״מקס ישראליאנה״ הוא פרויקט מחקר חזותי המסתכם בספר ותערוכה, פרויקט המשך ל״פקס ישראליאנה״ – אינדקס של מודרניזם ישראלי שיצא לאור שנתיים קודם לכן. בעוד הספר הקודם ביקש לאצור את הקאנון של המודרניזם בישראל מקום המדינה ב־1948 ועד 1977 דרך קטלוג לקסיקוני של יוצרים מהתקופה – הספר הנוכחי מבקש לעסוק במופעים האסתטיים בישראל החל מסוף שנות ה־70 ועד אמצע שנות ה־90 על רקע הנסיבות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות של התקופה. השנה המפרידה בין שתי התקופות היא 1977, שבה לראשונה בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית זכה הימין בהנהגת מפלגת ״הליכוד״ ברוב בכנסת וסיים כמעט 30 שנות שלטון שמאל של מפלגת המערך, וקודמתה, מפא״י.
מהפך זה סימן את זניחת השורשים האירופאים והרעיון של ישראל כניסוי סוציאליסטי אוטופי לקראת עתיד קפיטליסטי אינדיבידואליסטי, מבוסס שוק חופשי: בתי ההבראה ההסתדרותיים הפכו למלונות יוקרה, ריהוט ״לכל״ הפך למערכות ריהוט אופנתי מעוצב, המרכזים המסחריים השכונתים הפכו קניונים, העיתונים לכרומונים, התעמולה לפירסום – כל מה שיש לכלכלה ליברלית קפיטסליסטית להציע. מחורבות המינימליזם המודרניסטי צמחה תקופה של מקסימליזם פוסט מודרני, קפיטליזם דורסני ודקדנטי לעתים. זו תקופה של המשך מאבקים טריטוריאליים, אינפלציה ושינויים כלכליים פרדיגמתיים, רעש ויזואלי והיפר־צריכה. המחקר שואף לאפיין את האסתטיקה של מהלכי שפע אלה בחברה הישראלית דרך התבוננות על אמנות, עיצוב ואדריכלות באותן השנים בישראל.
בניגוד לפקס ישראליאנה שקיטלג את היצירות לפי יוצרים ותחומים, יצירות של יוצרים נבחרים כמו דוד טרטקובר, אדר׳ בילו בליך, אדר׳ צבי הראל, פיליפ בולקיה, יוסי ג׳יברי ועוד מעורבבות בספר זה בזה ברצף נרטיבי אך לא בהכרח כרונולוגי, המתאר את התקופה. בין מקבצי דימויים הוכנסו קטעי טקסט אינפורמטיביים שמטעינים את הדימויים ברובד החברתי, הכלכלי והפוליטי. בנוסף נפתח הספר במאמר שסוקר את התקופה. את כל הטקסטים כתב מיכאל יעקובסון – אדריכל, גאוגרף, בלוגר, סופר ועיתונאי ישראלי.
