יעקב קאופמן: חפץ לב

המעצב יעקב קאופמן מציג בתערוכה חפץ לב במוזיאון ארץ ישראל פרשנות תלת־ממדית לאחד הדימויים הקיטשיים והשחוקים ביותר – הלב – תוך עיסוק בשאלות מתי משהו מתחיל, מתי הוא נגמר ואיך הוא מתפתח.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

כי היא מקרבת לבבות. התערוכה מחברת מספר אלמנטים שאני עוסק בהם מאז ומתמיד: הקו (רישום), מבנים ועיסוק בארכיטיפים צורניים. בדרך כלל עסקתי במבנים מעולם עיצוב המוצר. הפעם, באופן מקרי, נגעתי בתבנית הצורנית של הלב, עם נסיונות לרתום ולשדך אותה לתצורת סיכת בטחון, פיגורינה ועוד תבניות צורניות יום־יומיות או מופשטות. כן, אני מודע לזה שצורת הלב היא מן התצורות המשופשפות ביותר והפכה ממש להיות סמל הקיטש. אז מה?…

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

אני תקוע עם סול סטיינברג האמריקאי. מבחינתי הוא אל־זמני: תמיד אני רואה בו עוד ועוד דברים שלא ראיתי קודם. עוסק בתכנים הפנימיים של שפת הרישום והאיור. מתגרה במובן מאליו. הומור עם נגיסה עדינה. כמו כן עובר לממד מסכות.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיב כשאתה עובד?

ג׳אז. כמו פיסול אפריקאי יש בג׳אז את השילוב בין הישירות שנוגעת ללב, מרעידה את הגוף ואת הנשמה.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

אני מחכה לראות…

עינת פלד, קו דליים

עינת פלד: קו דליים

עינת פלד התלוותה למשלחת החפירות הארכיאולוגיות של אוניברסיטת תל־אביב בתל עזקה, ומציגה בתערוכה קו דליים, במסדרון החוג והמכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה, רישומים ועבודות נוספות שנקודת המוצא שלהן היא התבוננות ותיעוד.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

אני חושבת שפרצתי את הגבולות של מה שאני עושה בדרך כלל גם מבחינת כמות העבודה וגם מבחינת הגודל. ארכיאולוגיה הוא תחום שיחסית אין הרבה התייחסות אליו באיור או באמנות בארץ, ומבחינתי זה היה סוג של הגשמת חלום: תמיד עניין אותי להצטרף לחפירה ארכיאולוגית.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

אני אוהבת לעקוב אחרי דרפיש, כי היא לא רק עושה דברים יפים ויצירתיים אלא גם עושה עם זה משהו שהוא מעבר לעזרה לחתולי רחוב.

לאיזו מוזיקה את מקשיב כשאת מאיירת?

בוסה נובה בעיקר, אבל מאוד תלוי במצב הרוח. אוהבת רדיו, את משמרת לילה של בעז כהן, וגם יצא לי להקשיב ללא מעט פודקסטים ומוסיקה מרדיו מהות החיים במהלך העבודה. וגם אוהבת להקשיב לתחנות רדיו מכל העולם: מאיטליה ופורטוגל וגם יש לי תחנת אולדיז אהובה מלונדון.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

אשמח לראות את נשות שנחאי, מעכת וחומי. את נשות שנחאי כי הנושא נשמע ציורי ומעניין ואת מעכת וחומי כי מעניינות אותי עבודות שעוסקות בהתבוננות.

קולקציית REMIX:ART של חן מכבי ו־PULP. צילומים: דוריאן קרידו

חן מכבי: Art:Remix

PULP מארחת את הטיפוגרף והמאייר חן מכבי בסדרת איורים חדשה, המציגה פרשנות גרפית ליצירות אמנות. בתערוכה שתתקיים בחנות הדגל של פאלפ, Art : Remix, יוצגו הדפסים וסדרת מוצרי נייר מאוירים חדשים

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך ?

הרעיון מאחורי התערוכה שלנו הוא לנסות לתת טוויסט וגם להעביר מידה של קלילות, עכשוויות וכיף דרך יצירות אמנות מוכרות, שראינו עליהן מיליון אינטרפרטציות, ובאותה הזדמנות להעביר מסרים ופרשנות אישית, נחבאים או גלויים לעין. בנוסף לפרינטים פיתחנו קולקציה של מוצרי נייר מושקעת ומיוחדת ברמה הוויזואלית, בזכות ההשבחות בדפוס שנותנות אופי ומרקם לאיורים, וברמה הפרקטית של מחברות לכתיבה וסקיצות, קוביות נייר לשולחן ועוד.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

אורי טור: האיורים שלו מדהימים, הוא מאוד ורסטילי, מותח את הגבולות שלו ונשאר מזוהה. העבודות שלו נורא מורכבות ועמוסות ועדיין הוא מצליח לנווט את העין לאן שהוא רוצה בהרבה הומור וחכמה

לאיזו מוזיקה אתה מקשיב כשאתה מאייר?

אולדסקול היפ הופ.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

מעניין אותי לראות את רפרנס, התערוכה של יונתן פופר, שהוא גם חבר וגם מאייר מדהים. זה נראה שבשנה־שנתיים האחרונות הוא עבר תהליך של התבגרות והתפתחות באיורים שלו.

רונית שלם: מרחבי מחיה

בתערוכה מרחבי מִחְיָה בבית האמנים, רונית שלם רושמת סביבות נוף בהשפעת דפוסים מתרבויות שונות, ומציגה בתערוכה משותפת עם יעל פרידמן, שהופכת הדפסת תלת־ממד בשילוב טקסטיל לכלי רישום ויוצרת חרקים היברידיים.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

התערוכה היא תערוכה זוגית, דיאלוג בין אחיות, שיוצר מרחב מחיה אמנותי משותף. העבודה עם אחותי יעל פרידמן היתה מרתקת, אנחנו מאד שונות וההזדמנות לעבוד ביחד היא נדירה: העבודות מתכתבות ביניהן במישורים ונקודות מבט שונות של מיקרו ומקרו של דו־ממד ותלת־ממד, של עבודה ידנית עמלנית והדפסות תלת־ממדיות ויוצרות דיאלוג ויזואלי מעניין.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

Jim Avignon: מאייר גרמני עם שפה אמנותית מובהקת, שעובד ללא הפסקה כבר עשרות שנים וכל תפיסת העולם שלו על עולם האמנות מרתקת. הוא צייר על חומת ברלין, על מטוס בואינג, על קירות בכל רחבי העולם; הוא עושה מוזיקה והוא איש שיחה מקסים ומרתק בעל דעה ואמירה.

לאיזו מוזיקה את מקשיב כשאת מאיירת?

Dire Straits, Cat Stevens, Erykah Badu, אסף אמדורסקי, מיכה שיטרית, Fiona Apple, ועוד אין־סוף…

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

Paint Like a Girl: בתור אישה יוצרת תמיד מעניין לשמוע קולות נשיים אחרים וגם חייבת לציין שממש אהבתי את השם שנבחר לתערוכה.

יעל פרידמן, מרחבי מחיה. צילום: ניר פרידמן

שחר אבנט + Coupleof. צילום: מ״ל

שחר אבנט: Foot Art

בתערוכה Foot Art בחנות של מותג הנעליים Coupleof שתהפוך לגלריה, מעצבת האופנה שחר אבנט מציגה את שיתוף הפעולה שלה הם המותג בדמות קולקציית איורים ונעליים שמשייטת בין אמנות, אופנה ופרקטיקה

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

בתערוכה שלנו תוכלי למדוד, לנעול ואף לקנות את פירות שיתוף הפעולה בין שני מותגים ייחודיים, שחר אבנט + coupleof, המיוצרים במהדורה מוגבלת! צבעונית במיוחד, מפתיעה ומחדשת – מה קורה כשנעליים פוגשות אופנה, אמנות ואיור… בואי לגלות!

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

הדס פרידלנד חיון!

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

הכל!!! בעיקר ביונסה

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את.ה מחכה במיוחד ולמה?

מפגש משפחתי במוזאון יפו העתיקה. נשמע מרתק ומעניין מאוד!

ינון זינגר, מחוץ לשטאנץ. צילום: מ״ל

ינון זינגר: מחוץ לשטאנץ

מה קורה כשיוצאים מהתבניות? האם הפרספקטיבה משתנה? ינון זינגר הוא אחד המשתתפים בתערוכה מחוץ לשטאנץ בקום איל פו בנמל תל אביב, שבוחנת שאלה זו בעזרת אמנים שיוצאים מתבניות מוכרות באמנות שלהם, כמו גם בחייהם האישיים

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

כי כשאמנים ומאיירים בוחנים גבולות בחנות בגדים, התוצאה צריכה להיות מעניינת.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

העבודות האדירות של אוטו דיקס הן בשבילי בית ספר וויזואלי שלא נגמר. אני מוצא את עצמי חוזר אליהן שוב ושוב.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיב כשאתה מאייר?

אם אני כבר מקשיב למוזיקה כשאני עובד, אלו לרוב יהיו The Notorious B.I.G, זוהר ארגוב וחוה אלברשטיין – מן סלט כזה של קלאסיקות.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

מסקרן אותי מאוד מה יקרה בהבית העתידי: שיתוף פעולה בין המון כישרונות מעולים מדיסציפלינות עיצוב שונות חייב להיות מרתק.

ארז שמח, מחוץ לשטאנץ. צילום: מ״ל

מרינה גרצ׳אניק, אורבן סקצ׳רס עושים שוק

מרינה גרצ׳אניק: אורבן סקצ׳רס עושים שוק

מרינה גרצ׳אניק היא אחת מחברי אורבן סקצ׳רס, שמזמינים את הקהל הרחב להצטרף ליציאת שרבוט קבוצתית ולאייר על גבי שקיות נייר את השוק הצבעוני של נמל תל־אביב. לאחר שלוש שעות יתכנסו כולם לתליית העבודות לתערוכה ולפתיחת התערוכה אורבן סקצ׳רס עושים שוק.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

התערוכה שלנו היא היחידה שנוצרת במקום: נפגשים בשוק הנמל, מציירים ביחד מהתבוננות את סיפורי השוק ואוצרים את התערוכה ממה שיצא!. אתם יכולים אפילו להצטרף לקחת חלק!

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

יש לי הרבה, כל יום מגלה חדשים. Charlotte Ager היא רשמת מעולה, האיורים שלה מלאי חופש, במגוון הטכניקות ומספרים סיפורים בצורה מרתקת.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

ג׳אז מעורבב עם מוזיקה אתנית.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

אני מאוד אוהבת את האיורים של יאנה בוקלר, אך יותר מזה אני חושבת שהיא מורה לאיור בחסד. כל שנה היא מציגה פרויקט חדש עם הקבוצת התלמידים שלה, והשנה זו התערוכה סיפורי סבתא בקן הקוקיה.

נתן-הלפרן, אורבן סקצ׳רס עושים שוק

יאן שריג, כיתה ו׳ 2, בית ספר היובל

ג׳רי שי שריג: אני והעיר שלי

את פרויקט ילדים מאיירים – אני והעיר שלי – הגתה, יזמה, הפיקה ואצרה ג׳רי שי שריג ביחד עם ורד שפירא מצר. במסגרת הפרויקט תלמידי כיתות ג׳-ו׳ מבתי הספר היסודיים היובל וגרץ – ״דור העתיד״ של המאיירים – מציגים תערוכה עירונית־קהילתית בנושא ״אני העיר שלי״ בספריית הילדים בית אריאלה. מבחר איורים מתוך התערוכה יוצג בחזיתות בתי הקפה הסטריטס, לנדוור, נונה ויעל.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך ?

מדובר בתערוכה שהיא גם חוויה עירונית־קהילתית ראשונה מסוגה. התערוכה מציגה תמונה מעניינת של העיר והשכונה כפי שהיא משתקפת בעיני הילדים. כל מי שהזמנו להשתתף במיזם הזה התלהב והעבודות מדהימות! אנו מוקפים כשרונות צעירים שהגיע הזמן לתת להם במה נגישה במסגרת לא תחרותית.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

גילי קומפורטי: אני מאוד אוהבת את הסגנון, את הצבעוניות ואת הטירוף בעבודותיו.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

האמת שאני הכי מרוכזת במצב של דממת אלחוט, הקשב בעייתי…

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

אני תמיד מחכה לראות את הדור הבא, לכן מצפה לראות את התערוכה איור-סיפור של המחלקה לתקשורת חזותית במכללת ויצו חיפה; זאת בנוסף לפן האישי והזיקה שלי למחלקה.

אביגיל הרצברג כיתה ו׳ 3, בית ספר היובל

The post שבוע האיור 2018 בפורטפוליו // צפון העיר וצפון ישן appeared first on מגזין פורטפוליו.

אליזה אוטנז (ELISA OTAÑEZ)

הפרויקט של אליזה אוטנז מתעסק ביחסים מגדריים במרחב הציבורי תוך בחינת צורך בסיסי ביותר בחיי היומיום שלנו: להשתין. ״הנקודה הצהובה היא חדר שירותים נייד המיועד כפתרון לטווח קצר כנגד היעדר מתקנים ציבוריים לנשים בהולנד״, היא מסבירה. ״המערכת מותאמת כרגע רק עבור שתן, מה שמאפשר לה ניידות וחיבור זמין לכל מערכות הביוב בעיר. הרעיון לא היה בהכרח מכוון: הפרויקט החל ביישום תפיסת נקודת מבט מגדרית שהתמקדה במרחב הציבורי, ובעקבות זאת בלטו בשטח ההבדלים הקיימים בין גברים ונשים בנושא נגישות לשירותים ציבוריים.

״קיים פער גדול מאוד בין גברים ונשים בכל הנוגע לגישה חופשית לשירותים ציבוריים. במקרה של איינדהובן, על כל עשר משתנות ציבוריות לגברים שבהן השימוש ללא עלות, יש רק מתקן אחד לשירותים בעבור נשים, וגם הוא מוגדר כיוניסקס וכל אחד יכול להשתמש בו בעבור תשלום של 50 סנט. באמסטרדם יש 35 משתנות ציבוריות לגברים ושלושה מתקני שירותים ציבוריים לנשים״.

מה המשמעות של זה?

״מבחינה היסטורית נשים נאלצו להסתגל לעיצובים ׳סטנדרטיים׳, אבל מתברר שהנורמה והסטנדרט מוגדרים על פי הגוף הגברי וגם תוכננו על ידי גברים. דוגמה לכך היא מקרה משנת 2015 באמסטרדם כשבעקבות צורך דחוף להשתין, והעובדה שלא הייתה מסוגלת למצוא שירותים ציבוריים בשעות הקטנות של הלילה, גירט פינינג נקנסה על השתנה בפומבי. היא סירבה לשלם את הקנס בטענה שלא הייתה לה ברירה אחרת בהיעדר שירותים לנשים. השופט החליט להקטין את הקנס, אך מבלי לנטוש את עמדתו שפינינג הייתה יכולה להשתין במשתנה לגברים״.

״הנושא של השתנה במרחב הציבורי הוא מורכב שכן בעבור גברים הפעולה הרבה יותר קלה ומהירה פיזיולוגית, בעוד שנשים בדרך כלל צריכות יותר מקום ופרטיות. מובן כי פתרון לנשים מצריך יותר משאבים, אבל הבדלי מין אלה והגבלות כלכליות אינם צריכים להיות הצדקה לכך שלנשים אין שירות בסיסי כזה (היות שגברים ונשים כאחד צריכים להשתין שבע עד תשע פעמים ביום).

״אי השוויון המגדרי בגישה לשירותים בתוך ערים היה בדרך כלל נושא בלתי נראה, ובאיזשהו שלב מצב זה של חוסר שוויון פשוט התקבע. מלבד זאת, עצם השימוש בשירותים (אפילו יותר במקומות ציבוריים בתוך ערים) הוא עדיין נושא טאבו שרק מגביר את רמת ההתעלמות מהבעיה״.

למה לייצר פתרון נייד?

״מרכיב הניידות חשוב לפרויקט שכרגע אני רואה אותו ככלי מחאה וכהצהרה פוליטית ש׳צועדים׳ ברחבי העיר ותובעים הכרה בזכויות הנשים במרחב הציבורי. התוצאה מסתכמת בשירותים פונקציונליים ובהצהרה על אי השוויון הנוכחי שחוות נשים רבות במרחב הציבורי. העיצוב שלי מתחשב במספר הליטרים שאדם יכול לסחוב על מנת לשנע את המתקן בעצמו. בעקבות זאת קיבלתי השראה ממיכלי הג׳ריקן – מהעיצוב הייחודי שלהם שמאפשר עמידות ויכולת להכיל ולהעביר נוזלים. עיצבתי את האסלה הניידת מתוך מחשבה על הסביבה הציבורית ועל האופן שבו יטופל חפץ כזה.

״בעקבות מחקר שערכתי באיינדהובן ובערים הולנדיות אחרות נודע לי ש־61% מהנשים אינן מתיישבות כשהן משתמשות בשירותים ציבוריים, וש־85% מהנשים משתמשות בשירותים ציבוריים רק כדי להשתין. ראוי לציין כי ל־100% מהנשים יש משהו במשותף: כולן צריכות להשתין. שאלתי את עצמי אם יש צורך לעצב מחדש את השירותים הציבוריים לנשים. כתוצאה מכך התחלתי לבחון את הרעיון של עיצוב שירותים ללא מושבים; כאלה שיהיו חזקים מספיק גם אם יתעורר אצל המשתמשת צורך לשבת על המושב, אבל בעיקר כאלה המיועדים למצב של כריעה. כך, האסלה הפכה לייצוג הפיזי של האפליה שעוברות נשים במרחב הציבורי. גיליתי שה׳נקודה הצהובה׳ היא פוטנציאל ליצירת זרז כדי לעורר שיח ממשי לבעיה שהיא די בלתי נראית״.

גם אני מכירה בצורך הזה בעבור נשים במרחב הציבורי, ומודה לך על המחווה החשובה. בשלב מסוים בחנת את האוביקט החדש במבחן המציאות: מה היו התגובות?

״היו כל מיני תגובות בעת הפעלת השירותים בעיר. אנשים רבים ניגשו לשאול שאלות או לצלם; האסלה הפכה למעין פרובוקציה ולאוביקט עיצובי שמעורר מחשבה. ברגעים רבים האסלה הפכה לפלטפורמה המאפשרת סוף סוף לדבר על הבעיה. כמו כן, העובדה שהאסלה ניידת לחלוטין ויכולה בקלות לנוע, הוסיפה מרכיב של כיף כשהיא התגלגלה סביב על הגלגלים שלה ממקום למקום עם לוגו פוליטי – FREE TOILET OCCUPIED BY WOMEN.

אנשים רבים ניגשו לשאול שאלות או לצלם; האסלה הפכה למעין פרובוקציה ולאוביקט עיצובי שמעורר מחשבה. ברגעים רבים האסלה הפכה לפלטפורמה המאפשרת סוף סוף לדבר על הבעיה

״בפעם השנייה שיצאתי לסיבוב עם האסלה היא מוקמה בכיכר ציבורית; הגיעו שני שוטרים ואמרו שיש צורך בהיתר כדי להתיישב שם. בעוד זה קורה שתי נשים התקרבו למסגרת והחלו להזדהות עם הפרויקט ולחלוק את דעותיהן החיוביות עם השוטרת. זה היה רגע מעניין כי החיכוך הבלתי נראה של מה שמותר עם מה שאסור קיבל ייצוג פיזי. הסברתי לשוטרים שהפרויקט הוא בדיוק על זה – אין פתרון ממשי לבעיה קריטית בעבור נשים בעיר, והן צריכות למצוא לעצמן אסטרטגיות חלופיות. ובדיוק אז הם קיבלו אישור לאפשר לי להמשיך את הבדיקה״.

את חושבת על הצעד הבא אחרי העלאת המודעות? מה עם פתרון קבע למצב? או שהאוביקט רלוונטי דווקא ככזה שמעלה את הנושא על סדר היום?

ברור לי שכדי להניע שינויים ברמת תפקוד העיר בענייני מגדר בסיסיים, יותר נשים צריכות לקחת חלק במוסדות הציבוריים ולהיות בתפקידים משפיעים בתוכם. בנוגע לפרויקט שלי – בסך הכל אני חושבת שהעיצוב הארעי המפורש של האסלה מכוון לעתיד שבו תפקידה יהיה קבוע. הזמניות של האסלה לא צריכה להישאר אלא להתחלף בעיצוב מתאים שיהיה בטוח, היגייני וזמין לכל״.

גבריאל פונטנה (Gabriel Fontana)

פרויקט הגמר של גבריאל פונטנה, MULTIFORM, משתמש בקודים מעולם הספורט במטרה לעצב חוויות גופניות דינמיות על ידי פירוק והרכבה של נורמות חברתיות על המגרש.

בעקבות מה הגעת לזיהוי של תחום הספורט כמערכת יחסי כוח, ואיך התמודדת עם תובנה זו בפרויקט שלך?

״ספורט הוא לא רק פעילות של הגוף, אלא גם אמצעי לייצוג של כוח. גופים וזהויות שנעים בגבולות של מסגרת המוגדרת על ידי חוקים ומשמעת. בחרתי להתייחס למגרש הספורט כאל מיקרוקוסמוס שבאמצעותו אוכל לברר כיצד דפוסי התנהגות מסוימים על המגרש משקפים את ההקשר החברתי הרחב שלהם. מתוך מחשבה זו פיתחתי משחק חדש המבוסס על פירוק האופן שבו אנו מתקשרים עם הסמלים המוכרים לנו מהמגרש – מאופן חלוקת המגרש ועד למדים ולתפקידים הספציפיים שהם נותנים לנו בקבוצה״.

גבריאל פונטנה. צילומים: Iris Rijskamp

״אני רואה את תחום הספורט כמחזק וכמשמר לוגיקה נורמטיבית; כך הוא הפך בשבילי להיות הכלי המושלם כדי לשנות את כללי המשחק החברתי שאנחנו כל הזמן משחקים. בהקשר זה פירקתי מצבים כדי ליצור מצב שבו האויב ובעלי הברית במערכת המשחק משתנים כל הזמן״.

ואיך עושים מהלך כזה של שינוי יחסים על המגרש?

״ניסוי שערך האמן אספר יורן הראה שכשמוסיפים קבוצה שלישית למשחק, כל הדינמיקה משתנה. התנהלות של שלוש קבוצות גורמת למצב שבו קבוצה יריבה ובת הברית משתנות כל הזמן. לדוגמה, בשלב מסוים במשחק שתי קבוצות יכולות לשתף פעולה וליצור כוח חזק על המגרש אל מול הקבוצה הנותרת – היחסים לא מאוזנים. במקום שתי מערכות יצרתי שלוש טריטוריות על המגרש שבהן משחקות שלוש קבוצות. כך, לדוגמה, כל שחקן יחווה את המשחק כחלק מקבוצה גדולה וגם ייקח חלק בתפקיד המיעוט״.

עיצבתי מדים שאילצו את השחקנים לשנות קבוצות ללא הרף. הסתכלתי על מדי קבוצה לא רק כמשמרים את ההיבט ה״מסורתי״ של הצוות, אלא גם כאפשרות לערער על המערכת הבינרית של ספורט, שבה אנחנו בדרך כלל רואים קבוצה אחת מתחרה נגד האחרת

״בשלב זה ראיתי את הקושי ואת הבלבול שחוו השחקנים – גם ברמת החלוקה ויחסי הכוחות בין היריבים וגם ברמת הזיהוי של כל קבוצה. כדי לקיים את המערכת הדינמית הזו עיצבתי מדים שאילצו את השחקנים לשנות קבוצות ללא הרף. הסתכלתי על מדי קבוצה לא רק כמשמרים את ההיבט ה׳מסורתי׳ של הצוות, אלא גם כאפשרות לערער על המערכת הבינרית של ספורט, שבה אנחנו בדרך כלל רואים קבוצה אחת מתחרה נגד האחרת. על ידי קידוד התבנית של התלבושת עקבתי אחר התנועות השונות ועיצבתי את יחסי הכוח השונים שכל שחקן יחווה. בכך שהוא מאפשר לאנשים לשחק תחת זהויות מרובות, המשחק מאתגר את הדרך שבה אנו מגיבים בדרך כלל לזולת. על ידי חשיפת חליפות וזהויות משתנות במהלך המשחק, המשחק מייצר אסטרטגיות לערכים חברתיים חדשים בתוך תחום הספורט ומחוצה לו״.

איך המדים החדשים שעיצבת עזרו לך לבחון את מערכות היחסים על המגרש?

״בשבילי הפורמט שבו מתקיימים שלושה צוותים על המגרש היה דרך לעודד שיתוף פעולה בספורט תחרותי. עם זאת, מהניסיונות ומהצפיות שערכתי, עלה שהקבוצות מעולם לא שיתפו פעולה או חברו אחת לשניה, ושהשחקנים תמיד מסרו את הכדור לשחקנים ששייכים לקבוצה שלהם (השחקנים שלובשים את אותם מדים כמוהם). הבנתי שמהלך כזה דורש זמן הסתגלות ושהשינוי התפיסתי הוא משמעותי. ודווקא בנקודה זו החלטתי לפתח גרסה רדיקלית יותר של המשחק שתאלץ את השחקנים לשתף פעולה״.

״השתמשתי בגישה של דיס־אוריינטציה כאסטרטגיה עיצובית כדי לאתגר את התנהגות הלמידה שלנו על המגרש. באופן הדרגתי במהלך המשחק המדים שעיצבתי (Multiform) חשפו עוד ועוד טלאים של צבעים שונים. בכל פעם שצבע חדש הופיע על התלבושת השחקן הפך שייך לקבוצה אחרת. בשלב מסוים במשחק היה ריבוי צבעוני על המדים שטשטש את הבנת השחקן לאיזו קבוצה הוא משתייך״.

מה גילית מהנסיונות שערכת?

״גיליתי הרבה דברים! לדוגמה, במהלך המחקר שלי כששאלתי משתתפים אלו תפקידים הם מבצעים על המגרש, 90% מהגברים ענו שהם משתתפים במערך ההתקפה ו־85% מהנשים ענו כי הן חלק ממערך ההגנה. בעקבות תשובות מסוג זה התחזקה אצלי ההבנה כי הספורט יכול לשמש מראה למערכות חברתיות. בעבורי מגרש הספורט משמש כמצע להנחת מבנים חברתיים, וברגע שמשחקים איתם ואולי משכפלים אותם כבר קשה להתעלם מהם וחייבים לקבל את השינויים. אני לא בהכרח חושב שהקבוצות על המגרש צריכות להתערבב, אבל אני רואה ערך בנזילות של המצב ובשיפור היכולת שלנו להסתגל לדינאמיות של החברה״.

קמילו אוליביירה (Camilo Oliveira)

את רוב התקשורת שלנו אנחנו צורכים כיום באמצעות טכנולוגיה דיגיטלית. האמצעים זמינים בכל מקום ובכל זמן. ההאצה התקשורתית הדיגיטלית הפכה לחלק אינטגרלי מהמציאות שלנו ומעצבים רבים התעסקו בה בשנים האחרונות. קמילו אוליביירה בחר להתמקד במערכת היחסים החדשה שיש לכל אינדיבידואל מול ה״אני״ של עצמו במרחבים הדיגיטליים.

״חיי היום־יום שלנו״, מסביר אוליביירה, ״רוויים בגירויים דיגיטליים. לא מעט ממשקים עם העולם הדיגיטלי יכולים ליצור משברים קיומיים ותחושות של חרדה וניתוק. אנחנו לא מבינים את העולם שסובב אותנו וחשוב מכך את מי שאנחנו בתוכו. אנחנו הולכים לאיבוד. בעידן של שיתוף מידע מופרז, טשטוש זהות, מודעות עצמית גבוהה במיוחד ופחד מהעתיד אני חושב שכדאי לעצור רגע ולחשוב על עצמנו״.

ואיך עושים את זה? איך אתה היית רוצה להתחבר אל עצמך במציאות דיגיטלית? ואיזו הצעה אתה מציג בפרויקט?

״אם אני חושב על הדרך האידיאלית שבה הייתי רוצה לתקשר עם עצמי, הייתי שואף למערכת שתאפשר לי להתחבר אל עצמי באופן אינטימי וכן ככל האפשר. הייתי רוצה למצוא כלי שיאפשר לי לנהל שיחות שלא מתאפשר לי לנהל עם אף אחד אחר. הייתי סקרן למצוא את המרחב הזה שבו אוכל להתעמת עם המחשבות הכי עמוקות, לעיתים אולי אפלות ולא נעימות, שרק אני מול עצמי אמיץ מספיק כדי לחשוף. המחשבה שלי היא שהעימות מול העצמי גם יכול לחזק את תפיסת העצמי שלי. על ידי דיבור והקשבה אל עצמי אני מגבש את הזהות שלי״.

קמילו אוליביירה

״בפרויקט שלי אני מציע כלי להכרה עצמית ולהבנה עצמית. דרך אוטופית לראות את העתיד מבחינת האופן שבו הבינה המלאכותית תתפוס חלק משמעותי בחיים שלנו. לפי ההערכות בעוד כ־20 שנה רוב המידע על כל אדם יהיה מוזן במערכות דיגיטליות. היחסים שלי עם הממשקים הדיגיטליים מאוד מבלבלים אותי במובן שלא ברור לי מה אני באמת רוצה, וכמה אני מושפע מהעובדה שאני נצפה דרך העיניים או המסכים של אחרים (ומהעובדה שכל מהלך שאני עושה כרגע נאסף ונשמר). אותם כלים שמבלבלים אותי עכשיו גורמים לי לרצות למצוא דווקא בהם את ההזדמנות לייצר אצלי מקום של בהירות ושקט; פשוט להתייחס אליהם באופן אחר״.

שני הצדדים – אני והעצמי הדיגיטלי – מחליטים ביחד באיזו תדירות להיפגש. בכל מפגש עם העצמי הדיגיטלי נאסף המידע המקוון שלי, וחשוב מכך, הבינה המלאכותית לומדת ממני, שואלת אותי שאלות, בוחנת את הנתונים, וכן גם קולטת ומעבדת את המחשבות שאני משתף

איך המערכת עובדת?

״בחרתי לייצר פלטפורמה דיגיטלית המעמתת ומפגישה אותנו עם עצמנו. האני שמורכב באמצעות המרחב הדיגיטלי נפגש עם הבינה המלאכותית המגולמת באמצעות אוואטר עצמי שלומד ממני ולומד אותי מגיל קטן. שני הצדדים – אני והעצמי הדיגיטלי – מחליטים ביחד באיזו תדירות להיפגש. בכל מפגש עם העצמי הדיגיטלי נאסף המידע המקוון שלי, וחשוב מכך, הבינה המלאכותית לומדת ממני, שואלת אותי שאלות, בוחנת את הנתונים, וכן גם קולטת ומעבדת את המחשבות שאני משתף. אם היום הנתונים שנאספים עלינו הם בעלי ייצוג מספרי בלבד, האני הדיגיטלי יעבד גם את הרגשות ואת המחשבות שלי ויציב את הנתונים מולי כך שאני אוכל ללמוד מהם.

״הפלטפורמה עוזרת לי ליצור ולדמיין את ההבנות שלי. השיחה עם עצמי הדיגיטלי מגיבה באופן מסויים לפעולה שלא מעט מאיתנו מכירים – לדבר אל עצמנו במראה. הפעם, במראה יש בינה מלאכותית שמגיבה אל אותם דיבורים. אני מודע לכך שזו הסתכלות די רומנטית על הטכנולוגיה של העתיד אבל אני מעדיף ליצור סיפור חיובי שאוכל להיאחז בו״.

The post איינדהובן 2018: התואר השני בעיצוב חברתי appeared first on מגזין פורטפוליו.

דנה הרמן: חלל

דנה הרמן – שאוצרת את התערוכה חלל בספונטיק בר ביחד עם אילן רייכנר – מציגה אמנים צעירים שבוחנים את מושג החלל, במפגש מרתק בין חיי הלילה של תל־אביב לשמיים שעוטפים אותם.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

לאמנים המציגים ניתנה המילה ״חלל״ וכל אמן העניק לה פרשנות אישית. החיבור בין הבחירות האישיות לכדי תערוכה אחת יהיה מעניין ביותר. בנוסף, זו הזדמנות טובה להכיר אמנים צעירים בתחילת דרכם, בסביבה שבה הם מבלים.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

Aurel Schmidt, אמנית אמריקאית שמשלבת עדינות ותכנים פורנוגרפיים דרך הטכניקה ושימוש בצבעי פסטל.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

Blonde של פרנק אושן.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

לה קולטור במזא״ה 9: יוזמה מבורכת שפותחת דלתות להמון אמנים מתחילים.

אולה גופשטיין, חלל

שמעון אנגל, הפחד עצמו

שמעון אנגל: הפחד עצמו

שמעון אנגל, ביחד עם פייר קליינהאוז, ביקש מאנשים מכל קצוות הארץ לתאר בכמה שורות את פחדיהם היום־יומיים. בתערוכה הפחד עצמו של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, הם מציגים את הפרשנות המאוירת שלהם לפחדים העמוקים ביותר בחברה הישראלית.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

כדאי לבוא כי התערוכה כיפית, מעניינת, ואפילו מאתגרת. חוץ מזה שפייר עושה יופי של דברים!

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

לאחרונה אני חוזר ומסתכל בעבודות של Rebecca Green: יש אצלה איזו תמימות ופשטות שאני מרגיש שחסרה לי, חוץ מזה שעבודת העפרונות שלה מהממת.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאתה מאייר?

אני פשוט שם את ה־Midnight Folk Sessions, מיקסים נהדרים של אור יוגב ושי גליקמן: יופי של דבר לעבוד איתו.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

אני הכי מחכה לתערוכה תרבות אגודה של ארז גביש בגלריה P8. פעם אחת במשך שנות הלימודים בבצלאל ראיתי איורים של ארז, וזה העיף לי את הראש! מאז אני מחכה לעוד עבודות איוריות שלו, חוץ מזה ששנות ה־80 זה תמיד מדליק.

פייר קליינהאוז, הפחד עצמו

אייל לוי: הוראות להתבגר

המאייר אייל לוי מאייר משתף פעולה עם המשורר אלפי גלברד, וביחד הם חוקרים בתערוכה הוראות להתבגר באברהם הוסטל, את הפער בין האינטימיות של החיים לרשמיות הקרה של שאלות בטפסים מוסדיים.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

אני יכול להגיד למה לי היה מעניין לעבוד עליה. עסקנו בטפסים ובבירוקרטיה: לפעמים החוויה של למלא טפסים מעוררת בנו צמרמורת, והתערוכה מדברת על הצמרמורת הזאת. טופס בקשה לאישור הפלה, טופס להחזרת חפץ שאבד, טופס מתן שם לתינוק, טופס הצהרה על עצמי כאדם ״בודד״, טופס ויתור על סודיות רפואית: לאן מגיעים הטפסים האלה? מי קורא אותם מה הוא לומד עלינו? החוויות שלנו מצטמצמות למה שנמצא בטפסים. דרכם מערכות רואות אותנו. דרכם אנחנו מאולצים לראות את עצמנו. העבודות נכנסות בסדק הזה.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

המאיירת הצרפתייה Amandine Urruty (אין לי מושג איך להגות את השם שלה) מהפנטת אותי לחלוטין. אני סאקר של איורים עמוסי פרטים שאפשר לשקוע לתוכם וללכת לאיבוד לגמרי. את הסגנון שלה אפשר להגדיר כמאש־אפ של אווירה וינטאג׳ית־ויקטוריאנית עם עולם הפופ העכשווי. וזה קריפי כמו שזה נשמע.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיב כשאתה מאייר?

כרגע אריאנה גראנדה. וגם בשנתיים האחרונות גיליתי את עולם הפודקאסטים ונשאבתי פנימה לחלוטין…

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה ?

אני מתכנן לראות את תערוכה של ספרי הילדים המאוירים של בוגרי 2018. החוויה של להכין ספר בתור סטודנט עוד מרגישה לי קרובה, ואני זוכר כמה הקורסים האלה מניבים תוצאות מגניבות. החופש מאילוצים מאפשר פריצת גבולות וביצוע של רעיונות שבמקומות אחרים אי אפשר בהכרח להביע אותם.

טטיאנה פפושבה, מדוע אני עדיין פמיניסטית?

טטיאנה פפושבה: מדוע אני עדיין פמיניסטית?

טטיאנה פפושבה היא אחת מחמש מאיירות שעוסקות בנושאים ובכלים האישיים שמגדירים כל אחת מהן כפמיניסטית. בתערוכה מדוע אני עדיין פמיניסטית? באברהם הוסטל הן מציגות סדרות של קלפי משחק מאויירים, כמחאה על השימוש בסוגיית שוויון הזכויות לנשים כקלף במשחק הפוליטי.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

כי שוויון הזכויות ושוויון ההזדמנויות בעבור גברים, נשים וכל מה שביניהם עדיין לא הושגו. השאלה ״מה עוד רוצות הפמיניסטיות האלו?״ עדיין תלויה באוויר, והתערוכה שיצרנו ביחד היא התשובה. בואו לגלות מה כולנו רוצות ולמה זה עדיין רלוונטי להיות הפמיניסטית הזאת.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

אני מאוד מחבבת את העבודות של אלינה גיזטולין.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

אני מתקשה לעשות כמה דברים בו זמנית ובבת אחת, אז בדרך כלל אני לא עובדת עם מוזיקה ומעדיפה שתיקה. ואם אני מחליטה שאני צריכה רקע – אני מקשיבה לספרי אודיו או להרצאות מדע פופולרי.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

אני ממתינה לעושים שוק, התערוכה של אורבן סקצ׳רס בשוק של נמל תל אביב. זו תערוכה שעוסקת באיור עכשווי ביותר, נושם ביותר ועדכני ביותר של חיי העיר. וכל זה ייקרה ממש מול עיניי המתבונן.

אולגה ירושלמי, מדוע אני עדיין פמיניסטית?

וישאן פרננדו, מתוך תלוי באוויר. צילום: גבריאל חורש סבג

וישאן פרננדו: תלוי באוויר

וישאן פרננדו הוא אחד מ־36 אלף מבקשי מקלט שחיים בישראל. שמונה מהם מציגים את סיפורם האישי באברהם הוסטל בתערוכה תלוי באוויר, שעוסקת במעבר הלימינלי שבו הם נמצאים.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

כמבקש מקלט, למבקרים תהיה הזדמנות לראות את הבעיות והסוגיות שלנו, ואולי לראות דברים מנקודת מבט שונה.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

קופר לי בומברדייר: הוא טרנסג׳נדר כמוני ואני מזדהה עם הנושאים של עבודתו. הוא גם עבד בהמון סוגי עבודות: פועל בניין, טבח, נגר, שומר, רתך, סדרן, מנהל חנות, שוטף כלים, נהג משאית וצבעי. הוא מאוד מזכיר לי את עצמי.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיבה כשאתה מאייר?

שירים מלנכוליים מסרי לנקה.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

אני מאוד מצפה לתערוכה מחוץ לשטאנץ, כי זה בדיוק מה שאני מרגיש, מחוץ לתבנית.

אשוק אקוק, תלוי באוויר

Citykat Stories

אירה גינזבורג: Hidden City

אירה גינזבורג מ־Citykat Stories מציגה בתערוכה Hidden City באברהם הוסטל פינות חמות ומזמינות בתל־אביב, צדדים פחות מוכרים של העיר – וגם מקומות פופולריים – שמבקשים לאפשר להרגיש בנוח ולצמצם את תחושת הניכור בעת הביקור בעיר זרה.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

בעולם שבו אנחנו מוכווני מטרה ורצים יותר ויותר מהר, יש צורך לפתח יכולת לעצור ולהתבונן בדברים היפים שבשגרה הסובבת אותנו: בניינים, אנשים וחפצים; וגם בשפה שבה אנחנו מתקשרים. התערוכה מאפשרת מבט שובב על המציאות האורבנית המוכרת לנו, וחשיפה לעולם שלם של הדפסה בטכניקת ריזוגרפ שפחות מוכרת בישראל.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

Malik's Farve: בסגנון מינימליסטי ביותר היא מצליחה ליצור עולם שלם וחוויה ססגונית.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

אין משהו קבוע. אבל תמיד, אם כבר עולה על משהו, אז מקשיבה לאותו אלבום כמה פעמים עד שלא מסיימת את האיור.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

Art : Remix של חן מכבי ופאלפ. חברים יקרים ומקור השראה תמיד.

אילנית שמיע, העירוניים

אילנית שמיע: העירוניים

מזה שנה מתעדת אילנית שמיע תרבות עירונית מקומית, דרך פורטרטים שהיא מאיירת בהשראת צילומי אופנת רחוב. הפרויקט, שמתועד גם באתר האמנית, ימשיך להתהוות במהלך שבוע האיור בתערוכה העירוניים באברהם הוסטל.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

התערוכה שלי, כמו העיר אותה היא מתעדת והאכסניה שבה היא מתארחת, נמצאת כל הזמן בתנועה. במעבר בין הלובי לגלריות ולחדרים, תוצג הקרנת שקופיות של כ־100 איורים. פורטרטים עירוניים, שיצרתי במהלך השנה החולפת יתחלפו בזה אחר זה שוב ושוב, כך שבכל פעם שתעברו שם, צפויה לכם חוויה קצת אחרת.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

קצת בסיסי, אני יודעת, מיירה קלמן, ולא רק כרגע. האיורים שלה מורכבים, מזמינים התבוננות ארוכה. איכשהו, אפשר ממש להרגיש אותה עובדת, להרגיש את התנועות, את המחשבות המתרוצצות, את ההתרגשות. בנוסף, משהו שאני מתחברת אליו באופן אישי, זה החיבור לצילום והמבט הפונה אל מציאות יום־יומית, אנשים, חפצים, בעלי חיים וניו יורק כמובן.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

האמת שאני מקשיבה למוסיקה רק מחוץ לבית, בהליכה, עם אוזנית. כשאני מאיירת, בעיקר בשעות הערב, אני מעדיפה ״לצפות״ בסרט. רעשי הרקע המגוונים עוזרים לי להתרכז וגם להכניע את העייפות של שעות הערב המאוחרות. כמובן שאני נוהגת לבחור בקפידה סרטים קלילים במיוחד (איזה תירוץ נהדר!). לסרטים טובים אני מקדישה ערב פנוי מעבודה.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

ספרי הילדים המאוירים של בוגרי 2018, כי תמיד מרענן ומסקרן לראות עבודות של סטודנטים וזו גם הזדמנות לבקר בחלל החנות הנפלאה של שרית שני חי. גם התערוכה מפגש משפחתי במוזאון יפו מסקרנת אותי, שלושה מאיירים מצוינים וכל כך שונים זה מזה ומזו ועיסוק במשפחה? אני שם.

אילנית שמיע

יונתן פופר, רפרנס, מוסף כלכליסט

יונתן פופר: רפרנס

בעת הצורך יונתן פופר עושה שימוש בצילום מבוים כדי לדייק את אפיון הדמויות שאותן הוא מאייר. ה״רפרנס״ – מקור ההתייחסות – הופך במצטבר ליצירה בפני עצמה בתערוכה רפרנס שתוצג בגלריית מנשר.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

בתערוכת נחשף שלב בתהליך היצירה שלא רואים בדרך כלל, שלב שהוא ביין המאייר לאיור. זאת הזדמנות להיות נוכח בתהליך היצירה.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

ברונו מנגיוקו, מאייר נפלא. אני נורא אוהב את הסגנון, הצבעוניות, העבודה בכתם והקומפוזיציות באיורים שלו. ממליץ לעקוב.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיבה כשאתה מאייר?

עכשיו זה טיפה מגוון יותר מבעבר, עד ממש לא מזמן זה היה בעיקר רגאיי או הרצאות למניהן.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

Art : Remix של חן מכבי ופאלפ: אני מאוד אוהב את העבודות של חן ומסקרנת אותי הפרשנות הגרפית שלו ליצירות אמנות מפורסמות.

יונתן פופר, רפרנס, מוסף כלכליסט

The post שבוע האיור 2018 בפורטפוליו // יהודה הלוי/אלנבי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אורי, מה קורה? מזל טוב על (עוד) איור בניו יורק טיימס

הי, הכל טוב, נרגע משבוע עבודה עמוס יחסית. תודה רבה! אני כל כך שמח שזה קרה שוב כל כך מהר

ספר איך זה קרה

לגבי האיור הראשון, אני לא לגמרי בטוח איך הגיעו אלי. בכלל אני מקבל מיילים מדי פעם שאין לי מושג איך הם מצאו אותי; קצת כמו לקבל מכתב בקפסולה שהגיעה בצינור פנאומטי. אבל מה שקרה עם האיור הנוכחי הוא שבכלל הייתי בפראג, השתתפתי והצגתי בפסטיבל איור מקסים בשם lustr. בזמן הפסטיבל פנו אלי מהטיימס לאיור לגבי איזה נושא כלכלי, ומכיוון שלא הייתי בארץ נאלצתי לוותר ומן הסתם הרגשתי נורא. למזלי המדהים הם פנו אלי שוב שבוע אחרי בשביל שאאייר כתבה לגיליון הממתקים שלהם, שזה פי מליון יותר כיף

לגמרי. ומה, שלחו לך את הכתבה? אמרו לך מה הנושא? היה בריף?

מתוך גליון הממתקים של הניו יורק טיימס

עם הזמן לקוחות התחילו להגיע אלי כשהם כבר יודעים בערך איך אני עובד: כלומר, ברור להם שגם אני לא ממש יודע מה תהיה התוצאה. הם ביקשו רק משהו צבעוני ויפה ונתנו לי חופש לפרש את הטקסט איך שאני רוצה. לשמחתי הטקסט היה מלא בממתקים.

אני חייב לציין שלפני הרבה זמן הם פנו אליי וכשהסברתי להם שאני מאלתר ולא ממש עובד עם סקיצות, הם היו נחמדים וויתרו על שירותיי בעדינות. אבל משהו השתנה שם כנראה, והיום הם מאוד גמישים איתי. בכלל הארט־דירקטור אמר (על האיור הנוכחי) שמעולם הוא לא אישר איור כל כך מהר. אז זה נחמד ממש

מה זאת אומרת שאתה לא ממש יודע איך תהיה התוצאה? ועובד בלי סקיצות? אתה יכול לספר קצת על הדרך שבה אתה עובד?

כשאני מתחיל עבודה חדשה אז או שיש לי משהו מאוד כללי בראש או שאין לי כלום, אבל אין לי איזו תוצאה נחשקת שאני יכול לדמיין בקלות. אני מתחיל לצייר דברים ורואה לאן זה מוביל. בתעשייה מאוד רגילים לעבוד עם סקיצות חופשיות, אבל אני מתחיל לעבוד על משהו מוגמר וסופי כבר מהתחלה. אני משחק עם מה שנוצר מול העיניים שלי ועושה החלטות במקום. ככה במקום להיות חרד לגבי כמה אצליח להגשים את מה שיש לי בראש – אני עובד חופשי ונהנה מההפתעה.

חלק גדול מהעבודה הוא להיות כנה עם הלקוחות ולהסביר להם שבמקום סקיצות הם מקבלים work in progress. כמובן שמותר להם להעיר ולשנות דברים, בסך הכל אני די גמיש, אבל נראה שעם השנים לקוחות נהיו גמישים איתי בחזרה

כשאני מתחיל עבודה חדשה אין לי תוצאה נחשקת שאני יכול לדמיין בקלות. אני מתחיל לצייר דברים ורואה לאן זה מוביל. ככה במקום להיות חרד אני עובד חופשי ונהנה מההפתעה

מגניב! תגיד, הסגנון העכשווי הזה שלך, איך אתה רואה אותו כהתפתחות של נגיד לפני חמש שנים: זו הייתה החלטה מודעת? משהו שהתפתח עם הזמן? אתה רואה קשר בינו לבין תחילת הקריירה האיורית שלך?

אני חושב שזה משהו שהתפתח עם הזמן, אבל ברקע. יש לי כל מני סקצ׳בוקים שבהם יש דברים טיפה דומים. הסגנון הזה הוא גרסה חופשית יותר ממה שבא לפניו (מלא אלמנטים דבוקים אחד לשני כגוש) ובו זמנית נגיש יותר, כי הוא פחות רועש בעין ויותר מסודר.

מה שכן, כשהתחלתי ממש להיכנס לסגנון הזה, זו הייתה ריאקציה לתקופה כלכלית קשה נורא בשבילי. התחלתי לשלוח קורות חיים ולהתחיל לוותר על הרעיון של להיות עצמאי. הסגנון הזה היה סוג של ״טוב, אם אני כבר פורש, אז אני אצייר ממש מה שבא לי בלי לחשוב מה יתפוס״. מה שקרה אחר כך היה מבחינתי בגדר נס

וואלה. מגניב!

כן, כאילו ה״זריקת זין״ הצילה לי את החיים. אני זוכר עד היום משפט של אחד המרצים בשנקר שאמר לנו: אתם תצאו להיות עצמאיים ויהיו לכם שלוש שנים קשות מאוד. אם דברים לא יתרוממו אחרי זה – אולי זה לא היה אמור להיות.

אז לי היו שנתיים וחצי של עוני. אני מרגיש שניצלתי ממש לקראת הדדליין

אהבתי! תגיד, כשראיתי את האיור שלך בניו יורק טיימס מיד ידעתי שזה שלך ושמחתי כאילו שזה אני איירתי… ורציתי לשאול אם אתה חושב שזה טוב, שאני מזהה את כתב היד שלך

זה הדבר הכי משמח בעולם. אפילו שיש הרבה יוצרים בעולם שעושים דברים דומים, זה נותן ביטחון לדעת שמזהים את הדברים שלי. לפני כמה זמן עשיתי עבודה לאפל, ובחוזה שלהם היה כתוב שאסור לי בשום אופן לפרסם אותה (מותר לי אבל לומר שעבדתי איתם). נורא נורא שמחתי כשאנשים זרים באינסטגרם התחילו לשלוח לי צילומי מסך של העבודה הזאת, שהם ידעו שהיא שלי, למרות שאין קרדיט. המון פעמים בפרויקטים מסחריים לא בהכרח יתנו קרדיט למאיירים. אבל במקרי קיצון כאלה, שאפילו אסור לי לשים את העבודה בתיק עבודות שלי, העובדה שמזהים חשובה לי ממש

כלומר אין לנו דרך לדעת כרגע מה עשית לאפל? אסור לך לתת לנו לינק לעבודה שפורסמה?

לא. אסור

מגזין Increment

פסטיבל Glas Animation

אז לא נציק לך ונעבור לאלו שכן: ממה נתחיל? נייקי? אדובי? ווירד מגזין? קרטון נטוורק? לא קל להחליט

פייר, זו הייתה שנה מטורפת. בדיוק לפני כמה ימים נפרדתי לשלום מהעבודה של אדובי. זה היה אחד הפרוייקטים הראשונים שהגיעו אלי אחרי אבטלה כל כך ארוכה. כשקיבלתי מהם את המייל פשוט הרגשתי שזכיתי בלוטו: המחשבה שיצירה שלי תופיע בכל פעם שפותחים את אילוסטרייטור נראתה לי כל כך כמו חלום אז.

זו גם העבודה הראשונה שבה עשיתי שיתוף פעולה שממש הרגשתי שהצליח. שידכו ביני לבין Vasjen Katro, שידוע בתור Baugasm, מעצב מדהים מאלבניה. מעבר לזה שאני מאוד אוהב את מה שהוא עושה, הייתה לנו כימיה נהדרת ונורא עודדנו אחד את השני ״לדרוס״ את העבודה אחד של השני (כי בהתחלה שנינו הייתי מתחשבים מדי). אכלנו אחד לשני את הראש במשך חודשים ועשינו מלא נסיונות.

התוצאה הסופית בכלל התחילה להתגבש בשבוע האחרון. זה היה סוג של מסע. היינו כל כך נרגשים מהמעמד שהתייחסנו לזה כאילו החיים שלנו תלויים בזה. לקח זמן להשתחרר. זה גם פרויקט שפשוט אי אפשר שלא להשוויץ בו: כל פיסת צניעות שהייתה לי נשרה מתי שזה יצא לאוויר. אבל מהר מאוד נרגעתי

בצדק. הם אמרו איך הם הגיעו אליך?

נראה שהם עקבו אחרי כבר זמן מה. כמה חודשים לפני זה ראיינו אותו למגזין שלהם, ונראה שהם צופים בי בביהנס. לא חשבתי שזה יגיע לזה. נדמה לי קצת שיש לי מלאך שומר שם

מסך הפתיחה של אדובי אילוסטרייטור

נייקי

ונייקי?

נייקי, וגם כל השאר, פשוט נחתו לי במייל יום אחד. אני חושב שאולי הארט דירקטורים ראו דברים שלי באינסטגרם/ביהנס או משהו. כל פעם שזה קורה זו הפתעה מוחלטת. אני לא באמת שואל אותם איך הם הגיעו אלי

תשאל! זה חשוב לדעת

זהו, שאני לא בטוח אף פעם איך לנסח את זה. אני גם שוכח מרוב שוק

כן… ספר על העבודה הזו, מה התבקשת לעשות במקרה הזה?

נייקי השיקו מחדש 16 דגמים קלאסיים שלהם ונתנו ל־16 אמנים מתחומים ויזואלים שונים לתת להם אינטרפרטציה שמבוססת על שחקני הכדורסל הקלאסיים. אני קיבלתי את air force 1 ואת מוזס מאלון. זו הייתה עבודה מעט שונה מבדרך כלל כי הייתי צריך לעשות מחקר קטן לגבי מאלון, וגם קיבלתי רשימה של אלמנטים שצריכים להופיע באיור. בנוסף, הנעל הייתה צריכה להופיע בקומפוזיציה בגודל ובזווית ספציפיים ביותר. הייתי צריך לתמרן בין החופש שאני אוהב לבין לא מעט דרישות. זה היה מאוד מעניין ודי כיף בסך הכל. ציפיתי מהם להיות יותר נוקשים ממה שהם היו בפועל

ומי היו שאר האמנים? מאיפה הם הגיעו?

הם היו מאיירים, ציירים, תלתיסטים, צלמים ופסלים שנבחרו כולם ע״י צוות קריאייטיב בחטיבת הכדורסל של נייקי

מגניב. יש עוד עבודה שבא לך במיוחד לספר עליה?

קרטון נטוורק

העבודה הכי מאתגרת וקשה שעשיתי הייתה לקרטון נטוורק. זה כל כך החמיא לי שהם בכלל פנו אלי: כל שנה הם פונים למאייר/ת שיאיירו את הפוסטר השנתי של כל הדמויות שלהם לשנה הבאה. אני אוהב הרבה תוכניות שלהם ומבחינתי זה היה כמו מן גביע קדוש. הבעיה היא שתוך כדי עבודה המקום שלי לאינטרפרטציה הצטמצם יותר ויותר ונאלצתי להתאים את עצמי לדרישות שלהם בצורה שגרמה לי להרגיש שזו כבר לא מספיק היצירה שלי. הייצוג של כל הדמויות האלה כל כך רגיש בשבילם ואני לא חושב שהם הבינו שהם קצת חונקים אותי בתוך הדבר הזה.

התוצאה הסופית הייתה משהו שנראה כמו שיתוף פעולה ביני לבינם, אבל אני רציתי לעשות להם מחווה בסגנון שלי – לא משהו שהכתיבו לי. מה שהוביל בסופו של דבר לאיור מחווה של adventure time שהכנתי בתור סוג של פרוייקט ״נקמה״ ידידותית. רציתי להראות להם איך דברים יכלו להיות

והם ראו את זה? הגיבו? משהו?

הם פירסמו את זה באינסטגרם שלהם, מה שהוביל להרבה עוקבים חדשים. דיברנו קצת על למכור את העיצוב הזה בחנות שלהם, אבל הם רצו לקנות את כל הזכויות. מצד שני לי אין זכות למכור את זה. אז יצא שיש כאן פוסטר שהרבה אנשים רוצים ואף אחד לא מוכר. אבל עדיין זה היה מאוד מספק ה״נקמה״ הזאת

לא היה עדיף שיקנו את הזכויות ושתוכל למכור? או שזו לא הייתה אופציה?

זאת לא הייתה אופציה. ניסו לבדוק בשבילי אבל בסופו של דבר אמרו שזה משהו שהם לא ממש עושים

לא נורא. מה הלאה? איך נראה האופק התעסוקתי שלך עכשיו, אם יורשה לי לשאול אחרי שדסקסנו את הלקוחות שלך בשנה האחרונה…

חמסה חמסה. מקווה שימשיך כמו השנה. להתפרנס זה אדיר.

כרגע אני עובד על פרוייקט נחמד ל־Lush (אלה של הפצצות אמבטיה) לחנות שלהם ביפן. סיימתי בדיוק איור לאסקווייר הבריטי, לכתבה שעוסקת בבריאות הנפש – נושא קרוב לליבי. ויש עוד כל מני דברים באופק הרחוק יותר. אני מנצל כל זמן שיש לי בין פרויקטים כדי ליצור עבודות אישיות. אני ממש חייב את זה כל כמה זמן. זה עוזר לי לשמור על שפיות

הו. אתה חייב לשלוח לי את lush כשזה מתפרסם. השילוב שלהם עם יפן ואיתך נראה לי כמו משהו ששווה לחכות לו

תודה! ברור. זה גם אחד הפרויקטים היותר מהנים לעשייה בשבילי

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

שיהיה שבוע איור נפלא ומדהים לכולם!

מגזין Wired

The post אורי טור: ״ניצלתי ממש לקראת הדדליין״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

חביבה סליגסון: Insidou(b)t

חביבה סליגסון חוקרת בתערוכה Insidou(b)t באסופה, תפיסות אישיות וחברתיות של הייצוג הנשי, בסדרת הדפסים שמתקיימת על קו התפר בין הגלוי לנסתר, ובחלל שבין הפרטי לציבורי.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

קודם כל בגלל שהתערוכה מציגה באסופה וכל אחד חייב לבקר שם (-: וגם בגלל שזה לא מובן מאליו שאני פותחת את מרכולתי לכל: היצירה שלי ותהליכי העבודה שלי מאוד אינטימיים, אז אם החלטתי ללכת על תערוכה זה אומר שאני מתכננת משהו טוב.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

Geoff McFetridge: אני מעריצה את הדרך שבה הוא שומר בעבודותיו על הפשטות והניקיון תוך כדי תחכום קונספטואלי אדיר. גם סיטואציה יום־יומית פשוטה הופכת בידיו לעונג ויזואלי.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

וואו.. אין סוף… וזה כמובן תלוי במצב הרוח ורמת היצירתיות שבי, אבל יש כמובן כמה אמנים קבועים ברפרטואר: Sylvan Esso, Bomba Estereo, Chet Faker, Fatoumata Diawara, Sudan Archives, Anderson Paak, Tiny Desk ועוד מלאאאאא…

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

ערבב ושלב TRASHION: לפני שלוש שנים פולה ואני השתתפנו יחד בתוכנית ״נשים מעצבות יחד״ של עמותת לצאת מהקופסא, ומאז אני עוקבת אחר עבודותיה. תמיד התרשמתי מהיכולת של פולה לעשות מכל דבר יש מאין בצורה אסתטית וללא פשרות.

חביבה סליגסון

שרון טוקר, סיפורי סבתא

שרון טוקר: סיפורי סבתא

שרון טוקר היא מאיירת אחת מתוך קבוצה של 16 מאיירות, שמציגות בקן הקוקיה את התערוכה סיפורי סבתא, מחווה לסבתות של פעם: מבשלת או סורגת, מחביאה תמונות אסורות ומשתפת בזיכרונות.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

בתערוכה שלנו 16 מאיירות ארזו את הגעגוע שלהן באריזה צבעונית, בישלו אותו טוב טוב, עטפו בנייר פרגמנט והגישו עם קומפוט וחריימה לארוחת שבת אצל סבתא בסלון. יש סיכוי שהביקור בתערוכה יגרום גם לכם לפתוח את אלבום התמונות כשתחזרו הביתה.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

Levi Pinfold: הוא גורם לי לקחת שוב ושוב את הספרים שלו, איתי למיטה, לפני השינה. הצבעוניות, ההומור, הסגנון והפרטים הופכים את החלומות שלי לצבעוניים יותר ואת הקנאה בו לעזה יותר.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

לפעמים אני מקשיבה לפלייליסטים עגמומיים שאני מוצאת באפלסטור, לדוגמה dark sky המצויין. לעיתים יותר קרובות אין בכלל מוזיקה ברקע. איכשהו, תוך כדי ציור, המוזיקה פשוט מתנגנת לי בתוך הראש.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

התערוכה הוראות להתבגר באברהם הוסטל גרמה לי להסתכל על האיורים שמוצגים בדף שלה למשך יותר משתי דקות. מבחינתי זו נקודת פתיחה מעולה.

דפנה מעוז, סיפורי סבתא

לי־אור עצמון פרואין, סבתא רב חובל

לי־אור עצמון פרואין: סבתא רב חובל

לי־אור עצמון פרואין מאיירת מנקודת המבט של ילדה בדמות סבתה, כמיהה לגעת בסיפורים שלא סופרו, שמלווים במילה הכתובה של סיון זיו וינד ורואי רביצקי בתערוכה סבתא רב חובל בחנות של קרן שביט – טוב ויפה.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

התערוכה שלנו נוגעת בנקודות הכי נוסטלגיות של ילדי שנות ה־70 וה־80. בכלל, התערוכה תרגש כל מי שאי פעם התבונן בסבתא שלו מכינה קניידלעך, ותהה מאיפה באמת הגיע המתכון.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

המאיירת האהובה עלי היא נטלי וקסמן שנקר: היא מצליחה כל הזמן לשמור על קו שהוא לגמרי שלה ובאותו הזמן להפתיע ולחדש.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

בזמן שאיירתי את עברה של סבתי, הקשבתי כמעט אך ורק לשירי חוה אלברשטיין, בעברית וגם ביידיש. היא היתה מאוד אהובה עליה והיצירה שלה הכניסה אותי לדמויות ולסיפורים של סבתא.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

אני מחכה לבקר בתערוכה סיפורי סבתא בקן הקוקיה, המתעסקת גם היא בזכרונות ילדות. מאוד מסקרן אותי לראות לאלו כיוונים יקחו אותה המשתתפים והאם נמצא קווים מקבילים במסע הזכרונות הקולקטיביים.

לי־אור עצמון פרואין

איתמר מקובר

איתמר מקובר: Non stop TLV / שלוש בבוקר

איתמר מקובר הוא אחד המשתתפים בתערוכה Non stop TLV / שלוש בבוקר – בחלל של Molet ביפו – שמציעה הצצה לסצנת הקלאבינג והאנדרגראונד של תל־אביב דרך איור על סטיקר, פוסטר או טי־שירט. מעל או מתחת לאדמה, לפעמים השעה שלוש בבוקר היא רק ההתחלה.
למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

בגלל שהתערוכה מציגה איור שמתפקד בקונטקסט קצת שונה ממה שרגילים לראות בדרך כלל, בגלל שכדאי להכיר את החלל והאנשים של מולט, ובגלל שחוץ מהתערוכה יש עוד הפתעות מעניינות (מסיבת פתיחה בשישי וסדנאות מיוחדות לשבוע האיור).

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

פטריק סאוויל: בגלל שהאיורים שלו נותנים לי תחושה שהוא יודע יותר ממה שהוא מוכן או יכול לספר.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיב כשאתה מאייר?

בדרך כלל אם אני מקשיב למוזיקה אני רוצה לתת לה את מלוא תשומת הלב ולא בתור משהו ברקע. אני כבר כמה שנים אובססיבי לכל מה שג׳ון פרושיאנטה (John Frusciante) מייצר.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

דיאגנוזה, בעקבות סיפור פשוט של ש״י עגנון. בגלל שהאיורים של קוסטיה פרמיאקוב תמיד מייצרים אווירה חזקה ואוצרים בתוכם מסתורין מרתק, ובגלל שהתערוכה מתקיימת באחת מחנויות הספרים היפות בעיר, סיפור פשוט בנווה צדק.

איתמר מקובר

ויקי תיהמת ופולה רייקין, TRASHION ערבב ושלב

ויקי תיהמת: TRASHION ערבב ושלב

ויקי תיהמת, מאיירת ואמנית הקעקועים, משתפת פעולה עם המעצבת המוצר פולה רייקין. ביחד הן מציגות בארטיזאכן בתערוכה TRASHION ערבב ושלב עבודות איור משולבות בקולאז׳, שעוסקות בתעשיית האופנה ובתוצרי הלוואי שלה.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

בגלל ש־TRASHION זה דואט מחוץ לקופסה! שילבנו בין עולמות יצירתיים לא שגרתיים – עיצוב בר קיימא וקעקועים – תוך כדי התעסקות בנושא טרנדי בוער אבל בגובה עיניים. אנו מציעות הזדמנות מדהימה לראות באור שונה פריטים זניחים מחיי היום, יום מקבלים חיים חדשים.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

מאחר ואני מגיעה מעולמות חופפים של איור וקעקועים, yadou_tattoo היא האמנית/ מאיירת האהובה עלי כרגע.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

אוהבת לשמוע מוזיקה באיטלקית, Marco Mengoni ,Eross Ramassotti.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

מחכה במיוחד לראות את Insidou(b)t של חביבה סליגסון באסופה! אני מאוד אוהבת שיטות דפוס מסורתיות ומתחברת לפשטות ונאיביות מחד, אך למורכבות ומיונות רבה שנדרשת לביצוע מאידך.

ויקי תיהמת ופולה רייקין

סבטלנה סלובודוב־לייפמן, Fashion Illustration

סבטלנה סלובודוב־לייפמן: Fashion Illustration

האמנית סבטלנה סלובודוב־לייפמן מציגה איורים בהשראת הספר ״השטן לובשת פראדה״ וההיסטוריה של מגזין האופנה ווג, בתערוכה Fashion Illustration ב־Unity Art House ביפו.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

הנושא של איור אופנה יחסית חדש בארץ ואין הרבה מאיירי אופנה מקצועיים שמציגים בתערוכות: אפשר לראות פורטרטים של אנשי האינסטגרם ובלוגריות מפורסמות והכל בעבודת יד. בנוסף, יש אפשרות לרכוש גם תמונות מקוריות וגם פוסטרים בכל מיני גדלים וצבעים.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

יש הרבה: Veronika Achmedova, Lena Ker, ארז עמירן ועוד. אני אוהבת את הסגנונות שלהם בגלל רמת הדיוק המדהימה, הטכניקות המושלמות, הסגנונות הייחודיים, הצבעים, הקווים. יש להם כל כך הרבה נשמה בכל מה שהם עושים, הם מבריקים ומוכשרים.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

בדרך כלל אני מקשיבה לג׳אז או בלוז, אוהבת גם מוזיקה קלאסית, לפעמים מוזיקה לטינית או רוסית, תלוי במצב הרוח.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

אני סקרנית לראות את כל המשתתפים בשבוע האיור, אבל הכי מסוקרנת לראות את להפך: תערוכה במציאות רבודה באחוזת רנה. זה נראה לי מאוד שונה ממה שאני עושה, אני אוהבת את הסגנון וזה מאוד מדבר אלי.

סבטלנה סלובודוב־לייפמן

The post שבוע האיור 2018 בפורטפוליו // שוק הפשפשים, יפו appeared first on מגזין פורטפוליו.

יונתן כץ: נשות שנגחאי

יונתן כץ מציג בא לה רמפה את התערוכה נשות שנגחאי – סיפורי אריסטוקרטיה: דיוקן העושר והדקדנט של נשות שנגחאי, דרך סיפורים קצרים מחיי היום־יום.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

התערוכה מתארת בצורה ייחודית רגעים מחיי היום־יום בהשראת כרזות פרסום שנעשו בתקופה פחות מוכרת באמנות והעיצוב המערבי, עם ביטוי אישי לאסתטיקה והאופנה הייחודית של אותה תקופה.

2. מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

מאיירת שאני נהנה לעקוב אחריה היא ג׳יליאן טמאקי, מאיירת קנדית שמעלה בתדירות די גבוהה לאינסטגרם עבודות אישיות ומסחריות. הקו הידני המזוהה והנוגע ללב שלה מראה פעמים רבות סיטואציות יום־יומיות בצורות שונות ומקוריות.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיב כשאתה מאייר?

בזמן שאני מאייר אני אוהב להקשיב לפלייליסטים ביוטיוב או הרצאות על נושאים שמעניינים אותי. מכיוון שבזמן סשן של עבודה על איור אני משתדל שיהיו כמה שפחות הסחות דעת, קטעי שמע ארוכים קולעים למטרה.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

התערוכה הבית העתידי מסקרנת אותי מאוד, מכיוון ששיתופי פעולה יוצרים היברידים לעיתים הרמונים ולעיתים משונים, ומכיוון שמושג ״העתיד״ לאורך ההיסטוריה התפרש פעמים רבות כנושא רומנטי למדי. מעניין אותי לראות את הדימויים שיוצגו שם בהקשר להוויה המקומית, וכמה יהיה בולט החלק של כל אחד מהתחומים השונים בתוך שיתופי הפעולה.

יונתן כץ

ארז גביש, תרבות אגודה

ארז גביש: תרבות אגודה

ארז גביש, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מתעסק בתערוכה תרבות אגודה בגלריה P8 בחברת־הסוד שאולי פעלה בשנות ה־80 מאחורי הקלעים של תרבות הפופ המערבית.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

כי אני לוקח מוזיקה, מדע בדיוני, תרבות פופ ומיסטיקה, את המוּכָּר ואת הנסתר, ורוקח מהם חדר של מציאות חלופית קסומה ומוזרה.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

אני לא יכול לענות על זה – יש כל כך הרבה איור טוב מסביב, כל הזמן, כל כך זמין, ואני גם ככה לא זוכר שמות. זו תקופה מרגשת של חשיפה יום־יומית, בלתי מוגבלת כמעט, לאיור במיטבו.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיב כשאתה מאייר?

רוב הזמן לטכנו־דאב, מינימל־טכנו ואסיד אנלוגי בסאונדקלאוד. אני לא יכול לעבוד עם מוזיקה אם היא לא מונוטונית ואלקטרונית. לקראת התערוכה חזרתי לשמוע אמני אלקטרו־פופ משנות ה־80, אחרי שלא הקשבתי להם מאז – פחות או יותר – ומצאתי את עצמי במערבולת נוסטלגית רגשית של זכרונות ויניל.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

אני מחכה לדיאלוג של פייר קליינהאוז ושמעון אנגל בתערוכה הפחד עצמו. בכל שנה, המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, שאני עומד בראשה, תומכת במימון תערוכה של בוגרי עבר מצטיינים של המחלקה בשבוע האיור. הפעם לא ביקשתי לראות דבר. הפקדתי את התערוכה בידיהם של פייר ושמעון, בהנחייתה של אורית ברגמן – ראש תחום האיור החדשה במחלקה – ואני מחכה לפתיחה לראות מה יצא. אבל אני ממש סקרן.

יונתן הירשפלד, חיותיות

יונתן הירשפלד: חיותיות

האמן יונתן הירשפלד משלב בעלי חיים וחפצים מוכרים לכדי איורים של חיות חדשות, מוזרות ומפתיעות, בספר חיותיות (חיות+אותיות), פרי עבודתו המשותפת עם האוצר וחוקר העיצוב יקיר שגב, בתערוכה שמוצגת בגלריה חנינא בקריית המלאכה.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

כדאי לבוא לבקר בתערוכה ולראות מה קורה כשעושים ספר ילדים מאויר, אבל עם איורים שהוזמנו על ידי ילדים ולא מבוגרים.

2. מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

המאייר האהוב עלי הוא ירמי פינקוס.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיב כשאתה מאייר?

מקשיב לרוק.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

אני מחכה לתערוכה יוון הפלסטית של לילך מדר ואביב קלר – זה לגמרי מדבר עם העבודות שלי כאמן שמתעניין ברוחות רפאים מהעבר הקרוב והרחוק.

יונתן הירשפלד

בעז רוסנו, מתוך ״ילדות בשואה בראי הקומיקס״

בעז רוסנו: ילדות בשואה בראי הקומיקס

בעז רוסנו הוא אחד המשתתפים בתערוכה מיליון וחצי – ילדות בשואה בראי הקומיקס במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון. רומנים גרפיים מהארץ ומהעולם העוסקים בשואה, מציגים זוויות הסתכלות שונות על ילדים גיבורים, ילדים לוחמים, ילדים שהיו לקורבנות, ילדים ״תליינים״, חלומות ילדות, זיכרונות ילדות ועוד

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה?

זו המורשת של כולנו, וזו דרך ייחודית למאיירים להתמודד עימה, ולצופים להתחבר אליה.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

מעריץ ותיק של מורי ורבי, מישל קישקה. מכירים אותו בזכות העבודות הפופיות והקריקטורות שלו, אבל מדובר גם במאייר עדין, עם הבנה של הלב האנושי ברמה של משורר.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיב. כשאתה מאייר?

להקה צרפתית בשם Crazy Penis. ידידי, אדוארדו מיטלמן, המעצב המעולה, הכיר לי אותם בזמנו, והם פשוט נהדרים ברקע ועוזרים להתרכז ולהיכנס ל־zone הנכון.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

אני מחכה לתערוכה של איציק רנרט וחבריו, מפגש משפחתי. אני מאד אוהב את החשיבה הייחודית שלו, ואת הקו שמלווה אותו מאז שנות ה־80. נקווה רק שלא יהיה גס מידי, כי אני מתכנן להביא לשם את ילדי…

שי צ׳רקה

כפיר וייצמן, על הפנים

כפיר וייצמן: על הפנים

כפיר וייצמן מציג בספריה והגלריה של המכון טכנולוגי חולון את התערוכה על הפנים – אנשי תרבות בקריקטורה, עם קריקטורות של דמויות בולטות ומרכזיות מתחומי האמנות, הקולנוע, המוזיקה והטלוויזיה, בארץ ובעולם, במאה ה־20 וה־21.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

התערוכה היחידה בתחום הקריקטורה (caricature), וגם עם הומור.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

יש הרבה, אני כרגע עוקב אחרי מאיירת ספרדיה, מריה פיקאסו פיקאר (לא יודע אם יש קשר משפחתי אל הפיקאסו). כמו כן אוהב את העבודות של דניס זילבר, של ערן אלבוחר ושל מיה שלייפר.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיב כשאתה מאייר?

אני מקשיב לשירי פופ\רוק באווירה רגועה. עשיתי מנוי בספוטיפי ונותן לזה לנגן ברקע.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

אני מחכה לראות את איור – סיפור, כי מעניין אותי לראות את הפרשנות של הסטודנטים לטקסטים.

כפיר וייצמן

The post שבוע האיור 2018 בפורטפוליו // קריית המלאכה וחולון appeared first on מגזין פורטפוליו.

קוסטיה פרמיאקוב: דיאגנוזה

בתערוכה דיאגנוזה בחנות הספרים סיפור פשוט, קוסטיה פרמיאקוב מבקש לתת אבחנה משלו למצבן הנפשי של הדמויות ב״סיפור פשוט״ של ש״י עגנון. איוריו מתעדים את מערכות היחסים בין הדמויות ומשקפים את הלכי הנפש, התשוקות והטירוף האוחזים בהן.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

1. העבודות בתערוכה מציעות פרשנות מרעננת ועם זאת אניגמטית לטקסט קאנוני. אני חושב שהפער בין הטקסט לאיורים יכול לעניין הרבה צופים.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

Miranda Sofroniou: היכולת שלה לתאר רגעים קטנים מהחיים, בצורה כל כך מרגשת, מעוררת השראה. כל ציור שלה הוא כמו דקירה של סכין בלב.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיבה כשאתה מאייר?

אני מעדיף לשמוע פודקסטים על מוזיקה, מאד אוהב את ״עושים היסטוריה״ עם רן לוי.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

Non Stop TLV: בגלל החלל המגניב של Molet: האוצרות המאתגרת עם ריבוי פורמטים, והכי חשוב, בגלל הנושא הצבעוני.

קוסטיה פרמיאקוב

סאשה, PAINT LIKE A GIRL

אורית מיזנה: PAINT LIKE A GIRL

אורית מיזנה היא אחת משלוש האוצרות של התערוכה PAINT LIKE A GIRL, שבה יוצרות מדיסציפלינות שונות גאות ״לצייר כמו בת״, ומשתמשות בביטוי כמקור העצמה ליצירה חדשה: שמחות להיות נשים, בנות ובחורות, ללא כוונה להתנצל או לזוז הצידה.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

החלל שלנו הוא בבית אמנים שנראה כמו פצצת רדי־מייד פסיכדלית. בתוך כל המוזרויות והצבע, וחפצי האמנות הקיימים ובולטים מכל פינה, נציג מאיירות, מקעקעות, אמניות רחוב, אמנית שמציירת עם מכחול בפה, כל אחת במדיום משלה, וכל אחת מעיפה את הפטריארכיה למקום אחר.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

לניו יורקר יש חשבון אינסטגם שמיועד ליציאות השנונות ביותר של המאיירים/ות שלו: סדנת אמן בלהעביר מסר במינימליזם ויזואלי. בארץ עושים לי שמח האיורים של themissk, שמארחת בחלל שלה את התערוכה שלנו. ומעל האיורים שלה על קירות פלורנטין אפשר למצוא תמיד שורה של שיר מעולה שנתקע אחר כך בראש.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאת מאיירת?

או שאני מקשיבה ל־RAMONES, או שאני שמה סרט ברקע שמכניס לאווירה של האיור ומקשיבה לו. יש משהו כיפי בלהקשיב רק לדיאלוג בין דמויות.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

מעכת בתדר: אני מאוד מתחברת לקו של הדימויים ולנושא הלא צפוי. הקונספט של להפוך איור של משהו מעוך ונטוש לקעקוע קבוע ואהוב הוא חביב ביותר. וזה מה שאני מאוד אוהבת בשבוע האיור: שיש בית ומקום לכל הטכניקות והאפשרויות לחוות את המדיום הזה.

אנה קוגן, PAINT LIKE A GIRL

גיא חיות וג׳ולי פיליפנקו, להפך

גיא חיות: להפך

גיא חיות, אוצר התערוכה להפך: תערוכה במציאות רבודה באחוזת רנה, ביקש ממאיירים ואנימטורים לענות על השאלה מה קורה כשהאיור הבודד, הקפוא והחד פעמי מנהל דו־שיח עם אנימציה, ומקבל אפשרות לקום לתחייה? כשהאמת הנסתרת, או המשמעות הכפולה והמפתיעה שמאחורי האיור, נגלית?

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

התערוכה שלנו היא בין התערוכות הראשונות שנעשו בטכנולוגיה של מציאות רבודה באמצעות אפליקציית Artivive. זו תערוכה שמשלבת איורים ואנימציה, כשכל עבודה היא שיתוף פעולה בין מאייר/ת ואנימטור/ית, והחיבורים פשוט מרגשים!

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

יניב שמעוני: מאייר וקונספט ארטיסט מדהים, אייר את סדרת ״ילדי בית העץ״, ״הדוד אריה״ ועוד ועוד. אני מאוד אוהב את העבודות שלו, ואני בעיקר אוהב איך שהוא מאייר ספרי ילדים בצורה בוגרת ואינטליגנטית. וחוץ מזה, הוא פשוט בנאדם מקסים ומעורר השראה.

לאיזו מוזיקה אתה מקשיבה כשאתה מאייר?

תלוי באיזה שעה ביום, ומה רמת העירנות שלי… על הבוקר אני שומע דברים יותר ג׳אזיים, כמו לואי ארמסטרונג ואלה פיצג׳רלד. ככל שהיום מתקדם זה היפ הופ, וכשצריך להתעורר אז קצת רוק׳נ׳רול.

לאיזו תערוכה בשבוע האיור אתה מחכה במיוחד ולמה?

רפרנס של יונתן פופר המעולה בגלריית מנשר, ואיור-סיפור בבית קנדינוף של בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה, שמשתתפים בה שניים מהאמנים בתערוכה שלי, ארז שמח ונועם דושי.

רוני רשקש ורועי צור, להפך

ענת מרטקוביץ׳, להפך

ענת מרטקוביץ׳: מעכת

ענת מרטקוביץ׳ אוספת, מתעדת ומאיירת בגלריית ה״חדר״ בתדר, חפצים מעוכים שהיא מוצאת ברחובות העיר. פחיות, בדלים, אריזות, אופניים ועוד אובייקטים מושלכים ונשכחים, מקבלים במה ומוצגים בתערוכה מעכת לצד איורים בדפוס משי.

למה כדאי לבוא לבקר בתערוכה שלך?

אני חושבת שזו תערוכה מעניינת בנקודת המוצא שלה, במה שאני בוחרת לאייר: היא מציגה נקודת ראייה קצת אחרת. וגם, העבודות מודפסות בטכניקת דפוס רשת, שהיא משמחת לבב אנוש ונראית הכי טוב בלייב.

מי המאייר/ת האהוב עליך כרגע ולמה?

אני הכי מאוהבת במאיירת הבריטית לורה קאלאהן, גם כי היכולות הטכניות שלה מרהיבות (היא מאיירת הרבה בצבעי מים שזה כל כך קשה ונדיר), גם כי האיורים שלה מלאי פרטי פרטים ומדוייקים עד לרמת השערה, וגם וגם כי הדמויות שלה הן נשים מהממות, לבושות באופן מעורר קינאה ומלאות אטיטיוד לחיים.

לאיזו מוזיקה את מקשיבה כשאתה מאייר?

בדרך כלל אני לא מקשיבה לכלום בזמן שאני מאיירת, כי כל דבר קל מוציא אותי מריכוז. אני אוהבת להקשיב למוזיקה בזמן שאני מדפיסה או מעבדת את הדברים למחשב, טינה טרנר וביונסה ושאר דברים שעוזרים לדם לזרום (אז אני גם שרה בזיופים רמים בקולי קולות).

לאיזו תערוכה בשבוע האיור את מחכה במיוחד ולמה?

לתערוכה תלוי באוויר שתוצג באברהם הוסטל, משתי סיבות. האחת היא כי אני אוהבת במיוחד תערוכות שיוצאות מגבולות הנייר אל גבולות החומר, ואני מאוד מסוקרנת לראות את האיורים מובעים בטכניקה של בד, תפירה ומובייל. והשניה היא כי אלו אנשים שמספרים את הסיפורים של עצמם, מאיירים את חוויותיהם וחייהם, וזה הופך את התערוכה לאישית ומעניינת במיוחד.

ענת מרטקוביץ׳

The post שבוע האיור 2018 בפורטפוליו // נווה צדק ופלורנטין appeared first on מגזין פורטפוליו.

שיירה אנושית מתנהלת לאיטה בדרכים. הדרך קשה, התנאים בלתי אנושיים כמעט, האתגר עצום והמאמץ ניכר בכל מבט ובכל צעד. אך לא מדובר בשיירה במובן השגור ממראות השנים האחרונות (או אפילו מ־100 השנים הקודמות): לא פליטים, לא חסרי פנים ולא חפויי ראש. לא במנוסה. לא מסע כומתה ולא מצעד ניצחון. בעבודתן של איילת כרמי ומירב הימן ״שביל ישראל״ עוברת תהלוכה גאה, זקופת קומה ויפהפייה. אתלטית. וירטואוזית. בראשה נערה־אישה, בעלת מבע עז, עור בוהק ושרירים פועמים, ״מובילה את העם״ כשהיא נושאת דגל חסר זהות לאומית. אחריה מתנהל קהל שיש בו דומיננטיות נשית מובהקת, נשים חזקות, נשים יצירתיות, נשים פועלות וחולמות ומשחקות, ולצידן ילדים, גברים צעירים וזקנים, שחצו את גיל ה״ייצוגיות״ במדיה.

השיירה שהרכיבו כרמי והימן נראית לרגעים כתהלוכה חגיגית שקרעה את גבולות המסלול שהותווה לה ויצאה לנדוד במרחבים לא נודעים. היא תלושה כמו תמונה מסרט של פליני או מציור רנסנסי של בני ישראל במדבר. הרגע שבו העין פוגשת אותה פרום בקצוות – אין לדעת כמה כבר עברה ומה אורך השביל שעוד פרוש לפניה; אך ניכר בבירור שההליכה בשביל ישראל היא משימת־חיים קשה ומעיקה, רצופת מאבקים והתגברויות, ועם זאת חדורת מוטיבציה, רוח סוערת ויכולת פיזית ומנטלית.

הקושי העיקרי טמון במגבלה שהציבו היוצרות: אסור לגעת בקרקע. הקבוצה כולה מתקדמת באמצעות חפצים מאולתרים, כלים שחוברו יחדיו ומכשירים הזויים, לולייניים, שיחד מניעים את השיירה קדימה כגוף של חיה מרובת ראשים וגפיים. יצור קדמוני, שניתן לקרוא לו קהילה או קבוצה, השואפת לתיאום והרמוניה כדי להגשים את מטרתה. והמטרה היא הצעד הבא, ההתקדמות, השאיפה לעבר עתיד.

המפגש בין כרמי והימן מביא לעולם שפה אמנותית היברידית, שמצליחה לשמר משהו מובהק מאוצר המילים המקורי של כל אחת מהן. הדמויות כמו נולדו מציוריה המוקדמים של איילת כרמי. ההומור העצמי והאקרובטיקה הן חלק מהשפה של מירב הימן

מירב הימן ואילת כרמי, שביל ישראל, מיצב וידיאו, 2018

מראה הצבה בתערוכה

ההתנהלות הזו כרוכה בסרבול רב, שבאופן פרדוקסלי  גורם לכל הנושאים בנטל – נשים וגברים, ילדים, קשישים ותינוקות חסרי ישע – להיראות כמרחפים. קבי אקרובטים מניפים את הדמויות גבוה, עגלות וכסאות גלגלים מאולתרים מתקדמים לאיטם, מתגלגלים, נדחפים או נמשכים על ידי אחרים. דמויות ציוריות פוסעות על גבי כדורים שקופים למחצה כמו פיות על אגלי טל ואחרות מתקדמות תוך כדי התהפכות מתמדת, במתקני תנועה הנראים כצאצאיהן של המצאות קדומות מתחום הנדסת המכונות של לאונרדו דה וינצ׳י.

המפגש בין כרמי והימן מביא לעולם שפה אמנותית היברידית, שמצליחה לחצות מדיומים אמנותיים ולשמר משהו מובהק ומקסים מאוצר המילים המקורי של כל אחת מהן – הישג מרשים בפני עצמו. הדמויות מעוצבות, לבושות ומאופיינות חזותית כמו נולדו מציוריה המוקדמים של איילת כרמי, שהתמקדו בנשים אגדיות, בין אלות מיתולוגיות לפיות ומכשפות בעלות כוחות מאגיים. התנועה הדינמית, ההומור העצמי והאקרובטיקה הבלתי צפויה הן חלק מאפיוני העבודות של מירב הימן, בצילום סטילס ובווידאו. השתיים נפגשו ויצאו ליצירה משותפת מתוך סקרנות הדדית. הן טוו יחד סיפור מסתורי, שהלך ונטען במשמעויות ומאפיינים בהדרגה והגיע למימדים מעוררי השתאות. העבודה היא יצירת מופת המציגה בו־זמנית קריאת מצוקה על סף תהום ונקודת המראה לאופק חדש.

תיבת נוח במבול של הרס עצמי

הן עובדות על הפרויקט לאורך כמעט ארבע שנים, עם קבוצת מתנדבים שאינם שחקנים או אתלטים מקצועיים. עם יוצרים מתחומים משיקים כמו מוזיקה וקולנוע, ואנשי צוות מסורים, שנאספו מתוך רצון טוב (חלקם נענו לקריאה בפייסבוק) ומתוך מעט מאוד ביטחון לאן מוליכה הדרך. את הבית הראשון להצגת העבודה במלוא הדרה פתחה בפניהם דרורית גור אריה, האוצרת הראשית ומנהלת מוזיאון פתח תקוה. העבודה מוצגת בתערוכה שנפתחה בסוף השבוע האחרון במוזיאון פתח תקוה, בשיתוף עונת התרבות ישראל־צרפת, והיא תוצג במקביל בצרפת.

גור אריה רקמה במוזיאון אסופת תערוכות ועבודות מרתקות, תחת הכותרת הנפלאה ״הזדמנות אחרונה לראות״. תחושת האפוקליפסה, סף היכחדות ומאבק הישרדות הרואי (או לפחות רעיוני) שורה על העבודות והופך את המוזיאון מ״קופסה לבנה״ לתיבת נוח סימבולית, בלב עולם השרוי במבול של הרס עצמי, אקלימי, פוליטי וטכנולוגי.

מיצב הווידאו־ארט המונומנטלי של כרמי והימן פרוש על פני שלושה קירות, העוטפים את הצופה ומכניסים אותו לעולמה של הקבוצה, שאפשר למקמה בין חברה פוסט־אפוקליפטית לקהילה מטריארכלית עתיקה. משהו באסתטיקה של הדמויות ולבושן, בסצנות המרהיבות על חוף הים ובמדבר הפתוח, מאפשר להן להתנתק מסימון אופנתי, אך עם זאת הן מתחברות היטב לרוח התקופה. לאמנות המייקינג ולמיצבי המגלומניה הזמניים שמופיעים בפסטיבלי ברנינג מן; ליצירתיות מלאת יכולת אך חסרת תכלית, ולאמונה חדורה בהגשמה האפשרית של שאיפות שמעבר לכל דמיון.  

כמעט על כל צעד ודימוי בעבודה אפשר לתלות אסוציאציה ורשת של הקשרים: החל מהכותרת ״שביל ישראל״ – דימוי אפקטיבי לאהבת הארץ, ידיעת הארץ ושייכות אליה, לרגבי אדמתה ולחופיה, אבל גם הדבר עצמו: השביל, מקום של קונצנזוס השייך לכל, שבימים אלה נמצא אף הוא בליבה של מחלוקת פוליטית (העבודה נעשתה הרבה לפני המחלוקת על העברת תוואי שביל ישראל בשטחי יהודה ושומרון, וגם מבחינה זו יש בה ממד נבואי). עבור במימוש פיזי של הביטוי השאול ממשחקי ילדות ״בלי לגעת ברצפה״, שבתרגום לז׳רגון לאומי אפשר לקוראו ״בלי לפגוע בארץ״ או ״אף שעל״. המשך ברפרנס לערש הדמוקרטיה, המהפכה הצרפתית ו״החירות המובילה את העם״ בציורו של דלקרואה.

לרגעים אפשר לראות בתהלוכה חזיונות גאולה נוצריים, שבהם נכים קמים על רגליהם ונשים בהריון מגלות כוח שמשוני, ואף את הציטוט הישועי: ״אשרי הענוים כי הם ירשו את הארץ״. במקבץ האנושי שיצרו הן מעמידות את היררכיית הכוחות החברתיים המוכרים בסימן שאלה. גם הרהורי METOO# על כוחן ומקומן של נשים בחברה שתנער את עצמה מעוולות מגדריים עולים על הדעת.

כמו צליינים מאמינים המסגפים את נפשם בעלייה לרגל כדי להעמיד את אמונתם במבחן, וכמו חלוצים הבונים ארץ חדשה מתוך כוחות נפש עילאיים, כך אנשי השיירה של כרמי והימן מתקינים בעצמם את מתקני התנועה שלהם. הם גם שואבים מהם כוח ושולטים בהם בגאון, כשהדרך, כמו בסיפורי זן וחוכמת הקבלה, הופכת למטרה עצמה. התוצאה ההזויה, התלושה, היפהפייה, מהלכת קסם על הצופים, שיכולים לרגע לשכוח שהקושי האמיתי הוא המציאות הממתינה מחוץ לתיבת המוזיאון.

The post בלי לגעת בקרקע: איילת כרמי ומירב הימן בשביל ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

זומו ערד – תחנה שנייה למוזיאון הנייד

זומו, המוזיאון הנייד הראשון בישראל, מגיע לתחנתו השנייה וייפתח ביום שישי (16.11) בערד. המוזיאון יפעל בהאנגר של מפעל מגבות ערד ובמרכז לאמנות עכשווית בערד, ויציג תערוכות ענק ופעילויות מגוונות בהשתתפות אמנים מהמובילים בארץ – הכול בחינם. אחרי ההצלחה בתחנה הראשונה בירוחם, בתחילת השנה תתמקד גם הפעם התערוכה בחיבור בין האמנות, היוצרים שלה והקהילות שצורכות אותה.

התערוכה במפעל שבאזור התעשייה של העיר תעסוק בחשיפת מנגנונים כלכליים, פוליטיים וחברתיים שבתוכם אנו פועלים, ובהצגת מנגנוני הייצור, המשטור והמסחור של עולם האמנות. במרכז לאמנות עכשווית, במתנ״ס שבלב העיר, תוצג ״סדנת אמן״ חיה, שמבסגרתה אמנים ייצרו יחד עם יוצרים מקומיים יצירות אמנות.

נטליה זורבובה, זומו ערד (צילומים: מ״ל)

מחמוד קייס, הקמות זומו ערד

מחמוד קייס. מתוך העבודה שנוצרה עבור זומו

זומו הוקם ביוזמה עצמאית של אוצרים ואמנים בראשותה של מילנה גיצין אדירם, המנהלת והאוצרת הראשית של הפרויקט. המנהל האמנותי הוא האמן שי עיד אלוני, אוצרת עפרה חרנם ומציגים: אביטל גבע, אולגה קונדינה, אורי בצון, אורי גרשט, אורלי סבר, ארז ישראלי, ארטיילורס, בנימין שקדי, גיא בן נר, גיא קונינגשטיין, דורון סלומנוס, דנה לוי, הדס רשף, זוהר גוטסמן, זויה צ׳רקסקי, יאיר גרבוז, יגאל תומרקין, יובל כספי, יוגב יפת, ליאור גריידי, ליאת כהן, לינה סברדלוב, מושון זר אביב, מחמוד קייס, מיקה רוטנברג, נטלי איילון, נטליה זורבובה, נירה פרג, עמוס רדליך, עתר גבע, פיטר מלץ, רותי דה פריס, רפאת חטאב, שי עיד אלוני, שלו מורן, שרון גלזברג, תמיר צדוק, תמר רודד שבתאי.

המוזיאון יפעל שבעה ימים בשבוע עד ל־28 בדצמבר ויציע תוכנית ציבורית ענפה למבוגרים ולילדים ופעילויות לחנוכה.

נטע ליבר שפר בגלריה דנה (ילום: אבי אמסלם)

שדים מרוסנים למחצה בגלריה דנה

אוסף הצילומים המתעד את עושרו החומרי של ביתו של זיגמונד פרויד שימש את נטע ליבר שפר כמקור השראה למיצב רישומי החובק את כל כותלי גלריה דנה לאמנות, בקיבוץ יד מרדכי. ביום שבת (17.11) בשעה 12:00 יתקיים בתערוכה ״שדים מרוסנים למחצה״ מפגש בהשתתפותו של ד״ר ערן רולניק – היסטוריון, פסיכיאטר, פסיכואנלטיקין ומחבר הספר ״עושי הנפשות: עם פרויד לארץ ישראל״ – ליבר שפר ואוצרת התערוכה, רוית הררי. בתערוכה, ליבר שפר מבקשת להקים לחיים את הקליניקה המיתולוגית: ברישומי הפחם גדולי הממדים ועזי המבע שלה היא מפרקתלחלקים את צילומיו של אדמונד אנגלמן, שתיעד את הקליניקה רגע לפני שפרויד נאלץ לעזוב אותה, ומרכיבה אותם מחדש טלאים טלאים, מוהלת מציאות בדמיון, מעוותת במכוון את חוקי הפרספקטיבה של הציור, מערבבת את אוספי החפצים המשתקפים בתצלומים וממקמת אותם מחדש בחלל המצויר, מודעת היטב לכישלון הידוע מראש לברוא מחדש את המקום שהיה ואיננו, כשלון המובנה בעצם המהלך.

אניסה אשקר במכון לאמנות אורנים

תערוכת היחיד של אניסה אשקר, שתיפתח ביום ראשון (18.11) בגלריה במכון לאמנות אורנים, מציגה תנועה מורכבת שבין ביוגרפיה אישית ומשפחתית, ביוגרפיה חברתית וקולקטיבית וביוגרפיה אמנותית. במרכז התערוכה קופסאות שיצרה אשקר ובהן זוגות של טיפוסים אידיליים: גברים – נפח, נגר, טייח וצבעי; ונשים – עקרות בית, כעין יחידות בסיס למשפחה ולאומה. אלו פסלי דלפט, אחריהם תרה האומנית בשוקי פשפשים בעולם, על מנת שיופיעו כטיפוסים חדשים, נטולי היסטוריה. אולם, למרות זאת, חומקת לה פנימה ההיסטוריה, אישית וביוגרפית. שם התערוכה, ״המולדת לעניים והפטריוטיזם למי!״, נשמע כביטוי שגור, אולם אין זה ביטוי מוכר, אלא מטבע לשון שיצרה אשקר, הנענה לניסוחים הגורפים של סיסמאות פוליטיות שחוקות ומתכתב עימם. ביטוי זה טומן בחובו הבטים ביוגרפיים מחייה של אשקר ומעיד על התנועה שמצויה בתערוכה כולה, בין מעגלים הולכים ומתרחבים, בין פרט וקולקטיב, בין אדם, משפחה וחברה.

אניסה אשקר בגלריה באורנים. צילום: לנה גומון

לאסוף את העבר במוזיאון העיר חיפה

לאסוף את העבר במוזיאון העיר חיפה

יום עיון לכבוד השקת קטלוג האוסף של ד״ר ירמיהו (ירי) ז״ל ושושנה רימון, יתקיים ביום רביעי (21.11) במוזיאון העיר חיפה, בשיתוף המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. גל נוסטלגיה שוטף את המדינה, חפצי ״ישראליאנה״ (וינטג׳ ורטרו של ארץ ישראל הטובה והישנה) זוכים לעדנה מחודשת והביקוש מרקיע שחקים: במסגרת יום העיון מומחים ינסו לענות על השאלה מה אוספים הישראלים ומה בכלל עורר את גל הנוסטלגיה הישראלית. בין המשתתפים: ד״ר אסף זלצר, תכנית אוצרות מורשת, החוג ללימודי ישראל, אוניברסיטת חיפה; בתיה דונר, אוצרת וחוקרת תרבות חזותית; הילה אלפרט, כותבת, מנחת טלוויזיה ומרצה על אוכל בתרבות; גיא רז, אוצר המחלקה לצילום, מוזיאון ארץ ישראל,; וד״ר מירב בלס, אוצרת בתחומי ההיסטוריה, האתנוגרפיה, החברה והאמנות, מתאמת האוסף במוזיאון העם היהודי – בית התפוצות.

לפרטים ורכישת כרטיסים: מוזיאון חיפה לאמנות, טל: 04-9115997

The post הרשימה המשותפת // 15.11.2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

ענת מרטקוביץ׳, 32, על הקו של חיפה – תל אביב.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

זוג חתולים.

מה בצלחת?

קלישאה של חנות טבע: לחם מחמצת, טחינה אורגנית משומשום שנאסף על ידי בתולים עעוורים מעבר להרי האופל. חולמת על קנקנים של תה ומאפים קטנים מקמח כוסמין מוגשים בשלוש קומות.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלו אני מציגה תערוכת יחיד תחת הכותרת מעכת בגלריית החדר בתדר, במסגרת שבוע האיור. בנוסף לכך, ביון חמישי (22.11) יש לי השקת ספר אמנית בשיתוף עם סטודיו בעלי המלאכה, בהפקה משותפת עם סטודיו חוויאג׳, בסטודיו בעלי המלאכה. שני הפרויקטים הם פרויקטים שאני עובדת עליהם כבר בערך שנתיים, וזה מאוד משמח שהם מגיעים לכדי סיכום.

״מעכת״ היא תערוכה שכל כולה חוגגת את אהבתי לדברים מעוכים שאני מוצאת ברחוב – קופסאות סיגריות, שקיות ופחיות – והיא מציגה הן את האוביקטים עצמם והן איורים שלהם מודפסים בדפוס רשת. הספר, ששמו ״שלוש רגליים, עין אחת וחצי זנב״, מתאר באיור ובחמשירים חיות שחלקן הכרתי מלפני כן וחלקן איתרתי במיוחד בעבור הפרוייקט והן בעלות מום גופני כלשהו, אבל הן מושלמות ואהובות כמו שהן. ביניהן: בוז׳ה החתולה החירשת של סטודיו בעלי המלאכה, ואיימי, כלבת הפיטבול שהיתה מתארחת בחנות יד שניה שאהבתי במונטיפיורי.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

בקיץ האחרון פגשתי את ניק קייב האמן האמריקאי (לא המוזיקאי). אני כותבת עליו את התזה שלי בתואר השני ללימודי תרבות. פגשתי אותו מאוד בקצרה בסוף פרפורמנס שלו שבאתי לחזות, היה מביך והוא היה חמוד מאוד ומושך מאוד. אנשים הצטלמו איתו כאילו הוא רוק־סטאר וזה היה מאוד משונה.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף את צריכה כדי לממן אותו?

כרגע פרויקט החלומות הוא הפרויקט הבא שאני מתעתדת להתחיל אותו: ספר מאוייר בעבודה משותפת עם הבסטי שלי, היית׳ם חאדד, שאנחנו עובדים ביחד כבר זמן רב. הסיפור הוא פרי המצאתנו, ובחלומי אנחנו מאיירים את הספר ומדפיסים אותו בטכניקת בלט, ואז הופכים אותו לסרט. אז זה חלום רב שלבי. מעולם לא ניסיתי לתקצב סרט, אבל אני חושבת שזה בטח מגיע לפחות לאיזה מיליון אחד?

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

טופ נצנצים מנומר בחנות היד שניה שהיא מערת הקסמים ״הכל בגרוש״ בהדר.

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // ענת, מרטקוביץ׳ appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי דפנה, בוקר טוב, מה שלומך?

הי, בוקר אור, בסדר גמור. אתה?

גם, לא רע בכלל. את יודעת, לקראת השיחה שלנו הסתכלתי על מה שיש לי בבית, ותהיתי מה הייתי נותן לך אם היית מגיעה אלי כחלק מהפרויקט הנוכחי שלך

אני מניחה שבהתחלה היה לך מאוד קשה, ובאיזשהו רגע היית נכנס לשוונג, ומבין שאתה מסוגל לשחרר. זה מה שאני מבינה מאנשים שאני מבקרת אצלם בימים אלה.

ובאמת מה היית נותן?

האמת שדווקא (ככה אני רוצה לחשוב על עצמי כמובן) אני חושב שאני מתנהל – יחסית – בצורה מחושבת. לא שאני טהרן או מינימליסט אבל אין לי הרבה מקומות איחסון בבית, אז אין איפה לאגור, אולי חוץ מספרים… אבל גם אותם אנחנו נותנים כל הזמן

אני חושבת, שגם אחרי שמסרתי את רוב הרכוש שלי (בתערוכת סיום לימודי ההמשך) הקיץ, עדיין יש לי יותר מדי. ונדמה לי שלכולנו יש יותר ממה שאנו צריכים, הרבה יותר ממה שאנו צריכים לשימוש יום־יומי

אמנם הזכרנו את הפרויקט שלך כשסיקרנו את תערוכת סיום לימודי ההמשך של המדרשה, אבל בואי ספרי רגע לטובת מי שלא מכיר, איך התגלגל הפרויקט

בדיעבד הבנתי איך הפרויקט התחיל, השאלה אם להתחיל מהסוף או ליניארית־כרונולוגית… אנסה כרונולוגית.

ב־2012 נאלצתי להרדים את הכלבה שלי, ואז התחלתי ״לסגור את כל המערכות״. עזבתי את העבודה, את תל אביב, את הארץ – ויצאתי בהתראה של חמישה ימים לג׳וב בקוסטה ריקה. הדירה נותרה כמו שבן אדם מת משאיר אחריו את הדברים, ואחרי כמה זמן אבא שלי הציע לאפסן הכל בסטורג׳. סיננתי ״הלוואי והכל היה נשרף״, אבל לא: שילמתי שכירות לאחסון הזה.

שבתי אחרי שבעה חודשים עם כמה החלטות: אני יודעת שאני לא מתבייתת, אני לא פנויה רגשית עדיין לאמץ כלבה, אני לא חוזרת לשבת בקיוביקל כדי לממן קוביה אחרת שנקראת בית, ואני שמה את האמנות בחזית. התחלתי מסע נדודים של כמעט ארבע שנים שבהן שמרתי על בעלי חיים לאנשים שיצאו לחופשות ובמקביל שילמתי על האחסון… חיפשתי חופש. כל הזמן הזה, לפחות חשבתי שאני מספקת לי חופש, וגם כבעלת תואר שני בגיאוגרפיה והתמחות בתכנון ערים, חשבתי שהכל חלק ממסע גיאוגרפי מרתק.

מראה ההצבה בתערוכת הבוגרים של לימודי ההמשך במדרשה. צילומים: מ״ל

בבית קנדינוף. צילום: עירית בראל בסן

המסע צולם ותועד כמובן, והחלטתי לחזור ללמוד – במדרשה. בין השנה הראשונה לשניה, קיבלנו הצעה לצאת למדבר להציג את העבודות במשך יומיים. כל האמהות לשניים/שלושה ילדים מצאו סידור, ורק אני אמרתי ״אני שומרת על תוכי, לא אוכל לבוא״. אז הבנתי שהחופש שחיפשתי לעצמי סגר עלי ושאני צריכה לנסח מחדש מהו חופש בעבורי. ושוב יצאתי לחקור אפשרויות מגורים

מתי זה היה? באיזו שנה?

החזרה לדירה? בנובמבר שנה שעברה. הבנתי שאם לא הייתי צריכה את החפצים שלי במשך ארבע שנים, כנראה שאין לי צורך בהם, והתחלתי לתעד באופן סיזיפי. כל שבוע נסעתי אל המחסן, הוצאתי ארגז, והתחלתי לצלם חפץ חפץ. בסיום כל ארגז נסע לסטודיו והסטורג׳ התרוקן. כעת נותרתי עם אינוונטר של כל החפצים שלי. כרכתי אותו כחוברת ובה שני טורים – ״נשאר איתי״, ״משוחרר״. וכעת: איך משחררים? רציתי לשרוף, סיננתי את זה לפני שנים. אבל קרמטוריום שאליו פניתי הסביר שהם שורפים רק בני אדם. וזה גרם לי לחשוב ולנמק: איך אני מעניקה עם ביקורת והומור.

בתערוכת הסיום של המדרשה היתה הצבה ענקית – של כל חפצי ארוזים כמתנות זהות. זה נראה היה אולי כמו ארון כיכרות לחם

זה נחמד שיש להם סטנדרטים, שהם שורפים רק אנשים…

רק אנשים! לא עזר לי גם כשהסברתי שזו אני הישנה. כל החפצים – ממשקפיים ישנים, תחתונים, מחברת גאוגרפיה מהתיכון, וידאו החתונה. הכל היה שם. הכל נעטף בצורה זהה, כך שלא היה אפשר לזהות מה מסתתר מתחת לנייר העטיפה החום. ואת אורחי התערוכה הזמנתי לקחת לעצמם מתנה אחת לא ידועה. לא החזקתי מלאים, אני לא משביר. והאינסטליישן הלך והתרוקן ככל שהתערוכה התקדמה

ואז, התערוכה נגמרת, החפצים הלכו, מאיפה הגיע הדרייב עכשיו ללכת לבתים של אנשים ולהמשיך את הפרויקט בצורה הזו?

החלטתי שאני מייעדת את החודש הזה לעבודה עם אנשים – עם שחרור של אנשים אחרים. זה חודש של עבודת פרך: אני כמו ״מוישז״ או חברת מובינג אחרת לבחירתך. זו כמובן קריצה: בפועל אני יושבת עם אנשים, ויחד אנו מנסים לשחרר

מהאנשים. כל כך הרבה אנשים שהגיעו לתערוכה אמרו ״הלוואי והיית באה אלי״. אז הוצאתי קול קורא, והתחלתי להגיע אליהם. עם סט שאלות זהות וארגז (די גדול). נעמה קליינמן, האוצרת של בית קנדינוף, הגיעה לתערוכה והציעה לי להגיע לרזידנסי אצלם. החלטתי שאני מייעדת את החודש הזה לעבודה עם אנשים – עם שחרור של אנשים אחרים. זה חודש של עבודת פרך: אני כמו ״מוישז״ או חברת מובינג אחרת לבחירתך. זו כמובן קריצה: בפועל אני יושבת עם אנשים, ויחד אנו מנסים לשחרר

ומה התגובות של אנשים כשאת מגיעה אליהם הביתה?

נפרדים מחפצים

יש כמה סוגים של אנשים שמזמינים אותי. יש את אלה שלא יודעים לשחרר: הייתי בבית של אגרן ולרגע היה שם משהו מיוחד בינו לבין בת זוגו – היא ממש התחננה שישחרר קצת דברים, כי היא רוצה להיכנס לגור איתו, ואין לה מקום להביא שום ציוד. הרגשתי שכל חפץ – מהקטן ביותר ועד הגדול ביותר – ממש קשה לו פיזית לשחרר. ויש את אלה שחוגגים את השחרור, והזמינו אותי כסיבה למסיבה. יש מישהו שלא ידע איך בכלל להתחיל, ואתמול התקשר לשאול אם אני יכולה לבוא שוב. הרבה אומרים שהם ממש חשים הקלה, שחרור, שמחה. זה נורא מרגש.

והייתה מישהי, שלקחה את זה למקום רגשי מדהים: היא הניחה בקופסה שלה חפץ אחד מכל אהבה שהיתה לה. מבעלה, בני זוג ובנות זוג. חפץ שמסמל כל אחד מהם, כמעט בכיתי בעצמי מרוב עוצמות רגשיות של הטקס שהיא יצרה לנו יחד

רגע לפני שנדבר עוד קצת על המהות של הפעולה האמנותית, מעניין אותי מה הדברים המוזרים שאנשים נתנו לך, ומה את מתכוונת לעשות איתם

צלמת לשעבר נתנה מצלמה אנלוגית עם פלש, מד אור ותיק מצלמה. מישהי נתנה בגדי ברנינג מן שתפרה בעצמה. מישהו נתן דגל ישראל (בטיימינג של חוק הנאמנות), ספר תנ״ך וקבלה, עבודת אמנות.

את הארגז היומי אני מביאה לבית קנדינוף ובניגוד לפעם הקודמת, כעת הפרפורמנס בחזית. יצרתי לי שם חדר אורחים, מעין סלון – כמקום לשבת לשוחח. ואני לבושה כפועלת פס ייצור, אורזת: ערב ערב, אני שם, עמלנית. באופן סיזיפי אני אורזת. ומציבה לאט לאט תוך כדי תנועה את המתנות החדשות בתוך קופסאות (הסיום דומה מאד לעבודה הקודמת, התוכן שונה). אנשים נכנסים, שואלים שאלות – מתיישבים, משוחחים ולוקחים מתנה

אז אם לחזור למהות: אני תוהה מה הערך או המשמעות של הפעולה האמנותית שלך, כי כמו שאנחנו יודעים יש היום ספרים רבי־מכר שעוסקים בזה, יש אנשים שמשלמים להם כסף שיבואו אלייך הביתה ויעשו את אותה פעולה – תמורת כסף. והנה את באה ועושה את זה מהמניעים שלך. לא שאני מחפש תשובה חד משמעית, ובכל זאת

זו שאלה טובה. אכן יש ספרים, ובכל זאת אנשים קפצו על ההצעה. שאבוא אליהם, שיהפכו לחלק מ. ואני לא עושה את כל התהליך אלא מאירה עם זרקור (אולי פנס) – אני באה ואומרת בהקמת האינסטליישן – יש לנו יותר מדי. ערמות של דברים שאנו שומרים. ג׳אנק. אעזור לכם להתחיל תהליך – ואתם תישארו עם המחשבה, אולי זה יניע אתכם הלאה ואולי רק תחשבו קצת ותמקמו את עצמכם על ציר – יש לי עומס, או שלמרות תרבות השפע הצרכנית הבנתי שאפשר גם בלי. אבל אז אני מגיעה לקנדינוף ומגחיכה את זה. אחרי המניפסט של שפע, עומס, ערימות של דברים חסרי שימוש, אני דוחפת לאנשים שכלל לא תכננו חפצים שכנראה אין להם צורך בהם.

חשוב לי לעורר שיח, עם קריצה של הומור. אני מרגישה שזה שם

הבנתי שאת מקיימת במקום שיתופי פעולה גם עם אמנים אחרים

אכן כן. בשבוע שעבר היה ערב עם האמן־צלם בצלאל בן חיים (בוגר לימודי ההמשך גם כן). הוא לקח את ״השיטה״ והחליט שימכור חתול בשק לאורחים. עטפנו צילומים ממוסגרים שלו שהוא הוריד מקיר תערוכה ואנשים שנכנסו ״הימרו״ על מה הם יקבלו.

הערב הבא יהיה ערב משותף עם האמנית־קולנוענית לילך מרקמן (בוגרת לימודי ההמשך גם כן), יצרנו יחד עבודת וידאו חדשה. בעבודותיה היא מתעסקת בלהיות אמנית אם/רעיה ואני מתעסקת בביתיות או אי־ביתיות (בין היתר). הווידאו מפתיע ומעורר גם הוא שאלות. הערב אחרון יהיה עם אמן הוידאו יואב רודה, וזה יהיה שיתוף פעולה שני. אנחנו חושבים על ערב מאפינג והקרנות – זה עוד לא מגובש לגמרי

יפה. את כבר יודעת מה הלאה? אחרי בית קנדינוף?

אוף, שאלה קשה, כי חלק מהדברים לא וודאיים לי ובכלל, אז נשאיר את זה באוויר. אני חולמת לקחת את פרויקט המתנות הזה ולבחון גיאוגרפית/תרבותית בעוד מקומות – אני נגיד תוהה, האם יותר נשים פונות (בארץ, כן)? באיזה גילאים? מה מוסרים/ות? ואיך זה ייראה בתרבות שפע אמיתית – ארצות הברית לדוגמה. ובמדינות אחרות עם שונות תרבותית, מינימליזם. תוהה עדיין איך לגבש את זה. עובדת על גיבוש של זה

אז רגע לפני שמסיימים, משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת?

ראשית, מי שלא היה בבית קנדינוף, אני כמעט כל ערב שם – מוזמנים לבוא לקחת מתנה (שאינכם זקוקים לה), לנהל שיחה על צרכנות, תרבות שפע, עומס של חפצים, קושי לשחרר. אני מסיימת שם ב־29.11, ומי שרוצה להירתם ולקרוא לי אליו ויחד לעבור את התהליך שאותו אני מתעדת – הן בווידאו והן בסטילס – או לפחות להתחיל אותו, אשמח. פנו אלי במייל dafna.talmon@gmail.com

The post מלחמת השחרור של דפנה טלמון appeared first on מגזין פורטפוליו.

פלסטר 6 היא תערוכת המכירה השנתית, שהכנסותיה מוקדשות לתמיכה בפעילות עמותת רופאים לזכויות אדם, המעניקה טיפולים רפואיים ומקדמת שוויון לזכות לבריאות. התערוכה תתקיים למשך סוף שבוע אחד בלבד, בתאריכים 24-22 בנובמבר בגלריה מינוס 1. בתערוכה ייקחו חלק כ־120 אמנים, מהמובילים בשדה האמנות הישראלי. העבודות יימכרו בשלוש קטגוריות מחיר: 4000, 20,000 ו־40,000 ₪.

בין האמנים המשתתפים: לארי אברמסון, מתן בן טוליליה, יפעת בצלאל, עדו בראל, רונית ברנגה, יוני גולד, אורית גולדמן, שירה גלזרמן, יאיר גרבוז, מיכל הלפמן, גל ויינשטיין, אילת זוהר, שרון יערי, רונה יפמן, Know Hope, טליה ישראלי, אדם ליף, סיגלית לנדאו, אלעד לרום, אוהד מטלון, אורלי מיברג, מיכל נאמן, כרם נטור, אורלי סבר, חנה סהר, רן סלווין, דוד עדיקא, גליה פסטרנק, זויה צ׳רקסקי, דני קרוון, שוני ריבנאי ועוד (לרשימה המלאה).

זמיר שץ

דוד טרטקובר

אורלי מיברג

השנה, רופאים לזכויות אדם הגבירה את פעילותה בתוך רצועת עזה, כשמתנדבי העמותה ביצעו עשרות ניתוחים. כמו כן העבירה העמותה ציוד רפואי ותרופות בשווי של כשני מיליון שקלים החל מתחילת השנה. כעמותה הישראלית היחידה שמכניסה משלחות לרצועה, מתנדבי העמותה מבצעים גם הכשרות מקצועיות לצוותים רפואיים בעזה בתחומים כגון כירורגיה, פנימית, בריאות נפש ועוד.

במקביל העמותה ממשיכה לספק שירותי בריאות חיוניים למבקשי מקלט וחסרי מעמד אחרים החיים בישראל. העמותה הייתה פעילה במאבק נגד גירוש הפליטים, כשמאות אנשי צוות רפואי יצאו באופן פומבי נגד הגירוש. העמותה ממשיכה להוביל לשוויון בבריאות בין פריפריה למרכז ומניעת הפרטת מערכת הבריאות, וכן עונה לפניות של מאות אסירים בשנה שמערכת הכליאה כושלת בטיפולם הרפואי.

כמו ארגוני זכויות אדם ועמותות אחרות גם רופאים לזכויות אדם מותקפת על ידי גורמים פוליטיים אזרחיים וממשלתיים, ונאלצת להדוף פרסומים שקריים כלפי העמותה. תמיכתם של אמנים רבים, מתערוכת המכירה  מחזקת את הסולידריות ומסייעת להמשיך את פעילות העמותה למען הזכות לבריאות.

גלריה מינוס 1, שוקן 18, תל אביב.
שעות פעילות התערוכה:
פתיחה – יום חמישי, 22.11 – 20:00-23:00
שישי, 23.11 – 10:00-14:00
שבת 24.11 – 11:00-22:00
הכניסה חופשית

דוד עדיקא

know hope

כרם נטור

The post פלסטר 6 בגלריה מינוס 1 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הבריף

איורים לתדמית שבוע האיור 2018 של תל־אביב-יפו. הבריף היה מאוד פתוח לפרשנות, עם כמה עקרונות חשובים: שיהיה שמח וססגוני, לא עגמומי, שיהיה פשוט ומושך, ושיהיה שונה ממה שנעשה שנים הקודמות (להורדת עותק PDF של המפה).

ההשראה

קשה לי לומר מהי ההשראה בפרויקט הזה, כי העבודה עליו הייתה די אינטואיטיבית. כמובן שאני מושפעת מאמנים ומאיירים שונים כל חיי, אבל הפעם פשוט לקחתי טוש שחור והתחלתי לצייר יצורים משונים. זה משהו שאני עושה מאז שאני קטנה, אז סוף־סוף זה מצא מקום והפך למשהו ממשי שמתפרסם. לגבי בחירת הנושא או הקונספט, לא רציתי לצייר את המבנים המוכרים והמונומנטים המפורסמים של תל־אביב ויפו, אז חשבתי איך בכל זאת זה יהיה תל־אביבי והבנתי שזה מה שזה ולכן זה מתאים! איור לשם האיור, חופש, שמחה, הומור וצבע.

תחנת אוטובוס

פני פרסום

חזית מפת שבוע האיור

התהליך

ממש בהתחלה, כששלחתי כיוונים ראשונים, ניסיתי לעשות משהו עם קולאז׳ וכל מני דברים כאלה, אבל מהר מאוד הבנו שזה פחות זורם. ואז פשוט התחלתי לצייר בלי לחשוב יותר מדי. ציירתי כל מני רעיונות מצחיקים ויצורים שונים על ניירות גדולים, ואחר כך חשבתי על קומפוזיציות בהתאם לצרכי הפרסום הנדרשים. כל איור ציירתי בחתיכה אחת, בטוש שחור, בקומפוזיציה שתכננתי בהתאם לצרכים. הצביעה התבצעה בפוטושופ והמיתוג הכלל התבסס על הטיפוגרפיה והמיתוג של הגריד העירוני המוכר של עיריית תל־אביב-יפו.

איור ועיצוב טובים

התשובה תלויה במטרה. במקרה הזה עליהם להיות קודם כל מאוד מושכים וקריאים. פשוטים אבל רעננים ויוצאי דופן. והומור כמובן. לא לקחת יותר מדי ברצינות…

תהליך העבודה

הסקיצות שנשארו מאחור

The post מועדון תרבות / שבוע האיור 2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

במהלך הקיץ האחרון התקיים שיתוף פעולה בין המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל לבין סטודנטים מהמכון האתנולוגי באוניברסיטת הומבולט ברלין. שיתוף הפעולה התבסס על מחקר תיאורטי שהתנהל במכון האתנולוגי באוניברסיטת הומבולדט בברלין, בנושא הרובע ההיסטורי של תעשיית האופנה בברלין לפני מלחמת העולם השנייה. עד עליית הנאצים לשלטון תעשיית האופנה היתה בבעלות יזמים ואנשי מלאכה יהודים. עם עליית הנאצים לשלטון נהרס הרובע, ומתוך 2,700 חברות אופנה (כולן בבעלות יהודיים) נותרו 127 חברות והן הועברו לידיים גרמניות.

הקורס שהעבירה זיויה קיי בבצלאל, הסתיים באירוע בחסות משרד המשפטים הפדרלי הגרמני: גולת הכותרת היתה תצוגת אופנה שהתקיימה בברלין, בבנין ששימש עד מלחמת העולם השנייה ככלבו לאופנה. בתצוגה השתתפו עשרה סטודנטים שעיצבו כל אחד שלוש מערכות לבוש, ששילבו נקודת מבט אישית על המחקר, עם תפיסות היסטוריות של אופנה משנות ה־20 וה־30 של המאה הקודמה בברלין, ועם קונספטים של אופנה עכשווית.

לקראת התצוגת טסו עשרה סטודנטים לשבוע עבודה בברלין. הם התארחו בחסות השגרירות הישראלית והקימו וקיימו את תצוגת האופנה. ״מאז תחילת הקיץ, עשרות מיילים מילאו את תיבת הדואר שלי: ברלין, שיתוף פעולה, לו״ז הקורס, לו״ז ברלין, אירוח הסטודנטים מהובלדט, מפגש עם המעצב מיכאל זונטאג, הבהרות, תזכורות, הגשה״, מספרת אורית אלון, אחת הסטודנטיות שלקחו חלק בשיתוף הפעולה. ״ההתרגשות הייתה בשיאה: הזדמנות ממשית להיות חלק מרעיון מרגש שמטרתו להנציח את סיפור תעשיית האופנה בברלין, ולהביא את המחשבות והתחושות שלנו בנושא באופן ויזואלי; להחיות זיכרון, ובו בזמן ללמוד על תהליך הקמת תצוגת אופנה, ולהציג בה את העיצובים שלי״.

דנה זהר

״בעבורי, החוויה הייתה התהליך, מתחילת הקורס ועד התצוגה. לאחר שלעסנו כל אחד את המחקר בעצמו, הבנו שאנחנו חייבים לאחד מוחות, מתוך הבנה שזה פרויקט משותף שהתוצאה שלו תהייה תצוגה אחת. העבודה הקבוצתית הביאה לסיעור מוחות עצום, שצמצמנו ופיתחנו שוב לתתי נושאים. לאחר התמקדות של כל אחד מאיתנו, הנחנו את הסקיצות והרעיונות שלנו אחד ליד השני ונדהמנו לראות את החיבורים״.

לדברי אלון, התהליך גרם להם לעבוד באופן שלא היו רגילים אליו, ״והראה לנו איך זה עובד באמת. אופי העבודה היה שונה ומרענן‭: ‬יכולנו להיחשף לדרכי מחשבה שונים של פיתוח רעיון, להיות פתוחים בתהליך ולקבל מבט חיצוני בכל שלב. באחד משלבי העבודה עלה רעיון לערבב את הסקיצות שלנו ולשלב בין פרטי הלבוש של כולם: הרגשתי שיכולות השיתוף שלנו אחד עם השני עומדות במבחן, האם יש גבול ואיפה, ההתייחסות ללוח ההשראה המשותף, והייחודיות בתוך הקבוצה״. 

״ביום הראשון של הקורס, כשהצגנו את עצמנו בפני הסטודנטים הגרמנים, כל אחד מאיתנו אמר את שמו ומאיפה הוא בארץ, והגרמנים מצידם אמרו כל אחד את שמו וכמה שנים הוא חי בברלין״, מוסיפה דנה זהר, סטודנטית נוספת במחלקה. ״הבחירה הזו, להציג את עצמך לא לפי המקום שבו נולדת וגדלת, אלא לפי איפה אני נמצא היום ואיפה אני בוחר לחיות ולפעול היום, הייתה בשבילי רגע מכונן, שטרף לי לגמרי את כל המחשבות״.

בהמשך עלו לשיחה ולדיון המחקר לצד מושגים של אופנה יהודית ואופנה ישראלית, ומה ההבדל ביניהם. ״בעקבות השיח שהתפתח בכיתה ויחד איתם, עלו אצלי הרבה שאלות״, אומרת זהר, ״אחת מהם היא האם המקום שממנו אני יוצרת קשור למקום שבו גדלתי או ללאום שלי? ואולי בכלל אני רוצה ליצור מתוך מקום נייטרלי לחלוטין, שהיצירה שלי תדבר בעד עצמה, ולא תהיה מיוחסת לתפיסה מסויימת של עיצוב יהודי או עיצוב ישראלי?

״התחושה ששאלות אלו עוררו אצלי שלחה אותי מיד לחשוב, אולי זו הסיבה שכל כך הרבה צעירים מכל העולם, וצעירים ישראלים בפרט, רואים בברלין מן ׳נווה מדבר׳ או ׳אי׳ בתוך אירופה, שבו עם כל ההיסטוריה שלה, אפשר לפתוח דף חדש ועכשווי ולהיות מי שאנחנו רוצים להיות, ולא הילדים של ההורים שלנו, או הנכדים של הסבים שלנו״.

נעם אינגבר

כצפוי, העבודה על הפרויקט עוררה את התגובות ששיתופי פעולה ופרויקטים מסוג זה מזמנים. ״הרגע הכי משמעותי בעבורי קרה עוד לפני תחילת הקורס״, מספרת נעם אינגבר, ״כשישבתי לראיין את אמא שלי על הסיפור המשפחתי שלנו. דרך האלבום הישן, התמונות והסיפורים התחלתי להבין את גודל הפרויקט שאליו עמדתי להכנס. מדובר אמנם בבגדים, באופנה ובהיסטוריה שלהם, אבל גם בחייהם של אנשים אמיתיים ובהיסטוריה של העם שלנו. סיומו של התהליך בתצוגה בברלין – ממש באותו המקום שבו קרה הכול ושבו גם נקטע הכול – היה מרגש בכל כך הרבה מובנים״. 

נוי גודקר, שהקולקציה שלה עוסקת בסיפור על סבתא שהסתתרה כילדה בשואה וחזרה כנערה ללמוד בגרמניה כאקט של ״דוקא״, מספרת על התגובות שקיבלה לאחר התצוגה. ״שתי נשים שהתעניינו בעבודה שלי ביקשו לפגוש אותי. כשהגעתי אליהן הן סיפרו לי שהן מאוד התרגשו מאחד הדגמים, שגרם להן ל׳עור ברווז׳. כמובן שזה ריגש אותי: הדגם המדובר היה עם אזכור לתפילין שהיה כרוך על הזרוע.

״שאלתי אם הן יהודיות או שיש להן קשר ליהדות, היות ומהכרויות קודמות, אנשים מחוץ לעולם היהודי לא תמיד מזהים רפרנסים יהודיים כמו הטלית והתפילין. הופתעתי: לנשים לא היה קשר מובהק ליהדות ובכל זאת זה עשה להן משהו והצליח לרגש אותן. אחת מהן סיפרה שיש לה קשר יהודי מרוחק במשפחה, כנראה מצד הסבא, ומשם פיתחנו שיחה מעניינת על היסטוריה, על סבתי ניצולת השואה וכו׳. ריגש אותי לראות שהצלחתי דרך הדגמים להגיע לאנשים שלא ציפיתי שיתרגשו מכך״.

נוי גודקר

The post להחיות זיכרון, ובו בזמן ללמוד על אופנה appeared first on מגזין פורטפוליו.

פסל גדול של אניש קאפור ומאחוריו עבודה של דמיאן הירסט מסדרת ארונות התרופות מקבלים את פני המבקרים במשרדי דויטשה בנק בלונדון. בלובי מוצגת גם סדרה של 12 ציורים שהזמין הבנק מקית׳ טייסון, לצד פסל אמורפי של טוני קראג. כל אלה הם רק פרומו ליצירות שתלויות בכל רחבי המשרדים, שאפשר לבקר בהם בסיורי חינם שמארגן הבנק בסניף הלונדוני, כמו בסניפים אחרים בעולם.

דויטשה בנק עוסק בטיפוח תחומי האמנות, התרבות והספורט – במה שכיום מכונה מחויבות לקהילה – מזה חמישה עשורים. הקשר לאמנות החל באקראי, כשאחד המנהלים הציע להקדיש כל קומה בבניין המשרדים הראשי של החברה לאמן אחר, באופן שיהיה ייחודי ויקל על האוריינטציה במסדרונות הבלתי נגמרים. על מנת לשמור על עלויות נמוכות הוחלט בראשית בדרך כי כל היצירות שיירכשו הן עבודות על נייר של אמנים עכשוויים – רישומים, הדפסים, צילומים וכו׳. עם הזמן האוסף הלך וגדל והוא נחשב היום לאוסף התאגידי הגדול ביותר – עם מעל 70 אלף יצירות. רובן תלויות במשרדי החברה ברחבי העולם, ולעובדים ניתנת זכות הבחירה ביצירות שיוצגו במשרד או באגף שלהם, בעוד שחדרי הישיבות המשותפים מוקדשים לאמנים ספציפיים.

חושבים על העובדים

בהנהלת הבנק מנסים למצוא איזון בין אמנות שלא תהיה פוגענית או אגרסיבית מידי ומצד שני לא מתחנפת, בעלת אמירה וערך אמנותי, מעבר לזה האסתטי. לצורך כך מעסיק הבנק צוות אוצרותי, שאחראי על רכישות, כמו גם על הצגת האוסף במשרדים או מחוצה להם, במסגרת השאלות למוזיאונים בכל העולם.

נאו ראוך. © Live Stock Market Ltd, Foto: Frank Marburger & Klaus Helbig

גאווין טורק. © Live Stock Market Ltd, Foto: Frank Marburger & Klaus Helbig

על פי דויטשה בנק, המוטיבציה ליצירת אוסף אמנות היא קודם כל מחשבה על העובדים, ״לעורר את עובדי החברה למחשבה מקורית ויצירתית וטיפוח החשיבה מחוץ לקופסה״. הבחירה באמנות עכשווית משתלבת אף היא עם הערכים שהבנק רוצה לקדם, כמו חדשנות, חשיבה מתקדמת, העזה וריגוש. כמו כן, היא מאפשרת בידול מבנקים מתחרים (באירופה רבים מהעסקים הפיננסיים נמצאים בבעלות פרטית היסטורית ומחזיקים באוספים), וממחישה את השוני בהלך הרוח. גם אם חלק מהעובדים לא אוהבים אמנות עכשווית, בהנהלה רואים חשיבות בעצם ההנעה לחשיבה והבעת דעה.

מגזין רבעוני פנימי שהפיקה מחלקת התרבות של הבנק מספק לעובדים רקע והקשר לעבודות שונות באוסף, ומאפשר להם להתחבר ולהבין את האמנות באופן יותר עמוק. המחלקה אחראית גם על שומר מסך יומי מתחלף, שבו מופיעה יצירת אמנות יומית עם מידע רלוונטי על האמן. כל זאת על מנת להעמיק את הקשר של העובדים לאמנות. גם יחסי הציבור של הבנק נהנים מהתמיכה באמנות ועל כן מופנים משאבים רבים לקידומה.

מגוון הפך לנושא מאוד מרכזי בשנים האחרונות: האוסף החל מעבודות של אמנים גרמנים בלבד, באופן ששיקף את אופי הבנק לפני מספר עשורים, אך מאז הלך והתפתח. אמנים בריטים נוספו עם התבססותו של הבנק בלונדון, ובשני העשורים האחרונים, כשהבנק החל לראות עצמו כבנק גלובלי, נעשית עבודה אינטנסיבית לתת ייצוג לאמנים מכל המדינות, ביניהן גם ישראל. במקביל, הושם דגש על הגדלת הייצוג של נשים אמניות באוסף. כל זאת במטרה שהאוסף ישקף בצורה נאמנה יותר את עובדי ולקוחות הבנק, ויתן להם אפשרות להזדהות איתו.

למרות המרכזיות של האמנות, לרוב דויטשה בנק אינו רוכש עבודות יקרות, ובכך ממחיש שאמנות טובה לא חייבת לשאת תג מחיר של מיליונים והיא יכולה להיות נגישה. במקרים הנדירים שבהם הבנק בוחר למכור עבודות מסויימות, הן מוצעות למכירה לעובדי הבנק, שנענים בדרך כלל ורוכשים יצירות שהיו תלויות במשרדיהם והם נקשרו אליהן. בדרך זו מעודד הבנק אספנות גם בקרב עובדיו.

פאלה פופולר, המוזיאון החדש בברלין

ת׳ורסטן שטראוס, מנהל תחום אמנות תרבות וספורט בדויטשה בנק. צילום: Martin Joppen

מוזיאון דויטשה בנק

בחודש שעבר פתח דויטשה בנק מרכז אמנות ותרבות חדש בברלין – פאלה־פופולאר (Palais Populaire) – ששוכן במרכז העיר, לא רחוק מאי המוזיאונים, במבנה שהיה שייך בעבר לנסיכות הפרוסית. בחודשים האחרונים עבר המבנה הרחבה והתאמה על מנת לאפשר את הפיכתו לפלטפורמה עדכנית, שתהווה בית לצורות האמנות השונות, כולל ציור, פיסול, ספרות וגם תיאטרון. ת׳ורסטן שטראוס, ראש מחלקת אמנות, תרבות וספורט בדויטשה בנק, אמר: ״הבית החדש מציע מקום לחשיבה רוחבית וחדשה. כבית פתוח, הפאלה־פופולאר עוזר לנו להתעלות מעל הגבולות – לא רק בין תחומי האמנות, התרבות והספורט אלא גם בין אנשים וסביבות מגורים״.

זו לא הפעם הראשונה שדויטשה בנק פותח חלל לאמנות – כבר ב־1997 הוקם Deutsche Guggenheim, שיתוף פעולה של הבנק עם רשת המוזיאונים הידועה, אולם החלל נסגר והשותפות הגיעה לסיומה ב־2013. לאחר מכן פעל בברלין ה־Deutsche Bank Kunsthalle, חלל קטן אך מרכזי על שדרות אונטר דן לינדן, שהפאלה־פופולאר הוא גלגול חדש שלו.

התמיכה באמנות אינה מתנערת מאינטרסים עסקיים. האוצר הבכיר, אליסטר היקס, אמר לפני שלוש שנים בראיון: ״אנחנו חושבים על מה האמנות צריכה לעשות בעבור עסקים… השורה התחתונה היא שכל אמנות שאנחנו רוכשים וכל פעילות אמנותית שאנו תומכים בה, כחברה עם בעלי מניות, צריכות להצדיק את עצמן״. ואכן, בדויטשה בנק רואים הרבה ברכה בעמלם ולכן משקיעים רבות בחסויות כמו יריד FRIEZE בלונדון, שהתקיים השנה בפעם ה־16. הבנק מעניק בכל שנה פרס נדיב לאמן ובפאלה־פופולאר יוצגו תערוכות מתחלפות של יצירות מתוך האוסף ותערוכות יחיד של זוכי פרס דויטשה בנק. התערוכה הפותחת היא ״העולם על נייר״ והיא מביאה 300 יצירות מאוסף הבנק של 133 אמנים מ־34 מדינות.

The post דויטשה בנק פותח מוזיאון בארמון נסיכות פרוסי appeared first on מגזין פורטפוליו.

אחד ממסלולי ההליכה שהוצעו למבקרים בשבוע העיצוב של הולנד, שהתקיים בחודש שעבר באיינדהובן, היה המסלול ״החברתי״ שכלל תערוכות, אירועים ופרויקטים שעסקו בקשר בין עיצוב לחברה. אלה בחנו כיצד מעצבים עשויים לחזק את המרקם החברתי, להעלות מודעות לנושאים חברתיים שונים, ליצור חברה מכילה ושוויונית, ולקדם פרקטיקות עיצוב שונות הכוללות התייחסות לתפקידו של העיצוב כמקדם שינוי חברתי.

אחד הפרויקטים הבולטים במסלול זה, כמו גם בשבוע העיצוב ככלל, היה שיתוף הפעולה בין המוזיאון הוותיק ואן־אבה (Van Abbe) לאקדמיה לעיצוב באיינדהובן. התערוכה ״עליבבא – מכאן ועד הבית״, שאצרו ג׳וזף גרימה ומרטינה מוצי, הציגה פרויקט מחקרי מרתק בתחום העיצוב והצרכנות העכשווית, שבמרכזו חברת הסחר המקוון עליבבא. בראשית דרכה של החברה ב־1999 היא הייתה הפלטפורמה המקוונת הראשונה שקישרה בין צרכנים פרטיים ויצרנים. במשך השנים הפכה החברה לתאגיד ענק שכולל תחתיו מספר חברות, ושמציע מגוון של שירותים כמו בנקאות, אחסון ענן, פתרונות בינה מלאכותית וערוצים חינוכיים.

אירנה סטארקוזי

החברה נחשבת לאחת מעשר חברות הסחר הגדולות בעולם לצד אמזון ואלפבית (גוגל), ולחברה הסינית השנייה בגודלה שפועלת בלמעלה מ־200 מדינות. לקראת התערוכה התבקשו תשעה מעצבים רב־תחומיים בחודש אוגוסט האחרון לחקור את הקשר בין פוליטיקה וגיאוגרפיה בהקשר לעיצוב עכשווי. הם תיעדו בין השאר את אזורי התפעול של החברה ואת נתיבי הסחר החדשים שהיא יוצרת, והשתמשו בפרקטיקות שונות של מיצבים ומיצגים כדי לעורר את תשומת הלב של המבקרים להשפעה של התאגיד הענק על תרבות הצריה העכשווית.

כפר גלובלי

רבים מאזורי התפעול של עליבבא ממוקמים באזורים מרוחקים. מפעלים קטנים הנמצאים במרחקים גדולים זה מזה משתמשים בפלטפורמה הסינית של עליבבא ומתקשרים באמצעותה עם לקוחותיהם על בסיס קבוע. המסחר המקוון בסין השפיע על מחוזות וכפרים מרוחקים רבים שבעקבות המסחר הגלובלי והקפיטליסטי פתחו את שעריהם למערב. כפרים אלו מכונים Taobao Villages על שם הכפר והמטה הלוגיסטי של טאובאו, חברת הבת של עליבבא.

את באי התערוכה מקדם וידאו של שער כלי רכב. הסרטון עוקב אחר 25 דקות של תנועה אל תוך ואל מחוץ מתחם חברת טאובאו. במשך זמן זה מתועדים עוברים בשער 168 מכוניות, 107 משאיות, 252 כלי רכב דו־גלגליים, ארבעה אוטובוסים ו־17 בני אדם. צילום זה שנעשה ביום שגרתי במטה החברה, ממחיש את תכונת כלי הרכב ואת הקצב המהיר שבו זורמים פנימה משלוחים, הזמנות ואנשים.  

דרך המשי החדשה

לאחר ה״מעבר״ בשער החיצוני של החברה פוגש הצופה בגלובוס מתנפח ענקי הממלא את כל חלל החדר. כדור זה הפוך – הדרום למעלה והצפון כלפי מטה. הוא עומד כשסין נמצאת במרכזו, והוא מהווה המחשה אינפוגרפית מרשימה להתפרסותם הבין־לאומית של נתיבי הסחר שתחת השפעת סין. מסין נמתחים חיצים המתארים את נתיבי הסחר העולמיים של עליבבא שמגיעים ל־200 מדינות ברחבי העולם.

לצד נתיבים אלו שורטטו על גבי הכדור נתיבי המסחר של דרך המשי שהיוותה את דרך המסחר הקדומה לסין וממנה, ושבה העבירו בעיקר תבלינים, בשמים, כלי זכוכית ומשי. המעצבת אירנה סטארקוזי (Irene Stracuzzi) עשתה שימוש במידע הנגיש לציבור מ־Ali Reasearch, מכון המחקר של החברה המפרסם דו״חות על מצב החברה, הנגישים לציבור החל מ־2007. הכדור המתנפח, שיוצר בסין, הוזמן אף הוא מחברה המשתמשת בפלטפורמת המסחר של עליבבא.

אחד ועוד אחד

בחדר נוסף הוקרן על גבי 11 מסכים בו בזמן סרטון בעריכת אליס וונג אודות חברת עליבבא, שכלל ראיונות עם מנכ״ל החברה היוצא גק׳ מה. חברת עליבבא היא זו שייסדה ועודדה את קיומו של יום הרווקים הסיני המכונה גם דאבל 11 משום שחל ב־11.11. החברה רואה ביום זה אתגר ליכולת המכירה הכבירה שלה, לעמידה בעומס ההזמנות ולסיפוק שירות הלקוחות. ״אנחנו לא נמדדים על פי המכירה שלנו בכל יום, אלא לפי שנייה״, כך מעיד מה בסרטון; הזדמנות בשביל החברה לבדוק את יכולות הפלטפורמה שלה בזמן אמת.

יום הרווקים הסיניים החל כמסורת באוניברסיטת נאנג׳ינג (Nanjing) שבמזרח סין בשנת 1993 על מנת לחגוג את גאוות חיי הרווקות בקרב הסטודנטים. הוא התפשט מאז בקרב אוניברסיטאות נוספות, והפך במהרה בעידוד חברות מסחריות ליום קניות כלל־ארצי שבו הרווקים קונים לעצמם מתנות בקניונים ובאתרי המסחר המקוונים. בעשר השנים האחרונות יום הרווקים הסיני יוצא לכל העולם, והפך ליום קניות ומבצעים בחנויות ובפלטפורמות המקוונות. דאבל 11 מהווה ציון דרך בהשפעה התרבותית של עליבבא על החברה הסינית וכזרז לשינוי הנורמות בה בקרב צעירים.

לייב בלוגינג

הגדילה בסחר המקוון בעולם יצרה כוכבי רשת. אלו מודדים, מנסים וטועמים מוצרים בשידור חי. זוהי תופעה מרתקת שצמחה והתעצמה בעקבות כניסתה של עליבבא לשוק המסחר המקוון. לטובת התערוכה נאספו סרטונים של כוכבי רשת מובילים בסין, החל מסרטונים העוסקים באכילת ג׳אנק פוד ומדידת בגדי יוקרה ועד שלל סרטי אנבוקסינג שהוצגו בתערוכה. ביומיים הראשונים של שבוע העיצוב פעלו בחלל התערוכה שתי בלוגריות מובילות, ושידרו לייב למעריציהן תוך כדי צפייה של המבקרים בתערוכה כמיזם פרפורמנס של מכירה בשידור חי.

כך, לדוגמה, בצד אחד של החדר ישבה בבגדי פופ זרחניים ארבי צ׳ן (Erbi Chen), כוכבת רשת בעלת למעלה מ־14 מיליון צופים, שלהם היא משדרת תוך כדי יצירת סרטוני פרסומת למוצרים שונים. על גבי השולחן שמולה הונחו ערימות של אוכל מוכן וחטיפים הולנדיים אופייניים, כמו סטרופוול וסוכריות ליקריץ. אחד אחרי השני היא טעמה ממגוון המוצרים ודיווחה לצופים בהתלהבות. לאחר סרטון או שניים היא החליפה מלתחה וצבע שיער, וחזרה לשולחן האוכל.

בצידו השני של החדר שבפינתו תא הלבשה קטנטן, עמדה מול המראה צ׳ואן זי (Chuan Zi) והחליפה רשמים על הבגדים עם הצופים. במשך שבוע העיצוב החליפה זי כ־50 תלבושות והראתה למבקרים בתערוכה את אחורי הקלעים של חייה של בלוגרית מבוקשת. הדוגמה החיה של המפרסמת האינטראקטיבית המקדמת ומוכרת מוצרים ונמצאת בקשר עם צופיה בזמן אמת, מהווה זן חדש של פרסום – למפרסם יש קשר ישיר עם הקונה הפוטנציאלי והוא הופך מיצגן בלבד ליוצר תוכן ולמוביל דעת קהל נערץ.

ארבי צ׳ן

בסופו של דבר התערוכה – דרך הנושא הבלתי שגרתי של חברת מסחר מקוון – פותחת פתח לדיון על צרכנות, על עיצוב פלטפורמות מסחריות ועל מקום המעצב בתעשייה. המחקר הוויזואלי שהוצג מפנה את השאלות למעצבים ולצרכנים: האם הם חלק מהתעשייה? איזה חלק הם מבקשים לקחת? והאם אפשר לבקר את ההתפשטות התאגידית הגלובלית ואף לעצור אותה?

נוסף על כך, התערוכה מאפשרת דיון על מאזן הכוחות של היחיד מול תאגידי הענק שרואים באינדיבידואל צרכן ותו לא. כיום תאגידים אלו נמצאים בקשר קרוב הרבה יותר עם הלקוחות הפוטנציאליים שלהם, עוקבים אחר הרגלי הצריכה שלהם, ומשפיעים על טעמם באופן אקטיבי. אפשר לראות גם השפעה ניכרת מחוץ לרשת, כמו שימוש בחגים ובמועדים על מנת להשפיע על הרגלי הצריכה. התערוכה חושפת, ולו במעט, כיצד החברה משפיעה על תנאי החיים של אלפים מעובדיה, ויוצרת יישובים שפיתוחם ושגשוגם נטועים בתעשיות החדשות שבהן תומכת ענקית הסחר המקוון.

מה, אם כן, תפקידו של המעצב בכל זה? תשובה על כך לא ניתנה באופן ישיר בתערוכה, אולם אופן הצגתו של המחקר אודות עליבבא בצורתו הוויזואלית אפשר לצופים להתבונן, להרהר ולהבין לעומק את ממדי תופעת הסחר המקוון ואת השפעתו על חיי היום־היום של העובדים, של המוכרים ושל הצרכנים בסין ומחוצה לה; כמו כן הוא מאפשר להם לבחון את ההשפעות הגלובליות של חברה מסחרית שנמצאת קילומטרים רבים ממקום מושבם של צרכניה, ואת השפעותיה מרחיקות הלכת שמגיעות עד לפתח הבית.

The post איינדהובן 2018: עליבבא ותשעת המעצבים appeared first on מגזין פורטפוליו.

אין זה סוד שמוזיאונים מתמודדים בשנים האחרונות עם שאלות קשות, שהן תוצר של שינויים תרבותיים, חברתיים וטכנולוגיים: פוליטיקת הזהויות אינה משלימה עוד עם הצגתו של נרטיב אחד מוביל ומרכזי; תמיכות ציבוריות ניתנות על בסיס נתונים כמותיים כמו כמויות מבקרים, הכנסות ובעתיד יתכן גם שעל בסיס קריטריונים של נאמנות. שאלות כמו האם למוזיאונים יש עתיד? ואם כן, אלו שינויים עליהם לערוך כדי להתמודד עם השינויים האלה? מעסיקות אוצרים ומנהלי מוזיאונים בשנים האחרונות.

אחת הדרכים לענות על שאלות אלו היא לאמץ את נקודת המבט של המבקר: לבחון מה המבקרים רוצים? להתייחס אליהם כאל לקוחות, בדיוק כמו בסופרמרקט, תרבות כמו כל מוצר צריכה אחר. באימוץ נקודת המבט הזו המוזיאון אינו כופה על המבקר חוויית ביקור שהוא מעריך כי היא המתאימה לו ביותר, אלא מכיר בכך שלמבקרים – בדיוק כמו ללקוחות – יש צרכים, רצונות וציפיות שהמוזיאון חייב להבין ולהכיר בהם. אז מה מבקרים רוצים? היום, בעידן שבו הידע נמצא בכל מקום ובכל זמן ואין צורך להתאמץ להשיגו, זו שאלה ענקית שכמובן לא ניתן לענות עליה תוך 10 דקות, אבל אני אנסה להתבונן בה דרך מה שמוזיאונים חושבים שאנשים רוצים.

אחת הדרכים לענות על שאלות אלו היא לאמץ את נקודת המבט של המבקר: לבחון מה המבקרים רוצים? להתייחס אליהם כאל לקוחות, בדיוק כמו בסופרמרקט, תרבות כמו כל מוצר צריכה אחר

אין ספק שהמהפכה הדיגיטלית תובעת היום מהמוזיאונים לחשוב מחדש מהו מוזיאון. אך נראה כי דווקא בעידן שבו אנחנו הולכים ומתרחקים מהממשי לעבר מציאויות וירטואליות, ומתקשים להבדיל בין אמת לבדיה – נושאים שבהם עסק פסטיבל פרינט־סקרין האחרון – אנשים מחפשים ודאות, קוהרנטיות ורצף. ההשפעות של המהפכה הדיגיטלית הן לא רק חשיפה לאפשרויות בלתי מוגבלות אלא גם לתחושה מתמדת של בהלה והיאחזות בכל מה שהוא אמתי לכאורה, ממשי וודאי.

אחת הדרכים להתמודד עם אותה תחושה של חוסר ודאות, היא לשלב את הסיפור האישי של כל מבקר בסיפור שבוחר לספר המוזיאון: חברה פרטית בארצות הברית בשם HACK MUSEUM מציעה סיורים במוזיאונים מובילים כמו המטרופוליטן בניו יורק ומוזיאונים אחרים בשיקגו וסן פרנסיסקו, תחת הכותרת MUSEUMS ARE F***ING AWSOME, זה מושלם לאנשים שאינם אוהבים מוזיאונים. הסיורים האלה מתבססים על ״חשיפת הסודות הקטנים והמלוכלכים״, כפי שהם קוראים לזה.

סיורים אלה כוללים גם משחקים כמו BUY STEAL BURN, שבו כל מבקר בוחר יצירה אחת שמעניינת אותו והוא צריך לספר לחבריו למה הוא אוהב אותה מספיק כדי לקנות אותה, לגנוב אותה או שהוא חושב שהיא איומה כל כך שצריך לשרוף אותה. בבסיס המשחק ישנה קריאת תיגר על בחירותיו של האוצר, הבנה שלא חייבים לאהוב את כל היצירות במוזיאון, ולגיטימציה להשמיע את דעתו וטעמו האישי של כל מבקר.

לקראת התערוכה Broken Nature שתוצג בטריאנלה של מילאנו. צילום מסך

דוגמה נוספת לכך היא פלטפורמה אינטרנטית שעלתה לקראת התערוכה Broken Nature שתוצג בטריאנלה של מילנו בשנה הבאה, שבה מתועד תהליך האוצרות של התערוכה. בתהליך המדגים שקיפות של תהליך העשייה, מוצגים שם כל הפרויקטים שאמורים להופיע בתערוכה כולל תהיות לגבי עיצוב החלל. אנשים מוזמנים להשפיע על תהליך האוצרות. ״זו לא תהיה תערוכה שאתה מגיע אליה רק כדי לראות SPECTACLE אלא הזדמנות להשפיע ולקחת חלק״, אומרת על זה פאולה אנטונלי, האוצרת הראשית של התערוכה.

שכשהמידע החזותי מבלבל, חוש המישוש מספק לנו אחיזה במציאות. דווקא בעידן של מציאויות מקבילות ומדומות, הצורך בוודאות גדל וחוש המישוש הוא שמאפשר זאת. זה גם אולי שופך אור על אחת הסיבות לכך שמבקרים כל כך רוצים לגעת במוצגים

מחקר חדש שפורסם ב־SCEINTIFIC reports מלמד על כך שכשהמידע החזותי מבלבל, חוש המישוש מספק לנו אחיזה במציאות. הוא נחשב לחוש הכי בטוח מבין החושים והכי פחות מטעה. זה חוש שלא רק מספק מידע כמו חוש הראייה או השמיעה, אלא גם מספק תחושת ודאות וחיבור טוב יותר למציאות. נראה כי דווקא בעידן של מציאויות מקבילות ומדומות, הצורך בוודאות גדל וחוש המישוש הוא שמאפשר זאת. זה גם אולי שופך אור על אחת הסיבות לכך שמבקרים כל כך רוצים לגעת במוצגים. כל יום אנחנו נאלצים להתמודד עם מבקרים שלא מבינים למה הם לא יכולים לגעת בעבודות, ובמקרה של מוזיאון עיצוב הדבר מורכב על אחת כמה וכמה, כיוון שחלק מהפריטים המוצגים נועדו לשימוש.

קולקציה של שמלות שחורות, מתוך התערוכה ״ז׳ה טם, רונית אלקבץ״. צילום: שי בן אפרים

ואכן כמעט כל תערוכה היום משלבת מוצגים אינטראקטיביים. לאו דווקא במובן הדיגיטלי. אלא מוצגים שמפעילים את המבקר, גורמים לו לנוע, לגעת, לקפוץ, לאכול, ללעוס ולחייך. כפי שאפשר לראות במד האושר התלת־ממדי, ובמיצג מעלה החיוך ״תרתי משמע״ Step Up to it, שהוצגו לאחרונה בתערוכה סגמייסטר & וולש: רטרוספקטיבה.

התערוכה המצליחה ביותר בתולדות המוזיאון עם 52,000 מבקרים, שזה המון למוזיאון בסדר גודל של מוזיאון העיצוב, היא התערוכה ז׳ה טם, רונית אלקבץ. התערוכה, שהציגה את ארון הבגדים של אלקבץ, עשתה שימוש באוביקטים כדי לספר סיפור שלם. היא הורכבה מסצנות קולנועיות, שבהן לכל אוביקט היה תפקיד ביצירת החוויה השלמה. ההתייחסות לתערוכה כאל סיפור מובנה וקוהרנטי – כזה שיש לו התחלה, אמצע וסוף, ועם אלמנטים מהחיים שמוכרים לכל אחד: אהבה, הצלחה, קושי, הגירה ואפילו מוות – איפשרה לכל מבקר להזדהות ולראות בה את עצמו. ההזדהות הזו היא שמעניקה משמעות ופשר לעולם שבו אנו חיים.

כשאני חושבת על זה, מה שעולים לי בראש אלה הם הסיפורים שאנחנו מספרים לילדים ולנכדים שלנו – ״ספרי לי סיפור״ אומר הילד שזקוק לנחמה. ומה הוא מבקש? הוא מבקש שאאחוז בידו ואוביל אותו דרך עולם לא ידוע. עולם שהוא יצליח למשמע ולהבין טוב יותר דרך הסיפורים. עולם שהוא יוכל להיות הגיבור שלו דרך הזדהות עם הגיבורים. עולם שהוא יוכל לשלוט בו.

מתוך השיר APES**T – THE CARTERS. צילום: עמוד היוטיוב של ביונסה

ובהקשר זה, אבקש לסיים דווקא באחת התופעות היותר מעניינות – הסלפי במוזיאונים. מחקרים מעידים על כך שמבקר ממוצע מבלה מול יצירה במוזיאון פחות מ־30 שניות. באופן מפתיע עידן האינטרנט והטלפונים הניידים הוסיף שתי שניות לממוצע הכללי וזאת בשל הפופולריות העולה של צילומי סלפי מול היצירות. הולדת הסלפי או ARTIES – סלפי שצולם עם יצירת אמנות – דווקא הגדילה על פי מחקרים האלה את זמן השהייה מול עבודות האמנות. המחקרים האלה שנעשו במשך עשרים השנים האחרונות במטרופוליטן על ידי החוקרים ליסה וג׳פרי סמית, הראו שביקור במוזיאון אינו מאופיין בהתבוננות ארוכה במעט עבודות אמנות אלא בהתבוננות חטופה בהרבה מאוד עבודות אמנות. משהו שמזכיר לנו את האופן שבו אנחנו צופים בטלוויזיה ומזפזפים בין תכנית אחת לשנייה.

אפשר בהחלט לגחך על תופעת הסלפי, אך היא ביטוי לאופן שבו אנו רוצים לשלוט בסיפורים שמסופרים עלינו באותו עולם רווי חוסר וודאות ו״פייק״ אמיתות. בסלפי שאנחנו מצלמים אנחנו גיבורי הסיפור. אנחנו מחליטים מאיזו נקודת מבט הוא יסופר. במה זה שונה מהילד שמבקש שנספר לו סיפור, שבו הוא הכוכב הראשי?

– – –

מיה דבש היא האוצרת הראשית של מוזיאון העיצוב חולון. הכתבה התפרסמה לראשונה במגזין המוזיאון, והיא מבוססת על הרצאה שהעבירה דבש בפסטיבל פרינט־סקרין האחרון, שהתקיים בתחילת החודש

The post מוזיאונים בעידן הדיגיטלי: מה המבקרים רוצים? appeared first on מגזין פורטפוליו.

בתערוכה מפגש משפחתי, שמוצגת במסגרת שבוע האיור באתר (מוזיאון יפו) – איציק רנרט, יאנה בוקלר ועמית טריינין, מבכירי המאיירים המקומיים, נוגעים יחד ולחוד בזכרונות משפחתיים, במרחב שבין תיעוד לדמיון ופנטזיה. רנרט מציג סדרת איורים שנעה במרחב שבין תיעוד לדמיון ופנטזיה, ושמבוססת באופן חופשי ופרשני על צילומים של בני משפחתו המורחבת מלפני השואה ואחריה. בוקלר מציגה איורים מתוך ספר הילדים שכתבה רונית חכם, ״סיפור שמתחיל בחלום״, שמבוסס על סיפור חייו של סבה של בוקלר; ואילו טריינין מציג את הפרויקט ״ראש לקיר״, העוסק במפגש בין דמיון למציאות בהבט המשפחתי־קיבוצי, שמפגיש בין טראומת השואה וחווית הלינה המשותפת.

הי איציק, מה שלומך? איך עובר עליך שבוע האיור עד כה?

שלומי קהה חושים, מותש, הכל מצויין. לא מספיק לראות כלום מהתערוכות – קבעתי איתי דייט ביום חמישי לראות את כל מה שאספיק‎

כן, אני יכול להבין, ובטח אחרי התערוכה / פרויקט שאתה מציג. ואני חייב להגיד: וואוו. יצא לי קצת לדבר על שבוע האיור בשבועות האחרונים כמו שאתה יכול לנחש, ואני תמיד מספר שיש הצעות לתערוכות שאני מקבל ואני ישר אומר כן, מבלי שאני יודע מה הולך לקרות. וזה היה המקרה שלך… איך אומרים: i didn't see it coming…‎

כל מה שאני אומר לסטודנטים שאסור לעשות עשיתי: באתי בלי רעיון בלי סקיצות ובלי קונספט. רק רחמי שמיים, ואולי בני המשפחה שלי שהשגיחו על העבודה מלמעלה, הצילו אותי מסוף הקריירה

תודה על האמון הלא ברור והלא מובן מאליו – וכן, גם לי לא היה מושג מה הולך להיות, ולמען האמת עד יומיים לפני הפתיחה לא הייתי בטוח שתהיה לי תערוכה. כמה ימים לפני כן עוד חיפשתי תירוצים לריב עם עמית ויאנה, או עם ליא שמנהלת את אתר (מוזיאון יפו), שבו אנחנו מציגים, כדי שאוכל לפרוש בזעם צודק בלי לצאת אפס. כשהגעתי לשם ביום שישי האחרון לא היה לי כלום: רק אלבומי תמונות והמון אקריליים צבעוניים, שבסוף לא השתמשתי בהם בכלל. כל מה שאני אומר לסטודנטים שאסור לעשות עשיתי: באתי בלי רעיון, בלי סקיצות ובלי קונספט. רק רחמי שמיים, ואולי בני המשפחה שלי שהשגיחו על העבודה מלמעלה, הצילו אותי מסוף הקריירה ‎

תרשה לי רגע להשתמש בגיל שלך (מבלי להסגיר אותו), אבל נדמה לי שתסכים איתי שיש קצת הבדל בין סטודנט שבא בלי רעיון וקונספט וסקיצות לבינך. אני חושב שעבדת על התערוכה הזו 50 ומשהו שנה, רק לא ידעת בהכרח, ואז זה פשוט יצא‎

ה־50 ומשהו קצת מעליב, בוא נסגור על 30 ומשהו, אבל כנראה שכן.

הכי מדוייק – בשנתיים האחרונות: כבר לפני שנה עמית (טריינין) חברי האהוב והמוכשר ואני רצינו לעשות תערוכה על המשפחות שלנו ועל השואה, אבל זה לא הסתדר, ואז כבר ידעתי שאני רוצה לצייר על קירות. השנה הגשנו את הרעיון מספיק מוקדם, וגם הכנסנו את יאנה בוקלר, ולמרבה הבהלה זה התקבל. יש אולי הבדל בנסיון בין סטודנט לביני, אבל לא בתחושות. הרגשתי כאילו נתנו לי את התאריך של פרויקט הגמר, והשתדלתי להתעלם מהתערוכה כי בכל פעם שחשבתי שצריך לתכנן אותה קיבלתי מיני־התקף־חרדה. בסוף, לפני חודש בערך, השלמתי עם זה שאני משאיר את הכל ליד המקרה ולרגע האחרון, אבל בהחלט הייתי בפאניקה כמו סטודנט בן 20 ומשהו

אז משהו מהדחיפוּת הזו עובר.

בוא תספר מה כולל הפרויקט לטובת מי שעדיין לא ביקר‎ (ויפה שעה אחת קודם)

לא שאלת אבל אענה – לגבי ה״לצייר על הקירות״ – זה היה ברור לי שזה חייב להיות מונומנטלי ועל קיר. כשהייתי נער ציירתי על קירות החדר שלי, מה שכמובן הטריף את אמא שלי, ועם צילומים של הקירות האלה הלכתי לבחינות כניסה בבצלאל. זה היה כל תיק העבודות שלי, והיה לי מזל שלא זרקו אותי מהמדרגות, אבל לא זרקו: בזכות הקירות התקבלתי. ולפני הרבה שנים לרותו מודן ולי הייתה תערוכת ציורי קיר בגלריית אסכולה ז״ל, התערוכה הראשונה שגלית גאון אצרה. אז יש לי כנראה פטיש לקירות.

התערוכה עוסקת במשפחה שלי – לפני ואחרי השואה, וקצת במהלכה. יותר נכון בקטעי הזכרונות ששמעתי מהם על מה שהיה, ובקטעי הזכרונות שלי עליהם. חלק מהזכרונות שלי עמומים, חלק אין לי מושג אם המצאתי או שהם באמת קרו, והתוצאה היא קצת מסמך דוקומנטרי, קצת פיקשן וקצת פואטיות לא מתוכננת שקרתה מעצמה. מה שכן, החלטתי מראש שאני לא מתחכם, לא מנסה למצוא חן, לא מרכך, מנסה לשמור על נקיון וכנות, ושאני לא נופל בשום פנים ואופן לתערוכה סנטימנטלית ושואתית. וגם סגרתי עם עצמי שהנושא הוא בני המשפחה שלי, לא אני, גם אם ברור שהכל דרך עיני והזכרונות שלי. יצא די חושפני ו־וידויי, אבל על הזין.

ה״על הזין״ כנראה כן קשור לגיל. לא הייתי מעז להסתובב ככה בתחתונים ברחוב לפני עשר־עשרים שנה

החלטתי מראש שאני לא מתחכם, לא מנסה למצוא חן, לא מרכך, מנסה לשמור על נקיון וכנות, ושאני לא נופל בשום פנים ואופן לתערוכה סנטימנטלית ושואתית. וגם סגרתי עם עצמי שהנושא הוא בני המשפחה שלי, לא אני, גם אם ברור שהכל דרך עיני והזכרונות שלי. יצא די חושפני ו־וידויי, אבל על הזין

אפרופו בלי פילטרים, אהבתי שאמרת בסיור עיתונאים שההבנה שיהיו מבקרים נחתה עליך רק בשלב מאוחר. שלא עשית משהו למגירה, ושיהיו אנשים שבאמת יקראו את זה (ובינתיים מאות איש ביקרו בתערוכה!)‎

כן, ביום חמישי בבוקר בשבוע שעבר פתאום באו אנשים, וממש הופתעתי שהם אנשים זרים. רק אז הבנתי שזו תערוכה שמוצגת לקהל הרחב, ושלרובו אין מושג מי אני או מי זאת סבתא מינה. בעקבות זאת גם הוספתי קצת כיתובים על העבודות, כדי שתהיינה מעט יותר תקשורתיות גם לאנשים שאינם בת דודה שלי או אני. יש כמה ציורים של אחותי ושלי בילדות – אז על אחותי כתבתי מראש שהיא אחותי, אבל על עצמי לא, כי כנראה היה ברור לי שכל מי שבא ידע שזה איציק הקטן – ואז הבנתי שגם עליו צריך לכתוב מי זה ‎

רק אסביר: חלק מהתערוכה מבוסס על צילומי משפחה ישנים שציירתי על הקיר, וכיוון שזה ביד חופשית, לא תמיד יצא לי דומה. כיוון שרוב המופיעים בתמונות מתים, הם לא יכולים להתלונן שעיקמתי להם את האף או ציירתי להם את העין נמוך מדי

ברור שהם יכולים להתלונן!‎

אתה צודק, וכשכתבתי את זה כבר נלחצתי באמת. אני די בטוח שכולם הגיעו לפתיחה ושאחר כך התנהל דיון מאוד עירני ביניהם, על אם הם מרוצים או לא. גם כשציירתי השתדלתי לא לשקר יותר מדי בסיפורים ולא להכפיש, כי אני לא מעוניין לעצבן אותם. לא רוצה שיקראו לי לדיון שלהם. לפחות לא בעשורים הקרובים.

אני לא צוחק, אגב. אני די בטוח שהם הסתובבו במהלך שבוע העבודה ובפתיחה. אני קצת פרימיטיבי, מסתבר

אני אדייק אם אני אגיד שזו העבודה הכי אישית שלך?‎

כן. כבר עשיתי עבודות אישיות: בספר האחרון של אקטוס, איך לאהוב, כתבתי ואיירתי מתוך נסיון להיות אותנטי ולדייק ככל האפשר, אבל שם הסיפור היה עלי. הפעם השארתי את עצמי בחוץ, ובאתי עם הרבה כבוד למושאים של העבודה. ממש השתדלתי להשאיר את האגו של היוצר בחוץ. לא שיהיה יפה, לא שאצא חכם, רק שאתן לסיפורים להיות אמיתיים, ולתת להם לספר את עצמם. כאילו אני נציג, או שליח, אבל זה הכל.

אז כן, זה הכי אישי והכי חשוף שעשיתי עד כה. ומכיוון שהנושא הוא בני משפחתי והחיים שלהם, ושהקפדתי להיות ישר וגלוי ובלי שטיקים עד כמה שאני יכול, יצאו שם גם אמירות אישיות מאוד, גם במילים וגם בדימויים. הפורטרט המשפחתי הקולקטיבי, בלי שהתכוונתי, יצא באופן טבעי גם הפורטרט שלי. לא תמיד מחמיא.

גם כאיש מקצוע – הקו לא מושלם, יש טעויות, הרישום לפעמים חורק. בדרך כלל אני לא מרשה לעצמי טעויות כאלה. הפעם הלכתי איתן, וזה בהחלט אישי. לאורך כל שבוע העבודה, מלבד החרדה, הייתה גם התרגשות מאוד גדולה. תחושה שאני עושה משהו שבאמת חשוב לי, ולכן לא מעניין אותי איך ייצא. העיקר העשייה

הקו לא מושלם, יש טעויות, הרישום לפעמים חורק. בדרך כלל אני לא מרשה לעצמי טעויות כאלה. הפעם הלכתי איתן, וזה בהחלט אישי. מלבד החרדה, הייתה גם התרגשות מאוד גדולה. תחושה שאני עושה משהו שבאמת חשוב לי, ולכן לא מעניין אותי איך ייצא

אז כן, התוצאה סופר מרגשת, ופואטית, ומדוייקת, ומעניינת, ומסקרנת, ומעוררת השראה. אני חושב – ומקווה – גם למי שלא מכיר אותך. הכנות הזאת עוברת בכל קו ובכל אות‎

אני מאוד שמח שאתה חושב ככה. היה בזה אמנם איזה מסע של תיקון – היחסים שלי עם המשפחה היו טיפה פחות ממושלמים, אבל אני שמח שלא יצא איזה מונולוג פסיכולוגיסטי־טיפולי שעוסק בפופיק של איציק (שבדרך כלל בהחלט מעניין אותי), ומרגיע ומשמח אותי שחלק גדול מהפידבקים הוא שזה אולי סיפור אישי שלי על המשפחה שלי, אבל שזה מדבר על בני אדם ועל החיים. והמוות.

וכאמור, קצת מוות לא יהרוג אותך

איך אתה מרגיש שזה משתלב עם הפרויקטים האחרים בתערוכה, הנפלאים לא פחות, של עמית ושל יאנה?‎

קצת חששנו בהתחלה, אבל אני חושב שזה משתלב באופן מאוד הרמוני. קודם כל שניהם מאיירים בחסד, אז הרמה של כל התערוכה אחידה  

זה נכון…

שלושתנו מדברים בכנות על הטראומה – סליחה על המילה הגדולה מדי – שאנחנו נושאים בחיים הרגילים למדי שלנו. עם יאנה ההקשר ברור באופן יותר מיידי – הסיפור שלה עוסק בסבא שלה שעבר את השואה, שרד, ונשאר כנראה (לא מכיר אותו, איש חזק ובריא ברוחו). ויש גם מעט דמיון חיצוני בעריכה ובהעמדה של העבודות שלה ושלי.

אבל גם הטראומה של הלינה המשותפת, רחוקה ככל שתהיה מהנאצים, שבה מטפל עמית, היא קשה: בדידות, פחד, אלימות, והיכולת לחיות איתם בהצלחה יחסית, הם נושאים אוניברסליים, אבל לתחושתי שלושתנו טיפלנו בהם בתערוכה הזאת עם מילה שאני מתעב אבל לא מכיר טובה ממנה, חמלה, כלפי הדורות שלפנינו, וכלפי עצמנו. ובנוסף, ברקע העבודה של עמית יש את היערות האירופאיים שתמיד הפחידו אותו, שזה כנראה המטען הגנטי, כי גם הוא דור שני, הוא רק לא ידע על כך רוב חייו.

חוץ מזה לעבוד עם אנשים שאתה אוהב מחבר הכל. וכשמתייעצים כל שעה, אחד עם השני עם השלישית איך לצייר ומה, ההשפעות מצטברות ‎

בדידות, פחד, אלימות, והיכולת לחיות איתם בהצלחה יחסית, הם נושאים אוניברסליים, שלושתנו טיפלנו בהם בתערוכה הזאת עם מילה שאני מתעב אבל לא מכיר טובה ממנה, חמלה, כלפי הדורות שלפנינו, וכלפי עצמנו

אז אולי שאלה אחרונה: בעוד שלעבודות של יאנה ועמית, נקרא כרגע יותר ״איוריות״ כמו שאנחנו אולי רגילים לחשוב על איור (וזה לא עניין של טוב או רע), אתה לקחת יותר חופש גם בפורמט וגם בחומרי הגלם. זו תערוכת איור מבחינתך? זה אומר משהו על המדיום? זה משנה בכלל? כי בכל זאת אנחנו בשבוע האיור, והתערוכה השכנה שלכם באתר – סססופרפארם – היא בכלל תערוכה של צורפות, ויש עוד לא מעט תערוכות בשבוע האיור שמותחות לגמרי את הגבול‎

שאלתי את עצמי את השאלה הזאת אתמול, והיום בבוקר פיני ליבוביץ׳ – המעצב התעשייתי הנהדר – שאל אותי גם הוא את אותה שאלה. אז השאלה במקום, ומסתבר שהיא עולה. התשובה מסובכת ומלאת סתירות, אבל זה בסדר מבחינתי.

כמו שידוע לכולנו איור, במובן הפשוט (או הפשטני) אמור לשרת משהו – נושא, טקסט, לקוח. הוא אמור להיות קומוניקטיבי ובהיר, ויש לו פונקציה בעולם המעשי. מצד שני הוא כלי ביטוי אישי, ושפת הדיבור שלו, גם אם לא תכניו, שאולה מעולם האמנות, אף שבעיקר מאמנות פיגורטיבית. אני חושב ששוליים הם מעניינים, והזליגה בין עולם העיצוב – שאיור הוא חלק ממנו – לעולם האמנות – שאיור הוא גם חלק ממנו – כבר מקובלת לגמרי די הרבה שנים, ולא אמורה לעורר הרמת גבה טהרנית. לא ניכנס עכשיו למושגים כמו רב־תחומיות וכל הקשקושים האלה, פשוט אומר שאמנם מעניין לדבר על זה, אבל שזה לא חשוב.

יצירה היא יצירה, איור הוא תחום מקצועי שהולך ומתחזק ויכול להרשות לעצמו לחיות עם שוליים אמורפיים ועם הגדרות לא ברורות. הוא כבר לא חסר ביטחון כמו לפני כמה עשורים כאן בארץ, ולכן מותר לו להתפרע ולבדוק כל כיוון. בלי לפחד. בקיצור – לא ממש אכפת לי אם עשיתי עכשיו עבודת אמנות או איור או כתיבה, אני מאייר שעשה עבודה לשבוע האיור, והכל בסדר

חותם על כל מילה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

שכל הגוף כואב לי מלצייר קרוב לרצפה וקרוב לתקרה, זה הכי קרוב לאימוני כושר שעשיתי מאז שהתחלתי להבריז משעורי התעמלות בכיתה ה׳; שמאוד חשוב (ונעים) מגיל מסויים להפסיק להיות ציני ולהפוך לאירוני; שיש לנו מחר (22.11) שיח גלריה ושנשמח מאוד אם אנשים יגיעו כי יש לנו המון מה להגיד; ושלאייר (או לצייר או לכתוב או איך שתקרא לזה) זה הכי כיף בעולם, אז טוב מאוד שיש שבוע האיור, ושאני ממליץ לכולם להתחיל לאייר.

ובמובן תודה לך ולכל מי שבא לתערוכה

The post איציק רנרט: קצת מוות לא יהרוג אותך appeared first on מגזין פורטפוליו.

דרוש לעיניים רגע או שניים להסתגל לחשיכה בכניסה ל״תערוכה תמידית״, תערוכת היחיד של נבט יצחק במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב (CCA). אחר כך דרושים עוד כמה רגעים למקד את המבט ולהשיט אותו סביב, על שלל הדימויים הקפואים והנעים, על חפצים שמתגלים כרוחות רפאים מוקרנות על הקיר ועל עצמים מוחשיים: מטבעות, לוחות נחושת רקועים, עצים נובטים ועליהם צומחים ראשי אדם, עלים נושרים בשלכת. להבחין בין שטיח ארוג שמשתפל מהקיר לבין הקרנה שנדמית כשטיח, שציוריו קמים לתחייה. יצחק מפיחה רוח חיים בחדר הפלאות של ״בית הנכות בצלאל״ – המוסד שעל בסיסו הוקם מוזיאון ישראל בירושלים.

״בית הנכות היה החלק השלישי והפחות ידוע בחזון של בוריס שץ ושותפיו להקמת בצלאל הישן. נבט יצחק מנסה לשוב אחורה למעלה ממאה שנים כדי להתבונן מחדש במפעל המאוד שאפתני של בצלאל״, מסבירה אוצרת התערוכה, סאלי הפטל נווה, שעמלה לצד יצחק בשנתיים האחרונות על המחקר והעריכה של שלל החומרים שמרכיבים את התערוכה. זה שיתוף הפעולה השלישי בין השתיים, והן גיבשו שפה המשותפת שמחברת בין אמנותה של יצחק לפרשנותה והמשגתה על ידי הפטל נווה. בעוד שיצחק התמקדה בהיבטים החזותיים של העבודה, שאותם פוגשים הצופים בחלל המעובד היטב, הפטל נווה תרגמה לטקסטים את המסגרת הרעיונית המורכבת.

בית הנכות בצלאל הוקם ב־1908 לצד סדנאות הלימוד ובתי המלאכה, שייצרו את מוצרי האמנות והאומנות שיצאו משערי ״בצלאל, בית מדרש לאמנות ואומנות״. זה היה מוסד אמנותי יצרני – ארט אנד קראפט, ברוח התקופה. שץ האידאליסט היה חדור מוטיבציה וחזון, כשבא לייסד בירושלים לא רק אקדמיה לאמנות, אלא מקור שופע של מוצרי אמנות במובן הכי מסחרי ומעשי. כעבור שני עשורים זכה בית הנכות להכרה כמוזיאון הרשמי של היישוב היהודי בארץ, וכדי לשרוד הקדיש חלק בולט מהתצוגה לחנופה למולך – באותה עת היה זה המנדט הבריטי – ובתערוכה יצחק נותנת לכך ביטוי.

כותרת התערוכה: שחזור שלט הכניסה לתערוכות הקבע מתוך אוסף בית הנכות בצלאל

נבט יצחק. צלחת מתוך סדרת צלחות חלוצים (סטיל מתוך וידאו)

לאוזניים בנות זמננו קשה להבין את המושג הנכחד ״בית נכות״ – נכות במשמעות אוצר, מילה שאיבדה את הרלבנטיות בעברית המודרנית ואף נלווה אליה צליל שלילי של נכאים או נכות. ב״תערוכה תמידית״ יצחק מחזירה את המקום לחיים, ובוחנת את האידאולוגיות שהובילו את אנשיו. ממרחק השנים אפשר רק להתפלא על השגי התרבות הישראלית, שנבטה ושגשגה מיסודות כל כך שבריריים ומוטים. יש לקוות רק שלא תחזור לחשכת ימי הביניים, שבה אידיאולוגיות כמעט משיחיות והרצון העז לזכות בהכרה ובתקציבים הפכו את האיכות והאמת למשניות.

יצחק מיטיבה להעביר ביקורת בלי להגיד דבר במפורש – היא רק שמה את זה שם, אפשר לומר. העובדה שהתערוכה מוצגת בתל אביב תורמת אף היא משהו לתחושת ההזרה הכללית ששורה עליה. אולי אם תנדוד לתצוגה במוזיאון ישראל – או בהקשר מוזיאלי אחר, שלו היא ראויה – יקבלו התכנים עוד נדבך חשוב שיעגן אותם בקונטקסט המקום.

כל עשייה מוזיאונית היא אידיאולוגית

״התערוכה ממקדת את תשומת הלב במשמעות החברתית המגולמות בחפצים כנשאים של זיכרון, ידע ואידיאולוגיה״, אומרת הפטל נווה. ״בוריס שץ ואנשי בצלאל שאפו לייסד אמנות ציונית שתייצג את המקומי בשילוב עם האירופי. התערוכה איננה שחזור היסטורי. היא בונה סביבה אקלקטית ובאה להדגיש את הפעילות של המוזיאון מהבטים אידאולוגיים – והרי כל עשייה מוזיאונית היא אידיאולוגית״.

בדרכה שלה, התערוכה גם מציגה באור חדש את שץ, כמי שהיה אספן ולקטן בלתי נלאה, הסתובב בעולם בחיפוש וגיוס תרומות, ואסף גם חפצי אומנות שלא עמדו ברמה מוזיאלית, אבל עיבו את התצוגה. במידה מסויימת היא מספקת הסבר לעובדה ששץ – על אף תרומתו העצומה לתרבות הישראלית – נדחק לשולי הסיפור ההיסטורי ואינו נזכר כגיבור לאומי.

נבט יצחק. שטיח יד אבשלום (סטיל מתוך וידאו)

נבט יצחק. צלחת מתוך סדרת צלחות חלוצים (סטיל מתוך וידאו)

האוסף בבית הנכות היה כל כך לא אחיד ונשמר בתנאים כל כך קשים, שלימים, כך מספרת הפטל נווה, רק חלק ממנו נכנס לאוסף מוזיאון ישראל. גם עובדה זו מתיישבת עם הפניית העורף לסגנון הבצלאלי – ישראליאנה שהחלה להתגבש ונזנחה בשנות ה־40 – לטובת חזון ישראלי חדש, ״צברי יותר״ לקראת הקמת המדינה.

״בשנותיו הראשונות כללה התצוגה בבית הנכות פוחלצים, ממצאים ארכיאולוגיים אמיתיים ומפוקפקים, פריטי אתנוגרפיה ואמנות, בבליל חסר־סדר. יודאיקה, אוסף ציורים מאת ציירים יהודים בעיקר (או בעלי זיקה נושאית יהודית), אוספי חרקים, קוריוזים ומוזרויות. זה היה סוג של חדר פלאות אירופאי שלאחר זמנו״, היא אומרת.

ירושלים מהגיהנום

הכותרת ״תערוכה תמידית״ שאולה מהשלט של תצוגת הקבע במוזיאון. כמו השם, יצחק מאמצת את האקלקטיות שאפיינה את בית הנכות במטרה לנתח את המורשת התרבותית של המוסד, ומשקפת את ההטיה הקולוניאליסטית שבשורש הפרויקט הציוני. בקומת הקרקע היא מציגה מעין תמונה חיה של האוסף האקלקטי – אריחי קרמיקה ארמניים עם שילוט התצוגה בעברית ארכאית; צלחות מצויירות שעל גביהן סצנות חלוציות, מונפשות בהקרנת וידאו מדוייקת.

חלק מהעבודות הן שחזור של פריטים מקוריים, חלקן ״זיופים״, אך אין היררכייה ביניהם. דיוקנאות, פסלים וציורים מייצגים את הרפרטואר האיקונוגפי הבצלאלי, מהול באסוציאציות של האמנית. דמותו של הרצל הכריזמטי, שאחרי מותו הפך לדמות פולחן, נראית פה בעת נאום בקונגרס הציוני השישי (שבו הועלתה הצעת אוגנדה ונודע בכינוי קונגרס הדמעות). אולם הפטל נוה מגלה שנאום הרצל נדגם מסרט אמריקאי נשכח משנות ה־60, ולא מהקלטה היסטורית חשובה.

זה לא הפריט היחיד בחדר שנעשה בשילוב חומרים בין ההיסטורי, הבדוי והעכשווי. ״שטיח שיר השירים – אכן היה שטיח כזה, והוא נמכר למלכת הולנד. יצחק לוקחת דימוי קיים ועושה הסטה חומרית ורעיונית. כאן מתחוללת סצינת אחרית הימים משיר השירים – אך האידיליה משתבשת והופכת למרדף טרף וציד – הזאב שוחט את הכבש והגדי במנוסה מפני האריה. בשטיח מופיעים גם חומת ההפרדה וכיפת הסלע – ירושלים מהגיהנום״, מתארת הפטל נוה.

נבט יצחק. טיפוסים יהודיים (סטיל מווידאו)

בקומה השנייה מוצגים בהקרנה חפצים הנראים כהכלאה בין מאזניים מתנדנדים למגדלי בשמים להבדלה. זוהי ״גלריית טיפוסים יהודיים״, מאנשי ירושלים של התקופה, ששולבו בחפצי קודש וחול שנוצרו בבתי המלאכה של בצלאל. ״אלו הם טוטמים שעומדים על בלימה״, היא מתארת: ״הם מייצגים דיאלוג מעניין בין חפץ ומי שעושה אותו״. כך מתייחסת יצחק להפרדה המעמדית ששררה בין היוצרים, המורים והסטודנטים במוסד, שהיו אירופיים בעיקר, לבין פועלי הייצור, היהודיים הספרדים המקומיים, התימנים ויוצאי המגרב, הערבים והארמנים.

עבודתה של יצחק מרתקת ומרשימה, הן בווירטואוזיות הטכנית שלה והן בסיפור שמאחוריה. היא מצטרפת לשורת אמנים שבשנים האחרונות נברו בקרבי מוזיאון ישראל והעלו ממחסניו אוצרות ולא מעט אבק ואפלה שהצטברו בפינות – כמו עילית אזולאי, הדסה גולדוויכט ורן טל בסרט ״המוזיאון״. במקרה של יצחק נראה שהניסיון לסכם פרק מן העבר הגיע למחוזות של חשבון נפש על־זמני.

The post אומרים שהיה פה שמח: נבט יצחק במרכז לאמנות עכשווית appeared first on מגזין פורטפוליו.

אלה לא בהכרח התערוכות הכי טובות שמוצגות במסגרת שבוע האיור. אלה גם לא בהכרח תערוכות שיש בהן עבודות שהייתי רוצה לתלות אצלי בבית. ואלה גם לא בהכרח התערוכות שמציגים בהם רק המאיירים או האוצרים הכי חשובים, או כאלה שכולם מכירים. יש בהם גם מאלו, אבל יש בהן גם גם מאיירים שסיימו לא מזמן את הלימודים, או אוצרות שזו התערוכה הראשונה שהן אצרו.

מה בכל זאת משותף לחמש התערוכות שבחרתי, מתוך 50 התערוכות שמוצגות בשבוע האיור? כולן תערוכות שממשיכות ללוות אותי אחרי שביקרתי בהן, שאני לא מפסיק לחשוב עליהן. תערוכות שמהרגע שהתקבלה בתיבת הדוא״ל ההצעה להציג אותן בשבוע האיור, הייתי סקרן לבקר בהן; או במילים אחרות: תערוכות שלא מספיק לראות את הדימוי הדיגיטלי במסך המחשב, החוויה בחלל היא הכרחית (השלם גדול מסך חלקיו). תערוכות שאפשר להגיד עליהן בלב שלם את כל הקלישאות: הן מרגשות, מעוררות מחשבה, מדוייקות, חכמות, נוגעות ללב. תערוכות שמותחות את המדיום, ששואלות עליו שאלות, שמערבבות בין תחומי יצירה שונים. תערוכות ויוצרות ויוצרים ואוצרות ואוצרים שממלאים אותי גאווה שהן חלק משבוע האיור.

תערוכות שהייתי שמח שעוד יהיו רבות כמותן, לצד תערוכות נפלאות רבות אחרות שמוצגות בשבוע האיור החמישי של תל־אביב-יפו: מסחריות יותר או פחות, שמציגות מאייר יחיד או קרוב ל־100 משתתפים, שהעבודות בהן מוצעות למכירה או כאלו שאי אפשר למכור, שעוסקות בנושאים אקטואליים וחברתיים או שנקודת המוצא שלהן היא אישית.

תלוי באוויר. צילום: חן וגשל

צילום: גבריאל חורש סבג

צילום: גבריאל חורש סבג

תלוי באוויר • אברהם הוסטל

בניגוד לתערוכות רבות שבהן אמנים מקומיים מגיבים למצב, בתערוכה הראשונה שאצרו, תמר למדן וכרמית שיין הזמינו פליט אחד ושבעה מבקשי מקלט לספר את הסיפור האישי שלהם. בעצמם. כך, התערוכה תלוי באוויר מתמקדת בחלומות אבודים, בזיכרונות, במשפחה, בבית ובתקווה; היא עוסקת במצב המעבר, הלימינלי, שבו היוצרים נמצאים: מי הם? לאן הם הולכים? מה הם עושים? מה שונה באופן משמעותי מהמקום שבו הם הגיעו?

העבודות שמוצגות בחדר המכונות של מרכזת בזק שפעלה בעבר במקום, הן מוביילים שתלויים באוויר. לא יציבים, לא בטוחים לאן נושבת הרוח, מה יקרה להם, מה יהיה עליהם. האמנים השתמשו בידע המוקדם שלנו על מוביילים, כאלו שאנו רגילים למצוא בחדרי ילדים או בגלריות לאמנות ועיצוב, תוך שימוש בחומריות טקסטילית, על גבול הילדותית. התוצאה היא תערוכה שקשה להישאר מולה שווה נפש, ששעות – ואפילו ימים – לאחר הביקור בה, לא מפסיקה להדהד בלב ובראש. 

תרבות אגודה. צילומים: מ״ל

תרבות אגודה • גלריה P8

ארז גביש – מעצב רב־תחומי, מאייר, אנימטור וראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל – גדל בגבעתיים בשנות ה־80, בתקופה שבה מועדון הפינגווין ובית התקליט בתל אביב היו חלון הצצה קטן לעולם – ללונדון וברלין, לפופ האלקטרוני, פוסט־פאנק והגל החדש. בתערוכה תרבות אגודה שאצרה מרב סלומון, הוא מציג עולם שלם ומהודק של מדע מאגי ומיסטיקה אלקטרונית, שירה רובוטית ואגודות סודיות.

בהשראת גיבורי התרבות של נעוריו – קראפטוורק, גארי ניומן, הליגה האנושית, יוריתמיקס ואחרים – הוא מערבב מציאות ודמיון, דמויות מיתולוגיות ושירה בתרגום אלקטרוני. בטכניקה ייחודית המשלבת הדפס, עיצוב גרפי והקרנה, הוא הפך את הקובייה הלבנה של גלריה P8 בדרום המפוייח של תל אביב למערת קסמים, ברא עולם ששואב את המבקר פנימה, ומראה כיצד השילוב בין וידאו, איור ואנימציה, מאפשר לספר סיפור בדרך חדשה ומעוררת השראה.

הבית העתידי. צילומים: RonenGoldman.com

Photo by RonenGoldman.com

הבית העתידי • הגלריה בבית האדריכל ביפו

במשך חמישה חודשים נפגשו אוצרות התערוכה הבית העתידי – האדריכליות דנה גורדון ולימור יוסיפון גולדמן – עם שמונה יוצרים מתחומים שונים: המאיירים אלון ברייאר, בתיה קולטון וניב תשבי; האדריכליות טולה עמיר ורוני אביצור; המעצבים עזרי טרזי ותמרה אפרת; וצלם האדריכלות יואב פלד. הם ערכו מפגשים בחלל קבוע שכללו תרגילים, דיונים והרצאות עם מומחים בתחומי החדשנות, הסוציולוגיה, האדריכלות, הפילוסופיה והגאוגרפיה. אלה האירו אור על הנושא של הבית העתידי בקונטסקט ישראלי, בראי 70 שנה למדינת ישראל.

מתוך הדיונים עלו שתי קצוות. האחד, הבית הפיזי כמקום שמספק הגנה, בטחון, קרקע, לצד קיבעון – ובמובן השלילי, גם שעבוד. השני, מותו של הבית, התפוררות החלל הפיזי־אישי, כשמה שיישאר זאת ״המזוודה״ שלנו שאותה ניקח ממקום למקום ללא מחויבות. כל אלו באים לידי ביטוי בתערוכה מעוררת מחשבה, הן על מושג בית, והן על האופן שבו שיתופי פעולה אינטר־דיסציפלינריים מרחיבים את התחום ומשתמשים באיור כנקודת מוצא למחשבה על האופן שבו אפשר לספר סיפור.

הוראות להתבגר. צילומים: מ״ל

הוראות להתבגר • אברהם הוסטל

המאייר אייל לוי והמשורר אלפי גלברד חקרו ביחד בתערוכה הוראות להתבגר את הפער בין האינטימיות של החיים לבין הרשמיות הקרה של שאלות בטפסים מוסדיים כמו ״ויתור סודיות״ של בתי חולים, ״הפניה לאבחון״ של מערכת החינוך או ״בקשה להפסקת הריון״ של משרד הבריאות. כל עבודה מורכבת משני חלקים, איור וטקסט, שנוצרו ביחד ומהווים שלם אחד. כך לדוגמה, בטופס בקשה להפסקת הריון, החטטנות בשאלות שאין להן חצי עניין לרצון האישה, הרגישה להם כמוסריות במסווה של סטטיסטיקה, והתהליך כולו נדמה להם כמו קברט אימה רפואי. טופס השבת אבידה לקח אותם לאובדן פחות חומרי, לאובדן שחייבים לבחור בו ולאמץ אותו כדי להתבגר.

שיתוף הפעולה בין השניים יצר תערוכה יוצאת דופן ומרגשת בדחיסות שלה, ובחומרים השונים שבהם השתמשו לאיורים: כרזות, אריחי אמבטיה, מדבקות, מפת שולחן, קרטונים מצויירים ועוד. התוצאה היא תערוכה שיוצאת מתוך הבירוקרטיה הישראלית אל החיים של מבוגרים צעירים, אולם היא רלוונטית גם למי שעבר ממזמן את אותו שלב, ויכול להזהות בקלות עם הקול המרענן, הבטוח והמבטיח שהם מציגים.

מפגש משפחתי. צילום: אחיקם בן יוסף

מפגש משפחתי • אתר, מוזיאון יפו העתיקה

איציק רנרט, יאנה בוקלר ועמית טריינין, מבכירי המאיירים המקומיים, נוגעים יחד ולחוד בתערוכה מפגש משפחתי בצורה מרגשת ומדוייקת בזכרונות משפחתיים, במרחב שבין תיעוד לדמיון ופנטזיה. רנרט מציג סדרת איורים, צילומים וטקסטים, שמבוססים באופן חופשי ופרשני על הסיפור של בני משפחתו המורחבת מלפני השואה ואחריה. בוקלר מציגה איורים מתוך ספר הילדים שכתבה רונית חכם, ״סיפור שמתחיל בחלום״, שמבוסס על סיפור חייו של סבה של בוקלר. ואילו טריינין עוסק במפגש בין דמיון למציאות בהבט המשפחתי־קיבוצי, שמפגיש בין טראומת השואה וחווית הלינה המשותפת, במיצב שכולל כריות וציורי קיר.

״שלושתנו מדברים בכנות על הטראומה שאנחנו נושאים בחיים הרגילים למדי שלנו״, אמר רנרט בצ׳אט שפרסמתי אתמול, ואני מזדהה איתו בכל מילה. ״עם יאנה ההקשר ברור באופן יותר מיידי – הסיפור שלה עוסק בסבא שלה שעבר את השואה, שרד, ונשאר כנראה (לא מכיר אותו, איש חזק ובריא ברוחו). ויש גם מעט דמיון חיצוני בעריכה ובהעמדה של העבודות שלה ושלי. אבל גם הטראומה של הלינה המשותפת, רחוקה ככל שתהיה מהנאצים, שבה מטפל עמית, היא קשה: בדידות, פחד, אלימות, והיכולת לחיות איתם בהצלחה יחסית, הם נושאים אוניברסליים, אבל שלושתנו טיפלנו בהם בתערוכה הזאת עם מילה שאני מתעב אבל לא מכיר טובה ממנה, חמלה, כלפי הדורות שלפנינו, וכלפי עצמנו״.

The post שבוע האיור 2018: בחירת האוצר appeared first on מגזין פורטפוליו.