העולם המופלא של שחר מרקוס נע בחופשיות יתרה בין לוס אנג׳לס לברצלונה, בין פתח תקוה לקרקוב, בין ברלין ליקתרינבורג שברוסיה. שלל עבודותיו מככבות בימים אלה בלא פחות מעשר תערוכות במקביל, והאחרונה שבהן, ״מלך הפלאפל״, שעליה עבד בשנתיים האחרונות, מוקרנת בבכורה עולמית בתערוכה החדשה במוזיאון פתח תקוה ״מדהים, מהמם, מופלא״, שאצרה דורית לויטה הרטן והמוקדשת למדע בדיוני וליחסה של האמנות לז׳נר.
״לא תמיד יוצא לי להציג בעשר תערוכות במקביל – אבל זה קורה – מכיוון שהרוב זה וידאו וזה הרבה יותר קל לשלוח קובץ ולהשתתף בתערוכה״, הוא אומר בשיחה עם ״פורטפוליו״, שעות ספורות לפני פתיחת התערוכה בפתח תקוה. ״מלך הפלאפל״ הוא סרטון באורך כשמונה דקות, המספר את סיפורו הבדוי והלא ייאמן של דוכן הפלאפל הראשון על הירח. ״הסיפור הוא על אסטרונאוט ישראלי שמגיע לירח ואחרי איזה מסע שכרוך גם בסכנות ותלאות מקים דוכן פלאפל מתנפח ומכין את מנה פלאפל״, מתאר מרקוס.
את הסגנון הישראלי אפשר לראות למשל ברגע המכריע בו האסטרונאוט מקבל טלפון מאמא ומאבד את העשתונות (ואת המפה); בחתירה להתגבר על כל מכשלה (כמו אלה שהתקילו את סנדרה בולוק וג'ורג' קלוני), כנגד כל הסיכויים ועם טיפת מזל, וגם בדבקות העיקשת במשימה המופרכת מהיסוד. ״מרקוס, טחינה פירסט״, מורה לו יוסטון
יש עוד אנשים על הירח?
״אני נמצא שם לבד, ואיתי רק הקול בקונטרול. זהו סרט מאוד קולנועי, נרטיבי. לעומת סרטים אחרים שעשיתי. יש לי סוגים שונים של עבודות. חלקן יותר פרפורמנס וחלקן יותר מבוססות על פעולה, במקרה זה יותר דומה ל׳האוצר׳ – זה כמובן מאוד קשור אליי, אבל גם לישראליות, לשאיפות שלא מכירות במגבלות ולסגנון הישראלי״.
את הסגנון הישראלי אפשר לראות למשל ברגע המכריע בו האסטרונאוט מקבל טלפון מאמא ומאבד את העשתונות (ואת המפה); בחתירה להתגבר על כל מכשלה (כמו אלה שהתקילו את סנדרה בולוק וג'ורג' קלוני), כנגד כל הסיכויים ועם טיפת מזל, וגם בדבקות העיקשת במשימה המופרכת מהיסוד. ״מרקוס, טחינה פירסט״, מורה לו יוסטון. ״אני מכין פלאפל והדברים עפים לי מסביב – זה מאוד מצחיק״, מתאר מרקוס את הסצנה. לעומת האיש בקונטרול (יוסטון ווי האב א פרובלם?) שהוא מאוד רציני ואמריקאי, שחר מתאר את עצמו כ״מאוד ישראלי עם מבטא ויש הבדלים מאוד ברורים בינינו. אני יזם ישראלי, שמגשים את החלום שלו ומסיים בסלפי על הירח״.
לצד ההומור העצמי, הלאומי והגלובלי, העבודה מדברת גם על קולוניאליזם, על תופעות כמו מקדונלד׳ס בהודו ודיסנילנד בטוקיו, ״וגם על אמנות, שהופכת את הדברים הכי הזויים לכאילו אפשריים״, הוא מציין.
מרקוס למד תואר שני בתולדות האמנות, כאשר נתקל באוניברסיטה במודעה של ״במת מיצג״ והחל ללמוד אצל תמר רבן. בעשור האחרון פנה לעסוק באמנות ולפני מספר שנים החליט להתמקד רק בכך, לאחר מספר שנים שבהן עוד השאיר רגל בעסק המשפחתי (של סחר וליטוש יהלומים).
״באמת בתחילת הדרך זה היה מכשול לעבור אותו – העובדה שלא באתי מהמסגרות של בצלאל והמדרשה, אלא למדתי הכול תוך כדי עשייה. ראיתי הרבה תערוכות וחיפשתי עוד ועוד מידע – ואני חושב שאני כל הזמן לומד. יש עוד דברים שלומדים בהמשך – איך עושים תקציב ואיך עושים פרויקט, איך אתה משווק את עצמך בתור אמן ואיך מציגים תערוכה. זה חלק ממה שצריך לעשות כדי לעבוד כאמן. הקשר עם הגלריה (גלריה ברוורמן) – זו התנהלות הרבה יותר מורכבת מאשר רק ליצור אמנות״.
כיום, בגיל 44 הוא אמן עסוק ומתרוצץ בעולם לא מעט. ב-2015 היה מרקוס הזוכה הראשון בפרס Discovery של פסטיבל הווידיאו Loop בברצלונה לאמן וידאו בינלאומי. בימים אלה הוא מציג שם את הסרט ״זרעים״ (Seeds) שגם נרכש לאוסף המוזיאון לאמנות מודרנית בברצלונה (MACBA). העבודה עוסקת במוקשים שנותרים חבויים ורדומים בבטן האדמה עשרות שנים אחרי תום המלחמה שבמסגרתה הוטמנו. את הפוטנציאל הנפיץ שלהם אין צורך להסביר, וההתייחסות אליהם כאל זרעים בטבע – זרעי פורענות – מחזירה אותם לתודעה.
בתחילת אפריל חזר מפתיחת תערוכה בגלריה לבירינת בלובלין, שם מוצגת עבודתו האחרונה בפרויקט משותף ומתמשך עם האמנית הטורקית נזאקת אקיצ׳י (Nezaket Ekici).
איך התחלתם לעבוד יחד?
נפגשנו לא מעט בתערוכות וראינו עבודות אחד של השני עד שיום אחד הצעתי לה לעבוד יחד – מאז כבר ארבע שנים הצגנו ביחד ב-16 תערוכות – כעשר עבודות. בתערוכה בפולין כעת מוצגות חלק מהעבודות הקודמות לצד העבודה האחרונה שעשינו ועוד מיצב וצילומים. הגלריה הזמינה אותנו ואפשרה את ההפקה המורכבת – לובלין, כמו ירושלים, אין בה ים, ואנחנו מציגים סיטואציות של חוף ים בשלג של לובלין״.
העבודה החדשה ׳איים מלאכותיים׳ צולמה בפולין בחורף האחרון. העבודות של השניים הולכת ומקצינות, באמצעות יצירת נופים מלאכותיים, נופים שנעקרו מהקשרם הטבעי והתנהגויות שמועתקות ממקום למקום ויוצרות אבסורד. ״יצרנו חוף ים מלאכותי בשלג. בעבר עשינו הר מלאכותי בגרמניה. בעבודה אחרת צילמנו ארוחה לצד שולחן ערוך בתוך המים״.
אתם עובדים בקצב גבוה. יש אמנים שלא מפיקים סרט אחד בשנה.
״זה נכון, מאז שהתחלנו אנחנו נפגשים ונוסעים הרבה. עושים כשתי עבודות בשנה ובדרך כלל גם מציגים מיצג משותף בפתיחה של התערוכות. זה כולל נסיעות לתכנון ולצילום ולעבודה עצמה. כעת אנחנו מציגים גם בתערוכה ביקתרינבורג ומתוכננת הצגה נוספת של עבודות שלנו בספטמבר בבלגרד ובאוקטובר בברלין. וזה בלי קשר לעבודות העצמאיות שלי – שרצות ונעשות במקביל״.
בפסטיבל הצילום שייערך בחול המועד פסח ביפו יציג מרקוס שתי עבודות, בשתי תערוכות שונות במסגרת הפסטיבל. בהמשך החודש יציג במוזיאון לאמנות עכשווית בקרקוב, לצד אמנים מהחשובים בעולם, ביניהם מרינה אברמוביץ' ואחרים. בלוס אנג׳לס מוצגת כעת העבודה ״אבות אכלו בוסר״, בה הוא מופיע בדמות גנרל הזולל עוגיות שהוא תולש ממדליות הנעוצות בחזהו, בעודו קורא פרק מחזון אחרית הימים של יחזקאל.
איך יוצאים להפקה במסגרת הריצה הזו?
״זו באמת עבודה מסובכת. על הסרט האחרון עבדתי קרוב לשנתיים. בשלבים מסויימים עבדו עליו כ-30 איש והעחלק היותר מורכב וקשה היה בפוסט-פרודקשן. זו הייתה לידה מאוד קשה ובלחץ של זמן – אבל אני מרגיש שזה עובד״.
