רק שתי עבודות מוצגות בתערוכת היחיד של ניר סגל, Two Work, המוצגת בימים אלה בגלריה רו-ארט בתל אביב, וכל אחת מהן תופסת חלל משלה. האחת מורכבת מ-12 מכשירי הליכון-כושר, הניצבים במעגל, כשפניהם אלה אל אלה, ותופסים את מירב שטח הגלריה, בקומה הרביעית של בניין תעשייתי בקריית המלאכה בתל אביב.
תמונת החלל במיצב ״כל ההליכונים מיואשים״ תופסת את הצופים לא מוכנים. נכנסנו לגלריה והגענו לחדר כושר? אין תמונות על הקירות, אין פסלים במרחב. ההליכונים בפעולה, בתוספת מיקרופונים ורמקולים המחוברים אליהם, וביתר שאת המשתתפים הרצים עליהם בתנועה מתמדת, מעוררים תחושת פלישה ומבוכה; תחושה לא רחוקה, אגב, מזו שחשים לעתים מצטרפים חדשים לחדר כושר. גם שם הם עשויים להרגיש כפולשים למציאות לא-להם. בכניסה לחדר הכושר (וגם לגלריה, כל גלריה בעצם) כל אחד בוחן את עצמו – האם אני מצוייד נכון? האם אני מתאים?
ועם זאת, ההליכונים – וגם ההולכים עליהם – מציגים הזמנה פתוחה להצטרף למעגל. על קיר אחורי תלויות בנונשלנטיות עליוניות ספורט בשלל צבעים, גם הן לוקחות חלק בהזמנה לפעולה. כל מי שמעונין בכך יכול להצטייד ולעלות על המכשירים. שם, תוך כדי פעולת רגליים נמרצת, מתקיימת שיחה. את המיקרופון שיאפשר אינטראקציה הם מפעילים בעצמם, רק כאשר הם מגבירים מהירות.
הסיטואציה מנסחת מעין סתירה פנימית – הזמנה לשיחה בתנאים המקשים על שיחה. תוך כדי תנועה, ריצה, השקעת מאמץ פיזי ואנרגיה בלתי שגרתית (ריצה על הליכון, כבר אמרנו?) רק אז מתקיימים התנאים לשמוע ולהקשיב זה לזה. ״אני כבר שנה וחצי לא מצייר״, מעיד על עצמו סגל, שהתערוכה היא חלק מפרויקט המחקר שלו לדוקטורט באקדמיה Slade בלונדון. ״אני עסוק בגילוי הפרקטיקה שלי, בייצור הזמנות. אני מציע אפשרות להשתתף באיזושהי פעולה או לאפשר למשהו לקרות״.
בדמיוני אמרתי שאם נקשור את השיחה במאמץ פיזי אז אולי נשקול מילים
סגל (35) חי ועובד בלונדון ובתל אביב, למד לתואר ראשון באמנות ב-Slade ולתואר השני בבצלאל. עד לשנים האחרונות צייר ועבד בעיקר עם טקסטילים, שעווניות והדפסים. בשנים האחרונות הוא פועל באופן קונספטואלי ומבוסס-מחקר, שבא לידי ביטוי במיצבים המערבים גם מיצג (פרפורמנס).
מה שעשית בתערוכה הנוכחית זה ליצור פעולה מאוד מורכבת.
״התפיסה שמאחורי הדברים היא שהמנגנון הוא הזמנה, וכאשר נענים להזמנה מתחילים ליצור משהו. המשהו המשותף הזה הוא שיחה״.
מנקודת ראותו של סגל המיצב בחלל הגלריה אינו עבודת אמנות. עבודת האמנות היא משהו הרבה יותר חמקמק, לדבריו. השיחה, האינטראקציה בת החלוף, שנוצרה בעקבות הצבת ההליכונים בגלריה, באופן המסויים הזה ובתנאים הנתונים – היא-היא היצירה.
אוצרת התערוכה היא לאה אביר והרקדן-כוריאוגרף עודד גרף שימש כיועץ אמנותי. גרף הביא עימו רפרנס של עבודות פרפורמטיביות שבהן נעשה שימוש בשיחה חיה וספונטנית, תוך כדי תנועה. בכל זמן התערוכה משתתפים ביצירה מציגים, פרפורמרים, המניעים את ההליכונים ויוצרים שיחה – חלקה מובנה וחלקה מאולתר לחלוטין.
״בערב הפתיחה השתתפו במיצג חי שבעה יוצרים-מציגים מתחומי עיסוק אמנותיים שונים – מחול, תיאטרון, אמנות מיצג, אמנות במרחב הציבורי ועוד. הפעולה הפרפורמטיבית גירתה את הקהל להוסיף ולתרום את חלקו״, אומר סגל, ומצביע על עובדה נוספת: ״לא רק בדיבור, גם בהקשבה אדם תורם את חלקו לשיחה״.
אולם הוא עצמו לא רואה הרבה מכל זה. כיוון שאת מרבית שעות התערוכה הוא מבלה שתי קומות מתחת לגלריה, בחלל תצוגה נפרד, שבירכתיו הקים את המיצב – Flat Diamond Café בר-קפה פעיל, שבו הוא מארח את הבאים ומאפשר לשיחות להתעורר ולרחוש בחלל.
במקום אחד הליכונים, במקום אחר קפה, מה הקשר בין השניים?
״הכל קשור למה שאני מכנה ׳היהלום השטוח׳ – בשני המקרים מדובר על הזמנה. אלה הם מנגנונים שמאפשרים ומכוננים אינטראקציה״.
האימפקט של הקפה הוא מינורי יותר והוא מנתק אותך מהמקום המרכזי של המכונה, שהיא הרבה יותר דרמטית.
״אבל גם הקפה הוא סוג של מכונה – Conversation machine; מקום שבו משוחחים. בעיניי יצירת האמנות פה היא השיחה ולא האובייקט״.
אולי הקפה הוא סוג של ״מכונת שיחה״ אבל אין להתכחש לכך שכוחה של העבודה נובע לא מעט מהאובייקט – מיצב ההליכונים הניצבים כשמש שחורה וגדולה בגלריה הוא אובייקט-שיחה (conversation piece). סגל מתעקש על כך שהפרקטיקה שלו היא הצעה לקריאה מחדש: גם כאשר הוא לוקח מפת טקסטיל, שעוונית קיטשית, ומציג אותה מתוחה על מסגרת כקנבס מצוייר, הוא הופך אותה לאובייקט אמנותי. ״אני לא היוצר של החפץ, אני רק מעביר אותו מעולם תוכן אחד לאחר, והופך אותו ממובן מאליו לראוי למבט נוסף, בשדה התייחסות שבו יש שיקול אסתטי משמעותי״.
״גם הקפה הוא סוג של מכונה – Conversation machine. מקום שבו משוחחים. בעיניי יצירת האמנות פה היא השיחה ולא האובייקט״
מעניין לראות הליכונים שמופנים זה אל זה במעגל ״חברתי״, לאחר שהתרגלנו ללטוש מבט אל מסכים, ומוטב שיהיו מסכים פרטיים לבחירת התוכן הנצפה של כל אחד בנפרד. לעומת העולם המנותק והמתבודד של ההליכונים ״בסביבתם הטבעית״, ההצבה במעגל קוראת לחזור להתבונן זה בזה, ליצור קשר עין, לדבר.
אולי יש פה ״הצעת הגשה״ חדשנית לחדרי כושר?
היואן של ״חברת אנרג׳ים, שנתן חסות לתערוכה (והשאיל את המתקנים), מספר שאכן נכנסת גישה כזו לחדרי כושר כיום, שמנסים להציב את המתקנים בחלל כך שיאפשרו אינטראקציה. אני חייב להגיד שעד כמה שיש לי משיכה לאובייקט הזה, המקור הראשוני של העבודה מגיע מתוך התעסקות ב׳תנאים לשיחה׳. רציתי לייצר תנאים שמתלים את המילה המדוברת במאמץ הפיזי״.
אתה לא יכול להתעלם מהדיבור בתקופתנו על המרוץ הבלתי פוסק, על הכורח להישאר על פס הריצה (treadmill).
״אני הגעתי לכך מתוך רצון לייצר את התנאים. להניע אנשים לשיתוף פעולה שמייצר שיחה ותוכן. עודד כיוון את הדברים לתוכן מובנה-חלקית לשיחה של המציגים – וכך נולדה למשל השיחה על העתיד. יש משהו אבסורדי בהליכה במקום, ושיחה על העתיד מעלה את המתח סביב זה״.
בחלל הגלריה אפשר לראות גם את ההבדל בגישה, בשפת הגוף וברמת המעורבות, שבין צופה המאזין מבחוץ לבין צופה שמשתתף במעגל הרצים – שמקבל החלטה ועולה על ההליכון בעצמו. גם אם הוא שותק ומקשיב ולא נותן קולו בשיחה. ״אני חושב שהקשבה תוך כדי פעולה היא שונה לחלוטין מצפייה. גם הצופה שאינו עולה על המכשירים יכול לגשת למיקרופון ולהשתתף. נוצר מנגנון רב מפעילים״.
סגל עצמו נמנע במכוון מהשתלטות על התכנים הנוצרים בתוך הסיטואציה: ״בתקופת החזרות שלקראת התערוכה אני הייתי באותה נקודת אפס כמו כל אחד מהיוצרים השותפים. במסגרת החזרות קלטנו ופיתחנו כל מיני כלים ומונחים שאיתם נעבוד. משם והלאה – מה שרואים בגלריה זו אימפרוביזציה מוחלטת״.
אתה מציג אינטראקציה שכרוכה במאמץ גופני: מוציא את הקושי שלנו לתקשר מהתחום הסימבולי לתחום הפיזי, הנראה לעין.
״בדמיוני אמרתי שאם נקשור את השיחה במאמץ פיזי אולי נשקול מילים״.
בינתיים יש כבר גרופיז לתערוכה – יש אנשים שעלו על ההליכון כבר בפתיחה וחוזרים שוב ושוב. יש תובנות שונות שעולות תוך כדי פעולה. אחת ההבחנות היפות הייתה של השחקן יפתח מזרחי (מציג כעת בצוות סיפור הפרברים). לאחר שעלה בערב הפתיחה על אחד ההליכונים, אמר לסגל שזוהי מכונה ״משכינת שלום״. ״הוא דיבר על זה שאנחנו מזהים בתוכנו אמפתיה למאמץ שמושקע מצד אדם אחר. גם הקרבה הפיזית וגם המאמץ המשותף יוצרים אינטימיות מיידית״.
יצרת מנגנון מתוחכם.
״אני לא יודע אם זה מה שאני יצרתי או מה שהמכונה מיצרת. במובן זה אני נזהר במילותיי: עד כמה זו יצירה שלי ועד כמה זו יצירה של המשתתפים. במהלך העבודה גילינו, שבכל פעם שעולים על המכונה נוצרות שאלות חדשות וכל הזמן המנגנון הזה – המכני והאנושי – חוקר את עצמו מחדש״.
