בורג חלוד, מים בשקית שקופה, צנצנת מלאה אדמה, שבר כלי. כל הפריטים שאספה רותם בידס באושוויץ מחווירים לעומת המחט שפצעה את זרועה והקיזה ממנה מנת דם, שאיתה היא מקיפה את חדר התערוכה, אוגדת את החלל ומחילה עליו חוקיות של עבודה אחת. הדם נקווה בצינורית דקה שמתחפרת בקיר, והולכת ומתרוקנת לקראת אמצע ההיקף, כהצהרה של חוסר אונים. קצרה היד מלהזרים דם חדש במקום שכבר לא יחיה.
פרויקט הגמר של בידס בתערוכת הבוגרים של המדרשה לאמנות בית ברל עלה לכותרות עוד בטרם פתיחת התערוכה. הנהלת מכללת בית ברל התערבה בבהלה ואחרי שחשבו תחילה לצנזר את היצירה כולה, הוחלט לבסוף שבידס תחתום על הצהרה לפיה לא גנבה את הפריטים משטח אושוויץ – המחנה שכיום הוא מוזיאון. גנבה, לקחה או המציאה סיפור, לא באמת משנה. הפריטים שנפרסו על שולחן־אור כמו ראיות פורנזיות לא יחסרו לאיש באושוויץ (אולי חוץ מהשלט שאוסר להוציא משם פריטים).
כמו ניצול מספינה טרופה שממשיך להחזיק ביד קפוצה את סיבי החבל שנקרעו, כך בידס ליקטה מזכרות חסרות ערך, פירורים שאת חלקם הרימה מהקרקע וחלקם קנתה בשוקי פשפשים. הצמידה להם פריטים שקיבלה במתנה – למשל קופסת ״דבק ארנבות״ המשמש אמנים מאז ימי הביניים, ושתי ״רגלי ארנבת״, שבתרבויות מסויימות משמשות אות למזל (בעוד שבאחרות הן סתם חלק מפגר).
הלומה מעוצמת החשיפה התקשורתית והשערורייה שהתחוללה סביב הפרויקט שלה, בידס סירבה לדבר מעבר להצהרה בכתב שנתלתה בפתח. אפשר להבין אותה, אבל חבל, כי בידס היא אמנית טובה. היא עשתה שיעורי בית והיא מציבה שאלות במקום סימני קריאה. היא ממשיכת דרכם של מוריה ושל אמנים פרובוקטיביים הרבה יותר – ממיכל נאמן ועד יוזף בויס – ששאל איך אפשר להסביר אמנות לארנבת מתה. היא בודקת את גבולות האמנות, הצביעות, הפאניקה והמוסרנות – והיא לא תמיד בצד הצודק. היא מעדיפה את מקום הספק על המקום שבו אנחנו צודקים.
על חלק גדול מהתערוכה במדרשה שרתה השנה רוח עצובה. העבודות הטובות ביותר היו אלה שעוסקות במוות ובפרידה. כזו היא עבודתו של עידן וויס, שעוסק בטראומה אישית ומשפחתית, בעקבות מותה של אחותו בעת לידת בנה. ״היא הותירה אחריה שתי משפחות המומות, הורי אחותי ואני, והמשפחה החדשה שהייתה צריכה להיות לה – בן זוג ותינוק״ הוא כותב בהודעה קצרה לצד העבודה. הוריו של וויס ואבי התינוק מגדלים את התינוק, וכל צעד בהתפתחותו מזכיר את אמו המתה, ״ההצטלבות של חייה עם חיי התינוק במצב הזה שבו שניהם לא מאפשרים זה לזה להתקיים יחד, באותו עולם״, הוא כותב.
גם כאן מים, אדמה ופריטים יומיומיים מכסים על הדרמה המתחוללת מתחת לפני השטח. אדמה כמשקל גופה של אחותו מוטלת מתחת לשוקת עץ שממנה דולפים מים כמשקל גופה, מרטיבים ומעצבים את הבוץ בקווים כמעט פיסוליים. חלקת קבר קטנה ועליה משקולת בשקל לידתו של הילד, 3.3 ק״ג. העריסה היפה שבנה וויס לתינוק בסדנת הנגרות של המדרשה ניצבת בפינה מרוחקת של החדר, מנותקת פיזית מהמובייל שהכינו הוא ואחותו לפני הלידה, בחדוות ההמתנה.
עבודתה של הדס אורדן ״אבא, אתה רואה אותי״ מורכבת מקטעי וידאו ביתיים משנות ה־90, אבל כאלה שהיו נפסלים מתוכניות הסרטים המצחיקים ששולחות משפחות לטלוויזיה, על רקע כישלונות טכניים. אבא, אימא וארבע אחיות מונצחים בסרטונים אינסופיים במצלמת הווידאו הביתית. אורדן חזרה אל הסרטים שאף פעם לא נערכים, שכמעט אף פעם לא צופים בהם, ובחרה מתוכם דווקא את חלקי הרעש הטבעי – החלקים שבהם אבא מפנה את המצלמה לכל עבר וגם אל עצמו וממלמל בתסכול, בחוסר סבלנות, איך מפעילים את הדבר הזה. קטעי ״אבא אתה רואה אותי״ (בעדשת המצלמה) מתערבבים בעריכה בקטעי־הווה, שממנו אבא נעדר; אמא שמספרת על רגעי הקסם והאהבה של הקמת משפחה; סבתא שמעבירה תמונות באייפון בנון שלנטיות וחוקרת את נכדתה על החבר שיש או אין לה. סאגה משפחתית יומיומית ורב שנתית – אפילו אוניברסלית – שמצליחה להיות משעשעת ועצובה, לסמן את אותות הזמן החולף ולאפיין את התקופה במבט אישי כל כך.
הילה ארנליב מצלמת דירה ומעבירה אותה בהצבת צילום לחלל התערוכה. קירות שטוחים נראים ככניסות לחדרים, המבנה האדריכלי החדש שנבנה בתוך החלל לכאורה מזמין חדירה לבית אך בפועל מותיר אותו ריק ואניגמטי. לעומתה מודה אבו ג׳אבר בונה קירות של ממש, בבלוקים ומלט, ומרווה אותם בדבש. היא יוצרת חומה, מגדל סמלי המזכיר מצודה צלבנית וקירות חוסמי־מבט, בפיסול פוסט מינימליסטי מעניין. הגיאומטריה ברוחו של סול לויט מתנגשת בחומרי בנייה ישראליים ומעלה מחשבה על זהות הבנאים. כערבייה בישראל עבודתה של ג׳אבר יכולה להיקרא כתמונת נוף – נוף ישובים ערביים, שהבתים בהם תמיד נראים בתהליך בנייה אינסופי, נוף אוטופי של ״העיר האידאלית״ נוסח תמר גטר, או נוף מחאה, על הדבש ועל העוקץ של החיים.
מאיה הראל מציגה תערוכת ציורי שמן גדולי ממדים, בעקבות תמונות של קורבנות אלימות שהיא מלקטת ברשת, בעיקר נשים מוכות. לדבריה היא אוספת ״דימויים במרחק הקלדה״ ומייצרת זכרונות פיקטיביים. ״הקלות שבחיפוש הפתיעה אותי, וככל שהעמקתי, כך גם האימג׳ים הפכו קשים. אני מנסה להביא לחלל את הטראומה שחווה הקורבן, ומונעת מתוך חשיבה שהמציאות בה אנו חיים אדישה למקרי אונס ותקיפה. הרצון שלי להשאיר את הצופה עם סימני שאלה רבים, ולבדוק את הקשר בין הנאה ואשמה״ – האם היא מדברת על הנאה מהאמנות, על האשמה שבמציצנות רשת וצריכת דימויי סנאף קשים יותר ויותר? האם היא מדברת על עצמה?
פריאל עזר מציירת בשמן את גיבוב החפצים בדירתה של סבתה האגרנית, את הכיור המלא עד גדותיו ואת סורג החלון, לצד שטיח פרסי מדויק שסבתה ארגה בהיותה בת 13 ולמולו שטיח קליפות תפוז מיובשות שהיא עצמה תפרה, שנראה כעור חיה או כמנחה טקסית. מעיין יוגב מציגה הצבה של פיסול מינימליסטי גיאומטרי עשוי היטב. נועה ניסני אספה במשך שנה את מטליות הסרת האיפור שבהן מוטבעות פניה במרומז. הא מרפדת בהן חדר קטן במעין ריצוף דקורטיבי, שמכיל אזכור למטפחת של ורוניקה (עליה הוטבעו לפי המסורת הנוצרית פניו של ישו) לצד הומור־עצמי על השיעבוד הנשי להרגלי היופי והטיפוח, שאחריתם להימחק.
The post בוגרים 2017: המדרשה, אמנות appeared first on מגזין פורטפוליו.
