יום הסובלנות הבינלאומי במוזיאון לאמנות האסלאם

מדי שנה ב־16.11 מציין האו״ם את יום הסובלנות הבינלאומי מתוך מטרה להעלות את המודעות הציבורית לסכנה שבאי הסובלנות ויחס מפלה ולא שוויוני. המוזיאון לאמנות האסלאם, שקידום הסובלנות הוא אחד היעדים המרכזיים בפעולותיו, יציין את המועד ביום חמישי 29.11 עם פעילויות שונות לקהל הרחב. האירועים ייפתחו עם ״אנחנו או אנחנו״ בהנחיית האמן, המאייר והאקטיביסט זאב אנגלמאיר, שיזמין משפחות וילדים ממגזרים שונים ליצור ביחד באנר קיר ענקי, צבעוני עם דימוי הסובלנות, ידיים ועליהם פרצופים המייצגים קבוצות שונות באוכלוסייה. העבודה המשותפת והדימויים שייבחרו המשתתפים ליצור, ימחישו את אפשרות החיים המשותפים והיצירה המשותפת. בתום האירוע הבאנר ייתלה על קיר המוזיאון לאמנות האסלאם.

לקראת השעה 21:00 יתקיים ״מופע סובלנות״ שבו תארח להקת אומהגומה את סולנית העבריות מדימונה, אלישבע בת ישראל (לשעבר זמרת הליווי של סטיבי וונדר), הרב והפייטן דוד מנחם וכן את הזמר ונגן העוד פואד גאנם. המופע ישלב מוסיקה שחורה מניו אורלינס לצד שירים ישראלים וכן עיבודים ערבים לצד מוסיקה יהודית שורשית. בסיום המופע תתקיים מסיבת מזרח תיכון חדש עם D.J שחר אוד. הכניסה חינם על בסיס מקום פנוי.

זאב אנגלמאיר. יום הסובלנות במוזיאון לאמנות האסלאם

סיגלית צברי. דיוקן סידון רוטנברג בסדנת ההדפס ירושלים

דיאלוג: סידון רוטנברג ואמנים בסדנת ההדפס

סידון רוטנברג שהלך לעולמו בחודש שעבר (2018-1937) היה צייר, רשם, אמן הדפס ודפס אמן בטכניקת התחריט, מעמודי התווך של סדנת ההדפס בירושלים למעלה מ־40 שנה. הוא נולד בקיבוץ מרחביה, למד אצל מרסל ינקו בסמינר אורנים בקריית טבעון, במכון אבני בתל אביב ובמחלקה לתחריט באקול דה בוזאר בפריז. עבודותיו מתמקדות בז׳אנרים הקלאסיים של טבע דומם, תפנימי סטודיו, גוף ודיוקן, לצד עיסוק בתמות הומניסטיות ואקזיסטנציאליות הקשורות למצב האדם. כאדם ואמן בעל אופקים רחבים במיוחד שהיה בקיא בתולדות האמנות בהיסטוריה כללית ובשירה, סידון ניהל בעבודותיו דיאלוג רעיוני ומדיומלי עם התרבות המערבית ומורשתה. בתערוכה ״דיאלוג״ בסדנת ההדפס בירושלים  מוצגות עבודותיו – סדרות תצריבים, ספרי אמן, קולאז׳ים, פסלי פח, מחברות רישום ורישומים בתוך ספרי שירה.

המשך התערוכה מציג מבחר מתוך יצירותיהם של האמנים הרבים עימם עבד כדפס בסדנה מתחילת דרכה ועד השנים האחרונות: אברהם אילת, חליל בלבין, דוד בן־שאול, משה גרשוני, מאשה זוסמן, אורי ליפשיץ, עופר ללוש, רענן לוי, פומה, יעקב פינס, סיגל צברי, מיכאל קובנר, אסתר קנובל, ליליאן קלפיש, נועם רבינוביץ, תמרה ריקמן, נפתלי רקוזין, איוון שוובל, יגאל תומרקין ואף אנה טיכו. אצרה: אירנה גורדון.

שיח גלריה בתערוכה יתקיים ב־30.11 בשעה 11:00

פרויקט אשדוד של דניאל שושן ועמית מטלון. צילום: דפנה גזית

פרויקט אשדוד – דיוקן עיר במוזיאון אשדוד

במוזיאון אשדוד לאמנות נפתחה בשבוע שעבר תערוכה ראשונה מסוגה בארץ, המציגה דיוקן קהילתי שיתופי של העיר אשדוד שנוצר בידי תושביה. את הפרויקט הובילו האמנים דניאל שושן ועמית מטלון, בליווי אוצרותי של יובל ביטון, רוני כהן בנימיני ועדי הרוש. בתערוכה משתתפים אלפים מתושבי אשדוד, שהתבקשו לבחור חפץ כלשהו המייצג אותם, ולהציבו בתוך קופסת תצוגה אישית שעיצבו שושן ומטלון. כך נוצרו, במהלך השנתיים האחרונות, אלפי ״קפסולות זהות״, שקיבוצן יחד יוצר דיוקן מונומנטלי שיתופי, בזמן אמת, של העיר. מהקופסאות הקימו האמנים מיצבים אורבניים המתפרסים על פני שלוש הקומות של המוזיאון.

פרויקט אשדוד הוא חוליה נוספת בשרשרת הפרויקטים שיצרו שושן ומטלון בשנים האחרונות, במסגרת המעבדה לאמנות ואדריכלות ניסויית. בפרויקט הנוכחי מבקשים האמנים לבחון ולאתגר את מערך היחסים השגור בין מונחים כמו אמנות־מוזיאון־עיר, צופה־משתמש־יוצר, ציבור־ארכיטקטורה־תכנון עירוני. בתוך כך, הם מבקשים לחשוב מחדש על העיר כמושג, ועל תפקידו ותפקודו של המוזיאון במרחב העירוני. כדי לעשות זאת הם יוצרים מערך יחסים מוזיאלי חדש, המערער על מעמדו של האובייקט האמנותי ועל המעמד שלהם עצמם כאמנים או יוצרים, ופורץ את הגבולות המובחנים בין יוצר וצופה.

אירוע פתיחה חגיגי יתקיים בחנוכה, 4.12.2018. נעילה: 19 בינואר 2019

The post הרשימה המשותפת // 22.11.2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

ענבר חסון, 45, חיה ועובדת באמסטרדם, בוגרת האקדמיה Wackers באמסטרדם. בימים אלו מציגה תערוכת יחיד ראשונה בארץ.
אתר / אינסטגרם / פייסבוק

סטטוס זוגי?

נשואה לאריאל ואמא לדניאל ותמרה המקסימים.

מה בצלחת?

Vegetarian friendly. מבשלת כל יום (בהולנד) הכי טעים בבית.

ענבר חסון בדיאגילב. צילומים: יפעת זוהר

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

״מציאות מקוטעת״, תערוכת יחיד שלי שאצר אילן ויזגן בגלריית מלון דיאגילב בתל אביב. התערוכה היא חלק מסדרה שנקראת ״Planted״, סדרת עבודות שבהן אני שותלת פורטרטים ודימויים שציירתי בעבר לתוך קולאז׳ של מציאות מפוברקת חדשה. בתערוכה מוצגות עבודות גדולות ממדים לצד הדפסים קטנים של עבודות דיגיטליות.

חוץ מזה אני משתתפת בתערוכת המכירה השנתית ״נקודות זכות״ של הרוח הישראלית, שמתקיימת במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. אני שמחה על ההזדמנות להשתתף לצד אמנים נהדרים, ותיקים וצעירים, בתערוכה שאצרו שולמית נוס ו־ורה פילפול.

בימים אלו אני עובדת ביחד עם אמנים זרים החיים בהולנד לקראת תערוכה בנושא זרות, שייכות, זהות – ״So close so far״. ולמי שמגיע לאמסטרדם ומתגעגע לקפה נס פושט – אני תמיד שמחה לארח אצלי בסטודיו.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

בשנים האחרונות זכיתי להנחייה (חוצת יבשות) של האמן הישראלי נחום טבת, שבין היתר היה ראש התכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל. בהיותי בוגרת בית ספר קלאסי מסורתי לציור פיגורטיבי, נחום היווה בעבורי גשר לעולם הקונספט והאמנות העכשווית. בנוסף להנחיה המקצועית, שהייתה קריטית להתפתחות שלי כציירת, אני אסירת תודה לרוח הגבית מבית.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף את צריכה כדי לממן אותו?

בנסיעה עם חברים־ציירים למיורקה שוב התעוררה אצלי ההשתאות מכך שכולנו יצאנו בבוקר וציירנו את אותו הנוף אך חזרנו בסופו של יום כל אחד והנוף שלו. אני חולמת על פרויקט שבו כמו במשחק פירמידה, כמו ברכילות (תכונה שזוכה לעדנה אצל יובל נח הררי וחוקרים אחרים), אמן יקבל דימוי מאמן אחר (אנונימי), יצור עבודה חדשה מתוך ההתרשמות שלו מהעבודה שלפניו, ויעביר הלאה את עבודתו לאמן שלישי וכן הלאה – כך שבסופו של תהליך תפרש רשת ענק דינמית של רכילות אנושית מבורכת.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

שמלה יד שנייה של המעצב והאמן אזדין אלאייה (Azzedine Alaia).

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // ענבר חסון appeared first on מגזין פורטפוליו.

שלוש שנים לאחר שעסקה ביופי ובמופעיו השונים, הטריאנלה לעיצוב של הקופר יואיט – המוזיאון הלאומי לעיצוב של ארצות הברית – תיפתח בחודש מאי בשנה הבאה בשיתוף עם CUBE, מוזיאון העיצוב של קרקרייד, הולנד, תחת הכותרת ״טבע״. התערוכה תציג פרויקטים משלוש השנים האחרונות, שמדגישים את הדרכים שבהן מעצבים משתפים פעולה עם מדענים, מהנדסים, חקלאים, אנשי איכות הסביבה והטבע עצמו, כדי לעצב עתיד הרמוני יותר. התערוכה תכלול יותר מ־60 עבודות פורצות על פני תחומי עיצוב שונים, כולל אדריכלות, אורבניות, עיצוב מוצר, עיצוב נוף, עיצוב אופנה ותקשורת חזותית, שמשפרים ובוחנים מחדש את היחסים של בני האדם עם עולם הטבע. התערוכה תבקש לעורר רעיונות, שיתופי פעולה ודו שיח כדי להתמודד עם נושאים סביבתיים והומניטריים.

במסגרת הביאנלה יציגו עבודות חדשות ארז נאבי פנה ושחר ליבנה – בוגרי האקדמיה לעיצוב באיינדוהבן שבהולנד – כהמשך לעיסוק שלהם בטבע ובהבטים החברתיים והסביבתתים שלו. ליבנה, בת 29, סיימה את התואר הראשון באיינדהובן בשנה שעברה. פרויקט הגמר שלה היה מחקר חומרי ספקולטיבי שחקר את מה שגיאולוגים ומדענים מעריכים שיקרה לפלסטיק, שנמצא בכל מקום בכדור הארץ (כולל צורות חיים), בהשראת מטהמורפיזם, תהליך גיאולוגי שמשפיע על היווצרותם של מינרלים ומאובנים. הפרוייקט מדמה מציאות שבה את שאיבת הנפט מבטן האדמה מחליפה כריית מצבורי פלסטיק מוטמנים, ומדגים כיצד אפשר ליצור מהחומר מוצרים דקורטיביים. הפרויקט היה מועמד לפרסים שונים בשנה האחרונה, ביניהם פרסי העיצוב של מוזיאון העיצוב של לונדון ופרס החומר החדש בשבוע העיצוב איינדהובן.

שחר ליבנה, מתוך תחרות החומר החדש בשבוע העיצוב, איינדהובן. צילום: Gert Jan Van Rooij

ארז נביא פנה, פרויקט הגמר באיינדהובן

נאבי פנה, בן 35, הוא בוגר המחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון ובעל תואר שני מהאקדמיה באיינדהובן. בעבודתו הוא עוסק רבות בחומרים ותהליכים טבעיים וביצירת חיבורים היברידיים. בשנת 2016 הוא הציג במוזיאון העיצוב חולון את BEATING SALTS, המשך לפרויקט הגמר שלו מאיינדהובן, נסיון להשתמש בתוצרי לוואי של הפעילות של מפעלי ים המלח ולהפוך אותם לחומרי בניה.

״׳טבע׳ הוא כותרת גדולה״, אומר נאבי פנה, ״ומכיוון שעולם העיצוב הוא עולם מבוסס חומר, הוא תלוי בטבע. הקשר הין עיצוב לטבע צריך להתמקד באיזון; בעיצוב ככלי המשמש לפתרון בעיות, כמו גם זרז אבולוציה, ולכן הקריאה שלי את היחסים בין השניים היא יציבה ומבוססת הרמוניה; דפוסי החשיבה של מעצבים הם כוח עצום שמשפיע על ההרמוניה בעולם; תיאום מוצלח בין אדם לאדם, אדם לחיה ופיסת אדמה. במידה וחשיבה זו היא לא יסוד וקו מנחה של מעצבים, המקצוע שלנו כשל״.

״כאדם עם סקרנות שלא באמת יודעת שובע, תמיד נמשכתי לתהליכים בטבע, איך דברים נוצרים ומשתנים״, מוסיפה ליבנה. ״וכמעצבת, אני מטמיעה את הסקרנות הזו בכל פרויקט, כשחומרים נושאי נרטיבים נמצאים במרכז וקונספטים פילוסופיים, אנתרופולוגיים וביולוגיים משמשים כהשראה וכקונטקסט. מטרת העל שלי היא ליצור מחשבות ביקורתיות על הדרך שבה בני אדם מתקשרים עם הטבע וכיצד הטבע מתקשר איתנו, לשאול מתי דברים הם מלאכותיים (man made) ומתי הם טבעיים (nature born), ומתי הגבול מיטשטש״.

ארז נאבי פנה. צילום: Femke Rijerman

The post ארז נאבי פנה ושחר ליבנה בטריאנלה של הקופר יואיט appeared first on מגזין פורטפוליו.

למעלה מ־20 תערוכות שבוע האיור עדיין מחכות לכם! לטובת כל מי שפספסו, לא הספיקו, מחפשים איך למלא את החור בלב או סתם רוצים לבקר פעם נוספת, ריכזנו במקום אחד את מועד הנעילה המעודכן של כל התערוכות שעדיין אפשר (וכדאי) לבקר בהן. חשוב: מומלץ לבדוק את שעות הפתיחה המעודכנות!

עינת פלד, קו דליים. צילום: מ״ל

• איור-סיפור, בית קנדינוף, נעילה: 27.11
• Fashion Illustration, יוניטי ארט האוס, נעילה: 29.11
• תלוי באוויר, אברהם הוסטל, נעילה: 30.11
• מחוץ לשטאנץ, קום איל פו, נעילה: 30.11
• חיותיות, גליה חנינא, נעילה: 1.12
• מפגש משפחתי, אתר, נעילה: 1.12
• סססופרפארם, אתר, נעילה: 1.12
• מחוץ לשטאנץ, קום איל פו נמל תל אביב, נעילה: 1:12
• הוראות להתבגר, אברהם הוסטל, נעילה: 7.12
• להפך, אחוזת רנה, נעילה: 8.12 (בתיאום מראש במייל: hayout.guy@gmail.com)
• רפרנס, מנשר, נעילה: 8.12
• על הפנים, ספריית המכון הטכנולוגי חולון, נעילה: 13.12
• דיאגנוזה, סיפור פשוט, נעילה: 15.12
• מדוע אני עדיין פמיניסטית?, אברהם הוסטל, נעילה: 15.12
• מרחבי מחיה, בית האמנים, נעילה: 22.12
• Art Remix, פאלפ, נעילה: 31.12
• נשות שנחאי, א לה רמפה, נעילה: 31.12
• גם זה פיל, בית תמי, נעילה: 31.12
• המיטב, גלריית הרחוב של יפו העתיקה, נעילה: 31.12
• הבית העתידי, הגלריה בבית האדריכל, נעילה: 4.1
• חפץ לב, מוזיאון ארץ ישראל, נעילה: 26.1.2019
• מיליון וחצי – ילדות בשואה בראי הקומיקס, המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, נעילה: 4.5.2019
• 70 לעצמאות ישראל – קווים לדמותנו, המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, נעילה: 4.5.2019
  –
• Hidden City, אברהם הוסטל, ללא תאריך נעילה
• קו דליים, עוברת מאוניברסיטת תל אביב למוזיאון הגיאולוגי ברמת השרון, בתאריכים 2-20.12

סססופרפארם. צילום: מ״ל

The post תערוכות שבוע האיור 2018 ממשיכות! appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי עומר, בוקר טוב. מה קורה? מזל טוב על ההדסטארט, התחלה מרשימה!

בוקר טוב, ותודה רבה יובל. שלומי מעולה, ימים עמוסים עם הרבה התרחשות והתרגשות!

כן, מכיר את האדרנלין סביב זה. תגיד, אני רוצה רגע להתחיל מהסוף: מה תעשה עם 265 אלף ש״ח? זה הרבה כסף

265 אלף ש״ח זה הרבה כסף, שכל כולו מוקדש לספר.

הספר הוא ספר פופ־אפ שמודבק ידנית. הכמות של הספרים המינימלית להזמנה היא גבוהה. פרט לכך הספר הוא גם אפליקציה שדורשת את הפיתוח הנוסף שלה. זה אמנם נראה הרבה כסף אבל זה מה שדרוש כדי להוציא את הספר יוצא הדופן הזה לאור

בוא נלך אחורה: מאיפה הגיע הרעיון לספר?

סיימתי השנה את הלימודים במסלול שמשלב מדעי המחשב באוניברסיטה העברית ותקשורת חזותית בבצלאל. כשהגיע הזמן לפרויקט הגמר בבצלאל, ניסיתי לשאול את עצמי ״מי אני? מה זה אומר להיות גם מעצב וגם מתכנת?״. אחרי קצת חקירה ונסיונות, הגעתי למסקנה שאני רוצה ליצור ספר. חשבתי על עצמי בתור ילד, לוקח זכוכית מגדלת וחוקר דברים קטנים. הרגשתי שאני רוצה לעורר סקרנות אצל ילדים, להסתכל, לגעת ולשאול שאלות

חזית הספר. צילומים: מ״ל

עומר וינר

תגיד רגע מילה על המסלול? כי אני חושב שלא כולם מודעים לקיומו: מה קורה בו?

המסלול הוא מסלול מקסים שמשלב שני תארים: תואר במדעי המחשב באוניברסיטה העברית ותואר בעיצוב בבצלאל – יש אפשרות להשתלב בכל אחת מהמחלקות בבצלאל. המסלול מתחיל בלימודי מדעי המחשב וכשמסיימים עוברים לבצלאל. הלימודים מקנים ידע מקצועי בשני העולמות. בשבילי זה היה השילוב שבדיוק חיפשתי. מאז שיצא הפרויקט שאלו אותי אנשים רבים על התכנית המשולבת, ואני שמח שאני יכול להיות שגריר טוב בעבורה

וכמה זמן סך הכל נמשכים הלימודים?

הלימודים נמשכים סך הכל חמש שנים. שנתיים מתוך זה במדעי המחשב ושלוש שנים בבצלאל

ונחזור לפרויקט הגמר: החלטת שאתה רוצה ליצור ספר, אבל ברוב הספרים אין אלמנט של תכנות…

נכון, ואפשר לומר שהתוצאה היא סופו של התהליך המחשבתי, איך למצוא את הדיאלוג הנכון ביניהם. התהליך כלל חקר של המון אפשרויות שונות, והופתעתי לגלות שבסוף השילוב האידיאלי הוא דווקא זה הפשוט ביותר. זה כמובן לא באמת פשוט לגרום להם לעבוד יחד, אבל הרעיון עצמו קסם לי בפשטות שלו

ספר קצת על התהליך: מאיפה מתחילים? מה הדבר הראשון שעושים?

זה באמת תהליך ארוך. זה התחיל מקשקוש על דף, המשיך לקשקוש על המסך וחוזר חלילה. זה מעין דיאלוג שביצעתי עם עצמי והוביל אותי שלב אחרי שלב לספר בגרסה הנוכחית שלו. הפרויקט היה מורכב והכיל הרבה חלקים שונים: טקסטים, איורים, אנימציות ותכנות. כל פעם עבדתי על דבר אחד ורק לקראת סוף התהליך הכל התחבר יחד וזה היה רגע מאוד מרגש

ויש לך איזשהו רקע על גוף האדם?

לא היה לי רקע קודם על גוף האדם, זה נושא שמאוד עניין אותי ולכן התחלתי ללמוד אותו. במהלך הלמידה נעזרתי באנשים שונים בסביבה שלי שמתעסקים בנושא, בת הזוג שלי, לדוגמה, לומדת רפואה, והיא שמחה לעזור תמיד. גם האינטרנט מלא במידע כשיודעים איך לחפש נכון. חזרתי לתכנים שהכרתי מילדותי: האתר של מט״ח, מכון דוידסון, הסדרה החיים ועוד. במידה והקמפיין ימומן, הספר כמובן יעבור אישור של גורם מוסמך מדעית

אתה יכול לתת דוגמה לכפולה או שתיים, מה קורה בדף ומה קורה במסך של הטלפון? ואיך זה עובד?

כפולת הדנ״א היא אחת הדוגמאות החביבות עלי. בעמוד עצמו אפשר לקרוא הסבר על מה זה הדנ״א שמרכיב את התאים שלנו. לצד ההסבר, באפליקציה אפשר ממש להרגיש איך זה נראה, להזיז לכיוונים שונים ולראות איך זה משתנה עם כל פעולה שאתה עושה בפלאפון. בעיני, זה מאפשר לילד גם ללמוד משהו שהוא כנראה לא ידע קודם, וגם לגעת ולהרגיש את זה. זה עובד גם על זיכרון טקסטואלי, גם על זיכרון ויזואלי וגם על זיכרון חושי

ואיך זה עובד?

מורידים את האפליקציה מחנות גוגל או אפל, מניחים את הסמארטפון במיקום המיועד ומשם הקסם קורה לבד. הסמארטפון מזהה את הדפדוף ומעביר אותך לחלק הרלוונטי באפליקציה

אבל איך הוא מזהה? לא תגלה לנו?

גם קוסם משאיר כמה סודות לעצמו

בסדר גמור. תגיד, מה אתה עושה מאז שסיימת את הלימודים?

החלטתי שאת השנה שאחרי הלימודים אני אשקיע בספר ואתן לו להוביל אותי לפרויקטים מעניינים אחרים

יפה. איזה תגובות קיבלת בינתיים? 

כשהסרטון התפרסם לראשונה קיבלתי אין־סוף תגובות מאנשים שהתעניינו לקנות את הספר. הפידבק המשיך לאנשים מהעולם, אפילו אנשים שאינם דוברי עברית, ומאוד התרגשתי לראות שהספר חוצה תרבויות ושפות. וזה חלק ממה שמדרבן אותי, התחושה שזה ישמח עוד הרבה אנשים חוץ ממני, ויעזור לקידום נושאים שאני מאוד מאמין בהם של חינוך וטכנולוגיה

אז מה השלב הבא? תרגום לשפות נוספות?

השלב הבא הוא קודם כל להוציא את הספר בעברית, והדרך לעשות זאת היא להשלים את גיוס הקמפיין. משם השמיים הם הגבול, אשמח מאוד לתרגם אותו לשפות נוספות ואפילו להפיק ספרים נוספים בסדרה

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

אני מחכה לרגע שבו אראה ילדים מתרגשים ומקבלים את הספר. הצבתי יעד נוסף לגיוס והוא שאם הסכום יגיע למימון אתרום עותקים לילדי ״שמחה לילד״. זו עמותה שקרובה לליבי, אחרי שהתנדבתי שם במהלך השנתיים האחרונות ואשמח לראות גם את היעד הזה מגיע למימוש

The post המסע של עומר וינר לתוך גוף האדם appeared first on מגזין פורטפוליו.

במשך 12 שנים, בפריז, עבדה האמנית מארי שֶנֶה כתסריטאית בטלוויזיה הצרפתית, וכתבה תסריטים לסיטקום ולאופרת סבון יומית לצד צוות גדול של כותבים. כתיבה לטלוויזיה מופעלת על ידי אילוצים: יש תסריטאים שכותבים את הסיפור הכללי, אחרים מפרקים את הסיפור לפרקים, ויש אנשים שכותבים סצנות. זו היתה כתיבה ממוסגרת, תחת מגבלות שקשורות לאורך הסצנה, הסט והתקציב. אחרי עשר שנים היא עברה מפריז למרסיי.

״כתבתי בבית, בפיג׳מה״, היא מספרת. ״וכשלא יכולתי יותר לעבוד לבד, מצאתי סטודיו משותף של כמה אנשים שעובדים יחד: מאיירים, מעצבים גרפיים וצלמים. לאחר זמן מה, הסדרה ירדה. נשארתי עם סטודיו, ועם קבוצה יצירתית סביבי. וזה אפשר לי לצאת לדרך חדשה, לקבל פרספקטיבות חדשות, לתכנן פרויקט שלי – רק שלי – ולהוציא אותו לפועל, בלי שיגידו לי ׳תשני את הדמות הזו, תורידי את הדיאלוג הזה׳״.

בתערוכה הקבוצתית שנפתחה במוזיאון פתח תקווה, ״הזדמנות אחרונה לראות״ (אוצרת: דרורית גור אריה), שנה מציגה תיבות נגינה. הסליל המחורר שמאפשר לתיבות להשמיע צלילים, מורכב מצמדי מילים בעברית, צרפתית וערבית. ״חיפשתי מילים שנשענות על אותם עיצורים, ורק התנועות מבחינות ביניהן. העיצורים הם עמודי התווך, והתנועות מאיירות את המילים ומאפשרות לשחק איתן. גיליתי שבעברית ובערבית התנועות הן קווים קטנים ונקודות, שרוקדות סביב העיצורים.

״מצאתי צמדי מילים שהמפגש ביניהם מעניין, שיש ביניהם אינטראקציה, כל עוד ההברות זהות ורק העיצורים משתנים. יש בזה אפקט משחקי: האנשים מפעילים את תיבות הנגינה, הם נוגעים ומפעילים את היצירה. הם שומעים את המוסיקה של המילים, ואז מסתכלים על המבנה החזותי של המילים ומבינים את קשר המשמעות הסודי שהן מקיימות״.

מארי שנה. צילום: R. Alberto

שנה אינה יודעת עברית או ערבית. ״המפגש עם העברית״, היא מספרת, ״גרם לי לרצות להפוך את כל השפות לזרות. במקום להכיר שפות חדשות שלא מוכרות לי, הפכתי גם את השפה שלי ללא מוכרת״. תהליך העבודה כלל מחקר של מילים, שהתמקד בחומר שלהן, בצליל ובדפוס הגרפי שלהן – ולא במשמעותן. ״עבדתי עם עברית וערבית ממקום של חוסר וודאות. עבדתי עם מתרגם בערבית, וקראתי מילון עברי־צרפתי. קראתי בלי להיעצר על המשמעות. העין הסתכלה על הצורה, כדי להרגיל את עצמה לצורה חדשה של אותיות. וחיפשתי מילים שנראות זהות, ושיוצרות שידוכים מרתקים.

״לדוגמה, הקשר בעברית בין מָלון ומִילון, hotel and dictionary, הקסים אותי: המקום שבו אני מתארח, ושדואג לצרכיי – הוא המלון, אבל גם המילון. לא היתה לי דרך לגלות את זה בצרפתית, רק העברית לימדה אותי את זה. והצרפתית לימדה אותי שיעורים אחרים: המילים להימשך (Dure) ולומר (Dire) הן באותם עיצורים, רק התנועות משתנות. לומר זה לשרוד, להימשך, להישאר בעולם״.

כמו שני זרים בחדר שמתאהבים

זו לא העבודה הראשונה של שנה שמערבת שירה, בלשנות, פיסול ומיצג. בכל העבודות שלה היא משתמשת בשפה כדי להגיע אל החומר, או ליתר דיוק, לגלות את החומר ואת סיפוריו. זו משימה בלתי צפויה, משום שהשפה אמנם מבוססת על חומר בעולם: גלי קול שנעים באוויר, סימנים גרפיים על הנייר. אבל היא נוטה להדחיק את חומריותם לטובת המשמעות שלהם; לצלילים ולסימנים יש משמעות שמרוחקת מהם, שאינה קשורה בהם: המילים ״חול״ או ״ברזל״ אינן זקוקות לחומר הממשי של החול ושל הברזל: הן מייתרות אותו.

אולי רק בשירה המילים שבות אל הצליל שלהן, אל המהות החומרית שנטועה בהן. ומארי שנה עושה אמנות של שירה, או דרך שירה. היא נולדה ב־1971 בכפר קטן בדרום צרפת. כשאני שואל אותה לשמו היא מחייכת: חיו בו רק 50 אנשים, הוא אפילו לא מופיע על המפה. הוריה, מפעילי המחאה של 68׳, הגיעו לשם כדי להתרחק מהבורגנות העירונית. אמה היא אמנית ואביה משורר. ״כילדה״, היא מספרת, ״הייתי מוקפת בספרים ונחשפתי לאמנות. זה היה משעמם בשביל ילדה קטנה, אבל זה אילץ אותי למצוא עניין בתוך מה שנחשפתי אליו״.

בגיל 20 היא עברה ללונדון, ועבדה שם כאו־פר. לאחר מכן למדה קולנוע בדנמרק. סביבת הלימודים באנגלית היה משחררת בשבילה: ״נאלצתי להיות ברורה ככל האפשר, להתמודד עם המחסום של שפה זרה. רציתי שיבינו אותי. למדתי את האופן שבו אני יכולה למצוא את עצמי בארץ לשונית זרה, ולהשתמש בנופים שלה כדי לייצר תקשורת״.

הפרויקט הראשון שלה עסק בשפה וברישום. ״בצרפתית יש הטיה לזכר ולנקבה, ויש חוקים שמסדרים את זה. אבל אם מתרגמים את החוקים הללו למילים שאין להם שיוך מגדרי, זה משדך מילים שאין ביניהן קשר. לדוגמה, המילה mot (שמשמעה ״מילה״), היא מילה גברית. אבל אם מוסיפים לה את הסיומת הנקבית, מקבלים מילה אחרת, motte, שהמשמעות שלה היא מהמורה. אלו מילים שונות, שאין ביניהן קשר – אבל כללי השפה יוצרות ביניהן קשר. ״כשאספתי את המילים הללו״, היא מספרת, ״הסתכלתי על העולם בצורה שונה: דברים שלא קשורים זה לזה פתאום מתחברים, כמו שני זרים בחדר שמתאהבים. רציתי לשחזר את הקסם הזה בשביל הצופים. הוספתי לצמדי המילים את האוביקטים: יש נעל ויש ספר טלפונים, והם לא קשורים – עד שחושפים שהשפה קושרת ביניהם, היא מחברת אותם כזכר ונקבה״.

בתערוכה הראשונה שלה, ״זוגות״, שהתקיימה בחנות ספרים, היו אוביקטים שמונחים זה לצד זה, ורק חוקי השפה מחברים ביניהם. ״זה משחק מדהים״, היא אומרת. ״הוא מאפשר להבחין בעולם דרך השפה, ובשפה דרך האוביקט. החיבור בין שני האוביקטים הללו מייתר את הצורך לספר סיפור: שני האוביקטים קשורים זה לזה בגלל כלל של השפה הצרפתית, ומעבר לכך אין בהם קשר. אבל פתאום, החיבור מאפשר לסיפורים לצאת״.

מקריאה אנכית לקריאה אופקית

שנה אוהבת חוקי דקדוקיים. ״אני לוקחת כללים מאוד ברצינות – ואני מושכת אותם עד לקצה. אני מפעילה אותם על העולם. קשה לי לכתוב בעצמי: זה תהליך כואב והתוצר הוא לא בדיוק כל מה שרציתי. ולכן אני חוזרת לכתיבה מכיוון אחר: מהיסודות, מהתחביר ומהדקדוק. שם נמצא המרחב שמאפשר לי לכתוב בלי לכתוב, בלי שזו תהיה אני שכותבת. השפה כותבת את עצמה, כי אני מאפשרת לה״.

הפרויקט הבא שלה השתמש בביקורות ספרות בעיתונים. היא קראה טורים של ביקורת, וזיהתה משפטים לא צפויים במעבר מטור לטור – במקום לקרוא אנכית, טור אחר טור, כמו שמקובל בקריאת עיתונים, היא קראה אופקית, כמו בספרות. השורה קופצת מעל הרווח, אל השורה שמימינה. ״רציתי להוציא לאור את הסודות שנמצאים שם, נתונים למבט שלנו – אבל אנחנו לא מביטים בהם, לא מודעים להם. גיליתי שם שירה״.

שנה המשיכה לגשש אחר הלא־מודע של השפה. ״התחלתי לזהות מילים שמורכבות משתי מילים, חילקתי מילים במקף, כדי לראות מה המשמעות שנמצאת בתוכן. התחלתי להבחין באירועים בתוך השפה, בהפרעות קטנות, בהפתעות. לדוגמה, המילה בצרפתית ״צוות״ מתפרקת לשתי מילים: ״ללכת״ ופחד״, כך שצוות הוא גם go fear״. בפרויקט הבא שלה, ״מילות זווית״, היא עבדה עם טיפוגרף כדי למקם את המילים הללו על קירות המצודה של מונטה כריסטו מחוץ למרסיי. היא שם שתלה מילים מחולקות, שמדברות עם החלל ומגיבות לו, יוצרות בו התרחשות של הפתעה.

העניין ביחסי הגומלין בין הסודות של השפה לבין הנוף הפיזי, הובילה אותה גם ל״פרויקט ההד״. ״יצרנו מפה של אתרים באזור ההרים בדרום צרפת, שיש בהם חללים שמאפשרים אפקט של הד. המפה כיוונה לאתרים הללו, ושם ניתנו הדרכות למשפטים ספציפיים שיש לומר בקול רם. ההד שחוזר מההרים חוזר ומשלים את המשפט. אלו מרחבי טבע ללא שפה בכלל, ובכל זאת המשפט שאתה מציע להרים מקבל תוקף: הם יענו לך, הם ישוחחו איתך. ולפעמים יסרבו להחזיר לך הד: זה תלוי בשלג או בגשם, בכמות העלים על העצים. אבל לפעמים זה עובד כמו קסם: אז יש תחושה שיש משפטים שטובים למקום מסוים ולזמן מסוים, לשיחה הנכונה עם הטבע, למנחות הנכונות שמגישים להרים״.

הטיפול האמנותי בשפה יכול ליצור יצירות שכלתניות. אולם שנה מסרבת לקיטלוג הזה: ״זו עבודה שמייצרת גילוי, סיפור, משחק. מפגש ביננו לבין העולם״. בעבודתה הנוכחית במוזיאון פתח תקווה, אלמנט המשחק – סיבוב המנואלות של תיבות הנגינה, האזנה לצלילים וגילוי המילים הדומות והשונות שמנגנות את עצמן – יוצר התרחשות ואינטראקציה בין האנשים, ובינן לבין סודותיה של השפה.

צילום: אלעד שריג

The post מארי שֶנֶה: ״לומר זה לשרוד, להישאר בעולם״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

הכניסה למתחם גולף בתל אביב, שהיה ידוע עד לא מזמן גם ככיתן סנטר, היא מתעתעת: היכן שהעין הייתה מורגלת כל כך למצוא מצעים ומגבות, תלויים היום צילומים של צלמים מרחבי העולם. רגע לפני הריסת המתחם והפיכתו לקומפלקס מגורים יוקרתי, חברת אקרו נדל״ן העבירה אותו לרשות פסטיבל הצילום הבין־לאומי, שהמהדורה השישית שלו נפתחה בשבוע שעבר (נעילה: 1.12). הטרנספורמציה אינה מושלמת, ועדויות לגלגול הקודם ניכרות בכל פינה באופן הסותר את המרחב האוטונומי שאליו שואפים הירידים באופן מסורתי. ובאותה נשימה, עובדה זו אחראית לכמה מהרגעים היפים ביותר שהפסטיבל מציע למבקרים, כשהוא הופך את חדרי ההלבשה וחדרי המחסן האחוריים למתחמי תצוגה אינטימיים.


במהדורתו השישית, פסטיבל הצילום הבין־לאומי הוא לא רק יריד צילום אלא ארגון שמייצר שינוי חברתי, שלקח על עצמו ללמד את שפת הצילום אוכלוסיות מוחלשות שונות ולאפשר להן לספר את עצמן באמצעות המדיום הזה. את התוצרים אפשר לראות גם כאן. אייל לנדסמן, מנכ״ל הפסטיבל, מתייחס לצילום כשפה, ולכן הוא מספר שבפסטיבל נבחרו להציג צלמים שמספרים סיפור מעניין באמצעות המצלמה, ולאו דווקא אלה שיודעים לייצר פריים יפה. מיה ענר, האוצרת הראשית של הפסטיבל השנה, מספרת כי לקול הקורא שפורסם נענו כ־900 צלמים מכל העולם ועבודת המיון לא היתה פשוטה.

התוצאה הסופית מציגה כ־250 צלמים, מתוכם כ־100 אינם ישראלים. ענר מאמינה בשילוב מדיות והדבר ניכר בחלק מן העבודות, שהן למעשה מיצגים. הנושא שנבחר השנה, יחסים, הביא לקיבוץ עבודות שנמצאות על הסקאלה בין האישי לפוליטי, בין ההגדרה העצמית להתמודדות עם איתני הטבע, ויצר מגוון מפרה של תערוכות. יחד עם זאת, ניכר כי אין אחידות ברמה ובעומק החוויה שהתערוכות השונות מציעות. באופן בלתי נמנע באירועים מסוג זה, העומס החזותי עשוי לבלבל ולעייף. להלן כמה מהתערוכות שלא כדאי לפספס.

הכניסה למתחם הפסטיבל. צילום: מ״ל

רוג׳ר באלן

רוג׳ר באלן

רוחות ונשמות – רוג׳ר באלן

התערוכה של הצלם הדרום אפריקאי משלבת שלוש סדרות שונות. היא פותחת בכמה מהדימויים האיקוניים של באלן – פורטרטים של אנשי שוליים באזור הכפרי של דרום אפריקה. סדרה נוספת היא של דימויים מבויימים לחלוטין, על אף שהם נראים כתיעוד של דרי רחוב או פולשים בלתי חוקיים למבנים נטושים. רוב התערוכה מוקדשת לסדרה העדכנית ביותר של הצלם, שבה הוא חורג מתחומי הצילום הטהור. בביקור בכלא נשים נטוש נתקל באלן בדמויות שנחרטו על חלונות שנאטמו בצבע. באלן שחזר דימויים אלה ויצר רבים אחרים בהשפעתם בסדרה המזכירה ציורי מערות פרה־היסטוריים יחד עם איורים פורנוגרפיים, והם כמו מהדהדים את רוחם של אלה שאינם עוד. בסרטון המוקרן בחדר אחורי מסביר הצלם בקולו העמוק על תהליכים שונים ביצירתו.

סיגלית לנדאו

סיגלית לנדאו מציגה באחד הביתנים את הפרויקט המתמשך שלה בים המלח, המתועד כבר עשור על ידי יותם פרום, ושיהפוך בקרוב לספר בשם ״שנות המלח״. בתערוכה מובאים צילומים מכמה סדרות, חלקן מוכרות יותר וחלקן פחות. הביתן כולל גם יצירת מלח תלת־ממדית של לנדאו – מעין אהיל המשתלשל מלמעלה ומאחד את הדימויים השטוחים לאמירה חזקה יותר. 
לנדאו היא גם האוצרת של התערוכה הקבוצתית ״תאי מדידה״: התערוכה משתמשת במה שהותירה אחריה הרשת הקמעונאית להצגה במתחמים קטנים ואינטימיים, המאפשרים התייחדות עם יצירות וידאו וסטילס הקשורות לחוויה הדתית של תאי הוידוי מחד, ולטרנספורמציה המתבקשת בחדרוני החלפת הבגדים מאידך. בהתייחסות למרחב כמו שהוא והניכוס שלו לאמירה אמנותית, טמונה הגדולה של תערוכה זו.

סיגלית לנדאו, מראה הצבה. צילום: מ״ל

בין בניין לתרבות, מראה הצבה. צילום: אלי סינגלובסקי

אלי סינגלובסקי

בין בניין לתרבות

התערוכה הקבוצתית של האמנים אלי סינגלובסקי, אמיר תומשוב, שי קרמר ואיתמר פריד – שאצרה דריה קאופמן – חוקרת את הקשר בין האדריכלות לתרבות והכלכלה שאותן היא משרתת. הבחינה של האסתטיקה הברוטליסטית, על התפר שבין כוחנות ופונקציונליות, נמצאת בלב עבודתו של סינגלובסקי. קרמר עורך קולאז׳ים צבעוניים המבוססים על תהליכי הבנייה מחדש של מגדלי התאומים, ושמייצרים דימוי גדוש ששם את הראוותנות והטכנולוגיה במרכז.

עברי לידר – Daddy

עברי לידר בודק את מקורות הטעם והאסתטיקה האישיים שלו, המושפעים במידה רבה מאביו, שהיה צייר, ויחסיו עימו היו מורכבים. בלב התערוכה מיצב המדמה בית בעל קירות שחורים ובו קבועים חורי הצצה. המתבונן דרך חורים אלו נחשף לתמונות שצילם לידר בדירתו של אביו עם פטירתו והמיצב כולו הוא מעין גלעד זיכרון. על הקיר בחרו לידר והאוצרת מיה ענר להציג צילומים שמהווים קריאת כיוון לשפה האסתטית שלו כצלם. ההצבה של ריבוי דימויים רבועים הממלאים קיר שלם הינה קריצה לתרבות האינסטגרם שלידר רואה עצמו חלק ממנה ושמגשרת בין ״התרבות הגבוהה״ לתרבות הפופולרית.

עברי לידר, דרך חור הצצה. צילום: מ״ל

ג׳ון פפר

ג׳ון פפר – מדבריות מיושבים

הצלם האיטלקי ג׳ון פפר משוטט במדבריות בכל רחבי העולם עם מצלמת הלייקה שלו ולוכד את ריקנות המדבר בעדשתו. רבים מהצילומים מגורענים מתוך כוונה להעביר לצופה טקסטורה. הדימויים עצמם הם לעיתים על סף המופשט ומזמינים את המתבונן לאכלס בהם את מחשבותיו ותשוקותיו. המגוון הצורני והפיזור הגיאוגרפי הרחב (סיביר, אירן, עירק, ישראל ועוד) מחד, והעובדה שכולם עונים להגדרה של מדבר מאידך, מעלים מחשבה שאולי המדבר כאן הוא רק משל.


The post פסטיבל הצילום הבינלאומי 2018: צילומים במקום מצעים appeared first on מגזין פורטפוליו.

מיכל ממיט וורקה היא הזוכה בתחרות הפרס על שם מירון סימה, המוענק בשיתוף עם בית האמנים בירושלים. הזכייה כוללת פרס כספי של 20 אלף שקל ותערוכת יחיד שתוצג בבית האמנים בירושלים, ותיפתח במרץ 2019. הפרס ע״ש הצייר מירון סימה מוענק אחת לשנתיים. השנה, בפעם החמישית לחלוקתו, הוקדש הפרס ליצירה בנושא ״דיוקן יחיד – דיוקן רבים״. חברות ועדת הפרס הן טלי בן־נון, אוצרת עצמאית, אלן גינתון לשעבר אוצרת אמנות ישראלית במוזיאון תל אביב, שרון פוליאקין, אמנית וראש התוכנית לתואר שני באמנות, אוניברסיטת חיפה.

מנימוקי השופטות: ״ממיט וורקה, ילידת 1982, עלתה בגיל שנתיים מאתיופיה לישראל במסגרת מבצע משה וגדלה בנתניה. היא בוגרת המחלקה לאמנות בשנקר, והשכלתה הציורית כוללת גם הכשרה אצל ישראל הירשברג וארם גרשוני. בשנים האחרונות חיה ויוצרת בתל אביב.

״ממיט וורקה מייצגת דור חדש של אמנים ממוצא אתיופי, העוסקים לא רק במסורת העדה ובשגרת הקיום של חבריה בישראל, אלא נותנים נראות לסוגיות חברתיות הקשורות במאבק על התקבלותם, זהותם ושייכותם של בני העדה האתיופית כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. קולה האישי של ממיט וורקה – כאמנית, כאישה וכאידיאליסטית, המפלסת את דרכה בחברה הגמונית וסטריאוטיפית – הוא גם קולו של קולקטיב מודחק, מיעוט מושתק. היא מודעת לכוחה כאמנית המגיבה לרוח הזמן, למקום, ולקונפליקטים בשיח התרבותי, החברתי, הפוליטי והאמנותי. כבר בתערוכת הבוגרים של שנקר בשנת 2013, סימנה מבקרת האמנות גליה יהב את עבודותיה של ממיט וורקה כ׳ציור במסורת הריאליזם החברתי החדש, זה שאחרי הציור־הרע ואמנות המחאה, העוסק בטון ארסי ביחס הפוליטי המתנשא לשחורים ובסוגיית המוצא והמעמד׳.

איש בלתי נראה

״העושר הצבעוני והמבע החד המאפיינים את ציוריה הפיגורטיביים של ממיט וורקה, יוצרים חיבור מקורי ומזוקק בין יופי, אהבה ומסורת (השימוש בטקסטיל אתיופי מסורתי – צעיפים ושמלות, או בחפצים המסמלים את העדה), לבין אמירה ביקורתית אותה היא שותלת בתוך הציורים באמצעות שילוט חוצות, תמרורי תנועה או במתן כותרות רבות־משמעות, לדוגמה: דיוקן איש כהה עור נקרא ׳איש בלתי נראה׳; בציור העוסק בחרם שהטילו יקבי ברקן על עובדים יוצאי אתיופיה, מטעמי כשרות לכאורה, מציץ בקבוק יין מאחורי כתף האמנית ונקרא: ׳יין ברקן מאחורי השחורים׳; בציור מהתבוננות על רחוב תל־אביבי ובניין באוהאוס טיפוסי, שותלת האמנית שלט עם הכיתוב ״רחוב אדיס אבבה״; כשהאמנית שותלת בנוף התל אביבי ׳הלבן׳ את התת־מודע הקולקטיבי של בני העדה האתיופית, היא עושה זאת, לדבריה, ׳נגד השכחה׳, ובאותה נשימה גם מכריזה ׳העיר שלנו גם׳.

״ממיט וורקה אוספת את מושאי הציור שלה בשיטוט יומיומי, שגרתי, בתל אביב. היא מתבוננת באנשים, בבתים, בגינות ציבוריות ומציירת בעיקר דיוקנאות ונוף עירוני. בכל עבודותיה משובצות דמויות כהות עור – עובד זר מאפריקה שהאמנית הכירה בבית־קפה בו עבדה; עוברי אורח אקראיים שביקשה לציירם; מכרים או זרים, בני העדה האתיופית; ודמותה שלה (לרוב עם סממנים מסורתיים). עבודותיה יוצרות קולאז׳ רב־תרבותי המתגבש לכדי דיוקן אנושי וחומל אשר מרכיב את השלם – דיוקן יחיד – דיוקן רבים״.

יין ברקן מאחורי השחורים

The post מיכל ממיט וורקה – זוכת הפרס ע״ש מירון סימה ל־2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

לאחר שנת הפוגה תוכנית הרזידנסי של ארטפורט חוזרת ופותחת את שעריה למחזור שישי של שהות אמן, במיקום חדש בדרום תל אביב. כל מחזור בארטפורט הוא בן שנה אחת.

מוזמנים לפנות אמנים פעילים הרואים בשנה זו הזדמנות לעשות צעד משמעותי בעבודתם ובקריירה האמנותית שלהם. אמנים הרואים בסטודיו נכס, ושיקחו חלק במפגשים ובחילופי רעיונות. התכנית מחפשת אמנים שיעבירו את מרכז עשייתם לארטפורט ושייזמו תכנים התורמים לפעילות המקום ולאמנים האחרים בתוכנית.

התוכנית מציעה: שימוש בסטודיו בארטפורט, מלגת קיום חודשית והשתתפות בתוכנית העשרה, מספטמבר 2019 ועד אוגוסט 2020. יכולים להגיש מועמדות: אמנים ישראלים העוסקים באמנות פלסטית כעיסוק עיקרי בחמש השנים האחרונות לפחות (לימודים לתואר אינם מהווים דרישת סף, אך יכולים להיחשב כשנה אחת מתוך החמש). התוכנית אינה מיועדת לסטודנטים.

אפשר להגיש מועמדות עד ל־31.12.18. לרישום והגשת מועמדות לפרויקט לחצו כאן.
בחינת המועמדויות ובחירת המועמדים ייעשו בהתאם לנהלי ארטפורט.
למידע נוסף אפשר לפנות במייל בלבד אל: artport@artportlv.org.
תשובות יימסרו עד מרץ 2019.

The post קול קורא למחזור 2019 של ארטפורט appeared first on מגזין פורטפוליו.

אדם שאיבד את זכרונו וחייו לכודים במעגלי זמן קצובים; מעבר בלתי מורגש בין מציאות לחלום בלהות; אדם שחוזר לבית ילדותו לחפש את תחושת השייכות האבודה, ומודד את הזמן החולף בטפטוף מים מבלוק של קרח – עבודות הווידאו של היראקי סאווה מרכיבות עולם הזוי אך אפשרי, משכבות של דימוי ותודעה. במבט ראשון הן נראות כגלויות ישנות ואידיליות בשחור לבן. הצבעים נכנסים בשקט, התנועה על גבי המסך איטית וחלומית.

בתערוכת היחיד הראשונה שלו בישראל, ״מקום אחר״, במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע, בחרה האוצרת, אתי גלס גיסיס, להתמקד במספר קטן של יצירות, בהתאמה למרחב. ״יצירתו של סאווה היא מסע אל ׳מקום אחר׳ הקיים בנבכי זכרונו״, מתארת גיסיס. ״עולמו הדיגיטלי נבנה בדרך עמלנית, משכבות של דימויים הלקוחים מהבית ומהטבע, מהקרוב ומהרחוק ומשתלבים בהרמוניה. מחזוריות, מעגליות ורעיון הזמן הם מוטיב חוזר בעבודותיו״.

עבודותיו מוכרות בישראל מתערוכות קבוצתיות שהוצגו בעבר במוזיאון ישראל בירושלים ובמוזיאון חיפה בין היתר. אבל אופי עבודותיו משתלט ומשנה את תחושת הזמן והמציאות של הצופה – גם כשזהו מפגש ראשון שלו עם החוויה. סאווה גם נוהג לחזור ולערוך עבודות מתקופות שונות ולהציג גרסאות שלהן, כך שלעתים הן מזוהות אך שונות.

היראקי סאווה, מתוך ״סממן״

מתוך ״סממן״

״עברתי לאנגליה ב־1996, למדתי אמנות ועיקר עבודתי הייתה בפיסול  אבל כבר אז עניין אותי יותר המדיום של אמנות מבוססת זמן. ניסיתי להגיע לשם תחילה באמצעות פיסול קינטי, להוסיף תנועה לפסל הדומם, ומשם הגיע המעבר לעבודות וידאו, שאותן אני רואה כפיסול לאורך משך זמן״, אומר סאווה.

״את הסרט הראשון שלי עשיתי ב־2002 – צילמתי מטוסים בחלל בדירה הפרטית שלי. שאלתי את עצמי מה היה אילו מטוסים טסו בבית, כמו שאנחנו טסים ממקום למקום בעולם… צילמתי את המטוסים (מטוסי צעצוע) חולפים בין הסלון וכיור האמבטיה וחדר השינה. לאחר מכן  נמשכתי לעומק המדיום של הווידאו יותר ויותר – גיליתי שאני פשוט אוהב לשלוט בזמן, זמן הוא המדיום שלי״.

גמישות מערערת

במילים אלה הוא מתאר את תהליך הבחירה שכמו ״מצא אותו״. אולם בפשטות התיאור הוא אינו מגלה את האיכויות הייחודיות שהופכות את סרטיו לסוריאליסטיים וחלומיים, כאילו שורה עליהם כישוף. בעולמו קיים טשטוש גבולות בין חוץ לפנים, בין טבע לתרבות ובין דומם לתנועה. התוצאה דומה לחוויית הקריאה בספריו של הרוקי מורקאמי – בהם קירות נעלמים וזמנים משתבשים; מעליות עולות לקומות שאינן קיימות או יורדות אל מרתפים אינסופיים, וגבולות העולם והשחקנים בו מגלים גמישות מערערת ומציבים את הקורא (ואת גיבורי הספר) במצב תמידי של חוסר יציבות. 

מתוך ״Within״

סאווה חי כבר יותר מעשרים שנה באנגליה, אבל העבודות – גם אם הוא עצמו אינו רואה זאת – נטועות עמוק בתרבות המוצא היפנית. או כפי שניסחה זאת גיסיס: ״גם כשהוא משתמש בחומרים מערביים  יש כאן כל כך הרבה יפניות, גם מבחינת המקצב וגם בצבעוניות האפורה, אור וצל, לי זה מזכיר ציור דיו יפני״.

הסרט הפותח את התערוכה ״סממן״ נעשה בעקבות מקרה של חברו של האמן, שעבר תאונה ואיבד את זיכרונו. ״הוא יכול לדבר אבל לא זכר דבר. אצלי להיפך – הדמיון שלי ויזואלי והרבה פעמים אני עובד עם תמונות מהראש שלי, כמו זכרונות בלתי מילוליים. למעשה הסרט עשוי מתמונות שהן לא לגמרי זכרון, יותר דמיון״, הוא מסביר. האדם שאיבד את זכרונו מנווט בתוך דירה רעועה, חלקים דמויי מנגנון של שעון מופיעים לפניו ומסביבו וזכרונתיו מפורקים ומורכבים בחזרה.

מה שקושר בין חוויית הפגיעה של אובדן הזיכרון לבין חוויית ההיזכרות של סאווה הוא מימד הזמן. כפי שהוא עצמו מסביר: ״במקור תכננתי שעמוד בחלל פטפון שינגן פס קול לסרט מתוך תקליטי ויניל – בעלי חריצים מעגליים אינסופיים. זה חלק מהדימוי. אם צריך לתמצת את העבודה לביטוי סימבולי יחיד – תהיה זו המילה זמן. מכניזמים ומערכות שונות שאני מרכיב כדי לייצר את הדימוי שלי. אני אמנם עובד בווידאו אבל  זה עבורי כמו חזרה לפיסול: אסמבלז׳ שמתלכד לכדי ביטוי ויזואלי רב שכבתי״.

היראקי סאווה מתוך "Within״

היראקי סאווה, מתוך ״פנטזמגוריה״

סאווה התפרסם בזכות עבודות ומיצבי וידאו מורכבים, שבהם נוצרים מצבים פסיכולוגיים עוצמתיים המשלבים בין הדמיון של האמן למציאות הסובבת אותו. ביצירה ״8 דקות״ אחת היצירות המוקדמות שלו מ־2005, נפרש חלום בלהות שבו הטבע משתלט על בית ריק מדייריו. סאווה משנה את תפיסת המציאות המוכרת לנו ויוצר מקום אחר, פרי דמיונו, בו הבית המוכר והטבע, מציאות וחלום, משתלבים יחד. הוא עושה זאת מתוך רגישות מיוחדת לאור ולצל, לטבע ולמקצב.

כשהוא משחק במימד הזמן לא מדובר רק על שינוי תפיסת הרגע ותחושת חלום, אלא גם במעבר חופשי בין עולמו הבוגר לתמונות שרבים מאיתנו משייכים לעולם הילדות. ואולי זו הפריבילגיה של האמן – שמצליח לחיות בכמה עולמות בו זמנית, ומדי פעם מזמין את הצופים להצטרף. ״אני מדמיין משהו קורה בבית כשאני לא נמצא. החפצים מקבלים חיים – סוס נדנדה מתנועע ובעצם לא מגיע לשום מקום, נאבק לעשות דרך בתוך הדמיון״.

היראקי סאווה, מתוך עבודת וידאו ״שמונה דקות״

The post היראקי סאווה: סוריאליזם בחדר הילדים appeared first on מגזין פורטפוליו.

מקום מושבה של התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בצלאל בבית הנסן ייחודי לא רק בשל הקסם שלו אלא גם בזכות האפשרויות שהוא מציע ליצירת שיתופי פעולה וחיזוק הקשר עם הקהילה. ארוע חנוכה של התכנית ״שימו שמן״ הוא קרנבל קטן, שנועד לחגוג עיצוב, לשבור את השגרה ולהתחבר למקום המיוחד שאנו שוהים בו ולקהילה סביבנו.

השנה נארח את גיא קניגשטיין, מעצב־אמן ופרפורמר העוסק במעברים שבין יצרנות ליצירה, בין האישי לפוליטי ובין חפץ לפעולה, לערב חנוכה ברוח המרד ובהשראת מופעי התנגדות וביטויי מחאה. במסגרת הארוע נקים מפעל שי לחג שיורכב מ״פס ייצור״, על פי פרוייקטים שהציעו הסטודנטים – כל פרויקט הוא מעין סדנא או מחלקה במפעל, בה יושם דגש פרפורמטיבי על תהליך העיצוב והייצור של מרכיב בערכת השי וחלוקתו.

Bloody Business. חותכי סופגניות לריטואל חנוכה אלטרנטיבי. צילום: גיא קניגשטיין

Bloody Business. חותכי סופגניות לריטואל חנוכה אלטרנטיבי. צילום: גיא קניגשטיין

פתיחת תהליך היצירה והצגתו בפני הקהל גם הן קריאת תיגר על מוסכמות הייצור הנחבא וסופיות המוצר. זהו האירוע השלישי בסדרת אירועי החנוכה של התכנית, שהם חגיגה של אור, אש תנועה וסיבוב. הפעם לצד האלמנטים המאפיינים את החג, נשים דגש על גמישות ונכונות להתמודד עם הבלתי צפוי, נזמין רוח מרד, חבלה והשתתפות חיצונית.

סטודנטים משתתפים: אביגיל רוביני, עומרי פישר, בילי רגב, נועה אילן, ענת גלזר, נעמה שפרינץ, אלון חלמיש, נמרוד אזולאי, מרווה מור, יוסוף רגבי, פאדי אבו רוקייה, ושירה גלאון.

הערב יפתח ב־17:30 בהרצאה מאת שראון פז, ראש מסלול עיצוב וטכנולוגיה, בנושא ״מה בין חוויות מאירות וניסויים מרדניים?״. פעילות פסי ייצור והדלקת חנוכיה טכנולוגית ברחבת בור המים שבחצר בית הנסן תתקיים בין השעות 18:15־20:30.

בכח הזרוע. צילום: Sergeev Dima

The post שימו שמן: חנוכה־פסט 2018 בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף בצלאל

המחלקה לתקשורת חזותית של בצלאל מציינת 70 שנים ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל וצרפת בשבוע המוקדש לעיצוב הצרפתי. שבוע העיצוב יתקיים בהשראת מרד הסטודנטים בצרפת ב־1968, שהשפיע במישור המדיני, החברתי והתרבותי, ועיצב את שפתו החזותית של העיצוב הצרפתי. סטודנטים של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל לוקחים חלק בסדנאות אמן של מעצבים צרפתיים שיגיעו לרגל אירועי שבוע העיצוב. מחר (28.11) יתקיים באולם ימק״א בירושלים כנס פתוח לקהל הרחב, שבו ידברו ויציגו האמנים האורחים את פועלם וחזונם כמעצבים ויוצרים.

במהלך השבוע כל הסטודנטים במחלקה בשנים א׳-ד׳ משתתפים בסדנאות שונות, ביניהן טיול דמיוני מפריז, אינסוף, צעצועים זזים, מוזיקה חזותית, וידאו מפינג, קראפט סובניר צרפתי, ז׳ה טם טמבוריה ועוד. הנה הצצה לחלק מתהליכי העבודה של היומיים הראשונים.

The post שבוע העיצוב הצרפתי בבצלאל: היומיים הראשונים appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה הפותחת את עונת התערוכות בגלריה של המרכז האקדמי ויצו חיפה לשנה זו, מפגישה לראשונה לתערוכה קבוצתית ארבעה ציירי רחוב מהדור הצעיר, המתגוררים בחיפה ופעילים בשנים האחרונות במרחב האורבני של העיר, כמו גם בפרויקטים נוספים של ציורי קיר ברחבי הארץ. הארבעה – Erezoo / Zivink / Swan / Mashiah – המוצגים בכינויים כציירי רחוב, הם מעצבים, אמנים פלסטיים וציירי גרפיטי פעילים, מכירים זה את זה זמן רב מזירת הציור האורבני, ושיתפו פעולה בהרכבים כאלה ואחרים במיזמי-חוץ שונים.

״שם התערוכה, Empty Pool (בריכה ריקה), הוא מטאפורה למרחב העירוני שבו פועלים האמנים, הכולל בדרך כלל אתרים שהיו פעילים בעבר ונעזבו: מקומות נטושים שפעם שקקו בהם חיים״, אומרת ענת גטניו, אוצרת התערוכה. ״השם מתייחס לבריכה קונקרטית הממוקמת בהדר הכרמל ומייצגת מצב אורבני כזה. תחושת ההיעדר והתפוגגות החיוניות הבאה לידי ביטוי בפעולת הריקון של המים (מקור החיים), משחקת אף היא בשם התערוכה, המצביע גם על מהות העשייה של ציירי הגרפיטי, המפיחים חיים במקומות דוממים ונעזבים״.

״אולם, אין זה המקרה בתערוכה זו. כאן הוזמנו האמנים לפעול בחלל פעיל, בגלריה המציגה בקביעות אמנות ועיצוב. לא היתה כאן כל כוונה ׳להכניס את הרחוב לתוך הגלריה׳ או ׳למסד את ציור הגרילה המחתרתי והלא־חוקי׳. התערוכה מבקשת להציג ציור קיר דינמי, צעיר ואורבני על גבי הקירות הניצבים בלב בנין תוסס של מכללה לעיצוב, שעניינה תרבות חזותית על כל גווניה.

טשטוש הגבולות שבין הרחוב לממסד מתרחש כבר כמה עשורים, כשאמנים שהחלו דרכם ברחוב חצו את הקווים לתוך חללים ממוסדים ו׳לגיטימיים׳. גם אמנות הרחוב עברה בשנים האחרונות מיסוד בדמות פסטיבלים לאמנות רחוב או פרויקטים שונים המתוכננים על ידי גורמים רשמיים. האמנים מתייחסים בתערוכה אל מבנה הגלריה וצורת הקירות כעבודה תלויית־מקום, בתכנון כולל שמתייחס לחלל זה ובציורים שגובשו במיוחד לתערוכה. בנוסף הם ייצאו מהגלריה אל מגרש החנייה ויציירו על משאית נטושה העומדת בו דרך קבע.

האמנים פועלים בתערוכה זו כיחידים וכקבוצה בו־זמנית, כשהם משלבים אזורי יצירה משותפים (שבהם הם מגיבים זה לזה) לצד אזורים שבהם ניתן ביטוי אישי לכל אחד מאמני הקבוצה. בחלקים אישיים אלה ניתן מקום לשפות האמנותיות המובחנות של כל אחד מהאמנים, שנעות בין שפה סכמטית ואיורית לשפה רישומית וציורית. יחד עם זאת, סקלת צבעים שנבחרה במשותף מחברת בין כל הציורים כמו גם החלטות לגבי מיקום וקומפוזיציה. בתערוכה ישולבו טכניקות אופייניות לציור גרפיטי (ציור ישיר ושימוש בספריי) לצד טכניקות רחוב נוספות המשלבות אובייקטים מן הנמצא (ready made) ושימוש בחומרים מודפסים״.

האמנים המשתתפים בתערוכה:

Mashiah: אמן אוטודידקט, פעיל כצייר הן בסטודיו והן במרחב הציבורי. במקביל עוסק בעיצוב גרפי לפוסטרים וסטיקרים. אמן אורח בפרויקט ״הקרן״ בחיפה (בחסות קרן הדרים). הציג תערוכת יחיד. יצירתו נעה סביב תכנים הנוגעים בתקשורת בין־אישית. חי ויוצר בחיפה.

Erezoo: אמן רחוב, מאייר ומעצב, פעיל באירועי אמנות, מוסיקה ותרבות. בוגר המחלקה לתקשורת חזותית, המרכז האקדמי ויצו חיפה. צייר גרפיטי במרחב הציבורי מזה חמש שנים. השתתף במספר תערוכות קבוצתיות והציג תערוכות יחיד. הפיק פסטיבלי אמנות רחוב בחיפה. עבודותיו עוסקות פעמים רבות ביחס בין האדם לסביבה ולטבע (ומכאן כינויו). הן מציעות סיפור אניגמטי המחבר בין המציאותי לסוריאליסטי. חי ויוצר בחיפה.

Zivink: אמן רחוב, מאייר, קריקטוריסט ואמן רב־תחומי. בוגר המחלקה לאנימציה במוסררה – ביה״ס הרב־תחומי לאמנות וחברה ע״ש נגר, ובוגר מסלול לאיור בשנקר. הציג בתערוכות קבוצתיות ובתערוכות יחיד. נמשך לעולמות תוכן אנושיים ורגשיים ולהבעה עזה וגרוטסקית. ציורי הגרפיטי שלו ניזונים מהקומיקס האירופאי ומהאסתטיקה של הקומיקס והטלוויזיה האמריקניים. חי ויוצר בחיפה.

Swan: אמן רחוב, מעצב ומאייר. בוגר המחלקה לתקשורת חזותית, המרכז האקדמי ויצו חיפה. פרויקט הגמר שלו זכה בפרס ״אאא״ (לשנת 2018) לקידום ועידוד עיצוב ומחקר בתחום הטיפוגרפיה והשפה העברית. צייר גרפיטי משנת 2006 ואילך. עסק באמנות רחוב באופן עצמאי ובהרכבים שונים והשתתף במגוון פרויקטים בתחום. היה שותף לפיתוח וארגון אירועי רחוב שונים בחיפה. השתתף בתערוכות קבוצתיות. עבודותיו נטענות בתכנים ובדימויים באופן לא מודע. הוא מאפיין את הדמויות שהוא מצייר באמצעות צורות וכתמים גאפיים בצבעים עזים ורוויים, ומרבה לתאר פרצופים בסגנון קווי. חי ויוצר בחיפה.

הגלריה של המרכז האקדמי ויצו חיפה
מסיבת הפתיחה: יום חמישי, 29.11.18 בשעה 20.00
נעילה: 31.12.18

The post בריכה ריקה בוויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי שוני. מה שלומך?‎

מעולה‎

יפה. ברור לך מה השאלה הראשונה שלי, נכון? אולי סוף כל סוף מישהו יוכל להסביר לי: איך דברים עובדים?‎

זה פשוט, אבל צריך לעבוד על זה ‎

לא תצא מזה כל כך בקלות. תגיד משהו על שם התערוכה‎

קודם כל זו שאלה, תהייה, שאנחנו שואלים את עצמנו. השם הזה היה בדיוק אותו השם כמו שם התערוכה מ־2008 בגלריה טבי דרזנר. זאת אומרת שהתהייה הזו קיימת אצלי כבר הרבה זמן. לאחרונה, דווקא ככל שאני חי יותר, אני מתחיל לגלות דברים

מה לדוגמה? ‎

הכוח שטמון בלשחרר

ואיך זה בא לידי ביטוי בעבודות שאתה מציג עכשיו? לעומת אלו שהצגת לפני עשר שנים?‎

היום אני מבין שאני מתעסק באותם דברים כבר הרבה שנים. לאחר שהפנמתי שיש תבניות מסוימות ושדברים חוזרים על עצמם, התחלתי לתת הרבה יותר מקום לאינטואיטיביות, למשחקיות, להנאה ולהפתעה שבעשייה.‎ זה תהליך שקרה בשנתיים וחצי האחרונות

ממה שראיתי מהעבודות החדשות שלך, נראה שיש לך איזו חוקיות, אבל בכל פעם אתה שובר אותה בדרך אחרת. בודק איך אתה יכול לכופף את החוקים. לעבור את הגבול. לשבור את מה שאתה החלטת עליו. אני בכיוון?‎

כן‎. חשוב לי במקרים רבים שתהיה ממש איזו נגיעה חד־פעמית; שתהיה לפעמים חשיבה של יום שלם על אלמנט ספציפי ואז הוא ייצא בלתי צפוי לחלוטין. אני נזהר שלא לשעמם את עצמי.‎ אני מאוד מנסה להיות לא־סיפורי (non story art‎)

זה קצת שונה מהכובע האחר שלך כאיש פרסום? אני מכיר אותך כפרסומאי, וכאמן רק מעשר השנים האחרונות, אבל את הדרך המקצועית שלך בכלל התחלת כסטודנט לאמנות. מעניין אותי איפה בעבודות שלך יש קשר למה שעשית אי אז בבצלאל, לפני 40 שנה‎

בבצלאל היו לי שתי תקופות. בשנה א׳ ובשנה ב׳ התעסקתי עם רישום ותחריטים: המוטיב העיקרי שלהם היה אותן צורות שאני מתעסק איתן היום. קיימים אצלי כמה מהתחריטים הללו.‎ בשנה ג׳ ובשנה ד׳ הייתה בעבודותיי השפעה חזקה של ג׳וזף בויס, של הקונספט. אז עשיתי עבודות ופרפורמנס, ובסופו של דבר כתוצאה מהאמנות הזו הלכתי לפרסום. חשוב לזכור שגם כאיש פרסום הייתי ארט־דיירקטור וקריאייטיב־דיירקטור. לא באתי מהכסף. לא התעסקתי עם ניהול או עם לקוחות.‎ הייתי קריאייטיבי ומאוד קונספטואלי‎

האמת שהייתי שמח לראות קצת עבודות מבצלאל… אבל בוא נמשיך לתערוכה בגלריה נולובז: מה אתה יכול לספר על העבודות שמוצגות בה? כמה יש, מה הפורמט, הטכניקה וכן הלאה‎

אשמח לשלוח לך (האמת שבאתר שלי יש תיקייה מבצלאל).‎

בתערוכה אני מציג ציור, ברובו אקריליק על בד. יש גם נייר, יש גם קצת יציקות פוליאוריתן ואפוקסי. ציור אבסרקטי, לא־סיפורי שבאופיו מנסה להימנע מקלישאות. אלה עבודות מהשנתיים וחצי האחרונות. חלקן נעשו ברזידנסי בקונטיקט, ורובן פה בסטודיו

מה מושך אותך באבסטרקטי? בלא־סיפורי?‎

אני מתייחס לסיפוריות היום בחשד ובדחייה. ממכשיר של תקשורת הסיפור הפך לעניין עצמו. בציור שלי אני מנסה להדהד איזה תדר, וליצור תקשורת לא מילולית. יותר מוסיקה, יותר שירה

אתה לא מפחד (אולי מפחד היא לא המילה הנכונה, ובכל זאת) שאנשים יסתכלו על העבודות שלך ולא יבינו? שזה יראה להם תרגיל? כי, כמו שאמרת, אנשים מחפשים היום סיפור. גם אני בראיון הזה מחפש בסוף סיפור‎

מישהו סיפר לי על איזה אמן שמכר סדרת ציורי שמן של שמיים עם קצת עננים. לאספן שקנה אותם הוא אמר שאלה ״שמים של ירושלים״. נכון, כולם מחפשים סיפור. אני מאמין שבעתיד הלא רחוק התקשורת תהיה פחות סיפורית ויותר חוויתית־חושית. זה יגיע. יש אנשים שמגיבים לציורים בהתרגשות אמיתית

בטקסט התערוכה מוזכר אביך, מדען מתחום חקר החרקים, שהשאיר אחריו אוסף גדול של רישומי מחקר. אתה רואה בעבודות שלך תגובה לכך? המשך? קשר?‎

ברור. בתור ילד הסתובבתי במעבדות במכון וולקני לחקר החקלאות, וראיתי את כל הצנצנות והאוספים. הוקסמתי במיוחד כשאבי היה מסתכל במיקרוסקופ ומצייר בציפורן טבולה בדיו איברים ספציפים כמו מחושים, אברי רבייה, לסתות וכנפיים של חרקים על ניירות פרגמנט חצי שקופים (לצורך המאמרים המחקריים שעשה במזיקי הצומח).‎ אבל העבודות שלי הן לא המשך לכך: הן תגובה למה שכנראה הוטבע בי בגיל מאוד צעיר

מה, הפירוק לגורמים? ההתבוננות המדוקדקת?‎

אני מרותק לחלקים הקטנים; אני מעדיף להתעסק באותיות ובקשר שלהן. אני נהנה מהטבלה המחזורית שיוצרת מולקולות שיוצרות חלבונים. אני מנסה לעשות חיבורים משלי לחומרים שאני יוצר‎‎

אז עוד שאלה על הפורמט הריבועי והצבעוניות (מה הגדלים של העבודות, דרך אגב?). מהרגע הראשון שראיתי את העבודות הן התקשרו לי לעידן הדיגיטלי בגלל הפורמט, הצבעוניות והקומפוזיציות. הן כאילו התאפשרו בגלל החופש שהעידן הדיגיטלי מאפשר, אבל אני מרגיש איזו התרסה בגלל השימוש באקריליק. זה כאילו שהיית יכול לעשות אותן במחשב, אבל הכוח שלהם הוא בידניות, בחד־פעמיות, בפיזיות. אתה מבין למה אני מתכוון?‎

לגמרי. אני מייחס חשיבות גדולה לנגיעה הידנית ולהבט אישי. גם זה עוד מעט לא יהיה (או אולי תהיה נגיעה אישית־דיגיטלית). למגע יש חשיבות, ובגלל זה אני משתמש בשלל נגיעות שונות, בטכניקות שונות. רוב העבודות הן 100 על 110 ס״מ, אני קורא לזה פורמט ריבועי נושם. כלומר, זה נראה ריבוע ונותן הרגשה של ריבוע, אבל יש לו עשרה אחוזים נוספים לרוחב או לאורך, והנשימה הזו מאפשרת גם למתבונן לנשום. 

אני נהנה להגדיר גודל ספציפי ולהתמקד בו. יש לי בסטודיו גם עבודות ענק של שלושה וארבעה מטרים וגם פורמטים קטנים יותר. זו התמודדות מרתקת לעבור מגודל לגודל ומפורמט לפורמט

אהבתי את ה״פורמט ריבועי נושם״. אני הולך לגנוב לך את זה מעכשיו‎

שלך. אבל תן אזכור…‎

בכיף. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

אני מרגיש שסוף־סוף אני נמצא איפה שרציתי להימצא כל חיי – שאני ממוקד, שאני יודע, ושהכול עוד לפני

The post שוני ריבנאי ממשיך לבדוק איך דברים עובדים appeared first on מגזין פורטפוליו.

מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, בשיתוף יריד צבע טרי, פרסמו היום את רשימת המעצבים שנבחרה לחממת מפעל הפיס לעיצוב. במסגרת החממה יזכו המעצבים במענק כספי בסך עד 50 אלף ש״ח למעצב, לליווי מאנשי מקצוע בכירים במהלך עבודה על עיצוב וייצור פרויקט חדש, ולחבילת תצוגה ביריד צבע טרי, שיתקיים באביב 2019, הכוללת הקצאת ביתן להצגת תוצרי החממה. המעצבים שנבחרו הם נעמה אגסי, עיצוב מוצר; נטע אשרי ותום כהן, סטודיו BeHold, עיצוב מוצר ועיצוב גרפי; נעמה בן משה, עיצוב טקסטיל; מיכל לויצקי, עיצוב מוצר והדפסת תלת־ממד; עמרי פישר, עיצוב תעשייתי; ניב תשבי, עיצוב מוצר.

ניב תשבי. צילום: מ״ל

מיכל לויצקי. צילום: יוסי לוי

חממת העיצוב נוסדה בעקבות הצלחת פרויקט חממת הפיס לעיצוב אופנה. דולין מלניק, מנהלת אגף התרבות והאמנות במפעל הפיס, אמרה ש״לאור הצלחתה של חממת מפעל הפיס למעצבי אופנה והשינוי שהיא מחוללת בתחום, אנו ניגשים לסייע לתחום העיצוב במודל דומה לזה של האופנה: הקמה של חממה שמאפשרת למעצבים צעירים תמיכה מקצועית ממעצבים ותיקים, סיוע כספי לפרויקט חדש וחשיפה ציבורית נרחבת ביריד צבע טרי, שאליו מגיעים עשרות אלפי אנשים״.

חברי הועדה המקצועית שבחרה במעצבים: איתי אהלי, מעצב מוצר, תערוכות וחלל העוסק במגוון רחב של פרויקטים מסחריים וניסיוניים, במחקר תרבותי וחומרי; גלית גאון, ראש התוכנית לאוצרות בעיצוב בשנקר; ליאורה רוזין, מעצבת מוצר המתמחה בתחום פיתוח קונספטים ומוצרים בעבור תעשיית המזון ומרצה בתכניות לעיצוב תעשייתי בבצלאל; יפעת גוריון, מייסדת שותפה, מנהלת אמנותית ואוצרת ראשית, ירידי צבע טרי; וענת ספרן, מנהלת אמנותית של שבוע העיצוב בירושלים, יזמית ואוצרת פצ׳ה קוצ׳ה תל אביב, חברת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות.

עמרי פישר. צילום: מ״ל

נעמה אגסי. צילום: מ״ל

נעמה בן משה. צילום: Slowdown Studio

The post חממת העיצוב של מפעל הפיס: התפרסמה רשימת המעצבים במחזור הראשון של הפרויקט appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף בצלאל

The post שבוע העיצוב הצרפתי בבצלאל > דירק בהאז׳ ואוולין טר בקר > Sign of the Times appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף בצלאל

The post שבוע העיצוב הצרפתי בבצלאל > ג׳פרואה פיתון > Handmade Murals & Self Expression appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף בצלאל

The post שבוע העיצוב הצרפתי בבצלאל > ליטו > Graffiti Lettering appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף בצלאל

The post שבוע העיצוב הצרפתי בבצלאל > פאני מיכאליס > Metamorphosis appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף בצלאל

The post שבוע העיצוב הצרפתי בבצלאל > סמואל רו > Little Big Manifest appeared first on מגזין פורטפוליו.