הי תמר, בוקר טוב

בוקר אור! מה נשמע יובל? איפה היית בחוצלארץ?

הייתי בהונג קונג, היה מעולה. אפשר כבר לאחל יום האישה הבין־לאומי שמח?

ברור. כל יום הוא יום אישה, אז אתה יכול לאחל תמיד

אהבתי.

ספרי בכמה מילים מה הולך לקרות במוצאי שבת בנסיך בנחלת בנימין

בכמה מילים: פתיחת תערוכת עיצוב קבוצתית שהכנסותיה נתרמות למטה למאבק בסחר בנשים ובזנות

ומה תפקידך בכח?

התפקידים שלנו בכח מעולם לא הוגדרו, אבל אפשר לומר שאני זו שיזמתי את המהלך והובילה אותו לכיוון המוגדר הזה של התערוכה. הרעיון עלה לפני די הרבה זמן, ועבר הרבה גלגולים. במקור, רציתי לעשות פעולה עיצובית במרחב הציבורי כמחאה על שימוש בנשים כמוצר צריכה, אבל הרעיון לא היה מגובש בכלל ולקח לו המון זמן להבשיל. החיבור עם גל חוברה ויסמין בן שחר מ־thisisus הוא שהניע את הגלגלים לכיוון אירוע ממשי, ופה הצטרפה סימונה כצמן לכוחותינו

מאיה איש שלום

תמר מושינסקי. צילום: נעם פריסמן

אוגוסט 2015, דרום תל אביב

בואי נלך רגע אחורה: איפה ומתי הגיע הרעיון לעשות פעולה במרחב הציבורי כמחאה על שימוש בנשים כמוצר צריכה?

באוגוסט 2015: סיימתי בדיוק ללמוד בבצלאל וחזרתי לגור בתל אביב, עיר מולדתי. מצאתי דירה מהממת ברחוב לבונטין, שבהיסטוריה התל אביבית היה זירה של סחר בסמים, באלכוהול ובמין. וכמו בכל תל אביב היו מפוזרים בו הכרטיסים מעוררי הבחילה שפרסמו צריכת זנות ושירותי ליווי. באותו חודש, כשיצאתי לעשות סיבוב ברחוב בערב, הכרטיסים האלה משכו את תשומת הלב שלי.

בהתחלה בכלל בפריזמה של מעצבת, כי הסתכלתי על הדימויים ועל 100 קילו פוטושופ. התגובה הראשונה שעברה לי בראש היתה שחייבים לעשות משהו עם הטיפוגרפיה המזעזעת. לקח לי איזה רגע להבין שזה מוצר שהמטרה שלו היא מכירה של שירותי מין. לקח לי עוד רגע להבין שמכירה של שירותי מין מתנהלת כמו סוג של שרשרת מזון רבת משתתפים: הרי לא האישה שבזנות היא שיצרה את כרטיסי הביקור האלה

הסתכלתי על הדימויים ועל 100 קילו פוטושופ. התגובה הראשונה שעברה לי בראש היתה שחייבים לעשות משהו עם הטיפוגרפיה המזעזעת. לקח לי איזה רגע להבין שזה מוצר שהמטרה שלו היא מכירה של שירותי מין

ואז מה?

ואז צללתי בלי לדעת למהלך די עמוק של מחקר. התחלתי לקרוא כל חומר שמצאתי על זנות, על צריכת שירותי מין, על סחר בנשים בישראל, על ההתנגדויות הציבוריות, החוקים הקיימים וכדומה. מצאתי שיש המון חומר, והוא קשה מאוד לעיכול. נושא הזנות הוא נושא מודחק לאללה, והציבור אוהב לשמור על זכות השתיקה וההתעלמות.

הרעיון לעשות פעולה במרחב הציבורי הוא משהו שעלה ממש בהתחלה – בגלל הפורמט. סיקרן אותי למה בחרו בפורמט כל כך קטן, מי מדפיס אותם ומי מפזר. לא הגעתי לכלום. אז ניסיתי בעצמי – שלחתי לבתי דפוס הצעות מחיר, עקבתי אחרי מסלולי פיזור אפשריים. ניסיתי לייצר מהלך שבו אני זו שיוצרת את הכרטיסים ויוצאת לפזר אותם. אתה יודע כמה עולה להדפיס 100,000 כרטיסים? זרוק מספר

התקלת אותי. יש לי תחושה שממש מעט, אלפי שקלים בודדים? פחות?

בדיוק. 3,000 ש״ח

הא!

זה מטורף, זה פרסום בחינם. אז המשכתי לחפש – מי עושה את זה, ולמה? מי מרוויח מזה? הנשים עצמן, אלה שבזנות, לא רואות מזה הרי שקל. אז מי כן? צריכה להיות כאן מערכת. לא רק סרסור, אלא גם מנהל חשבונות, דפס, מעצב גרפי (!) ומעל כל אלה – יש פה עירייה ומשטרה שלא אוכפות וציבור שלא מעוניין. וזו אחריות כבדה לאללה, כי בסופו של דבר, הזנות הורגת. 

המתח הזה קורע אותי מבפנים

ב־2015 היתה נקודת מפנה בעיסוק בתחום הזה, בגלל הסיפור של ג׳סיקה, אישה בזנות שנוצלה על ידי עשרות צרכני זנות מדי יום בבית הבושת שבו היא חיה במשך 15 שנים, ו־2015 היא התאבדה. שעות ספורות אחרי התאבדותה החדר שלה במכון הליווי כבר חזר לפעילות מלאה. קבוצה קטנה של נשים התכנסה שם, ברחוב הירקון 166, במטרה למחות על החיים שאבדו, על הייאוש והזוועות, על הניצול המחפיר. ואז התחיל להיות דיבור על הקורבנות של הזנות

וכל מה שאת מספרת קרה רגע אחרי שאת גומרת ללמוד, ומה תופס אותך? הפער בין החממה האקדמית למציאות? בין מה שהמקצוע מאפשר למה שעושים איתו בפועל?

תפסה אותי העובדה שעיצוב גרפי משמש כאן גורם מתווך לטובת ניצול של נשים; ואני לא מאמינה איך העולם הזה יכול להיות כל כך קר, נצלני וטיפש. איך אנחנו לא מנצלים את הכוח העצום שיש לנו כמעצבים כדי להפוך את העולם לטוב יותר? התקופה הזו שאחרי הלימודים היא תקופה מעניינת – סיימת ללמוד, את בפסגת העולם, האקדמיה נתנה לך יופי של כלים כדי להיות, יום אחד, ארט־דיירקטורית – להמציא את הסצנה ולספר את הסיפור מתחילתו ועד סופו.

תפסה אותי העובדה שעיצוב גרפי משמש כאן גורם מתווך לטובת ניצול של נשים; ואני לא מאמינה איך העולם הזה יכול להיות כל כך קר, נצלני וטיפש. איך אנחנו לא מנצלים את הכוח העצום שיש לנו כמעצבים כדי להפוך את העולם לטוב יותר?

אבל אז את נזרקת לעבוד בחברת פרסום, או מיתוג, או היי־טק, ואת צריכה לעבוד קשה, לצבור נסיון. זה שלב נורא חשוב, שחייבים לעבור אותו, אבל אני אישית בחורה נורא חסרת סבלנות ורציתי כל הזמן לעשות משהו שיש לו משמעות מעבר לעוד פרסומת

זה די בילט־אין במקצוע הזה, לא?

אני מרגישה שיש איזה מתח שקיים כל הזמן ועוטף את העבודה שלנו כמעצבים – בין הצורך ליצור, לברוא עולם, לייצר מהלב ומהבטן – לבין ההכרח לשרת את גלגלי הענק של החברה הקפיטליסטית ותרבות הצריכה, שבסופו של דבר הופך אותנו ליצרנים של פרסומות. אני אישית מאמינה ש*תרבות הצריכה היא בדיחה* ולכן המתח הזה קורע אותי מבפנים – ומפעיל אותי.

אני ברורה? כי זה אותו דבר בעיניי עם כרטיסי הזנות – יש כאן פרסום, שבאופן ברור עובד ומצליח, והוא מבוסס על אלמנט שמישהו ישב ועיצב. איפה פה הארט־דיירקשן? איפה פה העולם שנברא? איפה האחריות והאתיקה? ואם המעצב הזה הוא רק חוליה בשרשרת, איך נראית השרשרת שלו – וכמה היא דומה לשרשרת שלי? זו היתה נקודה קריטית בחיים שלי כי בזמן הזה גם הפכתי לעצמאית

סטודיו דניאל וניר

ניצן מינץ

נעה יקותיאלי

useless treasures

בראייה לאחור, ארבע שנים אחרי, איך את מתמודדת עם המתח הזה? כי גם ככה לא קל להתפרנס פה

הנה, ככה. הפכתי להיות עצמאית ממש מהר אחרי התואר, ולקח לי זמן להבין שהעצמאות טובה לי (זה לא אומר שאני לא פוזלת לעבודות במשרדי עיצוב גדולים, כי ברור שיש לי המון מה ללמוד), כי כמו שאתה אומר, זה קשה. תרבות העיצוב בארץ צעירה והדעה הרווחת היא שעיצוב זה פריבילגיה, אז אנשים לא ממהרים להשקיע בפרויקט עיצוב. בשלוש וחצי השנים האחרונות לקחתי גם פרויקטים בשביל הפרנסה וגם בשביל הנפש – החיבור בין השניים לא תמיד מאפשר להתפרנס, אבל בהחלט עוזר להתגבר על המתח הזה – ולאט לאט, על הדרך, את גם צוברת נסיון ורואה את מגוון הפרויקטים שעשית.

ממש לאחרונה הבנתי שיש איזה חוט מקשר בין הפרויקטים שאני עושה, והוא התשוקה הזו לקחת חלק בנושא שמעניין אותך, ולהניע אותו. זה משהו שעיצוב יכול לעשות, וזה נותן כח להתגבר על כל החלקים האחרים בדרך, שדורשים עבודה קשה, שעות, קילומטראז׳

הטיימינג רותח

בואי נחזור אם כך לתערוכה ונדבר גם על #מי_תוג: איך הכל מתחבר ביחד?

#מי_תוּג התחילה כהלצה. יש לי סטודיו קטן בבית רומנו שאני חולקת עם אלי מגזינר, aka השותף הטוב בעולם ומעצב עילוי. בדלת ממול יושבים הרד אקסס, ופעם התיישבתי לקפה עם המנהל שלהם, גי דרייפוס. באותם ימים עבדתי על פרויקט בעבור שדולת הנשים ופרויקט אחר בעבור עמותת המכללה – בית ספר תעסוקתי לנשים שורדות זנות ואלימות. ישב איתנו מישהו שלא הכרתי ושאל מה אני עושה. עניתי שאני מעצבת, שעובדת בעיקר עם ארגונים חברתיים ועמותות, ובאופן ספציפי אני עובדת עכשיו על מיתוג ופמיניזם.

ואז עלה השם הגאוני. התקשרתי לסימונה, שהיא גם שותפה לתערוכה אבל גם חברה בלב משנה א׳ בבצלאל, והעלנו יחד רעיונות ויזואליים למיתוג של השם הזה. פתחתי חשבון באינסטגרם כי זה פורמט נורא פרקטי, ואני נורא מתחברת אליו כי אני יכולה להכניס בו את כל התהליך – מאיסוף השראות ועד ליצירה הסופית, כשכל פוסט עומד בפני עצמו אבל אפשר בקלות להציץ במכלול. כשהתחלתי לא ממש ידעתי מה אני עושה, אבל ידעתי מה יש לי לומר ונתתי לדברים להתגבש בעצמם

אז יש שם מגניב, מה הלאה?

יש גם מדבקה. אני אוהבת את הרחוב, רציתי לראות מה יקרה אם אני אדביק בו פטמות קטנות בכל מקום. זה משחרר, לעשות דברים בלי לדעת. עד כמה שאני מאמינה בתכנון וניהול נכון של פרויקטים, יש גם דברים שקורים מעצמם, וזה תענוג. התגובות נורא חמות, ברשת החברתית הן לא מפסיקות להגיע הרי. זה טיפה מלאכותי, ההתמסרות הזו ללייקים, אבל מה שמניע אותי הוא לגמרי השפה החזותית שאני בונה ולא מספר העוקבות, אז אני ממשיכה. 

העולם הולך היום לכיוון נורא דיגיטלי, חנויות קמות קודם כל ברשת ואז ברחוב. אני נורא מאמינה בחיבור בין השניים, בין מה שאת רואה ושומעת ונוגעת בו, לבין מה שקורה כשאת מאחורי המקלדת והמסך. זה בדיוק המרחב שמעצבים חיים בו – מצד אחד אנחנו מאחורי הקלעים, מצד שני בום! הרעיון הקטן שלך בילבורד. להוביל לפעולה ממשית מתוך משהו שהתחיל ברשת החברתית זה כבר לא דבר חדש, ותמיד היה לי קשר לעולם ההפקות, הכינוסים והלילה. הרעיון להרים תערוכה היה משהו שבא מהבטן

דני מירב

וננה בוריאן

נעם נוי

דודי דיין

מה ביקשתן לקבל לתערוכה, מה קיבלתן, כמה יעלה ולאן יילך הכסף?

שאלה טובה ונוקבת! 

קודם כל חיפשנו שיתוף פעולה עם עמותה פמיניסטית. חשוב להבין שמדובר ביוזמה שלנו, כלומר הפרויקט התחיל מהצד של העיצוב, ולא בצד של העמותה או המסר, אז היו הרבה גבות מורמות. חיפשנו כמובן ספונסרים שיכסו את עלויות ההדפסה, המסגור, התפאורה והעבודה שלנו. לא את הכל מצאנו, אבל קיבלנו תרומה ענקית מבית דפוס מדהים שהבעלים שלו מאמין במתן בסתר, מסגור במחיר עלות אצל רזיאל לוי מ־PRINTNFRAME, תמיכה כלכלית מקרנות ומאנשים פרטיים, ותמיכה שוות ערך לכסף מעמותות, מנהלות קהילה וגייסות כספים יקרות שנרתמו לאירוע ולמטרה. והמון תמיכה נפשית ממשפחה וחברים. זה דבר שאסור לשכוח אותו. הסביבה שלנו מרימה לנו בכל הזדמנות, וזה נותן המון כוח

נייס! והעבודות?

העבודות! וואו, העבודות נתרמו לנו ישירות על ידי האמניות, המעצבים והיוצרות המדהימות. הן נמכרות במחיר אחיד של 500 ש״ח, שמגלם בתוכו כיסוי עלויות ותרומה למטה למאבק בסחר בנשים ובזנות.

הראשונות להגיש עבודות היו כמובן מעצבות שאת העבודות שלהן העליתי באינסטוש של מי_תוּג לאורך השנה החולפת. אני מדברת בנקבה מטעמים פמיניסטיים, אבל לגמרי מתייחסת לכל המינים. התחלנו בחברות וקולגות, כמו נועה עמבר, אלי מגזינר, מאיה איש שלום, אלכס פרפורי, מרינה מייקלר ושמעון אנגל. במקביל הגיעו גם אמנים ומעצבות קצת יותר מוכרות כמו ליטל גוראי, נעה יקותיאלי, דודי דיין ומיכל היימן

ומה אפשר, אם בכלל ואם צריך, להבין מהעבודות?

הנושאים של התערוכה הם נשיות, תקווה, מחאה ומרד. אני חושבת שהמסר המרכזי של התערוכה כמכלול הוא מסר אופטימי, על איך אפשר וראוי להציג נשיות בישראל של שנת 2019. הטיימינג רותח, אנחנו לקראת בחירות והרחוב בוער מתיקים ושחיתות, אבל במקביל עולים גם קולות שקוראים לבחור בדרך אחרת, מכילה יותר, מלאת תקווה, סולידרית. 

אני חושבת שהמסר המרכזי של התערוכה כמכלול הוא מסר אופטימי, על איך אפשר וראוי להציג נשיות בישראל של שנת 2019. הטיימינג רותח, אנחנו לקראת בחירות והרחוב בוער מתיקים ושחיתות, אבל במקביל עולים גם קולות שקוראים לבחור בדרך אחרת, מכילה יותר, מלאת תקווה, סולידרית

חשוב לנו להשאיר את הנושא הפמיניסטי על סדר היום ולתת לו נוכחות ויזואלית חיננית וחצופה, לא רק שלטים של הפגנות באווירה איזוטרית. הפמניזם קורא לשוויון – אם מדובר על פערי השכר או על נשים כמוצר צריכה. זו קשת רחבה אבל היא נוגעת לכל תחומי החיים ויש המון דרכים לבטא אותה

תגידי, את אופטימית? חושבת שיהיה טוב יותר בזווית הפמיניסטית ונשים בעולם הזה במאה ה־21?

חד משמעית כן. אני חושבת שיש עלייה מטורפת של הלגיטימיות של המסרים הפמיניסטיים, ושל פמיניזם כתפיסת עולם. אתה רואה את זה במחאת הנשים בוושינגטון, בהפגנת הנשים שהיתה כאן, בכל מה שקורה עם תנועת #metoo ו#לאהתלוננתי. הדרך עוד ארוכה מאוד, אבל אני לגמרי מאמינה שמה שאני עושה כמעצבת עצמאית או כאחת מהיוזמות של התערוכה הזו, יש חלק אמיתי במאבק של נשים לשוויון – בכל העולם. 

דרך העבודה שלי כמעצבת פגשתי נשים שורדות זנות, אחת מהן אמרה לי פעם שהעבודה הוויזואלית שלי מאפשרת לה לספר את הסיפור שלה. זה קורה בצעדים קטנים, אבל זה קורה בהחלט ואני לגמרי חושבת שיש למה לחכות ושהמאבק הזה, כל חלק בו, חשוב מאין כמוהו

משמאל: סימונה כצמן, יסמין בן שחר, תמר מושינסקי וגל חוברה. צילום: הילה מרסל קוק

מדהים! וכל הכבוד. אולי תגידי מילה על השותפות שלך שרק הזכרנו בשם ולא אמרנו מי הן בכלל…

בדוק! השותפות שלי מושלמות ואני אסירת תודה על ההזדמנות לשיתוף הפעולה הזה. גל חוברה ויסמין בן שחר הן שתי חברות ושותפות לפעילות אקטיביסטית לקידום מעמדן של נשים: הן יצרו איתי קשר אחרי הפעילות שלהן עם להב הלוי, מרצה בבצלאל, מורה ושותף לדרך. הבנות קיבלו מלהב עיצובים, הדפיסו אותם על פוסטרים ומכרו אותם בבתי עסק שונים ברחבי העיר – והצליחו לגייס עד כה יותר מ־6,000 שקל בעבור מרכז הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית.

כשהחלטנו שאנחנו רוצות לעבוד יחד והתחלנו לדבר על התערוכה, גייסתי לצוות את סימונה כצמן, חברה טובה טובה שלי ומעצבת עצמאית גם היא. סימונה היתה חלק מצוות האוצרוּת של תערוכת הגמר בבצלאל בשנה שעברה לצידו של איל זקין, והיא באה עם טון של נסיון בתחומים של עיצוב חלל ותערוכות. החיבור שלנו מעמיק סביב הפמיניזם כי כל אחת מאיתנו סוחבת תיק ערכים דומה אבל שונה – סימונה עצבנית על פערי השכר, גל ויסמין משתגעות מלחיות במציאות שבה כל רגע מישהו עלול להטריד אותן ואני בוערת על הזנות. צוות לעניין

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? 

כן! הלב של התערוכה הוא באמונה שעיצוב ויצירה יכולים להוביל לשינוי חברתי, ובאמונה בשוויון – ובכך שנשים הן לא מוצר צריכה

יפה!

יפה לך! מוצאי שבת 9.3, בר ״הנסיך״, מדרחוב נחלת בנימין, תל אביב.
כל ההכנסות קודש למטה המאבק בזנות ובסחר בנשים.

The post יפה לך: תמר מושינסקי על נשיות, תקווה, מרד ומחאה appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשמונים את שמותיהם של המעצבים והמעצבות הגרפיים האמריקאים החשובים ביותר שפעלו במאה ה־20, מגלים כי לרובם מכנה משותף: הוראה בבית הספר לאמנויות חזותיות בניו יורק – ה־SVA. נראה כי הוראה במוסד היוקרתי, ששוכן במנהטן, היא תחנת חובה בדרך לכניסה לפנתיאון של גדולי המעצבים הגרפיים בארצות הברית. מילטון גלייזר, בוב גיל, איוון צ׳רמייף, פולה שר, מירקו איליץ׳, גייל אנדרסון וסטפן סגמייסטר – הם רק שמות אחדים של מעצבים – מרצי עבר והווה – שעברו בתחנה זו.

כרזות פרי עבודתם של מעצבים אלה, לצד מעצבים חשובים נוספים ששימשו כמרצים ב־SVA, מוצגות בתערוכה ״דימויים מהתחתית״, שנפתחה בשבוע שעבר בגלריה ויטרינה במכון טכנולוגי חולון. בתערוכה, שאצרה מיכל קסטיאל, מוצגות 59 כרזות מתוך אוסף המונה כ־200, שהופקו על ידי בית הספר בשנים 2019-1947 והוצגו בתחנות הרכבת התחתית של ניו יורק, במטרה לצוד נרשמים פוטנציאלים ללימודים. התערוכה היא תערוכה נודדת, אחת מסדרת תערוכות נודדות של ה־SVA; היא הוצגה בניו יורק לפני כשלוש שנים, ומאז צפו בכרזות המרשימות מבקרים ברחבי העולם, בין השאר בסין, באירלנד וברוסיה. לפני שנחתה בישראל הוצגה התערוכה בברזיל.

כריס בוזלי, 2018

ויקטור כהן, 2012

טווח השנים הרחב שבהן עוצבו הכרזות, ושאליהן נחשפו בזמן אמת מיליוני הנוסעים ברכבת התחתית, מאפשר ראייה רטרוספקטיבית והתבוננות מרתקת בהיסטוריה המפוארת של ה־SVA, שנחשב לאחד המוסדות לאמנויות חזותיות המובילים לא רק בארצות הברית, אלא בעולם כולו. מגוון הכרזות גם מייצג את מגוון השפות הגרפיות האמריקאיות של שבעת העשורים האחרונים. הכרזה, שהייתה לאורך רוב המאה ה־20 המדיום העיקרי בשירותם של מעצבים גרפיים, היוותה כלי חזותי שבעזרתו יכלו המעצבים להביע את קולם הייחודי. הכרזות שעיצבו מרצי המוסד היו לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני של התפוח הגדול.

בין הכרזות שמוצגות בתערוכה אפשר למצוא את זו שעיצבה בשנת 1973 אודרי פלאק, ובה נראה תקריב על ערימת צבעי קריולה, ומתחתיה הכיתוב ״בלה עימנו מספר לילות. זה עשוי לשנות את האופן שבו תבלה את שארית ימיך״. הטכניקה הידנית – זו שתינטש בעשור שלאחר מכן על ידי מרבית המעצבים הגרפיים בעת שיעברו לטכניקה ממוחשבת, מייצגת את שפות העיצוב הגרפי של שנות ה־70 של המאה הקודמת; זאת לצד החשיבה הפרסומית שבאה לידי ביטוי במשפט המצורף – כזו שהיום מצטיירת כתמימה.

בכרזה אחרת, שעיצב ב־2013 סטפן סגמייסטר, עשה מעצב העל האמריקאי יליד אוסטריה שימוש בתצלום פורטרט פניו שלו עצמו, בעוד שזרועות מפותלות של תמנון דבוקות לראשו ומרכיבות על פרצופו את המשפט ״Take It On – SVA״. מדימוי כה גרוטסקי קשה להתעלם, בטח ממרחק קצר, כפי שחוו משתמשי הרכבת התחתית בעודם ממתינים על הרציף.

אודרי פלאק, 1973

סטפן סגמייסטר, 2013

לדברי קסטיאל, התערוכה היא פרי יוזמתם של מירקו איליץ׳, חבר סגל ה־SVA ופרנסיס די טומאסו, מנהל גלריות ה־SVA, בעוד שהאוצר האמריקאי של התערוכה העולמית הוא אנתוני פ. רודס – משנה לנשיא ה־SVA. ״התמה של התערוכה כפי שנהגתה על ידי אנשי ה־SVA הייתה לחלוק עם העולם את פיסת ההיסטוריה של מיטב העיצוב הגרפי האמריקאי; מעין מסע בזמן של קונספט, חומר, שפה גרפית וטכנולוגיה״, היא מספרת ומתייחסת לעבודת האוצרות בגרסתה הישראלית של התערוכה: ״כאוצרת אני יכולה לומר שמעבר לכרונולוגיית הזמן, רציתי לייצר מרחב מעניין לתנועה בתוך התערוכה.

״כך, חלל התערוכה משמש פלטפורמה להיסטוריה של שפות העיצוב הפופולריות״, מדגישה קסטיאל. ״למבקר יש יכולת מוחשית לראות בחלל הגלריה את המעבר מעולם העיצוב הידני לזה הדיגיטלי; טיפוגרפיות מגוונות וטכניקות שונות, החל מרישומים בעיפרון, דיו ומכחול, דרך איורים וקולאז׳ים ידניים ודיגיטלים, ועד צילומים ודימויים דיגיטליים. האוסף מצליח ללכוד סגנונות מגוונים שאיפיינו תקופות מתחלפות, שופך אור על שינויים בשפה הגרפית של מעצבים אמריקאים בולטים. התערוכה מעניקה אפשרות נדירה לצפות במסורת של דימויים חזותיים שנמשכת על פני מספר עשורים ועד ימינו. אותו פורמט, אותו לוקיישן, אותו קונספט – נשארו רלוונטים עד היום״.

דימויים מהתחתית: גלריה ויטרינה, מכון טכנולוגי חולון.
שעות פתיחה: ימים א׳-ה׳ 10:00-17:00; יום ו׳ 10:00-14:00
נעילה: 27.3

מילטון גלייזר, 2001

מרווין מטלסון, 1982

The post דימויים מהתחתית: ההיסטוריה של שפות העיצוב appeared first on מגזין פורטפוליו.

מיכל ממיט וורקה / נזורי

שלומית ברויר אוצרת את תערוכת היחיד של מיכל ממיט וורקה, זוכת הפרס לאמנות חזותית ע״ש מירון סימה לשנת 2019. מתוך נימוקי הועדה: ״מיכל ממיט וורקה מייצגת דור חדש של אמנים ממוצא אתיופי, העוסקים לא רק במסורת העדה, אלא נותנים נראות לסוגיות חברתיות הקשורות במאבק על התקבלותם, זהותם ושייכותם של בני העדה האתיופית כחלק אינטגרלי מהחברה הישראלית. קולה האישי של וורקה – כאמנית, כאישה וכאידיאליסטית, המפלסת את דרכה בחברה הגמונית וסטריאוטיפית – הוא גם קולו של קולקטיב מודחק, מיעוט מושתק. היא מודעת לכוחה כאמנית המגיבה לרוח הזמן, למקום, ולקונפליקטים בשיח התרבותי, החברתי, הפוליטי והאמנותי.

״העושר הצבעוני והמבע החד המאפיינים את ציוריה הפיגורטיביים, יוצרים חיבור מקורי ומזוקק בין יופי, אהבה ומסורת, לאמירה ביקורתית שהיא שותלת בתוך הציורים באמצעות שילוט חוצות, תמרורי תנועה או במתן כותרות רבות משמעות. וורקה אוספת את מושאי הציור שלה בשיטוט יום־יומי, שגרתי, בתל אביב. היא מתבוננת באנשים, בבתים, בגינות ציבוריות ומציירת בעיקר דיוקנאות ונוף עירוני תוך שיבוץ דמויות בנות העדה האתיופית ודמותה שלה. עבודותיה יוצרות קולאז׳ רב־תרבותי המתגבש לכדי דיוקן אנושי וחומל אשר מרכיב את השלם – דיוקן יחיד־דיוקן רבים״.

מפגש גלריה: שלישי, 16.4.19 בשעה 18:00

מיכל ממיט וורקה, יין ברקן מאחורי השחורים. צילום: אברהם חי

אוסנת יהלי־סרבגילי, כניסת חברי הכנסת. צילום: ציקי אייזנברג

אוסנת יהלי־סרבגילי, קומת הממשלה. צילום: ציקי אייזנברג

אוסנת יהלי־סרבגילי / משכן

אוסנת יהלי־סרבגילי מציגה גוף עבודה חדש בציור (אוצרת: סאלי הפטל נוה) הכולל סדרת תפנימים מכנסת ישראל. בניגוד למרחבים המוכרים של הכנסת כמו המליאה או טרקלין שאגאל, היא פונה למסדרונות המשכן ולשאר חללים ציבוריים המפגינים, למרות משניותם, שפה עיצובית עשירה. הציורים, בפורמט גדול, הופכים את החללים הפונקציונליים לזירות מינימליסטיות מאופקות, כשהדרמה מזדקקת דווקא מתוך הניקיון העולה מהם.

החומריות האופיינית לחללים הללו – ריצוף שיש, חיפויי עץ ומעקות מוזהבים – מתורגמת במיומנות ציורית המעצימה את הברק העולה מהם, עד שהדימוי המצויר נדמה כגילום משופר של המציאות. אך הקומפוזיציות הללו, תוצר של מגע היפר־ריאליסטי מתעתע, מבוססות למעשה על שורה של מניפולציות לתצלומים ששימשו אותה כנקודת מוצא. יותר משהם ייצוג נאמן של המציאות, הציורים משדרים יחס אירוני לאסתטיקה הממלכתית הנקשרת למבני ציבור, ולכנסת ישראל בפרט.

מפגשי גלריה: שבת, 6.4.19 בשעה 12:00; שלישי, 30.4.19 בשעה 18:00

נגה גרינברג / עד שיאסף החול

שם תערוכת היחיד של נגה גרינברג (אוצרת: יעל רוכמן) מתייחס לרגע שבו יום החול נאסף ומתחילה השבת. איסוף של חול הוא בדיוק מעשה המנסה להקנות לסתמי וחסר הייחוד, מעמד של יחיד מסוגו, יקר ערך; הצילומים של גרינברג פועל באופן דומה מאוד.

הצילומים בתערוכה צולמו בפילם והם חלק מפרוייקט מתמשך שגרינברג עסוקה בו בשנים האחרונות. בשבתות שהיא מבלה עם משפחתה הרחק מהבית, הם לנים בבתי משפחות שנסעו אף הן לבלות את השבת מחוץ לבית. רגע לפני שנכנסת השבת היא מצלמת את המעון הזמני. הרגע הזה, לפני שקדושת השבת תאסור על פעולת הצילום, הוא רגע של אור יקרות נמוך שחודר לבתים, זהוב. המבט שלנו תלוי באוויר וכלוא באלומת האור כמו דגיגוני האבק ששוחים באור הזוויתי של בין ערביים. אנו לא זוכים למבט רחב, המעניק התמצאות במרחב, אלא הצצה מקוטעת שמכריחה אותנו לרחף במעין תווך.

התווך הזה הוא ליבת הפרוייקט, העדרם הרועם של אנשים בצילום חרף המצאותם התובענית של חפציהם האישיים ונוכחותם המרומזת; מרחב ביתי באופן ברור שמרגיש זר.

פתיחה נוספת: שלישי 19.3.19 בשעה 17:30; מפגש גלריה: שלישי, 9.4.19 בשעה 18:00

נגה גרינברג, קצרין, 2017

נגה גרינברג, קצרין, 2014

ענת קינן, צמצם

ענת קינן, צמצם (פרט)

ענת קינן / אישון, נקודת מוצא: תערוכה בסדרת נדבך 22

עובדות בשטח, ציפיות, עצמים דוממים, המקום והזמן – רשימת מלאי של הנִגלה למבקר בתערוכה (אוצר: עדו בראל). עבודתה של קינן מאתגרת את הצופה בבדיקת גבולותיה, ומחייבת התבוננות נוספת ביחסים בין העצמים. המעבר בין החללים בתערוכה מופרע והראייה נחסמת, כגולל על המים; נפחי אוויר, הכולאים את המפתן, את המעבר בין החדרים ואת החלון אל העולם. הגופים המאסיביים בתערוכה אינם אלא אפשרויות של השהייה, והמקום שהיה קודם, אינו אותו מקום, כי הרי אין אדם יורד אל אותו נהר פעמיים. בתערוכתה מציעה קינן עלילה מצומצמת, המסופרת כמִקשה אחת ומציעה סוג של דריכות – ערנות חדשה לעצמים ולעולם.

מפגש גלריה: שבת, 30.3.19 בשעה 12:00

בית האמנים ירושלים, שמואל הנגיד 12, ירושלים
פתיחה: שבת 16.3.19 בשעה 12:00 | נעילה: שבת 11.5.19 בשעה 14:00
שעות פתיחה חדשות: ב׳, ד׳, ה׳ 18:00-10:00; ג׳ 20:00-14:00; ו׳ 13:00-10:00; שבת 14:00-11:00; א ׳- סגור


The post תערוכות מרץ – מאי 2019 בית האמנים ירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

קיבלתם במייל פירוט של תכנית החיסכון לפנסיה שלכם. האם אתם פותחים אותו בכלל? ואם כן, מה מתוך כל שורות המספרים והנתונים שמוצגים שם אתם בכלל מבינים? הדבר נכון, ברמה כזו או אחרת, גם לפירוט חשבונות אחרים, שבמקרה הרע נמחקים מייד כלאחר כבוד, ובמקרה הטוב נשמרים בתיקיה שלעולם לא יעשה בה שימוש.

את הבעיה הזו שחברות רבות בעולם מתמודדות איתה, חברת סאנדיי־סקיי (SundaySky) הישראלית שואפת לפתור באמצעות הטכנולוגיה שפיתחה ליצירת סרטוני וידאו בהתאמה אישית. ״וידאו הוא מדיום שגורם לך להיות יותר מעורב עם התוכן, יש בו משהו מהנה יותר מאי־מייל, קל יותר לצרוך אותו לעומת חוויה טקסטואלית״ מסביר גיא עצמון, סמנכ״ל הקריאייטיב והמוצר של החברה. 

״והפרסונליזציה יכולה לעזור להנגיש מידע מורכב יותר להבנה, או מידע שכשהוא מגיע אליך מודפס לא יעניין אותך להעמיק בו. אני יכול להציג לך סרט על מצב חשבון הטלפון שלך, לקרוא לך בשם הפרטי, לספר לך כמה אתה חייב, מתי הכסף יירד מחשבון הבנק שלך, להסביר את הסעיפים השונים בחשבון ולקדם דברים שאנחנו רוצים שתעשה כתוצאה מהצפייה: להירשם להוראת קבע, לקבל חשבונית במייל במקום בדואר, להגדיל את חבילת הגלישה שלך וכן הלאה.

״ככלל אנחנו מאוד חזקים בעולם התקשורת, עובדים עם איי־טי־אנד־טי, ורייזון, קומקאסט – חברות התקשורת הכי גדולות בארצות הברית – ואנחנו מספקים להם וידאו פרסונלי לאורך כל התהליך. לדוגמה, הזמנת כבלים? תקבל סרט פרסונלי ברגע שאתה מסיים את ההזמנה שיגיד ׳הי יובל, תודה שהצטרפת׳, יסביר לך על החבילה שנרשמת אליה, ילהיב אותך עם התכנים שתקבל, יזכיר מתי יגיע הטכנאי להתקין, יעודד אותך לנקוט בפעולות נוספות וידאג שלא תבטל את ההזמנה. כמו שנטפליקס מציעים לך תוכן, אני יודע לעשות את זה בווידאו, בסרטון אישי עם שלוש המלצות בהתאם להרגלי הצפייה שלך״.

שלוש אופציות עיצוב בטכניקות שונות לאמריקן אקספרס

למה וידאו?

״זו שאלה מצויינת. כחלק מתהליך המכירה אני שואל גם את עצמי וגם את הלקוח למה וידאו ולמה התאמה אישית? למה המסר נכון לווידאו, ולמה פרסונלי? והתשובה היא קודם כל שבווידאו יש לך את היכולת להסביר קונספטים יותר מורכבים וטכניים. לדוגמה, תכנית הבריאות בארצות הברית היא עניין מאוד מורכב: כמה אתה צריך לשלם כל חודש? כשאתה הולך לרופא – כמה אתה משלם מהכיס שלך וכמה הביטוח מכסה? זה לא פשוט, לאנשים קשה להבין את זה, ובווידאו פשוט יותר להנגיש את המידע. על אחת וכמה כשהוא מותאם בצורה אישית, אני יכול להסביר דוגמאות עם המידע האמיתי שלך; זה לא רק להראות אזורים שונים בחשבון, זה מנגיש את המידע״.

ואז אתה רואה סרט של חתול עם 20 מיליון צפיות

עצמון, בן 41, גדל בתל אביב ובניו יורק. אחרי הצבא התלבט בין לימודי מדעי המחשב, אמנות ועיצוב. אביו שהה באותה תקופה בשליחות של משרד הביטחון בניו יורק, וכשגילה ב־SVA מסלול שמתמקד באמנויות המחשב, שכולל עיצוב למשחקי מחשב ואנימציה, החליט להירשם אליו (״לא חשבתי שאנשים עובדים בזה, שאפשר ללמוד את זה״).

הוא עבר לניו יורק ב־1999, ובמהלך הלימודים החל לעשות עבודות פרילאנס. ״זה התחיל מלעצב פליירים למסיבות ואז, בראשית ימי הרשת, גם אתרים וכל מה שצריך לעסקי המסיבות והמועדונים. זו אולי אחת הסביבות הכי יצירתיות שאפשר להתעסק בהן״. עם סיום הלימודים החל לעבוד כמעצב צעיר כשכיר, ולאחר ארבע שנים של עבודה, ושמונה שנים בניו יורק, הגיע לרוויה והחליט לחזור לארץ.

״הייתה לי תחושה שבגלל שאנחנו מקבלים את הבריף ממשרדי הפרסום ולא ישירות מהלקוח, גבולות הגזרה והיכולת שלי לפצח משהו מבחינה קונספטואלית הן יחסית מוגבלות. התחלתי להרגיש שאני עושה דברים שהקולגות שלי מעריכים, אבל אז אתה רואה סרט של חתול או ילד משחק בנייר טואלט עם 20 מיליון צפיות. רציתי לעשות דברים שיקבלו יותר חשיפה ולעבור למדיומים נוספים מעבר לעיצוב פרופר״.

בסוף 2007 הוא חזר לישראל עם אשתו והתחיל לעבוד במשרד הפרסום גיתם וללמד במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. ״זו הייתה תקופה מעניינת, אבל גם שם נוכחתי לדעת שאין לך באמת שליטה יצירתית. מצד אחד אני זה שעובד עם בתי פוסט, אבל עדיין יש לי לקוח, לא הכל יכול להתבצע ולקרות״.

בתחילת 2009 עצמון מספר שמיצה את עסקי הפרסום המסורתיים ו חשב לצאת לדרך עצמאית, אבל אז חבר משותף הכיר לו את אחד המייסדים של סאנדיי־סקיי, שהוקמה שנתיים קודם לכן ב־2007. כשהצטרף לחברה היה העובד ה־15 של החברה, עם צוות של מפיקה ואיש תוכן אחד שעבדו על בסיס פרילאנס. כיום החברה מונה 170 עובדים, 45 מתוכם בצוות הקריאייטיב, עם משרדים בניו יורק, בתל אביב ובטוקיו.

כיצד אפשר להציג מאות אלפי מוצרי אופנה שונים

במסגרת תפקידו כסמנכ״ל הקריאייטיב והמוצר, הוא חובש שני כובעים. ״בקריאייטיב אני מנהל מנגנון שכולל 45 אנשים: מנהלי פרויקטים, קריאייטייב, קופירייטינג, סטודיו, מעצבים, ארטים, אנימטורים, סאונד, צוות טכני; זו אופרציה די רצינית. בתל אביב מתנהל הסטודיו עם 18 אנשים ובניו יורק הצד היותר תוכני ואסטרטגי. במילים אחרות, בניו יורק זה כאילו משרד הפרסום ובארץ זה בית הפוסט; בניו יורק אנחנו יושבים עם הלקוחות ומחדדים את הבריף, בונים את הפרויקט, כותבים את התסריטים, ובארץ הצד היותר ויזואלי.

״מדי פעם אני מבליח ונותן הצעות, לא הנחיות: לקח לי הרבה שנים לשחרר. בניתי צוות חזק ואני מנסה לתת להם כמה שיותר כוח בידיים, להיות יועץ שלהם ומראה כשהם צריכים״. 

הכובע השני הוא הכובע המוצרי. ״אחד הדגשים האסטרטגיים שלנו בשלוש השנים האחרונות הוא להתחיל להוציא את הטכנולוגיה החוצה. עד היום רוב הפרויקטים נוצרו על ידי העובדים שלנו, אבל בשביל לעשות את קפיצת המדרגה הבאה אנחנו חייבים שאנשים מחוץ לחברה יוכלו להשתמש בטכנולוגיה שלנו. בשלוש השנים האחרונות אנחנו עושים מאמץ מאוד גדול לפשט ולהנגיש את הכלים למשתמשים חיצוניים.

״אם בעבר הכל היה בקוד מאחורי הקלעים, לפני שלוש שנים כתבנו פלאג־אין שמאפשר בצורה יחסית קלה לכל אפטריסט לעבוד עם הטכנולוגיה שלנו. החלפנו את כל הקוד במערכת ויזואלית שבה אתה יכול להגדיר הכל. היום קופירייטרים עובדים על המערכת שלנו ומגדירים את כל הלוגיקה של הסרטון, והם לא יודעים לכתוב שורת קוד״.

איך עיצוב תורם להצלחה של החברה?

״בסופו של דבר אנחנו חברת טכנולוגיה אבל במשך הרבה מאוד שנים, ועדיין, מה שהלקוחות שלנו קנו מאיתנו זה וידיואים. מבחינתם זה היה יכול להיות גמדים קטנים ש׳תופרים׳ מהר מאוד את הוידאו. הם לא חשופים לטכנולוגיה, הם קנו וקונים מאיתנו קריאייטיב, והתוכן הוא חלק מרכזי בזה. זה מה שהמשתמשים שלהם רואים בסופו של דבר וזה מה שדוחף להנעה ולתוצאות עסקיות. זה המוצר שלנו״.

היוזר־אקספריאנס החדש 

אל הסרטונים שמייצרת סאנדיי־סקיי אפשר להגיע בכמה דרכים, לא רק דרך המייל שמוביל לעמוד נחיתה: באפליקציות של החברות; בממיר של חברות הכבלים; ברשתות החברתיות, בפרסומות בפיד של פייסבוק ואינסטגרם או בפרסומת שמופיעה רגע לפני הצפייה בתוכן המבוקש ביו־טיוב. לדוגמה: חיפשתם מסור באתר של הום דיפו ולא קניתם אותו, אל תתפלאו אם תראו פרסומת למסור לפני הסרטון ביו־טיוב.

״שם ההתאמה עובדת קצת אחרת, מעודנת יותר, לא לפי השם שלך. אנחנו יכולים לקחת מידע מכל מני סוגים: בסיס לקוחות, קטלוג מוצרים של אתר, מזג אוויר, כל דבר שיכול להית מקוטלג ומסודר בטבלה, להעביר דרך אוסף של נכסים קריאייטיביים כמו אנימציה וקריינות, ולייצר בזמן אמת וידאו פרסונלי לכל צופה.

״בסופו של דבר אנחנו באים לפתור בעיות עסקיות שיש ללקוחות שלנו עם הלקוחות שלהם. בניגוד לעולם הפרסום היותר מסורתי, אנחנו לא עובדים ברמת המותג: המטרה שלנו היא לא לקדם את המותג באופן כללי. לכל פרויקט שלנו יש הנעה ברורה לפעולה. ואנחנו רואים תוצאות: אנחנו מצליחים לחתוך את מספר השיחות שהמותגים האלו מקבלים בעשרה או 15 אחוזים; אנשים מתקשרים פחות כדי להבין את החשבון שלהם או לקבל תזכורת מתי הטכנאי צריך להגיע״. 

מה נחשב הצלחה?

אנחנו עוקבים אחרי האנגייג׳מנט עם הווידאו: כמה אנשים צפו בו ועד איזה שלב. הממוצע שלנו הוא מעל 70 אחוז של השלמה של כל הסרטון. וזה בשמיים: הממוצע הכללי של סרטונים באינטרנט – תלוי כמובן מה התוכן – הוא בסביבות 20 אחוז. אנחנו מאמינים שהפרסונליזציה, העובדה שזה רלוונטי אליך, היא פקטור רציני״.

עד כמה זה באמת מותאם אישית?

״הפרסונליזציה גורמת לכך ששני סרטים לא יהיו זהים, לא רק ברמת השם או המספרים אלא אפילו באורך של הווידאו: מספר המסרים, הסצינות, יהיו שונות ביני לבינך בהתאם לפרופיל שלנו. המשך של כל סצינה גם יכול להשתנות: יש הבדל בין לקריין ׳גיא׳ לבין ׳כריסטופר׳, לדוגמה, גם אם הוא שבריר שנייה, והמערכת יודעת לכווץ או למתוח את הסרטון בהתאם״. 

יש סגנון שעובד יותר באנימציה?

״אלה לא פרסומות שפונות לרגש, הסרטונים מבוססי מידע וקודם כל אמורים להעביר אותו בצורה בהירה. אנחנו יודעים לבחור סגנון איורי ללקוח, למרות שהוא מתבסס קודם כל על ספר המותג. אבל, למרות שלכולם יש ספרי מותג די מבוססים, תמיד מפתיע לגלות מחדש שכמעט אצל כל החברות, גם הגדולות, כמה מעט הנחיות יש לווידאו. רוב ספרי המותג מוכוונים לפרינט או לדיגיטל.

״רמת הפרסונליזציה וסוג המידע משפיעים על הבחירה הסגנונית, כמה הוא הסברי וכמה חשוב לייצר התלהבות או חיבור למותג, איפה חשובים יותר האינפוגרפיקה והוויזואליזציה של המידע. לכל סרט יש את הקצב שלו: אם זה נושא מאוד מורכב ומסובך כמו תכנית החיסכון שלך לקולג׳, או משהו פשוט יותר כמו חמש המלצות לסרטים באייץ׳־בי־או״.

מה הכי חשוב בסרטונים שאתם מייצרים?

״חשוב לי לחבר בין ההבטים השונים של הקריאייטיב, בין תוכן ואסטרטגיה לוויז׳ואל. אחד הדברים שהכי מעניינים אותי לפצח, גם בתחילת הקריירה שלי וגם היום, זה איך לאזן בין שלושה אלמנטים בסרט: הויז׳ואל, הטקסט שמופיע על המסך והקריינות. אלה שלושה אלמנטים שאני יכול לשחק איתם ואני מאמין ביחס משלים ביניהם, שלא חוזר על עצמו. קריאייטיב טוב במדיום הזה קורה כשכל אחד מהאלמנטים עובד על חוש או רגש טיפה שונה. 

״לדוגמה, אם הקריינות היא ׳סופר׳ הסברתית, אני אנסה לאזן אותה בתמונה יותר אווירתית. אם הטקסט על המסך יותר מפורט, בקריינות אני אנסה להיות יותר ׳היי־לבל׳. יש לי אלרגיה למצב שבו הקריינות אומרת משהו ועל המסך כתוב את אותו הדבר, ובנוסף אתה גם רואה את זה. אם הקריין אומר תוריד את האפליקציה, על המסך יהיה כתוב למה זה טוב ובויז׳ואל נראה איך זה מפנה לך זמן ומה אתה יכול לעשות איתו.

״אם אתה גורם למישהו טיפה לחשוב ולא לדפוק לו את מה שאתה רוצה להגיד לראש, המסר שוקע ועובד יותר טוב. אנחנו מתעסקים הרבה במטאפורות ובנסיון לפצח את מה שאנחנו רוצים להגיד בצורה ויזואלית שתגרום לך לחשוב״.

לחשוב?

״יש מושג יחסית חדש יחסית, viewer experience (חווית צופה). זה היוזר־אקספריאנס החדש: מה קורה לפני, בזמן ואחרי צפיה בווידאו. אנחנו עובדים בהרבה מדיומים: סרט על מובייל לא יכול להיות אותו דבר כמו בדסקטופ; בפייסבוק לא יכול להיות אותו דבר כמו הפרי־רול ביוטיוב. הפורמט יכול להיות ריבועי או מלבני, אופקי או אנכי, עם אורך וסאונד שונים. איך הגעת לצפות בווידאו הזה? איך אני מניע אותך ללחוץ באי־מייל לקפוץ לתוך וידאו, ואיך החוויה הכללית נראית ולא רק התוכן עצמו״.

יש לכם נוכחות בישראל?

״דווקא המתחרים שלנו, או אלו שמייצרים דברים דומים, כולם ישראלים: idomoo או iview. אבל בסופו של דבר הטכנולוגיה הזו משתלמת רק מסדר גדול מסוים. לאיי־טי־אנד־טי יש שמונה מיליון לקוחות; לאמריקן אקספרס גם משהו כזה: זה קהל בסדר גודל אחר. קנה המידה הישראלי הוא לא הפורמט הכי משתלם כלכלית לעבוד בו, מבחינתי סדר גודל של פרויקט הוא לפחות כמה מאות אלפי דולרים. לחברות מקומיות המתמטיקה הזו לא בהכרח משתלמת.

״בהקשר הזה אני אגיד שקצת חבל לי שאין לתוצרים שלנו מספיק חשיפה בשוק המקומי. אנחנו עדיין קצת סוד, אף על פי שיש לנו את אחד מהסטודיואים הגדולים בתל אביב ושאנחנו עובדים עם חברות ענק. אנשים עדיין לא מספיק מכירים את היכולות שלנו ואת הקסם שקורה פה״. 

מתוך סרט אינטראקטיבי ללקוחות Target

The post גיא עצמון: חווית צופה היא היוזר־אקספריאנס החדש  appeared first on מגזין פורטפוליו.

איך יוצרים 12 אלף קונכיות של חלזונות ״דרחול ארץ ישראלי״, וכמה זמן זה לוקח? התשובה לשאלה נעה בין 12 שנה (העבודה החלה ב־2007) לבין הרגע, היום או השבוע, שבו הוצבו בחלל התערוכה במוזיאון הרצליה. מרגע שתפסו את מקומן במוזיאון העבודות של חיימי פניכל נראות כאילו נולדו שם, כאילו התגבשו על פני המקום, וגם אם לא היו שם תמיד, אין מהן דרך חזרה. החלון שנסתם בסופת חול; מוט הברזל החלוד הנטוי, כאילו נעקר משורש; הקיר החוסם את המבט בכניסה – כל אלה מייצרים מציאות חדשה, אסתטית להפליא אך מעוררת אי־שקט.

פניכל, הזוכה הראשון בפרס דיסקונט לאמנות ישראלית, מציג בתערוכת היחיד ״תל״ במוזיאון הרצליה עבודה יוצאת דופן בכל מובן: בחומר, בסגנון הריאליסטי, בנושאים שהוא בוחר ובקנה המידה. לכאורה יש פה מפרט מינימלי למדי: קיר לבנים, סולם, חלון חסום בחול, מריצה הפוכה על פיה, מסמר חלוד ו־12 אלף(!) חלזונות מטפסים על גבי בזנ״ט מאורך. הדרמה האצורה במיצב של פניכל נובעת קודם כל מהתגלית שלא מדובר בחומרים מן המוכן (רדי־מייד) אלא להיפך, בעבודת יד וירטואוזית ובחומרים שבריריים ופריכים.

פניכל, בוגר המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל ואמן שכבר צבר רקורד מרשים של עשייה והצגה בתערוכות, בולט בייחודו בנוף האמנות המקומי. הוא מפסל בחומרים כמו חמר, מלט, חול ופירורי חלודה. העבודה כולה עשויה בטכניקות מסורתיות, שמרניות (במובן החיובי) של עבודת האמן/אומן. הפיסול הריאליסטי שלו מפנה מבט אל היום־יומי והנחות, ומעלה אותו למעמד של פסל מוזיאלי. הוא קורא לצופה להשתהות רגע ולחשוב האם הדברים הם כפי שהם נראים?

תערוכת יחיד נוספת של פניכל, מיצב מיוחד למקום תחת הכותרת ״בבל״, תיפתח ב-15.3 בגלריה של בית הספר בסיס לאמנות בהרצליה, לא רחוק מהמוזיאון.

בין אתר הבנייה לחפירה הארכיאולוגית

בתערוכה ״תל״, המוצגת כחלק מאשכול התערוכות ״זירת האירוע״, פניכל רותם לעבודתו את עולם המושגים החזותי והאסוציאטיבי של אתר בנייה, ומשכנע את העין תחילה באמיתות החומר, ביכולת לבנות ולהקים משהו יציב ושריר. לתוך המושגים האיתנים הללו הוא טווה סיפור חלופי, מובלע, שעולה ממנו תחושת עזובה מזדחלת, הרס כבוש מתחת לפני השטח. אותם החומרים יכולים לשמש לבנייה או לספק עדות אילמת לנטישה, לחורבן.

הסוד הדורש פענוח והרמז לכאוס שעולים מהעבודות אינם מקריים. ״אני אוהב לעבוד תמיד על המתח בין פוזיטיב לנגטיב, בין אתר הבנייה והחפירה הארכיאולוגית״, אומר פניכל. מכאן גם כותרת התערוכה ״תל״, שמדברת על מה שכיסה הזמן, אתר חפירות פנימה ומטה, מקום להשערות על אירועים שקרו וחיים שקדמו לנו, ולעומתה הרמז לבנייה של עתיד, של צמיחה כלפי מעלה.

את קונכיות החילזון, שנראות כאילו נאספו ביד ילדותית מעל לגבעולים יבשים בשדות, הוא יצר בפיסול קרמי, ״עבודה שהתחילה במחלקה לקרמיקה בבצלאל ב־2007. הקונכיות עשויות יציקות קרמיקה ומצויירות ביד״. הצטברותן בדבוקות על פני המוט, והכמות אדירה, היא חלק מהרושם העז של העבודה. על מסגרת חלון קיים בחדר הוא לוכד בין שתי זגוגיות דימוי מופשט בחול. לא סתם ערימה, אלא נוף שיש בו נתיבים והתגבשויות, ״מעין תוך של קן נמלים. כשמתבוננים בקן נמלים אנחנו רואים רק את פני השטח. הערימה שרואים בחוץ היא מעין נגטיב של החפירה פנימה״, אומר פניכל.

מערום או מפולת חול נוספת זולגת לתוך החדר מתוך חלון קטן בצד השני. אף זו עבודה סייט־ספסיפיק, פיסול רך למחצה, שברירי. היא עשויה מחול ודבק שייאפשר לה לשרוד בתקופת התערוכה. בכניסה ניצב קיר החוסם את המבט ודורש מהבאים לצעוד פנימה בזהירות. מה שנראה כמו בלוקים של בנייה (חומר שפניכל השתמש בו בעבר בעבודותיו), הפעם הוא יציקת בטון דקיקה בדמות בלוקים.

הסולם – שנראה כמו סולם מאולתר, שבנאים מרכיבים בשטח מכמה קרשים – כאן הוא מפוסל בחול. המסמר הבודד הנעוץ בקיר – ״מסמר 10״ חלוד, שקל לחלוף על פניו מבלי להבחין בו – הוא פסל מיניאטורי, עשוי מחלודה שנאספה ממסמרים חלודים ונוצקה מחדש בתבנית בדמות מסמר.

עוף החול

יש מי שישאלו למה, בעצם? הרי לא חסרים חומרי גלם לעבודה. אבל הסקרנות החומרית של פניכל היא חלק בלתי נפרד מהקסם של עבודתו. אולי משהו מזה טמון בסיפורו האישי, כפי שכתבה טלי תמיר בטקסט התערוכה: ״קוצו של יוֹד מבדיל בין הדוד חיים פניכל ז״ל, שנהרג במלחמת ששת הימים וקיבל לאחר מותו את עיטור העוז של הרמטכ״ל, לבין אחיינו, הפסל חיימי פניכל, יליד 1972, הקרוי על שמו.

״תמונת הדוד המת עם הכתובת ׳חיים פניכל ז״ל׳ השקיפה אל חיימי הילד מדי שבוע, בביקוריו בבית סבו וסבתו. משם יצא למסע נמלים איטי, שנועד לגעת בילדות ההיא ובישראליות ההיא ולהחיל עליהם מטמורפוזה פנימית״. תמיר מפרשת את הדימוי של תל חפירות ושל אתר בנייה כ״שני אתרים רוויים בסימבוליקה ציונית־ישראלית״.

ופניכל מסביר: ״העבודות נובעות כולן מרעיון מרכזי של ׳עוף החול׳, של משהו שנשרף לאפר או התפורר עם הזמן וקם לתחייה בכל פעם מחדש״. כוחות טמירים נדרשים למי שיכול לקום מאפרו, וכוחות כאלה מרומזים ביכולת הפיסולית המדוייקת כל־כך. בזירת האמנות הישראלית דיוק ופיגורטיביות נתקלים לא פעם בפקפוק, כאילו המבט נחסם בצורניות ולא יורד לרובד המשמעות. במקרה זה העבודות נטענות במשמעות ״הרת אסון״ גם בשל ההקשר שבו הן נתונות.

האוצרת איה לוריא ״שתלה״ את תערוכת המיצב הפיסולי פניכל בין תערוכות שמנהלות דיאלוג עם התמות שלו. קיר הבלוקים נראה כהמשך טבעי למעקב הבנייה בצילומים של אברהם חי. מצידו האחד הדר סייפן, המצלמת תוכנית חירום לפינוי אוכלוסייה, מצידו האחר עודד בלילטי – החוזר ומביים צילום באתרים טראומטיים שצילם בהם בעבר. נורית ירדן ושרון פוליאקין, המלקטות כל אחת בדרכה שאריות מאתרי שוליים. אלדד רפאלי וגסטון צבי איצקוביץ עוסקים בכאוס, בהרס וחורבן, כמצב בלתי פוסק במתח הישראלי־פלסטיני (שתי התערוכות מתמקדות בגבול עזה).

אבל יותר מכל מתכתבת עבודתו של פניכל עם עבודתו של מיכה אולמן, ״דו משפחתי״, שהעבירה לאולם המוזיאון את שרטוט ביתו ובית שכניו של האמן ברמת השרון, באדמת חמרה רכה ואדומה. אולמן, חתן פרס ישראל, בשנות ה־80 לחייו, נראה כמי שמניח יסודות לעבודת הבנייה והחפירה של פניכל, הצעיר ממנו בשנות דור. כמי שמתבוננים במציאות כל אחד מהם מנקודת המוצא שלו, הם מציגים תמצית של מציאות ישראלית. כזו שיכולה להיות נכונה גם למקומות נוספים בעולם, אבל שורשיה בסבך ההוויה המקומית.

פרס דיסקונט לאמנות ישראלית לשנת 2019 יוענק לאמנית נטליה זורבובה, מקבוצת הברביזון החדש, באירוע פרטי במוזיאון הרצליה ב־24.3. באירוע תרצה טלי תמיר על עבודתו של חיימי פניכל.

The post חיימי פניכל: אי־שקט יפה להפליא appeared first on מגזין פורטפוליו.

בשנת 2015 קיבלו חברי קבוצת ״התעוררתי או לא״ חלל משותף בגלרית גבירול בתל אביב, והתחילו בעשייה אמנותית משותפת רשמית. ״החיבור בינינו נוצר בטבעיות, אנחנו חברים שנים וכולנו עוסקים באמנות״ מספר חבר הקבוצה נדב ריבוא (נדובה), די.ג׳יי ומפיק מוזיקלי, על האופן שבו נולדה הקבוצה הגדולה של אמנים כה שונים ומגוונים. ״עד שקיבלנו את החלל בגבירול היינו עושים מסיבות יחד, יוצרים מוזיקה וארט״, מוסיפה נטעלי פלדסמן. ״התערוכה הנוכחית בבית רומנו היא הגדולה והמשמעותית ביותר שיצרנו עד כה, אחרי שכל אחד מאיתנו עבר דרך, סיים לימודים, עשה כמה דברים, ונמצא היום במקום הרבה יותר שלם ובשל״.

השם ״התעוררתי או לא״ לקוח מאלבומה של ענבל פרלמוטר שהושק מחדש לפני כשנה בציון 20 שנה למותה. ״מעניין אותנו במיוחד קו התפר שבין חלום למציאות״ אומרת פוליאנה אור, ״הטלת ספק במציאות כפי שאנחנו מכירים אותה תוך הסתכלות החוצה, לחלל חיצון. טשטוש גבולות, שריפת גשרים. סוג של קריאה לעזרה מעולם אחר, שמולו צריכה האנושות כאן, בכדור הארץ, להתאחד בשלום ובאהבה״, היא מוסיפה בחיוך אופטימי.

פוליאנה אור

זו השנה השנייה שהחברים מציגים יחד תחת השם הזה. ״רצינו להמשיך את החיבור המוצלח בין מוזיקה אלקטרונית לאמנות ויזואלית, אבל לקחת את זה הפעם למקום שמערב גם שירה, פרפורמנס ואירועים מזדמנים שמשלבים את הקהל באופן אקטיבי״, אומר ריבוא; ״ליצור חוויה שעוטפת את הצופה, מזמינה אותו לשהות בחלל התצוגה כשסביבו קורים דברים אחרים כל הזמן״.

צניעות גלקטית

השיחה עם ארבעה מחברי הקבוצה התקיימה על המדרגות של בית רומנו, בערב פתיחת התערוכה בשבוע שעבר. דלת הכניסה לחלל התערוכה מכוסה בווילון שחור, כמעט נבלעת בהמולה של מסעדת רומנו העמוסה. ״היה לנו חשוב להיות במקום שונה מהקובייה הלבנה הקלאסית״, מסביר איציק מור. ״רצינו מקום נגיש לקהל שלא בהכרח הולך לגלריות כדי לפרוץ את הגבולות האקסקלוסיביים של עולם האמנות ולהפגיש את האמנות עם המציאות, עם החיים האמיתיים״.

כשהצופים צועדים פנימה הם מוזמנים להכנס לעולם מקביל, עולם של חלומות והזיות נעימות, מלוות במוזיקת רקע סלונית. במרכז החדר, וידאו ארט שיצרה פלדסמן בשיתוף פעולה עם אור, מוקרן על התקרה, תחתיו מונחות בובות ענק, גם הן מעשי ידיה של אור, המזמינות את הקהל להיזרק בחיקן בעודו צולל בצפייה בווידאו המהפנט. מסביב פזורות יצירות של חברי הקבוצה הכוללות מיצג וידאו אוראקל שלצידו מדפסת שמדפיסה הזמנות מהמסעדה הצמודה ללא הרף וללא מענה; חלונות הצצה לעולמות מיניאטורים; הר של סלעים צבעוניים עשוי משמשונית; סדרת תבליטים עשויים מרצועות גבס וקרטונים ממוחזרים; צילומיו המונוכרומטיים העצמתיים של מור; ועוד עבודות של שאר חברי הקבוצה: נועה גופר, ניל כהן, עמר רבוא, רחל לויאן, נעמה זהר, יעל רבוא, שאול צמח, אליה אבוטבול, ג׳רמי פוגל ועודד כרמלי.

יש גם חדרון מעוצב שיארח שאמאן אורבני לפרפורמנס עם קבלת קהל; תוכנית מוזיקלית הכוללת הופעות של נגן כלי מיתר תורכי, פסנתרן קומי, וההרכב Arizona Brothers; וטקס זימון חייזרים. אני מביטה בהם בסקפטיות והם מסבירים שהם עושים טקסי זימון חייזרים אחת לחודש: זה התחיל באתונה, המשיך באשלים שבדרום הארץ, וממשיך כעת בתל אביב. הרעיון שעומד מאחורי הטקסים הללו הוא פנייה החוצה בקריאה לעזרה, התבוננות בזרות במעין צניעות גלקטית (״אנחנו מאמינים שההתעסקות במחשבה שיש חיים מחוץ לכדור הארץ יכולה להביא לאיחוד בין האנושות״).

פוליאנה אור

שאול צמח

נטע לי פלדסמן

השיחה גולשת לדיבורים על זהות וזרות ואני תוהה איך הקבוצה, המורכבת מאמנים תל אביביים שחיים בעיר ופועלים במרחב המוכר והבטוח שלהם, יחד בסצנה קטנטנה, מתחברים למושגים האלו. ״בתור אמנית, את כל הזמן מרגישה זרה״, אומרת פלדסמן. ״החברה כל הזמן מציבה אותך מול סטנדרטים שאת מבקשת לאתגר, ואת צריכה להסביר את עצמך, להתחבר לערכים שאת מאמינה בהם ולפעול על פיהם, גם אם הם לא מובילים לדרך המקובלת. המצב הזה מלווה בהרגשה יוצאת דופן, זרה״. ״מה גם שבאמנות יש הטלת ספק מתמשכת בכל דבר ובכל אחד. אנחנו כל הזמן עסוקים בשאלות של זהות – על עצמנו, על העולם הסובב אותנו, על המצב הפוליטי, על החברה. אין לזה סוף״.

אתם נראים ונשמעים מאוד מגובשים. איך הדינמיקה הקבוצתית עובדת בתהליך היצירה לקראת תערוכה? יש קו מנחה? איך מחליטים מה כן ומה לא לעשות?

פלדסמן: ״כל אמן יצר אינדיבידואלית תחת הכיוון המנחה ׳התעוררתי או לא׳, כשברקע התנהל שיח מתמשך בין כולנו. אנחנו כבר מכירים וסומכים אחד על השני, וכיף לנו לפעול יחד. האנשים של התדר עזרו ותמכו לאורך כל הדרך – נתנו תקציב וסייעו בכל מה שביקשנו. היה להם חשוב להביא תוכן ייחודי ומעניין שלא בהכרח משתלם כלכלית, וזה ממש לא מובן מאליו״.

התערוכה תהיה פתוחה עד יום חמישי 7.3 ובמאי תפתח תערוכה נוספת של הארבעה – פלדסמן, אור, ריבוא ומור – בגלריה אלפרד בתל אביב. ״אנחנו כל הזמן עושים אמנות ומדברים על אמנות, וגם מקבלים המון השראה אחד מהשני״, מסכמת פלדסמן, ואני מרגישה שזה לא עוד משפט קלישאתי אלא דרך חיים של קבוצה מגוונת ומוכשרת שעוד תעשה דרך ארוכה בעולם האמנות המקומי.

The post ערים? קבוצת ״התעוררתי או לא״ מטילה ספק במציאות appeared first on מגזין פורטפוליו.

הכניסה לגלריה רו־ארט מפתיעה: הדלת האדומה מובילה לאולם ריקודים. הקובייה הלבנה נעלמה, ואת מקומה תפסה סצנה שנלקחה מסרט ״בחזרה לעתיד״ או אולי ״טווין פיקס״. במקום לראות יצירות אמנות אנחנו נקלעים לאולם ריק כמעט, להוציא כמה שרפרפים מפוזרים פה ושם ובלונים אדומים בדרגות שונות של התרוקנות מאוויר. שרשרת נורות צבעוניות, שני מיקרופונים עומדים וממתינים לזמרי קריוקי, מחשב פולט מוזיקה מפלייליסט גמיש לחלוטין.

הסט מזכיר מסיבת כיתה תלושה ממקום ומזמן, אבל כזו ששמורים בה סממני העליבות והפוטנציאל להתרומם אם רק יבואו האנשים הנכונים ויעשו קצת שמח. המאמץ הכרוך בלהיות ״האנשים הנכונים״ וב״לעשות שמח״, נלקח בחשבון. האווירה הדהויה משהו, שעולה מהרצפה הירקרקה (כמו של אולם התעמלות בבית ספר, אבל רכה ומזמינה יותר), מהווילונות חסרי הזהות ומהקירות ספוני הטפט־במראה־עץ – הכל חלק מהאפיון העל־זמני שרצו היוצרים להעניק למקום.

את התערוכה ״יש אור שלעולם אינו כבה״ תכננו ניר סגל ואלואיז פורניאלס כעבודה משותפת, שמזמנת סיטואציות מגוונות של מפגש והתנהגות, ברמות אינטימיות שונות (אוצרת: לאה אביר). ״זו לא המסיבה שלי, אלא של מי שנכנס״, אומר סגל. את השרפרפים (תזכורת לעבודות קודמות של סגל. הבלונים הם רפרנס לעבודות של פורניאלס) אפשר לסדר בקלות לישיבה משותפת כקהל או לשיחה ספונטנית; רצפת הריקודים; המיקרופונים שממתינים למי שיתמסר וישיר – מבחינת היוצרים זו רק ״הצעת הגשה״. הוא עצמו נמצא שעות רבות בתערוכה, וכשהוא לא שם הוא מתעקש שיהיו במקומו מארחים מתנדבים למסיבה הבלתי נגמרת.

ערב ריקודי סלואו בתערוכה. צילום: ניר סגל

שרים בתערוכה. צילום: ניר סגל

מראה הצבה בתערוכה. צילום: לנה גומון

אחד הדברים שמרחיקים אותו משם הוא ספסל שניצב בנקודה מרוחקת בעיר, במלון לינק בשדירות שאול המלך, שלצידו שרים בכל יום (הוא או אחרים) בשעת השקיעה את השיר של הסמית׳ס שעל שמו נקראת התערוכה, ״יש אור שלעולם אינו כבה״. ספסל תאום לזה נמצא מחוץ לגלריה, ולצד כל אחד מהם, הפתעה: פנס רחוב שלעולם אינו כבה.

אירוח ונדיבות

סגל ופורניאלס נפגשו בתוכנית לדוקטורט של בית הספר לאמנות סלייד בלונדון. מאז עבדו יחד מספר פעמים במסגרות שונות, כולל בתכנית השהות של Outset בייקר סטריט. הפרקטיקה המשותפת שלהם בוחנת מערכות ערך, אירוח ונדיבות, ובוחנות את גבולות האמנות ונקודות המפגש שלה עם החיים עצמם. הם מזמינים את הקהל, באמצעות פעולות ומיצבים, לקחת חלק וליצור תוכן יחד איתם.

כמעט כל דבר בתערוכה הוא טריגר לפעילות, שיש מי שירצה לקחת בה חלק ויש (רבים) שיירתעו. אם שואלים את סגל עד כמה הוא מצפה שאנשים ייכנסו וישירו או ירקדו, הוא אומר שהוא לא מצפה לדבר – רק מציע.

מראה הצבה. צילום: לנה גומון

״רצינו ליצור הזדמנות לאנשים להרגיש שלא בדיוק ׳הם העבודה׳ אלא שהעבודה תהיה מה שהם יעשו ממנה. זו הזמנה פתוחה. החלל כייפי – אפילו סתם לשים מוזיקה ולשבת. בפרקטיקה המצטברת שלנו אנחנו חוקרים מצבים של אינטימיות בחללי מעבר״.

אתה מדבר על אינטימיות כפויה, כמו במעליות או בחדרי המתנה? זו לא בדיוק מסיבה.

״לא בדיוק מסיבה אבל כן נוצרות מערכות יחסים. חדר מלון הוא חלל מעבר. הקשר עם המלון הפך למורכב יותר – כי מלונות דן (בעלי מלון לינק) תרמו לתערוכה גם את הווילונות בגלריה. יש בזה מעין העברה סימבולית של זכרונות מחדרי מלון ומאנשים שחלפו בהם. גם הגלריה היא חלל זמני. והיא מציעה מערכת יחסים עם עבודת אמנות – אפשר לחשוב על זה כהזדמנות אינטימית״.

זה מייצר מצבים לא נוחים (awkward) וזה מייצר הרבה רגעים דלים.   

״נכון. ורגעים דלים הם גם מקור לצמיחה של דברים נוספים. אלואיז מדברת על ההזדמנות להשתעמם או הזדמנות לחוות אי־נוחות – כחומר שאנשים נמנעים ממנו בכוח. ממש כמו האפשרות לשיר או להשתמש בחלל ובאביזרים כאוות נפשך. בחלל שיצרנו יש מנעד רחב של אפשרויות פעולה ושל חוויות שנחוות ושלא נחוות – לפי בחירה״.

פורניאלס נשארה בלונדון והוא מייצג אותה בהיעדרה. סגל הוא ישראלי שחי עם משפחתו ועובד כבר מספר שנים בלונדון. הוא מציג במסגרות שונות בארץ ובחו״ל, בין היתר הציג בשנים האחרונות תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה ותערוכה קודמת ברו־ארט, שגם בה היה שיתוף אינטנסיבי של הקהל בפעילות. בתערוכה הנוכחית לצד קהל מזדמן הגלריה פועלת כחלל מארח למפגשים יזומים ופעילויות – ואפילו מופעים.

יש אור שלעולם אינו כבה, שרים את שיר הנושא כל ערב בשקיעה במלון לינק. צילום: ניר סגל

מראה הצבה מחוץ לגלריה. צילום: לנה גומון

צילום: ניר סגל

איך נבנה הקונספט, עד כמה אתם יודעים מה הולך להיות?  

״אנחנו משתפים סיפורים זה עם זה ומוצאים נקודות אחיזה משותפות. שנינו ילידי האייטיז, מגיעים ממקומות שונים, מרקע תרבותי שונה, אבל יש לנו הרבה במשותף – הסמית׳ס לדוגמה, השיר שבחרנו, הוא כמו זיכרון משותף למרות שלא חווינו אותו ביחד. רצינו לדבר על אינטימיות והשיר נבחר תוך כדי העלאת זכרונות ואסוציאציות מהילדות, חוויות מיניות ראשונות, אהבה ראשונה, חרדות, חרדת המוות. נקודות המפגש גורמות לנו לחשוב שאינטימיות היא לא רק פרטית״.

בין האירועים המרכזיים בתערוכה, בכל שבת (גם השבוע) עלה בגלריה מופע מחול שיצרו הכוריאוגרפים יוסי ברג ועודד גרף במיוחד בעבור התערוכה: ״יום אחד אהבה נכנסה לגלריה״. כותבים ברג וגרף: ״שלוש דמויות רוקדות כדי למלא את הפער בין עולמן הפנימי לזה שבחוץ, בין מי שהיו למי שהן היום, ובין האופן שבו אהבה נתפשת ומוצגת בתרבות לבין האופן שבו היא נחווית על ידי יחידים״.  

״יש אור שלעולם אינו כבה״, גלריה רו־ארט, המרץ 3, קריית המלאכה, תל אביב.
התערוכה תינעל בשבת (9.3) ועד אז יתקיימו בגלריה ביום חמישי, 7.3, בשעות 12:00־18:00, קטעי מחול מתוך ״יום אחד אהבה נכנסה לגלריה״; בחמישי בשעה 19:30 ערב היסטוריה גאה בשיתוף ״איגי״ – עמותת נוער גאה; ביום שישי בשעות 11:00־14:00 קריוקי בשניים עם ניר סגל; ובשבת ב־12:00 המופע ״יום אחד אהבה נכנסה לגלריה״ של להקת יוסי ברג ועודד גרף (ההרשמה נסגרה).

The post אינטימיות זהירה: ניר סגל ואלואיז פורניאלס משאירים אור דולק appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

במשך מספר שנים עסקתי בבית התפוצות בכתיבת תכניות אודות ההשפעות השונות שעיצבו את הזהות היהודית בגולה, תוך שימוש במרחב המוזיאלי כאילוסטרציה ופרשנות לנושא. עקב הכרות עם עבודתי הוזמנתי על ידי מוזיאון ארץ ישראל לאצור תצוגת קבע על תולדות הדואר בארץ. היה זה מיזם משותף למוזיאון, לרשות הדואר ולעיריית תל אביב.

כך, מוזיאון הדואר והבולאות, שנפתח ב־1998, היה עבודתי הראשונה כאוצרת. התצוגה התפרסה על כ־800 מ״ר ועבדתי בשיתוף פעולה עם האוצרת המשנה, לילך גילעד, ועם המעצב אליאב נחליאלי. תחת השם ״3,000 שנה של העברת מסרים״ הצבנו תערוכה רב־תחומית ואינטראקטיבית שגוללה את תולדות הדואר בארץ ישראל על רקע התמורות ההיסטוריות, החברתיות והמדיניות שידע האזור.

שרה טוראל. צילום: מ״ל

מוזיאון הדואר והבולאות, 1998. צילום: לאוניד פדרול קביטקובסקי

התחנה האחרונה

בחודש שעבר פתחתי במוזיאון ארץ ישראל תערוכה חדשה, ז׳קלין כהנוב – הלבנט כמשל. הציר המרכזי של התערוכה מציע מבט על חייה של כהנוב – סופרת, מסאית, מבקרת ספרות פמיניסטית – בתוך ההקשרים הרחבים שבהם צמחה, חיה ויצרה (מצרים, ארצות הברית, צרפת, ישראל). אמנות ישראלית עכשווית עוטפות את סיפורה: אלו יצירות המקיימות דיאלוג בין מזרח ומערב, משקפות מתח מגדרי ומביעות את הרב־קוליות של הזהות הישראלית המורכבת כל כך, כלומר מעניקות פרשנות אקטואלית ללבנט ולראיה הפמיניסטית במרחב של ימינו. כהנוב התייחסה במסות שלה ללבנטיניות כתיאוריה של תרבות, למעמד הנשים, ליחסי אשכנזים ומזרחים, לפריפריה גיאוגראפית של ארץ ישראל. היא הייתה אינטלקטואלית אמיצה ופמיניסטית מוצהרת.

התערוכה כוללת תצלומים, ציורים, מסמכים, כתבי יד, מכתבים, כרזות, קטעי וידיאו המתייחסים אל כהנוב (רונית מטלון משוחחת עם דורי מנור; ריאיון מיוחד עם חיים באר) ועוד. מנעד רחב של אמנים ואמנויות משתתפים בתערוכה: עליזה אורבך, אליהו אריק בוקובזה, רות קסטנבאום בן־דב,ליאור גריידי, ז׳וזף דדון, נבט יצחק, עידו מיכאלי, ורד נסים, מרב סודאי, שי עבאדי, אסד עזי, זמירה פורן, תמיר צדוק, שולה קשת, פטימה אבו רומי, טל שוחט, דפנה שלום, מאירה שמש, פאטמה שנאן.

ז׳קלין כהנוב. צילום: באדיבות לורה ד׳אמדה

ז׳קלין כהנוב – הלבנט כמשל. צילומי הצבה: עמליה לוקאש

פאטמה שנאן, מאנר 2. צילום: באדיבות לורה ד׳אמדה

מכל מלמדיי השכלתי

בשנת 1996, שנה לאחר רצח רבין, נהלתי את פרויקט ההפקה של התערוכה ״מפה של זיכרון״ שאצרה בתיה דונר. מדונר למדתי את המורכבות והעומק הנדרשים ליצירת תערוכה משמעותית. היא שמשה בעבורי מופת לאוצרות אינטליגנטית.

תערוכת החלומות

אני לא יושבת וחולמת. אני חוקרת.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה שלי תעסוק בנושא הקרוב לליבי בשלב הזה של חיי: התהוות זהות נשית חדשה בתוך עולם עד עתה פטריארכלי במהותו.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

בר־כוכבא – זכרון היסטורי ומיתוס הגבורה. אוצרת: שרה טוראל. צילום: לאוניד פדרול קביטקובסקי

אתיופיה – מסע אל ארץ הפלאות. אוצרת: שרה טוראל. צילום: לאוניד פדרול קביטקובסקי

The post מגלים אוצרות // שרה טוראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

מנכ״ל חברת Nudie Jeans, פאלה שטיינברג, הגיע אתמול לשנקר במסגרת שיתוף פעולה בין החברה לקורס ג׳ינס־קיימות שמתקיים במחלקה לעיצוב אופנה – בהנחייה העיצובית של מאיה ארזי והטכנית של אופיר איבגי – בתיווכה של רשת סטורי, יבואנית נודי ג׳ינס בישראל. לאחר שהסטודנטים הציגו בפני שטיינברג את הפרשנות העכשווית שלהם לג׳ינס – תוך שהם משתמשים בג׳ינסים משומשים, ובתרומה של 120 מ׳ של מטרים של דנים 100% אורגני של החברה – העיצוב המחודש של שיר כהן לחיג׳אב נבחר כזוכה. כהן תטוס לסטודיו של נודי ג׳ינס בשבדיה ותיפגש עם המעצבת הראשית של המותג. 

ההשראה של כהן לעיצוב בחדש הייתה הג׳ינס כסמל לבגד מחאה, תוך עיסוק במחאת החיג׳אב באיראן. ״החל מגיל שבע כל אישה באיראן מחוייבות ללבוש כיסוי ראש״, אומרת כהן. ״בפרויקט התייחסתי להשפעות אמריקאיות בתרבות הערבית והתרחקות מהדת והתרבות. לקחתי את ג׳קט הג׳ינס האמריקאי הקלאסי והתאמתי אותו בעבור לובשות החיג׳אב״. ״אני אוהב מאוד את החיבור של הג׳קט האמריקאי הקלאסי לחיג׳אב״, אמר פאלה על העיצוב הזוכה. ״זה משהו שיכול להיות המוצר הנמכר ביותר שלנו בשנה הבאה״.

שיר כהן ופאלה שטיינברג. צילום: אחיקם בן יוסף

שיר כהן

אורי שרייבר

למקום השני הגיעה אורי שרייבר, שזכתה בשוברי קנייה באתר של נודי בסך 500$, ובמקום השלישי נבחרה נועה טרלובסקי, שתקבל שוברי קניה ברשת סטורי בסך 1,500 ש״ח. שרייבר התמקדה בבעיית חוסר הפרטיות שמאפיינת את המאה ה־21. ״ג׳ינס הוא בדיוק כמו האינטרנט״, היא אומרת. ״אי אפשר למחוק ממנו את העבר שלך והוא צובר את החיים עליו. בפרוייקט זה בחרתי אדם רנדומלי והקבלתי את המידע שאני יודעת עליו למידע שאני יודעת על הג׳ינס.

נועה טרלובסקי שהגיעה למקום השלישי נתקלה בפורום יהדות באינטרנט בשאלה מה הדין של ג׳ינס עם קרעים? ״מוטב להיות צנוע, עניו ונורמלי ולא להתעסק בהבלים״, ענה לו הרב. כתגובה היא שואלת מי קובע מה נורמלי ומה לא, תוך שהיא שואבת השראה מהגלביה של הרב עובדיה יוסף ומסיפורו הקצר של מאיר אריאל, ״הדשא של השכן״.

נועה טרלובסקי

בחברת נודי פועלים באופן שמקדם את הקיימות, ומאמינים שהג׳ינס שהם מייצרים מ־100% כותנה אורגנית ובסחר הוגן, לא צריך להיזרק לפח לעולם. כל לקוח שלא מעוניין יותר בג׳ינס יכול להחזיר אותו לחנות והם מתוקנים ונמכרים מחדש. את הג׳ינסים המשומשים האלה קיבלו הסטודנטים ואותם הם פירקו, הרכיבו מחדש ויצרו מערכות לבוש עכשוויות.

ג׳ינס הוא בגד המוגדר על ידי החומר שממנו הוא עשוי, ומזוהה עם פרטי לבוש איקוניים. הדנים הוא חומר ייחודי בכך שהבד הבסיסי יכול להשתנות לחלוטין בעזרת כביסה, שפשוף וטכניקות שונות, והוא משתפר ככל שהוא מתיישן, כמו ״טבולה ראסה״, מונח המציין תיאוריה שלפיה בני אדם נולדים ללא מידע פנימי אלא כ״לוח חלק״.

הידע האינדיווידואלי נצבר כחלק מניסיון החיים ומתפיסת העולם דרך החושים. הסטודנטים נשאלו מה יגלם הג׳ינס כיום, אם בשנות ה־50 של המאה ה־20 הג׳ינס היה הלבוש של המורדים, בשנות ה־60 של ילדי הפרחים, ובשנות ה־70 הוא נלבש על ידי הפמיניסטיות והפנקיסטים.

יובל פורת

נתלי צור

רבקה מיראזקנדוב

יובל שטיינפלד

תומר אבן ארי

The post מנכ״ל Nudie Jeans: ״זה יכול להיות המוצר הנמכר ביותר שלנו בשנה הבאה״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

העבודה Quest נרכשה לאחרונה לאוסף הקבע של מוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. מידות: 200 על 100 ס״מ. טכניקה: הדפס עץ, רישום בעפרונות, דיו, על נייר קוזו עשוי ידני.

מי אני

אורית חופשי, ילידת קיבוץ מצובה, מרצה בכירה בבית הספר לאמנות רב תחומית ובמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר. בעלת תואר שני באמנות מאוניברסיטת לידס, ברטון הול, אנגליה; קודם לכן בוגרת תקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה ובוגרת האקדמיה לאמנויות פנסילבניה, פילדלפיה.

ביצירות גדולות ממדים אני משלבת בין רישום, ציור והדפס באופן שחוצה את הגבולות המגדירים את תחום ההדפס. בימים אלה אני מציגה בגלריה זימאק תערוכה משותפת עם מחמוד קייס, ״נקודת מבט״.

אורית חופשי, Quest 2016. צילומים: יגאל פרדו

אורית חופשי, רגעי

העבודה

הדפס העץ הוא טכניקה שמקורה בסין במאה ה־8 ומשם נדדה למערב. זהו תהליך עמלני ומתמשך של חריטה בלוח עץ, שבדרך כלל נותר מאחור לאחר שהדימוי המודפס הונצח על פני הנייר. המחקר המתמשך שלי עוסק בפריצת גבולות ומוסכמות של הטכניקה והשפה מקובלים, כדי להציג גישה מולטי דיסציפלינרית המעוררת דיון במהות ובתוכן. 

העבודות גדולות ממדים ועל פי רוב מורכבות מגליונות נייר שעליהם הדפסים יחידניים, רישום ומיחוי (rubbing), ולצידם לוחות הגלופה החרוטים. הדימויים ממשיכים זה את זה ואוצרים בתוכם עקבות מתהליך היצירה. על פני מרחב טופוגרפי הנפרש בעבודה אני רושמת, חותכת ומדפיסה סימנים המתארים את עקבותיו הבלתי נמחים של הזמן, ובליבו האדם המתבונן המנסה להעריך המציאות בהווה, המייצר בו פעולה ושנע קדימה.

זמן: אני מתבוננת במציאות מרובת הסתירות של ההווה, מנסה לגבות עדויות לגבי העבר, חסרת ודאות לגבי העתיד. מחפשת דרך להנכיח את הזמן: זמן אקטואלי, זמן היסטורי, זמן אישי – כל ממדי הזמן הללו נבחנים אל מול ממדי זמן היקום, שהוא נשגב מבינתי. אני מבקשת לבחון את הערכים והאמונות ביחס לחיינו הקצרים והסופיים.

הדימויים שלי עוסקים בין השאר במעברים, נדודים והגירה, שנעשים מכורח המציאות. אלו חזרו והתגברו באופן דרמטי וטראומטי בשנים האחרונות. שדה הדימויים המאפיינים את עבודותיי מציג נופים קדומים, יערות, שרידים, חורבות ודמויות העוסקות בהתבוננות, חיפוש, הרהור ופעולה נקודתית. מקומו של האדם בנופים הללו מדגיש את היותו בר חלוף וכבול במציאות פוליטית מאיימת.

אורית חופשי, בהמתנה

אוצר מילים: במשך השנים אני מלקטת ושומרת תצלומי עיתונות המתעדים את האדם בהקשרים סוציו פוליטיים, לצד דימויים שמצלמת בעצמי. מתוך אוסף זה, בשילוב עם הדמיון, אני יוצרת אנסמבל דמויות ודימויים שבהם אני יכולה להשתמש שוב ושוב. כאמנית הדפס, אני מוצאת היגיון רב באיסוף ושימוש חוזר בדימויים שנוצרו ועובדו לגלופות. אלה מצטברות בסטודיו, ומשמשות אותי למעשה כאוצר מילים, שבאמצעותו, אני יכולה לנסח משפטים, לשאול שאלות חדשות, ולשוטט במרחבים רעיוניים חדשים.

חומר: העץ הוא החומר שלי. מדוע עץ? בשל היותו זמין ומזמין כמצע לחיתוך, וגם בשל ריחו המפתה… מקורו הצנוע של לוח העץ מקרין גם על הפשטות הנראית לעין של תהליך חיתוך העץ, הכרוך באתגרים פיזיים ומנטאליים. תהליך חיתוך העץ הוא גם זיכרון תמידי לכך שזהו מדיום שפרח בעבר לכדי צורת אמנות חשובה, שמתחה ביקורת וקראה תיגר על דוקטרינות כנסייתיות ושלטוניות אחרות.

תהליכים: בשנים האחרונות מתחדד בעיניי הכוח והחיוניות שאצורים במצרף האלמנטים ביצירה. לא רק הנייר המודפס המונומנטלי, או לוחות עץ מגולפים, שנהנים מתחושת תלת־ממדיות רבת עוצמה; אלא גם השילוב של השניים ואף מעבר לכך. קנה המידה הגדול ופריצת ההדפס אל מרחבים תלת ממדיים, הם נדבך נוסף למחקר שמנסה לבדוק את גבולות ההדפס בהווה.

הרעיון של שילוב לוחות עץ ונייר נותן ביטוי לטווח רחב, כמעט קולנועי, מחוץ לגבולות החומר ובדיאלוג מתמיד עם טכנולוגיות ההווה המתקדמות (הדפס דיגיטלי) ומדיות מגוונות (צילום, וידאו ועוד). עשייה זו מאפשרת לי גם אלטרנטיבה לשימוש המקובל בחומרים, כחלק מהצורך לחקור ולהתקדם.

אורית חופשי, על גדות הזמן ומשקעיו

תעבירו את זה הלאה

העבודה נרכשה לאוסף המטרופוליטן. עכשיו נותר רק לראות אותה בכמה שיותר תערוכות של המוזיאון.

פלוס אחד:

העבודה ״על גדות הזמן ומשקעיו״ רישום דיו, הדפס עץ וצבעי מים על נייר ולוחות עץ אורן. מידות 259 על 1,016 ס״מ. המידות הגדולות של העבודות הן חלק מהותי מחוויית היצירה ביחס לגוף המתבונן.

רוצים להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post עבודה בעיניים // אורית חופשי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי ברברה, מה קורה? מה שלומך?

באמת אין לי מושג

למה ככה? יותר מדי עבודה?

לא, אנחנו פשוט ביום מרגש סגרנו היום את הסמסטר השני של מסלול הבוקר ללימודי עיצוב פנים, ומסתערים בחדווה לסמסטר השלישי והאחרון!

ואת עושה את זה כבר 20 שנה. שזה די לא ייאמן

לא לא, לא להתבלבל… הרבה יותר מ־20. 30 בדיוק. ואתה צודק, זה לא ייאמן… מה שלא ייאמן הוא איך נשארתי בחיים, באמת

אהבתי. אבל בית הספר חוגג 20 שנה, לא?

יותר. פתחנו את בית הספר ב־1998… אבל מי סופר

אז בואי נחזור 20 ומשהו שנה אחורה: למה פתחת את בית הספר? למה רצית להתחיל ללמד?

קודם כל זאת שאלה מצויינת, ואני שמחה שאתה שואל אותה. פתחתי את בית הספר ממקום של כעס. הבנתי שמי שמסיים כל סוג של בית ספר גבוה, לא משנה אם זה עיצוב פנים, ארכיטקטורה או רפואה, כשהוא יוצא לשוק העבודה הוא מתרסק ב־90 קמ״ש על קיר בטון. כולם שואלים אותו יש לך ניסיון? שאלה מצויינת: מאיפה יש לי ניסיון אם רק עכשיו סיימתי את הלימודים? ואז – עושים פרצוף ומראים לך יפה את הדלת

סטודיו ברברה ברזין. צילום: גיא הכט

תכנון ועיצוב: ברברה ברזין. צילום: תומר בלילתי ועומרי אדר

אבל אקדמיה זה לא בית ספר מקצועי. האם אקדמיה צריכה להכשיר אנשים חושבים או אנשים עובדים? זה יכול לבוא ביחד? מה יותר חשוב?

יובל, צריך להפוך את הפרדיגמה. תסתכל על גוש דן היטב ותראה מי בנה אותו. להזכירך, לפני 100 שנה היה כאן חול. אז התאספו טובי המהנדסים והאדריכלים שסיימו בתי ספר שלימדו אותם ״לחשוב״, ״להיות יצירתיים״… וקיבלנו את גוש דן: 100% הצלחה של כערת פנומנלית, שכונות סלאמס, פקוקות, חסרות חן, חסרות צל, והמוכשרים שתכננו אותם הם בוגרי בתי הספר היצירתיים שלך…!

הם השאירו לנו ערים שנראות כמו מחראה ציבורית, שאין מספיק דינמיט במדינת ישראל להרוס את הגועל. יובל, המלך הוא עירום… עד עכשיו לא ברור מי היה המבוגר האחראי, ומי צריך לתת את הדין על זה

השאירו לנו ערים שנראות כמו מחראה ציבורית, שאין מספיק דינמיט במדינת ישראל להרוס את הגועל. המלך הוא עירום… עד עכשיו לא ברור מי היה המבוגר האחראי, ומי צריך לתת את הדין על זה

אני כרגע זורם איתך, למרות שאני לא מסכים עם כל מה שאמרת, אבל בואי נמשיך: מה הפיתרון שלך?

אני חושבת שאתה מקובע בעניין האקדמיה כמו הרבה אנשים טובים. אבל עם כל הצער והיגון, האקדמיה פשטה את הרגל, וצריך להגיד את זה בקול רם ולהתחיל לחפש אלטרנטיבה אחרת.

אני מציעה שכל האנשים שעוסקים בתכנון ערים יידעו קודם כל לתכנן דירה בת שלושה חדרים בגבעתיים. יידעו לדבר עם לקוחה שאין לה מקום לתלות כביסה (במסתור הכביסה המפואר שהם תכננו לה), ורק אחר כך יילכו ללמוד איך מתכננים עיר. להזכירך, מי שהצילה את מנהטן משיניי אדריכלים ויזמים והפכה אותה למנהטן של היום, היא העיתונאית ג׳יין ג׳ייקובס, שמעולם לא למדה אדריכלות או עיצוב פנים. היה לה פשוט הגיון בריא, הבנה עמוקה מה זו עיר ותעוזה לא ללכת בתלם. אתה מוזמן לקרוא את הספר שלה, ״מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות״

הראיון הזה הוא אמנם לא עליי אבל למען הסדר הטוב: לא רק שקראתי את הספר, אפילו עיצבתי לו את העטיפה… ואני לא בטוח שאת צודקת בהנחות היסוד שלך לגביי, אין לי אף תעודה משום מוסד שלמדתי בו, לא תעודת בגרות, לא תואר ראשון, לא שני ולא אף תעודה אחרת לתלות על הקיר.

התגלשת יפה…

ואני רוצה לחזור אלייך: החלטת שאת רוצה ללמד. איך מתחילים? מה ידעת שאת רוצה לעשות אחרת?

קודם כל הבנתי שלא עושים פרויקטים איזוטריים של ״לתכנן בית לחתול על הירח״, אלא שיש להקפיד לתכנן ולעבוד על פרויקטים אמיתיים עם לקוחות אמיתיים ותקציבים אמיתיים, ולא על כל מיני פנטזיות חסרות שחר.

הדבר השני שהבנתי היה, שצריך להפסיק לדבר כל כך הרבה על אדריכלים שכבר היו ואינם , ולהפסיק לטרחן את השכל שעות עם שקופיות ומצגות על כל מיני סגנונות שהיו בתקופת האבן הראשונה. חשוב לעשות בריף ממוקד ענייניי ומתומצת מאיפה אנחנו באים, מה הם המקורות שלנו ומאיפה הכל התחיל… ולא לעשות מזה סרט תורכי בפני עצמו

ואיך זה בא לידי ביטוי באופן שבו את מלמדת?

אז ככה: מהיום הראשון הפרויקטים הם פרויקטים אמיתיים שיש מאחוריהם פנים, כסף ומשהו קונקרטי. הדבר השני, כל מה שלא רלוונטי ב־1,000% לעבודה האמיתית לא נלמד פה. אני לא מלמדת מתמטיקה, פיזיקה, מבוא למבוא של המבוא של המבוא של התולדות. אני מלמדת יחסי מעצבת־לקוח, יחסי מעצבת־קבלן. אני מלמדת כיצד לשווק את עצמך בכל רגע נתון, איך לתמחר את העבודה שלך ואיך לכתוב חוזה, איך להגיע לפגישת עבודה ראשונה, מה קורה כשיש משבר בשטח עם הקבלן, איך לייצר תכניות עבודה מקצועיות TOP שגורמות לכולם להתעלף מהמקצועיות שלך. אני מלמדת כאן שמעצבת פנים היא מנהיגה והיא מובילה את התהליך והיא סלע שעליו מתנפץ הכל

כל מה שלא רלוונטי ב־1,000% לעבודה האמיתית לא נלמד פה. אני לא מלמדת מתמטיקה, פיזיקה, מבוא למבוא של המבוא של המבוא של התולדות

ברברה ברזין. צילום: גיא הכט

ואז נהפכתי להיות ברברה ברזין

משהו השתנה מהיום שבו התחלת ללמד להיום, 20 שנה ומשהו אחרי?

ברור, מיליון דברים! כשהתחלתי ללמד חשבתי בטפשותי הרבה, שאם אני אהיה מורה סלחנית, לא משנה אם עשו שיעורי בית או אם איחרו לשיעור, זה לא ממש חשוב וזה הכל קטנוני, העיקר שהם רוצים ללמוד. ואז הבנתי שתלמיד שלא עושה שיעורי בית ולא מגיע לשיעור בזמן, ללמוד הוא בטח לא רוצה: הוא רק מחפש תירוצים להסביר לעצמו אחר כך למה הוא לא מקבל תעודה.

ואז נהפכתי להיות ברברה ברזין. זה הולך ככה: אין מצב לאחר לשיעור שלי, מי שמאחרת תתכבד כבודה ותישאר בחוץ עד ההפסקה. אין מצב לא להגיש שיעורי בית בזמן ואין מצב להסביר לי שהיו פקקים. כל הסיפורים של אכלו לי ושתו לי מקבלים ממני הרמת גבה ובוז מוחלט. הבנתי שלא הקפדן ילמד, אלא הקפדן יותר!

מסכים לגמרי. אבל מעבר לזה, מבחינת עקרונות עיצוב, מה חשוב יותר ומה פחות, טרנדים, סגנונות, האינטרנט. הרבה דברים השתנו ב־20 השנה האלו

רגע רגע רגע. עכשיו אמרת מלא מילים גסות! המילה טרנד בעיצוב פנים היא מילה נוראית וצריך לשטוף את הפה עם אקונומיקה סאנו ז׳בל ומהר! לא עושים בית ״טרנדי״ יובל. לא עושים בית ״איני״. מה, לדעתך אנשים עושים שיפוץ כל שנתיים? בגלל שכל שנתיים קופץ טרנד חדש? נראה לך שזה אמיתי? אתה יודע כמה כסף עולה לעשות שיפוץ בבית? שלא נדבר על תעצומות הזוגיות, המשפחתיות. אני מזכירה לך ש־50% מהזוגות שעושים בית… מתגרשים. ולא בנועם. ה״טרנד״ הוא רעיון טוב – אם אתה מתעסק בבגדים, בנעליים, בתכשיטים, בסיכות ראש, בקוקיות וברצועות של כלב. אבל בית טרנדי? איףףף.

המילה טרנד בעיצוב פנים היא מילה נוראית וצריך לשטוף את הפה עם אקונומיקה סאנו ז׳בל ומהר! לא עושים בית ״טרנדי״. לא עושים בית ״איני״. ה״טרנד״ הוא רעיון טוב – אם אתה מתעסק בבגדים, בנעליים, בתכשיטים, בסיכות ראש, בקוקיות וברצועות של כלב. אבל בית טרנדי? איףףף

עושים בית ק־ל־א־ס־י שמחזיק מעמד איתן 20־30 שנה ונראה נ־ה־ד־ר בכל השנים האלה. אני מזכירה לך שבית הוא לא חולצה בזארה ולא גופיה בקסטרו.. ולא יכול להיות טרנדי. אפשר כמובן לאבזר אותו באביזרים טרנדים וגם זה בזהירות יתרה, כי מה שנורא נורא אין עכשיו, עוד ארבע דקות יהיה אאוט, ונראה אותך עוקב אחרי התזזת הזאת

אני מקווה שברור לך שבכוונה אמרתי טרנד. היה לי ברור שזה לא יעבור בשקט…

כן, כנראה שעשית עליי שיעורי בית. יפה לך

תכנון ועיצוב: ברברה ברזין. צילום: תומר בלילתי ועומרי אדר

אז בכל זאת, האם השינויים הטכנולוגיים, החומרים החדשים, הרשתות החברתיות, האופן שבו אנחנו מתקשרים אחד עם השני, שינו את האופן שבו את מלמדת. שינו משהו בדגשים?

יובל, השאלה קצת מדאיגה. הדור שלך חושב שהשינויים הטכנולוגיים חלו אך ורק בדור שלכם, ולפני זה הייתה שממה ושיממון. אז זהו בדיוק, שלא: חשוב לחדד ששינויים טכנולוגיים היו גם לפני 100 שנה וזה לא מפסיק לרגע. כל הזמן יש חומרים חדשים, טכנולוגיות חדשניות, קמות תפיסות עולם חדשות וקונספטים תכנוניים חדשים קורמים עוד וגידים על חורבות של קונספטים ישנים

בן כמה את חושבת שאני, סתם מסקרנות?

קצת לפני 40

אז אני כבר בן 46, ואני לא בטוח שאני עונה על ההנחות המוקדמות שלך. ובאותה מידה אני רוצה להגיד שהתשובה שלך קצת מדאיגה: אין מה להשוות בין קצב השינויים הטכנולוגיים שקורים היום לעומת העבר, זה לא עניין של טוב או רע. והעידן הדיגיטלי משפיע על חיי היום־יום שלנו, ומשנה את האופן שבו אנחנו עושים חלק מהדברים. אז אני תוהה אם זה שינה משהו אצלך, זה הכול. את לגמרי יכולה להגיד שלא, אני פשוט שואל האם ב־20 השנה האחרונות שבהן את מלמדת הכל נשאר אותו דבר

איך אפשר ללמד 20 שנה את אותו הדבר? ברור שכל הזמן יש שינויים, עדכונים ושפצורים בכל התחומים שרק אפשר. אתה יודע שבטבע אם משהו נשאר אותו הדבר הוא מתייבש, נופל ומת

אז זה מה ששאלתי: מה השתנה? מה במהות השתנה, לא בפרטים הקטנים

מה שהשתנה בתכנית הלימודים מבחינה קרדינלית הוא שסיורים מקצועיים בחו״ל, בבירות עיצוב מובילות – כמו שנחאי, סינגפור, לונדון ומילאנו – הפכו חלק מתכנית הלימודים מתוך הבנה שהעולם הוא כפר גלובלי ושההשראה נמצאת בכל מקום ואיתה שיתופי הפעולה, הרחבת האופקים ופתיחת דלתות לקריירה בין־לאומית

אז רגע לפני סיום: כמה סטודנטיות היו לך עד עכשיו? כשהתחלת ללמד לפני 20 שנה, האמנת שזה מה שיקרה?

ברור. עברנו את ה־1,000 והיד עוד נטויה

The post ברברה ברזין: מעצבת פנים היא הסלע שעליו מתנפץ הכל appeared first on מגזין פורטפוליו.

המעבר של סותבי׳ס ישראל למשכנה החדש בתחילת רחוב רוטשילד, מבשר במידה רבה עידן חדש בתולדות בית המכירות. לראשונה מוצגת כאן, במשרד התל אביבי של בית המכירות הבין־לאומי, תערוכה נושאית שאינה תערוכת מכירה: בייג׳ינג – תל אביב נון־סטופ, תערוכת אמנות סינית עכשווית. סיגל מרדכי, המנכ״לית הוותיקה של הסניף המקומי, מספרת כי הדבר הוכתב על ידי החלל החדש שכמו ״מבקש תצוגה״. סותבי׳ס נכנסה לחלל ששימש עד אחרונה את גלריה אלון שגב – בקומת הקרקע של בניין הפונה לכיכר האורבנית בתחילת שדרות רוטשילד. בסותבי׳ס מאוד מרוצים מהחזרה לרחוב שבו שכנו משרדי החברה בעבר, ומנסים להיות נגישים גם לעוברי אורח, כחלק מהקשר הבלתי אמצעי עם הקהל

לרגל המעבר העדיפה מרדכי להציג תערוכה משמעותית מאוספים פרטיים לאורך מספר שבועות, על פני הצגה של יצירות העומדות למכירה, שהיו מאפשרות תערוכת בזק לימים ספורים בלבד. היידע וההיכרות עם השוק המקומי סייעו לה בבניית הקונספט ואת העבודות קיבלה בהשאלה משני אספנים ישראלים. לדבריה, לא מדובר בצעד פשוט בעבור אספן, אולם הם גילו נכונות לשתף פעולה ומרוצים לראות את היצירות שלהם בקונטקסט של תערוכה.

סיגל מרדכי. צילום: מיכל רביבו

צילומים: עמית גרון

מרדכי בחרה להציג יצירות של אמנים סיניים מהעשור הקודם, שהיו הראשונים לפרוץ מסין לתודעת העולם המערבי, אחרי תקופה ארוכה של בידוד. האוסף הזה הוא ״סנאפ־שוט״ של מצב פוליטי־חברתי ששרר בסין, והאמנים הגיבו לו, כל אחד בדרכו.

אחרי מהפיכת התרבות והכפייה החמורה של מאו הגיע עידן פתוח יותר, בהנהגתו של דנג שיאופינג. מאורעות כיכר טיאננמן בסוף שנות ה־80 סימנו רגרסיה משמעותית והשלטון הערים שוב קשיים על האמנים, שכבר החלו ליצור בחופשיות יחסית ולפזול אל תרבות המערב. הנסיבות ההיסטוריות המפורטות בברושור שהופק לרגל התערוכה, מאפשרות לקבל תמונה לעולמם של האמנים מעבר לחשוף לעין – שכן יצירה במציאות פוליטית מורכבת מעודדת אמנים לייצר שפה פרטית, והמשמעות האמיתית טמונה פעמים רבות בפרטים.

צחוק במקום כעס

זנג פאנז׳י הוא כיום האמן הסיני המצליח ביותר בעולם. הגרסה שלו לסעודה האחרונה מחזיקה במחיר שיא לאמנות סינית עכשווית – 23.3 מיליון דולר במכירה של סותבי׳ס הונג קונג בשנת 2013 – והוא מיוצג על ידי הגלריות המובילות בעולם. הדמויות שלו מזוהות על פי המסכה הדבוקה לפניהן, בעוד הנופים שלו מסגירים השפעות קליגרפיות מסורתיות, בשילוב עם אקספרסיוניזם מערבי.

עבודותיו של יו מינג׳ון מזוהות אף הן בקלות: בכולן מופיעות הדמויות הצוחקות באופן מוקצן ומופגן. הצחוק מבחינת האמן אינו מקושר לשמחה או שעשוע אלא לכעס עצור, שלא יכול לבוא לידי ביטוי באופן אחר. העיניים העצומות של הדמויות מרמזות על כך שהצחוק אינו כן, ואינן מאפשרות הצצה לעולם הפנימי שלהן.

צילומים: עמית גרון

הפורטרטים של ז׳אנג שיאוגנג מדמים צילומים מהתקופה הקומוניסטית, אולם יש בהן איכות חלומית שמטשטשת בין מציאות לדמיון. המונוכרומטיות של הציורים נשברת על ידי כתמיות אדומה – אלה קווי הדם המחברים בין הדמויות ומנכיחות את היותן חלק ממשפחה ובעלות זהות, למרות המאמצים שנעשו על ידי המשטר הקומוניסטי למחוק סממנים אלו. העיניים החודרות של הדמויות מקנות ניצוץ אנושי מרגש. אלו העיניים היחידות שמביטות אל הצופה בתערוכה, ומדגישות את ההיעדר ביצירות האחרות – אם הן עצומות אצל יו מינג׳ון, אם מוסתרות על ידי מסיכה אצל זנג פאנז׳י או ריקות באופן מטריד אצל פנג זנגג׳י.

המשמעויות הפוליטיות ברורות, אבל מרחק הזמן והמקום מאפשר לקהל המקומי לחוות את היצירות ברמה האסתטית ולהתעניין ברמה האנתרופולוגית. קשה לשחזר את האפקט שהיה לתנועות הריאליזם הציני והפופ הפוליטי כשפרצו בבת אחת לזירה הבין־לאומית לפני עשור, התקופה שבה נרכשו רוב העבודות בתערוכה. באותה תקופה אלה היו השמות החמים ביותר בשוק האמנות ולכן אין פלא שאספנים בעלי יכולת מיהרו לרכוש אותן. כיום שוק האמנות הסינית העכשווית מרוכז יותר בגבולות סין, שעברה תהפוכות כבירות בתקופה הקצרה שחלפה.

הבחירה באמנות סינית עכשווית אינה מקרית. מרדכי רצתה להראות משהו שלא נראה במחוזותינו באופן תדיר, משהו שיסקרן את הקהל וימשוך אותו. בנוסף, יש כאן אמירה ברורה לגבי התפקיד של סותבי׳ס ומה המשרד מציע ללקוחות הישראלים – נגישות לליגה של הגדולים, לשוק הבין־לאומי. יחד עם זאת, מרדכי מציינת שבהמשך היא רוצה להציג בחלל גם אמנות ישראלית, שכן החיבור המקומי חשוב בעיניה.

כסניף מקומי של בית המכירות הבין־לאומי, יש לסותבי׳ס תל אביב חירות מסויימת, שאותה מנצלת מרדכי לחינוך השוק. היא נהנית לחשוף את הקהל לדברים לא מוכרים ולחדש לו, גם כשמדובר בהשקעה כספית ניכרת. ואכן, ההשקה נעשתה בסטנדרט בין־לאומי גבוה וכוללת ברושור, גלויות, ספרות רלוונטית וכן מספר הרצאות בנושא אמנות סינית עכשווית, מהפן האקדמי והפן המסחרי. מרדכי מקווה לשמר את הסטנדרט גם בתערוכות הבאות ובאותה נשימה מזכירה שהיא לא מתיימרת לעשות את עבודתם של המוזיאונים.

בייג׳ינג – תל אביב נון־סטופ משרדי סותבי׳ס, שד׳ רוטשילד 6, תל אביב. נעילה: 14.3

The post סניף סותבי׳ס תל אביב: המגרש של הגדולים פתוח לקהל appeared first on מגזין פורטפוליו.

לאחר עשור מוצלח שבו גייס יריד טבע טרי באמצעות פרויקט הגלויה הסודית מלגות לכ־600 תלמידים ממשפחות מעוטות יכולת, בעבור תכנית מצוינות לנוער שוחר אמנות, בשיתוף מרכז מאירהוף של מוזיאון תל-אביב לאמנות, צוות היריד מחדש את הפרויקט הוותיק ומעביר את הפוקוס של הפרויקט לתחום האיור. ביריד שיתקיים בסוף חודש מאי, פרויקט הגלויה הסודית, פרויקט הדגל החברתי של יריד צבע טרי, יתקיים בפורמט חדש, בשיתוף שבוע האיור של תל־אביב-יפו ועמותת שניר. במסגרת הפרויקט, מאיירים ומאיירות, אמניות ואמנים, מוזמנים להפוך גלויות לבנות לעבודות איור מקוריות, המתייחסות לנושא הנבחר: גיבורים.

עיריית תל־אביב–יפו בשיתוף פורטפוליו, מקיימים מדי שנה את שבוע האיור במסגרת אירועי ״אוהבים אמנות. עושים איור״, המוקדשים לאיור ישראלי מקורי ונותנים בימה למאות מאיירים מקומיים – ותיקים, צעירים ובעלי שם עולמי. במהלך עשרה ימים ושני סופי שבוע, הקהל הרחב מוזמן לעשרות תערוכות, סדנות, מפגשי מאיירים, חנויות פופ־אפ ועוד – שנפתחים במקביל בכל קצוות העיר, ובמרביתם הכניסה היא ללא תשלום. שבוע האיור השישי יתקיים בתאריכים 21–30 בנובמבר 2019.

איור: ענת ורשבסקי

עמותת שניר נוסדה בשנת 2010 במטרה להושיט יד לנערים ולנערות משכבה סוציו־אקונומית נמוכה, ולתת להם הזדמנות לחיים אחרים. העמותה פועלת בשכונות מצוקה, בבתי ספר במדד טיפוח גבוה, בהם לומדים בני נוער שנולדו למציאות קשה. עמותת שניר מפעילה תוכנית חינוכית הוליסטית, ״הכוכבים של שניר״, אשר נותנת לנערים ולנערות כלים כדי לפרוץ את הגבולות של עצמם, ללמוד ולהבין שהבחירה בידיהם.

אמנים, מאיירים ומעצבים פעילים, וסטודנטים באחת האקדמיות הגבוהות לעיצוב ואמנות בישראל, מוזמנים לקחת חלק בפרויקט ולהפוך גלויות לבנות לעבודות איור מקוריות, המתייחסות לנושא הנבחר: גיבורים.

על מנת להשתתף, יש להירשם בקישור >>

The post הגלויה הסודית של צבע טרי בשיתוף פעולה עם שבוע האיור ועמותת שניר appeared first on מגזין פורטפוליו.

התרחשויות בירושלים

שתי תערוכות ייפתחו הערב (חמישי) בסדנת ההדפס בירושלים: התערוכה ״התרחשויות״ מציגה את עבודותיהם של זוכי מלגת אמנים צעירים (אוצרת: אירנה גורדון). את המלגה מעניקה סדנת ההדפס ירושלים בשיתוף עם עיריית ירושלים והקרן לירושלים, ליוצרים בתחום האמנות הפלסטית בוגרי בתי ספר לאמנות בירושלים. במסגרתה האמנים הפועלים במדיומים שונים – ציור, צילום, וידאו וחיתוכי נייר – יצרו סדרות תחריטים, הדפסי רשת וחיתוכי עץ, העוסקים בתהליכי יצירה ובאספקטים של חלל ודימוי במציאות של כוח, מתח ואלימות. משתתפים: רננה אלדור, שרה בנינגה, תמר לוינסון, אלון קדם, ענת קינן, יונתן רון.

במקביל תיפתח תערוכת יחיד של האמן המנוח דב הלר, ״שדה התפוחים הקדושים״ – ציורים, הדפסים ותכפילים (אוצרים: אירנה גורדון ואריק קילמניק). הלר (2018-1937) היה אמן מעורב שפעל מתוך מחויבות חברתית־פוליטית ותשוקה אמנותית. בעבודותיו הוא הצליב בהתמדה את הקיום הפוליטי עם הסיפור האישי והקשר בין אדם למקום. את אמצעי הביטוי השונים שבהם בחר ליצור – פיסול, ציור, הדפס ומיצב – הוא רתם על מנת ליצור אמירה מחאתית המשלבת שפה חזותית בעלת מערך של דימויים וטקסטים ייחודים שהפכו להיות מזוהים עמו.

כמי שיצר בסדנה באופן רציף חלק נכבד מיצירותיו בהדפס והיה חבר ובר שיח קרוב וחשוב של הסדנה ואנשיה, ובמלאת כמעט שנה לפטירתו, החלטנו להעלות תערוכה הפורשת מעבודותיו המוקדמות והמאוחרות שמרביתן הושאלו מעיזבונו, לצד עבודות מאוסף הסדנה, תוך התמקדות בפואטיקה של אמירתו הפוליטית והשתנותה לאורך השנים.

שרה בנינגה בסדנת ההדפס ירושלים

עודד ידעיה במנשר

דגל שחור, דגל לבן

תערוכת יחיד לעודד ידעיה מראשי בית הספר מנשר לאמנות, תיפתח הערב (חמישי) בגלריה מנשר. ידעיה מסב את המבט אל החיים ״בצד הנכון של הקו הירוק״, טיולים בפארקים ואגמים, שמחות, אמנות, חו״ל. אבל היום־יום נחווה בצל העוולות, נצבע בשחור. מתוך הייאוש נולדת פעולת הכפרה. פגיעה בגוף הגברי – פציעה בהליכה על שברי זכוכית, פילוס מעבר דרך גדר קקטוסים ופציעה. כפרה על העוול העכשווי הנמשך ואולי גם על העוול שבשירות הצבאי הקרבי ובשירות המילואים וההתעוררות המאוחרת לנעשה בכיבוש. ״התערוכה הזו היא דגל לבן….ושחור. האמנות תעמוד מול הכוח, תישאר מפלטו של המתבונן החלש, הליכה על זכוכיות תתריס מול ישיבה בשילוב ידיים״.

מגזין סייבריס בג׳לדה טורס

הערב (7.3) יתקיים בסטודיו ג׳לדה (סמטת בית הבד 3, תל אביב) אירוע ההשקרה של מגזין סייבריס, פרויקט העיצוב והאמנות של רן גולני, צלם ומוסיקאי; נטשה בוגוסלבסקי, ארט דיירקטור בסטודיו קוניאק; ובוריס פבריקנט, אמן וצלם. המגזין נולד מרעיון משותף להגיב לתרבות הפודיז שנוצרה בארץ בשנים האחרונות.  ״אוכל בעינינו אינו רק חוויה חושית אלא גם מספר סיפור על תרבות, על מעמדות, על טקסיות״, הם כותבים. ״אנו מחפשים לשחק עם השאלות של מה זה אוכל ישראלי ומה זאת ישראליות. אוכל ישראלי הוא עירבוב, ניתוק, חיבור וגזירה, מגרש משחקים נפלא בעבורנו. המדיום שבחרנו לעבוד איתו הוא טבע דומם, אהבה משותפת נוספת. טבע דומם לאורך ההיסטוריה לא היו רק ציורים יפים – הם גם שיקפו את התרבות שבה הם נוצרו״.

מגזין סייבריס

מגזין סייבריס

טוביה שגב בתיאטרון ירושלים

תמונות ללא מילים

בתיאטרון ירושלים תיפתח ביום שלישי 12.3 תערוכת צילומים מיוחדת של חברי מרכז אדלר לאפזיה – אנשים שחוו פגיעה ביכולות השפתיות־תקשורתיות שלהם בעקבות אירוע מוחי. התערוכה (בחסות ארגון רוטרי ירושלים) מציגה את עבודת חברי קבוצת הצילום של מרכז אדלר לאפזיה, הפועלת בשיתוף עם מכללת הדסה בירושלים משנת 2012. אוצרת: רוני טוביה.

אפזיה היא אובדן פתאומי של היכולת להשתמש בשפה ככלי תקשורת מרכזי. פגיעה נרכשת בשפה ודיבור בעקבות אירוע מוחי או פגיעת ראש. אנשים עם אפזיה חווים קושי יומיומי להביע את מחשבותיהם ורצונותיהם בדיבור ובכתיבה, והתקשורת עם הסביבה הופכת לאתגר עבורם ועבור בני משפחותיהם. אנשים עם אפזיה מתמודדים כל רגע עם הצורך למצוא דרכים חלופיות להביע את עצמם: הבעות פנים ותנועות גוף, לוחות תקשורת, תמונות, אפליקציות ייעודיות ועוד מסייעים להם. כל אחד מהצלמים שמשתתפים בתערוכה מוצא את עצמו עומד מול העולם ללא מילים. הצילום מאפשר לחקור ולפתח שפת ביטוי אישית חדשה

משתתפי התערוכה: אבי ישראל, אבי נדרה, אתי שי, גרשון דגן, חיים קול, טוביה שגב ופטריסיה ויניצקי הינם חברית מרכזל אדלר לאפזיה, המכללה האקדמית הדסה ירושלים. בתערוכה מסע ללא מילים, המתקיימת בחסות ארגון רוטרי ירושלים, הם מציגים דרך התמונות את המסע האישי שלהם; מסע של גילוי עצמי מחדש כאדם עם אפזיה.

The post הרשימה המשותפת // 7.3.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשחנן קמינסקי מספר על הסיבה שבגללה הסכים להתמנות לראש התכנית לתואר שני בעיצוב משולב במכון טכנולוגי חולון, תפקיד שהוא ממלא מתחילת השנה האקדמית הנוכחית, הוא חוזר לראשית שנות ה־80 של המאה הקודמת, לימיו כסטודנט לתואר שני בתקשורת חזותית ברייקס־אקדמי באמסטרדם. זה היה אחרי שסיים את הלימודים במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, משם המשיך לעבוד כמעצב גרפי בטלוויזיה הישראלית המתפתחת וליצור סרטי אנימציה קצרים לילדים.

״כבר בטלוויזיה הישראלית, מיד לאחר הלימודים בבצלאל, נתנו לי לעשות פחות או יותר מה שרציתי; עשיתי שם סרטים מהיום למחר״, הוא מספר. ״אבל באמסטרדם נפקחו לי העיניים. ראש התכנית שלי למד בבית הספר של הבאוהאוס – כבר אז הוא היה מבוגר – והייתי פוגש אותו פעם בשבוע ומראיין אותו. אז נחשפתי לעולם העיצוב, אם אפשר להגיד. בבצלאל שמעתי על הבאוהאוס, אבל זה לא היה אותו דבר.

״כל התואר באמסטרדם היה ׳תעשה מה שאתה רוצה אבל שתהיה לו משמעות׳. לא משנה מה הפרויקט, צריך שתהיה לו משמעות תרבותית, פוליטית, חברתית. אל תעצב עוד כוס, עוד לוגו או עוד פונט שלא צריך. שם הבנתי את המהות של המקצוע, את מה שחשוב, וכל דבר שעשיתי מאז נוגע – גם אם רק קצת – במהות הזו״.

חנן קמינסקי. צילום: מ״ל

במהלך שנות ה־80 יצר קמינסקי סרטי אנימציה קצרים לסדרת הילדים רחוב סומסום, בגרסאות האמריקאית והישראלית, ומאוחר יותר, בשנות ה־90, גם לגרסה הפלסטינית של הסדרה. ״המטרה הייתה ללמד ילדים קטנים שנושרים מבית הספר לקרוא, לכתוב ולספור. עשו מחקר וגילו שהילדים האלו רואים הרבה טלוויזיה, ושיש להם הבנה מדהימה של קולנוע: הם מרוכזים ומבינים. ככה נבנתה התכנית כשילוב של משהו חינוכי, חברתי וחדשני. הרגשתי שאני תורם״.

ואיך זה קשור לעיצוב משולב?

״את הקריירה המקצועית שלי התחלתי בחו״ל בסוף שנות ה־80, כל החיים שלי אני מתעסק במקצוע שהוא לא תחום אחד. אני מאמין שקולנוע הוא האמנות של המאה ה־20, ה־21. זה העיצוב המשולב: כשאני צריך לבנות בסרט את הארמון של שלמה המלך אני צריך להבין באדריכלות, בעיצוב, להמציא אביזרים, ליצור מציאות״.

זה לא נגמר במשהו אחד

קמינסקי נולד בשנת 1950 בבריסל, בלגיה. בגיל 20 עלה לישראל לבדו וסיים את לימודיו במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל ב־1977. במהלך השנים 1985-1988 חי בפריז, שם יצר את סדרת סרטי האנימציה הראשונה שלו לטלוויזיה, Les Betises (השטויות). בין השנים 1991-1995 ביים את סרט האנימציה באורך מלא הראשון שלו, חכמי חלם (The Real Shlemiel), שהיה מבוסס על סיפורים קצרים מאת יצחק בשביס זינגר.

ב־1998 היה לבמאי אנימציה בסרט באורך מלא ובשנים 1999-2008 יצר שלושה סרטי אנימציה נוספים באורך מלא וסדרות טלוויזיה. בשנת 2015 זכה בפרס על מפעל חיים בפסטיבל הבין־לאומי לסרטי אנימציה בוונציה, וב־2017 סיים לביים את סרטו האחרון עד כה, אגדת המלך שלמה, הסרט מצויר לילדים הראשון בישראל.

החל מאמצע שנות ה־90 החל קמינסקי ללמד באקדמיה. בשנת 1996 הקים את מגמת האנימציה בבצלאל, ולאחר מכן עמד בראש המסלול לאנימציה במחלקה לאמנויות המסך שצמחה ממנו. לאחר מכן, ובמקביל, לימד במוסדות שונים כמו אוניברסיטת תל אביב ושנקר. את המינוי שלו לניהול התכנית לתואר שני בעיצוב משולב הוא רואה כהתפתחות טבעית של הקריירה שלו: ״כמנהל אמנותי של סטודיו לאנימציה ניהלתי 300 איש. בסרט הראשון שביימתי עבדו 500 איש. אני רגיל לנהל, עם תקציבים הרבה יותר משמעותיים. האתגר כרגע הוא העולם האקדמי״. 

מה זה עיצוב משולב?

״נקודת המוצא היא שילוב של כל תחומי העיצוב. כמו שאני הייתי צריך להיות איש רנסאנס, לדעת גם לצייר וגם לדבר עם שחקנים וגם לעשות קולנוע, היום בעולם העיצוב לא מספיק שתלמד איך לעצב כוס, וזה לא רק לתת שירות. אתה צריך להיות יזם, לא כלכלי אלא פוליטי, חברתי, תרבותי. 

״כשאתה מנהל פרויקט אתה אולי לא יודע לעשות כל דבר ולהשתמש בכל הכלים, אבל אתה צריך לדעת מה היכולת של הכלים, מה המחשב מסוגל לספק לך. בסרטים שלי כולם היו יותר טובים ממני: בחרתי באנימטורים הכי טובים שאני יכול למצוא; במעצבי תפאורה הכי טובים, במעצבי הסביבות הכי טובים. כולם היו יותר טובים ממני״.

מה אתה רוצה להשאיר ומה לשנות בתכנית?

״קודם כל חשוב להגיד שזו תכנית מעניינת שמפגישה אנשים שלא בהכרח מגיעים מתחום העיצוב ושמתעניינים בעיצוב בלי לדעת על זה הרבה, ובעקבות המפגש עם מעצבים הם מגלים שעולם העיצוב הוא משהו אחר ממה שהם חשבו. וזה עובד גם הפוך: מעצבים שנרתעו מכל דבר עם קצת מספרים, כי זה הפחיד אותם, פותחים את הראש כתוצאה מהמפגש עם אותם אנשים ומתכנית הלימודים. 

״מבחינת שינויים, עד עכשיו בתכנית הלימודים שלנו לא הופיעה המילה יצירה ואני הולך לשנות את זה, בדגש על התוצר. לפעמים אני רואה סטודנט שמדבר שעה על המחקר שלו וכמעט ולא מזכיר את התוצר. אני רוצה לשנות את שיווי המשקל: בפקולטה לעיצוב התוצר חשוב יותר מהמחקר. אתה לא שואל שאלות והולך הביתה. אתה חוקר משהו שיש לו חשיבות תרבותית, פוליטית חברתית; הגורל של העולם בידינו״.

ומבחינת הקורסים?

״לדוגמה, קורס עיצוב נרטיבי שהתחלתי ללמד, שבמסגרתו אתה נדרש למצוא פתרונות לא במדיה אחת אלא בכמה מדיות. פעם דיברו על קרוס־מדיה: יש לך סרטון, ספר, משחק, אתר, צעצוע. היום מדברים על טרנס־מדיה: קח לדוגמה פרויקט של ערוץ הטלוויזיה הצרפתי־גרמני ארטה, שעשו בזמנו תכנית ריאליטי על אמנות, במטרה לקרב צעירים לעולם הזה. מעבר לשידור התכנית בטלוויזיה הם יצרו גם אתר שבו יכולת ללמוד סוגיות רלוונטיות מתולדות האמנות, ולאחר מכן פתחו תערוכה במוזיאון. זה לא נגמר במשהו אחד״. 

יש בעיה? תמציא משהו 

מבין הסטודנטים שסיימו בשנה שעברה את התכנית, עוד לפני שנכנס לתפקיד, קמינסקי מציין לחיוב שלושה פרויקטים. האחד, פרויקט הגמר של רניי מזור, שיצר את המוזיאון הנייד לפליטות שמשמש כמנגנון נייד של הסברה, כחלק ממהלך אקטיבסטי שנועד להגביר את המודעות לנושא הפליטים בישראל ובעולם. ״הצבר בראיה בין תרבותית״ פרויקט הגמר של דניה צ׳למינסקי, עסק בצמח הצבר המצוי, שמקורו הבוטני במקסיקו.  לצמח הזה משמעות תרבותית דומה בתרבות המקסיקנית, הישראלית והפלסטינית: הצמח והפרי שלו מסמלים הגירה והתישבות, גבול בין ישובים, שורשיות ומקומיות. איילת טרלובסקי פיתחה מצע קרמי ביולוגי לקירות ירוקים, שמציע פתרון חסכוני ופשוט יחסית לביצוע: גינות תלויות מערכת צינורות ומחברים קרמיים כמצע גידול לצמחיה, מבוססות על השקיית מי מזגן בסביבה עירונית.

דניה צ׳למינסקי. צילום: רן ארדה

רניי מזור, המוזיאון הנייד לפליטות. צילום: מ״ל

״אני מחפש סטודנטים שצמאים ללמוד עיצוב כדי ליצור משהו חדש, כדי לשנות. אני לא מחפש רק חשיבה עיצובית ועבודה עם ארגונים קיימים אלא גם יזמות. לא רק מה שקיים אלא ליצור דברים חדשים. יש בעיה? תמציא משהו, בשביל זה המעצב קיים. וכשאני אומר יזמים זה לא בהבט הקפיטליסטי. זה מעצבן אותי, הקפיטליזם האגרסיבי. הסרטים שלי לא משרתים את הקפיטליזם מפלסטיק של מקדונלד׳ס. לכן צריך למצוא מילה אחרת ליזמות, אולי לדבר על יצירה. במקום יזמות אני אומר אקטיביזם עיצובי, כמו האקטיביזם השיפוטי.

״כשהתחלתי ללמוד בבצלאל היו אולי שלושה סוגי אותיות: פרנק ריהל, אהרוני, הדסה. חד משמעית מאז קרתה מהפיכה בנראות של השפה כי מעצבים המציאו פונטים; השפה היום יותר עשירה. אתה מסתכל איך התפתחה האות, לא רק האות העברית: היום יותר קל לעצב אותיות כי מישהו המציא תוכנה כדי שתוכל לעצב אותיות; אנחנו היינו צריכים לפסל אותן בחומר. כמעצב יש לך אחריות לחברה. חשיבה עיצובית ואסטרטגיה זה בסדר אבל זה לא הכל״.

מה זה עיצוב טוב מבחינתך?

״קודם כל עיצוב שיש לו משמעות: יפה זה לא מספיק. זה הדבר הכי חשוב מבחינתי: משמעות שמשנה חיים, בין אדם לאדם, בין אדם לחברה. כל דבר שעשיתי היה צריך שתהיה לו מטרה. וזה לא סותר שאתה לא עושה דברים בחינם, זה לא שאני לא אוהב לחיות טוב…״.

The post נכון לעכשיו: חנן קמינסקי מסכם סמסטר כראש התכנית לתואר שני בעיצוב משולב במכון טכנולוגי חולון appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

דיאנה קוגן, 31, גרה, יוצרת ומלמדת ביפו תל אביב (ובמודיעין).
אינסטגרם

סטטוס זוגי

רווקה 

מה בצלחת?

כל כך אוהבת אוכל! אין משהו מועדף, תלוי בתקופה ובמצב־רוח. החודש הזה היה חודש של בצקים ופסטה – בייחוד פסטה פוטנסקה, עם סרדינים וצלפים! יאמי.

דיאנה קוגן. צילומים: זוהר רון

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

שלשום (6.3, שהיה גם יום ההולדת שלי!) נפתחה תערוכת יחיד שלי ״חצר אחורית״ בעקבות פרויקט רזידנסי (שהות אמן) שעשיתי ב״אתר״ ביפו העתיקה, בליווי ליא ציגלר. הרזידנסי מתארח במבנה עותמני יפיפה מהמאה ה־18, שלאורך ההיסטוריה שימש גם כמוזיאון לארכיאולוגיה. בפרויקט שלי התעסקתי בשאלות של ציור נוף וייצוג נוף. העבודה שלי תלויית מקום וקשורה לנוף הפנימי והחיצוני של המבנה, בייחוד לפן ההיסטורי והארכיאולוגי שבו: ״שריד לשרידים המותיר מקום לפרשנות ודימיון לצד עובדות חסרות״ כפי שניסחה ליא בטקסט של התערוכה.

הפניית המבט אל השולי ואל מקומות אשר נמצאים מחוץ לשדה הראייה הישיר היוו את מוקד המשיכה שלי כציירת נוף ביחס למקום ההיסטורי. למדתי בבצלאל ולימודי המשך בלייפציג. תהליך העבודה שלי תמיד נוצר מתוך שוטטות והתבוננות חוזרת ונשנית בסביבה שבה אני נמצאת. אני מתבוננת המון ועושה סקיצות במקום, ובהמשך אני עובדת לפיהן בפורמטים גדולים יותר.

היה לי מרתק ליצור את העבודות באתר, מכיוון שדבר הוביל לדבר, בלי תכנון ברור מראש. וכך נוצרו גם הפתעות, לפחות עבורי. לראשונה אני מציגה לא רק ציורים אלא גם אובייקטים ומיצבים רישומיים, שיש להם היגיון פנימי ביחס לקיים ולמה שכבר אינו קיים.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

בלייפציג למדתי בכיתה של הצייר כריסטוף רוקהבלה, שהוא סוג של סופרסטאר בגרמניה. המפגש איתו היה מטלטל מכל בחינה, ולמרות שלא ממש הסתדרנו, בדיעבד אני יכולה להגיד שהוא עזר לי להבין את הציור שלי ומה שאני עושה, ולהעז לקחת את זה צעד קדימה.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

אני ממש בעד שיתופי פעולה. מעניין אותי ליצור יחד עם אמנים מדיסציפלינות שונות, בייחוד מחול וסאונד. לאחרונה התחלתי כמה פרויקטים מסקרנים מאוד, אבל עוד מוקדם מדי להרחיב על כך.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

אני חולה על וינטאג׳ ויד שניה. השנה ממש התברכתי בהמון בגדים שווים מחברות ומהארון של סבתא, ביניהם סוודר מעלף של ראלף לורן.

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

דיאנה קוגן. צילומים: זוהר רון

The post מה קורה // דיאנה קוגן appeared first on מגזין פורטפוליו.

״לצאת מבלי לחזור – רִח׳לה בידון רג׳עה״ תערוכת מחווה לקהילות היהודיות בארצות ערב ובאיראן – היא חלק מסדרת תערוכות במוזיאון ארץ ישראל, המתמקדות בנושאי עלייה, הגירה ורב־תרבותיות בישראל. התערוכה מאורגנת כמיצב, הכולל פריטים אישיים וציבוריים מתרבויותיהן של עשר קהילות יהודיות מהמרחב המוסלמי. שם התערוכה ניתן לה בהשראת החותמת שהוטבעה בתעודות היציאה ועל מזוודותיהם של מאות אלפי יהודים: رحلة بدون رجعة (בפירוש מילולי: נסיעה בלא חזרה).

לצד שורשיות וחיבור לתרבויות ארצות האסלאם שבתוכן חיו, ידעו היהודים במהלך כל הדורות, וביתר שאת בעת החדשה, תלאות שאילצו אותם לעקור ממקומותיהם. העלייה לארץ, שהייתה לרובם בגדר משאת נפש – חלקם ממניעים דתיים וציוניים, עוד בטרם אולצו לצאת או גורשו בהמוניהם, לפני הקמת המדינה ולאחריה – התבטאה בפרידה כואבת מארצות המוצא והייתה כרוכה במסע ארוך ומפרך אל הישראליות, שהדיו מלווים אותנו עד היום.

לוח ״שויתי״, מוסול, עיראק, 1931. אוסף משפחת גרוס, תל אביב

מנורת חנוכה, דמשק, סוריה 1893. אוסף משפחת גת, גני יהודה

במשך למעלה מ־2,500 שנה חיו מאות אלפי יהודים בקהילות עתיקות ומשגשגות בצפון אפריקה ובמזרחה ובמזרח התיכון – מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה, לוב, מצרים, לבנון, סוריה, עיראק, תימן ועדן ואיראן. המבקרים בתערוכה מוזמנים למסע סמלי בין הקהילות במדינות אלה ובמעברן לישראל – מעין פתיחת מעגל או סגירתו. זהו מסע אל האנשים ואורחות החיים, כמו גם אל קולותיהם של בני הדור השני והשלישי; אלה מובאים בעבודות אמנות של יוצרים ישראלים צעירים בהשראת מורשתם.

״הכנת התערוכה הייתה עבורי מסע בזמן, למקומות שבהם גדלו אבות אבותי, לארצות שבהן חיו ויצרו יהודים, שצאצאיהם מהווים כיום יותר ממחצית האוכלוסייה של מדינת ישראל״, אומרת דנה אבריש, אוצרת התערוכה. ״קהילותיהם חוו פריחה תרבותית, שניכרו בה השפעות הסביבה המוסלמית שבתוכה חיו. על כך מעידים המוצגים שנבחרו לגלם את קורותיהן: חפצי קודש וחול, תצלומים, מסמכים, עדויות וקטעי וידאו וצילומים. אלה מסייעים בפיענוח צופן תרבותי, חברתי, דתי ופוליטי של קיום יהודי בן אלפי שנים.

״מלאכת הצמצום בבחירת המוצגים הציבה אתגר, שהרי לכל קהילה סיפור ייחודי – עד כדי כך שניתן למצוא הבדלים אפילו בין קהילות אותה ארץ, כמו בין קהילות חלב ודמשק בסוריה, אלכסנדריה וקהיר במצרים, תואנסה וגראנה בתוניסיה״.

כתובה, בירות, לבנון, 1877. משפחת גרוס, תל-אביב

מנגד, קיים גם המכנה משותף של חיים יהודיים במחוזות האסלאם, שקשר את אנשי הקהילות הללו בקשר בל־יינתק, העובר כחוט השני בתערוכה ומתגלם ב׳טליתות׳ המשמשות מצע לתיאור קורותיהם. דימוי הטלית הוא בהשראת אירוע שהתרחש במחנה־העבודה ג׳אדו בלוב במלחמת־העולם השנייה, לאחר הכיבוש הנאצי: קצין, שנכנס לצריף שבו הצטופפו כמאה איש, בדק באצבעו את קורות העץ המאובקות ואיים בהטלת עונש כבד אם לא יושלט ניקיון במקום. יושבי הצריף לא ידעו במה יסירו את האבק, הרי בקושי בגד ללבוש היה לגופם. אז הוציא אחד הגברים את הטלית שלו, ניתק ממנה את הציציות והפך אותה למטלית. וכך יותר מששמרו היהודים על הטלית, שמרה זאת עליהם.

התערוכה משמשת צוהר לעולמן של הקהילות, על החיים העשירים, המסורתיים והמודרניים, שהתנהלו בהן; בה בעת, היא יד זיכרון להן כמו גם קריאה לתחייה תרבותית ישראלית ומורשת גאה.  

התערוכה עד 31 ביולי 2019.

The post לצאת מבלי לחזור: העלייה מארצות ערב ואיראן במוזיאון ארץ ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.

סבינה מוסייב, בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, הקימה את המותג ב־2011 יחד עם בעלה מאיר מויאל. מוכרת בחנות הדגל ביפו או בשואורום בכפר־סבא.

סבינה מוסייב. צילום: מאיר מויאל

פאולינה אלברשטיין לובשת שמלת אוריון של סבינה מוסייב. צילום: אלון שפרנסקי

השמלה מהאח הגדול

פאולינה אלברשטיין ואני חברות ילדות, גדלנו יחד באופקים והגענו לגור יחד כשותפות בתל אביב. כשהיא סיפרה לי שהיא נכנסת לבית האח הגדול לא הבנתי מה זה אומר, אבל מאיר בעלי הבין, אז נתנו לה ללבוש את שמלת ORION בפרק פתיחת העונה.

זה יצר ״וואו־אפקט״ שלא ציפיתי לו והטלפון לא הפסיק לצלצל, היא הפכה לבסט־סלר. חשבתי שזה פריט לא מסחרי. זו שמלה שלקח לי חודשים לתכנן, היא חושפת את החלקים הכי מחמיאים ונראית טוב על המון מבני גוף. בזכותה הבנתי כמה כוח יש לשמלה טובה, לכמה נשים היא יכולה להתאים וכמה אירועים חשובים היא יכולה ללוות.

אבולוציה

שום דבר לא מכין אותך לרגע המפגש בין החלום שלך לבין המציאות. פתחתי את המותג מיד אחרי שסיימתי את הלימודים בשנקר ועשיתי הכל לבד מהמרפסת. אפילו לא שאפתי להרוויח, ובמקרה התמזל מזלי והכרתי את מאיר, בעלי, כמה חודשים אחרי שפתחתי את המותג. במקביל לזוגיות הפכנו לשותפים רשמיים בעסק, ומלכתחילה היה ברור מי מוכשר בענייני ניהול. זו לא הייתי אני.

סבינה מוסייב ומאיר מויאל. צילום: זיו שדה

נתקלנו בקשיים שתשמעי מכל מעצב בארץ, אבל הדרך שבה התמודדנו איתם היא שהכריעה את הגורל שלנו. במקום להתבכיין, שזו בהחלט אופציה כי המציאות של הענף בארץ היא האויב הכי גדול של המעצבים, חיפשנו את הפתרון היצירתי לבעיות. הצלחנו להתקדם כשחשבנו מחוץ לקופסה, ולדעתי זה בגלל שמאיר לא הגיע מהתחום ולא הכיר את ה״חוקים״, אז היו לו רעיונות ופתרונות שאין לאחרים. במשך שנים נחשבנו ל״חבר הלא קול בחבורה״ בגלל זה, אבל בפועל זה הביא אותנו לנקודה שבה אנחנו נמצאים היום.

באיזשהו שלב התחלתי להעלות פריטים לפייסבוק, ונשים כמו טל אלבלנסי, שהייתה בזמנו עורכת האופנה של גו־סטייל, נחשפה אליי והחליטה לעשות עליי אייטם. זה קרה במהירות ובקלילות, וגרר פידבק גדול. כנראה שהקדמנו לתת מענה טוב לרצון של נשים להשקיע לאירועים.

אוהבת נשים

לא הייתי מאלה שמכינות בגדים לברביות, אבל כן ייעצתי לחברות שלי ולאמהות שלהן, עם כמה שזה נשמע מצחיק. לדעתי הן פנו אליי כי לא הייתי מתעסקת רק בבגד, אלא באשה שלובשת אותו. צריך לבוא ממקום לא אגואיסטי עם עיניים פקוחות, ולהציע לאשה משהו שגורם לה להרגיש נחשקת ומפתיעה ועם זאת נינוחה. גם בעיצובים הכי חגיגיים שלנו אנחנו מחפשים לאפשר את הנוחות המקסימלית.

צילומים: שי יחזקאל

תמיד אהבתי לראות נשים בטוחות, אמהות, הריוניות, נשיות. זה מעצים ומפרה. אני נמשכת במיוחד לדמויות צרפתיות כמו האיט-גירל לו דילון ואמא שלה, ג׳יין בירקין. הסגנון הצרפתי נוטף סקס אפיל מרומז, מחוספס קצת, נינוח, וככה אני רואה את הנשים במיטבן. זה מתבטא אצלי בנטיה לרומנטיקה, משחקי פיתוי של חשיפה והסתרה, עיצוב פריטים בולטים אבל לא מוגזמים.

לוח השראה

אני לא עובדת עם קונספטים מסובכים, אלא משתמשת בחומרים שמדברים ויזואלית. בעיני זו שפה עמוקה ומורכבת, כמו לשמוע שיר, בגלל היכולת לחוות מנעד רחב של רגשות. באופן אישי, פחות מעניין אותי הקונספט אם המוצר לא מעורר בי משהו רק מלהסתכל עליו. אופנה היא אמנות מסחרית, ובמקום לזלזל במסחריות צריך להסתכל עליה כאתגר. השאיפה שלי היא שהפריטים ידברו אל הלקוחה בלי שאצטרך לספר את הסיפור. זה ההבדל בין מילים לשפה ויזואלית: לא צריך להבין, צריך להתרגש.

״השראה״ היא מושג גמיש וקצת מיושן בעיני, בגלל הקצב שבו אנחנו נחשפים לדברים חדשים. אני חיה את ההשראה באופן רגעי ומהיר, כשאני מבלה עם החברות שלי, רואה עלה נידף ברוח, משוטטת באינסטגרם – בעיני מה שהופך את זה להשראה זה החיבור לאיזשהו סיפור אישי, והיכולת להעביר אותו בצורה אותנטית ללקוחה. ברגע שאת לא אותנטית את הופכת לבנאלית, שזה מקום שקל ליפול אליו עם השפע של היום.

בגדים יכולים להפוך לסמרטוטים ברגע, מה שהופך אותם ל״אופנה״, ומצדיק את האקסטרה כסף או המאמץ, זה הערך המוסף התרבותי. אחרת זו עוד שמלה יפה. האתגר מבחינתי הוא לא למכור שמלה, אלא לייצר מוצר אטרקטיבי ומעניין.

בית האופנה מכפר־סבא

אולי היום זה ברור שלמותג צריך להיות די.אנ.איי מובהק, אבל כשהתחלתי זה לא היה השיח, ולא חשבתי שאני מביאה משהו שהוא בהכרח שלי, וגם לא פחדתי להשתנות, לשנות ולהשתפר. אין לי שום פרה קדושה מעבר ללהיות הגרסה הכי טובה ואמיתית של עצמי. למרות זאת, עם הזמן שמעתי שמזהים את הבגדים שלי והתחלתי לראות בעצמי את החוט המקשר.

החלטנו לקרוא למותג על שמי כדי להסתנכרן עם עולם האופנה, אבל זה לא משהו שרציתי לעשות כי זה לא רק שלי: אם מישהו מהצוות לא יעשה את העבודה שלו שום דבר לא יקרה. כל הצלחה היא של כולנו, וכל מי שנמצא פה יודע את זה.

לאורך הדרך עשינו הרבה החלטות שקשה לקבל ולעמוד מאחוריהן – לשבור את הראש במקום לקנות בדים בנחלת בנימין, לצאת מתל אביב ולפתוח שואורום ומרכז לוגיסטי בכפר־סבא כדי לצמצם רעשים ולהתמקד בעשייה, ולסמוך על זה שמי שתרצה תגיע. הלקוחות באמת מגיעות, אולי הן מצליחות להרגיש את האהבה וההשקעה בכל בגד.

מעבר לים

מזה שנתיים שאנחנו מוכרים במקומות כמו אסוס, אנת׳רופולוגי, נורדסטרום, ריבולב, אבל זה עדיין מרגיש חדש ואנחנו מנסים להתאים את קצב הייצור וההיצע בהתאם. מקומות כאלה קונים בפעימות ולא אחת לעונה, והעונתיות בכל מקרה פחות רלוונטית לנו בגלל שאלו בגדי ערב ואירועים.

האתגר כרגע הוא להשאר ולהיטמע אצל המפיצים הללו, ולמצוא פתרונות יצירתיים לפערים שלנו מול חו״ל – לדוגמה, המותג טבעוני לחלוטין, אנחנו לא עושים שימוש בעורות וסיבים מן החי, וזה תחום לא מאד מפותח באופנה בחו״ל. לשמחתנו המפיצים הללו חוזרים שוב ושוב וקונים קולקציות רחבות יותר. זה מעיד על כך שהביקוש גדל והלקוחות אוהבות את הבגדים, וזה הפידבק הכי חשוב.

אמא משקיענית

היו כמה שנים שהעבודה הייתה הכל, והיה לזה גם מחיר: ויתרתי על חיי חברה, דרינקים, טיסות לחו״ל – ואני לא חושבת שזה מחיר שכולם רוצים לשלם. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי איך אהיה אמא טובה יותר: אם אעזוב את העבודה ואשאר בבית, או אם אמשיך ״לתת בראש״ – ובכל פעם אני חוזרת לדוגמה אישית. אין לי דרך טובה יותר לחנך את הילדים שלי לנחישות והתמדה מבלי להמשיך לעשות את מה שאני עושה.
אני אוהבת לארח ולבשל אוכל טבעוני, זו דרך נוספת לבטא את עצמי וזה גם משתלב עם חיי המשפחה. כשזה לא רק בעבור עצמי זה הופך להיות קל יותר, ובבישול יש משהו הרבה יותר זורם מאשר בתחביב השני שלי.

מבאקו לפריפריה

באופן אישי לא חוויתי את קשיי העליה באופן קיצוני, והנונשלנטיות הישראלית נטמעה בי ובאופן שבו אני מעצבת, אבל אני כן זוכרת שהבאנו משם כל מיני דברים שלא היו רלוונטיים כאן, כמו מעילי פרווה שאבי הכין לאמי. כאן לא היו חוקים וקודי לבוש, ובטח לא היתה הקישוטיות שיש שם: פסיפסים, ערבסקות, חלונות ויטראז׳, מה שכאן נקרא ״ערבי״. כנראה שהנטיה לקישוטיות בבדים שלנו כן קשורה לזכרונות הילדות בבאקו.

המשפחה שלי עסקה בטקסטיל: סבתא סוחרת שטיחים, שבזכותה יש גם בי קצת מן הסוחרת; סבא ואבא חייטים; כנראה שככה קיבלתי את החיבה שלי לטקסטיל, שהיום ברור שזו החוזקה שלי כמעצבת, וככל שהמותג גדל יש לנו אפשרות לפתח את הבדים והצביעות בעצמנו.

כל מה שנראה לנו כמו חסרון תלוי בבחירה שלנו ויכול להפוך למקפצה. כילדת פריפריה ועולה חדשה לא כל־כך התחברתי לסביבה שלי או למקום מסוים, וכל מה שנשאר לי היה לחלום רחוק וגדול. במערכת החינוך הייתי כישלון חרוץ, וזה רק גרם לי לרצות להצליח כנגד כל הסיכויים, אז זו בכלל מפלצת שהם יצרו.

עתידות

תמיד רציתי לעשות קמפיין של נשים יוצרות במקום דוגמניות. מוזיקאיות, כותבות, אמניות, כי נשים כאלה מתלבשות עם אופי, ומעניין אותי איך נשים דומיננטיות חזותית יתאימו את הפריטים למלתחה ולסגנון שלהן.

כרגע אנחנו עובדים על קיץ 2021, בקרוב ייצא שיתוף פעולה עם סטורי עם בדים שפיתחנו בעצמנו, והשמים הם הגבול – הייתי שמחה שהדברים ימשיכו להתקדם בדיוק בקצב שבו הם מתקדמים כרגע.

The post צווארון כחול־לבן // סבינה מוסייב appeared first on מגזין פורטפוליו.

במיקומה של ״הגלריה החדשה״ של סדנאות האמנים בירושלים יש מהצהרה, אנחנו כאן. שלט רחב ממדים בצבעים בולטים מבהיר שבשער 22 של אצטדיון טדי יושב מוסד נוסף, זר במהותו לסביבתו. זה זמן רב שתכניות לשילוב גלריות ומרחבי תצוגה אלטרנטיביים יוצאות לפועל, מביאות את החללים האמנותיים לעיירות פיתוח, למפעלים סגורים, לשכונות בפריפריה או לכל פינה שמלטפת במצפון ומדגדגת בכיס.

את התוצאה תמיד יעטוף ממד של זרות: כזו שממנפת את השוני ומבליטה את המקום, לצד כזו המבטאת פער שלא תמיד מציע גישור. באצטדיון טדי, זרות הגלריה משרתת את המוצג בתוכה, במיוחד בתערוכה ״גיבורע״ (ובאנגלית ״B Side: a Heroine), שמוצגת בה בימים אלו ותינעל בשבוע הבא (18.3): בדומה לאנטי־גיבורות שמוצגות בתערוכה, גם הגלריה היא אנטי־גיבורה בסביבתה, קוראת תיגר על המרחב הספורטיבי הגברי שבו היא ממוקמת, העוסק כולו בגיבורים.

12 אמנים מציגים בתערוכה את דמות האנטי גיבורה, זו שאינה תואמת את הדימוי הרווח. ״אלו דמויות רבות עוצמה המסרבות להגשים את הציפיות המוסריות שהחברה הלבישה על המופת הנשי ודרכו על נשים בכלל. האנטי גיבורה היא דמות מורכבת, מנוכרת, אגרסיבית, הנושאת תכונות של דמויות נשיות חזקות ואימתניות מהעבר, כדוגמת אלות הגורל, המכשפות והאמזונות״, כותבות אוצרות התערוכה, קורנליה רנץ ותמר גיספאן־גרינברג.

חנאן אבו חוסיין, הגוף שלי הוא הגוף הפרטי שלי, והוא לא שייך לשום כבוד של אף אחד

גיבורע, מראה הצבה

טינה ברה, במיטה עם רוברט שטרן

בניסיון להבין את קווי המתאר של אותה דמות, כדאי להתחיל עם עבודתה של טינה ברה ״במיטה עם רוברט שטרן״. סדרת צילומים רחבת ידיים המוצגת לכל אורכו וגובהו של הקיר, מעלה את דמותה של מרילין מונרו כפי שאנו מכירים מצילומיה האיקוניים, שעליהם חתום שטרן. מה שנראה במבט ראשון מרילין, מתברר כאליזבת, אזרחית גרמניה בוגרת. את חייהן של השתיים קושר חוט: אליזבת נולדה בשנת מותה של השחקנית הידועה ומכאן היא ממשיכה את דמותה.

בצילומים מלאי הומור יוצרת ברה שחזור כמעט מדויק שלוקח את האיקונה הפיזית של מונרו צרת המותניים וחלקת העור, ומחליף אותה באנטי־איקונה שמגלמת אליזבת בגופה, במעמדה ובגילה. בתמונות נראית אליזבת שולחת נשיקות למצלמה, עירומה במיטתה או מדגמנת בגד ים על יד אגם. השימוש בכל האלמנטים ההירואיים של מונרו – הבלונד כמושג, הפגנת המיניות חסרת הרסן והנאתה מגופה – הוא המצע להגשת השינוי. מפורסמת־אנונימית, צעירה־מבוגרת, נשגבת־ארצית, כל היפוך מבוטא באמצעות מקורו. זו יצירה שלמה שמציגה את התזה ואת האנטי תזה כאחת.

מכל הקיבוצים היא בחרה לעשות את זה דווקא פה?

גיבורה נוספת שאינה תואמת את הדימוי הנשי הרווח היא ״מיס פיגי״ של רעיה ברוקנטל. בסרטון וידאו מובאת דמותה של גברת חזירה, שגזירת כיעורה גורמת לה לנהל דיאלוג תמידי עם הדימוי הנשי היפה שהיא לא תוכל לממש. פיגי מסבירה לצופים כיצד היא עושה כל שביכולתה כדי לנסות ולעמוד בחוקיו הנוקשים. על שולחן ליד מסך הטלוויזיה מוצגים כלים למחייתה כחזירה מטופחת, דוגמת חותמות ברזל לסימון בהמות ומחטי קעקוע חדות, כולם עטופים צבע כסף מבריק, מזכירים את כלי הטיפוח, התכשיטים והתמרוקים הנתפסים כהכרחיים לכל אישה כדי לעמוד בדימוי הרווח של נשיות.

רעיה ברוקנטל

הילה לולו לין

בקיר הנגדי מובאת ביוגרפיה: הילה לולו לין, אמנית יוצאת קיבוץ משמר העמק, חוזרת אליו לפעולה אמנותית ולמפגש חזיתי של אישיותה החריגה עם הנורמות הקיבוציות. ביצירת הווידאו התיעודית, לין מתהלכת ברחבת הדשא של חדר האוכל לבושה חליפת לטקס ממולאת אבנים ועטויה מסיכה מאיימת מראה. ״מכל הקיבוצים היא בחרה לעשות את זה דווקא פה?״, נשמעת תגובה של אחת הנשים כלפי נוכחותה הלא מרוסנת של האמנית אל מול סדר היום הקיבוצי.

תגובות כאלו ליוו את לין בחייה הקיבוציים גם כילדה, שאותן היא מספרת כאבני יסוד בסיפורה לכל אורך העבודה. דמות האנטי גיבורה שמגלמת לין מתבטאת בכמה הבטים; בדמותה האינדיבידואלית והייחודית אל מול ההומוגניות והשמרנות של החברה הקיבוצית – מיקרוקוסמוס לחברה רחבה יותר – ובאמנות האישית שלה, שאינה עוסקת כלל בנופי עמק יזרעאל, העמק האהוב בקאנון האמנותי הישראלי, במיוחד על ציירים גברים. לולו לין קוראת תיגר על סיפור ילדותה, סיפור הכל־ישראלי, ששורשיו כה עמוקים שלא פלא שהיא מזעזעת את הנהנים מפירותיו.

״נדמה לי שאנחנו בקלות רבה מדי יוצרים צורה נוספת של סימבוליות בעייתית כשאנחנו ממסגרים דמויות וביוגרפיות כאנטי גיבורות״ אומרת נינו ביניאשוילי, שעבודתה ״תעלומות דיוניסוס״ היא אחת היחידות שאינן מייצרות ייצוג החלטי ולרוב פיזי של הדמות המובילה את התערוכה, אלא משתמשת בהוויה שהיא מממשת; ערעור על התפיסות הרווחות. לפי ביניאשוילי, נראה שדימוי האנטי גיבורה הוא עצמו כבר דימוי רווח. ״הרבה פעמים, האנטי־גיבורה היא עדיין גיבורה, ואנחנו מגדירים אותה כאנטי־גיבורה משום שלא הכירו בה ככזו ולא משום שהיא אכן *אנטי* גיבורה״, היא אומרת. ״זה לא אומר שההכרה בגבורה של נשים אינה חשובה, אבל צריך להיות קצת יותר ניואנס וחשיבה לגבי מה אנחנו מסמנים ואיך״, היא מחדדת.

ביניאשוילי מצביעה על המילה ״אנטי״ ולא בכדי. נראה ש״גיבורע״ מצליחה לברוא ולהמית דימוי בעת ובעונה אחת – היא מלמדת אותנו שישנה גיבורה אחרת, מתנגדת, בעלת מאפיינים ברורים משלה. לאורך התערוכה היא מקבלת פנים, ביוגרפיות, ונאמר שהיא לא לבד, יש הרבה ממנה. בהינתן לה כל אלו, הולכת והופכת האנטי תזה לתזה בפני עצמה, כזו שהנורמה לא חסה גם עליה. מכאן, נשארת השאלה: מי היא הגיבורה, מי היא האנטי־גיבורה, ומה בכל זאת ההבדל בין השתיים.

״גיבורע״, הגלריה החדשה, סדנאות האמנים טדי, אצטדיון טדי, שער 22. נעילה: 18.3
יום חמישי 14.3 בשעה 19:00: מפגש (באנגלית) בנושא ״גיבורע: על מגדר באמנות, חלק שני״. משתתפים: ד״ר טוביאס אברכט־הרטמן, מרצה להיסטוריה חברה ותרבות גרמניה במרכז DAAD ללימודים גרמניים; פרופ׳ טינה ברה, אמנית ופרופסור באקדמיה לאמנויות יפות, לייפציג, גרמניה; נינו בניאשווילי, אמנית המשתתפת בתערוכה; קורנליה רנץ, אוצרת התערוכה.
יום שני 18.3 בשעה 20:00, אירוע נעילת התערוכה: הקרנת הסרט MATANGI / MAYA / M.I.A, זוכה פרס חבר המושבעים בפסטיבל סאנדנס 2018.

קורנליה רנץ, ישן חדש

The post איזוהי (אנטי) גיבורה? מורכבת, מנוכרת, אגרסיבית וחזקה appeared first on מגזין פורטפוליו.

ביום ראשון 17.3 בשעה 17:30 יתקיים במוזיאון ארץ ישראל מפגש פתוח עם אנריאטה אליעזר ברונר ויובל סער, האוצרים הראשיים של הביאנלה לאומנויות ועיצוב תל־אביב, שתיפתח בשנה הבאה. השניים יספרו על הרציונל שעומד מאחורי המהלך החדש לקיום ביאנלה משותפת לאומנויות ולעיצוב, ותינתן הזדמנות להצגת שאלות בקשר לקול הקורא.

הביאנלה תציג תמונת מצב עדכנית של תחומי האומנויות והעיצוב השונים, בדגש על קרמיקה, זכוכית, צורפות, טקסטיל ונייר. ובכך תהווה המשך טבעי לעיסוק רב־השנים של המוזיאון על אוספיו בתחומי התרבות החומרית המקומית. היא תימשך כחצי שנה, תתפרש ברחבי המוזיאון ,ותציג את התחומים השונים, כשהם משולבים זה בזה.

תחת התמה ״און/אוף״ תבקש הביאנלה להציג עבודות, שבבסיסן מצוי המתח בין עבר, הווה ועתיד; בין מלאכות ותיקות ועבודת יד לבין שימוש בטכנולוגיות מתקדמות ובכלים דיגיטליים; בין המסורתי לאקספרימנטלי; בין החד־פעמי, הקונספטואלי והאמנותי לבין התעשייתי, התכליתי והפונקציונלי. זאת במטרה לחשוף לקהל הרחב את שדה הפעולה היום־יומי של האומנים והמעצבים המקומיים ולהציג כיצד פרקטיקות אומנותיות אלה באות לידי ביטוי במאה ה־21, משפיעות זו על זו ומושפעות זו מזו.

האוצרים הראשיים של הביאנלה הם אנריאטה אליעזר ברונר ויובל סער, שיעבדו בשיתוף עם אוצרי המשנה מירב רהט, ניר הרמט וליאורה רוזין. קול קורא להגשת עבודות התפרסם באתר המוזיאון; מועד אחרון להגשת עבודות: 30.4.

The post הביאנלה לאומנויות ועיצוב 2020: מפגש מקדים עם האוצרים appeared first on מגזין פורטפוליו.