הפעם הראשונה

למדתי אוצרות באוניברסיטת גולדסמית׳, לונדון, ואני בוגרת תוכנית האוצרות במרכז לאמנות דה־אפל באמסטרדם. זו תוכנית שמקבלת בכל שנה שישה אוצרים צעירים מכל העולם וחושפת אותם לשדה האמנות הבין־לאומי.

כרונולוגית, התערוכה הראשונה שאצרתי הייתה תערוכה קבוצתית שנקראה Fucking Tourists, באתונה ב־2009, בשיתוף עם קונסטנטינוס דגריטזיקוס. אך התערוכה שמהווה בעבורי נקודת ציון חשובה בתחילת דרכי כאוצרת היא התערוכה Our Work Is Never Over, שהוצגה בחלל האמנות מטדרו, מדריד, ב־2011. את התערוכה אצרתי במסגרת פסטיבל הצילום Photo Espana בהזמנת אוצר פסטיבל הצילום באותה שנה, חררדו מוסקיירה. בתערוכה הצגתי 11 אמנים העוסקים ביחסים ההדוקים והסבוכים שבין אמנות, עבודה וחיי היום־יום.

זו גם הייתה ההתחלה הרשמית של שיתוף הפעולה ביני לבין האוצר גלעד רייך, שאיתו עבדתי במשך חמש שנים כצוות אוצרותי, high&low bureau, ובמסגרתו אצרנו תערוכות, אירועים פרפורמטיביים ותוכניות סרטים בארץ ובעולם. עבדנו בתערוכה הזו יחד עם האמן המנוח מלדן סטילונויביץ׳, אמן מבריק ונהדר שעבודתו הייתה אחד ממקורות השראה לתערוכה כולה.

יעל מסר. צילום: גוני ריסקין

Our Work Is Never Over. צילומים: מטדרו מדריד

רצפת תבלינים של האמן לוראן מרשל. המרחב השלישי, בית הגפן

התחנה האחרונה

בשנה שעברה נכנסתי לתפקיד אוצרת ומנהלת גלריה בית הגפן בחיפה. זה התפקיד הממסדי הראשון שלי, ובמקביל עברתי לגור בחיפה. בבית הגפן מוצגת כעת התערוכה הקבוצתית ״הר״ ותערוכת יחיד של מורג׳אן אבו דיבה. בדצמבר 2018, במסגרת החג של החגים, השקנו את ״המרחב השלישי״ – חלל חדש לחינוך ואמנות. את המרחב אצרתי יחד עם הדס זמר בן־ארי, אוצרת ומעצבת חוויה.

המרחב השלישי הוא מעין תערוכת קבע משולבת עם מרחב מפגש ותחנות לפעילות. תהליך הפיתוח נעשה בשיתוף פעולה מתמשך של הדס ושלי עם מחלקת החינוך של בית הגפן. הדיאלוג איפשר לנו לצאת מאזור הנוחות של הפרקטיקה האוצרותית, להיחשף, להתלבט, להתווכח, לחלום, לתהות וגם ליישם אפשרויות חדשות למפגש של אמנות עכשווית עם קהלים שונים.

במרחב השלישי אנחנו מבקשות לבדוק מחדש נרטיבים וסטריאוטיפים דומיננטיים בשיח הציבורי, ובעזרת למידה עצמית וחוויות רב־חושיות לייצר אפשרות למגוון נקודות מבט, זהויות וסיפורים. מדובר באחד הפרויקטים המרגשים והמורכבים שיצא לי לקחת בהם חלק. האמנים המשתתפים הם: איה אורבך, קבוצת ברוקן פינגאז, לוראן מארשל, רמי טריף, אמי ספרד, פאטמה שנאן, הדיל אבו־ג׳והר, אשרף פואח׳רי, אמירה זיאן, אלעד לרום, שוקה גלוטמן, אניסה אשקר ובני וודו.

ברוקן פינגאז במרחב השלישי

רמי טריף, מרחב ישיבה בעיצוב מיוחד למרחב השלישי

מכל מלמדי השכלתי

אני סופגת כל הזמן מתערוכות ורואה בזה תהליך למידה מתמשך, בין אם מדובר בתערוכות שאני אוהבת ומעריכה ובין אם אם לאו. אחת התערוכות שהשאירו בי רושם עז הייתה הביאנלה לאמנות של איסטנבול ב־2009, שאצרו הצוות הקרואטי WHW. זה היה ביקורי הראשון בביאנלה בין־לאומית לאמנות, ולמרבה השמחה זכיתי להיחשף לאחת התערוכות עם עומק תוכני ואסתטי, ולא סתם תערוכת ענק ספקטקולרית. התערוכה התבססה על כתבים של ברטולד ברכט, והציגה אמנים ועבודות העוסקים ביחסים שבין תרבות לפוליטיקה. בתערוכה נחשפתי והתחברתי לאמנים ממזרח אירופה ומהמזרח התיכון שעם חלקם גם עבדתי בהמשך.

מתוך הביאנלה באיסטנבול 2009

תערוכת החלומות

בתקופה האחרונה אני תוהה על המדיום של תערוכות בכלל, על תפקיד האוצרות ועל תפקידם של מוסדות האמנות כיום. אולי כשאסיים את תקופת החיפוש הזו אדע גם לענות מה הוא פרויקט החלומות הבא שלי. אוכל להגיד בשלב זה, שייתכן מאוד שזו לא תהיה תערוכה קלאסית.

בקרוב אצלך

אצלנו בגלריית בית הגפן הרבה דברים הולכים לקרות בשנת 2019: תערוכה קבוצתית של 22 אמניות מאזור חיפה, ירושלים ולוד; תערוכת יחיד ראשונה לנרדין סרוג׳י והשקת שלב שני בחלל המרחב השלישי – לקראת סוף השנה נצא גם מחוץ לכותלי הבניין אל עבר המרחב הציבורי, בפרויקט שישלב בין עבודות אמנות חדשות להתערבויות במבני הנצחה וזיכרון, שקיימים בחיפה מהמאה ה־19.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

המרחב השלישי

The post מגלים אוצרות // יעל מסר appeared first on מגזין פורטפוליו.

Low Tech Nation הוא אירוע שיפגיש אנשי טכנולוגיה ואמנים להאקתון של יצירה משותפת ביום חמישי  7.2 בגלריית המדרשה (הירקון 19, תל אביב), באירוע פתוח לקהל. האקתון הוא אירוע חברתי שבו מתקבצים חברי קהילה כלשהי לפרק זמן מוגבל, על מנת ליצור ולפתח יחד, לרוב באוריינטציה טכנולוגית. חברות היי־טק רבות אימצו את הפורמט בעל האופי המשוחרר, ללא היררכיה ניהולית, ומשתמשות בו על מנת להאיץ תהליכי פיתוח, לגבש את צוות העובדים, ולמתג את הארגון כסביבת עבודה כיפית ויצירתית. אבל מה קורה כשהאקתון מתקיים במסגרת של אמנות ומשלב בתוכו אמניות והאקרים?

במציאות שבה ישראל משווקת את עצמה כמעצמת טכנולוגיה והקידמה מסייעת לטייח עוולות פוליטיות וחברתיות, המשתתפים ב־Low Tech Nation שואלים אם אמנות יכולה לסרב להצטרף לחגיגה ולהשתמש בטכנולוגיה דווקא ככלי ביקורתי, שיכול להפריע, לקרטע ולסרב לשתף פעולה. בין המרדף הישראלי אחר האקזיט לבין הדימוי של ישראל כמעצמת סייבר, נשאר מעט מאוד מקום לשיח ביקורתי על הפוליטיקה של הטכנולוגיה. Low Tech Nation הוא האקתון טכנולוגי שמתקיים מחוץ למרחב התאגידי מוכוון שורת הרווח, ומבקש לעצור לרגע את גלגלי הקידמה על מנת להרהר על אודות הכוחות שמניעים את החדשנות הטכנולוגית, השימוש שאנו עושים בה וההשפעה שיש לה על חיינו.

האדי חליל, מראה הצבה

באירוע זה, שמתקיים בסיוע של השגרירות האמריקאית, ובארגונם של אבי לובין (אוצר הגלריה), עדינה פרלמן ורדי (מנהלת הגלריה) ויואב ליפשיץ (האקר של אמנות וטכנולוגיה), ייפגשו כ־40 אנשים יצירתיים מתחומי הטכנולוגיה, האמנות והאקטיביזם למשך 72 שעות של עבודה אינטנסיבית ומאמץ משותף לפיתוח של פרויקטים אמנותיים חדשים מבחינה קונספטואלית וטכנולוגית.

בין הפרויקטים: פרויקט פיסול וירטואלי במציאות מרובדת (AR) של האמנית מירי סגל בשיתוף קבוצת בוגרים של התוכנית ללימודי המשך באמנות, המדרשה; צוות Shmoogle בהובלת צילה חסין יפתח גרסאות חדשות למנועי חיפוש חופשי, ויבחן את ההיתכנות הכלכלית של מנוע חיפוש שאינו גוגל; האדי חליל, אמן והנדסאי מכונות בחברת הייטק, יעבוד עם קבוצה של אמנים ואנשי טכנולוגיה על הפעלה של אוסף פסלים אקספרימנטליים; דור זליכה לוי, אמן רב־תחומי המתמחה ביצירת מיצבי הקרנה וסאונד, יעבוד עם צוות של אנשי טכנולוגיה, יוצרים ומתרגמים על יצירה של מקהלה עברית־ערבית דיגיטלית; ניר הראל, אמן ומייקר, יפתח עם קבוצה של משתתפים את הרעיון של כסף שקוף, שמבקש לחשוב על הקמת מערכת העברת מזומנים שתסייע להפוך מערכות כלכליות לשקופות.

בערב הפתיחה תתקיים סדנה עם קהילת הרשת Desperately Seeking, קהילה של האקרים ומייקרים. הסדנה תשלב שיחה אינטימית ושיתופית, שתעלה שאלות ביקורתיות על טכנולוגיה בעולם מקוון: האם טכנולוגיה עוזרת לנו למצוא תשובות למה שחשוב באמת או שמא היא רק מצמצמת את יכולת הבחירה שלנו? האם בכך היא לא מצמצמת את יכולתנו להגדיר לעצמנו את מטרותינו המהותיות? חלקנו בוחרות להתנתק, אך האם ניתוק מוחלט אכן נותן לנו מענה? הסדנה תתחיל בשעה 19:00, ברישום מראש בלבד. מספר המקומות מוגבל.


רשימת המשתתפים המלאה:
אביעד סינמנס, אבנר פינצ׳ובר, אור ענבר, איתן היידנגספלד, בן שנפר, גבריאל בן משה, גוני ריסקין, גלי לוצקי, דור זליכה לוי, דנה פרידלנדר, דניאל לוי, דניאלה חי, דפנה טלמון, האדי חליל, הייתם עזי, חן פרייס, חנה מנהיימר, יואב ליפשיץ, יונתן לוי, כרמית חסין, כרמל ברנע ברזנר יונס, ליאור שחר, לילך מרקמן, מור אפגין, מייק הופמן, מיכאל בן הרוש, מירי סגל, נאווה אוזן, ניר הראל, נעה גרוס, נסים מוסא, עוז מלול, עומר שונברגר, עומר שך, צילה חסין, רבאקה תלחמי.

דור זליכה לוי. צילום: הילה עידו

The post Low Tech Nation: האקתון בגלריית המדרשה appeared first on מגזין פורטפוליו.

״אני נמוך ואין לי בעיה עם זה, יש לי ראש גדול ואין לי מה להסתיר״. כך, ברוח מבודחת ומודע לכוחו של ההומור, הציג את עצמו האדריכל לינדון נרי במפגש עיתונאים שהתקיים בשבוע שעבר, לכבוד השקת עיצובו המחודש של אולם התצוגה של קמחי תאורה. בהמשך הסתבר שהכנות הישירה של נרי אינה רק עניין אישיותי: זו גם תפיסת עולם שעומדת בבסיס העשייה של Neri & Hu, משרד עיצוב רב תחומי שמשותף לו ולרעייתו, האדריכלית רוזנה הו.

מתחת למעטה הקלילות המשועשעת מסתתרת משנה סדורה מגובשת: ״כשאתה בטוח בעצמך אתה שואף ליצור אותנטיות שתבטא את מי שאתה״, הוא אומר על מה ששזור כחוט השני בכול רובדי העשייה של משרדם, ושהקנה להם מעמד מוערך ונחשב בסצנת העיצוב הבין־לאומית, ובכלל זה אוביקטים שעיצבו למיטב המותגים המובילים וביניהם moooi, פולטונה פראו, בי.די ברצלונה, קוודראט ועוד.

נרי והו חתומים על עיצובן של שתי סדרות של גופי תאורה מבית המותג האיטלקי ארטמידה, שקמחי תאורה מייבאת לארץ ונכללות עכשיו בקולקציה המוצגת באולם החדש, שתכנן האדריכל פרופ׳ יוסי פרידמן. הסדרות מציגות שילוב מתוחכם ומעודן בין מסורת וחדשנות, כמו גם בין מזרח ומערב, ומגלמות את החתירה המתמדת של יוצריהן ליצור אינטראקציה דינמית בין חוויה, פרטים, חומר, צורה ואור.

קולקציית NH1217 של ARTEMIDE

״התפיסה שלנו דוגלת בעיצוב טוטלי״, אומרת הו. ״היא אינה מתמצית רק בפרטים, אלא שואפת ליישם את הרעיון גם במישור הרגשי והתחושתי ולהעניק לאוביקט, או למבנה, עוד שכבה של משמעות״. החיבור בין תפיסת העיצוב המעמיקה של נרי והו לבין אסטרטגיית המותג של ארטמידה, שמפנה את משאבי פעילותה לטובת ״אור אנושי״ ואיכות חיים משופרת, הניב את סדרות גופי התאורה YANZI ו־NJ1217.

סדרת YANZI משלבת טכנולוגיה מתקדמת עם ממד פואטי באמצעות הדהוד צורני של סנונית, הנחשבת לציפור אהודה במסורת הסינית. הציפור, שעשויה מגוף פליז מוברש וכדור זכוכית כראש, מספרת סיפורים שונים באמצעות עיצוב שמגדיר בעבורה מצבים משתנים, כמו הומאז׳ לטבע כשהיא ״נחה״ על ענפי עצים, או סיפור של קינון כשהיא נתונה בתוך מעטפת זכוכית כעין כלוב. סדרת NH1217 שואבת השראה מפנסים סיניים מסורתיים ומעניקה להם פרשנות עדכנית בדמות כדורי זכוכית בניפוח עם ״כיפה״ קטנה עשויה מפליז שאליה מעוגנת טבעת.

השיבה למקורות

נרי והו חולקים ביוגרפיות דומות. הם נולדו למשפחות סיניות שהתגוררו ב״גולה הסינית״: משפחתו של נרי בפיליפינים, ומשפחתה של הו בטאיוואן – ומאז שנות הנעורים הם חיו בארצות הברית, אחרי שמשפחתה של הו עברה לשם ונרי נשלח ללמוד בקולג׳ אמריקני. הם הכירו בהיותם סטודנטים לאדריכלות באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה, ובראיונות שהעניקו במהלך השנים סיפרו שהם לא ממש ״כיוונו״ לתחום; נרי ראה את עתידו בציור ובאמנות, ואילו הו התלבטה בין תחומים אחרים.

בסופו של יום הם ״התגלגלו״ ללימודי אדריכלות ומשם הכול היסטוריה; העיסוק בתחום לגווניו השונים הפך לסיפור חייהם: נרי המשיך ללימודי מוסמך באדריכלות באוניברסיטת הארוורד, ועם סיומם, לאחר תקופה קצרה שבה עבד במשרדי אדריכלים בניו יורק, השתלב במשרדו של האדריכל הנודע מייקל גרייבס ושימש בו כאדריכל עמית עשר וחצי שנים. הו סיימה לימודי מוסמך באוניברסיטת פרינסטון, ואחרי מספר שנים שבהן עבדה במשרדים נחשבים, כמו SOM ורלף לרנר, גם היא הצטרפה למשרדו של גרייבס.

לינדון נרי ורוזנה הו. צילום: Zhu Hai

קולקציית YANZI של ARTEMIDE

כמו הבחירה בלימודי האדריכלות, שלא הייתה בבחינת מסלול ידוע מראש, כך גם המעבר מארצות הברית לסין לא היה מהלך מתוכנן. בתוקף תפקידו כאחראי על פרויקטים באסיה במשרדו של גרייבס, נדרש נרי ללוות לסיומו פרויקט גדול בשנחאי והו הצטרפה אליו עם שלושת ילדיהם. אולם כששלב הגמר של הפרויקט התארך והשהייה שהייתה מתוכננת לשישה שבועות בלבד נמשכה כמעט שנה, הלך והבשיל בתוכם רעיון השיבה ״הביתה״, למקורות. נרי: ״דווקא המגורים בארצות הברית חיזקו אצלנו את הזהות הסינית. כשאדם חי כל הזמן באותו מקום הוא לא חושב עליו יותר מידי או שואל את עצמו שאלות בנוסח ׳מי אני׳. מאידך, כשנמצאים ׳בחוץ׳ השאלות האלה צפות והזהות מתחזקת״.

בשנת 2004, שנה אחרי שעקרו לשנחאי, הם הקימו את משרדם המשותף, שהיום כולל גם סניף בלונדון ועוסק בתכנון פרויקטים בכל רחבי העולם ובכל קנה מידה – החל מפרויקטים אדריכליים רחבי־הקף, דרך עיצוב פנים, עיצוב מוצר לגווניו השונים (פריטי ריהוט ותאורה, טקסטיל, כלים ועוד) ועד עיצוב גרפי. עשייתם דוגלת במחקר מעמיק ככלי עבודה בסיסי־חיוני, ומשלבת חדשנות ופיתוח עם שימור מסורות ונאמנות לנרטיבים ולהקשרים תרבותיים, מקומיים והיסטוריים.

״מה שמנחה אותנו הוא הקונטקסט, ולא היצמדות לסגנון כזה או אחר. כל פרויקט מפותח לגופו בתהליך שמערב הרבה מחקר והרבה מודלים. אנחנו גם נוהגים להסריט את הפרויקטים ולא להסתפק בצילום ׳רגיל׳, כי כך אפשר לחוות את האותנטיות של הפרויקט ואת כנות התכנון בלי להסתיר דבר״.

אדריכלות היא תרבות

רשימת הפרסים וציוני ההוקרה שצברו נרי והו מאז הקימו את משרדם ארוכה ומרשימה ביותר, כוללת זכיות בפרסים יוקרתיים בשדה האדריכלות והעיצוב כאחד, וכן את בחירתם בתואר מעצבי השנה באירועים בין־לאומיים רלוונטיים, כמו פרס מעצבי השנה מטעם EDIDA, שהוענק להם במסגרת תערוכת העיצוב במילאנו 2017, או כמעצבי השנה של תערוכת Maison & Objet בשנת 2015.

״בום הפיתוח״ הגדול בסין – שכדרכם של ״בומים״ מסוג זה מעניק שפע של הזדמנויות, אבל במקביל יוצר בלבול, מבוכה ואפילו כאוס מסוים – מהווה בעבורם השראה מפרה ומדרבנת. ״לא פעם אנחנו מרגישים שדברים מהותיים מוחמצים או הולכים לאיבוד על מזבח תנופת הפיתוח, וזה רק מגביר את הדרייב לעשייה שלנו. אדריכלות היא תרבות, ובסין האזורים הכפריים הם במידה רבה הבסיס של חיי התרבות, כך שאם הם ייהרסו גם חלק משמעותי מהתרבות שלה ייעלם. העובדה שאנחנו סינים ושהזהות הזו קיימת בתוכנו היא לא העניין: אנחנו פשוט חותרים להיות אותנטיים ומאמינים שצריך להתערב בשמירה על התרבות, ושאפשר לשמר את הקיים בדרך חדשה ואחרת״.

מלון הבוטיק Tsingpu Yangzhou. צילומים: Pedro Pegenaute

אחד הפרויקטים שמדגים את דבריהם היטב הוא מלון הבוטיק Tsingpu Yangzhou, שתוכנן באתר משובץ אגמים קטנים ומעט מבנים קיימים, ושההשראה לתכנונו נשאבה מהטיפולוגיה של חצר מסורתית בארכיטקטורה הוורנקולרית בסין. תרגומה בשטח חושף מתחם מוקף חומות לבנים שמקבץ בתוכו חדרים וחצרות המקושרים ביניהם באמצעות שבילים בגריד של שתי וערב, תוך יצירת חצר אחת גדולה הלוכדת את הסביבה לתוך הארכיטקטורה: מגדירה היררכיית חללים, ממסגרת מבטים, מייצרת חפיפה בין פנים וחוץ ומשמרת קשרים מתבקשים בין הפרטי והציבורי.

לצד פרויקטים מסוג זה המערבים שימור וחידוש, גוף העבודות שלהם כולל גם פרויקטים חדשניים, דוגמת אולם התצוגה של קמפר בשנחאי או עיצוב הפנים המרשים של חנות הכלבו Sulwhaso בסיאול, שבוצע בהשראת פנס כאוביקט שמאיר את הדרך. במקרה של נרי והו, מסתבר, הפנס שמאיר את הדרך לעולם מוביל לקונטקסט ולמשמעות שהיא מעבר לנראות הפיזית, ולא בכדי דבריו של הסופר והעיתונאי אנטואן סנט אכזפרי, ״אביו״ של הנסיך הקטן, אומצו על ידם כמוטו שנרי מצטט: ״אנחנו לא שואפים להיות נצחיים. רק מקווים שדברים לא ייאבדו משמעות״.

חנות הכלבו Sulwhaso, סיאול

The post נרי & הו בעקבות ״בום הפיתוח״ הגדול בסין appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפרטים הטכניים

הפרויקט ״פואמה/פה־אימה, שערה במקום הפשע״ באוניברסיטה הפתוחה עד ה־28.2. אוצרת: כרמית בלומנזון.

מי אני

רותי הלביץ כהן, אמנית, יוצאת מציור אל המרחב, בין דו לתלת־ממד, מהכתמה לציור לאובייקט ולמיצב. עובדת עם גלריה גורדון בארץ ועם גלריות נוספות בגרמניה ובהולנד. מלמדת במדרשה לאמנות בבית ברל ובמכללת אורנים.

אני עוסקת בהקפאת רגע טראומטי ובטרנספורמציה של דמויותיי ההירואיות מפסיביות, כדוגמת דפנה במיתולוגיה היוונית, לאקטיביות ועד אגרסיביות, כדוגמת יהודית מהספרים החיצוניים. הפעולה הציורית, מהכתמה ועד גזירה והדבקה, מייצרת מעין קולאג׳ של סמלים החוזרים על עצמם שוב ושוב בחיבורים שונים. חיבורים אלה מייצרים סצינות שגם בהן דמויותיי נעות על הציר שבין פסיביות לאגרסיביות, דרך נתיב של מאגיה וכישוף.

רותי הלביץ כהן ויהושע סובול, שערה במקום הפשע מראה הצבה (צילומים מ״ל)

העבודה

דיאלוג בן 15 שנה ביני לבין המחזאי והסופר יהושע סובול הוביל ב־2011 להוצאת ספר משותף: ״שערה במקום הפשע״, ובו שירים של יהושע לצד עבודות שלי. התערוכה הנוכחית עוסקת באנלוגיה בין אמנות למתן עדות, זירת פשע ושרידי חוויה. השיר שיהושע כתב על שדרת עמודי הגלריה עוסק במגבלת השפה. השיר נכתב בפחם שחור שנמחק עם הזמן ומשנה צורתו. התערוכה רובה ככולה עשויה נייר ומטופלת באמצעים ״רכים״ – נייר פרגמנט, מרכך כביסה ורוד מחברת ״סוד״ ומסקין־טייפ ממותג של חברת ״הלביץ ברוך בע״מ, בימ״ס לחומרי בניין״. הדימויים פזורים בתוך זירה התחומה בטייפ שעל גביו שם משפחתי, שחוזר על עצמו ומהדהד כחתימה, עם פרטי בית המסחר לחומרי בניין (עסק משפחתי שעבר מסבי לאבי).

דימויים של שרידי גוף, בלונדיניות הפוכות, אנמיות, ריקות איברים; לצד איברים פאליים מנותקים מגוף גברי; עבודות נייר קטנות, לצד עבודות ענק, שבהן דמויות מאגיות העוסקות בכישוף. כל אלה חוברים יחד לסצינה אחת המחייבת הצצה לתוכה. ההצבה במרחב צר וארוך, התחום כולו כיחידה אחת – כמעין זירת פשע – איננה מאפשרת חדירה פיזית לתוך השטח, ומעלה שאלות בנוגע לנקודות מבט, למגבלת הצפייה, לפלישה ולמעורבות של הצופה.

יהושע ואני עובדים אחת לכמה זמן על פרוייקט משותף, כתוצאה של תהליכים נפרדים המשיקים בכל פעם באופן חדש ומפתיע. זירת הפשע כ״מקום״ המותיר אחריו שרידי מאורע, כמתן עדות, עלה כרעיון לעבודה ב־2011, עם הוצאת ספרנו המשותף, וקרם עור וגידים בדמות התערוכה הנוכחית. 

לפני כן ב־2011 הצגנו את התערוכה המשותפת ״על בלימה״ במוזיאון נחום גוטמן (אצרה מוניקה לביא), ב־2014 התערוכה ״חיות אדם״ במשכנות שאננים (אצרה רז סמירה) וב־2015 במוזיאון הרצליה הצגנו את ״מסך הדמעות״ (אצרה איה לוריא), שם הפכו ציוריי גדולי הממדים למסכים, וביניהם הוצגו קטעי המחזה ״רפסודת המדוזה״ שכתב יהושע ועבד עם השחקנים בתוכה. המונולוגים של השחקנים הדהדו בציוריי והדימויים שלי במילותיהם, ללא איור וללא המחזה, מתוך נקודת מוצא דומה כנראה של מקורות יצירה תת מודעים.

תעבירו את זה הלאה

הייתי רוצה שהעבודות יוצגו בביתן הישראלי בביאנלה הבאה בוונציה, כעבודה אחת מתוך מערך רחב יותר של רעיונות, שאותם אנחנו שואפים להראות ולהציג, תרתי משמע, כפרוייקט רב־תחומי.

פלוס אחד

בימים אלה מוצגת עבודת קיר בשם ״דפנה״ במשכן האמנויות, בית האופרה הישראלית בתל אביב, ואני עובדת על תערוכה שתיפתח בנובמבר הבא במוזיאון הפתוח בתפן (אוצרת: רותי אופק).

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מראה הצבה במשכן לאמנויות הבמה, תל אביב

The post עבודה בעיניים // רותי הלביץ כהן appeared first on מגזין פורטפוליו.

בשנת 2020 תיפתח לראשונה במוזיאון ארץ־ישראל הביאנלה לאומנויות ועיצוב תל־אביב, שתציג תמונת מצב עדכנית של תחומי האומנויות והעיצוב השונים, בדגש על קרמיקה, זכוכית, צורפות, טקסטיל ונייר. הביאנלה תהווה המשך טבעי לעיסוק רב־השנים של המוזיאון על אוספיו בתחומי התרבות החומרית המקומית, תתקיים בשיתוף אגודת אמני הקרמיקה בישראל, ותשאף לשיתוף פעולה עם האקדמיות לעיצוב ואמנות ועם המוסדות המובילים שמקדמים תחומי יצירה אלו. האוצרים הראשיים של הביאנלה הם אנריאטה אליעזר ברונר ויובל סער, שיעבדו בשיתוף עם אוצרי המשנה מירב רהט, ניר הרמט וליאורה רוזין.

אנריאטה ברונר, יובל סער, מירב רהט, ניר הרמט, ליאורה רוזין. צילום: מירב בן לולו, טליה רוזין, מ״ל

הביאנלה, שתימשך כחצי שנה, תתפרש ברחבי המוזיאון ותציג את התחומים השונים, כשהם משולבים זה בזה. תחת התמה ״און/אוף״ תבקש הביאנלה להציג עבודות, שבבסיסן מצוי המתח בין עבר, הווה ועתיד; בין מלאכות ותיקות ועבודת יד לבין שימוש בטכנולוגיות מתקדמות ובכלים דיגיטליים; בין המסורתי לאקספרימנטלי; בין החד־פעמי, הקונספטואלי והאמנותי לבין התעשייתי, התכליתי והפונקציונלי. זאת במטרה לחשוף לקהל הרחב את שדה הפעולה היום־יומי של האומנים והמעצבים המקומיים ולהציג כיצד פרקטיקות אומנותיות אלה באות לידי ביטוי במאה ה־21, משפיעות זו על זו ומושפעות זו מזו.

הצגתה לראשונה במוזיאון של ביאנלה רב־תחומית נובעת מתוך ההכרה, שבמאה ה־21 תחומי הקראפט השונים אינם פועלים בחלל ריק, לא מבחינת היחס לטכנולוגיות חדשות המשפיעות על תהליכי העבודה ולא מבחינת מקורות ההשראה והגירוי ליצירה. היבטים תרבותיים, חברתיים, אקולוגיים, פוליטיים ואחרים מהווים בסיס ליצירה בשדות השונים ובאים לידי ביטוי ביצירה בכל התחומים. אנו סבורים, שגישה רב־תחומית ותצוגה משולבת של האומנויות והעיצוב, המנסחות דיאלוגים חדשים ומבטלות היררכיות קודמות, תוכלנה לשקף במלואם את רוח התקופה ואת תחומי היצירה הדינמיים והמשתנים תדיר ולעשות עמם צדק.

ד״ר דבי הרשמן, סמנכ״לית ואוצרת ראשית: ״מוזיאון ארץ ישראל ימשיך לחגוג את מחויבותו לתרבות החומרית המקומית, בתערוכה מקיפה שתעסוק בהיסטוריה, בחדשנות טכנולוגית, באמנות ובעיצוב בזיקה לעבר־הווה ובמחשבה לעתיד. פרויקט חדשני זה, הנערך בפעם הראשונה בארץ, יכלול תערוכה מרכזית ותערוכות לווין שיתפרסו ברחבי חללי התצוגה של המוזיאון ובביתנים השונים. רוחב היריעה ישמש אבן שואבת לקהל מבקרים גדול ומגוון שיטיל זרקור מעצים על אמנות הקרמיקה ועל כל אחד מהתחומים השונים האחרים״.

במסגרת הביאנלה יתקיימו פעילויות בשיתוף הקהל של סדנאות, הרצאות ודו־שיח מפרה בהשתתפות מוסדות אקדמיים, אמנים ויוצרים מהארץ והעולם. התערוכה תלווה בקטלוג מקיף שיציג במבט רחב ומאיר עיניים תמונת מצב עכשווית של האמנויות הישראליות.

קול קורא להגשת עבודות התפרסם באתר המוזיאון; מועד אחרון להגשת עבודות: 30.4.

The post הביאנלה לאומנויות ועיצוב תל־אביב תתקיים לראשונה ב־2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי עידן, מה קורה?

הכל מצוין פה, ואצלך?

גם, לא רע בכלל. מזל טוב על שיתוף הפעולה עם אתא, נראה טוב! איך הוא קרה?

תודה. אחרי שהגשתי בשנה שעברה את פרויקט הגמר במחלקה לצילום בבצלאל, קיבלתי הודעה מדוד עדיקא, ראש המחלקה, על הזדמנות לפרויקט איתם, וככה נוצר השידוך

הוא הסביר למה? מה עניין אותם בפרויקט? ואולי תגיד גם כמה מילים על הפרויקט בהזדמנות זו

הפרויקט שם פוקוס על בני נוער – בנים – משכונות חדשות ממעמד הביניים בישראל (רוב הצילומים קרו בחולון). האזור הזה עניין אותי בתור אחד שהגיע ממנו, אבל לא הכיר אותו. האזורים ה״מודרנים״ – ככה הם מכונים – מייצגים סוג של סטנדרט חדש בישראל, שהותאם לאורח החיים של האוכלוסייה ולצרכים של חלקה. לאחר החשיפה של הפרויקט הבנתי שהמעצבת של אתא, יעל שנברגר, ביקרה בתערוכה ושהיא התעניינה בנערים. שלחתי לה הודעה עם הצעה לצלם קמפיין באותה רוח והתחלנו לעבוד

רגע לפני אתא: מה עניין אותך באותם בני נוער והשכונות החדשות? מה רצית ללכוד בצילומים?

גדלתי בשכונה יחסית ותיקה, עם האווירה הישראלית היותר קלאסית שאפשר לחשוב עליה: בנייה לא גבוהה, אדריכלות מגוונת, צבע, פחי אשפה והרבה עצים. במהלך השהות בצבא ההורים החליטו שהם רוצים לחדש ולעבור לאיפה שמתחילים לבנות. השכונה החדשה לא ידעה עדיין אופי וצורה ברורה, ורק בדיעבד אחרי הפרויקט הצלחתי לקלף עוד שכבות. היא חדשה ומפוארת, נבנתה על ידי קבוצת אדריכלים מצומצמת, כולה צבועה במונוכרום בז׳־חולי שמאפיין בנייה מודרנית, אין הרבה פחים בחוץ והעצים לא הספיקו לגדול.

הנערים ברחובות תפסו את תשומת הלב שלי, הרגשתי שדרכם אפשר להבין את אופי השכונה בלי סיפורים שיתאמצו לייפות. הצלחתי להבין שהאנשים עושים את השכונה, אבל שגם השכונה עושה את האנשים

מה שכן בולט בכל זה היו הנערים שיוצאים לרחובות לא רועשים מדיי. הם תפסו את תשומת הלב שלי, הרגשתי שדרכם אפשר להבין את אופי השכונה בלי סיפורים שיתאמצו לייפות. נחשפתי לנושאים של יחסי אוביקט וסוביקט ושל מוביליות חברתית והרצון להיות מנותבים, בזהה לאופי הבנייה וצורת החיים. הצלחתי להבין שהאנשים עושים את השכונה, אבל שגם השכונה עושה את האנשים

ואיך הם הגיבו כשביקשת לצלם אותם?

חלקם נורא התעניינו בצילום ובהזדמנות להיחשף, וחלקם הרימו גבה. אבל במהלך הזמן ההיכרות ביננו העמיקה והם הבינו יפה על מה אני מנסה לדבר, ובשכונה הזאת אנשים לא מתביישים לחשוף ואוהבים מאוד לדבר. חשוב מכך – הם הבינו שאני בעדם, ואין לי ביקורת כלפיהם. להפך: יש כאן אמון מלא בדרך שבה הם מנסים להיות מיוצגים וזו אחת הסיבות המרכזיות שבגללן צילמתי

עידן סימון

מתוך פרויקט הגמר במחלקה לצילום בבצלאל

מתוך פרויקט הגמר במחלקה לצילום בבצלאל

אז נחזור לאתא: יעל סיפרה לך למה היא התעניינה הפרויקט? איך היא רואה את הקשר שלו לאתא?

הרגשתי שהיא נותנת בי אמון מלא. תיאמנו שאבחר בגדים מהחנות, אבחר את הדוגמנים ואעשה כראות עיניי. הפורמט הזה היה מעולה בעבורי. היא לא הייתה צריכה להסביר לי למה, כמו שלא שאלתי וניסיתי למצוא סיבות. שנינו ידענו שהפורמט של הצילומים לא יהיה הפורמט הקלאסי והפרויקט שלי לובש את הבגדים ומדבר עליהם דרכו.

בתום הצילומים נפגשנו ודיברנו עם דימויים מולנו. מצאנו הקשרים מעניינים מאוד דווקא בגלל שזה מותג ישראלי – אריגים תוצרת ארצנו – והדיבור סביב בגדי הפועלים החדשים. אתא הוא מותג שנצרב בתודעה הישראלית כשם נוסטלגי המרפרר לארץ ישראל הישנה והטובה, אבל אנחנו חיים בעידן אחר. שנינו הצלחנו להתחבר  לקונטרסט שקורה כשהנערים (והנערות) לובשים את הבגדים ומצטלמים בלוקיישנים, שלחלקם חזרתי אחרי פרויקט הגמר.

כך זה נוגע בסוגיות ובשאלות כמו אנטי־יצור להמונים, הרצון להיבדל ולהיות מיוחדים לעומת הטריטורייה שבה כולם מבקשים להיות נכונים וממותגים. הוא מחזק את הנוסטלגיה דרך ״הנוף הישראלי החדש״ ומדבר על תרבות ועל שוני והשתנות

אתה יכול אולי לתת דוגמה יותר קונקרטית דרך צילום אחד או שניים, איך זה בא לידי ביטוי?

לדוגמה, הצילום בבריכה עם סירת הפדלים שכולם יושבים: בעברי, בגילם, עשור אחורה, זו הייתה בריכת ברבורים עם מים ירקרקים וצמחייה. כיום  זו בריכה עם סירות ברבורים ומזרקה; בזהה לשכונה עצמה. או בחירת הלובי כלוקיישן שמעניין אותי לצלם בכל פעם שאני מבקר את ההורים. זה ה״שלום שלום״ הראשון שלך כשאתה נכנס יותר פנימה. הילדים עומדים שם, לבושים בגדי אתא יום־יומיים, והסיטואציה יום־יומית בעצמה. 

בהשוואה לשוני הכה רב בין אופי המותג והאופי שהנוער בשכונה מייצג, מצאתי הקשרים דומים ומעניינים שנותנים קונטרה אחד לשני. הבגדים הם בגדים שלא רוצים להתבלט אלא פשוט להיות הבגד, להיות נוח, חלק, לביש, מעוצב יפה. הסיטואציה כביכול יום־יומית – טיול בסירת פדלים, השתהות בלובי של בניין, נסיעה על אופניים חשמליים – לכאורה פעילויות שמייצגות אנטי אסקפיזם, את המציאות.

אך המציאות עצמה – כמו הבגדים – מורכבת, גם אם מסכלים יותר מקרוב. לובי עם עבודות יקרות של גרשטיין ועצים טרופיים מפלסטיק, אגם עם מי כלור ומפל, נסיעה משותפת במטרה ליהנות בלי להגיע למקום ספיציפי. כשאני מסתכל על החיבור של כל אלה, אני שואל שאלות מעניינות ביחס לאופנה עכשווית דרך בני נוער- שהם הצעירים והמכתיבים. כשאני חושב על אופנה אני לא חושב על בגדים לבד אלא על כל האלמנטים שלוקחים בה חלק – צורת התבטאות, דיבור, הופעה, מבט, אוביקטים וכו׳

אז אני רוצה לשאול על המבט שאתה מפנה אל בני הנוער האלה, ועל החיבור שנוצר בצילומים בין מותג כמו אתא העכשווי אליהם: איך אתה לא נופל לקלישאת המבט התל אביבי על הפריפריה? על תחושת הניכוס התרבותי שהמהלך הזה עלול ליצור?

צריך לציין שהמעגל שהתמקדתי בו הוא סוג של תפר בין לבין, שבדרך כלל לא משתהים עליו; מן סוג של נקודת אמצע מאוד ספציפית, שמפספסים אותה. זו לא בועה תל אביבית עשירה ולא בועת פריפריה כמו שרבים דיברו על שניהם כבר. זו נורמטיביות ישראלית שאין עליה פוקוס יום־יומי בגלל שהיא כל כך שזורה במציאות. השילוב בין מעגל כזה לבין אתא יוצר תערובת חדשה ולא צפויה; מן טעם חדש.

אנחנו רגילים לראות את תל אביב המיוחדת, הזוהרת, את האנשים שלבושים צבעוני או את אלה שלבושים הכי קז׳ואל בכוונה. זו אטרקציה למי שמגיע מרחוק, אבל את האטרקציה הזו לא מעניין אותי ללכוד. בסופו של דבר אתא לקוחה מהתרבות הארץ־ישראלית, היא לא שייכת לתל אביב

אנחנו רגילים לראות את תל אביב המיוחדת, הזוהרת, את האנשים שלבושים צבעוני או את אלה שלבושים הכי קז׳ואל בכוונה. זו אטרקציה למי שמגיע מרחוק, אבל את האטרקציה הזו לא מעניין אותי ללכוד. השיח הזה מאוד מדובר. יכל להיות שתייר מבחוץ, בלי להתכוון, ידמה את זה טוב ממני ומצלמים אחרים. הניכוס התרבותי קורה דווקא כשהולכים לשולי החברה, למקומות הקיצוניים. אתא בסופו של דבר לקוחה מהתרבות הארץ־ישראלית, היא לא שייכת לתל אביב

יפה.

ושאלה אחרונה: משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת ושאתה רוצה להוסיף?

אני חושב שביצוע הפרויקט עם אתא דרך תוכן מהחיים האישיים הוא זה שהפך את העבודה למעניינת ומהנה בעבורי. כאמנים אנחנו צריכים לפתוח את הלב ולתת חתיכה מעצמנו ומהחיים שלנו. אחרת מה אנחנו עושים?

לגמרי

The post עידן סימון מצלם ל״אתא״ את הנוף הישראלי החדש appeared first on מגזין פורטפוליו.

חומוס קומפלט

יום עיון במסגרת התערוכה ״ZOOM על חומוס״ יתקיים ביום שני 11.2 בבית בנימיני בשעות 15:00-19:30. החומוס הוא אחד מסוגי המזון המשקפים באופן נרחב את הרב־תרבותיות המקומית ואת מגוון הפרשנויות לעיבודו ולצריכתו. יום העיון יעסוק בהבטים שונים הקשורים לחומוס וצריכתו בהקשר מדעי, היסטורי ותרבותי. בחלקו הראשון של יום העיון יידונו המשמעויות השונות המזוהות עם חומוס, השינויים שחלו בדפוסי צריכתו בישראל, יתרונותיו הבריאותיים ופיתוחים טכנולוגים המתבססים עליו, חומוס וחומוסיות ברשתות חברתיות ועוד.

חלקו השני של יום העיון יוקדש לחיבור שבין עיצוב לחומוס ולחוויה קולינרית. במהלכו מעצבים ושפים המשתתפים בתערוכה יספרו על המחקר שקדם לעבודתם, על תהליך העבודה והמחשבות שליוו אותם בדרך ליצירת אובייקט. בסיום הערב יתקיימו מיצגים אכילים. משתתפים: לירון צנחני, פרופ׳ רם רייפן, ד״ר דפנה הירש, יובל הולנדר, מוחמד עיכרמאווי, רונית ורד, דפנה נועם, דוד סדי, גלית שבו, לנה דובינסקי, דב גנשרוא, ליאורה רוזין, עופר זיק, אנה שפירו.

לבד ליפן

אחרי שנים שהיא יוצאת למסעות, כותבת, מציירת, חולמת ומגשימה כמעט לבד, ענת אור מגל מוציאה לאור את הספר המאוייר ״לבד ליפן – חתירה אל תנועת השבירה״, בעזרת קמפיין מימון המונים באתר הדסטארט. בחודש אפריל 2018 אור מגל נסעה לבדה ליפן. ״יום אחד נחתה עלי יפן״, היא מספרת. ״לא הבנתי למה אני רוצה דווקא לשם. לא עניין אותי לראות את פריחת הדובדבן או המקדשים, או לאכול סושי. לא הבנתי מה כן מעניין אותי, רק ידעתי שאני רוצה לנסוע, ולבד. אם אהיה פיוטית, אגיד שנסעתי לחפש את היפן שלי, ועל זה הספר״. הספר כתוב כמסה אישית, ומציע לקוראים להתלוות אלי אור מגל למסע, מהארץ ועד יפן, בין הרחובות הסואנים, המעיינות חמים, איי אמנות ומקדשים.

דבי אשרת. צילום: יובל חי, דני אשרת

ירח אדום בהרצליה

ירח אדום, תערוכת היחיד של דבי אשרת, תיפתח מחר (8.2) בחלל התצוגה של חנות הרהיטים לילו הום בהרצליה (אוצרת: טל פרנקל אלרואי). אשרת, מעצבת פנים ואמנית, משתמשת בשקיות תה חלוטות כמצע לעבודת רקמה אינטנסיבית. כמו בתערוכתה הקודמת, ״הכוס של האמא שלך״, גם בתערוכה הנוכחית היא עוסקת בגוף הנשי ובכוחות החברתיים והאטמוספרים שמופעלים עליו. מיקום התערוכה בחלל מסחרי שואל מהו עיצוב פנים, ומהו הפנים הזה שאנחנו מעצבים אותו.

יעל הורן דנינו, דיוקן עצמי

סולם מוצב ארצה בירושלים

התערוכה ״סולם מוצב ארצה״, שתיפתח ביום רביעי 13.2 בגלריה ביתא בירושלים (אוצרת: נוגה דוידסון), תציג את עבודתן של הצלמות יעל הורן דנינו ונגה גרינברג. שתי הצלמות הן נשים דתיות העוסקות ביצירה אמנותית במקביל לחיי היום־יום שלהן. בחירתן בצילום ישיר של סביבתן ושל אורח חייהן, היא בבחינת נקיטת עמדה אמנותית, דרך להתמודדות עם החיים הפועלת במקביל למישורים הרוחניים־דתיים בחייהן. העיסוק שלהן בבנאליות, ברגעי השגרה כנשים, כאימהות, כרעיות – והעמדתן של רגעים אלה כפריימים שדורשים את התייחסותנו כצופים – היא בחירה להציב את החוויה הנשית כסיפור שיש לדון בו.

נגה גרינברג, אחר הצהריים

The post הרשימה המשותפת // 7.2.19 appeared first on מגזין פורטפוליו.

מי? 

עדי ברנדה, 43, חי ויוצר ביפו. מרצה בבית הספר לאמנות רב תחומית שנקר ובמחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון.
אינסטגרם / פייסבוק

סטטוס זוגי

גרוש.

מה בצלחת? 

בגדול הכל. נהנה במיוחד מדגים וכל מני הבאים מהים אל הצלחת. נמנע מגלוטן. לא שותה קפה (זה לא טעים). מעדיף אוכל מבושל, בריא, צבעוני ומזמין.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם? 

Substance, התערוכה שלי שאצרו אורית מור וליאור גריידי, מוצגת כעת בלובי מקום לאמנות (ארלוזרוב 6 תל אביב). התערוכה ממשיכה קו עדין שתחילתו ב־New Order שאצרה רווית הררי, תערוכת יחיד שהוצגה לפני חצי שנה בגלריה P8.

התערוכה היא פעולה בחלל הגלריה, כזו המבוססת על ארכיון דימויים שאספתי ושנצברו לאורך שנים. מקור הדימויים הוא ממשי ולא דיגיטלי. בעבורי אופי החלל האפור של הגלריה (אפור 18 אחוז בצילום) הוא כלי קיבול המאפשר לקיחת סיכונים, לאסוף אליו פריטים, למיין אותם, לטפל, לנכס, לטעון במשמעות שונה ולהפיח בהם חיים חדשים.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

פייזל שיח׳, ג׳ף וול, רוג׳ר באלן. ב־2002 נפגשתי לארוחת בוקר עם וולפגנג טילמנס, הראתי לו עבודות ודיברנו. אני זוכר שהיה כיף ומעניין.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו? 

אני לא עובד כפרויקטור. יש כמה עבודות שהייתי מאוד שמח לראות בממשי, הן במידות גדולות מאוד וההפקה שלהן מורכבת ומצריכה בשקט 70 אלף שקל.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית? 

לפני שלושה חודשים בערך קניתי סווטשרט בצבע וניל בהיר עם הדפסים של נוצות. נוצות זה משמח ויפה בעיניים.

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

The post מה קורה // עדי ברנדה appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף Artsource.Online

בעודי נוהגת בפקקים של יום שישי בדרכי אל הסטודיו של מורן קליגר בתל אביב, תהיתי לגבי אופיה של האמנית שאני עומדת לפגוש והאישה שמאחורי היצירות המופלאות, שראיתי לא מזמן בתערוכת היחיד שלה שבעה פרימטים, שהוצגה בגלריית בסיס לאמנויות בהרצליה. למרות שחקרתי וקראתי מראש על קליגר ומקורות ההשראה שלה, הרגשתי שיש בה משהו עמוק יותר, אפל כמעט, שטרם הבנתי עד תום.

הגעתי לסטודיו שנמצא בקרית המלאכה: הוא מואר, קירותיו לבנים, ויש בו אוירה נינוחה ומינימליסטית שמדמה יותר סטודיו לאדריכלות ופחות מרחב עבודה של אמנית עסוקה. נפעמתי מהסדר ששרר בחלל – לא מה שציפיתי ממי שבילתה את החודשים האחרונים באור הזרקורים; התערוכה ״שבעה פרימטים״ נחלה הצלחה בקרב סצנת האמנות המקומית והביאה עמה תשומת לב ממבקרים, אוצרים, אספנים ומנהלי גלריות, ועם נעילתה היא נסעה לרזידנסי היוקרתי Cité internationale des Arts בפריז.

צילום: אלעד שריג

מורן קליגר. צילומים: מ״ל

כעת היא עובדת על תערוכת יחיד חדשה שתפתח בקיץ בגלריה נגא, חוקרת חומרים חדשים שקשורים לברית הישנה והחדשה, ומתנסה עם טכניקות המערבות אריגה ופיסול ביצירותיה. קליגר מספרת שהיא מעט המומה מתשומת הלב המחבקת, ושהיא ״עדיין לומדת איך לחבוש את כל הכובעים שאמנית בימינו צריכה לדעת לשאת; בתור מפיקה, משווקת, כלכלנית, יח״צנית, ובמקרה שלי״, היא מוסיפה, ״גם אמא״.

כשאני שואלת מה מקור ההשראה לציורים הפיגורטיביים הפראיים שלה, קליגר חוזרת לאגדות ילדים, מיתוסים, סיפורים תנ״כים ותרבויות עממיות. היא מסבירה לי שהיא משתדלת לערער על קודים חברתיים־מגדריים על ידי הצגת דמויות נשיות עם שיער גוף או בתנוחות חייתיות. הניגוד בין הדימויים העוצמתיים והפראיים העומדים במרכז יצירותיה לטכניקות העדינות והמרהיבות שבהן היא עושה שימוש מכוון ומחושב היטב; קווי עיפרון דקיקים, ציורים ענקיים המורכבים מאלפי פרטים מזעריים, רישומים מדוקדקים – האסתטיקה הנקייה והמדוייקת משמשת מלכודת דבש שמטרתה ללכוד את עיני הצופים, להזמין אותם להתבונן מקרוב, רק כדי לחשוף בפניהם את ״האמת המכוערת״ שאיתה קליגר מבקשת לעמת אותם. 

כאמא לשניים היא מודה שחווית הלידה היתה, במובן מסויים, נקודת מפנה ואחד הגורמים החשובים והמשפיעים ביותר על האמנות שלה; לפניה היא התעסקה בעיצוב גרפי ויצירותיה היו פואטיות ונאיביות יותר. ״בעולם של היום זה נשמע כמעט הגיוני שנוכל להזמין את הצאצאים שלנו באינטרנט״ היא אומרת, ״ואז פתאום מגיע הרגע הזה, כשאת כורעת ללדת, ומרגישה כמו חיה פראית; הרגע שבו את חוזרת ליסודות ומתחברת לטבע. זה נשמע כמו קלישאה, אבל שם הבנתי שלידה היא אחת החוויות היחידות בחיים של אישה ששווה בין כולן, ללא הבדל של גזע, תרבות או מעמד חברתי״.

בהמשך, היא מתוודה שהאמהות מביאה עמה רגעים מורכבים שאליהם אי אפשר להתכונן מראש. ״מוטיב שחוזר על עצמו בעבודותי לא פעם, הוא הניגוד בין האהבה העזה של אמא לילדיה, האינסטינקט החייתי המבקש לגונן עליהם אך באותה נשימה עלול גם לפגוע ולהרוס״. כך לדוגמה, ״זאב אפור מצוי״ משנת 2011, אחת מעבודותיה האיקוניות של קליגר, המציגה זאבה עם רגליים וידיים אנושיות כורעת בעמידת שש, מדגישה את הציפייה הדואלית של החברה מנשים: להיות עדינות ואגרסיביות בו זמנית.

בעבודה ״ללא כותרת״ משנת 2013, הדמות המרכזית אמנם נראית נשית יותר, אך היא שוב ניצבת בעמידת שש, מסביבה יערות, כשהיא אוחזת בשיניה גור זאבים. אין זה ברור האם היא מצילה את הגור מצרה או צדה אותו בעצמה, וקליגר מבקשת להשאיר את הספק לפירושם האישי של הצופים. לסיום, הקופים האנושיים גדולי־הממדים שכיכבו בתערוכה האחרונה של קליגר מרשימים בגודלם והצגתם בקופסאות זכוכית ענקיות מזכירה כלובים בגן חיות או דיורמות ממוזיאון טבע. בצורת ההצגה הזו, האמנית מכתרת את הצופים ביצירות ויוצרת קשר ישיר בלתי נמנע ביניהם.

היא מספרת לי שלעיתים קרובות אנשים מופתעים כשהם פוגשים אותה, ״הם לא מבינים איך בחורה עדינה וביישנית כמוני יכולה ליצור עבודות כל כך בוטות ומלאות רגש. אבל זה בדיוק העניין באמנות שלי, וגם בי עצמי – הקו הדק שבין להיות אדם מאופק בעולם מתורבת ולהיות חיה פראית. בין טבע ותרבות״.

יצאתי מהסטודיו שלה ונתקפתי דחף עז פתאומי. הושטתי יד לתיק, חיטטתי בו עד שהוצאתי את הטלפון וחייגתי את עשרת הספרות שהאצבעות שלי מכירות בעל פה. מצידו השני של הקו ענתה לי אמא. 

–

הכתבה התפרסמה לראשונה בגרסה אחרת במגזין של Artsource.Online
לקריאת כל הכתבות של שיחת סטודיו בפורטפוליו לחצו כאן

הסטודיו בקריית המלאכה

The post שיחת סטודיו // מורן קליגר appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי לירון, בוקר טוב. מה קורה?‎

בוקר טוב (:‎ טוב מאוד‎. ואיתך?‎

גם! לפני הכל נדמה לי שהשאלה הראשונה צריכה להיות איפה את אוהבת לאכול את החומוס שלך (ואיך)?‎

חושפת פה סוד, שחומוס הוא לא מאכל קבוע שלי, אבל אני במרכז אני נאמנה למדי לאבו חסן, ובסביבות ירושלים לחומוס באבו גוש – אבל המקורי (: ותמיד מזמינה מסבחה‎ בתוספת חריף בצד כמובן, והרבה…‎ אבל השבוע גיליתי אחד חדש שטרם ניסיתי – ויש סיכוי שהוא הולך לנצח‎

הו! אז גם אני אצא מהארון, ואגיד שאף פעם לא הבנתי את ההתלהבות מחומוס, ושאני מעדיף בהרבה טחינה…‎

צוחקת בקול רם (: טחינה נמצאת אצלי גם בתפריט, אבל זה לצרכים שונים של המשתמש…‎

יפה. ואחרי שעשינו את הגילוי הנאות המתבקש, מאיפה הגיע הרעיון להקדיש בבית בנימיני תערוכה לחומוס?‎

מהמקום שמגיעים ממנו כל הרעיונות‎. כששלומית באומן ביקשה ממני לאצור תערוכה שעוסקת בקולינריה, היא סיפרה לי על נושא העל של בית בנימיני, שמוגדר כתרבות מקומית וחומרית – אז הניסיון היה לקשור בין זה לבין עולם התוכן של הקולינריה, ולטייל גם דרך נושא שרלוונטי בעולם המדע היום‎. וחומוס, איך לומר… הוא הרבה יותר מהממרח הים תיכוני (:‎

באיזה מובן הרבה יותר?‎

במובן שפחות מתייחסים במדע לנושא הכה פופולארי – הממרח (ופוליטיקת מי הראשון שהכין אותו) – ומנתחים וממצים את היתרונות שלו כפרוטאין איכותי, ולפרוטאין איכותי יש ביקוש גבוה‎. אני חושבת גם שבתור מקום שכל כך עוסק בחומוס, אנחנו יודעים עליו מעט מאוד, על המקורות שלו, ההשפעות וכו׳. זה מידע שלרוב נמצא בירחונים מדעיים, אבל פחות נחלת הכלל‎

לירון צנחני

אם כך מאיפה התחלת?‎

אחרי שהקונספט היה ברור לי, התחלתי מהמדע בעיקר, ומשיחות עם מדעני תזונה מהפקולטה לחקלאות, ארכיאולוג שעוסק גם בחומוס, מומחה אגרונומיה לחומוס‎; כלומר מהפרופסורים (:‎

רציתי לראות מה יש לקשור שם לעולם העיצוב, והיתה המון אינפורמציה רלוונטית. כינסתי מעצבי מוצר, מעצבים קרמיים, שפים והמדענים – והחלטתי שבתערוכה – שמתקיימת בשיתוף פעולה עם הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית‎ – תהיה מעין תעודת זהות לעבר של החומוס, תמונה על ההווה דרך כלים, וקריצה לעתיד של השימוש בו, דרך המיצגים האכילים‎. כך שיש בתערוכה שלושה רבדים, שכולם נוגעים בחומוס מנקודת מבט שונה‎

יכולה לתת דוגמה או שתיים מכל רובד?‎

כן. הרובד הגרפי שמלווה את התערוכה עוסק באינפורמציה המדעית, ההשפעות של חומוס על הגוף שלנו, מה היה מיוחד בתהליך הגידול שלו, זנים וכו׳. הרובד של הכלים מדבר בעיקר על חווית השימוש והאכילה של החומוס דרך יצירת אינטראקציות בכלים שחלקם עוסקים ב״שיטה״ לאכילה – כמו ״בדוך או בסיבוב״, או כלים שההשראה להם לקוחה ממה חומוס עושה לנו בגוף. ‎

המיצגים האכילים ושני המתכונים שפותחו מחומוס (הגרגר – לא הממרח) הם הרובד השלישי, שבו מוצג גם מתכון חדש שמתייחס לחומוס מזווית אחרת וגם חווית אכילה שפותחה בעבורו, לדוגמה צליית מרשמלו על אש, או סוג של ביצת הפתעה עם מוס משולב חומוס‎

ביצת הפתעה עם מוס משולב חומוס‎?!?!?!

דפנה נועם ושף דוד סדי, קפסולת חלבון מלא

זה נשמע חריג – השילוב של חומוס עם מתוק, אבל שף קונדיטור אנה שפירו ושף דוד סדי‎ צלחו יפה את המשימה (:‎  הקונספט היה קפסולת בריאות, ולהשלים את החומוס עם טופינג שהוא פחמימה ממקור של דגן – מה שהופך את זה לחלבון מלא‎. ולכן אגב נהוג לצרוך את החומוס עם פיתה‎

יכולה לתת עוד דוגמה ספציפית או שתיים ממה שעשו המעצבים? ‎

שולי שטראוס עיצב מגש שמייצג מרחב אכילה לחומוס לפי כל הטקס – מקום לממרח, מקום לתוספות, ומקום לפיתה, כשיש לפיתה בית בחומר שסופח את האדים כשהיא מגיעה חמה – אז איכותה נשמרת. זה מיסגור שמעלה ניחוח קיבוצי‎. עבודה נוספת של עופר זיק מתייחסת לשיטות האכילה ״בדוך או בסיבוב״ – ומאפשרת את שני המנהגים באותו המרחב‎.

שולי שטראוס, חומוס קומפלט

עופר זיק, אדונים ומשרתים. בתערוכה

מיצג נוסף של איריס זהר ודוד הלל עסק ב״השאלות״ התרבותיות שמקושרות לחומוס‎ ובכך שהכלים הפשוטים שבהם מגישים בדרך את החומוס לא מסמלים את העושר של התרבויות העומדות מאחוריו – הם הקרינו פטרנים שונים על צלחת אחת שכל פעם התחלפו, השלבו והתערבבו אחד עם השני‎

אז מכל ההרפתקה הזו, מה למדת? ואולי ספרי קצת איך זה מתקשר לעשייה שלך מסביב?‎

למדתי שחומוס זה אחלה גם בלי קשר לממרח, למדתי שכשמכירים יותר את התכונות של האוכל ואת הסיפור שלו – מתאהבים בו יותר, זה עושה גם משהו לגוף ונותן השראה להשתמש בו בצורה יותר חכמה, והבנתי שהיום צריך את זה – את ההעמקה במה אוכלים‎.

כל העשייה המקצועית שלי היא סביב אוכל והמטרה לייצר לאנשים דרכים להשתמש באוכל ככלי לחיים טובים, אז כמעצבת ויוצרת בתחום, התערוכות האלו הן דרך לתקשר ידע, חוויות אכילה וכיוונים לשאוף אליהם עם אוכל‎. ומסתבר שאני אוהבת חומוס יותר ממה שחשבתי‎. בגדול, אנחנו בנויים מאוכל, אז עדיף ״לאכול יפה״ (:

לירון צנחני ושף קונדיטור אנה שפירו, מדורת השבט

תגידי משהו על יום העיון שיתקיים מחר (שני 11.2)?

יום העיון שמארגנת שירה סילברסטון הוא סביב נושא התערוכה והחומוס, וגם שם הולכים לדבר על חומוס מנקודות מבט שונות – מדען תזונה שחוקר חומוס ידבר על היתרונות וההשפעות שלו על הגוף; כמה מהיוצרים בתערוכה יציגו אנקדוטות מתהליך הפיתוח והרעיון העומד מאחורי הכלי; וגם בפן התרבותי־תקשורתי יהיה יצוג מעניין, של רונית ורד ושל בן למשפחה שמכינה חומוס כבר המוןןןןן שנים.

אז זו הזדמנות טובה להבין יותר לעומק ולדבר קצת עם יוצרים – כשבסוף יום העיון אנו מפעילים את המיצגים האכילים פעם נוספת – אז אפשר יהיה לטעום את שני המתכונים שפותחו (המיצג מופעל על ידי השפים והמעצבים שעבדו איתם)‎. כי אי אפשר תערוכה על אוכל בלי לטעום…‎

יפה! משהו חושב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

ברכת תאכלו יפה (:‎

The post לירון צנחני: חומוס, איך לומר, הוא הרבה יותר מהממרח הים־תיכוני appeared first on מגזין פורטפוליו.

״איתרע מזלך והשארת אחריך 200 אלף מתים. וכיצד יאזור אדם כאב המקיף 200 אלף חיי אדם? וכיצד יתחרט אדם על מותם של 200 אלף? לא רק אתה אינך מסוגל לזה, לא רק אנחנו איננו מסוגלים לזה, אף אדם אינו מסוגל לזה״.

מילים אלו הוחלפו במכתבים בין גיתר אנגס, פילוסוף יהודי־גרמני ובעלה הראשון של חנה ארנדט, לבין קלוד אתרלי, טייס חיל האוויר האמריקאי שנטל חלק במשימת ההפצצה הגרעינית בהירושימה. כמי שהחזיק בנטל של כוח הרסני זה, אתרלי מצא עצמו בהמשך חייו נכנס ויוצא מאשפוזים פסיכיאטריים. אנגס מצא עניין במקרה של ״הפיילוט״ והחל עמו דיאלוג בהתכתבות, בדבר כוחה של הטכנולוגיה – אותו פלא מעשה ידי אדם – להביא להרס של יוצריה.

יורם רוזוב

ספר המאגד את חלופת המכתבים הזו הגיע לידיו של רפי אתגר, אוצר מוזיאון על התפר בירושלים, שהחליט לאצור תערוכה שבמרכזה מקרה הירושימה, לצד שאלות על מוסר, על אנושיות ועל היעדרה, על הנתפש ועל הבלתי ניתן לתפישה בנפש האדם. התערוכה זכתה לשם הספר – ״השאלה של הירושימה״ (גיתר אנדרס, הוצאת רסלינג).

החלל הראשון במוזיאון מוקדש כולו לציורים מהפנטים של יורם רוזוב. רוזוב מתמקד בדמות הטייס, שאותו הוא מתאר בטכניקות שונות. הדמות קפואה, מונומנטלית בנוכחותה. במשיכות מכחול קצרות וקצובות מתוארת דמות אנושית שפניה מכוסים מסיכת טייס, מוחקת את האדם שתחתיה ומציפה את משל האדם־מכונה, מהותו היא מעשיו. רוזוב מצייר תקריבים של הטייס, של טורסו מוגן ושל צינור נשימה. אנו מוזמנים להתפעל מפאר היצירה, מהעל־אדם שנשלח למשימה. החדר כולו משמש כהקדמה לסיפור, מוקדש לדמות הטייס שפתח את סיפור ההפצצה.

בחלל הסמוך מוצגת עבודת וידאו של שירין אבדיניראד. לא קל היה להביא לירושלים את שתי עבודותיה של האמנית האיראנית; הפוליטיקה לא חסה על עולם האמנות (בשנה האחרונה הוצגו בארץ עבודות ופורסמו טקסטים של אמנים ממדינות ערב ללא ידיעתם וללא אישורם, כאילו המצב אינו נפיץ מספיק). על רקע הרגישות הגדולה שבשיתוף פעולה עם גוף תרבותי בירושלים ובישראל, אבדיניראד לא ששה לתת את אישורה. לבסוף, העבודות הובאו בחסות אספנית גרמניה שרכשה את העבודות מהאמנית והשאילה אותן למוזיאון. רק על נושא הידיים שהפוליטיקה שולחת אל השדה המוזיאלי אפשר לאצור תערוכה שלמה.

עבודת הווידאו ״מעבר לזמן״ מלווה בטקסט של האמנית, שמסבירה את היצירה על רקע מלחמת איראן־עירק: ״עבורי, המוות של אלה שמתו על קידוש השם לא ייצג את אובדן הגוף הפיזי, אלא את המעבר שלו למצב של רוח״ היא כותבת. ״מעבר לזמן״ היא יצירה עדינה על טרנספורמציה של היפרדות הגוף מהרוח; צילום של קסדה עטופה כולה קרח נמס בהרצה מהירה. הקסדה מונחת הפוכה, כסימבול לנופלי המלחמה, והניגוד העז שבין האור לצל, לצד חומריותה המחוספסת, מקנה לה מראה של ירח. אותו ירח שבעולם האסלאם מניע את ציר החיים.

כיצד אנו יכולים לזכור אימה מוחלטת

עבודת וידאו בולטת נוספת היא עבודתו של אנסלם קיפר, המתכתבת עם שיריו של פאול צלאן. בשקט אבסלוטי ובצילום באיכות ירודה, מתוארות כפולות ספר של צילומי נוף בשחור לבן. נופי טבע אירופאי דוגמת יערות, שדות ונחלים מחוררים, נחרכים ונצרבים על ידי האמן, כאקט המביע את ההיסטוריה שפקדה אותנו.

חוזקה של העבודה הוא לא בפעולת ההרס עצמה, אלא בצילומה. כפולות הצילומים ההרוסות נחשפות כל אחת בתורה באופן רפטטיבי ואיטי; זום אאוט ממרכז היצירה חושף תמיד כהפתעה את החלקים החרוכים, מבקש להתמקד כל פעם מחדש בנושא ההרס. גם האיטיות שבה המצלמה זזה תורמת לדיוק התחושות באמצעות חיקוי הדרך שבה נוהגים לצלם אוביקטים ארכיוניים. קיפר מעיר על זיכרון ועל דרך התצוגה שלו, תוך שהוא מעלה את השאלה כיצד אנו יכולים לזכור אימה מוחלטת. זו גם אחת מהשאלות של מקרה הירושימה.

אנסלם קיפר

לצד עבודות המרחיבות את הדיון והעיסוק במה שלעיתים אינו נתפש, התערוכה מכילה עבודות שתרומתן לכך מוטלת בספק. מרבית העבודות בקומה העליונה של המוזיאון מעלות תחושה כאילו הודבקו שם לצורך נפח, ואינן תורמות להרחבת הדיון. יצירת הווידאו של האמן היפני יושידה שיגנובו מציגה נופים ממולדתו, המתוארים בצבעים פסיכדליים, ככל הנראה תוצאה של ניסוי אופטי עם מצלמה. העבודה תמוהה ואינה נמנית עם אותן עבודות שפשטות המסר מחמיאה להן. התחושה היא שהמסר נעדר, או שהודבק.

אם לא די בכך, הטקסט המלווה אותה טוען שגלי האור והצבע בעבודה ״עשויים להתפרש כקרינה רדיואקטיבית או כגלי אנרגיה מתפרצת בעוצמת קרינה תרמית, שעשויה לגרור בעקבותיה שריפות או אסונות אחרים״. נראה כי הדמיון משחק פה תפקיד מפתח, שהרי בשורה הבאה מתוודה הטקסט ומתאר את תיאור הנוף בעבודה כלא יותר מניסוי פיזיקלי ואסתטי בתנאי צילום שערך האמן.

התפישה הצרה והפשטנית מורגשת גם בסדרת הצילומים של ויה לבדובסקי, ״שאגה״, שנראית כמו אוסף של דימויים מכווני אווירה־מטרידה ותו לא. הקישור הדל אל נושא התערוכה פוגם בהתרשמות שאפשר ליצור תערוכות שבהן התוכן מתעלה מעל לכותרת הממסגרת אותן. התערוכה קרובה להמנות עם אלו.

ויה לבדובסקי, שאגה

ארז ישראלי, אדמה נמוכה

עם זאת, שתי עבודות בסופה של התערוכה מחזירות את האמון בה; עדר ראשי אדם עשויי בטון והפוכים, מחוברים אל מקל הליכה, ממגנטים את המבט ודורשים השתהות. זו יצירתו של ארז ישראלי, ״אדמה נמוכה״. החומריות המרכיבה אותה ומראה ההמון נדמים כקבר אחים בהריסות, מקלות ההליכה נועדו לאלו שאיבדו הכל ונגזרה עליהם הנדידה, ואילו הראשים ההפוכים עשויי הבטון מדמים את המוות, יצוק אל האדמה. זו עבודה שמדברת את ההרס האנושי באמצעים שהוא עצמו יצר, שעמם הוא בונה עתיד וכמוהם הוא נהרס.

העבודה השנייה היא זו הסוגרת את התערוכה: אוליבר פיטש יצר וידאו ובו נופי שמים מלאי עננים, נחצים במהירות גבוהה כמבט ממטוס או פצצה. לצלילי השיר because של הביטלס, נגמר החוט התמטי שעליו בנויה התערוכה, זה שהתחיל בדמות הטייס ומסתיים כעת במטוס ההפצצה. התנועה המהירה, אור השמש החזק וצורות העננים, מעניקים תחושת רווחה, מנקים את העיניים מהדימויים הקשים וכמעט שמשכיחים את הזוועה.

אי אפשר שלא להתמסר לרגע הזה, רגע לפני הטלת הפצצה. בגלל שהעולם עגול, בגלל שהשמיים כחולים, בגלל שהרוח חזקה – הביטלס מלווים את היצירה ברקע, מנסים לענות על השאלות שנדונו בתערוכה בכלל ובשאלה של הירושימה בפרט. התשובות שהשיר מעניק, כמו התשובות שהאנושות מעניקה לעצמה על מעשיה, אינן מספקות.

The post הירושימה ושאלות אחרות במוזיאון על התפר appeared first on מגזין פורטפוליו.

קבוצת מעוצב ירושלמי – דור ההמשך קוראת למעצבים ואמנים ירושלמים להשתתף באירוע השקת פעילותה. האירוע יתקיים בתחילת חודש אפריל 2019 ב״סינמה הוסטל״. אפשר להגיש הצעות בשני מסלולים:

1. השתתפות בתערוכה ״חלון ראווה לירושלים״: יש לשלוח עד שלושה צילומים ו/או רעיונות של יצירות אמנות (דו או תלת־ממד) העוסקות בירושלים (גודל עד 50 ס״מ). אנא ציינו שם מלא, כמה מילים עליכם, פרטי התקשרות, גודל העבודה, וקישור לפורטפוליו. יש לציין אם העבודה דורשת הצבה מיוחדת.
2. השתתפות בדוכני היריד: יש לשלוח ארבע תמונות של מוצרים למכירה בפורמט JPEG, רזולוציה 150 DPI. נא לצרף טקסט קצר (כמה משפטים) שמתאר את אופי היצירה שלכם + כמה מילים עליכם. על המוצרים להיות עבודת האמן/המעצב בלבד!

את ההצעות יש לשלוח למייל jerusalemdesignmix@gmail.com עד ליום חמישי 28.2. יש לציין בשורת הנושא באיזה מהמסלולים אתם מעוניינים להשתתף. רצוי ומומלץ להגיש הצעות לשני המסלולים במקביל.

ההשתתפות כרוכה בתשלום עבור כיסוי הוצאות הפקת האירוע בלבד. תשובות ישלחו עד לתאריך 7.3.

The post קול קורא: מעוצב ירושלמי – דור ההמשך appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי מיכל, בוקר טוב. מה שלומך?

טוב מאד מה איתך?

גם. לא רע בכלל. מזל טוב על התערוכה החדשה בסדנאות האמנים תל אביב: ״חדר חזרות״. קודם כל אהבתי את השם!

תודה. לפעמים הכי ישיר יוצא הכי טוב

תגידי עליו משהו? כי נראה לי שבמקרה הזה השם הוא סופר עקרוני

נכון: התערוכה היא ממש חדר חזרות. הפסלים שבניתי בחלל משמשים אותי וקבוצה של רקדנים למחקר גופני. אנחנו מגיעים לשם לעשות חזרות ולבדוק מה האפשרויות שיש לגוף שלנו, כשהוא נמצא בתוך הפסלים. כל אחד והגוף שלו, כלומר

ומה קורה כשאתם לא נמצאים שם? או שתמיד כשאפשר לבוא לבקר קורה משהו בחלל?

כשאנחנו לא שם התערוכה מזמינה את המבקר להיכנס לפסלים, לבחון את עצמו ביחס אליהם ולעשות גם חזרות אם מתחשק לו

מיכל סופיה טוביאס, חדר חזרות. צילומים: טל ניסים

אז בואי נלך צעד אחד אחורה ותספרי על התהליך: מאיפה הגיע הרעיון? מה מושך אותך במחקר גופני? וכן הלאה

זה אפילו כמה צעדים אחורה

בעבר שלי הייתי רקדנית וגם נערת טרפז וכל העיסוק בגבולות של הגוף היה חלק מאד משמעותי מהחיים שלי. אחר כך עברתי לאמנות פלסטית ואיכשהו חשבתי ששמתי את כל העולם הזה בצד. בעבודה האחרונה שלי, שהצגתי באוסף קופפרמן, קרה לי דבר מוזר. במקור תכננתי פסל קיר שתהיה בו מעין מערת קבורה, שהתכתבה עם מערת קבורה באזור, אבל החיים כמו החיים נכנסו לי לתוכניות והעבודה התחילה להשתנות לי בלי שהתכוונתי.

אנשים ביקשו להיכנס לעבודה והבנתי שמשהו טוב קורה לעבודות שלי, כשהן מאפשרות את המפגש הזה. מהרגע הזה היה לי ברור שאני רוצה לקחת את היחסים האלו של פסל גוף, צעד אחד קדימה

סבתא שלי נפטרה בהמלך הבנייה ופתאום נהיה לי נורא חשוב שגודל המערה יהיה ביחס לגודל שלה. היא הייתה מאד נמוכה ככה שהמערה הייתה גם די קטנה. דבר הוביל לדבר ופתאום השאלות הגופניות התחילו להציף. אנשים ביקשו להיכנס לעבודה והבנתי שמשהו טוב קורה לעבודות שלי, כשהן מאפשרות את המפגש הזה. מהרגע הזה היה לי ברור שאני רוצה לקחת את היחסים האלו של פסל גוף, צעד אחד קדימה וזה מה שאני מנסה לבדוק עכשיו באופן יותר מוצהר

נערת טרפז!

התרשמתי. ספרי על הפסלים בתערוכה הנוכחית: מה התהליך? מה את לוקחת בחשבון? כמה ברורה לך התוצאה הסופית לפני שאת מתחילה לעבוד?

בסדנאות האמנים בניתי שני פסלים חדשים. הצורה העקרונית שלהם הייתה לי ברורה מההתחלה: אחד דומה לפסל בקופפרמן, אבל מאפשר כניסה של שני גופים יחד מתוך רצון לחקור שאלות של דומות ושונות, והפסל השני כבר מתחיל סדרה חדשה של פסלי עמידה שמקור ההשראה המרכזי שלהם הוא מומיות וסרקופגים מצריים. זאת הייתה נקודת המוצא, אבל מה שקרה אחר כך זה שהזמנתי את הרקדנים למדידות.

בכל פעם בדקתי איך הגוף שלהם נראה בתוך הכוכים והחורים; כמה נוח להם וכמה צפוף. לרגעים הרגשתי שאני תופרת להם שמלת כלה: מצרה, משנה, מדייקת את הצורות. אבל בניגוד לשמלה, כאן המטרה הייתה לייצר דווקא חוסר נוחות, מגבלה שממנה ייצאו התנועות

לא שהתשובה מאוד משנה לי אבל זה לא יותר כוריאוגרפיה מפיסול?

לא. שבמובן מסוים את פועלת פה ככוריאוגרפית ולא כפסלת

יש בזה בהחלט מהכריאוגרפיה אבל אני כמובן לא מתיימרת לקחת על עצמי את העמדה הזאת. מה שדווקא מעניין אותי בתנועות, ואחר כך בווריאציות התנועתיות שמתחברות, זאת הפעולה האינסטינקטיבית. המרחב של הפסל הוא צפוף ולא נוח, ולכן הגוף באופן מיידי מחפש מוצא, דרך למקם את עצמו טוב יותר. אלו לא תנועות שבאות מהראש, מהמחשבה על תנועה, אלא משהו מאד ראשוני; כמעט מתגונן. נראה לי שאני מחפשת לייצר פלטפורמה, אבל מבחינתי כל התהליך של יצירת המחול הוא תהליך שאני והרקדנים שווים בו. זו היצירה של כולנו

המרחב של הפסל הוא צפוף ולא נוח, ולכן הגוף באופן מיידי מחפש מוצא, דרך למקם את עצמו טוב יותר. אלו לא תנועות שבאות מהראש, מהמחשבה על תנועה, אלא משהו מאד ראשוני; כמעט מתגונן

מעניין. ויש לך עניין ביצירה שנוצרת כתוצאה מהחזרות? כלומר, שבשלב מסויים – בסוף התערוכה? – תוכלו להציג את ״חדר החזרות״ המופע?

בהחלט! התערוכה הזאת מבחינתי היא נקודת התחלה לפרויקט גדול יותר. כמובן שבסוף התערוכה הנוכחית נעשה מעין מופע של סיכום מחקר, אבל המטרה היא לצאת לתהליך של גילוי שבסופו אני מקווה תהיה תערוכה עם יותר פסלים, יותר רקדנים ומופע באורך מלא. בקיצור יש עוד הרבה עבודה

איזה סוג של תגובות קיבלת מהרקדנים?

לשמחתי הרבה תגובות ממש טובות, יש כנראה משהו בפסלים שמזמין אותם לבדוק ולבחון. גם הקונסטרוקציה האחורית של הפסל מאפשרת הרבה דברים וזה הופך בשבילם להיות מעין חצר משחקים של הגוף. זה כמובן מאתגר ויש רגעים לא פשוטים בתוך הפסלים, שלעיתים נראה כאילו הם כולאים את הגוף אבל בסך הכל האווירה מאד חיובית. אני מקווה ומאחלת לעצמי ולפסלים שגם הקהל שבא לראות את התערוכה חווה את הפסלים באופן המשחקי הזה. זו באמת הזמנה לכולם, ולא רק לרקדנים

את יודעת, כשראיתי בהתחלה את התמונות ששלחת לפני הפתיחה, היה לי רגע שבו האנשים בתוך הקירות קצת נראו לי כמו המשך של ״קיר נושא״, התערוכה שהצגת בבסיס ב־2016. את רואה קשר בין התערוכות? זה המשך? התפתחות? משהו אחר לגמרי? כל התשובות נכונות?

זה בהחלט קשור וזה נורא משמח אותי שאתה שואל את זה כי המדיום אמנם השתנה (צילום לפיסול ותנועה) אבל הנושא מבחינתי הוא תמיד אותו נושא. אז צילמתי קירות במוזיאונים אחרי שפירקו את התערוכה, ועניינה אותי הנוכחות הנעלמת של האמנים: איך היא מטוייחת לקירות כמו גם איך היא פוצעת אותם.

באיזשהו רגע הבנתי שכל ההתבוננות הזאת בפירוק ובקירות של אחרים, כמו שאומרים, מזמינה אותי באופן הכי אורגני להתחיל לייצר את הקירות שלי. זה התחיל בתערוכת הגמר שלי בתואר השני של בצלאל: שם החור בקיר היה עדין מנומס יותר ועדין. ואז איכשהו החור נפער וגדל ונהיה הקבר של סבתא שלי ועכשיו יש את זה. אז מבחינת גודל קונקרטי החורים גדלו ונעשו בוטים יותר או ברורים יותר. אבל בעבורי החור הקטן בצילום של הקיר של גדעון גכטמן היה תמיד עצום כמו החור בעבודה הנוכחית ששני גופים שונים יכולים להיכנס אליו

אני כבר סקרן לראות את החורים הבאים!

גם אני

יפה. אז מה מתוכנן עד שהתערוכה ננעלת?

ביום שבת (16.2) תתקיים בשעות 12:00-13:30 חזרה פתוחה לקהל (בסדנאות האמנים), שזה אומר שבזמן שעות הפעילות של הגלריה אני והרקדנים נהיה שם. זה לא מופע אבל מן הסתם יש לזה ממד פרפורמטיבי. וביום האחרון של התערוכה, שבת ה־2 במרץ בשעות 13:00-14:00, יהיה סיכום מחקר, שזה כבר יהיה הרבה יותר בגוון של מופע

נייס. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

רק לומר שוב שכולם מאד מוזמנים להיכנס לפסלים. כל מקרה לגופו וכל גוף בדרך שלו

The post מיכל סופיה טוביאס פיסלה חדר חזרות בסדנאות האמנים appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי דוד, מה קורה? מה שלומך?‎

שלומי מצוין. עייף ומתרגש כאחד‎

אני יכול להבין, זו באמת הרפתקה. ואני חייב להגיד שכשנפגשנו לפני שנה וחצי והצעת לי לכתוב במגזין שאתה עובד עליו, אמרתי לעצמי בלב ׳הנה עוד יוזמה מקסימה שאין לדעת מה יעלה בגורלה, ומה הסיכוי שהוא יצליח להרים את זה׳. והנה, יצא גיליון אחד, ועוד אחד, ושניהם נראים מהמם. אז לפני שמתחילים: כל הכבוד. באמת‎

תודה רבה. גם לי היה קשה להאמין. אחת הסיבות להצלחה בלהוציא שני גליונות (ועכשיו עובדים על השלישי) היא שמצאתי שותפים טובים (רועי לוטן, אסף דגן, קאסי אריסון, ניב אלכסנדר) שעזרו לגבש את החזון, להדק את התכנים ואת העיצוב ולהוציא את כל זה לפועל

דוד חליבה והמגזין. צילומים: דור קדמי

אז בוא נלך שנה וחצי – או יותר – אחורה: מאיפה הגיע הרעיון להוציא מגזין על תרבות מקומית באנגלית? ‎

המגזין אכן התחיל כרעיון. והוא אמנם יוצא מישראל אבל הוא לא רק על ישראל. כולנו הרגשנו חיבור לתרבות ולאסתטיקה האזורית, למרות שכל אחד מאיתנו בא מרקע שונה. אנשים בעולם מכירים או שמעו על האזור מזווית מאוד מסויימת, לאו דווקא חיובית. אנחנו חושבים שאפשר לספר סיפור אחר על האזור ואפשר לומר שהמגזין בא לבחון ולאצור את התרבות המקומית בתחומי העיצוב, האופנה, התרבות והקולינריה ללא קשר לאמונה דתית או לאום

אפשר לעשות את זה? אפשר להפריד? או שפשוט מה שאתה אומר זה שיש הרבה יותר מחבר ודומה אצל כל מי שגר במרחב של הארץ המובטחת…‎

אני חושב שאי אפשר להפריד: יש הרבה דברים שמחברים אותנו למקום ולאזור שאנחנו חיים בהם, וגם שמחברים בין האנשים. גבולות יש בין מדינות, אבל בכל מה שקשור לתרבות ולחיי היום־יום, הגבולות מתערבבים ומושפעים אחד מהשני; זה בולט מאוד בתחומי המוזיקה והקולינריה

אתה יכול לתת כמה דוגמאות משני הגליונות?‎

בגיליון הראשון הדיי עפאים לקח אותנו למסע עם שף ערבי (כאמל השלמון) ושף יהודי (אסף גרניט) בנסיון להתחקות אחר מקורות האוכל העות׳מאני): מסע שמתחיל בטורקיה ונגמר בירושלים. בגיליון השני כתבנו על חברת אופנה (אדיש) שיוצרת את הבגדים שלה בעזרת נשים בדואיות ונשים פלסטיניות ליצירת רקמות מיוחדות והדפסים מקוריים‎

המסע של הדיי עפאים. צילומים: דן פרץ

אדיש. צילומים: אלון שסטל

אז מי הקהל של זה בכלל? מה למדתם בינתיים מהתגובות?‎

אני חושב שכל חובב אסתטיקה ותרבות ימצא עניין בנושאים של המגזין ובדרך שבה הם מוצגים. כרגע המגזין נמכר במומה בניו יורק, במלונות Ace ובעוד 30 חנויות בעולם. השקת הגיליון הראשון הייתה בניו יורק, לאחר מכן בפריז, ואת הגיליון השני השקנו בתל אביב. התגובות מדהימות אותנו בגלל שאנשים הופתעו מהדרך שבה הצלחנו לארוז ולהציג סיפורים מקומיים. עם זאת, אני חושב שאת התגובות הכי חמות קיבלנו מיוצרים ומהקהל המקומי. נראה היה שכולם גאים/מופתעים בדרך שבה אפשר לראות את עצמנו‎

רגע לפני שנמשיך: איפה אפשר להשיג אותו בישראל וכמה עולה?‎

מחיר גליון 80 שקלים ואפשר להשיג כרגע ב״המגדלור״, ״ורנר״ ו״ריזורט״. כמו כן אפשר להזמין דרך האתר שלנו

אוקיי. נחזור למגזין. מעניינת אותי במיוחד הפוזיציה שלך: אתה אחד הפאונדרים, העורך הראשי והמעצב הראשי של היוזמה הזו. וזו לא פעם ראשונה שאתה עושה את המעבר ממעצב ליזמות ותוכן, דיברנו בעבר על ספר האוכל שהוצאת לאור. איך אתה מרגיש בכל הכובעים האלו?‎

קודם כל נושא העריכה מעניין אותי ונותן עוד עומק לעבודת העיצוב. היה לי חשוב שהמגזין יהיה ויזואלי מאוד ולכן חלק מהקריטריונים לפרסום סיפור או כתבה הוא היכולת שלהם גם לעבור בצורה ויזואלית. לשמחתי, השותפים שלי הם מעצבים בעצמם, כך שהחזון שלנו לגבי הנראות של המגזין זהה והדיאלוג העיצובי ביננו מהדק את העיצוב. הם אחראים על עיצוב האתר שיעלה בקרוב‎

תגיד כמה מילים בכובע של המעצב על העיצוב של המגזין, הפורמט, הקו הגרפי שלו

בכובע של המעצב היו לי חשובות הוויזואליות של המגזין ותחושת הדפדוף בו. לכן כתבה כוללת לפחות 8-10 עמודים, עם תמונות גדולות, הרבה לבן מסביב, טיפוגרפיה נקייה מצבעים, כדי לארוז כל סיפור בצורה קטלוגית ותשומת לב מלאה לתמונות‎

גליון 2. צילום: דור קדמי

אז אחרי שני גליונות, איזה מן תמונה אתה חושב שאתה מציג לקוראים שלא מכירים את המרחב הגיאוגרפי הזה?‎

רועי השותף שלי הגדיר את זה טוב: זה יוצא מתל אביב אבל לא רק על תל אביב, זה גם מישראל אבל לא רק על. זה מרחיב שיחה, מרחיב לב, משאיר אותך פתוח, משכיח גבולות, ומבקש לאחד תחת תרבות, יצירה וטעם. מהלך אופטימי בדרך לגאווה לא אלימה

זה נראה לי בדיוק הנקודה להגיד משהו על השם, as promised‎

אנחנו באמת חושבים שקורים דברים טובים ומאמינים שיכול להיות דיאלוג אמיתי באיזור, ואם האזור הזה נקרא The Promised Land, לפחות שננסה לקיים את ההבטחה‎

יפה. משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

כן: אנחנו תמיד שמחים לקבל סיפורים חדשים ונשמח אם אנשים ישתפו אותנו ויעקבו אחרינו

The post As Promised‎: המגזין של הארץ המובטחת appeared first on מגזין פורטפוליו.

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון העיצוב חולון

סדרת השעונים ״זמן אמיתי״ הוצגה לראשונה בשבוע העיצוב של מילאנו בשנת 2009. במסגרת הפרויקט יצר מרטן באס סדרה של עבודות וידאו, שאורך כל אחת מהן הוא 12 שעות, והן מתפקדות כשעונים לכל דבר. בכל אחד מהשעונים שחקנים מגלמים את פועלי הזמן, העובדים ״מסביב לשעון״ כדי להציג את השעה בדרכים שונות: בחלקם הם מזיזים את מחוגי השעון קדימה בכל דקה מחדש; באחרים הם מוחקים ומציירים מחדש את המחוגים; בשעונים בעלי צג דיגיטלי הם כותבים ומוחקים את החלקים הנכונים במבנה הספרות האחיד, המורכב מ־9 קווים (שהספרה 8 עושה בהם שימוש מלא והספרה 1 היא בעלת מספר הקווים הקטן ביותר).

״הזמן הוא הדבר היחיד שאי אפשר לשחק איתו. הוא מתקדם באותו קצב, לא משנה מה תעשה. הוא תמיד נוכח ולא ניתן להתעלם ממנו״, אומר באס. השאלה היא מה אנחנו עושים עם הזמן ואיזה ערכים אנחנו מייחסים לו. ביטויים כמו ״זמן הוא כסף״ מודדים יעילות ויצרנות וגורמים לכולם להיות עסוקים כל הזמן, במרדף אחר הישגים כלכליים או אחרים. במקביל אנשים מחפשים שלוות נפש באמצעות פעילויות מדיטטיביות שונות, שיחזירו להם את השליטה בזמן. נדמה ששלווה ויכולת ריכוז הם האידיאלים הנשגבים החדשים של העידן הנוכחי.

תרבות השפע הרגילה אותנו לחשוב שיש לנו לא מעט שליטה בעולם הסובב אותנו. ״ככל שאדם עשיר יותר, כך הוא מתרגל לרעיון שהכול קורה בדיוק כפי שהוא רוצה. יש הרבה דברים שניתן לשנות ולתמרן בעזרת כסף, אבל לא ניתן לשנות את הזמן. הזמן תמיד מנצח״, אומר באס. ״אני רוצה לשחק אתו ולשאול שאלות בנוגע לאופן שבו אנו רואים דברים״.

מרטן באס, שעוני סבא

למה זה עיצוב

ההחלטה להוציא ״קולקציית״ שעונים שימושיים, כמו גם הבמה שבה נחשפה הקולקציה – שבוע העיצוב מילאנו – שייכת לעולם העיצוב והשיווק של מוצרים, גם אם מדובר בפריטי אספנות. באס, באותה עת מעצב צעיר ומבריק, שכבר נודע בענף בפרובוקציה אחת או שתיים, ענה על כל הציפיות בהציגו רעיון מבריק, ביצוע מושלם, ותוספת חיננית של משמעות עמוקה ואפקט קומי.

כל השעונים מדוייקים ורובם גם אסתטיים מאוד. במקרים מסוימים יש להם גם ערכים סימבוליים: האנשים הלכודים בתוך שעוני אורלוגין  מציירים שוב ושוב את פני השעון, כשפניהם שלהם מטושטשים ברקע. באס עצמו מופיע באחד השעונים המוצגים בתערוכה, ואפשר לראות בו דיוקן עצמי ״דו פרצופי״. בשעון הפסולת, הפועלים מטאטאים את הזבל ועורמים אותו מחדש בכל דקה ודקה, אך לעולם אינם נפטרים ממנו. יש בכך הערה מעניינת על מחזור החיים של חפצים ופסולת בעולם.

בעבודה החדשה ביותר בסדרה, המוצגת במוזיאון העיצוב, מופיע פקיד המטביע חותמת ומצייר את המחוגים, ובין לבין מארגן מחדש שלל אביזרים משרדיים קלאסיים המונחים על שולחן העבודה, להעביר את הזמן. ההקרנה על פני שלושה מסכים מציגה שלושה אזורי זמן שונים בעולם ומניעה את הצופים לשחק ב״מצא את ההבדלים״.

מרטן באס, שלושה אזורי זמן

למה זו אמנות

הזמן הוא קונספט מופשט. החלטה שרירותית שבאורח פלא כל העולם מציית לה. סדרת העבודות ״זמן אמיתי״ ממחישה עד כמה הזמן שולט בחיינו. עד כדי כך שאפשר לראות בבני אדם ״עבדים לזמן״. הקושי העיקרי שחווים הצופים מול השעונים היא תחושת חוסר מוצא: האדם הלכוד בשעון נידון לבצע שוב ושוב את אותה משימה סיזיפית, אינסופית, שמסמלת את עריצות הזמן בעידן העכשווי ואת שליטתו בחיי כולנו. עריצות שפועלת לא פעם בניגוד לריתמוס הביולוגי הטבעי שלנו.

השעונים הם חסרי רחמים, אבל גם מלבבים ומהלכים קסם. מושג הזמן בעבודותיו של באס, כמו בעבודות אמנות רבות, מזכיר ללא הרף שהחיים סופיים, שהזמן חולף ומקרב אותנו אל הקץ הבלתי נמנע. על הדרך הוא בוחן את מוטיב ה״וניטאס״, שהיה מרכזי בתולדות האמנות ההולנדית, ועסק באופיים הארעי והריקני של הבלי העולם הזה, בציורי הפרחים של האולד מאסטרס.

לא מעט אנשים תהו מתי ואיך מחליפים משמרות, וחלקם אף התלוננו בפני הנהלת שדה התעופה על העבודה הלא אנושית. הכול נסלח כשמבינים שאין שם אדם אמיתי בזמן אמת

בשעון הגדול שמוצג באופן קבוע בטרמינל 2 שבשדה התעופה סכיפהול באמסטרדם, הפועל לובש סרבל כחול ומוחק את המחוגים בסמרטוט צהוב, שאותו הוא שולף מדלי אדום, ואילו הקווים שהוא מותח בכל רגע הם שחורים – מחווה לציוריו הגאומטריים של פיט מונדריאן, המודרניסט ההולנדי.

מדי פעם אפשר לראות את פועלי הזמן של באס יושבים לרגע ונוגסים בסנדוויץ׳. אבל המנוחה לעולם לא נמשכת יותר מכמה שניות, עד לרגע האמת שבו צריך לצייר את הדקה הבאה. לא מעט אנשים תהו מתי ואיך מחליפים משמרות, וחלקם אף התלוננו בפני הנהלת שדה התעופה על העבודה הלא אנושית. הכול נסלח כשמבינים שאין שם אדם אמיתי בזמן אמת, זה רק סרט. במחווה ל״זמנים מודרניים״ של צ׳רלי צ׳פלין האיש הקטן שבשעון משחק בתיאטרון האבסורד של החיים. פועל עם העבודה האינסופית ואולי האיומה בעולם.

אולי יעניין אתכם גם…

שעונים קולנועיים מסוגים שונים מעסיקים אמנים ומעצבים יותר ויותר בשנים האחרונות. אולי בגלל שבעידן הסלולרי אין באמת צורך בשעונים כדי לדעת מה השעה. העבודה המפורסמת ביותר בז׳אנר היא ״השעון״ של כריסטיאן מרקלי, שקיבץ אלפי קטעי סרטים לשעון קולנועי בן 24 שעות. סדרת עבודות חדשה יותר משלבת הקרנת וידאו וחלון. Another View היא קבוצת יוצרים שצמחה בחממה של כוהנת העיצוב רוזאנה אורלנדי במילאנו. הם בוחרים לוקיישן על פני הגלובוס ומצלמים 24 שעות בחיי המקום. המסך המקרין את הנוף מוצב במסגרת שמדמה את החלון המקורי שבעדו צילמו, והוא מיוצר בהזמנה בלבד ובמהדורה מוגבלת. ניתן לכוון את ״שעוני המקום״ לפי אזור הזמן שבו צולם הנוף או לפי זה שבו הוא נמצא פיזית. כך יושב האספן בניו יורק מול נוף המפרץ בקייפטאון (בסרטון למטה) ומהסלון בלונדון אפשר לראות את טוסקנה.

The post בראש של מרטן באס // סליחה, מה השעה? appeared first on מגזין פורטפוליו.

הפעם הראשונה

את ההזדמנות לאצור בפעם הראשונה נתן לי הצייר המדהים צוקי גרביאן. הוא הזמין אותי לאצור את הפרויקט שעליו עבד בשביל הביתן של רוטשילד 48 ביריד צבע טרי 7, שגם עבדתי בו כנציגה באותה שנה. הקשר נוצר בזמן שביקרתי בתערוכת היחיד שלו ״Life Likeness״, שאצר חברי הטוב רון ברטוש. צוקי היה בגלריה כשביקרתי ופשוט פניתי אליו ישירות ושאלתי אותו על בחירות ההצבה בחלל ועל תהליך העבודה לקראת התערוכה. ״החוצפה״ השתלמה ואחרי כמה ימים הוא פנה אליי והציע לי לאצור את הפרויקט שעבד עליו בשביל היריד. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר.

ככה נוצרה התערוכה Cock of the rock, שבמרכזה הוצגה סדרת קולאז׳ים שהפגישו בין גזירים מחוברות נשיונל ג׳יאוגרפיק ישנות וציורים מאוסף המאות ה־16-19 במוזיאון תל אביב. התערוכה עסקה במגמה שנשארת רלוונטית תמיד: השליטה של אספנים, הפטרונים ה״חדשים״, בעולם האמנות. זה הרגיש חצוף בקטע טוב להציג תערוכה כזאת ביריד שפונה גם אליהם. 

צוקי גרביאן

צוקי גרביאן

התחנה האחרונה

בשבוע שעבר נפתחה ״קונפטי״, תערוכה זוגית לאלנה צ׳רטי שטיין וציקי אייזנברג בגלריה תיאטרון החנות, שאת הוויטרינות שלה אני אוצרת כבר עונה שלישית ברציפות. זו פתיחה שהתרגשתי לקראתה במיוחד כי הדרך אליה הייתה לא פשוטה: הגלריה לא קיבלה השנה תמיכה ממנהל התרבות וניצלה מסגירה בזכות הקהל המדהים והאוהב של החנות, שהתגייס לטובת המקום בפרויקט מימון המונים. זו הזדמנות נוספת לומר תודה ענקית לכל מי שתרמו לקמפיין!

התערוכה ממשיכה מגמה של שיתופי פעולה בוויטרינות שבמסגרתם אני מזמינה אמניות/ים שלא עבדו יחד קודם ליצור תערוכה תלויית־מקום ומשותפת לשניהם, זוגית במלוא מובן המילה. במקרה של ציקי ואלנה החיבור היה הכי טבעי מבחינתי- למרות שציקי עבר לעבוד בחלל הסטודיו שאלנה שוכרת בזמן האחרון, הם לא הכירו זה את תיק העבודות של זו ולהיפך. הוא צלם והיא ציירת ופסלת, אבל שניהם נוגעים באותם חומרים – שילובים של יפה ופגום, של מתוק ורעיל. הם יצרו הצבה שמרפררת לציורי הוואניטס מהמאה ה־17 וערכו שולחן מפתה ומפחיד. אני מזמינה לבוא ולהסתכל, התערוכה מוצגת 24 שעות ביממה.

טלי קיים. צילום: לי ברבו

אלנה צרטי שטיין וציקי אייזנברג, קונפטי

מכל מלמדיי השכלתי

אני מעריכה מאוד את האוצרות של רותי דירקטור. התחברתי לעשייה שלה כשהייתה האוצרת הראשית במוזיאון חיפה, הרגשתי שזו אוצרות בגובה העיניים עם טקסטים שפונים לכל צופה באשר הוא/היא ולא מניחים לגביו/ה ולגבי הרקע שלו/ה הנחות קודמות. אוצרות ששואפת לתערוכה נגישה מבלי להנמיך אותה. מבחינתי זו האוצרת שאני שואפת להיות.

זכורה לי במיוחד התערוכה ״במעגלים אחרים: אמנים אאוטסיידרים, נאיבים, אוטודידקטיים״ מ־2013. התערוכה הייתה מגוונת, מחקרית ומקיפה, וכללה גם אאוטסיידרים מקומיים וגם מחו״ל. החלל היה מהפנט ועמוס ממש כמו העבודות שמזוהות עם הסגנון. כחובבת פיסול, נחקקה בי דווקא ההצבה של הפסלים של מורטון ברטלט, צלם ומעצב גרפי שהיצירה שלו, בובות קצת קריפיות של ילדות, התגלתה על ידי סוחר אמנות לאחר מותו.

תערוכת החלומות

חלום רחוק ומשמעותי הוא לאצור ביום מן הימים את הביתן הישראלי בביאנלה בוונציה. בשתי הפעמים שביקרתי בביאנלה (2011 ו־2017), גם כשסיגלית לנדאו ייצגה אותנו וגם בתערוכה של גל ויינשטיין, התמלאתי גאווה פטריוטית מהסוג המביך ביותר. להיות שותפה לתהליך כזה נראית לי חוויה משמעותית ובלתי נשכחת.

בקרוב אצלך

אני עובדת בימים אלה על כל מני דברים. בקיץ האחרון טסתי בפעם הראשונה עם תערוכה לחו״ל! זו תערוכה שהיא חלק מפרויקט ״המבחנה״ המתמשך שכולל את האמניות אלינור סאם ומיכל רוט ואותי כאוצרת. הוא חוקר את הקשר בין תיק העבודות והגיליון הרפואי. הפרק הראשון של הפרויקט, קופת חולים כללית, עלה במסגרת שבוע האיור 2017; הפרק השני, בית מרקחת לילי, זכה לעלות בפסטיבל Sabra, שיתוף פעולה בין אמנים ישראלים וברזילאים בעיר קוריטיבה שבדרום ברזיל.

אלינור סאם ומיכל רוט – האמניות היוצרות של הפרויקט – בנו בית מרקחת שנשען על עקרונות האלכימיה העתיקה ובמשך חמישה ערבים רצופים הן אבחנו ורקחו ל־211 צופות/ים מרקחות שיאזנו את הגוף והנפש שלהן/ם. ברזיל היא מדינה מאוד דתית ומלאה באמונות והקהל הגיב מדהים ושיתף פעולה לגמרי עם הפרפורמנס שהתנהל כולו בשפה העברית בלי תרגום. רגע השיא מבחינתנו היה כשאחד הצופים, חולה סרטן שלא ישן במשך חצי שנה, חזר להודות לנו בחיוך גדול ולספר שבזכות המרקחת ששם מתחת לכרית כפי שהנחו אותו, הוא זכה ללילה של שינה רציפה. במרץ הקרוב בית מרקחת לילי מתוכנן להגיע לבית הנסן בירושלים ולפתוח את שעריו לתושבי שכונת טלביה ובכלל.

פרויקט המבחנה, בית מרקחת לילי, סניף קוריטיבה, קיץ 2018

יוני שור

חוץ מזה, אני אאצור במאי תערוכה קבוצתית בסדנאות האמנים בתלפיות שאני עובדת עליה כבר שנה. בין לבין, אפשר לפגוש אותי במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית בימי שישי, שם אני אוצרת ומנחה סדרת סדנאות מעשיות למבוגרים בשם ״היפוקמפוס״, שעוסקת ומוקדשת לזכרונות. בסדנה הקרובה יוני וליאור שור, מטפלים באמנות, מזמינים אותנו ליצור מכתמי קפה ריחניים. את המפגש האחרון, שאני מאוד מתרגשת לקראתו, תעביר מאיה אטון. היא מתכננת לנו סדנת מדיטציה ורישום מהתבוננות תוך כדי הליכה – נותרו מקומות אחרונים בהרשמה. 

רוצות להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

מאיה אטון, ידיים

The post מגלים אוצרות // טלי קיים appeared first on מגזין פורטפוליו.

בשלוש השנים האחרונות הבחין המעצב בן בנחורין – כמו רבים אחרים בתעשיית ההיי־טק המקומית – שכשהוא מחפש מעצבי מוצר דיגיטליים, הוא מתקשה למצוא מעצבים שיודעים את העבודה כמו שצריך, במיוחד הצעירים שבהם שסיימו את הלימודים במחלקות לתקשורת חזותית. ״גם היום, כשאני מחפש מעצבים לוויקס, אני נתקל באותה הבעייה״, הוא מספר. 

אולם, בניגוד לקולגות שלו, הוא גם אחד האחראיים לכך. מאז 2011 הוא מכהן כראש תכנית לימודי אינטראקטיב במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שמכשירה מדי שנה את אותם המעצבים שהוא פוגש לאחר מכן בראיונות העבודה. כדי לשנות את המצב הוא היה צריך להתגבר על שלושה מכשולים.

האחד, העובדה שהתחום של עיצוב מוצרים דיגיטליים הוא יחסית צעיר, ודאי בהשוואה לתחומים אחרים שנלמדים במחלקות לתקשורת חזותית, כמו לדוגמה איור או טיפוגרפיה. השני, שבסופו של דבר מדובר בתחום־על, שאמנם נמצא באופן מסורתי תחת המטריה של התקשורת החזותית אבל כולל בתוכו שדות אחרים שנלמדים בה, כמו אותם טיפוגרפיה ואיור. והשלישי, שבמבט מבחוץ נראה אולי כקשה ביותר לשינוי, היה – ועדיין – העובדה שבעלי תפקיד רבים באקדמיות לעיצוב ואמנות נוהגים לומר שאקדמיה היא לא בית ספר מקצועי להכשרה מקצועית.

״אני לא מסכים עם זה, אני חושב שזו התחמקות מאחריות״, הוא מצהיר. ״אני חושב שמקומה של האקדמיה הוא ללמד מקצוע, אבל בצורה אקדמית: להכשיר אנשים חושבים, לא לרדד את המקצוע, בניגוד לקורסים של שנה־שנתיים שמועברים במקומות אחרים. חייב להיות גם באקדמיה קשר לעולם ולמה שקורה בו. העולם הדיגיטלי הוא תחום שאי אפשר לעשות בו משהו רק אקדמי: השוק מגדיר את התחום ומקדים את האקדמיה בשנות אור. בתחום הזה זה אפילו מצחיק להיות במגדל השן של האקדמיה: אולי עוד עשר או 20 שנה כשהוא יהיה מספיק בוגר״.

בן בנחורין, אפיון ועיצוב אתר שנקר

בנחורין לא הסתפק בלהעביר ביקורת: בשנת הלימודים הקרובה הוא יעמוד בראש תכנית לימודים ארבע שנתית חדשה לעיצוב מוצרים דיגיטליים, שתיפתח בשנקר. התכנון הוא לפתוח אותה ככיתה חמישית במחלקה לתקשורת חזותית עם 24 סטודנטים, כשבשלב ראשון סגל המרצים יתבסס על סגל המחלקה. ״המטרה היא למצוא אנשים שיש להם תשוקה לתחום ורוצים ללמוד אותו, ולפנות בין השאר לקהל חדש שלא היה מגיע בהכרח ללמוד בשנקר או באקדמיה, אנשים שמתעניינים יותר בהנדסה, בתכנות, בתהליכים, באנליזה, לצד עיצוב ותקשורת חזותית. הגיע הזמן שנלמד את התחום כמו שצריך״.

עם יד על הדופק

בנחורין, בן 41, הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2004). לאחר סיום הלימודים הוא עבד באירופה, בעיקר בגרמניה, בשנים שבהן העיצוב המסחרי לאינטרנט היה בחיתוליו. כשחזר ארצה התחיל לעבוד כפרילאנס והקים ביחד עם אולג מילשטיין (שסיים את הלימודים בבצלאל שנתיים אחריו) את סטודיו wuwa (ראשי תיבות של While You Were Away). השניים התמחו בדיגיטל ואינטראקטיב, ועם הזמן התמקדו בעבודה עם סטארט־אפים. לפני שנתיים וחצי סגרו את הפעילות המשותפת והחלו לעבוד כשכירים: מילשטיין במיקרוסופט ובנחורין בוויקס, שם הוא אחראי על מערכת העיצוב של החברה. ״ה׳לקוחות׳ שלי הם המעצבים שעובדים בוויקס, שמשתמשים במערכת שאני מעצב ובונה ביחד עם הצוות שלי״.

משנת 2006 הוא מלמד במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, ומשנת 2011 הוא כאמור מכהן כראש תכנית לימודי אינטראקטיב. בשנים אלו, ״התחום הכל כך עשיר הזה התפתח וגדל, ויש קהל שרוצה ללמוד שלא מספיק לו תת־התמחות בתוך תקשורת חזותית, שכבודה במקומה מונח. מה שיש היום הוא טעימה לעומת מה שמתוכנן: התמחות מעמיקה של ארבע שנים.

״בניגוד לאיור, נגיד, שצולל לתוך אזור יותר ספציפי, אינטראקטיב היא מטריה שמתחתיה מגיעה טיפוגרפיה, איור, תנועה, לייאאוט, וכו׳. לכן נכון יותר להרחיב אותו למסלול מלא של ארבע שנים, כדי שיהיה אפשר להספיק להעמיק בסוגיות פחות קלאסיות של תקשורת חזותית: איפיון, חווית משתמש, פסיכולוגיה קוגניטיבית, מחקרי משתמשים, כלכלת ההיי־טק, יזמות, כתיבת קוד וכן הלאה. זה תחום ענק מבחינת הידע והכישורים.

״בנוסף, התעשייה המקומית בתחום היא בין המובילות בעולם, בטח ביחס לגודל האוכלוסיה. השוק ממש צמא לאנשים צעירים שיגיעו בכל זאת קצת יותר מוכנים לעבודה, יותר מקצועיים. השאיפה שלי היא שהמועמדים יידעו מראש שזה מה שהם רוצים ללמוד, בניגוד למי שנרשם עד היום ללמוד תקשורת חזותית שמאפשרת לבחור התמחות בשלב מאוחר יותר. אני לא יודע כמה זה יהיה קל, והשאלה אם הם יבחרו את התכנית הזאת מהסיבות הנכונות ולא כי זה תחום ׳חם׳. בסופו של דבר יש המון המון צורך בשוק במעצבי מוצר דיגיטליים״.

specKing של סטודיו wuwa

איך בונים תכנית לארבע שנים בתחום שאחד המאפיינים שלו הוא קצב מהיר של שינויים?

״הדברים אכן משתנים, ולכן אנחנו עם יד על הדופק משנה לשנה, אבל דווקא בגלל שזו אקדמיה, וזו תכנית בתוך תקשורת חזותית, אנחנו שומרים על הבסיס שלא משתנה כמו טיפוגרפיה, לייאאוט וכו׳. וגם בעולם האינטראקטיב או עיצוב המוצר חלק גדול מהתכנים הם לא אופנה חולפת: זה תחום שהוא כבר לא כזה צעיר, שקיים משנות ה־70. נכון שיש תוכנות חדשות, דברים מסביב שצריך להתעדכן, אבל דווקא המהות לא משתנה כל כך מהר, גם בעיצוב דיגיטלי״.

איך זה יבוא לידי ביטוי בתכנית הלימודים?

״לדוגמה, בקורס עיצוב בסיסי בשנה א׳ יהיה קצת יותר דגש על עיצוב חוויה. גם בפוסטר אפשר לדבר על חוויית משתמש, איך הוא מפעיל את הצופה, ולפתח משהו שמוצג על מסך ויש לו פידבק: הוא יכול להגיב לצופה, לנהל תקשורת דו־כיוונית. זה עדיין לא עיצוב אתרים וכפתורים אבל אפשר לדבר על מה זה עיצוב חוויה, על שליטה ופידבק, על פעולה ותגובה.

״בנוסף יהיו דברים טכניים שמבחינה מהותית אני לא רואה בהם רק צדדים טכניים. לדוגמה, בשנה א׳ יהיה קורס קוד ככלי. בדרך כלל מתייחסים לקוד ככלי לביצוע או הפקה. עיצבת? עכשיו תכתוב קוד ותתכנת. נכון שזה מה שעושים עם קוד, אבל הגישה שלי היא להתייחס לקוד ככלי קריאייטיבי, כחלק מארגז הכלים כמו לצייר או לכתוב״.

לא על חשבון עיצוב

שלוש שנים שקד בנחורין על התכנית, שצפויה לעורר עניין רב, ודאי בקרב הסטודנטים לעתיד ובתי הספר לעיצוב. ההחלטה לפתוח אותה כתכנית תחת המטריה של המחלקה לתקשורת חזותית היא מהלך יוצא דופן: בדרך כלל תכניות מסוג זה מוגדרות כמסלולים או התמחויות שמתחילות בשלב מאוחר יותר של הלימודים והסטודנטים יכולים לעבור יחסית בקלות ממסלול למסלול. 

בנחורין מספר שבמהלך השלוש השנים האחרונות הוא גם בדק מה קורה בעולם בתכניות מקבילות, וגם שם זיהה מצב דומה. ״גם בעולם יש את האקדמיות הוותיקות והרציניות, אבל הן קצת דינוזאורים, שמנסים לתקוף את התחום מהמקום המאד אקדמי. לעומתן יש תכניות שיותר מחוברות למה שקורה מחוץ לאקדמיה, רובן יוזמות פרטיות. המוצלחות שבהן מקדימות את האקדמיה בהרבה: הן מוציאות בוגרים ברמה שאף אקדמיה בעולם לא הייתה מתביישת ביכולות שלהם. 

״לדוגמה, הייפר איילנד, יוזמה פרטית שצמחה בשבדיה, התחילה עם תכניות קצרות, והיום יש להם כבר תארים אקדמיים. הם התחילו מלמטה, עם המרצים הכי מעניינים, תכנית עשירה ומגוונת, והכשרה של מקצועות חדשים כמו דיגיטל ארט דירקטור, ניהול פרויקטים ועוד. היום יש להם סניפים בעוד מקומות בעולם״. 

גם בארץ יש בתי ספר מקצועיים בתחום.

״נכון, אבל הרבה מהקורסים המקצועיים – אפילו פה בארץ – לא מתיימרים להגיד ׳עיצוב׳ חווית משתמש או ׳עיצוב׳ אינטארקטיב. הם אומרים ׳אחרי שלמדת עיצוב תבוא אלינו ללמוד׳, וחלקם עושים עבודה לא רעה בכלל, אבל זה או השלמה או ׳כדאי שמראש תדע לעצב׳. הכוונה שלנו היא ללמד את הכלים ובמקביל להסתמך על הגב המאוד יפה והמסורת של תקשורת חזותית בשנקר. יש לתכנית קשר הדוק לתקשורת חזותית ולעיצוב, ועם זאת גם הרחבה גדולה של התכנים למוצר דיגיטלי, אפיון חווית משתמש.

הרבה מהקורסים המקצועיים – אפילו פה בארץ – לא מתיימרים להגיד ׳עיצוב׳ חווית משתמש או ׳עיצוב׳ אינטארקטיב. הם אומרים ׳אחרי שלמדת עיצוב תבוא אלינו ללמוד׳, וחלקם עושים עבודה לא רעה בכלל, אבל זה או השלמה או ׳כדאי שתדע לעצב מראש׳

״אבל לא על חשבון עיצוב: עיצוב מוצר זה ליצור משהו. תחשוב על עיצוב תעשייתי: לומדים חומרים ונגרות ופלסטיקה, אבל ברור לכולם שלומדים שם גם עיצוב, ויז׳ואל, צורה. בעיצוב חווית משתמש זה אותו דבר, אבל אולי זה לא מספיק ברור למי שמתבונן מהצד, וזה הרובד הנוסף: לומדים עיצוב מוצר דיגיטלי שזה לא פלסטיקה וחומרים אלא פיקסלים, התייחסות לציר זמן, לפעולה ותגובה, איפיון. גם בעיצוב אפליקציה יש הרבה מחשבה מעבר לוויזואלי וזה לא להוריד מכך שהוויזואלי נורא חשוב. המומחיות פה היא קצת יותר חמקמקה״. 

איך היית מגדיר היום חווית משתמש טובה?

״קח לדוגמה המצאת פורמטים חדשים של מדיה, שכאילו היו שם מאז ומעולם. לדוגמה סטוריז, שכולם מכירים בעיקר מאינסטגרם אבל הומצאו בסנאפצ׳אט, ומאז הועתקו כפאטרן אינטראקטיבי לכל הרשתות החברתיות ואפליקציות התקשורת. עיצוב הפיצ׳ר הזה כולל הרבה מחשבה ותכנון גם קונספטואלי – איך ולמה לחלוק מדיה זמנית עם חברים – וגם ויזואלי (אינטרפייס מדויק ונכון).

״חווית משתמש טובה כוללת עיצוב מדויק שמתחשב במשתמש ובצרכים שלו, ויוצר חוויה נוחה, ברורה ואפילו מרגשת. באפליקציות התחבורה (נושא די סטדרטי ומשעמם) בין השחקנים השונים יש תחרות תמידית, שמקדמת את עיצוב החוויה, בין אם זה גוגל, וויז, מוביט, אובר, גט וכו׳. בגלל הפוקוס על המשתמש והיכולת לנתח אם דברים עובדים או לא, המוצרים האלו מתפתחים כל הזמן. בהקשר הזה במיוחד מעניין מה שקורה בעולם המפות הדיגיטליות״.

מה הדבר הכי חשוב בתחום?

״הדבר הראשון שצריך לזכור הוא שעיצוב חווית משתמש מתחיל במשתמש, הפוקוס הוא לא על המעצב: בשלב המחקר, בהתבוננות, בהגדרת מטרה בעלת ערך למשתמש. רק אחר כך מגיע השלב של תכנון פונקציונלי, שייקל על שימוש או חוויה, ותכנון ויזואלי שיוסיף אינטראקציות מספקות/חיוביות (delightful interactions). בסוף, מה שיפה בתהליכים האלו, זה שהם לא נגמרים: תמיד אפשר לראות את בדיקות השימושיות, לקבל פידבק מהמשתמשים. ככלל אני לא אוהב את המילה משתמש, אבל זה סיפור אחר. אנחנו מעצבים בשביל אנשים, ואז בודקים אם הם נהנים או מפיקים משהו ממה שעשית, וחוזר חלילה״. 

The post בן בנחורין: הגיע הזמן שנלמד עיצוב לדיגיטל כמו שצריך appeared first on מגזין פורטפוליו.

לה קולטור חוזרת עם תערוכת פסח השנתית בקול קורא לאמנים, מאיירים, מעצבים, צלמים, טיפוגרפים ויוצרים על שלל גווניהם, להגיש יצירות אמנות בנושא ״מדבר״. המדבר, שנקרא גם אזור צחיח, הוא אזור שהאקלים בו יבש וחם. אך לא רק: מדבר הוא גם כוכב לכת אחר, או הירח; מדבר יכול להיות תחושה, צבע או תפיסת עולם. המדבר מלא בחיות ויצורים, מפלצות וכוכבים.

מהדורת הפסח של לה קולטור, תערוכת אמנות בת־השגה, תיערך בגלריה מזא״ה 9 כשבוע לפני פסח 2019. בתערוכה זו הטכניקה אינה מוגבלת ואפשר להגיש יצירות הדפס, ציור, איור, צילום, קולאז׳, טיפוגרפיה, עיצוב גרפי, קליגרפיה וכן הלאה. מבין כל המגישים והמגישות ייבחרו חמישה אמנים ואמניות שיזכו בחבילת הדפסת ריזוגרף של 25 עותקים בשניים או שלושה צבעים במתנה מסטודיו חוואיג׳ ולה קולטור.

את היצירות יש לשלוח למייל LACULTURE@LCLTR.COM בקבצי JPG [איכות מסך] בצירוף קובץ טקסט המכיל: 1. שם מלא 2. שם יצירה 3. טכניקה 4. שנת יצירה 5. גודל 6. מחיר (עד 500 ₪) 7. אתר (אם יש) 8. טלפון

מועד אחרון להגשת הצעות: 7.3

The post קול קורא: פסח 2019 בלה קולטור appeared first on מגזין פורטפוליו.

בהגדרתה הפיזיולוגית ״רקמת חיבור״ היא רקמה התומכת באיברים או ברקמות אחרות. מתפקידי הרקמה לספק תמיכה מבנית לרקמות האחרות, לקשור אותן, להפריד ביניהן, להגן עליהן או לרפד אותן. בגוף האישה סרעפת הנשימה וקרקעית האגן כרוכות זו בזו בידי רקמת חיבור. שתיהן נמצאות ברוחב פלג הגוף העליון ונעות בזמן הנשימה יחד. הן בנויות בצורת כיפה, כאשר כיפת הסרעפת עליונה וכיפת קרקעית האגן תחתונה. בשאיפה הן יורדות מטה ובנשיפה הן עולות מעלה.

התערוכה ״רקמת חיבור״, שתיפתח ביום חמישי 14.2 בבית הנסן (ירושלים), מבקשת גם היא לפעול כמעין רקמת חיבור במציאות של סכסוך ושל הפרדה. התערוכה מסכמת ובוחנת מפגשים שהתקיימו במהלך השנתיים האחרונות בין אמניות ואומניות יהודיות ופלסטיניות המגיעות ממגוון הקשת הדתית והפוליטית. על פניו זהו מפגש עקר בין שתי קבוצות שהמציאות הסוציולוגית שלהן ומחסום השפה מקשים לדמיין שיכול להתחולל בניהן חיבור. אולם, במהלך התהליך הממושך התברר כי יש סיכוי לחולל זיקה ואף ליצור חיבורים עדינים ואינטימיים.

מרוואת אבו טיר

התערוכה חושפת כיצד כרוכות וחולפות זו דרך זו זהותן הנשית, הלאומית והדתית של הנשים. דרך החשיפה התערוכה מבררת האם סולידריות על בסיס מגדרי תוכל לייצר סולידריות לאומית, ומבקשת לבחון את מגוון הסוגיות שבהן יכול להיתכן מפגש, והאם הוא מונח ממש בגבול המתפוגג בין האמנות לאומנות.

הצבת יצירתן של הרוקמות הפלסטיניות לצד עבודתן של אמניות ״סטודיו משלך״ מבקשת לפנות פנימה במבט החפץ בדיאלוג, אולם אינו תמים ואוטופי. הניסיון לקשור את חוטי הרקמה הפלסטינית עם מרכיבים מתוך עבודתן של המשתתפות היהודיות נעשה במעשה האוצרות שבכוחו לקיים את רקמת החיבור, ובאותו זמן ביכולתו להנכיח את הכאב ואת הקרע שבבסיסו. בקשרים בין העבודות נבחנת פעולת הרקמה כפעולה מצפינה ונדמית כטקסטיל הפועל כטקסט רב שכבתי שבו כמוסים מסרים פמיניסטיים. מגוון העבודות נע בין רקמה מסורתית ובין תגובות למעשה הרקמה, ואף לרקמה הנעשית על ידי מדפסת תלת־ממדית.

רות פטקרוביץ

רבות מהעבודות עוסקות בהבטים שונים של העברה בין דורית, בין השאר באמצעות מוטיבים של קמעות פריון מסורתיות ומדומיינות, חלקן אף מסמנות את הרגעים שבהם ההעברה משתבשת. עבודות אחרות מתארות היזכרות ששזורים בה מרכיבים אותנטיים לצד מרכיבים בדויים; הם מופיעים בה כצמחים מטפסים המכסים את ארמונה של היפיפייה הנרדמת רגע לאחר שנדקרה ממחט גלגל הטוויה.

מכלול העבודות מבקש גם לרמוז על כפל הלשון הטמון ברקמה המדויקת הנגלית בבד הרקום ובגוף הרוקם והעתיר ברקמות מחברות. התערוכה מצביעה ובאותו זמן מערערת על האופן בו הרקמה נקשרת במושגים של חמימות, שלווה ונחת ביתית, אך בה בעת מצפינה ומקפלת בתוכה מחשבות ורעיונות המבקשים לאפשר נשימה משותפת וניסוח נרטיבים חלופיים, ספירליים, קוויים, מעגליים וחתרניים.

האמניות המשתתפות: רננה קולין / שפיקה אבו טיר / הדי אברמוביץ / חילוד אבו כף / מרים וילנר / מוריה אדר פלקסין / מרוואת אבו טיר / יעל סרלין / רות פקטרוביץ / הודא עליאן / רחל רדשקביץ׳ / יוליה ארונסון / אם איאד אבו טיר / אביגיל פריד / אעתידאל חסן / לאה ברוקנטל / תפארת דמארי.

במסגרת התערוכה יתקיימו האירועים הבאים:

26.2 בשעה 17:00- מכירת פריטים, ומעגל רוקמות: שיח משותף לרוקמות ואמניות הסטודיו בהשתתפות הקהל הרחב.

11.3 – השקת קטלוג, פרפורמנס ונעילה.

בית הנסן: גדליהו אלון 14, ירושלים
נעילה: 15.3

מרים וילנר, משיח

The post רקמת חיבור בבית הנסן appeared first on מגזין פורטפוליו.

הי יעל, מה שלומך? מה קורה?‎

הי יובל, אני בסדר‎

יפה. מזל טוב על סיום הלימודים ועל התערוכה החדשה. כמה זמן זה היה? שנתיים? יותר?‎

תודה רבה! אני באמת אחרי תקופה אינטנסיבית ביותר, שהשיא שלה היה לפני יומיים עם הפתיחה של התערוכה שלי. ליפן הגעתי לפני שלוש שנים, הלימודים שנתיים וחצי

ספרי אם כך את תקציר הפרקים הקודמים: מה למדת בארץ ומה עשית עד שנחתת בטוקיו‎

יעל הרניק. צילום: רוסלו שמריה

אני בוגרת של המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, סיימתי את הלימודים ב־2012. עם סיום הלימודים נסעתי לניו יורק לסטאז׳ של שלושה חודשים אצל המעצבת טורי ברץ׳, התנסות מדהימה. לאחר מכן גם עבדתי במשך ארבעה חודשים בוויאטנם בחברה צרפתית כמעצבת טקסטיל. חזרתי לארץ אחרי שהתקבלתי לגוטקס, שם עבדתי בסופו של דבר במשך שלוש שנים. במקביל גם חזרתי לעבוד בסטודיו באופן עצמאי, אחרי שקיבלתי את ההזמנה מאורי צייג להשתתף בפרויקט של ״אותם השמים אותה האדמה״, שתומך במעצבים־אומנים צעירים ומתעסק בגבולות שבין אמנות, עיצוב וקראפט

אני זוכר אותו, אז נפגשנו לראושנה כשכתבתי טקסט לקטלוג

נכון. על המלגה ליפן שמעתי כשאני בשיא העבודה לקראת תערוכה של הפרויקט בהולנד וכשאני עובדת במשרה מלאה בגוטקס, אבל הרגשתי שזה משהו שאני חייבת ללכת עליו בכל הכוח. אחרי תהליך מיון ארוך של כמעט שנה מצאתי את עצמי באפריל 2016, עם פריחת הדובדבן בטוקיו באוניברסיטה ללימודי יפנית

נחמד! ומה הלכת ללמוד? ‎

תמיד היה לי חיבור אסתטי מאוד חזק ליפן. בהתחלה אני חושבת שזה היה בצורה לא מודעת: אבא שלי מאוד אוהב את יפן ותמיד היה לנו בבית פוסטרים יפנים, לדוגמה של המעצב איקו טאנקה. תוך כדי הלימודים בשנקר התחלתי להיות יותר מודעת להשפעות ולחקור יותר. ככה הגעתי להדפסי ה־ukiyoe המדהימים מבחינת קומפוזיציה וההפשטה של הפאטרנים.

בארץ עבדתי בעיקר עם הדפס משי, עניין אותי לבוא ליפן וללמוד את הטכניקות היפניות המסורתיות שמתבססות על חומרים טבעיים, שמהן התפתח בהמשך הדפס המשי. בשנתיים וחצי האחרונות אני עובדת בטכניקה מסורתית יפנית בשם קטזומה, שמתבססת על צביעה בעבודה ידנית סיזיפית עם סטנסיל וחומרים טבעיים כמו אורז (ricepaste), סויה ואצות ים

וזה תואר שני? לימודי תעודה? מי היו הסטודנטים האחרים?‎

המלגה של שגרירות יפן היא מלגה ללימודי מחקר אקדמאיים. חלק מהתוכניות של המלגה כולל ארבעה חודשים אינטנסיביים מאוד של לימודי יפנית, שבמהלכם נפגשתי עם מקבלי המלגה מכל העולם, שחלקם הפכו להיות המשפחה שלי פה ביפן. אחרי לימודי היפנית התחלתי את הלימודים באוניברסיטת Tama Art, במחלקה לעיצוב טקסטיל.

בחצי השנה הראשונה כסטודנטית מחקר ואחר כך התקבלתי ללימודי המאסטר, ובימים אלה אני מסיימת את התואר השני. הלימודים במחלקה מתנהלים ביפנית ואני כמעט הזרה היחידה. יש גם סטודנטים מסין, מקוריאה וסטודנטים זרים שמגיעים לסמסטר במסגרת חילופים, אבל רוב הזמן זה הכל היפנים ואני

לא נשמע פשוט בכלל‎

זה באמת מאתגר. מעבר לקושי עם השפה, צורת החשיבה שלנו היא באמת שונה, הדרך שבה אנחנו מסתכלים על דברים היא אחרת. אבל אני חושבת שזה הכריח אותי להיות יותר יצירתית בצורה שבה אני לומדת, כי האינפורמציה לא עוברת אלי בצורה ישירה. זה הרבה יותר למידה מתוך התבוננות

את יכולה לתת דוגמה לדרך שבה את (אנחנו?) חושבת אחרת מהם?‎

אני חושבת שהיפנים עובדים הרבה יותר מתוך העמקה. צורת הדיבור על העבודות שלהם היא הרבה יותר חוויתית־רגשית ופחות מה שאנחנו מגדירים כקונספטואלית. הדיבור, החיפוש, נובעים הרבה פעמים מתוך הטכניקה, לדוגמה החיפוש של גוון מסוים

ובעבודות שלך?

העבודות שלי מתעסקות בביטוי של זמן ובשינוי על ידי שימוש בטכניקה היפנית קטזומה. ליפני, הטכניקות האלה מלאות בהקשרים תרבותיים: כשהם חושבים על קטזומה יש להם בראש סגנון ואופי של קו ושל מוטיבים. בגלל שאני לא ניגשת לטכניקה מהמקום הזה, זה מאפשר לי הרבה יותר חופש וחידוש. אני רואה את זה ככלי וחושבת ומדמיינת איך אני יכולה להשתמש בו, מה החופש שמתאפשר לי. בגלל שאני מסתכלת על הטכניקות בעיניים חדשות, נטולות הקשרים תרבותיים, זה מאפשר לי להרחיב את המנעד של הטכניקה

תהליך העבודה

מה את יכולה לספר על התערוכה: איפה היא מוצגת? מה את מציגה בה?‎

התערוכה שאצרה הדר גורליק מוצגת ב־Gallery Q באיזור גינזה בטוקיו, ואני מציגה  בה עבודות נבחרות מהשנה האחרונה. המשמעות של שם התערוכה ביפנית היא מילה שמתארת שני כיווני זרימה שונים של מים בנהר, אחד רדוד ומהיר והשני עמוק ואיטי. היא מסמלת את הבר־חלוף של החיים. זה היתרון של התרבות היפנית, שבשני סימנים קטנים נמצא עולם שלם.

מקבץ העבודות שמוצגות הוא ביטוי להתפתחות של המחקר שלי מהשנה הראשונה, שהתעסק במוטיב של מים, מוטיב שאני חוזרת להתעסק בו שוב ושוב. הסתכלות על המים כביטוי למשהו שחוזר על עצמו אבל משתנה כל הזמן. עניין אותי לחקור מה קורה לפאטרן כשאני מקפלת את הבד. התחלתי לשחק עם התנועה של הבד מתוך מחשבה על זרימה ותנועה של המים, וגם על הקונספט של השינוי עצמו. הקיפול הופך את הפאטרן הדו־ממדי לתלת־ממדי ואני מחזירה אותו חזרה להדפס דו־ממד. השתמשתי גם באזור הלבן, האזור שנשאר לא צבוע, כנקודת מוצא למחשבות על זמן וחלל

הן מאוד יפות העבודות‎

תודה רבה! ‎

אז לפני סיום: מה התכניות עכשיו שסיימת? נשארת בטוקיו?

קודם כל לנוח. אני מגיעה לארץ לביקור של שבועיים, מאוד מתגעגעת.  בדיוק בשבוע שעבר קיבלתי תשובות שהתקבלתי ללימודי דוקטורט באוניברסיטה שאני לומדת בה עכשיו. בהרבה מובנים אני מרגישה שיש עוד כל כך הרבה מה ללמוד ולהעמיק. זה משהו שאני שומעת הרבה מאנשים סביבי, שיש משהו ביפן, שככל שאתה לומד וחושב שאתה מבין יותר, אתה מבין עד כמה אתה לא

לגמרי. יפן היא באמת משהו! משהו חשוב נוסף לפני שנפרדים?‎

אני מאוד מקווה שבקרוב תהיה לי הזדמנות לחלוק ולשתף את העבודות גם בארץ

מעולה!

The post יעל הרניק: חוזרת על עצמה, אבל משתנה כל הזמן appeared first on מגזין פורטפוליו.