כמו הרבה דברים טובים, גם זה קרה במקרה: בעיות רטיבות ושאר עניינים פרוזאים אילצו את האמנית מרים כבסה לצאת מדירתה בניו יורק לכמה חודשים, ולשכור חלל אלטרנטיבי. היא שכרה דירה בבניין בן 100 שנה בשכונת וויליאמסבורג בברוקלין, שעומד לפני שיפוץ מסיבי. בינה לבין עצמה החליטה כבסה ליצור הומאז׳ לאישה המבוגרת שגרה בדירה כמה עשורים וכעת עברה לבית אבות, ולצייר על קיר אחד בסלון. היא עשתה זאת בטכניקה ייחודית שפיתחה, שמתבססת על הנשימות שלה המכתיבות את הקצב של משיכות המכחול.

מקיר אחד זה הפך לחדר שלם, שבו כל המשטחים הפכו לציורים של כבסה – האח, הכורסא, המנורות. הכל. ״הבנתי שזה לא משנה על איזה משטח אני מציירת. את הפעולה שלי אני יכולה לעשות בכל דבר שאני נוגעת בו. זה המגע שלי וההתכוונות של המגע שלי״ אומרת כבסה. מבחינתה זהו אקט של הפיכת המציאות לציור, בניגוד למסורת של הציור, שמחקה ומייצג את המציאות. ״עבודת הנשימה״ הזו ארכה שמונה ימים שלמים, שבהם עבדה כבסה מבוקר עד ערב, כשהיא נוגעת בכל פרט ופרט; עבודה מדיטטיבית, ״קצת כמו ויפאסנה של ציור, זה הכניס אותי מאוד מאוד פנימה״, היא אומרת במבט לאחור.

מרים כבסה. צילום: Scott Benedict

מרים כבסה בסטודיו. צילום: Justin Robertson

צילום: מרים כבסה

כבסה קוראת לחלל בפשטות Living Room, וכשמו כן הוא – חדר חי. בתחילת ינואר פתחה אותו לזמן מוגבל למבקרים. אבל זו לא הזדמנות לסלפי מגניב ולהמשיך הלאה. להיפך. כל מבקר קבע פגישה ובמשך שעה זכה לחוות את החלל עם כבסה, מנותק מהסלולרי. ״זה היה מן ניסוי; ניהול של דיאלוג על עבודה כשאנחנו נמצאים בתוך העבודה״.

החוויה, היא מספרת, הייתה משמעותית למבקרים וגם לה. אנשים נתנו לעבודה לחדור אליהם והשיחות שהתנהלו בחדר היו מפתיעות בעומקן. ״העבודה כמו הדהדה בתוך האנשים והוציאה מהם דברים שאין לי מושג איך הם יכלו לדעת, מתוך הקווים שיצרו הנשימות שלי״. השיחות המוקלטות צפויות להוות חומר גלם לעבודות עתידיות שלה, יחד עם התמונות של המבקרים עטויי מסיכות אפריקאיות ענקיות, שצילמה בחלל. ״מהרגע שאנשים חבשו את המסיכה הזו, שמעלימה את הזהות שלהם, נהיה להם חופש בגוף, מן playfulness כזה שהיה מאוד משחרר״. לאור התגובות האוהדות, מתכננת כבסה לפתוח את החלל שוב למבקרים בתאריכים 1־11 במרץ, לפני הריסת המבנה.

בימים אלה נמצאת כבסה בתהליכים לרכישת כנסיה עתיקה משנת 1883 בעיירה בצפון מדינת ניו יורק. היא מתכננת לצייר בכנסיה באותה הטכניקה, וליצור יצירת אמנות ייחודית שתהיה פתוחה לביקורים. ״זו הולכת להיות יצירת אמנות מדהימה. הכנסיה עתיקה עם ויטראז׳ים צבעוניים. הבנתי שלכל עבודה יש את הצבעוניות שלה. בגלל שהכל שם מפלטות עץ בצבע חום כהה, יכול להיות שאני אעבוד עם זהב. זו תהיה חוויה מאוד רוחנית לשבת שם בפנים״, היא מבטיחה.

The post ציורי הנשימה של מרים כבסה בברוקלין appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

בעז נוי, בן 46, גר ויוצר כבר עשור בחיפה תחתית.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

נשוי לאיריס סינטרה, ציירת גם היא, וביחד הורים לשני ילדים צעירים.

מה בצלחת?

חולשה למתוקים, שהנה אני מתגבר עליה. חי טוב, נהנה לאכול ולשתות, בחברה טובה אם אפשר.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

אתמול (חמישי) נפתחת תערוכת יחיד שלי ״שמועות על חורף״ בגלריה רוזנפלד. מוצגים בה ציורים אינטנסיביים (חלקם רטובים עדיין) מהשנה האחרונה. הרבה מזג אוויר פנימי בנופים עירוניים של ירושלים תל־אביב וחיפה. ביניהן אני מדלג כבר שנים תוהה איפה אשתקע כשאגדל. כפי שכתב יפה אוצר התערוכה רון ברטוש בטקסט הפותח:

״… תנוחתה של עיר היא דיוקנה, אך המעמד הציורי של דיוקן עיר שונה מזה של דיוקן אדם, כי מבטו של הצייר ופעולת הציור עצמה נערכים מתוך מושא הציור – הצייר מצייר את העיר מתוך חוויה של הימצאות בתוכה ולא כמי שמשקיף אליה מבחוץ… הוא בעיר והעיר בו, ולכן הוא אינטימי…״.

היקסמות מסביבה אורבנית היא אולי שריד מלימודי הארכיטקטורה בבצלאל. בנוסף, אני יוצר בסטודיו בעיר התחתית של חיפה. שתי העובדות הללו ממקמות אותי בעמדה של מעט משקיף מן הצד, שעם הזמן מתבררת כנוחה ורצויה לי, ומאפשרת לי להיות כל כולי בעובי הקורה של ציור וחוויה.

בעז נוי, מראה הצבה בתערוכה ״שמועות על חורף״, גלריה רוזנפלד

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה? משפט או שניים, לא יותר.

אני חושב שלא פגשתי אדם (או אמן) מפורסם מימיי. אם הייתי יכול הייתי מזמן לשיחה את ניקולא דה־סטאל, והייתי מתאמן על להגיד לו: אני אוהב אותך, מרגיש את מה שאתה מרגיש, לגמרי מאמין לך ובבקשה אל תעשה את זה כי אני רוצה לראות עוד ציורים רבים בזקנתך. (צייר מרגש, צרפתי ממוצא רוסי ששם קץ לחייו בשנת 1953 בשיא ההצלחה, בגיל 41, אחרי מפגש עם מבקר קטלני).

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

הנה אני מפנטז בקלילות על סטודיו נוסף ורחב ידיים בתל אביב (ואחד בגודל בינוני בירושלים).

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

לפני יומיים, סריג בסייל בזארה – כי זו לא פתיחה בלי איזה קרדיגן על הדרך.

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // בעז נוי appeared first on מגזין פורטפוליו.

את פרויקט ״עצמות בריח״ התחלתי במסגרת לימודי עיצוב פנים ותקשורת חזותית במרחב, במכללה למנהל. במסגרת קורס צילום בשנה השנייה ללימודים קיבלתי מטלה ליצור סדרה צילומית בנושא ״הבית־שלי״, במטרה לייצר סדרה בעלת מכנה משותף כשהקשר בין הצילומים יכול להיות טיפולוגי, נרטיבי או פורמליסטי.

כשהתחלתי לחשוב כיצד אני רואה ומרגישה את ״הבית־שלי״ ובאיזו דרך אני יכולה להעביר את התחושה באופן חזותי, חשבתי על הגוף שלי; על אזור בגופי שמסקרן אותי,שאני נמשכת ומתחברת אליו גם אצל האחר. הבנתי שהאזור שאליו נמשכתי מאז ומתמיד הוא אזור עצמות הבריח אצל נשים, שמבחינה ויזואלית בולט בהרבה אצל נשים בהשוואה לגברים.

מקור שמה של עצם הבריח בשפה הלטינית, Clavicula, ומשמעותו ״מפתח קטן״. השם ניתן לה על פי תכונתה להסתובב סביב ציר האורך שלה בזמן הרמת הזרוע. העצם הארוכה מהווה חלק מחגורת הכתף: היא צרה יותר, קצרה יותר, מפותלת פחות וחלקה יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. היא אינה איבר אינטימי אך היא מעלה בי אסוציאציה של אינטימיות, כשהיא חשופה. הגבול בינה לבין בית־החזה הוא גבול דק והשוני באזור זה בין הנשים השונות תמיד סיקרן אותי. 

את הצילומים ערכתי בפארק אדית וולפסון בתל אביב, על גבי קיר בגוון שמנת בעל טקסטורה ייחודית. תהליך הצילום כלל 21 ימי צילום, בהתאם למספר הנשים. כל אחת מהן צולמה ביחידות, והדרך אל אזור הצילום הייתה משותפת. הבחירה באותן 21 נשים התבצעה בתחילה מתוך היכרות אישית, ולאחר מכן הרחבתי את המעגל לנשים נוספות. כשביקשתי מהן להשתתף בפרויקט ולצלם אותן דווקא באזור זה, התגובה הראשונית הייתה בלבול ורצון להבין למה בחרתי להתמקד דווקא בו.

הצילומים התבצעו לפי שיטה: גובה המצלמה היה זהה, והפריים בין תמונה לתמונה מעט השתנה ונע בין אזור השפתיים לגבול בית־החזה. הבחירה שלי לא לצלם את פניהן נבעה מהרצון להעביר את ההבדלים האישיים ללא הבעות פנים, לנסות להעביר תחושה ורגש באמצעות אזור שאנו לא רגילים לקרוא ולהבין דרכו רגשות.

ימי הצילום השונים, התאורה השונה, מזג האוויר המשתנה וכמובן אופיין של הנשים יצרו בכל תמונה תוצאה שונה, מעין מפגש שונה איתי ועם המצלמה. כל אחת מהנשים הגיבה לצילום באופן אחר, התקרבותי הפיזית יצרה אצלן תגובות שונות. חלקן הרגישו חופשיות ומשוחררות יותר, אצל חלקן האינטימיות יצרה ריחוק והסטה של הפנים וחלקן חשו נבוכות.

כשמניחים את הצילומים זה לצד זה אפשר להבחין בהבדלים האישיים: מבנה העצמות, הכיוון שאליו הן מסתכלות, גווני העור השונים ותנועות גופן של המצולמות גרמו לי להבין שנוצר לכל אחת מהן מעין פורטרט, פורטרט ללא פנים. הרגשות שאנו חשים יכולים לעבור גם דרך תנועות גוף מינימליות, וההבדלים בין האנשים יכולים להגיע דווקא מתוך המקומות שאנחנו לא נותנים עליהם את הדעת.

The post עצמות בריח // סהר חיון appeared first on מגזין פורטפוליו.

אנשי ״אנסמבל כאן״ אוהבים להציג את עבודות התיאטרון שלהם בחללים בלתי שגרתיים, כאלה שאין בהם חלוקה ברורה בין במה לקהל. אבל להצעה להציג את מבצע כפפות משי בכל מקום אחר הם לא יכלו להיענות בחיוב מאחר שזו לא הצגה רגילה, אלא ״אירוע תיאטרוני״ שנכתב במיוחד לחלל מוזיאון ישראל ושהתרחשותו מתפרשת על פני כמה מאגפי המוזיאון. שלוש דמויות – מאבטחת (אסתי זקהיים), רשם במוזיאון (ארנון רוזנטל) ומש״קית חוי״ה (טליה מנשה) – מוליכות את הקהל אל עומק המוזיאון ומתייחסות ליצירות האמנות שמוצגות בו כנקודות מוצא לדברים שהן משמיעות לקהל.

המסע של הקהל מתחיל באולם הכניסה של המוזיאון, שם מחולקות לו אוזניות. הוא מתחיל לעלות דרך המעבר המקורה אל הגלריות, שבהן הוא מתחלק לשלוש קבוצות. כל קבוצה מתלווה לאחד השחקנים, ובהמשך עוברת לשחקן אחר, כך שכל קבוצה פוגשת את כל הדמויות. כמו בליווי מודרך הקהל שומע מתוך האוזניות קטעי נאומים, קריינות, מוזיקה מקורית שכתב למחזה קובי ויטמן, ואת דבריהן של שלוש הדמויות המלוות ומוליכות אותו דרך שלושה אגפים במוזיאון.

מש״קית החוי״ה מסיירת באגף לאמנות יהודית, רשם המוזיאון מסייר באגף לאמנות אפריקאית, המאבטחת לוקחת את הקהל לאגף לאמנות מודרנית. משלושת האגפים שלוש הקבוצות מתנקזות בבת אחת אל החלל המרכזי בגלריה הישראלית. ״זוהי גולת הכותרת, שהרי הגענו מכל העולם כדי לייצר פה אמנות״, אומר המחזאי והבמאי עידו בורנשטיין. ״המסע מסתיים אל מול הכנסת שם נמצאים המושכים בחוטים, אלה שמכוונים את האמנות ובראשם מי שמוביל אותנו, המנהיג״.

תרבות יום א׳

המחזה הוצג לראשונה במסגרת פסטיבל ישראל לפני שנתיים והוא עוסק בנקודות המגע שבין האמנות למוזיאון, ובפרט מוזיאון ישראל – מוסד התרבות הגדול במדינה. ״מזמן רציתי לעשות עבודה במוזיאון״, מספר בורנשטיין: ״משהו בחללים האלה מושך. החללים הכי יפים שיש, הכי גדולים… ואיך שהמוזיאון מזמין את המבקר, ומה שהוא תובע ממנו, שזו דממה, הליכה שקטה בחללים אין־סופיים, ולצד זה ההתעסקות במהי אמנות, איך מביטים באמנות ואיזו חוויה המפגש הזה מייצר״.

נושא מרכזי שהעסיק את בורנשטיין במהלך הכתיבה הוא האופן שבו הממסד משתמש באמנות כדי לכונן זהות. ״העבודה קורית על הגבעה שעליה ממוקם המוזיאון, ועל הגבעה שממולה נמצא משכן הכנסת. בתוכנית הבנייה של המוזיאון נקבע שאלה יהיו שני מבנים שישקיפו זה על זה – הכנסת ומוזיאון ישראל; אתה מבין שאתה נמצא באותו גובה, וכאילו המטרה היא להראות שבשביל זה הקמנו את המפעל הציוני, שהאמנות היא הדבר שאליו אנחנו נושאים עיניים״.

תהליך הכתיבה הארוך התחיל בדיאלוג של בורנשטיין עם האוצרת והדרמטורגית טל יחס. השניים ערכו ראיונות עם האוצרות והאוצרים של תצוגות הקבע, ובעקבות השהות בחלל המוזיאון התבררה מהות העבודה. בסופו של תהליך, המחזה עוסק בשלושה נושאים שקשורים למגע בין האמנות למוזיאון. מש״קית החוי״ה מגלמת את האופן שבו האמנות מגויסת לשם הכשרה לציונות.

הרשם מצביע על כך שפריטי האמנות שאינה מערבית המוצגים במוזיאונים הגדולים בעולם, הם גנובים: מצד אחד המוזיאון משמר פריטי אמנות ומאפשר לראות אותם וללמוד אותם, ומצד שני הוא גוזל אותם מהתרבויות שיצרו אותם. המאבטחת – ״אני מסתכלת על הציור הזה יותר משפיסארו הסתכל עליו״ – מעלה את נושא ההתנהלות הכלכלית הבלתי מאוזנת של המוזיאון.

אסתי זקהיים, המאבטחת

טליה מנשה, מש״קית החוי״ה

בורנשטיין נזכר בפעמים שבהן הקשיב להדרכות שעוברות קבוצות של חיילים במסגרת תרבות יום א׳: ״זה מדהים להגיע למוזיאון ביום ראשון ולשמוע את מה שמש״קיות החוי״ה מספרות. יש פער גדול בין מה שהאוצרות כותבות ואומרות למסרים שעוברים לחיילים. לדוגמה, באגף לתרבות יהודית המסר המרכזי שהאוצרות מנסות להעביר בתצוגה הוא של מגוון. התרבות היהודית באלפיים שנות גלות הלכה וספגה רכיבים מתוך תרבויות מקומיות, ונוצרו פרשנויות אחרות, חתרניות ונועזות ליהדות. ארבעת הדגמים של בתי הכנסת שיש במוזיאון מנסים להראות כמה היהדות פתוחה לפרשנויות.

״אבל כשזה נכנס לתוך הקשר יהודי והצבא מנסה לייצר את הדוקטרינציה שלו, פתאום הפרשנות היא שכולנו עם אחד והמטרה הכי חשובה היא להיות חזקים, כי רק כך נשמור על היהדות שלנו. לכאורה הצבא עורך סיורים במוזיאון כדי שחיילים יספגו אמנות, אבל בפועל לוקחים את החיילים בעיקר לאגף לתרבות יהודית או להיכל הספר״.

כמו מקרר שהכול חנוט בו

בעקבות שיחות עם עובדים, אלה הנמצאים בדרך כלל ברקע או מאחורי הקלעים, נוצרה דמותה של המאבטחת. ״בגלריה המודרנית אף אחד לא מוכן לדבר על מחירי העבודות ששוות מיליוני דולרים״, אומר בורנשטיין. ״לעומת זאת, מי ששומר על הנכסים האלה הם מאבטחים שכל חייהם לא ירוויחו את מה ששווה משיחת מכחול אחת. זה מעלה שאלות בנוגע לפער בין האמנות, שמפארת את התרבות, להשתקפות התרבות בהתנהלות הכלכלית של גוף כמו מוזיאון״.

ארנון רוזנטל, הרשם

בנוסף, במהלך העבודה על המחזה, בורשטיין ויחס ביקשו לסייר במחסנים שבהם שמורות יצירות האמנות. ״הביקור במחסנים העלה הרבה שאלות״, הוא מציין. ״המקום המרהיב הזה מבחינת מה שיש בו, אבל כל כך מדכא מהבחינה הזו שהוא כמו מקרר שהכול חנוט בו. במיוחד בנוגע לאמנות לא מערבית, אמנות אפריקאית. אתה רואה את הדברים שנועדו להיות חלק מפולחן לאור מדורות, ושאחרי השימוש בהם היו אמורים להתכלות, והנה הם יושבים כאן בתוך מקלטים, מקוטלגים ומשומרים בכל מני חומרים.

״בובות וודו וצלמיות שקשורות לקדושה נמצאות במרתף עם וסת טמפרטורה, הכול סטרילי, איפה זה ואיפה חוויית החיים שבה הם נוצרו, והתרבות שאליה הם קשורים. זה שייך לתרבות אחרת, זה אמור להיות מוצג באופן אחר. יש שבט באפריקה שבו מסתכלים בקטלוגים של סותביס כשרוצים לפסל את דגמי הצלמיות שאליהן מתפללים, כי אין להם, כי הכול נגנב ונלקח. כשאוצרת מסיירת עם אורח מקמרון הוא רואה בוויטרינות את החומרים של העם שלו, כל עניין הקולוניאליזם צף במחסנים הענקיים האלה״.

מכאן הקשר גם לשם המחזה, שאולי מצלצל מוכר. ״חיפשנו שם שמחבר בין העדינות שבה צריך להביט ולגעת ולהתעסק באמנות, לבין משהו צבאי, ואז גילינו שהיה מבצע כזה שקראו לו ׳מבצע כפפות משי׳ – פעולת תגמול של צה״ל בחברון הירדנית בשנת 1953. ובשם יש את שני הצדדים, כפפות משי, כמו במחלקות שבהן נוגעים בעבודות עם כפפות, בתוך מציאות שחובבת מבצעים צבאיים״.

את ״אנסמבל כאן״ הקימו בשנת 2009 הבמאי שלמה פלסנר והמחזאי עידו בורנשטיין כדי לחקור באמצעותו פורמטים תיאטרליים ופרפורמטיביים. ״מבצע כפפות משי״ היא יצירה שלישית של האנסמבל שהיא ״סייט־ספסיפיק״, כלומר אירוע תיאטרוני שמותאם למקום מסוים. מלבד ״מבצע כפפות משי״ שיעלה בפעם האחרונה ביום שישי 1.3, מציג האנסמבל בימים אלה את ״אני, אנג׳לינה ג׳ולי״ עבודה הבוחנת את בעיית הפליטים בעולם דרך עיני אזרחי המדינות המארחות, ואת ״מדיאה״ עיבוד עכשווי, משולב בשירי רוק ולייב וידאו, הבוחן עד כמה התרחק רעיון הזוגיות המודרנית מהמיתולוגיה שעיצבה אותו. קבוצת ״אנסמבל כאן״ מעבירה גם סדנאות כתיבה ומשחק המיועדות לחובבים ולשחקנים מקצועיים.

The post אנסמבל כאן נכנס למוזיאון ישראל עם כפפות של משי appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי גור, מה קורה? מה שלומך?

שלומי טוב בסך הכל, מלא עבודה והתרוצצויות

הבנתי שהזמן האחרון מספק לך הרפתקאות מעניינות מעבר לים

כן נוצרו בתקופה האחרונה שתי הזדמנויות די מדליקות לשיתופי פעולה באירופה – גרמניה וצרפת – או מונאקו, בעצם

מונאקו! בוא נתחיל משם: הכי נסיך מצידך

נסיכה, אם כבר

זה הכל די חדש, ואני לא כל כך יודע מאיפה להתחיל. לפני שלושה חודשים בערך קיבלתי פנייה בצ׳אט של אינסטגרם מטל לנצמן, מעצב שחי ועובד בפריז. הוא אמר שהוא ראה את את הדברים שלי וקיבל עליהם המלצות, ושאל אם יוכל לקבל פורטפוליו על מנת להעביר הלאה לטובת מסעדה חדשה שאמורה להיפתח בקרוב. לא כל כך הבנתי במה מדובר ולמען האמת גם לא שאלתי שאלות, אבל שעתיים מאוחר יותר קיבלתי פנייה דומה גם מנירית נלסון (שלימדה אותי בבצלאל).

גור ענבר

מפה לשם הסתבר שטל פנה לנירית שהמליצה על העבודות שלי ושניהם פנו אליי בנפרד. המסעדה היא Omêr, מסעדה חדשה של אלאן דוקאס שנמצאת בהוטל דה פרי, בסמוך למסעדה המעוטרת שלו, לואי ה־XV. כחובב אוכל, תכנים שעוסקים באוכל, תכניות בישול וכיוצא בזה, אני מעריץ את אלאן דוקאס בערך מגיל 8

אם מקודם כתבתי מונאקו עם סימן קריאה אחת, עכשיו אני אכתוב אלאן דוקאס!!! (!!!)

כןןןן!!! הייתי צריך להתאפק מאד חזק שלא להשתין על עצמי מרוב התרגשות, סליחה על הביטוי. זה הרגיש כמו מתיחה שעושה לי אחת האחיות שלי

לגמרי. ומה תפקידך בכח?

להכין כלי אוכל! שזה מרענן מאד ובהחלט מוציא אותי משגרת העשייה שלי עד כה, הרי הייתי עושה בעיקר ואזות, let's face it. בחודשיים שעברו מאז שנוצר הקשר הראשון התחלנו תהליך של נסיונות ובירורים, שבסופו שלחתי לאוליבייה (הבחור שדרכו נעשית כל התקשורת ואחראי על ניהול בחירת הכלים למסעדה החדשה) שני ארגזים מלאים בסאמפלים

מה אתה יכול לספר על מה שהתבקשת לעשות?

צלחות בשלושה גדלים, כוסות בשני גדלים. כמויות שאני לחלוטיןןןן לא רגיל לייצר. הכל בפורצלן ורוד ולבן, מעוטר ידנית בפטרנים שהם בחרו מתוך המבחר שהצעתי להם. סוג של נצח נצחים לכל צלחת, אבל זה כיף

ואיזו מן מסעדה זו? איזה אוכל יוגש בה? זה בטח גם שיקול, לא?

בהחלט שיקול. זו מסעדה ים תיכונית / צפון אפריקאית: הרבה דגים ופירות ים, מלא ירק. מאד מאד צבעוני. בכלל, דוקאס ידוע בכבוד שהוא נותן לירקות. כלומר, הוא היה בין השפים הראשונים של המטבח העילי הצרפתי שהשכיל לבנות מנות שהעיקר בהן הוא ירקות.

הדברים ששלחתי באמת מאד צבעוניים ועמוסים בגרפיקה. אוליבייה סיפר שעד שהם ניסו על הכלים את המנות, מתוך 100 אנשים שראו אותם, הוא היה היחיד שאהב אותם וכולם מסביבו חשבו שהוא החליק על השכל ושזו בחירה איומה. אבל אז, בסימולציה עצמה, הם נדהמו מכמה שהאוכל מתאים לצלחות. דוקאס התלהב, ואוליבייה אמר שגם אם יגישו עליהן חרא של פרות הוא ייראה מעורר תיאבון. זה משפט נורא מצחיק, בעיקר כשהוא נאמר באנגלית במבטא צרפתי כבד, ולא ידעתי איך להגיד את זה יפה

תגיד, כמה כוכבי מישלן יש לדוקאס?

המסעדות שלו במונטה קארלו הן של שלושה כוכבים. Omêr נפתחה רק עכשיו ועדיין לא מדורגת…

יצא לך להיות שם? זה בתכנית?

לא יצא לי. בטח שזה בתכנית, כשאסיים לייצר. אני סקרן ממש, וזה גם נשמע לי כמו מקום מאד… מעניין. מונטה קרלו זה הכי סרטי סיקסטיז

לגמרי. תכין איתך הרבה מזומנים. לא למסעדה, שם אני מקווה שיזמינו אותך…

חחח, מלא מזומנים. אולי גם למסעדה, אני לא יודע. מניח שבשבילם אני בסך הכל עוד ספק

אל תגיד ככה!

מלא ורוד וכחול וכתום וכו׳

ובוא נעבור לגרמניה: מה על הפרק שם?

פחות גרנדיוזי, אבל עדיין מדליק. בעלים של חנות כלבו מהממת (וענקית!) במינכן ראו עבודות שלי בנווה צדק, חיפשו עליי פרטים והגיעו לסטודיו. הם הגיעו לפה בדרך לשדה התעופה וכעבור שבועיים עשו הזמנה ראשונה של לא מעט סחורה. גם זה היה מעניין מכל מני בחינות…

מגניב! מה היה מעניין פה?

א. החבר׳ה האלה מייצגים בכל גרמניה לא מעט מהיצרנים שמספקים להם מוצרים לחנות. אני מקווה שזו התחלה של כניסה לשוק הגרמני, אבל אין לדעת. 

ב. בגרמניה המסורת הקרמית הולכת מאות ואלפי שנים אחורה. ההתייחסות שלהם שונה לגמרי מזו שאליה אני רגיל מכאן. האופן שבו הם מדברים על הכלים, נוגעים בהם – ניכר היה שכל ההתנהלות היתה מאוד רגשית. גם ההזמנה שבוצעה, בסופו של דבר, לא היתה אופיינית להזמנות שאני מקבל מחנויות בארץ

באיזה מובן היא לא הייתה אופיינית?

״אמיצה״ יותר. הם לא פחדו להזמין אנתרופואידים, לדוגמה (הכלים עם הפרצופים שהצגתי בצבע טרי האחרון). זו סדרה די צעקנית שלעתים מרתיעה. בארץ החנות היחידה שבה הם נמכרים היא סאגה. חוץ מזה, הם ביקשו שאכין להן סטים מעורבבים של צלחות וכוסות מהדוגמאות הכי מוגזמות שהם מצאו בסטודיו. מלא ורוד וכחול וכתום וכו׳.

חחח אולי אני נתפש על ידי האירופאיים כאוריינטלי. שזה כל כך מוזר בעיני…

החנות במינכן

סדרת האנתרופואידים. צילומים: איה וינד

תגיד, מה שונה ומה דומה בהתכווננות ובעבודה שלך כשאתה עושה ואזות או כלים למסעדה או עבודות לתערוכה?

הממ… כשאני מקבל פרויקט ספציפי ומדוד אני משתדל להיות הכי מחושב, שכלתני ומתוכנן שיש (ואלוהים, כמה שזה קשה לי). יפתח, שעוזר לי בסטודיו, בדרך כלל אמון על להוריד אותי לקרקע ולתרגם היסטריה לתכנית פעולה. אבל עדיין לא השתתפתי בהרבה תערוכות. מקווה שזה ישתנה בקרוב;)

זה חשוב שיהיה מי שיעזור לך לרדת לקרקע כשצריך!

תגיד, סיימת את המחלקה לקרמיקה וזכוכית בבצלאל רק לפני שלוש וחצי שנים (נכון?), ומאז הייתה גם את השנה בבית בנימיני, והנה אתה במונאקו ובמינכן שזה די מדהים. אתה יודע להגיד מה נשאר אותו דבר מסיום הלימודים ומה השתנה או התפתח? מה כל אחד מהמקומות בדרך נתן לך?

מהרבה בחינות אני מרגיש שלא השתנה כלום ומבחינות אחרות מרגיש שהשתנה המון. אני מרגיש שכיום אני *הרבה* יותר יודע *איך* לעבוד. ברמה הכי פרקטית – לתחזק סטודיו ולשחות בעולם הפרילנסרים.

אני מאוד שמח להגיד שאני מרגיש שהמח שלי עדיין רענן, אולי אפילו יותר ממה שהיה בסיום הלימודים. עדיין מתחשק לי לנסות מלא דבים שאני כמובן לא מספיק, ואני עדיין מוקסם בקלות משטויות איומות שקורות בסטודיו ומנסה לשחזר אותן

ומבחינת שפה?

נחמד שאתה שואל על שפה:) כנראה שהיא נהיית יותר ויותר יציבה וברורה. עוד לא יודע מה אני חושב על זה. בדיוק סידרתי מדפים השבוע וראיתי עבודות שלי מבית בנימיני. הן עדיין מאד מגומגמות והרבה פחות ברורות ומוגדרות מהעבודות שלי היום – ויש בזה המון חן. אבל השנה הזאת בבנימיני אפשרה לי לשחק הרבה… גם עכשיו אני מרגיש שאני משחק הרבה, אבל אלה כבר משחקים אחרים, למבוגרים (?)

מקסים. מה הלאה? מה הדבר/ים הבאים?

פרויקט הגמר בבצלאל. צילום: אביב נווה

חלום חיי היה ונשאר לייצר כלים סניטריים, אסלות, כיורים, חיפויי קיר וכו׳. מאז פרויקט הגמר שלי, שהיה וריאציה על חמאם, אני לא מצליח להוציא את הג׳וק הזה מהראש. מת לעשות חמאם פעיל. מאד מגלומני מצדי, אני יודע. חוץ מזה הייתי רוצה גם לעשות תואר שני במדינה זרה כלשהי, לנסוע להתמחות ביפן ולהשתלם בפורצלן בג׳ינג דה ז׳ן שבסין. מזל שאני ממוקד…

בניגוד למה שלפעמים נהוג לחשוב, אני חושב שאם היית ממוקד לא היית מגיע למה שאתה היום. לא יותר טוב או פחות טוב, אבל לא זה. ולא בטוח בכלל שלמונאקו

כן, כנראה… זה גם לא כל כך משנה כי זה מי שאני ומה שאני :))

בהחלט. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

כן: בא לי כבר להשתזף במונטה קרלו

The post גור ענבר: מהחמאם בבצלאל למסעדת מישלן במונאקו appeared first on מגזין פורטפוליו.

בחודש הבא תיפתח במוזיאון מגדל דוד התערוכה ״ההר – מבט אל הר הבית – אלחרם אלשריף״ (אוצר: ד״ר שמעון לב). דרך מחקר צילומי מקיף ומעמיק, התערוכה תציג את סיפורו של הר הבית בהיסטוריה המודרנית של העיר: מהמבט המונומנטלי־ארכיטקטוני ועד ל״חבית חומר הנפץ״ של המזרח התיכון; המקום שהפך לבמה המרכזית של הסכסוך הלאומי־דתי בארץ ישראל. התערוכה תספק מבט בהיר ומפוכח, אך עם זאת מלא השראה ותקווה, על המתחם הדתי והפוליטי המקודש והחשוב ביותר במזרח התיכון.

המוזיאון מזמין יוצרים מכל התחומים להגיש הצעות לאירועי תרבות בנושא הר הבית, לרגל פתיחת התערוכה. לפרטים נוספים

The post קול קורא: אירועי תרבות בנושא הר הבית appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון העיצוב חולון

יש משהו שובה לב, מעלה חיוך ומעורר חמימות בפריטי הסדרה ״חמר״. אולי זו הצבעוניות הראשונית שהולכת יד ביד עם החן הילדותי. הרהיטים קצת חסרי פרופורציה, קצת מהוססים, יש בהם משהו קומי ומכמיר לב, כמו במבי שקם בפעם הראשונה על רגליו הרזות. ואולי זו העובדה שהרהיטים והחפצים בסדרה ״חמר״ הם כל כך ישירים, עירומים כמעט – מה שרואים זה מה שיש: כסא, מנורה, ספסל, כוננית ספרים – לכל פריט צבע אחד, צורה בסיסית וחד משמעית, שלא ניתן לטעות בה.

הסדרה שהוצגה לראשונה ב־2006 זכתה מיד למעריצים ונכנסה לאוספים של מוזיאון הסטדליק באמסטרדם, מוזיאון האמנות של מונטריאול והמוזיאון בגוטנברג, שוודיה. כוהנת העיצוב לי אדלקורט קנתה ממנה פריטים לאוסף הפרטי שלה ומוזיאון חרונינגר, שאימץ את באס מראשית דרכו, הזמין ממנו חמישה מאווררים, שמהם התפתחה הסדרה המוצגת כעת בתערוכה ״מחבואים״ במוזיאון העיצוב חולון.

ראשיהם הגדולים ורגליהם הדקות של המאווררים הצבעוניים מקנים להם מראה של משפחת ראשנים או חייזרים ענקים, הלוטשים עיניים במבקרים בתערוכה, שמביטים בהם בחזרה. מול ״חלקת המאווררים״ ניצבים ספסלים אדומים, גם הם חלק מהסדרה. במקרה זה הקהל מוזמן לשבת על המוצגים – כך מצליח המוזיאון לחבר את המידע הנראה והמדובר גם בתחושת הגוף והבנת השימושיות.

צילום מאתר הסטודיו של מרטן באס

למה זה עיצוב

חמר הוא חומר של ילדות. לדחוס, לפסל, לדחוף, לגלגל ולשטח, ליצור משהו ואז למעוך אותו שוב. מי לא זוכר את תחושת המשחק בחמר? עבור רבים מאתנו, זהו החומר הראשון שאיפשר לנו ליצור צורות תלת ממדיות כאוות נפשנו וככל העולה בדמיוננו. בסדרה הזו נדמה שבאס חוזר לימי הילדות, לשלב הסנסו־מוטורי שבו החושים מתפתחים ואנו מתחילים לגלות את העולם בעזרת מגע ומישוש. סגנון העיצוב הבלתי־אמצעי הוא תוצאה של עבודה ידנית, ועומד בניגוד לשיטות הייצור הדיגיטליות המתקדמות הנהוגות כיום, ולאסתטיקה הנקייה והבלתי־אישית  המאפיינת את הייצור המתועש.

במונחי עיצוב זוהי הסדרה הקיצונית ביותר שבה המעצב הוא גם יוצר או יצרן. הסדרה חמר שמה דגש על חוסר שלמות וחוסר אחידות, שנדמה שהם נובעים מתהליך עבודה ספונטני ואפילו מגושם קמעה. כך היא מבטאת את חיפושו של באס אחר דרך אישית להפיק את עבודותיו. כל אחד מהפריטים מפוסל ידנית על ידי אחד מחברי הצוות הקטן בסטודיו של באס, וטביעת היד של המעצב ניכרת באופן ברור במרקם של כל פריט (לעיתים אפילו רואים טביעות אצבע על גבי החומר).

למה זו אמנות

״קשה לדעת איך זה להיות ילדים. לא איך אנחנו זוכרים את זה, אלא איך זה היה באמת. מה זה אומר שכל דבר הוא חדש ופעם ראשונה והכל עוד אפשרי. ועוד יותר קשה ליצור משהו שמעורר באחרים את הזיכרון של איך זה היה, איך אנחנו היינו״, אומר באס.

החוויה שהוא מבקש לעורר הרבה יותר חשובה מעצם השימושיות של החפצים והרהיטים. היא לא עומדת בסתירה אליהם, אלא נובעת מתוכם. הבחירות שהוא עושה בפיסול ועיצוב הרהיטים הוא הדרך שלו לפנות אל חושים רדומים: צבעים ראשוניים; צורות בסיסיות של כסא, שולחן, מאוורר, מנורה. באס מציע לנו אופציה לא להשתמש במוכן, אלא לבנות וללוש את העולם במו ידינו. או לפחות ליהנות ממה שהוא עשה במו ידיו.

אולי יעניין אתכם גם…

חמר הוא אחד החומרים העתיקים ביותר בשימושו של האדם, שרידים של חמר נמצאו בכל תרבויות העולם העתיקות, על פני כל הגלובוס – מחיילי הטרה קוטה בסין ועד לטבלאות של חוקי חמורבי במסופוטמיה. חמר שימש (ומשמש עד היום) ליצירת כלי אוכל ובישול, צלמיות אלילים, אגרטלים, חיפויי רעפים וקירות, מיכלי אחסון. הנגישות והפשטות של החומר ונגזרותיו שמרו על הרלוונטיות שלו גם בעידן המודרני, ובתקופה האחרונה יש ליצירה הקרמית יותר ויותר מקום, בקו התפר שבין קראפט לעיצוב ולאמנות.

במקרה של סדרת החמר של באס, החומר הוא חמר פולימרי – קרוב יותר לפלסטלינה מאשר לחמר־אדמה. הרכבו המדוייק ותהליך העיבוד הסופי שלו, שמעניק למוצרים את צורתם, את עמידותם ואת חוזקם (בניגוד למראה השברירי) – הוא סוד מסחרי שבאס אינו מגלה.

The post בראש של מרטן באס // חמר ביד היוצר appeared first on מגזין פורטפוליו.

בעמוד הבית של אטלייה מנדיני, בבעלותם של האחים האדריכלים אלסנדרו ופרנצסקו מנדיני, מופיע מקבץ מרצד של תמונות קטנות ומתחלפות. הפנייה למבקרים באתר מסבירה את הרעיון העומד מאחורי העיצוב הקופצני, שמערב פרויקטים מדיסציפלינות שונות, כרצון לפנות לרגש ולספק התרשמות רגשית, ולא להציג ארכיון ״יבש״ גרידא. הפנייה מתמצתת את תפיסת העולם של מייסדי האטלייה, שבשבוע שעבר התייתם ממתווה דרכו, האח הבכור ומעצב העל אלסנדרו מנדיני, שהלך לעולמו בגיל 87 אחרי שישה עשורים של פעילות פורייה, מגוונת ורבת עניין.

מנדיני, שנולד במילאנו בשנת 1931 וסיים לימודי אדריכלות בפוליטכניקום שבעיר הולדתו ב־1959, היה שחקן מפתח בזירת העיצוב הרדיקלי ומהדמויות שהביאו את בשורת הפוסטמודרניזם לסצינת העיצוב האיטלקית במחצית השנייה של המאה ה־20. כמו רבים מבני דורו, לצד עיסוק בתכנון אדריכלי, עשייתו הרב־תחומית הקיפה עיצוב פנים ומוצר, גרפיקה וציור, וכן מעורבות גבוהה בעולם האקדמיה: הוא לימד באוניברסיטה של מילאנו ונמנה על מייסדי האקדמיה ״דומוס״ ללימודים גבוהים מתקדמים.

אלסנדרו מנדיני לאלסי. צילום: באדיבות טולמנ׳ס

כתיאורטיקן ושוחר תרבות שעסק גם בכתיבת ספרים ומאמרים, שימש מנדיני כעורך במגזינים קזה בלה ומודו, מגזין שהוא עצמו הוציא לאור, וב־1979 – עם מותו של האדריכל ג׳יו פונטי שייסד את המגזין דומוס ושימש כעורכו האגדי מאז הקמתו ועד פטירתו – התמנה מנדיני לתפקיד שבו כיהן עד 1985. ארבע שנים מאוחר יותר, ב־1989, הוא הקים יחד עם אחיו את אטלייה מנדיני, שבו היה פעיל עד יום מותו.

בתחילת דרכו כאדריכל צעיר עבד מנדיני עם האדריכל מרצ׳לו ניזולי, וקולו הייחודי החל לבלוט עד מהרה, כבר בתחילת בשנות ה־60: קול שניזון מערכים רנסנסיים־הומניסטיים, שחתרו להעמיד את האדם במרכז ולא להסתפק רק בערכי מסחר ופונקציונליות, שלשיטתו האפילו לא פעם על הפואטיות של העיצוב. בתוך כך הוא נחשב גם לאבי זרם העיצוב המחודש, שהאמין בעיצוב כאמצעי לביטוי רגש ורוחניות ושאף להעניק לאוביקטים בנאליים של חיי יום־יום ערכים מוספים ולמתוח את גבולותיהם למקום חדש.

גישתו הרדיקלית הביאה אותו לחבור בשנת 1978 לקבוצת אלכימיה, שייסד האדריכל אלסנדרו גריירי, ושבין חבריה נמנו אטורה סוטסאס, מיקלה דה לוקי ונוספים. הקבוצה ביקשה להתנער מערכי המודרניזם ומנורמות עיצוב ממוסדות וערערה עליהן באמצעות לכסיקון אסתטי שקרא תיגר על מה שנחשב אז לדבר הנכון ולטעם טוב, וכלל צבעוניות, צורניות לא שגרתית והרבה הומור ואירוניה.

כורסת פרוסט. צילום: באדיבות טולמנ׳ס

אלסנדרו מנדיני לביזאצה. צילום: באדיבות HeziBank

בתקופת חברותו באלכימיה עיצב מנדיני את כורסת פרוסט, שהפכה לאייקון המזוהה עמו יותר מכל; כורסה נדיבת ממדים ועתירת פרטים דקורטיביים בסגנון בארוקי, שעוצבה כמחווה לסופר הצרפתי מרסל פרוסט. היא בוצעה מעץ בעבודת יד שכללה גם גילוף ידני, וצבעוניותה, ששאבה השראה מהזרם הפוינטליסטי באמנות, התבססה על נקודות קטנטנות בצבעי יסוד, הן בריפוד והן במסגרת העץ. במרוצת השנים זכתה הכורסה האיקונית לאין־ספור גרסאות, מהן שיצר מנדיני עצמו תוך שימוש בחומרים כמו קרמיקה, ברונזה או שיש.

כמעצב מנדיני שיתף פעולה עם מיטב המותגים המובילים, וביניהם ביזצה, הרמס, סברובסקי ונוספים. קשר מיוחד, מקצועי וחברי כאחד שנמשך שנים, הוא קיים עם המותג אלסי, כשהטביע את חותם כתב ידו המשועשע במנעד אוביקטים שעיצב בעבורו. אחד הבולטים שבהם הוא ANNA G, חולץ פקקים המדמה דמות אישה מחייכת, שמיד עם הופעתו בשנת 1994 הפך לבסט סלר, ובהמשך התרחב למשפחה שלמה של אובייקטים שעוצבו באותה שפה אנושית.

חולץ פקקים ANNA G, אלסנדרו מנדיני, לאלסי. צילום: באדיבות טולמנ׳ס

מוזיאון חרוניגר, הולנד. צילום: Wutsje ברישיון CC BY-SA 3.0

בזירת התכנון האדריכלי נודע מנדיני בתכנונו של המגדל הצהוב־זהוב, אחד משלושת המבנים של מוזיאון העיצוב חרונינגן, בעיירה חרונינגן שבהולנד; בתכנון מגדל גן עדן, מבנה הנצחה בהירושימה, יפן; בתכנון מוזיאון אלסי באומנגה, שבצפון איטליה; בעיצוב חנויות של המותג סווטש ברחבי העולם, של חללי תצוגה של ביזצה ושל אלסי, ועוד.

פועלו העשיר של מנדיני זיכה אותו במהלך השנים בפרסים, ובכלל זה שלוש זכיות בפרס הנחשב מחוגת הזהב באיטליה, וכן בתארי כבוד יוקרתיים, שהוענקו לו מטעם גופים נחשבים בארצות הברית, צרפת, ואף בישראל, כחבר כבוד של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. עם מותו אבד לעולם העיצוב הבין־לאומי אחד מבכירי בניו, כשהוא מותיר אחריו מורשת של תפיסה תרבותית רחבה ושל יצירתיות מקורית ומעזה להתחמם לאורן ולשאוב מהן השראה.

אלסנדרו מנדיני לקרטל. צילום: באדיבות הביטאט

The post אלסנדרו מנדיני 1931-2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

אם נדמיין מעבדה בבית ספר, נראה לנגד עינינו בדרך כלל מרחב אפרורי, טכני במהותו ועמוס בציוד לניסויים. זו הייתה התמונה גם בתיכון בויאר בירושלים, שהוקם בשנות ה־60. האדריכל ליאור בן שטרית מצא אתגר בהזמנה לתכנן מרחב מעבדה מזמין ואסתטי, שיכול גם לשמש כמרחב גמיש להתכנסויות שונות, ועונה על דרישות משרד החינוך. שיפוץ המעבדה הוא חלק ממהלך כולל והוליסטי לשיפוץ המבנה הישן של בית הספר, כחלק משאיפה לחדשנות ולהתאמה של מתקניו למאה ה־21. 

הבריף שקיבל בן שטרית היה לתכנן חלל שמאפשר למידה שיתופית ואינטראקציה חברתית, דווקא במקום שדורש מערכות טכניות מרובות. הפיתוח הרעיוני נעשה בעבודה משותפת עם צוות היגוי מתוך בית הספר, שהשקיע מחשבה בהגדרה מחודשת של מרחב הלמידה ובאפיון למידה חווייתית. מרחב המעבדות הוא החלק השני שמתכנן בן שטרית במקום, והשאיפה היא להתקדם ולחדש בכל פעם חלק, בהתאם לתקציב שיצליח בית הספר לגייס. בשלב זה שופצה מעבדת הכימיה, והותאמה ללמידה אינטגרטיבית, רב־תחומית, שמחברת את כל תחומי המדעים, ומאפשרת גם למידה חוץ־כיתתית במרחב פתוח.

בן שטרית, בוגר המחלקה לאדריכלות בוויצו חיפה, הקים כבר במהלך לימודיו את CREATIVE ROOM, גוף ללא מטרות רווח שפועל ככלי לקידום מטרות חברתיות. במסגרת זו יזם והוציא לפועל מספר פרויקטים חברתיים באפריקה ובישראל. התכנון בבויאר גם הוא חברתי במהותו ובודק מחדש מושגי בסיס בלמידה ואינטראקציה חברתית בתהליכים לימודיים.

הסטודיו של בן שטרית מתמקד בתחום התכנון והמחקר של סביבות חינוך חדשניות, בשאיפה לתכנן ״סביבות שמאפשרות לאנשים לשגשג״, כדבריו. ״באמצעות מחקר והליך חיפוש מתמשך אחר הפתרונות החכמים, המטרה היא להגדיר מחדש את האופן שבו אנשים לומדים, משחקים, עובדים ויוצרים. להניע, לעודד שיח ולעורר דיון בין אנשים באמצעות העיצוב״.

כך, מרחב המעבדה משלב פתרונות שמגיעים מתחומי עיצוב שונים: עיצוב אדריכלי, עיצוב הרהיטים במיוחד למקום ועיצוב הנוף מחוץ למעבדה, כחלק אינטגרלי מאמצעי הלמידה. המיקוד של הסטודיו בסביבות למידה קורה בתקופה שבה מתקיים ״חישוב מסלול מחדש״ בתחום ומשרד החינוך פועל לשינוי מהותי באמצעות פרויקטים ייעודיים.

כיתת המעבדה, שגודלה כ־90 מ״ר, ״קולפה״ ונבנתה מחדש בצמוד לגן חקר. החלונות הוגדלו במטרה להכניס אור ואוורור טבעי, ולאפשר את כניסת הגן לתוך הכיתה. המבנה האדריכלי הודגש באמצעות צביעה מינימליסטית של העמודים. הברזים, שהפרוגרמה האדריכלית דורשת, אינם אופייניים למעבדה אלא ביתיים וחמים יותר, ומוקמו בנישה על יד הלוח. הריהוט שתוכנן היה מינימלי: ריצוף אפוקסי, כסאות בית ספר סטנדרטיים, עם רגליים שנצבעו בצביעה אפוקסית מחדש, ארונות מעטים ושולחנות שתוכננו כמוצר ייחודי במהלך הפרויקט.

שולחנות המעבדה כוללים שולחן מרכזי המקובע לרצפה ומשמש כמעין ״תחנת אנרגיה״. מתחת לשולחן נפרסים כבלים שמגיעים מתחת לרצפה החדשה שתוכננה. השולחן העגול מרכז לתוכו את כל מערכות החשמל והתקשורת. אל השולחן המרכזי מתמגנטים שולחנות ניידים במגוון צורות ואפשרויות. השולחנות יכולים לנוע בקלות, לזוז הצידה או לצאת מהכיתה בעזרת מערכת גלגלים, וכך נוצרת מערכת מודולרית שניתנת לשינוי בהתאם לצרכי השיעור. השולחנות תוכננו במיוחד לצורך הפרויקט ועונים על שאיפתו של האדריכל להביא ערך מוסף לכל מרחב בעזרת מוצר ייחודי.

להשלמת הכיתה נתלו תמונות מתוך הטבלה המחזורית ונבחרו חפצים מייצגים. התמונות עשויות משני סוגי עץ, שנחתך בכרסום, הודבק בשתי שכבות ונועד לפתור בעיות אקוסטיות. בגן החקר שלצד הכיתה הקימו מערכת אקולוגית, שממחזרת מים אפורים, מנתבת את ניקוז מי הגשמים מהגג ומי ניקוז מזגנים ומתעלת אותם בצינורות פח ורודים לתוך מספר בריכות טוף, המשמשות כפילטר טבעי להחזרת מינרליים להשקיית הצמחייה. הטוף עצמו משמש במקביל כבית גידול לצמחייה ייחודית. בהמשך צפויות להצטרף גם פינות ישיבה ברחבי הגן, שישלימו את הנוף.

The post ליאור בן שטרית: חינוך מחדש, במובן הטוב appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי נירית, הי מיכל, הי אופיר. מה שלומכן? הכל מוכן לתערוכה?

בהתהוות

יפה. בואו נתחיל עם השאלה מאיפה הגיע הרעיון לעשות תערוכה בנושא חטאים בעיצוב?

ניסינו לייצר תמונת מצב של מה שקורה כיום בעולם של תקשורת חזותית – גם ביחס להוראה וגם ביחס למקצוע. עלו כל מני סימני שאלה שחשפו פער שנוצר בין המצב שהסטודנטים שלנו נמצאים בו, לבין השיח שאנחנו מנהלים במחלקה ובמקצוע באופן כללי

הבנו שהמקצוע שלנו רווי במניפולציות ובתחבולות שאנו כמעצבים מפעילים, ואלה יכולים להיתפס כסוג של ״חטאים״: חוטאים לאמת, למציאות…

לימודי העיצוב מתנהלים 90% מהזמן בצורה של ביקורת עבודות, מרצים על סטודנטים, סטודנטים כלפי חבריהם. ניסינו לחשוב כיצד אנו יכולים לכוון את הביקורת כלפי המקצוע עצמו, ולנסות להבין מה הסאבטקסט של המקצוע: מה עומד מאחורי יצירת חווית המשתמש, מאחורי השירות שמעצבים מספקים ללקוחותיהם ולקהל שלהם. ניסינו להבין מה המשמעויות של ה״קסם״ החזותי הזה שאנו מפעילים – הופכים משהו לאוביקט נחשק, הופכים משחק לממכר, לנסות לשאול האם עיצוב טוב יכול להפוך למעשה רע?

באמצעות ביקורת על המקצוע אנחנו מנסים לבדוק את תפקיד המעצב: עד כמה מעצבים פאסיביים בתהליכים שהם מלווים? התחלנו להסתכל על דוגמאות של עבודות – גם שלנו כאנשי מקצוע וגם של סטודנטים במחלקה. חשוב לנו להגיד שכל העבודות שנכנסות לתערוכה הן קודם כל עבודות מצויינות; אם הן לא היו מצויינות לא היינו יכולים לנתח אותן באופן מעמיק כדי להבין את המורכבויות

אוצרי התערוכה: נירית בנימיני, אופיר ליברמן, מיכל פאוזנר. צילום: דוד בן־מאיר

עמית_ממן, אסון פוקושימה. מתוך קורס עיצוב חוצה פלטפורמות בהנחיית אבי נאמן

דוגמאות בבקשה

אריזה יוקרתית ואסתטית, לעיתים אף מינימליסטית וגבוהה, בעבור מוצר זול. או פרובוקציה: בפרויקט ״הטלית לחזרה בשאלה״ של הסטודנטית דניאל מור, אנחנו רואים שימוש שובר מוסכמות בחפץ קדושה. המעצבת משתמשת בכלים הגרפיים שלה כדי לשבש ולערער על המבנה המוכר של הטלית ובכך מנסה להפוך אותה לחפץ ״חילוני״. על פי ״ח״ התערבות מסוג כזה מערערת את הסדר החברתי, את הסטטוס קוו, מטרידה ומשבשת את סביבתם של הצופים

בעבודה ״פוקושימה״ של עמית ממן נגלה אלינו דימוי מסקרן שאינו פשוט להבנה, והנושא שבו עוסקת העבודה – אסון פוקושימה – מתגלה ל״מביני העניין״ לאט לאט דרך התבוננות מעמיקה וזיהוי האלמנטים הגרפיים, החזותיים והטיפוגרפיים. על פי ״ח״ – המעצב כאן עסוק באובססיבות בעיצוב ובניואנסים שלו, ופונה בעיקר אל קהל הקולגות שלו שמסוגל לפענח את המסר החזותי המורכב ומוותר על הקהל הרחב

למה הכוונה כשאתן כותבות על פי ״ח״?

כדי להעלות את הנושא הזה לדיון – נושא מעט מורכב לעיסוק מתוך המחלקה ומתוך המקצוע – יצרנו את ח׳, דמות בדיונית שמעלה שאלות ומנתחת עבודות, נחלצת לעזרתנו בבואנו לבקר את הנעשה במחלקה ובמקצוע שלנו במבט על, בעין בוחנת וחקרנית. אופייה הרדיקלי מסייע לנו לחשוף את הנימים העדינים והמורכבים של העשייה, את השאלות הסמויות המסתתרות תחת התצוגה המרשימה והעשירה של העבודות, את שכבות התוכן ואת המבע החזותי.

ח׳ רואה במעצבים סוכנים רבי השפעה. המניפולציות שהם מייצרים מחלחלות עמוק לתודעה של הצופים ולכן עליהם להיות מודעים להשלכות העיצוב על תפיסות עולמם. מעצבים אינם רק יד מבצעת של גופים קובעי מדיניות או עסקים. במציאות העכשווית מעצבים הם מתכנני ערים ועולמות, הם ארכיטקטים של יקום מקביל המשתלט אט אט על המציאות הממשית. ח׳ כאן כדי להזהיר אותנו מהעתיד לבוא

מתוך עמוד האינסטגרם המחלקתי. עיצוב: דנה דריאל וליאור רוזניקוביץ

כשאנו מדברים על חווית משתמש במוצרים דיגיטליים, לדוגמה, אנו כמעצבים נדרשים ליצור חווית ״התמכרות״, לעודד את הקהל להישאר כמה שיותר זמן, בכמה שיותר מסכים. עבודה טובה של מעצב תגרור את הקהל למקום בעייתי. השאלה היא האם עיצוב מקצועי ומעולה יכול להיות מעשה לא מוסרי?

חשוב לציין שהתערוכה וכל תהליך גיבוש הקונספט והסיפור של הדמות ״ח״ גובשו ונבנו יחד עם קבוצת סטודנטים במסגרת קורס תערוכה שניהלנו, והם חלק מהצוות שעיצב והפיק את התערוכה והפורמטים הנלווים שלה: רחל גדליוביץ, דנה דריאל, יסמין זוטא, עדי נחום, ליעם קורץ, ליאור רוזניקוביץ, ז׳ניה ברנצ׳יק

אז אני חייב לשאול: כתבתן מקודם שכל העבודות בתערוכה הן קודם כל עבודות מצויינות, אבל באותה נשימה אתן מפנות כלפיהן ביקורת: פרובוקציה, אובססיביות… אין פה סתירה?

אין סתירה. כמעצבים אנחנו נוקטים במניפולציות, זה לא בהכרח קשור לטיב העבודה. באמצעות התערוכה אנחנו מבקשים להעלות לדיון ולתשומת הלב את הקשר שקיים בין עשיית העיצוב להשפעה שהוא מייצר בעולם. נהוג להתייחס למעצבים כשקופים, פותרי בעיות, אבל לפעולת התיווך יש משמעות. חשוב לנו כחלק מקהילת מעצבים ומורים לעיצוב להעלות את הנושא הזה לדיון: ביננו לבין עצמנו ובעיקר ביננו לבין הסטודנטים שלנו

אני עדיין לא מבין איך אם המעצב עסוק באובססיבות בעיצוב ובניואנסים שלו, ופונה בעיקר אל קהל הקולגות שלו, העבודה יכולה להיות טובה בקריטריונים שלכן כמרצות באקדמיה. הרי אם זה מה שאתן חושבות הייתן צריכות להעיר לו על כך ולהפנות את תשומת ליבו לבעיתיות בכך, לא? וזו כמובן רק דוגמה נקודתית

למקצוע שלנו יש סטנדרטים וכלים חשובים שאנו לומדים ומלמדים להפעיל; בלעדיהם המקצוע אינו קיים. אך לצד זאת אנחנו מרשים לעצמנו גם לחפור לעומק ולהבין מה קורה לרוחב המקצוע, לא רק בתוך כותלי האקדמיה. השימוש כאן בעבודות הסטודנטים הוא רק כדי להציף את השאלות: התערוכה אינה ביקורת על עבודות הסטודנטים, אלא על מקצוע התקשורת החזותית ככלל

אנחנו מנסים להכניס את הנושא של מוסריות לתוך הפרקטיקה של עיצוב תקשורת חזותית

בר וורובל, ליידי בירד. מתוך קורס פתיח גרפי בהנחיית מירב שחם

גלעד בר, איראן. מתוך פרויקט גמר בהנחיית נדב ברקן ויעל בוגן

אז אם לחזור לשאלה של נירית – האם עיצוב מקצועי ומעולה יכול להיות מעשה לא מוסרי – אני חושב שהתשובה תלויה מן הסתם במה הקריטריונים של מקצועי ומעולה: האם זה רק דברים טכניים כמו גריד וקומפוזיציה והתאמה לקהל יעד, או שהיה כדאי שחלק מהציון יהיה גם שאלות של מוסר ואתיקה (ולמרות הבעייתיות של זה, אני חושב שזה רעיון לא רע בכלל)

בכדי לייצר את הפעולה הזאת, דיון במוסר ואתיקה – בעולם של תקשורת חזותית, שנולד בתוך תקופה של שירות הקפיטליזם (פרסומות, מיתוג) – אנחנו צריכים קודם כל לפתוח את האפשרות לדיון מהסוג הזה. לא מדובר על יצירה של פרויקטים שהם חברתיים/ סביבתיים (בהם המוסר ברור מתוך התוכן): מדובר בבדיקה של מהן ההשלכות של העשייה שלנו, מה יוצרת העשייה העיצובית שלנו בעולם האמיתי

אם כך אני אקשה ואשאל שאלה טריקית: האם אתן יכולות לחשוב על מצב שבו תגידו לסטודנט/ית שהעבודה לא לגיטימית? לא מוסרית? שאין לה מקום במחלקה? ואולי זה כבר קרה?

באקדמיה יש מקום לדיון ובדיקת גבולות, אנו לא מעוניינים לעשות צנזורה לעבודות; אנו כן מעוניינים לעורר מודעות ומחשבה לקראת העבודה בחוץ.

ארבהת חטאי העיצוב שניסחנו – אליטיזם, אסקפיזם, פופוליזם ופרובוקציה – מתייחסים למניפולציות ולהחלטות שמעצבים מקבלים כשהם יוצרים עבודה חזותית: באיזה אופן הם מושכים את תשומת לב הצופים, מה הם מעוניינים להדגיש דרך העיצוב וכמה הם נאמנים לאמת. קל למעצבים חזותיים ליצור אשלייה, להשתמש בתמונה דרמטית וליצור תחושת הזדהות או פחד; הכלים האלה חזקים ומשפיעים על התודעה של הצופים.

התערוכה ״חטאי עיצוב״ מבקשת לבחון מה חלקם של מעצבי תקשורת חזותית בעיצוב המציאות? האם המעצבים לוקחים בחשבון את ההשלכות שהעיצוב שלהם מייצר על הקהל, גם כשהעיצוב הוא איכותי, אינטליגנטי ומלוטש, ואיך הסטודנטים, מעצבי העתיד, רוצים שהתקשורת החזותית תראה?

ומה התשובות שלכן? האם מעצבים לוקחים את בחשבון את ההשלכות? כי – ואני לא בהכרח שופט – לא פשוט להתפרנס מהמקצוע, וגם אני כמעצב בעבר מצאתי את עצמי עושה דברים שלא בהכרח הסכמתי להם

אנחנו חווים את הקושי והדילמה הזו על בסיס יום־יומי כמעצבים. זו בדיוק הסיבה שאנו מעוניינים לשוחח על כך בקרב הקהילה שלנו

בכל מקרה התערוכה לא יכולה להסתיים בתשובה חד משמעית

אז שאלה אחרונה: מה החטאים העיצוביים שלכן? במה אפשר להאשים אתכן?

אני אליטיסטית ממש; וגם אסקפיסטית לא מעט

אני גם אליטיסטית־אסקפיסטית, ואופיר זה אליטיזם משבש. נשלח לך את המטריצה שלנו שתוכל למקם את עצמך

וכשחסר לי כסף אני עושה פופוליזם מובהק. ואופיר הוא פרובוקטור

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד על התערוכה שלא אמרנו?

כדאי לעקוב אחרי עמוד האינסטגרם של המחלקה, שם נחשפת הפעולה של הדמות ״ח״ שתוביל אותנו למקום התערוכה ולאירועים בה

עוד נושא עקרוני בתערוכה: היא קצרה ומרוכזת. חשוב לנו שהיא תהיה אקטיבית ותייצר אינטראקציה עם המבקרים. יהיה ערב וידויי חטאים שאליו מוזמנים מעצבים מכל מוסדות הלימוד בארץ וגם מהתעשייה, וגם אירוע סגירה שבו יהיה מופע של המעבדה הגנרטיבית של בן בנחורין ואופיר

חטאי עיצוב: גלריה סמילה, רח׳ שארית ישראל 4, יפו
פתיחה: יום שישי 1.3 בשעה 12:00
ערב שיח חוטאים: יום רביעי 6.3 בשעה 19:30
אירוע נעילה: מוצאי שבת 9.3 בשעה 19:30

The post ארבעה חטאים: האם עיצוב מעולה יכול להיות לא מוסרי? appeared first on מגזין פורטפוליו.

מקהלת גיא בן־הנום, אחד ההרכבים הקוליים המעניינים והייחודיים של השנים האחרונות, תציג לראשונה תערוכה בחלל של מרכז ״מעמותה״ בבית הנסן בירושלים. בתערוכה ״ירד הגבול אל קצה ההר״, שתיפתח במוצ״ש 2.3, נפרש קולה של המקהלה על פני חלל וזמן. חללי מעמותה, שבשנים הראשונות להתגבשות המקהלה שימשו בסיס ובית לחזרותיה, ישמשו כחללי תצוגה לתהליך העבודה הייחודי של ההרכב (אוצרים: יהודית שלוסברג־יוגב ואמיר בולצמן).

התערוכה חודרת מבעד ל״מופע״ ול״יצירה השלמה״ אל תוך מרכיבי האורגניזם, חושפת את הפרטים והקולות הפועלים בו ואת מנגנוני הלימוד והעבודה המניעים אותו. זוהי פעולה מחקרית שמאפייניה אתנוגרפיים, והיא מבוססת על צפייה בקבוצה שיש בה ריבוי גישות ואופני יצירה המתקיימים זה לצד זה במקביל.

המקהלה נולדה בעקבות יוזמה של מרכז מעמותה, שהזמין את המוזיקאי נועם ענבר (הבילויים) להקים מקהלה קהילתית נסיונית, שלא נכנסת לתבנית ה״מקהלה״ המסורתית. מאז הוקמה הופיעה המקהלה בין היתר במוזיאון תל אביב, בפסטיבל מקודשת, בבית הנסן, בבית הגפן בחיפה, במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון ועוד.

רוב הטקסטים שמבצעת המקהלה הם פרי עטו של המשורר יונתן לוי (שכתב וביים את ההצגות ״סדאם חוסיין״ ו״רפול והים״), הטקטים מולחנים לקטעים היפנוטיים, מצחיקים וסוחפים. סביב השירים הללו יוצרים חברי המקהלה עם הקהל מפגשים כמו־שבטיים – טקסים ציבוריים, עכשוויים, שמטרתם לחלץ סמלים קדמוניים השוכנים בתת המודע המשותף, לעבור דרך שערי האקסטזה אל עבר חיוניות חדשה.

חברי המקהלה: אלי אוריאן, נעם אחדות, לילה בטרמן, אלה דניאל, רות דנון, גדעון לוי, קטרין לסקו, אמיר מאיר, דור מגן, אילנה סניטמן, נתן סקופ, נועם ענבר, עדו עקוב, עמית פישביין, פיי שפירו, מיכל תמרי. ניהול אמנותי: אמיר מאיר, גדעון לוי, לילה בטרמן, נעם אחדות, פיי שפירו. הפקה: עמית פישביין.

פתיחת התערוכה: מוצ״ש (2.3) בשעה 19:30 במופע חדש של המקהלה. נעילה 5.4

The post בית הנסן: תערוכה מוזיקלית במעמותה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

״ששפת האבנים הנני״, 2018, וידאו ארט, 5:19 דקות. מוסיקה: ציפי פליישר (״אחוזה״ שיר מס׳ 1 מתוך אלבום נערה־פרפר־נערה). עריכה ועיבודי מחשב: רחל שמש. העבודה מוצגת בתערוכה ״כמוס בשפה״, בגלריה העירונית לאמנות ראשון לציון, אוצרת: אפי גן. התערוכה עד 24 באפריל. מחר, 27.2 יתקיים שיח גלריה עם היוצרות והאוצרת בתערוכה.

מי אני

דורית פלדמן, אמנית מושגית בין־תחומית. בוגרת המדרשה לאמנות רמת השרון (כיום בית ברל), 1979 והתוכנית לתואר MFA, בית הספר לאמנות חזותית, ניו יורק (SVA); לימודים באורבינו, איטליה, בהנחיית האמנים הבין־לאומיים אנצו קוקי ויאניס קונליס. מתמקדת בעבודתי בסוגיית ״המָקום״, תוך יצירת סינתזה בין אמנות מושגית ואמנות גוף, והרחבת גבולות השפה הוויזואלית. אני מתכתבת בעבודתי עם מחקרים עדכניים במדע ועם מקורות השראה ספרותיים ופילוסופיים.

נושא המיפוי נוכח ומשמעותי בעבודות הצילום שלי. סדרות אלו הוצגו בשנים האחרונות במוזיאון ישראל, ירושלים בתערוכת היחיד ״גיאופילוסופיה״, וכן נדדו והוצגו במוזיאונים לאמנות עכשווית במוסקבה ובטוקיו, ובמספר גלריות אוניברסיטאיות בארצות הברית.

דורית פלדמן, ששפת האבנים הינני, מוסיקה ציפי פליישר, מילים פואד רפקה

העבודה

עבודת הווידאו ארט ״ששפת האבנים הנני״ נוצרה כמחווה והתכתבות בין־תחומית עם המוזיקה של המלחינה הקלאסית עכשווית, ציפי פליישר. במפגש מרגש בסטודיו שלי לפני כשנתיים זיהינו שקיימת השקה בינינו כיוצרות. בעיקר בעיסוק של שתינו במחקר רב־תחומי ורב־תרבותי; השקה בין היצירה המוזיקלית שלה, כמלחינה וחוקרת שפות שמיות עתיקות, לבין העבודה שלי כאמנית פלסטית, החוקרת את המקום שבו טקסט חודר לשדה הראייה, ומגלמת בעבודותיי התייחסויות היסטוריות וארכיאולוגיות רב־שכבתיות.

ציפי מצאה את מנעד הצבעוניות והטקסטורות של עבודותי נוכח במוזיקה שלה – מינוח יוצא דופן ומרגש ביחס למדיום המוזיקלי המופשט. מתוך המגוון הרחב של יצירותיה בחרתי להתכתב עם שיר מתוך הפרויקט ״נערה־פרפר־נערה״, אלבום המתחדש במהלך העשורים האחרונים, תוך גמישות ייחודית, ומתן אפשרות לנגנים ולזמרים לחדש ולעבד ולהטביע חותם מסוים ביצירתה המקורית.

הדימויים החזותיים בעבודתי מתכתבים עם הגרסאות המוזיקליות של ציפי לטקסט השיר ״אחוזה״ של המשורר פואד רפקה, יליד סוריה 1933. מניפת ההשראות ברצפים וצירופים בלתי צפויים טבועה בפואטיקה של המשורר הסורי/לבנוני, שחקר, תרגם לערבית והושפע משירתו של המשורר הגרמני רילקה, כמפגש תרבותי של מזרח־מערב הנוכח גם באופייה של המוזיקה. ציפי הלחינה מוזיקה המושרת בערבית, עברית וצרפתית וצירופי אותיות הטקסטים בשפות השונות נשזרו בדימויים החזותיים המרכיבים את עבודת הווידאו, כרצף מילים העולות ונבראות מן המים, באופן איטי ומדיטטיבי.

המטאפורות הוויזואליות המרכיבות את פסיפס הצילומים שמוקרנים בלופ בווידאו, מאפשרות לי לממש עקרונות דואליים הקיימים גם בהלחנה וגם בתפישתי האמנותית. עקרונות של חיבור בין סטטי לדינמי, ארצי־טרנסנדנטי, גברי־נשי, מזרח־מערב, קונקרטי־אבסטרקטי. כל אלו מעוררים ומחוללים דינמיקת צירופים חדשה.

תעבירו את זה הלאה

הייתי רוצה שהעבודה תוצג במוזיאון תל אביב לאמנות, במסגרת תערוכת יחיד מקיפה. יתרה מכך, בחלל הספירלי של מוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, שם מוצגת בחודשים האחרונים תערוכה נפלאה של האמנית השבדית Hilma af Klint בשם ״Paintings for the Future״ – אמנית שהייתה נסתרת מעולם האמנות במשך כ־80 שנה, אולם מבחינתי הייתה מושא למחקר, אמפתיה והשראה כבר שנים ארוכות.

דורית פלדמן, אמנות גוף – דבש 1978 (אוסף מכון שפילמן לצילום)

פלוס אחד

צילום ״בודי ארט – דיוקן עצמי – דבש״ משנת 1978 (באוסף מכון שפילמן לצילום). עבודת האמנות הראשונה שלי מסדרת עבודות גוף, שהוצגה לראשונה בבית האמנים בתל אביב עוד בהיותי סטודנטית במדרשה לאמנות, בתערוכה ״נשים 78״. התערוכה לוותה במניפסט מחאתי, והשתתפו בה אמניות ממובילות השיח הפמיניסטי/מִגדרי.

רוצים להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post עבודה בעיניים // דורית פלדמן appeared first on מגזין פורטפוליו.

מערכת היחסית הצילומית־חברית של אסף ושלי נפרשת על פני קרוב לעשור. יחד, כשהוא בתפקיד הצלם ואני הסטייליסטית ואחר כך הכותבת, עשינו פרויקטים מסחריים (דורין פרנקפורט, קום איל פו ושרה בראון), מערכתיים (את, גו, גלריה ומוסף הארץ) ואזוטריים למיניהם. נפרדנו לא מעט, לאורך השנים. לא בגלל עייפות זה מזו אלא מהמרחב שחיבר אותנו מלכתחילה – ״תעשיית האופנה״. איכשהו תמיד מצאנו את עצמנו יחד שוב.

מבין אין־סוף הנקודות המחברות בינינו, אלה נראות לי החשובות ביותר: 1. הערצת רוח נעורים משותפת, שבנאלית ככל שתהיה, היא חריגה בעוצמתה אפילו בעבור השדה שבו נפגשנו. 2. רגישות כמעט אלרגית אל רכיבי העולם החיצון ויושביו: גם ליופיים אבל בעיקר לרעש ולמורכבות שהם מתעקשים להערים עלינו. 3. ספרים ראשונים שהודפסו בינואר 2019. (ישנו גם נושא הדמיון הפיזי: צבע העור והעיניים. אבל זה פחות רלוונטי בעבור קהל הקוראים, אני חושבת).

רק אחרי שחשבתי על כתיבת הטקסט הזה, הבנתי עד כמה שלוש הנקודות האלה – נעורים / רגישות־יתר / ספר – הן שלוש וריאציות של אותה התנועה. אני אסביר.

כריכת הספר של אסף עיני, 10pm Sunset. עיצוב: רן בן עזרא

אישה נחה, פרדס הוצאה לאור. עיצוב: סטודיו פרדס

אידיאל האדם היוצר תמיד היה מובהק מבחינתי (ומנוגד לי בכל דרך). בדמיוני, כך פועלים אמן או אמנית ״אמתיים״: החזון שלהם ליצירה הוא כה מסנוור שהם לא רואים דבר מלבדו. הם מסוגלים להקריב כל מה שיידרש – שפיות, מנוחה ושנת לילה, מערכות יחסים, מזון והפסקות קפה – כדי לממש אותו. דעתם של אחרים לא חודרת להם את העור. גבולות לא קיימים. כוחה של האמונה הפנימית היצירתית הבוערת (או משהו בסגנון הזה) גוברת על כל מכשול, בין שהוא מגולם בבני אדם קשים, בתקציב במזג אוויר, או בהבעת פנים טיפה מעליבה שמישהו עשה להם.

עד לא מזמן, פשוט לא הבנתי מה עושים אנשים שבלשון המעטה, אינם כאלה. אנשים מהוססים. אנשים הסובלים ממיגרנות, אלרגיות, כאבים מסתוריים וחולשות. שקורסים לפני, אחרי ובמהלך כל פרויקט יצירתי חשוב. ששומעים ומרגישים כל דבר שכל אחד אומר או לוחש ועד כדי כך שהם כמעט ושוכחים מה הם קיוו להגיד (לצלם או לכתוב) מלכתחילה. אנשים שסביבתם הקרובה, יתכן, עייפה כבר מניתוחי האס.אמ.אסים שהם כופים עליה. והרי האנשים האלה אמורים לשכוח לבדוק אס.אמ.אסים בזמני היצירה הסוערים! אבל האנשים האלה לא שוכחים לבדוק אס.אמ.אסים. ואם הם שוכחים לאכול או לנוח הם מרגישים ממש רע.

איך בדיוק אמורים הטיפוסים האלה – הרחוקים מאידיאל האמן־המונע־באש־חזונו־בלבד, מדמות היוצרת־שובת הלב־בחוסר־מודעותה־לסביבה – להתנועע בתוך מרחבי העשייה והיצירה?

ככל הנראה, הם יכולים לייצר דבר מה בעולם רק אם יש להם האפשרות והמזל שלא לשהות בו (בעולם כלומר), לפחות לא באופן רציף. אין להם ברירה אלא להיעלם, להיאטם, להימלט, לבהות. האנשים האלה פורשים, שוב ושוב (למעמקי הבית כדי לכתוב, לעיר אחרת כדי ללמוד אמנות, לארץ אחרת, לתחום עשייה אחר). ולפעמים, בהחלט לא תמיד, כשהם מתרחקים ומתחבאים במיטה או במדבר או בבית של חברה בפרדס חנה – משהו נוצר.

חן שרר, מאחורי ולפני הקלעים, מגזין את, 2011

תור ורדימון, פופ־ארט, מגזין את, 2012

כך אני רואה את היווצרות הספרים של אסף ושלי. ספרים הקשורים לפסק זמן ולחיפוש אחרי שקט באותה המידה שהם קשורים לעשייה ולחזון יצירתי כלשהו. הם קשורים בניסיון להחליש קצת את רעש הגירויים החיצוני האין־סופי, לאו דווקא לצלול אליו בהרואיות כמו באיזה סרט תיעודי על בסקיאט או ג׳קסון פולק.

כל זה קשור לנעורים ונובע מהם מאחר ותנועת הבריחה, הנסיגה, לחדר השינה הקטן ולכתיבה ביומן ולניסויים משונים במצלמת הוידאו הביתית – היא־היא תנועת הנעורים עצמה. ההתכנסות פנימה כדי שאפשר יהיה לראות ולשמוע, בעוצמות נסבלות, את מה שנמצא מחוץ לדלת. מחיקת המציאות הזו, שהרי רק היא מאפשרת להמשיך לאהוב אותה, את כל חלקיה, במלוא הכוח.

כמובן שאני לא יודעת איך זה היה אצל אנשים שלמדו בכיתת ספורט ושהזמינו אותם לרקוד סלואו במסיבות. זה גם לא משנה. אסף ואני רוקדים את ריקוד האלרגיה והמיגרנה וההישכבות המלודרמטית על השטיח, ההינעלות בחדר והכרזות הפרישה, את ריקוד ההצצה החטופה, החוצה, ״הי, תראו, עשינו משהו קטן כשלא היינו פה!״ ואת ההתעייפות החוזרת תמיד. כי אי אפשר הכול, ואין כוח להכול, וגם לא צריך הכול. וכי האמן שדמיינתי תמיד, לא קיים. וגם אם הוא היה, ממש לא הייתי רוצה לחלוק איתו מאורע חשוב כל כך.

מתוך הספר 10pm Sunset

אסף עיני. צילום: נועה נוז׳יק

שאלות של מעין לאסף

1. 1. איפה אתה מזהה את עיקר הרצף האסתטי והתוכני בין עצמך הנער לעצמך הצלם היום?

כילד הייתי מאוד חשוף לטלויזיה אמריקאית. את השנים הכי מעצבות־אישיות שלי העברתי בצפייה של תוכניות נוער כמו דוסון קריק וצפייה הדוקה באמ.טי.וי של אותה תקופה: בריטני ספירס, בקסטריט בויז, אן סינק וכו׳. כאישיות שנמשכת אל הנשגב והמואדר חיפשתי את עצמי בגיבורים שהיו על המסך, לא הבנתי אז את המניפולציה והאשליה, היה נראה לי הגיוני שאני אגדל להיות הדבר הזה שראיתי ולעבור חוויות חיים דומות.

כמובן שהדבר היה רחוק מלהיות נכון אבל נשארה בי מלא חמלה ואהבה לתקופה הזאת, שיכולה להיות כמעט אופורית. בצילום שלי, אני אוהב להסתכל על נעורים כמקום פלואידי שבו הדמויות יכולות להיטמע בכל מיני סגנונות ונופים ולספוג אל עצמם את אותה ערגה של הצופה שלא שם יותר אך תמיד מסתכל אחורה. נעורים כמקום כמעט הירואי בו הפוטנציאל הוא המימוש עצמו.

2. 2. יש זיכרון משפחה/ילדות ספציפי שאתה זוכר, ושמתקשר לצילום?

אבא שלי היה מצלם אותנו במצלמות וידאו VHS והיו כל מיני טריקים אנלוגים כאלה שהיה מורח את התנועה שלנו כאילו יש מאחורנו שובל של אנרגיה. או שהיינו מתחקים אחר מטילדה, משלבים ידיים ונעלמים מהפריים ב״קאט״, עושים טוק שואווז עם אורחים ופעלולים. כחנון־על, הלכתי בעקבותיו והתחלתי לצלם סרטים עם חברים, רובם היו אימה או קשורים בכישופים והלא נודע. הייתי גם מעריץ מושבע (עד היום) של באפי ציידת הערפדים והייתי משחזר סצנות לוחמה בערפדים שבסופם הייתי תוקע יתד בליבו של היריב שלי, והוא היה הופך לאבק באפקט מאוד גרוע שהייתי עושה בתוכנות עריכה. 

זה מלווה אותי עד היום, הכיף בלעשות קסמים עם המצלמה. כמובן שזה לא נראה כמו מה שאני מצלם היום ועל פניו אין לזה שום זכר, אבל מבחינתי האשליה שאני מעביר בצילום בעזרת המצולמים, הלוקיישן והבגדים שווה ערך לכל טריק קוסמות שעשיתי בצעירותי.

רום הירשמן, מה יהיה עם הגברים, מוסף הארץ. סטיילינג: נועה נוז׳יק

מעין גולדמן

שאלות של אסף למעין

1. 1. כילד הקטן במשפחה, אני רוצה שתספרי לי על עצמך כבת בכורה מתוך שלוש בנות ואיך זה עיצב תפיסות ומחשבות שיש לך על מודלים נשיים ובכלל.

אין השפעה ניכרת מדי חוץ מהעובדה שמבחינתי העולם מסביבי מתפצל באופן עובדתי לחלוטין לחלוקה הזו, והזו בלבד: מכרות וחברות שלי שהן צעירות ממני (ולו בכמה חודשים), הן אחיותיי הקטנות. חברות שמבוגרות ממני (יש לי רק ספורות כאלה כי בכל זאת, זו פונקציה פחות מוכרת בחיי), הן אחיותיי הגדולות וצריכות לייעץ לי ולומר לי מה לעשות. חברות מבוגרות יותר הן כמובן אמהות או לחילופין, חייבות להיות דומות לאחת הדודות שלי (אמא שלי היא הבכורה מארבע אחיות, פלוס אח חמישי קטן)

כך שבכל קשר נשי יש באופן אינהרנטי כל מיני דינמיקות של עזרה וקרבה שחייבות להתקיים. זה תמיד אני, כחלק משלישייה או צמד, מול שאר העולם. מנסות להבין מה למען השם קורה בו (מבעד לחריר הצצה, כמובן). אגב, זה לא חייב להיצמד מגדרית לדגם המקורי של המשפחה שלי, ואתה כידוע, בתפקיד אח קטן שלי (כבר אמרתי שאנחנו דומים!).

2. 2. אוקי, אז הבנתי איך לדעתך קשורה הנטייה הזו להתנתקות לתהליך העבודה על ספר (של כל אחד מאתנו). יש קשר גם לתכנים עצמם?

בספר שלי זה די ברור: גיבורת הרומן שלי היא הרי אישה שמפסיקה לעבוד ודי מוותרת על כל צורת ״עשייה״ ומתאיינת לגמרי. אבל רק לכאורה. הרי בסוף מתוך הריקבון שלה צמח ספר. אצלך, הרגשתי את הנושא הזה במבט שלך במצולמים. מבט משתאה ומשתהה בכל אותן דמויות שמסתובבות בשמש על החוף וברחוב, ונראה שדבר לא מחליש אותן, ושהאור החזק נעים להם, ורעשי הסביבה לא חזקים להם מדי.

השאלה העיקרית, ההתפעלות העיקרית, שעוברת בכל צילום וצילום היא זו: ״הי, איך הם ככה?״. חוץ מזה הבנתי פתאום שזה ממש הנושא של הערב שלנו ושל כל האמנות שתוצג בו: העבודה של נמרוד, העבודה של אנה. אבל זהו, לא אכנס להסברים, זה נוגד את כל הרעיון.

״ערב ספר״, אירוע השקת 10pm Sunset, ספר אמן ראשון לצלם אסף עיני, וחגיגת אישה נחה (הוצאת פרדס) רומן הביכורים של מעין גולדמן.

הערב ילווה בעבודה של אמן הווידאו והפרפורמנס נמרוד אלכסנדר גרשוני Benny's Video AKA ומיצג מוסיקלי של האמנית והמוסיקאית אנה לן. עוד בערב: עותקי הספרים למכירה, מוסיקה, משהו נחמד לשתות.

״אתר״, טיילת מפרץ שלמה 10, בשעות 20:00-23:00, הכניסה חופשית.

קיאן פרנקפורט, קמפיין דורין פרנקפורט, 2012

ארמי ביאן, מה יהיה עם הגברים, מוסף הארץ. סטיילינג: נועה נוז׳יק

לגדול לצדדים, 2018, מגזין As Promised, סטיילינג: שיילי ניסים

The post אסף עיני ומעין גולדמן: רוח נעורים, רגישות־יתר וספרים ראשונים appeared first on מגזין פורטפוליו.

אברהם

הנני

התערוכה שלך נפתחה אצלנו בגלריה והתגובות מהקהל שמגיע חזקות ומרגשות. שנספר קצת איך התחלנו?

בבקשה

אז ככה: כבר יותר משנה שהפכתי ברעיון של תערוכה קבוצתית שתעסוק כולה בעבודות דיו, ותציג אמנים שמשתמשים תדיר בתכונות הדיו כאמצעי להבעה אינטנסיבית, מתפרצת. ״סימנים מחשידים״ – הקטלוג שלך מתערוכת היחיד בשנת 2004 במוזיאון תל אביב – היה אצלי שנים מהקטלוגים האהובים בספריה הביתית, והיה לי ברור שאני צריך ליצור איתך קשר

וכתבת לי לפייסבוק

נכון. מהרגע שהפכנו לחברים (בפייסבוק…) נחשפתי כמעט ברמה יום־יומית לצילומים שהעלית בדף שלך. כשהגעתי לצריף הסטודיו שלך בעין הוד ועמדתי בתוך שפע העשייה, בבת אחת היה לי ברור – אנחנו הולכים על תערוכת יחיד

אברהם אילת והמצלמה בסטודיו, עין הוד, 2018. צילום: דן אורימיאן

מעניין שבמשך תקופה ארוכה לא רציתי להיכנס לפייסבוק. זה נראה לי מסובך ומלא בדברים טפלים. לפני קצת למעלה משנה מרגול, זוגתי, פתחה לי חשבון פייסבוק ועודדה אותי לנסות. החלטתי שבשבילי זו תהיה מעין גלריה יום־יומית להצגת האמנות שלי. אני מוצא עניין בהעלאת חומרים שונים ומשתדל ליצור זיקה בין השלושה־ארבעה אימג׳ים שאני מעלה מדי יום, מה שמביא אותי לנבירה בארכיון שלי ולשליפת דימויים שהרבה שנים לא ראיתי.

אני רואה בקשר שנוצר בינינו את הבונוס הגדול ביותר שהרווחתי מפייסבוק, כי הוא הוביל לתערוכה המיוחדת שאצרת בקוביה. תהליך העבודה היה מעניין והביא להבנה חדשה של תהליכי מחשבה ויצירה בעבודתי

באיזה אופן?

כשנפגשנו לראשונה והראיתי לך עבודות מתקופות שונות במדיות מגוונות, הצבעת על רצונך להציג בתערוכה גופי עבודה שלא הבנתי איך ישתלבו יחד. ניסיתי לחשוב אם אני הייתי מציג אותן בכפיפה אחת ואמרתי לעצמי שאין סיכוי לכך. כשהצגתי לפניך את לבטי, פרשת את הרעיון שגיבשת ואז דברים נראו פתאום אחרת.

ציינת שנקודת המוצא יהיה הסרטון ״ערב בחדר האוכל״ ומכאן הכל יעסוק בחיבור של ההמון מול היחיד, החברה מול האדם הבודד. לתוך המסגרת הזאת יכולת לצקת גם את רישומי מלחמת ששת הימים, את התצלומים מחיי הקיבוץ ואנשיו, וכמובן לחבר את כל אלה לרישומי הדיו מלאי הדמויות

לאורך השנים יצרת במגוון רחב של מדיומים וטכניקות. חשת בעבר שיש ממך ציפייה להתמקד? שמבקרים ואוצרים מביעים קושי מול הוורסטיליות הזו?

מי שעוקב אחרי עבודתי לאורך השנים מגלה שעל אף המדיומים השונים, המהות אינה משתנה: מה שמתחלף ומתרחב הוא השפה ועולם הדימויים. בכל שלב אפשר לזהות הקשרים וצורות בסיסיות שחוצים זמנים ותקופות. היו זמנים שחשבתי שמשהו אצלי לא בסדר כי כביכול אינני עקבי ומתפזר על יותר מדי תחומים, ואפילו הרגשתי ״אשמה״. אבל ברגע מסויים הפנמתי שזה אני, והשלמתי עם עצמי. הבנתי שאני אמן משוחרר שאינו חייב כלום לאיש

רישומים ממלחמת ששת הימים ומתקופת ההמתנה, מאי-יוני 1967

בקבוצת הרישומים שרשמת כחייל מילואים במלחמת ששת הימים, שירבוטים בעלי אופי ״תיעודי״ כביכול, אפשר כבר לחוש בעירנות המוגברת שלך לסיטואציות אנושיות, ובאמפתיה שלך לדמויות המצטיירות בחולשתן. עם זאת, נראה שגם כשאתה חלק מהקבוצה, אתה תמיד מביט קצת מהצד, שומר מרחק שמאפשר לך להתבונן בעין מפוכחת, ביקורתית. העיסוק שלך בדינמיקה בין היחיד לחברה בולט ביתר שאת בסדרת הצילומים משנות ה־70 מקיבוץ שמיר, המוצגת בתערוכה.

מה תפקידו של הצילום במכלול היצירה שלך?

התחלתי לעסוק בצילום באמצע שנות ה־60 של המאה הקודמת. ראיתי בו בהתחלה מדיום אמנותי שישרת אותי לצד עבודות הרישום בגרפיט מהסידרה ״כוחות״ שהיה בהם אלמנט רעיוני־מושגי. במקביל לרישומים האלו עשיתי גם פעולות בטבע שהיה לי חשוב לתעד, אבל בתצלומים שנוצרו היו ערכים שחרגו מתיעוד פשוט והם היו יצירות צילום שעומדות בפני עצמן. כאן התחילה ״קריירה״ מקבילה שנמשכת עד היום – אני אמן חזותי (צייר ורשם בעיקר) שמבטא את עצמו גם באמצעות צילום.

אהבתי לצילום גרמה לי להתעמק בהיסטוריה של המדיום הזה ולהבין שיש בו אפשרויות לביטוי אישי גם בתחומים של צילום תיעודי וז׳ורנליסטי על סוגיו השונים. דבר זה התבטא בהתבוננות בחיי הקיבוץ ובאנשיו, ובצילום כמעט על בסיס יומי של עבודה, ילדים וחינוך, שעות הפנאי ואירועים שונים. אני לא חושב שבתצלומי הקיבוץ שלי יש מבט ביקורתי במיוחד. אני חושב שיש בהם בעיקר אהבה למקום ולאנשים ובעיקר רצון ליצור צילום טוב ומעניין

סדרת הצילומים משמיר היתה מבחינתי סוג של גילוי, אוצר בלום. בין עשרות רבות של נגטיבים המכילים תמונות אופייניות של חיי קיבוץ, מן תיעוד שנחשב היום נוסטלגי, של ״עולם הולך ונעלם״, העדשה שלך קולטת סצינות שאולי אופייניות לחיים בישוב ספר על קוי עימות גם היום, ״חיים על הקצה״, תרתי משמע. הנשק מככב בהרבה מהצילומים, גם בידיהם של ילדי הקיבוץ, ביניהם ילדיך שלך

צילומים מקיבוץ שמיר, 1965-1978

תעוד של ״עולם הולך ונעלם״ הופיע אצלי פעמים נוספות. ב־1985, במשך שנה שלמה נסעתי לאיזור באר שבע מדי שבוע כדי לצלם את חיי הבדואים. משך אותי המצב הלא ברור של חיים בתקופת מעבר. חלק מהאנשים כבר נאלצו לבנות בתי קבע אבל העדיפו לבלות את רוב חייהם באהלים שעדיין היו צמודים לבתים. קראתי לפרויקט הזה ״בין האוהל לווילה״. התלבטתי איך אוכל להעביר את תחושת הארעיות והבלבול ובחרתי להציג אותה בהתמקדות על גיבובי החומרים שאפיינו את סביבות המגורים

גם כשאתה עצמך היית במצב ״מעבר״, מטלטל בין חיים למוות, בין רופאים ובתי חולים בזמן הטיפולים שעברת כשהתגלה הסרטן בגרון בשנת 2000, עדיין המשכת ליצור באינטנסיביות בלי לדעת נחת. בתערוכה מוצגים ספרי סקיצות שלך וביניהם אחד שמתאר בפרוטרוט את כל חוויות בית החולים, בזמן אמת, מהמיטה! ברישומים ותיאורים, חלקם חריפים וגרפיים, חלקם סוריאליסטים כמתוך הזיה. מאיפה האובססיה הבלתי נגמרת הזו לתעד ולרשום הכל? ביופי ובתוהו?

הצורך הבלתי נשלט לתרגם את החיים ליצירה מלווה אותי מאז ילדותי המוקדמת. בכל מצב אני אוגר באמצעים שונים חומרים מהמציאות שבה אני נתון וחלקם הופכים לימים לגופי יצירה. בספר הסקיצות שאתה מדבר עליו חלק מהרישומים הם תיעוד של הזיות שהיו תוצאה מחומרים שהזרימו לתוכי כדי להציל את חיי. התחלתי לתכנן אופרה גרנדיוזית שמה שנותר ממנה הם כמה סקיצות ומילים.

שני גופי עבודה התממשו: סידרה על דמות האלוהים והסידרה ״סימנים מחשידים״, שאת רובה יצרתי במהלך ההקרנות. זה התחיל כסוג של תרפיה עצמית ללא כל מטרה (העיקר לא להפסיק לצייר) והתגבש עם הזמן לביטוי ״מצבו של האדם״ שהגיע עד לאמירה פוליטית. אגב, העבודה ״אש״ נולדה ברבות הימים מתוך הסידרה הזאת

האש שנוצרה מתוך ערבוב בין רישומי תאי הגוף החולים לטקסטורה של לשונות האש שמבעיר רעול הפנים – הביאה את המחלה האישית כמטאפורה לחולי החברתי, להשחתת המוסר, לאלימות הגואה. מה דעתך על המעורבות של הפוליטיקה באמנות היום?

מצד אחד מוסדות אמנות ותרבות רבים נהנים היום מתמיכה יפה של משרד התרבות, ובאותה נשימה מנסים להכפיף על היוצרים את חוק הנאמנות בתרבות. מוסד אמנות חשוב שהיית ממייסדיו – הפירמידה בחיפה – נאבק על קיומו בימים אלו מול הרשויות

קדחת חפירות, 2003

שיבוצי קרטון, 2012-2018

אני נגד כל התערבות פוליטית באמנות, וחוק הנאמנות בתרבות הוא מתועב בעיני. באותה נשימה אוסיף כי אני סולד מפרובוקציות זולות וחסרות ערך אמנותי שהן תמונת ראי להתערבות פוליטית, ואינני מוכן להלחם על זכותם של אותם יוצרים להציב אותן במקומות ציבוריים. מלחמת הקיום של פירמידה, שתמיד ליוותה אותה, נובעת מצרות אופקים ובורות של פקידי עירייה, ולא ממניעים פוליטיים. על זה צריך להיאבק

איפה אתה מזהה את האתגרים והקשיים שעומדים בפני אמנים צעירים כיום?

אף פעם לא היה קל לאמנים, ללא קשר לגיל. נדמה לי שהקושי לצעירים היום נובע מהעובדה שהמון אמנים מצטרפים כל שנה והתחרות על אפשרויות להציג ועל תשומת לב תקשורתית גדלה. לכן כנראה יש כל הזמן התארגנויות של צעירים שיוצרים לעצמם את החללים/גלריות. מצד שני יש יתרון לצעירים בכך שכולם – המוזיאונים, הגלריות והאספנים – כל הזמן מחפשים דם צעיר לבנות עליו את פעילותם

אז ללא קשר לגיל – סיכמנו כבר שאתה אמן שאינו יודע נחת. אחת לשנתיים אתה גם נוסע לדיסלדורף לשהות אמן, מטעם התוכנית לחילופי אמנים של עין הוד. מה הדבר הבא? מה נרקם בסטודיו בימים אלה?

התוכניות הקרובות: במחצים השנייה של החודש הבא ייפתחו שתי תערוכות שלי, האחת בדיסלדורף והשנייה בנויס, עיר קטנה הצמודה אליה. שתיהן תערוכות צילום. האחת, במוזיאון העירוני, מוקדשת כולה לצילומים של ויקטוריה פלאץ, הכיכר שצילמתי במשך שנים מחלון הסטודיו בעונות שונות של השנה. התערוכה נוצרה בהשראת הפרויקט הידוע של הוקוסאי, ״36 מראות של הר פוג׳י״.

התערוכה בנויס תתמקד בפורטרטים – רבים מהם אפשר לראות באתר שלי. הכי מעניין הוא שהאוצר החליט על השם ״אנשים שפגשתי״ בגלל ה״מדור״ בדף שלי בפייסבוק. וזה מתקשר למה שאמרתי קודם על דברים שנוצרו בזכות הפלטפורמה הזאת

נשמע מעולה. שאלה לסיום: אנחנו עובדים צמוד יחד כבר כמה חודשים, ועד עכשו לא הספקתי לשאול מה שסיקרן אותי מלכתחילה: מה מקור השם ״אילת״?

במלחמת השחרור, אחרי כיבוש אילת, אבי החליט לעברת את שם המשפחה שלנו – ׳אולשטיין׳ במקור – לשם הזה. באותו זמן היתה מגמה של עברות שמות.

מדן ועד אילת… תודה על ההזדמנות לעבוד יחד. היה מרתק

תודה. הקוראים מוזמנים בשמחה לתערוכה

דף מספר סקיצות, 2001

The post קדחת החפירות של אברהם אילת הגיעה לירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי נפתחה ביוני 1995 ונקראה ״מבט ראשון: אמנות ישראלית מאוסף ריטה ארטורו שוורץ במוזיאון ישראל״. אחרי כשנתיים שבהן האספן היהודי־איטלקי ארטורו שוורץ – איש העיר מילאנו – ביקר בסדנאות של מיטב אמני ישראל ורכש בעבור מוזיאון ישראל שפע עצום מעבודותיהם של אמנים שפעלו בסגנונות שונים, הוחלט לקיים תערוכה שתיפתח בחגיגות ה־30 להיווסדו של המוזיאון.

השתתפו בתערוכה 30 אמנים ישראלים, ביניהם לארי אברמסון, מיכה אולמן, מרדכי ארדון, אביגדור אריכא, פנחס כהן־גן, עופר ללוש, לאה ניקל, גבי קלזמר ויגאל תומרקין, והיא הוצגה בביתן על שם אילה זקס אברמוב לאמנות ישראלית. הרעיון לקיימה היה של מרטין וייל, מנכ״ל המוזיאון דאז, ושל יגאל צלמונה שכיהן כאוצר הראשי. עיצבה אותה מיכל אלדור והיא נמשכה תשעה חודשים.

הגעתי למוזיאון כמדריכת אמנות באגף הנוער בשנת 1982. ב־1992 עברתי לאגף ״בצלאל״ שבו פועלות המחלקות לאמנות והשתלבתי בעבודה אוצרותית כאסיסטנטית. עבדתי כמעט בכל מחלקה תקופה מסוימת ובין היתר גם באמנות ישראלית בימיהם של יגאל צלמונה ויהודית שפיצר. בין תפקידי הוטל עלי להיות עוזרת מחקר למר שוורץ ולכתוב את הביוגרפיות של האמנים שאותם אסף. לכן היה הגיוני שזה שהתערוכה תיאצר על ידי – ובכל זאת זה נחשב לכבוד עצום.

שלומית שטיינברג.‎ צילום: לורה לכמן

ז׳ן־לאון ז׳רום, הכותל המערבי, 1868

נחום טים גידל, אודיסאוס, 1943

התחנה האחרונה

כיום אני אוצרת בכירה במחלקה לאמנות אירופה. קיבלתי את התפקיד בשנת 2000 ומאז עצרתי מעל 20 תערוכות הן בנושאי חתך והן לתערוכות של אמן בודד. בתחילת פברואר נפתחה התערוכה ההלך והדרך, שעוסקת בביטויים החזותיים של מושג הנוודות. מוצגים בה ציורי שמן של אמנים מהמאה ה־15 ועד סוף המאה ה־20, והיא כוללת את עבודותיהם של שוקי בורקובסקי ומיכאל סגן כהן לצד הדפסים של רמברנדט, דירר, ליליין, בודקו וציורים של אבל פן, ז׳אן־לאון ג׳רום ובנג׳מין ווסט.

התערוכה מוצגת בגלריה על שם דלה ופרד וורמס. בין התכנים מושם בה דגש על דמות היהודי הנודד, על סיפורו של הבן האובד, על אגדת ההולנדי המעופף ואפילו על נוודים סופיים מאסיה המוסלמית. 

מכל מלמדי השכלתי

בשנת 1998 הייתי אסיסטנטית של יונה פישר בתערוכה המקיפה שאצר לאמן הישראלי אביגדור אריכא. עבדתי עם יונה ועם אביגדור כאחד. שניהם נחנו בעין מצוינת, בידע עצום ובהומור מושחז. בנוסף היו בצוות האוצרות מאירה פרי להמן ופרופסור מרדכי עומר. זה היה בית ספר לאוצרות מהאגדות: החל מפיזור העבודות באולם ותלייתן בחלל ועד אחרון הטקסטים בקטלוג. זה היה מהפרויקטים שהיה לי מזל להיות חלק מהן: העבודה מול גלריה מרלבורו הבין־לאומית, הפרויקט שהיה שותפות עם מוזיאון תל אביב, ולבסוף הניוד של התערוכה לסקוטלנד למוזיאון לאמנות מודרנית של אדינבורו.

אין בית ספר לאוצרות שיכול לתת כלים כמו אלו שאוצר צעיר רוכש תוך כדי עבודה עם אוצר ותיק ובעל ניסיון המוכן ללמד, לשתף ולהנחות. לי היה בית ספר אמיתי עם אוצרים כסטפני רחום, סוזן לנדאו, ניסן פרז – כל הדור שפרש מהמוזיאון לפני חמש עד שבע שנים והיווה את ״הדור הראשון״.  

ההלך והדרך, מוזיאון ישראל

תערוכת החלומות

בין העשייה היום־יומית של תערוכות וטיפול בעניני המחלקה יש לי חלום שטרם התגשם: להביא ארצה ציור אחד חשוב של האמן האיטלקי מיכלאנגלו מארייסי הוא קאראווג׳יו – אמן הבארוק הראשון. לא משנה מה יהיה התקציב או החלל הנתון – הצגת יצירה מונומנטלית של אמן בקליבר כזה פה בירושלים תוכיח שהכל אפשרי במוזיאון ישראל. 

בקרוב אצלך

בחודש ספטמבר 2019 אנו מקווים להציג תערוכה של אוסף הילדברנד גורליט. גורליט, שהיה ממוצא יהודי, פעל כאספן וסוחר בתקופת השואה בגרמניה ולא רק ששרד את כל הסכנות שארבו לו מהמשטר הנאצי, הוא הצליח להתמנות לרוכש אמנות רשמי בעבור המוזיאון של היטלר בלינץ. בסוף המלחמה היה אדם אמיד מאד ובעל אוסף של אלפי פריטים מתקופות וטכניקות שונות. התכולה של האוסף שלו נתגלתה ב־2013 באופן מקרי במינכן ומאז לא יורדת מכותרות העיתונים באירופה. לנו חשוב להציג את הסיפור באופן אוביקטיבי וללמוד ממנה על התקופה והאיש.

The post מגלים אוצרות // שלומית שטיינברג appeared first on מגזין פורטפוליו.

אפשר לחשוב על דימויים כעל דבר מתגלגל, העובר מיד ליד, כמעין סחורה או מטבע. הם חוצים עולמות, תרבויות ותקופות ומשנים משמעויות ותכנים. התערוכה משא בזמן עוסקת במסעו של הדימוי רב־השנים, המתאר עלם נושא בעל חיים על כתפיו, מאז שורשיו העמוקים בעת העתיקה ועד למופעיו העכשוויים. בפולחן היווני הנציחו פסלי כריאופורוס (Kriophoros) באמצעות הדימוי את רעיון הקרבת הקורבן לאלים; בתנ״ך היה זה אידיאל דמות הרועה ששימש כמשל למנהיגות טובה; בנצרות התגלגל הדימוי לנחלה חדשה של ישו ״הרועה הטוב״; ובמסגרת המפעל הציוני שב הדימוי כאחד מסמלי האתוס החלוצי בארץ ישראל.

בתערוכה משתתפים 21 אמנים שעבודותיהם נפרשות משנות ה־50 של המאה הקודמת ועד לימינו. רובן לא נוצרו בזיקה ישירה או בתגובה לדימוי העתיק, אך הן מציעות דיאלוג ער עמו ומתפצלות למגוון נרטיבים. כל עבודה (בדומה לדימוי עצמו) מייצרת הצטלבות, נקודת מפגש של גוף המונח על גוף, נושא ונישא, אופקי ואנכי. זהו חיבור המוליד אינטימיות ודו שיח: לעתים הופך המשא לשלוחה של הגוף ולחלק בלתי נפרד ממנו; לעתים הוא המשקל הרובץ על הכתפיים, העול והאחריות שיש לשאת, ופעמים אחרות הוא מקור כוח וגאווה, שלל או קורבן.

הנשיאה מחייבת איזון ושיווי משקל, יציבה סימטרית של הגוף הנושא, המתקשה לעתים במלאכה וקורס תחתיה. חיבור שני הגופים מצביע על יחסים הדדיים ועל קשרים שונים, כגון חיבה ואהבה, חמלה או הצהרה של כוח ושל בעלות על הדבר. איכותו האידילית־פסטורלית הראשונית של הדימוי נפרשת ומתגלגלת למבעים חדשים, המבטאים שלל הבטים אישיים וחברתיים. העבודות נעות מדמות הרועה ליחסי אב ובן, דרך תיאורי עקדה של מוות ושכול, יצוגים שונים של גבריות ומנגד הבטים נשיים, ועד שלל סוגי המשא והשלכות הנשיאה על הגוף.

ליאו רוט, רועה. צילום: מ״ל

ליאו רוט (1914–2002), חבר קיבוץ אפיקים, עבד – בין היתר – כרועה צאן, המלאכה שעמה הזדהה יותר מכל ושזכתה לרשמים רבים בציוריו. שפתו הציורית הפשוטה, המתאפיינת בפלסטיות ובמונומנטליות, משקפת את מקורות הציור, שעליהם התחנך בגרמניה. במרכז הקומפוזיציה של ציור השמן משנת 1964 נראה רועה חסון ושזוף, לראשו כובע טמבל, בידו האחת מקל רועים, בעוד האחרת אוחזת בטלה צעיר, שהורם על הכתף. במישור הקדמי מופיעים כבשה וכבש, המתחברים לגוף אחד וחגים סביב הרועה בטבעת מעגלית. באופק ניבט שאר העדר על רקע הרים אדומים, והרועה, בחולצתו הלבנה, מתמזג עמו לגוף אחד. בעבודה בולטים הקשר והקרבה בין האדם לחי המשקפים אינטימיות של שותפות, מסירות ודאגה.

עבודת המיצב הצילומי של אורית ישי מטפלת בפסל שיש מהמאה הרביעית לספירה בדמות ישו הרועה הטוב, שהתגלה באזור עזה ומוצג כעת במוזיאון רוקפלר בירושלים. בפעולה כירורגית זהירה מפרקת ישי את הנראות המוכרת של הפסל, ובאמצעות הכפלה, שבירה והרכבה, צילום מזוויות בלתי שגרתיות, תקריב וניטרול הצבעוניות, היא מייצרת בו מבט חדש, המוביל למחשבה ולהשתהות. האמנית חודרת אל תוך קרביו, וכמו בחפירה ארכיאולוגית, מנסה לפצח את סוד הכוח הטמון בו.

גופו המפורק מוצג בפרופיל וחושף את חלקו הבלתי מעובד, שלא נועד לתצוגה. שיבוץ מוט הברזל מעל ההדפסים מתפקד כמשענת ומהדהד את התמיכה שהותקנה בפסל. במרכז ההצבה נראים איברים שונים של הפסל ״צפים״ על פני גריד של ״עדר״ רועים. ״רועה העם״ מתבונן בעצמו ותוהה על מקומו ועל בשורתו העכשווית. פיצולו לחלקים מצביע על שבר ועל אי היכולת להביא לחיבור וללכידות.

אורית ישי, הבשורה. צילום: שלמה סרי

שירה גפשטיין מושקוביץ, תמו פלאייך. צילום: שלמה סרי

ציור טריפטיכון הענק של שירה גפשטיין מושקוביץ אוצר בתוכו רצף של נרטיבים, המחברים בין הווה ועבר, בין אישי וציבורי. הוא מתגלה כריבוי של אין־ספור תמונות ופרטים, המתיכים מבנים, מקומות וציטוטים מתוך תולדות האמנות הישראלית והבין־לאומית. שני משולשים מקשרים בין הציורים: משולש אחד מורכב מנשים, במרכזו עומדת דמות בגלבייה פרחונית, ובכל צד יושבת דמות נוספת. כולן מהוות מעין דיוקן עצמי של האמנית, והן נושאות את שיבולת, כלבתה הלבנה האהובה, המופיעה ברבות מעבודותיה ומייצגת את משא העול הנשי.

המשולש האחר הוא של ציפורים, בהן יונים ואנפות, העפות ונודדות בין יחידות הציור כסמל לזמן ולמחזוריות. הנשים בציור עובדות ומקרינות כוח, ובה בעת הן גם כואבות ומחוקות. נקודת שבר מבוטאת, באמצעות דיוקן מוכפל ומהופך, המייצר קונפליקט בין פני האמנית לבין פניה של זוהרה שץ, האוחזת בפסל שיצרה. קורבן הבנים שזור אף הוא בציור, מסצנת ההנקה, דרך סצנות ילדות ועד לבכי האם על הקבר, עם ציטוט ציור של יאיר גרבוז: מתינו על כתפינו.

ברקע מופיעים בערבוביה מראות שונים, בהם חזית בית האמנים מימים עברו, שבשעריו גברים רכובים על סוסים, מהומות צעירים מהפגנות בעזה, סצנה של סמטה בירושלים לפי ציור של זאב רבן ונוף ירושלמי אחר, המבוסס על ציור של בוריס שץ. שפת הציור דחוסה, עזה וצבעונית, נעה בין נוקשות לנזילות, בין פיגורטיביות למופשט. האמנית מערבלת בין זמנים ובין מגוון אזכורים, ורותמת את הטריפטיכון להיסטוריות שונות, עתירות סמליות.

חילוף השה הנישא בדמותם של ילד או של נער צעיר מתייחס, במקרים רבים, לנושא העקדה ולאתוס ההקרבה. בציורו של אליהו אריק בוקובזה, עקדת יצחק, נישא יצחק, בדמות הילד ״אליהו״, על כתפי אביו משל היה שה, המונח על כתפי רועה ובהתאם לאיקונוגרפיית ״הרועה הטוב״. קורבן השה התחלף בקורבן הבן, ולמרבה הפלא והאירוניה הוא האוחז במאכלת, והיא מכוונת לעבר אביו.

באמצעות חילופי התפקידים שובר בוקובזה את המיתוס ומעביר את האחריות לבן כהצהרה, המטילה גם עליו את האשמה. בנוסף מצייר האמן את שרה, האם, מציצה מאחורי החומה, נפרדת מההתרחשות ומורחקת ממנה, ורק עיניה עוקבות בדאגה אחר הנעשה מבעד לרעלה. החזות המתקתקה והנאיבית של הציור מסתירה ביקורת על אחריות הלחימה ועל התחלפות הקורבן.

אליהו אריק בוקובזה, עקדת יצחק. צילום: רן ארדה

צבי לחמן, מלאך ההיסטוריה. צילום: מ״ל

רעיון המשא והנשיאה שב וחוזר בפסלים רבים של צבי לחמן, בפרט בפסל מלאך ההיסטוריה, המוצג בתערוכה. הגוף קורס אל תוך עצמו ומתכווץ כנטיפי חול, והאיברים מתהפכים ומסתבכים זה בזה. מבין השברים וההריסות עולה ונאחזת דמות, שזהותה אינה ברורה, שמא גבר או אישה? הראש המוטה והכלוא שותק ומכונס, כמו יוצא מתוך הגוף ומונח באופן פסיבי על מגש. קו הכתפיים והשכמות שוקעים לאחור תחת נטל בלתי נראה, משא מכביד המייצר בגוף גבנון גדול.

זו העבודה היחידה בתערוכה שהמשא בה אינו ברור וניתן לדמיון, ורק סימניו נצרבים בגוף. כמו המלאך המבועת של ולטר בנימין, כך שברי ההיסטוריה נתנו את אותותיהם במלאך של לחמן. מבטו שקוע פנימה ונראה כי עינו האחת עצומה והאחרת פקוחה: האם הוא ישן? ואולי מת או חולם? זהו משא קיומי, משא הנפש של זיכרון העבר וצעדי ההווה.

בית האמנים בירושלים; מועד סיום: 9.3.19

משתתפים: תמר אור, איילת אלבנדה, אליהו אריק בוקובזה, ערי גלס, שירה גפשטיין מושקוביץ, ניר הוד, רועי וקס, אורית ישי, צבי לחמן, נטע ליבר שפר, אמיר נוה, עדי נס, פרלי פלציג, גליה פסטרנק, מנשה קדישמן, צור קוצר, גלעד קידר, ישראל רובינשטיין, יוסי רוט, ליאו רוט, יחיאל שמי.

The post משא בזמן בירושלים: גוף על גוף, נושא ונישא, אופקי ואנכי appeared first on מגזין פורטפוליו.

כשציבי ואיצ׳ה נפגשו

בתערוכה הר ציון פינת קיבוץ גלויות שתיפתח מחר (שישי בשעה 11:00) בגלריה ברבור בירושלים, נפגשים שני אמנים ותיקים ומוערכים שהם גם חברים טובים – ציבי גבע ואיצ׳ה גולומבק. השניים יוצרים בגלריה סביבה חדשה, שבוחנת את היצירה רבת השנים שהתרחשה עד כה בקרבה גדולה (סטודיות סמוכים) אך כמו בקיום מקביל. אינטואיציות, חשיבה ורגישות משותפות יצרו סביבה אקספרימנטלית ודיבור על העולם שבין הדברים.

התערוכה, הקרויה על שם הכתובת בה שוכנים חללי הסטודיו של השניים, פורמת את הסדרים שבין העבודות הפיסוליות, הרישומיות והציוריות של כל אחד מהם ומציגה עבודות חשובות שלא הוצגו מעולם, לצד עבודות שוליים, שכעת יופיעו בקונטקסט מחודש. התערוכה היא גם הצבעת אמון של האמנים הוותיקים והמשפיעים בגלריה שעומדת בסכנת סגירה. אוצר: אברהם קריצמן.

איצ׳ה גולומבק מציג בימים אלה תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, במסגרת פרס רפפורט לאמן בכיר.

נעילת התערוכה: 29.3

ציבי גבע ואיצ׳ה גולומבק בגלריה ברבור. צילום: אלעד שריג

עודד ובמן עורך ומגיש

פרויקט ארוחה בירוחם, שיפתח מחר בטרמינל עיצוב ירוחם, הוא תוצאה של שהות־אמן של המעצב התעשייתי עודד ובמן בטרמינל. במשך מספר חודשים, אחת לשבוע, ובמן הגיע לירוחם ופיתח וייצר במקום סדרה של כלים שימושיים מקרמיקה. אלה יוצגו בתאריכים 1.3־8.3 לצד רישומי הכנה מהדרך ומהסביבה, דגמים מהתהליך, המכונה שבאמצעותה הכלים יוצרו והסברים על תהליך העבודה.

עודד ובמן בירוחם (צילום מ״ל)

אדוה דרורי בגלריה נולובז. צילום: אליסף קובנר

דמעות אדומות ופצעים לבנים

בגלריה נולובז תיפתח הערב (חמישי) תערוכת היחיד של אדוה דרורי ״דמעות אדומות ופצעים לבנים״. בתערוכה היא חושפת הקשרים חדשים וישנים המוצפנים בעבודותיה: שמלות, שטיחים ובובות, שכולם קשורים במלאכת התפירה, הטווייה ועיבוד הלבד. דרורי אורגת ותופרת נרטיב ביוגרפי ולאומי־קיבוצי לאורך שני עשורים. הנרטיב, בסופו של דבר נותר פרום, על אף מלאכת התפירה הקדחתנית, שמתגלה כעבודה סיזיפית.

נעילת התערוכה: 23.3

לא גוף, לא אדמה במוזיאון בר־דוד

בתערוכה ״לא גוף. לא אדמה. לא דם. לא ארץ״, המוצגת במוזיאון בר־דוד בקיבוץ ברעם (אוצר: אבי איפרגן) 36 אמנים צעירים מציעים אופני התבוננות באמצעות ציור ופיסול בסוגיות של גוף, אדמה, דם וארץ כל סוגיה מחוללת את נגזרותיה הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות. הפוליטיקה של הגוף פותחת מניפת ייצוגים ששוללים ומפרקים דימויים של גבריות ונשיות, מיניות ומגדריות. נושאי האדמה, הדם והארץ נפרטים לרזולוציות של היום יומי, לרגעים מקאבריים, למבט על סביבות אלימות. הציור הצעיר מישיר מבט אל המציאות בחדות ובשנינות מלווה בחיוך מודע למצבי לאו שהופכים לכן הכרחי. נרקמת כאן זהות של ציור שמשקפת את סביבת החיים ובעיקר הזהות של הציור הישראלי הצעיר כיום.

אלעד רוזן במוזיאון בר־דוד (צילום מ״ל)

The post הרשימה המשותפת // 28.2.19 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

הרן כסלו, בן 33, גר ויוצר בקיבוץ בארי.
אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

נשוי לסיון. אבא לכרמי (5) וברי (2).

מה בצלחת?

אני די אקספרימנטלי באכילה. היו לי כל מיני תקופות של בחינת גבולות גם בנושא הקולינרי. ניסיתי צמחונות כמה שנים ואז טבעונות ועוד כל מיני… בתקופה האחרונה אני אוכל הכל. יש לי חיבה מיוחדת לדברים משמינים. יש לי רתיעה באופן מיוחד ובלתי מוסבר מאפרסמונים. אני חושב שזה נעוץ באיזו חוויית ילדות קשה מהגן של הקיבוץ.

כשנסענו לבורייג׳ אז את אמרת שזה משנה לך. צילומים: מ״ל

דיוקן שלי, שלך, של הבית ובורייג׳

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

אני מתבונן בעיקר באזור הגבול של ישראל עם עזה, המשמש כחיץ מלאכותי בנוף מבעבע. אני חושב שבאופן כללי ״הגבול״ מצליח להעלות אצלי שאלות מרובות. מאז סיום לימודי בשנקר ב־2016 אני יוצר בבארי, בקיבוץ שבו גדלתי, הנמצא בעוטף עזה, לכן מאוד מרגש אותי להציג בנגב. לכך נוספה העובדה שבתערוכה הנוכחית – ״צבע גוף״ בגלריה דנה, בקיבוץ יד מרדכי (אוצרת: רווית הררי) – אני מציג לצד אמנים שאני מעריך, ביניהם גלעד אפרת שהיה המורה שלי, וזה כבוד גדול בעבורי.

העבודות שלי עברו שינוי עם הזמן. על אף שהדרך התחילה בציור פיגורטיבי, בבית ספר ״התחנה״, עם השנים עברתי תהליך ציורי, והיום העבודות שלי מאופיינות בציור שמן דשן, בסגנון הנע על הציר שבין הדימוי אל ההפשטה, ובמתח שבין חומריות גולמית ובוצית לצבעוניות עזה וגרוטסקית. היום אני עובד על גוף עבודות חדש, שאני מתכנן להציג בתערוכת יחיד בתל־אביב בשנה הקרובה. בנוסף, אני עומד להציג במוזיאון אשדוד כחלק מתערוכת זוכי פרס משרד התרבות לאמן צעיר של 2018.

דיוקן של ״המכשול״ בתערוכה ״צבע גוף״, גלריה דנה, קיבוץ יד מרדכי

בוץ ואדמה

מראה הצבה בתערוכה

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

מעבר לאמנים שהיו מרצים שלי, כמה חודשים לפני פטירתו יצא להכיר את האמן דב הלר. האוצרת דליה מנור הכירה בינינו, וזה היה מפגש מכונן בעבורי. החיבור היה מיידי וגישר על השוני האמנותי ועל פער השנים בינינו. במהותו, זה היה חיבור בתשוקה שביצירה ואולי משהו בדם הקיבוצי המשותף.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

אם היה לי המון כסף הייתי קונה את כל צבעי השמן שהיה מתאפשר לי ואת הבד הכי גדול שהייתי מוצא. הייתי מתפלש וחופר בתוכו באופן פיזי ומטאפורי, בכדי לבדוק ולראות מה ייצא בנקודת הקצה הזו ביחס למשהו שגדול כל כך ממני.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

מגפי חלומות של red wing heritage שקניתי בלונדון, כשטסתי לראות את התערוכה ״Day World״ של Joe Bradley בגלריה גגוזיאן.

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

הרן כסלו. רציתי להגיד לך, אבל התביישתי, את יפה שאת שרופה

The post מה קורה // הרן כסלו appeared first on מגזין פורטפוליו.

הבריף

אגף חברה של עיריית ירושלים, יחד עם מינהל החינוך (מנח״י), יזמו מהלך להפוך מבנה שומם בשכונת הקטמונים למרכז טכנולוגי־חינוכי עכשווי ומהמם. היוזמים ביקשו לקיים אירוע חשיפה לפרויקט עוד לפני שהתחילו אפילו בשיפוץ הבניין במטרה לערב בתהליך את תושבי השכונה, ליצור בעבורם תחושה של שייכות ושיתוף ולרתום אותם למהלך. האירוע נקבע ליום האחרון של חופשת החנוכה, והיה מכוון להורים וילדים שיתנסו במגוון הפעילויות שיוצעו במרכז, לכשיקום בקיץ הקרוב.

הבריף שקיבלנו היה לעצב את אירוע החשיפה, עם או בלי קשר למיתוג העתידי של המרכז שטרם נבחר בעבורו שם סופי. המצב היחודי הזה של מיתוג ״לא מחייב״ שחרר אותנו מתהליך ״כבד״ קלאסי, ואיפשר לנו להתרכז בעיקר במעוף העיצובי, בדגש על האלמנט הקהילתי־שיתופי־כיפי של האירוע.

ההשראה

שתי ההשראות המרכזיות שלנו היו ציורי קיר (murals) ודפי צביעה, כשהקונספט היה ליצור שילוב מפתיע בין שני הז׳אנרים. צוות הסטודיו שלנו השתתף בכנס OFFF TLV בסתיו האחרון, שם שמענו הרצאה מטריפה מפי המעצב ההולנדי הדוף (Hedof). הדוף עובד המון עם ציורי קיר והוא יוצר שפות ויזואליות לחברות מסחריות (קרי: מיתוג) ברוח הציורים החופשיים שהוא מצייר. מאותו רגע חיפשנו את ההזדמנות לעשות גם אנחנו משהו כזה (כי ככה זה עובד עם השראות :).

בפרויקט שלנו החלפנו את הסגנון של הדוף שמורכב בעיקר מצורות גדולות וחופשיות בשפה מרובת פרטים, במטרה לשקף את העשייה המגוונת של המרכז. מהצד של דפי הצביעה יש לנו בסטודיו ניסיון קודם עם דפי צביעה ענקיים: פרויקט ״ויגש״ שיצרנו ב־2007 בעבור המוזיאון היהודי בסן פרנסיסקו, והפרויקט האמנותי־חברתי ״שכונא״, שעשינו בביאנלה של ירושלים ב־2013.

התהליך

בסטודיו שלנו עובדים 12 מעצבים, מאיירים ואנימטורים – ופרויקט כזה הוא הזדמנות מצוינת לשלב בין כל הכישורים והיכולות של הצוות. בשל אופי השפה שבחרנו, מי שהוביל את התהליך הוא אלעד ליפשיץ, מאייר בכיר בסטודיו. יחד איתו עבדו המעצב נריה צור ועופר וינטר, האנימטור הראשי שלנו.

אלעד התחיל את החיפוש האיורי בעבודה בתכנת אילוסטרייטור, כפי שהוא עושה (כמעט) תמיד. בשלב מסוים הוא הרגיש שהשפה לא מספיק משוחררת, אז נריה הגיש לו טוש ארטליין שחור ובריסטול לבן ואמר לו: ״קח. עזוב את המחשב״. משם הדברים זרמו ועבדנו לרוחב הגזרה: השפה הורחבה ויושמה על מגוון תחומי הפעילות שהתקיימו באירוע החשיפה – כמו מייקינג, רובוטיקה, והדפסות תלת־ממד. את הקירות עיטרו דפי הצביעה הענקיים – גן עדן לילדים שהסתובבו בחלל הבניין, והיו גם אנימציות קצרות שרצו על המסכים במרכז.

המקום השני

למען האמת, בפרויקט הזה התהליך זרם מהתתחלה, והלקוח זרם איתו (ואיתנו). מה שכן, עוד לפני עבודת העיצוב נתבקשנו לעשות גם״ניימינג״ לפרויקט – שירות שאנחנו מציעים יותר ויותר בשנים האחרונות עם כמה הצלחות יפות. הצעתי כמה הצעות, וביניהן קטמנדו – הלחם של קטמון ו־do, מתוך מחשבה לייצר שפה עיצובית עם מוטיבים מהמזרח הרחוק, אם כי כשאני חושב על זה עכשיו, לא ברור למה חשבתי שזה רעיון מוצלח. זה מהמקרים האלה שהכוונה של הלקוח עבדה לטובת כולם

עיצוב טוב

וואוו, זאת שאלה רחבה. בואו נגיד שפרויקט כזה שמשלב חופש יצירתי מצד הלקוח, מרכיב קהילתי־שיתופי והפעלה אקטיבית (אינטראקטיב במובן האולד־סקול) של הקהל ש״צורך״ את האירוע – זה החלום. לראות ילדים מהשכונה עומדים בתור לצבוע קירות של מרכז שהולך לשרת אותם לעוד שנים רבות – נו, בשביל זה אנחנו עושים את מה אנחנו עושים, לא?

רוצים להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

צילומים: נדב אריאל

The post מועדון תרבות / האקטמון appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף Artsource.Online

להיכנס לסטודיו של זויה צ׳רקסקי היה כמו לצעוד לתוך חלום הילדות שלי; ערימות של מיכלי צבעי שמן מלאים למחצה, פאלטות וחתיכות בד מוכתמות בצבע, קנבסים לא גמורים, חפצים מעוררי השראה מפוזרים על המדפים וריח טרפנטין באוויר. חזרתי בדמיוני לשיעורי הציור אחרי בית הספר, שאמי הכריחה אותי לקחת עד גיל בת מצווה. ולמרות שהפסקתי לצייר לפני שני עשורים, חיים של אמנית בסטודיו עמוס בכל טוב כמו זה לעד נשארו פנטזיה רחוקה שלי.

הפעם הראשונה שפגשתי את צ׳רקסקי הייתה כמה שבועות קודם לכן בפתיחת תערוכת היחיד שלה בגלריה רוזנפלד. קניתי את הספר שלה וכמו שאר המעריצים הנלהבים, גם אני נעמדתי בתור כדי לקבל חתימה על הצד הפנימי של הכריכה. כשהגיע תורי הצגתי את עצמי וניסיתי לפתח שיחת חולין, אבל צ׳רקסקי חייכה, הרכינה ראשה בצניעות, והמשיכה לבא בתור מאחורי, תוך שהיא ממלמלת ״תודה רבה״ בקול שקט. הייתי מאוכזבת ומעט מודאגת לקראת הראיון, אבל ברגע שהתיישבנו על כוס קולה קרה צ׳רקסקי הייתה מתוקה ואדיבה, ונפתחה בקלות. התחלנו לדבר על האמנות שלה ומהר מאוד גלשנו לחיים אישיים, משפחה, פוליטיקה ואובססיות.

זויה צ׳רקסקי

צ׳רקסקי עלתה לארץ מאוקראינה עם הוריה בשנת 1991. ״הייתי בת 15 והרגשתי מוכנה להתחיל בדרך משלי, סוג של אנרכיסטית, כך שמעולם לא הלכתי לצבא או לאוניברסיטה״, היא מודה. כשאני שואלת איך היא מתייחסת בהומור שנון לעניינים ציבוריים היקרים לליבה, היא אומרת: ״בברית המועצות לימדו אותי איך לצייר ובישראל לימדו אותי איך לגרום לציורים שלי להגיד משהו״. היא זוקפת לזכותם של בועז ארד ורועי רוזן, מוריה במדרשה לאמנות בית ברל ואמנים פוליטיים בעצמם, שלימדו אותה להביע עמדה.

״התפקיד של אמן היום מתרחב מעבר ליצירת אמנות. אנחנו כבר לא יכולים לשבת בסטודיו ורק לצייר, מצפים מאיתנו להשמיע קול ולדבר על נושאים פוליטיים וחברתיים שמדאיגים את כולנו״, היא מצהירה. וכך, למרות שאין לה אפילו אתר אינטרנט משלה, צ׳רקסקי פעילה ברשתות החברתיות ומנצלת את הפלטפורמות השונות כדי לחלוק את דעותיה הפוליטיות עם אלפי חבריה ועוקביה.

אבל היא נוטה להפריד בין דעותיה הפוליטיות בחייה האישיים לאלו בעבודותיה: ״באמנות צריך פרספקטיבה מסויימת, קונטקסט, של מה קרה לפני ואחרי יצירת עבודה. לכן אני נוטה לא להגיב בעבודותיי על נושאים אקטואליים בזמן הסערה. אני צריכה זמן לעכל, להתבונן ממרחק מסויים ולהרהר. אז אולי בעוד עשרים שנה אצור משהו שמדבר על המצב הנוכחי בארץ״.

באמנות צריך פרספקטיבה מסויימת. לכן אני נוטה לא להגיב על נושאים אקטואליים בזמן הסערה. אולי בעוד עשרים שנה אצור משהו שמדבר על המצב הנוכחי בארץ

לפני חמש שנים, כשצ׳רקסקי נסעה לבקר באוקראינה לראשונה מזה 15 שנים, היא פגשה ארץ עם עתיד לא ידוע, שונה לחלוטין מהמקום היציב והבטוח שהיא זכרה מילדות. הביקור עורר בה השראה לסדרה שהוצגה בשנה שעברה בתערוכת היחיד שלה במוזיאון ישראל בירושלים, ״פרבדה״ – תערוכה שהגיעה לשיא במספר המבקרים והצליחה לעורר עניין בקרב קבוצות שונות בחברה הישראלית. לדעתה חלק מכוח המשיכה של התערוכה קשור לכך ש״הציורים מציגים סיטואציות יום־יומיות שמאוד קל להתחבר אליהן״.

כיום היא חוזרת לבקר באוקראינה פעם בשנה, מגלה מחדש פינות ורחובות שאיכשהו נחקקו בזכרונה. יש לה גם בית בניגריה, ארץ מוצאו של בעלה, ודירה בברלין מהשנים שבהם התגוררה שם. כשאני שואלת אותה איפה הבית היא מהססת לרגע ואז עונה בכנות: ״תחושת הבית היא משהו בעייתי בשבילי, כי אני מתייאשת ממקומות נורא מהר. אני צריכה לברוח ולהתרענן מדי פעם – גרמניה, ניגריה, ישראל – אני מניחה שאמשיך לבלות כמה חודשים בשנה בכל אחת מהן״.

ובין הבתים השונים הללו מה מעורר בך השראה? איך את מוצאת נושאים חדשים לסדרות שלך?

״בדרך כלל זה משהו שאני רואה בזמן השיטוטים שלי בעיר. אני יוצאת לרחובות עם מחברת הרישומים שלי וכשאני רואה משהו שתופס את תשומת ליבי אני נעצרת ומתחילה לשרבט. בדרך כלל יותר קל לי לתפוס פריימים ולהעביר רגש דרך ציור מאשר דרך עדשת מצלמה. כך היתה גם שיטת העבודה שלי עם הברביזון״.

היא מתכוונת לקבוצת הברביזון החדש, שבה היא חברה יחד עם עוד ארבע אמניות יוצאות ברית המועצות. זה אחד משיתופי פעולה רבים שהיא יוצרת עם אמנים אחרים ואני תוהה איך הסגנון הכה ייחודי שלה מאפשר לה לעבוד בהרמוניה עם כל כך הרבה אמנים שונים. ״אני אוהבת לשתף פעולה, כי זה מאפשר לי לוותר על הסגנון המזוהה איתי ולהכנע לסגנון ולרעיונות של מישהו אחר.

תמיד רציתי להיות 20 אמנים שונים בו זמנית וכשהבנתי שאי אפשר, התחלתי בשיתופי הפעולה. הם מאפשרים לי להיכנס לדמות אחרת שאני לא יכולה להיות לבדי, לצאת מאיזור הנוחות שלי ולדבר בשפה אחרת, להגשים את כל האלטר־אגואים השונים שלי. השותפים שלי ואני חולקים רעיונות וביצועים בצורה חופשית, בלי צנזורה, אגו, או זכויות יוצרים. הברביזון לדוגמה איפשר לי לגלות את העיר והארץ שאני חיה בה, מה שלעולם לא הייתי עושה לבדי״.

יש משהו נאיבי ותמים, כמעט ילדותי, באופי של צ׳רקסקי, לצד ההחלטות המקצועיות שלקחה לאורך השנים, שהיו תמיד שקולות ואחראיות מאוד. היא התפרסמה בגיל צעיר וכשהרגישה לא בשלה להתמודד עם התהילה היא ארזה מזוודה ועברה לחיות באנונימיות בברלין. ״בקריירה שלי, בניגוד לשאר ההבטים בחיי, עשיתי החלטות בוגרות ומושכלות, שאני מאוד גאה בהן. בתחומים אחרים אני מרגישה שהילדות שלי נמשכה עד גיל 35 בערך״, היא מודה בחיוך שובב.

עם תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים (ובמקביל בגלריה רוזנפלד בתל אביב), עם ספר אמן חדש והשתתפות בזומו, המוזיאון הנודד שמציג בפריפריות שונות בארץ, לצ׳רקסקי היתה שנה עמוסה להפליא. אז מה עכשיו?

״אני כרגע מאוהבת בספר האחרון שהוצאתי, ׳ילדות סובייטית׳. זו הפקה עצמאית של סטורי־טלינג ויזואלי. הציורים שלי מלווים בסיפורים אישיים של אנשים שהיו בגיל ההתבגרות (כמוני) בזמן שברית המועצות התפרקה״.

ומה הלאה?

״החודשים האחרונים היו כאוטים, והשאירו אותי מותשת וסחוטה. אני לא רוצה להציג יותר לעולם!״. משום מה יש לי הרגשה שבעוד גיחה או שתיים לאחד הבתים האחרים שלה בעולם היא כבר תחזור עם רעיונות ואנרגיות לפרויקט חדש.

The post שיחת סטודיו // זויה צ׳רקסקי appeared first on מגזין פורטפוליו.