הי איתי, מה קורה? מה שלומך?

שלומי נהדר, ואתה?

גם, לא רע בכלל. בוא נגיד מזל טוב על ההדסטארט נתחיל דווקא בשורה התחתונה: קראתי את הספר, ולא יכולתי שלא לתהות על האומץ לעסוק בנושא שלא פשוט לעסוק בו בימים אלו: להיות גבר ולהגיד שזה לא קל להיות גבר ב־2018… (אם אני מרדד רגע את השורה התחתונה)

קודם כל קראת לי אמיץ, אז תודה. שנית, אני מודה שאני מאוד נהנה בשנים האחרונות לפתוח בפומבי נושאים אישיים שלי. זה גם הליך תרפויטי וגם יוצר עניין והזדהות. וזה משעשע שזה הרושם שקיבלת (כשרידדת רגע את השורה התחתונה )

תסביר: למה משעשע?

השורה התחתונה שלי היא שזה לחלוטין מבלבל להיות גבר בימינו כשמתעמקים בשיח הפמיניסטי על שלל גווניו, וכשמנסים להפנים אותו. ואולי גם לא קל. אני מסכים שזה גם ניכר בספר, אבל לפני שהקוראים יצטעקו ״הפריבילג המתקרבן״, אסביר את כוונתי.

אני רואה בעצמי אדם רגיש – הן במובן של רגשות, והן במובן של תשומת־לב לסביבה… ובתקופה הנוכחית (ומתקופת הילדות שלי אי שם בשנות ה־90) אני מרגיש שבהמון מקומות מפצירים בגברים להיות הרבה יותר רגישים ופגיעים ולהרשות את זה לעצמם בלי חשש. מצד שני, חוויות רבות שחוויתי עם בנות זוג אותתו לי להיות עם אצבע על הדופק ולא לשכוח לגמרי מי פה מי

עטיפת הספר

איתי בן־הרואה. צילום: אלמוג סלע

תן דוגמה או שתיים לחוויות כאלו למי שעדיין לא קרא את הספר

אוקי… הראשונה ואולי המשמעותית מכולן קרתה ביום (או יותר נכון בלילה) שבו עברתי לגור עם בת הזוג שלי באותם ימים. אז, בגיל 23, גרתי עם אמא שלי, אחותי, בנה בן הארבע, ועם שני כלבים בבית. המצב המורכב הזה הצריך את העזרה שלי בבית לכל אורך היממה. כבן זקונים התכונה של דאגה לאחר ולצרכיו היא עד היום דומיננטית אצלי; וגם הנטייה להעניק ערך רב לתחום המשפחה… בימים שקדמו למעבר הדירה הייתי מאוד מודאג ולא ידעתי איך אחותי (שבדיוק הייתה בהליך גירושין קשה) תסתדר עם הטיפול בבן שלה, מי יטפל בכלבים שהיו מאוד קשורים אליי, ומי יעזור לאמא שלי וכו׳ וכו׳.

ואני זוכר שבערב, כשכבר עברנו יחד לדירה החדשה, שכבנו שנינו במיטה וכל התחושות של הימים האחרונים התנקזו לאיזה רגע אחד של בכי שנבע מהמון חוסר אונים ותסכול. כאילו עזבתי לאיזה חוף מבטחים והשארתי את המשפחה שלי לבד. ובעוד שאני בוכה, חברה שלי התייחסה לבכי שלי בהמון תחושות מקטינות: חוסר הכלה, חוסר הבנה, אפילו בוז מסוים. זה אוטומטית סגר אותי בפניה, ולצערי זו חולשה שעד היום אני הולך איתה. ועל אף שהרבה בנות אחריה ראו בגבר רגיש דבר יפה ומקרב, עדיין אני לא מרשה לעצמי להראות את הצד הזה שלי

וואלה. עוד דוגמה?

מאז שסיימתי לעבוד על הספר נתקלתי בעוד סיטואציות שאמרתי לעצמי חבל, אולי גם זו יכולה הייתה להיכנס כפרק״… בעיקר חוויות שקרו לי מאז שהחלה התופעה של #MeToo.

כאדם שמאוד קשוב לשיח המגדרי הרחב, הרבה פעמים אני מוצא שהוא יוצר יוצר ריחוק ביני לבין נשים מתוך התנהגות של יתר זהירות, של חלילה לא לפגוע. לדוגמה, לפני כמה ימים כשהייתי בסופר, מישהי לידי חיפשה איזשהו מוצר ואמרה לחברה שלה בטלפון שאין אותו. אמרתי לה מתוך רצון כן לעזור: ״הנה, יש אותו כאן״, והיא הגיבה במין טון מגרש ומרחיק שגרם לי להרגיש מטרידן ואשם…

כן. אני מבין למה אתה מתכוון… ונתקדם לספר: יש לך את כל התחושות ואת המקרים האלו. איך מתקדמים מזה לספר מאויר?

מתוך המחשבה על פרויקט כזה, התחלתי לכתוב את כל התחושות שמתקשרות אצלי לתחום המגדרי הגברי. נהניתי מאוד לדבר על הנושאים האלה עם הסביבה הקרובה אלי. לשמחתי, מפני שבנות מהוות בה את הרוב המכריע, השיחות נפתחו לדיאלוג עם המון שיתופי חוויות שמהר מאוד התחלתי להקליט ולתמלל, מתוך מטרה לאייר אותן איכשהו.

בהתחלה הייתה לי כוונה ליצור מעין מסמך שמנסה לבקר את הפמיניזם, אבל זה נבע בעיקר מחוסר דיוק של מה שאני רוצה לומר. לשמחתי הרבה חברה טובה מאוד שכיום גם מפיקה בעבורי את קמפיין ההדסטארט של הספר, אמרה לי: ״איתי, יהיה הרבה יותר מעניין וייחודי לספר את הדברים האלו מנקודת מבט גברית״. משם יצאתי לדרך

ספר קצת על התהליך, על בניית השפה האיורית ועל העצות שקיבלת בדרך

התהליך שלי התחיל מלכתוב כל מה שאפשר – בין אם על נייר או במחשב, ובין אם על דפי ממו בזמן משמרת. הוא נפתח בשיחות שניהלתי עם חברות, חברים, אחים ואחיות, תוך כדי שהשתדלתי להגיע לטווח גילאים רחב ולחוויות חיים מגוונות. משם קיבלתי המלצות לספרים שעוסקים בניתוח היחסים בין הגבר לגבריות הסטריאוטיפית.

במהלך העבודה על פרויקט הגמר עבדתי כמובן עם מרצה מנחה, המאיירת הנפלאה מיכל בוננו, שאיתה עבדתי על ״תרגום״ הטקסט לשפה ויזואלית: בחנו איזה פורמט איורי יתאים לספר (פיקצ׳רבוק, רומן גרפי, איורי אוירה), וכמו כן עבדנו על עריכת הטקסטים וניפוי של טקסטים מיותרים. לשמחתי נשארתי נאמן לרצון ליצור רומן־יומן על אף שעלו הצעות מעניינות נוספות. היום אני יודע שזו הייתה החלטה מתאימה לפורמט

והשפה האיורית? הצבעים?

הממ (: אני מניח שהיא נוצרה קצת מעצמה מתוך כל מיני רישומים שעשיתי. הרגשתי שהספר מדבר מאוד בצניעות – בלי לקבוע עמדות נחרצות, אלא יותר מתוך רצון לפתח דיון ולהעלות דילמות שרבים יזדהו איתן. התבהר לי די מהר שגם על הקו להיות צנוע. אני חושב שזה התחבר לי לשפה האיורית של מאוס של ארט שפיגלמן: יש לי הערכה רבה לשפה של הספר בדיוק מאותן סיבות, אז כנראה שזה חלחל עמוק (:

מה הניע אותך להוציא אותו עכשיו בהדסטארט?

האמת היא שממש בסמוך להצגה שלו בפרויקט הגמר ניגשו אליי הרבה אנשים, סטודנטים ומבקרים בתערוכה, וסיפרו לי כמה הם נהנו לקרוא אותו וכמה הם התרגשו ממנו; גם מהנושא וגם מההומור שדרכו הוא מציג את הדברים. התגובות האלו עודדו אותי לפנות להוצאתו לאור. הייתי גם בקשר עם שתי הוצאות ספרים, אבל חוץ ממחמאה זה לא המשיך מעבר. אחרי שנה שדחיתי את הפרויקט מכל מיני סיבות, שי בן ארי, המפיקה שלי, שהיא גם חברה מאוד מאוד טובה, דחפה אותי בפול־פאוור לכיוון

ומה אתה עושה מאז הלימודים?

מאז הלימודים אני עובד בסטודיו לעיצוב כמעצב לווב (בעיקר), ומשתדל מדי פעם למצוא עבודות פרילנס עם כיוון איורי. אני גם מתכנן לחזור סוף סוף לירושלים, מושא אהבתי האמיתי. וגם מגדל את מוקי, הכלב המקסים שאימצתי לפני חצי שנה. כמו שאתה רואה בתמונה בווטסאפ יש לו אהבה אמיתית לנשיכת אותיות…

אז עוד שאלה אחרונה שאולי היינו צריכים לשאול בהתחלה: תגיד משהו על שם הספר?

Mansplaining (הֶלְחֵם של Man+Explaining) הוא מונח הלקוח מהשיח הפמיניסטי, המתאר נסיון גברי מתנשא להסביר לאשה משהו שהיא כבר יודעת, מתוך הנחת־יסוד שהוא בקיא בתחום והיא איננה

הסברת יפה מבלי לההסגביר! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

ודאי. בנים ובנות יקרים! אף אחד לא נולד עם הבנה איך השני פועל. תהיו קשובים זה לזה כי זה מאוד חשוב, ולא רק בפן הרומנטי! ואל תקשיבו לפרסומות ולסרטים

בהחלט. ושהיה בהצלחה בגיוס בהדסטארט

The post איתי בן־הרואה מסגביר ומאייר מה זה להיות גבר צעיר בימינו appeared first on מגזין פורטפוליו.

סטטוס קוו במוזיאון תל אביב

במוזיאון תל אביב נפתחה התערוכה ״סטטוס קוו: מבנים של משא ומתן״, שהוצגה בביתן הישראלי בביאנלה ה־16 לאדריכלות, ונציה 2018. אוצרי הביתן – דבורה פינטו פדדה, יפעת פינקלמן, אורן שגיב וטניה כהן־עוזיאלי (המנכ״לית הנכנסת של מוזיאון תל אביב) – מציגים כעת גרסה מורחבת של התערוכה. סטטוס קוו הוא הכינוי המקובל להסכמי חזקה ושימוש במקומות קדושים המשותפים לקבוצות יריבות. סטטוס קוו מחייב כל שלטון מקומי לנהל רשת סבוכה של משאים ומתנים המאפשרים את תפקודם היום־יומי המשותף של אתרי המחלוקת. בשונה מתקנות אחרות, הוא חומק מיישום מוסדר וקבוע בחוק ומשמר פתרון ביניים המבכר את הפוטנציאל הגלום בשינוי עתידי.

גבירתנו המפילה את החומה, (בית לחם, 2016). באדיבות מרכז המדיה הנוצרי, ירושלים

התערוכה חוקרת וחושפת את המורכבות של המנגנונים המאפשרים לקבוצות שונות לחלוק מרחב בטריטוריות מריבה. היא מצביעה על תפקידה המכריע של האדריכלות כמנסחת סדר יום במקומות מסובכים אלה באמצעות התבוננות בחמישה אתרים קדושים: כנסיית הקבר, הר הבית, הכותל המערבי, קבר רחל ומערת המכפלה.

מרקמי חיים בגלריה שלוש

בשבת תיפתח בגלריה שלוש התערוכה ״מרקמי חיים״ במלאת עשר שנים למותו של גדעון גכטמן (אוצרת: נירה יצחקי). התערוכה קושרת בין כמה ממושגי הליבה שבעבודותיו של גכטמן: המוזוליאום – כאתר הנצחה וזיכרון שמאכלס, ממיין ומקטלג את האוביקט, ובכך מעניק לו משמעות מתוך ההקשר שבו הוא מושם; האובדן האישי אל מול האובדן הכללי; והחיקוי אל מול המקור, בין אם הגוף האנושי כמקור החי, או עבודת האמנות כ״מקור״ שאותו אפשר לשכפל, לזייף וכו׳.

התערוכה תכלול פרטים מעבודתו של גכטמן ״יותם״, מוזוליאום לבנו החולה המתכתב עם עבודתו המוקדמת יותר ״חשיפה״, שהיוותה מוזוליאום ל״איש אנונימי״, היינו האמן עצמו. מחלת הבן מתפקדת כמעין שכפול של מחלת האב, קוד גנטי שמעלה את מושג המקור והחיקוי שהיה מרכזי ביצירתו של גכטמן.

גדעון גכטמן (מתוך הצבה במוזיאון הרצליה 1999. צילום מ״ל)

יהודית שרייבר במקום לאמנות

מבט מלמעלה במקום לאמנות

שתי תערוכות שנפתחות הערב (17.1) במקום לאמנות בקריית המלאכה מציגות בפני הצופים מערך בלתי שגרתי של עבודות. צילומיה של יהודית שרייבר, בתערוכה שאצר גלעד אופיר, מתמקדים בחפצים אורגניים ודוממים, בעלי חיים מתים ושרידים שונים, שהיא מצלמת מלמעלה – חלקם על רקע רצפת הסטודיו וחלקם מונחים בקופסאות ובמגירות, שמורים כחפצים יקרי ערך ומכמירי לב. בגלריה הדפסי הצילומים פרוסים בגובה נמוך, כמו מרחפים מעל פני הקרקע ומזמינים את הצופים להלך ביניהם ולסרוק במבטו ממעוף הציפור.

גם תערוכת היחיד של שלמי ברוש, אמן ירושלמי שנפטר בשנת 2014, מאורגנת בחלל באופן המושך את המבט מטה ומעלה – בין פסלי עץ ותמונות מתכת, עבודות המקיימות מתח תמידי בין הצורה והחומר, בין הדומם והאנושי. אוצרות: תמר אייזן גולדשטיין וסיון פיינזילבר־יורן.

טל משה בגלריה בנימין

לחץ.אוויר בגלריה בנימין

בגלריה בנימין נפתחת הערב (17.1) התערוכה הקבוצתית ״לחץ.אוויר״. פעולות פיזיות ורגשיות, לעיתים אלימות, לעיתים מלאות חמלה, נשזרות זו בזו בתערוכה שכולה סבה סביב מצבי דחיסה שונים. החיים בעידן שלנו מתאפיינים בעודפות – מידע, חפצים, אוכלוסין, חוויות ועוד – מתקיימים זה לצד זה ומתחרים על מקום וזמן מוגבלים. אנו גרים בצפיפות, דוחסים מידע, מועכים זבל ונאבקים להספיק יותר.

ללחץ שבו אנו מתקיימים יש השלכות פיזיות על העולם ובעיקר השלכות על הנפש. העבודות בתערוכה בוחנות באמצעים שונים את התוצאה והמשמעות של הפעלת לחץ, הן במובן הפיזיקלי, ובעיקר כמצב תודעתי קיומי מתמשך. משתתפות: ליאור אשל, ירדן בן־צור, צאלה גרינברג, אסיה וקסלר, טל משה, מיכל קליסקי. ליווי אוצרותי: שלומית ליוור.

The post הרשימה המשותפת // 17.1.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

עומר אבן פז, 27, חי בברלין ונע בין ברלין לתל אביב ללונדון.
אתר / אינסטגרם / פייסבוק

סטטוס זוגי?

טוב. 

מה בצלחת?

משהו בין צמחוני לטבעוני. הייתי טבח און־אנד־אוף כמה שנים בתל אביב ובלונדון, ולמרות שעבודה במטבח היא אורח חיים שוחק, ואולי נשמעת כמו הדבר הכי רגיל בעולם, עדיין – להכין אוכל טעים לאנשים זה משהו מיוחד ומספק מאוד. אם הייתי נולד כמה עשורים מוקדם יותר הייתי פותח מסעדה כמו האמנים גורדון מטא קלארק או ריקריט טיראוואניג׳ה. למזלי כבר עשו את זה ואני פנוי לחשוב על דברים אחרים לעשות.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

אני מציג בגלריה אלפרד תערוכה זוגית בשם Link In Bio יחד עם רישומים ואנימציות עדינות של מיה פרי ובאוצרות החכמה של ליאור זלמנסון. בתערוכה אני מציג עבודת וידאו שהתחלתי לעבוד עליה עוד במהלך הלימודים בצ׳לסי קולג׳ בלונדון, ובמידה רבה היא מתעסקת בחוויית החיים כמהגר ובתווך הביתי הזה שביני לבין המחשב. התערוכה עד 26.1. ביום חמישי 24.1 יהיה אירוע מוזיקה וקריאת שירה בגלריה.

בתערוכה שישה לפ־טופים מוצבים על שולחן עגול ומציגים כל אחד סרטון קצר של שיחת וידאו שערכתי עם חבר או חברה קרובים, שחיים בערים גדולות שונת בעולם. השיחות כולן באנגלית אבל זאת לא שפת האם של אף אחד מהמשתתפים. הקאץ׳ הוא שאין פה באמת שיחה – מדובר בכל פעם על סיפור מפותל אחד, שמסופר לכאורה על ידי שני אנשים – אני ובן הזוג לשיחה אבל בעצם מנקודת מבט אחת. ההקלטות נערכו ככה שזה ישמע כמו שיחה אבל בעצם כל כמה מילים מחליפים תפקיד בין המספר והשואל. גם ויזואלית מתרחש לפחות חלק מאובדן זהות או לבישת זהות, כשאני משמש כמסך לפנים של האנשים הקרובים אלי.

מלבד זה יש בתערוכה אנימציה שיצרה מיה ומוקרנת על גבי פסל של נקבת צבוע הנמצאת במין שלב שבין חיים למוות. אני חוזר ומפסל ומצייר צבועות כבר כמה שנים. זאת חיה מוזרה ומיוחדת, חזקה מאוד, טורפת־על שנקשרו סביבה אגדות ומיתוסים עתיקים, אבל גם סובלת מיחסי ציבור רעים מאוד: היא נחשבת לבוגדנית, חלשה ואוכלת נבלות. מה שבאמת מחזיר אותי אליה פעם אחרי פעם, זה הקיום הפיזי המשונה שלהן.

הן חיות בלהקות ענק עם מערכת היררכית מורכבת, שבראשן עומדת נקבה. מעניין ומוזר, שנקבות הצבוע לאורך האבולוציה פיתחו מאפיינים פיזיים של זכרים, כולל אברי מין בצורת פאלוס. המטריארכליות, חיי הלהקה המורכבים, האנדרוגניות המשונה והפלירט שלהן עם המוות, הן כטורפות והן כאוכלות נבלות, מקשה לסווג אותן בקלות. בעל חיים שגורם לנו לחשוב מחדש על כל מה שאנחנו רגילים לקרוא לו ״טבעי״.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

לפני שנתיים פגשתי את אנדי הולדן, שסיפר לי על קבוצה שהייתה לו בגיל 19 עם חברים מבית הספר לאמנות, שהם קראו לה M!MS – Maximum irony, maximum sincerity. זה משפט חשוב בעיניי, והוא תופס הרבה מהמקרים שבהם אמנות עכשווית מצליחה להפעיל אותי. רמה מסוימת של מודעות עצמית וכל זה – אבל מתחת חייבת להיות כנות מוחלטת.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

כמה עולה לחנוט מומיה?

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

נעלי חורף עם צמר בפנים. זה בלי ספק הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

רוצים להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // עומר אבן פז appeared first on מגזין פורטפוליו.

״שום דבר אינו מקורי. תגנבו מכל מקום שמעורר בכם השראה ומצית את דמיונכם״. מילים אלה (ה״גנובות״ מיוצר הקולנוע ג׳ים ג׳רמוש, ונשמעות לא חינוכיות בעליל) מהדהדות בחלל הכיתה באחת הסצנות ב״מניפסטו״, המיצב הקולנועי המרהיב של האמן הגרמני יוליאן רוזפלדט בכיכובה של קייט בלאנשט, שנפתח בשבוע שעבר במוזיאון ישראל, ירושלים.

הן יוצאות מפיה של בלאנשט המגלמת מורה, שמחלקת מבחנים לתלמידיה והוראות כיצד להשיב עליהם. הילדים החמודים הם קהל אידיאלי, המוכן לספוג ולהפנים אמיתות וגילויים חדשים על העולם, והמורה היא סוכנת התרבות והיידע, דמות סמכותית רכה ומכילה, המייצגת ב־זמנית את הממסד המוכר, הישן והטוב (או רע, תלוי את מי שואלים) ואת התקווה לעתיד טוב יותר.

באופן פרדוקסלי, היצירה ״מניפסטו״ מוכיחה את כוחה של מקוריות. רוזפלדט מציג בפני צופיו שלל סיטואציות מוכרות יותר ופחות, השאולות כולן מהמציאות היום־יומית, ומטעין אותן בטקסטים מתוך מניפסטים מכוננים מהמאה ה־20. טקסטים פומפוזיים, חדורי כוונה ואמונה יוקדת, שהיו נכונים אולי רק לרגע כתיבתם. ולמרות ש״שום דבר אינו מקורי״, היצירה הזו, הבוקעת מפניהם של 13 מסכים באולם רחב ידיים במוזיאון, היא אחת העבודות המקוריות והמרגשות של התקופה.

אמא חסודה, פנקיסטית שיכורה, כוריאוגרפית אקסצנטרית

״מניפסטו״ הוצג לראשונה בשנת 2015 במוזיאון המבורגר בנהוף בברלין, ומאז עלה בין היתר בגלריה הלאומית בפראג ובארמורי בניו־יורק. רוזפלדט מרוצה במיוחד מהתצוגה במוזיאון ישראל ואילו האוצרת מירה לפידות מסבה את תשומת הלב לא רק למראה העיניים אלא גם לעבודת הסאונד המוקפדת – שמצד אחד יוצרת אווירת ״רעש״ וריבוי קולות, ברוח התקופה מופרעת הקשב, ומצד שני מאפשרת להתמקד בכל פעם בטקסט הבוקע ממסך בודד.

Julian Rosefeldt, Manifesto, 2015 © Julian Rosefeldt and VG Bild-Kunst, Bonn 2018

רוזפלדט מדגיש שלא ״ליהק״ את בלאנשט לפרויקט, אלא יצר אותו בשיתוף איתה, בהתאמה ליכולותיה הווירטואוזיות בהחלפת זהויות וכניסה לעורן של דמויות מגוונות. ״זהו פרויקט שצמח בעקבות מפגש בינינו ורצון לעבוד יחד״, הוא אומר. בלאנשט, שחקנית זוכת שני פרסי אוסקר ושלושה פרסי גלובס הזהב, מגלמת ב״מניפסטו״ 12 דמויות שונות: באחת הסצנות היא אמא חסודה האומרת ברכת המזון לפני ארוחה עם משפחתה; באחרת היא ברוקרית בבורסה; מפעילת מנוף במפעל למיחזור אשפה; פנקיסטית שיכורה; אלמנה הנושאת הספד בהלוויה; כוריאוגרפית אקסצנטרית והומלס נביא זעם.

המונולוגים שנושאות הדמויות מבוססים על שילובים בין מניפסטים של תנועות אמנותיות וחברתיות בולטות במאה ה־20 – החל במניפסט הקומוניסטי, עבור בדאדא וסוריאליזם מראשית המאה ועד לפופ ארט של שנות ה־60, לצד ציטוטים מכתביהם של יוצרי קולנוע ואדריכלים.

רוזפלדט נמשך אחר העוצמה וההשפעה של המניפסט כטקסט יסוד, ״אני מאמין״ הקורא לפעולה. השילובים הבלתי אפשריים ביניהם מעלים שאלות על האחיזה באמונה באמת כלשהי לאורך זמן. זה רלוונטי במיוחד בימינו, כשכולם מדברים על פייק ניוז. ״היצירה מקבלת את השלמתה מהצופים לאורך השנים״, הוא אומר.

צילומי הצבה: אלי פוזנר למוזיאון ישראל

הוא יוצר הזרה נוספת כשהוא שותל את הטקסטים בפיהן של הדמויות ב״מצבי דיבור״ שונים – הן נושאות נאום או נותנות הוראות, מספרות סיפור או מדברות לעצמן. הסיטואציות התלושות, כמו גם ההוצאה של הדברים מהקשרם המקורי ועריכתם במקבצים, חותרים תחת האפשרות להחיל את ההיגיון המניפסטי על המציאות הרבודה, המקוטעת והרוויה שבה הם מוגשים. כך הוא מחבל מראש בסיכויים של החומרים ליפול על אוזן קשבת ולהגיע למימוש כלשהו.

המסך הפותח את התערוכה הוא היחיד שאין בו דמות אנושית. את מקומה של בלאנשט תופסת תמונתו של פתיל בוער, פולט גיצי אש לוחשים ומאיים להגיע לכדי פיצוץ. ברקע נשמע ציטוט מהמניפסט הקומוניסטי, שכל מה שבוער סופו להיות מותך.

הפיצוץ אינו דימוי זר לרוזפלדט. בראשית דרכו ב־1996 יצר (יחד עם פיירו שטינלה) עבודה פורצת דרך Detonation Deutschland (״גרמניה פיצוץ״ בתרגום חופשי), שבה סדרת מבנים נהרסים בפיצוצים מבוקרים. ההרס עמד בניגוד לאתוס הבנייה מחדש של גרמניה ואירופה החרבה, שלאחר מלחמת העולם השנייה, ועוד יותר מכך לאחר איחוד הגרמניות. עבודה זו הייתה מכרעת בקביעת דרכו האמנותית כיוצר צעיר. ״באותה תקופה באמת לא ידענו אם אנחנו רוצים להציג את זה כפרויקט אמנותי או קולנועי. העניין שגילו בעבודה גופים מוזיאליים ואוצרי אמנות מיקמו אותה כיצירת אמנות״, הוא מעיד.

אפקט המקהלה

רוזפלדט (53) נולד במינכן, למד אדריכלות במינכן ובברצלונה, מתגורר בברלין ומלמד אמנות מדיה באקדמיה במינכן. הוא אינו יוצר קולנוע מסורתי, כפי שניתן לראות ב״מניפסטו״ או בעבודה ״לילה אמריקאי״, שהציג בשנה שעברה במוזיאון תל אביב, בתערוכה ״הוליווד ומיתוסים אחרים״. הוא עובד עם החלל ומעדיף ליצור מיצב קולנועי על פני הושבת הצופים מול מסך אחד.

אמנם ליצירה יש גם גרסה בהקרנת רצף – שלכבודה הוא עיבד את החומרים מ־13 המסכים להקרנה על מסך בודד, אבל לשיטתו זה לא דומה בכלל. ״העיבוד לסרט שניתן להקרנה בפסטיבלים או ברשתות טלוויזיה נולד מתוך הצורך לקבל סיוע במימון הפרויקט. אבל בעיניי החוויה, או לפחות חלק ממנה, הולך לאיבוד״.

אחד הרבדים שהולך לאיבוד בהקרנת רצף הוא אפקט המקהלה (כפי שהוא קורא לה), שנוצר ברגע שבו בלאנשט מישירה את עיניה למצלמה בו זמנית בכל המסכים, ואומרת חלק מהטקסט בגוון קול שבין מזמור דתי למערכת כריזה רובוטית. אם בכל רגע אחר הצופים מחפשים לעצמם נקודת אחיזה ומיקוד, החוויה בחלל התערוכה ברגע ההתלכדות היא מחשמלת. כאילו אות ניתן לצופים להתרכז ולספוג מסר ישיר ״מלמעלה״.

הביטוי ״מקהלה״ זורק את המחשבה לעבר המקהלה היוונית, דוברת האמת שמאחורי ההטיות האישיות של הגיבורים.

״מעניין. אני חושב על הרגע הזה כחלק מאורגן בתוך הכאוס״, הוא אומר. זהו רק אחד התעלולים שלו ללכידת תשומת הלב. טריק נוסף טמון במשך הקטעים – 10.5 דקות כל אחד – רגע לפני שיהיה יותר מדי ונאבד את הסבלנות, אפשר לעבור למסך הבא ולראות ולו רק עוד קצת. ״אני מגלה עם הזמן שרבים מהצופים רוצים לחזור ולראות הכול״, הוא אומר.

חלק מהצילומים המרהיבים נעשה מרחפן או ממבט על – שהוא מתייחס אליו כ״מספר יודע כל״. אבל עבור הצופים יש עוד ועוד פרטים שמתגלים רק לאחר בחינה מדוקדקת: בעלי החיים (חיים ומתים) המופיעים בפריים, כעדים אילמים להתרחשות האנושית. קופים, עורבים, כלבים חיים ופוחלצים של חיות אחרות, צצים במקומות לא צפויים. אתרי הצילום מושכים את הצופה לחיפוש וניסיון לאתר את המקום והמשמעות החבויה בו.

איך נבחרו הדמויות והלוקיישן של צילום כל אחת מהן?

״אני מתחיל בלי תוכנית ברורה ויוצא למסע חיפוש ארוך. אני מחבב לוקיישנים אניגמטיים, שגורמים לקהל להיות מעורב יותר, כך, באופן לא מוצהר אני דורש ממך לחדד את החושים. זה מנוגד במידת מה להיגיון הקולנועי המקובל, שבו הלוקיישן משמש כלי להבנה ולאפיון של ההתרחשות״.

הניסיון לפענח את הלוקיישן והסיטואציה – לעתים פשוט וישיר ולעתים יותר מסובך – מעסיק את הצופים במצב שבו כל כך הרבה דמויות ומופעים תוקפים את החושים בבת אחת. מצד אחד יש אחידות: אותה השחקנית, אותו משך, אותם כללים לשוניים. מצד שני כל ההיבטים הזרים, הדמות, הסיטואציה שבה היא נתונה, המיקום, כל אלה יוצרים סיפור חדש ושונה.

רק באחת הסצנות בלאנשט מגלמת דמות גברית. זהו הומלס הסוחב עגלת קניות ברחבי מגרש תעשייתי נטוש. הוא מטפס בעמל רב במדרגות לגג שעליו אנטנות לוויין חרבות, ומשם נושא נאום זעם במגפון צורמני. זהו אחד האתרים היותר מזוהים – הר השטן, תחנת ריגול במערב ברלין מתקופת מסך הברזל. הבחירה לא מקרית, ומעלה שאלות על ״טובים ורעים״ ותפיסות פוליטיות חדורות אמונה שאיבדו רלוונטיות וערערו את עולמם של האוחזים בהן.

ההומלס נראה כדמות פוסט אפוקליפטית. כשהוא צועד בין ערמות פסולת ובניינים נטושים צופה בו קוף בעיניים נבונות ואדישות.

בעלי החיים מייצגים איזו חוכמה חדשה שתצמח מההריסות?

״אין ספק שהם ישרדו אחרינו״, הוא אומר. ״אני אוהב את הקולאז׳ שנוצר בין טקסטים, רעיונות ויזואליים וסיטואציות. הפאזל שחלקו עובד בהתאמה עם הסט ולפעמים מדגיש את הניגוד״.

חלק מכוחה של היצירה טמון בפערים הנוצרים בין המצב הקיומי שמגלמות הדמויות לבין המשפטים היוצאים מפיהן. הפועלת קשת היום במפעל למיחזור מצטטת מניפסטים על תפקידה של הארכיטקטורה לבנות עולם חדש. האמא השמרנית מברכת על המזון בגרסת פופ ארט, והאידיליה המשפחתית עומדת בניגוד לעצמות בעלי החיים הנותרות כטרף לאחר הסעודה.

״אני חושב שזו עבודה אנטי־פופוליסטית. הריבוי של הקולות והמסכים הוא ביטוי של פלורליזם, שמציב אלטרנטיבה לפופוליזם הפוליטי הרווח – שברובו עסוק בהטלת מורא והבטחות ריקות״. בניגוד למורה הדורשת מהתלמידים להעתיק ולא לחשוב מחשבות מקוריות, רוזפלדט מאמין שעבודת אמנות גורמת לאנשים לחשוב ולהעביר הלאה את המטענים שהם פוגשים. אולי אחד הציטוטים החביבים עליו הוא זה שבו היא אומרת: ״זכרו את דבריו של ז׳אן לוק גודארד: זה לא משנה מאין לקחת את הדברים אלא לאן אתה לוקח אותם״.

The post דברים שלמדתי מקייט בלאנשט appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי הגר, מה קורה? מזל טוב על התערוכה החדשה. איך התגובות בינתיים?‎

תודה תודה. עד כה התגובות טובות ומפרגנות :)‎

וחוץ מזה אני קצת בהלם של אחרי…‎

את יודעת, היה איזה רגע שבו הייתי בטוח שאת אוצרת התערוכה, עד שחזרתי אל הטקסט והבנתי שקרני ברזילי היא האוצרת ושזו תערוכת יחיד שלך. אני מקווה שאת מבינה מאיפה נובע הבלבול שלי‎

מצחיק! מבינה לגמרי את הבלבול. למרות שעד עכשיו כולם היו בטוחים שזו תערוכה קבוצתית ושאני רק אחת מהמציגות ולא הבינו איפה העבודה שלי‎. וכן, בסופו של דבר חוץ מדימוי אחד נסתר כל הדימויים בתערוכה הם עבודות של אחרים, כך שזה אכן מבלבל‎

אז מה קרני ביקשה ממך לעשות? ‎

קרני פנתה אלי אחרי שהיא התחבטה זמן מה איך לעשות תערוכה שמתייחסת ל־20 שנות הגלריה מבלי לעשות את הברור מאליו, כשהברור מאליו הוא תערוכה כרונולוגית שפורשת את תערוכות העבר באופן שבו אנחנו רגילים לקרוא היסטוריה.‎ היא הגיעה אלי בגלל העיסוק שלי בארכיונים – גם באמנות שלי וגם בחיים – וביחד חשבנו על הדרך הנכונה להתייחס ל־20 שנות הפעילות בגלריה על כל רבדיה דרך תערוכת אמנות, להבדיל מתערוכת ארכיון‎

צילומים: דדי אליאס

רגע לפני שנמשיך, ספרי קצת על העיסוק שלך בארכיונים, לטובת מי שלא מכיר ‎

בשמחה‎: יש את הצד המקצועי, או יותר נכון זה שאני מתפרנסת ממנו. עבדתי במשך שלוש שנים בלהקת בת שבע ויחד עם איריס לנה בנינו את ארכיון הלהקה. היום אני עובדת במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, מנהלת את ארכיון עבודות הווידיאו ובונה יחד עם אודי אדלמן את הארכיון האישי של הפסל עזרא אוריון‎.

ויש את הצד הנוסף שהוא האספנות האישית שלי. אני אספנית כפייתית של צילומים: יש לי אוסף של כמה אלפי צילומי משפחה שמצאתי או רכשתי בכל העולם. הצילומים האלה הם הבסיס לעבודות שלי. פרויקט חנה שעליו שוחחנו לפני כמה שנים היה אסופה של צילומים שנמצאו בשוק פה ביפו; בפולין רכשתי אוסף מטריף שהיה בסיס לחוברת שעשיתי במסגרת רזידנסי שם; ועבודות שהן יותר on going שכוללות צילומים ממקומות ותקופות שונות

אז נחזור לתערוכה ולתהליך העבודה: מה היו החומרים, איזה מחשבות עלו תוך כדי?

אז כאן, בשונה מהעבודות שלי, עמדו לפני חומרים שאספה קרני במשך שנה וחצי מכל אוצרות ואמני ואמניות העבר בגלריה. היו שם צילומים של עבודות, הצבות, פתיחות; היו הזמנות, טקסטים, ביקורות. העובדה שאלו לא חומרים שלי ואני לא מכירה אותם טוב כמו אלו שאני אוספת, יחד עם זה שהיו שם עבודות של חברים ואמנים ואמניות שאני מעריכה ואוהבת מאוד, הלחיצה אותי והפכה את תהליך העבודה על התערוכה הזו לשונה מתערוכות קודמות. ‎

קרני ואני נפגשנו במשך תקופה ארוכה ובעיקר דברנו על המשמעות של החומרים, של פעולת האיסוף, של האוסף עצמו – אם זה בכלל אוסף, על המקום שלי ושלה אל מול החומרים האלה. ורק בשלב יחסית מאוחר הגיעה התצורה של התערוכה הנוכחית‎. אחת השיחות המשמעותיות שהיו לנו הצמיחו את התובנה שלא מדובר בארכיון, ושאם כבר התערוכה צריכה באופן ברור לעבוד נגד העקרונות הבסיסיים של ארכיון

קרני ואני נפגשנו במשך תקופה ארוכה ובעיקר דברנו על המשמעות של החומרים, של פעולת האיסוף, של האוסף עצמו – אם זה בכלל אוסף. אחת השיחות המשמעותיות שהיו לנו הצמיחו את התובנה שלא מדובר בארכיון, ושאם כבר התערוכה צריכה באופן ברור לעבוד נגד העקרונות הבסיסיים של ארכיון

ואיך זה בא לידי ביטוי?‎

בארכיונים יש בנייה ברורה של היררכיות, של שכבות וקטגוריות, הגיון שנבנה באופן כזה שמאפשר לכל מי שרוצה לחקור להגיע לחומרים באופן מובנה. כאן החלטתי לפני הכל לייצר השטחה, אין שום דבר חשוב יותר מהשני: הזמנות ותיעוד תערוכות, תערוכות יחיד וקבוצתיות, חומרים ישנים וחדשים כולם היו שווים אחד לשני.

בשלב הבא יצרתי רצפים של דימויים, מעין חיבורים שיוצרים נרטיבים שהם כמעט אך ורק ויזואליים. בסופו של דבר יצרתי עשרה ספרים שונים שכל אחד בנוי מאסופת דימויים. וכאן סיבכתי את זה עוד קצת – כדי לתת קרדיט לכל אחד מהדימויים יצרתי רשימה ארוכה של כל הקרדיטים בדף נפרד, אבל הצופה צריך לעבוד קצת כדי לקשר בין הקרדיט לעבודה‎. כך שבשונה מארכיונים שבהם יש אינדקס שמאפשר להגיע למידע שמעניין אותך לפי קטגוריות תמתיות או שמיות או כרונולוגיות, כאן הצופה צריך להכנס להגיון שלי, של בניית הספר או הרצף הוויזואלי

ומהו אותו הגיון? מה הנחה אותך ביצירת הרצפים הנרטיביים?‎

לרוב זה משהו אינסטנקטיבי, דימוי אחד שעובד עם השני. אבל כמעט תמיד יש דימויים שהם טריגר להתחלה או לחיבור מסויים, זה יכול להיות דימוי שאני פשוט אוהבת או דימוי שהוא חשוב או משמעותי בעבורי, כמו לדוגמה הדימוי של הסוס (שמופיע על ההזמנה), שהוא של נועה זית, שהיתה אחת המורות הכי משמעותיות בתואר הראשון שלי

צילומים: דדי אליאס

אז נשאל אחרת: מה חשוב לך שיקרה למבקרים בתערוכה? שמה הם יבינו על הגלריה? או יחוו? ‎

בעיקר חשוב לי שהמבקרים יוכלו רגע לשבת ולשקוע בחומרים, כמו בארכיון במובן הזה. יש שולחן וכסאות ותאורה נעימה ומזמינה שנותנת לצופה לשהות רגע ולדפדף בדימויים האלה לאט ובנחת. ומכאן שיוכלו לחוות את השפע של תערוכות באמת משובחות שהיו לאורך השנים בגלריה, שיוכלו לראות את האמנות כפי שהיא בלי שקודם כל יראו מי עשה אותה, אצר אותה ומתי‎

אז שאלה אחרת: מה הם יוכלו ללמוד על הגלריה? על הייחוד שלה בנוף הגלריות המקומי? זה משהו שעובר בתערוכה?‎

מעניין שאתה שואל, זה משהו שעלה הרבה בשיחות של קרני ושלי. קרני וקודמותיה הגיעו לגלריה עם אג׳נדה, שבניגוד לגלריות אחרות, כאן צריכה להיות אחת ברורה בגלל שזו גלריה מוניציפלית ופרפריאלית. ועם זאת בחוויה שלי, כמי שגדלה כאמנית בשנים שהגלריה הזו נוסדה, התחושה שלי היתה שזו פשוט עוד גלריה בסבב הגלריות הרגיל. 

והייחוד של הגלריה בנוסף עולה בשני מקומות. הראשון, בתוך הספרים עצמם – יש הרבה צילומים מתוך פתיחות, הדרכות בתערוכות, עבודות שנעשו יחד עם הקהילה המקומית ויש נוכחות של המקום עצמו. אחד העובדים של הגלריה זיהה חברים ושכנים בחלק מהספרים. ‎

והשני בעבודת קיר שהיא רישום של מסלול האוטובוס קו 16 שיצרתי מחוטים על הקיר. המפה של קו 16 הופיעה בגב ההזמנות לתערוכות בתקופתה של אירית סגולי, מקימת הגלריה. כשגליה יהב החליפה אותה, הדבר הראשון שעשתה היה להוריד את המפה, כדי למחוק את המרחק שמצביע על הגלריה הזו כפריפריאלית. העבודה מחזירה את הרישום הזה אבל כמפה עיוורת ללא שמות רחובות או תחנות, וגם מסתבר שהמסלול של הקו גם השתנה מאז

אני מקווה שזה עונה על השאלה…

עונה! ואף מסקרן לבוא ולבקר. זה די מדהים שהגלריה הזו קיימת כבר 20 שנה

לגמרי מדהים! הייתי קצת בשוק, רק גורם לי להרגיש עוד יותר זקנה….‎

נו כן… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

שהתערוכה פתוחה עד ה־1.3, שיהיה לנו גם שיח גלריה ביום שישי (25.1) בשעה 10:30, סדנת ספרים לילדים (אבל תכל׳ס גם למבוגרים) ביום שלישי (22.1) בשעה 17:00, ושיחה על ארכיונים ואמנות עם איריס לנה וד״ר ליאור זלמנסון ב־1.3 בשעה 11:00. ‎

וגם שכל מי שבא יכול לקחת לו פוסטר מתנה, אז בכלל שווה

מתוך הווה מתמשך בגלריה קו 16. צילומים: מ״ל

The post ״כמו ארכיון״: גלריה קו 16 מציינת 20 שנה appeared first on מגזין פורטפוליו.

״אין לי עניין לרכוב על טרנד זה או אחר, למרות שאני יודעת שהעובדה שאני אישה ושחורה תואמת את הטרנדים החזקים היום בעולם האמנות״, אומרת נירית טקלה (33), שתערוכת היחיד שלה, שלוש צפיות, מוצגת בגלריה חזי כהן בתל אביב (עד 2.2). ״אבל בסופו של דבר אמן צריך להביא את עצמו, ואם לא יהיה בכך משהו אותנטי זה לא יחזיק לאורך זמן״, היא מבהירה שהיא מסתכלת לטווח הארוך.

למרות הצניעות הטבעית שלה, ההצלחה לא זרה לטקלה. עבודותיה נחטפו מהקיר כבר בתערוכת הבוגרים, כשסיימה את לימודיה בשנקר ב־2015, בבית הספר לאמנות בין־תחומית. ב־2017 זכתה עבודתה ב״פרס הפטיש״ במסגרת יריד צבע טרי, ונמכרה במכירה פומבית בניו יורק במחיר העולה על הרף העליון של ההערכה. ובכל זאת, לא מובן מאליו שכל 12 העבודות שמוצגות בתערוכה נמכרו סמוך מאוד לפתיחה. ניכר כי השוק מכיר ביכולותיה: היא קודם כל קולוריסטית מבריקה, שמשכילה לשלב משטחי צבע מנוגדים, היוצרים השטחה וגוף בו זמנית. היא מתארת את הסביבה הקרובה שלה ואת חיי העדה האתיופית בישראל, ויש בעבודותיה לא מעט ביקורת והתרסה.

חגית פלג רותם, עורכת האמנות של פורטפוליו, שאצרה את התערוכה בשיתוף עם שולמית נוס, מציינת את ייחודיותה של טקלה בשדה האמנות המקומי, בסגנון הייחודי שלה כמו גם באופן שבו היא לא נרתעת מהפוליטי. ״טקלה היא אמנית מגוייסת מטעם עצמה – התגייסות נדירה, שאפשר לראות אצל אמנים הערים בחריפות למציאות הסובבת אותם״, היא כותבת, ורואה בה ממשיכת דרכם הרחוקה (גם באופי הציור) של דייגו ריברה ופרידה קאלו – אמנים שעבודותיהם שירתו אג׳נדה פוליטית, מבלי שהדבר פגע באיכותן.

פערי דורות וחלוציות מזן חדש

העבודה שעל שמה נקראת התערוכה מציגה שלוש דמויות מבוגרות המתבוננות בחפץ מלבני המאיר את פניהן, והיא על טהרת הגוונים החומים והכחולים. טקלה מספרת שבשנים האחרונות הסמארטפון אומץ על ידי הדור המבוגר של יוצאי אתיופיה, והודעות קוליות הפכו לאמצעי תקשורת מרכזי. זאת, בניגוד לשנים עברו, שבהן ראו המבוגרים בסמארטפון בזבוז זמן.

עבודה אחרת מבוססת על סיפור עממי אתיופי ומתארת חמישה גברים סביב שולחן אוכל, בקומפוזיציה המזכירה את הקלפנים של סזאן, בעוד הטיפול באור מסגיר גם השפעות של קראווג׳ו. כאן משתמשת טקלה בגוונים רכים של צהוב וסגול ליצירת הרמוניה, שסותרת במידת מה את אופי הסיטואציה.

צילום: עדי הררי

שלושה ציורים מתמקדים בעיטורי הבדים האופייניים לבגדי חג באתיופיה (שם שהתה טקלה לאחרונה בשהות אמן), והיא ממקדת את המבט באימרות הצבעוניות של הבדים. בניגוד ללבן הבוהק של הבדים במציאות, טקלה בוחרת בגווני התכלת. בכלל, אין בציוריה לא שחור ולא לבן, רק צבעוניות הרמונית. מבחינתה, היא אומרת, ערימות הבדים הן מטאפורה לבני העדה הצעירים – חלקם מתפזרים לכל עבר, חלקם שומרים על קשר הדוק עם המסורת ואחרים נעים בתווך.

אחד הציורים שמושך תשומת לב בישירותו מתאר אישה האוחזת פרי הדר בידיה החזקות. זה הפורטרט היחיד בתערוכה שמתאר אישה ״אמיתית״ – שמה הוא ברטוקן, שפירושו באמהרית פרי הדר, וכל התכונות הטבות המיוחסות לו. בכך היא עושה מחווה לפורטרטים הקלאסיים, שנהגו גם הם להתייחס לשם או לתכונות הנושא בתמונה באמצעים דומים. בצורניות אפשר לזהות כאן עקבות של ציירים שפעלו בישראל טרום קום המדינה ועסקו באתוס החלוצי, דוגמת יוחנן סימון, ומתאפשרת קריאה מעניינת של דמות החלוצה החדשה.

העיסוק בהבטים הפוליטיים ניכר במופגן בשתי עבודות הניצבות סמוך זו לזו. באחת מתוארות שלוש דמויות גבריות בעירום מניפות את דגל ישראל, בקומפוזיציה המזכירה את הנפת דגל הדיו באילת. אחת הדמויות ישובה על כתפיה של השנייה והדמות השלישית תומכת מהצד. טקלה מסבירה כי הציור מייצג את הגאווה הלאומית של יוצאי אתיופיה: ״אני לא צריכה עוד להשתלב: אני חלק מעם ישראל. העדה האתיופית היא אחת מהעדות שמרכיבות את עם ישראל, וזה גם המקום שלנו״.

צילום: עדי הררי

את הדמות התחתונה היא ציירה בגוון כחול עמוק והיא מזוהה מבחינתה עם הרוחניות. היא מסמלת את הדור הקודם שנושא על כתפיו את הדור הצעיר שמצליח בחברה הישראלית. לצד האופטימיות הזו, העבודה הסמוכה עוסקת בשפיכת תרומות הדם של יוצאי אתיופיה – אירוע שזעזע את דעת הקהל במדינה ועורר את מחאת יוצאי אתיופיה. טקלה בוחרת בביטוי עדין ומציירת שלוש נשים שאוספות את דמי בני עמן מענני־דמים המטפטפים כמו גשם. הן נראות שלוות ושלמות עם עצמן, והאמנית מדגישה שהן באות מעמדה של כח וביטחון ולא מתוך התקרבנות.

״כביכול אפשר היה לצייר את זה כבר קודם, אבל דווקא עכשיו זה הרגיש לי נכון ורציתי להוציא את זה״, היא אומרת. כמעט כל הציורים בתערוכה נוצרו בפרק זמן של שבעה שבועות: ברוב המקרים זה נחשב לזמן קצר, קצר מדי אפילו, להעמיד תערוכה שלמה, אבל טקלה למדה על עצמה שהיא עובדת היטב תחת לחץ ולא נותנת לעצמה הנחות. מכאן, שהתערוכה היא שיקוף נאמן של הלך הרוח של האמנית ושל הנושאים שמעסיקים אותה בנקודת הזמן הנוכחית.

כשהיא נשאלת לגבי העירום בתמונות וכיצד הוא מתקבל בקרב בני העדה, הידועה בשמרנותה וצניעותה, עונה טקלה: ״אני לא רואה כאן עירום מיני. אין פה משהו סקסי או מפתה. חשבתי בהתחלה להלביש אותם בבגדים אבל לא הצלחתי להחליט על בגדים מתאימים, כי הבגדים הם בסופו של דבר כיסוי. חשוב לי דווקא להראות את העור השחום. אני חושבת שזה הרבה יותר חזק״.

בסופו של דבר היצירה של טקלה היא סך כל חוויותיה האישיות והעדתיות, מעובדות דרך הפריזמה האישית שלה, שכוללת בחירות יוצאות דופן והשכלה אמנותית ומעניקות עומק רגשי יוצא דופן. הטקסט האוצרותי כולל ציטוט שלה: ״בחוויה שלי אני חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. יחד עם זאת, ההסתכלות המדירה אותי ואת בני קהילתי על ידי חלק מהאנשים בחברה, מאפשרת לי להסתכל מבחוץ על החברה. אותה הדרה שאני חווה הופכת בעבורי ליתרון ומאפשרת לי להסתכל במבט מרוחק, מנותק וביקורתי על החברה, כמו להציב מראה בפני הסביבה״.

The post צבע מקומי: שלוש הצפיות של נירית טקלה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי עידית, בוקר טוב. מה שלומך?‎

מצויין. בוקר טוב גם לך‎

יפה. בואי נדבר על נס ודגל ועל השילוב הזה של אמני וודו מהאיטי, קולקטיב קוצ׳ינטה, גיל יפמן, זויה צ׳רקסקי: איך זה קרה? נשמע כמו אחד השילובים היותר מסקרנים ששמעתי עליהם לאחרונה‎

ראשית תודה. הרעיון התחיל מביקור שלי בקולקטיב קוצ׳ינטה, קולקטיב של נשים פליטות שסורגות סלים על מנת לשפר את מצבן הכלכלי. ‎חשבנו כיצד הגלריה ללימודי אפריקה תוכל לסייע להן באופן שבו אנחנו נוהגים לסייע – נתינת במה או כלים להרחבת ידע כלשהו. בשיחה עם דידי (ד״ר דידי קאהן־מימון) מייסדת ומנהלת קוצ׳ינטה, היא סיפרה לי שהיא חיה שנים רבות בהאיטי ועוסקת מזה שנים בטיפול בטראומה.‎

היא הכירה בהאיטי בעלת גלריה ישראלית – שרונה נתן – ולאחרונה ראתה שם תערוכה יוצאת דופן של דגלי וודו, שנעשים בטכניקה ייחודית של רקמה. כך צץ לו הרעיון שנביא אמנית שתעבוד ותלמד את נשות קוצ׳ינטה את הטכניקה, על מנת להרחיב את מנעד כלי היצירה שלהן. במקביל דידי יצרה קשר עם שרונה נתן שהתלהבה וקישרה אותי לאספן מקומי של דגלים. 

ולגבי גיל יפמן וזויה צ׳רקסקי – גיל עובד כבר שנים רבות עם קוצ׳ינטה ועבודות משותפות שלהם יוצגו גם הן בתערוכה, וגם זויה התנדבה לסייע בשמחה רבה

מקסים. ורגע לפני, תגידי מילה על עצמך ועל הגלריה ללימודי אפריקה, לטובת מי שלא מכיר‎

הגלריה ללימודי אפריקה כשמה כן היא – גלריה שמיועדת להציג בפני הקהל הישראלי את התרבות העשירה של היבשת האפריקאית. מאז הקמתה, לפני שבע שנים, אנחנו מנסים להציג מגוון רחב של יצירה מהעבר וההווה, קצת לאתגר חשיבה לגבי מהי יצירה אפריקאית? מי קובע מהי? ומתי היא טובה? ובמקביל ליצור שותפויות עם אמנים ישראלים וגם מוסודות אקדמיים (לאחרונה בצלאל) על מנת לקרב בין תרבויות. ‎

אני עוסקת ביצירה מהיבשת האפריקאית כבר 20 שנה. תחילה באקדמיה – לימדתי קורסים שעסקו ביצירה אפריקאית באוניברסיטת תל אביב, אך מעולם לא בחוגים לאמנות שלא התעניינו. מאז הקמת הגלריה אני משלבת בין המחקר לבין הפעילות ״בשטח״ או לפעמים אני אף מכנה זאת ״מעבדה״ כי מה שמגלים בתהליך של הקמת תערוכה לעולם אי אפשר למצוא בספרים

אנטואן אולייאנט, מקסון

עידית טולידאנו

יפה. נחזור לתערוכה. מה את יכולה לספר על תהליך העבודה?

ראשית הדגלים עצמם מרהיבים בעוצמתם – מה שלא מצליח לעבור גם בצילומי הקטלוגים הטובים ביותר. הם נעשים בטכניקה של ריקמת חרוזים ופייטים שהיא ממש מאסטרפיס. כשראיתי אותם גם הבנתי את מה שקראתי אודותם – הם נועדו למשוך אלוהויות שונות להשתתף בטקסים. כאשר הם מונפים בתחילת הטקס, הניצנוץ והברק מושכים את תשומת ליבם של האלוהויות והם מצטרפים.

הדגלים שנציג הם כאלה שכבר נועדו לשוק המערבי, שגילה בהם עניין לפני כ־30 שנה, לכן התלבטתי אם אופן הצגתם בגלריה צריך להיות כ״אמנות״ או לנסות ולהכניסם לקונטקסט כלשהו, שיאזכר את הטקס. כאן תמיד יש סכנה של אקזוטיזציה שאמנם מושכת קהל, אבל אני מנסה להמנע ממנה

ומה המסקנה?

תצוגה מוזיאלית, שתכלול סרט דוקומנטרי וגם הקשרים שיחברו לקונטקסט, אבל בסך הכל לאפשר התבוננות ישירה ביצירות אמנות נפלאות

מה נפלא בהן? (זה לא בציניות…) תני כמה דוגמאות

במבט ראשון – צבעוניות אמיצה כמעט, שמבלבלת את הצופה המערבי (מוכר לי מאד מהיצירה האפריקאית) שמובילה למחשבה ראשונית של עליצות, אבל במבט שני, זה אף פעם לא כל כך שמח, לרוב מדובר במציאות חיים קשה, גם אם מלאת הומור. לאחר מכן הטכניקה – קשה לתאר במילים לאיזו רמת מקצועיות של הבעה ניתן להגיע באמצעות חרוזים. ולבסוף הן מספרות סיפור שאנחנו לא מכירים – של דת אחרת, שמשלבת בין דימויים שמוכרים לנו – מריה וקדושים נוצריים אחרים לעולם דימויים עשיר ומלא סמלים שמעביר מסרים שישארו עבור רובנו סתומים, אבל הם מעוררי סקרנות רבה‎

ומי היא אותה אמנית דגלי הוודו, מאדאם מורו?‎

מאדם מורו היא אמנית שהתחילה את דרכה במפעל בהאיטי לתפירת עילית לשוק המערבי, שבו היא רקמה על שמלות ערב. כשהמפעל נסגר, מכרה הציעה לה ליצור דגלים לשוק האמנות. מאדם מורו השיבה לה שהיא איננה וודואיסטית ואותה מכרה אמרה שאין צורך שתהיה. היום שני בניה הצטרפו אליה והם פתחו מעין מפעל יצירתי‎

אוולנד לאלאן, הסירנה

וכשאת מסתכל על מה שקוצ׳ינטה עושות לתערוכה, לעומת עבודות קודמות שלהן, איפה את מזהה המשך ואיפה משהו חדש?

בסריגת הסלים אין להן הרבה מקום לביטוי עצמי (מלבד הסלים שהן סרגו עם גיל יפמן – סלים המדמים דמויות אנושיות ובתוכם הוכנסו נגנים שמשמיעים את עדויותיהן). טכניקת הריקמה יכולה לשמש להן לביטוי חווייתי רב יותר. אני מעריכה שמעטות מהן יקחו את הטכניקה למקומות של יצירה ״אמנותית״ שכזו, אבל גם אם הן יעשירו באמצעותה את מגוון האביזירים שהן מייצרות – דיינו

הזכרת את גיל, איפה זויה נכנסת עניינים?‎

זויה וגיל התגייסו ביום הראשון לסייע לנשים בקוצ׳ינטה להעביר אל הבד את מה שהן רצו לרקום.

אז שאלה אחרונה לגבי התערוכה הזו ובכלל מהניסיון שלך: האם יש לי סיכוי בכלל להימנע מהמבט האקזוטי כשאני מגיע לגלריה בשדרות רוטשילד בתל אביב? עם איזה מבט את ממליצה להיכנס לגלריה כשאני מביט בעבודות?‎

עם יד הלב, אני חושבת שאנחנו כולנו עדיין מתבוננים במבט מתנשא, שנובע משנים רבות שלימדו אותנו מה היא ״אפריקה השחורה״ ועד כמה התרבויות בה אינן מתקדמות, לעומת פאר היצירה המערבי. אני לא משלה את עצמי שהיום עם המולטי־תרבותיות והקבלה של ״האחר״, ובתוך כך את היצירה שאינה נובעת מהידע האקדמי, אנחנו לגמרי נקיים ממבט מתנשא, שבשם הליברליות לימד את עצמו לקבל.

אני מקווה שלאט לאט אני מצליחה להציב את היצירה האפריקאית במקום של שונה, אבל לחלוטין שווה. שמסקרן, אבל לא מתוך תראו את הפראים האלה כמה שהיצר שלהם בא לידי ביטוי ביצירה, אלא תראו איזו יצירה נפלאה יכולה להיווצר. לדוגמה, כשקתולי בשעת קושי רוצה גם סיוע מהאלוהויות של אבותיו, וכמה אסתטיקה יש בריטואלים הדתיים שלו

כן, זה באמת טריקי הנושא הזה. אבל כמו שאמרת, לאט לאט. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?‎

כדאי לבוא לראות את היצירות האלו, הן מוצגות לעיתים נדירות במערב והצלחנו להביא אוסף של רופא האיטיני שחי בקרב האמנים ותומך בהם כבר משנות ה־80, ולכן גם האוסף הוא רטרוספקטיבי ומגוון מאד. ושביום שישי (25.1) בשעה 11:00 תיערך הפתיחה החגיגית של התערוכה בגלריה ללימודי אפריקה ברוטשילד

קולקטיב קוצ׳ינטה בתהליף העבודה על התערוכה. צילומים: ארלי קוסט

גיל יפמן

The post אלוהויות בפרטים הקטנים (בגלריה ללימודי אפריקה) appeared first on מגזין פורטפוליו.

2,800 נקודות חשמל קיימות באולם התצוגה של קמחי תאורה. 2,800 קווי חשמל, שמאפשרים להפעיל ולעמעם את כל אחד מגופי התאורה שמוצגים בו בנפרד. ואלו רק נקודות החשמל באולם התצוגה, לא כולל את אזורי המשרדים, המחסן והשירות. אבל ״זה לא הרבה״ אומר בחיוך יעקב קמחי, הבעלים של החברה, כשאני שואל אותו אם זה לא יותר מדי. ״לא הכל חייב להימכר באותו הקף, לפעמים אני מחזיק גופי תאורה בגלל העיצוב, לתת למבקרים השראה.

״כל החוכמה היא שהיום אנחנו יכולים להדליק כל גוף בנפרד, בניגוד לעבר שיכולנו לשלוט רק באגף שלם, וככה אתה יכול לראות את גוף התאורה הספציפי שאתה מעוניין בו. בנוסף, הכל ממוחשב: ליד המחיר מצוין גם המלאי, ואם אתה רוצה שלושה גופי תאורה ולי יש שניים, אני לא מאבד זמן בלבדוק את המלאי, אני רואה את המידע מולי״. 

אולם התצוגה של קמחי תאורה. צילום: רמי זרגר

קמחי תאורה. צילום: ph ferrari

למעלה מ־40 שנה עובד קמחי בחברה המשפחתית, שציינה בשנה שעברה 80 שנים להיווסדה. היא הוקמה ב־1938 על ידי אביו המנוח, שעסק בייצור גופי תאורה ונברשות ברחוב זבולון בדרום תל אביב. החל משנת 1965 ליווה קמחי את אביו עד שזה נפטר והיום הוא עומד בראש חברה שמונה כ־90 עובדים בשירות הלקוחות, בייצור, במחסן, במכירות ובהנהלה. ״מתוכם יש לנו 15 איש בייצור״, הוא מדגיש. ״אנחנו עושים את כל הקסטם־מייד שאדריכלים מבקשים״.

מרחוב זבולון בתל אביב עברה החנות לרחוב אליפלט, משם למרכז המסחרי של קיבוץ שפיים, וב־12 השנים האחרונות בית קמחי תאורה, ששטחו 5,000 מ״ר, פועל ברחוב הלח״י בבני בברק. אולם התצוגה, שמציג את מיטב המותגים המובילים בעולם בתחום התאורה, כמו ארטמידה (ARTEMIDE) או ויביה (VIBIA), עבר לאחרונה שיפוץ ותכנון מחדש על ידי האדריכל יוסי פרידמן. בשבוע הבא הוא ייחנך באופן רשמי בביקור של צמד המעצבים הסיני Neri & Hu, שפועלים בלונדון ונחשבים לכוח עולה בזירת העיצוב הבין־לאומית.

באולם התצוגה אפשר כבר להתרשם מסדרת Nh1217 המינימליסטית שעיצבו נרי & הו לארטמידה: מנורת זכוכית רב תכליתית שאפשר להשתמש בה גם כמנורת שולחן וגם כמנורה תלויה על הקיר. צמד המעצבים שאב את ההשראה מהפנסים הסינים המסורתיים תוך שהוא מעניק לה פרשנות עדכנית. את כדורי הזכוכית הלבנים מעגנות טבעות פליז מוברשות הנעות על ציר נסתר ומקבעות את המנורות כיחידות שולחן או לחילופין קיר, על פי הצורך. 

שיתוף הפעולה של ארטמידה עם מרצדס

בנוסף למותגי העיצוב המוכרים יותר, מוצגים באולם התצוגה גם פתרונות טכניים שמיועדים לבנייני משרדים ולפרויקטים בקנה מידה גדול כמו רשתות הנעלה, הלבשה, מזון, קוסמטיקה ובתי מלון. ״אנחנו מבצעים כמעט 30 בתי מלון בשנה בארץ. לאחרונה עשינו את פאבליקה וניקס בהרצליה; לינק של רשת מלונות דן בתל אביב; וסטאי יפו, הכנרת ומלון ציון בירושלים לאחים נקש. וקיבלנו גם את פלאזה תל אביב ואת המלון המחודש של ישרוטל במצפה הימים״.

100 אחוז לדים

בשיחה עם קמחי ברור שהתאורה היא מה שמניע אותו: ההתרגשות ניכרת בקולו והעיניים שלו בורקות גם – או במיוחד – כשהוא מדבר על פתרון טכני או חידוש טכנולוגי שקשור לתחום. ״נולדתי בזה, גדלתי בזה, חונכתי בזה, נוצרתי מזה״, הוא מספר. ״אני בן 74 ואני פשוט אוהב את הדבר הזה שנקרא תאורה. אין לי מילים אחרות להסביר את זה. אני כל יום מתלהב מחדש ובא לעבודה שמח. הבוקר לדוגמה התעוררתי בשש ועשרים ואמרתי שאני אנסה לישון עוד קצת, אבל לא הצלחתי. בשבע וחצי כבר הייתי במשרד.

״אחרי המשפחה, החברה היא מספר שתיים, אין מה לעשות, אני אוהב את זה, זה מושך אותי, אף פעם לא פזלתי למקצוע אחר, ואווה אשתי מלווה אותי בזה מאז ומתמיד, כבר 40 שנה. כל השנים עבדתי בצמוד אליה, אפילו הייתה לנו לפני כעשר שנים מנורה על שמה, עם מוט מניקל וקריסטלים, שמאוד הצליחה״. 

מה בכל זאת השתנה ב־40 השנים האחרונות?

״איכויות שמסירות צבע. מי שלא מהתחום לא יבין מה זה מסיר צבע, זה לא הגוון: זו התוצאה של הצבע האמיתי של מה שאתה רוצה לראות. קח לדוגמה את האתדר להאיר חנויות ביגוד, כמה חשוב לקבל את הצבע האמיתי של הפריט. הגענו כבר בנורות לד לצבע חם של ליבון של נורה שהיא 100 אחוז מסירת צבע. בזה אנחנו מקפידים הכי הרבה.

״זה חשוב שהלקוח יראה את הצבע האמיתי של המוצר, אחרת יש עיוותים בגוון ואתה חוזר הביתה עם חולצה בצבע אחר ממה שראית בחנות.  כשהייתי ילד הייתה בחנויות תאורת פלורסנט, ואני לא אשכח איך הייתי נכנס עם אמא שלי לחנות – הייתי ילד קטן – והיא הייתה אומרת תן לי את החולצה, ויוצאת החוצה לרחוב כדי לראות את הצבע האמיתי שלה. בתאורה המודרנית אפשר לקבל את הצבעים הנכונים״.

Vibia Tempo

יש כזה דבר טעם ישראלי בתאורה?

״יש השפעה גדולה ממה שקורה בעולם. הקהל שמגיע אלינו מקבל את העיצובים שאנחנו מביאים, הרבה מותגים טובים של פירמות ידועות, וסומך עלינו. אדריכלים מאוד אוהבים לבוא לפה ולקנות, אנחנו ידועים בטיב הסחורה. אנחנו מוכרים לבתי מלון באלפי יחידות, למסדרונות, לחדרים, ואם היו תקלות היינו צריכים לרבוץ שם כל הזמן בתיקונים. יש לנו דבר שאין לאף אחד בישראל: שירות תיקונים אחרי שלוש, ארבע וחמש שנים. יש לנו מעבדה, בא הלקוח, מקבל שתייה, מחכה, ומקבל את המוצר מתוקן. כמובן שאם זה מעל לשלוש שנים זה כרוך בתשלום״.

מה הולך היום?

״100 אחוז רק לדים. גם הקונה יודע להגיד היום ׳תן לי נורת לד׳. היא חוסכת בחשמל, לא מפזרת חום, ויש לזה הרבה השפעה בחיסכון בחימום ומיזוג אוויר. בנוסף כל הזמן יש שיפור באיכות האור. מבחינת צבע של גופי תאורה, היום הטרנד יותר לכיוון נחושת, פליז מוברש, שנותנים יותר חמימות לגוף התאורה מבחינת מראה. וכמובן שגם המראה המודרני של לבן ושחור״.

לקהל חשוב מותג או שם של מעצב? 

״הלקוח סומך על המעצב או על האדריכל שיבחר לו מה שהוא צריך. יש כמובן את המותגים הנחשבים, כמו לדוגמה ארטמידה שהיא החברה הגדולה ביותר באירופה לתאורה והמובחרת ביותר, או ויביה הספרדית שמאוד מקובלת היום. מה שהופך אותן למי שהן הם המעצבים: הם עובדים עם המעצבים הטובים ביותר.

״יש כמובן חברות נוספות, מקצועיות, עם תחומי התמחות משלהן. לדוגמה, יש לנו חברה שוויצרית שהיא המובילה בתאורה שקועה ובתאורה הטכנית הביתית. זו חברה איכותית שאת כל המלונות של ישרוטל אנחנו עושים רק איתה. הדבר שהכי מפריע לאנשים בתאורה הוא הסינוור, והיום יש לזה יופי של פתרונות כמו גופי תאורה שקועים בטכנולוגיה שנקראת ׳דארק לייט׳: אתה מרים את הראש ולא מסתנוור״. 

The post רואה את האור: יעקב קמחי מציין 80 שנה לקמחי תאורה appeared first on מגזין פורטפוליו.

האמן הישראלי יליד רומניה בלו סמיון פיינרו נבחר לייצג את רומניה בביאנלה ה־58 לאמנות בוונציה, שתיפתח  במאי 2019. פיינרו יציג בביתן הרומני בגני הביאנלה תערוכת יחיד, לצד תערוכות של שני אמנים נוספים – דן מיכאלציאנו (Dan Mihaltianu) ומיקלוש אונוקשיין Miklos Onucsan)). השלושה נבחרו על ידי צוות אוצרים בינלאומי, ,בהזמנת משרד התרבות של רומניה. במקביל לביאנלה, יציגו תערוכה קבוצתית נוספת בגלריה של מרכז התרבות הרומני בעיר ונציה.

במיצב שיציג פיינרו בביאנלה Unfinished Conversations on the Weight of Absence הוא ימשיך את הדיאלוג הרעיוני רב־השנים שלו עם יצירות המשורר המנוח פאול צלאן, סביב נושא האין וההיעדר. עבודותיו מכילות ייצוגים מינימליסטיים של דממה, ריקוּת, ושקט. לדבריו, הצמצום מתבטא גם ברגשות והתחושות שחווה הצופה, ומייצר מודעות מיוחדת לדברים ולתופעות, שאינם נגלים לעין במבט ראשון. פיינרו מסביר את העיסוק באין כתגובת נגד למציאות הוויזואלית עתירת הדימויים של ימינו, המבוססת על פרסום וצריכה. ״האַיִן מעורר הרהורים אודות הזמן״, שאת מהותם הוא מותיר באופן מוחלט כמעט בידי הצופה.

בלו סמיון פיינרו

הפרויקט יהיה בשיתוף פעולה עם פרופ׳ משה אידל, שמלווה את יצירתו של פיינרו שנים רבות. בנוסף הפרויקט נתמך על ידי המחלקה למדעי המחשב של אוניברסיטת קליפורניה בראשות פרופ׳ אלכס ניקולאי, שמשתף פעולה עם פיינרו בחיבור בין טכנולגיה חדשה ואמנות. שיתוף פעולה זה יבוא לידי ביטוי ביצירה אינטראקטיבית שתופעל עם קהל המבקרים. פיינרו יערוך במסגרת התערוכה סדנה משותפת עם המחלקה למדעי המחשב שתעסוק בשימושי הטכנולוגיה באמנות בתחילת המאה ה־21.

פיינרו (59), יליד בוקרשט, רומניה, עלה לארץ כנער, חי ועובד בחיפה. הוא אמן, אוצר ויזם תרבות. מייסד ואוצר הביאנלה הים־תיכונית לאמנות עכשווית (יחד עם אביטל בר־שי) מאז 2008, ו־AMOCA, המוזיאון לאמנות עכשווית בסחנין ב־2015. מלמד בסגל האקדמי של ויצו חיפה. בעל תואר B.A באמנות ופילוסופיה מאוניברסיטת חיפה, MFA באמנות ועיצוב מאוניברסיטת שיקגו, ולימודי המשך בעיצוב באקדמיה דומוס שבמילנו ובאקדמיה המלכותית בבריסל.

פיינרו עוסק בתחומים שונים של האמנות החזותית. באמצעות החפצים והסביבות שהוא מעצב הוא בונה רבדים עשירים של משמעויות הנוגעות בהיסטוריה היהודית, בישראליות, בטקסט ובשאלות זהות וטריטוריה. בה בעת נוגעות עבודותיו ברגישות ובהעמקה בנושאים אנושיים אוניברסליים. יצירותיו מאפשרות חיבור מרתק ומורכב של ניגודים וסתירות. פיינרו הציג בתערוכות בינלאומיות רבות כגון בדוקומנטה בקסל ב־1992, בביאנלה בונציה ב־1993, ועוד.

The post בלו סמיון פיינרו ייצג את רומניה בביאנלה בוונציה 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי שלי, בוקר טוב, מה שלומך?

בוקר טוב. הכל מצוין. מה שלומך?‎

גם, לא רע בכלל! ספרי לנו על WALLABY: למה את אוהבת לקפל? ועוד במתכת‎

האהבה לקיפולים התחילה לפני כעשור כשעיצבתי קולקציה ראשונה של מוצרי קייטרינג בעבור מותג אמריקאי Rosseto. חיפשתי חומר חזק ועמיד שמאפשר להגיע לצורות מעניינות. גיליתי את המתכת ואת כל הצורות המדהימות שהיא מאפשרת לנו. מאז אני מאוהבת ‎

באיזה קונטקסט זה קרה (הקייטרינג)?‎

החברה מפתחת ומוכרת מוצרים בעבור מסעדות ומלונות. המוצרים צריכים להיות עמידים מצד אחד ואלגנטיים מצד שני. כל שנה אנחנו מפתחים יחד קולקציה חדשה. גם אחרי מאות מוצרים שיצאו לייצור, עדיין מרגש אותי לראות פריסה אנונימית של מתכת שתוך כמה קיפולים הופכת למוצר שימושי. את החוויה הזאת אני רוצה להעניק ללקוחות של וולאבי

זה היה לפני עשר שנים. מה עשית מאז ועד היום? ‎

שלי אגרונין. צילום: יורי פק

סיימתי את הלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל ב־2004. מאז ועד לפני שנה עבדתי בסטודיואים ועיצבתי מוצרים בעבור חברות ויזמים פרטיים. במסגרת התפקיד פיתחתי מוצרים בעבור תנובה, מי עדן, תפוזינה ועוד. כל פרויקט כזה הפגיש אותי עם הרבה אנשים ותחומים חדשים ומעניינים

ומתי פתחת את  וולאבי?‎

רשמית וולאבי נפתח בחנוכה 2017, לפני שנה בדיוק. החלום, הסקיצות והמודלים התחילו כשנה לפני כן‎

עם איזה מוצרים יצאת לדרך?‎

התחלתי עם שלושה פמוטים: הצמד קארל וקלארה, וקאנו, שהוגדר כפמוט לאנשים יצירתיים בגלל החופש שהוא מאפשר בקיפול. שמחתי לראות שדווקא קאנו הופך לרב מכר. כמעצבת, משמח אותי לראות אנשים שאוהבים יצירתיות.

הפמוטים, כמו כל מוצרי וולאבי, נמכרים במצב שטוח, בתוך מעטפה מעוצבת. קארל וקלארה נראים כפס מלבני שתוך ארבעה קיפולים פשוטים הופכים לפמוטים. הקיפולים נעשים בידיים בלבד ללא צורך בכלי עבודה. אני מאוד משתדלת להקפיד על פשטות, גם ויזואלית וגם בקיפול. חשוב לי שכל אדם יצליח ליהנות מהתהליך ומהתוצאה.‎ הרבה אנשים קונים את הפמוטים כמתנה לחו״ל: בגלל הצורה השטוחה, נוח להכניס אותם למזוודה

ואז? יש שלושה פמוטים. איך ממשיכים מפה?‎

פשוט קופצים למים למרות המלצות של יועצים עסקיים, שדוגלים בפיתוח קולקציה של לפחות עשרה מוצרים לפני יציאה לשוק, אני רצתי עם שלושת הפמוטים שלי לכל מקום אפשרי: חנויות, אתר אינטרנט, חנויות וירטואליות, פלאש־סיילים. כרגע אני חושבת שזה היה הדבר הנכון בעבורי, כי מכל מקום כזה קיבלתי הרבה פידבקים שהשפיעו על הפיתוח של המוצרים הבאים.

הסיבה הנוספת ל״קפיצה״ היא כנראה חוסר הסבלנות שלי: אני אוהבת לפרסם מהר ולקבל לייקים. מי שנכנס לעמודי המדיה החברתית שלי, יכול לראות שם הרבה סקיצות ידניות, מודלים מנייר, התחלות, מחשבות… אני לא מצליחה לשמור בבטן. אפשרות של פרסום מהיר היא חלק מהדלק שלי. וכשאני אומרת לייקים הכוונה לא רק לפידבק חיובי, אלא גם שלילי. המתבוננים מבחוץ רואים הרבה פעמים את מה שאני לא מצליחה לראות בגלל התאהבות עיוורת בפרויקט

שנה אחרי, כמה מוצרים ואיזה יש לך?‎

כרגע יש לי 14 מוצרים שנמכרים בחנויות עיצוב בארץ ובאירופה; ממש השבוע אני מתחילה למכור בחנות של מוזיאון Benaki ביוון. שיתוף פעולה עם חנות חדשה הוא תמיד התרגשות עצומה.

במקביל לפמוטים עיצבתי סדרה של פסלוני חיות: שור, משפחת דובים, פיל, מחזיק תכשיטים בצורת אייל. לפני ראש השנה יצא מוצר חדש בשם Fori – קערת פרות עם המון אפשרויות קיפול. ‎המוצר האחרון בסדרה הוא חנוכיית אוריגמי, שגם היא נמכרת שטוחה. בכל לילה של חג מקפלים אחד מהקנים שלה ושמים נר. החנוכייה נכנסה למצעד המתנות המומלצות לחגים של המגזין הניו־יורקרי Hadassah.

והקולקציה שאני מפתחת עכשיו נקראת Wallaby Wall: אוביקטים גדולים שמיועדים לקירות. גם הם כמובן יהיו מתקפלים

יש הבדל בין מה שהולך בארץ לבין מדינות אחרות בעולם? ‎

יש אלמנטים, כמו אייל לדוגמה, שיותר מתחברים לחגים הנוצריים ולכן נמכרים יותר טוב בחו״ל

וחוץ מזה? כולם אוהבים לקפל?‎

לא :-))) כמו כל מוצר DIY או חצי DIY, יש אנשים שמאוד מתחברים ונהנים מהתהליך ויש אנשים שמעדיפים את המוצר מוכן ועומד על המדף בחדר שלהם

אז רגע לפני שנפרדים, אולי תגידי מילה על השם? למה וולאבי?‎

וולאבי הוא סוג של קנגורו מאוד קטן. למה דווקא וולאבי? כי הוא קטן אבל קופץ רחוק

The post וולאבי: קטן, מתקפל, אבל יגיע רחוק   appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי נפתחה באמצע סופת שלג בירושלים. ״השדה״ הייתה תערוכת יחידה לרותם ריטוב, שהשתלטה עם ערימות של מסקינגטייפ על ״בצלאל 7 – חדר דימויים״ – חלל קטן ואינטימי שהיה חלק ממתחם של מעצבים ואמנים במרכז העיר. זה היה בדצמבר 2013: בדיוק התחלתי לימודי תואר שני, אחרי שסיימתי לימודי תעודה באוצרות והתפטרתי מגלריה אלון שגב, כדי שיהיה לי זמן לעשות את מה שהכי רציתי: לאצור תערוכות.

התערוכה של רותם הייתה פרויקט הגמר שלי בלימודים. פניתי אליה אחרי שראיתי צילומים של תערוכה קודמת שלה, בגלריה אלפרד, והתאהבתי בהם לגמרי. התערוכה הזו גם סללה את המשך הדרך שלי עד היום – לעבודה באופן כמעט מוחלט עם מיצבים תלויי־מקום. תהליך אוצרותי של מיצב שונה מלהגיע לסטודיו, לבחור עבודות קיימות ולתלות אותן על קיר. במובנים מסוימים, העבודה על מיצב תלוי־מקום היא תהליך משותף לאמן/ית ולאוצר/ת.

החלל הקטן של הגלריה היה מאתגר, והרבה מהחלטות ההצבה התקבלו בהתאם לתנאים של המקום. מאז ועד היום אני נוטה להעדיף חללים כאלו – עם קירות לא ישרים, חלונות במקום קירות או קורות עץ במקום תקרה. מקומות שמאתגרים גם את תהליך ההצבה והתלייה, וגם מכריחים אותנו לחשוב הרבה על תנועת הקהל בתוכם. אם גדעון עפרת אמר ש״אוצרות היא קיר ותשוקה״, אז בפראפראזה הצנועה שלי, אוצרות היא חלל וקהל.

הגר בריל. צילום: אור קפלן

רותם ריטוב, מתוך התערוכה השדה, 2013 בבצלאל חדר דימויים. צילום: טל רוזן

התחנה האחרונה

התערוכה ״אוף־סקרין״ – תערוכת יחידה של אלה ספקטור, נפתחה לפני שבועיים בגלריה בגליל (ותוצג עד 8.3). זו התערוכה הששית שאני אוצרת בגלריה בגליל מאז שנפתחה ביוני 2017, כחלק מהמכללה האקדמית גליל מערבי בעכו. בתערוכה ספקטור מכוונת לאזור האפור שבין הפנטזיה למציאות, מנסה לבחון את התגובות שלנו ואת הצורך שלנו בקסם ובאשליה, לעומת הרצון לדעת איך הקסם מתרחש ואיך האשליה נוצרת.

כל זה קורה מתוך פרספקטיבה קולנועית. בתערוכה מוקרנת עבודת וידאו מהפנטת שמציגה חלל של מערת נטיפים – ולצידה מעין סט קולנועי שכמו חושף את ״מאחורי הקלעים״ של תהליך יצירת הוידאו. דרך ההצבה הזו, התערוכה מנסה להציע לצופים דרך שלישית, ולאפשר להם להיות מוקסמים דווקא מתהליך החשיפה והפירוק של הפנטזיה.

בתוך העולם שאנחנו חיים בו כיום, כשכולנו מוקפים כל הזמן בדימויים מאוד מהונדסים, מחושבים, פוליטיים ואידיאולוגיים, התערוכה הזאת מהווה גם הזדמנות לעצור לרגע ולחשוב על המנגנונים שמייצרים את הסביבה החזותית שלנו – ואיך ומתי אנחנו בוחרים להאמין לה.

אלה ספקטור מתוך אוף סקרין. צילום: טל ניסים

אלה ספקטור מתוך אוף סקרין. צילום: טל ניסים

מכל מלמדי השכלתי

בדצמבר 2011 ראיתי את ״All״ – הרטרוספקטיבה של מאוריציו קטלאן בגוגנהיים בניו־יורק. אוצרת התערוכה היתה ננסי ספקטור (היא זו שלפני כשנה סירבה להשאיל לבית הלבן ציור של ואן גוך, והציעה לטראמפ לקבל במקומו את אסלת הזהב של קטלאן). אני זוכרת שנעמדתי אז בכניסה למוזיאון ופשוט לא הבנתי מה אני אמורה לעשות: כל העבודות של קטלאן נתלו בחבלים מהתקרה במרכז המעלה המעוגל של המוזיאון, והתפרשו לכל הגובה. היו כמה עבודות שניצבו על הרצפה, אבל לא היה שום דבר על הקירות, ואפילו לא היו תוויות עם שמות העבודות (המוזיאון בדיוק ניסה אז להטמיע אפליקציה אינטראקטיבית שיועדה לסמארטפונים, ולי עדיין לא היה אחד כזה).

זה נראה לי כמו מפולת של פסלים, והחוויה הפיזית והמנטלית מול המסה המטורפת הזאת הייתה עוצמתית להדהים. עליתי וירדתי את הספירלה של הגוגנהיים במשך שעה וחצי לפחות, בניסיון עקשני ואובססיבי לראות את כל העבודות מכל זווית אפשרית. הרבה מההתרחשויות בתערוכה הזאת מלוות אותי עד היום בפרקטיקה שלי, ובעיקר המחשבה האוצרותית על סוגי החוויות שמרחב של תערוכה יכול להציע לצופים – גם בלי שיצטרכו לקרוא הסברים, ואפילו בלי לדעת את כותרות העבודות.

הנוכחות הפיזית של אנשים בחלל ואפשרויות התנועה בתוכו אלו נושאים שמעסיקים אותי כל הזמן, בכל תערוכה מחדש. עד היום אני גם נוטה, ברוב המקרים, להימנע מכתוביות בתערוכות שאני אוצרת, ובעיקר – אני ממש לא מפחדת מקירות ריקים.

ורד אהרונוביץ׳, אבא מביא ת׳ירח. צילום: מיכאל לירן

ורד אהרונוביץ׳, אבא מביא ת׳ירח. צילום: מיכאל לירן

תערוכת החלומות

במסגרת לימודי התואר השני שלי התעסקתי בעיקר במיצבי וידאו, דימויים נעים ומיצבי הקרנה. תוך כדי המחקר לתזה, נתקלתי בעבודות של teamLab – קולקטיב אמנים יפני שמייצר עבודות הקרנה אינטראקטיביות גדולות ממדים, שמאפשרות לצופים להיטמע בהן לחלוטין. כבר כמה שנים אני רוצה להביא אותם לארץ, ולאפשר לצופים כאן לחוות אותם ממקור ראשון ולא רק דרך התיעודים המרהיבים שלהם ביו־טיוב.

התסריט האולטימטיבי: הייתי רוצה להציג אותם באולם התחתון של מוזיאון הרצליה, עם הקרנה מותאמת לגודל ולגובה של החלל. יום אחד אגרום לחלום הזה להתגשם.

שיר לוסקי, ללא כותרת

בקרוב אצלך

בימים אלו אני עובדת על חמש(!) תערוכות שיפתחו במהלך 2019. השתיים הראשונות יהיו תערוכת יחידה של שיר לוסקי, שתציג מיצב צילומי בגלריה P8 (פתיחה ב־21.3), תעסוק ביחסי חוץ ופנים ובאפשרויות הפיסוליות והמרחביות של צילום. התערוכה השנייה היא של ורד אהרונוביץ׳, שתציג בגלריה בגליל (פתיחה ב־10.4), ותעסוק במערכות יחסים שמעוררות שאלות אודות תלות והזדקקות, בצורך שלנו לספק ולרצות את האחר ובמקומו של חטא הגאווה בתוך כל אלו.

בנוסף אני מכינה קורס חדש במסגרת היחידה ללימודי חוץ של בצלאל, שיעסוק בניהול סטודיו וקידום קריירה לאמניות/ים, ובמקביל לאוצרות אני כבר כמה שנים מייעצת לאמנים ושיתוף הפעולה עם מוסד כמו בצלאל, סביב המטרה של קידום ומתן כלים מקצועיים לאמנים צעירים, משמח ומרגש אותי באופן מיוחד.

The post מגלים אוצרות // הגר בריל appeared first on מגזין פורטפוליו.

הגוף של רועי ויקטוריה חפץ עומד במרכזו של מיצב הווידאו ״גוף שלישי״, שיצרה חפץ יחד עם זוהר מלינק עזרא. לא היא ולא הוא, גוף שלישי – כינוי לזר או נעדר או פנייה באופן מכבד אך מרוחק במיוחד. בתערוכה ״גוף שלישי״ המוצגת בבית האמנים בתל אביב, הזרות זועקת מהקירות ומתחרה על מקומה ברגשות הצופים, לצד החשיפה והפגיעות, הרתיעה והמציצנות הפולשנית.

התערוכה מוצגת בעקבות זכייתה של חפץ בפרס אן וארי רוזנבלט לאמנות ישראלית (אוצרת: אורלי הופמן). חפץ, הידועה בעיקר כציירת, הזמינה את יוצר הקולנוע מלינק עזרא לעבוד איתה על הפרויקט מרחיק הלכת, והתוצאה היא עבודה מורכבת, שצולמה על פני כשנה בשלוש יבשות. היא עצמה מופיעה במיצב הווידאו בתפקיד שמציג צד נסתר של חייה או מישהי בדמותה, ולצידה שלוש דמויות נוספות.

חפץ היא טרנסג׳נדרית בתהליך ממושך של שינוי מגבר לאישה, והמגדר האישי שלה – שלא עונה על הגדרות בינאריות – מעסיק אותה בחיים כמו באמנות. אבל למרות הפיתוי לראות את הדברים כפשוטם, ״המגדר הוא רק עוד פרמטר במסע, הוא לא הדבר עצמו״, היא מסבירה. ״אנחנו נמצאים בתקופה של חינוך לפתיחות והבנה, ועדיין אנשים משוכנעים שיש רגע מכריע שבו מתחולל שינוי. ניתוח, הורמונים ומיד… וזה דימוי שקרי ומוטעה. אני מרגישה בדידות גדולה בבחירות שאני עושה. זה הכרח, צורך שבתוכו יש בחירות שונות, ואני והעולם משחקים בדואט של רגעים קדימה ואחורה״.

רועי ויקטוריה חפץ וזוהר מלינק עזרא (צילום: דור שרון)

״באחד הרגעים בעבודה המשותפת עם זוהר הבנתי שבחמש השנים האחרונות, בתהליך הבדיקה שלי – של מגדר ומיניות אישית – היה לי צורך גם במצבי קיצון. כמו אצל אנשים שאין להם ויסות חושי – שזקוקים למגע עז כדי להרגיש״.

תהליך הגילוי העצמי של חפץ, כמו של רבים אחרים, היה כרוך בחיפוש והתנסות. ״החוויה המינית הראשונה שלי הייתה טראומטית וזו ללא ספק חוויה מאוד מעצבת״, היא אומרת. ״ואולי זה קשור לכך שאני הולכת ומחפשת את הנקודה של איבוד שליטה, רוצה למצוא ולזהות אותה – זה חלק אותנטי וכן בזהות שלי. אני בודקת מתי אני עוברת מעונג לסבל ולהתנתקות״.

רגע פואטי בין זרים

בחלל התערוכה מוצגת העבודה בהקרנה על שלושה קירות. מימין – ריקוד רחוב בלוס אנג׳לס, שמבצעת אבדיאל, טרנסג׳נדרית אתלטית, קצוצת שיער וכהת עור. היא לבושה בחליפת ספורט מחמיאה מעל נעלי עקב וענודה בשרשרת צלב עדינה – הריקוד נראה כרגע אקסטטי, משוחרר ומאושר, שבו היא חוגגת ומתריסה כלפי כל העולם את נוכחות הגוף ויכולות התנועה שלו.

במסך משמאל נראית לרגעים חפץ מהלכת על חוף הים ולרגעים נינה, טרנסג׳דרית מבוגרת ממנה, צפה בעירום על גלי הים. החשיפה מעמתת את הצופים עם הסקרנות ביחס לגוף הטרנסי, הבלתי רגיל. בכל רגע נתון יוצרים שלושת המסכים צימודים שונים של תמונות והתרחשויות. ״אני אוהבת את המקריות הזו״, אומרת חפץ.

חפץ מתגוררת בברלין, שם צולם החלק המרכזי של הסרט, שמציג מפגש טעון, אירוטי עד מיני ובחלקו אלים, בינה לבין גבר (שחקן) שהיא פוגשת במעין בליינד דייט. ״מעולם לא הרגשתי חשופה כל כך״, אמרה לי חפץ לפני פתיחת התערוכה. ואכן, החשיפה מקבלת משנה תוקף כשהיא מתפשטת ונראית על המסך בעירום (חלקי) בתקריב חסר רחמים. ״לא ניסינו לייפות או לעסוק בפנטזיה אלא להיפך, להעביר באופן אותנטי חלק מהקושי״ – בין אם מדובר בקושי שלה או בקושי של הגבר הזר לקבל אותה כפי שהיא.

הצילום בסרט לא תמיד מחמיא לגוף החשוף, וחפץ מציינת שלא קל לה לראות את עצמה אבל זה חלק מהחוזק שלה: ״אני נמצאת במקום בעולם שאני מפסלת את הגוף שלי ומשתנה. בסרט אני כמהה למגע ונתקלת במשיכה ודחייה. בשלב כלשהו הזהות המינית לא חשובה – גיי או טרנס, נער או אישה – אנחנו יוצרים איזו סימביוזה של שני זרים שמצליחים להגיע לאינטימיות. זו אשליה שאורכת רק כמה שניות. יש משהו אינטנסיבי במיניות זרה שיכולה להגיע לרגע פואטי, מיזוג קוסמי״.

בסוף המפגש בסרט (שאורכו כ־20 דקות) היא נראית מנותקת ואבודה. הגבר, שמצא את עצמו נסחף בתשוקה ובאלימות, נראה גם הוא פגוע. ״אני חושבת שהדרמה בחלק שלו – היא בינו לבין עצמו עם האלימות שלו. הוא חונק אותי ומיד אחר כך מנשק אותי ופורץ בבכי״. הוא מוצא פורקן רגשי והיא מנחמת אותו. אבל היא נותרת בכמיהה והזדקקות, ללא ניחומים: ״ולי אין שם קתרזיס, אני לא מגיעה לנקודת הפתרון. זה כמו מוזיקה שעולה ועולה אבל לא מגיעה לאקורד סיום״.

רועי ויקטוריה חפץ

״בביטוי ׳גוף שלישי׳ אנחנו מדברים גם על ׳מצב חוץ גופי׳. הרבה טרנסים מתבוננים על חוויות שהם עוברים ועל הגוף שלהם מהצד – כאילו זה לא אני שם בפנים״.

במסך השלישי מצולמת חפץ על שפת הים, כשהיא משפשפת את פניה בחול ומוחקת את האיפור – כמעין טקס היטהרות וסיגוף, או אולי הד להטחת רפש עצמית וחברתית. ״המגע של החול בעור דומה למגע של החומר הקשה עם נייר הציור״, היא אומרת. ״החיבור בין ההקרנה לציורים בתערוכה היה חשוב לי. יש קורלציה ביניהם. הדמויות בציורים לוטשות עיניים אל הצופים, כפי שהצופים חודרים לעולם של מישהו אחר״.

ציוריה של חפץ מעולם לא היו קלילים. הם עצומים במידותיהם ומציגים את הגוף – גוף נשי מזדקן ומתבלה – כאילו צוייר תחת זכוכית מגדלת. בניגוד לווידאו, שבו נראה עיסוק ברגע ובשלב בחיים, הציורים מדגישים את העיסוק של האמנית בהזדקנות ובזמן החולף, מעין ממנטו מורי כרוך בחשבון נפש וגוף פרטי.

שיח גלריה עם היוצרים והאוצרת בתערוכה יתקיים בשבת, 26.1 בשעה 12:00. נעילת התערוכה ב2.2

The post רועי ויקטוריה חיה בגוף שלישי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

עירום 5 (פורטרט עצמי), שמן על בד 150×130 ס״מ, 2018. מתוך: ״פרא – תערוכת יחידה״ גלריה מאיה (שביל המרץ 2 ת״א) עד ה־9.2.

מי אני

מרב סודאי, ציירת. בוגרת לימודי MFA מאוניברסיטת חיפה. חיה ויוצרת בקיבוץ גבת שבעמק יזרעאל. נולדתי וגדלתי בנהריה. החיים תחת איום מתמיד ואינטנסיבי הביאו אותי, כאמנית בוגרת, לעסוק בנושאים הקשורים לשגרת סכנה, טרגדיות אנושיות ואלימות. בשנים האחרונות עסקתי רבות בהדדיות שבין מזרח ומערב. בתערוכה ״פרא – תערוכת יחידה״ יצאתי למחקר, דרך גופי העירום ופני, אודות הווייתי, ובדקתי את הגבולות שבין הגלוי והנסתר, האסור והמותר.

העבודה

עירום 5 (פורטרט עצמי) היא עבודה אחת מתוך סדרת ציורים רחבה ״פרא״, שבכולם ציירתי את עצמי בעירום במרחבי טבע שונים בסביבת מגוריי. הציורים נעשו בעקבות צילומים: הצטלמתי בשדה תירס, בין ברושים ובתוך קני־הסוף המתנועעים ברוח על גד נחל. התייחסתי אל גופי כאל אובייקט וכאל סוביקט בו זמנית. הצילום בטבע הרגיש לי פראי, ומכאן שמה של התערוכה.

הרעיון להצטלם בטבע נולד מתוך הזמנה שקיבלתי מהאוצר שרון תובל, להשתתף בתערוכה ״חשומה״, שהוצגה בבית האמנים תל אביב בספטמבר האחרון. שרון ביקש ממני לבדוק איפה ה״חשומה״ (בושה/קלון במרוקאית) נוכחת בחיים שלי. כשהבנתי שהיא נמצאת בגוף שלי, הדרך לשאר הפורטרטים העצמיים בעירום הייתה טבעית. אבל החיפוש התחיל כבר קודם.

זמן רב ציירתי נשים אחרות במצבים שונים, אבל עדיין לא העזתי לצייר את עצמי. ההתרחקות מהמרכז הגיאוגרפי והאמנותי וחיבור לקהילה בפריפריה, הניעו אותי לתהליך התבוננות פנימה ולבדיקה מחודשת של עצמי מול העולם.

עירום 6 (דיוקן עצמי)

גם תהליך העבודה על הסדרה הזו היה מאוד שונה מהדרך שבה עבדתי בעבר. הבנתי שכשאני עובדת באור, המחשבה מעסיקה אותי וכל הידע משתלט על העבודה. רציתי לשבור את המעגל הזה ולעבוד מתוך הרגש והתחושות. ולכן רוב הזמן עבדתי בחושך כמעט מוחלט, תוך התבוננות בצילום שניבט ממסך המחשב המואר. לא ידעתי איזה גוונים אני מערבבת על הפלטה ומה אני אראה כשאדליק את האור. אחר כך אני כמובן מסתכלת על הציור באור ומחליטה מה להשאיר ומה לכסות. אבל הפעולה הציורית תמיד נעשית בחושך.

שמתי לב שאם מתמקדים באזורים מסוימים בציור, הם נראים כמו פני שטח מופשטים של מפגשים בין כתמים. למרות שציירתי דיוקן – את פניי ואת גופי – כמעט בכל כיוון שאהפוך את הקנווס, צץ נוף מופשט. לאחר שסיימתי את הציור הזה והדלקתי את האור, גיליתי שציירתי את הגוף שלי כמו מבעד לצילום רנטגן, שחושף את האיברים הפנימיים, ללא שכבת עור מגן. אפילו מן וגינה צצה לה פתאום באזור שמחוץ לגוף.

תעבירו את זה הלאה

הייתי רוצה שהעבודה תהייה מוצגת בכל מרכזי התרבות והאמנות הגדולים והחשובים בישראל ובעולם. אני חושבת שהתמה של עירום וחשיפה עצמית ראויה להיחשף לקהלים גדולים ביותר.

מרב סודאי, עירום 1 (פורטרט עצמי). צילום: אורון אגאיוף

פלוס אחד

בתערוכה חשומה הצגתי את עירום 1 (פורטרט עצמי) – התערוכה עוררה רגשות עזים והעבודה נקלעה למחלוקת (עם צופה מסורתי שהתלונן על העירום) ובשלב כלשהו כוסתה בבד, באקט של ״צנזורה עצמית״ של אחת העובדות בבית האמנים. הבד הוסר ברגע שנודע לי על כך.

The post עבודה בעיניים // מרב סודאי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי אורי, בוקר טוב. מה קורה? מה שלומך?

בוקר טוב, מעולה ואתה?

גם. לא רע בכלל! ובוא נתחיל עם מלכה ונטיק, הבנתי שהיא הייתה אחותו של סבא שלך

כן, לא זכיתי להכיר סבא וסבתא אחרים כך שהיא הייתה הסבתא היחידה שלי. לא הייתה לה משפחה משלה ואנחנו היינו כמו המשפחה שלה. היא עבדה לפרנסתה בתור מזכירה ב״יכין״ ובשעות הפנאי ציירה ועסקה באמנות

על איזה שנים אנחנו מדברים?

היא למדה ציור באבני הישן בתל אביב, אצל כל הציירים הגדולים כמו סטימצקי, זריצקי, פרנל ועוד רבים, אני מניח שבסביבות שנות ה־50. בשנת 1967 היא הוציאה ספר רישומים של בעלי חיים שהיא ציירה בגן החיות בתל אביב, שהיה איפה שהיום ממוקם גן העיר, וסטימצקי כתב את ההקדשה לספר

אני מאלו שעוד זוכר את גן החיות (נולדתי לא רחוק משם). אחד הזכרונות הראשונים שלי בתור ילד, הוא איך אחרי שסגרו את גן החיות היינו קופצים מעל הגדר ומסתובבים בגן החיות הנטוש…

אני לא זכיתי לצערי…

בן כמה אתה?

באוגוסט הבא 50

אז אתה זוכר את הציורים שהיא ציירה בגן החיות בתור ילד?

גדלתי בחולון והייתי מגיע לבקר את מלכה בדירתה הקטנה ביד אליהו. כל הדירה הקטנה הייתה מלאה בציורים, רישומים וספרי אמנות. אני הייתי מסתכל בספרים, ברישומים, יושב איתה ומקבל הרצאות על אמנות וציירים: אמנות מצרית שהיא מאוד אהבה; את השמות פיקסו, ואן גוך, סטימצקי ואחרים שמעתי בפעם הראשונה אצלה. אני מייחס את המשיכה שלי לאמנות ולעיצוב מהביקורים ומזמן האיכות שהיה לי אצלה

ומה קרה שהחלטת עכשיו להפוך את הרישומים מהספר לפסלים תלת־ממדיים?

הספר הזה, שנותרו לי ממנו שני עותקים בלבד, נמצא אצלי בספריה ומדי פעם אני שולף אותו ומסתכל קצת. פתאום לפני כשנתיים שמתי לב שחלפו בדיוק 50 שנה ממועד הוצאתו. לא יכולתי לתת לתאריך הזה לחלוף ככה סתם וחשבתי על דרך לציין את האירוע.

הקרבה שלי לעבודה עם ברזל יצרה את החיבור ואחרי כמה נסיונות ראיתי שהחד־ממדיות של האיורים מסתדרת יפה עם חיתוך לייזר ופסלים שטוחים לקיר או למדף. בחרתי כ־13 איורים, ובזהירות רבה השתדלתי להשאיר את הפסלים כמה שיותר נאמנים למקור. מדי פעם נאלצתי לחבר איזה קו, כדי שהפסל לא יתפרק, ולדעתי הלא אוביקטיבית הצלחתי להעביר את היופי גם לפסלים

מה הגודל של הפסלים?

עשיתי שלושה גדלים: פסלוני מדף עם בסיס קטן בגובה של 30 ס״מ, ושני גדלים של פסלונים צמודי קיר בגובה של 50 ס״מ ו־100 ס״מ

ואיך אתה רואה אותם מתקשרים למה שאתם עושים בדרך כלל בסטודיו, בארטאורי דיזיין? אולי זה גם הזמן לספר קצת על הסטודיו, כמה זמן הוא פעיל, מה אתם עושים וכן הלאה

הסטודיו מתמחה בעיצוב, יצור ומכירת מתנות מעוצבות. עיקר המוצרים שלנו עשויים ממתכת אבל גם בחומרים אחרים כמו עץ, קרמיקה, פלסטיק ועוד. הקמתי אותו לפני כעשר שנים, בהתחלה במקביל למקצוע אחר שהיה לי (לגמרי לא קשור לתחום) ואחרי כמה שנים מכרתי את העסק הקודם והתמקדתי רק בו.

בדרך כלל מוצרים ממתכת, אני מייצר בהתחלה בישראל בסדרות קטנות וכשהמוצר מצליח והכמויות מצדיקות את זה, אני מעביר את היצור לסין. הנגישות שלי למפעלים בחיתוך לייזר היא זו שגרמה לי להעביר את האיורים למדיה הזו. הפסלים של מלכה ונטיק לא קשורים לליין המוצרים הרגיל שלנו. זו איזה נישה נפרדת שאני מאוד אוהב ומהווה מה שרציתי מהעסק, כשרק התחלתי לחשוב על הסבה לתחום העיצוב והאמנות.

השם של העסק הוא שילוב של השם שלי והמילה ART, כי חשבתי על עסק שלא עוסק רק בעיצוב אלא גם באמנות. אני מתכנן דברים נוספים מאוד מעניינים גם בתחום הזה

אורי ניב. צילום: דן לב

מלכה ונטיק. צילום מהאלבום המשפחתי

רגע לפני העתיד, מאיפה הגעת לתחום? מה עשית עד כמעט גיל 40?

רציתי לעסוק בעיצוב כבר מגיל צעיר. בתיכון למדתי במגמת עיצוב המוצר במקיף תל גיבורים בחולון, וההמשך היה לי לגמרי ידוע ללימודים במכון הטכנולוגי או לימודי עיצוב בחו״ל. כשהשתחררתי מהצבא עשיתי טעות גדולה (שנאלצתי לתקן אחר כך…) והשתכנעתי להתעסק בעיצוב ואמנות כתחביב, ולגשת דווקא לתחום של שמאות ביטוח (התחום שבו עסק אבא שלי). כך קרה ששנים עבדתי בתחום המשעמם והנוראי הזה כשעל הדרך אני עושה תואר ראשון באמנות, לומד ועובד בקופירייטינג; אפילו שנה שלמה אחרונה של התואר עסקתי בציור וניסיתי להתפרנס ממנו (ללא הצלחה כמובן).

במסגרת עבודתי כשמאי יצא לי להגיע לסטודיו של עודד פרידלנד ההוגה של מונקי ביזנס, ואני זוכר שאמרתי לו שמה שהוא עושה זה מה שאני רוצה לעשות בחיים. לקראת יום הולדתי ה־40 ידעתי שאם לא עכשיו אז לעולם לא, והתחלתי במקביל לניהול משרד שמאים לעשות מוצרים ולמכור אותם. לימים כמה מהמוצרים שלי נכנסו לקטלוג של מונקי ביזנס…

רק כמה שנים אחרי, כשהתעסקות בעיצוב גדלה והצריכה יותר זמן, מכרתי את המשרד ועסקתי רק בעיצוב. אנשים שלא מכירים את העבר שלי ומכירים אותי כשמאי, אומרים לי איך פתאום הגעת לעיצוב. אני תמיד אומר שלמדתי עיצוב וידעתי שאהיה מעצב עוד לפני כולם… וזה שהייתי שמאי זה מה שמפתיע

שמאות ביטוח! לגמרי מפתיע, אם תשאל אותי…

גם אני לא מאמין על הבחירה הזו… אבל הייתה לכך סיבה. היה לאבא שלי חבר טוב שהוא צייר ואמן והיו לי איתו המון שיחות. הוא היה אז בן 60 בערך, מתפרנס בקושי רב, והוא אמר לי תלך על מקצוע אמיתי ותעשה אמנות בשעות הפנאי. אל תתפרנס מלצבוע קוליסות בסניף של הצופים כמוני. השיחה איתו שכנעה אותי לצערי

אז עכשיו אחרי עשר שנים, מה התכניות לעתיד? מה על הפרק?

התחלנו את השנה החדשה בסטודיו חדש. עזבנו את תל אביב ועברנו להוד השרון, שזה כבר שינוי גדול. יש המון דברים חדשים בליין המוצרים הקיים שלנו שהם עדיין בשלבי עיצוב ותכנון ויצאו במהלך השנה. בכל הנוגע לוונטיק, יש תוכנית להוסיף פסלים מרישומים נוספים שלה שלא היו בספר: רישומים מדהימים של חיות, אבל גם עירום ועוד. יתכן ונעשה הוצאה מחודשת של הספר כשלכל רישום של חיה יהיה שיר, וגם השתתפות בתערוכה עם הפסלים והאיורים תהיה מתישהו בעתיד הלא כל כך רחוק

מגניב! יש למה לחכות. משהו נוסף חשוב להגיד לפני שמסיימים?

אני מאוד שמח על הפרויקט של מלכה ונטיק. שלוש חברות טובות שלה מהעבר (שאף אחת לא פחות מ־90…) יצרו איתי קשר והיו לי שיחות מאוד מרגשות איתן. היא הייתה אישה מאוד מאוד טובה ותמימה, שלא ידעה לדחוף את עצמה ותמיד הייתה נחבאת אל הכלים. אני שמח שהאמנות שלה זוכה להכרה גם אם זה יותר מ־50 שנה אחרי. זו הייתה הכוונה העיקרית של הפרויקט ואני שמח שהשגתי את המטרה

הספר המקורי

The post אורי ניב: משפחתי וחיות אחרות appeared first on מגזין פורטפוליו.

רן טננבאום בגלריה רוטשילד

״אני לא יכול לצייר אותם כשהם יושבים מולי״, אמר פרנסיס בייקון, ״משום שאז אינני יכול לחולל בהם אלימות״ ורן טננבאום מסביר: כוחה של האלימות הזו הוא ביכולתה לערטל את המבט מחיצוניותו. נדרשת מידה מסוימת של אלימות בכדי להעיף הצידה את היסוד האובייקטיבי האופטי המשותף לכלל בני האדם ולקבל גישה אל המופע החד פעמי – הנסי – של הנוכחות האנושית; להתפלש בתוכה כפי שמאוהב משתוקק לחצות את מרחק הגוף, לאכול את מושא אהבתו.

בתערוכת היחיד ״מוארים״, שתיפתח הערב בגלריה רוטשילד אמנות, טננבאום חוזר לראשונה להציג אחרי הסתגרות בת מספר שנים שבהן לא הציג בתערוכות והתמקד בביה״ס שהקים הכולל סטודיו עכשווי לציור. בתערוכה תוצג סדרת דיוקנאות של בני אדם ושל עצים משש השנים האחרונות. ״הרגע בו מתאפשר לי לנשום לרווחה במהלך ציור הוא זה שלפתע עלה והופיע בו הרישום הנכון. הנחות הצבע, השימוש המופרז בחומר, במדיומים שונים, בגוף – הם רק פעולות ליצירת מצבים; כולם גלגולה של אותה אלימות המבקשת לטלטל את גרמי הציור עד שינחתו איכשהו במקומם הנכון״.

רן טננבאום בגלריה רוטשילד

נתיבי הטקסטיל בחולון

מסע בנתיבי הטקסטיל, תערוכת היחיד של לילי פורן, תיפתח היום בגלריה חנקין בחולון. פורן משלבת בעבודתה טקסטיל וחומרים מקוריים סביביתיים: בתערוכה יוצגו מעל ל־30 עבודותיה עשויות מחומרים שאספה ממדינות שונות – אוזבקיסטן, מרוקו, יוון, טורקיה הודו ועוד: בדים, תמונות, חפצים וחומרים שנארגו יחד ליצירה אחת. בין החפצים שליקטה אפשר למצוא חלקי אוכף, מעיל אוזבקי, כפיות משולבות רקמה פלסטינית, תכשיטים, אריגים אפריקאים, חפצים דמוי קמעות וחומרים שנזנחו והושלכו בצידי הדרכים.

לילי פורן בגלריה חנקין. צילום: עובד פורן

לילי פורן. צילום: עובד פורן

עדות מקומית למען הפליטים

זו השנה השנייה שעמותת א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל – משתפת פעולה עם תערוכת עדות מקומית לצילומי עיתונות ותיעוד. במסגרת התערוכה מוצעים למכירה בלעדית תצלומים נבחרים מהתערוכה, וההכנסות יוקדשו למימון פעילות העמותה. המכירה מתקיימת באתר ייעודי, שבו אפשר להתרשם מהתמונות ולרכוש הדפסים בארבעה גדלים שונים. בין התמונות צילומים מרהיבים של מיטב צלמי התיעוד בישראל המנציחים רגעים בעלי ערך תרבותי, חברתי, תקשורתי ואנושי.

אמיר כהן (רויטרס) במכירת עמותת א.ס.ף

The post הרשימה המשותפת // 24.1.19 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

עדי שמעוני, 49, הבית בחולון, הסטודיו בתל אביב.
אתר / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

בזוגיות עם אווה, הורים של לארה בת החמש.

מה בצלחת?

אסור לנו טעים.

עדי שמעוני, צילומים מהתערוכה ״שעת הזהב״

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

תערוכת יחיד ״שעת הזהב״ מוצגת בגלריה P8 (עד 2.2, אוצר: אורי גרשוני). בתערוכה וידאו ותצלומים שצילמתי במצלמה תרמית, שיודעת לראות חום בניגוד לאור, והטמפרטורה ממש מורגשת בחלל. צילמתי מצולמים שהגיעו לסטודיו, חפצים שעברו מניפולציות טמפרטורה, קצת שיטוטי לילה ואפילו קצת נוף. כצלם שרגיל לראות אור, העבודה עם המצלמה הזו מצריכה גישה שונה, וזה קסם איך אפשר לצלם בחושך מוחלט ולקבל דימוי.

אני חבר בגלריה השיתופית P8 מ־2013, הצטרפתי קצת אחרי שסיימתי את התוכנית ללימוד המשך בבצלאל, וזו תערוכת היחיד השלישית שאני מציג בחלל. אנחנו 13 אמנים ואמניות כרגע, רוב הזמן זה כיף גדול והרבה הזדמנויות ופעילויות מעניינות, בין היתר הצגנו בצבע טרי, ביריד בבודפשט ועוד.

לפעמים בא לי לצלם אנשים בסטודיו, לפעמים בא לי לצלם במצלמה תרמית ולפעמים במצלמת פוקט עם פילם; יצא כך שבנושא הראיה, ובעיקר הלילית, אני מתעסק כבר משנת 2010, אז הצגתי ב״וידאון זון״ (אוצרת: מעיין שלף) עבודת וידאו War Dance ובה חומרים שנאספו מצילומים תרמיים צבאיים. ב־2016 הצגתי תערוכת יחיד בשם Blacklight שעסקה בהיפוך ומניפולציה שמדמה אור שחור. אולי אמשיך לעסוק בזה ואולי לא, כרגע בעיקר בא לי לצלם בסטודיו, אני נהנה מהמפגש של צלם־מצולם.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

וולפגנג טילמנס השפיע עליי רבות כשהתחלתי לצלם, וכנראה עדיין משפיע, לפחות בצילום מזדמן. לצערי לא ישבנו לדרינק, אבל הייתה לנו שיחה קצרה במוזיאון תל אביב.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

הייתי רוצה מצלמה תרמית ברזולוציה גבוהה, כזו שעולה 80 אלף דולר. והייתי רוצה הרבה זמן פנוי, ויכולת לשלם למצולמים שקשה להביא לסטודיו.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

שני זוגות נעליים מעלפות של סופטינוס, אחד אפור בהיר ואחד שחור, אווה קנתה לי ליום ההולדת.

עדי שמעוני, צילום תרמי

The post מה קורה // עדי שמעוני appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף Artsource.Online

הגעתי מעט באיחור ל״בליינד דייט״ שלי עם יוסף קריספל בקפה השכונתי, אז הוא שלח לי הוראות מדוייקות כדי שאאתר אותו בקהל: ״חולצה כחולה עם הדפס דב צהוב. יושב במרפסת״. מצאתי!

קריספל בחור צנוע. כשהוא מישיר מבט ומסתכל לי בעיניים אני מיד מרגישה בנוח ואנחנו מתחילים לקשקש כמו שני חברים ותיקים. מהר מאוד השיחה מתגלגלת לתרבות הישראלית, או יותר נכון – המחסור בתרבות מושרשת ברוח הזמן הציונית. זו פיסת אדמה בוערת, שבה אנשים עצבניים, מצבים נפיצים, ומזג אוויר קיצוני, אך לאחר מספר גיחות מסביב לעולם, הוא לא יכול לדמיין את עצמו חי במקום אחר. למרות שהמציאות פה קשה לעיכול, קריספל מודה שזה כנראה המקום היחיד שבו הוא מרגיש מספיק בנוח כדי ליצור. משהו בכאוס הישראלי מאפשר לו לחלום, ליצור ולבטא את עצמו בצורה הטובה ביותר.

למרות זאת, ההשראה למוטיבים החוזרים בעבודותיו אינה מקומית, אלא נטועה במיתולוגיה היוונית, הבארוק המאוחר והתרבות האירופאית. כשאני מציפה בפניו את הדואליות הזו, הוא מכריז בפואטיות ״יש המון בארות שמהן אדם יכול לשאוב כדי להרוות את צמאונו״. מטאפורית, קריספל מפנה את גבו לישראל בחיפוש אחר השראה בתרבויות שונות, רק כדי לחזור וליצור את האמנות שלו כאן.

יוסף קריספל

בימים אלה מוצגת בגלריה נגא בתל אביב תערוכת היחיד שלו ״רקע מזרחי״. בסדרת עבודות חדשות הוא מביא את הרקע משכבת הציור התחתונה לקדמת הבמה, כך שהוא הופך לאלמנט המרכזי ביצירה. גם הפעם שואב קריספל השראה מיוון הקדומה ומהתרבות האשורית, ומתייחס לדגמים אוריינטליים מתרבויות המזרח. כשאני מתעניינת בעיסוקו הנרחב באלמנט שמרבית המתבוננים נוטים לקחת כמובן מאליו, הוא מסביר ש״למרות שרקע באמנות נהוג להוות ציפוי למשטח הבד או העץ שעליו האמן מצייר, רקע הוא הכול – הוא תאורה, הוא נסיבות, הוא יכול להיות נרטיבי או ביוגרפי, רקע הוא בכל מקום ולכל דבר יש רקע״.

הדיון שלנו פונה לתפקיד האמן ומשמעותה של אמנות. ״אני רואה את האמן כשחקן שמרבה להחליף תלבושות, כקוסם ששולף עוד ועוד תעלולים מן הכובע״, אומר קריספל. ״כל יצירה היא כמו מסיכה, המאפשרת לאמן להוציא עצמו, או חלק מסויים מהווייתו, אל האור״. בשבילו, תשוקה ויצירה קשורות זו בזו, והאחרונה לא יכולה להתקיים ללא הראשונה. ״יצירת אמנות היא תהליך כלל חושי״, הוא אומר, ״אני יוצר אמנות שמעוררת את חושיי ומייצגת מאפיינים שאני כמה אליהם״.

קריספל רואה את עבודותיו כאוביקטים דוממים המייצגים רגע קריטי בזמן. מלאות ברגש, הן יוצרות תנועה מטאפורית המפתה את הצופה ומאתגרת את תפיסותיו. לפי הפילוסופיה הזו, כל יצירה מייצגת נקודת שיא, המלווה, באופן בלתי נמנע, במוות מסויים. ״זו חגיגה של תסיסה, כמו ארוס (דחף החיים) ותנטוס (אינסטינקט המוות). שני הקצוות האלו באים לידי ביטוי במחזור החיים של כל יצירת אמנות״.

התפיסה הרומנטית הזו מלווה אותו בחייו האישיים והמקצועיים, וכמו בכל דרמה מרתקת, רומנטיקה מלווה במיניות. וכך, מיניות ומגדר הם נושאים מרכזיים בעבודותיו של קריספל, שמנסה לשמור על אתיקה קלאסית גם בציוריו הנועזים יותר. בסקירת עבודותיו משנות ה־90 ועד היום, גבריות מהווה מוטיב חוזר שמופיע הן בציורים של אישים מפורסמים כמו משה דיין והאפיפיור, והן ברישומים ריאליסטים של גברים אנונימיים בעירום. לאחרונה אצר את התערוכה ״סלון אירוטי״ בגלריה נגא, מתוך אג׳נדה שלפיה ״לכל אמן יש איזושהי יצירה אירוטית שהוא יצר. לפחות אחת״. הוא ממשיך ״אמנות היא עולם שמאפשר לך להתקיים בתוכו ללא מעצורים וללא מסננים, מרחב שבו ניתן לחקור את כל השאלות והספקות, אפילו בימים המצונזרים בהם אנו חיים״.

כמו בכל דרמה מרתקת, רומנטיקה מלווה במיניות. וכך, מיניות ומגדר הם נושאים מרכזיים בעבודותיו של קריספל, שמנסה לשמור על אתיקה קלאסית גם בציוריו הנועזים יותר

עוד אלמנט חשוב בעבודותיו של קריספל הוא צבע: בסדרה דיכרומטית משנת 1999, הציג דמויות אנושיות במצבים יום־יומיים על דפי אנציקלופדיה, ובסדרה ״סיפורי התנ״ך״ משנת 2007 הוא שיחזר סצנות תנ״כיות ידועות בטכניקת צביעה ייחודית. בסדרה מאוחרת יותר של הדפסים צבעוניים ״Middle/East״ הוא עשה שימוש בצבעוניות נועזת, המעניקה ממד נוסף לדימויים. כך גם בסדרתו האחרונה ״לטרוף מחדש״ – צבע משמש את קריספל ככלי לביטוי תשוקה ומיניות.

המבט על המסע האישי שלו, לדבריו, אינו ייחודי כל כך. לכל אמן יש עבודות טובות יותר ופחות, ולא צריך לקחת עצמו ברצינות יתרה. ״היופי באמנות הוא שהיא יכולה להיות ספקטקולרית והיא יכולה להיות נוראית, אבל בסופו של דבר, זו רק אמנות״.

אנחנו נפרדים לשלום. יש לי הרגשה שעוד יהיה לנו דייט שני.

–

הכתבה התפרסמה לראשונה בגרסה אחרת במגזין של Artsource.Online

The post שיחת סטודיו // יוסף קריספל appeared first on מגזין פורטפוליו.

מדי יום מטפל שירות הלקוחות של חברת Gett באלפי קריאות שמגיעות מנוסעים ב־120 ערים, בעזרת מערכת מיוחדת שפותחה במיוחד בחברה. בנוסף אליה, יש את המערכת שמטפלת בצרכים של הנהגים, את האפליקציה שבעזרתה מזמינים את המונית (או השליחות), ואת מערך ה־B2B שמטפל בכ־18 אלף עסקים ברחבי העולם. ״תחשוב כמה דברים מתנהלים בו זמנית בחברה כזו, כמה משאבים אופרציה כזו דורשת״, אומר תומר ענבר, מנהל תחום העיצוב בחברה.

״אלה אנשים שמשתמשים במוצרים שלנו, ואתה חייב להבין את הצרכים שלהם, במקביל לדרישה של ההנהלה לעמוד ביעדים של רווחיות. לכן אתה מנסה כל הזמן לייעל ולשבח את המערכת, שעובדת בצורה שונה בכל מדינה, עם בעיות שונות שמאפיינות לכל מדינה. לדוגמה, ברוסיה אתה יכול למצוא בניין של 60 מטרים עם עשרות כניסות. זה לא כמו להזמין מונית בתל אביב״.

מי מחליט?

חברת גט החלה לפעול תחת השם גט־טקסי בשנת 2010. עם הזמן שינתה את שמה לאחר שהחלה להציע שירותים משלימים מלבד הזמנת מוניות. החברה פועלת כיום בניו יורק, ברוסיה, בלונדון ובישראל. היא מעסיקה כ־1,600 עובדים, מתוכם 13 מעצבים (״אנחנו מחפשים עוד ארבעה״), שענבר עומד בראשם, גם אם הוא לא המנהל הישיר שלהם. ״אני עובד עם שלושה מנהלי צוותים שמנהלים את המעצבים תחתיהם. יש לנו תחומי אחריות מאד ברורים, אני משתדל שלא לעשות ׳דאבל־מנג׳מנט׳״. 

ענבר, בן 45, גדל בקיבוץ רמת יוחנן ולמד לתואר ראשון בעיצוב לפרסום ב־FIT, ניו יורק. ״לא היה לי שום ידע בפרסום, הייתי קיבוצניק, לינה משותפת, בלי טלוויזיה״, הוא נזכר בחיוך. אחרי חמש שנים בניו יורק חזר לארץ והחל לעבוד כמעצב במשרדי פרסום. ״רציתי להתקדם ולהיות ארט־דירקטור, עם החשיבה הגלובלית ומבט־העל. אבל אז נתקלתי בפעם הראשונה בכמה זה קשה לעשות מעבר מ־A ל־B, לא משנה מה זה ה־B. 

״הבנתי, שכמו בקיבוץ, אתה גורר איתך תדמית, אבל בסוף הצלחתי. התחלתי לעבור ממשרד למשרד ולהתקדם עד שהייתי מנהל קריאייטיב במקאן, באדלר־חומסקי וב־Y&R. אני תמיד שואף לעבוד בחברות הכי גדולות, הן נראות לי הכי מעניינות ומאתגרות״.

לפני עשר שנים יצא לדרך עצמאית ופתח ביחד עםדן אבלגון וגולן כספי חברה בשם יו־טרן, שתפקידה היה לפתוח לחברות עמודי פייסבוק ולהיות אחראית על התוכן שלהם. ״זה לא היה רווחי בעליל: נהנינו בטירוף, שיחקנו, השקענו, אבל גרף ההכנסות היה נמוך ולא הייתה שום אופציה להתקדם אם אתה פרפקציוניסט. אדלר־חומסקי רכשו אותנו, וכך לדאבוני חזרתי למעגל הפרסום.

״החזקתי שם מעמד במשך שנתיים נוספות, ואז – כמו הרבה אנשי פרסום – התחלתי להתעניין בעולם ׳שמעבר לנהר׳ והבנתי שהיכולת שלי לתרום היא יותר בניהול עיצוב״. הוא עבר להיי־טק, עבד שנתיים בסירס ישראל, שנתיים בפייבר, ומחודש מרץ האחרון הוא מנהל (Chief Creative Officer) את מחלקת העיצוב בגט.

התפקיד שלי הוא אותו תפקיד בכל חברה: לייצר סביבה שבה העיצוב פורח; לא לתקן פיקסלים, אלא לעבוד עם מנהלים שיוכלו לעזור למעצבים שלהם לעשות את העבודה הכי טובה שאנחנו יכולים

״התפקיד שלי הוא אותו תפקיד בכל חברה: לייצר סביבה שבה העיצוב פורח; לא לתקן פיקסלים, אלא לעבוד עם מנהלים שיוכלו לעזור למעצבים שלהם לעשות את העבודה הכי טובה שאנחנו יכולים. לא להתעסק ביום־יום בסביבה המוצרית; לא להיכנס לכל משימה אלא קודם כל לבנות צוות מוכשר, ששמח לבוא לעבוד, פרו־אקטיבי ביום־יום שלו.

״להכשיר, להגדיל, לשבח, לפתח את צוות המעצבים. זה תפקיד עם כח שכנוע, לוגיקה, דיפלומטיה, לחבר דברים שיעבדו, לתמוך במנהלים. אם צריך נכנסים גם לבעיות של הפרודקט, אבל לפעמים אם אנחנו נכנסים לתוך פרויקט זה יכול דווקא להאט את התהליך וצריך להיות מאוד מחושבים. זה לנסות לייצר לעיצוב בתוך גט את ההשפעה הכי גדולה שאפשר כדי לעשות מוצר טוב יותר למשתמשים שלנו״. 

ואיך זה עובד לך?

״בעולם הסטנדרטים הם שלכל מנהל מוצר יש מעצב אחד וארבעה אנשי פיתוח. בגט אנחנו מעצב אחד לכל שלושה מנהלי מוצר. המשמעות של זה היא שאנחנו לא יכולים ליצור את האימפקט שאנחנו רוצים. אנחנו צריכים לגדול. 

״ככלל יש תמיד מתח בין מנהלי מוצר למעצבים: אלה צרכים שונים שנפגשים באותו פרויקט. מנהל מוצר ירצה מהירות, רווחיות, מסלול קצר ככל האפשר. מעצב ירצה פיתרון רוחבי, גמיש, בריא, שרגיש לצרכי המשתמש, עם הרבה לוגיקה מאחוריו. תהליך יו־איקס (User Experience) טוב בוחן 1,000 נקודות שונות, שואל, חוזר, אבל הבעיה היא שאין מומחה אחד. מי מחליט? 

אני מאמין בדרך האנושית: אחרי הכל, אם נעבוד טוב לא צריך ׳תהליך׳. בואו נדבר, נבין מה מציק, מה לא עובד טוב

״מנהלי המוצר והמעצבים ביחד אמורים להכריע מתוך הניסיון המשותף של שניהם. אני מרגיש שעולם ההיי־טק עוד לא מיסד את מערכת היחסים הזו בסביבה נטולת אגו, שעובדת על תקשורת, על הקשבה ועל מציאת פיתרון הכי טוב למוצר. אני מאמין בדרך האנושית: אחרי הכל, אם נעבוד טוב לא צריך ׳תהליך׳. בואו נדבר, נבין מה מציק, מה לא עובד טוב. זה מאבק של גדילה, של השפעה, של בגרות של יו־איקס בתוך תהליכים מהירים, לוודא מה התהליך הנכון, מבלי לפגוע באיכות. מהירות ואיכות יכולות להתנגש אם אתה לא עובד נכון״.

מעצב מוצר שהוא לא סקרן, אין לו סיכוי 

אחת הבעיות שענבר נתקל בהן בגט היא עודף המידע שהאפליקציה נדרשת להציג, במסך הטלפון הנייד, שבסופו של דבר מוגבל בשטחו. הפיתרון היה ״לנקות״ את המסך כדי שהנוסעים יראו קודם כל את הדברים החשובים כמו המפה, זמן ההגעה, צורת התשלום ופרטי הנהג. ״זה יוצר חוויה נקייה, הרבה יותר ידידותית למשתמש״, הוא אומר.

מסך הנסיעה: לפני

מסך הנסיעה: אחרי

דוגמה אחרת היא מערכת הטיפול בלקוחות: ״אם היית יושב ליד מי שעובד עם המערכת הזאת, היית רואה שהם פותחים שישה מסכים, 17 טאבים: כמות התוכן כדי לפתור בעיה היא טיים־קונסיומינג מטורפת. זה לא יעיל אם אתה רוצה להיות מהיר ואוטומטי, ואתה גם לא רוצה שאנשים שבאים כל יום לעבודה יחוו חוויה קשה. בנוסף, בכל מדינה יש מערכת שונה, בעיות שונה, צוותים שונים.

״לכן, התחלנו לייצר מערכת אחת גלובלית, אוטומטית, עם יו־איקס בריא, שעונה על הבעיות של כולם. אנחנו יוצרים מערכת חדשה שתימדד על ידי הזמן שהיא חוסכת, על ידי שביעות הרצון של מי שמשתמש בה, וכמובן על ידי היכולת שלה לקחת בעיות שפתרנו לפני כן בצורה אנושית ולפתור אותן בצורה אוטומטית. זה פרויקט של כמה שנים, זה לא משהו שיקרה מהיום למחר״.

איך אתה מתמודד עם הקצב המהיר שמאפיין את העולם הזה?

״זה לא רק הקצב. אחד הדברים שמאפיינים חברות שגדלות מהר הוא שהעיצוב מגיב לצרכים של המוצר והחברה, ולפעמים חסר בסיס בריא שיכול לאפשר למעצבים לעצור ולהגיד רגע, באיזה גודל פונט צריך להשתמש פה? באיזה צבע? זה אלמנט חוזר או שצריך להמציא פה משהו חדש?

אחד הדברים שמאפיינים חברות שגדלות מהר הוא שהעיצוב מגיב לצרכים של המוצר והחברה, ולפעמים חסר בסיס בריא שיכול לאפשר למעצבים לעצור ולהגיד רגע, באיזה גודל פונט צריך להשתמש? באיזה צבע? זה אלמנט חוזר או שצריך להמציא משהו חדש?

״אתה צריך שפה אחידה, שכל המוצרים ידברו בה, אבל הבעייה היא שהרבה מוצרים גדלו מהר. גם פה התחלנו לבנות שפה אחת, וזה מאמץ מאוד גדול. אנחנו עושים מיפוי של כל הצרכים, ומנסים לטפל בהם לפי הסדר. במקביל התחלנו לפתח נהלים איך מתחילים לעבוד על יו־איקס לפני שאתה יוצא לדרך. מה הדרך הכי טובה לעשות טסטים? מה הדרך הכי נכונה לעשות מחקר? אנחנו מנסים להכניס הרבה העשרה והכשרה לצוות: פרודקט דיזיין הוא לא מקצוע כל כך ותיק, ואתה רוצה ללמוד מאנשים שיודעים טוב״.

מחשבון חדש בעבור לקוחות ה־B2B

איזה מעצבים אתה מחפש? 

״בלי תשוקה וסקרנות זה לא יעבוד. מעצב מוצר שהוא לא סקרן, אין לו סיכוי. אתה לא יכול להשתמש רק במושגים של השראה והרמוניה, אתה חייב מבט טכני על הדברים, עם מוח כמעט כמו של מהנדס. זה מקצוע מאוד מאוד קשה שהאקדמיה צריכה לעזור וללמד אותו, להכשיר אנשים לתוך הדבר הזה. אין לנו את הזמן להכשיר מישהו חצי שנה עד שהוא ילמד את העבודה״. 

איך אתה רואה את התחום הזה כמה שנים קדימה?

״שוק התחבורה הוא שוק רותח שמגלגל עשרה טריליון דולרים בשנה. אתה לא יכול להיות שחקן רציני בחברה שלעיצוב שלה אין יסודות חזקים. חברות עושות עיצוב מחדש כל שנה, בין אם הן רק מעדכנות את הלוגו או את עיצוב המוצר: הכל משתנה, הכל דינמי. אני רואה בגט פוטנציאל גדול להיות חברה שהעיצוב שלה יושב בשורה אחת עם חברות כמו ליפט או אובר״. 

אפרופו אובר או ליפט, כמה אתה מסתכל על מה שקורה מסביבך? 

״זה חלק מהעבודה: לבדוק מה קורה אצלי, מה עושים המתחרים, ומה עושות חברות דומות מתחומים אחרים. למתחרים הרי יש את אותה הבעיה, אז אולי הפיתרון שלהם מעולה? אתה מסתכל מה הן עשו, אבל גם על חברות אחרות שפתרו בעיות דומות.

״כולם מסתכלים על כולם כל הזמן. ברור שיש תחרות, אבל אני מסתכל על זה מהפן המקצועי. זה לא משהו שהוא חלק מהיום־יום שלי: איזה מקום אנחנו, מי המתחרה החדש שנכנס לארץ? אם המוצר עובד, והמונית מגיעה, והנהג ברמה שרצית, ואתה לא מתאכזב מהחוויה – רוב הסיכויים שלא תלך למתחרים. אם לא קיבלת חוויה טובה, תשקול לבדוק את המתחרים וזה לגיטימי. אנחנו בעידן שכולם כל היום מחליפים.

״54 אחוזים מההכנסות שלנו מגיעים מ־10 אחוזים מהלקוחות שלנו, הנוסעים המתמידים. הם הלב, שנותן לך את הפידבק הכי טוב, הם הראשונים שעולים על הבעיות. תחרות היא משהו שצריך להתייחס אליו בהרבה כבוד, אבל היא לא מניעה אותנו, לפחות ממקום של מוצר. השאיפה שלי היא שתהיה לנו אסטרטגיה וחשיבה יחודית; שתהיה לנו תפיסה שונה ומיוחדת״. 

מה שונה ומיוחד בגט?

״אנחנו מנסים לתת דגש על האיכות של חוויית הנסיעה עם הנהג, שמשתקפת בדירוג. אפשר לעשות על זה שיחה שלמה, אבל אתה יכול לראות שבשנה וחצי האחרונה ממוצע הדירוג של נהגים עלה מ־4.6 (מתוך 5), ברוסיה אנחנו עוברים היום את 4.9, ובארץ בשנה שעברה הממוצע היה 4.78. נכון לשבוע שעבר, הממוצע עומד על 4.85, וזה הנוסעים מדרגים; זה אמיתי. כשאתה משווה את זה בעולם לאובר, עם בעיות של נהגים לא מנוסים או לא מנומסים, זה עולם אחר. בלונדון זה רק מוניות שחורות, עם חוויה יותר איכותית״.

וגם יותר יקרה.

״מוצר יותר איכותי מן הסתם יכול להיות יקר יותר, וזה בסדר. אתה מרגיש את זה במוסקבה, בלונדון וגם בישראל, למרות שיותר קשה לראות את זה אצלינו בגלל הרגולוציה. כמו שאתה רוצה לבחור חברת תעופה שאתה בטוח בה עם חוויה מקצועית, גם פה אנחנו שמים דגש על איכות״.

The post קבלו: תומר ענבר מ־Gett לא מאמין ב״תהליך״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

כנס Design-Tech 2019 – פלטפורמה חדשה למעצבים/ות וחוקרים/ות בתחום העיצוב להציג את תפישותיהם, עבודתם ופרי מחקרם – יתקיים בטכניון בתאריכים 18-19.6. יוזם הכנס ומי שעומד בראשו הוא פרופ׳ עזרי טרזי, ראש התכנית לתארים מתקדמים בעיצוב של הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון.

בעוד שהעיצוב היה תמיד חלק בלתי נפרד מתהליך הפיתוח הטכנולוגי, בשנים האחרונות הוא מקבל תפקיד משמעותי יותר. היום, תהליך טכנולוגי שאינו מבוסס על יסודות העיצוב הוא כמעט בלתי מתקבל על הדעת. ההבטים העיצוביים של תהליך המו״פ הטכנולוגי מעוררים שאלות וחששות ייחודיות הקריטיות להצלחתה ולכדאיותה של הטכנולוגיה עצמה.

עיצוב הוא כבר לא רק ״משהו נחמד״, ועניין של יופי או טעם, אלא משאב אסטרטגי בעבור חברות טכנולוגיות מצליחות; כיום עיצוב הוא אחד המרכיבים העיקריים הנדרשים לבידול, להתרחבות ולביסוס הטכנולוגיה. עיצוב משפר את הטכנולוגיה ומסייע להנגשה בעבור קהלים שונים ורחבים. עם זאת, בזמן שעיצוב הפך לעדשה העיקרית שדרכה אנו רואים וחווים את הסביבה, הוא הופך להיות אחראי לתוצאותיה השליליות של הטכנולוגיה. כנס Design-Tech שואף ליצור פלטפורמה מרכזית לדיון בנושאים אלו תחת הכותרת: תפקידם של העיצוב והטכנולוגיה במשבר רב הפנים.

כנס Design-Tech 2019 ישאף להוות מקום מפגש בין אקדמיה, היי־טק ותעשייה. מעצבים, חוקרים, מחנכים וסטודנטים מוזמנים להיות חלק מהכנס על ידי השתתפות פעילה במסלולי הכנס השונים: העיצוב כהאקר, העיצוב כמאבטח, העיצוב כמרפא, העיצוב כחוזה והעיצוב כמנהיג. אפשר להגיש גם עבודות מחקר אקדמיות וחקרי מקרה מבוססי־יצירה. הכנס הוא כנס בין־לאומי וכל ההגשות יסקרו על ידי פאנל בין־לאומי של מומחים. מועד אחרון להגשת הצעות: 15.3.19.

לקבלת פרטים נוספים ולהגשת הצעות >>

The post קול קורא: כנס Design-Tech 2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון העיצוב חולון

הסדרה SMOKE (עשן) שהציג מרטן באס בפרויקט הגמר של לימודיו באקדמיה לעיצוב באיינדהובן, בשנת 2002, התבססה על אסופת רהיטים טיפוסיים מתקופת הבארוק, שבאס קנה באי־ביי ושרף באופן חלקי – כך שנותרו ניתנים לזיהוי ואף לשימוש, אחרי שהעניק להם טיפול משמר. כורסה, פסנתר, ארון, רהיטים ״תקופתיים״, קיטשיים ברובם, שמייצגים בעיניו את ההיסטוריה החבויה של רהיטים וחפצים – את הקשר הרגשי שאנשים רוחשים לרכוש, ואת הצורך האנושי לשמור ולטפח חפצים בעלי ערך.

״הייתי ׳הילד הנורא׳ של הכיתה. עשיתי רק מה שהאמנתי בו ורק כמו שאני רוצה״, באס מעיד על עצמו. אולם השריפה לא הייתה רק מעשה פרובוקציה – אלא התייחסות מעשית למקומם של רהיטים בעולם, ותפקידם בין היתר כחלק מסימני התקופה. העבודה הרדיקלית שלו חתרה תחת התפיסות המקובלות של יופי, ערך, שימור ותהליכי שינוי.

את האיכויות הללו זיהה מוזיאון חרונינגר, שהזמין אותו להיכנס למחסניו ולהעניק ״טיפול״ דומה לרהיטי מעצבים ידועים. כך נולדה סדרת ההמשך ״אם יש עשן…״ (2004) ובה מתחדד הדיאלוג של באס עם גדולי המעצבים ב־50 השנים האחרונות.

למה זה עיצוב

שריפת רהיטים אינה דרך מקובלת לייצר רהיט, אבל באס השכיל לשלב בתהליך חשיבה על ערכים כמו נראות ושימושיות. השריפה החלקית נועדה להותיר את הרהיט במצב מפוחם, והאסתטיקה של העץ השרוף העניקה לרהיטים אופי סדרתי.

לאחר שריפה חלקית באס ציפה את האובייקטים החרוכים והשבריריים בשכבות רבות של שרף אפוקסי שקוף, שחיזק אותם ואיפשר להם לחזור ולתפקד כרהיטים שימושיים. בהמשך ייצר באס גם חפצים משלימים כמו שנדלירים שרופים ומסגרות לתמונות שעברו שריפה, בהזמנת גלריות וחברות עיצוב כמו Moooi.

למה זו אמנות

את המקוריות והעוצמה של עבודותיו זיהו אספנים ומוזיאונים מיד עם הצגת הרהיטים הראשונים. בקיץ 2002, מזכיר באס, העולם היה שרוי תחת הזעזוע של אסון 11 בספטמבר בניו יורק. זה הצטרף לתחושת האפוקליפסה והאי־ודאות שליוו את הכניסה למילניום החדש. שריפת הרהיטים היא פעולה שיש לה משמעות ניהיליסטית, מרדנית: החרבה של העולם הישן, שנעצרה רגע לפני שהלכו הרהיטים לאיבוד, ואז זכו לטיפול משקם, מלטף, שהפך את אותם חפצים שמאסנו בהם לפני רגע לנחשקים ורבי ערך מחדש. כך באס מצביע על מעגל החיים של החפצים, ובעיקר על ההתנהגות האנושית. מרדף מתמיד אחר החדש, המתנהל תוך מאבק פנימי עם הנוסטלגיה וההתרפקות על שרידי העבר.

בשריפת רהיטי המעצבים באס משתמש ב״רדי מייד״ בעל נוכחות משמעותית – סימני דרך בעולם העיצוב, רהיטים יחודיים, שלא יוצרו באופן תעשייתי, וערכם רב יותר בשל נדירותם. מעבר למטען הרגשי ולערך הכספי של פריטי האספנות, שריפת הרהיטים וניכוס שלהם לסדרת עבודותיו מתריסה ומשחקת משחק כפול: של הרס וניתוץ ה״אלילים״, יצירי כפיהם של גדולי המעצבים, והיבנות שלו ״על אפרם״.

ספרייה/מחיצה ״קרלטון״ בעיצוב אטורה סוטסאס לממפיס מילאנו, 1981 (צילום: ויקימדיה קומונס)

אולי יעניין אתכם גם…

סדרת רהיטי המעצבים השרופים שמוצגת בתערוכה מחבואים במוזיאון העיצוב חולון, יכולה לשמש מעין תקציר להיסטוריה של העיצוב: מנורה ניצבת טליסיין III בעיצוב פרנק לויד רייט; כיסא זיג־זג, שעיצב חריט ריטפלד בסגנון המודרניסטי של התנועה ההולנדית דה סטיל; וכוננית הספרים ״קרלטון״ שעיצב אטורה סוטסאס, כחלק מסדרת הרהיטים הראשונה של קבוצת העיצוב ״ממפיס מילאנו״, משנות ה־80, שעיצוביה נתפסו כתגובת נגד לעקרון הפשטות של תנועות הבאוהאוס, דה סטיל ודומותיהן.

בין כל אלה בולט הרהיט היחיד שנוצר במאה ה־21 וזכה לשריפה בידי באס: כיסא ״פאבלה״ של האחים קמפנה, שנבנה במקור מפיסות עץ שחוברו יחד בהשראת משכנות העוני של סאו פאולו, עירם של המעצבים.

The post בראש של מרטן באס // אין ״עשן״ בלי אש appeared first on מגזין פורטפוליו.