בשנת 2012 הוצג בגן הפסלים של מוזיאון ישראל פרויקט האמנות היחודי של רון ארד, ״720 מעלות״. הפרויקט, שהוצג לראשונה בלונדון, היה מורכב מ־5,600 חבלי סיליקון שנתלו מגובה של שמונה מטרים ויצרו עיגול מושלם בקוטר 20 מטר. שם הפרויקט התייחס לחוויה של הקרנה דו־צדדית על גבי המבנה העגול: החבלים היוו מסך דו־צדדי כמו וילון, ועל גביהם הוקרנו עבודות וידיאו של אמנים בולטים מהארץ ומהעולם, כמו כריסטיאן מרקלי, גבי ושירה קלזמר, אורי גרשט, מאט קולישו, קותימאן ועוד.
בסרט התיעודי ״רק עם כפפות לבנות״, שיוקרן בהקרנת בכורה בסוף השבוע בפסטיבל דוקאביב, מתייחס ארד לתגובות שקיבל לפרויקט. ״יש אנשים שראו רק את כריסטיאן מארקלי, ואמרו ׳תשמע, היינו בירושלים וכריסטיאן מארקלי היה נפלא׳, ולעומת זאת יש כאלו שאמרו ׳היינו בירושלים, ב־720, האינסטליישן פנטסטי׳.
״הכל לגיטימי, הכל בסדר. אין פה הנחיות או רצפט למה אתה צריך להתייחס, למרות שיש הרבה אנשים, במיוחד הבולשביקים של עולם האמנות, שצריכים לדעת הכול: מה זה ושל מי זה. ׳אז זו עבודה שלך או של כריסטיאן מארקלי?׳, הם שואלים. במישור מסוים זו עבודה משותפת, במישור מסוים זו עבודה שלו, ובמישור אחר זו עבודה שלי״.
אפשר לראות בדבריו של ארד, אחד המעצבים והאדריכלים המפורסמים בעולם, כהערה גם על הקונטקסט שבו נאמרו הדברים: סרט דוקומנטרי עליו ועל יצירתו. וכמו בכל סרט דוקו שעוסק ביוצר אחר, מעניין לראות כיצד סוגה אמנותית אחת מתייחסת לאחרת, איך יוצר בשדה אחד מתאר יוצר בשדה מקביל, מה מעניין אותו לבדוק. ״רון עובד כמו במאי ומפיק״, אומר במאי הסרט, אבידע לבני, ״ואחד הדברים שרון עושה זה לבנות פלטפורמות, בין אם לאדם הרגיל – ומהבחינה הזו גם כסא הוא פלטפורמה, האופן שבו אתה יושב על הכיסאות שלו יוצר את המשמעות שלו – ובין אם לאמנים.
״וכמו שהוא שואל בסרט על ה־׳720׳ – ׳של מי זה?׳ – ככה גם לפעמים שואלים אותי: של מי זה? על ׳חייב לזוז׳ שאלו אם זה הסרט של אהוד בנאי? והסרט הזה, זה הסרט של רון ארד? אבל אז, כמו שרון אומר בסרט, באים הבולשביקים של עולם האמנות ורוצים לדעת של מי זה. אז הסרט הוא גם שלו; אם לא היה רון לא היה סרט״.
״המעצב, הארכיטקט והאמן רון ארד נהנה למחוץ מכוניות פיאט 500. הסרט עוקב אחריו ברגע גדוש פעילות: כשהוא מקים תערוכת ענק בירושלים, עובד עם פלטפורמה דיגיטלית מיוחדת לביאנלה בוונציה, מלווה את קריירת האינדי המוזיקלית של בתו, דואג לאביו שאיננו צעיר עוד ומנסה להעניק למכוניות הישנות חיי נצח על קירות המוזיאון״, מספר תקציר הסרט שאורכו 45 דקות. ומי שעוקב אחר הקריירה של ארד, ימצא בו כמה מרגעי השיא שלו מהשנים האחרונות, ביניהם ערב הפתיחה של ״720 מעלות״ במוזיאון ישראל וערב הפתיחה של ״ברוורס״, תערוכת היחיד של ארד שהוצגה במזיאון העיצוב חולון בקיץ 2013, ושבמרכזה נתלו שש מכונות פיאט 500 מעוכות בחלל המוזיאון.
תוך שהוא נעזר בקטעי ארכיון, הסרט מספר על אחורי הקלעים של ״ברוורס״, ומספק הצצה נדירה לתהליך העבודה של מה שנראה לכאורה פשוט: למעוך מכוניות. הסרט מציג את תהליך העבודה על התערוכה, החל ממוקאפים של מכוניות נמעכות, דרך תיעוד המעיכה עצמה (בצילומים מרשימים במיוחד), ועד ההכנות שנדרשות להצגת המכוניות במוזיאון, כפי שארד הסביר בראיון עם פתיחת התערוכה, תוך שהוא משתמש במושגים מעולם הקולנוע, ״תהליך הגימור והשימור הפך את המכוניות ל׳ידידותיות לחדר השינה׳. בסופו של דבר העבודות האלו ימכרו לאוספים פרטיים, לגלריות ולמוזיאונים, והן צריכות להיות ׳gallery friendly׳. לאחר המעיכה עשינו עריכה בדומה לצלם שמטפל בתמונה בפוטושופ. זה לא רק למעוך והנה זה מוכן, היתה פה המון עבודת עריכה, ממש פוסט פרודקשן״.
״אנחנו מנציחים את המכוניות, כמו פרחים מיובשים״, אומר ארד בסרט, ומגלה איך הוא ״שיפר״ את המראה של המכוניות עם הוספת מראה או החזרת המפתחות לסוויץ׳. ״אני רוצה לחשוב שהמקום הזה עוזר לאנשים להבין שהדברים לא חייבים להיראות כמו שאנחנו רגילים לראות אותם״, הוא אומר בקטע ארכיון שצולם בשנות ה־80 בסטודיו שלו.
תחילה, מספר לבני, הסרט היה אמור לעסוק רק ב״720 מעלות״, אבל אחרי כמה ימי צילום הוא הרגיש שהסרט לא מספיק טוב, ״בעיקר בגלל שזה היה ׳טייק 2׳ של העבודה, שהוצגה קודם לכן בראונדהאוס בלונדון. העניינים הטכניים היו יפים, אבל לא היתה הפתעה, גם מבחינתי וגם מבחינת רון. חשבתי מה עושים – ממשיכים, לא ממשיכים – הסתכלתי על החומרים, וכשראיתי איך הוא מציג בערב הפתיחה במוזיאון ישראל את אבא שלו, שהיה אז בן 95, והוא סיפר לי על הרצון שלו למעוך את המכוניות לתערוכה בחולון, ועל התאונה שהייתה לאבא שלו, הרגשתי שאלו חומרים שמתאימים לסרט״.
איך הוא הגיב?
״רון הוא אדם מאוד פרטי: הוא רצה שיהיה סרט, אבל לא במסורת של הגיבור שפותח הכל ומתפשט בצורה מוחלטת. לאט לאט הצטברו עוד חומרים, כולל התהליך של מעיכת המכוניות, עד שהגיע הרגע שבו אביו נפטר ואמרתי לעצמי שאוקיי, זו הנקודה, על זה יהיה הסרט״. התוצאה, כפי שמגדיר אותה לבני, היא לא ״הסרט״ ב־הא הידיעה על רון ארד, ״שראוי שייעשה, אבל זה לא מה שניסינו לעשות.
״אני תמיד מעדיף למצוא את הזווית הנכונה לספר סיפור. לדוגמה, אני נורא אוהב את הסדרה של ענת זלצר ומודי בראון, ׳הכל אנשים׳. הפרק בסדרה על בן גוריון עוסק ביום הכרזת המדינה, לא בכל הביוגרפיה שלו. דרך אותו הם מספרים על בן גוריון ולא מגלגלים את סיפור חייו ב־52 דקות, למרות שאני עושה גם הרבה סרטים כאלו. עוד כמה חודשים תצא הסדרה שעשיתי על אריק אינשטיין, שמתחילה בהתחלה ונגמרת בסוף, אבל לא רציתי שהסרט על רון ארד יהיה כזה״.
זווית אחת כזו, או ליתר דיוק רגע אחד, נתנו לסרט את שמו. ארד מספר על אחת העבודות האיקוניות שלו, ״כסא רובר״, שיצר בתחילת דרכו ב־1981, תוך שימוש במושב עור של מכונית מדגם רובר שמצא במגרש גרוטאות מתכת שהיה סמוך לסטודיו שלו בלונדון. כשהוא הלווה את שני הכיסאות לתערוכת הרטרוספקטיבה שלו במוזיאון הפומפידו ב־2008 – כיסאות שהוא מספר בסרט איך הבנות שלו גדלו וקפצו עליהם – היה שלב שבו הוא רצה להזיז אותם ממקום למקום בתערוכה. אז צעקו עליו במוזיאון, ״רק עם כפפות לבנות״.
״אני שמח שיחסית יש בסרט הרבה מלאכה, שרואים אנשים עובדים״, אומר לבני. ״זה דבר שאני אוהב גם בקולנוע עלילתי וגם בדוקו, עוד כשהייתי סטודנט לקולנוע והבאתי לכיתה חומרים שצילמתי על בעלי מלאכה מפלורנטין, איזה רפד שמתקן כורסה במשך 14 דקות. אני אוהב את זה, זה שונה מלצלם מוזיקאי״.
אתה יודע להסביר את המשיכה שלך לעשות סרטים על יוצרים אחרים כמו אהוד בנאי, אריק אינשטיין, רון ארד?
״זה לא במודע, או לפחות לא התחיל במודע. זה גם לא הדברים הראשונים שעשיתי, אבל אלה הדברים הראשונים שהצליחו. כשעבדתי על ׳חייב לזוז׳ עשיתי במקביל סדרה על בלדרי סמים לערוץ 10, והיא טובה ומשקפת אותי ואת מה שאני אוהב באותה מידה. בסופו של דבר מה שחשוב זה הסיפור: אם הסיפור טוב, יהיה מעניין לספר אותו, ואז לא תרגיש שאתה עושה את אותו הדבר פעמיים. בעיקר חשוב שיהיה לי מעניין ולא לכפות את עצמי על הדבר.
״ואתה גם לומד: הצפייה בדני סנדרסון עובד עם להקת כוורת שיפרה אותי מאוד. עצם ההסתכלות עליו, איך הוא מנהל את הדבר שלו, איך הוא עושה את זה, היה בזה משהו מאוד דומה לאיך שאני מרגיש כבמאי. לחלופין, בסדרה על בלדרי הסמים מאוד הזדהיתי עם הבדידות של הבלדר, שרק הוא יודע מה הוא עושה ואסור לו להיתפס. זו אותה תחושה של במאי תיעודי״.
מה אתה רוצה שנגיד, שנרגיש, שנבין מהסרט על רון ארד?
״נהניתי לעשות סרט שמתבונן בתהליך, בזמן, בניסיון להיאחז בזמן. זה נושא שמעניין אותי. כשרון מדבר על המכונית המעוכה כפרח יבש, שהוא מנסה לשמר את הפרח, על אביו המבוגר, על הסיפור המשפחתי: אם משהו מזה ייצא מהסרט לצופים, זה דבר שישמח אותי״.
