1. כי איזה עתיד כבר יש כאן? משאלות הלב האסקפיסטיות של שבוע האופנה בתל אביב 2018

לירוי שופן • יום חמישי, 15 במרץ 2018

עיצובים פורנוגרפיים, בגדי מועדונים, מוטיבים שנלקחו מהמזרח הרחוק וערכות להסנפת קוק – המעצבים הבולטים בשבוע האופנה בתל אביב רוצים להיות בכל מקום מלבד כאן. לירוי שופן על המשאלות הכמוסות, האסקפיסטיות והטראגיות של התעשייה המקומית.

לכתבה המלאה >>

שחר אבנט. צילום: דנה קסלר

2. שחר אבנט: מהפוסט באינסטגרם להופעה של ביונסה

יובל סער • יום רביעי, 20 ביוני 2018

שנה וחצי אחרי שכתבה באינסטגרם ״אני מחכה שביונסה תלבש את העיצובים שלי״, שחר אבנט הגשימה חלום כשביונסה לבשה שמלה שלה בהופעה. אחרי שגם הקימונו שלה כיכב ב־TOY של נטע ברזילי, היא מסמנת את היעד הבא: גל גדות.

לכתבה המלאה >>

לב של מאיה ארזי ברשת סטורי. צילומים: אורית פניני

3. הלב של מאיה ארזי ב־story שרונה

פורטפוליו • יום שני, 23 באפריל 2018

אחרי שני פרויקטים שנוצרו בשיתוף רשת קום איל פו ומותג האופנה דניאלה להבי, המעצבת מאיה ארזי לקחה צעד נוסף קדימה את ״לב״, פרויקט האופנה שהקימה לפני חמש שנים, ושילבה פן חברתי בתחנה השלישית שלו – רשת story. לשם כך היא החליטה לשתף פעולה עם עמותת ״הופכות את היוצרות״ ועם מותג הג׳ינסים השוודי Nudie.

לכתבה המלאה >>

מור זקן, מתוך שיתוף פעולה של ויצו חיפה ונייקי. צילום: מיכה קיזנר

4. גיבורות העל של ויצו חיפה ונייקי

פורטפוליו • יום ראשון, 6 במאי 2018

שיתוף פעולה בין המחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו חיפה עם חברת נייקי: 13 סטודנטים בקורס אקטיב במחלקה לעיתוב אופנה התבקשו לעצב קולקציית בגדי ספורט מקורית וחדשנית, בעבור ובהשראת דמות נשית יוצאת דופן ובולטת בתרבות, המשקפת באישיותה ופועלה את הרוח והמורשת של נייקי.

לכתבה המלאה >>

לאה פרץ. צילום: שרון ברקת

5. אנחנו העולם. לאה פרץ מסכמת שנה לפני אחרונה, במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר

יובל סער • יום ראשון, 15 ביולי 2018

21 שנה בתפקיד, מקום שישי בעולם, ולאה פרץ – ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר – עדיין לומדת ומתרגשת מהסטודנטים שלה, ומציעה למבקרים לבדוק מה קורה בבתי ספר אחרים לאופנה בעולם. ״אין לנו לוח של עשרת הדברות במחלקה, ואנחנו לא על הר סיני. לו היו מסתכלים על מה שקורה היום בבתי ספר לאופנה בעולם, היו מגלים שיש חופש רב להציג את הדגמים בכל דרך אפשרית, ובחלק מהמקרים זה ממש פרפורמנס. אנחנו מאפשרים במחלקה את החופש הכי גדול שאפשר״.

לכתבה המלאה >>

לקריאה נוספת: הכתבות הנקראות של 2018

איור  •  אדריכלות ועיצוב פנים  •  אופנה  •  אמנות  •  עיצוב  •  תקשורת חזותית

The post סיכום 2018: הכתבות הנקראות ביותר באופנה appeared first on מגזין פורטפוליו.

1. חדר משלי // שרון נוימן

מיה אור • יום רביעי, 6 ביוני 2018

״צילום וארכיטקטורה הן שתי מהויות דומות״, אומרת האדריכלית שרון נוימן. ״בשתיהן נדרשת תפיסת מרחב ועין ׳צילומית׳, כך שהכל ברור תוך כדי השרבוט הראשון״. הצצה אל החיים הסודיים של האדריכלים, כתבה ראשונה במדור חדר משלי.

לכתבה המלאה >>

אורלי רובינזון. צילום: גלעד רדט

2. בית, משפחה, אנשים (ועיצוב): המסע של אורלי רובינזון מישראל לעולם

מיה אור • יום שני, 4 ביוני 2018

אחרי למעלה מ־20 שנה שבמהלכן אורלי רובינזון מתעדת בספרים את תמונת המצב של העיצוב בארץ, היא חוגגת הישג משמעותי: ספרה ״הבית הרגשי״ תורגם לאנגלית ויופץ בארצות הברית, באירופה, באוסטרליה ובמזרח הרחוק.

לכתבה המלאה >>

שרון ויזר, בית בשרון. צילומים: עודד סמדר (בשיתוף PARQUETEAM)

3. חדר משלי // שרון ויזר

מיה אור • יום רביעי, 4 ביולי 2018

״ציור ופיסול הן אמנויות, וגם אדריכלות היא אמנות״, אומרת האדריכלית שרון ויזר. ״היום, בגלל הממד הטכנולוגי, נפתח איזה פער ואפילו יש ניתוק מסוים. למרות שגם אני משתמשת במחשב באופן אישי אני מצרה על כך, כי מאוד אהבתי לשרטט וליצור פרספקטיבות, וזה חסר לי״.

לכתבה המלאה >>

מתוך אולם התצוגה של נגב. צילום: איתי בנית

4. שקט בקופסה: המיתוג מחדש של נגב מתחלק לחמישה ״לוקים״

מיה אור • יום רביעי, 31 בינואר 2018

חברת נגב הפציעה השנה עם תדמית חדשה ותפיסה שיווקית שעיקרה הנגשה – לפשט את עולם העיצוב, להנגיש אותו לקהל הלקוחות בצורה קלה וידידותית. ״האתגר היה ליצור חלל נקי, נעים וקריא לעין, ללא עודף אינפורמציה שעלול לבלבל״, אמרה דפנה קסטיאל, שעיצבה את אולם התצוגה החדש של החברה.

לכתבה המלאה >>

אולם התצוגה החדש של פיטרו. צילום: עמית גירון

5. מפגש האולמות והעולמות של פיטרו

מיה אור • יום ראשון, 29 באפריל 2018

מתחם העיצוב החדש שהשיקה השנה בחולון חברת פיטרו, מגלם יותר מכל את השינויים שהתחוללו בסביבות העבודה: את פריצת הגבולות המסורתיים שאפיינו אותן ואת תפיסתן היום כמרחבים רב־תכליתיים, משתנים ודינמיים.

לכתבה המלאה >>

לקריאה נוספת: הכתבות הנקראות של 2018

איור  •  אדריכלות ועיצוב פנים  •  אופנה  •  אמנות  •  עיצוב  •  תקשורת חזותית

The post סיכום 2018: הכתבות הנקראות ביותר באדריכלות ועיצוב פנים appeared first on מגזין פורטפוליו.

1. בוגרים 2018: האיור בכל מקום

יובל סער • יום שלישי, 21 באוגוסט 2018

היה משהו מתעתע בביקור בתערוכות הבוגרים של המחלקות לתקשורת חזותית, שהתקיימו השנה בבתי הספר לעיצוב ואמנות. לרגע היה אפשר לחשוב בטעות כאילו מדובר בכלל במחלקות לאיור, והיה קשה להתעלם מהדומיננטיות שהתחום תפס, ודאי בהשוואה לשנים קודמות. קומיקס אילם, ספרים מאויירים לילדים ולמבוגרים, פורמטים תלת־ממדיים, דיגיטליים ואנימציה: הצצה ל־12 מפרויקטי הגמר הבולטים בתחום האיור של בוגרי 2018.

לכתבה המלאה >>

תלוי באוויר. צילום: חן וגשל

2. שבוע האיור 2018: בחירת האוצר

יובל סער • יום חמישי, 22 בנובמבר 2018

פליטים ומבקשי מקלט, מוזיקה מהאייטיז, הבית העתידי ב־2048, טפסים בירוקרטיים, טראומות ילדות ושואה: יובל סער, העורך הראשי של פורטפוליו והאוצר הראשי של שבוע האיור, בוחר את חמש התערוכות שאסור היה להחמיץ בשבוע האיור 2018.

לכתבה המלאה >>

3. חתיכת ההי(פ)סטוריה של עמית שמעוני

יובל סער • יום רביעי, 28 בפברואר 2018

עם פרויקט גמר שהתגלגל לספר שנמכר ב־asos ובאורבן אאוטפיטרס, ואחרי איורים של ראשת הממשלה הנורבגית לקמפיין בחירות ושל הילארי קלינטון על שער הניו־יורק טיימס, עמית שמעוני קורא למאיירים צעירים לכוון גם מחוץ לגבולות ישראל. ״העולם שבו אנו חיים מאפשר לנו להפוך לבין־לאומיים גם בלי לצאת מהבית. צריך ליזום וליצור ולשלוח, לעבוד קשה ולא לפחד לחלום רחוק״‎.

לכתבה המלאה >>

אורי טור, מתוך גליון הממתקים של הניו יורק טיימס

4. אורי טור: ״ניצלתי ממש לקראת הדדליין״

יובל סער • יום רביעי, 14 בנובמבר 2018

הניו יורק טיימס, אפל, נייקי, אדובי, קרטון נטוורק: אורי טור מסכם את השנה המוצלחת ביותר בקריירת האיור שלו, דווקא ברגע שהחליט להרים ידיים ולעשות מה שב*** שלו: ״כשהתחלתי ממש להיכנס לסגנון הזה, זו הייתה ריאקציה לתקופה כלכלית קשה נורא בשבילי. הסגנון הזה היה סוג של ׳טוב, אם אני כבר פורש, אז אני אצייר ממש מה שבא לי בלי לחשוב מה יתפוס׳. מה שקרה אחר כך היה בגדר נס״.

לכתבה המלאה >>

אסנת פייטלסון

5. מאיירים את רכבת ישראל בתחנת רעננה מערב

יובל סער • יום שני, 23 ביולי 2018

חווית הנסיעה ברכבת ישראל משתקפת בשמונה איורים שמקבלים את פני הנוסעים, בתחנת רעננה מערב שנחנכה בתחילת החודש. משתתפים: אלירן הרוש, אסנת פייטלסון, יעל קשלס, עידו בק, פייר קליינהאוז, רחלי שלו, שירה נוק ותמר ידין.

לכתבה המלאה >>

לקריאה נוספת: הכתבות הנקראות של 2018

איור  •  אדריכלות ועיצוב פנים  •  אופנה  •  אמנות  •  עיצוב  •  תקשורת חזותית

The post סיכום 2018: הכתבות הנקראות ביותר באיור appeared first on מגזין פורטפוליו.

גזעי עצי התמר המתים מיתמרים לגובה ואניציהם כמו פוצעים את השמיים הקודרים. הם ניצבים שם כמו טוטמים עזובים, כמתים־חיים שתקוותם אבדה. אולם השמיים אינם דוממים, הם מלאי התרחשות – מאיה כהן לוי פוצעת אותם וחושפת אט אט את הלובן שמאחוריהם בדפוס סוער ומאיים; השמש והירח כמו מכילים זה את זה ברקע והדקלים מתרבים ומשתוחחים, ואז נעלמים לטובת נוף מדבר – במיצב הווידאו על שלושה מסכים שמציגה כהן לוי בתערוכה ״טרילוגיית נדודי לילה״ בגלריה גורדון (עד 5.1.19).

טכניקת הפציעה, החיתוך והקילוף של שכבות מנייר הצילום, שאותה פיתחה כהן לוי בעשורים האחרונים, חותרת תחת יסודות הצילום ומעבירה אותו למחוזות חדשים. בעבודתה החדשה היא יוצרת לראשונה וידאו בסטופ־מושן המבוסס על עבודת היד שלה בטיפול בצילומים. בצפייה בהקרנה נראה המהלך כמעט מתבקש: מעבודה סטטית המתארת מצב היא עוברת לעבודה המתארת התרחשות. יחד עם זאת היא משאירה לצופה לתפור בעצמו את הנראטיב. יש במהלך הזה תפנית חדה בעבודתה של כהן לוי. אם בעבודות הנייר היא חצבה דרכה להפיכת הצילום לעבודה מוחשית, בעלת טקסטורה ובלתי ניתנת לשכפול, כעת הוידאו מהווה חזרה למחוזות האפמרליים, הבלתי מוחשיים.

בתערוכה זו היא עובדת עם צילומים שצילמה בלילה במדבר. היא משליכה את עולמה הפנימי על הדימוי הצילומי ומקיימת איתו דיאלוג. המקצב, הכיוון והגודל של הקילופים, יחד עם מיקומם ביחס לדימוי המצולם משקפים את החוויה הפנימית של האמנית. העבודה ״טרילוגיית נדודי לילה״ מורכבת משלושה קטעי וידאו המוקרנים בו־זמנית על שלושה קירות, שמקיפים את הצופה ושואבים אותו לאווירה האפוקליפטית. זו נתמכת בעבודת סאונד שחיבר אבי בללי במיוחד לעבודה, ״מוזיקת ספירות עמומה ומתמשכת״, כפי שכינתה אותה טלי תמיר, בטקסט התערוכה.

הקטע הראשון ״הלך״ מציג דמות אדם המתגמדת במרחב הטבע העצום. יש בכך משהו שמזכיר מסורות יפניות ואסייתיות אחרות, המתמקדות בהוד של הטבע וקטנותו של האדם מולו. אולם כאן אין התפעלות אלא דווקא תחושת איום. ההלך של כהן לוי אינו מטפס במעלה ההר (כמו סיזיפוס), אלא דווקא יורד ממנו, כאילו ויתר על האתגר. דמותו נראית משתוחחת כמעט תחת הגבול העליון של המסך, כאילו אין לו מקום עוד בעולם הזה, כשרוב שטח התמונה נתפס על ידי ההר.

ב״שמש שחורה״, קטע הווידאו השני, המוצג על גבי הקיר המרכזי, היא מפגישה בין השמש לירח: היבקעות הירח אשר השמש מפציעה מתוכו והתקיימותם זה לצד זה. זהו מפגש בין שני טיטנים בעלי גודל דומה, הנאבקים על מקומם. הקווים האלכסוניים שיוצרת כהן לוי בפציעות הצילום חודרים אל החלל ואט אט מסיגים את האפור לטובת הלבן, הריק.

הקטע השלישי, ״ים המלח״, ממחיש את המוות ששורר בממלכה זו של גוויות דקלים ובולענים. הוא מהדהד עבודות קודמות של כהן לוי, שעסקו במרחב הזה וקשה שלא לחשוב גם על עבודותיה של סיגלית לנדאו – שתערוכתה ״אשת לוט״, המתמקדת באובייקטים שהתאבנו במלח, מוצגת בגלריה אלון שגב הסמוכה – שהפכו לסמל של ים המלח הגווע.

מאיה כהן לוי – עבודת וידאו בשלושה חלקים, מראה הצבה

גריעה והיעדר

כהן לוי יוצאת מהמרחב האורבני שבו עסקה בעבודות הקודמות וחוזרת אל הטבע שהעסיק אותה בשנות ה־90. אולם אלו אינם דימויים של צמחים וגזעי עץ בעלי ממד דקורטיבי, אלא תמונה כוללנית יותר, שיש בה אמירה חזקה לגבי מקומו של האדם בטבע והיחסים ביניהם. הלימודים שלה ביפן מורגשים באסתטיקה הצורנית, ומשפיעים גם על תהליכי העבודה, כפי שהיא מעידה, בהתייחסות לג׳סטה של האמן שהיא בו זמנית ספונטנית ובשליטה מלאה.

בחלל הקדמי של הגלריה מוצגות עבודות הנייר שהיוו את הבסיס ליצירת הוידאו. כאן אפשר לבחון מקרוב את הפציעות שמייצרת כהן לוי, לבדוק לעומק את הטקסטורות שנוצרות ולהרהר על הבחירות של האמנית לקלף חלק מן החיתוכים ולהשאיר אחרים כחריצים בלבד. המפגש עם עבודות אלה הוא אינטימי יותר וחוסר השלמות של עבודת היד מורגש בהן, בעוד עבודת הוידאו, עקב הגודל והמרחק, מנטרלת פגמים אלה. ההצגה שלהן יחד מוסיפה רבדים לעבודה ומעשירה את חוויית הצופה.

עוד מוצגים בגלריה שני ציורי שמן על בד של כהן לוי מ־2014. למרות שאין להם נגיעה ישירה לעבודה הנוכחית, הם מאפשרים לראות כיצד הנושא מתפתח אצל כהן לוי ואיך ה״פציעות״ מתורגמות לעבודת צבע נהדרת. מבחינתה של כהן לוי כל העבודות האלה עוסקות בגריעה ובהיעדר, גם אם באות לידי ביטוי בטכניקות שונות.

נדמה כי חלל הגלריה הגבוה והמואר אינו משרת באופן מיטבי את עבודותיה של כהן לוי והצבת אוביקטים שאינם קשורים לתערוכה (כסאות מפוסלים של רון ארד, עבודת נוף בצמר של גל ויינשטיין) יוצרת הפרעה בחוויית הצופה. מחוץ לגלריה, בתוך חלון שנפער במסך הקורטן העוטף את המבנה (בעיצוב רון ארד), מוצג דימוי של אחת מעבודות החיתוך של כהן לוי, ככרזת פרסום לתערוכה המשתלבת נהדר בחזית ומעניק לה נופך דרמטי. לצידה, בחלון נפרד, מודפס על רקע לבן שירו של חיים לנסקי, שנכתב בעת שהיה אסור בברית המועצות ב־1935:

מעריב היום על אגם,
הדגה ירדה לנום בעמק.
כבר שבתו עופות מלהגם;
מה עגום ברשרושו הגומא!

הד קול מה והד קול מי קובל
בקנים המפרכסים האלה?
הן שמם החוף, מימי תבל
לא דרכה עליו כף רגל הלך.

על ימים שמשם שקעה מכבר,
על כיסוף שלא נתן לו אומר,
על נדוד הסיס ואווז הבר —
על כל זה לוחש ליאור הגומא.

השיר, שבחר אמון יריב, בעל גלריה גורדון, חותם ופותח את התערוכה באופן נהדר וייחודי. 

The post נדודי הלילה של מאיה כהן לוי appeared first on מגזין פורטפוליו.

״תמיר היה כל כך מוכשר ושופע. במבט ראשון אפשר לדמיין שאנשים שונים עיצבו את אוסף הכריכות המוצג בתערוכה, אבל מבט שני מגלה יכולת אנושית מרגשת לזקק איזו מהות שקשורה לספר או לז׳אנר, מבלי להיבלע בפורמט הנתון של סדרת הספרים או ההוצאה שבה יצא. יש כאן מצד אחד עבודה פרטנית – עיצוב שמתאים באופן מוחלט למקרה הספציפי, ומעשיר אותו – ומצד שני כישרון גדול שרואים את טביעת ידו הייחודית בכל אחת מהעבודות״.

יובל אביבי, המנהל האמנותי של ״רגע אחד – המילה הכתובה״

–

בחודש אוקטובר האחרון הלך לעולמו המעצב הגרפי, הצלם והמשורר תמיר להב־רדלמסר, והותיר אחריו אוסף מרתק של כריכות ספרים. ביום רביעי (2.1) תיפתח בבית עיריית תל־אביב-יפו התערוכה ״כרוך״ שתציג כריכות ספרים שעיצב, במסגרת האירוע רגע אחד – המילה הכתובה לזכר איריס מור, שהלכה לעולמה בשנה שעברה בעודה מכהנת כמנהלת אגף התרבות של עיריית תל־אביב-יפו. התערוכה היא יוזמה משותפת של גיורא יהלום, שהחליף את מור בראשות האגף, ושל יובל אביבי, המנהל האמנותי של האירוע.

 ״לצערי, לא הכרתי את תמיר באופן אישי, אבל עבודתו הייחודית ליוותה אותי שנים בספרים שעל שידת הלילה״, מספר אביבי. ״גם בספרי השירה שלו, שהיו ההיכרות הראשונה שלי איתו, וגם באמצעות הכריכות שעיצב, שגיליתי רק בשלב מאוחר יותר. אנחנו שמחים להראות את כריכות הספרים שעיצב מחוץ למדפי חנויות הספרים״.

איזה עיקרון הנחה אתכם בבחירת הכריכות שיוצגו בתערוכה? 

״הכריכות שבחרנו חוצות תקופות, הוצאות, וז׳אנרים ספרותיים, והמשותף לכולן הוא שהן ביטוי חזותי של רגע בזמן. חלק מהכריכות כה איקוניות עד שהוטבעו בתת־מודע הקולקטיבי של קוראי הספרות בישראל. לדוגמה, הכריכה של ׳דור X׳, של דאגלס קופלנד, הספר הראשון של הוצאת בבל, הוצאה שהקמתה, בעיניי, מסמלת רגע מכונן בעולם הספרות הישראלי, והיוותה אז אופוזיציה מרעננת וחדשנית להוצאות הספרים הגדולות.

דור X, דאגלס קופלנד, הוצאת בבל

שמש שמש, אהרן שבתאי, הוצאת חרגול

״לא במקרה הטקסט המכונן הזה – שהגדיר דור באמריקה, היה הראשון לצאת בהוצאה זו, והכריכה עצמה, בדומה לטקסט שהיא אורזת, הפכה לדימוי כה מוכר עד שהיא חלק בלתי נפרד מהחוויה של קריאה בו. עוגן דומה אני מוצא בכריכה היפה של ׳שמש שמש׳, של אהרן שבתאי, שהופכת במעשה קסמים את הפלינדרום הכפול ללוגו, ומתעכבת על הדרך שבה הטקסט והפונט הם כלים אמנותיים חזותיים.

״אחת הכריכות המקסימות היא זו של הספר ׳זה זה׳: על הכריכה מופיעה כוס קפה, קפה שחור בכוס זכוכית, דימוי כל כך מוכר ומקומי שנתון במסגרת לבנה שחוצה את גבולות הפורמט, ומי שהכיר את תמיר ברשתות החברתיות זוכר שהיה מעלה לעמוד הפייסבוק שלו בכל יום צילום של כוס הקפה שלו על שולחן העבודה, וכותב ׳בוקר טוב׳. זה לכאורה רגע טריוויאלי ויום־יומי – שתמיר הצליח גם אותו להפוך לאיקוני״.

ססמוגרף מרתק לתקופה

הכריכות שמוצגות בתערוכה כוללות מגוון יחסית רחב של תקופות וסגנונות: עבודות ידניות לחלוטין, שנעשו ללא מחשב, לצד עבודות שנוצרו בשנים האחרונות בטכנולוגיה דיגיטלית. מעבר להבט הטכנולוגי והמעשי, ״עיצוב טוב הוא אומנם על־זמני אבל הוא ססמוגרף מרתק לתקופה שבה נוצר״, אומר אביבי. ״יש פה דברים שהם מראה לרגע שבו נוצרו, לדוגמה הכריכה של ׳ראיונות קצרים עם גברים נתעבים׳ של דיוויד פוסטר וואלאס, ספר שעוסק בחדות ובאכזריות כמעט בגבריות ובמיקומה הסוציולוגי – רגע לפני שהשיח הזה נעשה כל כך מרכזי ומדוברר.

תמיר להב־רדלמסר

גברים נתעבים, דיוויד פוסטר וואלאס, ספרית פועלים

״הבחירה בדימוי גברי ואלים, אבל כזה שמופנה כלפי הגבר, היא כל כך חריפה, והכריכה לתפיסתי נהייתה איקונית ברגע ההדפסה. נדמה לי שהדפסת כריכה כזו משקפת בהחלט את העידן שהעולם נכנס אליו ב־2013, עידן שבו יחסי הכוחות שמניעים את העולם נחשפים באופן מערער. מהצד השני של הקריירה אני חוזר לכריכה של ׳דור X׳, וחושב עד כמה הוא הצליח בדימוי אחד לחשוף את כל האשליה או התרמית שהדור הזה נקלע אליה. גם כאן יש בחירה מיוחדת, כמעט סרקסטית, בדימוי, אבל השילוב בין הספר לכריכה הופך את הספר עצמו לאיקוני״.

כיצד התערוכה מבטאת את השינוי בכריכות לאורך הזמן ואת השתקפותם של שינוייים ותהליכים בחברה הישראלית?

״תמיר היה כל כך ורסטילי ומוכשר שהרגשנו שאפשר לתת ביטוי לכישרון שלו וגם לשינויים בתקופה דרך מקבץ לא כרונולוגי בהכרח, אולי אפילו אקלקטי של עבודתו. יש כאן אוסף של פונטים, או בחירות סגנוניות שמבט מהיר בשנת ההוצאה של הספר יכול לשפוך אור על סיבת הבחירה בהם. אבל ברובד עמוק יותר יש כאן החלטות נוספות.

״לדוגמה, כריכת הספר ׳רצח בדרך בית לחם׳ של בתיה גור מ־2001 יוצרת ויז׳ואל חד משמעי של העמוד הראשי בעיתון יומי. זה יצא ברגעים האחרונים של עידן השגשוג של הפרינט וזורק אותנו ישר לעלילת המתח של סיפור הבלש. דוגמה נוספת, מצמררת, היא ספרו של תמיר ׳ויהיו הימים טרף׳, ספר שמאגד קריאה מוערת בכתביה של סוזן סונטאג ב׳המחלה כמטאפורה׳ ומלווה בצילומים שלו.

״על הכריכה דיוקנו של תמיר, מישיר מבט למצלמה. יש פה איזה רפרנס לפילוסופים הגדולים, אבל גם לקאראווג׳יו ודיוקנאות הנערים שלו, והחיבור הזה כל כך נוגע ללב ועצוב. זה ביטוי מעודן של רגע קשה מאוד. אז לא הייתי אומר שיש פה רגע לאומי בהכרח, אבל כן נדמה לי שכריכת ׳ויהיו הימים לטרף׳ היא מעין בבואה של דור״.

ויהיו הימים טרף

רצב בדרך בית לחם, בתיה ור, הוצאת כתר

The post רגע בזמן: העטיפות שעיצב תמיר להב־רדלמסר  appeared first on מגזין פורטפוליו.

במהדורתו הבין־לאומית הרביעית, ממשיך שבוע העיצוב להיות אירוע העיצוב הציבורי המוביל בישראל, עם למעלה מ־22,000 מבקרים, בהשתתפות כ־150 מעצבים מהארץ ומהעולם במעל ל־40 אירועים, תערוכות ומייצבים, וביצירת שיתופי פעולה חדשים עם גופים מובילים מקומיים ובין־לאומיים. שבוע העיצוב ירושלים שם דגש על עבודות חדשות בדגש לא מסחרי ומבוסס תמה, בחתכי רוחב דיסציפלינריים וביצירת פורמטים חדשים לתצוגה, לפרפורמנס ולאירועים.

השנה יפעל שבוע האיור התמה ״מזרח״: מה אנחנו רואים כשאנחנו מביטים למזרח? איום כלכלי בדמותה של סין מתחזקת? מסך ברזל שנבנה לאיטו מחדש? מבול פליטים מאזור מלחמה מדמם? או האם זה המסתורין של תרבות, רוחניות ואורח חיים אחר – מקום של אבולוציה כה שונה מהמערב?

בעיניים מערביות, המזרח תמיד ייצג את האחר, לעיתים כמסתורין ולעיתים כאיום, ולא פעם כשניהם. אך מה שאנו נוטים לייחס כמזרח, קרוב, תיכון או רחוק, לא בהכרח קיים. המזרח הוא תוצאה של חלוקה שרירותית המשקפת את הכוחות השולטים של המאה ה־19. הוא התוצאה של תרבות יורו־צנטרית שנטעה רגליה ברחבי הגלובוס. הוא התוצאה של היררכיה חברתית שנוצרה עקב אימפריאליזם זה.

המזרח הוא הרבה דברים. הוא הכיוון שבו כדור הארץ מסתובב והיכן שזורחת השמש. הוא הכיוון שבו הרוח נושבת בערים רבות בעולם. הוא כיוון אבסולוטי במצפן. הוא קו הגבול הדק במקומות שהם קו התפר בין שתי תרבויות. הוא מקום של פילוסופיות, אידיאולוגיות והרגלים תרבותיים אלטרנטיביים. הוא לעיתים בפשטות מה שממזרח לנקודה שבה אנו עומדים, ולעתים הוא מה שמ״מזרח״ לנקודת המבט שלנו.

ממקום מושבו בעיר שהיא עצמה צומת בין הקטבים, שבוע העיצוב ירושלים 2019 יתמודד עם השאלה הרגישה של המזרח. הוא יעשה זאת לא על ידי הפניית המבט מזרחה מנקודת תצפית מערבית, ולא בהסתכלות על העבר מפרספקטיבה של חילופים תרבותיים ומאבקים פוליטיים. הוא לא יסתכל אל המזרח, אלא על ה״מזרח״ – כמונח, ככיוון, כנקודת ייחוס אבסולוטית וכסט של מערכות יחסיות שהוא מייצר ברחבי הגלובוס. כעתיד ולא כפולקלור. ככזה הוא ינסה, החל מהפריקונספציה וכלה באבסולוטי, לפרק את המונח דרך סדרה של תערוכות, פרויקטים, מיצגים ומיצבים אנקדוטליים, ותכנית אירועים עשירה.

שישה פרקים ישמשו לפרש את האירועים, התערוכות והמיצבים שיתארחו בשבוע העיצוב ירושלים 2019: ״מזרח מול מערב״ יחקור את התפיסה הדיכוטומית של מזרח ומערב מימי קדם ועד היום; ״מזרח ממה?״ ידגיש את היחסיות של מה שמוגדר כמזרח בתרבויות שונות ברחבי העולם; ״מזרח אחר״ יתבונן ביחס למזרח בקני מידה שונים – יבשתי, לאומי, עירוני, ואנושי; ״הבטחות ממזרח״ יבחן את העתידים שהמזרח מציע, במונחים טכנולוגיים, חברתיים ותרבותיים; ״היברידים״ יחקור את נקודות המפגש בין מזרח ומערב ואת האלטרנטיבות שהן מייצרות להתבוננות הדיכוטומית הקלאסית; ולבסוף, ״המזרח האבסולוטי״ יציין את הביטחון במה שהוא תמיד מזרח – המקום ממנו זורחת השמש. תוך בחינה מחדש של המונח, אנחנו לבסוף עומדים בפני השאלות: מה באמת רואים כשמתבוננים למזרח, ומי מחליט מה ממזרח לנו?

צוות שבוע העיצוב ירושלים 2019 – מנהלי שבוע העיצוב: חן גזית, רן וולף; מנהלת אמנותית: ענת ספרן; אוצר ראשי: טל ארז – קורא למעצבים מכלל הדיסציפלינות להגיש הצעות לעבודות קיימות או חדשות תחת התמה השנתית ״מזרח״. קנה המידה של העבודות גמיש (עבודות בודדות, פרויקטים רחבים, מיצבים, תערוכות, פרפורמנס ועוד), ודגש יינתן לעבודות המאפשרות תצוגה בחוץ. מימון יינתן לעבודות הנבחרות. יכולים להגיש יוצרים בודדים או קבוצות.

יש לצרף:

• הצהרת כוונות המעצב ותיאור הפרויקט המוצע עד 400 מילה.
• דימויים ומידע טכני להמחשת הפרויקט: לפרויקט קיים: צילומים, מידות, חומרים, תנאי תצוגה מיוחדים במידה ויש, מתי ואיפה הוצג; – לפרויקט חדש: סקיצות, הדמיות, פירוט טכני והערכת תקציב.
• קורות חיים של המעצב/מעצבים המגישים ולינקים רלבנטיים.
• תיק עבודות (עד 5mb) עם דוגמאות רלבנטיות.

לוחות זמנים:

• הגשות יתקבלו עד לתאריך 4 לפברואר 2019
• תשובות למתאימים יימסרו עד לתאריך 18 בפברואר 2019.

נא לשלוח הצעות למייל opencall@jdw.co.il בקובץ PDF אחד המרכז את כל החומרים.

–

בית הנסן הינו בית לתרבות שנפתח מחדש לקהל הרחב אחרי למעלה ממאה שנה שבהן היה סגור ומבודד כבית חולים למצורעים. הבית והגינה שמקיפה אותו שוקמו ושומרו במהלך 2011-2013 על ידי הרשות לפיתוח ירושלים ובניהול חברת רן וולף – תכנון אורבני וניהול פרויקטים. כיום המקום משמש ביתם של אמנים, יוצרים ואנשי אקדמיה בתחום העיצוב, המדיה והטכנולוגיה, ונותן במה ליצירה ומחקר מובילים, וחשיפתם בקרב קהל מקצועי וסקרן. המנהלת פועלת במטרה לחזק את העיר ירושלים ואת הקהילה היוצרת בה, תוך כיבוד הגופים השונים הקיימים בעיר.

The post קול קורא: שבוע העיצוב ירושלים 2019 בכיוון מזרח appeared first on מגזין פורטפוליו.

ביום חמישי 3.1 תיפתח בגלריה חזי כהן התערוכה של נירית טקלה, ״שלוש צפיות״ (אוצרות: שולמית נוס וחגית פלג רותם). זו תערוכת יחיד ראשונה בארץ לטקלה, שבנובמבר הציגה תערוכת בכורה בלונדון, בגלריה אדיס פיין ארט, בעקבות שהות אמן באדיס אבבה.

כמי שעלתה לישראל מאתיופיה בגיל חמש, ההזמנה לרזידנסי באתיופיה הייתה מעין שיבה הביתה. אבל הבית המדומיין מרחוק התגלה כארץ זרה ומפתיעה: באדיס אבבה מצאה טקלה עיר בירה מודרנית ושוקקת חיים ואמנות. כשנסעה לביקור באזור הולדתה גילתה חלקת ארץ ירוקה ופורייה, ולא מדברית וצחיחה כפי שנחרתה בתודעתה – אולי בעקבות סיפורי העלייה שעליהם גדלה. התגלית הזו, כמו גם חוויות אחרות של גילוי והתפכחות, מזינות את המבט הרב־מקומי שלה ומעניקות לציוריה עומק רגשי ויכולת הבעה יוצאת דופן.

כותרת התערוכה מתייחסת לאופן הראייה של טקלה את עצמה ואת המבט של החברה עליה: ״בחוויה שלי אני חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. יחד עם זאת, ההסתכלות המדירה אותי ואת בני קהילתי על ידי חלק מהאנשים בחברה, מאפשרת לי להסתכל מבחוץ על החברה. אותה הדרה שאני חווה הופכת בעבורי ליתרון ומאפשרת לי להסתכל במבט מרוחק, מנותק וביקורתי על החברה, כמו להציב מראה בפני הסביבה״.

ציוריה צומחים מחוויית חיים ייחודית, שבה היא מטיילת במבטה בין ההוויה האישית שלה, לבין המבט החיצוני, החברתי, המתבונן בה ומגדיר אותה. היא מטמיעה בעבודותיה משקעים ומידע מהביוגרפיה הפרטית שלה, ובוחנת את מקומה האישי בעולם, אך בה בעת לא מתכחשת לתפקיד הייצוגי של האמנות כראי החברה – כבת קול המבטאת את הלכי הרוח שרוחשים סביבה, את העוולות, את המשאלות ואת מראות היום־יום.

בולטת בשונותה בעולם האמנות הישראלי, טקלה מוסיפה לבסס את מקומה כאמנית בעלת קול ייחודי ואמירה משמעותית. הציורים משמשים הד למציאות בעולם הסובב אותה, המוצאת ביטוי בצבעוניות העזה ובשפה הצורנית השופעת של עבודותיה: הדמויות ממלאות את הבד, כמו שולטות במרחב בנוכחות עיקשת. שקט פנימי עולה מהדמויות המשורטטות, כמעט מפוסלות, במשטחי צבע וכתמי אור.

לגיבורי ציוריה גוון עור כהה, מתוך בחירה מודעת לתת נוכחות ובולטות לאדם השחור – משקל נגד לנורמטיביות של העור הבהיר באמנות הישראלית (כנגזרת של אמנות מערבית). את מפגש התרבויות והאוכלוסיות היא מדגישה גם בבחירת צבעי הרקע – תכלת עזה בהשראת האור הארץ־ישראלי; היא מחשיכה את פני השמים באדום דם כשהיא עוסקת בפרשת תרומות הדם שהושלכו; צבעי הדגל האתיופי שולטים בציורים שנעשו בתקופת שהות האמן שלה באדיס אבבה, כהומאז׳ למקום. 

The post נירית טקלה בגלריה חזי כהן appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

״משוט״. מוט: אלומינום; כנפיים: פרספקס, תאורת לד. מתוך התערוכה ״אוביקט מעבר״; אוצרת: ענת גטניו. גלריה BY5, בר יוחאי 5 תל אביב, עד 12.1.19

אני

ענת נגב, מעצבת ואמנית, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון, המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, סטודנטית בתכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. עובדת במגוון טכניקות שמשלבות עיצוב ממוחשב והדפסות תלת־ממד, תבניות ויציקות בחומרים פלסטיים וקרמיים, נעה על התפר בין אמנות לעיצוב באיזונים שונים.

העבודה

אני עוסקת בנושאים הקשורים בים כבר כמה שנים. תערוכת היחיד שלי שהוצגה בחודש יולי 2018, ״אסור לשרוק בים״, נעה כולה סביב אמונות ופחדים הקשורים בים. כשייטת, אלה פחדים אמיתיים שאני מתמודדת איתם – אהבת אין־קץ לים ולמרחביו הפתוחים ופחד ויראה מעוצמתו והפכפכותו.

לפני כשנה התחלתי לחתור בקייאק ימי, ועם הירידה מגובה הספינה לגובה המים התחברתי בתחושותיי אל הפליטים היוצאים למסע אל הלא נודע, למרות הסכנות העצומות, בדרכם לחפש מפלט. בניגוד לי, הבאה לחתור לשם הנאה, גם אם בחשש, הפליטים יוצאים למסע שבו סכנת חיים אמיתית, מתוך מצוקה קשה. כשייטת האוהבת את הים וגם חרדה ממנו, זה נראה לי כל כך נורא, מוות בטביעה. הסיוט הנורא הזה, והמחשבה על האומללים שמציאות חייהם בארצות מוצאם קשה כל כך, שאפילו הפחד הנורא לחצות את הים אינו מעכב בעדם.

העבודה ״משוט״ נוצרה בעבור התערוכה ״אוביקט מעבר״. ראיתי חיבור חזק בין מה שהמשוט מסמל בעבורי לבין מה שהמשוט משמש בעבור הפליטים: אוביקט שמעביר ממקום למקום. על כנפי המשוט השקופות, סמל לשקיפותם של הפליטים, צרוב צילום עיתונות של פליטים המצטופפים על סירת גומי. על גוף המשוט מופיעים הנתונים של מספר הפליטים שטבעו בים בכל חודש בחמש השנים האחרונות.

פליטים בדרכם לאי לסבוס, יוון, 2016. צילום: Mstyslav Chernov ,Creative Commons 3.0

תעבירו את זה הלאה

הייתי שמחה אם העבודה תוצג במטה האו״ם בניו יורק, על מנת לעורר מודעות למצוקתם של הפליטים, ולהניע למציאת פתרון עבורם.

פלוס אחד

דפוס נבטי, 2013.

גביע, שתוכנן במחשב והודפס במדפסת תלת־ממד, מעיטור כף תמר שהופיע על צלחת נבטית, ממצא של אבי, הארכיאולוג אברהם נגב. העבודה הוצגה לראשונה במוזיאון ארץ ישראל בביאנלה לקרמיקה ב־2013, ומאז נדדה בתערוכות שונות, האחרונה בהן בארצות הברית, שציינה 70 שנה לעיצוב ישראלי.

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il

צילום: ליאוניד פדרול

The post עבודה בעיניים // ענת נגב appeared first on מגזין פורטפוליו.

לכל אוכל סיפור מסגרת משלו, שמתחיל בתהליך גידולו, עובר בעיבודו ומסתיים כשהוא מגיע אל הכלי או אל האריזה שמהם אוכלים. החומוס, או החִמצה, מלווה את אורח החיים הקולינרי במזרח התיכון אלפי שנים ובמגוון של צורות, והוא אחד מסוגי המזון המשקפים באופן נרחב את הרב־תרבותיות המקומית ואת מגוון הפרשנויות לעיבודו ולצריכתו. בעשור האחרון נחקר החומוס וסומן כמזון סופר־פוד וכתחליף איכותי ועשיר לחלבון מן החי.

לחומוס סיפורים רבים ממגוון רחב של תרבויות, מקומות ותקופות. הדיון המקומי בו מתמקד פעמים רבות בשאלת מקורו ובזכות הראשונים, אבל בשל היותו מזון־על והיותו כאן, התערוכה מתמקדת ב״איך״ וב״למה״ שבבסיס אכילת החומוס.

גלית שבו. צילום: נמורד גנישר

אבי בן שושן. צילום: נמרוד גנישר

דניאל נחמיאס. צילום: אבי בן שושן

לירון צנחני ואנה שפירו. צילום: נמרוד גנישר

התערוכה היא מפגש בין שלוש דיסציפלינות עיקריות – עיצוב, קולינריה ומדע – שבאות לידי ביטוי בתזונה ובמזון במגוון של דרכים. עשייה רב־תחומית זו עוסקת בעיצוב סביב החומוס במטרה להרחיב את השיטות לצריכה של קטנייה זו ולהעצמה של היתרונות הטמונים בה. התערוכה מורכבת משלושה רבדים, שמייצגים את מטרת הפרויקט: רובד גרפי, שמציג את תעודת הזהות המדעית וההיסטורית של החומוס; כלים שימושיים, שמתייחסים לאופני אכילה ועיבוד של החומוס; ומיצגים אכילים שמשלבים מתכונים חדשים לצד חוויית אכילה שפותחה במיוחד בשבילם.

משתתפים: איריס זוהר, דוד הלל, דימה ונדיה גורביץ׳, לנה דובינסקי, דניאל נחמיאס, אבי בן שושן, עופר זיק, גלית שבו, דב גנשרוא, ליאורה רוזין, שולי שטראוס, לירון צנחני, דפנה נועם, דוד סדי, אנה שפירו.

התערוכה הוקמה בשיתוף הפקולטה לחקלאות מזון וסביבה על שם רוברט ה׳ סמית באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב, ומוצגת בשלוש שפות – עברית, ערבית ואנגלית, מתוך כבוד למסורת רבת השנים של החומוס במזרח התיכון.

פתיחה חגיגית: 10.1.19 בשעה 19:30
יום עיון: 11.2.19
נעילה: 23.2.19

–

במקביל ל״זום על חומוס״ תיפתח בגלריה הקטנה התערוכה ״חשוף״ של קולקטיב 4.5 והילה מור (אוצרת: עינב ברנס אליאסוב). התערוכה מבקשת לבחון בעזרת תהליכים מחקרים את התכונות הטבעיות של החומר הקרמי.

קולקטיב 4.5 – רותם גרובר, עמרי ניסים ואדם שליו – בוחנים בעבודתם קווי גובה – מיפוי חומרי את ״הזהב הלבן״, הפורצלן כחומר קרמי בעל תכונות ייחודיות; אצילותו, חוזקו, לובנו הבוהק, אטימותו למים וחדירותו לקרני אור מציב אותו כאחד מהחומרים המרתקים והמאתגרים בעולם הקרמי. בתהליך המחקרי החליטו חברי הקולקטיב להציב את האופי ״המתורבת״ של הפורצלן אל מול התערבות אגרסיבית ופולשנית- שחיקה על ידי מכונת התזת חול. התזת החול מאפשרת לחדור לעובי הדופן של החומר, ולגרוע ממנו שכבה אחר שכבה. שינויי העובי יוצרים עבירות משתנה לקרני האור, תופעה היוצרת חווית עומק.

קולקטיב 4.5 עוסקים בדימוים של קווי הגובה, המוכרים לנו ממפות טופוגרפיות המתארות את תבליט השטח לצורותיו הרבות, הר, גיבעה, מכתש, כיפה, אוכף ועוד. קווי הגובה מבטאים את עומק השחיקה שנוצרו בחומר כמו גם את גובה טמפרטורת השריפה המשתנה: ככל שטמפרטורת השריפה עולה, כך מהירות השחיקה יורדת.

קולקטיב 4.5. צילום: עמרי ניסים

הילה מור. צילום: עודד אנטמן

הילה מור, בעבודתה תנועה של מים בחומר (פרויקט גמר במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, 2016, בהנחיית פרופ׳ עידו ברונו), בוחנת את היכולת של החומר הקרמי כמו הצמחים להוביל מים בתוכו. האינטראקציה של החומר הקרמי עם המים מאפשרת תופעות כמו סינון, קירור, הולכה ושינוי צבע. תכונות חומריות אֿלו בשילוב טכנולוגית הדפסה תלת־ממדית בקרמיקה מאפשרות שליטה במבנים הפנימיים של החומר ובחינתן מחדש. תכנון ועיצוב מבנים מורכבים אלו בכלים מאפשר את ניתוב המים בתוכם בהתאם לצורך.

הכלים של מור, כלי עזר עכשוויים לשימושים מסורתיים מקיימים דיאלוג בין היסטוריה ותרבות חומרית לבין התחדשות טכנולוגית: שתייה – כלי לסינון מים; גידול למאכל – כלי הנבטה; שימור – כלי לצינון סביבת הפירות והירקות. כמו בצמחים, גם לחומר הקרמי יש תכונה טבעית המאפשרת הובלת מים כך שאופן הפעולה של הכלים מתבסס על ההשקיה שלהם, שמאפשרת אינדיקציה לרטיבות: הצבע בחומר הקרמי בשריפה נמוכה, נשאר חיוור. אך כשמשקים את הכלים הם הופכים רוויים צבע מספיגת המים לתוכם. כשהם מתייבשים, הם מחווירים שוב ומאותתים צמא.

The post זום על חומוס בבית בנימיני appeared first on מגזין פורטפוליו.

משרד התרבות והספורט הכריז על הזוכים בפרסי משרד התרבות והספורט בתחומי האמנות הפלסטית לשנת 2018. השנה, יוענקו חמישה פרסים בסך כולל של 950,000 ₪ ל־31 אמנים: פרס מפעל חיים בתחומי האמנות הפלסטית, פרס ליוצרים בתחומי העיצוב, פרס ׳׳אמן צעיר׳׳, פרס ׳׳עידוד היצירה׳׳ ופרס ׳׳אמנות הוידאו׳׳, שהשנה הוחלט להחזירו לרשימת הפרסים.

פרס מפעל חיים בתחומי האמנות הפלסטית נועד לבטא את ההוקרה של החברה הישראלית עבור עשייה אמנותית רצופה של 25 שנה לפחות בתחום האמנות הפלסטית בישראל, שהשאירה חותמה בשדה התרבות והאמנות בארץ, השפיעה על תלמידים ואמנים בדרכם האמנותית וסייעה להתפתחות האמנות הישראלית. הפרס, בשווי 50,000 ₪ מוענק השנה לדרורה דומיני.

חברי ועדת השיפוט היו: דרורית גור אריה, אתי אברג׳יל ורותי אופק

דרורה דומיני מתוך התערוכה ״פ.נ.״ בגלריה חזי כהן. צילום: אלעד שריג

שירי כנעני, מתוך התערוכה ״דברים מהבית״ בגלריה פריסקופ

פרס ליוצרים בתחומי העיצוב מבטא הערכה והוקרה להישגים מיוחדים לאמנים שהגישו עבודתם באחד מתחומי העיצוב המפורטים: עיצוב תערוכות, עיצוב גרפי, עיצוב המוצר, צורפות, קרמיקה וטקסטיל. הפרס נועד לעודד מצויינות בתחומי העיצוב השונים וניתן על סמך מכלול עבודה קיים העונה למאפיינים בתחום העיצוב, מתוך כוונה לעודד ולגלות סטנדרטים גבוהים וזרמים חדשים בתחום. הפרס, בשווי 20,000 ₪ לזוכה, מוענק השנה לזוכים הבאים: דוד פולונסקי בתחום האיור; קובי פרנקו בתחום העיצוב גרפי; תמר לוית בחום הטקסטיל/אופנה; זהר קורן בתחום העיצוב גרפי; שירי כנעני התחום הטקסטיל/אופנה.

חברי ועדת השיפוט היו: גלית גאון, מירב פרץ, דקל בוברוב

פרס אמן צעיר, המהווה ציון לשבח ונועד לעודד את האמן הצעיר, בגובה 10,000 ₪ לזוכה, יוענק השנה לעשרה אמנים: מירב קמל, ניצן מינץ, מלאכי סגן־כהן, טל אנגשלטיין, שאשא דותן, הרן כסלו, רותם מנור, תמר כץ, חביב קפצון, הילה שפיצר.

חברי ועדת השיפוט היו: אסי משולם, גידי סמילנסקי ונדיה עדינה רוז

פרס עידוד היצירה בתחומי האמנות הפלסטית, המהווה ציון לשבח ונועד לעודד את האמן היוצר ולקדם את יצירתו בתחומי האמנות הפלסטית, יוענק השנה לעשרה אמנים שיקבלו כל אחד 20,000 ₪: טל ירושלמי, מאיה דוניץ, טליה הופמן, שירה זלוור, טמיר ליכטנברג, תמר לצמן, אלעד לרום, עינת עריף־גלנט, חנה בן חיים־יולזרי, תומר ספיר.

חברי ועדת השיפוט היו: חנאן אבו חוסיין, פורת סלומון, מאיה אטון

תומר ספיר, חזית וגב ספר האמן שהוציא לאור ב־2018

פרס אמנות הווידאו, שהתווסף השנה לרשימת הפרסים, נועד לבטא הוקרה על פועלו של האמן בתחום אמנות הוידאו, לעודד את היצירה בתחום אמנות הוידאו ובמדיה אלקטרונית־ויזואלית חדשה ולהגדיל את המודעות, ההכרה, ההערכה והצריכה של יצירה זו. הפרס יחולק לחמישה אמנים בצורה הבאה: שני זוכים בפרס לאמן בראשית דרכו, בשווי של 25,000 ₪ לכל אמן, מוענקים לרות פתיר ומיכאל ליאני; שלושה זוכים בפרס לאמן בכיר, בגובה 50,000 ₪ מוענקים לרותי סלע, קרן רוסו ואלהם רוקני.

חברי ועדת השיפוט היו: מאיה ז״ק, ורד ניסים, טל שוחט

The post הוכרזו הזוכים בפרסי האמנות והעיצוב של משרד התרבות ל־2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

דצמבר 2005, במסגרת אירועי הלוויין של שבוע העיצוב הישראלי השישי שהתקיים בתל אביב (אוצרת: גלית גאון). הקול קורא מצא אותי עם שובי מתקופה של התמחויות בחו״ל, ואת לוקה אור – שבדיוק חברנו לעבוד יחד – מחפשים פרויקט שמשלב מעצבים נוספים כדי ליצור לעצמנו (כיוצרים) מרחב לתגובה ודיון על עיצוב.

זו הייתה תקופה שבה פעילות של תערוכות עיצוב לא הייתה קיימת, למעט גלריה פריסקופ, ורצינו ליצור לעצמנו ולחברינו הזדמנות ליצור, להביע דעה, לחשוב למען הדיון בעיצוב ולמען הרוח והנפש. הקול קורא היה הזדמנות נהדרת וקפצנו על העגלה. 

עידית קפלן פרידברג. צילום: מ״ל

אפרת פרידלנד. צילום: מ״ל

הצענו את פרויקט BOOTS, ששאף לחבר בין מעצבים סקרנים ופעלתניים לבין נעלי הפלסטיק מדגם ״קומפי״ של חברת הנעליים דפנה. הרעיון היה לתת למעצבי־מוצר יד חופשית לעשות re־עיצוב לנעליים, שבצורתן המקורית התאימו להתערבות בזכות עיצובן הנקי. הבריף למעצבים היה לעצב כפכפים לחורף, נעליים שצריכות להמשיך לתפקד כנעליים אך הן מקבלות ייחוד וערכים נוספים שמגדירים מחדש את הנעל, את אופי השימוש בה, את התאמתה למצב או לשימוש ספציפי וכו׳.

התוצאה הייתה אוסף של התערבויות מגוונות – כל מעצב הביא לידי ביטוי את הרקע שלו ואת נקודת המבט המקצועית שלו. העובדה שרוב המעצבים לא באו מרקע של עיצוב נעליים יצרה היצע מגוון ומפתיע של התערבויות. בסך הכל השתתפו בתערוכה 53 מעצבים, ביניהם מרצים לשעבר, מעצבים טריים שרק סיימו את לימודיהם, מעצבים צעירים מחו״ל ועוד.

נכון לעכשיו

התערוכה האחרונה שאצרתי יחד עם מיכל קסטיאל, האוצרת של גלריה ויטרינה במכון טכנולוגי חולון, עוסקת ב״שיבוש״. היא נפתחה בגלריה ויטרינה ב־27.12.18 ותינעל ב־18.01.19.

שיבוש בגלריה ויטרינה

גיא קניגשטיין, חמישים סנטימטרים פחות או יותר. צילום: מ״ל

מריה זבירין, אינסייד אאוט. צילום: אחיקם בן יוסף

בקיץ האחרון פנתה אלי מיכל בהצעה לאצור תערוכה יחד בנושא הדפקט החזותי. השינויים שחלים בשנים האחרונות בחברה שבה אנו חיים, והתקבלותם וחיבוקם של מי שהוחרגו על ידי החברה, היוו נקודת מוצא לעבודה המשותפת שלנו יחד. הוצאנו קול קורא לקראת התערוכה, שבו פנינו ליוצרים ויוצרות הפועלים בקשת תחומי העיצוב והזמנו להציע עבודות הבוחנות את המושג שיבוש, את הגדרתו, את המניעים שלו ואיך הם תופסים אותו ביצירתם.

התערוכה מבקשת לחשוף את המוטיבציות והמטרות שעומדות מאחורי שימוש בפעולות של שיבוש ביצירה אמנותית, וכיצד הן משפיעות על התוצר. דרך העבודות המוצגות אפשר לזהות בפעולת השיבוש הבטים בעלי קונוטציות חיוביות ויצירתיות, אפשרות לחידוש, חיפוש אחר צורניות ״חדשה״, ביקורתיות והרהור על האופן שבו החברה פועלת ומתפקדת, מרחיבה גבולות, מגמישה גבולות ומערערת גבולות.

מכל מלמדי השכלתי

התערוכה ״החיים: הוראות שימוש״, שהוצגה באגף הנוער במוזיאון ישראל (2011/12) – אוצרת ראשית: איה מירון; אוצרת משנה: סמדר גפני. זו תערוכה שאני שבה וחוזרת לחשוב עליה מבחינת הרכב העבודות, אופן ההתייחסות להצבתן בחלל והדיון שהיא ביקשה לעלות. מנעד העבודות שהוצג בה העלה שאלות שעסקו בחוקים ובהנחיות שמלווים אותנו בכל הבט של חיי היום־יום. אופני ההצבה שלהן בחלל הציעו חווית צפייה שיש בה לעתים גם הבט השתתפותי מצידו של הצופה כדי להפעיל או לחוות את העבודה. 

גלינה ארבלי. צילום: מ״ל

לתפיסתי תערוכה היא כמו טקסט ביקורתי, אך במקום אוסף של מילים, שנשזרות כדי לטעון טענה ולתקף אותה, תערוכה עושה זאת באמצעים חזותיים, תלת־ממדיים, דיגיטליים ועוד, המשולבים עם טקסט. ככזו היא מרחיבה את המושג של טקסט ואת האופן שבו אנו קוראים אותו כצופים. לצד זאת תערוכה דורשת מהצופה להתמסר לתכנים המוצגים בה ולגבש דעה ועמדה. 

תערוכת החלומות

אחד הנושאים שמעסיקים אותי בתחום האוצרות – וזכה לוויכוח ודיון נרחב בכנס שנערך בשנה שעברה כחלק מהתערוכה ״בין לבין״, שאצרתי במלואת 20 שנה לגלריה פריסקופ – הוא המתח המתקיים בין תפקידו של האוצר לבין תפקידו של היוצר.

ניצנים של השאלה הזו הופיעו בתערוכה אוצרים בע״מ – שאצרה רויטל בן־אשר פרץ במוזיאון פתח תקווה בשנת 2011 – שביקשה להעלות לדיון את השאלה מהי אוצרות עכשווית, על ידי התמקדות באוצרים ובמהות העבודה שלהם, בתוך המערכת הכלכלית־תרבותית של החברה הישראלית. אני שואפת לעסוק בנושא זה בעתיד הקרוב, יהיה מעניין לבחון איך הדיון בנושא זה ייעשה במרחב פיזי נתון ובעבודות שמוצגות בו. 

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה עדיין רחוקה והיא אמורה להתרחש בסוף 2019. נקודת המוצא שלה עוסקת במזכרות, אבל כמו כל נקודת מוצא – היא עוד תתגלגל לכיוונים לא ידועים…

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il

דוט מלנין, עלייתם של המלפפונים, מתוך התערוכה ״שיבוש״. צילום: מ״ל

The post מגלים אוצרות // גלינה ארבלי appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי שיסתובב ברחובות שכונת נחלאות בירושלים יבחין בדבר מה לא רגיל: על קירות הסמטאות ועל חלונות בתים פרטיים מצויירים משפטים בשפה הערבית. קליגרפיה ערבית היא דרך היצירה של לינור מזרחי כהן, אמנית רב־תחומית מברוקלין, ילידת קהילת חלב של יהודי סוריה, שעוסקת בעבודותיה בייצוג של זהות מזרחית בעולם המערבי ומעוניינת להנכיח את השפה הערבית ברחוב הירושלמי. ״ערבית מאוד מוכרת לי, זו שפת אם של אנשי הקהילה שלי, זה היה לי טבעי כשחשבתי על מה קורה כשעוקרים מישהו ממקום ולוקחים אותו למקום אחר״, היא מספרת. ״דרך חיינו לא דומה לאיך שסבא שלנו חי, זה לא משנה מי אנחנו ומאיפה אנחנו. מוזר שאנחנו לא עוצרים לחשוב על זה ועל הקשר של העבר לעכשיו״.

מזרחי כהן הגיעה לארץ כחלק מפרויקט ArtBNB, שלו גרעין שאפתני: רזידנסי של 41 אמנים, 20 מהם אינם מהארץ, שנפגשו בירושלים לשבועיים של יצירה ומחיה משותפת בשלושה בתי אמנות מרכזיים – ביתא שברחוב יפו, הגג של מוסללה שבבניין כלל והמפעל, ששוכן במרכז. חלק ממרכזי התרבות היקצו חללים למגורים בנוסף לתשתיות עבודה, ובכך הפכו לבתי הארחה זמניים לאמנים מחו״ל. מכאן נבע גם שמו של הפרויקט, ArtBNB, יוזמה ושיתוף פעולה של הרשות לצעירים בעיריית ירושלים, חברת עדן, הרשות לפיתוח ירושלים והמפעל. בתום שבועיים אינטנסיביים של עשיה, שכללו גם מפגשי אמן, סדנאות והרצאות הפתוחים לקהל הרחב, יצרו האומנים יצירות למרחב הציבורי של העיר.

לינור מזרחי כהן

בעבודתה מזרחי כהן מבקשת לעצור ולחשוב על נושאים אלו בדיוק. ״עשיתי מסלול שמחבר בין ביתא עד לבית הכנסת עדס בנחלאות, בית כנסת של הקהילה החלבית. יש בתוכו הרבה אמנות שיעקב שטרק צייר, זה מעורר מחשבה״. את המסלול סימנה באמצעות פתגמים של קהילתה, כתובים בערבית על קירות בתים ובניינים לאורך הדרך. ״תמיד עניין אותי איך אמנות קשורה לשפה עצמה. החלטתי להשתמש בביטויי עבר מהקהילה שלי בערבית, שהיו בשימוש לפני מאה שנה. יש לי מאגר של 55 ביטויים והשתמשתי בלפחות עשרה מהם״.

כך, המהלכים בשביל יתוו דרכם על ידי משפטים כדוגמת ״כל אצבעותיך לא באותו גודל״ או ״לבי במזרח ואנכי מזרחי״, המעטרים את רחובות העיר בקליגרפיה ערבית שלרוב מודרת מהם. למרות המחשבה המתבקשת על תגובות זועמות במציאות נפיצה, מזרחי כהן מספרת על התעניינות רבה, קריאות עידוד ואף הצעות ליד עוזרת. ״החלטתי לשים תרגום. כולם אוהבים את זה. היה לי היום משהו עם אישה אחת שהתעצבנה על זה, אבל הסברתי לה על הפרויקט ובסוף, בגלל שגם הייתה ממוצא מזרחי, היא הבינה והזמינה אותי אליה. אני חושבת שזו השפה הכי יפה בעולם. יכולים לעשות איתה כל כך הרבה״.

מרחב מכיל בלב העיר

תהליך בחירת האמנים נעשה על ידי המנהלים האמנותיים של כל מרכז, שבחלק מהמקרים פנו ישירות לאמנים ובחלק קיבלו כאלו שהגישו תיקי עבודות. בין האמנים המשתתפים אפשר למצוא שמות כמו ענאן עדנן חמדן (וואלג׳ה), העוסק בפסיפס; אמן העץ מיכאל בייטס (בולדר), שהציב סלע במרכז ספסל ציבורי וחילק אותו לשניים; הדס אפרת מירושלים, ועוד. לכל בית מארח גישה אמנותית אחרת, מצע שאיפשר מפגשים ותוצרים מגוונים.

עמית טריינין בביתא

אביטל נאור וכסלר

״הצטרפנו בשלב מאוחר של הפרויקט והוא הגיע אלינו בדיוק בזמן. ידעתי שהדבר הבא שאני רוצה לעשות בביתא זו אמנות במרחב הציבורי״, מספרת אביטל נאור וכסלר, אוצרת המרכז. מיקומו של ביתא ברחוב יפו, ממש על יד השוק, מעלה את הרושם כי הוא נהנה ממיקום מרכזי בעיר, אך נאור וכסלר מעידה אחרת: ״אני באזור שהוא לא כל כך חי. אנשים הולכים לשוק או חוזרים ממנו. אין כאן בתי קפה, אין פאבים או מוקדי תרבות נוספים. יש בחלק הזה של הרחוב משהו פונקציונלי״.

תוך שימוש בחלונות הרחבים של הבניין, ולצד ההכרה שחלק זה של הרחוב הוא ציר תנועה מרכזי בעיר (פסי הרכבת הקלה ממוקמים מטרים ספורים מהכניסה למרכז), בחרו בביתא להציג לראווה את האמנות שבפנים, להפוך את המשך הבניין לקנבס של איורים מתחלפים ולהשאיר אורות תצוגה עובדים בעת לילה. כך נוצר מפגש של התוכן האמנותי עם עוברי האורח: תיירים באי השוק, חיילים בדרך לתחנה המרכזית, חרדים מהשכונה ליד ושוחרי אמנות שבאים במיוחד.

רוני קומן ותמי צרי

בהמשך הרחוב, האמן רוני קומן (לונדון) והאמנית תמי צרי (ישראל), בנו כוך מדיטטיבי והציבו אותו במרכז בבניין כלל. הבניין מהווה בעיר כשל תכנוני שמציע חוויות מפוקפקות דוגמת קשיים בהתמצאות, תחושת מחנק ובעיקר בלבול. קומן, יליד אמסטרדם המתמחה בפתרונות מגורים לא שגרתיים לחיים בטבע, הגה מרחב שקט שבו אנשים באים להרגע. מדובר במבנה עץ קטן ונעים שאליו רק אדם אחד רשאי להיכנס בכל פעם, לאחר שהפקיד את הטלפון הנייד שלו בכניסה וחלץ את נעליו. האדמה שמפוזרת ברצפת המבנה מבקשת לחבר את המבקר למקום לרגע, והשקט שבו נדיר. כך יוצרים קומן וצרי את הבלתי אפשרי והופכים את בניין כלל למרחב מכיל בלב העיר.

היצירות של מזרחי כהן ושל קומן הן חלק מאוסף מזכרות שהשאירו האמנים המתארחים. מפגש מהיר של עין חיצונית עם קונטקסט עירוני ייחודי הוליד עבודות מזמינות; הזמנות למשחק, למחשבה ולהתרשמות, או פשוט מנוחה בתנועה היום־יומית.

The post ArtBNB ירושלים: 41 אמנים, שלושה מרחבי אמנות, עיר אחת appeared first on מגזין פורטפוליו.

הוועד המנהל של בצלאל אישר את הבחירה של ועדת האיתור של האקדמיה בד״ר ליאת לביא לתפקיד ראש המחלקה לתואר שני בתקשורת חזותית. לביא היא בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל, חוקרת ומרצה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית בבצלאל. המחקר שלה עוסק בהבטים פילוסופיים של המרחב החזותי ושל המרחב התרבותי והטכנולוגי ובוחן, בין היתר, שאלות פילוסופיות המתעוררות בהקשר של ישומי בינה מלאכותית וסוגיות אתיות הכרוכות בעיצוב רובוטים.

את לימודי התואר השני והשלישי עשתה במחלקה לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן, שם שימשה חוקרת פוסט דוקטורט ומרצה במחלקה לפילוסופיה. בנוסף היא אוחזת גם בתארים ראשונים במשפטים וכלכלה (אונ׳ ת״א, 2002-2003). במסגרת פעילותה בשדה התרבות החזותית כתבה טקסטים רבים לתערוכות וקטלוגים וניהלה את מכון שפילמן לצילום. מחקריה בתחום הפילוסופיה והטכנולוגיה הוצגו במסגרות בין־לאומיות רבות.

״אנחנו עדים בעשורים האחרונים לשינויים מהותיים במרחב התרבותי והטכנולוגי, הנוגעים לא רק להופעתן של טכנולוגיות חדשות, אלא גם להתפשטות ולהתעצמות של המרחב החזותי ושל מרחב ההזדמנויות הנפתח בפני מעצבות ומעצבים״, אומרת לביא בתגובה למינוי. ״הולכת ומתחזקת ההכרה בסל היכולות הייחודי של המעצבים ובעוצמה הציבורית והכלכלית של היצירתיות והחדשנות שהם מביאים איתם לכל סביבה שבה הם פועלים.

״התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית נותנת למעצבות ומעצבים מעולים, שמעוניינים לפעול כסוכני שינוי במרחבים החברתיים והטכנולוגיים החדשים שנפרשים בפנינו, את ההזדמנות להעמיק את המומחיות שלהם ולפתח את הפרקטיקה שלהם בסביבה שמעודדת סקרנות, חשיבה ביקורתית, יצירתיות ויוזמה. לא פחות חשוב מכך, היא מאפשרת להם לקיים מחקר יוצר תוך דיאלוג מתמיד עם המרחבים האקטואליים שבהם מעצבים פועלים״.

ועדת האיתור כללה את נשיא בצלאל – פרופ׳ עדי שטרן, הרקטור – ד״ר יובל קרניאל, רוני גילת בהרב, ארז גביש, פרופ׳ חנן דה לנגה, ד״ר רומי מיקולינסקי ושרי ארנון. רקטור בצלאל, ד״ר יובל קרניאל, ברך על המינוי ומסר: ״אנו מאחלים לליאת הצלחה ונפעל במשותף כדי להעשיר ולחזק את התכנית החשובה הזאת שהיא תכנית ייחודית, חדשנית וראשונה מסוגה בארץ. התכנית מהווה חממה לטיפוח פרויקטים יצירתיים של בוגרים בעלי ניסיון בתחום התקשורת החזותית ונהנית מסגל מרצות ומרצים מנוסים ואיכותיים במיוחד. אני בטוח שהמבט הרחב, הטכנולוגי, הפילוסופי, התרבותי והרב תחומי של ליאת יצעיד קדימה את התכנית״.

The post ליאת לביא מונתה לעמוד בראש התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשאומרים לגיל יפמן שהעבודות בתערוכה מספרות סיפורי זוועה, הוא מהנהן ומשיב בחיוך שזה ״יותר טוב מהאלטרנטיבה: היה רע יותר אם לא היינו זוכרים את הדברים הללו״. נקודה מעניינת למחשבה, שממנה אפשר להתחיל לפענח את הראייה המקורית, החריפה והמעמיקה של יפמן, זוכה פרס רפפורט לאמן ישראלי צעיר לשנת 2017.

״קיבוץ בוכנוולד״, התערוכה שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון תל אביב, עוסקת בפרק צדדי וכמעט נשכח מתולדות העלייה לארץ של שורדי השואה. הכותרת המצמררת מתייחסת לעלייתם של צעירים שנאספו ממחנות ריכוז אחרי המלחמה, והקימו חוות הכשרה קיבוצית לא רחוק מבוכנוולד, לקראת עלייה לקרקע כקיבוץ צעיר בהמשך. כשעלו לארץ הניעו אותם גורמי הקליטה כאן לבחור שם קצת פחות בוטה להנצחה – וכך נוסד קיבוץ נצר סירני.

התערוכה אינה נצמדת לנושא הספציפי. יפמן מרחיב את היריעה, ובוחר להאיר בדרכו עוד ועוד נרטיבים זנוחים שלו במחקרו, כיוצא ממוקד עצבי אחד ומקרין לכיוונים שונים ובלתי צפויים. הקשר בין העולים לתנועה הקיבוצית (ובמובלע בין הניצולים מאירופה לישראלים הצברים) הוא כיוון אחד.

גיל יפמן ודב אור נר, עץ אלון גתה

נושא סימבולי נוסף מייצג סיפורו של העץ החי שניצב בלב מחנה המוות. עץ בודד שנחשב ל״אלון של גתה״, זה שתחתיו ישב המשורר הגרמני החשוב וכתב את שירתו הנשגבת, נשמר ״בזכות ייחוסו״ כשהנאצים ביראו יערות שלמים כדי לפנות מקום למחנות ההשמדה. העץ הפך לסמל להתחדשות ולחיים הממשיכים לפכות גם בתקופות החשוכות ביותר. מקור של תקווה אולי לאסירים ולסמל של עוצמה עבור כוחות הרשע ששלטו במחנה. בתערוכה הוא מציב עץ שוכב על צידו, כגוויה מפוארת. גזעו הופך לספסל רומנטי הצופה אל הנוף ואילו הנוף הוא עבודת וידאו, שבחלקה יפמן והאמן הוותיק דב אור נר משחקים מחבואים בין עצי היער.

בכיוון אחר יפמן מתייחס להיררכיות ופערים (שבעקבותיהם גם פערי הסיכויים לשרוד) בין אוכלוסיות שונות – בין שחורים ללבנים ובין גברים לנשים ולמגדרים אחרים. הוא מזכיר את שואת העם היהודי בנשימה אחת עם עוולות היסטוריות וכמו מצביע על תחרות בלתי נראית בין עמים (והעם היהודי בראשם) על יוקרת הסבל והרדיפות בעולם.

הוא עוסק במצבן הקשה עוד יותר של נשים, שאולצו לשמש שפחות מין במחנות הכפייה. בחלק אחר הוא נוגע בשאלת השכול של משפחות הנופלים – נושא מוכר כל כך לישראלים. בפרובוקציה עדינה הוא מאזכר דווקא את חללי הצבא הנאצי: בעבודה עמלנית ויפהפייה, שמיכת לבד שיצר על פי דוגמת העיטור שהודפסה על גלויית הניחומים הסטנדרטית, שנשלחה למשפחות הנופלים בשירות הרייך השלישי.

התערוכה מטפלת בצלקות היסטוריות עמוקות, באופן שמעורר מחדש חשיבה על האימה הספציפית של אותה התקופה ועל זו האורבת לאדם באשר הוא, בכל זמן ומקום. לדברי יפמן ״התערוכה מנסה לגעת בפערים שבין השואה והתקומה״.

גיל יפמן, מיצב שפחת שדה

תערוכת יחיד רבת משתתפים

יפמן חובב שיתופי פעולה, והאוצרת, עדי דהן, מכנה את התערוכה ״תערוכת יחיד רבת משתתפים״. הבולט שבהם הוא אור־נר, שותפו העל־טבעי של יפמן לעלילות השואה באמנות מזה מספר שנים. אור נר, ניצול שואה בשנות ה־80 לחייו, מבוגר מיפמן בכ־50 שנה, אולם הפער הזה מצטמצם לבלי הכר כשהם עובדים יחד – יוצאים להרפתקאות ומסעות גילוי, מגלמים בגופם דמויות בעלילה ופרקים שלמים בהיסטוריה. לכל אחד מהם יש אלתר אגו – של יפמן בדמות פנלופה, אישה שחורת פנים (אבל לבנת עור ומקועקעת בקעקועי אסירים מבוכנוואלד); של אור־נר בדמות בד רנרוא, גבר עדין, הנראה כתאום החביב של היטלר (שהופיע בדימויים שונים בעבודות האמנות שלו בעבר).

שיתוף פעולה נוסף, ארוך שנים, מקיים יפמן עם קולקטיב הנשים האפריקאיות קוצ׳ינטה. לקח לו זמן מה להתחבב על הנשים ולרכוש את אמונן, למרות שהביא הוכחות – מעבודות הסריגה הידועות שלו. הוא נחת אצלן כעוף מוזר המגיע מעולם אחר: גבר, לבן, ישראלי, עם נטיות נשיות – שאלות של מגדר, רקע של אנורקסיה – ושאר נושאים הרחוקים מעולמן, שעולים בחייו ובעבודותיו של יפמן לאורך השנים. אך הוא התגבר על המרחק, אימץ אותן והן אימצו אותו.

גיל יפמן וקולקטיב קוצ׳ינטה, מיצב גדר חיה (סריגה)

יפמן מצא בסיפורן הד רחוק ומרתק לבעיות המעסיקות אותו. רובן הגיעו לארץ לאחר שנמלטו מגורל אכזר והן נושאות טראומות של עינויים, שבי, שיעבוד והתעללות (הקולקטיב משמש הן כמקור לפרנסה ויצירה והן כמסגרת תומכת). הן מייצגות בעבורו גם רקע היסטורי של שיעבוד וקולוניאליזם, סחר בבני אדם ורצח עם – שהתחוללו באפריקה לאורך מאות שנים.

כתרגיל מחשבתי מעניין הוא קושר את סיפורי הזוועה מאפריקה (ובאופן ספציפי של מבקשי המקלט בישראל) לסיפורי השואה והאתוס של העם היהודי. באותה עת הוא מכניס נשים חסרות מעמד חוקי, העוסקות במלאכת יד (קראפט), אל המוזיאון היוקרתי – לב הממסד הישראלי ומעוז האמנות המתבדלת. כמי שמורד בהיררכיה בין אמנות ״טובה״ לאמנות שנחשבת פחות חשובה, הוא ערך בחודשים האחרונים כמה ״מעגלי סריגה״ במוזיאון, שבהם ישבו האמן, נשות קוצ׳ינטה ומתנדבות מן הקהל (ומעט מתנדבים גם), ועמלו על סריגת פסל רך של גדר חיה, שמוצג בכניסה לתערוכה.

הנרטיבים בתערוכה נשזרים דרך מוטיב של טבע מתורבת: הגדר החיה (הסרוגה) מבוססת על מכתב מ־1943 שבו הורה מפקד מחנה אושוויץ לראש המפעלים החקלאיים של האס.אס. להזמין שיחים, צמחים ועצים שיסתירו בחינניות את המשרפות. דרך הטבע האילם והחלל האלגנטי, שכל עבודה בו מוצבת כאנדרטה, הוא חושף צלקות ונועץ סיכות מדוייקות ומכאיבות במפת התיעוד והזיכרון. או כדברי האוצרת: ״הופך את אבני היסוד של החברה הישראלית, פותח פצעי זיכרון, מתבונן בהם בעיניים פקוחות, ומטמין בתוכם זרעים חדשים״.

The post היה רע לתפארת: סיפורי השואה של גיל יפמן במוזיאון ת״א appeared first on מגזין פורטפוליו.

אריה ארוך במוזיאון ישראל

ביום שישי (4.1) תיפתח במוזיאון ישראל התערוכה ״אריה ארוך: צורת הדבר״, המוקדשת ליצירתו של האמן רב ההשפעה אריה ארוך. לכבודה חוזר למוזיאון ישראל יונה פישר (87), חתן פרס ישראל וראשון האוצרים של אמנות ישראלית במוזיאון, לצד אמיתי מנדלסון, אוצר האמנות הישראלית של מוזיאון ישראל כיום. בתערוכה יוצגו מבחר מיצירותיו של ארוך, מקורות השראתו וכן עבודות של אמנים ישראלים מובילים שהושפעו מדרכו, ובהם רפי לביא, ציבי גבע ועידו בר־אל. ארוך (1974–1908) שילב ביצירתו המגוונת את רוח המופשט הלירי הצרפתי עם השפעות הפופ האמריקאי, יחד עם הקשרים אוטוביוגרפיים, ספרותיים וכאלו הלקוחים מהעולם היהודי והמקומי. שפתו המקורית הייתה מורכבת משרבוטים כמו־ילדיים, מחפצי יום־יום ומצורות שאינן מופשטות במובן הרגיל של המילה, אלא מייצגות דבר מה בעולם שקשה לתמללו, והיא הייתה בעלת השפעה מכרעת בשדה האמנות הישראלי.

אריה ארוך, רחוב אגריפס. צילום: מוזיאון ישראל

אוף סקרין: אלה ספקטור בגלריה בגליל

ביום רביעי 9.1 תיפתח תערוכת יחיד לאמנית אלה ספקטור, אוף סקרין, בגלריה בגליל (אוצרת: הגר בריל). משל המערה המפורסם של אפלטון מדבר על הדרכים להגיע לחוכמה ולידיעה, ועל בחירתם של אנשים להישאר בחשכה, המשולה לבערות. בחלל הגלריה מציבה האמנית אלה ספקטור מערה קסומה ומנצנצת: נטיפי סלע ארוכים, אבני גביש סגלגלות וטחב ירוק המכסים על משטחי הסלע, ושלוליות מים שנקוו בקרקעית – כולם חלקים של סט קולנועי מתעתע, חידתי ומסקרן. בעוד המשל האפלטוני מכוון ליציאה מן המערה, ספקטור מציעה דווקא התבוננות אחרת על הנמשל: ראשית, היא מדגישה את הגבול הדק, הבלתי נראה כמעט, שבין אמת ובדיה. שנית, היא מצביעה על הצורך שלנו בדמיון, שאינו נובע מבחירה בלתי מושכלת דווקא, ומחדדת את העדפתנו את האשליה, את עולם הצללים, על פני המציאות.

אלה ספקטור בגלריה בגליל (פרט מתוך וידאו)

יארא קאסם מחאג'נה בסלמה 60. צילום: ורהפטיג ונציאן

נדר: תערוכה קבוצתית בסלמה 60

התערוכה ״נדר״, שתיפתח הערב (3.1) במסגרת התכנית לתואר שני באמנויות של בצלאל ברח׳ סלמה 60 (בתל אביב), מציגה פסלים העשויים מן הסביבה הדומסטית, המבטאים אוסף פרשנויות לאלות הקדומות בתרבויות המזרח הקדום. האמניות המשתתפות בתערוכה מציעות ייצוג רב־שכבתי של ״האלה״ המקפלת בתוכה מאפיינים של כוח נשי אינטלקטואלי ופיזי, מיניות לשם היצר, פיריון ואימהות, עוצמה אישית והעצמת האחר. האמניות מציגות גישור בין סמלים עתיקים לתפיסות עכשוויות, בין הזירה הפולחנית לזירה הביתית ובין הטבעי לעל־טבעי, בדגש על סמכות נשית. התערוכה מתקיימת בשיתוף גלריה אידריס, מיזם עצמאי לקידום אמנות עכשווית המנוהל על ידי זוג היוצרים – ברק רובין וליביה טליאקוצו, שאצרו את התערוכה. משתתפות: דועאא בדראן, רחמה חמזה, סומא קעדאן, יארא קאסם מחאג׳נה.

דועאא בדראן. צילום: ורהפטיג ונציאן

סומא קעדאן. צילום: ורהפטיג ונציאן

The post הרשימה המשותפת // 3.1.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

נטע ליבר שפר, 46, גרה בעיינות, יוצרת בתל אביב.
אתר

סטטוס זוגי?

נשואה ואמא לשלושה.

מה בצלחת?

צמחונות עם חיבה לטבעונות.

מראה הצבה בתערוכה ״שדים מרוסנים למחצה״, גלריה דנה. צילומים: אבי אמסלם

מראה הצבה בתערוכה ״שדים מרוסנים למחצה״

מראה הצבה בתערוכה ״שדים מרוסנים למחצה״

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

כרגע אני מציגה תערוכת יחיד ״שדים מרוסנים למחצה״ בגלריה דנה בקיבוץ יד מרדכי, שאצרה רוית הררי. במקביל, אני מציגה בימים אלה בתערוכה קבוצתית חדשה בבית האמנים בירושלים, ׳׳משא בזמן׳׳, שאצרה איריס מנדל, העוסקת בגלגול הדימוי של נשיאת משא (אדם או חיה) על הכתפיים; ובתערוכה ״1948״ במוזיאון העיר חיפה, שאצרו ד״ר מאג׳ד ח׳מרה וענבר דרור לקס, העוסקת בנרטיבים השונים מהם מורכבת ההיסטוריה של העיר.

בעבודותיי אני מרבה לעסוק בנושא הזמן על פניו השונים. בשאלות שנסובות סביב זיכרון, שיכחה והתכלות. הרבה מהעבודות שלי עוסקות בסוגיות או בדימויים שהתרחשו בעבר ושאני מוצאת אותם רלוונטיים לחיינו כאן ועכשיו. בתערוכה בקבוץ יד מרדכי יצרתי מיצב רישומי שלא עשיתי כמוהו בעבר: כיסיתי את קירות הגלריה ברישומי ענק שמתארים, וכאילו מנסים לשחזר, את הקליניקה של פרויד בווינה, לפני שעקר ללונדון ב־1938.

אני מתבוננת על המעטפת החיצונית של מקום־הולדתה של ההתבוננות הפנימית – ומנסה להקים אותה מחדש ולדלות ממנה מסקנות. נעה בין מקום וזמן אחרים להווה ולמקום, קיבוץ יד מרדכי. באופן לא מפתיע החיבורים הללו קיימים. אני יוצרת מקצבים בין הרישום (המשול לדיבור) ובין הדף הלבן (המשול לשתיקה) ובין קיטוע לרצף. יש תחושה של המשכיות בתוך החלל אבל עם זאת גם הרבה חסימות, מקומות שבהם העין נעצרת והדמיון צריך להשלים פערים. התערוכה ברורה מאוד בנראות שלה, אבל היא דנה גם ביצירת מקום פחות ברור: המרחב הנפשי של כל אחד מאיתנו.

נטע ליבר שפר, מתוך התערוכה בבית האמנים בירושלים. צילום: אבי אמסלם

מתוך התערוכה במוזיאון העיר חיפה. צילום: אבי אמסלם

בכל התערוכות שמוצגות כעת הציורים והרישומים שאובים מדימויים קיימים, כמו צילומים ישנים שאני נותנת להם תוקף מחודש על ידי מהלכים כמו ריקון, ניקוי, הוספה, הסטה, הסתרה, הכפלה ושינויי צבע וקומפוזיציה. מעבירה אותם טרנספורמציה כדי שיתאימו לאמירה או לתחושה שאני רוצה להעביר.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

חייתי שמונה שנים במושב קדרון, שכנה צמודה לכלת פרס ישראל לאה ניקל. הייתי באה אליה לסטודיו והיא היתה שולפת ציורים משנים עברו, תולה על הקיר והיינו בודקות אם הם מושלמים או שכדאי להוסיף להם משהו. תוך כדי פעילות זו של התבוננות אקטיבית היא הייתה משתפת אותי בשמחות ובתסכולים מחייה כציירת. הנחישות שלה, האנרגיה וההתמסרות המוחלטת לציור, היו ועודם מלהיבים ומעוררי השראה.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף את צריכה כדי לממן אותו?

ככל שעובר הזמן אני מוצאת שאין גבול ליכולת שלי להישאב לעשייה ציורית, אבל מצד שני אני תמיד חיה בתחושה שאין לי הרבה זמן. יתכן וזו תשובה לא אופנתית בעליל, אבל לתפיסתי ציירים זקוקים בעיקר למקום מואר לעבוד בו ולזמן בלתי מוגבל.

נטע ליבר שפר. צילום: אבי אמסלם

פסח סלבוסקי כותב בספרו ״ההשראה חוזרת לתיקונה״, שאמן מתחיל חסר את המיומנות של ניצול פרק זמן ארוך לטובת עשיית אמנות. שגם אם יהיה לו זמן ארוך, הרי שהוא לא יידע איך לרשום דמות ומה לעשות לאחר עשר דקות. הפרדוקס הוא שמשך הזמן הדרוש ליצירה הולך ומתארך ככל שאתה זקוק לו יותר.

בפרויקט האחרון שלי – כשציירתי את הקליניקה של פרויד ביד מרדכי נדבך אחר נדבך, והיא הלכה ונבנתה סביבי בסטודיו וקיבלה חיים משלה – נדרשו לי כ־500 שעות רישום. אז הבנתי שגם 14 שעות ציור ביום אינן מבהילות אותי, אלא להפך, גורמות לי אושר. כך שלפרויקט הבא אשמח לפחות ל־1,000 שעות. בקיצור: סטודיו שמתפקד על תקן אי בודד ושנות חיים ארוכות להרהור ולעשייה בהחלט יספקו אותי.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

קיבלתי סווטשרט קטיפה סגול בשוק קח תן. 

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // נטע ליבר שפר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי מימי, מה שלומך? מתרגשת לקראת התערוכה?‎

מאוד. פעם שנייה שאנחנו מדברים ‎

כן, הפעם הקודמת הייתה לפני שנתיים, ואולי נתחיל משם: נגמרה התערוכה שהצגת בשנקר, מה קרה מאז?‎

אפשר לומר שהתערוכה פתחה אצלי איזשהו מחסום‎: בציור, באופנה, בצבע‎. המשכתי לצייר יותר ויותר דימויים מהתחום, ועשיתי זאת בצבעוניות גדולה יותר‎

את יכולה לפרט יותר? ‎

אם בתערוכה הקודמת היה קיר אחד עם עשרה ציורים צבעוניים, הפעם יהיו הרבה יותר. התחלתי להוסיף צבע ברקמה על הקנבס‎, חוטי רקמה צבעוניים על האקריליק השחור… פתאום השחור נראה לי זקוק לצבע עליז יותר. הוספתי אותו בסוף העבודה לפי תחושת בטן. הוספתי דפי זהב דקיקים, וגם התחלתי לעבוד על קנבסים ענקיים  (1.10־2.20 ס״מ) באקריליק ובמשיכות מברשת גדולה עם כל הגוף‎

מימי זיו, MYARTJOURNAL#. צילומים: רני יחזקאל

ומה הם נושאי הציור הנוכחיים?

בעיקר נשים – דימויי גוף נשי, סיטואציות מחיי היום־יום שלי ושל נשים אחרות שאני עוקבת אחריהן באינסטגרם‎. אני מכורה לאינסטגרם‎! מעלה עבודות שלי, עוקבת ולוקחת השראות משם‎

זה מעניין, כי בתחילת הדרך חשבתי שאינסטגרם זה עניין של גיל, אבל זה מזמן חוצה גילים, מגדרים, תחומים וכן הלאה‎

אני בת 61 ונותנת המלצות לסטודנטים שלי באיזה אפליקציות להשתמש ומה להעלות לאינסטגרם. היום זה הפך להיות הפורטפוליו של כל אמן ויזואלי. זה לא עניין של גיל. וזו אחת הסיבות לכך ששם התערוכה הוא #myartjournal‎

הבנתי שחלק מהעבודות הן כאלו שצוירו על יומן משרדי אישי (כזה של פעם, ההפך מדיגיטלי). איך זה קרה?‎

אני מציירת ביד ימין, מסריטה ביד שמאל ומעלה לאינסטגרם. אימון טוב ליד ותרפיה נהדרת לנשמה‎. שם גם ציירתי את הסקיצות לציורים לתערוכה‎. נוסף על כך תיעדתי כל דבר שקרה לי בחיי היום־יום ביומן

עם כל זה שאני מאוד דיגיטלית אני עדיין בעד ציור ביד! תמיד יש לי ספר סקיצות בתיק, גם בנסיעות לחו״ל. בחודש ינואר לפני שנה קניתי יומן משרדי גדול בגודל A4 ופשוט התחלתי לצייר בו כל יום‎ – אני מציירת ביד ימין, מסריטה ביד שמאל ומעלה לאינסטגרם. אימון טוב ליד ותרפיה נהדרת לנשמה‎. שם גם ציירתי את הסקיצות לציורים לתערוכה‎. נוסף על כך תיעדתי כל דבר שקרה לי בחיי היום־יום ביומן: הדבקתי,כתבתי וכו׳‎. כל היומן יפורק, ויהיה תלוי דף דף בתערוכה

את אומרת שתיעדת שם כל דבר שקרה בחיי היום־יום, אבל אני מניח שלא באמת מדובר בכל דבר… איך החלטת מה להכניס ומה לא? זה היה מודע בכלל? תוכלי לתת קצת דוגמאות למה שתיעדת ולמה שמוצג בתערוכה?‎

תיעדתי ממש הכל!‎ עקרתי שתי שיניים – ציירתי‎. קיבלתי תרופות – הדבקתי את הניירות שבתוך האריזה‎. טסתי לחו״ל – הדבקתי את כרטיסי הטיסה‎. היה לי יום קשה – שמתי מראה וציירתי את עצמי בחדר העבודה‎. נורא ואיום… נראה מה ייכנס לתערוכה

אז איזו מין תערוכה זו? איור? עיצוב? אמנות? רישום? החלוקה הקטגורית פחות חשובה לי, אבל חשוב לי להבין מה מניע אותך לצייר

הציור משאיר אותי בחיים, יובל. היומן שונה מהעבודות שיוצגו בתערוכה…‎

תגידי על זה מילה? אני לא בטוח שכולם מכירים את הסיפור המשפחתי שרלוונטי לאמירה הזו‎

הבן שלי ליאור נהרג לפני 16 שנים בעזה. הוא היה בן 19 וחצי, ילד! תקופה ארוכה מאוד ציירתי באינטנסיביות את הכאב ואת הגעגועים – הרבה צבע שחור ואדום. ציור אופנה נראה לי מאוד שטחי באותה תקופה, וכמעט עשור לאחר מכן לא עסקתי בזה‎. רק לפני שנתיים חזרתי לצייר אופנה, ומאז אני מציירת בפרץ של צבעוניות עוד ועוד ציורים. היומן הוא משהו שאני מתחזקת כבר שנים בשביל הנפש. מכיוון שהכלי שלי הוא ציור, אני מציירת בו גם דברים שמחים וגם עצובים וגם סקיצות. הציור הוא אוויר לנשימה בעבורי!‎

אני רוצה להתעכב רגע על זה שכתבת ״חזרתי לצייר אופנה״. איורי אופנה (תקני אותי אם אני טועה) בדרך כלל מתיימרים להיות מדויקים, ואילו בעבודות שלך יש תחושה מאוד גדולה של חופש מניסיון להיות נאמנה לכל הפרטים. אני צודק? ‎

יש הבדל בין fashion drawing‎ שצריך להיות מאוד מדויק, ושממנו אחר כך תופרים את הבגד‎, ובין fashion illustration, שזו כבר אמנות. אני לא מציירת ציורים לשם תפירתם: אין לי מחויבות לכלום חוץ מלאמנות שלי‎

יש הבדל בין fashion drawing‎ שצריך להיות מאוד מדויק, ושממנו אחר כך תופרים את הבגד‎, ובין fashion illustration, שזו כבר יצירת אמנות. יש תמיד ויכוח האם ציור אופנה הוא יצירת אמנות או לא‎: האם מאייר אופנה הוא אמן או לא?‎ אנטוניו לופז, מאייר שאני מעריצה, היה אמן גדול‎. ריקי בן ארי, שהיתה המוזה שלי, היתה אמנית גדולה‎. לצערי שניהם לא בין החיים‎. אני לא מציירת ציורים לשם תפירתם: אין לי מחויבות לכלום חוץ מלאמנות שלי‎.

יש בתערוכה סדרה של ציורים קטנים 10־20 ס״מ‎. חלקם מעין פרינטים בטקסטיל, חלקם דמויות וחלקם איורים טכניים. אבל כולם מתבססים על נזילות אקראיות של צבע; לכאורה משהו שמנוגד לכל מה שקשור לאיור אופנה או לאיור טכני, שצריכים להיות מאד מדויקים

ומי שיראה את העבודות יקבל תחושה של איך הייתה שנת 2018? מבחינת צבעים, טרנדים וכן הלאה? אם תעשי כזו תערוכה בעוד שנה את חושבת שהיא תיראה אחרת בגלל מקורות ההשראה ומה שקורה בעולם?‎

לא, אני לא עובדת לפי טרנדים. למרות שציירתי ציור אחד עם צבע השנה של פנטון ל־2019‎

אבל בכל זאת מקורות ההשראה שלך הם האנשים שאת עוקבת אחריהם‎

נכון, והאירועים. לכן, לדוגמה, אם התקיים ערב גאלה במוזיאון המט בניו יורק, וקים קרדשיאן לבשה שמלת זהב וציירתי אותה, זה יופיע בתערוכה.‎ אבל אני לא בוחרת את זה רק בגלל הצבע. הנושא צריך לדבר אליי. אני חובבת האשטגים וקיצורים, ולכן גם לציורים הגדולים הוספתי את שמם בהשטאג על הציור‎. אני צריכה להתחבר – גם לנושא וגם לצבעים. בדרך כלל זה קורה מתוך תחושת בטן

אז שאלה טריקית לסיום: מה ילמד עלייך מי שיבקר בתערוכה ויראה את העבודות? מה הוא ילמד על אופנה? מה הדבר שהכי חשוב לך שיקרה למבקר?‎

יובל…..‎

כן כן‎

‎

על אופנה: אפשר גם לחייך, זה לא כזה רציני. אפשר להכניס הומור וחופש למקצוע הזה (הסטודנטים שלי יצטטו אותי מחר בכיתה)‎.

למבקר: אני מקווה שתהיה לו חווית חגיגה של אופנה ושל צבע!

ומה הוא ילמד עליי?‎ אומר לך משפט שאני תמיד מצטטת‎: ״אינך יכול למנוע מציפורי העצב לעופף מעל ראשך, אך אתה יכול למנוע מהן לקנן בשערותיך״

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

האוצרת שלי, לאה פרץ, הייתה האוצרת בתערוכה הקודמת, וכשהציעו לי להציג תערוכה בחולון ביקשתי שהיא תאצור גם אותה. העבודה איתה היתה מאוד פורייה ומקדמת, ולעיתים מרגשת. הרגשתי שהיא דוחפת אותי קדימה ומביאה אותי למקומות חדשים

מימי זיו, MYARTJOURNAL#. צילומים: רני יחזקאל

The post מימי זיו חזרה לצייר אופנה, ולא מרגישה מחויבות לכלום חוץ מלאמנות שלה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי גילי, מה קורה? מה שלומך?

הי יובל, הכל טוב

יפה! ספרי בכמה מילים על הסדנה שתיפתח בסוף החודש (22.1) בוורקשופ: מה הולך להיות בה?

אקסלרטור, מונח שצמח בעולמות ההיי־טק והסטארט־אפים, יוצר תוכניות המיועדות להאצת קצב התפתחותו של עסק לעבר גדילה. תוכנית ההאצה מספקת שילוב של מוטיבציה פנימית וחיצונית הגורם למשתתפים לעבוד קשה יותר כדי לייצר השגים משמעותיים כמה שיותר מהר

ולמי היא מיועדת?

מעצבים, יוצרים, יזמים בעלי אופי עיצובי או אמנותי, בעלי עסקים לשירותי עיצוב ובוגרי אקדמיות וקורסים המעוניינים להתנהל נכון ולהרוויח כעסק מצליח ומבוסס

כלומר, יש פה עניין ברור של רצון להרוויח כסף; דבר שלא מדברים עליו הרבה באקדמיות ובבתי הספר לעיצוב

בהחלט. הקורס מבוסס על ״מודל תפיסת הערך״ שיטה ומתודולוגיה שפיתחתי בעבודה מול מעצבים ויזמים. השיטה מתאימה במיוחד לאנשים יצירתיים על מנת שיגיעו להצלחה כלכלית בתחום עיסוקם. המטרה היא להגיע למוצר או לשירות מתחום העיצוב שיהיו בעלי פוטנציאל רווחי; כאלו שהעיצוב שלהם ישרת את השיווק באמצעות בניית תפיסת הערך של היוצר דרך היצירה.

השיטה מעבירה ידע ומלמדת צורת התנהלות – היא כוללת ליווי, אחזקה ותמיכה במעצב בהתמודדות עם פחד מהצלחה או מכישלון. היא מיועדת לכל מי שיש לו יוזמה, רעיון, מוצר או שירות בתחום העיצוב או האמנות, הנבדקים מול כוחות השוק ובהתאם להם ולקטגוריה שלה הם משתייכים. בתהליך העבודה נעשים ניתוח ובדיקה של פוטנציאל היצירה – הן של נקודת מבטו של הצרכן עליה, והן של המטרות ושל השאיפות האישיות והכלכליות של היוצר/היזם

אז אולי רגע לפני שנמשיך עם השיטה תספרי מי את לטובת מי שלא מכיר, ומה הניסיון שלך בתחום

אני מעצבת בהכשרתי – בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה ותכשיטים מבצלאל – ואני מרצה במחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר מזה 19 שנה (מאז הקמת המחלקה). כבוגרת טרייה מבצלאל, עם כניסתי לתעשייה לעסק משפחתי, הבנתי שאני צריכה למצוא דרך לשלב את הלימודים האקדמיים עם הצרכים של השוק. תוך כדי התנסות של 20 שנה בניהול, בעיצוב ובשיווק בתעשייה, והשתתפות פעילה בתערוכות בין־לאומיות – בעבודה מול סיטונאים וקניינים בשיווק ישיר ומכירת מוצרים של מעצבים ישראלים בכמויות גדולות, ובהתאמה ללקוחות שונים וממקומות שונים בעולם – למדתי כיצד להתאים את המוצר ללקוח ובעיקר למחיר.

התמחיתי בהתאמת המוצר ללקוח הקצה על ידי עיצוב, ייצור ותמחור כשההקפדה הייתה תמיד על עיצוב מעולה. כל זאת תוך כדי הוראה במחלקה לתכשיטים בשנקר ובמחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון. כמו כן עסקתי בפעילות ציבורית בהתנדבות (מול גורמים ממשלתיים) לקידום ענף העיצוב.

כיום אני בעלת עסק לייעוץ בתחום עיצוב ושיווק מסחרי. יש לי התמחות בליווי מעצבים בפיתוח ובהעצמת יכולת השיווק והמכירה, ואני עובדת מול מעצבים וחברות בנושא ייעול ומציאת פתרונות חדשנות מול צרכי השוק

אוקיי. נחזור לאקסלרטור: מה קורה שם? כמה זמן זה לוקח? עם אלו כלים המעצב אמור לצאת משם?

המשתתפים יקבלו ליווי ייחודי ופרטני למעצבים. הם יקבלו את הכלים, את התמיכה ואת הקשרים לעיצוב מכוון ומדויק לחדירה ממוקדת לשוק. הם ילוו בצוות מנטורים ומומחים בכירים בתחום בהתאם לצורכיהם, ויחוברו לקשרים עם התעשיה ועם האקדמיות לעיצוב בארץ ובחו״ל. לצד ההתייחסות הפרטנית לכל אחד, יושם דגש על עבודה בקבוצה, על חשיפה לעבודות של מעצבים אחרים, ועל למידה ועבודה משותפת. 

הצטרפות לאקסלרטור מכניסה את המעצבים ל״אווירה יזמית״ – חלל עבודה משותף עם מעצבים כמותם, תקופה אינטנסיבית של לחץ וציפיות (פנימיות וחיצוניות) והידיעה כי כדאי לעבוד באינטנסיביות יתרה כדי לייצר התקדמות משמעותית במרווחי זמן קצרים, עד סיום התוכנית.

פחד ובדידות הם חלק גדול מעולמם של מעצבים… אולם שלא כמו באקסלרטורים בהיי־טק, כאן ההתייחסות לפחדים ולהתגברות עליהם היא חלק משיטת העבודה, וגם כלי שעוזר למעצב להרוויח כסף מיידית כדי לעבוד בראש שקט

תכנית ההאצה מספקת שילוב של מוטיבציה פנימית וחיצונית, שגורמת למשתתפים לעבוד קשה יותר כדי לייצר השגים משמעותיים כמה שיותר מהר. פחד ובדידות הם חלק גדול מעולמם של מעצבים… אולם שלא כמו באקסלרטורים בהיי־טק, כאן ההתייחסות לפחדים ולהתגברות עליהם היא חלק משיטת העבודה, וגם כלי שעוזר למעצב להרוויח כסף מיידית כדי לעבוד בראש שקט.

התוכנית היא בעלת עשרה מפגשים אינטנסיביים שבהם עובדים בין הפגישות. במהלך התוכנית המעצב רוכש כלי עבודה שיכול להתאים לכל תחום שיבחר לעסוק בו גם אם ישנה את תחומו. כבר היו בעבר מעצבים שהחלו את התהליך עם רעיון אחד ויצאו עם אחר כשגילו שהוא יותר מתאים להם כלכלית ואישית.

בסוף עשרת המפגשים יהיו למעצבים עוד שלוש פגישות אחת לחודש על מנת לעקוב אחרי ההתקדמות שלהם. מעצבים שישתתפו בתוכנית יקבלו שלושה חודשי חברות מתנה הכוללים עמדת עבודה בחלל העבודה (WorkShop) בסביבה מקצועית ותומכת במהלך התוכנית – סביבה עסקית ייעודית לעולם העיצוב

אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת לגבי הפחד והבדידות של המעצבים. נדמה לי שזה אחד הדברים העקרוניים בסיפור, שאולי הכי קשה לנטרל

עניין הפחד מלווה את כולם. גם אותי. כל דבר שאני מעבירה הלאה הוא כתוצאה מחוויה אישית שלי; גם בפתיחת העסק וגם תוך כדי בגדילה שלו. אני מאמינה שעל מנת להעביר בצורה יסודית ועמוקה תהליכים עמוקים צריך גם ניסיון במה שמעבירים. זו גם הסיבה לצורך בתמיכה של קבוצה – ברגע שאתה חווה את מה שאתה עובר בעצמך ליד אנשים אחרים שעוברים את אותו הדבר, זה יותר קל להבין מה עובר עליך.

לדוגמה, יש לפעמים תרגיל של החלפת משימות: לכל מעצב קשה מאוד לפנות החוצה וליצור מהלכים כמו לכתוב מייל לשיתוף פעולה, ולכן מתחלפים וכל אחד רושם את המייל בעבור מישהו אחר. פתאום זה נהיה קל מאוד לכתוב ולהתבטא, ומתגברים על הפחד

את יכולה לתת כמה דוגמאות ספציפיות מתהליכים קודמים ודומים שהעברת?

באחת הקבוצות שהעברתי הייתה מישהי שהייתה בוגרת עיצוב טקסטיל. היא נכנסה לקורס עם רצון לקדם תיק מורכב וחדשני שהיה זקוק לבדיקה מקיפה מאוד מול גורמים רבים בארץ ובעיקר בעולם. תוך כדי יצירת קשרים עם גורמים שונים בחו״ל שיוכלו לעזור לה, אחד מהם העביר את הפרטים שלה לחברת אפל. ואז היא קיבלה הצעת עבודה מאפל, והתהליך היה מרתק. בסופו של דבר לא נפתחה המחלקה המיועדת בעבורה באפל, וכיום היא בעלת מותג בגדים מצליח. על אף השינוי בכיוון היא נעזרת באותם כלים שלמדה בקורס.

דוגמה נוספת היא דווקא עזרה שהענקנו למעצבת בעלת עסק ותיק של 20 שנה, שבו היא מעבירה קורסים וסדנות. תוך כדי הקורס היא גילתה כמה אפשר לייעל את השירותים שהיא מציעה – לפנות לקהלי יעד חדשים, לתמחר נכון ורווחי את השירות שהיא נותנת, כשבד בבד הלקוח רק מרוויח יותר ערך מבלי שיתבזבז זמן על ריצות ועל מקומות שלא היו מספיק רווחיים. תכנון לוח הזמנים בהתאמה לצרכים וליכולות של כל אחד הם חלק מהתהליך של ההבנה איך ניתן להתקיים מהיצירה שלך. ויש עוד הרבה דוגמאות

העצה הכי טובה שאני יכולה לתת למעצבים היא להבין שכל מה שהם עושים הם צריכים להרוויח עליו וכמו שצריך. שזה תלוי הרבה באיך שהם מציגים את עצמם החוצה. שייקחו את עצמם ברצינות, יאמינו בעצמם

אז אם הייתי מבקש ממך לתת עצה אחת למעצבים באופן כללי על היום־יום שלהם, מה היית אומרת להם?

העצה הכי טובה שאני יכולה לתת להם היא להבין שכל מה שהם עושים הם צריכים להרוויח עליו וכמו שצריך. שזה תלוי הרבה באיך שהם מציגים את עצמם החוצה. שייקחו את עצמם ברצינות, יאמינו בעצמם, וכך זה גם יעבור החוצה. הכלי שאני נותנת מאפשר להם ליצור משהו שהם יהיו בטוחים בו, וזה נותן להם ביטחון לשדר את זה החוצה. מעצבים צריכים להרוויח. מה שלא רווחי עדיף שלא יעשו

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

מעצבים יוצרים מתוך עצמם. לכן הם כל כך קשורים רגשית למה שהם עושים, ולפעמים קשה להם לדרוש את מה שמגיע להם. תהליכים אישיים של גדילה (כמו יצירה) לוקחים זמן, וכולנו מתפתחים במהלך כל החיים. וזה כל הכיף – הדרך. זה מה שעושה אותנו מאושרים. וכשמישהו גם מוכן לשלם על היצירה שלנו, אז בכלל…

וורקשופ, תל אביב. צילום: אביב פרסבורגר

The post להרוויח, כמו שצריך: גילי גולן למען המעצבים appeared first on מגזין פורטפוליו.

בשנת 2011 הציגו קלייר וורנייר ודריס ורבורגן מהסטודיו הבלגי UNFOLD בשבוע העיצוב של מילאנו את ״קיוסק״, פרויקט שבחן תרחיש עתידי שבו הדפסת תלת־ממד תהיה נפוצה כל כך, עד שיהיה אפשר למצוא בפינות הרחוב רוכלים שמציעים פריטים שהודפסו בטכנולוגיה הזו, ממש כמו דוכני הנקניקיות שברחובות של ניו יורק. הרעיון היה שאפשר יהיה לקבל בפינת הרחוב תיקון מותאם אישית לעקב נעל שנשבר, להדפיס גרסאות לא חוקיות לפריטי מעצבים (כמו החיקויים של משקפי השמש והתיקים שמציעים רוכלי הרחוב), או לקנות ברגע האחרון מתנת יום הולדת בשעה שהחנויות כבר סגורות. 

הפרויקט אתגר תפיסות רווחות של בעלות ומקוריות, ובחן מה תפקידו של המעצב כשהתוצר עיצובי מועבר ממקום למקום בצורה של שרטוטים דיגיטליים, ומופקע בדרכים שמעבר לשליטתו. ״בהתחלה סרקנו אוביקטים קימים במטרה ליצור קובץ דיגיטלי שיהיה אפשר להדפיס לאחר מכן, אבל מהר מאוד הבנו שאין בכך צורך, כי כל מה שרצינו לסרוק כבר היה אפשר למצוא עותק דיגיטלי שלו באינטרנט״, מספר וורבורגן, שביקר בישראל כאורח הכנס Ctrl+Print, שיתוף פעולה בין התכנית לתואר השני לעיצוב תעשייתי בבצלאל, המכון לכימיה באוניברסיטה העברית, מוזיאון המדע ירושלים והרשות לפיתוח ירושלים.

קבצי הדפסה של המסחטה המפורסמת של פיליפ סטארק

הדפסת ההעתק מהקבצים. צילום: מ״ל

״לדוגמה, היינו יכולים להשיג קובץ דיגיטלי של אגרטל של מרסל ונדרס בארבעה דולר או אפילו בחינם. אני מדמיין איזה סטודנט לעיצוב שרצה ללמוד את התוכנה ובנה לעצמו את הקובץ, ואז אמר ׳אולי נעלה את זה לאינטרנט ונרוויח קצת כסף׳. או המסחטה האיקונית של פיליפ סטארק: יש הבדלים בין מה שאתה מדפיס מהקבצים שאתה מוצא באינטרנט לדבר האמיתי, אבל אף אחד לא שם לב כי הצורה כל כך איקונית. מידע רוצה להיות חופשי, והאינטרנט הופך את ׳הרצון׳ הזה לקל יותר״.

איך המבקרים במילאנו קיבלו את הרעיון?

״מאוד בחביבות, הם עדיין לא חשבו שזה באמת יחליף את המקור״.

מקרה קלאסי של win win

מהו תפקידו של המעצב וכיצד הוא משתנה בזמן שבו העיצוב והייצור הופכים יותר ויותר דיגיטליים? שאלה זו היא המפתח להבנת העבודה של סטודיו אנפולד, שנוסד בשנת 2002 על ידי וורנייר ו־ורברוגן, לאחר שסיימו את הלימודים באקדמיה לעיצוב באיינדהובן. לשם אנפולד שתי משמעויות: האחת, הפיזית – להתפרש, להיפתח; השנייה, המטאפורית – להתגלות, להיות מובן. את שתי המשמעויות אפשר למצוא בעבודות הסטודיו, שיוצר פרויקטים שחוקרים דרכים חדשות ליצירה, ייצור, מימון והפצה במציאות משתנה.

כך, לכשעצמו, הקיוסק היה יכול להישאר עוד קונספט נחמד שמאתגר תפיסות קיימות; אולם הוא עלה לכותרות לאחר שב־2013 היה מועמד בתחרות פרסי עיצוב השנה של מוזיאון העיצוב בלונדון, רק שהפעם הצמד שמאחורי אנפולד הגדיל לעשות וביקש להציג העתק של שלושה מהמועמדים האחרים לפרס.

״לא חשבנו שנזכה עם פרויקט ספקולטיבי, שמתמודד מול פרויקטים כמו אלה של זאהה חדיד, לדוגמה. אמרנו בואו נעתיק את שאר המועמדים ואם הם יזכו גם אנחנו נזכה״, אומר ורברוגן בחיוך. ״זה מקרה קלאסי של win win, למרות שאת המבנה של חדיד מאוד קשה להעתיק. גם פה, חלק מהקבצים הדיגיטליים של הפרויקטים המועמדים לפרס היו זמינים באינטרנט, בין אם קבצים מקוריים של חברות שרוצות שאדריכלים ישתמשו במוצרים שלהם להדמיות, ובין אם קבצים מועתקים. במקרים אחרים הסתכלנו על סרטונים שהעלו היוצרים לאינטרנט ועשינו ׳הנדסה הפוכה׳; כלומר, הסתכלנו על המוצר, ניסו להבין אין הוא נוצר, ראינו את המעצבים מספרים עליהם, וחיקינו את תהליך היצור״.

הציפורים המועתקות של צ׳ארלס וריי אימס. צילום: Peter Verbruggen

דריס ורבורגן בכנס בבצלאל. צילום: מ״ל

כצפוי, המהלך לא עבר בשקט. המוזיאון ביקש מהסטודיו להסיר מהתערוכה את ההעתקים של שאר המועמדים. ״הם היו בסדר עם להעתיק את אימס, אאלטו או וונדרס, אבל לא את המועמדים האחרים לפרס. בהתחלה חשבנו שזה מן הומור בריטי, ואמרנו: או שהכול בפנים או שהכול בחוץ. אבל בסוף החלטנו לא להעתיק את האוביקט אלא את השיטה: להציג את אחורי הקלעים של המהלך. אם אתה מציג את המטבח ואת המתכון, כולם יכולים להשתמש בו. 

בהתחלה חשבנו שזה מן הומור בריטי, אבל בסוף החלטנו לא להעתיק את האוביקט אלא את השיטה: להציג את אחורי הקלעים של המהלך. אם אתה מציג את המטבח ואת המתכון, כולם יכולים להשתמש בו

״אחת השאלות שכולם שאלו אותנו הייתה האם אנחנו מציעים למכירה את מה שאנחנו מציגים, וענינו שלא, אנחנו מעצבים, אנחנו רוצים לעורר שיחה, לדאוג שלא כולם טומנים את הראש בחול לאור השינויים הטכנולוגיים. וגם הוספנו שלמרות שאמנם אנחנו לא מוכרים אותם, אבל יש כבר מי שמוכר את הקבצים הדיגיטליים. היום כבר אפשר למצוא חברות שמשחררות חלק מהזכויות שלהן ונותנות לאנשים להדפיס מוצרים בבית. זו אסטרטגיה שאפשר לקרוא לה no-original strategy: פרויקטים ללא מקור. כל עוד הקובץ דיגיטלי, אפשר לשחק איתו. הכל נזיל. בסופו של דבר מבחינתנו זו שיחה, לא הצהרה שהעיצוב מת או משהו כזה״.

הכבשה השחורה של התהליך 

ואמנם, המילה שחזרה הכי הרבה בהרצאה של ורבורגן הייתה שיחה (אם להתעלם, כמובן, מתלת־ממד והדפסה). וזה היה מעניין, כי יותר מלהגיד מה זו הדפסת תלת־ממד היום ומה אפש לעשות איתה, ורבורגן ביקש מהנוכחים – בעיקר מעצבים וסטודנטים לעיצוב – לחשוב מה הטכנולוגיה יכולה לעשות ואיך היא יכולה לשנות את הדרך שבה מעצבים, כמו גם הקהל הרחב, חושבים על מושגים כמו יצור, תעשיה, קהילה, ועוד.

אנחנו לא מתעניינים בהדפסת תלת־ממד כאופציה לשכפל צורות קיימות בצורה המדויקת ביותר, אלא במשמעות של המעבר של היצור, ההפצה והשימוש מהתעשייה

הנחת היסוד של ורבורגן הייתה העצמה: ״אנחנו לא מתעניינים בהדפסת תלת־ממד כאופציה לשכפל צורות קיימות בצורה המדויקת ביותר אלא במשמעות של המעבר של היצור, ההפצה והשימוש מהתעשייה״. כך לדוגמה, הוא התחיל את ההרצאה שלו עם אדריאן בוייר, שבשנת 2009 יצר מדפסת תלת־ממד שמדפיסה את עצמה. לאחר מכן סיפר על נגר בדרום אפריקה שנקטעה לו האצבע ובעקבות סרט שראה ביו־טיוב החליט ליצור אצבעות חדשות בעזרת מדפסת תלת־ממד.

״האינטרנט עזרה לבוייר להפיץ את הרעיון ואנשים שנחשפו לפרויקט התחילו לעזור לפתח ולשפר אותו. זו הזכות להעתיק: אני אוהב להעתיק, זו יופי של דרך ללמוד. האם הדפסת תלת־ממד תהיה הנפסטר הבא? היכולת להעתיק והאפשרות לשתף מאפשרות לחדש וליצור דברים חדשים. זה מה שתעשיית המוזיקה לא הבינה בזמנו: הם אמרו שהאיכות של קבצי MP3 נמוכה ושאנשים יעדיפו מוזיקה באיכות טובה יותר״.

״האומן האלקטרוני״. צילומים: Peter Verbruggen

תוצרי ״האומן האלקטרוני״

דוגמה לשיבוש נוסף של סטודיו אנפולד אפשר למצוא בעבודה ״אומן אלקטרוני״ (L’Artisan Électronique), שמתייחסת לאחת הטכניקות הקדומות של יצירת חפצים שימושיים בשילוב טכנולוגיות דיגיטליות: אובניים וירטואליות המופעלות באמצעות סורק תלת־ממד ותוכנה מיוחדת, שביחד מאפשרות ליצור כלי קרמיקה בלי ללכלך את הידיים. העבודה, שהוצגה ביריד העיצוב במילאנו ב־2010, ושנתיים לאחר מכן גם בתערוכה ״חוקרים במופלא״ במוזיאון ישראל, לקחה את הקראפט הדיגיטלי צעד אחד קדימה, והפכה את התהליך לטקטילי יותר: במקום ללוש חומר, הסורק קורא את תנועות כף היד ומתרגם אותם לגופי תלת־ממד על גבי מסך מחשב.

לאחר שהיוצר מרוצה מהתוצר הסופי הוא יכול לשמור את הדגם במחשב לשימוש עתידי או להדפיס אותו בהדפסת תלת־ממד. אולם, בניגוד למדפסות תלת־ממד ״רגילות״, תהליך ההדפסה בעבודה זו מחקה את הטכניקה המסורתית שמשמשת קדרים, שבה הצורה מתגבשת על ידי חיבור בין ״נחשי״ חומר, שכן ההדפסה נעשית עם חימר. ״זה לא מושלם, זה לא נקי מדי, אפשר לראות את היד שעשתה את זה, זו לא רק מכונה״.

״הפיגומים״ שיתמכו באוביקט המודפס. צילומים: Materialise

לעומתה, העבודה Skafaldo משנת 2016 היא תוצאה של שיתוף פעולה בין הסטודיו לחברת Materialise, שיוצרת את התכנה שרבות מיצרניות מדפסות התלת־ממד משתמשות בה. ״הם יוצרים מבנים שתומכים באופן אוטומטי באוביקט הסופי, ושבדרך כלל מושלכים לפח בסוף התהליך. במקרה הזה אמרנו בואו לא נדפיס משהו כי יש לנו מדפסת חינם, רצינו להדגיש את התהליך.

״נמשכנו לאלגוריתם של מה שתומך בהדפסה, ׳הכבשה השחורה׳ של התהליך. התוכנה מייצרת אוטומטית את הפיגומים שתומכים בהדפסה עד שהחלקים מתחברים זה לזה. מצאנו יופי בעובדה שאחרי הפרויקט זה ישר הולך לפח וכולם מנסים להעלים את הסימנים של הפיגומים מהמוצר הסופי.

״מה שיפה הוא שהפיגומים מעולם לא עוצבו כדי להיות ׳יפים׳ אלא תוכננו לתמוך באוביקט הסופי. אבל אנחנו מצאנו בהם יופי: הצלחנו לתכנן אוביקטים ש׳הכבשה השחורה׳ היא חלק מהותי והכרחי בהם, והאסתטיקה שלהם הושפעה מהאסתטיקה התעשייתית של פיגומים. התייחסנו לתהליך כמו זרעים, שאתה לא יודע מה יגדל מהם, ובכל פעם הופתענו ממה שהאלגוריתם יצר. שנה לאחר מכן זה הפך להיות חלק בלתי נפרד ממנורת שולחן, שהיום אפשר לקנות באתר הסטודיו״. 

קערת Skafaldo. צילומים: Kristof Vrancken

שולחן צד Skafaldo

The post סטודיו UNFOLD: הזכות להעתיק (ולהדפיס) appeared first on מגזין פורטפוליו.

כיצד מעצבים ברחבי העולם מתמודדים עם עיצוב טיפוגרפי שכולל יותר משפה אחת? בחודש יולי יצא לאור הספר Bi-Scriptual, שעוסק בעיצוב טיפוגרפי – ועיקרו שימוש במספר שפות במקביל. הספר – ששפתו אנגלית, מכיל 320 עמודים וכ־300 דימויים – יצא לאור בהוצאת הספרים השוויצרית Niggli, שמתמחה בספרי עיצוב, טיפוגרפיה ואדריכלות.

הספר דן בהבטים חברתיים־תרבותיים, בנושאים טכניים ובשיקולים מעשיים הנוגעים למערכות כתיבה ולעיצוב טיפוגרפי רב־לשוני. הוא מחולק למספר פרקים: כל פרק עוסק בשפה אחרת שאינה לטינית, ובין הפרקים גם אחד שמוקדש לשפה העברית, ושבו מוצגות עבודות שבהן הכתב העברי מקיים דיאלוג עם שפות אחרות, לרוב עם אנגלית או ערבית. כל פרק בספר נפתח במאמר, ואת המאמר שעוסק בטיפוגרפיה העברית חיברו נשיא בצלאל, המעצב פרופ׳ עדי שטרן, יחד עם המעצבת והחוקרת לירון לביא טורקניץ׳.

ההקדמה שכתבו שטרן ולביא טורקניץ׳ – שניהם בוגרי התואר השני בטיפוגרפיה מאוניברסיטת רדינג באנגליה – עוסקת בעיקר בהיסטוריה של הטיפוגרפיה העברית, בעוד שהעבודות שמוצגות בהמשך הספר הן עבודות עכשוויות, חלקן אף עוצבו במסגרות סטודנטיאליות. לדבריו של שטרן, הסקירה ההיסטורית הקצרה מיועדת בעיקר לאנשים שלא מכירים ושאינם מצויים במרחב של האות העברית. היא מייצרת קונטקסט היסטורי, בפרט ביחס להתפתחות של האלפא־בית הלטיני, ואין קשר בינה לבין העבודות שמוצגות בספר, היות שכך ביקשו מחבריו של הספר.

״בשני העשורים ומעלה שאני מלווה את העולם הזה, אנחנו חווים שינוי גדול מאוד לטובה״, מוסיף שטרן. ״רמת המודעות וההבנה של מעצבים בישראל ביחס למורכבות ולרגישות הטיפוגרפית של החיבור של שניים ולפעמים שלושה אלפא־ביתים עלתה באופן משמעותי. יש היום יותר הבנה ויותר רגישות ליחסים המורכבים האלה. בין השאר זה קשור להכרה ולהתייחסות להיסטוריה של האות העברית ולמסורות שלה. אם בעבר הייתה התעלמות – ואפילו הפניית גב – להיסטוריה של האות העברית, ועקב כך התוצאות היו בעייתיות, אם זה בעיצוב פונטים ואם ביישום הטיפוגרפי, כיום ישנה יותר התייחסות למקורות ולמהות של האות העברית״.

כמעצב בעצמו עוסק שטרן רבות בעיצוב טיפוגרפי, בין השאר בעיצוב לוגואים ובעיצוב פונטים. הוא מתייחס לפונט הטקסט הדו לשוני שעיצב – ״נעם־טקסט״ – שתהליך עיצובו החל לפני כ־15 שנה והסתיים בהשקתו בחודש מאי האחרון: ״בפונט זה יש עיסוק רב שנים ומעמיק בסוגיה של איך לעמת ואיך להציב זו לצד זו ללא כל פער היררכי את האות העברית אל מול האות הלטינית, וליצור מערכת שמאפשרת סידור טקסט לקריאה ממושכת באות סריפית עברית ולטינית זו לצד זו באופן מיטבי״.

לירון לביא טורקניץ, יותם הדר, קובי פרנקו

לביא טורקניץ׳, שכתבה יחד עם שטרן את המאמר, מוסיפה לגבי תוכנו: ״המאמר שפותח את הפרק שעוסק באות העברית מחולק לשניים. החלק הראשון עוסק בהיסטוריה של האות, ועיקרו נקודות ציון משמעותיות בתולדות הכתב העברי, בדגש על סוגי פונטים. החלק השני הוא מעין מאגר של טיפים, שבהם יוכלו מעצבים לעשות שימוש בעת שהם עובדים על טקסט בעברית בהשוואה או לצד טקסט לטיני.

״לדוגמה, הגיוני לחשוב שאותיות עבריות ואותיות לטיניות שעוצבו במסגרת אותו פונט, תהיינה באותו גובה – אך זה לא כך. הרי בלטינית יש גם אות קטנה וגם אות גדולה. היכן אם כך תמוקם האות העברית מבחינת הגובה ביחס אליהן? התשובה היא באמצע: אות עברית תהיה יותר גבוהה מהאות הלטינית הקטנה ויותר נמוכה מהאות הלטינית הגדולה״. מלבד הטקסט שכתבה יחד עם שטרן, תרמה לביא טורקניץ׳ לספר גם עבודה טיפוגרפית שעיצבה, ״ערברית״, פרוייקט אוטופי המציג מערכת אותיות היברידית שמשלבת בין עברית וערבית, שאותו עיצבה במסגרת פרוייקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר.

כל השפות שבעולם

בהמשך למאמר מוצגות העבודות, משלושה סוגים: פונטים, לטרינג ועיצוב גרפי (כגון ספרים וקטלוגים). מעצב ישראלי שעבודותיו זוכות לייצוג נרחב, הוא עודד עזר. בספר מוצגים שבעה פונטים שעיצב, ובנוסף גם שתי עבודות לטרינג – האחת תרגום לוגו אלג׳זירה, והשניה תרגום לוגו מסעדה בניו יורק לארבע שפות. שתי העבודות עוצבו כהדגמות בעבור הסטודנטים שלו, במטרה להציג להם כיצד יש לתרגם ויזואלית טיפוגרפיה לשפה אחרת. עזר מתייחס לתזמון פרסום הספר: ״הספר הזה לא היה יכול לצאת לאור קודם לכן, משום שהתופעה של ריבוי שפות הולכת יד ביד עם הסיפור של פונטים מסוג אופן־טייפ: היכולת של קובץ פונט בודד להכיל את כל השפות שבעולם היא דבר יחסית חדש״.

ואכן, לדבריו של עזר, בשל נושא האופן־טייפ, הוא אינו נוהג לעצב כיום פונטים בעברית שאין להם גרסה אנגלית. לעיתים הוא מעצב את שתי הגרסאות, לעיתים רק את הגרסה העברית בהתאם לגרסה אנגלית קיימת. לדוגמה, את פונט ״פרנצ׳סקה״ עיצב גם בגרסה העברית וגם בגרסה האנגלית, בעוד שפונט ״רץ״ הוא תרגום חזותי של פונט ״וספר״ הלטיני שעיצב רוב קלר. גם הגרסה העברית שעיצב לפונט ״פיט״, מבוססת על הגרסה האנגלית של פונט זה, שאותה עיצב דייוויד ג׳ונתן רוס. עזר מדגיש כי ישנה חשיבות רבה למציאת האיזון בין השורשים העבריים לבין ההתאמות הסגנוניות של הכתבים. ״כשמעצבים פונט עברי, שאמור להתאים לפונט לטיני, אחד הדברים הכי חשובים זה לשמור על הדי.אן.איי של העברית ולא להתכופף אל מול הלטינית, ועם זאת לייצר מצב שהתחושה היא זהה בשתי המערכות – שהזרימה ומידת הכהות תהיינה זהות״.

עזר מתייחס למה שמייחד בעיניו את המעצבים הטיפוגרפים המקומיים: ״מעצבים ישראליים מרגישים אחריות גדולה כלפי קהילת העיצוב המקומית משום שהיא כה קטנה. אם עושים זאת נכון, התרומה לתרבות העברית יכולה להיות משמעותית. העניין הכלכלי מתגמד לעומת האחריות והחשיבות כלפי המורשת. למעצבים ישראלים יש אחריות מעבר למטרה המסחרית של העבודה שלהם, דווקא בגלל שאנחנו תרבות מתהווה, גם כיום – 70 שנה לאחר קום המדינה״.

אבי בוחבוט

מיכל סהר, עודד עזר

טיפוגרפית ומעצבת פונטים ישראלית בכירה נוספת שעבודותיה מוצגות בספר, היא מיכל סהר. גם סהר נוהגת לעצב גרסאות עבריות לפונטים לועזיים; שתי דוגמאות בולטות הם הפונטים התלת־לשוניים ״גרטה־טקסט״ ו״פדרה״, שאת הגרסה הלטינית שלהן עיצב פיטר בילאק ואת הגרסה הערבית כריסטיאן סרקיס. גם סהר מצביעה על החשיבות של הכרת המקורות: ״על מנת לעצב פונטים, צריך להבין את השפה ולדעת מאיפה היא באה; צריך להכיר את המקורות ולהבין את המסורת של האותיות. יש הבדל בין האות העברית לאות הלטינית. לדוגמה, הסריף באות העברית פונה כלפי מעלה, בעוד שהסריף באות הלועזית פונה כלפי מטה. הסריף העברי הוא חלק מתנועה״.

סהר מצביעה על תופעה שאותה היא מגדירה כ״לטיניזציה של פונטים זרים״: ״לכל שפה יש מסורת והיסטוריה. יש לה כלים טבעיים שבנו אותה. לדוגמה, לעברית יש כלים גיאומטריים וקליגרפיים. אתה לא יכול לקחת חתיכות של אותיות בלטינית ולבנות מהן אותיות בעברית. כמעצב, אתה צריך להבין את הצבע ואת הקונטרסט של האות המקורית, אבל לעצב בהתאם למה שנכון לשפה שלך״.

כדוגמה היא מצביעה על הקונטרסט המנוגד שבא לידי ביטוי בקווים העבים בפונטים גרטה ובפדרה שעיצבה: ״בגרסה הלטינית של שני הפונטים האלה הקווים העבים הם האנכיים, לעומת זאת בגרסאות העברית והערבית זה הפוך – שם הקווים העבים הם האופקיים. מי שקורא טקסט שכתוב בשתי השפות – העין שלו בכלל לא שמה לב לזה, כי זה נראה טבעי. כל שפה עובדת על הקונטרסט שלה״. ואכן, בשני הפונטים האלה, כל אחת מהשפות נשארת נאמנה למקורות שלה, ויחד עם זאת מצליחה ליצור מערכת הרמונית עם שתי השפות האחרות.

פיתרון יצירתי

היזמים, המחברים והמעצבים של הספר הם בן וויטנר, סשה תומה וטים הרטמן – שלושה מעצבים גרפיים שעובדים יחד בסטודיו Eps51 שממוקם בברלין. בנוסף לעבודתם כמעצבים, עוסקים השלושה מזה מספר שנים גם במחקר של שפות שאינן לטיניות. מעבר לפונטים ולעבודות לטרינג, השלושה הקדישו חלק מרכזי בספר לעבודות עיצוב גרפי שבהן מתקיים דיאלוג בין מספר שפות במקביל. מלבד עבודותיהן של עזר, סהר, ולביא טורקניץ׳, מוצגות בו גם עבודותיהם של אבי בוחבוט, יותם הדר, בן נתן, נואל ערפאת, רוני קרדי וקובי פרנקו – שעוסק רבות בנושא זה.

אבי בוחבוט

בשנים האחרונות עיצב פרנקו כמה מהקטלוגים הבולטים לתחום התרבות והאמנות בישראל, בין השאר את קטלוג תערוכת דוד ינאי במוזיאון תל אביב וקטלוג תערוכת קיפולים במוזיאון העיצוב חולון. לדבריו, בשנים האחרונות ישנה בעולם וגם בישראל פריחה לפונטים דו לשוניים ואף לתלת לשוניים. ״מעצבים הבינו שהם זקוקים לסט הרחב של פונטים שמקנים אפשרות להשתמש ביותר משפה אחת״, הוא אומר. ״כשאני מעצב קטלוג, ברירת המחדל היא לעשות שימוש באותו פונט בגרסה העברית והלועזית. אבל זה לא תמיד כך, לפעמים רוצים לבדל – לעיתים הדיאלוג החזותי בין הטקסט העברי לטקסט הלועזי נוצר דווקא על ידי ההבדל ביניהם. ישנם מקרים שבהם אני מייצר מתח ומדגיש את השונות״.

לפי פרנקו, מרבית הקטלוגים בנושאי תרבות ואמנות שמעוצבים כיום בישראל, הם דו לשוניים וכוללים טקסט בעברית ואנגלית. בדרך כלל המאמרים שמפורסמים בהם מופרדים בצורה כלשהי, ואת נוכחותה החזקה יותר של הדו לשוניות מרגישים בטקסט שמוצמד לדימויים. לדבריו, כשעובדים על עיצוב קטלוג דו לשוני, קיים אתגר נוסף והוא ההתמודדות עם האורכים השונים של הטקסטים בשתי השפות.

״טקסט באנגלית יהיה ארוך פי אחד וחצי מטקסט זהה בעברית. בעקבות כך, כשמעמדים את הטקסט העברי אול מול הלועזי, הם אף פעם לא יראו שווים. במקרה כזה צריך למצוא פיתרון יצירתי: רוחב טור רחב יותר לטקסט הלועזי, טור באותו רוחב אבל ארוך יותר לזה הלועזי, וכולי״. פרנקו מציין כי במקרה של קטלוג דו לשוני הכולל טקסט עברי־ערבי, הבעיה פחות מורגשת, היות והטקסט הערבי פחות או יותר זהה באורכו לזה העברי.

The post לשמור על הדי.אן.איי של העברית, מבלי להתכופף אל מול הלטינית appeared first on מגזין פורטפוליו.