כשיעל מר ושי אלקלעי (סטודיו Raw Edges) הוזמנו על ידי יצרנית הזכוכית הוונציאנית WonderGlass להציג בשבוע העיצוב במילאנו, ההשראה הגיעה ממקום לא צפוי, ודאי למי שחיים ופועלים בלונדון למעלה מעשור: ריקוד ההורה המסורתי. ״אהבנו את הרעיון של הרבה דברים שנעים באותה מהירות, כמו בריקוד, בשחייה או במצעד צבאי״, מספר אלקלעי על 30 גופי התאורה בעלי כנפי זכוכית במידות שונות ובצבעוניות משתנה, שהציגו בשבוע העיצוב של מיאלנו שהתקיים בחודש שעבר.
לכל גוף בסדרה בסיס מתכת עגול שעל גביו מורכבות מספר כנפיים, והוא מניע אותן בתנועה מעגלית איטית לכיוון אחד ולאחר מכן לכיוון השני. ״רצינו להשאיר מקום לראות שזה חלק ממעגל גדול יותר״, הוא מוסיף. ״אנחנו רואים את זה קצת כצורה אורגנית כמו תנועה של עלה ברוח. במהלך התנועה מעבר האור משתנה, הצורה של כנפי הזכוכית נראית שונה מכל זווית, כך שהיא נעה ומשתנה לנגד עינינו״.
התהליך עצמו היה מרתק, אומרת מר: ״יש קסם ברגע שבו הזכוכית יוצאת מהתנור כשהיא נוזלית ונמזגת לתבנית שמגדירה את צורת הכנפיים, בסילואטה דו־ממדית, שמתחתיה ומעליה יושבת הדוגמה. בשלב זה היא מתחילה להתקרר אבל עדיין במצב צבירה גמיש – זה כמעט כמו לעבוד בפלסטלינה או בבצק של פיצה, אבל ב־1,000, מעלות.
״אנחנו אוהבים לבדוק מהלכים ולשנות חשיבה על דברים שקבועים בתודעה. אחד הדברים הבסיסיים שלומדים בלימודי עיצוב זה שצריך להיות קומוניקטיבי ואפילו אינטואיטיבי, כשרואים את החפץ מיד מבינים למה הוא נועד ואיך להפעיל אותו. הפעם רצינו קצת יותר מסתורין, שאנשים יסתקרנו״.
״יש קסם ברגע שבו הזכוכית יוצאת מהתנור כשהיא נוזלית ונמזגת לתבנית שמגדירה את צורת הכנפיים. זה כמעט כמו לעבוד בפלסטלינה או בבצק של פיצה, אבל ב־1,000, מעלות״
שי אלקלעי ויעל מר
תנועה, מגע, טקסטורה
מר ואלקלעי, זוג בחיים בעבודה, נפגשו במסגרת לימודיהם במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. הם נולדו ב־1976, היא בתל אביב והוא בבת ים. הם סיימו את לימודיהם במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל ב־2002, ואת התואר השני בקולג׳ המלכותי לאמנויות בלונדון (RCA) סיימו ב־2006. באותה שנה הקימו את הסטודיו המשותף, Raw Edges (קצוות חשופים/ פתוחים). את השם בחרו עקב נטייתם לא לעבד את החומרים עד הסוף, ומתוך כוונה לחשוף את תהליך העבודה במוצר המוגמר.
זו לא הייתה הפעם הראשונה השניים הציגו בשבוע העיצוב של מילאנו. אחת מהתצוגות הגדולות והמרשימות שלהם הייתה ב־2014, כששיתפו פעולה עם חברת אבן קיסר ויצרו את המיצב ״איים״ (Islands). במרכז המיצב ניצב שולחן מודולרי באורך 18 מטרים שסטה מהעיצובים המקובלים של מערכות מודולריות והעניק פרשנות חדשה לעיצוב הבית באמצעות שימוש במשטח העבודה כמוטיב חוזר.
Islands, אבן קיסר. צילום: Tom Mannion
צילום: Vicky Lam
לואי ויטון, 2017. צילומים: Grégoire Vieille
לואי ויטון, 2015
שנה לאחר מכן, ב־2015, מר ואלקלעי הוזמנו על ידי חברת לואי ויטון – ביחד עם שמות מפורסמים אחרים כמו פטריסיה אורקיולה, האחים קמפאנה, מרסל ואנדרס ואחרים – לעצב אובייקטים שמתבססים על תיקי הנסיעות הידועים של החברה תחת הכותרת Objets Nomades. השניים הציגו בתערוכה במילאנו כיסאות מתקפלים, שולחן קפה וגוף תאורה תחת השם ״קונצרטינה״, שהחלו במחשבה להמציא מנגנון חדש לכורסה מתקפלת, כזו שגדלה כשהיא נפתחת לישיבה. בשנת 2017 הוסיפו השיים לקולקציית החברה מדפים מתקפלים ששואבים השראה מאמנות האוריגמי.
״זה אולי נשמע ברור מאליו, אבל הפיזיקליות של חפצים והחוקים החלים עליהם הם הכוח המניע העיקרי מאחורי העיצובים שלנו״, אומרת מר. ״זה יכול להיות גם טקטיליות או משהו אחר בחושים שמזמין אותך לגעת בהם, או צורה שתגרום לך לתהות איך היא נוצרה. אנחנו אוהבים את הרעיון שאוביקט יכול להיות לא תמיד ברור, בעבור אנשים או משתמשים שיחקרו את הצורה ואת המבנה שלו״.
״הפיזיקליות של חפצים והחוקים החלים עליהם הם הכוח המניע העיקרי מאחורי העיצובים שלנו. זה יכול להיות גם טקטיליות או משהו אחר בחושים שמזמין אותך לגעת בהם, או צורה שתגרום לך לתהות איך היא נוצרה. אנחנו אוהבים את הרעיון שאוביקט יכול להיות לא תמיד ברור, בעבור אנשים או משתמשים שיחקרו את הצורה ואת המבנה שלו״
״בדרך כלל אנחנו מחפשים היתכנות, משהו מעניין, עיקרון פיזי, תנועה, מגע, טקסטורה, משהו שיאתגר את החושים״, מסביר אלקלעי על האופן שבו נולדים העיצובים שלהם. ״ההיתכנות הזאת, ומה שאנו חושבים שאנחנו יכולים לעשות עם ההיתכנות הזאת, מובילה את התהליך. זה קצת שונה ממה שמלמדים אותך בבצלאל. אתה יכול לחשוב בצורה אנליטית, לעשות סקר שוק, לחשוב מה לא עובד. אנחנו לעומת זאת אוהבים לחשוב על רעיון ואז מנסים להבין לאן הוא יכול להתאים. בדרך הזאת אפשר להגיע לתוצאות מפתיעות יותר״.
דוקטורט בלצבוע עצים
ואמנם, האוביקטים שהשניים יוצרים מאתגרים את התפיסה החושית של הצופה באמצעות שימוש נבון ומתוחכם בתנועה, באשליה, בצבע, בטקסטורה, בגאומטריה ובמרחב. כך לדוגמה, סדרת השטיחים שעיצבו השניים לחברת גורלן (Gorlan), ובהם שטיח בדגם Lake המהווה מחווה למזרקה המפורסמת של יעקב אגם בכיכר דיזנגוף, כוללת תעתוע אופטי כך שהם נראים אחרת משני הצדדים.
״לא רצינו להתייחס לשטיח כמשהו גרפי דו־ממדי, לשלוח קובץ ולהגיד ׳יאללה רוקמים׳. אנחנו מעצבי תלת־ממד״, אומר אלקלעי. ״כשקיבלנו מגורלן שטיח בפעם הראשונה שמנו לב שהוא ארוג בגבהים שונים ואמרנו ׳בואו נקצין את זה ונעשה יעקב אגם על השטיח׳. לאחר מכן גילינו שאגם גם עשה שטיחים, אבל דו־ממדיים. הוא לא התייחס לרעיון שלו עצמו בשביל להכין את השטיחים, מה שדי הצחיק אותנו״.
גורלן, 2017. צילום: Claudia Zalla
אבל לפני הכל, מה שתופס את העין בעיצובים שלהם, הוא האסתטיקה יוצאת הדופן והרגישות מעוררת ההשראה לחומר ולצבע. ״ככל שאנחנו מתבגרים יש לנו נטייה לזנוח את השימוש בצבע ולהרגיש בטוחים יותר באפורים ובשחורים, אבל יש משהו בצבעוניות עשירה שעושה אותנו מאושרים״, אומרת מר. ״וזה לא רק אותנו, גילינו שצבע הופך גם הרבה אנשים אחרים למאושרים, כמו הדוגמה הקלאסית של שדה פרחים צבעוני עם שמים כחולים: זה אולי נשמע ׳דביק׳, אבל זה נכון. ככלל אנחנו נוטים להיות חמדנים למדי כשמדובר בצבע, במיוחד כשאנחנו לא יכולים להחליט באיזה צבע להתמקד״, היא אומרת בחיוך.
״כשבתנו הבכורה היתה בת שלוש או ארבע, היא החלה לסדר את כפות הפלסטיק שלה לפי צבעים, מה שגרם לנו לחשוב שהצורך הזה בסדר צבעוני מוטמע בנו״, מוסיף אלקלעי. ״קראנו לאחרונה סיפור על האמן הוונצואלי קרלוס קרוז דיאז (Carlos Cruz Diez), שלמד אמנות בעזרת ספרים שהודפסו בשחור ולבן. ברגע שהוא עבר לפריז הוא נדהם איך לאמנות שהוא הכיר היתה השפעה שונה לגמרי עליו מרגע שהתווספו לה הצבעים״.
העניין של השניים בצבע הוביל אותם למחקר מעמיק בצביעת עץ, או כמו שהם קוראים לכך ״עשינו דוקטורט בלצבוע עצים״. זה התחיל בתערוכה Wall To Wall של חברת אסטבלישד־אנד־סאנס בשנת 2009, שהמוצג היחיד שהיא כללה היה רצפת עץ שחקרה את הקשר בין ריצוף וטקסטיל. מר ואלקלעי התמקדו ברעיון ששטיח יכול להיות חלק אינהרנטי מהרצפה, וחשבו איך אפשר לשלב שני משטחים קשים ורכים על ידי יצירת חיפוי עץ שמזכיר דפוסי טקסטיל מסורתיים.
מעצבת האופנה סטלה מקרטני, אשתו של מנהל אסטבלישד־אנד־סאנס דאז, ביקרה בתערוכה, התלהבה וביקשה מהם לעצב את הרצפות של כל החנויות שלה ברחבי העולם. לאחר ביקור בחנות של מקרטני במילאנו, השניים שמו לב שבכניסה לחנות רצפת העץ נשחקת במיוחד, מכיוון שזה המקום שבו המבקרים משפשפים את הנעליים שלהם לאחר הכניסה מהרחוב המלוכלך (והרטוב בעונת החורף), מה שגרם לצבע להיעלם.
Wall to Wall, אסטבלישד אנד סאנס
סטלה מקרטני
Endgrain
Chatsworth House MYC
הביקור הזה שלח אותם למסע ארוך במטרה להבין מה הדרך הטובה ביותר לצבוע עץ מבפנים, כדי שגם שאחרי שהוא יישחק הוא יישאר צבעוני. סדרה של ניסיונות שהסתמכה בין השאר על תהליכים שקורים בטבע אצל צמחים, וכללה שיטות בישול שונות של עץ בצבע, הולידה את קולקציית Endgrain, שבשיאה כללה ב־2015 השתלטות על גלריית הפסלים של Chatsworth House, אחוזה במרכז אנגליה. הניגוד בין פריטי הריהוט שצמחו מתוך הרצפה, הפאטרנים הצבעוניים שהפכו לתלת־ממד ופסלי השיש העתיקים יצרו שילוב מושלם בין חדש לישן ובין צבעוני למונוכרומטי.
שנה לאחר מכן הם הציגו בשבוע העיצוב של מילאנו פיתוח נוסף של המחקר, שבבסיסו פאטרנים מקריים שלא תוכננו בעזרת מחשב. במרכז חלל תעשייתי הציבו השניים פריטי ריהוט שהורכבו מלוחות עץ, שהוטבלו במכלי צבע שהונחו בזווית של 45 מעלות. חיבור הלוחות שנצבעו במכלי הצבע השונים יצר פטרן משחקי ומרענן של צבע ושקיפות.
זום אין זום אאוט
חברה נוספת שאיתם עובדים השניים בשנים האחרונות היא Mutina, שבעבורה עיצבו השניים בין השאר אריחי קרמיקה עם טקסטורה של בדים או אריחים עם מראה של נייר מקומט או מקופל. Tape, הקולקציה האחרונה שעיצבו בעבורה מ־2017, מורכבת מדפוסים צבעוניים שונים על שני בסיסים שונים, אחד לבן ואחד שחור, והמספר הרב של הצירופים ביניהם יוצר סביבה מורכבת ועשירה יותר. ״העניין שלנו במשטחים ובחיפויים קשור להבנה שיש להם השפעה מכרעת על הסביבה הביתית. זה מאוד לא סביר שיהיה לנו נעים לשהות בחדר, אם הרצפה תהיה מגעילה והקירות יחופו בטפטים נוראים״, אומרת מר.
HERRINGBONE. צילומים: Claudia Zalla
מוטינה, 2012
״כשחברת מוטינה פנתה אלינו, בהתחלה היינו קצת מודאגים כי עדיין חשבנו בצורה סטראוטיפית על אריחי קרמיקה. כולנו זוכרים את אריחי הקרמיקה האיומים של שנות ה־80״, היא אומרת בחיוך. ״הפנייה סקרנה ואתגרה אותנו. הבנו שאנחנו צריכים לעבוד על ׳זום אין׳ ו׳זום אאוט׳ במקביל: אריח אחד, כמו אוביקט, צריך להיות יפה, וכמובן שהוא צריך לעבוד גם כשמכפילים אותו לסדרה. מה שמוזר במוטינה הוא שהכל אפור אצלם. הזהות המרכזית שלהם היא אפורים, ומסיבות מסוימות הם פנו דווקא אלינו לתכנן בעבורם. זה דיאלוג מעניין מכיוון שהם באמת נוטים למונוכרומטיות״.
אתם מרגישים שלעידן הדיגיטלי יש השפעה על העניין שלכם בטקסטורות ובטקטיליות?
אלקלעי: ״כשאנו חושבים על העולם הווירטואלי שסביבנו, שמציע אפשרויות אין־סופיות בתוך המסך השטוח, אנו רוצים להאמין שהעיצוב שלנו יכול להעשיר את ׳החיים האמיתיים׳ של המשתמשים ושל החושים שלהם. כדי להשיג את זה אנו משתמשים בצבעים, בפאטרנים, בתנועה או באלמנט אחר של הפתעה שיאתגר את התפיסה שלנו ושלהם״.
מר: ״לאחרונה אנחנו גם רוצים לאפשר לאנשים להיות מעורבים בעיצובים שלנו בכך שהם ישתתפו בתהליך היצירה, אם זה לצבוע קיר בתערוכה שעיצבנו במוזאון העיצוב של ויטרה או לצייר על זכוכית מסתובבת ולטבול קרשי עץ בדליי צבע בשבוע העיצוב של מילאנו. יש משהו בלאפשר לאנשים אחרים להשתתף ביצירה שמתאים לסדר היום שלנו של ׳לאבד שליטה׳. אנחנו אוהבים את הרעיון שלמה שאנחנו עושים יש את החיים שלו, אבל האופן שבו הוא נגמר הוא לא בהכרח איך שאנחנו חשבנו עליו״.
איך אתם מסכמים עשר שנים של עבודה בלונדון מרגע שסיימתם את התואר השני?
אלקלעי: ״כמו שרון ארד אמר לנו בסוף התואר השני: זה קשה בהתחלה וזה עדיין קשה גם לאחר מכן״.
– – –
חלקים מראיון זה פורסמו לראשונה בכלכליסט
The post מילאנו 2018: ריקוד ההורה של יעל מר ושי אלקלעי appeared first on מגזין פורטפוליו.
