הי רן, בוקר טוב. מה קורה? מה שלומך?

אני בטוב. שלומך אתה?

גם, לא רע בכלל! בדיוק הוצאנו את הקול הקורא לשבוע האיור 2019 (!), ואחד הדברים האהובים עליי הוא שהאיור יוצא מהדף ומהדו־ממד, ובמקרה שלכם הוא באמת יוצא מהדף…

כן. ״להפך״, התערוכה שאצר גיא חיות במסגרת שבוע האיור 2018, התמקדה בדיוק בממד הזה. 20 מאיירים חברו ל־20 אנימטורים ויצרו יצירה משותפת. הדימוי הפיזי הפעיל שכבה של יצירה דיגיטלית שיצרה ממד שונה לחלוטין. בחלק מהיצירות השתתפו גם מוזיקאים. זה באמת מרגש

לגמרי. איך זה קורה? מה קורה שם כשאני פותח את האייפון? איך המצלמה יודעת שיש באיור שכבות נוספות של מידע

כדי להפעיל את המציאות הרבודה יש להוריד את האפליקציה ARTIVIVE ולהסתכל באמצעותה על הדימוי. האפליקציה היא הכלי שמנגיש את עבודת האמנות במציאות רבודה, שנוצרת באמצעות מערכת ליצירת האמנות שנמצאת על גבי הענן. הכלי פותח ״קוביה ירוקה״ שמתחברת לדימוי הפיזי באמצעות טכנולוגיה של מיפוי וזיהוי דימויים, ומאפשרת יצירה של מרחב שיכול להכיל שלוש שכבות של וידאו ועוד חמש שכבות של תמונות. מקווה שהייתי מספיק ברור

ורק עוד שאלה טכנית: מה אתם שותלים באיור שהמצלמה מזהה?

אנחנו לא שותלים שום דבר. האיור מעובד באמצעות האפליקציה לדימוי בינארי שיוצר סוג של די.אן.איי ייחודי לדימוי, שברגע שהוא מזוהה הוא מיד מפעיל את שכבת האמנות במציאות הרבודה

רן גפן. צילום: פוטו ג׳ולי

הבנתי (אני חושב). אבל בוא נעבור למהות (ולא שהטכנולוגיה היא לא מהות). עד עכשיו, בחצי השנה האחרונה, ראיתי שלושה פרויקטים שלכם: שניים באחוזת רנה, בקיץ ובשבוע האיור, ועכשיו אחד על ארונות החשמל בשדרות רוטשילד בתל אביב. התגובה הראשונה שמתעוררת היא שזה באמת מגניב, אבל אז עולה השאלה על הערך האמנותי של כל זה. או במילים אחרות: איפה עובר הגבול החמקמק בין הגימיק לאמנות, בין ההתלהבות מהטכנולוגיה למעשה האמנותי שהיא מאפשרת

הזמן יאמר. כרגע חברים בקהילה שמשתמשת ב־ARTIVIVE כ־4,000 אמנים מלמעלה מ־30 מדינות. אנו מנגישים את הפלטפורמה שלנו לאמנים ללא תמורה וחוקרים ומגלים ביחד איתם שפה חדשה של אמנות: כזו שיוצרים סביב שולחן עגול, שמזמינה אנשים להיכנס לתוכה ולהביט היטב מה קורה במרחב שפותחת הקוביה הירוקה. אנחנו רק בהתחלה, ותהליך הגילוי הוא מאוד מרגש. אני יכול לומר לך שבסוף השבוע של הפתיחה של התערוכה להפך, ביקרו בה 1,400 אנשים (למרות מזג האוויר הקשוח) והסתכלו בממוצע בכל יצירה במשך דקה וחצי. יש עניין – המשך הקיום שלו תלוי ביצירה של האמנים. אנחנו מספקים את הכלים. שוב, הכל מאוד מסקרן.

אנחנו רק בהתחלה, ותהליך הגילוי הוא מאוד מרגש. אנחנו מנסים לשנות את האופן שבו הציבור צורך אמנות הן מבחינת החוויה והן מבחינת המיקום. הקוביה הירוקה שלנו מוסיפה גם ממד נוסף שאפשר לפתוח בקוביות הלבנות במוזיאונים. הולך להיות מעניין

אנחנו מנסים לשנות את האופן שבו הציבור צורך אמנות הן מבחינת החוויה והן מבחינת המיקום. לכן אנו מזמינים אמנים אודיו־ויזואלים ליצור במרחב הציבורי ולתת מקום לעידן ה״פוסט גרפיטי״ שבו השיח בין המישור הדיגיטלי והמרחב הפיזי פותח דיאלוג חדש. הקוביה הירוקה שלנו מוסיפה גם ממד נוסף שאפשר לפתוח בקוביות הלבנות במוזיאונים. זה הולך להיות מעניין

אני אוהב את המונח הזה, הקוביה הירוקה. ומסוקרן לראות לאן הטכנולוגיה הזו הולכת. מה לדעתך היא יכולה לעשות עם הקוביות הלבנות במוזיאונים?

אני יכול לתת לך מספר דוגמאות. מוזיאון הבילוודיר בווינה השתמש בכלי שלנו על מנת ליצור אינטרפטציה מודרנית על עבודות בתערוכה הקבועה שלו. אמנים חדשים יצרו אינטרפטציות לעבודות של מונה, ואן גוך, מאטיס ועוד. דוגמה נוספת: בתערוכה של אגון שילה שנפתחה לאחרונה תועד תהליך היצירה כפי שהוא משתקף מהאיורים השונים ומהשכבות שנחשפו סביב כל יצירה ויצירה. הטכנולוגיה מאפשרת ליצור שכבה נוספת ליצירות קיימות, וליצור את האמנות עצמה. אמנים באים אלינו כל יום עם רעיונות חדשים, ואנו בתהליך של עיבוד והצגת הפרוייקטים למוזיאונים ברחבי העולם.

האמנות שאנו מציעים איננה סטטית. אדם צופה ביצירה במוזיאון במשך עשר שניות בממוצע. במקרה שלנו האדם נכנס לתוך היצירה. היצירות יכולות לעמוד בפני עצמן, לתקשר עם הסביבה ואפילו עם הצופה בעצמו. עניין לא פחות חשוב – הכלי שלנו מאפשר שיתוף של האינטרקציה של הצופה עם היצירה באמצעות רשתות חברתיות

טניה גרישקו, מתוך הפרויקט בשדרות רוטשילד

אז זה אולי השלב לספר רגע מי זה אנחנו, ואיך אתה התגלגלת להיות חלק מזה

התגלגלתי לכל העניין ממש במקרה. הוזמנתי להשתתף כמנטור בהקאתון של קהילת המוזיקה והטכנולוגיה בישראל על ידי רני דר וד״ר רויטל הולנדר. במסגרת ההקאתון פגשתי את קודין, היזם שייסד את ארטיוויב ביחד עם סרג׳יו. התחברנו, ומאז אני חי ונושם מציאות רבודה. 

במהלך השנה האחרונה, מאז שהקמתי את אמנות או למות (או בקיצור OMA), התחברתי להרבה אנשים: אמן הוידאו מתן רייזמן; חברי הקהילה המדהימה של אמנים הפועלים במסגרת המידברן; המאייר והאנימטור בועז בלחסן, שאצר את התערוכה הראשונה שלו; הצלם שרון אברהם, שהקים את מחלקת האמנות של מידברן ותרם מהניסיון; ולבסוף האמן אמיר שלם מקולקטיב האמנים פוגרה, שנשאר והפך להיות השותף שלי.

ואז הגיעו תערוכות נוספות ואיתן האוצרים והאמנים גיא חיות, שאצר את ״להפך״, וצח כהן שניהל אמנותית את התערוכה ״להגביר את האור״. תוך כדי כך הצטרפו לדרך עוד עשרות אמנים שיוצרים במציאות רבודה, וכל האנשים הללו משתתפים ותורמים לחזון של OMA. לא פחות חשובים היו הגופים שאפשרו, מימנו ונתנו לאמנים יד חופשית ליצור: מתחם האמנות ״אחוזת רנה״, עירית תל אביב שהזמינה אותנו להציג בלילה לבן, קרן שוסטרמן שהזמינה אותנו להציג בכנס של בכירי תעשיית ה־AR/VR העולמית, וחברת החשמל שהרימה את הכפפה ומימנה את היציאה שלנו למרחב הציבורי.

התפקיד שלנו היום הוא לתת את הכלים ליצור ולהביא מימון כדי שהאמנים יוכלו להתפרנס מאמנותם

העניין הזה של להתפרנס מאמנות חוזר בשיחות שלנו. תוכל להרחיב על הנושא? כי הוא לא ברור מאליו

איזה כיף שאתה שואל. המודלים הכלכליים בעולם האמנות מזכירים לי מאוד את תעשיית המוסיקה במחצית הראשונה של המאה שעברה: שרשרת ערך ארוכה מאוד שמשאירה את היוצר עם חלק קטן מהעוגה. המעבר לעולם הדיגיטלי גרם למהפכה אמיתית. תעשיית המוסיקה עשתה הרבה מאוד טעויות בדרך למצוא מודלים חדשים לעבודה (שמשאירים הרבה יותר כסף וכח בידיהם של האמנים), ואת הבשורה הזו היינו שמחים להביא לעולם האמנות.

כרגע אנחנו יוצרים פרויקטים של אמנות בשילוב של מוסדות ומותגים שמשלמים לאמנים כדי ליצור. עבודות אמנות שהוצגו בתערוכות שלנו מוצגות במקומות אחרים בעולם (שש עבודות משבוע האיור מוצגות כרגע בגלריה מאוד נחשבת בתאילנד), והאמנים זוכים לתמלוגים בעבור ההצגה של התמונות. המושג ״דמי תליה״ מקבל משמעות חדשה. אנחנו מאמינים שאמנים זכאים לקבל תמלוגים על הצגה של היצירות שלהם, ואנו יוצרים את הכלים ואת ההזדמנויות שזה יקרה. קצרה היריעה מלפרט.

מודל ספוטיפי של דמי מנוי יגיע גם לעולם האמנות. זה בלתי נמנע. הדבר שיהיה שונה במקרה שלנו הוא שהמודלים הכלכליים יהיו מוטים לטובת האמנים. אנחנו מאמינים שהאמן והאמנות עומדים במרכז, וזו נקודת המוצא לכל הפעילות שלנו

מודל ספוטיפי לצריכת מוסיקה על ידי תשלום של דמי מנוי יגיע גם לעולם האמנות. זה בלתי נמנע. הדבר שיהיה שונה במקרה שלנו הוא שהמודלים הכלכליים יהיו מוטים לטובת האמנים. אנחנו ב־OMA מאמינים שהאמן והאמנות עומדים במרכז, וזו נקודת המוצא לכל הפעילות שלנו. המוזיאונים פותחים את הדלתות שלהם לאט לאט לסוג הזה של אמנות – אנחנו פותחים מרחבים חדשים ומציבים קוביות ירוקות בכל מקום אפשרי

אתה נשמע אופטימי

העובדות מדברות בעד עצמן: אמנים שהציגו בתערוכות שלנו קיבלו תשלום בעד העבודות שלהם וקיבלו גם תמלוגים. אני עד לתהליכים שקורים ממש בימים אלה וזה באמת משרה אופטימיות. אבל האמת היא שאין לי מושג מה הולך לקרות. זרקנו אבן, היא מתגלגלת, ואין לי מושג לאן. כדי לעשות את המסע הזה יותר מעניין אני מזמין אמנים שמעוניינים להשתתף במסע המרתק הזה ולשחק איתנו בארגז החול הבתולי שיצרנו. אנחנו בפייסבוק – OMA

סתיו לוי בשדרות רוטשילד

אז רגע לפני שמסיימים – למי שרוצה היום לראות עבודות במרחב הציבורי, איפה הוא יכול לראות אותן?

אפשר לראות את העבודות של אייל גרינגרס, סתיו לוי, טניה גרישקו, צח כהן, טליה לוי, יובל הקר, שריאל קסלסי ושירלי קונס בשדרות רוטשילד בתל אביב על ובעיר העתיקה בירושלים על ארונות חשמל. יש לינק למפה שהכנו בגוגל כדי להוביל את הסיור בעיר העתיקה

משהו חשוב נוסף להגיד לפני שאומרים שלום?

צאו לראות את התערוכות ולהיחשף לאמנות. שתפו אותנו בתובנות שלכם. אנחנו בתהליך של למידה, וכל דבר שתוכלו לתרום לתהליך יעזור ליצור את השפה החדשה שאנחנו מדברים עליה

The post הקוביה הירוקה: המציאות הרבודה של רן גפן appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

״אולמייטי״, מתוך התערוכה ״בקרוב אצלכם״, גלריה מזא״ה 9, תל אביב, עד 20.1.19.

מי אני

מירי דביר, מעצבת גרפית מתל אביב ״בורן אנד רייזד״, בוגרת המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון (2018). מקשקשת באינסטגרם תחת הניק wickedsnowhite. מפגש עם מוות ואבדן זרק אותי לחפש את מה שאני באמת רוצה לעשות בחיים, וכך עברתי, כמעט בטעות, מהעולם הטכני הממושטר לעולם העיצוב והארט.

העבודה

בשנה שעברה הגשתי את פרויקט הגמר שלי, ״ואז הגיע מוות״, שנעשה כולו בטיפוגרפיה ידנית וזכה בפרס אאא לקידום ועידוד היצירה בתחום הטיפוגרפיה. היא מוצגת בתערוכת היחיד ״בקרוב אצלכם״, שמציגה אימג׳ים נבחרים מהפרויקט, יחד עם סקיצות שנפלו בעריכה.

Allmighty

בקרוב אצלכם

הפרויקט מציג פרשנות ויזואלית לתהליך ההתמודדות עם מוות פתאומי, בהתבסס על מודל האבל לפי קוּבּלֶר־רוֹס. הפרשנות משלבת טקסטים אישיים, מחשבות ותגובות שהיו וישנן, יחד עם טקסטים ושברי מילים של יוצרים שונים. ״אולמייטי״ הוא הפרשנות שלי לשלב המיקוח, שלב נדיר יחסית בתהליך של אבל על אובדן שכבר התרחש. מבחינתי, המיקוח נעשה מול האל. מילים שגדלתי עליהן, ובהן כח עליון שאחראי על כל מה שקורה סביבי, התרכזו למעין כתב אישום: אם יש ניסים ויש נפלאות, זה הזמן להוכיח אותן.

רציתי לשים זרקור על תחושות ומחשבות שבדרך כלל נשמרות בשקט, תחת מעטה ה״הכל לטובה״, במטרה לחשוף אותן ולתת להן לגיטימציה. הטקסטים והטיפוגרפיה נחשפים בשלבים ומשחקים על גבול הקריאות, ומילים שלא היו אמורות להישמע נכתבו בצורה אקספרסיבית, המשמשת כדימוי המעביר סיפור אישי של אבל ואבדן.

תעבירו את זה הלאה

הייתי שמחה אם העבודה תוצג בטיימס סקוור, יחד עם פרסומות התאגידים, האופנה המהירה והצרכנות. תזכורת קטנה לעצמי בין כל הפלאשינג לייטס.

פלוס אחד

יצרתי גיפ (בראש הכתבה) שמתייחס לשלב האחרון במודל קוּבּלֶר־רוֹס, שלב ההשלמה והקבלה, שהיווה בעבורי סגירת מעגל ותזכורת להמשך הדרך. אני משתדלת לא למות מהקלישאה של עצמי, אך כשהכל סוגר, ושחור, ועושה רושם שאין איך לצאת מהסיטואציה שנקלעת אליה – רק אני אוציא אותי מהמקום שבו אני נמצאת. זו החלטה.

אצלי הכל בסדר

תקריבים מתוך ״בקרוב אצלכם״

The post עבודה בעיניים // מירי דביר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

התחלה של התחלות בלשון ס. יזהר הן שתי תערוכות. הראשונה הייתה ״צעקה״, שאצרתי בגלריה של אוניברסיטת תל אביב ב־1992 – בסיום לימודי אוצרות – כשפרופ׳ מוטי עומר ז״ל ביקש לממש את עבודת הגמר שלי, שעסקה בספרות ואמנות במעבר המאה ה־20. לצורך התערוכה – שחקרה דימויים של צעקה פיזית ומחאה חברתית ופוליטית – בדקתי את הקשר המפעים בין יוצרים יהודים לגרמנים.

שקעתי במחקר של כשנה וחצי לאיתור עבודות בשעה שנפלו חומות גרמניה ובמזרח גרמניה הרבה מוזיאונים היו סגורים. הצלחתי להביא את אחת הגרסאות של ״הצעקה״ של מונק מנורווגיה, פסלים נפלאים של ארנסט בארלך מגרמניה ועבודה של גיאורג גרוס מארצות הברית. התערוכה כללה מניפסטים עזי ביטוי על קירות שלמים בקומת הכניסה לגלריה ובמעלה המדרגות לקומה השנייה הדבקתי – מדרגה מדרגה – את מילות השיר ״צעקה״ של אוגוסט שטראם (ועד היום לאחר שטיפת המדרגות עדיין מבצבצים שרידי האותיות של דבק המילים).

התערוכה ״מחסן זמן״ במוזיאון פתח תקוה (2004). צילום: אבי חי

התערוכה ״מחסן זמן״ במוזיאון פתח תקוה (2004).צילום: אבי חי

התערוכה ״צעקה״ בגלריה האוניברסיטאית (1992). צילום: אבי חי

התערוכה הראשונה האחרת היא זו שפתחה את מוזיאון פתח תקוה לאמנות המחודש, בסוף 2004: ״מחסן זמן״. הציגו בה יעל ברתנא, יהושע נוישטין, רויטל בן אשר פרץ, ורדה גצוב, אורית רף, ארז ישראלי, רווית כהן גת ושי צורים. שמונה אמנים בסך הכל. זה הצריך אולי קצת אומץ לפתוח חלל מוזיאלי עם מספר מצומצם של עבודות, אבל היה לי חשוב לתת מקום גם לחלל כחלק מהתוכן.

התערוכה עסקה במתח בין זיכרון פרטי לציבורי, על רקע היכל הזיכרון הראשון בארץ – יד לבנים שנמצא במתחם המוזיאון (מפעל שחיבר לראשונה בין הנצחה ואמנות וזכה בפרס ישראל). בעבודתו של נוישטיין מחסום אלקטרוני שנפתח ונסגר בליווי מוזיקה ממש כלא את הבאים במיצב ענק, שהורכב ממפות מצוירות על רצועות ניילון פצפץ ועלי שלכת מנייר תעשייתי פוזרו על כל הרצפה. בווידיאו נראה שהבן של נוישטין קורע דפים מהספר ״בעקבות הזמן האבוד״ ונוישטין עצמו המהם לצד פול סימון, בשיר על זקנה ושכחה. ארז ישראלי הציב סיר לילה מלא בשתן, שמתוכו מוקרנים/צומחים פרחים מרהיבים, נפתחים במגע עם השתן, מפיצים את ניחוחו. את הקטלוג כתבתי כפואטיקה. בפתיחה אלפי אנשים באו ופקקו את הכבישים – כסימן טוב לבאות.

נכון לעכשיו

השנה האחרונה הייתה עמוסה במחקר ותערוכות. תערוכת הדגל הייתה To The End of Land שאצרתי עם אור תשובה בגלריה הלאומית בניו דלהי, הודו. הוצגו בה 19 אמנים ישראלים, שהתייחסו במדיות שונות להבטים של עיסוק באדמה, בפצעיה, בפירותיה ובגבולותיה. במקביל, במוזיאון פתח תקוה, אצרתי תערוכות יחיד לבני אפרת ולגיא גולדשטיין.

דרורית גור אריה. צילום: דוד עדיקא

כעת מוצגת במוזיאון פתח תקוה התערוכה ״הזדמנות אחרונה לראות״ ובמקביל בווילה טמריס בצרפת (בניהול האוצרת איזבל בורג׳אה), במסגרת עונת התרבות ישראל־צרפת. בשתי התערוכות מציגים אמנים ישראלים וצרפתים, ביניהם: אוליבייה מילאגו וניקו מורסיו, איילת כרמי ומירב הימן, אורית רף, דפנה שלום, מארי שנה, ז׳אן באטיסט ורלוזל, ליאור גרדי, עידו בורקוביאר, מעיין אמיר ורותי סלע.

התערוכה ממשיכה את המחקר על מסע של גוף, תנועה ושפה והיא מעלה סוגיות של פסיכו־גיאוגרפיה, צליינות; שאלות אתיות ומשפטיות לצד הבטים של חשבונאות עם המקום; ממד של כוריאוגרפיה ומיפוי סאונד. במיוחד עניינה אותי שאלת השפה וראיתי גם בפה מפת סאונד – שכן יש לנו אותיות לשון, חך, שפתיים.

יש בתערוכה עבודות ששמות דגש על סוג של תקיעות, של איזה מום שיש להתגבר עליו. כך דפנה שלום מייצרת מפות טקסט בכתב בריל, שאין ביכולתנו לקרוא, ומשתמשת במאמרו של ביאליק ״גילוי וכיסוי בלשון״, שבו מתוארת הלשון כיצור אורגני. האמנית הצרפתייה מארי שנה, שפועלת כבלשנית בחקר הקרבה והשונות בין שפות, עבדה עם משוררים ישראלים ויצרה תיבות נגינה הנשענות על מילים בעברית, צרפתית, אנגלית וערבית.

״הזדמנות אחרונה לראות״, מירב הימן ואילת כרמי ״שביל ישראל״. צילום: אלעד שריג

מארי שנה, מוזיאון פתח תקווה. צילום: אלעד שריג

מכל מלמדי השכלתי

הרולד זימן היה אוצר רב השראה שעסק בניסיון לפתוח את טבעה של האמנות, למצוא צורה וחומר חדשים, ואני חשה קרובה לתפיסותיו האוצרותית. הוא לא פסק מלחפש, ליצור ולחדש, מתוך סקרנות ואהבת האמנות. זימן פתח את הדיון אודות המוזיאון כמוסד תרבות. הוא ניסה לחבר גוף חומרים רחב – מסוציולוגיה, טכנולוגיה, מדע, אמנות וספרות – ונהג לערבב יחד מדיות אמנות שונות: חיבר מחול, מוזיקה, פרפורמנס, מדע בדיוני לצד ציור, פיסול שהורד מהבסיס ומיצב שהוא הפנינג. הוא היה פתוח לתת הזדמנות גם לאמנים אנונימיים. התערוכות שלו תמיד אתגרו את הקהל ומתחו את הגבולות. התערוכה החשובה שלו הייתה בקונסטהאלה ברן ב־1969 – When Attitudes become Form, ואחריה אצר את הדוקומנטה ה־5 בקאסל, גרמניה, ב־1972.

לא חשבתי על זה עד כה, אבל בדיעבד אני רואה שיש בי איזה חיפוש מתמיד ובחינת הגבולות של אמנויות שונות אל מול הקובייה הלבנה. הצגתי קולנוע והצעתי חוויה של רשת, חוויה מצטברת ולא כרונולוגית, שבה הסך גדול מחלקיו. בתערוכות כאלה הצופה נדרש לשהייה ממושכת במוזיאון. תובענות שאני מקווה שסופה שווה. כך היה בתערוכות כמו ״ציון״ של ז׳וזף דדון ובתערוכה ״בקצה העולם כאן״, שבה הוצגו סרטי קולנוע מהדרום, כולל מה שכיניתי ״הצבת קולנוע״, כשפירקתי את סרטו של אבנר פיינגלרנט ״מטאדור המלחמה״ לחלקים.

בהמשך הפכתי את חלל המוזיאון לבמת מחול, שבה רקדה להקת המחול של יסמין גודר כעבודה מוזמנת לתערוכה. שאלת עמדת הצופה ומיקומו מול תנועת הגוף החי הייתה משמעותית, ויסמין המשיכה אחר כך בעבודות מעורבות קהל ביצירתה.

להקת יסמין גודר, ״קליימקס״ במוזיאון פתח תקוה (2014). צילום: גדי דגון

תערוכת החלומות

אני מחוברת לכל תערוכה שאני עושה בקשר מיוחד וחזק. יש תוכניות רבות, אולי רעיונות. כרגע אני עובדת (עם טל שוורץ) על תערוכה מקיפה שתיפתח בסוף השנה בנושא שפות גולות, ומימושה הוא בהחלט משאת נפש. יש אמנים מצוינים והצעות יפות. המשך יבוא, אני מקווה.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה תעסוק כולה בציור, כהמשך למהלך שהמוזיאון החל בו לפני כשנתיים. הפעם תיבדק סוגיית האינטימי בציור העכשווי. יציגו בה 16 אמנים ישראלים מקשת גילאים רחבה (אוצרת: ליזה גרשוני). מעניין יהיה לבחון מעבר להקשר לנוף, תפנים, דיוקן וכו׳, כיצד מחלחלת המציאות העכשווית אל הבד, במקום שאת לא תמיד מצפה לפגוש את הפוליטי והחברתי.

The post מגלים אוצרות // דרורית גור אריה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אביגיל, מה קורה?

בסדר גמור. שמחה על הפנייה שלך

בכיף. קודם כל מזל טוב על הבחירה של wallpaper. כבוד!

‎ כן מאוד מרגש, תודה!

את יודעת איך זה קרה? איך הם הגיעו אלייך?

באוקטובר האחרון קיבלתי מייל מהמגזין והודיעו לי כי נבחרתי להשתתף בגיליון ינואר 2019, שמוקדש לדור הבא בתחומי העיצוב. הבנתי שהם עוקבים אחרי פרויקטי הגמר בכל מוסדות האמנות והעיצוב בעולם ומפרסמים בגיליון ינואר את הבחירות שלהם לאותה שנה

תני לי לנחש שלא ממש ציפית לקבל כזה מייל? אני בטח הייתי חושב שמישהו עובד עליי

לגמרי! זה בדיוק מה שהרגשתי. אך ההתכתבויות עם לונדון המשיכו ומצאתי את עצמי אורזת ושולחת חלק מהאוביקטים לצילומים, כך שזה התחיל להרגיש אמיתי. וביום חמישי האחרון רכשתי את הגיליון ולשמחתי האוביקטים וכמה מילים עליי ועל הפרויקט הופיעו שם

יפה! ספרי אם כך על הפרויקט: מה הוא כולל?

פרויקט 132 כפי שהוצג בתערוכת הבוגרים בשנה שעברה בבצלאל

מתוך גיליון ינואר 2019 של מגזין wallpaper

בפרויקט ״132״ בחרתי לעצב סביבה ביתית טיפוסית, עשויה כולה קרמיקה בצבע אחיד ומורכבת משני כיסאות, שולחן, שטיח וקקטוסים. לצד המיצב הוקרן וידיאו שבו הופיעה אישה כסוביקט הפועל בחלל בעזרת אוביקטים קרמיים סימבוליים – נעלי פלטפורמה, מניפה, מזלף וסמרטו

תסבירי? מאיפה הגיע הרעיון? מה ניסית להגיד בזה?

הרעיון התחיל כשהייתי בחילופי סטודנטים בריטוולד, אמסטרדם. בפרויקטים שחקרתי שם התעסקתי בעיקר במתח שנוצר בין הפונקציונלי ללא פוקציונלי. התחלתי לדמיין את הכל מקרמיקה ולבדוק את גבולות החומר. בסוף השהות שלי שם ציירתי סקיצה של חדר ובו אישה עם נעלי פלטפורמה, ורשמתי לעצמי הערה שהחדר כולו באותו צבע וכולו עשוי מחימר, למעט האישה.

כשהתחילה השנה הרביעית בבצלאל העמקתי ברעיון על כל מרכיביו. תוך כדי ההתעסקות בחומר הבנתי שאני יוצרת סיטואציה סטרילית־דמיונית, שהמשמעות העמוקה שלה בעבורי היא לערער על מוסכמות חברתיות שגורות ולבחון יחסים של כוח, יחסי מגדר, מעמדות ותפקידים בתוך הבית ומחוצה לו

אביגיל סגל. צילום: תום חן

אני רוצה לשאול רגע על הלימודים במחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל: מצד אחד זו מחלקה שמבוססת על חומר, אבל מצד שני הפרויקט שלך הוא לגמרי, נקרא לו כרגע אמנותי־קונספטואלי. איך את (או שאר הסטודנטים) התמודדת עם זה?

אני חוויתי את המחלקה שלנו כמאוד פתוחה וכמאפשרת חופש, ובוודאי סביב פרויקט הגמר. כסטודנטית לעיצוב קרמי, מצאתי שהחומר הקרמי ורסטילי וניתן לבצע איתו כמעט כל דבר העולה בדימיון. החומר הקרמי מגלם בתוכו מגוון תכונות ואיכויות המאפשרות מצד אחד יצירת עיצובים אסתטיים, פונקציונליים, קלים ונוחים לשימוש יום־יומי ומצד שני מהווה חומר גלם ליצירה, עיצוב ופיסול של אוביקטים, אז גם באה לידי ביטוי הכבדות והמסיביות של החומר. כיוצרת בחומר אני לוקחת ערכים אלו ומערבבת אותם בתוך היצירה אל המשמעות והמסר שחשוב לי להעביר

מה עשית בחצי השנה האחרונה מאז פרויקט הגמר? מה התכניות להמשך?

בעקבות תערוכת הגמר פנה אלי מאיר לושי (״לושי – אמנות ופרוייקטים״) והציע לי לשתף עימו פעולה בפרויקט חדש. מאז חזרתי לתל אביב, וכרגע אני חולקת סטודיו בקריית המלאכה ועסוקה ביצירת האוביקטים לתערוכה שתוצג בחלל שלו בתקווה בחודש ספטמבר הבא (שבה יוצג גם פרויקט הגמר ״132״). אשלח לך הזמנה כשייקבע המועד המדוייק (:

בהחלט! תגידי משהו על השם, 132?

קודם כל, 132 זה 132 ק״ג. כמשקל האוביקטים. הבחירה בשם הגיעה בהמשך לתעתוע המהדהד במסרים הלא נוחים והכבדים שאותם מייצגים האוביקטים לעומת ״הקלילות״ לכאורה אותה מעבירה האישה בתפעול החדר בווידיאו

למה הכוונה בתפעול החדר?

הווידיאו מורכב מארבע סצנות שבהן האישה משתמשת באוביקטים. לדוגמה: השקיית הקקטוסים בעזרת המזלף, ניקוי השולחן בעזרת הסמרטוט, יושבת על הכיסא ומנופפת במניפה ומתהלכת בחדר בנעלי הפלטפורמה. התנועה של האישה בווידיאו מתייחסת לפאלוס וליחס וליחסים בינו לבין הנשים

צילומים: עידו מלר

טוב עכשיו את חייבת להרחיב בכל הנוגע למה שהתחלת לספר עליו גם קודם – העניין של לערער מוסכמות חברתיות שגורות ולבחון יחסים של כוח, יחסי מגדר, מעמדות ותפקידים בתוך הבית ומחוצה לו. איך השימוש בחומר הקרמי משפיע על זה? מה ניסית להשיג באמצעות שימוש בו?

עיצבתי את החדר בהפשטה צורנית ובנראות פאלית. באוביקטים של האישה קיים אבסורד שבו השימוש בהם מעביר תחושת קלילות אך בה בעת קיימת הידיעה שמדובר באוביקט שעשוי מקרמיקה, מה שמעביר גם את הקושי שבפעולה. זה המקום שבו הדגשתי דרך הפעולות השגרתיות במרחב הביתי את השאלה האם האישה כנועה או בעלת דעה ומודעות לבחירותיה?

ואני מניח שלא תתני לנו את התשובה…

אין לי את התשובה ולא עניין אותי להגיע לתשובה חד משמעית. בעיני הניסיון להבין את מערך יחסי הכוחות בין המגדרים הוא התמודדות אין־סופית ועל־זמנית

אני נוטה להסכים…

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

כרגע בעיקר מוקירה תודה על מה שקורה ועל ההכרה שאני זוכה לה בעקבות הפרויקט. זה לא מובן מאליו מבחינתי

צילום: אילן עמיחי

The post אביגיל סגל: 132 קילוגרמים מקרמיקה appeared first on מגזין פורטפוליו.

״הרהרתי על אודות הכפרים הפלסטינים, הנראים מצידי כביש 443 – הפחד הפך אותם לשקופים. שאלתי את עצמי: אם כל כך הרבה מהאנשים החיים פה מכחישים את קיומם מבחינה פיזית ופסיכולוגית – האם המקומות הללו באמת קיימים?״, כך מתאר הצלם יעקב ישראל חלק מהתחושות והמחשבות שעלו בדעתו, בתקופת המעקב הצילומי אחר החיים על קווי התפר בין ישראל לפלסטין. מסע שארך 16 שנה וכעת יוצג בתערוכה ״לגיטימיות של נוף״, שתיפתח ב־1.2במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים.

התערוכה שאצר ד״ר מארק לונג – אוצר ראשי במכון האלסי לאמנות עכשווית, ופרופסור לגיאוגרפיה פוליטית במחלקה למדעים פוליטיים, צ׳רלסטון, דרום קרולינה – מסכמת פרויקט צילום רב שנים: 16 שנים שבהן ישראל צילם כפרים ערביים, בדואים ודרוזים בישראל ובשטחים. הפרויקט הפך למעין מסע דרך הנופים הסוציו־פוליטיים במדינת ישראל ובשטחים.

יעקב ישראל, ג׳לג׳וליה, 2015

יעקב ישראל, ,חוסאן 2012

ממג׳דל שמס בצפון דרך בית חנינה, ג׳ודירה ובית דקו, הממוקמים מאחורי החומה לאורך כביש 443, סילוואן, שועפאט, יריחו, ועד כפרים לא מוכרים מהפזורה הבדואית בדרום – סדרת הצילומים מבקשת לחשוף בפני הצופים את הכפרים הערביים המהווים 20% מאוכלוסיית ישראל. המציאות החברתית הפוליטית המורכבת במדינה הפכה אותם לנופים מודחקים, מפני שהם מסמלים עבור חלק ניכר מתושבי המדינה את הקונפליקט היהודי־ערבי, את האויב.

מטרת התערוכה היא לפתוח חלונות לסיפורים של המקומות האלה, שללא הצילומים נדמה כאילו לא היו קיימים. סדרת הצילומים מעוררת מחשבה אודות מקומות שנשכחו בחברה הישראלית ומעלה לדיון את הראייה הסלקטיבית שבה משתמשים ישראלים רבים על מנת לברוח מהמציאות, כצורת התמודדות עם המצב הפוליטי בארץ.

כמחווה להיסטוריה של הצילום, הצילומים נעשו במצלמת פורמט גדול, בטכניקה דומה לזו שבה השתמשו צלמי נוף מהמאה ה־19 שתיעדו את ארץ הקודש. טכניקה זו, המאפשרת לתעד את המציאות באופן חד הרבה יותר ממה שהעין האנושית מסוגלת לראות באותה סיטואציה, מהווה גרסה היפר ריאליסטית של המציאות. התוצאה, צילומים גדולי ממדים שיוצבו בחלל התערוכה ויאפשרו למבקרים לחוש את חוויית העמידה מול הנוף, ולנסות להתמודד עם תחושת הפחד מפני אחרים, זרים, והלא נודע.

יעקב ישראל, עיסאוויה ושועפאט 2013

The post ״לגיטימיות של נוף״ במוזיאון האיסלאם appeared first on מגזין פורטפוליו.

״בימי שלישי אנחנו עובדות בקמפוס של גוגל״ הן סיפרו, וכך הגענו לפגישה בחלל העבודה השיתופי שפתחה גוגל ליזמים שמפתחים עסקים מדור חדש (בעיקר דיגיטליים). Artsource, החברה החדשה שהקימו שרה פגין ומיכל פרידמן, עוסקת במפגש בין אמנים ישראלים לקונים או אספנים פוטנציאליים. וכשאנחנו אומרות ״מפגש״ אנחנו מתכוונות לאתר אינטרנט שמציג אמנים ועבודות אמנות (בחתכים שונים של אינפורמציה לצורך החיפוש) לצד חלק מגזיני, שבו מתפרסמים שיחות עם אמנים ורשמים מביקורי סטודיו, וכולו מוכוון למכירת אמנות ישראלית.

אחרי שנה של עבודה מאחורי הקלעים, כבר ארבעה חודשים מאז שהמיזם עלה לאוויר והתגובות, לדבריהן מעידות שחושיהן לא הטעו אותן. ״הרעיון נולד מצורך שזיהינו״, אומרת פרידמן: ״אני בעבודה בגלריה גורדון ושרה בסיורי האמנות של Oh So Arty – שיש קהילה בין־לאומית שאכפת לה מאמנות ישראלית. אנשים שרוצים להיות מעורבים ולדעת מה קורה פה בתחום, והם מחפשים מקום לקבל את המידע. אנשים שיש להם חיבור למקום או שורשים פה, ויש להם תשוקה לדבר, אבל אין להם גישה לכאן״. ופגין מוסיפה: ״רצינו לבנות בית – מקום אחד (איכותי) שמרכז את החומרים ואת הידע שלנו על אמנות ישראלית, ומציע אותם באופן נגיש וידידותי למי שמעוניין לדעת יותר״.

ולקנות אמנות.

פרידמן: ״כן, אבל במקום שאצור במקצועיות. שאפשר למצוא בו אמנות טובה לצד מידע, שנאסף מביקורי סטודיו ושיחות היכרות. את זה אפשר למצוא בחלק המגזיני של האתר. חלק מהאמנים שאנחנו מציגות הם בפרופיל גבוה, כלומר – ידועים בארץ ובחו״ל – אבל גם מי שמכיר שמות לא תמיד יודע מספיק״.

פגין: ״הרעיון הוא לתת גישה וליצור קהילה. במקרה שלנו הקהילה נוצרת מהרשתות החברתיות – זה התחיל מפייסבוק, אבל הערוץ העיקרי שלנו הוא אינסטגרם. זה עולם מאוד ויזואלי ויש לנו שם קהילה גדולה – לארטסורס יש 13 אלף עוקבים, לכל אחת מאיתנו יש אלפי עוקבים ואם סופרים את כולם יחד אז הרבה יותר. זה מזין אחד את השני – כמו העיסוקים האחרים שלי״.

טל שוחט (צילומי העבודות: ארטסורס)

מרים כבסה

מודל של קהילה

שתיהן בנות 30 ומשהו, שעשו כברת דרך בשוק האמנות. פרידמן (33) עבדה בשנים האחרונות בגלריה גורדון ובין היתר פעלה להביא אמנים בין־לאומיים להציג בארץ. פגין (32) עבדה מספר שנים בגלריה דביר והקימה את Oh So Arty – מיזם עצמאי מצליח לסיורי אמנות VIP. בשנתיים האחרונות הרחיבה את הסיורים לחו״ל, בשיתוף פעולה עם אנשי מקצוע מקומיים במספר ערים בעולם. הן בעלות נוכחות עקבית ברשתות החברתיות, שעליה נסמך עסק החדש. השתיים מספרות שזיהו לא רק את הצורך בשוק אלא גם את היכולת שלהן, כמי שמתבוננות ופעילות בשוק בשנים האחרונות, לאפיין דרך פעולה חדשה ורעננה.

האתר משמש כחלל גלריה אונליין?

פגין: ״זה מודל אחר – לא גלריה, אלא הרבה יותר דמוקרטי, שהגישה אליו היא מכל מקום בעולם. את יכולה לשבת על הספה שלך בניו ג׳רזי ולהכיר אמנות ישראלית דרך המגזין שלנו, וכמובן גם לקנות״.

רגע רגע – הפער בין לראות ולקנות מאוד גדול.

פרידמן: ״טו בי הונסט – לא כל כך. אם את מגיעה לדבר הנכון, המרחק להחלטות קנייה לא גדול. הרבה מהקהל שלנו מלכתחילה מחפש אמנות לרכישה ולפי הפידבקים שאנחנו מקבלות, ההגשה באתר הופכת את תהליך הרכישה למאוד ידידותי וקל. ברור שאנחנו בעד מכירות, אבל העיקר מבחינתנו שהתחושה לא תהיה מנוכרת״.

השתיים מאמינות שבעידן הדיגיטלי אפשר להתגבר על הקושי להיכנס לגלריות – אחד החסמים המכבידים על עולם האמנות, ובאמצעות העבודה ברשת להרחיב את מעגל המתעניינים והרוכשים הפוטנציאליים של אמנות טובה (״חשוב להדגיש שמדובר באמנות איכותית, פיין ארט״).

מעבר לכך, קיים הקושי להגיע פיזית לגלריה בכל זמן נתון ולראות תערוכות. באתר החוויה דומה יותר לצפייה בעבודות בשואו רום הפרטי. הן שואפות להתגבר על החשש של אנשים רבים – שלא יידעו מה ואיך לשאול, לא ירגישו בנוח עם רמת ההבנה שלהם באמנות או ירתעו מרמת המחירים – כל אלה אינם קיימים בשיטוט באינטרנט (ואם הם קיימים, הם נותרים ברשות הפרט).

יוסף ז׳וזף דדון

עודד בלילטי

פרידמן: ״אנחנו לא משוות את זה לגלריות – השאיפה שלנו היא לקחת את כל הדברים הטובים במודלים הקיימים, ולחבר אותם יחד למודל חדש: מודל של קהילה ומצב של win win win win – לאמניות, לגלריות, למשתמשות ולנו״.

האמנים המופיעים באתר נמנים על השמות הכי מבוססים בארץ ועד לאמנים צעירים: ציבי גבע, מרים כבסה, זויה צ׳רקסקי, טל ר., חן שיש, כרם נאטור, נעה יקותיאלי, מארק ישייב, יוסף ז׳וזף דדון, טל שוחט ועוד. לכל אמן לפחות 3־4 עבודות מוצגות (עם פרטים כמו מידות, חומרים ושנה) ואם הן נמכרות השתיים מעדכנות את המלאי.

בכל זאת – המחיר של העבודות לא משתנה, אבל יש עוד מישהו שלוקח עמלה, זה לא מכביד?

פגין: "מכביד עבור מי? בסופו של דבר הלקוחה משלמת בדיוק את אותו מחיר ועבור האמניות והגלריות אנחנו פותחות משהו נוסף – עוד אפיק שיכול רק להעשיר את השוק. הוויז׳ן הוא לקדם את שוק האמנות הישראלי. אני ממש מאמינה שיש לנו סצנה מדהימה של אמנות עכשווית והמשימה שלנו היא להנגיש אותה לכמה שיותר אנשים״.

חשבתי שתגידו שאין פה שוק, ולכן אתן פונות החוצה, לשוק בינלאומי.

״דווקא יש פה שוק. יש פה אמנים טובים ויש קונים. באתר אנחנו מציגות קטגוריות שונות שיש להן ביקוש. יש עבודות הדפס, עבודות על נייר שמחיריהן עד 2,000 דולר. אנחנו מציעות לדוגמה גיפטקארד – כי אנחנו חושבות שאמנות היא המתנה הטובה והמשמעותית ביותר״, הן אומרות.

אנונימיות מבורכת

כמה יעלה הגיפטקארד?

״כמה שרוצים, בין 500 ל־6,000 דולר״.

עדיין – אתן לא כותבות מחירים באתר, צריך ליצור קשר ולשאול. זה כמו לגשת לדלפק בגלריה, עם כל הקושי שבדבר.

״לא בדיוק. מי שמתעניין – שואל. אנחנו מאוד נגישות״.

רוב האנשים שמגיעים לאתר מכירים אתכן?

״לפעמים, אבל זה לא חייב להיות. האינטרנט מאפשר אנונימיות, זה צורך שפחות היינו מודעות אליו״.

חן שיש

גיפטקארד של ארטסורס

כמו הקהילה שעוקבת אחריהן גם החיבור ביניהן נוצר תוך מעקב, באינסטגרם ובפייסבוק, זו אחר עבודתה של זו. ״היכרנו בגלריות – עקבתי אחרי שרה ב־Oh So Arty והיא הייתה פוגשת אותי בגורדון. ברגע שהחלטנו על זה זה רץ מצוין״.

פגין: ״עזבתי את גלריה דביר אחרי שהרגשתי שביססתי לי קהילה לסיורים. קהילה שמבוססת על תיירים והרבה תיירות חוזרת, ויש גם תושבים זרים ודוברי שפות זרות. זה בא מתוך תשוקה, להתחבר לאנשים, ואת זה יש לשתינו. מיכל היא מהאנשים שקמים לפגוש כל מי שנכנס לגלריה״, היא צוחקת.

״אולי זה עובד טוב גם ברשת כי עשינו את זה הכי יוזר פרנדלי – איך שנכנסים מבינים. והדבר השני זה שאנחנו יודעות להתאים את עצמנו ולתת את השרות הכי מתאים לכל בנאדם – זה הכול נייטיב לנו״.

אתן דור האונליין והסושיאל מדיה, אבל זה משהו שצריך לתחזק נון־סטופ. זה לא משעבד?

״נכון, אבל אנחנו נהנות מזה. אנחנו מבינות את זה ואנחנו חיות את זה לגמרי. אין באמת הפרדה בין הפרטי לביזנס״.

ואיך זה שאנחנו יושבות בקמפוס של גוגל?

״גוגל מזמינה עסקים חדשניים, עם רעיונות מקוריים לפנות אליה ולהיות חלק מקהילה שמפגישה בין אנשים במתחמי עבודה שיתופיים שהיא מפעילה בעולם. אנחנו סטארט־אפ דיגיטלי, פנינו – והתקבלנו״. הסטטוס הזה מאפשר להן להיפגש ולשבת לעבוד (בחינם) בחללים הלא פורמליים של קמפוס גוגל בתל אביב (בבית הקפה לדוגמה). ניסיונות של עסקים שונים בעבר לשכלל את הממשק הדיגיטלי ולמצוא מודל עיסקי בתחום האמנות היו מעטים ורובם נגנזו. הנותרים הם בעיקר בתי המכירות הפומביות, ומכירות פרטיות ב־ebay. השתיים מדגישות שזהו אתר ראשון מסוגו, שמציע גם ממשק מכירה וגם אוצרות ותוכן.

אתן לא חוששות מהתזזיתיות של הרשת? אולי אתן עושות משהו נכון לתקופה – אבל התקופה עלולה להיות מאוד צרה.

פגין: ״מעניין. אני חושבת שהקהילה שלנו – העובדה שאנחנו מספקות תוכן ואוצרות – מבטיחה. לקחנו את הכול עד הסוף. אם זה החנות, אם זה התוכן של המגזין. לקחנו את הטוב מכל המודלים. גם הרקורד המקצועי של שתינו מאפשר לאנשים לתת אמון״.

מי הקהל שלכן?

״הרוב בין־לאומי אבל יש גם ישראלים. מאנשי מקצוע צעירים ועד האספנים הכי רציניים״.

הייתה לכן כבר ״מכירת או מיי גוד״?!

״כן״, הן מסתכלות זו על זו בחיוך מסתורי, בודקות את גבולות הגזרה ונערכות לשאלה הבאה, הצפויה: 

תוכלו להגיד עליה משהו?

״לא״.

The post שוחות ברשת: ארטסורס מוכרות אמנות לדור הדיגיטלי appeared first on מגזין פורטפוליו.

על השולחן בגלריה גבעון

הערב (10.1) תיפתח תערוכה קבוצתית חדשה בגלריה גבעון, שנסובה סביב שולחן. האמנות הישראלית העמידה שולחנות רבים, ייצוגים של שולחנות ושולחנות של ממש, שכן השולחן נושא את סמלי השפע והמחסור, המשפחה והעדרה, היהדות והישראליות, הגלות והמקומיות, וערכים רבים נוספים. אך תערוכה זו אינה סוקרת את השתלשלות השולחן ומשמעויותיו באמנות המקומית, כי עניינה בדיאלקטיקה של שתיים מתנוחת השולחן: שולחן ערוך ושולחן הפוך, ובמשמעויות שנגזרות מהן. אוצר: רון ברטוש.

משתתפים: מיכה אולמן, אברהם אופק, יהושע בורקובסקי, דגנית ברסט, נחמה גולן, דוד גינתון, משה גרשוני, מאיה ז״ק, נחום טבת, פנחס ליטבינובסקי, מלאכי סגן כהן, נעמה ערד, רונית פורת, מרב קמל וחליל בלבין.

מרב קמל וחליל בלבין בגלריה גבעון (צילום מ״ל)

מים רבים במוזיאון ינקו דאדא

בשבת (12.1 בשעה 12:00) יתקיים במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד אירוע פרפורמנס עם סוזאנה הילה, זמרת ואמנית מיצג ווידאו, השוהה בעין הוד במסגרת חילופי האמנים עין הוד – דיסלדורף. הלה מציגה מיצג שמוקדש כולו למים ולימים, על התופעות הרבות המאפיינות אותם, הטעונות במיתוסים קדומים ובמשמעויות רבות העמוקות מני ים. המיצג יכלול קטעי שירה של יצירות מוזיקליות שעוסקות במים, יתחיל בחלל המוזיאון ויימשך מחוצה לו, ברחבה המקשרת בין המוזיאון לגלריה המרכזית של כפר האמנים. על העצים יפוזרו רמקולים שישמיעו קולות הקשורים לתופעות של מקורות מים – מנחלים מפכפכים מעדנות ועד אוקיינוסים סוערים בזעפם. בנוסף ייתלו מסביב עשרות מבחנות זכוכית המכילות דוגמיות מים מנהרות, אגמים וימים מרחבי תבל. האמנית, לבושה כדמות מיתולוגית ספק אדם ספק יצור ימי, תנוע על גבי הקרקע בין הצופים. אוצר: אברהם אילת. מנהלת פרויקט החילופין עין הוד דיסלדורף: מרגול גוטמן. התערוכה תימשך עד 31.1.

ערב קנה מידה בקפה סאגה

ביום ראשון 13.1 יתקיים בקפה סאגה ביפו הערב הראשון של ״קנה מידה״, קהילה של מעצבי ומעצבות פנים (אך לא רק) המפלסים את דרכם המקצועית לאחר היציאה מהקן החמים של האקדמיה: כל מי שמוצא את עצמו בחיפוש מתמיד אחר מקורות השראה, תוכן מקצועי, שיחות בגובה העיניים ופלטפורמה ליצירת קשרי עבודה. מפגש הראשון, שכותרתו ״שני כשלונות והצלחה״, יארח שלושה מעצבים במנעד שבין עיצוב מוצר לעיצוב חלל, שיספרו על הדרך שעברו דרך שכשלונות קטנים והצלחות גדולות משובצים בה: לי ברוידה תספר על עיצוב פנים ועיצוב חוויה בחללים ציבוריים; אורלי בן סימון, בעלת הגלריה Vicious Gallery לעיצוב וייצור רהיטים בהתאמה אישית; ונדב גן מסטודיו HU.BE, המתמחים בעיצוב משרדים וחללים עסקיים. הערב יתקיים ביוזמת דניאל בראון ויונית כהנא, בעלות הסטודיו לעיצוב פנים two plus one; ומאיה יופה, מעצבת לחללים מסחריים ועוסקת בכתיבה ויזמות עיצוב. עלות: 35 ש״ח, בהרשמה מראש בלבד – דניאל: 050-7414449 או במייל twoplusone.studio@gmail.com

הדר עמית בגלריה מרי. צילום: סמדר פרננד

הדר עמית מתפכחת בגלריה מרי

״טקסטורה של התפכחות״, תערוכת היחיד הראשונה של הדר עמית, בוגרת המחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל, תיפתח הערב בשעה 20:00 בגלריה מרי (אגריפס 12, ירושלים). עמית פועלת בתחום הקרמיקה למעלה מעשור ובמהלך לימודיה בבצלאל התמקצעה בטכניקות שונות ויצאה מגבולות הקרמיקה השימושית אל שדה הפיסול הרחב. בעבודותיה היא חוקרת חומרים קרמיים לצד חומרים אורגניים, תוך הקניית משמעות לטקסטורה ולמגע החומר בגוף. התערוכה מסכמת חמש שנות עבודה ואת תהליך ההתפכחות של האמנית ביחס ליצירתה ולסביבתה.

The post הרשימה המשותפת // 10.1.19 appeared first on מגזין פורטפוליו.

ערב עיון מיוחד יתקיים במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב ביום ה׳ 17.1, בשעה 19:00, תחת הכותרת ״מעד מקומי לעדות מקומית״. האירוע מתקיים לאורן של שתי תערוכות הצילום המוצגות במוזיאון בימים אלה: ״עדות מקומית 2018״ ו״אמת צילמתי – דוד רובינגר״. דוברי הערב: העיתונאי נחום ברנע (ידיעות אחרונות) עורך ספר הצילומים ״איזו מדינה״; הצלם מיקי קרצמן; רותי גינזבורג, מרצה לצילום במכללת בית ברל; עמי שטייניץ, אוצר התערוכה ״עדות מקומית״, וגיא רז אוצר התערוכה ״אמת צילמתי״. את הערב ינחה רועי כ״ץ, מרדיו תל אביב והמרכז הבינתחומי הרצליה.

התערוכה ״עדות מקומית״ מבקשת להציג תיעוד יוקד של תרבות אנושית רוויית סתירות, סכנות וחמלה ולהחזיר לשיח הציבורי את סוגיית הצילום התיעודי המקצועי. הצילומים נבחרו בידי חבר שופטים בלתי תלוי, המורכב מאנשי מקצוע מובילים מתחומי הצילום, האוצרות והתקשורת.

דוד רובינגר. צנחנים בכותל המערבי, יוני 1967

אוליבייה פיטוסי (הארץ) תמונת השנה ב״עדות מקומית״

השנה הוגשו כ־7,000 תצלומים על־ידי כ־350 צלמות וצלמים מקצועיים; מתוכם נבחרו 170 תצלומים, שבע עבודות וידאו וכן ״תמונת השנה״ ו״סדרת השנה״ – בקטגוריות: חדשות, טבע וסביבה, דת ואמונה, חברה וקהילה, ספורט, אורבניזם ותרבות וסיפור מצולם.

התערוכה ״אמת צילמתי״ היא מסע בזיכרון של דוד רובינגר, אחד מצלמי הארץ שתיווכו ברגעים ובמקומות מכריעים בין ההיסטוריה ובינינו. זהו גם מבט לאחור, אל רגעי הייאוש והתקווה של מדינת ישראל. בתערוכה מובא מבחר תצלומים מתומצת, חלקם מעולם לא נחשפו, שצילם רובינגר במהלך כ־50 שנות יצירה ותיעוד. זהו ניסיון ראשון להצגה מוזיאלית דו־ערכית של עשייתו המקצועית – הן מן ההיבט האסתטי והן מן ההיבט התיעודי.

ערב העיון כלול במחיר הכניסה למוזיאון.

דוד רובינגר, מנחם ועליזה בגין (קבוצת ידיעות אחרונות) בתערוכה "אמת צילמתי"

The post מעד מקומי לעדות מקומית, ערב עיון במוזיאון ארץ ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

אילונה בלגה, 28, גרה ויוצרת בתל אביב.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

בזוגיות מזה ארבע שנים.

מה בצלחת?

זה נע בין מלוח למתוק, חובה צמחוני, עדיף צבעוני.

אילונה בלגה, מתוך התערוכה עין הסערה. צילומים: יובל חי

אילונה בלגה, סוחר האמנות, Shop It! במוזיאון חיפה

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

בימים אלו מוצגות עבודות שלי בתערוכה הקבוצתית Shop it! במוזיאון חיפה (עד אמצע פברואר), ובמקביל אני מציגה תערוכת יחיד ראשונה ״עין הסערה״, שאצר יאיר ברק בבלקונט – ביהודה הלוי 53, תל אביב. מחר (שבת) בשעה 12:00 יתקיים שיח גלריה בתערוכה, שתינעל שבוע לאחר מכן ב־20.1.

בלקונט הוא חלל חלל עצמאי לאמנות, ללא מטרות רווח, שהקמתי בשטח הסטודיו שלי (במקום שהיה חנות הלבשה תחתונה מיתולוגית ״לאה מטלון״). חנכנו את המקום בנובמבר האחרון, עם תערוכה קבוצתית שאצרתי בשם ״העסק נסגר״. בתערוכה השתתפו עשרה אמנים מדהימים: ינון אביאור, קשת בן עמי, אפרת ויטל, מיקה חזן בלום, טל ירושלמי, רמי מימון, נטע־לי פלדסמן ועמרי קרן כמו גם חברי הבלקונט – ירדן חסיד וקבוצת חושן, שעובדים בחללי סטודיו סמוכים. התערוכה הראשונה עסקה בנושאים הקשורים בבניין וסביבתו: העסקים שנסגרו ברחוב עקב עבודות ההקמה של הרכבת הקלה; שימור, פיתוח עירוני, התחדשות ובנייה. עכשיו אנחנו עובדים על תוכנית הפעילות שלנו להמשך השנה (שווה לעקוב!).

העבודות שלי נובעות מהחוויות שלי בעולם ומגיבות אליהן. אני מתעניינת בבחינה של הקשרים תרבותיים, חברתיים, פוליטיים וכלכליים דרך חומרים, אובייקטים, דימויים וסמלים. אני עובדת בפיסול, מיצב, קולאז׳, וידאו, והרבה פעמים יוצרת עם חומרים מהסביבה היום־יומית שלי: דימויים מהעיתון או דברים שאני מוצאת ברחוב.

שקית ברונזה במוזיאון חיפה

ב״עין הסערה״ מוצגות עבודות מהשנה האחרונה, שבמהלכה נאלצתי לעזוב את הסטודיו שלי בגבירול ולחפש אלטרנטיבה. זה היה מסע חיפוש מרתק ולפרקים מתסכל (לאור הניגוד בין יכולותיהם הכלכליות של אמנים ובין שוק הנדל״ן התל־אביבי) – והוא היווה גם השראה ליצירה. דרך העבודות בתערוכה ניסיתי להקביל ולחבר בין יחסי כוחות בטבע בין ציד וניצוד, לבין יחסי הכוחות שאנו מכירים היום בין מערכות גדולות כמו תאגידים, חברות ענק או ממשלות ובין האזרח הקטן. עניין אותי לבחון את דרכי העברת המידע, השפה והסימנים הקיימים במערך התפקידים הזה, ודרכם לנסות ולהחיות תחושות וחוויות מוכרות מתוך מערכות יחסים בכלל.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

למדתי ב־Chelsea College בלונדון. בשיח האמן השבועי שהיה קבוע במסגרת הלימודים יצא לי לפגוש אמנים מפורסמים, כמו וולפגנג טילמנס, בשיחה פוליטית על השפעותיו של הברקזיט באנגליה על אמנים. עם זאת, המפגש שהכי נחקק בי עם אמן מפורסם, היה כשעבדתי עם אורי קצנשטיין ז״ל, לקראת תערוכתו האחרונה PREPAST בגלריה חזי כהן, לפני שנה בדיוק. אני נושאת בזיכרוני משפט אחד מדהים וחשוב שהוא אמר לי כשדיברנו על אחת מעבודותיו: ״אי אפשר שזה יהיה רציני מדי״. המשפט הזה הולך איתי גם כשאני עושה אמנות וגם בחיים.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף את צריכה כדי לממן אותו?

מבחינתי פתיחת מקום עצמאי, שבבסיסו עומד חזון של מודל אמנותי קהילתי, מהווה סוג של הגשמה של פרויקט החלומות שלי. זהו ניסיון ראשוני שאני מאוד סקרנית לראות איך ולאן הוא יתפתח ומקווה שאכן יגשים את ייעודו – להיות מקום למחשבה, יצירה, תצוגה ומפגש, כפי שהתעצב בחלומותיי. אם אצליח בעתיד להרחיב אותו למסגרות אחרות זה יהיה מדהים, לא צריך יותר מדי כסף בשביל זה – בעיקר חומר אנושי טוב.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

נעליים חמות לחורף (לא מעור).

רוצים להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // אילונה בלגה appeared first on מגזין פורטפוליו.

״לפסל בניין״, התערוכה שמוצגת באטלייה שמי בקיבוץ כברי (אוצרים: סמדר שינדלר ואדריכל עומר פרנק), בוחנת את מבנה תיאטרון ירושלים תוך הדגשת האמנות שמשתלבת בו. זו אינה תערוכת אדריכלות ״טהורה״, שמבקשת להתחקות אחר תכנון מבנה התיאטרון באמצעות פירוקו למרכיבים, גם לא תערוכה שעונה על פורמט מוכר של תערוכת אמנות, החותרת לנתח את עבודות הפיסול. ״לפסל בניין״ היא יותר מכל הפניית זרקור למפגש בין־תחומי ובין־דורי, שמציף מכלול רבדים היסטוריים ותרבותיים.

תחת תמה של שילוב אדריכלות ואמנות כפי שהוא בא לידי ביטוי בפרויקט, התערוכה מפגישה יוצרים בעלי שם בתחומם, מהפוריים שידעה המדינה: את משרד האדריכלים נדלר־נדלר־ביקסון־גיל, שתכנן את המבנה ונמנה על המשרדים הנחשבים שפעלו בארץ במחצית השנייה של המאה ה־20 ועד שנת 2010; ואת האמן זוכה פרס ישראל לפיסול יחיאל שמי, שעבודתו שזורה בו כחלק אורגני ובלתי נפרד מהאדריכלות. התצוגה משרטטת את שיתוף הפעולה ביניהם באמצעות חומרים מאוסף האטלייה ומהאוסף של אריאל נדלר, בנם של בני הזוג נדלר, ומעשירה אותו באמצעות עבודות של יוצרים עכשוויים מתחומים שונים ששאבו ממנו השראה: אירית חמו, נבט יצחק, יאיר ברק ועפרי כנעני, שהיא גם נכדתו של שמי.

הכניסה לתיאטרון ירושלים כיום, צילום: יאיר ברק

התיאטרון בראשית ימיו (צילומי ארכיון מאוסף אריאל נדלר)

משרד האדריכלים נדלר־נדלר־ביקסון־גיל נוסד בשנת 1945 על ידי בני הזוג שולמית ומיכאל נדלר, מיד עם סיום לימודיהם בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. בשנת 1958, הצטרף אליהם כשותף האדריכל שמואל ביקסון וב־1970 האדריכל משה גיל. מאז תחילת דרכו הייתה השתתפות בתחרויות חלק משמעותי מסדר היום של המשרד, והפרסים בהם זכה התוו את דרכו לכיוון של בנייה ציבורית, שהניבה גוף עבודות הכולל פרויקטים אייקונים נחשבים, וביניהם: בית סוקולוב; מדרשת רופין; בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בגבעת רם (שתוכנן בשיתוף עם האדריכלים אברהם יסקי, שמעון פובזנר, חנן הברון וזיוה ארמוני); בניין הספרייה על שם סוראסקי באוניברסיטת תל אביב, ושורה ארוכה ומרשימה של פרויקטים נוספים.

יחיאל שמי נמנה על הגרעין שייסד את קיבוץ בית הערבה, שננטש במלחמת העצמאות וחבריו ייסדו את קיבוץ כברי. האמנות, שהייתה חלק מחייו של שמי כבר כנער שלמד ציור ורק אחר כך התפתחה לכיוון הפיסול, ליוותה אותו כל שנותיו, כשבמקביל לתפקידים שמילא בקיבוץ היה מהדמויות הבולטות בסצנת היצירה בארץ ובעולם. בשנת 1986 זכה שמי בפרס ישראל, ובסוף אותו עשור – תחילת שנות ה־90, לצד הפיסול, חזר שוב לציור של ראשית דרכו. עבודות הפיסול של שמי, ובכלל זה אנדרטאות, משתלבות במרחב הציבורי ברחבי הארץ, ובכלל זה בקיבוצים ובערים, במוסדות ציבור ואקדמיה, בנמל התעופה בן גוריון ועוד.

בפרויקט תכנון מבנה התיאטרון ואולם הקונצרטים זכה משרד נדלר־נדלר־ביקסון־גיל בתחרות שהתקיימה בשנת 1958, בעקבות יוזמתם של ראש עיריית ירושלים דאז טדי קולק והנדבנים מיילס וגיטה שרובר להקים בעיר תיאטרון. ואולם, מאז הזכייה ועד שהמבנה נחנך חלף יותר מעשור, שבמהלכו ״הוחלף״ השטח שיועד לבנייתו בתחילה בשטח אחר, ואגב כך השתנה גם תכנונו, אך לא הרעיון שעמד בבסיסו: הקמת מתחם ייחודי שיגלם את החוויה הנקשרת לתכני התרבות שנועד להכיל.

דגם הבנין (צילום ארכיון מאוסף אריאל נדלר)

צילום ארכיון מאוסף אריאל נדלר

שילוב אמנותו של שמי במבנה, שנחנך ב־1971, מגלם את תפיסת המשרד. אמנם מדובר באקט תכנוני שהיה מסממני התקופה וככלל הולך שנים אחורה בדברי ימי האדריכלות, אך לדברי האדריכל מיכאל יעקובסון, שיחד עם האדריכל ד״ר צבי אלחייני פרסם ספר אודות עבודת המשרד, ״הנדלרים״ – כפי שהוא מכנה אותם – ״היו עקביים ביישום התפיסה ועשו זאת תמיד עם אמנים בעלי שם״.

לטובת פרויקט התיאטרון חצה שמי את הקווים, כשהמיר את השימוש במתכת שזוהה עם יצירתו בבטון, כך שיתאים לחומריות המבנה שנשענת על אבן נסורה ובטון. העבודות שיצר מדגישות את החגיגיות שבמעבר למרחב של תרבות ורוח, שהייתה מוטיב משמעותי בתכנון וככאלה מסמנות סוג של תהליך, שמתחיל בפסל בטון המוצב ברחבת הכניסה החיצונית, ממשיך בתבליט קיר בחזית הכניסה, ונכנס פנימה אל אולם המבואה, תוך שהוא קושר את שני המרחבים. מספר שנים מאוחר יותר, כשלמבנה נוסף אגף חדש, שאף הוא תוכנן על ידי נדלר־נדלר־ביקסון־גיל, שולבו גם בו עבודות של שמי.

לצד חומרים ארכיוניים, כממד היסטורי שמאיר את ההיבט הרעיוני־תכנוני של המבנה ומדגיש את אורגניות השילוב של האדריכלות והאמנות, מוצגות בתערוכה עבודות של אמנים עכשוויים שיצירתם מגיבה אליו: ״תיאטרון ירושלים עכשיו״ – סדרת צילומים של יאיר ברק שמתעדת את המבנה; ״סופה 8״ – צילום ציור בטכניקת אבק של אירית חמו, שמתייחס לתבליט הקיר שבחזית הכניסה ושבמקור הוצג בתערוכה ״בעיות השעה״ בביתן הלנה רובינשטיין; סקיצות מקוריות/הדמיות שלקוחות מעבודת וידאו־מפינג של האמנית נבט יצחק, שהוקרנה על חזית המבנה במסגרת פסטיבל ישראל ב־2016; ומיצב תאורה של עפרי כנעני, גרסה של עבודה מתוך התערוכה ״עסק משפחתי״ שהתקיימה באטלייה ב־2015.

במיצב התאורה של ״לפסל בניין״ מוארים מודלים של פסלי התיאטרון שהוצבו על הרצפה עם חיבור למקור אור זעיר, שמכפיל אותם באמצעות הצל המעוות משהו שנוצר על הקיר. למעט סדרת הצילומים של ברק, שנוצרה אד־הוק לתערוכה, העובדה שהעבודות האחרות הן עבודות קיימות, גם אם הן מוצגות כווריאציה של העבודות המקוריות, היא במידה רבה תמצית סיפורו של המבנה ושל יוצריו, ובתוך כך של התערוכה. בחירתם הבלתי תלויה של היוצרים להתייחס לתיאטרון הוותיק 50 שנה אחרי שנחנך מדברת בעד עצמה, באשר לרובדי התרבות והאיכויות שמגולמות בו, כערכים מעוררי השראה העומדים מעבר לזמן.

The post אמנות ואדריכלות נפגשו בתיאטרון ירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

כחלק מתהליך כתיבת עבודת התזה שלי במסלול לתואר שני באקדמיה לעיצוב באיינדהובן, חיפשתי מקומות שבהם מתקיימים חיים באזורי גבול. גבולות המסומנים על ידי אוביקטים מסיביים, כמו חומה או גדר, נוטים להרחיק אנשים מלחיות בסמוך אליהם, בין אם חל איסור מפורש על כך או לא. כך, במקרים רבים הופכים אזורי גבול למעין שטחי הפקר נטולי חיי אדם; מציאות זו מאפשרת לבעלי חיים אחרים לחיות באופן חופשי יותר.

השטח המפורז בין קוריאה הצפונית לקוריאה הדרומית הפך במשך שנות ההפרדה הרבות בין השתיים לאזור משגשג בעבור חיות בר. למעלה מ־90 זנים בסכנת הכחדה התגלו, ואלפי מינים נוספים חיים בחופשיות וללא הפרעת בני אדם. הניגודיות שבין מערכות ההפרדה שהאדם מציב על פני שטח לחיים שיכולים להתפתח כתוצאה מהן הפתיעה אותי, ורציתי לראות בעצמי איך נראה מקום שאסור למחיית אדם ואלו הזדמנויות נוצרות בעבור חיים של מינים אחרים כתוצאה מהדרה של אנשים.

זו הסיבה שהזמנתי כרטיס לקייב, שנמצאת במרחק של שעה וחצי נסיעה מצ׳רנוביל. אזור האסון בצ׳רנוביל ננטש ונאסר למחיית בני אדם בשל אחוזי הקרינה הרדיואקטיבית הגבוהים שעוד קיימים שם – הזדמנות בשבילי לראות שטח גדול חף מחיי בני אדם במשך 30 השנים האחרונות.

מצוידת במצלמה, חשבתי שפשוט אקח אוטובוס לצ׳רנוביל ואתחיל להסתובב בשטחים הנטושים. כמובן שהמצב שונה – האזור כולו נמצא תחת שליטה של הצבא האוקראיני, והכניסה אליו כרוכה באישור מיוחד. מתברר שלא הייתי הראשונה שמוצאת עניין בביקור במקום (לא מפתיע), וחברות התיירות בקייב כבר ראו את הפוטנציאל שבדבר. קבוצות מאורגנות יוצאות מדי יום בליווי מדריך מוסמך ליום של סיור באזור הנגוע.

״האזור הנגוע״ סביב צ׳רנוביל מתייחס לרדיוס של 30 ק״מ סביב מקור הפיצוץ שאירע במתקן הגרעיני הסובייטי בשנת 1986. כיום כבר אפשר לסייר בהרבה מהשטחים הפתוחים, אבל הקרקעות שנמצאות ברדיוס של עשרה ק״מ מנקודת הפיצוץ, הוכרזו כאסורות למגורים אנושיים לפחות במשך 24 אלף השנים הבאות.

נסענו במיניבוס, אני ועוד עשרה תיירים ממקומות שונים בעולם. כל אחד קיבל מכשיר צהוב למדידה של קרינה רדיואקטיבית, והמדריך סיפר על ההיסטוריה של המקום. במהלך ההליכה בין האתרים השונים באזור הנגוע, חשנו התלהבות כשהמכשיר הגביר את צפצופיו ובישר שהגענו לשטח עם חשיפה רדיואקטיבית גבוהה. אין דרך אחרת לדעת שהקרינה גוברת: זהו מעין סימון גבול שעובד על חוש השמיעה. חלפנו על פני אין־ספור בתים נטושים עם גגות קורסים ודממה מסביב.

האויב הבלתי נראה

היום, כ־30 שנה מאז התאונה, האזור כבר משגשג עם אוכלוסיה הולכת וגדלה של חיות בר. מצלמות מוקמו ברחבי היערות בסביבה כדי לעקוב אחר חיי הטבע החשופים לרמה רדיואקטיבית גבוהה. עד כה לא נמצאו השפעות רבות של הקרינה על בעלי החיים, אבל נרשמה צמיחה של בתי גידול מסוימים, כמו להקות זאבים. החוזק ההישרדותי של הטבע עומד איתן אל מול אסון כה חמור שבני אדם הטילו על שטח אדמה גדול.

הרגשתי כאילו מזדמנת לי הצצה לעתיד שבו בני אדם לא שורדים את האסונות שהם יוצרים על פני האדמה. יכולתי לראות איך הטבע מתמזג עם הערים והכפרים הנטושים ומשתלט עליהם. קשה היה להבחין בין הטבעי למלאכותי. התחושה שנוצרה היא שהטבע חזק ושיש לו יכולת לתמרן מבנים שנבנו על ידי בני אדם.

היעדר ההתיישבות האנושית יצר הזדמנויות רבות לסוגים אחרים של חיים, ויש הרגשה שנעשה סוג של צדק על ידי כך שאנשים הרסו שטח שלם של אדמה וכעת באים על עונשם: לא רק שהאזור נטוש וחיי אדם אסורים בו; האזור גם ממשיך להתפתח ולהתמלא בחיים.

כמובן שתחושת הצדק שהזכרתי לא ממעיטה מערך האסון שהיכה באזרחים, בפועלים ובחיילים שנפלו קורבנות ל״אויב הבלתי נראה״, כפי שמכנים האוקראינים את הקרינה הרדיואקטיבית. יום לפני האסון נפתח בעיר פריפיאט, השוכנת בסמוך למתקן הגרעיני, לונה פארק שמעולם לא נעשה בו שימוש. אצטדיון הכדורגל בעיר מוסווה היום על ידי יער שהספיק לצמוח על הדשא ב־30 השנים האחרונות.

הניגודים בין חומרים מעשה ידי אדם לחומרים טבעיים מנכיחים את חולשת המין האנושי אל מול החוזק של מינים אחרים. הסיור עצמו מרתק – הסיפור ההיסטורי על הנזקים שנגרמו במהלך המלחמה הקרה והנוכחות של האסון אל מול היופי הגדל באזורים שפקדו אותו, משאירים רגשות מעורבים.

עם חזרתי לאיינדהובן הרהרתי על תיירות באזורים עם היסטוריה טרגית ועל האופן שבו הם מסומנים. אם האזור הנגוע כרגע מסומן על ידי נוכחות של הצבא האוקראיני, איזה ייצוג יהיה קיים בעוד, נגיד, 2,000 שנה, כדי שאנשים יידעו שבאזור הירוק והיפה הזה אסור להם לחיות?

יש כבר זיהוי של חומרים מסוימים עם סימון של גבולות – בטון, ברזל – אנחנו מכירים אותם היטב. יכול להיות שעוד תיבנה חומה סביב צ׳רנוביל שתמנע מאנשים לסכן את חייהם, אבל האם יהיה אפשר לתכנן אותה באופן אחר? האם יהיה אפשר ליצור מערכת הגנה שלא תחסום אנשים אלא דווקא תעביר להם מידע מהשטח האסור? הפרדה שלא תחסום את הראיה שלנו, אלא תייצר חיבור למקום באופן אחר?

The post 24 אלף: הביקור של ניבי להבי בצ׳רנוביל appeared first on מגזין פורטפוליו.

שולחן גדול מימדים ועליו כלים בצורות ובגדלים שונים נפרש לפני הצופה ומציע לעיניים ״סעודת נוף״, כשמה של תערוכת היחיד של שולמית טייבלום־מילר, שתיפתח ביום חמישי (17.1) בגלריה BY5 ברחוב בר יוחאי 5 בתל אביב. העבודות הפיוטיות מדברות בצורה ובצבע המתייחסים לנוף הארץ ולטופוגרפיה של המקום, כשהן מפנימות שעות של השתהות והתבוננות בפני השטח של הנוף המקומי.

לדברי האוצרת, ענת גטניו: ״טייבלום־מילר מגישה מזון מסוג אחר כראקציה לעומס החומרי ולהדוניזם המתבטא בפולחן האוכל ובעיסוק המופרז בתחום״. נקודת המוצא שלה היא גלגל האובניים, והעבודות מתפתחות מן הדימוי הכֵּלי. היא יוצרת כלים מפורצלן בחיפוי קריסטלים, גלזורות וולקניות ואבנית.

שולמית טייבלום־מילר ״סעודת נוף״. צילומים: יסמין ואריה

בתערוכה שלוש סדרות של עבודות: האחת – סדרת כלים המונחת על גבי משטח שולחני, המאפשר אופן התבוננות רחב ופרספקטיבי בדומה לצפייה בנוף הנפרש מתחת; השנייה – שורת צלחות שטוחות היוצרות מעין קו אופק על הקיר בעל צללית משתנה; והשלישית – כלים לבנים־צחורים תלויים במקבץ על קיר, בהם חרוצים קווי נוף נראים־לא־נראים על גבי לובן הפורצלן.

העניין בנוף בכלל ובתצורות נוף גיאולוגיות בפרט מלווה את האמנית שנים רבות. מרגע שהחלה לעבוד עם חומר (clay) שמקורו באדמה, נולד בה הצורך להתעמק ביסודות המרכיבים אותו ולהיכנס לעולם החומרים ״הטבעיים״, היוצרים פעולות כמו־גיאולוגיות. בעקבות זאת החלה להתמקד בקריסטלים ובגלזורות וולקניות, המחקים באופן מואץ תהליכים המתרחשים בטבע לאורך זמן רב.

בשנים האחרונות נכנסה ללימוד יסודי יותר של תחום הגיאולוגיה תוך שהיא מטיילת בנופים המקומיים, ומנסה להבין איך נוצרו הצורות בנוף ומהו הסדר בו הטבע בונה את עצמו. העניין הרב בתהליכים הדינמיים המתרחשים בקרקע על מרכיביה הרבים אתגר אותה לבדוק תהליכים גיאולוגיים נוספים במרחב הקרמי המתרחש בסטודיו.

בעבודות של טייבלום־מילר ניתן לראות ייצוג לשני קצוות קיצוניים של תהליכים גיאולוגיים: מצד אחד – הרתיחה, הבאה לידי ביטוי בפני השטח המבעבעים שיוצרות הגלזורות הוולקניות, ומצד שני – ההתגבשות, הבאה לידי ביטוי במבנה הפנימי של החיפוי העובר תהליך כזה. תהליכים קיצוניים אלה נעשים על ידה בסטודיו מתוך ידע והבנה עמוקה של תורת החומרים, ומתחברים באורח אלגנטי לכדי שפה אמנותית ייחודית ועשירה.

טייבלום־מילר עוסקת בנוף מן ההיבט הפנימי שלו. היא לא מתבוננת עליו רק מלמעלה, מפני השטח על קווי הנוף הטופוגרפיים והצורות החיצוניות הנוצרות בו, כי אם מנסה לחדור פנימה, אל תוך שכבות הקרקע, אל המקום בו נוצר הנוף. הבנת תהליכי ההיווצרות מושכים אותה יותר מהביטוי החיצוני שלהם.

בכלים השונים שבתערוכה ניתן לראות: מצד אחד – ייצוג חיצוני של הנוף – קווי נוף, קווי אופק ותצורות של נוף, ומצד שני – ייצוג התהליכים פנימיים של מרכיבי האדמה – באמצעות גלזורות וחיפויים וולקניים המחקים מהלכים אלה.

פתיחת התערוכה: 17.1 בשעה 19:00. שיח גלריה יתקיים בשבת 9.2 בשעה 11.30, עם נעילת התערוכה.

The post ״סעודת נוף״: שולמית טייבלום־מילר בגלריה BY5 appeared first on מגזין פורטפוליו.

התערוכה ״מיטת האספן״, שתיפתח ביום רביעי (16.1, בשעה 19:30) בבית הנסן בירושלים מוצגת כמיצב מיוחד למקום, המהדהד את חוויית המפגש עם אוסף אמנות, שסובב ומקיף את מיטתו של איש האמנות, האספן והגלריסט עודד שתיל. ב־23.1 יתקיים רב־שיח: ״בין חלום האמן לחלום האספן״. אמנים, אספנים ותאורטיקנים ידונו בהיבטים שונים של אמנות ואספנות. נעילת התערוכה: 8.2.19.

האוצרת, חנה בן־חיים יולזרי, מתארת את הרעיון שהוביל לתערוכה: ״בשיטוטי בדירת האספן המשמשת גם כגלריה, מצאתי את אוסף הציורים התלוי בחדר השינה כפורטרט אישי, תעודת זהות הבעתית וחשופה, הנבנית מתוך ריבוי, עומס ומפגשים רנדומליים. התערוכה עוקבת אחר תחנות במסען של היצירות: מן הסטודיו של האמנים אל חדר השינה, בו הן מתערבבות בחלומותיהם של הישנים במיטה. משם הן נודדות למרחב הציבורי, אל גלריית בית הנסן״.

עבור כל יצירה זהו מסע רצוף פרידות, הנטען במשמעויות מתוך היחסים המתהווים עם הסביבה החדשה, הרחק מכוונותיהם וחלומותיהם של יוצריהן. בתנועתן בין הפרטי לציבורי, היצירות ממשיכות לקיים יחס אינטימי עם הצופים.

נדב ויסמן. צילומים מאוסף עודד שתיל

עיקר האוסף של עודד שתיל הן יצירות ישראליות עכשוויות, ציורים ורישומים על נייר. בין האמנים: מיכל שמיר, משה גרשוני, פאריד אבו־שאקרה, אורי קצנשטיין, יאיר ברק, שי יחזקאלי, אסי משולם ועוד. הבחירה של האספן ביצירות מסוימות וחיבורים מקריים הנוצרים בין היצירות, התלויות באופן רנדומלי, לבין אובייקטים אחרים וריהוט באותו חלל, מייצרים מארגים אסוציאטיביים ואפשרויות לנרטיבים אישיים ולאומיים המשתלבים זה בזה. 

בתערוכה משולבים לצד האוסף מחדר השינה גם עבודות של בן־חיים יולזרי: עבודת סאונד ״ארכיון מיטה״ המתייחסת לממד הארכיוני של האוסף, ועבודת וידאו ״מימוסה ביישנית״ המציגה מבט רפלקטיבי ומהורהר על האוסף.

הפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד, שהיה אף הוא אספן, יצר קשר בין חפצי אמנות, ארכיאולוגיה, צילומים ביוגרפיים וחדר הטיפולים. ספת הטיפולים של פרויד הייתה מוקפת בפסלים, ציורים ותבליטים מתרבויות ומתקופות שונות. אוספו הפרטי של פרויד הפך לחלק מעולמם של מטופליו. עודד שתיל מספר כי היצירות התלויות בחדר השינה, עוטפות וסובבות את מיטתו, מאבדות בעבורו את נראותן בחיי היומיום. הן הופכות ל״רעש לבן״, מטפורה למיסוך והדחקה מהמודע היומיומי.

שחר מרקוס

אליאסף קובנר

בן־חיים יולזרי: ״איסוף אמנות כהבניית האני, החל במאה ה־17 עם ׳קבינט הציור׳. בשונה מ׳חדר הפלאות׳ שבו נאספו אובייקטים מגוונים מרחבי העולם, עבור ׳קבינט הציור׳ הוזמנו ציורים מידי אמנים. הקבינט היה אזור פרטי ששימש את בעלי הבית בלבד. הציורים הביאו אל תוך הבית עולם של חוץ והפכו לחלק בלתי נפרד מחיי הדיירים. פעולת האספנות, שייצגה סטאטוס חברתי, חרגה מן המעשה הקולוניאליסטי. יצירות האמנות במרחב הביתי אפשרו התקיימות של הדמיוני כממשי עבור הפרט, בחברה ובתרבות אליהן הוא משתייך״.

The post ״מיטת האספן״: על אספנות והלא מודע בתערוכה ורב שיח בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי הדר, בוקר טוב, או שבכלל אחר הצהרים טובים טוקיו…

אחר הצהריים וקררר

וואלה. כמה קר? דברי איתי במספרים

4 מעלות עם רוח שנכנסת מתחת לבגדים

פחות כיף. כמה זמן את כבר בטוקיו, עובדת בננדו?

כמעט שנתיים, הגעתי לטוקיו במרץ 2017. לפעמים לא מאמינה בעצמי שאני גרה ביפן… איך זה קרה???

וואוו. באמת הזמן עובר מהר. אז רק בכמה מילים לטובת מי שלא מכיר, מה עשית קודם ואיך זה קרה, ואז נעבור לאוסטרליה הרחוקה

לפני שעברתי לננדו ואחרי שסיימתי את הלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר עבדתי שש שנים במוזיאון העיצוב, התחלתי כמדריכת קבוצות (כיף אדיר!) ולאט עברתי מספר תפקידים מהפקה וניהול פרויקטים לעיצוב תערוכות ואוצרות משנה בעיקר לצד גלית גאון ובהמשך לצד מיה דבש. במקביל התחלתי ללמוד בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל. יחד עם גלית לקחתי חלק משמעותי בתערוכה של ננדו ב־2016. נוצרה שם מערכת יחסים חזקה ביני לבין הסטודיו, שהביאה אותי בסופו של דבר לטוקיו

ומה תפקידך בכוח?

בסטודיו אני מתעסקת בכל מה שקשור לתערוכות שלנו בעולם (בעיקר מחוץ ליפן). זה כולל עיצוב, אוצרות ועריכת תוכן, ניהול הפרויקטים, עבודה מול מוזיאונים וגלריות והרבה נסיעות בעולם

מגניב! בואי נדבר על הפרויקט האחרון שממש נפתח לאחרונה במלבורן, אוסטרליה: התערוכה המדהימה שמחברת בין אשר לננדו. מה היא כוללת?

סטודיו ננדו ומ.ק. אשר, בין שני עולמות. צילומים: טקומי אוטה

אוקי סאטו, סטודיו ננדו, בתערוכה

התערוכה באוסטרליה נפתחה לקהל ב־2 בדצמבר והיא מתקיימת בגלריה הלאומית של ויקטוריה, המוזיאון הוותיק ביותר באוסטרליה, עם מספר המבקרים הגדול ביותר ביבשת.

התערוכה היא שיתוף פעולה בין הסטודיו לאמן ההולנדי M.C.Escher שכולנו מכירים בזכות כמה הדפסים מוכרים כמו המדרגות האין־סופיות והפרספקטיבות המורכבות. זה שיתוף הפעולה השני שהמוזיאון הזה יוזם: הקודם היה שיתוף פעולה בין איי וויווי ואנדי וורהול. יש בה כמעט 160 עבודות של אשר, מאוסף שמגיע ממוזיאון gemeentemuseum den haag בהולנד, יחד עם מיצבים וחללים שעוצבו במיוחד על ידי הסטודיו (ננדו).

התערוכה מציגה דיאלוג בין שני יוצרים, אבל מה שמרגש וייחודי בה הוא שהסטודיו גם עיצב את התערוכה וגם יצר עבודות חדשות שמוצגות בה. הגבול שבין העבודות החדשות לעיצוב החלל מטושטש: אתה לפעמים מתבונן במיצב, לפעמים מתהלך בתוכן, לפעמים המיצבים ממלאים תפקיד פרקטי כמו ספסל או אמצעי תצוגה ולפעמים הם התצוגה עצמה. חוויית המבקר בתערוכה הזו היא מיוחדת

את יכולה לתת עוד קצת דוגמאות ספציפיות? לרדת טיפה יותר לפרטים בטשטוש הזה?

את העבודות של אשר חילקנו לקבוצות בשיתוף פעולה עם המוזיאון לפי תחומי עניין או טכניקות שבהן הוא עבד, ולכל קבוצה הוקדש חלל מסויים ותגובה מצד הסטודיו. תוך כדי השלבים הראשונים של העבודה נבחרה הצורה הגרפית של בית כדי לבטא את התכנים של אותן הקבוצות. הסיבה שבחרנו בצורה כזו שחוזרת על עצמה נובעת מהשימוש של אשר בדמויות וביצורים בהדפסים שלו כמו דגים וציפורים, שעוזרים לבטא רעיונות מתמטיים מורכבים.

הצורה של הבית חוזרת על עצמה בתערוכה בגדלים שונים ובחומרים שונים. לדוגמה, החלל הראשון שמציג עבודות של אשר בתחילת דרכו, עבודות לא מוכרות של הסביבה הקרובה אליו, בא לידי ביטוי בספסל שעוצב על ידי הסטודיו שנראה כמו מלבן לבן שממנו יוצאים בהדרגה בתים ומשאירים חלל מאחוריהם. מהצד השני של הספסל יוצאת הצורה הנגטיבית והיא זו שחושפת את צורת הבית שנשארת מאחורה. הספסל הזה מגיב לחיפוש של אשר אחרי ה״קול״ שלו כיוצר, וגם מאפשר למבקרים לשבת עליו ולצלול לתוך העבודות העמוסות פרטים ביצירות הפחות מוכרות שלו

מעניין! מה את יכולה לספר על תהליך העבודה על פרויקט בסדר הגודל הזה? כמה זמן הוא לוקח? כי זו לא רק תערוכה של תוצרי הסטודיו כמו נגיד במילאנו או בחולון, וזה גם לא עוד עיצוב חלל. ומצד אחד יש פה אמן מפורסם והעבודות שלו, ומצד שני סטודיו עם טביעת אצבעה מובחנת

לגמרי! זה היה אתגר גדול. מדובר בפרויקט של שנה, למרות שבתכנון היה אמור לנו קצת יותר זמן

ובכל זאת, בכל שנה אנחנו עובדים על תערוכה גדולה של הסטודיו במילאנו, כך שזה קבוע זמן שאינו זר לנו. אבל אתה צודק לגמרי שזה פרויקט עם מערכת שיקולים אחרת ומאוד מורכבת. זה דרש עבודת מחקר נרחבת סביב אשר והעבודות שלו, כלל הרבה דיאלוגים מול צוות המוזיאון, ותהליך פיתוח ובדיקות ארוך בסטודיו גם בצד הקונספטואלי וגם בתהליך פיתוח צורני, שכלל הרבה ידיים בסדנה והרבה דגמים מנייר

את יכולה להגיד כמה אנשים עובדים על פרויקט כזה?

זה השתנה בין השלבים; אני יכולה להגיד שהרבה אנשי צוות מעורבים בפרויקט בסדר גודל כזה. בגלל שהתערוכה הזו כללה גם מיצבים גדולים, גם קולקציה חדשה של אוביקטים וגם אלמנטים גרפיים, הצוות היה הטרוגני וכלל נציגות של אדריכלים, מעצבי מוצר, מעצבים גרפיים, אנשי תוכן ועוד

ומהסרטים שהפצתם ומהתמונות נראה שהיו שם גם לא מעט מומחי תאורה, ושלתאורה יש תפקיד חשוב מאוד בפרויקט הזה. נכון?

שאלה מצוינת. מי שמכיר את התערוכות והמיצבים של ננדו יודע כמה התאורה משחקת בהם תפקיד מרכזי, וכאן נאלצנו לעבוד קצת אחרת. עבודות אמנות, בטח כאלה שנשמרות לאורך עשרות שנים (ויותר כמובן) באוספים מוזיאליים, עומדות בתנאי שימור מחמירים וביניהם גם הגבלה על החשיפה לאור. כך שהעבודה על התאורה בוצעה בשיתוף פעולה צמוד עם צוות המוזיאון והרבה ניסוי וטעייה. אפשר להגיד שגם ספציפית בעבודה על תאורה וגם בכלליות בכל השיתוף פעולה הזה – הכל סבב סביב איזון

אפרופו איזון, מהתמונות זה ממש נראה מדהים החיבור הזה. לרגע אשר נראה אמן יפני, והסטודיו נראה כאילו נולד בהולנד…

מותר להשתמש ב״חחח״ אצלך?

לגמרי

האמת היא שבהתחלה כשהמוזיאון פנה אלינו ניסינו לחשוב איך לתקוף את השיתוף פעולה הזה, כי לעיתים קל לראות את החיבור בין שני היוצרים ולעיתים החיבור לא טבעי ולא ברור… אוקי (המייסד של ננדו) אמר מאוד יפה, שכשניגשים לשיתוף פעולה בין שני יוצרים שונים, הנטייה הטבעית היא למצוא איזשהו חיבור, איזשהו ״גשר״ כדי לייצר אחדות כלשהי. אבל כשניגשים לשיתוף פעולה בין שני יוצרים שכבר יש ביניהם קשר וחיבור, צריך דווקא למצוא מה שונה בין השניים כדי לייצר איזשהי ״תגובה כימית״. אז שמרנו על כל מני ״חוקים״ ששומרים על שוני והבדל מול אשר

יפה! אני יודע שאת לא יכולה להגיב למשאלה הבאה שלי אבל אני מקווה שנראה מזה משהו בשבוע העיצוב של מילאנו בעוד חצי שנה…

נכון, אני לא יכולה לענות על זה אבל החוויה במילאנו מובטחת

יפה. יש כבר כרטיסים! 

The post א׳ אשר, ב׳ זה בית (נ׳ זה ננדו) appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי דבי מה שלומך?

חמים ונעים. ואיך אצלך?

לא רע. קצת קשה ללהטט בין כל הכובעים, ואני רואה שאת מצטיינת בזה: אתמול גלריסטית, היום רסטורטורית, עיתונאית, יזמת… איך להציג אותך?

זה באמת קשה. אני חושבת שחוקרת תרבות – הכובע האקדמי שלי – הוא זה שאני הכי אוהבת. הכתיבה היא תוצר של העניין שלי בעולם האמנות הרחב. נקודת המבט שלי היא סוציולוגית

דבי לוזיה (צילום: מיכל הרדוף רז)

בעיניי זה החלק המעניין. התכנסנו כאן לרגל האירוע שיתקיים ביום שישי (18.1) במוזיאון פתח תקוה לכבוד 300 גיליונות לניוזלטר שלך: ״השבוע בעולם האמנות״. איך התחלת לכתוב ולהפיץ ״לעולם״?

זה היה באוקטובר 2012. המטרה הראשונית של הניוזלטר היתה לקדם את הגלריה שלי – גלריה שטרן. חשבתי שכתיבה שבועית של תוכן איכותי, שייתן ערך למנויים שלי (במייל) יתרום לעסקים בגלריה. בחו״ל זה עובד ככה, אבל בארץ יש חוקים אחרים… מה שקרה היה לחלוטין לא צפוי מבחינתי. במקום לקדם את המותג גלריה שטרן, אני עצמי הפכתי למותג

מבלבל, אבל מעניין. אני חושבת שחברו כאן שתי תכונות מוצלחות: סקרנות והתמדה. העקביות היא תנאי הכרחי

הפכתי למומחית במה שקורה בשדה האמנות הבינלאומי והמקומי. כשהתחלתי לכתוב הייתי עסוקה בלימודי התואר השני במחקר תרבות, שם נפתח בפני גוף ידע חדש ומלהיב. בקיץ 2013 התחלתי לכתוב ספרון סיכום שנת האמנות, אבל 2013 נגמרה והיה לי עוד הרבה מה לכתוב וזה הפך לספר ״מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך – על עולם האמנות בעידן של שינוי״, שהוצאתי לאור באופן עצמאי לפני ארבע שנים בדיוק

ובמקביל המשכת עם הניוזלטר, והתחלת לכתוב גם בעיתונות

בעקבות הספר עשו עלי כתבה ב״ליידי גלובס״ ובמקביל ביקשו ממני להיות כתבת האמנות שלהם. ולפני כשנה פנתה אלי עורכת מדור תרבות ב־ynet, שהסתבר שהיא קוראת קבועה של הניוזלטר שלי, וביקשה להעלות בכל שבוע את הניוזלטר ב־ynet, ומדי פעם אני מפרסמת גם כתבות עומק

מה שמוביל אותי לשאול: הניוזלטר הראשון דומה לאחרונים, או שהיו התפתחויות ושינויים?

יאיואי קוסמה בגלריה ויקטוריה מירו, לונדון. צילום: דבי לוזיה

אני חושבת שעם השנים גדל הביטחון שלי להיות אישית יותר בכתיבה, ומסתבר שהקוראים שלי אוהבים את זה. אני מקבלת מכתבי משוב מרגשים. עם הצטמצמות הכתיבה העיתונאית הממוסדת על אמנות, הנישה שהמצאתי לעצמי הפכה משמעותית יותר

אני יכולה לשער שגם אופי הכתיבה הפך לקולח ובוטח יותר. אפשר לומר שמצאת את הקול שלך. יש לך נוסחה?

זו שאלה מעניינת, כי את אף פעם לא יודעת איך הקול שלך יתקבל. אני תמיד משתדלת לא רק לדווח אלא גם להכניס את הדברים להקשר רחב יותר – כיאה לחוקרת תרבות; הייתי חוקרת תרבות הרבה לפני שקיבלתי תואר. יש לי יד קלה על המקלדת ואני כותבת בשטף טבעי. המחמאה הכי נפוצה שאני מקבלת מתייחסת לכתיבה בגובה העיניים – ללא התנשאות ובשימוש בשפה נגישה. וזו המטרה שלי – להנגיש עולם מורכב שאינו פועל על פי חוקים רגילים.

אני יודעת לכתוב אקדמית, אבל אין לי צורך להפגין את יכולותיי. אני כותבת קודם כל על הנושאים שמעניינים אותי – אין לי מחוייבות לכסות את כל החדשות. כאמור, אני מתמקדת בהבט הסוציולוגי של עולם האמנות. מאז שהתחלתי לכתוב ל־ynet אני משתדלת לתת יותר מקום לתערוכות בארץ, בגלל מיעוט הפלטפורמות שנותנות לזה מקום.

אנחנו נמצאים בתקופה נפלאה למיזמים חדשים, כי הקוראים ממליכים את מלכיהם – יש להם אפשרות ״להצביע ברגליים״ ולבחור את המומחים שלהם. נתוני הסטטיסטיקה שלי הם מעל ומעבר לנורמות: יש לי כמעט 50% פתיחות של הניוזלטר בכל שבוע

כמה מנויים יש לך היום? או שזה סוד?

מעל 3,000 – שכולם נרשמו באופן עצמאי מתוך עניין באמנות

נתונים מרשימים. בואי נדבר על וויינט. בטור הלפני אחרון שלך פרסמת סקירה יפה של תערוכות חשובות בעולם ב־2019 (ועוד שתיים מכאן). באחת התגובות כתב מישהו: ״למה זה מתפרסם כאן? את מי זה מעניין? שיילך לקרוא את הארץ״. את לא מרגישה שאת כותבת בטריטוריה עויינת?

לפי הטוקבקים לפעמים כן. למרות שהעורכות שלי השביעו אותי לא לקרוא… אבל במקביל יש תגובות משמחות, ובעיקר כל פרסום בווינט מביא מנויים חדשים לניוזלטר, וזו ההוכחה הטובה ביותר לרלבנטיות של התוכן לקהל שמעוניין בו

ביונסה וג׳יי זי בלובר, מתוך עמוד האינסטגרם של ביונסה

ואם לחזור לתוכן: בכל שבוע את בוחרת כמה אייטמים ובדרך כלל קושרת אותם בתמה משותפת. מה מעניין אותך?

יש 4־5 אייטמים כל שבוע. אין ביניהם שום קשר אבל אני תמיד מנסה למצוא מכנה משותף אינטואיטיבי, כי זה אתגר ואני נהנית לתפור אותם יחד. יש כמה נושאים שמעניינים אותי במיוחד: ההשפעה שיש לאירועים הקשורים לאמנות – כמו לדוגמה התרגיל המבריק של בנקסי, שגרם לעבודה שלו לגרוס את עצמו דקה אחרי שהיא נמכרה במכירה פומבית. 

ההשלכות של המעשה היו הפוכות מכל היגיון! הוא כביכול ״הרס״ את היצירה, אלא שהמעשה הקיצוני הזה הפך את היצירה לחד פעמית. הקונה לא ביקש לבטל את המכירה ולהיפך, הציפיה היא שהערך הכלכלי שלה יעלה בגלל שהיא הפכה ליצירה היסטורית. זה מסוג הסיפורים הייחודיים לעולם האמנות. מעניין אותי איך תנועות חברתיות מחלחלות לעולם האמנות: כמו metoo#, כמו האפליה המתקנת לאמנים שחורים. מעניינים אותי מאבקי הכוח בעולם האמנות – חומר קלאסי של מחקר תרבות: מיהם בעלי הכוח לקבוע מהי אמנות טובה.

עוד מעניינת אותי ההשפעה של טכנולוגיה על עולם האמנות. אני סקרנית לדעת כיצד טכנולוגיות של הדפסה תלת־ממדית, בינה מלאכותית ומציאות מדומה, ישפיעו על יצירת האמנות ובעיקר על ערכה הכלכלי. כמי שעסקה שנים רבות במסחר, אני רואה לנגד עיניי כל הזמן גם ערך אמנותי וגם כלכלי בו זמנית

לאן נושבת הרוח

בסוף השבוע יתקיים האירוע שיזמת, ״לאן נושבת הרוח – כיוונים חדשים בסצינת האמנות הישראלית״ – במוזיאון פתח תקוה לאמנות, שבו אנחנו עומדות להיפגש ולהנחות שני דיונים – מומחים: האחד בנושא ״יוצאים מהקוביה הלבנה״ (בהשתתפות גליה בר־אור, מתן ישראלי, רויטל בן אשר פרץ ושרון גלזברג); והשני, ״מי רוצה אמנות ישראלית?״ (בהשתתפות רבקה סקר, רוני גילת־בהרב, גיל ברנדס ודרורית גור אריה)

אני חושבת שהתוכן של האירוע הזה מבטא את הגישה שלי: שני הפאנלים מייצגים את שתי הפנים של עולם האמנות: המרחב היצירתי והמרחב הצרכני. צרכנות גם במובן של שוק אבל גם במובן של ביקורים בתערוכות ועניין באמנות. אני מתבוננת על שדה האמנות הישראלי ומזהה שינויים ועליהם אני רוצה לדון. אין לנו הרבה הזדמנויות לעצור רגע ולשאול: מה קורה כאן?

מחקר תרבות עוסק בפרקטיקות. אם אנחנו מסתכלות על מרחב היצירה, נראה שיש עלייה דרמטית ומלהיבה במיזמים אמנותיים לא ממוסדים, התאגדויות לא פורמליות של אמנים ופעילות שהיא קהילתית במהותה; לרוב באתרים לא קונבנציונליים ובמרחב הציבורי. ראינו את מיזם זומו – שמציעה מודל חדש של מוזיאון שבמקום ללכת אליו, הוא בא אליך, לפריפריה. ראינו את קהילת מידברן, שמאפשרת יצירת אמנות מרגשת, לא מסחרית ולא קבועה.

נוצר כאן שיפט (shift). השאלה המעניינת היא מה גורם לשינוי הזה. במקביל אנחנו רואים התכווצות של המוסדות הפורמליים כמו גלריות. בהיררכיה הקלאסית של עולם האמנות יש מסלול של קריירה של אמן: בעלי המזל מוצגים בגלריות, וכך נחשפים לאוצרים מוזיאליים ולאספנים. חוקי המשחק השתנו כמובן

את חושבת שזה קשור ליזמות־אמנות או לייאוש – אנשים כבר לא מצפים לתמיכה או לכרטיס כניסה למקומות הפורמליים?

יכול להיות שזה שני הדברים גם יחד. יתכן שיש משהו משחרר בכך שאין ציפיה למכור אמנות, אבל בכל זאת, גם אמנים צריכים להתפרנס. וכך אנחנו מגיעים לפאנל השני ששמו ״מי רוצה אמנות ישראלית?״. חזרתי לאחרונה ממסע ארוך בארצות הברית. בניו יורק פגשתי הרבה אמנים ישראלים ונציגים של הרשת התומכת בהם. מסתבר שבחו״ל יש הרבה סקרנות לגבי אמנות ישראלית. מה שמטריד אותי זה שאין רשת ביטחון לאמנות הישראלית. יש נטייה בשנים האחרונות להתייחס לאמנות בעיקר כהשקעה כלכלית. אני רוצה לדבר על אמנות כנכס תרבות. מי יתמוך באמנות הישראלית אם לא אנחנו?

מכירת בנקסי בסותבי׳ס (מתוך עמוד האינסטגרם של בנקסי)

גם כאן אני שומעת דעות סותרות – יש רבים שמספידים את השוק המסחרי של אמנות ישראלית ולעומתם יש כאלה שאומרים שיש שוק פעיל (וסמוי מהעין)

אני יודעת שאספנים רבים מעדיפים היום לרכוש אמנות בין־לאומית, מתוך אמונה שיש יותר סיכוי לתשואה כלכלית. אני חוששת שיש אובדן אמון של אספנים ישראלים באמנות הישראלית וזה מצער אותי מאד. זה בא לידי ביטוי בצניחה של מחירים. אולי בשביל הישראלי שמחפש מציאות, לקנות זריצקי ב־1,500 דולר זה כיף. אבל מעבר לאופנות, יש נכסי צאן ברזל כמו זריצקי, שהאמנות שלהם נותרה איכותית וחשובה, אבל המחירים צונחים. זה דיסוננס שאינו מתקבל על הדעת בעבורי

אני חושבת שהחיבור עם מוזיאון פתח תקוה מאוד מעודד. בחלל הסמוך לכנס יש תערוכה מופלאה של אמנות ישראלית. אני מקווה שלפחות חלק מהעבודות שבה יגיעו לאוספים חשובים

למוזיאון פתח תקוה יש אוסף ״קלאסי״ אבל הפעילות שלו היא בעיקר עכשווית. כך גם במוזיאון הרצליה. לעומת זאת, הייתי השבוע במשכן לאמנות בעין חרוד, שם ראיתי את הכבוד שנותנים להיסטוריה של האמנות הישראלית, לאבות המייסדים, דור הביניים, שלא לדבר על האמנים היהודים האירופאיים

את רואה – יש ה מ ו ן אמנות בארץ. אולי אין שוק אספנים אבל יש שדה שוקק של תערוכות ויוזמות עצמיות, של אמנים ואוצרים ואנשי חזון – עוד לא אבדה תקוותנו

זו מהות הכנס – להראות את הפער הזה ולעודד את התמיכה בשטח התוסס הזה. כי חייבים להזרים כסף לתוך המרחב הזה וזה כנראה לא יגיע ממשרד התרבות. פטרונים תמיד דחפו קדימה את האמנות. אני מקווה מאוד שיקום דור חדש שיהיה מחוייב לכך. ולא רק מטעמים של רווח כלכלי

מה את מאחלת לעצמך ל־300 הגיליונות הבאים?

הרבה פעמים שואלים אותי מה מניע אותי לשבת כל שבוע ולתת את המיטב שלי ללא תמורה. הציעו לי לגבות תשלום, להוריד את קצב הכתיבה, אבל אני כנראה קצת התמכרתי לזה. אני באמת מאוד מעודכנת וגם אני לומדת דברים חדשים כל שבוע. מאחורי פיסקה או שתיים בכתב יש קריאה רבה ומעמיקה. הרצון שלי הוא להשפיע, ללמד. מזל שאני אוהבת גם לרוץ לספר לחבר׳ה

The post דבי לוזיה: ״באתי לקדם את הגלריה והפכתי למותג״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי עומרי, מה קורה? מזל טוב על תערוכת יחיד ראשונה!

תודה רבה. מה שלומך אתה?

לא רע בכלל. תגיד משהו על השם, יחיד וחצי: מאיפה הגיע החצי?

מסבא שלי ז״ל. בהתחלה השם של התערוכה היה אמור להיקרא ״אני וז״ל״ אבל בסוף הוא הרגיש לי קודר מדי, אז תערוכת יחיד וחצי: הוא איתי בתערוכה, מקיים דיאלוג, אבל הוא מת אז הוא חצי פה

ספר עליו קצת?

סבא שלי היה צייר חובב, השתתף בכל מני תערוכות, המדינה שלחה אותו לתת תמונה שהוא צייר לנשיא קרטר בזמנו. היתה לו חנות משקאות, סניף של ״כרמל מזרחי״ בשכונת התקווה (משם הוא לקח הרבה מקורות לציוריו), ובכל רגע פנוי שהיה לו הוא צייר

אתה זוכר אותו מצייר בתור ילד?

בוודאי. אני זוכר אותו מצייר בחדר/סטודיו שהיה לו בקצה הדירה בפתח תקווה, ואותנו מציירים יחד כמעט כל שבת: הולכים ליד לבנים, לתערוכות במוזיאונים, ואז חוזרים. אני הייתי מקבל קנווס מוקטן ושנינו היינו מציירים בצבעי השמן שבהם הוא התמחה.

בדרך כלל אני הייתי מצייר נשים/דוגמניות/לבוש והוא היה מצייר אנשים ״אמיתיים״ יותר, קשיי יום, הרבה ידידים שהיו לו משכונת התקווה. הוא היה מצייר פרחים, נופים ובעיקר אנשים קודרים/אותנטיים, ובגיל ההוא היתה לי רתיעה מזה. אני נמשכתי לזוהר, לנוצץ, לאופנה, וזה מה שרציתי לצייר, אבל הוא לרוב כיוון אותי לצייר תכנים אחרים, שאותם הוא החשיב יותר

כלומר כבר אז נמשכת לעולם האופנה

כן, תחום האופנה מאוד משך אותי, דברים מיוחדים שהיו אז יוצאי דופן תפסו לי את העין: לא אופנה טרנדית, או מה שרוב האנשים לבשו סביבי ביום־יום, אלא בגדים שנתפסו אז אוונגרדיים וייחודיים. אמא שלי היתה כזו, עד היום…

רגע לפני שנמשיך לתערוכה, ספר קצת על עצמך, מה אתה עושה היום, כשאתה לא מתכנן את התערוכה הראשונה שלך

יש לי סטודיו שבמסגרתו אני מעצב בגדי ערב ותכשיטים, חלקם מסחריים וחלקם ״תכשיטים״/בגדים אומנותיים לחלוטין, שמשתתפים בתערוכות בארץ ובחו״ל. במקביל אני מרצה בכיר במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל ובמחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו חיפה

אז מה יהיה בתערוכה? כי מהתמונות זה נראה מאוד מסקרן

יהיו אוביקטים חדשים שפיתחתי במיוחד לתערוכה, אני קורא להם ״תכשיטי חלל״, יריעות ענקיות שיוצרות דיאלוג בין שנינו, בין סבא שלי לביני. מבחינת חומרים הם יהיו מורכבים מחלקי ציורים שלו, שחתכתי ושילבתי מחדש עם חתיכות של בדים שאני מייבא מעולם אופנת העילית של פריז, ומה שמחבר ביניהם הן חתיכות מתכת שיצרתי במיוחד.

בנוסף אציג סדרת סיכות, שבהן לקחתי את הציורים של סבא שלי, בחלקם התערבתי ואת חלקם שימרתי בשלמותם, הקטנתי ושיבצתי בקונסטרוקציה שהלחמתי/צרפתי בהשראת הציור שלו שבחרתי לאצור על הגוף (ותהיה גם סדרה של תכשיטים שמשלבים בין מתכות לבדים)

תסביר למה הכוונה ב״בחרתי לאצור על הגוף״

אני חושב שחלק ממערכת היחסים המורכבת שהיתה בינינו מתבטאות בעבודות שעשיתי כבר בשנה ג׳ בבצלאל. לקחתי ציורים שלו, את הציור האמיתי מהקיר, הקנווס עם השמן, ושמתי עליי. יצרתי חמש מערכות לבוש לגברים, עשויות מהציורים עצמם, ואת הציורים היה אפשר לראות בשלמותם רק בהתאם לתנועות הגוף שלי; רק כשעשיתי תנועה ״נשית״ היה אפשר לראות את הציורים.

הפעם, אי אלו שנים אחרי, אני עושה פעולה דומה אבל פחות ״אלימה״, ממקום יותר שלם ומכיל. הפעם זה לא הציורים עצמם אלא הדפסים/העתקים שלהם. אני נושא אותו על גופי, משבץ אותו בתוך סיכה, בוחר את הנושא, את דרך הפרזנטציה, משלב את יצירתו ביצירתי

עמרי גורן בתהליך העבודה על ״תכשיטי החלל״

אז במובן מסוים ה״יחיד וחצי״ הוא כי בנוסף לעבודות שלך אתה גם סוג של אוצר תערוכה לסבא שלך, מחליט איזה עבודות להציג, באיזה סדר, ובמקום לתלות אותן על הקיר אתה תולה אתן על הגוף שלך

לגמרי: אני תולה אותן על גופי או בחלל אבל אני ״אוצר״ אותו, בעל כורחו. היורשים, כולם, אומרים שהוא היה מאוד גאה בי… אבל עדיין אני חותך את ציוריו ומשנה את תכניו, מחליט על ה״יחסים״ ביני לבינו, בין החומרים שלי ושלו, בין היצירה שלנו, שלפרקים משתלבת והרמונית ולפרקים מנסה ליצור שלם ולא בטוח שמצליחה

זה מעניין. אני לא רוצה להיות פסיכולוג, אבל חייב לשאול: למה אתה עושה את זה? או למה אתה עושה את זה עכשיו? מה קרה שחזרת לזה?

במבט לאחור זה הבסיס לשפה האסתטית שלי, להשפעות שהיו עליה: היום לדוגמה אני לא יכול לצייר משהו נוצץ בלי שאיזו הפרעה או משהו ״לא שלם״ יתקיימו לצידו

שאלה טובה אני חושב שזה משהו חזק ממני. כמו שאמרתי, זה התחיל כבר בלימודיי בבצלאל, המשיך שנים לאחר מכן באיזה 20 ספרי סקיצות והתפתח לכל מני כיוונים. ועכשיו זה כנראה היה צריך לקרות, הבשיל לכדי אמירה יותר בוגרת ושלמה עם הזכרונות, עם החומרים, היחסים. במבט לאחור זה הבסיס לשפה האסתטית שלי, להשפעות שהיו עליה: היום לדוגמה אני לא יכול לצייר משהו נוצץ בלי שאיזו הפרעה או משהו ״לא שלם״ יתקיימו לצידו

איך זה באמת מתקשר לעבודה היום־יומית שלך? איפה אתה רואה בעבודות בתערוכה המשך לבגדי הערב ולתכשיטים שאתה מעצב, ואיפה יש בהם משהו חדש?

בעיסוקיי – גם כמרצה וגם בסטודיו שלי – אני מנסה להגיע לחידושים, אם זה ברמת העיצוב, שילוב חומרי, הקונספט, השימוש… אני חושב שאם זה לא יתקיים אז אין צורך בעשייה הזאת.

כבר בקולקציית בגדי הערב והכלות שעיצבתי לפני שבע שנים היו שילובים עם חומרים שונים שהם לא טקסטילים, כמו חלקי מתכות שאני יוצר שמחזיקים את כל הבגד או גורמים לבד להתנהג בצורה שונה, או פורצלנים שמשולבים יחד בטקסטיל ויוצרים מראה שלא ברור מאיזה חומר הפריטים עשויים. בתכשיטים שאני יוצר אני לוקח בדים ומשבץ אותם במבנים צורפותיים ממתכות יקרות וה״יהלום״ מוחלף בשתי וערב. עם השנים זה התפתח ל״בגד/תכשיט״ וכבר הפך לאוביקטים חסרי הגדרה שמחפשים מקומות חדשים בגוף, והם כבר לא עונים בהכרח להגדרות הללו. אני חושב שבתערוכה רואים את ההתפתחות של כל העשייה הזאת

וזה גם מתקשר למה שקראת לו מקודם ״תכשיטי חלל״

כן, בהחלט. התפיסה של ״תכשיט״ מבחינתי היא כבר לא רק על גוף. השילוב ביני לבין סבי, בין הדיסציפלינות שלנו, הוביל לפיתוח אוביקטים שהם בין ציורים שהיו מוצגים על קיר לבין תכשיט/בגד שמוצג על הגוף, וכרגע ממוקמים בחלל – כלומר לא על קיר – והאנשים יעברו ביניהם

The post עומרי גורן מציג תערוכה וחצי appeared first on מגזין פורטפוליו.

מוזיאון תל אביב שבר השנה שיא של כל הזמנים מאז פתיחתו, עם מעל למיליון מבקרים במהלך שנת 2018 – גידול של 23% ביחס לכמות המבקרים ב־2017. בימים אלה מסיימת את תפקידה מנכ״לית המוזיאון, סוזן לנדאו,שנכנסה לתפקיד באוגוסט 2012, וכיהנה גם בתפקיד האוצרת הראשית.

בתקופת כהונתה של לנדאו עשה מוזיאון תל אביב כברת דרך בהצגת תערוכות משמעותיות ושיתופי פעולה עם מוזיאונים בין־לאומיים מהחשובים בעולם, וכן ברכישת עבודות לאוספיו כמו התערוכה מושכת הקהל זמנים מודרניים, יצירות מופת מאוסף מוזיאון פילדלפיה לאמנות, שנחשבת לאחד הגורמים לעלייה במספר המבקרים. 

לנדאו הניעה יוזמות ארגוניות ותוכניות רבות במוזיאון. בין היתר יזמה תערוכות של אמנים בין־לאומיים בולטים, כמו הירושי סוגימוטו ולוריס גראו (תערוכות המוצגות כעת), ויק מוניס, אלמגרין ודראגסט, כריסטיאן מרקליי, לואיז בורז׳ואה ועוד. היא גם יזמה את סדרת ההצבות המיוחדות לחלל הגבוה של מפל האור במבנה החדש של המוזיאון, עם אמנים כמו: דאגלס גורדון, טום פרידמן, ג׳ואנה ושקונשלוס ועוד. בימים אלו לנדאו ממשיכה לנהל בהתנדבות את פרויקט החידוש של האגף הראשי במוזיאון, שצפוי להסתיים במרץ השנה.

סוזן לנדאו. צילום: סטודיו אדיגיטל

תורים בכניסה לתערוכה "השעון" (צילום באדיבות מוזיאון תל אביב)

The post שיא למוזיאון תל אביב: מעל מיליון מבקרים ב־2018 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

״כתמים״, הצבה ארכיונית, מתוך התערוכה ״הכחול יזהיר מלובן״ אוצרת: גילי זיידמן. אינדי – גלריה שיתופית לצילום, צ׳לנוב 42, תל אביב (עד 26.1).

מי אני

תמר נסים, בוגרת לימודי ההמשך באמנות, המדרשה לאמנות בית ברל (וגם: תואר שני בחינוך לאמנות, המדרשה; לימודי צילום, מנשר; תואר ראשון בעיצוב טקסטיל, שנקר). היצירה שלי מתמקדת בהשפעה שיש לאירועים היסטוריים על נשים וילדים. אני עוסקת בעיקר בנרטיבים היסטוריים מקומיים באמצעות מחקר ארכיוני, פרפורמנס וצילום.

העבודה

בתערוכה ״הכחול יזהיר מלובן״ אני עוסקת בנשים היהודיות בתקופת המנדט, שלתפקידן כעקרות בית הייתה גם משמעות לאומית, שנשענה על האידיאולוגיה הציונית. בספרי ההדרכה לעקרות הבית לימדו את הנשים כיצד לנהל את משק הבית בהתאם לעקרונות מדעיים רציונליים, והעבירו מסרים אידיאולוגים לאומיים באמצעות חינוך להיגיינה ובריאות המשפחה.

בלקסיקון למשק הבית מ־1940 מצאתי רשימה של כתמים והוראות להסרתם באמצעות חומרי ניקוי וכימיקלים מאותה תקופה. סוגי הכתמים, הבדים, אמצעי הניקוי והשפה העברית שהייתה נהוגה אז, היו בשבילי אמצעי למיפוי של התקופה בה ניהלו סבותי את משק ביתן בתל אביב. העיסוק בכתמים והחרדה מפני הלכלוך עוררו שאלות קיומיות על חברת המהגרים שהגיעה באותן שנים לפלשתינה־א״י, ועוררו תהיות לגבי הרגלי הניקיון וההגיינה, על הפחדים והחלומות, ועל ההשפעות ארוכות הטווח שיש לעיסוק בכתמים.

בגלריה הצבתי שולחן תצוגה ארכיוני ובו מוצגות פיסות בדים ועליהם סוגי הכתמים השונים, והנחיות להסרתם. שולחן התצוגה מקבל את פני הבאים לגלריה ומשמש כמקרא לכלל ההתרחשות בתערוכה. חדר הכניסה מדמה מוזיאון תקופתי ומשמש מעבר לשני החדרים הנוספים, שבהם מוצגות עבודות וידאו העוסקות בקשרים בין אמהות ובנות, ניקיון, אובססיה, והיסטוריה מקומית.

קדמה לעבודה זו פעולה פרפורמטיבית שעשיתי בפסטיבל Beyond Words (אוצרת: ליליאנה אורבך). בפרפורמנס שנקרא ״בעלת הבית״ הצעתי למשתתפים לבחור כתם אחד מתוך אוסף כתמים שהוכן מראש. מול פודיום שדימה עמדה של ביקורת דרכונים התבקשו המשתתפים להקריא בקול את הוראות הניקוי. מי שהקריא את ההוראות בהצלחה קיבל חותמת של מגן דוד ובתוכו הכיתוב ״ציון״ שהוטבעה על הכתם.

פרפורמנס ״עקרת הבית״. צילום: אילן נסים

תעבירו את זה הלאה

הייתי רוצה שהעבודה תוצג במוזיאון ההיגיינה בדרזדן. המוזיאון הוקם בשנת 1912 על ידי יצרן של מוצרי היגיינה. בתקופה הנאצית היה המוזיאון חלק ממערך התעמולה הנאצית, ובתקופת המשטר הקומוניסטי במזרח גרמניה הוא היה חלק ממערך החינוך לבריאות. כיום המוזיאון מתמודד עם שאלות של היגיינה ובריאות, אך גם עם ההיסטוריה של המוזיאון ועם הבעייתיות האתית המובנית בתוך המחשבה ההיגיינית. בימים אלו מוצגת במוזיאון התערוכה RACISM.

פלוס אחד

״בננות״. וידאו (1:50 דק׳ בלופ), פרפורמנס: נועה נסים, צילום ועריכה: תמר נסים.

העבודה מוצגת בחלון הפונה לרחוב ומציגה פן אחר בנושא ההיגיינה. מקור ההשראה לעבודה הוא משפט שאמר אבי: ״סבתא שלך הייתה שוטפת אפילו את הבננות במים רותחים״. בעבודה נראית הפעולה בלופ והבננה משחירה מיידית בגלל השטיפה במים רותחים. האובססיה לניקיון שמתאר אבי תואמת את המציאות התקופתית שעולה ממסמך ארכיוני שמצאתי בעיריית תל אביב, האוסר על רוכלים המוכרים בננות למכור ברחבי תל אביב כי הם אנשים מזוהמים אשר אינם תושבי העיר. המסמך מוצג בחלל הכניסה של הגלריה ויוצר קשר מהופך בין פנים לחוץ.

ב־26.1 יתקיים שיח גלריה שבמהלכו אזמין את המשתתפים למיצג של הקראת טקסטים ארכיוניים שנאספו במהלך המחקר לקראת התערוכה.

The post עבודה בעיניים // תמר נסים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי יעל, מה שלומך?

מעולה!‎

יפה! ראיתי את שיתוף הפעולה שלך עם מרים כבסה, ואני תוהה איך נוצר הקשר ביניכן?‎

היא פשוט נכנסה בדלת החנות שלי. הרבה שנים אני מכירה ואוהבת את העבודה שלה, אבל לא הכרנו באופן אישי, וכשהיא נכנסה לא ידעתי שזו היא התחלנו לדבר ומפה לשם עלה הרעיון לשיתוף הפעולה. הדברים קרו ממש באותו הרגע – מרים לקחה יריעות עור לסטודיו שלה והתחילה לצייר‎

מתי זה קרה?‎

לפני כחודשיים‎

קטעים. ספרי על עצמך ועל החנות לטובת מי שלא מכיר‎

יעל הרמן

אני הרבה שנים צורפת ומעצבת תכשיטים. היתה לי חנות־גלריה בצפון דיזנגוף בתל אביב עד לפני מספר שנים. הצגתי בתערוכות בארץ ובעולם, במוזיאונים ובגלריות, ותכשיטים שלי גם הופיעו בכמה ספרים. אל תחום הנעליים הגעתי במקרה: נרשמתי ללימודים בבית ספר הגילדה ללימודי נעלים, מה שחשבתי שיהיה כמו עוד השכלה כללית, ואז זה פשוט תפס אותי.‎ מזה שש שנים אני עושה נעליים בעבודת יד בסטודיו בנמל יפו‎

ומה את אוהבת באמנות של מרים?‎

זה נכנס לי לנשמה ועושה סיבוב‎: התנועה, הקצב, המונוכרומטיות

״נכנס לי לנשמה״ זו סיבה מספיק טובה! ‎

נכון ‎

אז היינו בזה שהיא נכנסה לסטודיו, התחלתן לדבר, היא לקחה יריעות ו… מה את יכולה לספר על התהליך?‎

קודם כל מרים התחילה לעשות נסיונות עם החומרים ולראות שיריעות העור מקבלות טוב את הציור. לגבי הציור עצמו – מבחינתי היא עושה את שלה; לא התערבתי בזה. מהר מאוד היו כפכפים ראשונים, שהכנתי בסטודיו מהעורות המצויירים. בהמשך נתתי למרים גם נעליים מוכנות לציור עליהן‎

מרים כבסה בתהליך העבודה

והנעליים עצמן? מה את יכולה לספר על העיצוב שלהן, הגזרה, החומרים וכן הלאה?‎

בקולקציה המשותפת שלנו יש כפכפי עץ ונעלי אוקספורד. בכפכפי העץ מרים ציירה על יריעות שלמות במצבן הגולמי, ובנעלי האוקספורד היא ציירה על נעל מוכנה. גם הנעליים וגם הכפכפים הן חלק מקולקציה קבועה שלי, שהולכת איתי כבר כמה שנים.‎ כפכפי העץ מדגם נילס הם תוצאה של החלטה א־פריורית לחתוך את הגזרה לאורכה. הסילואטה כמו נוצרה מעצמה כשמתחתי את העור על האימומים שלי‎. את כל התהליך אני עושה בעצמי – כולל פיתוח סוליות העץ – כך שיהיו גם נוחות

והעור? ‎

אלו עורות ״טבעיים״, כלומר עורות שלא עובדו בחומרים כימיים, וגם לא קיבלו שום גימור. העורות נשארים די יציבים, כך שאפשר ממש לפסל איתם.‎ זו גם הסיבה שהם סופגים אליהם את חומרי הציור היטב‎

עוד שאלה אחת לפני שנדבר על התוצאה הסופית – הצבעוניות: למה רק שחורים/לבנים/אפורים?‎

זו העבודה של מרים, שאני מאוד מתחברת אליה. היא קוראת לזה slow action painting‎. במהלך העבודה צילמתי אותה, ואני יכולה לומר שהיא משתמשת בכל הגוף כדי לצייר. זה פשוט הקצב של תזוזת הידיים שמייצר את הציור, בתנועה איטית בקצב פנימי שלה‎

נראה לי שזה עובר בתוצר הסופי, שבאמת קצת יוצר תחושה של יצירת אמנות. אני יכול לנחש שאין שניים זהים, נכון?‎

נכון מאוד‎

איפה תופס אותך החיבור הזה בין אמנות לעיצוב? מן הסתם את בעד, וזה לא משהו שהמצאנו אתמול, אבל יש בזה סיכון ויהיו מן הסתם את אלו שיתנגדו, שיראו בזה זילות של האמנות‎

תמיד התעסקתי במקום שבו עיצוב הוא יותר אוביקט ממוצר שימושי.‎ צריך להסתכל על התכשיטים שלי כדי להבין מי אני‎: משהו שאפשר לקרוא לו ״אמנות שימושית״ יותר מעיצוב מוצר. כשעשיתי תכשיטים חוררתי יהלומים והשחלתי בחוט נירוסטה, מעכתי זהב 22 קראט לקוביה, הכנסתי שורת יהלומים לחריץ פתוח שבו הם נסעו בחופשיות, לקחתי זהב טהור והכנסתי אותו לדפי למינציה מפלסטיק… הכל חלק מתהליך שהמטרה שלו היא להפתיע, לשחק‎

וגם פה יש איז משחק של תנועה. כאילו הציורים נולדו להיות על נעליים שהייעוד שלהן לזוז ממקום למקום‎

בדיוק‎

מה אני אגיד, הצליח לכן! מי את מדמיינת יהיו הלקוחות שיקנו את הנעליים? על מי היית רוצה לראות אותן?‎

בחלומי – יוקו אונו‎. באופן טבעי אנשים שיש להם קשר לעיצוב, לאמנות, לאדריכלות מתחברים לזה

כמה זוגות בכלל יש? ומה המידות/מחירים ואיפה אפשר לקנות? ‎

המידות הן 36-42, מידות גדולות יותר בהזמנה מיוחדת. המחירים הם 1,685 ש״ח לזוג כפכפים ו־1,930 ש״ח לזוג נעליים. אפשר להשיג בסטודיו שלי בנמל יפו, או באתר. מתאימות גם לנשים וגם לגברים!‎

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

ביום שישי הקרוב (18.1) בשעות 13:30-18:00 נקיים אירוע השקה חגיגי אצלי בסטודיו, רציף העליה השניה 3, נמל יפו 

The post תוך כדי תנועה: הנעליים של מרים כבסה ויעל הרמן  appeared first on מגזין פורטפוליו.

מועצת הפיס לתרבות ולאמנות פרסמה קול קורא לתמיכה במעצבים באמצעות מענקים המיועדים לפרויקט חדש, מקורי, של מעצב או קבוצת מעצבים. מטרת הקול הקורא היא לעודד יצירה מקורית אישית, מבוססת מחקר ולא מסחרית של כל אחת מדיסציפלינות העיצוב: עיצוב מוצר, עיצוב תעשייתי, עיצוב גרפי, עיצוב טקסטיל, עיצוב קרמי, עיצוב חלל ועוד (למעט עיצוב אופנה והוצאה לאור של ספר או קטלוג). 

המענק צפוי להיות בסכום שבין 40-60 אלף ש״ח (כולל מע״מ) לכל בקשה שתאושר. בסך הכל צפויים לקבל מענקים בין 8 ועד 12 מעצבים בשנה. התמיכה מיועדת לפרויקט אישי, לא מסחרי, של מעצבים בעלי שלוש שנות נסיון ומעלה, שיושלם עד חודש מרץ 2021.

״ההחלטה לפתוח ערוץ תמיכה חדש וייעודי לעיצוב היא תולדה של תהליך ארוך ושינוי שעברה המועצה לצד פניות ושיח עם השטח״, אומרת דולין מלניק, מנהלת מועצת הפיס לתרבות. ״מועצת הפיס לתרבות מזמינה מדי שנה רעיונות מהציבור והיא קשובה לצרכים ומגמות. בשנים האחרונות קיבלנו לא מעט פניות ממעצבים בתחומים שונים, שאינם זוכים לתמיכה ציבורית.

״השאלה האם עיצוב צריך להיכלל בעבודת מועצה שעיקר עיסוקה הוא תמיכה באמנות נמשך זמן לא קצר אך בסופו של תהליך הוכרע – בעד. הצעד הראשון היה הקמת חממת מעצבי אופנה, שהצלחתה והשינוי שהיא חוללה בתחום היוו מודל להקמת חממת מעצבים, והשנה פרסום קול קורא ייעודי לעבודה חדשה בעיצוב״.

The post מפעל הפיס פרסם קול קורא לתמיכה במעצבים  appeared first on מגזין פורטפוליו.