ציירו לעצמכם: חוף ים חמים, מגבות צבעוניות וכסאות נוח, משחק שחמט, ספר, בירה וענבים. עכשיו תרחיקו רגע בזום אאוט ותראו משהו מוזר, החוף חוף, הנופשים נופשים, אבל ים אין. היצירה Sun & Sea, Marina היא עבודת אמנות חוצת ז׳אנרים, שכוללת תמונה חיה, סאונד וטקסט של אופרה המתרחשת על חוף ים בדיוני ומבשרת את סוף העולם כפי שהכרנו אותו. כך נפתחה הפתעת השנה בביאנלה לאמנות בוונציה, ולא היה ספק בעוצמת העבודה כשהביתן של ליטא זכה בפרס אריה הזהב, הפרס הראשון שמוענק בביאנלה לאמנים ולביתני המדינות.
בימי הפריוויו לאנשי מקצוע ואספנים היא הוצגה בכל יום במשך כשמונה שעות והתורים שהשתרכו בחוץ הלכו והתארכו ככל שנפוץ המידע על העבודה המצוינת. תוסיפו לכך את העובדה שהביתן ממוקם באזור שדורש ניווט מתוחכם, מעין עלייה לרגל נוסח ונציה, שכרוכה בלא מעט מאמץ, גשרים וסמטאות ללא מוצא. בהמשך נרשמה אכזבה כשהקהל צבא על הדלתות רק כדי לגלות שהעבודה מוצגת במתכונת מלאה רק פעם (ובהמשך פעמיים) בשבוע.
הביתן של ליטא, זוכה פרס אריה הזהב. צילומים: Andrea Avezzù
זו הביאנלה השנייה ברציפות שבה העבודה הזוכה באריה הזהב לביתו המצטיין היא עבודת פרפורמנס: לפני שנתיים היה זה הביתן הגרמני עם ״פאוסט״, פרפורמנס מחול שיצרה אן אימהוף, ושהציג את פניו המנוכרים והמיוסרים של דור המילניום. המבקרים נרגשים, התורים משתרכים והחוקים הקפריזיים לעתים של המופע – יומיים בשבוע, עד 65 אנשים בקהל בכל רגע נתון במקרה של ליטא; קצת יותר ממאה איש בכל עת, שעתיים ביום, חמישה ימים בשבוע בביתן הגרמני ב־2017 – מכתיבים מציאות בלתי אפשרית. כמה שעות תקדישו לעמידה בתור, אם באתם ליומיים־שלושה לביאנלה?
המבקרים הנרגשים, התורים המשתרכים והחוקים הקפריזיים מכתיבים מציאות בלתי אפשרית. כמה שעות תקדישו לעמידה בתור, אם באתם ליומיים־שלושה לביאנלה?
גם הביתן הישראלי, שבו מוצגת עבודתה של איה בן רון, FHX, דורש מהבאים אורך רוח, המתנה ממושכת והשתתפות פעילה בשרשרת פעולות שהצופה הוא חלק הכרחי ממנה. ״בית־חולים שדה לרעות חולות״ מגדירה זאת בן רון, וכמו בבית־חולים, יש לקחת מספר ולשבת באזור ההמתנה לחדר המיון. בהוראות ההפעלה, שמעבירה אמנית הקול ויקטוריה חנה בסרט המוקרן לממתינים, היא אומרת בפירוש ״היו סבלניים, היו מטופלים״ (Be patient, be a patient).
טיפול דורש זמן. באנגלית המילה טיפול (Care) משמשת גם להצביע על אכפתיות, או חוסר־איכפתיות, בתשומת הלב של הקהל כלפי עבודות אמנות – כמה שניות לתמונה או כמה דקות לעבודת וידאו, במקרה הטוב. רק 12 איש בכל זמן נתון יכולים לקבל את מלוא ה״טיפול״ ולצפות בעבודות של בן רון ושותפיה – אמנים שהזמינה לקחת חלק בפרויקט – בכל פעם צופה יחיד לעבודה יחידה.
הביתן הישראלי. צילום: Francesco Galli
לזכותו של הביתן הישראלי יש לומר שהוא עובד לכל אורך ימי הפעילות של הביאנלה. בביתן הליטאי לעומתו, התקציב ואופיו המורכב של המופע, הכולל עשרות שחקנים־זמרים ומתנדבים־משתתפים, אינו מאפשר הופעה רצופה של יותר מיום ברציפות. בתחילה היה זה רק יום שבת ולאחר שגייסו תקציב נוסף והכשירו קאסטים של זמרים מתחלפים הרחיבו יוצרות היצירה ״שמש וים, מרינה״ את זמני המופע גם ליום רביעי.
ובכל זאת – שעות של עמידה בתור, בשמש או בגשם, גורמים לרבים בקהל לוותר מראש וגם אם נספור את כל הנחושים שבהם, סביר להניח שלא נגיע ליותר מחמישית מתוך כ־500 אלף מבקרים בביאנלה, לאורך חודשי פעילותה, ממאי עד נובמבר.
הצגה שגונבת את ההצגה
אז איך קרה שדווקא עבודות פרפורמנס, שרוב הקהל לא יזכה לראותן, זוכות ברצף בפרס הביתן המצטיין בביאנלה לאמנות? פעם נהגו לומר שילדים ובעלי־חיים גונבים את ההצגה, באמנות כיום אפשר לדבר על ההצגה שגונבת את ההצגה. פרפורמנס הוא ז׳אנר חמקמק בכל הקשור לאמנות חזותית, ובוודאי כשמדובר באמנות פלסטית. זו במה שונה (אלטרנטיבית) להצגת הצגות – בין אם הן כאלה שמציירות סצנות דרמטיות, או כאלה שמתייחסות לחיים עצמם, לממד הזמן החולף או לסיזיפיות, מונוטוניות, תחושת תקיעות; למפגש אנושי או להיפך, בדידות וניכור קיצוני.
ב״פאוסט״, העבודה שיצרה אן אימהוף בעבור הביתן הגרמני בג׳רדיני לפני שנתיים, קבוצה של צעירים הציגו פרפורמנס מבוסס מחול, תנועה, סאונד וחלל, שגרמו לקהל לנוע סביבם, מעליהם, מתחתיהם, וללא הרף לנסות ללכוד את יופיים ואת פשר ההתפתלות שלהם. תוך כדי תנועה כל אחד מהצופים מתמודד עם שטף של אסוציאציות אישיות, קונוטציות תרבותיות, דילמת ה״ללכת או להישאר״ ותחושת החמצה בלתי נמנעת.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
אימהוף הסבירה את המעבר שלה מאמנות פלסטית (היא התמחתה בציור בתקופת לימודיה באקדמיה) לפרפורמנס בכך שאי אפשר לצייר או ליצור תמונה חזקה יותר וטעונה יותר מזו שעולה ממפגש עם בני אדם בשר ודם. וכשהיא אומרת דם היא מתכוונת בדיוק לכך. הפרפורמנס הראשון שיצרה היה עבודה רדיקלית של התרסה מגדרית ותרבותית: היא שכרה חלל של מועדון חשפנות והחליפה את הבמה של רקדניות עירומות המשמשות פיתיון לגברים מחורמנים בזירות אגרוף ובלהקה שניגנה מוזיקה חיה. ההוראות למשתתפים היו פשוטות: יש להמשיך להתאגרף כל זמן שהמוזיקה נמשכת ויש להמשיך לנגן כל זמן שהמתאגרפים עומדים על הרגליים. המילכוד יצר מתח בלתי נמנע והתרגשות חד פעמית באופיה.
אן אימהוף, גרמניה 2017. צילומים: מ״ל
גם היוצרות של ״שמש וים, מרינה״, שמייצגות את ליטא בביאנלה ה־58, מאמינות בחד פעמיות של המופע החי, גם אם הבחירות שלהן עוסקות דווקא במשהו מונוטוני ויומיומי יותר. ״בעבודה הקודמת שלנו הצגנו אופרה לעשר קופאיות בסופרמרקט״, אומרת מחברת הליברטו של העבודה. השירה עוברת מאחד לשני ועולה לעתים בהרמוניה מתוזמרת היטב, והקהל עוקב בעיניו ומנסה ללכוד את הרגע, מי שר ומאין עולה הקול, איזו דמות זו, מבוגרת או צעירה? מה היא מספרת ומה זה אומר על הדמות, ומה זה אומר עלינו?
אחרי שנים של תכנונים, מאז חודש ינואר הן עובדות בוונציה ועושות אודישנים לגיוס קאסט בן עשרות משתתפים, שחקנים זמרים מקצועיים ולצידם מתנדבים, חלקם באים להשתתף על טפם וכלבם. הם משחקים לאורך יום שלם ב״נדמה לי״ על חוף ים מדומה, שנלכד בתוך מחסן ישן במחנה צבאי בוונציה.
״העבודה מדברת על שינויי האקלים, הנזק לסביבה ותרבות הצריכה בחיים הקפיטליסטיים, אבל למעשה מדובר בפסיפס אנושי, בחיים עצמם, בדברים שאנחנו אוהבים, בעבודה ופנאי, בשחיקה וברגשות״, אומרת לינה לפליט (Lina Lapelyte). היא ושותפותיה ליצירה, ואיווה גרייניטה ורוגילה ברז׳יוקיטה (Rugile Barzdziukaite, Vaiva Grainyte) נמצאות בוונציה מרבית תקופת הביאנלה ומטפלות בהפקה המורכבת. בין היתר הן עושות אודישנים לקאסטים נוספים שיוכלו להמשיך בהצגת העבודה ולהגדיל את החשיפה לקהל.
החיים עצמם
נכון לעכשיו היצירה מוצגת במתכונתה המלאה, האנושית, פעמיים בשבוע. בימי רביעי ושבת בלבד. בשאר הזמן הביתן עומד נטוש מאדם, חוף רפאים שכל נופשיו נעלמו באופן מסתורי. המגבות, המשחקים, הספר וקרם ההגנה ננטשו מאחור כאילו המשתתפים רק יצאו לרגע ועשויים להתגשם לנגד עינינו בכל רגע. המוזיקה ממשיכה להתנגן אך ללא השירה, מעצימה את תחושת ההיעדר.
לכאורה אין פה שום דבר מיוחד: חוף, מגבות וכסאות נוח, אנשים מקשת רחבה של גילאים, בכל הצבעים ומבני גוף מגוונים, צעירים וזקנים, נשים בהריון וזוגות רומנטיים, ילדים משחקים, כלבים מתרוצצים. זה קורא ספר וזו מתמרחת בקרם הגנה, שניים משחקים שחמט ואחת אוכלת סנדביץ׳. החיים עצמם. אבל על כל הפעילויות עולה השירה ועוטפת את החלל. זוהי אופרה עם ליברטו, תפקידים ודמויות. ואת כל זה הקהל רואה מעמדת תצפית בלתי שגרתית: במבט מלמעלה, ממפלס גלריה המקיף את החוף המדומה ומשקיף אליו כמו חוקר הבוחן את החיים הרוחשים על צלחת פטרי.
מבחינה זו העבודה חולקת משהו עם ״פאוסט״ של אימהוף; גם שם נראו המשתתפים כזן אחר של בני אדם, כאלה שמייצגים צורת חיים שונה, מנוכרת, זרה וקשה לעיכול. הזרות וההפרדה החריפו בחלקים שבהם עברה ההתרחשות אל מתחת לרצפת הזכוכית, ושם הם הפכו למעין זוחלים אנושיים, כפופים, חשופים לעין ומנועים ממגע. אם לנקוט חירות פרשנית אפשר לומר שאלה היו נציגי דור המילניום, המבטאים כאב וניכור, קבלה של כל שוני וייחודיות מהולה בהסתגרות, אדישות וחוסר קומוניקציה. הילדים שלנו. לא של המחר – כי זה כבר היום.
לעומתם, גיבורי ההצגה בביתן הליטאי הם אנשים כמונו. כל אחד בקהל יוכל למצוא שם את בן או בת דמותו ולהבין את המלכודת שטמונה בתמונה האידילית. כמו אימהוף, שיצרה הומאז׳ ליצירה המכוננת של גתה, גם ״שמש וחוף״ היא יצירת מחווה, ל״דולצ׳ה ויטה״ של פליני, ל״ימי פומפיי האחרונים״ של אדוארד בולוור ליטון.
ריקוד המכונה. צילומים: מ״ל
בתערוכה המרכזית של הביאנלה גונב את ההצגה מופע מסוג אחר, ״ריקוד מכונה״, שיצרו צמד האמנים הסינים סון יואן ופנג יו. בשני אתרי התערוכה – בג׳רדיני ובארסנלה, הם מציגים מפלצות מכניות, המבצעות מופע רעשני, מבהיל ומושך כאחד. עבודותיהם עוסקות ביחסים בין אדם למכונה, ברובוטים בעלי תודעה, או לפחות כאלה שנראים כאילו יש להם מושג מה הם עושים.
אחת כזו היא מכונה הנראית כמנוף על בסיס עגול. מצוידת בזרוע שבקצה מגב גדול, היא גורפת נוזל אדום הנראה כדם בתנועה חוזרת ונשנית. לעתים היא מחוללת ריקוד קטן ומדי פעם זוקפת את ראשה ומתנערת, כבעל חיים הזועק לשמים, ובאותה התנערות נתזים אדומים נוחתים על הזגוגיות המקיפות אותה. השטח כולו נראה כמרחץ דמים לאחר מאבק גלדיאטורים, אולי בין אדם למכונה. אבל הריקוד הכה חינני מבלבל את הצופים. בעבודה אחרת הם משחררים לשון מתכת ארוכה שמצליפה כשוט על כל סביבותיה ומאיימת לחסל כל מה שנקרה בדרכה.
השניים הם נציגים של אמני דור הביניים בסין – אלה שנולדו וגדלו בין מהפכת התרבות לקדמה הטכנולוגית ולעידן הגלובליזציה; שכבר נחשפו לפיתויי הקפיטליזם המואץ, אך עדיין מחפשים שורשים ושייכות למסורת שנבעטה ונרמסה. עבודותיהם מתמצתות את רוח התקופה, ששורה גם על הביאנלה וסביבתה הכללית: הם רואים שהעולם מציע שלל אפשרויות פתוחות, אך ברובן נפלו פגמים, ריקבונות ושיבושים; שכבר קשה יהיה להסדיר ולהציל את הטבע, או למצוא בית במובנו הישן והמוכר, ולכן יש לסגת ולבחור במציאות חיים שונה, מצומצמת או פנטזיונרית.
הם חיים במצב לימינאלי, מבלבל, גדוש אפשרויות וגירויים (כמו כולנו), מסרים סותרים של חירות אישית ומעקב פולשני, דיכאון וייאוש מול שפע שאינו בר השגה, חוסר אונים מול מגלומניה. אבל באמנות, לעומת חיי היום־יום, הם עושים זאת יפה להפליא.
The post ונציה 2019: הפרפורמנס גונב את ההצגה appeared first on מגזין פורטפוליו.
