Quantcast
Channel: מגזין פורטפוליו
Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

זיכרון גורלי: כריסטיאן בולטנסקי יוצר מיתולוגיות במוזיאון ישראל

0
0

01

בולטנסקי. כריסטיאן בולטנסקי
(הלשון מגלגלת את השם, קצת כמו בונד. ג׳יימס בונד)

02 

הדבר הכי מפתיע במפגש עם בולטנסקי – לא ״השם״, לא ״המותג״, לא ״האמן״: הבן אדם, הדמות שמאחורי העבודות – הוא הגילוי שמדובר בבן אדם מצחיק, עם חוש הומור בריא, שלא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות, לא נפוח ומלא מעצמו, מהתל בתשובותיו, אוהב את החיים. שאפילו קצת נראה כמו דמות מקומדיה צרפתית של פעם.

ניגוד מוחלט למפגש עם העבודות שלו לאורך השנים, או לתחושה ולחוויה שעולות מהביקור בתערוכה כריסטיאן בולטנסקי: ימי חיים, שנפתחה במוזיאון ישראל בשבוע שעבר: דרמטית, טעונה, מרגשת; עמוסה באסוציאציות קיומיות, דתיות, רוחניות; מעוררת מחשבה. תערוכה שאין בה חוש הומור, ציניות או אירוניה, שלא עוזבת אותך גם ביציאה מהחשיכה לשמש הירושלמית הבוהקת, גם לא יום ויומיים לאחר מכן.

כריסטיאן בולטנסקי מתראיין. צילום: לורה לכמן

זה יכול לבוא לידי ביטוי כשהוא אומר בחיוך לחיילת מגלי צה״ל ״אני לא הלכתי לצבא. אחרי שבדקו אותי אמרו לי ׳אתה נראה כל כך מטופש׳. וגם היום אני כזה״. או כמו שמספרת מירה לפידות – שאצרה את התערוכה ביחד עם לורנס סיגל – שבעקבות ״לב״, העבודה שמשמיעה את פעימות הלב של בולטנסקי, היא אמרה לו שיש לו קצב לב מאוד מהיר. בתגובה הוא ענה לה ש״כן, אחרי שעשיתי את העבודה הזו מיד הלכתי לרופא״.

וזה גם בא לידי ביטוי בזמן הראיון, בעודנו יושבים משני צידי השולחן, ולרגע מפתה לחשוב כאילו עוד שנייה הוא יוציא חפיסת קלפים ונתחיל לשחק פוקר. יש לי תחושה שהוא שחקן לא רע בכלל, ואני קצת מצטער שלא הספקתי לדבר איתו על זה.

03

התערוכה ״ימי חיים״ פורשת 30 שנות עבודה, אבל בולטנסקי רואה בה יצירה אחת שלמה. פחות חשוב לו מאיזו שנה כל עבודה, וגם כך מסתבר שקשה לתארך חלק מעבודותיו כי הוא משתמש במאגר דימויים דומה בחלק מהעבודות, ולפעמים הוא נותן שמות שונים לאותה עבודה. בנוסף, אין כיתובים ליד העבודות בתערוכה, וגם אין תאורה בחלל: העבודות מאירות את עצמן ואת סביבתן. ״אני שונא תאורה של מוזיאונים, אני אף פעם לא משתמש בה״, הוא אומר.

״בניגוד לתערוכות רגילות, בתערוכה הזו אתה לא עומד מול העבודה, אתה נמצא בתוכה, אתה הופך להיות חלק ממנה. זה לא ׳אני אוהב את העבודה הזו יותר ואת זו פחות׳. זו עבודה אחת גדולה, ובמובן מסוים אתה צריך לשכוח שאתה בתערוכה. בגלל זה לפעמים קל לי יותר לעבוד בחלל שהוא לא מוזיאון שהייתה בו תערוכה אחת לפני ושתהיה בו תערוכה אחרת אחרי: מפעל בסין, כנסיה לשעבר באמסטרדם, בית קברות״.

כדי שלא יגידו שהעבודה של הווילונות ניצבת איפה שהיה השטיח של אי ווייויי?

״כן. אתה יודע שזו אמנות ושאני אמן, אבל אני אשמח אם לרגע אנשים לא יידעו אם זו אמנות או לא. תחשוב שאתה נכנס לכנסיה בדרום איטליה, ואתה רואה אנשים יושבים, ויש מוזיקה, וריח, ואתה לא מבין מה קורה אבל אתה מבין שקורה משהו. אתה יושב עם עצמך במשך עשר דקות ופשוט חושב ומרגיש״.

כך, הפער והמתח בין האישי לאוניברסלי, הדומה והשונה ביניהם, עומדים בבסיס חווית הביקור בתערוכה. ״כאמן, אני לא יכול לדבר על מה שאיש אינו מכיר. אני יכול לדבר איתך רק על מה ששנינו חלקנו״, הוא אומר. ״גם אם נלך ביחד לקולנוע לראות סרט, כל אחד יראה משהו אחר. אם נפרדת מהחברה שלך לפני יומיים אתה תראה משהו אחר, כל אחד מגיע עם הרקע האישי שלו, כל אחד בונה לעצמו את הדימוי בראש. יש ילדים שאומרים שהעבודות שלי מצחיקות, ומבחינתי זה בסדר. אני שואל שאלות אבל אף פעם לא נותן תשובות, אני לא מאמין שיש תשובה אחת נכונה או טובה. בעיניי אין פרשנות לא נכונה. אנשים יכולים לקחת מה שנחוץ להם״.

04

בשנת 2010 חתם בולטנסקי על ״חוזה עם השטן״ כפי שהוא מכנה אותו: דיוויד וולש, איש מיסתורי ואקסצנטרי מטסמניה, שביקש לקנות את חייו של האמן. השניים סיכמו להתקין בסטודיו של בולטנסקי שלוש מצלמות שיפעלו 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע, ושתצלומיהן ישודרו בשידור חי למסכים אצל וולש. ויש כוכבית: מותר לוולש להריץ אחורה את ההקלטה רק אחרי שבולטנסקי ימות.

בולטנסקי נקב בסכום כתמורה לעסקה אלא שהעבודה נהפכה להימור: בעת עריכת החוזה הוא היה בן 65, וולש העריך את תוחלת חייו בשמונה שנים נוספות. הוא חילק את הסכום לשמונה וגזר ממנו שכר חודשי, שהוא התחייב לשלם לאמן עד מותו. אם בולטנסקי ימות לפני תום שמונה השנים – וולש הרוויח. אם הוא יוסיף לחיות – וולש הפסיד, שכן הוא ימשיך לשלם לאמן שכר חודשי עד יום מותו. ״בינתיים אפשר להכריז שבולטנסקי ניצח. שמונה השנים שחזה לו וולש חלפו, והוא עודנו כאן. הוא גם ניצח את המוות, לפי שעה״, כותבות לפידות וסיגל.

בכניסה לתערוכה נתלו שישה מסכים שמציגים את המתרחש בסטודיו של בולטנסקי בפריז. אפשר לראות בהם את שגרת חייו בסטודיו, כשהוא מתנסה בהצבת עבודות, עובד מול מחשב, מתראיין לעיתונאי וגם אוכל פיצה ומטאטא את הרצפה. ״אפילו את עצמי הפכתי ליצירת אמנות״, הוא אומר לדויד גרוסמן בראיון שהתקיים בשנה שעברה ומחולק למבקרים בתערוכה.

״חייו של כ״ב״ בכניסה לתערוכה

״יום אחד אני אמות והוא יישאר עם הסרט הזה; עם כלום. הוא שילם לי כדי להסתכל עלי, כדי לנכס לעצמו חיים. אבל מי שמביט בחיים של מישהו אחר, לא זוכה לקבל באמצעותם את החיים שלו. אי אפשר לשאוב את העוצמה לשרוד מהתבוננות בחיים של אדם אחר. ובכל מקרה, זה בכלל לא מעניין. אני יודע שבאמצעות המעשה הזה שימרתי את חיי, אבל בסופו של דבר התוצאה תהיה משעממת ואף אחד לא יהיה מסוגל לצפות בסרט כי הוא ארוך מדי.

״הפרויקט הזה נמשך כמעט עשר שנים, ומה שיישאר הוא הסיפור: היה איש בטסמניה שרצה לקנות את חייו של איש אחר. זה מה שיישאר אחרי. הסיפור. אפשר לצלם אותך יום שלם, אבל בכך לא משמרים אותך. אי אפשר לשמר כלום״.

05

מול המסכים מוצגת העבודה ״שנייה אחרונה״, שעון המונה את שניות חייו של בולטנסקי מרגע לידתו ב־6 בספטמבר 1944, וספרותיו האדומות מתחלפות במהירות. בעבודה הזאת אין הווה: גם אם מנסים, עד שמספיקים לומר את המספר האסטרונומי, הוא מתחלף. הזמן שועט קדימה, כל שנייה שחלפה לא תשוב עוד. 

בהמשך התערוכה מהדהד סאונד שמקורו במיצב ״לב״, רחש פעימות ליבו של בולטנסקי, ובעקבותיו אור שמפיצה נורה חשופה, שנדלק וכבה לפי אותו קצב. על קירות החלל תלויים לוחות זכוכית שחורה, מעין מראה אפלה. וממש כפי שהוא מבקש שנהיה חלק מהתערוכה, אנו, המבקרים, משתקפים בלוחות, ואגב כך נעשים חלק מן העבודה, חלק מחדרי הלב של האמן.

ביציאה מהתערוכה מוזמנים המבקרים להקליט את פעימות ליבם ולשמר כך תיעוד אישי מן הרגע שביקרו בתערוכה. בכל מקום שהוא מציג מוקם מעין ״חדר אחות״, שכל מבקר ומבקרת מוזמנים להקליט בו את פעימות ליבם. כל ההקלטות של כל הלבבות נשמרות בארכיון הלב באי טשימה שביפן. עד כה הצטברו בו מאות אלפי הקלטות.

מירה לפידות: ״בולטנסקי פרץ דרך בהתמודדות עם הצל הארוך שהטילה המלחמה על המחצית השנייה של המאה ה־20, אבל יצירתו חורגת הרבה מעבר לכך. הוא אינו חדל מלשאול שאלות שעומדות ביסוד החוויה האנושית: מה יישאר מאיתנו אחרי לכתנו? מה משמעותו של הזמן החולף? איך אפשר לזכור את מי שחי, אהב, פחד וקיווה בעולם הזה?״

06

זו התערוכה השלישית של בולטנסקי במוזיאון ישראל: קדמו לה תערוכות ב־1988 וב־1973, אחת התערוכות הראשונות שלו מחוץ לצרפת, שאצר יונה פישר. הוא נולד בפריז, בספטמבר 1944, ימים ספורים לאחר שחרור העיר מהכיבוש הנאצי; בן לאם סופרת ממשפחה קתולית מקורסיקה ולאב רופא ממשפחה יהודית מאודסה, שהתחבא בזמן המלחמה בחלל שמתחת לביתו.

״בולטנסקי פרץ דרך בהתמודדות עם הצל הארוך שהטילה המלחמה על המחצית השנייה של המאה ה־20, אבל יצירתו חורגת הרבה מעבר לכך״, אומרת מירה לפידות. ״בחומרים צנועים וברגישות נדירה לכוחם של דימויים, הוא מציע למתבונן בעבודותיו חוויה רגשית מיידית יחד עם עיסוק מורכב בטיבו החמקמק של הזיכרון, הפרטי והקולקטיבי. וגם, אינו חדל מלשאול שאלות שעומדות ביסוד החוויה האנושית: מה יישאר מאיתנו אחרי לכתנו? מה משמעותו של הזמן החולף? איך אפשר לזכור את מי שחי, אהב, פחד וקיווה בעולם הזה?״.

לאותו צל נוכחות שקשה להתעלם ממנה בתערוכה, ודאי לעיניים ישראליות, למרות שבולטנסקי החל לעסוק בשואה באופן גלוי רק ב־1987 לאחר שאביו נפטר. ״אני חושב שהשואה היתה בתוך העבודות שלי כבר קודם, ואני תמיד אומר שהשואה היא הטראומה שלי, אבל אני לא רוצה להיות אמן שואה. אני אף פעם לא משתמש בדימוי ישיר של השואה: קשה מאוד לדבר ישירות על השואה או להשתמש בדימוי שמתייחס אליה ישירות, ואני לא מעז. לא הייתי שם״.

הפרספקטיבה המקומית לעבודותיו והתפיסה השונה של עבודותיו ממקום למקום לא חומקות ממנו. ״בתערוכה הראשונה שלי ביפן הצגתי רצפה מלאה מקטורנים וגשר קטן, והיפנים, שלא יודעים כלום על השואה, אמרו לי: ׳האמנות שלך כל־כך יפנית, אתה בטח מכיר היטב את מסורת הזן, ואפילו נראה קצת יפני׳.

״התגובה שלהם שימחה אותי מאוד. אני תמיד אומר שאני מקווה שאם אסע לאפריקה, יגידו לי שם: ׳האמנות שלך מאוד אפריקנית, ואתה נראה כמו אפריקני׳. גם אם השואה היא הסיפור האישי שלי, הטראומה האישית שלי, אני מקווה שהאמנות שלי רחבה יותר״.

07

החלל החשוך ואלפי הנורות שהן חלק מהעבודות, תצלומי הפנים בשחור לבן שמביטים בך מכל עבר, הסאונד שמגיע מפעימות הלב ומ־300 פעמוני הרוח היפניים שהוצבו על רקע נופי ים המלח; כולם ביחד יוצרים תערובת מוזרה של הוד והדר, קדושה ודת, רוחות רפאים ומיתולוגיות עתיקות.

״מונומט – דימויי זיכרון״

בגלריה השנייה בתערוכה מוצגת העבודה ״מונומט – דימויי זיכרון״ שיצר בולטנסקי ב־1988, בעזרת תצלומים מ־1973, שנת ביקורו הראשון בארץ. באותו ביקור הוא צילם חלונות ראווה של כמה צלמניות בירושלים: הרכב מגוון של תצלומי פעוטות, צעירים וצעירות, נער בר־מצווה עטוף בטלית, חתן וכלה, זוג אוהבים – כולם מסורקים למשעי, מחייכים על פי רוב, כיאה למעמד הרשמי של תצלום דיוקן.

את התצלומים הללו הוא הניח במסגרות ותלה על הקיר במערך מסוים מעל מדפי־מזבח. חוטי החשמל החשופים המחוברים לנורות שסביבם טווים מעין רשת קורים בין המצולמים או משרטטים את אילן־היוחסין שלהם, כאילו היו קרובי משפחה. מה עלה בגורלם של המצולמים בזמן שחלף? האם הם חיים או מתים? ואם מתו, כיצד מתו? העבודה מעוררת תהיות ומאפשרת לדמיין סיפורים שונים סביב טווח האפשרויות של מה שיעלה בגורלם של אנשים שחיים בישראל.

בהמשך, ״מזבח לבית־הספר התיכון ע״ש חיות״, מאותה תקופה: באמצעות מנורה, תצלום וקופסות פח ישנות של ביסקוויטים יצר בולטנסקי מעין מזבח או אנדרטה לאלה שאינם עוד. מקור התצלומים בעבודה זאת הוא תמונת מחזור של תלמידי בית־הספר היהודי בווינה ע״ש צבי פרץ חיות משנת 1931. בולטנסקי צילם מחדש והגדיל את פניהם של ארבעה מהבוגרים, מיסגר אותם, וקבע במרכז המצח שלהם מנורה כאילו היו מטרה לירי. קשה שלא לחשוב גורלם הטרגי של בוגרי אותו תיכון בווינה, ולהניח שמצאו את מותם בשואה.

לעומתם, ב״מחסן השווייצרים המתים״ בולטנסקי עשה שימוש בתצלומי מתים שנגזרו מעמודי הספדים שראו אור בעיתון יומי שווייצרי. ״בחרתי בשווייצרים כי אין להם היסטוריה. לשווייצרים אין סיבה למות, ולכן הם יכולים להיות כולם וכל אחד בעת ובעונה אחת״, הוא מסביר.  

08

בשנת 1999, לקראת סוף המילניום, בולטנסקי רצה ליצור עבודה ובה שמות כל בני־האדם החיים על פני כדור הארץ. העבודה נידונה כמובן לכישלון, שכן בכל רגע נתון אנשים מתים ותינוקות חדשים מגיחים אל אוויר העולם, ובמקומה הוא יצר את ספריית ספרי הטלפונים ובה כ־3,000 ספרים מכל העולם. בחודש אוגוסט בשנה שעברה פרסם המוזיאון קריאה ובה ביקש לקבל ספרי טלפונים ישנים לטובת גרסה חדשה לעבודה שמוצגת בתערוכה: ״מנויי הטלפון״, ספרייה של ספרי טלפונים משנים שונות ומאזורי חיוג שונים בארץ.

״מנויי הטלפון״

המבקרים בתערוכה מוזמנים להוציא את הספרים, לעלעל בהם ולחפש את שמותיהם או את שמות בני משפחתם ושמות חברים. וכמובן שהפיתוי גדול, והזכרונות שהמהלך הזה מעלה קשורות לעידן הלא כל כך רחוק שבו ספר הטלפונים היה בכל בית בישראל, עד שהוא נעלם מחיינו, עם כניסת האינטרנט והטלפונים הניידים. הספרייה היא על כן מעין ארכיון – עדות למי שחי כאן, עבר דירה, התחתן או התגרש, וביטוי לקהילות השונות בארץ. וגם פה, באחד המוצגים היותר יום־יומיים בתערוכה, שוב אנו נתקלים באנשים שחלקם כבר אינם בין החיים.

09

בעשור האחרון קיבלה עבודתו של בולטנסקי תפנית בעקבות התעניינותו במיתולוגיות. האם השואה תהפוך גם היא למיתולוגיה? האם היא כבר מיתולוגיה? ״מיתולוגיה חזקה מהאמנות״, הוא אומר, ״וגם אני מנסה ליצור מיתולוגיה. במובן מסוים יותר חשוב לדעת שיש עבודה מלראות אותה, להכיר את הסיפור מאחוריה״.

״מיסתורין״, עבודת הווידאו שמוצגת בסוף התערוכה, צולמה בקצה העולם המיושב, בפטנגוניה שבארגנטינה. בולטנסקי הציב צינורות דמויי קרנות בגובה שלושה מטרים. כשרוחות חזקות נושבות באזור, מפיקות הקרנות קולות מסתוריים הדומים לקולות הלווייתנים הרבים ששוחים בקרבת החוף בסתיו. הווידאו, שצולם במצלמה נייחת מזריחה עד שקיעה, משקף גם זמן אחר, איטי ובראשיתי.

מתוך ״מסתורין״

״בפטגוניה רואים בלווייתנים יצורים חכמים וקדמונים״ הוא מספר. ״כששואלים שם שאלה, שהתשובה עליה אינה ידועה, אומרים לשואל ׳לך תשאל את הלווייתנים׳. אני מקווה שגם בעוד שנים רבות, כשאף אחד כבר לא יזכור אותי, יישאר עדיין הסיפור על האיש המשוגע שניסה לדבר עם הלווייתנים. וגם כשישכחו את שמי, יזכרו שהיה פעם איש ששאל שאלות״. 

בחודש האחרון נפתחה לך תערוכת ענק בשנחאי, בעוד שלושה חודשים תהיה לך תערוכה ביפן, ובשנה הבאה מוזיאון פומפידו יציג רטרוספקטיבה מקיפה שלך. לא נראה שכל כך מהר ישכחו אותך.

״אני מציג עוד ועוד תערוכות ונוסע הרבה כדי לספר את הסיפור שלי, כמו ליצן זקן שעובר עם הופעותיו ממקום למקום. בכל מקרה אני לא יכול למות לפני 2021 כי יש לי התחייבויות – אני ׳סגור׳ עד 21׳. עושה רושם שככל שאני מזדקן, אני מכניס את עצמי ליותר התחייבויות כדי שאוכל להמשיך לנסוע ולספר. והסיפור שלי משתנה בכל פעם, כי בכל פעם אני משנה את המופע, אומר משהו קצת אחר״.

אתה אופטימי?

״אני אוהב את החיים. מאוד. אני גם פסימיסט, אבל זו הסיבה שאני אוהב את החיים. אנחנו כאן, בואו נהנה כל עוד אנחנו יכולים״. 

10

העבודה ״דמדומים״ המוצגת לקראת סוף התערוכה כוללת נורות המחוברות לכבלי חשמל שחורים, שמספרן כמספר ימי התערוכה. בכל יום יכבה צוות המוזיאון נורה אחת, עד שביומה האחרון של התערוכה כל הנורות יהיו כבויות.

העבודה ״דמדומים״ בזמן הקמת התערוכה

The post זיכרון גורלי: כריסטיאן בולטנסקי יוצר מיתולוגיות במוזיאון ישראל appeared first on מגזין פורטפוליו.


Viewing all articles
Browse latest Browse all 3234

Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.2 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:





Latest Images

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.7.0 by Vimeo.com, Inc.

HANGAD

HANGAD

MAKAKAALAM

MAKAKAALAM

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Doodle Jump 3.11.30 by Lima Sky LLC

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.1 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Vimeo 10.6.0 by Vimeo.com, Inc.

Re:

Re:

Re:

Re: