיא תפקדה כמו מערכת אוטרקית. אבי ואני כבר 21 שנים יחד, וצמחנו יחד לתוך שדה האמנות. אני מאוד אוהב כשאנחנו משתפים פעולה יחד והתערוכה הזאת, במיוחד בגלל נוכחות הילדים בה, הייתה חשובה לי מאוד. היא גם סוגרת את הספר ומסמנת את סוף השלב הנוכחי בפרויקט

אז זה בדיוק הזמן לשאול מה השלב הבא…‎

זו שאלה שגם אני שואל את עצמי. תמיד. יש משהו בספר הזה שיכול להיתפס כאיזו מן הצהרה פומפוזית על סיום שלב, ומתוך כך לעורר ציפייה למהלך חדש ושונה באופן מהותי ממה שעשיתי עד עכשיו. גוף העבודות שלי התפתח עד עכשיו לאט ובאופן אבולוציוני, ומעולם לא ביצעתי קפיצות או פניות חדות. חשוב לי לפתח שפה תוך כדי הישענות על השלבים המוקדמים שלה. אני לא ממהר לשום מקום.

אני גם מאוד אוהב את הזמנים שאחרי פרויקטים גדולים, שבהם אני מאפשר לעצמי תקופה (לפעמים ממושכת) שבה אני לא מייצר, אלא פשוט בודק עם עצמי בכנות מה מעניין אותי עכשיו. יחד עם זאת, הספר מאפשר לי להתבונן רגע במהלך של העשור האחרון, ולהעריך עם עצמי מה ממשיך איתי ומה אני משאיר מאחורי כמו נשל

אני סקרן… ‎תגיד, מי שרוצה לקנות את הספר, איפה אפשר להשיג אותו?

בשלב הזה את הספר אפשר להשיג ישירות ממני: פשוט לכתוב אליי ל־sapirtomer@gmail.com

מרכז ההסברה, מוזיאון בית חנקין. צילום: אלעד שריג

The post תומר ספיר: בין אמיתי לטבעי, בין אמנות למדע appeared first on מגזין פורטפוליו.

שבוע האיור יתקיים זו השנה החמישית בשיתוף עיריית תל־אביב-יפו ברחבי העיר, וייערך כבכל שנה לאורך עשרה ימים ושני סופי שבוע בתאריכים 24-15 בנובמבר. השנה יכלול שבוע האיור 50 תערוכות שבהן ייקחו חלק מאות מאיירים, מעצבים ואמנים ישראלים. במסגרת שבוע האיור תיפתח במוזיאון ארץ ישראל ביום שישי 9.11 התערוכה חפץ לב של המעצב יעקב קאופמן.

הכמיהה לאסתטיקה היא מוטיב חוזר בעבודותיו של קאופמן, מהמעצבים הוותיקים והחשובים בישראל (נולד בשנת 1945 ועלה לישראל מפולין ביחד עם משפחתו כשהיה בן 12). עבודותיו, שמתאפיינות בחצייה חוזרת ונשנית של קו התפר בין עיצוב ואמנות, נדמות לא פעם כהרהור פילוסופי על אודות תהליך העיצוב. התערוכה ״חפץ לב״ היא דוגמה להרהור כזה, המשך למחקר הצורני־עיצובי שקאופמן הציג בתערוכות קודמות שעסקו בין השאר בטבעות, בשרפרפים, בפיגורינות, בגופי תאורה, בחתולים ועוד.

העיסוק של קאופמן בצורה האיקונית של לב החלה באופן מקרי, בעודו מתעסק במבנים שננעלים, סוגיה עיצובית וטכנית שמעסיקה אותו מזה 30 שנה. לאחר שיצר מבנה ננעל אקראי, הוא שם לב לפתע שהוא נראה כמו לב. הפעולה האקראית, שעסקה יותר במבנה ופחות בסמל, הפכה ליצירה אינטואיטיבית של כ־100 לבבות, שנוצרו בעזרת בחוט ברזל שחור בעובי 1.4 מ״מ, מהסוג שאפשר למצוא באתרי בנייה.

ברובד הגלוי – המשחקי והפואטי – קאופמן מציג את הפרשנות המאוירת שלו בתלת־ממד לאחד הסמלים הקיטשיים והשחוקים ביותר: מיכל מחורר, כוכב, פנים, מיקי מאוס, סיכה, קקטוס, נורת ליבון, קתדרלה, ינשוף, תפוח, עפיפון, פיל, שפתיים, ישבן ופטמה. ברובד השני, תחת השאלה מתי צורה הופכת ללב, אפשר לראות באוביקטים שמוצגים בתערוכה מחקר מבני של פירוק והרכבה. במשחקים של פוזיטיב ונגטיב, סימטריה וא־סימטריה, פרספקטיבות ומבטים, המשותף לכל הלבבות הוא העיסוק בתהליכים ובהיתכנויות; במבנים שיש להם סוף והתחלה; בשאלות מתי משהו מתחיל, מתי הוא נגמר ואיך הוא מתפתח. ממש כמו סיפור אהבה.

ביום שבת, 17 בנובמבר, בשעה 12:00, יתקיים בתערוכה מפגש עם המעצב יעקב קאופמן, הסופרת והעיתונאית ענת לב־אדלר, מעצבת האופנה מאיה ארזי ואוצר התערוכה יובל סער.

נעילה: 26.1.19

The post חפץ לב: יעקב קאופמן במוזיאון ארץ ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

המונה ליזה, הנערה עם עגיל הפנינה, דיוויד הוקני, פיקאסו ומאטיס – כולם מקבלים פרשנות גרפית מיוחדת, עכשווית וכיפית בקולקציה החדשה של PULP והמעצב והמאייר חן מכבי. הקולקציה, שתושק ביום שישי 16.11 בחנות הדגל של פאלפ, כוללת מחברות, קוביות נייר, תיקי בד, ניירות עטיפה ופרינטים, עם השבחות דפוס שמעניקות לאיורים אופי ומרקם, ומוצרים שמתאימים לשימוש בסביבת העבודה ובסביבה האישית.

זו השנה החמישית שבה PULP לוקחים חלק בשבוע האיור. בכל שנה נבחרים אמן אחד או קבוצה שיוצרים עולם תוכן חדש הכולל סדרות מוצרים מאויירים במהדורה מוגבלת, במטרה להנגיש אמנות צעירה לקהל חובב עיצוב באמצעות מוצרי נייר ייחודיים. ״גדלתי על האמנות הזאת כשלמדתי בתיכון, וגם בהמשך כשלמדתי עיצוב״, מספר מכבי. ״אני מאוד אוהב מעריך וסופג השראה מפיקאסו, מוואן גוך כמו גם מאמני פופ־ארט כמו אנדי וורהול ורוי ליכטנשטיין. החלטתי שאני חייב לעשות עם זה משהו מתישהו והנה באה ההזדמנות.

״חיפשתי דרך לטפל ביצירות האלה בסגנון שלי. לדוגמה המונה ליזה והנערה עם עדיל הפנינה, מהיצירות המוכרות ביותר בעולם, שכל כך הרבה אינטרפרטציות נעשו עליהן, חשבתי שהדבר היחיד שאני יכול לעשות זה פשוט לעקוב בקו ולשרבט בסילואט את הפנים שלהן בצורה הכי קלילה, ברמת סקיצה, מבלי להיכנס לפרטים. הפרשנות שלי הפוכה מהציורים המקוריים – ריאליסטים ומדוייקים. נורא סיקרן לראות איך זה עומד בלי כל התפאורה, חשוף ובסיסי.

״לריקוד של מאטיס אני גם מאוד מתחבר. רציתי ליצור דימוי בהשראת העבודה, כזה שמצד אחד יש בו עבדים אבל בכל זאת הוא נותן טיפה של אור ותקווה, כי הם עדיין רוקדים למרות הכל. בשור של פיקאסו ניסיתי לעקוב אחרי החלקים והשבירות שקיימות בציור המקורי, וגם לשלב טכניקה נוספת. התוצאה היא קומבינציה גיאומטרית של מונדריאן, יחד עם הפירוק לחלקים של השור. עניין אותי לראות מה נוצר כששני סגנונות שונים של שני אמנים שונים נפגשים יחד״.

Pulp, שנולד בתל אביב וגם מייצר כאן, הוא מותג מוצרי נייר ואקססוריז לסביבת העבודה ולסביבה האישית, השם דגש על חומרי גלם איכותיים ופשטות בעיצוב אורבני. האביזרים ותכשיטי השולחן של Pulpמיועדים לאוהבי עיצוב המעריכים דיוק, נוחות וארגון, ומיוצרים בסדרות ייחודיות במספר קולקציות מדי שנה. המותג מבוסס על מסורת משפחתית מפוארת של ייצור ידני ועבודה עם אמנים ואומנים מקומיים.

PULP – חנות הדגל: דיזנגוף 147, ת״א, 077-5523930 | ברזילי 11, ת״א, 03-6961416

The post REMIX:ART – הפרשנות הגרפית ליצירות אמנות קלאסיות של חן מכבי ו־PULP appeared first on מגזין פורטפוליו.

עופר קן־תור

בן 30, מגבעת שמואל. שירתתי ביחידת לשם (אחות של ממר״ם) בתור מעצב web, ואחר כך עבדתי בוואלה בתור מעצב למשך שנה. בהמשך נסעתי לטייל באוסטרליה ודרום מזרח אסיה למשך שנה וחצי, חזרתי לארץ כדי להכין תיק עבודות ובום, איינדהובן.
oferkantor.com

מניפסטו לעיצוב

פרויקט הגמר שלי הוא מניפסטו לעיצוב – DeFAI – Design for Freedom in the Age of Information. הפרויקט התחיל עוד בשנה ב׳ כשהתחלתי את דרכי במחלקת Man and Leisure ובו בזמן התחלתי להבין את מקומי בעולם העיצוב. המניפסטו הוא סיכום של שנותיי באקדמיה – הוא מציג את הדרך שבה אני עובד, וגם את הדרך שבה אני מעודד מעצבים אחרים להיות יותר מעורבים פוליטית כדי ליצור פרויקטים יותר חתרניים ואף משבשים.

עופר קן־תור. צילום: STRP

התרגום הראשון של המניפסטו מתעסק בריכוזיות של עולם החקלאות ובחוסר החירות שחקלאים (ואנו) חווים מסביב לעולם. בשנתיים האחרונות עולם החקלאות ראה שש חברות הופכות לשלוש; יש להן יותר מדי כוח ופטנטים, הן מחזיקות אותנו בסטטוס קוו של פולי סויה ושמן דקלים, וחקלאים לא יכולים לגדל את מה שהם רוצים כי פשוט אסור להם. אז אולי אנחנו צריכים להפוך לחקלאים גם כן, רק בלי קשר לחברות הענק.

לשם כך התחלתי קמפיין מודעות שמשבש את הלוגואים של אותן חברות הענק, ובכך מציג מסר יותר רלוונטי. נוסף על כך עיצבתי את SEEDER, פריזבי המפזר זרעים כשמשחקים איתו. יש לו מחסנית לזרעים, שלושה חורים שמהם עפים הזרעים החוצה, וכל פקק של בקבוק פלסטיק מתאים לו. SEEDER הוא המוצר הרב־פעמי הראשון ל״גנני גרילה״ במאבקם לאנרכיה שלוותית. הוא מודפס בתלת־ממד ואפשר להוריד את קבציו בחינם מהאינטרנט ולהדפיס לבד בבית. הפריזבי הוא כלי מחאתי – הוא משעשע אך ביקורתי כלפי הסביבה, והוא מיועד לאקטיביזם כחינוך ולחינוך כאקטיביזם כנגד היווצרות מונופול חקלאי. מטרתו ללמד על חוסר גיוון ברמה הגלובלית בזמן שהוא מגוון ברמה הלוקאלית. הפריזבי נמצא כרגע בגרסתו החמישית והשלב הבא הוא להכניסו לייצור המוני.

Ludicrous Veenhuizen

ויינהאוזן, עיירה קטנה במחוז דרנטה הנמצא בצפון הולנד, מהווה מטפורה לבבילון. רחובותיה מסודרים כשתי וערב, על בתיה כרזות דתיות שעשויות מלבני הבניינים, מסביבם מגדלי שמירה של בתי כלא פעילים והם מוקפים בטבע פראי. מטרת הפרויקט היא לייצר חוויה הפוכה לווינהאוזן, לעלות גבוה יותר ממגדלי השמירה שלה ולייצר איזון חדש בשיגעון. אם חוקי האדם השתלטו שם על הטבע, הפרויקט מטמיע את חוקי הטבע בחזרה על העיירה בעזרת מסלול אינטראקטיבי של רכיבה על אופניים.

המסלול מעוצב בהשראת ספירלת הפיבונאצ׳י שחוזרת על עצמה בטבע בצורות צפויות, וגם רשת המייסיליום שפרוסה בטבע בצורות בלתי צפויות. המסלול מתחיל במרכז העיירה, במוזיאון הכלא הלאומי, ויוצא החוצה ממנה בצורת הפיבונאצ׳י לפי הרחובות והשבילים שבתוך ומחוץ לעיירה. בתחילת המסלול אפשר לסרוק קוד בעזרת הסמארטפון ולראות על המסך מגה־מבנה בצורת ספירלה כתומה שעולה גבוה מעל העיירה ומנחה את הדרך.

בהמשך המסלול אפשר למצוא בולי עץ נטושים עם סימונים כתומים: אם הופכים אותם אפשר לשמוע שירים על חופש, על חירות ועל הפלת בבילון. כשהמסלול מוביל אל הטבע מחוץ לעיירה, אפשר לטפס על סולמות כתומים שמובילים אל חדרים על עצים שמקרבים את המשתמש אל המגה־מבנה. בתי העץ הם מקום לרגיעה מהמסלול ועליה מעל לווינהאוזן המשוגעת.

למה איינדהובן?

נסעתי ללמוד באיינדהובן כי…. גוגל אמר לי. באמת. רציתי ללמוד עיצוב בחו״ל, לא רחוק מדי מישראל, שהלימודים יהיו באנגלית וששכר הלימוד לא יהיה בשמיים; איינדהובן. לא ידעתי כלום על המוסד הזה לפני שהגעתי אליו, ולקח לי חצי שנה כדי להבין איפה אני נמצא ואת ההיסטוריה העשירה שהאקדמיה לעיצוב הצליחה לייצר. בדיעבד, קיבלתי החלטה נכונה. על אף כל בעיות האליטיזם שחוויתי שם, לא הייתי יכול לקבל חוויית חינוך כל כך פתוחה וחופשית שאפשרה לי למצוא את עצמי, במקום אחר.

עתידות

תוכניותיי לעתיד הקרוב הן להמשיך בתרגום המניפסטו שלי בדכים שונות, כל פעם עם נושא אחר, תוך כדי שאני משמר את ויזת השהייה שלי באירופה.

The post איינדהובן 2018: עופר קן־תור appeared first on מגזין פורטפוליו.

ליתאי פלטן

בן 29 מתל אביב. לפני איינדהובן הייתי ביום אסיסטנט באקווה קראייישן של אלבי ואיילה צרפתי, ובלילה מארגן הפקות בחיי הלילה ומתקלט בעיקר.
lithaipletain.com

גבולות אפורים

העבודה על פרויקט הגמר שלי, גבולות אפורים (Grey Borders), התחילה בזה שחזרתי להולנד אחרי ביקור שנתי שלי בארץ, ופתאום נהיה לי ברור כמה בני מזל החברים האירופאים שלי בחופש התנועה שלהם ממדינה למדינה; כאב לי שבארץ זה לא אפשרי כמעט. אחרי שחיפשתי תחקירנ/ית התחלתי שיתוף פעולה עם העיתונאית שקד קדמי אורבך, בשביל עבודת תחקיר על אנשים עם מגבלות תנועה משני הצצדים של ישראל/פלסטין.

ליתאי פלטן

אחרי הרבה תיאומים ותכנונים נסענו לתעד את הסיפור שלהם מעבר לגבול ובתוכו. סרקתי תלת־ממדית מיקומים שמשמעותיים לאותם אנשים שראיינתי, ויצרתי פלטפורמה במציאות מדומה, שבה המרואיינים יכולים לגשת לאותם מקומות ללא הגבלות וללא גבולות; מקומות שחלקם אינם קיימים במאגר של גוגל, או שמופיעים בו בתמונה מרוחקת.

Sound Morph

פרויקט הגמר השני שלי, Sound Morph, הוא פרויקט שמשלב אלמנטים שמשמעותיים לי בחיי היצירה שלי (מעבר לעיצוב אקטביסיטי): טקסטורות, סאונד ואסתטיקה עם קצת גליצ׳ים. הפרויקט הוא אלגוריתם שמאפשר לי ליצור טקסטורות במשטחים מוגדרים על ידי סאונד. היישום הראשוני שבחרתי להתחיל איתו היה להקליט ערים בעולם ולבדוק איך הן ייראו ויזואלית. התוצאה הייתה קולקציה של אריחים לשימוש פנים או לאדריכלות חוץ עם טקסטורות מהצלילים של הסביבה של אותו אזור או חלל.

Sound Morph

למה איינדהובן?

אחרי שעברתי את השלב הראשון והשני במוסדות בארץ, מצאתי את עצמי מחפש משהו אחר וקצת ניתוק מהחיים האינטנסיביים בארץ. המליצו לי על איינדהובן, הגעתי לשם ליום פתוח, ודי התאהבתי באווירה של האנשים ובפרויקטים שהם הציגו. ראיתי שהמחלקות לא מחייבות להישאר ולעסוק בכותרת של המחלקה ואהבתי את זה. האקדמיה עצמה מאוד מושפעת מבית הספר הגרמני של הבאוהאוס, ואיינדהובן מאוד רגועה – האנשים (שהם אלו שמכתיבים את האווירה של מקום) מקסימים ולרוב רגועים, כי המציאות בהולנד מאפשרת את זה. זה מאפשר הרבה יותר העמקה בפיתוח פרויקטים.

עתידות

התוכניות שלי כרגע הן כנראה להמשיך לעשות שיתופי פעולה ולפתח קונספטים ויישום במדיות השונות. כנראה שאמשיך לעשות ארט דיירקשן במקומות כמשהו יציב, ואולי אצליח להכניס משהו שונה בכל המיינסטרים. מעבר לזה אני מפיק מוזיקה, וחלק מהקליפ הראשון שאני מוציא תחת הפרויקט הזה משלב סריקות תלת מימדיות מהגבולות ומהרבה מהמקומות שאני נוכח בהם בזמן שאני בת״א. נוסף על כך, אני מאוד מעוניין לאצור תערוכות של עיצוב שהן בגבול האומנות בארץ, כי אני מרגיש שיש קצת חוסר בנושא בגלל שמעצבים בארץ צריכים להיות יותר פרגמטים בשביל להתקיים.

The post איינדהובן 2018: ליתאי פלטן appeared first on מגזין פורטפוליו.

דן פורת

בן 30, מתל אביב. לפני איינדהובן למדתי היסטוריה שנה א׳ באוניברסיטת תל אביב ורישום וציור בסטודיו של רוני טהר לב.
danporat.com

תמר

תמר, פרויקט הגמר שלי, הוא מחקר אודות חומר המופק מחקלאות התמרים בישראל והפוטנציאל הגלום בו להפוך לחומר רלוונטי ומקומי בחיי היום־יום שלנו. הפרויקט מחבר בין צמח מקומי, תרבות ושימושיות. המוטיבציה הראשונית הייתה ליצור חיבור חזרה לישראל אחרי כמעט חמש שנות לימוד באיינדהובן. רציתי לצקת את היכולות ואת התרבות שקיבלתי במחלקת well being אל תוך יצירה שקשורה למקום שממנו באתי. בהמשך, המוטיבציה התגלגלה לגילוי איכויות של חומרים ישראליים מתוך החשיבה על כך שהחומר סביבנו בארץ אינו מקומי וזה חבל. ידעתי שאני רוצה לחקור איכויות קיימות של חומרים טבעיים לא מעובדים שקיימים במרחב הישראלי, והשאלה מה עושים עם כל הגזם שאחרי גדיד תמרים עלתה בראשי באופן אוטומטי.

התמר נטוע בכל פינה עירונית בישראל: הוא נטוע פיזית כעץ וגם כסמל בתרבות שלנו; הוא עץ שאנחנו מרבים לדבר עליו כסמל תרבותי ודתי, והוא מפיק פירות שמיוצאים לכל העולם ומפרנסים קיבוצים שונים בארץ לאורך גבול ירדן. בישראל אין עצים לכריתה, והמדינה מייבאת כמעט 100 אחוז ממוצרי העץ הגולמי מחו״ל. כמעט בכל אוביקט מעץ בחיי היום־יום שלנו לא מתקיים קשר חומרי עם הסביבה המקומית. עובדה זו מייצרת את הצורך האדיר לחקור את התמר ולחבר אותו אל הסביבה היום־יומית שלנו.

תהליך העבודה הראשוני היה הבנה מהו אותו חומר שנזרק ולא מנוצל. גיליתי שעץ התמר דומה יותר לדשא מלעץ. בכל שנה יוצאת קבוצת עלים חדשה מבסיס הצמרת, וכמו כן יוצאות 10־13 ידות שהן הענף שמחזיק את כל אשכול התמר. לאחר קטיף התמרים שנקרא גדיד, החקלאי מגיע לעץ וגוזם קבוצת עלים ישנים וכמו כן את ידות התמרים. בכל שנה בשולי המטעים נערמים טונות של ידות, סנסנים, כפות תמרים ופרחי האבקה.

החלטתי לראות את הפרויקט לא כמחקר חומרי קלאסי, שבדרך כלל מכיל עיבוד מסיבי של החומר, אלא דווקא לשים את הצמח בקדמת הבמה. רציתי לתת את הביטוי החזק ביותר של החומר באמצעות יצירה של אוביקטים שמבליטים את האנטומיה ואת התכונה העיקרית של כל פרט שונה – החל מבסיס הידה, הידה עצמה והסיבים שממנה היא עשויה.

דן פורת, תמר. צילום: צילום Iris Rijskamp

ברונזה

במהלך סמסטר קראפט קיבלנו משימה לעבוד עם ברונזה. תוך כדי מחקר אודות החומר גיליתי שהשימוש הראשוני בברונזה היה הפיכה של אוביקטים קיימים לברונזה על ידי יצירת תבנית של אותו אוביקט והפיכתו לברונזה. לדוגמה, סכיני הברונזה הראשונים היו יציקות של אבנים חדות אל האדמה ויציקת הברונזה הנוזלית לתוכם. במהלך העבודה שחזרתי את התהליך הזה על ידי יצירה של אוביקטים חדשים באמצעות שימוש באוביקטים קיימים ויציקתם לשעווה, ואחר כך לברונזה. על ידי חיבור של אוביקטים כגון קקטוס, דלעת אינדונזית, מקלות עץ וחוטי נייר, מכתש ועלי וסוחט לימונים.

למה איינדהובן

בחיפוש כללי של בתי ספר לעיצוב ולאמנות נתקלתי באתר האינטרנט של בית הספר, ולאחר מחקר קצר הבנתי שמדובר במקום מיוחד. התלהבתי מאוד מהצורה שבה הבית ספר עובד – המחלקות אינן מחולקות לפי המלאכה (תעשייתי, טקסטיל, גרפי), אלא לפי תחומי חיים; כל סטודנט יכול ליצור מעולם התוכן שמעניין אותו, ולהתבסס ביצירתו על דרכי חשיבה שבהן הוא מאמין.

עתידות

הייתי שמח להצטוות עם עוד מעצבים ולפתח עוד את הפרויקט ואת הגילויים בו. במקביל אמשיך להציג את הפרויקט בתערוכות שונות ולהגביר את החשיפה אליו.

The post איינדהובן 2018: דן פורת appeared first on מגזין פורטפוליו.

סידורי בטחון בגלריה סקלאר־לוי

התערוכה ״סידורי בטחון״, שתיפתח בשבת (10.11) בגלריה סקלאר־לוי במודיעין, מבקשת לשרטט קווי מתאר למנגנונים שונים ופעולות שונות של סדר וארגון הקשורים ליצירת סביבה בטוחה. העבודות בתערוכה פורשות אפשרויות לחוויה של מושג הבטחון דרך הדיכוטומיה שהוא נושא והמתח הטמון בו: כשם שהגנה מצביעה על נוכחות האיום; כשם שבנייה מצביעה כבר על קריסתו העתידית של המבנה, וכשם שביצור מצביע על המתקפה שקרתה או על זו שבדרך; כך מושג הבטחון מצביע על היפוכו, זה הממתין כבר בצילו ומאיים על אי אפשרות התממשותו. על רקע מרחבים דמיוניים וקונקרטיים של סכנה אורבת, נגלים דרך הדימויים בתערוכה מנגנונים של סדר וארגון המוצאים ביטוי דרך אוסף פעולות הכורך בתוכו גם את קריסתו האפשרית. משתתפים: לארי אברמסון, גלעד אפרת, יעל אפרתי, יאיר ברק, מלי דה קאלו, זאק חכמון, הדר סייפן, רון עמיר, חיימי פניכל, רועי קופר; אוצרת: שירלי וגנר.

לארי אברמסון מתוך התערוכה סידורי בטחון, בגלריה סקלאר־לוי. צילום: אבי חי

ג׳וזף דדון במכללת ספיר

אמן בוחר אמן במכללת ספיר

בית הספר לאמנות במכללת ספיר פותח את השנה החדשה ואת הגלריה המחודשת שלו בתערוכת ״אמן בוחר אמן״. בתערוכה יוצגו יצירות שבחרו תשעה אמנים בוגרי בית הספר לאמנות של המכללה ותושבי אזור הדרום. האמנים, חלקם מרצים במכללה, בחרו כל אחד יצירה או אמן משמעותיים בעבורם. העבודות, האמניות והאמנים והסיפורים מאחורי הבחירות נוגעים בקשרים אישיים, ילדות משותפת, סוגיות אסתטיות, עיסוקים משותפים, קשרים רגשיים, השפעות  אמנותיות חשיבה זהה ועוד. רשימת האמנים שבחרו ואלה שנבחרו להציג בתערוכה החדשה: אייל אסולין בחר את ג׳וזף דדון, זיוה ילין בחרה את סופי ברזון מקאי, אנה דן בחרה את אווה שלו, נדין בר נוי בחרה את גילה ספיר, בסמה חוטי בחרה את חאדר ושאח, דנה הראל בחרה את דב אור נר, לירז אנקר לוי בחרה את קובי הראל, גלדיס פישביין בחרה את עפרה וולף, איה כהן בחרה את נעה מירנץ אגמי.

המעיל של אוסקר ויילד, השמלה של וירג׳יניה וולף

למה וירג׳יניה וולף חזרה וכתבה על כובעים? מה אפשר ללמוד מחיבתו של אוסקר ויילד למלבושים? על השמלה של אנה קארנינה, הנעליים של מאדאם בובארי ושאר סופרים וסופרות מלבישים ודמויות מולבשות. ד״ר יערה שחורי, סופרת ועורכת, אורחת בתכנית הרזידנסי של משכנות שאננים בסתיו 2018, תשוחח ביום רביעי (14.11) בשעה 19:30 עם מעצבת האופנה דורין פרנקפורט על אופנה בהשראה ספרותית, הבגד כזהות וכמטאפורה והתפר שבין טקסט לטקסטיל. באירוע, בהנחיית מגיש ״כאן תרבות״ גואל פינטו, יוקרנו קטעים מסרטים ידועים שעובדו לפי ספרים.
כרטיסים באתר משכנות שאננים

דורין פרנקפורט. צילום: אריק סולטן

נועה יפה בגלריה רו־ארט. צילום: מ״ל

נועה יפה בגלריה רו־ארט

״מאחרי המרחק – מרחק״, תערוכת יחיד של נועה יפה, תיפתח הערב (8.11) בגלריה רו־ארט בתל אביב (אוצרת: לאה אביר). בתערוכה מוצגות עבודות חדשות הממשיכות את עיסוקה של יפה בתנאי ההופעה של הדימוי ובתנאי הייצור שלו. הפעם, בעוד כל עבודה מייצרת יקום חזותי עצמאי, בעל חוקי התממשות והתפרקות משלו, כל אחת מהעבודות גם נושאת תפקיד בתוך הסביבה השלמה שהיא התערוכה. באמצעות בניה מחדש של החלל, צביעתו וכיסויו, התערוכה בכללותה הופכת לעבודה בפני עצמה. העבודות בתערוכה מתורגמות בחושים לצורות וחומרים המגדירים יחד מקום: ברזל, חול, שמים – הרים, אופק ומרחק. הן מערבות גיאומטריה, טופוגרפיה, גוף וחפצים יום־יומיים. כך לדוגמה, צורתו של הר מהדהדת בעבודות שונות דרך גוף ונוף, ואילו עבודה אחרת מפסלת השתקפות מראה של מרחב ביתי והופכת את הקרוב למכפלה נוספת של מרחק.

The post הרשימה המשותפת // 8.11.2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

יניב עמר, בן 31 מרמת גן.
אתר / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

בזוגיות עם ארנון ברעם מזה שבע שנים.

מה בצלחת?

Omnivore / אוכל כול, מכין הכול, מגדל הכול, אבל אז השכנים התלוננו ואמרו לי שזה לא הגיוני לגדל תרנגולות במרכז רמת גן. 

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלו אני מציג תערוכה בשם טרקלין במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, כחלק מפסטיבל מנופים. את התערוכה אצרו רינת אדלשטיין ולי־היא שולוב, והיא תוצג עד 25.11. אני פועל זמני של מרחב מסוים, עובד במדיום מיצב ופיסול תלויי מקום, בנויים מחומרי הגלם של המקום, מנסה להעלות שאלות על המקום, על העבר והעתיד שלו, על התפקיד שהיה/יש לו בזהות שלנו, ועל השקרים שצריך לספר כדי לכסות על מחדלי האמת.

טרקלין, המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים. צילומים: קירה קלצקי

בעבודה ״חנה לנד״ שהוצגה במבנה הנטוש של בית יד שרה (פרויקט זום 2016) האמנית לימור תמיר ואני ניסינו לחשוף את האמת על המקום דרך הגזמה, עומס, או שקר לבן, בתוך חברה שלא רוצה להכיר או להיזכר באמת שלה. בחודש הקרוב אתחיל לעבוד על תערוכה חדשה שעתידה להיות מוצגת במרץ 2019 בתל חורבות בגבול עם עזה. דבר ראשון אישורים אחרונים ועוד איזה שבוע מילואים, אחר כך אתחיל לטפטף פרטים. 

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

אני מעדיף לראות תערוכות לא כחלק מאירועי הפתיחה, בשקט ובלי הרבה קהל. לכן אני בדרך כלל לא רואה אמנים, רק את עבודותיהם. כשהייתי בן 12 קניתי לאבא שלי ספר על אדריכלות של יונתן מונג׳ק. לפני חודשיים יונתן ואירית זוגתו ישבו אצלי בסטודיו ואכלו לי את הראש. התאהבתי. 

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף אתה צריך כדי לממן אותו?

עם פינויו ״הקרוב״ של מחנה יצחק רבין (הקריה), להשתלט על מגדל מרגנית המפואר (אדריכל אלי פירסט) ולאצור בו תערוכת מיצב מתמשכת, רבת משתתפים ומשתתפות שתפעל לפחות שלוש שנים. מלגת מחקר, סיווג בטחוני, ומיליון עד שני מיליון ש״ח. 

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

אני לא קונה בגדים, מוצא אותם בדרך כלל על הספסל ברחוב קריניצי ברמת גן, ומת להכיר את זה שזורק אותם אחת לחודשיים כבר כמה שנים טובות.

רוצים להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@byfar.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // יניב עמר appeared first on מגזין פורטפוליו.

מפגש משפחתי: עמית טריינין

עמית טריינין מפגיש בין טראומת השואה וחווית הלינה המשותפת בפרויקט ״ראש לקיר״, שעוסק במפגש בין דמיון למציאות בהבט המשפחתי־קיבוצי. ביחד עם איציק רנרט ויאנה בוקלר, השלושה נוגעים יחד ולחוד בזיכרונות משפחתיים ובמרחב שבין תיעוד לדמיון ופנטזיה, בתערוכה מפגש משפחתי שתתקייים באתר, מוזאון יפו העתיקה.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

כי כולנו פוסט־טראומתים ועל הדרך מרוויחים שלושה מאיירים לא רעים בתערוכה אחת.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

Mouni Feddag: כשאלוהים חילק לאנשים צבעים והרמוניות היא עמדה הכי קרוב אליו.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיב כשאתה מאייר?

88 FM.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

רפרנס של יונתן פופר: לראות תהליך עבודה זה תמיד מעניין, ובמיוחד באופן המשעשע שיונתן עושה אותו.

עמית טריינין

מיכל אורן מתוך סססופרפארם. צילום: מ״ל

סססופרפארם: מיכל אורן

מיכל אורן – ביחד עם אדה ורדימון גודנסון, ורד קמינסקי, עינת לידר, קובי רוט ושירלי בר־אמוץ (מרצות ובוגרות המחלקה לאופנה וצורפות בבצלאל) – מציגות באתר, מוזיאון יפו העתיקה, את סססופרפארם, תערוכת צורפות עכשווית שעוסקת בדימויים מתחומים שונים כמו אקטואליה, חיות ולוחמה זעירה.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

כי צורפים רואים את הדברים אחרת; כי מפגש של איור עם עשייה בחומר הוא מסקרן; וכי התערוכה תוצג במחסן המוזיאון בתוך ויטרינה ענקית ששימשה בעבר את האגף הארכיאולוגי של המוזיאון.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

לא מאיירת אלא צורפת אהובה, Erica Bello, אמריקאית שמתגוררת בבולטימור. כבר כמה שנים שבלו מייצרת קולקציות תכשיטים מרתקות, ומצליחה לייצר דימויים מבניים, שאפשר להגדירם כמינימליזם גותי. הדיוק של בלו, והאופן שבו היא עוברת בין דימויים, משטחים ומבנים תלת־ממדיים, מעוררי השראה.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

ליד שולחן העבודה אני מקשיבה הרבה ל־Patric Watson וגם ל־Warren Allis, ויש לי חולשה גדולה לכל ההרכבים של אלכס טרנר.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

מסקרנת אותי התערוכה Insidou(b)t של חביבה סליגסון באסופה, שבה יוצגו ״דימויים מינימליסטיים וקונטרסטיים״ בטכניקה של הדפס. שם התערוכה באנגלית מוצא חן בעיני, כי ספק הוא תמיד בסיס טוב ליצירה, והעובדה שמותג האופנה vender שותף לעניין, מוסיפה עוד נדבך של סקרנות.

שירלי בר אמוץ מתוך סססופרפארם. צילום: בועז נובלמן

לילך מדר מתוך יוון הפלסטית. צילום: מ״ל

יוון הפלסטית: לילך מדר

בתערוכה יוון הפלסטית הצלמת ואמנית הקולאז׳ לילך מדר משתפת פעולה עם הצייר ואמן הרקמה אביב קלר. ביחד הם מעניקים פרשנות חדשה לדימויים מתוך ספר רפרודוקציות של פסלי אבן יוונים.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

קודם כל כי זאת התקופה הכי טובה לבקר ביפו העתיקה. מזג האוויר מושלם ויש אווירה של חוצלארץ. שנית, הסטודיו פופ־אפ שלי הוא אחד היפים, ובקרוב מסתיימת שהות האמן שלי בו, אז שווה לבקר! והכי חשוב: אביב ואני עבדנו על פרויקט משותף במיוחד לשבוע האיור, יהיו קולאז׳ים בטכניקות מיוחדות ופעלולים וכמובן – הרבה נצנצנים (מהצד שלי).

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

אני רוצה להמליץ דווקא על tacoche, חנות קטנה שמתמחה בקומיקס ואיור אלטרנטיביים ואקסצנטריים (כן, גם FORNO נמכר שם). נכון שכדי להגיע אליה תצטרכו להרחיק עד טוקיו, אבל בינתיים אפשר להתרשם מחומר מטורלל ונהדר באינסטוש שלהם.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

אני לא.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

לתערוכה העירוניים של אילנית שמיע באברהם הוסטל כמובן! אני עוקבת אחרי פרויקט איורי האופנה המעולה שלה ומקווה שבעקבות ההמלצה הזאת היא תצלם ותאייר גם אותי סופסוף!!!

אביב קלר מתוך יוון הפלסטית

רונית בכר מתוך Out Of Line. צילום: אבי ולדמן

Out of Line: רונית בכר

רונית בכר מאיירת דמויות בתנועה וחותכת אותן בלוחות מתכת דקים בתערוכה Out of Line בגלריה ביפו העתיקה, כיכר קדומים – ומציגה אותם בתערוכה משותפת עם ג׳רי שי שריג שרוקמת דמויות בסצנות גדושות.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך ?

ג׳רי אומרת שאתם חייבים. נקודה.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

זויה צ׳רקסקי, ברגע האחרון לראות את התערוכה במוזיאון ישראל ולמות מהיכולת להעביר מסר ישר לבטן.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

Tiny desk concert, לדוגמה זה.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

לתערוכת איורי הילדים אני והעיר שלי, הראשונה שמתקיימת במסגרת שבוע האיור, שאוצרות ורד שפירא וג׳רי שי שריג (האחרונה היא שותפתי היקרה לתערוכה, וונדרוומן מיוחדת במינה). התערוכה היא פרויקט שהחל בלימודי התואר השני בעיצוב תעשייתי בצלאל וזכה להתממש במציאות. כבוד.

ג׳רי שי שריג מתוך Out Of Line. צילום: אבי ולדמן

הילי נוי מתוך לפני הספירה

לפני הספירה: הילי נוי

הילי נוי – ביחד עם עדן ספיבק וענבל אוחיון – עוסקת בתערוכה לפני הספירה שתתקיים בסטודיו השעונים של איתי נוי, במושגים שקשורים לזמן: אומדן הזמן, חלוף הזמן ורצף הזמן, בפרשנות אישית ובפרספקטיבה היסטורית, גאוגרפית, בוטנית, אסטרונומית ועוד

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

התערוכה נמצאת בסטודיו השעונים של איתי נוי ביפו העתיקה, שגם בלי קשר לאיורים שלנו כדאי לבקר שם! השעונים של איתי מרהיבים וכך גם החלל עצמו. התערוכה שלנו, ״לפני הספירה״, מציעה מפגש של שני עולמות עיצוב שונים, כאשר האיורים מתכתבים עם השעונים שמסביב ובוחנים מושגים שונים של זמן.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

קשה לבחור רק אחד! ואם בכל זאת, אז המאיירת הספרדייה Mar Hernández, שיוצרת דמויות קצת גרוטסקיות בשפה שמזכירה הדפס רשת.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיבה כשאת מאיירת?

הרבה מוזיקה אלקטרונית – בגזרה הבין־לאומית זה בונובו וניקולס ג׳אר, ובארץ, כל מה ש־RaNi עושה הוא יפה בטירוף (ואפילו יצא לי לעבוד איתו על עטיפה לאלבום!).

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

התערוכה Insidou(b)t של חביבה סליגסון באסופה מסקרנת מאוד מבחינה סגנונית. גם הפחד עצמו של פייר קליינהאוז ושמעון אנגל (המחלקה לתקשורת חזותית, בצלאל) נראית מבטיחה מאוד.

ענבל אוחיון מתוך לפני הספירה

ניב תשבי. צילום: מ״ל

הבית העתידי: ניב תשבי

המאייר ניב תשבי הוא אחד מהאדריכלים/ות, המאיירים/ות והמעצבים/ות שמשתפים פעולה בתערוכה הבית העתידי בגלריה בבית האדריכל, כסטודיו אינטרדיסציפלינרי אחד, שמגיב ומפרש את רעיון ״הבית העתידי״ בקונטקסט מקומי.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

התערוכה שלנו מחברת בין יוצרים מתחומים שונים: אדריכלים, מעצבים תעשייתיים, צלמים ומאיירים. בחודשים האחרונים הוזמנו כקבוצה מצומצמת למספר מפגשים שבהם זכינו לשמוע הרצאות מעניינות של חוקרים העוסקים בדיור ומגורים בהקשרים סוציולוגיים, פוליטיים, כלכליים, פילוסופיים ועיצוביים. בהשראת ההרצאות ומתוך דיונים משותפים יצרנו, ביחד ולחוד, עבודות הדנות בנושא המגורים בראי העתיד.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

ריצ׳ארד מקגווייר: אמן רב פעלים שיוצר ספרים, קומיקס, פסלים, משחקים, אנימציה ומוזיקה. היצירה שלו כל כך ורסטילית ומגוונת סגנונית שמה שמקשר בין העבודות שלו היא פשוט גאונות.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיב כשאתה מאייר?

לרוב אני עובד הכי טוב בשקט. משאיר את המוזיקה לשטיפת כלים.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

אני סקרן במיוחד לגבי הסדנאות של אפטרסקול, ובעיניי זו אחת היוזמות הנהדרות בשבוע הזה.

בתיה קולטון מתוך הבית העתידי

טליה דריגס מתוך איור-סיפור

איור-סיפור: טליה דריגס

טליה דריגס היא אחת המשתתפות בתערוכה איור-סיפור בבית קנדינוף, שכוללת 25 ספרים מאוירים למבוגרים ולילדים שאיירו סטודנטים במחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה. חלקם סיפורים מקוריים וחלקם מוכרים, וכולם מציגים מסע מרתק שמתחיל בגישוש עיפרון וסופו בספר המופק באיכות גבוהה.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

זו הצצה לצעדים הראשונים שלנו בעולם האיור, בלי חוקים, בלי קונבנציות, חופש בחירה תוכני וסגנוני מוחלט… ויש אפילו כמה סיפורים מקוריים!

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

התלבטות בלתי אפשרית, חייבת לבחור בשניים. הראשון, אוליבר ג׳פרס: השילובים שלו של קולאז׳ ושאר הטכניקות קונים אותי כל פעם מחדש, והוא גם פשוט מצחיק. השנייה היא ג׳וליה סרדה, בזכות הפאטרנים ומיליוני הפרטים הקטנים.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

מדלגת בין גלגלצ לאקו 99 מבוקר עד לילה.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

לתערוכה של לה קולטור בנושא בית, נושא כל כך רחב: מעניין לראות לאן כל מאייר לקח את הפרשנות שלו. אבל בעיקר מחכה לאפטרסקול

מעין תמיר מתוך איור סיפור

The post שבוע האיור 2018 בפורטפוליו // יפו העתיקה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אייל, מה קורה? מה שלומך?

הי, הכל מצוין. התרגשות באוויר וגם הלחץ בהתאם

כן… מכיר את התחושה. אז קודם כל סחתיין על המיקום החדש באזור שהיה פעם מתחם גולף, בואך שיכון דן וצהלה. זה נראה לי ממש מגניב!

האמת שכן, זה ממש מגניב! זה הפך כבר לחלק מהאתגר למצוא כל שנה מקום שיהיה מספיק גדול וראוי וכמובן שיסכים לארח אותנו

כמובן. תגיד, איזו פעם זו שהפסטיבל מתקיים?

תלוי איך סופרים… רשמית זה הפסטיבל השישי שלנו, אבל עברנו הרבה תהליכים בשנים האחרונות וחיפשנו את מקומנו בשדה המקומי והבין־לאומי. אני מרגיש שאנחנו די קרובים למה שפסטיבל צילום בין־לאומי צריך להיות; בעיקר החיבור החזק שעשינו לפעילות חברתית, שמלווה את הפסטיבל במהלך השנה

אם כבר ציינת את זה, אני חושב – ותקן אותי אם אני טועה – שאתם באמת משהו יוצא דופן בנוף המקומי. כי אתם לא פועלים רק לקראת הפסטיבל ובמהלכו, אלא יש לכם פעילות לאורך כל השנה

אייל לנדסמן. צילום: אלעד מלכה

דימטרי מקרוב

לגמרי. בשנתיים האחרונות הפעילות השנתית שלנו כבר הרבה יותר משמעותית מהפסטיבל: הפכנו מפסטיבל שמציג גם פעילות חברתית, לארגון חברתי שמקיים גם פסטיבל. זה בא מההבנה שכדי לייצר תהליכים יותר עמוקים של דיאלוג בין קהילות שונות ובין אמנים, צריך לתת לפעילות החברתית יותר זמן וחובה לערב את הקהילה בתהליך. גם בהבט הבין־לאומי הבנו שאם אנחנו רוצים להשפיע ולהיות נוכחים, אנחנו חייבים לצאת לפסטיבלים בעולם עם משלחות ולהזמין אמנים אלינו במשך כל השנה

והנה מגיע עוד פסטיבל, והשאלה המתבקשת היא מה מצפה לנו שם? אני יודע שזו שאלה לא פשוטה לענות עליה, ובכל זאת, זרוק לנו כמה רגעי שיא מבחינתך

באמת שאלה מכשילה, ואתחיל בהתנצלות לכל 200 הצלמים ב־40 התערוכות השונות שלא הזכרתי אותם. אז יש תערוכת יחיד לצלם הדרום אפריקאי רוג׳ר בלאן, אחד האמנים החשובים והמשפיעים במאה ה־21; תערוכת יחיד לזוכה פרס מיתר למצוינות בצילום, כריסטיאן ורנר; תערוכה משותפת לאמנית סיגלית לנדאו ולצלם יותם פרום, בסוג של מיצב אמנותי של הפרויקט שעליו עובדת לנדאו ב־15 השנה האחרונות בים המלח; עברי לידר מציג מיצב המורכב מצילומים שצילם בדירת אביו מיד לאחר פטירתו לפני כשבע שנים; פרויקט ארכיוני מאוסף קק״ל; ובוגרי המחלקה לצילום בבצלאל…

נוסף על כך, מכיוון שחשוב להרחיב את הפסטיבל מעבר לתערוכה ענקית של תמונות על הקירות, נקיים ערב מיוחד של הקרנת עבודות עם מופע של שלומי שבן על פסנתר, מופעי מחול, פרפורמנס והמון מפגשים עם צלמים מכל העולם. זה ממש בקצרה!

יש תמיד משהו מסובך ברשימות האלו, אני חושב; אולי במיוחד בצילום, מדיום נפוץ ונגיש כל כך היום. אני תוהה מה יבין מי שיגיע לפסטיבל על המדיום הזה היום ב־2018? מה ההבדל בין מה שהוא או היא היו רואים בפסטיבל הראשון לעומת הפסטיבל הזה?

כולנו הפכנו לצלמים, וכולנו משתמשים בדימויים כחלק מהתקשורת היום־יומית שלנו. בגלל זה אנחנו גם מוצפים בדימויים, ולא יודעים יותר מה טוב או מה חשוב

צודק! זאת שאלה מאוד חשובה שאנחנו עוסקים בה בכל שנה מחדש; גם אני חושב ומביט על צילום בצורה אחרת מלפני עשר שנים. ההבדל הגדול הוא שכולנו הפכנו לצלמים, וכולנו משתמשים בדימויים כחלק מהתקשורת היום־יומית שלנו. בגלל זה אנחנו גם מוצפים בדימויים, ולא יודעים יותר מה טוב או מה חשוב. בעיניי, האתגר הגדול הוא להצליח להביע את עצמך ולהגיד משהו שיכול לעניין אותי, את האוצר ואת כל הקהל. המטרה שלנו להציג סיפורים על הקירות בשימוש בצילום. אם הקהל השנה יבין שצילום הוא כלי להבעה, ובאותה הזדמנות גם יחשוב על מה שיש לצלמים להגיד מעבר לעוד דימוי ״יפה״ – הצלחנו

Alex Farfuri

Maria Svarbova

אז מה בכל זאת ההבדל בין מה שהמבקרים ראו בפסטיבל הראשון לעומת מה שהם יראו בפסטיבל הזה? האם משהו בטכנולוגיה שהשתנה משפיע במיוחד? האם משהו בנושאים שמעסיקים את הצלמים ושהחלטתם להציג השנה השתנה?

בפסטיבל הראשון התחלנו בהצגת המעגל הקרוב שלנו: חברים, מורים שהיו לנו ושאר צלמים מוכרים. בהמשך דרכנו הבנו שחלק מהתפקיד שלנו הוא להביט רחב ככל האפשר ולנסות לשבור את ההיררכיות המקובלות של תצוגה בגלריות ובמוזיאונים שקצת פעלנו כמותם. לכן יצאנו עם פרס מיתר, שהוא עד היום אחד העוגנים של הפסטיבל, שפתוח לכל אחד ללא הבדל גיל, השכלה או קהילה ונשפט באופן אנונימי על ידיי צוות שופטים מכובד מאוד.

זה היה הפתח הראשון לעולם שאפשר פנייה לכל אחד ונתינת הזדמנות אמיתית (גם לאמנים לא מוכרים) להצגת עבודות אם הן ראויות. השנה הלכנו צעד נוסף והוצאנו קול קורא פתוח שקיבלנו אליו 900 עבודות מכל העולם. יש השנה יותר צלמים בין־לאומיים בפסטיבל, ומצלמים ישראלים אנחנו כבר לא מחפשים רק שמות מוכרים. אנחנו מחפשים צלמים שיש להם מה להגיד

הוצאנו קול קורא פתוח שקיבלנו אליו 900 עבודות מכל העולם. יש השנה יותר צלמים בין־לאומיים בפסטיבל, ומצלמים ישראלים אנחנו כבר לא מחפשים רק שמות מוכרים. אנחנו מחפשים צלמים שיש להם מה להגיד

ומה יש להם להגיד השנה?

בכל שנה יש נושא מרכזי שמהווה עוגן לבחירות של העבודות. השנה הנושא הוא ״יחסים״, עם כל הפרשנות והמורכבות של המונח. בהקשר של מערכות היחסים המורכבות בין בני אדם, קהילות ומדינות (כולל סכסוכים), הצילום נותן לנו כלי נוסף למבט חוקר ומעמיק על העבר ובעיקר על ההווה שבו אנו חיים.

השנה פנינו לצלמים מרחבי העולם במטרה לראות מערכות יחסים וללמוד עליהן מנקודת המבט שלהם. חיפשנו גופי עבודה שאינם בהכרח אוביקטיביים או מנסים לייצג אמת כלשהי, אלא באים להציג נקודת מבט חדשה. כמו כן, החלטנו להדגיש בפסטיבל נקודת מבט נשית של צלמות מוכשרות, החל מצלמות שנדחקו מההיסטוריה הגברית מאוד של הצילום הישראלי ועד לצלמות עכשוויות מרחבי העולם.

לדוגמה, התערוכה של כריסטיאן ורנר, צלם גרמני שמציג סדרת צילומים שבה הוא תיעד את בני הקהילה היזידית הנרדפת במנוסתם מפני לוחמי דאעש בטבח סינג׳אר. במשך שנתיים הוא נסע עשר פעמים לעירק לתעד את אנשי הקהילה היזידית שסבלו מהרדיפה הקשה ביותר שאליה היו חשופים בכל 74 הפעמים שבהן עברו רצח עם, ומכאן שם התערוכה – 74. ורנר מתעד לצד זוועות המלחמה רגעים מרגשים של חיי היום־יום. כריס הגיע אלינו דרך פרס מיתר: הוא צלם צעיר מאוד, מבטיח, שבהחלט יש לו מה להגיד והוא יודע איך לספר את זה  וגם לצעוק את זה!

אז אולי לפני שנסיים תוכל להסביר בקצרה על החיבור של צילום למוזיקה, פרפורמנס ומחול?

קודם כל פסטיבל הוא גם חגיגה, לכן מוזיקה וריקוד הם חלק מהתפריט. אני חושב שחלק מהשינוי שהצילום עבר והפתיחות שלו מביאה אותו לחיבורים לשאר סוגי המדיה. יכול להיות שזה קשור לעובדה שהייתי צלם מחול המון שנים, אבל אנחנו תמיד שמחים להציג כל חיבור מאתגר ומסקרן. שלומי שבן, לדוגמה, שמופיע בערב מיוחד בפסטיבל, מעורב בבחירת הצלמים והדימויים שנציג בערב דרך עיניים אחרות שבאות ממחשבה על מילה ועל צליל

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

קודם כל היה כיף, ותודה, ובהצלחה לך בשבוע האיור. ותבוא לבקר בפסטיבל!

תודה, ובהחלט! תמיד הייתי מפספס אתפסטיבל הצילום כי זה היה בפסח, אבל משנה שעברה שזה יוצא במקביל אלינו, אני שמח כי זה אומר שאני בטוח בארץ…

John Paul Evans

Ed Kashi

The post אייל לנדסמן: האתגר הגדול הוא להצליח לעניין אותי, את האוצר ואת כל הקהל appeared first on מגזין פורטפוליו.

מפעל הפיס ממשיך לתמוך במעצבי אופנה ישראלים ומקדם את פרויקט ״חממת מפעל הפיס לאופנה״, זו השנה הרביעית ברציפות. במסגרת הפרויקט מפעל הפיס הזמין מעצבי אופנה צעירים – בעלי ניסיון כמעצבי אופנה של לפחות שנתיים ועד עשר שנים – להגיש הצעות לעיצוב קולקציית הלבשה חדשה, הכוללת לפחות עשר מערכות לבוש. הוועדה שבחרה את המעצבים שנבחרו לפרויקט מנתה את ששון קדם, נעמה חסין, קלודט זורע, יעל שנברגר, מוטי רייף, דוד עדיקא ומיכל צ׳יטיאט.

כל המעצבים נדרשו להציג קונספט עקרוני ותהליך עבודה מגובש שמעיד על פוטנציאל. השנה נבחרו קים דרור, בעלת קימקה סטודיו; שירלי לסרי, בעלת המותג ״פטי פואה״; מיכל ירסאנש מנגיסטו; שאדי עבד; ערן צמח ושרה אנשין, בעלי המותג KAETE DAN; שירן ראובן, בעלת המותג mamo; וענר שבח, בעל המותג aner 5777.

קים דרור. צילום: ליאור והדס

״אנחנו רואים שהמעצבים שהשתתפו במחזורים הראשונים של חממת מפעל הפיס לאופנה עובדים, מצליחים ומנהלים נכון את העסק שלהם״, אומר מוטי רייף, מפיק שבוע האופנה של תל אביב וחבר בוועדה האמנותית של חממת מפעל הפיס לאופנה. ״יש הרבה מאוד כישרונות בארץ, חשוב שהם יקבלו את הכלים הנכונים, וזה אחד הדברים החשובים ביותר שפרויקט החממה מעניק להם״. מעצב האופנה ששון קדם, חבר בוועדה האמנותית של חממת מפעל הפיס לאופנה, מוסיף: ״החממה היא מתנה, קודם כל בעבורנו המעצבים, שאנחנו נותנים בכזאת אהדה וכבוד למעצבים שרוצים וזקוקים למנטוריות שלנו. החיים בחממה הם צמר גפן, אבל אחר כך יש את חובת ההוכחה. ושם אנחנו נהיה איתם יד ביד״.

פרויקט החממה של מפעל הפיס נחשב להצלחה גדולה וחלק מהמעצבים שזכו בשנים עברו אף הוזמנו להציג בתערוכות מובילות בחו״ל. מבין המשתתפים בתוכנית בפעמים הקודמות אפשר למנות מספר מעצבים בולטים, ובין היתר את טלי קושניר, שחר אבנט, ענת משולם ודור חן – Holyland Civilians, אלירן נרגסי, גל שנפלד – Mews, נדב רוזנברג – Northern Star, ניר ורותם גואטה – Hannah, תמר לוית ויען לוי – האחים מוסלין, ואת דפנה פילוסוף, נועה גור ונוי גוז – TRES.

The post החממה של מפעל הפיס: התפרסמה רשימת מעצבי האופנה במחזור הרביעי של הפרויקט appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתקופת הרנסנס האיטלקי שיקף הסטודיולו את הפעילות האינטלקטואלית ותחומי העניין של בעליו. בתוך החלל האינטימי של הסטודיולו, האציל ההומניסט ריכז, למד וחקר את האוסף יקר הערך שלו. אוסף זה הורכב מיצירות אמנות, פריטים מהטבע, מכשירים מדעיים, חפצים מעשה ידי אדם וספרים בנושאים שונים. חללי הסטודיולו, שמהם התפתחו חדרי הפלאות והמוזיאונים, העניקו לחפצי האומנות (craft) נופך אינטלקטואלי שהפכו אותם מחפצי מותרות וסמל סטטוס לסימנים של לימוד, ידע וחוכמה.

הכנס שיערך בשנקר ביום חמישי 15.11 לרגל השקת השם החדש של היחידה להיסטוריה ופילוסופיה של העיצוב, האמנות והטכנולוגיה, מאמץ את העקרונות העומדים בבסיסו של הסטודיולו הרנסנסי כדי לאפיין את המחקר העכשווי שמובילים מרצי היחידה. אלה ירצו בכנס על נושאים כמו הפיכת חפצים למפגנים של ידע ולחוכמה, הכלאות ויחסי גומלין בין טבע, אמנות ומדע, סוגיות של מיון וארגון ומופעים בלתי שגרתיים של הגוף האנושי. הכנס מדגיש את מקומו של המחקר הבינתחומי בשנקר על ידי התוויית הזיקה בין הסטודיו שבו נעשית היצירה לסטודיולו, שבו היצירה מוצגת, מוערכת ונחקרת.

נושא הכנס משקף את ההיגיון שהניע את שינוי שמה של היחידה ללימודי תרבות ליחידה להיסטוריה ופילוסופיה של העיצוב, האמנות והטכנולוגיה. השם החדש הינו ארוך יותר אך מדויק ובעל משמעות עמוקה המצביעה על לימוד ומחקר של התחומים הרלוונטיים לשנקר – עיצוב, אמנות וטכנולוגיה, מתוך שתי נקודות מבט: היסטורית ופילוסופית.

פרידר נאקה, 1965

כחלק מהכנס יתארח בשנקר פרופ׳ פרידר נאקה (Frieder Nake) שיישא את הרצאת המפתח בכנס. נאקה הוא מתמטיקאי, מדען מחשבים ומחלוצי האמנות דיגיטלית. תערוכתו הראשונה הוצגה בגלריה בשטוטגארט בשנת 1965 והייתה תערוכת האמנות השנייה בהיסטוריה שבהפקתה נעשה שימוש במחשב. בשנת 1970 ייצג נאקה את גרמניה בביאנלה בוונציה ומאז הציג מספר רב של תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. עבודותיו נמצאות באוסף המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA), אוסף מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ובאין־ספור אוספים נוספים כמו גם בשלל פרסומים עיוניים ומוזיאליים בנושאי אמנות דיגיטלית, אמנות אלגוריתמית ואמנות קונספטואלית.

מאז שנת 1972 מכהן נאקה כפרופסור לגרפיקה אינטראקטיבית ממוחשבת במחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת ברמן גרמניה. בד בבד הוא משמש גם כפרופ׳ באקדמיה לאמנות של ברמן. נאקה הוא הזוכה הראשון של התחרות לאמנות דיגיטלית ואוטומציה בשנת 1996 ובשנת 1997 זכה בפרס Berninghausen Award למצוינות בחדשנות בחינוך. ספרו Ästhetik als Informationsverarbeitung משנת 1974 נחשב לאחד מהספרים הראשונים החוקרים את הקשר בין אסתטיקה, מחשוב ותיאוריות מידע בשדה המחקר של המדיה הדיגיטלית. עבודתו המחקרית הפורה כוללת גם מספר רב של מאמרים ידועים ומעוררי מחלוקת בנושאים של שוויון חברתי, טכנולוגיה ואינטליגנציה מלאכותית.

תכנית הכנס

9:30 התכנסות

10:00 דברי פתיחה
פרופ׳ יעל מוריה, דיקנית הפקולטה לעיצוב ולאמנות
ד״ר ינאי טויסטר, ראש היחידה להיסטוריה ופילוסופיה של אמנות, עיצוב וטכנולוגיה
ד״ר גיא טל, היחידה להיסטוריה ופילוסופיה של אמנות, עיצוב וטכנולוגיה

10:15 – 12:15 תיאטרון החוכמה (או: בין חפץ, ידע וחוכמה)
יו״ר מושב: פרופ׳ עודד היילברונר
ד״ר יונתן ונטורה, עיצוב חברתי והשילוב בין היסטוריה, תיאוריה ופרקטיקה
ד״ר לי ויינברג, [מערכי הבניית ידע במערב בעולם האוצרות מתבטלים לטובת היררכיה חדשה: האינטרנט הופך להיות הסמכות האוצרותית.]
גב׳ צילה חסין, טבע דומם, מידע חי [חפצים שאוגרים ידע על הבעלים שלהם.]

12:15 – 13:30 ארוחת צהריים

13:30 – 15:15 המוזר והמופלא: שניים באחד
יו״ר מושב: ד״ר מיכל גל
ד״ר פבלו אוטין, אפקטים של טרנספורמציה בסדרות וסרטי גיבורי על בשנות ה־70
ד״ר יעל יונג, ייצוגים של אלימות נשית וחפצים יום יומיים באתונה הקלאסית
ד״ר דיויד גוס, כיסא אקסום: המצאת מסורת צורנית כמקרה מבחן של עיצוב סִיפִּי (לימינואידי)

15:15 – 15:30 הפסקת קפה

15:30 – 17:15 מעבר לאנטומיה: הגוף, מהפנים לחוץ
יו״ר מושב: יונתן אמיר
ד״ר חנה פרוינד־שרתוק, פגיעה עצמית באמנות גוף רדיקלית
ד״ר אסף קרבס, פצעים, מלנכוליה והגוף הנוזלי
ד״ר נעמה שולמן, עולם הפוך: נסיך העולם והבתולה הטיפשה [הגוף של השטן מלא בצפרדעים ורמשים]

18:00 הרצאת מפתח: פרופ׳ פרידר נאקה (Prof. Frieder Nake)

The post מהסטודיו לסטודיולו: כנס בשנקר בהשתתפות המתמטיקאי והאמן פרידר נאקה appeared first on מגזין פורטפוליו.

המפגש בין ג׳רי שי־שריג ורונית בכר, שתי אמניות־מעצבות, הוא מפגש בין דיסציפלינות וחומרים זרים, שקו מחשבה מחבר ביניהם. בתערוכה Out of Line, שתיפתח בגלריה ביפו העתיקה ב־15.11 במסגרת שבוע האיור של תל־אביב־יפו, הראשונה מציגה עבודות רקמה בחוט שחור על בד בהיר, והשנייה יוצרת דימויי צלליות בחיתוך לוח מתכת דקיק, אשר מטיל צל נוסף על קירות הגלריה. על גבי הבד הרקום ובלוח המתכת החתוך – האיור הוא אובייקט בעל נוכחות חומרית פיזית ועם זאת קלה ומרחפת בחלל. את התערוכה אצרה חגית פלג רותם, עורכת שותפה במגזין פורטפוליו. בשבת, 17.11 יתקיים שיח גלריה בתערוכה בהשתתפות האמניות והאוצרת ובשבת 24.11 אירוע נעילה בהשתתפותן.

שי־שריג מאיירת יצורים ודמויות ברישום המשכי, שהולך ומתפתח ומתפרש על הדף כזרם תודעה. לדבריה, את ההשראה לסדרת העבודות היא שואבת מהרגל שרכשה בילדותה, כשהייתה יושבת בבית סבתה אחרי שעות הלימודים ומציירת לעצמה מעין ״חברים דמיוניים״. החוט והבד הם הכלים המיידיים שלה, והיא נוהגת לעתים לרקום גם ללא סקיצה ואיור בבסיס התמונה.

לקראת התערוכה צמצמה את הפוקוס לסדרה של סצנות גדושות בהתרחשויות, שאותן היא מעבירה בהמשך אל הבד ברקמת יד, המדגישה את אופיים החד־פעמי של האיורים. הבד מעניק להם רכות ותנועה, והחלק האחורי של הרקמה, החשוף לעין, מציג את סערת הרגשות שמתוכה נבעו הדימויים. העבודות מוצגות בתערוכה כמיצב היוצר סביבה שמקיפה את הצופה ודורשת תשומת לב לפרטים.

ג׳רי שי שריג מתוך Out Of Line. צילום: אבי ולדמן

רונית בכר מתוך Out Of Line. צילום: אבי ולדמן

בכר מצלמת דמויות והופכת את הצילום לאיור ידני, שכל חלקיו מחוברים בקו המשכי. לאחר מכן היא מתרגמת את האיור לחיתוך לייזר בלוח מתכת דק, כך שהוא הופך לתמונה שמטילה צללית על פני הקיר. לקראת התערוכה ביקשה מאנשים מסביבתה הקרובה והרחוקה ״לקפוץ למצלמה״ ויצרה סדרת דימויים דינמיים, המקפיאים את רגע הקפיצה באוויר ומעמידים בבחינה את כוח הכבידה, כשהדמויות ש״קפאו״ שבות לנוע דרך המתכת. התוצאה מייצרת שיח על קלילות וכובד, על נוכחות וצילה של נוכחות.

בתערוכה בכר מציגה את הדמויות הקופצות בגודל טבעי, כך שהאפקט הוא כמו מפגש עם אדם – או עם צילו. הדמויות מקיפות את הצופה ומושכות את העין להבחין בין הצללית החתוכה במתכת לבין צילה המוטל על הקיר.

הבחירה בחומרים לא־שגרתיים ובתהליכי ייצור המערבים ידיים נוספות הם חלק מהיצירה אצל שתיהן, שמגיעות מדיסציפלינות של עיצוב אופנה ועיצוב מוצר. בכר, מעצבת מוצר ויזמת, מתגוררת עם משפחתה בקיבוץ חוקוק בצפון הארץ. היא בעלת סטודיו Shado לרישומי צל ומבצעת את העבודות בבית מלאכה מתמחה בדרום הארץ. עבודותיה מוצגות בגלריית Baboo SF בסן פרנסיסקו. שי־שריג היא אדריכלית בהשכלתה מתגוררת עם משפחתה בתל אביב, בעלת מותג האופנה JERRY. לקראת התערוכה הסתייעה ברוקמת פאטמה סלים מהעיירה לקייה בנגב. במסגרת שבוע האיור 2018 יזמה שי־שריג יחד עם ורד שפירא מצר לראשונה שיתוף ילדים באירועי שבוע האיור, בתערוכה ״ילדים מאיירים – אני והעיר שלי״.

רונית בכר. צילום: אבי ולדמן

The post Out of Line: ג׳רי שי־שריג ורונית בכר מותחות את הגדרות הקו appeared first on מגזין פורטפוליו.

מרים לונגדים: ספרי הילדים של בוגרי 2018

מרים לונגדים מציגה בסטודיו שרית שני חי את פרויקט הגמר שלה מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ספר מאויר לנובלה קצרה בשם ״מאישה לשועלה״, לצד מבחר ספרי הילדים הטובים ביותר שאיירו בוגרי המחלקות לתקשורת חזותית בשנת 2018.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

כי בנוסף לאיורים יפיפיים תוכלו להתרשם גם מיחסים של טקסט מול איור וספרים מעוצבים.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

Tom Haugomat: אני תמיד מתענגת מהאיורים שלו. אני אוהבת את השימוש שלו בפלטת צבעים מצומצמת, את השימוש החכם ברקע הלבן, וכמובן את הרגעים שהוא בוחר לאייר.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

אני מתחילה עם שיר שמתחשק לי באותו הרגע, ונותנת ליו־טיוב להוביל. אין משהו קבוע, לפעמים זה גלגל״צ.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

בית של לה קולטור במזא״ה 9. אפשר לראות שם מלא איורים של מאיירים מוכשרים, ואפילו לרכוש את העבודות.

מרים לונגדים

תומר אזולאי, מתוך בית – לה קולטור

איתי בלאיש: לה קולטור

איתי בלאיש, היזם שמאחורי יוזמת לה־קולטור לאמנות בת־השגה, אוצר בגלריה מזא״ה 9 את התערוכה ״בית – לה קולטור״ בשיתוף מותג הטי־שירטים והאיור התל־אביבי ג׳לאדה, עם עבודותיהם של כ־90 מאיירים ואמנים ישראלים.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

כי מעל ל־90 מאיירים ישראלים מדהימים יציגו יצירות למכירה במחירים ברי־השגה, וזו אחלה הזדמנות לקשט את הבית.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

קטיה בריודין. אני מעריץ את היכולת של מאיירים שהם מקעקעים להחזיק ביכולת סגנון כל כך שלהם ובהיצמדות לשפה שהיא רק שלהם בלי פשרות. קטיה היא כזו: היא יכולה לצייר ולאייר כמה שתרצה, אבל שומרת על קו איורי מיוחד שמשלב הומור, אופל, חמידות ועוד. בעיניי זה כמעט בלתי אפשרי עד שלא רואים את מה שהיא עושה ומבינים שזה אפשרי. ובכלל נראה לי שאנשים שכחו שמקעקעים הם המאיירים הכי מסורים ויצרניים.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיב כשאתה מאייר?

מטאל בעיקר. לאחרונה חזרה למקורות עם המון TOOL, להקת מטאל מאוד מעניינת ופילוסופית.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

תרבות אגודה של ארז גביש, באוצרות מרב סולומון. כי איור ומוזיקה זו חתונה מושלמת ואני ממש מסוקרן איך התרגומים הגרפים והאיוריים ייראו. ואני מצטט: ״התערוכה מציגה קיר של הקשרים סובייקטיביים, כשלים בתרגום ודמויות חצי בדויות. קיר שחושף, אולי, את חברת־הסוד שפעלה בשנות ה־80 מאחורי הקלעים של תרבות הפופ המערבי״. איך אפשר לסרב לזה?

דאו סרגי איסקוב, מתוך בית – לה קולטור

אפרת לוי

אפרת לוי: חומי

אפרת לוי מציגה בסניף מזא״ה של תולעת ספרים סקיצות מתהליך העבודה על ספר ילדים, שבו היא מתבוננת בחומי הכלב מתבונן על העולם: רגעים משותפים, מפגשים עם כלבים ואוצרות קטנים על מדרכות העיר.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

התערוכה, שמפוזרת בין הספרים בחנות, היא רגע בתוך תהליך עבודה – המון כלבלבים שאני מציירת בחודשים האחרונים מתוך ניסיון להבין מה יש בחומי שכל כך מופלא ומפעים ונהדר, מה זה הקשר בינינו, איך הוא פוגש את העולם. נדמה לי שכל מי שיש לו איזו זיקה לאיור או לתהליכי מחשבה כאלו או לכלבים או לספרים, יכול להיות לו נחמד להיות איתי ברגע הזה.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

גלעד סליקטר: הוא נפלא בעיניי. רגיש וחכם. אני vfh אוהבת איך שהוא משתמש באור – האור הוא קו, הוא כתם, הוא מגדיר את הדמויות וגם כאילו מלטף אותן, והצבעוניות שלו תמיד נהדרת וחלק בלתי נפרד מכל הלך המחשבה. נפלא.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

בעיקר באך. אני לא מבינה כלום במוסיקה קלאסית, אז אני לא יודעת להסביר למה, אבל איכשהו אני מוצאת את עצמי תמיד איתו. נראה לי שיש לבחור הזה עתיד במוסיקה…

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

הבית העתידי בבית האדריכל: המפגש בין אדריכלות לאיור מדבר אליי באופן אישי, כי גם אני משחקת בשני המגרשים, אבל יותר מכך – בשנה שעברה הוצגה שם תערוכה שהפגישה בין אדריכלים ומאיירים והיה מעולה! מעניין ומאיר עיניים, אני סקרנית לראות מה יהיה שם השנה.

אפרת לוי

ישראלה טל

ישראלה טל: Crop & Save

למה אנחנו מטיילים וכובשים יעדים, הולכים בקור או מטפסים על הרים? לשם החוויה או לשם התיעוד והסלפי? ישראלה טל מציגה בתערוכה Crop & Save ב־Damndesign איורים שמתארים את הנוכחות שלה ברגע החוויה.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

זו התערוכה העצמאית הראשונה שאני מרימה והיא עוסקת בשילוב של החומר בעולם שהוא דיגיטלי ומיידי. להעריך את מה שהעין רואה והידיים יוצרות לצד היכולת לצלם, לערוך, לפלטר ולשתף ברמה היום־יומית. בשורה התחתונה היא באה לגרות מחשבתית את הצופה דרך השאלה מה מניע אותנו, למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים: בגלל החוויה או לשם התיעוד?

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

UNTAY: עולם הדימויים שלו מפתיע ומרגש אותי בכל פעם מחדש. שילוב הטכניקות שלו מקורי ומרענן, אני מאוד אוהבת שהוא עוסק ויוצר במגוון רחב של פלטפורמות, מנייר ועד קעקועים וקירות. זה מראה על אמן אמיתי.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

אני לא משהו בלהקשיב למוזיקה תמיד גורם לתודעה שלי ישר לשוטט ולרחף. כשאני מקשיבה למוזיקה, ובאוזניות בפרט, ישר נוצר לי לניתוק מכל דבר ואני רק מתרכזת במנגינה, במילים, בזיכרונות וברגש שזה מציף. לכן כשאני עובדת אני מעדיפה ליצור בשקט בריכוז מוחלט. רק אני, ומה שאני רוצה ליצור.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

אורבן סקצ׳רס עושים שוק בנמל תל־אביב. אני מאוד אוהבת את הקבוצה הזו ואת העשייה שלה. אני עוקבת וכל הזמן אומרת לעצמי ״בפעם הבאה אני אצטרף״. בראייה שלי, אחד הדברים היותר מורכבים זה ליצור בלייב; לתפוס את הרגע ולתעד אותו על המקום, כשיש לך כמה שניות לזהות, לתכנן, לקחת החלטות מהירות ופשוט ללכת על זה. לבטוח בחושים שלך, להביא את מה שאתה רואה לידי ביטוי, לטעות, לתקן וגם ליהנות מכל רגע. זה חופש ביטוי מוחלט ובא לי לראות איך אנשים שונים, באותה סביבה ותנאים, ראו ויצרו דברים שונים לחלוטין.

ישראלה טל

שלומית הילר, מתוך גם זה פיל

שלומית הילר: גם זה פיל

שלומית הילר היא אחת מ־30 מהמאיירות שאיירו בהנחיית יאנה בוקלר את האסוציאציות האישיות והשונות שלהן לרשימת מילים קבועה. בתערוכה גם זה פיל בבית תמי, הן מציגות מחשבה פתוחה על צריכה ויצירה בעולם של גלובליזציה, מסחור וייצור המוני.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

התערוכה שלנו חושפת את הצופה לפרשנויות מגוונות למילים שכולנו מכירים. מסתבר שאין דימוי אחד לכל מילה (כמו שאולי יש נטייה לחשוב), אלא המוני דימויים. כל אחת מהמאיירות בתערוכה לוקחת את הצופה לסיור בעולמה שלה.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

ג׳ואנה קונסג׳ו: אני אוהבת את עבודת העיפרון המופלאה שלה ואת השילובים העדינים שלה עם טקסטורות שונות.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

המון וכל מיני. לאחרונה Kings of Convenience.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

אני מחכה לתערוכה חיבוקים למתחילים, שמבוססת על ספר כיפי שאני מאוד נהנית להקריא לבת שלי.

ליאת הרוש

יובל ישראלי

יובל ישראלי: חיבוקים למתחילים

יובל ישראלי מציג בתערוכה חיבוקים למתחילים בסלון של מרכז צוקר, סקיצות ואיורים לספר עצמאי משותף עם הכותבת אפרת שהם, דיאלוג שהתרחש בלב תל־אביב בין המרכז לוותיקים לאשכול גני ילדים.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

כדאי במיוחד לבקר בתערוכה שלנו כי היא מדברת לא רק ללב וללחיים, אלא משמחת את כל האיברים: היא גורמת לכולם להתחבק עם יקיריהם.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

אני אוהב מאוד את נועם ויינר הנהדרת ועובדיה בנישו ותמיד את איציק רנרט, ענת עינהר והירונימוס בוש.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיב כשאתה מאייר?

אני שומע כרגע רויקסופ ותמיד ביורק ומאסיב אטאק, סטיבי וונדר ופרינס אבל גם האוס, היפ הופ, פופ מכל הזמנים ומדונה ובריט בריט. בחן את עצמך: האם אני טינאייג׳ר?

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

אני מסוקרן מהתערוכה יוון הפלסטית של אביב קלר ולילך מדר, מהבית העתידי בגלריה בבית האדריכל ומהמפגש המשפחתי של עמית טריינין, יאנה בוקלר ואיציק רנרט. ויש עוד מלאן תערוכות מסקרנות. איזה כיף יהיה.

יובל ישראלי

וליה רוזנצוייג

וליה רוזנצוויג: הפורמט הוא המסר

וליה רוזנצוויג היא אחת מ־16 בוגרים שסיימו השנה את לימודיהם במחלקות לתקשורת חזותית. ביחד הם מציגים בתערוכה הפורמט הוא המסר במרכז אדמונד דה רוטשילד, את פרויקטי הגמר שלהם בפורמטים מיוחדים בדו־ממד ובתלת־ממד.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

כי זה כיף לראות אנשים שאוהבים את מה שהם עושים ונוגעים במסרים שחשובים להם.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

יובל רוביצ׳ק: האיורים שלו שובים את לבי, לפעמים בליטוף ולפעמים בסתירה. רואים שהוא נהנה לאייר.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

אני אוהבת לשמוע אנשים מדברים: זה יכול להיות רדיו, פודקסטים ברשת או סדרה שכבר ראיתי, רק שימשיכו.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

הפחד עצמו: אין כמו להתעסק בחיים של אחרים, והפעם בחרדות של אחרים ולראות איפה זה פוגש אותך ואותנו כחברה.

דרור כהן

The post שבוע האיור 2018 בפורטפוליו // רוטשילד/שינקין appeared first on מגזין פורטפוליו.