הפרטים הטכניים

ללא שם. צילום מעובד מודפס על נייר בגודל 100/210 ס״מ. מתוך מחסן זמני, תערוכת יחיד בצוללת הצהובה, ירושלים, 13.2-15.3.

מי אני

דן ראובני, יליד אירן, בעל תואר ראשון בעיצוב סביבה מבצלאל (זה היה לפני שבצלאל קבלו הסמכה לתת תואר ראשון באדריכלות) ותואר שני באדריכלות מהמכון לאדריכלות של דרום קליפורניה. עוסק בפרקטיקה מקצועית, הוראה ועשייה בין־תחומית, שלושה תחומי עיסוק שמזינים זה את זה ושזורים זה בזה.

העבודה

סטרוקטורות על מרושתות, החוברות ויוצרות – כאורגניזם חי – מרחבים שאינם זקוקים לקיומו של האדם, שמתקיים בהם כעובר אורח בלבד. מפגשים, שינויים, הסדר שבכאוס והמתח ביניהם, המתח בין קיום לחידלון, בין מקרי למתוכנן, בין ידיעה לחוסר ידיעה, בין סופי לאין־סופי, בין רך לנוקשה, בין יום־יומי לנשגב, בין אישי למקצועי. החופש לנוע ביניהם, לשחק, לחקור ולגעת. כולם חלק מנושאי העיסוק בפרויקט תהליכי זה שהעיסוק בו החל ב־2012.

בפן האחר, הפרויקט מאופיין בחקירה של תהליכי יצירה לא רציונליים בתוך מסגרות רציונליות, תוך שימוש במרכיבים כמו חוסר ידע ומקריות כחלק מארגז הכלים השיטתי והקבוע של היוצר. הפרויקט כולל עד כה מאות דימויים ומורכב מסדרות ושלבים שונים, כיצור שיש לו חיים ורצונות משלו, מתפתח ומשתנה.

בתערוכה מוצגות מספר קטן של עבודות משלבים שונים של העשייה, תוך התייחסות לחלל התצוגה הנתון. כיוצר הפרויקט אני רואה את תפקידי כ״מלווה״ המאפשר את ההתפתחויות והתרחשויות שבו, כשסוף הדרך, אם הוא קיים בכלל, לגמרי לא ברור לי. נושאי העיסוק בפרויקט כוללים מחקר ופיתוח של שפה אישית/מקצועית, שמלווים אותי בכל עבודותיי שהוצגו בתערוכות שונות לאורך השנים תוך השתנות והתפתחות ויישום ככל האפשר בפרקטיקה המקצועית.

תעבירו את זה הלאה

היות והפרויקט הוא וירטואלי הייתי שמח להציגו על ידי הקרנה על בניינים בקנה מידה גדול ברחוב עירוני או בהקרנה על קירות בחללים גדולים כך שאנשים יוכלו לעבור דרכו.

פלוס אחד

The post עבודה בעיניים // דן ראובני appeared first on מגזין פורטפוליו.

1.

החלטתי לנסוע לשבוע התכשיטים הראשון של ניו יורק, NYCJW, שהתקיים בנובמבר האחרון. כמי שנולדה בניו יורק ובילתה שם חלק ניכר מחיי (כולל לימודים ועבודה) רציתי לראות מקרוב כיצד נולד קונספט כזה דווקא שם ודווקא עכשיו; איזה ביקורות הוא מעורר, ואיך לא חשבו על זה קודם. את השבוע יזמו והפיקו בלה ניימן, אוצרת עצמאית ועיתונאית המתמחה בתכשיטים עכשוויים, וג׳יי.בי. ג׳ון, מנהלת עיצוב, אוצרת תכשיטי ״רחוב״ ואמנות לבישה, עיתונאית ובעלת מותג משלה. השתיים החליטו במכוון להימנע מבחירה בקונספט מוביל, וכך שבוע התכשיטים הראשון שימש כפלטפורמה משותפת לכ־130 אירועים, שהתפרסו ברחבי העיר והקיפו את כל מנעד האביזרים והעיצובים הקשורים לתכשיטים ולאמנות לבישה, בדגש על תכשיטים המיוצרים בניו יורק.

בין המשתתפים היו בתי עסק יוקרתיים מצד אחד, בוגרים טריים של לימודי עיצוב וצורפות בקצה השני של המנעד, ובתווך מכללות, מוזיאונים, גלריות ואמנים יוצרים רבים, מארצות הברית ומרחבי העולם. התערוכות והאירועים נעו בין קונספטים אמנותיים בגלריות נחשבות ועד לשוק המסחרי של תכשיטי זהב, שמתרכז בחנויות התכשיטים העמוסות ברחוב 47. סביב כל אלה התקיימו הרבה אירועי שיח – הרצאות, פאנלים ושיחות – חגיגה שלמה של עיסוק במהות התכשיט על כל היבטיו, עבור העוסקים בתחום וגם למתעניינים מבחוץ, שקיבלו הצצה לעולמות חדשים והתוודעו לפער שבין תכשיט אמנותי לבין תכשיט מסחרי.

הצלחת היוזמה ניכרה בכך שעל הפלטפורמה החדשה קפצו חנויות עיצוב ואופנה, גלריות קטנות, סלונים של תכשיטי יוקרה, משרדים, שווקים, בתי מלון, מוזיאונים, ארגוניים קהילתיים ויוצרי תכשיטים עצמאיים. כל האירועים היו פתוחים לקהל הרחב – חוויה מרעננת, לעומת תערוכות מקצועיות וסגורות בדרך כלל.

במהלך השבוע נחשפתי לתרבות רחבה של מעצבי תכשיטים שאינם בהכרח צורפים, חלקם שמות מתקופות שונות בהיסטוריה ועד למעצבים עכשוויים. כצפוי, גיליתי שבאמריקה (ובעיקר בניו יורק) יש ליוצרים סיכוי טוב יותר להצליח ולהתקיים, לעומת השוק הצנום בארץ – בזכות תרבות אספנית של פריטים אומנותיים, הערכה לקראפט ויחס עמוק לתכשיטים אישיים וכאלה שעברו בירושה.

2.

מטה הארגון של שבוע התכשיטים התמקם בסוהו במעין שוק מעצבים/פשפשים, שם התקיימה גם התערוכה כישלון והצלחה שהתמקדה באמנות המתקיימת ברשתות החברתיות ובעיקר באינסטגרם. הכניסה של התחום לעולם הדיגיטלי היה אחד הדיונים החמים בשבוע התכשיטים. התערוכה הציעה לקהל נקודת מבט חדשה והראתה כיצד אינסטגרם יכול לשמש ככלי בידי היוצרים, להשפיע על הקו האמנותי שלהם, ולהציג לקהל את תהליך היצירה והתוצרים.

ברחבי העיר נפתחו חנויות פופ־אפ, כשאחת הפופולריות בהן הייתה של גלריית HEIDI LOWE, שהציעה עגילים בלבד במלוא תפארתם. תערוכת המכירה כללה יותר מ־50 אמנים מארצות הברית ומחוצה לה, שהציגו עגילים בכל גודל, צורה, חומר ורעיון. מעניין היה לראות אומנים רבים שהשתתפו בתערוכות אחרות בשבוע התכשיטים, בביטוי קטן ואחיד בגודל של עגיל, ולנסות לזהותם.

תצוגת הפופ־אפ של גלריית HEIDI LOWE

נעמה ברגמן, מתוך התערוכה Parallel Lines

Sergey Jivetin, מתוך התערוכה Loud and Clear

את הנקודה הישראלית אפשר היה למצוא בתערוכה ״קווים מקבילים״, שהתקיימה בגלריה MAISON GERARD. האוצרות נעמה ברגמן ותמר נבמה התמקדו בקראפט ותרבות בעיצוב תכשיטים עכשווי מישראל, ולצד עבודות שלהן הציגו גם את רותה רייפן, דנה חכים, נגה הראל, ורד קמינסקי ועינת לידר.

בחלל אחר של אותה גלריה, לא רחוק משם, הוצגה תערוכה שעסקה בעיר ניו יורק כצומת של תרבויות ושל רעשים, תחת הכותרת Loud and Clear. אוצרי התערוכה הדגישו את ״הקול״ של 14 המשתתפים, תושבי העיר ברובם, כמי שמשקפים את הצליל של העיר, עם הצפיפות והרעשים שלה, המשאיות עם הצמיגים החורקים, האמבולנסים המייללים והקול שמשמיעה הרכבת התחתית.

3.

המחלקה לעיצוב תכשיטים בביה״ס Pratt אירחה סימפוזיון תחת הכותרת ״Used Future״, בהפקת מגזין התכשיטים Current Obsession. המגזין הרדיקלי, שבסיסו בהולנד, מוכר בגישתו הניסיונית ומשתתף בקביעות ב-Schmuck, שבוע התכשיטים הידוע של מינכן (שיתקיים בחודש מרץ).

אמני CGI ומעצבי אנימציה משקיעים מאמץ רב בהדמיה שתיראה כמו הדבר האמיתי, מתוך הבנה שתפיסת הערך של תכשיטים מבוססת על חומריות ועל מוחשיות. מה יקרה אם נתחיל לראות תכשיטים דיגיטליים וירטואליים? איך נתפס הערך כשהחומריות של העבודה יוצאת מן המשוואה? כך קרה שהסימפוזיון עסק בניסיון לבדיקת ״תפיסת המציאות והאובייקט״ ולא ממש בתכשיטים. 

4.

ב־FLYING SOLO, חנות קונספט לאופנה ותכשיטים בסוהו, התקיים פאנל מרתק שבו חמש מעצבות מגילאים ותחומים שונים דיברו על ההצלחה, על הקשיים, על ההשפעה ועל המעורבות החברתית, והסבירו מה זה אומר מבחינתן להיות ״אישה, מעצבת, מותג תכשיטים״, כעסק מצליח בניו יורק. לדוגמה, אנה קטרינה (מהמותג AnaKatrina), שאבה השראה ממסעותיה ההומניטריים ומעברה ככתבת צבאית. ליסה סלזר, שהקימה בניו יורק בשנת 2004 את מותג התכשיטים Wiles of Lulu frost, העלתה את תודעת המיחזור, שינוי והרכבה מחדש של תכשיטים קיימים (עתיקים וחדשים). מרלה ארון, שהמותג שלה מבוסס על מחברים המוכרים יותר ממחזיקי מפתחות, מצד אחד מייצרת תכשיטים יקרים במיוחד בהזמנה מיוחדת ללקוחות, ומצד שני מציעה ליין של תכשיטים הנמכרים במכונות ממכר אוטומטיות, כמו חטיפים.

חמש נשים על הצלחה, FLYING SOLO

פאנל אחר, שהתקיים במוזיאון לאמנויות ועיצוב (MAD), עסק בהבדלים בין תכשיטים אמנותיים באירופה לבין ארצות הברית. מדברי המשתתפים עלה כיצד האמנים האמריקאים מושפעים יותר מקראפט וחומר ופחות מהבטים עיצוביים. האירופאיים, לעומת זאת, הציגו מסרים קונספטואלים יותר.

5.

סימפוזיון מיוחד, שהתקיים במרכז הקהילתי היהודי 92nd Street Y, אירח שיחות מתוקשרות. האחת, Made in New York עם סטלין וולנדס, עורכת המגזין הנחשב Town and Country, שראיינה את הנציגים של שני מותגי על בתחום: דיוויד יורמן וג׳יימס דה ג׳יוונשי. אלה נפגשו לראשונה על הבמה כדי לדון בהשראות שלהם ובתפקיד שמילאה ניו יורק באמנות ובקריירה שלהם, וגילו שיש להם לא מעט במשותף. בשני המותגים חלק גדול וחשוב בהתפתחות של השנים האחרונות הוא עיצוב תכשיטי יוקרה ייחודיים, שמתחיל ב״ציד״ של אבנים מיוחדות ונדירות.

בשיחה נוספת ההיסטוריונית והעורכת הראשית של המגזין המקוון Adventurine, מריון פייסל, ראיינה את אושיית האופנה והכתבת הראשית של ווג, לין ייגר, בנושא אמריקאי אהוב – ציד אוצרות. ייגר, ניו יורקרית ותיקה, היא אספנית כפייתית שתרה אחר פיסות עניין והיסטוריה בשוקי פשפשים בעולם. לשיחה הביאה עימה מוצגים נדירים מהאוסף הפרטי ודיברה על הסיפורים המעניינים לא פחות מהחפץ.

6.

התערוכה המרתקת ביותר בעיניי התקיימה במלון צ׳לסי האגדי, שבעבר גרו בו אמנים ומוזיקאים מפורסמים וכיום מוסב לבית דירות יוקרתי. בעלי הנכס אפשרו למארגנים – המחלקה לעיצוב במתכת של בית הספר New Paltz – להציג באחד מחדרי המלון. על מנת להגיע לתערוכה היה צריך לעבור בתוך חללים רבים של פיגומים עם שאריות של קירות, טפטים, קונסטרוקציה וחפצים לאורך המלון. המציגים – סטודנטים, בוגרים ומרצים – ניסו לשמר בעבודתם את רוח המקום. כדיירים זמניים הם הציגו באתר גולמי, בצורה לא מפוארת, על דפי נייר ושולחן ארוך. התכשיטים והאוביקטים שהוצגו, כולל אופן התצוגה (וזוג שנדלירים שירדו מהתקרה והוצבו בצד), הדגישו את תחושת הנוצץ, המקושט, המתכתי, לעומת הארעיות, הדינמיות, והשינויים שמבנים וחפצים יכולים לעבור.

סלון התצוגה של האספן ווארד לנדגריאן

7.

אירוע פרטי שהתקיים בסוויטה פרטית בקומה ה־12 של בניין בשדרה החמישית, בין טיפני לקרטייה, סיפק הצצה נדירה לחלל התצוגה והמכירה היוקרתי בבעלות האספן ווארד לנדגריאן ובנו ניקו. השניים מחזיקים בזכויות של שני מעצבי תכשיטים בולטים מתחילת המאה ה־20, פלקו דה ורדורה וסוזן בלפרון – הראשון היה דוכס סיציליאני שהחל לעצב תכשיטים עבור קוקו שאנל ובהמשך היגר לניו יורק והפך למעצב המועדף על כוכבי הוליווד, כמו גרטה גרבו ומרלן דיטריך. השנייה הייתה פריזאית שעיצבה תכשיטים יוצאי דופן, בהשראת תרבויות עתיקות מרחבי העולם, ממצרים ועד המאיה והאינקה, ויצרה דוגמים אוונגרדיים. כשנשאלה מדוע אינה חותמת על יצירותיה השיבה שהעיצוב שלה הוא חתימת ידה.

הפרספקטיבה של הסיפור ההיסטורי הותירה בי רשמים עמוקים ותובנות על היצירה כיום (ועל משמעות ההיסטוריה של תכשיטים ושל מעצבים לאורך זמן). על אחד הקירות בסוויטה גיליתי לפתע רישום מקורי של מאטיס, ובו מצויירים שני צמידים של בלפרון. רק בניו יורק.

מאטיס ובלפרון. רק בניו יורק

The post בלינג בלינג: שבוע התכשיטים הראשון של ניו יורק appeared first on מגזין פורטפוליו.

אנה טיכו, נעם רבינוביץ ודוריס ארקין במוזיאון הנגב

שלוש תערוכות יחיד תיפתחנה במוזיאון הנגב לאמנות ביום רביעי (20.2), יפגישו בין דורות של אמנים שיצרו תוך התבוננות מתמדת בסובב אותם (אוצרת: דליה מנור). בתערוכה ״חיטה״ של נעם רבינוביץ, מוצגים לראשונה ציורי חיטה שגידל לאורך כמה שנים בשטח המוזיאון ושחקר אותה בעצמו. הפסלת דוריס ארקין תציג עבודות חדשות שעשויות מחפצי מתכת ״זרוקים״ משולבים בחומרים רכים, כמו תחרה, שאותם היא מלקטת מהסביבה הקרובה או מרחבי העולם. לצידם תוצג תערוכה של האמנית אנה טיכו, שעבודותיה כמעט ולא הוצגו מחוץ לירושלים. המפגש עם רישומיה מגלה עושר של אמצעים, נקודות מבט ופרשנות אישית, שחושפים את האיכויות שלה כאמנית.

אנה ים, מתוך אולימפוס במוזיאון אשדוד

אנה ים, ישראל קבלה וגיא זגורסקי במוזיאון אשדוד

במוזיאון אשדוד לאמנות יפתחו במוצאי שבת (16.2) תערוכה ראשונה בסדרת תערוכות מאוסף האמנות של האספן ישראל מקוב, שתציג דימויים של לאה ניקל ומשה קופפרמן, שניים מגדולי הציור המופשט. בנוסף תיפתחנה שלוש תערוכות יחיד: התערוכה ״אישון לילה א״ של הצייר ואמן המיצב ישראל קבלה, התערוכה ״מקדם הספק (cos φ)״ של האמן גיא זגורסקי והתערוכה Olympus של הצלמת אנה ים (אוצרת: רוני כהן־בנימיני).

ים מציגה מסע צילומי מתמשך שערכה בשנים האחרונות. במהלך פסבדו־מחקרי היא בנתה בשיטתיות מעין ״ארכיון״ או ״בנק דימויים״ רחב־הקף, שנאסף כולו מתוך אלבומי תצלומים של משפחות מהגרים שעלו בגל העלייה הגדול שהגיע לכאן מברית המועצות לשעבר בשנות ה־90 של המאה ה־20. אוסף זה הוליד גוף עבודות רחב ומרתק, שחלקים מתוכו מוצגים בתערוכה במוזיאון אשדוד לאמנות ובספר המלווה אותה. התערוכה מסכמת מהלך של הבשלה ביוגרפית, תרבותית ואמנותית, שמקורו בשבר הביוגרפי של האמנית – ההגירה לישראל, כחלק מגל עלייה גדול זה. היא מציעה מבט אישי וקולקטיבי אל לב ליבן של שנות ההגירה הללו.

https://youtu.be/ZDZwGsj6-Ho

פתגם וגם של ג׳וני ירום

הספר ״פתגם וגם״ שיצר ג׳וני ירום – מנהל חברה לייעוץ טכנולוגי למוסדות פיננסיים – הוא משחק אינטליגנטי שבו על הקורא לנחש פתגמים, ביטויים, ניבים או משלים שמוצגים באמצעות איורים משעשעים ומקוריים של המאייר יובל רוביצ׳ק. מעבר לספר המודפס – שהושק בקמפיין הדסטארט – אפשר לגשת להרחבות באמצעות אפליקציה או על ידי סריקת קוד QR שמוצג בסוף כל דף ומוביל לעמוד נחיתה שבו מוצג מידע נוסף המכיל ביבליוגרפיה לכל פתגם ולעתים סרטון או סיפורים הקשורים לפתגם או אף כתיבה בחרוזים על מקורותיו. בספר מעל 100 חידות בהם מגוון רחב של פתגמים, ביטויים, סלנג, קלישאות ומשלים.

הדס עפרת, מתוך ״פרחי ארצנו״ במרכז לאמנות דיגיטלית. צילום יותם זיו, 2017

פרחי ארצנו במרכז לאמנות דיגיטלית

התערוכה פרחי ארצנו, שתיפתח במוצאי שבת 16.2 במרכז לאמנות דיגיטלית, חולון, תעסוק במבט האנושי־מדעי בצמחים ובשימוש בצמחים להגדרה עצמית של קהילות ולאומים. איזה סיפור מספרים לנו צמחים ביחס לחיים ולתרבות? כיצד צמחים מסוימים מגדירים מי נמצא בתוך ומחוץ לקהילה? מה אפשר לעשות עם צמחים ומה אסור? כיצד שימוש בצמחים הופך לצורת תקשורת עם גורמים אחרים? התערוכה מציעה להתבונן בצמחים, ובצמחים מסוימים במיוחד (עץ הזית, היהודי הנודד, הרקפת, הערבה הבוכיה, ערכובית הגלגל ואחרים), במבט מחודש: כצורה של תקשורת בין קבוצות, כמדיום מתווך ומפריד, בינן לבין עצמן, ובינן לבין הפרטים המרכיבים אותן. משתתפים: אלה ליטביץ, אפי ואמיר, הדס עפרת, ענת ברזילי, תמר לצמן, דורית ביאלר, נועה גיניגר, רלי דה פריס, אינדרה שרפיטייט (ליטא). אוצר: אודי אדלמן.

The post הרשימה המשותפת // 14.2.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי?

זהר אלעזר (קוואהרדה), בת 34, גרה בתל אביב.
אתר

סטטוס זוגי?

בזוגיות, שלוש שנים.

מה בצלחת?

אני מאוד אוהבת מזון, ובמיוחד מאכלים שמאתגרים את הלסת.

זהר אלעזר (קוואהרדה), ציד 2019 (סטילס מווידאו)

זהר אלעזר (קוואהרדה), ציד 2019

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

העבודות שלי מוצגות בתערוכת היחיד ״שלוש פעמים״ שאצרה אילנית קונופני בסדנאות האמנים ירושלים (עד 26.4). זה גוף עבודה בן חמש שנים שמורכב מעבודות וידאו בעיקרו, ובכולן יש עיסוק באימון המבט על ידי אלמנט החזרתיות. בתוך הפרקטיקה הזו יש מהלך של גילוי והסתרה.

חלל התערוכה מוקדש לחוויה של נוכחות במפגש בין גוף למקום. אני מזהה במדיום הפרפורמטיבי מוליך, שמוביל בעבודות שלי ומייצר בכל פעם מפגש עם מדיום אחר, הפעם זה וידאו. בתערוכה הקודמת, בסיום לימודי התואר השני בבצלאל, זה היה סאונד, אבל הדי.אן.איי של העבודה סובב תמיד סביב אותם נושאים: זה המדיום שמשתנה.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

פגשתי השבוע אמן יפני בשם Yoshida Shigenobu, שמציג כרגע במוזיאון על התפר בירושלים. הביקור שלו בסטודיו שלי היה מכונן בעבורי ביחס לפרקטיקת צילום שאני מפתחת כמה שנים. נראה שהדיאלוג בינינו ימשך גם לאחר שישוב ליפן.

זהר אלעזר (קוואהרדה), wallpaper 2014 (סטילס מווידאו)

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

אני מסיימת פרק ראשון בפרוייקט ארוך טווח שהחל בשנת 2014. נראה לי שידרש עוד עשור לפחות לפתח אותו לכיוונים השונים שאני צופה כיום. כסף לממן אותו תמיד חסר, לא משנה כמה אני מצליחה לגייס.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

קניתי גרביים בברצלונה.

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

זהר אלעזר (קוואהרדה)

The post מה קורה // זהר אלעזר (קוואהרדה) appeared first on מגזין פורטפוליו.

מעצבים רבים בעולם משלבים בעבודתם אלמנטים שונים העשויים חומרים כמו פלסטיק, לטקס, נוצות וגם נייר. נייר הוא חומר על־זמני הניתן למניפולציות שונות מבחינת טקסטורות, גודל, שקיפות וצבעוניותץ מעצבים רבים הבינו שאפשר לשלב אותו בעיצובים מחומרים שונים; בתי עיצוב גדולים משלבים את הנייר מהפקות פרסום ותצוגות ועד לעיצוב הזמנות ייחודיות לאירועי קונספט.

מירב פלג עובדת עם מעצבים, מפיקים ומאפרים ויוצרת בעבורם יצירות מנייר להפקות צילום, תערוכות, תצוגות או צילומי אופנה. יעל ברזילי היא מאפרת שעוסקת בתחומים כמו תיאטרון ואופנה, ואוהבת ליצור מראות המשלבים בין עולמות האיפור השונים. לקראת הפרויקט השתיים נפגשו בסטודיו, חשבו על כמה סטים לאיפור, בחרו נייר בצבעים ובברק מנצנץ המתאימים לטרנד האיפור לחורף, עם צבעים חמים כברונזה, זהב, חום בהיר, חום כהה וכתום, לצד צבעים קרים ככחול, סגול, לבן ושחור.

איפור: יעל ברזילי; מעצבת קונספט בנייר: מירב פלג; צילומים: לילך עמית־הולצר

בכל הלוקים השונים נוצר אפקט מבריק על ידי איפור נייר ואיפור ״סטנדרטי״ כדי להעניק את הברק האופנתי הטרנדי. בכל סט הן החליטו לשים דגש על אזור אחר בפנים: גבות, ריסים, ושפתיים. הן ניסו סוגי דבקים מיוחדים לפנים שידביקו את האיפור אבל שגם יהיה נוח להסיר אותו ולהדביק שוב. הרקע השחור של הסט נבחר כדי להבליט את האיפור והמראה.

היתרון בעבודה עם נייר, הן אומרות, הוא האפשרות ליצור במגוון רחב של צבעים ומרקמים, ובו זמנית להתאים את האיפור לפנים של הדוגמנית על הסט לפני הצילום. אחרי שגזרי הנייר הודבקו ברזילי איפרה את הדוגמנית בהתאם לצבעוניות ולמראה הכללי, כשהעיניים היו מודגשות השפתיים היו במראה נייטרלי ולהיפך. טבעות ואימרות מנייר התווספו לשרוולים כדי להוסיף ממד עיצובי למכלול.

איפור: יעל ברזילי
מעצבת קונספט בנייר: מירב פלג
צילום: לילך עמית־הולצר
דוגמנית: ולריה לסוכנות אלינור שחר

The post יעל ברזילי ומירב פלג מאפרות עם נייר appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף Artsource.Online

הדלת לדירתה של נורית דוד נפתחה. היא עמדה שם בשיער לבן, מוארת מקרני השמש של צהרי שישי, שחדרו לחלל דרך הווילונות הסתורים ומילאו אותו בהילה מסנוורת. סלון ביתה משמש כסטודיו וגלריה: סדרת העבודות האיקוניות האחרונה שלה מוצגת בו על ערימות ספרים והדפסים שהיא יוצרת בטכניקות חדשניות, כמעט מרחפות באוויר בהרמוניה מושלמת. נכנסתי פנימה ועולם של צורות גיאומטריות וצבעים חמים נפרס לרגלי, דוד מנצחת על התזמורת בשלווה, קסם אישי ושנים של ניסיון שטבועות בערימות הקנבסים, הקטלוגים והספרים שהיא ממשיכה לייצר כבר 40 שנה.

התיישבנו ליד החלונות הגדולים המשקיפים על אחד הרחובות העמוסים של העיר. דוד מביטה עליו מלמעלה, כשליטה על ממלכתה; זה המקום שבו היא גדלה, חוותה, יצרה, ואף פעם לא התחתנה, במהלך ארבעה עשורים של יצירת אמנות.

נורית דוד. צילום: יצחק גולומבק

חתונה. צילום: רם ברכה

לא ידעתי מאיפה להתחיל ולסקור איתה את הקריירה הארוכה והמגוונת שלה בעולם האמנות הישראלי, אז שאלתי בדיוק על זה – הסגנונות, הנושאים והז׳אנרים השונים המאפיינים את עבודותיה. ״השינויים נובעים מכל מני סיבות״, היא אומרת לי: ״הראשונה והמובנת מכולן היא גיאוגרפית, היות ועבודותי תלויות מיקום; תמיד קיים בהן אזכור חד־משמעי למיקום הבית או הסטודיו שלי בזמן תהליך היצירה, לצד ייצוג הרגשות המשתייכים למקום הספציפי הזה. אבל אם להעמיק לדיון פילוסופי יותר, אפשר לומר שאני פשוט לא מאמינה במונחים כמו ׳סגנון׳ ו׳אישיות׳. אני לא ניגשת לאמנות ככלי להבעת עושר פנימי אלא רואה באמנות עצמה כלי להעשרה פנימית, כך שאני מרשה לעצמי לחקור ולהתנסות עם סגנונות וז׳אנרים שונים, תוך שגם אני משתנה עם הזמן.

או שאולי אני פשוט משתעממת מהר״, היא מוסיפה בחיוך שובב.

״אבל יש גם כמה מאפיינים קבועים״, טוענת דוד ומונה אלמנטים שנמצאים בכל עבודה שהיא אי פעם יצרה. ״העבודות שלי הן תמיד קולאז׳יות, ספרותיות; אני מרכיבה אותן מילה על יד מילה, משפט על יד משפט, פסקה על יד פסקה. כל אחת יוצרת מקום שמורכב ממקומות וזמנים שונים, עם מספר רב של נושאים ודימויים, כשהתפרים המחברים בין כולם נראים לעין. זה כמו מעשה רקמה על ידי ויקטור פרנקנשטיין״.  ״רק הרבה יותר נעים למראה״, הייתי חייבת להוסיף.

למרות שדוד מציגה משנת 1978, היא מחשיבה את עבודתה ״אני שנולדתי סינית״ משנת 1980 כיצירתה הראשונה. ״כתבתי את הטקסט ללא שום הכרות עם התרבות הסינית״, היא מסבירה, ״אבל היצירה הזו גרמה לי לחקור את תרבויות מזרח אסיה והולידה את סדרת ׳העבודות הסיניות׳ שיצרתי בשלושת השנים שלאחר מכן״.

צילומים: אבי אמסלם

כשאני מציינת את הרפרנסים האסייאתים המצויים ברבות מיצירותיה, היא מחלקת את הקריירה שלה בעולם האמנות הישראלי כרונולוגית, לשלושה פרקים של השראה. ״עד שנות ה־90 המוקדמות הייתי מושפעת מסין ואחזתי בגישה אקזיסטנציאלית כלפי אמנות, האמנתי שאפשר לשנות את המציאות ולהמציא את עצמנו דרך האמנות, שכל אחד יכול לבחור את גורלו בעולם. אז החלה תקופה המאופיינת במה שאני מכנה ׳ייאוש אירופי׳ שבה יצרתי ציורי שמן על בד פיגורטיביים, שהיו טאבו במלייה האמנותי שאליו השתייכתי באותה תקופה.

״רוב ההתרחשויות בציורים האלו היו בחללים סגורים, תוך הכרה במגבלות של הגוף ובמכשולים שהעולם מציב לנו, כשאנחנו מנסים לשנות את המציאות. התקופה האירופאית נמשכה עד 2004, כשבן זוגי היפני בעשור הקודם הלך לעולמו. אז התחלתי ליצור אמנות שמושפעת מתרבות ואסתטיקה יפנית, שמתי דגש על צורות והענקתי לעבודות שלי רובד הומוריסטי. עבודות ראשונות מהתקופה היפנית מתארות עולם שלאחר המוות ומאוחרות יותר מתכתבות עם עולם העיצוב.

״אם מסתכלים אחורה על שתי התקופות הראשונות, התוכן היה מרכיב עיקרי וחשוב; התמודדתי שוב ושוב עם השאלה ׳מהי הדרך הנכונה והטובה ביותר לחיות את החיים האלו?׳; אך מאז 2004 משהו השתנה. מחשבות על העתיד לא הטרידו אותי יותר והרשיתי לעצמי לשלב עיצוב, אופנה וארכיטקטורה באמנות שלי״. כך לדוגמה ציוריה מהסדרה ״אביב מאוחר״ משנת 2012 משלבים בפואטיות שמלות אופנתיות עם מבנים איקונים של העיר תל אביב, תוך שימוש בצבעוניות הייחודית לדוד.

בימים אלו מוצגת סדרת הבגדים הדו־ממדיים המודפסים שלה בפורום גבעון לאמנות בנווה צדק, לצד אמנים כמו מאיה אטון, מיכה אולמן, משה גרשוני, יצחק גולומבק ואחרים, כחלק מהתערוכה הקבוצתית ״מידה״.

אז מה עכשיו? אני שואלת. ״עכשיו אני עובדת עם שבלונות שאני יוצרת במחשב, הדפסים שאני מעתיקה לקנבס ואז מוסיפה להם צורות, קווים וצבעים, עד כמה שהציור יכול לשאת. אני משחקת עם טכניקות שונות להצגת העבודות שלי בחלל הבית, היות ואני מוציאה אותן לתצוגה בחוץ לעיתים רחוקות בלבד. כמו כן גיליתי את הכיף שבהדפסה ואני נהנית להדפיס מהדורות קטנות משלי״, היא מושיטה לי חוברת קטנה שהיא הדפיסה לאחרונה. ״תודה, אני אוסיף את זה לאוסף הפאנזינים שלי!״ הכרזתי בהתלהבות. ״פאנזינים..? תני לי לרשום את זה כדי שאוכל לחפש בגוגל אחר כך״.

מוקסמת מאישיותה התוססת וצמאה לשמוע עוד מסיפוריה, אנחנו ממשיכות לפטפט על אדן החלון וגולשות לפוליטיקה, #metoo, חירות ונרגנות. אם רק היתה לי ביד כוס יין לבן וצונן יכולתי להשאר שם לנצח.

–

הכתבה התפרסמה לראשונה בגרסה אחרת במגזין של Artsource.Online
לקריאת כל הכתבות של שיחת סטודיו בפורטפוליו לחצו כאן

The post שיחת סטודיו // נורית דוד appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב יעל, מה קורה? מה שלומך?‎

שלומי טוב! עומס של סיום הפקה זה קשה אבל משמח. מה שלומך?‎

גם, לא רע בכלל. והאמת שאחרי שצפיתי בשני פרקים של סוף הדרך – וברקע של מה שנקרא האיום האירני – אני מוכן ומזומן להפצצה גרעינית!‎

מצוין! הכי חשוב זה להיות מוכנים (אם כי אנחנו לא מגלים בסדרה איך ומדוע הגיעה האפוקליפסה הגרעינית…)

אז מאיפה הגיע הרעיון לעשות סדרת אנימציה שמתרחשת בירושלים אחרי הפצצה גרעינית?‎

הכל התחיל מניר ברגר – כותב ובמאי מופלא, ובמקרה גם חבר טוב שלי מהילדות. כבר הרבה מאוד שנים שרצינו לעשות פרויקט משותף (הוא מגיע מקולנוע וטלוויזיה ואני מאנימציה), וכשיצא אחד הקולות הקוראים הראשונים של תאגיד השידור, הוא שלף את הרעיון מאחת המגירות והגשנו אותו.‎ המחשבה היתה להשתמש בעולם ונסיבות מאוד מוקצנים כדי לדבר על הבעיות של היום. או במילים אחרות – אמנם היתה אפוקליפסה גרעינית, אבל האנשים נשארו אותו הדבר, ומעט מאוד השתנה

יעל עוזסיני

ולמה באנימציה? מה היא מאפשרת לכם?‎

קודם כל, באופן מאוד ברור אפשר לעשות באנימציה המון דברים שאי אפשר לעשות בלייב אקשן – גם מבחינת ההתרחשויות עצמן (אני משערת שבלייב אקשן היינו יכולים להרשות לעצמנו פחות פילים וצפלינים ממה שיש בסדרה…); אבל גם מבחינת סוג ואופן המסרים שאפשר להעביר.‎ כלומר, הרגשנו שאפשר ללכת הרבה יותר רחוק באנימציה גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הנכונות של אנשים לקבל נושאים וסוגים מסויימים של הומור.‎ ובאופן אישי, השימוש באנימציה הוא גם בחירה טבעית: זה המדיום והשפה שלי, ולכן הדבר הראשון שאלך אליו

אם כבר אמרת ״השפה שלי״, תגידי רגע כמה מילים על עצמך, מה למדת ואיפה ומתי ומה עשית מאז ‎

בשמחה :)‎

אני אנימטורית ירושלמית, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל (2013), ויש לי סטודיו קטן בשם Mind The Gap Animation, שעוסק בנושאים חברתיים ואמנותיים. את הסטודיו הקמתי עם סיום הלימודים בבצלאל, כשכל החברים עזבו את העיר וחיפשתי דרכים להשאיר כאן בוגרים טריים. חשבתי שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לייצר כאן עבודה עצמאית ואמנותית, שבאמת כיף ומעניין לעשות.‎

עד כה הסטודיו עבד על הרבה נושאים כבדים מאוד (סרטים לקמפיינים של זכויות אדם, דוקומנטריים בנושאים די קשים), ואחרי כל זה סדרה קומית היתה ממש, אבל ממש במקום…‎ וגם – היא לחלוטין איפשרה לממש את מטרת הסטודיו ולהשאיר הרבה חבר׳ה בעיר (כולל כמה שעשו סאבלט לכמה חודשים במיוחד בשביל להצטרף לצוות!)

נייס! אז הרעיון התקבל: מה עכשיו? איך ומאיפה מתחילים?‎

התחלנו את העבודה על הסדרה בדיוק לפני שנה וחודש (!) בלגייס את צוות הליבה – אופיר ששון, הכותב הנוסף, השחקן הראשי והסטוריבורדר – וגם אנימטור ויוצר רשת מעולה בזכות עצמו; וענבל אוחיון, הארט דירקטורית, והאדם הטוב ביותר בשביל לברוא עולם כל כך עשיר בכל כך מעט זמן, עם הרבה זומבים.‎

ניר ואופיר כתבו את הסדרה בעיקר בלילות, מנסים להצחיק אחד את השני בשביל לדעת מה עובד, ובמקביל ענבל ניגשה לעיצוב הדמויות והעולם (יש בסדרה מעל 120 דמויות, אז זה חתיכת הישג מטורף שלה…)

ומה תפקידך בכוח?‎

אני המפיקה ובמאית האנימציה. תפקידי ההפקה כוללים גם דברים של ״למעלה״ (ניהול הצוות וההפקה, אדמיניסטרציה וכאלה), אבל גם בפועל להיות בשטח עם הצוות ולדאוג לזה שלכל אחד מהיוצרים תהיה האפשרות להגיע למקסימום שלו.‎ אז גם הרבה להביא עוגות למשרד:)‎

ואם אפשר, אני תמיד משתדלת לשמור לעצמי קצת אנימציה (גם אם מאוד משנית), כי זה הרי החלק הכי כיפי…‎

לטובת מי שלא יודע, מה זה אומר במאית אנימציה?‎

שאלה טובה! בהפקה הספציפית הזו, ניר ואני ביימנו ביחד – החל מהעבודה על ה״שוטינג״ (סטוריבורד ואנימטיק, עבודה שהיתה משותפת עם אופיר), דרך בימוי ה״שחקנים״ (גם שחקני הקול אבל גם האנימטורים, שאחראיים על המשחק הפיזי של הדמויות), וכלה בעריכה והידוקים. בגלל שהיינו שניים, לכל אחד היה משקל שונה בחלקים שונים, לפי ההתמחות.

בכל יצירה קולנועית יש המון החלטות שצריך לקבל, ובאנימציה מודעים לזה פי כמה, כי הכל מיוצר ואין שום דבר שנתון מראש (אין עולם אמיתי לצלם בו, כך שכל פרט שנמצא או חסר בעולם של הסדרה הוא החלטה שצריך לחשוב עליה). וזה מקום טוב לומר בו שהיה לנו צוות מדהים ומסור, שהיה מאוד ״בתוך״ הסדרה, וכל אחד מאנשי הצוות הביא המון מעצמו והוסיף המון פרטים קטנים ובדיחות קטנות משלו. כך שזה באמת היה מעשה של אהבה :)‎

מגעיל אבל חמוד

בואי נדבר עכשיו תכל׳ס על הסדרה: מה קורה בה? איזו אווירה ויזואלית הייתה חשובה לכם ליצור? איזה דמויות?‎

הסדרה היא סאטירה חברתית למבוגרים, שמתרחשת אחרי אפוקליפסה גרעינית בישראל. אנחנו מתלווים לשני אחים – ירדן וכנרת – שמחפשים ברחבי ירושלים את אחיהם הקטן שהלך לאיבוד. במהלך החיפוש הם נתקלים במגוון אנשים ומצבים מוזרים שלקוחים מתוך היום־יום הישראלי, ומגלים שישראל אמנם נחרבה, אבל בפועל לא הרבה השתנה.‎ כך שמבחינת הדמויות, רצינו ליצור דמויות מוכרות מתוך היום־יום הזה, אבל כמובן מאוד מוקצנות ומצחיקות.‎

מבחינה ויזואלית – זה היה פשוט הכי כיף שאפשר. כולנו חלמנו לעבוד על פרויקט כזה, אז יכולנו לפרוק בו את כל ההשראות והחלומות שהיו לנו. רובנו ילדי שנות ה־80-90, אז רצינו ליצור עולם ממש צבעוני, מופרע וכיפי, בהשראת הדברים שאהבנו לצפות בהם כילדים, בעיקר דברים של ניקלודיאון בשנות ה־90 (רוקו, מפלצות אמיתיות…).‎ וכמובן שיש בזה הרבה מגע מקומי ואישי של ענבל, והרבה הרבה ציטוטים תרבותיים ורפרנסים למיטיבי לכת. 

אפשר לומר שחשבנו שזה מראה שיכול להעביר את האפוקליפסה בצורה כיפית ומצחיקה – מכוער אבל יפה, מגעיל אבל חמוד

את יכולה לתת דוגמאות ספציפיות? לרפרנסים? לאפיון הדמויות? ‎

וואו, שאלה קשה! אני חושבת שבראש ובראשונה עיצוב הדמויות היה יחסית מהיר וקל, כי מראש הבאנו את ענבל שמדברת את השפה הזו באופן שוטף.‎ בעיצוב דמויות המשנה השתמשנו הרבה ברפרנסים תרבותיים – לדוגמה, דמות של מדען מטורף כשהקבוצה נלחמת על חייה, שמעוצבת בהשראת ג׳ף גולדבלום כשהוא בתפקיד הזה (בפארק היורה או ביום השלישי).‎

ויש גם הרבה טאצ׳ים מקומיים, עם מקומות וחפצים שאופייניים לירושלים, כך שכל מי שמכיר את העיר וחי בה יזהה הרבה בדיחות קטנות (אז לא רק גשר המיתרים והכנסת, אלא גם מקומות שפתוחים 24/6 ואגם בגן הבוטני).‎

ומבחינת העלילה? אולי גם תדגימי דרך דברים שקורים לאחים בדרך?‎

מבחינת העלילה רצינו לדבר על דברים של היום – רק מודגש במרקר של האפוקליפסה. אני חושבת שהפרק עם הגשם הרדיואקטיבי הוא דוגמא טובה – יש גשם קטלני וצריך למצוא מחסה, אבל המערה היחידה בשטח חולקה ל״דירות״ קטנות שמושכרות במחירים מופקעים, כי תמיד יש מי שיחפש לעשות רווח מכל מצב.‎ ובתוך המצב הזה, גם ירדן וכנרת מגלים את המאכער הפנימי שלהם (כך שהם לא רק צופים מהצד, וממש לא טליתות שכולם תכלת).‎ וכן, חלק מהצוות חיפש דירה נואשות בזמן שהפרק הזה נכתב…‎ אז יש הרבה חוויות אישיות ותסכולים שהיה כיף להוציא!‎

או פרק ההטרדות: סיפור המסגרת הוא שכנרת לא רוצה לנסוע באוטובוס כי היא חוששת שיטרידו אותה.‎ מן הסתם אי אפשר להיות ספציפיים מאוד בפרק של ארבע דקות, אבל רצינו להעביר תמונה מורכבת, ומשהו מהתחושה של החוויה האמיתית.‎ כשעשינו הקראת ניסיון של כמה פרקים, אחרי הפרק הזה היתה הפסקה, וכל הבנות בקהל ישר באו והתחילו לשתף בהתלהבות מחוויות הנסיעה שלהן באוטובוס, כך שידענו שהצלחנו פחות או יותר לקלוע (עם כל ההכללות והסימונים שצריך לעשות בהתחשב בפורמט הקצרצר).‎

ואגב, אני נוסעת המון באוטובוסים אז שום דבר אישי נגד תחבורה ציבורית :)‎

אז זה אולי הזמן לשאול, מה בעצם אתם רוצים להגיד? ואני לא מחפש איזו אמירה אקזיסטנציאלית על החיים, אבל בכל זאת: איזו רפלקציה אתם רוצים חיצור אצל הצופים?‎

בתכלס, אנחנו פשוט רוצים להצחיק :)‎

הכי לגיטימי…‎

הרבה נונסנס, קצת מדע בדיוני ופנטזיה (אנחנו מאוד חנונים), והרבה למתוח את הגבולות בשביל לראות אם זה עדיין מצחיק (אותנו כן!).‎ תכלס, מאוד הופתענו מכמה שהאנשים ב״כאן״ זרמו איתנו על הדברים האלה. קיבלנו מהם תועפות של חופש יצירתי וניסינו לנצל אותו כמה שיותר

את חושבת שהסדרה לא הייתה יכולה להתקיים בגוף שידור אחר, לא ציבורי?‎

האמת שאני לא מספיק מכירה גופי שידור מסחריים בשביל לומר, אבל אני כן יודעת שקרה כאן משהו מאוד נדיר. לאורך כל הדרך הרגשנו שבאמת מעניין את ״כאן״ לתת במה ליוצרים צעירים ויצירה מקורית, ולתת להם להתפרע. האמירה שלהם לאורך כל הדרך היתה go do what you do, וכל הערה או הכוונה שקיבלנו מהם היתה מלאת מחשבה והבנה של אופי הסדרה

נייס! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? אולי איפה אפשר לצפות בכל הפרקים?‎

אז ככה! קודם כל באמת חשוב לי להודות ל״כאן״ שהאמינו והשקיעו בנו וביצירה הזו (ממש לא טריוויאלי), וגם למיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים שתמך בהפקה (ותומך נפשית ומורלית בסטודיו לאורך כל הדרך!). הפרקים עלו בשבוע שעבר לפלטפורמת הדיגיטל של ״כאן״, ואנחנו סופר מתרגשים וממליצים לצפות ולעקוב! כאמור, יש הפתעות למיטיבי לכת, וגם שוס גדול בפרק האחרון…

The post סוף הדרך: האפוקליפסה הירושלמית כבר כאן appeared first on מגזין פורטפוליו.

״ההחלטה מה מציגים במוזיאון היא סוברנית של אנשי המקצוע. בארבע השנים האחרונות, למיטב זכרוני, לא שאלו אותנו שאלות״, כך אומר נדים שיבאן, מנהל המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים, בראיון לפורטפוליו, על רקע תערוכת הצילומים של יעקב ישראל ״לגיטימיות של נוף״, שמציגה תיעוד של נקודות מפגש ומבט לאורך קווי התפר של ישראל־פלסטין – בירושלים, בבקעה ובצפון הארץ. שיבאן, שמודע לרגישות ולנפיצות של כל עיסוק בנושאי גבולות, דת, זהות ולאום (בעיקר ערבי) באקלים התרבותי הקיים בישראל, מצליח באורח פלא לנווט את ספינת מוזיאון האיסלאם בירושלים על מי מנוחות.

״לא כל דיבור על הסוגיה הפלסטינית הוא פרובוקציה. לדוגמה תערוכת הביגוד הפלסטיני, שבה עסקנו במקומה של האישה בחברה ובלבוש המסורתי כנקודת מוצא לגיאוגרפיה הפלסטינית, הצלחנו לעורר סקרנות ולאו דווקא מתח. דיברנו בעיקר על שבע ערים שנכחדו. זה היה בראשית כניסתי לתפקיד, ורציתי שזה לא יהיה רק עיסוק באסתטיקה ומסורת רקמה – בגד מרמאללה ובגד מבית לחם – כי זה מוריד את הדיון לאסתטיקה של הקראפט במקום לראות את  החברה והתרבות. היה חשוב למנף את זה למקומות נוספים״.

עקב ישראל, תל בידא 2013 (הצילומים מתוך התערוכה לגיטימיות של נוף במוזיאון לאמנות האסלאם)

יעקב ישראל, בית ג'אלא ובית לחם, 2002

במידה מסוימת, כל תערוכה שעוסקת בנושא הפלסטיני היא חתרנית?

״לא אכחיש שיש פוטנציאל של מוקש. אבל אפשר לקחת נושאים שאינם על סדר היום המובן מאליו ולהפתיע. התערוכה ׳אות מאיראן׳ שאצר יוסי למל בפירוש הפתיעה את הקהל הישראלי. בזמן שאנחנו עסוקים בפצצה ובאייתולות, במשטר החשוך, התערוכה עשתה הארה לאדם הישראלי – שיסתכל גם בתוך הקנקן, לא רק בהכללות. דרך הכרזות והעיצוב אפשר היה לזהות תרבות ואסתטיקה מרתקת.

״עשיתי סיור בתערוכה לנשיא המדינה, ראובן ריבלין. הוא היה בשוק להיחשף לחומרים שהצגנו ואמר לי ׳אנחנו לא מכירים. אני הכרתי את איראן לפני נפילת השאה – ואני חושב שכיום אנשים לא יודעים שיש 56 אוניברסיטאות לאמנות באיראן, שיש רוב של נשים אמנויות׳. אני מצידי אמרתי לנשיא שהלוואי שגם במדינתי הנאורה יהיה חופש אמיתי ליצור – ללא חשש מהאייתולות שקמות חדשות לבקרים״.

העובדה שמוצאים דרכים עקיפות להציג אמנות מעם שאנחנו מנותקים ממנו – עושה שלום?

״אני מאמין שזו דרך לקרב בין אנשים. בתערוכה אחרת הצגנו את עבודתו של דור גז על המלחין ושואת הארמנים. שאלו אותי אם לא כדאי להיזהר ואני אמרתי שלא מעניין אותי – הפוליטיקה ששומרת על שקט מול התורכים. הקהילה הארמנית בירושלים קיבלה ביטוי והייתה גאה בתערוכה. למזלי לא קיבלתי נזיפה ממשרד החוץ״.

אי של מגוון אנושי

שיבאן נולד וגדל בכפר ראמה, בן למשפחה נוצרית אורתודוכסית. בבגרותו עבר לירושלים, למד משפטים ועבודה סוציאלית ובעבר עסק בתחומי חברה ותרבות במסגרת תפקידים שונים בעיריית ירושלים והקרן לירושלים. מזה כארבע שנים הוא עומד בראש המוזיאון, שיש בו ייצוג לעובדים בני מגזרים שונים. הוא עצמו נוצרי, המנהל מוזיאון לאמנות ותרבות האיסלאם, שהקימה פילנתרופית יהודייה לפני 45 שנה. המוזיאון מצליח למשוך אליו קהל מאוכלוסיות מגוונות, בתוכנית תרבות שכוללת קורסים, ערבי מוזיקה, מופעים והקרנות קולנוע – מהסרט הערבי הקלאסי ועד מוזיקה מזרחית חדשה – חוצה מגזרים ודורות.

״אנחנו קצת כמו אי במוזיאון, ובזכות המגוון שלנו אנחנו מצליחים לדבר עם כלל האוכלוסיות  בירושלים ובמעגל הארצי הרחב יותר״, הוא אומר. ״לפעילויות שלנו אנשים מגיעים מכל הארץ. אספר לך משהו מרגש: לא מזמן היה אירוע לעובדי המוזיאון בסינמה סיטי בירושלים, המלצרים (רובם ערביים) התפלאו לראות צוות מעורב ולא האמינו שאני מנהל המוזיאון – איך יכול להיות שיש מנהל ערבי ועובדים יהודים. עכשיו, אחרי שדיברנו, אני מצפה להם כאן, שיבואו למוזיאון״ הוא צוחק.

איך מגיעים לציבור הערבי?

״יש לנו פייסבוק בערבית עם 13,000 עוקבים, מאוד מעורבים. האתר שלנו מונגש בשלוש שפות, לא מתומצת וסמלי״.

אתם דסטיניישן, מקום שבאים אליו במיוחד?

״תלוי מה מציגים. החמסות לדוגמה היו מאוד מושכות, גם לקהל שלא רגיל ללכת למזיאונים (תערוכת החמסות שאצרו שירת מרים שמיר ועידו נוי). וזו אחת המטרות שלי, למתג את המוזיאון כיעד מבוקש. לצד התערוכות יש פעילות תרבות מאוד מבוקשת: עשינו סדרה מוזיקלית עם מוזיקה ערבית ואנחנו כבר בסדרה שנייה על קולנוע ערבי, שעוסקת בקולנוע דרך הזמרים הפופולריים״.

רמי טריף מתוך התערוכה חמסה חמסה חמסה

טל גור ולו מוריה. צילום שי בן אפריים

מירי רגב חיה עם הסתירה בשלום

שרת התרבות מירי רגב היא מהדוברים הקולניים ביותר שרוצים לקדם את התרבות ה״ערבית יהודית״, תרבות המקור של יהדות המזרח. הם זועקים על ההזנחה והדחיקה לשוליים של התרבות המזרחית, אבל נזהרים שלא להיות מזוהים עם התרבות הערבית־פלסטינית.

איך אתה מסביר את זה?

״היא חיה עם הסתירה בשלום. היא חיה פוליטית, עם האידאולוגיה הימנית, היא לא באמת בפרקטיקה מטפחת את המורשת של יהדות ארצות ערב. יש קשר מאוד עמוק בין אמנות האיסלאם ליהדות בארצות המגרב והמזרח, יהדות ספרד – ואנחנו מדגישים את הקשר בין שתי התרבויות המפוארות: אפשר לראות את זה למשל במחקר כוכבים, אסטרונומיה, מתמטיקה ורפואה – היה קשר עמוק.

״תכשיטי תימן וצפון אפריקה – הם אותם תכשיטים של כלה יהודית ומוסלמית. הדמיון רב על השוני. לא הכול היה דבש, לא מדובר באידיליה, אבל בתקופות שלום היתה קרבה גדולה, שיתוף פעולה ושגשוג״, אומר שיבאן.

אתם מתוסכלים מחוק הלאום?

״בוודאי. גם אני וגם אנשים אחרים בצוות – לא רק הערבים. אנחנו הצהרנו שנמשיך לקיים שוויון לשוני ותרבותי: השפה הערבית היא שפה רשמית של המוזיאון – לא משנה מה יוחלט בחוק״.

"אמנות אמורה לשרת את החברה גם במקומות בעייתיים. לחשוף עוולות, לדבר בשם הפערים״

יעקב ישראל, ראס אל עמוד ואדי קדום, 2007

פגישתנו נערכת על רקע פתיחת התערוכה של יעקב ישראל ״לגיטימיות של נוף״ (אוצר: מארק לונג). שיבאן מספר שהתערוכה צמחה מחוויה אישית: הוריו של יעקב היו פעילים נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, הוא עצמו חי ועובד בירושלים. ״ההתפכחות שלו וההתבוננות על הצד השני התחילה באינתיפאדה השנייה. המכונית שלו נתקעה בכביש 443 והוא נאלץ לחפש עזרה. כולם היו במנוסה, לא רצו להסתבך, ואז עצר לו אדם ערבי ממזרח העיר ולקח אותו למוסך בוואדי ג׳וז. הוא מצא את עצמו מסתכל על הכפרים שמעבר לחומה – והתחיל לשאול את עצמו למה אנחנו פוחדים.

״הוא התחיל לצלם באופן שיטתי, נכנס לשטחים – הוא לקח סיכונים. עם מצלמה גדולה נוכחת מאוד, אנשים עלולים לחשוב שהוא שב״כניק, מודד קרקעות להפקיע. אין ספק שהוא הרפתקן, והוא באמת אוהב צילום״. הצילום של ישראל מושפע מציורי העולים לרגל האירופיים במאה ה־19 – שראו את ירושלים כאידיליה. ״דרך הצילום הוא הבין שהפוקוס שלו הוא על כפרים ויישובים ערביים – בתערוכה לא רואים אף התנחלות״.

למה?

״עם הזמן הוא הבין שהוא רוצה לעמת את העין הישראלית המתכחשת – להראות לנו את הדברים שאנחנו מוחקים. נכון. יש מי שיעשה את זה ויראה את שני הצדדים. ההתנחלויות נמצאות כמעט בלב הקונצנזוס הישראלי, הם לא צריכים אותו כדי להביא אותם לתוך השיח. ומי מביא את הסיפור של כפר עירטאס, של שכונת א׳טור, שועפאת מחנה הפליטים – מי בכלל יודע איפה זה?

״אני שאלתי את הצוות שלי פה – מישהו יודע איפה זה כפר וולג׳ה? כפר  שנמצא בחדשות, ואף אחד לא ידע. זה ליד עין יעל, בדרך להר גילה – זו שכונה ירושלמית שנמצאת מעבר לחומה ותושביה נחשבים לחלק מתושבי ירושלים. כשאני שואל מי בכלל היה בכפר ופגש אדם בעל משמעות – שכן. רוב הישראלים לא פגשו פלסטינים. אולי אכלו חומוס, ישנו בצימר בכפר ערבי. יש לי קולגות, גם ירושלמים, שחושבים שמסוכן לטייל בעיר העתיקה״. במסגרת התערוכה המוזיאון מארגן סיורים בקו התפר, מלווים בהסבר ודיון על המראות.

בעצם הנוכחות של תערוכה כזו אתה מעלה לדיון את הנושא של הפחד, דרך המקומות שאנחנו לא רואים.

״אני מאמין שמוזיאון לא יכול רק להציג אמנות לשמה. אני לא נגד אמנות יפה, גם אמנות חצר ואמנות מוזמנת יכולה להיות יפה וטובה. אבל אמנות אמורה לשרת את החברה גם במקומות בעייתיים: לחשוף עוולות, לדבר בשם הפערים״.

אתה עובר מהמורה, מציב אתגר, יש לזה מחיר?

״זה רק לטובה. את שנת 2018 סיימנו עם 51 אלף מבקרים – זה שיא לפחות בחמש שש שנים האחרונות – אני פה ארבע שנים ואנחנו כל הזמן בעלייה. כנראה שאנחנו עושים משהו בסדר. יש לנו מבקרים מערביי ירושלים וערביי ישראל – קהל נאמן למוזיאון. ומגיעים אלינו גם מעבר לחומה – באמצעות ארגונים שונים. לפני כשבועיים ראיתי פה קבוצה של נשים פלסטיניות צעירות עם ילדים, הייתה התארגנות עצמאית שלהן בפייסבוק – הזמינו לעצמן הדרכה של המוזיאון וסדנה לילדים. הייתי רוצה שהמוזיאון ייחשף יותר, הייתי שמח שיגיעו מכל מדינות ערב״.

בתערוכה "לגיטימיות של נוף" מתקיימים שיחי גלריה וכן ניתן להירשם לסיורים על קו התפר, בהשראת התערוכה ובהובלת אנשי המוזיאון.

The post נדים שיבאן מאחד את ירושלים appeared first on מגזין פורטפוליו.

שבוע העיצוב של מילאנו 2019 יחגוג השנה 58 עם התערוכה המרכזית Salone del Mobile, שתתקיים במרכז הירידים Rho Fiera Milano בתאריכים 9.4־14.4, ועם מאות אירועים ותערוכות ברחבי העיר. הצהרת הכוונות של סלון דל מובילה מדגישה את המרכזיות של מילאנו כבירת העיצוב העולמית, לצד הרוח היצירתית והמצויינות הגלובלית, שבאה לידי ביטוי ביריד. לאלה מצטרפת השנה תשומת לב מיוחדת לכושר המצאה וחדשנות – כמחווה לאיש הרנסנס לאונרדו דה וינצ׳י, שהשנה מציינים באיטליה וברחבי העולם 500 שנה למותו.

״היכולת ליצור ולחשוב באופן שמגלה דרכים חדשות לראות את העולם ולהמציא פתרונות מקוריים, היא חלק מתרומתו של העיצוב לאיכות החיים של בני האדם ושל החברה״, אמר קלאודיו לוטי, נשיא סלון דל מובילה. ״בתקופה זו של שגשוג במילאנו, חשוב לנו להשתמש בכוח המשיכה של היריד ולהציע למבקרים לא רק מגוון רחב של מוצרים, אלא, במיוחד, את ההזדמנות למפגשים בינלאומיים בין יצירתיות לעסקים״.

בעקבות ליאונרדו דה וינצ׳י, היריד חורת על דגלו השנה את המילה ingenuity (כושר המצאה), שלדברי לוטי חובקת משמעות שמתארת היטב את החברות והמעצבים המציגים בסלון: ״כשרון, יצירתיות פורצת דרך, חשיבה מקורית, כל אותן יכולות ידועות שנמצאות בשורשי העבודה של החברות והמעצבים שלנו; ויחד עם זאת, הדחף להסתכל תמיד קדימה, לא לנוח על זרי הדפנה, ולהאמין שלכל דבר בעולם יש מקום לגילוי מחדש ולהמצאה מחדש בעיניים ׳טריות׳ שמכוונות את המבט לעתיד״.

הדמיית המיצב האינטראקטיבי AQUA בעקבות לאונרדו (באדיבות (Salone del Mobile

לאונרדו דה וינצ׳י יצא מפירנצה, ערש הרנסנס, והשתקע במילאנו ב־1482. הוא המשיך לפעול בעיר במשך 20 שנה ורבות מהמצאותיו ועבודותיו נולדו במילאנו. את שנת ה־500 מציינת הנהלת היריד בשני מיצבים – האחד בלב התערוכה והשני במרכז העיר, AQUA – מיצב גדול מידות בעקבות מחקריו של לאונרדו בתחום המים, שיוצג בתעלת Conca dell׳Incoronata. פרויקט נוסף במרכז העיר יציג שיתוף פעולה בין היריד לבית האופרה לה סקאלה.

חברת הניהול של סלון דל מובילה השיקה את ההכנות ליריד במסיבת עיתונאים שהתקיימה ביום חמישי האחרון במילאנו, בהשתתפות ראש עיריית מילאנו ושחקנים בכירים בתעשיית הרהיטים והעיצוב. בהצהרת הכוונות של החברה מודגש גם ההיבט הרגשי והאינטלקטואלי של עיצוב, לצד האסתטיקה והאיכות בייצור, שמהווים חלק מה״מתכון להצלחה״ שהפך את מילאנו לזירה המרכזית של תעשיות העיצוב בעולם.

בניסיון להתחדש בעצמה, בהתאם למגמות ולשינויים בעולם, בתחום המגורים והעבודה בשנים האחרונות, הנהלת היריד הודיעה על שני שינויים מרכזיים בפורמט התערוכה: בתערוכת התאורה והמשרד – Euroluce and Workplace3.0 – יושם דגש על חללים ״היברידיים״ רב תכליתיים, מרחבים שיתופיים, רהיטים ומוצרים מגווני שימושים. אלה באים לענות על הצרכים והמאפיינים של האבולוציה בעולם העבודה, שכיום נוטה יותר לשלב אזורי ביזנס ופלז׳ר, ״בעידן בו המקצועי והפרטי הולכים יד ביד. החברות המציגות יתפרסו ברחבי מרכז הירידים בתצוגה נזילה וגמישה״, כדברי המארגנים, ויפגשו את הקהל בחוויה בלתי אמצעית.

קלאודיו לוטי, נשיא סלון דל מובילה. צילום: פרנצסקו בריגידה

חידוש נוסף ימצאו מבקרי היריד בתצוגה רב תחומית של מוצרי עיצוב, טכנולוגיה ודקורציה המיועדים לעיצוב פנים, תחת הכותרת S.Project. חלל התערוכה ידגים ורסטיליות וישים דגש על סינרגיה, איכות ורב־תכליתיות.

בסלון הלוויין יציגו השנה 550 מעצבים צעירים מכל העולם, והתמה המרכזית לתערוכה ״מזון כאובייקט לעיצוב״, אמורה להציג חידושים וחשיבה מקורית בתחום האינסופי של מוצרי מזון, כלים ופעילות סביב האכילה.

The post שבוע העיצוב מילאנו 2019: חידושים ב־Salone del Mobile appeared first on מגזין פורטפוליו.

בוקר טוב מיכל, מה שלומך?

כמדי בוקר כמעט, חזרתי משיעור גאגא, שם מתחילה בעבורי שגרת הסטודיו‎

מדי בוקר? מרשים!‎

עד כמה שניתן: הבנתי שהמחקר שמתרחש בשיעורי גאגא, מהווה כיול תודעתי למה שיבוא בסטודיו לאחר מכן באופנים ישירים יותר לעבודה שלי

מעניין. וזה גם קשור לעבודה שלך, שאני חייב להודות שלא יוצאת לי מהראש כבר כמה שבועות מאז שראיתי אותה לראשונה בגלריה זומר, וצצה ברגעים לא צפויים. מעבר למהות, שמיד נדבר עליה – ומן הסתם אי אפשר להפריד את המהות מהאופן שבו היא באה לידי ביטוי – אני חושב שאחד הדברים שהכי הרשימו אותי היה מנעד היצירה הרחב שהכנסת לעבודה: קולנוע וצילום, מחול ותנועה, אופנה ובגדים, עיצוב תעשייתי והדפסות תלת־ממד, עיצוב גרפי ותשומת לב ללוגו, מוזיקה כמובן‎

הפעולה הקולנועית ממסגרת שני הבטים שמעסיקים אותי לאורך השנים, וקשורים זה לזה – העיסוק בחלל ובמרחב והעיסוק בגוף. אלו הן נקודות המוצא האינהרנטיות שלי, כששאר האספקטים שהזכרת כבר קשורים לתכנים הספציפיים שהעבודה הנוכחית גלגלה לפתחי.‎

מדפסות התלת־ממד לדוגמה, הופיעו כתוכן שבא מצד גל לוסקי, שעסקה בשנים האחרונות בהברחה של סיוע הומניטרי מאסיבי לאוכלוסיות סוריות, שסיוע כזה נמנע מהן על ידי השלטונות שם. באחת מהשיחות הרבות שערכנו בינינו, גל סיפרה לי על כוונתה להבריח לסוריה מדפסות תלת־ממד. בעבורי זה היה האות להכנס לפעולה מכיוון שהמדפסות יוצרות אוביקט, שזה ממד פעולה שיכולתי להתחבר אליו.

ביקשתי ממנה להדפיס קוביות משחק שמפרקות את המשפט we will not forgive we will not forget למרכיביו השונים, כך שגלגול הקוביות יוכל לאפשר מבט רפלקטיבי על הבטים שונים וסותרים ביחס למשפט המקורי. בשלב מאוחר יותר הפכה המדפסת לחלל וירטואלי, שמאפשר פשוטו כמשמעו את המצע לממד התנועתי בעבודה

בהקשר הזה, מתי ידעת שהמפגש עם גל יהפוך לעבודת אמנות? איך נוצר הקשר ביניכן?‎

עוד לפני שהתוודעתי לגל, כבר עניין אותי לחשוב על דמותו של המבריח כמקבילה לזו של האמן. שניהם מתחילים בקריאה עירנית של השטח, אך בוחרים לנוע בתוכו כשהם מתווים נתיב פעולה סינגולרי שלא היה אפשר להבחין בו קודם לכן. שניהם עוסקים בפעולות של הסוואה, התוכן שהם מביאים איתם מפציע לתוך המרחב כאילו יש מאין.

עניין אותי לחשוב על דמותו של המבריח כמקבילה לזו של האמן. שניהם מתחילים בקריאה עירנית של השטח, אך בוחרים לנוע בתוכו כשהם מתווים נתיב פעולה סינגולרי שלא היה אפשר להבחין בו. שניהם עוסקים בפעולות של הסוואה, התוכן שהם מביאים איתם מפציע לתוך המרחב כאילו יש מאין

ההבדל בין שתי הפרקטיקות לא פחות משמעותי מהדמיון ביניהן: בעוד שהמבריח פועל בתוך ממד המציאות, האמן פועל בתוך מרחב סימבולי. כמו שקורה פעמים רבות, כשהתודעה ״סורקת״ טריטוריות מסוימות, הן מופיעות למולה ביתר בהירות, וכך קרה שנודע לי על גל ועל פעולתה שהייתה סודית עד לפני חודשיים. כשפניתי אליה לא היה לי שום מושג איזו עבודה תצא מהמפגש ואם בכלל.

גל היא כח טבע עצום, שופע וסוחף, והקושי היה למצוא את נקודת ההשקה המדוייקת בין ריבוא הסיפורים והתובנות שלה לבין שאלות שהעסיקו אותי והיו קשורות למחקר שלי, על היחסים הטעונים של האמנות עם מציאות שיש לה הבטים פוליטיים ברורים

מענין לחשוב על האמן כמבריח. אבל כמו שאמרת, אלו שני מרחבים שונים, ואחד הדברים שתמיד מעניינים אותי הוא המוטיבציה של אמנים, במיוחד כאלו שלעבודה שלהם נכנסים הבטים פוליטיים ברורים. ובמיוחד לאור מה שגל אומרת תוך כדי השיחה ביניכן: ״אמנים לא באמת מבינים את המציאות״… את מסכימה עם האמירה הזו? יש בכלל מי שכן מבין באמת את המציאות?‎

האופק הפוליטי של האמנות לא קשור ב״פוליטיקה״ הישירה כפי שאנחנו מכירים אותה מהמציאות היום־יומית, האקטואלית. האופק הפוליטי של האמנות נמצא בדיוק באותה פעולה שהזכרתי ביחס למבריח, שהיא יכולת סריקה של המציאות ופעולה שמתווה אפשרויות תנועה חדשות בתוכה. כך נפתח הממד ה״רווי״ והנייח של ה״פוליטי״ ונחשב מחדש. כל יצירה שעושה חידוש בשפה מרחיבה את האפשרות שלנו להבין את המציאות ולנוע בתוכה.

אני חושבת שאמנים הם קוראים מיומנים מאוד של המציאות, ושהאמנות מאפשרת למשמע את המציאות מתוך פעולת מעקף. רק מתוך שאתה לכאורה מפריד את עצמך מהמציאות ומישירות השפה שלה, אתה יכול באמת לקיים אתה יחסים. כל קריאה של המציאות היא יחסית: להבין את המציאות לא אומר שאתה אוחז באמת לגביה. אולי הפוליטיקאים חושבים שהם אוחזים באמת…‎

לא אולי…

נכנסת במודע לשדה מוקשים

אני רוצה לחזור רגע למוטיבציה שלך, לאחת השאלות שאני אוהב לשאול אמנים: מה את רוצה – או היית שמחה – שיקרה למי שיבקר בתערוכה? שמה הוא יבין? ירגיש? יחווה? שמה יקרה לו שם? יום אחרי? ואני לא מחפש איזו תשובה גורלית ואמת אחת, אפרופו המציאות והאמת‎

כשנכנסתי לפרויקט הנוכחי ידעתי שאני נכנסת במודע לשדה מוקשים. למה? כי היה לי רצון לבטא שאלות שהטרידו אותי באופן ורבלי, גולמי וישיר, מה שסותר את הדברים שאמרתי קודם לכן. האתגר שלי בעבודה הזו היה להחזיק את המקל בשני קצוותיו, כשבצד הנגדי לאותה ישירות נפתחת שפה סובלימטיבית שתפעיל אותו מחדש. אם אתה שואל למה הייתי מקווה – הייתי מקווה שהמהלך הזה יובן כעמדה מודעת, כשיחסי המציאות הקונקרטית והסובלימטיבית הם בלב העבודה

אחד הדברים שעניינו אותי תוך כדי צפייה, ומעניינים אותי גם עכשיו, הוא התסריט: עד כמה העבודה נאמנה למציאות, עד כמה הדיאלוגים מדוייקים, כמה עריכה זה עבר מהרגע שהיה לך את כל הטקסט, מרגע שהיו כל השיחות, מה נשאר בחוץ‎

כל הטקסט שמופיע בעבודה לקוח מתוך ההקלטות המוקדמות שערכתי עם גל לאורך שנה של מפגשים. מתוך מלל רב מאוד הוצאתי את המשפטים שיחד הרכיבו את הנרטיב שענין אותי. הדיאלוג מתקיים בשני מישורים: האחד- בין גל לבין שותפה הסורי רסאן, שסובב סביב האקט שבו היא מגלה לו לראשונה, לאחר חצי שנה של עבודה משותפת, על זהותה הישראלית. כאן הסיפור מסופר לחלוטין מנקודת המבט של גל, ועל כן היא משחקת את עצמה בעוד שאת השותף שלה משחק יואב מימרן, ישראלי ממוצא סורי. מידת אמיתות הסיפור היא ביחס לנקודת המבט של גל והאופן שבו היא בוחרת לתאר את המציאות.

האקט שבו על מנת לגלות לו את זהותה היא חושפת בפניו את כרטיס הביקור שלה היה כנראה אמיתי. הרגע שבו בעבודה שלי היא מוציאה את כרטיס הביקור שלה הוא גם הרגע הראשון שגל חשפה, באמצעות העבודה, את הסיפור שלה החוצה לעולם, ואני אוהבת את הצמידות הזו. הדיאלוג השני מתרחש בין גל לביני, ובו אני יכולה להעיד שכמעט שלא התערבתי

אז אם לחזור להתחלה, איפה הגאגא נכנס לזה? איזה רובד הוא מכניס? למה היה לך חשוב להכניס לעבודה גם את התנועה? את המחול?‎

בעבודה, באופן הכי רחב – מדובר על היכולת לנוע בתוך מצבים מאוד מגבילים. הגוף הוא הדבר הכי מיידי שעומד ברשות הפרט ובהיותו שכזה הוא אתר שבו יכולים להתממש באופן בלתי אמצעי גם דיכוי וגם שחרור. דיכוי: באמצעות מנגנונים חיצוניים שפועלים לצמצם את מרחב התנועה אך גם באופנים שבהם אנחנו מפנימים תודעתית את הצמצום, הזה גם אם הוא לא מופעל נגדנו באופן ישיר.

שחרור: מענין אותי המושג ״עם הגב לקיר״, ומידת החירות שיש לאדם בינו לבינו למשמע את הרווח הצר שאליו צומצם. ישנו דימוי שהולך איתי ובו תועד פורטינו סמאנו, ממנהיגי מלחמת האזרחים במקסיקו בשנות ה־20 של המאה הקודמת, כשהוא עומד עם הגב אל הקיר מול כיתת יורים. הוא מחייך ומעשן סיגר, והשמועה אומרת שמילותיו האחרונות לכיתת היורים היתה ״עכשיו אתם תמלאו את התפקיד שלכם, ואני את שלי״‎

וואוו, לא הכרתי את הסיפור הזה‎

כן, זה לא סיפור ידוע. נחשפתי אליו כשהייתי סטודנטית והמורה שלי לפילוסופיה הראה לנו את הדימוי הזה שהופיע על כריכה של ספר. הוא שאל אותנו מה קורה כאן? מה הסיטואציה? זה רגע שבו צילום עיתונאי מתפקד כמו דימוי אמנותי, בכך שהמסתורין גדול מהגלוי, אך האמת לחלוטין מקופלת שם פנימה. בשניה האחרונה לפני שהוא גילה לנו, מישהו עלה על זה והצליח לקרוא מבעד לחיוך והסיגר‎

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?‎

הסרט שעליו דברנו נעשה כבר לפני שנתיים. כל עוד גל והארגון שלה פעלו בסוריה לא הורשתי להקרין אותו בארץ. ישנה בתערוכה עבודת וידאו קטנה נוספת, והיא מבטאת את הפרספקטיבה שלי על הדברים ממרחק הזמן, גם אם לא באופן ישיר. יש בווידאו הזה את אותה הרקדנית, יערה מוזס, רק שהפעם היא מחזיקה בכד ריק: מעבר מהמדפסת המתקדמת טכנולוגית, היצרנית של אוביקטים, בחזרה לאוביקט שהולך איתנו משחר האנושות ובמהותו הוא ריק

צילום: גדי צחור

The post מיכל הלפמן עושה אמנות עם הגב אל הקיר appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון העיצוב חולון

את תואר הסדרה המוזרה והכי פחות שימושית של מרטן באס בתערוכה ״מחבואים״ קוטפת ללא קושי חבורת הרמקולים שניצבים מתלחשים על בימה בגלריה העליונה של מוזיאון העיצוב חולון. תחת הכותרת ״אבקש את תשומת לבכם״, באס מציע פרשנות סרקסטית משלו לתופעת שיתופיות היתר והפרעת הקשב של זמננו.

״לכל אחד יש דעה וכולם משמיעים את דעתם ללא הרף בציוצים ובפוסטים, בלייקים ומחמאות ותמונות אינסטגרם. כולנו מתחרים על עיני הקהל ותשומת הלב הפכה למטבע שאפשר לסחור בו״, אומר באס. ״מדי שנה בשבוע העיצוב אנו עדים מחדש לקריאה הזו לתשומת לב. תאגידים גדולים עם תצוגות מרהיבות, מעצבים צעירים עם רעיונות חדשניים. תראו אותי, תסתכלו עליי, שימו לב לעבודה שלי!״.

הסדרה ״אבקש את תשומת לבכם״ כוללת שלל רמקולים בסגנון פרימיטיבי למראה, עשויים מתכות שונות וכל אחד מהם שונה במעט מחברו – אחד צר במיוחד ואחד גבוה יותר, אחד קצר ובהיר ואחד כהה מכולם – אבל בסך הכול הם די דומים. יחד הם מזכירים קבוצת אנשים קצת מבולבלים, שעומדים יחד בהפגנה שקטה או בהמתנה לבאות. לכל אחד מחובר מיקרופון זעיר והם משמיעים בליל רחשים, שקשה להפריד ביניהם.

צילומים: שי בן אפרים

למה זה עיצוב

באס הציג את הסדרה לראשונה בשבוע העיצוב של מילאנו ב־2017, והרמקולים שימשו כשושבינים, שליוו את השקת ״כסא A101״ שעיצב עבור חברת לנסוולט ההולנדית. כמו הרמקולים, גם הכסאות מבוססים על דגם אחיד מאוד פשוט של כסא מרופד, אולם תחת ידו של באס הפכו לשלל ״טיפוסים״ בעלי אישיות. ״בדיוק כמו דעות של אנשים, כל כיסא הוא ייחודי״, נכתב בדף המוצר באתר החברה.

העיצוב של באס מצטיין במקוריות ובהומור, בפריצת מסגרות ובקריצה לעולם הקראפט והשיבוש – שמותירים חותם ייחודי בכל פרט. אך יחד עם זאת, הוא מקפיד על העיקרון של ייצור ״מוצרים״ בסדרות בעלות חוקיות עקבית. הרמקולים, שהתקבלו יותר כפריטי אספנות ואולי מתאימה להם יותר ההגדרה פסלי סאונד, הם נציגים מובהקים של תחום התפר בין עיצוב לאמנות, שמקובל לקרוא לו דיזיין־ארט.

כסא 101A, (צילום באדיבות לנסוולט)

למה זו אמנות

באס עוסק ברעיונות לא פחות מאשר בחפצים. הוא משתמש ברמקולים כייצוג סימבולי של העידן הנוכחי – עידן של רעשים וגירויים וזרם בלתי פוסק של מידע, דעות, מראות ועובדות. נדמה כי אם לא נתרכז, החיים יהפכו במהרה לערב־רב של קולות ונתקשה יותר ויותר להבחין בין עיקר וטפל, בין עובדות ובדיונות. ריבוי הקולות מייצג רבגוניות מבורכת, אך באס משקף את המציאות בדרכו ומעיר על הסחף בתשומת הלב, שמקשה עלינו לעתים לשמוע את קולנו שלנו מבעד לכל הקולות האחרים.

עבודותיו של באס עוסקות בין היתר בתהליך שבו מתפתח ומתעצב קול בעל חותם אישי. הוא לא מנסה לזקק ״סגנון״ מזוהה משלו ואם מסתכלים על כלל עבודותיו – קשה לראות בהן חומר, צבע או צורה שיהיו מזוהים עימו. לעומת זאת, עולה מהן יותר ויותר הצורך בהאנשה, ביצירת מוצרים בעלי ייחוד ואפילו אישיות של ממש – חמודים, מהורהרים, זעופים, לא לגמרי מאוזנים… בעולם של ״כלכלת תשומת לב״, כדבריו, באס מוכיח שוב ושוב שייחודיות היא אסטרטגיה מוצלחת ללכוד את תשומת הלב.

אולי יעניין אתכם גם…

בדף ה־FAQ באתר הבית של מרטן באס לשאלה איזה עיצוב שלך אתה הכי אוהב? הוא נותן את התשובה: ״מכירים את הקלישאה שאומרת שכל העיצובים הם כמו הילדים של המעצב והוא אוהב את כולם? אז זה נכון גם אצלי, אם כי יש לי כמה ילדים מעצבנים במיוחד״. לשאלה האם הוא רואה את עצמו כאמן או כמעצב? הוא משיב: ״כן״, והשאלה: שרפתי בעצמי כיסא, תוכל לומר לי איך לשמר אותו? נענית: ״התשובה היא 42״.

The post בראש של מרטן באס // כלכלת תשומת לב appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי, ״הֻוִויָּה״ (זהות בערבית), הוצגה בגלריה חדשה שפתחנו במוזיאון לתרבות הבדואים, שאני האוצרת שלו מזה כשנה וחצי. בתערוכה הוצגו עבודות אמנות שיצרו תלמידי תיכון בדואים שלומדים בבית הספר ״כוכבי המדבר״ השוכן בסמיכות למוזיאון. עבודותיהם מספרות על זהותם ועל ניסיון השתלבותם בחברה הישראלית. סיפורם הוא סיפור של בחירת זהות מרובדת, של תהליכי הכרעה מפעפעים שלא הגיעו לכדי הכרעה; סיפורם אינו נוח להאזנה, אך חיוני להישמע.  

ליאת יהודה. צילום: סיגל קרימלובסקי

סג׳א חמדיה וסוג׳וד אבו קווידר, מתוך ״הֻוִויָּה״. צילום: אמנון גוטמן; עיבוד: רגב טובים

לתפקיד במוזיאון הגעתי כחצי שנה לאחר שסיימתי את הסטאז׳ באוצרות במחלקה לאמנות אסיה שבמוזאון ישראל, ולאחר לימודיי בתכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל. קדמה לכך עבודה של 20 שנה כמעצבת עצמאית בסטודיו שלי. התפיסה העיצובית מוסיפה ללוות אותי גם בתהליכי אוצרות, כי אי אפשר לנתק בין רעיון לוויז׳ואל, וזה גם נוח מאוד בהיבט תקציבי, כי מוזיאונים קטנים אינם נהנים מתקציבי הפקה שמנים.

התחנה האחרונה

בשבוע שעבר נפתחה במוזיאון התערוכה ״שלושה ימים ושליש: על הכנסת אורחים בדואית״. חלקו הראשון של שם התערוכה קשור בהכנסת אורחים בדואית קדומה; כשהלך בודד או קבוצת נודדים חסו בצל אוהלו של שבט גדול, הם זכו למקלט, מזון ואירוח למשך שלושה ימים ושליש.

חלקו השני של השם רומז לפרקטיקה אידאלית של הכנסת אורחים שיש להנהיגה בימים אלה, ושרואה בהכנסת האורחים הבדואית מערכת כללים סימבולית של חוקים וסימנים, הידועים למארח ולאורח: האורח מבשר על בואו באמצעות שיעול; המארח מכבד את האורח בשלוש כוסות קפה, כל כוס נושאת משמעות ייחודית וכן הלאה. בנוסף, להכנסת אורחים יש גם היבט אתי: המארח מקבל את האורח ללא תנאי, מבלי שידע את שמו, זהותו או ייחוסו המשפחתי.

נורית שרת, מיהו הבדואי. עבודות מתוך ״שלושה ימים ושליש: על הכנסת אורחים בדואית״

באסמה אבו חוטי, אום אל חיראן

סובר לרנר, למזוג, להתמזג, מתמזגים?

טל ניסים

בעשורים האחרונים הושתו על הקהילה הבדואית בנגב תהליכי מעבר למגורים בסביבה אורבנית־מוניציפלית. ניסיון כינוס השבטים ליישובי קבע הכפופים לחוק רשות אזרחית וחילוקי דעות על בעלות של קרקעות יצרו קונפליקט סבוך. רבים מתגוררים עדיין בפזורה הבדואית בכפרים בלתי מוכרים, בבתים שניבנו ללא היתר בניה וחסרים חיבור למקורות חשמל, מים וקרבה למוסדות חינוך. סוגיית הקרקעות לא הוכרעה. בדואים החיים בנגב אינם עוברי אורח, הם אזרחים, דיירי קבע ללא בית. עם זאת, אפשר ללמוד דווקא מהם מהי הכנסת אורחים, ולאמץ את הדגם האידאלי הנמצא בבסיס תרבותם, כדי לכונן בית מלא חלונות ופתחים, בית שמלבד הפוליטי ייושם בו גם ההיבט האתי.

בתערוכה מציגים אמניות ואמנים בדואים ויהודים, שעוקבים אחר פרקטיקות של הכנסת אורחים שמתקיימות במרחבים פרטיים, ממסדיים וציבוריים, שמפגישים בין האתי לפוליטי, בין החלה של חוק להכלה מלאה. העבודות בוחנות מצבי קונפליקט והיתוך שנוצרים במפגש בין שני ההיבטים בניסיונם לדור בכפיפה אחת, בבית אחד.

לדוגמה, טל ניסים בוחן פרקטיקה של הכנסת אורחים במוסד מוזיאלי. הוא בוחן את אופן התקדשותן המוזיאלי של מספר שמלות בדואיות שנפגעו בשריפה, אך עדיין אצורות במרחב המוזאון למרות אובדנן הפיסי. נורית שרת בוחנת טקסט לימודי שנמצא באתר אינטרנט ממשלתי ומגדיר ״מיהו [ה]בדואי״. שרת נפגשה עם בדואים ממקומות שונים בנגב וביקשה מהם לקרוא בלב את הטקסט מתוך רצון לתעד את האותנטיות של מפגש ראשוני עם הטקסט. סובר לרנר מחברת בין שני קומקומים: בקרג' בדואי מסורתי וקומקום עכשווי גנרי שאפשר למצוא בכל בית ישראלי. מידה של ויתור צורני הדדי קובעת את מידת תפקודם של הקומקומים.

מכל מלמדיי השכלתי

כל חלל, כל מרחב הוא השראה. מוזיאונים רבים בחו״ל הם מושא השראה נהדר בעבורי בגלל הטוטאליות שלהם. מעניינים אותי במיוחד מוזיאונים שאוחזים באוספי תרבות חומרית וזיקתם לעולמות תוכן שונים, כן לעולם האמנות. עם כניסתי לתפקיד, יישמתי את המלצתה של טניה כהן עוזיאלי ונסעתי לראות את Quai Branly בפריז, מוזיאון שמחזיק באוסף אדיר של חפצי תרבות חומרית אתנוגרפית משלל תרבויות עולם. למדתי על אופני הצבה שמכבדים את החפץ ונכונים לו גם מבחינת עקרונות שימור, אך למדתי גם את מה שאין לאמץ.

קה ברנלי, פריז

בכניסה לאולם התצוגה הראשי, שבו מוצב רובו של האוסף האתנוגרפי, אפשר להבחין במוטיב עיצובי בולט: דפנות מפוסלים שמדמים בצורתם קירות של מערה קדומה; ורצפה משופעת מספקת תחושה של ירידה למעמקיה של מערה. האסוציאציה למשל המערה האפלטוני הייתה בלתי נמנעת והבהירה את הנחת העבודה שעמדה בבסיס תכנון המוזיאון: הבחנה מטאפורית וחדה בין שוכני חוץ מוארים הפוקדים את המוזיאון, לבין שוכני פנים שכבולים למציאות עולם מצומצמת שצלליה עמומים (ולא בגלל האפלה המתבקשת לטובת שימור החפצים). מרחב זה, על כל שניתן לאמץ בו ובהחלט יש, הבהיר לי שמוזיאונים אתנוגרפיים זקוקים לנקודת מבט חדשה, למודלים חדשים של הצבה ותוכן גם אם הם באים על חשבון חללי תצוגה שיש בהם עודפות אתנוגרפית ועומס רב של חפצים.

תערוכת החלומות

עכשיו אני אוצרת חלום ואמשיך לנוע לאן שייקחני. הייתי שמחה לשיתופי פעולה עם בעלי אוספים מוזיאליים ופרטיים של חפצי תרבות בדואית, חשוב לי לאחד כוחות ולהרחיב מחקר בעניין זה. בנוסף, היה נחמד אם תקציבי המוזיאונים היו גדלים ומאפשרים יותר, הן בהיבטים של הפקה ומחקר והן בתמיכה משמעותית יותר באמנים. באותה נשימה חשוב לי לציין שבלי התמיכה והרוח הגבית של מנהלת המוזיאון, אימי שופן עין גדי וצוות מוזיאון תרבות הבדואים, לא הייתי עושה זאת, לא היינו עושים זאת יחד.  

בקרוב אצלך

אנו עמלים עתה על תערוכה משותפת למוזיאון תרבות הבדואים ולפארק קרסו למדע בבאר שבע, שעתידה להיפתח בחודש אפריל 2019. התערוכה, ״סודות מדבר: מחוכמת נוודים לעולם של מייקרים״, תדגים פרקטיקות של יצרנות בדואית מסורתית לצד ״עשיינות״ עכשווית (מילה עברית חדשה למייקרס). תנאי אקלים קשים שליוו את נדודי הבדואים במדבריות ערב הצחיחים אילצו אותם להסתמך על הנמצא בסביבתם כדי לשרוד. הם יצרו את חפציהם בעצמם ועל כך אפשר להגדירם כמייקרים אולטימטיביים.

מגמה עכשווית שהופכת לרווחת בעולם העלתה את העשיינות. אנשים פרטיים ממציאים, מעצבים ובונים דברים בעצמם, בשילוב של טכנולוגיות מתקדמות ומלאכות מסורתיות. תנועת המייקרים נקשרת גם באידאולוגיה של קיימות, בכינון מערכת בת־קיימא בטבע ובסביבה צרכנית אנושית. הנה כי כן, מרחבי עיצוב, טכנולוגיה, אתיקה סביבתית על היבטיה המחזוריים והצרכניים, ושיח חינוכי, יפגשו זה את זה ויסבירו תחום עשייה ישן־חדש. את התערוכה תלווה ותחתום סדרת צילומים של האמן גואל דרורי, שתיעד את סוף עידן הנוודות של הבדואים בנגב.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מגלים אוצרות // ליאת יהודה appeared first on מגזין פורטפוליו.

מרכז כלים לכוריאוגרפיה בבת ים מארח השבוע, לראשונה בישראל, את החוקר והאוצר פרופסור אנדרה לפקי (André Lepecki), ראש המחלקה ללימודי מופע באוניברסיטת ניו יורק, ואחד מגדולי התיאורטיקנים בתחומי הבמה והקשר שבין תרבות ופוליטיקה.

במסגרת ביקורו לפקי ינחה שני סמינרים מקצועיים סגורים, המיועדים ליוצרי מחול, לחוקרים ולאוצרים; וירצה בהרצאה פתוחה לקהל הרחב (בתשלום) שתתקיים ביום ה׳ 21.2. בשבת (23.2) ישתתף בפאנל מול קהל (בהרשמה מראש) בהנחיית דנה יהלומי ובהשתתפות דפנה בן־שאול ורן בראון, במסגרתו ייבחנו עבודות שעוסקות בפוליטיקה המקומית והעכשווית. לאחר הפאנל יוצג המופע ״לוקאלי״ של איריס ארז.

אנדרה לפקי. צילום: מאלטה סטיגארד, ריטפלד אקדמי

לפקי נחשב למי שמוביל מזה למעלה מעשור את תחומי המחקר, האוצרות והיצירה של המופע בכלל, ושל המחול בפרט. בשנת 2006 ראה אור ספרו הראשון של לפקי, ״מיצוי מחול״ (תורגם לעברית בהוצאת אסיה, 2013). הספר בחן את עבודתם של כוריאוגרפים עכשוויים באירופה ובארצות הברית מאז תחילת שנות התשעים. במחקר רחב יריעה ויוצא דופן, ניסח לפקי באופן ברור את הקשר שמקיימות זו עם זו אמנות המופע, האמנויות החזותיות, והתיאוריה הביקורתית בשלושים השנים האחרונות, והקשר ההדוק בינן לבין הפוליטיקה העכשווית, ונחשב לפורץ דרך באופן הקריאה של כוריאוגרפיה ואמנות.

עבודתו השפיעה באופן ניכר על שדה התרבות העולמי, בנוכחות בולטת של מחול עכשווי בגלריות ובחללים המוזיאליים המובילים בעולם, והשפיעה על הגישה האוצרותית של מנהלי פסטיבלים נחשבים, ועל השיח אודות יצירה ומחקר של מחול.

מרכז כלים הוא בית למחול עכשווי, ומקום למחשבה, נסיינות, יזמות ואימון בכוריאוגרפיה. כלים מונע מתוך רצון לחקור ולפתח את הקשרים בין יוצר/ת, יצירה, קהל וקהילה, ומקדם עשייה אמנותית ומחקר בתיאוריות ובפרקטיקות כוריאוגרפיות.

The post בת ים ניו יורק: אנדרה לפקי מ־NYU ירצה במרכז לכוריאוגרפיה ״כלים״ appeared first on מגזין פורטפוליו.

סביר להניח שאצל מרבית הציבור האסוציאציות שנקשרות לאוגנדה מעלות נחשלות של עולם שלישי, את מבצע אנטבה, ואם הם חזקים בהיסטוריה אולי גם את תכנית אוגנדה, שדיברה על הקמת התיישבות יהודית שם. בעבור המעצב שחר וייס אוגנדה היא פשוט עוד פרויקט; עוד מקום שבו הטביע את חותמו, כשעיצב בעיר הבירה קמפלה את ILLUSION, מועדון הלילה הגדול וחדשני ביותר בעיר.

״הביקוש למועדונים ולמקומות בילוי קיים שם בדיוק כמו אצלנו, וגם הקהל אינו שונה מזה שלנו פה״, הוא מספר. ״האנשים אוהבים את אותם דברים, רוצים לצאת ולבלות, אך ההצע הקיים אינו אטרקטיבי במיוחד, שלא לומר עלוב למדי ואפילו זול משהו. מועדון האילוז׳ן, שממוקם במרכז קמפלה על ׳הקניון׳ שבעיר, הביא משהו אחר לגמרי. הוא מעוצב ככל מועדון עכשווי, חף מהקשרים מקומיים ומקפיד על ׳קלאס׳, שכולל גם קוד לבוש ושומר בכניסה. המציאות במקום אינה פשוטה, אנשים משכבה סוציו־אקונומית גבוהה יותר רוצים לברוח ממנה לסצנה בליינית מערבית, והאילוז׳ן מספק להם מענה״.

שחר וייס. צילום: חיים אפריאט

כך, הקונספט הרעיוני צמח מתוך הרקע הזה, ומומש כשפת עיצוב שמעניקה אשליה של חללית, או עולם חיצון מקביל, עם צבעוניות מטאלית של גוונים כסופים וזהובים, חיפויי קיר תלת־ממדיים, משחקי תאורה צבעוניים, וכל מה שמייצר ״מציאות״ שונה מזו שקיימת בחוץ. על ביצוע הפרויקט היה אמון צוות ישראלי שהתנהל מול צוות עובדים מקומי, וכמו בכל הפרויקטים שוייס מתכנן, מרבית האלמנטים ששולבו בו עוצבו כ״קאסטם מייד״ והאחרים הובאו מהארץ.

הצלחת הפרויקט האוגנדי הביאה לפתחו פרויקט נוסף יבשת אפריקה, ובימים אלה סדר היום שלו כולל קפיצות לקניה, שם הוא מתכנן עכשיו מועדון בעיר נקורו. ״אחרי ׳שקראנו׳ את הסביבה, גיבשנו קונספט עיצובי שונה מעט מזה שבקמפלה ונכון יותר למקומו. מעוצב ׳עד הסוף׳ כמובן, אבל פחות יוקרתי ובעל אופי משוחרר ונגיש יותר״.

מעבר לסקסי או מושך

וייס הוא בוגר המחלקה לעיצוב פנים במכון טכנולוגי חולון, ומזה שמונה שנים בעליו של ״סטודיו שחר וייס״ המתמקד בעיקר בעיצוב סביבות מסחריות, ובכלל זה מקומות בילוי כברים, מועדונים, מסעדות ואולמות אירועים, אולמות תצוגה, ולאחרונה גם משרדים. אוגנדה וקניה, מסתבר, אינן המדינות הזרות היחידות שמופיעות ברזומה שלו, שכולל גם עיצוב רשת בתי קפה בשנחאי ועיצוב חנויות קוסמטיקה במיאמי, לצד פרויקטים רבים שביצע בארץ. בין אלה אפשר לציין את עיצוב מועדון הפורום בבאר שבע, פרויקט שביצע במשותף עם האדריכל ניר פורטל; את המועדונים הסלינה באילת, דזרט בראשון לציון והלובי בחיפה; המסעדות הוטל דה ויל, אווה סאפי והמוציא של השף אבי לוי, זוכה מאסטר שף; משרדים לחברת הנדל״ן חג׳ג׳ ועוד.

כבנו של תולי וייס, אמן עץ העוסק בנגרות עילית ונחשב דמות מוכרת בעולם התכנון המקומי, תחום העיצוב היה שזור בנוף ילדותו של וייס, והבחירה לפנות ללימודי עיצוב פנים הייתה המשך טבעי. ההתאהבות במקצוע קרתה, לדבריו, רק בשנה הרביעית ללימודיו, אחרי שעיצב חנות לפרחי שוקולד של חבר בבאר שבע. ״שם, בפרויקט החנות, הבנתי שהבחירה שלי הייתה נכונה, ושם נולדו אצלי התשוקה והרצון להגשים אותה באמצעות עשייה טובה ומעניינת״.

מסעדת EWA SAFI בנווה צדק. צילומים: אורי אקרמן

מסעדת סושימוטו בשדרות. צילומים: גיא פרנקו

העובדה שעיצוב מועדונים ומקומות בילוי תופס חלק נכבד מנפח עבודתו, אינה מקרית. בשנות נערותו והתבגרותו בבאר שבע נחשב וייס לדמות בולטת בסצנת חיי הלילה בעיר, תחילה כברמן ולאחר מכן כשניהל את מועדון הפורום בעיר. ״אני אוהב מקומות בילוי שגורמים לאנשים להרגיש טוב, ואין ספק שהיכרותי את העולם הזה מבפנים והניסיון שצברתי כעובד, מסייעים לי כמעצב ומאפשרים לי לדייק את העיצוב כמכלול מהודק.

״ניסיון הוא ידע, אך עם זאת אני לא נשען רק עליו, ומקפיד להישאר כל הזמן עם יד על הדופק ולעקוב אחר תפיסות משתנות כי הדברים בתחום דינמיים מאד. לדוגמה, את עמדת הדי.ג׳י במועדונים תמיד היה נהוג למקם במנותק ממרחב החלל כעמדה עצמאית, ואילו היום הנטייה היא לשלב אותה בתוך החלל עצמו, ממש בין קהל המבלים״.

ככלל, לדברי וייס, תכנון מקומות בילוי הוא הרבה מעבר לעיצוב סקסי ומושך, וחשיבות גדולה צריכה להיות מופנית לפרקטיקות של תפעול נכון, זרימת חלל טובה וכמובן להבטים כלכליים. ״אחריות של מעצב אינה מסתכמת בליצור אסתטיקה של וואוו או תפאורה שנשענת על גימיקים. חלק חשוב באותה מידה זה לוודא שהמקום יעבוד טוב ויהיה רווחי. אזור הבר, לדוגמה, הוא כידוע נקודה משמעותית במועדונים – הן מצד המבלים, והן מההבט הכלכלי של הבעלים, ובתכנון אנחנו מקדישים לו הרבה תשומת לב״.

עיצוב נצחי, לא טרנדי

כתב יד עיצובי אינו מושג שנכלל בלכסיקון של וייס. ״כל פרויקט מטופל לגופו אחרי שאנחנו לומדים היטב את כל הרקע: הצרכים, האילוצים, החלומות וכדומה. אני אוהב את הדיאלוג שמתנהל עם הלקוחות וחותר למצות אותו בשלמותו, אבל לאחר מכן חשובה לי היד החופשית, שיתנו לי ׳קארט בלאנש׳. הלקוחות צריכים להיות בטוחים שיש לי מספיק ניסיון והבנה כדי לממש את הרצון שלהם, כי הרי לו הייתי מבין פחות מהם אז כנראה שלא הייתי צריך להיות שם מלכתחילה״.

בה בעת, בעיצוב סביבות מסחריות לסוגיהן הוא מקפיד לשתף פעולה עם חברות מיתוג, ונמנע לנכס לעצמו כתרים שאינם עיצוב לשמו. ״כל אחד צריך להתמקצע בתחומו, ואין לי יומרות לקחת על עצמי דברים שאינם מתחום העיסוק הישיר שלי״.

ביסטרו הוטל דה וויל בתל אביב. צילומים: אנטולי מיכאלו

מרכז מבקרים של חברת הבנייה אביסרור בבאר שבע. צילומים: עידן אסלן

לעומת הסתייגותו מכתב יד מאפיין, תפיסת העולם של וייס מגובשת, תוצר של ״הבשלה מקצועית״ כפי שהוא מכנה זאת. ״אני מאמין בעיצוב נצחי, לא טרנדי. עיצוב טוב הוא בעיקר עניין של פרופורציות ומינונים נכונים, וכן, יש מקום גם למה שנקרא טרנדים, אבל במידה, בנגיעות. מקומות צריכים להתקיים לאורך זמן ואם הם מושתתים על טרנדיות זה לא יעבוד, כי קצב ההתחדשות הוא דינמי ולא הגיוני לעצב מקום מחדש בתדירות גבוהה. הטכנולוגיה העכשווית מציעה חומרים עמידים שעומדים בקריטריונים של ׳הבי דיוטי׳ והם גם אסתטיים מאד, כך שהאפשרויות קיימות ויש עם מה לעבוד״.

במעבר החד בין עיצוב מקומות בילוי ״הרד קור״ כמועדונים לבין עיצוב משרדים, וייס אינו מוצא כל בעיה; נהפוך הוא. ״יש נקודות השקה רבות, ובשני התחומים מדובר היום על חווית חלל. מהות החוויה אמנם שונה לחלוטין, אבל העיקרון זהה. במקום בילוי החתירה היא לייצר חלל עם אווירה תוססת שמושתתת על ׳פאן׳ והנאה, ובמקומות עבודה החתירה היא לייצר חלל ואווירה שתומכים ביצירתיות, ביעילות תפוקה וכמובן בעובדים שמבלים בהם שעות ארוכות״.

בימים אלה, לצד תכנון המועדון בנקורו שבקניה ופרויקטים נוספים, השלים וייס את תהליך עיצובה של ״האותנטית״, מסעדה חדשה בבאר שבע. ״לראות את התוצר המוגמר זה הדבר שהכי מרתק אותי בעשייה כל פעם מחדש. לראות שהדברים עובדים כמו שצפיתי ואיך הסקיצות והדמיון של תחילת התהליך הופכים למציאות. החלום שלי הוא לראות את זה קורה עם קזינו בלאס ווגאס, ועד אז אני מכשיר את הקרקע עם פרויקטים אחרים״.

משרדים בתל אביב. צילומים: אילן לופו

The post שחר וייס: גם במועדונים וגם במשרדים מדברים על חווית חלל appeared first on מגזין פורטפוליו.

האמנית דינה שנהב מציגה תערוכת יחיד רחבת היקף בגלריה הראשית באקדמיה ויצו חיפה (אוצרת: ענת גטניו). כמו בתערוכות קודמות, ממשיכה שנהב לבטא באופן נוקב את הפער שבין יופי והרס ובין נהנתנות לאלימות. פער זה עולה מן המפגש המטריד שבין יופיין של העבודות לבין התוכן הטעון שלהן. התערוכה בנויה ממספר גופי עבודות אשר הוצגו בעבר בנפרד, והמפגש ביניהם בחלל הגלריה מייצר מיצב חדש מותאם למקום, בעל מכנה משותף תוכני.

במרכז הגלריה תעמוד העבודה ״סעודה״ – שולחן גדול מימדים, ערוך למשתה מהודר וגדוש בהגזמה, עמוס לעייפה בפריטי אוכל ותענוגות לחיך, כולם מפוסלים בספוג. מיקומו של השולחן המלכותי מאפשר גם צפייה מן הקומות העליונות המקיפות את הגלריה, ובכך הוא מזמין את הצופים מנקודות מבט שונות להצטרף אל החגיגה הדקדנטית המתרחשת בגלריה שבקומת הקרקע.

דינה שנהב, צילומים: לייה רוז מגן

האובייקטים מפוסלים בפרטי־פרטים ובנראות ריאליסטית מפתה ביופייה, אך הם עשויים מספוג, חומר תעשייתי ירוד, ששנהב מרבה לעשות בו שימוש פיסולי ייחודי. ברבים מן הפריטים ניכרת הדואליות שבין שפע ופיתוי לבין ניוון ואכזריות.

כנגד אווירת ההדוניזם ששולחן המשתה משדר, מוצבות על גבי הקירות עבודות הנוגעות במלחמה, אלימות והרס: אחת מהן היא טריפטיך (עבודה בשלושה חלקים) מונומנטלי המתאר סצינה אפוקליפטית של אש ותימרות עשן, לצד כלי רכב ודגל שזיהויים מטושטש במתכוון. העבודה עשויה כולה מחרוזים צבעוניים ויפהפיים העומדים בניגוד לאלימות שבעבודה.

The post דינה שנהב בגלריה ויצו חיפה appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

״אם ובנה״, 125X85X10 ס״מ, טכניקה מעורבת, 2019. מוצגת במוזיאון ינקו דאדא, עין הוד, במסגרת אשכול תערוכות פיסול ״3D״, שיפתח ביום שישי 22.2 (עד 15.6), אוצרת: ניצן שובל אבירי. במקביל שני מציגה בתערוכה זוגית עם מיכל קליסקי ״סטופיד קופיד״ (אוצרת מאיה זהבי) בגלריה בנימין בתל אביב (עד 2.3).

מי אני

ליהי שני (28), חיה ועובדת בהרצליה. בוגרת תואר ראשון באמנות והוראה, הפקולטה לאמנות המדרשה בית ברל.

העבודה

העבודה ״אם ובנה״ מורכבת מבובות מתנפחות בגודל אדם, גלגלי ים ומזרוני ים מתנפחים, כל אותם מוצרים שמשוייכים לעולם הבילוי חסר הדאגה, כאן הם מפונצ׳רים, מרוקנים מאוויר ומתוכן. העבודה מאזכרת דימויים קלאסיים מתולדות האמנות, העוסקים בדרך כלל במריה, האם הקדושה, המערסלת את ישו הפצוע. אולם כאן גם האם וגם הבן פגועים או פגומים, והחומרים עומדים בניגוד לכל ערכי הקדושה.

"אני יוצרת מתוך אובססיית השיטוט בשבילי הרשת האינסופיים ומתענגת על חוויית הקניות שתרבות האינטרנט מציעה – על שלל אופני התצוגה, המגוון והצבעים, כמו גם על אקט הצריכה וההתמכרות ללחיצה על כפתור ה־BUY IT NOW שמביאה עמה סיפוק מיידי תוצרת סין. אני יוצרת אמנות מתוך החומרים הקיימים בשוק הצרכנות, כהערה על יצירת הזהות העצמית ומושגי היופי העכשוויים באמצעות תרבות הצריכה. אני מרבה להשתמש בחומרים מן המוכן (רדי מייד), פועלת מתוך הקיים וביחס אליו, ומחפשת את ׳המוצר החם הבא׳ – במקרים רבים אלה מוצרים חסרי שימוש, שלא ברורה תכליתם או ייעודם בעולם (כמו הבובות הללו). דרך שימוש בחוש הומור ובאמצעות החפצים, אני מנסה להאיר ולבחון תבניות וסוגיות חברתיות.

"רוב חומרי הגלם המשמשים ליצירותיי מגיעים אלי בדואר אקספרס באריזות קרטון ובשלל צבעים. מערימות המוצרים וגם מעטיפות המוצרים אני מייצרת אובייקטים שמהדהדים ומפגישים תרבויות שונות. אני מערבבת גבוה ונמוך בפלטת צבעים עזה, מייצרת אובייקטים מתריסים, מרוקנת וממלאה מחדש. בעבודות שלי דימויים מתולדות האמנות מתמזגים עם מוצרי צריכה זולים, יומיומיים וכך הם חוגגים את תחייתם המחודשת".

תעבירו את זה הלאה

"הייתי רוצה שהעבודה תוצג בחו״ל במטרה שיחשפו אליה אנשים מתרבויות שונות ומגוונות".

ליהי שני, חמוצים. צילום: מאיה זהבי

ליהי שני, הריקוד (בעקבות מאטיס). צילום: מוזיאון חיפה

פלוס אחד

"עבודה נוספת משמעותית עבורי היא  ׳הריקוד׳, מחווה לעבודתו המפורסמת של אנרי מאטיס. בעבודה זו, שהצגתי לראשונה ביריד צבע טרי לפני כשנתיים ולאחרונה בתערוכה ׳שופ איט׳ במוזיאון חיפה, מופיעות הבובות המתנפחות החביבות עליי במיוחד. השימוש בבובות גומי במימדי אדם – המנופחות להתפקע או מפונצ׳רות מאוויר – כמחוות לעבודות עבר איקוניות, יוצר מערך של הקשרים המַגְחִיךְ, מנמיך ומבקר את הרצינות התהומית שבה נתפשו במקור, ומעלה לדיון ולמחשבה את הדת החדשה, מעוז הסגידה העכשווית – הצריכה און־ליין".

רוצים להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

ליהי שני, מדוזה ורודה. צילום: מאיה זהבי

The post עבודה בעיניים // ליהי שני appeared first on מגזין פורטפוליו.

עם ניסיון של יותר מעשור בסיקור שבוע העיצוב מילאנו, פורטפוליו מציע לראשונה סיור מקצועי בן שלושה ימים בשבוע העיצוב מילאנו 2019.

הסיור יקיף את מוקדי העניין העיקריים בעיר, על פי אזורים וחשיבות התערוכות, ויכלול הדרכה מעמיקה, ניתוח מגמות והיכרות עם הסצנה השוקקת של מילאנו ועולם העיצוב.

סיור מילאנו 2019:

יום ה׳ 11.4.19
יום ו׳ 12.4.19
שבת 13.4.19

ניתן להירשם לימים בודדים או לתוכנית מלאה.
לפרטים והזמנת מקום: 052-3423221/ hagitpr@gmail.com

לקריאה על שבועות העיצוב הקודמים של מילאנו בארכיון פורטפוליו

The post מילאנו 2019: סיורים בשבוע העיצוב appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי שירה, בוקר טוב. מה קורה? מה שלומך?

הי יובל, בוקר טוב גם לך ‎

ומזל טוב על Ceremonials! בן כמה הוא כבר?‎

תודה! התחלתי ממש לעבוד על הפרויקט הזה לפני בערך שנה, אבל הרעיון לעסוק ביודאיקה עלה כבר לפני כמה שנים.‎ חיכיתי לזמן המתאים

מה קרה לפני כמה שנים? מאיפה נובע הרצון לעסוק ביודאיקה?‎

האמת שאני מגיעה מהמשפחה הכי חילונית שיש, לא הבנתי את החפצים האלו והם סקרנו אותי, גם מבחינה צורנית וגם מבחינה תרבותית. אחרי שאיילה בתי נולדה, החלטתי שהגיע הזמן להכיר יותר לעומק את השורשים שלי, מאיפה אנחנו מגיעים, וגם להבין שאנחנו חלק ממורשת עתיקה. עניין אותי לחקור את התרבות שלנו דרך העיסוק שלי, עיצוב חפצים

שירה קרת

מאיפה מתחילים?‎

כשחשבתי על איך אני רוצה שהפרויקט הזה יעבוד החלטתי שעם כל קולקציה שאוציא אבחר איזשהו אירוע/זמן ומקום בהיסטוריה של העם היהודי, אחקור אותם לעומק. התמקדתי בעיקר בחומרים ובטכנולוגיות שבהן השתמשו לייצור חפצים וניסיתי להבין מתוך זה את רוח התקופה. אז התחלתי במחקר ובסקיצות.

החלטתי – פחות או יותר – באלו אוביקטים אני רוצה להתמקד, ואני חושבת שמה שמאפיין את הבחירה זה שאלו חפצי יודאיקה בסיסיים שנפוצים גם אצל חילונים. לאחר מכן התחלתי עם המון סקיצות ומודלים ורצון לגבש איזושהי שפה שתגדיר את המותג הזה: הבנתי שמעניין אותי לאתגר את המבנה המסורתי של החפצים האלה דרך בחינה של הטקסים היהודיים עצמם ואיך הם מתנהלים.‎ ואז אחרי שהגעתי למודלים שהרגשתי שלמה איתם, התחלתי לחפש בעלי מקצוע לעבוד איתם, ותרשה לי לומר שזה היה חלק מאתגר ביותר

למה מאתגר? ‎

קודם כל כי התחלתי מאיזשהו חזון לגבי איך אני רוצה שהחפצים ייראו ורק אז ניגשתי להתאים אותו לטכנולוגיות הזמינות. הרבה אלמנטים בעיצוב היו חייבים להשתנות עם הבחירה בטכנולוגיית ייצור מסוימת, וקשה למצוא את בעל המקצוע המתאים, כזה שיש לו סבלנות לעבוד עם מעצבים ושהתוצרים שלו עומדים בסטנדרטים שחיפשתי (אגב, הרבה פעמים זה בא ביחד)‎

וואלה. כמה ואיזה חפצים יש בקולקציה כיום? ‎

חמישה חפצים בקולקציה הראשונה: כוס קידוש, חנוכיה, פמוטים, מזוזה וכיסוי חלה

אמרת מקודם שעניין אותך לאתגר את המבנה המסורתי של החפצים האלה דרך בחינה של הטקסים היהודיים עצמם ואיך הם מתנהלים. איך זה בא לידי ביטוי בקולקציה? 

לדוגמה, בכוס הקידוש, פירוק הכוס לשתי יחידות הוא מחווה לטקס עצמו, שבו הכוס עוברת מיד ליד בין המשתתפים, ולאחר שכולם לוגמים ממנה היא חוזרת למקומה לצד עורך הטקס.‎ או לדוגמה החנוכיה שפורקה ליחידות: כשהיא אינה בשימוש היא יוצרת מופע שדורש פענוח מסויים, וכשהיא בשימוש המבנה שלה מאפשר משחקיות וגמישות בנראות שלה בשמונת ימי החג

בשתי הדוגמאות שנתת יש אלמנט של משחקיות, ואני מניח שזה מכוון. זה משהו שאמור לקרב את הקהל ב־2019 ליודאיקה? ואם אמרנו קהל, מי בכלל הקהל שלך?‎

אני לא מגדירה את זה בדיוק כמשחקיות אלא יותר כחפץ שבו הטקס מגולם בתוך הצורניות. קהל היעד הוא יהודים באופן טבעי, שהמורשת היא חלק מההגדרה העצמית שלהם, שהחפצים שאני מעצבת לא יהיו זרים לסביבה שלהם. אני מרגישה שכשחפץ מהסוג הזה לא תואם להשקפת העולם האסתטית של האדם שמשתמש בו, זה יוצר ניכור מסוים וזה משהו שאני מבקשת לבטל

אז תגידי משהו על האסתטיקה, החומרים והצבעוניות של החפצים‎

נקודת המוצא בקולקציה הזו היא הכלים שנמצאו במערת האיגרות, מערה באיזור עין גדי שנמצאו בה ממצאים מתקופת מרד בר כוכבא, שכללו חפצים אישיים של פליטים יהודים שהסתתרו במערה, ארכיון מסמכים של מטרונית בשם בבתא ואיגרות שנשלחו למפקדי המרד על ידי בר כוכבא עצמו. החפצים שעוצבו לקולקציה הראשונה שואבים השראה מהממצאים: החומריות וההתיישנות שלה, הצורניות האופיינית לתקופה, כתב היד והאלמנטים הגרפיים. החומרים שעבדתי איתם בקולקציה הם זכוכית, פליז מצופה כסף עם עיבוד פטינה, פשתן, ובנוסף עבדתי עם מתכת מאוד אופיינית ליודאיקה – כסף

אז עוד שאלה: איפה את רואה בקולקציה ובמותג החדש המשך לעבודות קודמות שלך, לפרויקטים אחרים שעשית והצגת, ואיפה את רואה בהם משהו חדש? ‎

אני חושבת שאני שואפת תמיד לפשטות צורנית והתייחסות למטען תרבותי, כאשר השימוש (הטקס) משחק תפקיד משמעותי בניסוח החפץ. ההבדל בין הפרויקט הזה לבין פרויקטים קודמים הוא שהם פרויקטים עם נקודות התחלה וסוף וזה פרויקט מתמשך ומתפתח

תגידי מילה גם על השם של המותג לפני שניפרד?‎

האמת שחשבתי הרבה על השם ובסוף הבנתי שעיקר העניין הוא הטקסים והחפצים שמלווים אותם. השם Ceremonials מתאר את רוח הפרויקט וזה יהיה רכיב מהותי גם בקולקציות הבאות‎

יפה! משהו חשוב נוסף שלא אמרת?‎

שאני נורא מתרגשת מהפרויקט הזה, וככל שאני מעמיקה אני מגלה כמה מעניין ומורכב הסיפור היהודי‎…

The post Ceremonials: יודאיקה עכשווית עם כל כללי הטקס appeared first on מגזין פורטפוליו.

אופנה צומחת משנקר בדיזנגוף סנטר

״המניפסטו של שנקר״, תערוכת אופנה יוצאת דופן, תוצג בדיזנגוף סנטר בתל אביב בתחילת השבוע הבא, בין התאריכים 24־27 בפברואר, ובמרכזה עומד אחד הנושאים הבוערים והחשובים בעולם האופנה כיום – נושא הקיימות. תעשיית האופנה הינה התעשייה השניה המזהמת ביותר של הסביבה (אחרי נפט). היא אחראית לצריכה מופרזת של מים, פליטת פחמן דו־חמצני וחומרים רעילים הנספגים באדמה ובמי שתייה, ייצור מיליארדי טונות של פסולת וניצול כח אדם במדינות עולם שלישי – טביעת האצבע הגסה שמשאירה תעשיית האופנה על פני הכדור מטרידה כיום את המדענים, כמו גם את אנשי הענף.

בתערוכה יוצגו דגמים שנוצרו במהלך קורס קיימות, ״אתחול אופנה״ בהנחיית אורית פרייליך, במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. הדגמים יוצרו במסורת הסלואו־פאשן והם נשענים על פרמטרים של קיימות: Re-used, Re-constructed, Re-cycled. כל הדגמים עשויים משאריות בדים של מעצבים ישראלים ומותגי אופנה מובילים – רונן חן, ירון מינקובסקי, ליהי הוד, אתא, ספידו ונעמי מערבי – בשילוב חומרים שונים ומשונים, מעור של ספה שנמצאה מושלכת ברחוב, דרך מדי כבאים ישנים ועד למגבונים ובדי אל־אריג משאריות של מפעל בגליל העליון. לצד הדגמים יקימו הסטודנטים ״הר בגדים״ בגובה שלוש קומות, שנועד לעורר מודעות צרכנית בקרב העוברים ושבים. הסטודנטים ישהו בתערוכה ויפגשו את הקהל. חברת דיזנגוף סנטר תעניק פרסים לסטודנטים מצטיינים של הקורס.

הגלריה של דיזנגוף סנטר (בקומת הקרקע, ליד רנואר), 24־27 בפברואר. הכניסה חופשית. שעות הפתיחה: 10:00־22:00.

נועה טרלובסקי, המניפסטו של שנקר בדיזנגוף סנטר. צילום: אחיקם בן־יוסף

תומר סטולבוב, המניפסטו של שנקר בדיזנגוף סנטר. צילום: אחיקם בן־יוסף

חנינא: קבוצתית בחלל החדש

גלריה חנינא חנכה בשבוע שעבר את חלל חדש בשביל המרץ 5, תל אביב, בתערוכה קבוצתית עת At, בהשתתפות: אוליביה הילד, מיכל טוביאס, מתן אורן, טל גולני, פלורה דבורה, רננה נוימן, אברהם קריצמן (נעילה: יום שבת, 9.3.19, 14:00). העבודות בתערוכה מבקשות לחשוב ולהגיב אודות גורלן של יצירות אמנות לפני, לקראת ולאחר תצוגתן, עם חזרתן למקומן. כאשר עבודות אינן מוצגות, נוצר גל הדף שפועל בו־זמנית קדימה ואחורנית חזרה אל האמן: עבורו הן חלק מרצף של פעולות ותהליכים, שקשורים בהתהוות היצירה. האמנים המשתתפים בתערוכה עבדו יחד במשך השנה האחרונה במפגשי סטודיו ודיונים במחשבה על מצבה המוצל, המוצנע והרפלקטיבי של פרקטיקת האמנות שלהם, כאשר היא רחוקה מאורות הגלריה. העבודות בתערוכה נעות על הציר שבין תוצרי לוואי של פעולות היצירה ואלמנטים המשמשים לאחסון ולהובלה, דרך גופים שנבנו על מנת לייצר פסלים ותהליכים שמיועדים לרפלקציה שלאחר יצירת העבודה, ועד להחדרה של הנזקים אשר נוספו במשך הזמן אל לב העבודה עצמה.

מתן אורן בגלריה חנינא (צילום מ״ל)

טל גולני בגלריה חנינא (צילום מ״ל)

רוזנה צונד במרכז לאמנות דיגיטלית (צילום מ״ל)

המרכז לאמנות דיגיטלית: הולכים לאיבוד בסאונד

המדיטק חולון, המרכז לאמנות דיגיטלית וביה״ס מוסררה לאמנות וחברה, חברו יחד לאירוע ״הליכה לאיבוד״ – שוטטות בין יצירות סאונד־ארט, שיתקיים ביום חמישי הבא,28.2 בשעה 19:00, במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון (ניהול אמנותי: דפנה קרון). הקהל מוזמן לשוטט בין יצירות סאונד־ארט המפוזרות ברחבי המרכז לאמנות דיגיטלית – במבנה שהיה בעברו בית ספר. בכל חלל יצירה שונה, אשר מזמינה את הקהל פנימה, לעתים כצופה, לעתים כמשתתף. בסיום הערב מופע מיוחד של מקהלת גיא בן הינום.

הליכה לאיבוד הוא מצב אקטיבי ופסיבי, מפתה וקודר, משברי אך משחרר. ההליכה לאיבוד היא מצב נפשי, תודעתי או מרחבי, אשר יכול להתפרש גם כקריאת נגד לתרבות העכשווית, הקפיטליסטית. בהקשרים קולקטיביים, הליכה לאיבוד נתפסת גם בהיבט דתי, מדיני ופוליטי. אל מולה ניצבת אי־ההליכה לאיבוד, הקשורה בעידן העכשווי, בו האדם נמצא תחת ניטור ומעקב מתמיד על ידי המדיות הדיגיטליות ואינו יכול להיעלם אף פעם.

בהשתתפות התכנית ללימודים מתקדמים במוזיקה אקספרימנטלית ואמנות הסאונד, מוסררה. אמנים אורחים ומשתתפים נוספים: מטווי שפירא, חגית אונמני רובינשטיין, בר אלטרס, רוזנה צונד, אבנר כהן, משה סילבר, יפעת זיו , פיי שפירו, מקהלת גיא בן הינום.

The post הרשימה המשותפת // 21.2.2019 appeared first on מגזין פורטפוליו.

שתי תערוכות חדשות יפתחו בבית בנימיני ביום ה׳ 28.2. דינה כהנא גלר אוצרת את התערוכה המרכזית: ״דג קטן זה לא דג גדול אבל קטן״. התערוכה מדגישה את האיכויות שעולות מעבודות בקנה מידה קטן: בעבודה קטנה, שנוצרת מתוך ההכרח לזקק ולחדד משהו, יש איכויות אינטימיות. עבודה בקנה מידה קטן יכולה להכיל גם עולמות מורכבים ועצומים, בגודל קטן ללא רעש מיותר, זאת יכולה להיות אפילו תמצית חריפה. להקטין מאפשר להעמיס משקלים בדויים, לפרוש מרחבים דמיוניים.

בעולם שבו אנחנו חיים עם הדמיות והקטנות של המציאות, מעניין לראות איך פועלת ההקטנה כפעולה שאינה דחיסה (כמו בצילום), ליצירת עולם מקורי ומיוחד, שמתנתק מהדבר הגדול שעליו הוא מצביע, והופך תוך כדי כך, להיות לתופעה מקורית עם שפה ייחודית.

לתערוכה נבחרו מוצגים שנעשו בבלעדיות המבודדת של אמן בסטודיו שלו, ללא התערבות של מומחי הפקה וטכנולוגיות הגברה מונומנטליות. דברים שמייצרים צפיפות ולא מתפזרים, שמרתקים את הצופה כאשר מבטו מחפש פרטים, רגישויות של חומרים, עלילות סיפורים והפתעות.

דינה ברמן. צילום: הילה שילוני

כמו פראפראזה על ניסוחו של אדמונד דה ואל בספרו ״הארנבת עם עיני הענבר״: ״ביסוד הדברים יש קשר לחיי היומיום, אפילו חיי יומיום אקזוטיים. הם יכולים להיות חושניים ומרהיבים אבל לא מפוארים כמו תיבות מארי אנטואנט או ארונות תצוגה במוזיאון. זה לא רמברנט ולא הפרתנון אבל לא ביטוי לחוסר אמביציה. הם נועדו שיגעו בהם, הושטת היד היא רגע של פיתוי״.

מציגים: אורית אדר־בכר, עדנה אוליבר־פרידמן, יהושוע בורקובסקי, דינה ברמן, רון חן, דניאלה יניב־ריכטר, אמנון ישראלי, ארז ישראלי, דליה מאירי, מיה מוצ׳בסקי־פרנס, דויד מוריס, חיימי פניכל, מאיר פרנקו, סלי קריסטל־קרמברג, זיו צפתי, Tal R., Kees Viser.

בגלריה הקטנה תיפתח התערוכה ״קערה, אחת וכמה״, אוצרת: רוית לצר. משתתפי התערוכה, סטודנטים בקורס לעיצוב קרמי במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, התבקשו לעצב קערה, חפץ שימושי יום־יומי, ולהתייחס למופע שלה ביחיד ובריבוי. במהלך סמסטר אחד לומדים הסטודנטים ומתנסים בתהליכי עבודה בחומר קרמי וביצירת תבניות גבס, בדגש על עיצוב קרמי תעשייתי בסדרות קטנות.

בר בראז. צילום: אחיקם בן־יוסף

לאורך הסמסטר עסקו הסטודנטים בשאלות שנגעו בחוויית המשתמש: סוגי אוכל שונים, אופן החזקת הקערה, אחסון ושימוש. בנוסף ניסו לצקת תוכן אישי מתוך מרחבי השראה שונים: גיאומטרי, אורגני, אנושי, תעשייתי ועוד. בפני הסטודנטים בפרט, ומעצבים בכלל, עומד אתגר גדול דווקא במרחבי העיצוב המטופלים, שם עליהם לנסות ולחדש בתוך גבולות מצומצמים ומדויקים, את הפתרונות לכך הם מנסים למצוא ברווחים שבין פשטות למורכבות, בין המוכר למפתיע ובהקשר לנושא תערוכה זו בקשר שבין היחיד לקבוצה.

משתתפים: יעל נחום, בר ברא״ז, ירדן בשבקין, נעם טלבי, דרן רוזנטל, שירלי צדוק, יונתן מגנוס, מיכל נחשון, נטע גולדברג, ברק בר חיים, גל כהן, שגיב קהילה, תהילה בן חורין, הד פריבש, יעל סאלם, דור לייבמן

שיח גלריה: שישי, 12.4, בשעה 11:30. נעילת התערוכות בשבת 27.4.

The post קטן וגדול, יחיד ורבים בבית בנימיני appeared first on מגזין פורטפוליו.